פורום הפרעות אכילה - תמיכה

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות.
4270 הודעות
3179 תשובות מומחה
הפורום נסגר
19/08/2012 | 11:10 | מאת: אנונימית

שלום לך, אני סובלת מעודף משקל וצריכה לרדת במשקל ועובדת על זה. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי עסוקה בשאלה מה יקרה לעור הגוף שלי עקב הירידה במשקל כאשר תקרה. רציתי לשאול מה דעתך, מכיוון שהמחשבה הזו ממש מורידה לי את המוטיבציה לרדת במשקל, ואני מרגישה שזה לא נורמלי. תודה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה
26/08/2012 | 00:04 | מאת:

אין ספק שעודף משקל כמו גם תת משקל מסוכנת ולא בריאה לאף אחד. לגבי העור שלך עלייך להתייעץ עם רופא עור או רופא משפחה. אני לא יודעת כמה את צריכה לרדת ואני לא רופאה ולא מוסמכת לענות על שאלות רפואיות.

26/08/2012 | 22:50 | מאת: אנונימית

השאלה שלי לא הייתה רפואית אלא לצורך תמיכה.

12/08/2012 | 21:00 | מאת: שיר

האם הפחתה משמעותית בכמויות האוכל תגרום לעצירת הגובה? תודה מראש

26/08/2012 | 00:02 | מאת:

לא רק את הגובה היא תעצור אלא גם את כל ההתפתחות הפיזית של הגוף שלךאז תעצרי כאן ועכשיו ואל תעשי שטויות לפני שיהיה מאוחר מדי.

11/08/2012 | 23:58 | מאת: שני

היי אני בת 25 וסובלת מגיל 14 מהפרעות אכילה אנורקסיה,בולמיה ואכילת יתר. אני 4 שנים בטיפול פסיכולוגי וכבר אושפזתי חודשיים בתל השומר במחלקה להפרעותמ אכילה. היום אני שוקלת בין 55 ל60 ובתקופה הזאת של החיים אני בקושי אוכלת ואז אוכלת המון. לפעמים מרגישה קצת מלאה.וכל היום חושבת על מה אכלתי כמה ואיך ועל איך אני נראת.ואין לי כח לכל האנרגיות שזה לוקח לי, חוץ מזה ששכחתי לציין שעלתי וירדתי 4 פעמים 20 ומשהו קילו שזה גם מאוד קשה גם נפשית(הכי קצת שהייתי זה 50)אני לא מאמינה שהפרעות אכילה זה דבר שעובר,אני יודעת שזה רק "פיתרון"ולא הבעיה..

לקריאה נוספת והעמקה
26/08/2012 | 00:01 | מאת:

הפרעות אכילה זה משהו שאפשר ללמוד למגר אותו באמצעות כלים נכונים שמקבלים בטיפול. זה תמיד יהיה קיים בתת מודע אך אפשר להתגבר ולחיות חיים נורמליים ואני מכירה הרבה אנשים שהצליחו ועשו זאת צריך רק לרצות באמת באמת לצאת מזה ולקבל כלים נכונים. אשפוז יפתור את הנושא של עלייה במשקל אבל החלק החשוב זה החלק של הטיפול הפסיכולוגי המזור לנפש. כמו שאומרים נפש בריאה בגוף בריא. כשנפש תבריא ותלמד להתמודד עם הפחדים הבעיות והקשיים גם הנפש תבריא והפרעת האכילה תעלם.

11/08/2012 | 00:54 | מאת: נואשת

היי, אני בת 21 ושוקלת 70 ק"ג. במשקל שיא הייתי 83 ק"ג והגעתי בעזרת שומרי משקל למשקל 66 ק"ג (מאז עליתי 4 ק"ג) .אני נאבקת בבולימיה, אני מקיאה 4-5 פעמים בשבוע ולפעמים פעמיים ביום. אני חוששת מאוד מבחירת הטיפול המתאים, אני מפחדת להשקיע זמן וכסף בטיפול לא יעיל (ויש המוני מטפלים שמבטיחים הרים וגבעות). איך לבחור את הטיפול? מה הטיפול שהוכח כיעיל ביותר? אשמח לשמוע קצת על דרכי הטיפול בבעיה... האם ניתן לפתור אותה לתמיד?

25/08/2012 | 23:58 | מאת:

את בטח יודעת כמוני כי הטיפול הנכון זה לא שומרי משקל ושום דיאטה אחרת אלא טיפול נפשי. אין מנוס. חייבים טיפול כדי להתמודד עם הקשיים והבעיות ולא לברוח מהם. כן אפשר לפתור את הבעיה אחת ולתמיד אך בכדי לפתור אותה צריך להודות שיש בעיה צריך להסכים לקבל עזרה מקצועית וכמובן לשתף פעולה ובאמת באמת לרצות לצאת משם. יש מטפלים טובים שעושים עבודת קודש ויש גם סתם שרלטנים שמבטיחים הרים וגבעות אך דעי שהמטפל הכי טוב והכי שימליצו לך עליו יכול לרפא אותך רק אם באמת באמת תשתפי פעולה וזה לא פשוט אבל בהחלט אפשרי.

10/08/2012 | 02:10 | מאת: חסויה

שלום אורלי אני בת 16 וכבר שנה אני אוכלת המון אוכל בלי שליטה ומקיאה אותו אחר, כך 4-6 פעמים בשבוע. קרה לי מספר פעמים בודדות שהצלחתי לא לזלול ולהקיא שבוע אבל כשהגיע הסופ"ש וההורים שוב קונים גלידות ושוקולד ועוגיות אני פשוט לא מצליחה להתאפק ובסוף מבינה שאין לי כבר שליטה ומאוחר מדי . הגובה שלי הוא 176 והמשקל כרגע הוא 62 אני מרגישה שמנה ומאז הבולמיה עליתי 6 קילו והגעתי למשקל של 65 אבל הצלחתי לרדת ל62 . התחלתי את ההקאות בגלל שאני מאוד אוהבת לאכול אבל גיליתי שקשה מאוד להקיא הכל ובמקום להוריד במשקל עליתי ובשנה האחרונה פשוט כל מה שאני חושבת עליו כל היום זה אוכל ורק אוכל ואוכל ואוכל. אני משתגעת ונמאס לי להקיא ולקרוע את עצמי בחדר כושר . אני תמיד שורטת את עצמי בגרון בטעות וזה כואב לי אחר כך כמה ימים וקשה לי לאכול ויש לי הרגשת חרטה נוראית שהורסת אותי מבפנים . בשבועיים האחרונים הפסקתי את הזלילות כי פשוט הבנתי שזה לא אני הרי כל החיים של הייתי מאוד רזה ובגיל ההתבגרות אחוזי השומן שלי עלו וכאן בעצם התחילו כל המחשבות האלה אני בסך הכל רוצה להיות רזה ולכן התחלתי לאכול קצת אבל כל פעם שאני מגיעה למצב שאני שבעה קצת יותר מדי אני מקיאה בלי שליטה עצמית אם אני רוצה או לא זה פשוט קורה אפילו אם אני לא אכלתי הרבה . אני משתגעת ולא רוצה לספר להוריי כי אני יודעת כמה זה יפגע בהם לשמוע את זה אני פשוט לא יכולה יותר לבכות ולחיות ככה , אני לא רוצה לחשוב על אוכל כל היום ולהקיא אני בסך הכל רוצה להיות רזה בבקשה תייעצי לי מה לעשות אני פוחדת להמשיך במצב הזה , אני סובלת וקשה לי ואני פשוט לא רוצה יותר .

25/08/2012 | 23:56 | מאת:

כמו שכתבת בכותרת את צריכה עזרה ומהר. עזרה מקצועית כי אם לא את תשאבי לשם יותר ויותר ויותר והמחלה גם ככה כבר שולטת בחייך. לכי לטיפול אין מנוס מלשתף את ההורים כי את קטינה אך בוודאי לא היית רוצה לבלות את כל ימיך באכילה מטורפת ובהקאות ובספירת הקלוריות ושוב הקאות. זה מעגל שלא נגמר וחייבים ללכת לטיפול. קחי עצמך בידיים. ההורים שלך יתגברו יהיה להם קשה בהתחלה אך קודם כל הם ההורים שלך וצריכים לדאוג לטובתך ובריאותך ולהציל את חייך כי אם לא עלול להיות אחר כך מאוחר מדי. די הפסיקי עם זה ומהר.

08/08/2012 | 19:22 | מאת: יהודית באומן

שלום לכל הורה שבנו או בתו סובלים מאנורקסיה בולימיה.אני יהודית האמא של קארין באומן הסובלת גם היא מאנורקסיה קשה ביותר.מאחר ועדין לא נכנס החוק הנוסף לאשפז בכפיה במחלקה המיוחסת אך ורק להפרעות אכילה בשיחתי עם חברת הכנסת רחל הדטו היא הציעה שניתכנס יחדיו כל הורה המעונין ליצו עימי קשר מתבקש להתקשר לנייד שלי בדחיפות אני רוצה שנצא למלחמה לפתיחת מחלקות במקום מגורנו מחלקות נוספות עם עזרה נוספת תמיכה ועוד יש על מה לדבר בברכה באומן יהודית מצפה לצילצול מכם,חיבים להציל את ילדינו

לקריאה נוספת והעמקה
08/08/2012 | 19:33 | מאת: באומן יהודית

שוב אני יהודית באומן אני במלחמה מלחמות עם כל המערכות אני לבד לא יכולה נגד המערכת המשפטית או משרד הבריאות בואו כולכם איתי לכנסת נקים מהומה לא להתביש חברה הבנות שלנו הן יקרות לנו מכל אף אחת מאיתנו לא רוצה לבכות כל חייה כי לא התאמצה מספיק לדבר לבנות זה לא עוזר הן חיבות אישפוז אך ורק במחלקה להפרעות אכילה כל אישפוז חוזר על עצמו והן חוזרות למחלה לדר גור אין מספיק מיטות אין מספיק לספק את הצרכים דר גור עושה הכל כדי שיתנו לו עוד מיטות משרד הבריאות לא משתף פעולה החוק נגד הדוגמניות יצא אך מה עם בנותינו שהן לא דוגמניות?אין לי כוחות לבד אנה תתקשרו אלי היום מחר בשעות הלילה אני לא ישנה מרוב דאגה לקארין אז אשמח לשוחח ולא רק לשוחח לצאת לכנסת כולם ביחד.

08/08/2012 | 19:39 | מאת: יהודית באומן

0542413338

08/08/2012 | 20:00 | מאת:

יהודית יקרה מחזקת את ידיך. מי כמוני שעברה זאת עם בתה יודעת כמה קשה להתמודד ולראות את הבת שלך קמלה מול העיניים. המאבק לא פשוט כבר ניסו לפניך עדי ברקן שבהחלט את יכולה לפנות אליו כי הוא פעיל למען הנושא וכבר היה בכנסת מספר פעמים, יש את משפחת חבשוש שנלחמת רבות והייתה מספר פעמים בכנסת. הפניות נופלות על אוזניים ערלות וצר לי להגיד זאת אך עד שזה לא ייגע באחד מחברי הכנסת באופן אישי אף אחד לא יתעורר שם משאננותו. מחזקת את ידייך ואם את צריכה עזרה אשמח לעזור בכל עת. אורלי 052-3387519

05/08/2012 | 12:39 | מאת: לי

איך מרזיםםם?!!?!? אני לא מצליחה להרזותתתתתתת!!!!!! אני שוקלת 90 אני רוצה את החיים שלי בחזרההההההההההה

לקריאה נוספת והעמקה
08/08/2012 | 19:56 | מאת:

יקירתי רק את ואך ורק את יכולה להחזיר לעצמך את החיים בחזרה. זה לא פשוט. אבל תדעי שזה אפשרי אם רק תחליטי שאת רוצה לצאת מזה בכנות. לכי לטיפול למדי להתמודד עם הפחדים והבעיות והקשיים ורק אז כשתהיה נכונה להסתכל להם בעיניים והם ייעלמו רק אז ייעלם הכל כלא היה.

08/08/2012 | 20:51 | מאת: יהודית באומן

כואב לי לשמוע לקרוא בכזה אתר שאת מבקשת להרזות בעוד שמלא בנות נילחמות על חיהן לעלות במשקל זה לא מתאים לא לעינין תאהבי את עצמך איך שאת ותני דוגמא טובה לא לגרות בנות להרזות קארין באומן שלי ככה הדרדרה המלחמה היא ללא מוצא כשעושים כזה נזק לבריאות הכל נהרס נרמס אז בבקשה פני לקופת חולים ועשי סדר עם עצמך בהצלחה

04/08/2012 | 00:20 | מאת: **חמודה**

הרבה זמן לא הייתי פה, לא רק פה פיזית, אלא בעולם הזה. אבל אני נמצאת עכשיו במצב שאני לא ממש יודעת להגדיר ויש לי רגשות שאין לי עם מי לשתף אז באתי. התחלתי דיאטה, אני לא קוראת לזה בדיוק דיאטה אבל ההגדרה לא משנה, העניין הוא שאני אוכלת כמויות מזון מאוד קטנות-לדוגמא חתיכה של גמבה עם גבינה ואפרסק, למשך יום שלם. עכשיו מצד אחד אני יודעת שזה קיצוני מאוד, אבל זה התחיל בלנסות לאכול דברים לא משמינים ופתאום הכל נראה לי משמין. הכל. ולפעמים יש קול שאומר לי שזה לא תקין והגוף חייב אוכל, מצד שני יש את הקול שדוחף אותי ומדרבן וגאה בי על יום שעמדתי ברעב. ברור שהקול השני לוקח. כשאין לי ברירה ואני אוכלת מעל המותר אני מקיאה. אז היום הקאתי אולי 5 פעמים וזה המון בשבילי כי אני לא מקיאה בכלל ביומיום. במצב כזה הרבה יגידו שאני בדרך לתהום וכו אבל אני באמת מרגישה שלא. אני יודעת שיש לי משקל יעד ומתחתיו אני לא יורדת. אבל אני יודעת שאנשים בדכ לא מאמינים למשפטים כאלה. השבוע עבר עליי יום ממש טוב, גם מבחינה אישית וגם מבחינת הדיאטה, כי גם עשיתי ספורט וזה הרגיש לי טוב והייתה לי תחושת היי, אבל משום מה הרגשתי שבא לי לבכות. ואני לא מצליחה להבין למה. וגם אז לא הצלחתי כי באמת הייתי מאושרת מהיום הזה. וזה חוזר על עצמו מדי פעם שפתאום באמצע היום, בלי קשר לכלום, בא לי לבכות, ואין לי מושג למה. לפעמים אני מרגישה שאני מתחרפנת מרוב מחשבות על אי אכילה או כן אכילה ולא יודעת במה לבחור. אבל אני יודעת שזה מצב זמני עד שאגיע למשקל היעד. אני יודעת שאנשים מהעולם הזה תמיד אומרים שזה ממכר ואין כזה דבר משקל יעד אבל אני מרגישה שאני באמת יכולה לעמוד בזה. זהו. התחשק לי לשתף. שבת שלום 

08/08/2012 | 19:53 | מאת:

חשוב לפרוק ולשתף ולא לשמור דברים בבטן. אני לא רוצה להישמע כאילו אני מטיפה לך מוסר אבל יקירתי למה באמת לא ללכת לטיפול? למה לתת לאוכל לנהל לך את החיים? למה לבזבז את כל החיים והאנרגיות על הקלוריות ועל כן לקחת ביס או לא לקחת ביס? לכי לטיפול ותפתרי מהבעיה אחת ולתמיד. החיים יפים והם עדיין לפנייך למרות שאני בטוחה שכרגע את מרגישה שאת על סף תהום עמוקה. יש תקווה.

09/08/2012 | 08:30 | מאת: סטפני

מה שכתבת די שבר לי את הלב... כי זה בדיוק המצב שאני הייתי בו. אמרתי לעצמי -" צמצמי פה טיפה ושם קצת ותכלס זה לא יזיק, כשתגיעי למשקל יעד אז תפסיקי אם זה ותחזרי לאכול רגיל.." הייתי בטוחה שככה זה. אני לתקופה מסויימת ממש מצמצמת ואוכלת קצת ואז כשארד למשקל יעד אני יחזור לאכול והכל יהיה רגיל וטוב. אמרו לי שלא כדאי לי כי אני יאבד שליטה ולא יצליח לחזור לאכול רגיל.. אבל שטויות. הייתי בטוחה במאה אחוז שאני יצליח. אחלה של תוכנית! רק חבל שזה אחת המלכודות הכי גדולות והפנטזיה הכי גדולה שקיימת. כי צימצמתי והגעתי למשקל יעד וכשהגעתי אמרתי שעכשיו אני צריכה לחזור לאכול.. אבל לא. התמכרתי. לגמרי. משהו בי רצה עוד ועוד, נדלק בי איזה משהו שרצה להמשיך, להוריד עוד ועוד... למרות שהגעתי למשקל הרצוי! ואז אמרתי - עוד קצת וזהו. אבל גם ה לא עבד.. וכשכבר לא רציתי ובכל זאת המשכתי הבנתי דבר אחד מאוד פשו - איבדתי שליטה. יקירתי הדבר הזה מאוד מאוד מטעה!!!!! חס וחלילה אני לא מאחלת שיקרה לך אותו דבר.. אבל לפי מה שאת מתארת- זה כבר היכה בך שורשים וזה לא יעזוב אותך כל כך מהר. ואת תגיעי למשקל יעד ותיראי שלא תוכלי להפסיק, תיראי שהתמכרת. ואז לא תידעי איך לחזור אחורה.. בבקשה - באמת לכי לטיפול! תעצרי את זה עכישו! כל רגע נתון את מתמכרת לזה עוד ונכנסת לתהום הזו עוד ועוד.. אל תתני לזה לעבוד עלייך, את בחורה אינטליגנטית לפי מה שקראתי אז באמת לכי ובקשי עזרה דחוף! אני לא רוצה שתיהי בזה עוד יום אחד כי זה גיהינום במלוא מובן המילה. ואני גם כשהבנתי שאיבדתי שליטה משו בי עדיין היה בטוח שאני יצליח לעצור את זה כל רגע כי זה לא בעיה... אבל מה, התאשפזתי כי הייתי בסכנת חיים, ואז השתפרתי ואמרתי לעצמי - הנה מה הבעיה אני אוכלת זה לא בעיה, וחשבתי שזה בשליטה שלי, אבל מה? ניסיתי לבד ושיקרתי לעצמי ושוב נפלתי לזה, עוד יותר חזק ושנה אחרי עוד פעם השתאשפזתי במצב הרבה יותר גרוע מלפני. וכן אני משלמת את המחיר עכשיו עדיין, כשאני כבר מחוץ לבור אבל עדיין מתמודדת. זה כל יום להילחם ולהיאבק, הגוף שלי נהרס ואני צריכה לחיות עם זה בתקווה שהוא ישתקם. אני רק יכולה להגיד תודה לאל שעכשיו אני בסדר וצריכה להתמודד עם לא לפול לבור חזרה ולהתרחק ממנו מאשר להיות בתוך הבור. וכאוב לי הלב ליקרוא מה שכתבת, כי זה כל כך מסוכן. ואני לגמרי מבינה אותך :) אבל זה באמת באמת באמת משלה!! לכי בקשי עזרה כי את לא יכולה לבד. ואני פה אשמח לעזור לך אם תירצי :) אני מצטערת על הישירות! אבל אני יודעת מזה... לצערי.

ההפרעה שלי, היא האכילה הכפייתית. היום אני בת 29, בערך מגיל 12 איך שטיפה עצוב לי, איך שמשהו הכי קטן לא מסתדר לי אני מתחילה להרגיש "רעב" וזה אומר שאני לא אפסיק לאכול עד שאני אתפוצץ. חשבתי שאני פשוט אוהבת לאכול ואין באמת מה לעשות. סבתא שלי הייתה אומרת שאני אוכלת שוקולד עם פרוסה ולא פרוסה עם שוקולד. עד שקראתי את הספר "נשים אוכלות את עצמן" והבנתי שאני לא באמת נהנית בזמן הטירוף (טריפת אוכל) קודם כל אני אוכלת בסתר. לא נעים לי שיראו כמה הרבה וכמה מהר אני אוכלת, אני תמיד חושבת שזאת תהיה הפעם האחרונה, אני תמיד נגעלת מעצמי ומכמות האוכל והמתוק שדחפתי לעצמי, ככה שנהנית אני לא! החלטתי שאני זקוקה לטיפול, ניגשתי אל רופאת המשפחה שלי ואמרתי שיש לי הפרעות אכילה, לאן עליי לגשת? והיא הפנתה אותי לדיאטנית (אני מקווה שהדיאטנית תדע לאן להפנות אותי, כי דיאטה אני לא צריכה רק טיפול נפשי) בכנות

לקריאה נוספת והעמקה

אין ספק בכלל שהטיפול הוא נפשי כדי לטפל בכפייתיות ובאובססיה שלך לאוכל. עליך לבדוק מהי הסיבה שגורמת לך למצוא באוכל נחמה ולמה את בורחת דווקא לאוכל. כשתפתרי את הבעיות ותפתרי מהם ומהפחדים המציפים אותך אין ספק שהאובססיה תעלם ביחד איתם.

30/07/2012 | 23:15 | מאת: חיה

אורלי שלום, רק בשעות אלו שאני כותבת את הבעייה שלי אני מבינה שילדי הקט סובל אולי מהפרעות אכילה. ככה, מעולם ילדי לא הייה אכלן גדול והוא ילד בכור, ועם הילד הבכור עושים את כל הטעיות אז אני תמיד רצתי אחריו עם הבקבוק.בחצי שנה האחרנה הילד הפסיק לאכול ירקות ופרות טריים ואני נאלצת להעזר בירקות מבושלים או בצורה של קציצה או גרבר לדאבוני הרב. בחודש האחרון נולדה לנו תינקות וילדי הקט מלבד התקםי הזעם שפוקדים אותו הוא אוכל ממש מעט וכך גם אומרים לי בגן שהן נאלצות לעבוד קשה מאוד עד שהוא יכניס משהו לפה. אני מכינה לו ארוחת ערב בתקווה שהוא יאכל והוא מסרב לאכול ואני אומרת לעצמי שהוא ילך לישון רעב , אך הרגש האימהי מתגבר עלי ואני מכינה לו בקבוק סימלאק שאותו הוא דווקא כן שותה. יש לציין שהוא רואה את הלחץ שלי ולפעמים התפרציות בכי..., אני סה"כ רוצה שיאכל לא יותר מזה. אשמח לתגובה, חיה.

לקריאה נוספת והעמקה
31/07/2012 | 11:55 | מאת: יונית

גם אצלנו בעיה דומה, אני משתדלת לא לשדר לחץ ומציעה כל הזמן. לשמחתי הוא מסכים למטרנה וזה משקיט אותי (כי המטרנה מכילה את כל הרכיבים להם זקוק), אבל משתדלת להציע אוכל שנראה טוב, חותכת שניצלים וירקות לצורות, מניחה על השולחן ולא מציקה, ברור לי שבסוף יאכל יותר טוב.

31/07/2012 | 20:22 | מאת:

הרגש האמהי שולט אצל כולנו. כולנו התרגלנו שאוכל זה muxt ואוי ואבוי אם לא אוכלים. זה החינוך הפולני שקיבלנו. אל תלחמי בילד עם האוכל כי הוא יבין שהאוכל זה המלחמה שלך בך וזה יהפוך להיות הפרעת אכילה ודרך חיים. שחררי. לא נורא אם יאכל פחות כשיהיה רעב הוא ידרוש לבד אוכל. חברתך יונית צודקת תציעי תהיי יצירתית עם האוכל אך אל תכריחי ואל תלחמי בשום פנים ואופן.

30/07/2012 | 10:18 | מאת: דניאל

אני בת 23 כל החיים הייתי רזה שקלתי 58-60 ק"ג בצבא עליתי במשקל 30 קילו,מאז אני שונאת את עצמי. לאחרונה ניתקתי קשר מכולם התפטרתי מהעבודה,אני סגורה בבית 24 שעות בלי לצאת מהם כי אני מתביישת בעצמי. אני בוכה כל היום ומתנחבאוכל. אני שוקלת היום 90 ק"ג. אני שונאת את החיים שלי!! אני רוצה לחזור להיות שמחה ומאושרת!!!

31/07/2012 | 20:19 | מאת:

דניאל יקרה חבל שכך הם פני הדברים. כל הכבוד לאילן נסי ללמוד מקצת מהדברים וליישם אותם. אפשר לשנות מחשבה ולסגל אורח חיים אחר. טפלי בבעיות ובפחדים וברגע שתהיי במקום הנכון הכל ייעלם וחייך יחזרו להיות נורמליים.זה שווה את המאמץ את פשוט תוולדי מחדש.

עקב הפרעות אכילה קשות היגעתי ,"למקומות" כואבים ומשפילים מאד בחיי שברוב הימים לא היה לי חשק ורצון להיתעורר בבוקר רציתי לברוח ובשפה אחרת רציתי למות. טוב ,אולי זאת לא חוכמה גדולה לדבר קצת גבוהות כמו שאני מדבר עכשיו אך מצאתי לי דרך,והיום כ 10 שנים אחרי אותם ימים כואבים ומשפילים שעברתי אני שומר על אותה דרך,שאמנם לא קלה אך הביאה אותי למקומות שאפילו בחלומות הכי.. הכי שלי לא האמנתי שאגיע ..אחד הרגעים [והין עוד הרבה] שלפני מיספר שנים סיימתי את מרתון בוסטון !!! כן כן כן לא להאמין עקב הפרעות אכילה קשות היגעתי למקומות כואבים ומשפילים מאד בחיי שלקחו אותי למטה למטה שהפרעת האוכל באיזה שהוא שלב הפכה למשנית היו צריכים לשמור עלי שלא אמות לא יכלתי לקבל את עצמי ולא יכלתי לעצור את תהליךהמחלה שהישתלטה והרסה כל חלקה טובה בחיי.ורק שהיגעתי לסוג של תחתית כואבת ומשפילה היתחלתי לאט לאט לטפס למעלה.והיום אני הרבה שנים אחרי אותם ימים כואבים שלא רציתי שהבוקר יגיע אני עדיין ממשיך באותה דרך לאט לאט ובטוחויש לי דרך דרך מאחד שפשוט רצה למות לאחד שזוכה בהיתעוררויות רוחניות שהלשוןכבדה מלדבר עליהם .אתם יודעים כמה בכיתי שהיצלחתי לסיים לפני 3 שנים את מרתון פריז??!!!כןןןןןןן עשיתי, רצתי מרתון!! הייתי בין 50000 איש..איזה חוויה יש לי דרך!!! אשמח לעזור מגיע לנו להרגיש טוב ולחיות !!! 1

מהבילבול וההיתרגשות כתבתי פעמיים,,,חחח זה אני לטוב ולרע

29/07/2012 | 21:42 | מאת: אבודה

אילן, ואיזה הפרעות אכילה יש /היו לך ? ושוב, איך התמודדת ? ואיך אתה מתמודד ? יש תקווה ? :(

29/07/2012 | 03:32 | מאת: שרון

תשעה באב עכשיו. ואני לא מסוגלת לצום. זו שטות כי אני צמתי ימים שלמים כדי לרדת במשקל ועדיין עושה את זה. לפני הרבה שנים הייתי בעודף משקל וירדתי. לפי אנשים אחרים אני "רזה" אבל המילה הזו כאילו לא שייכת אליי. אני רוצה לרדת עוד 10 ק"ג ולהיות במשקל של 48. בגובה של 1.70. חברות שלי מהעבודה הורגות אותי על זה אבל אני לא מסוגלת לאכול מולן - אולי שריד מהתקופה השמנה שלי שבה הסתכלו לי כל הזמן על הצלחת. אני מסוגלת לעבור יום עבודה של 10 שעות עם מים או סירופ דיאט. על מה אני מדברת? 45 שעות על פטל דיאט בכל שבוע משלושת השבועות האחרונים כי אם אני לא יודעת להקיא לפחות שאני לא אשמין. ובכל זאת, תשעה באב ואני לא מסוגלת להיכנס לצום הזה שמן הסתם יכול להוריד לי 2 ק"ג בכיף. מה איתי?

לקריאה נוספת והעמקה

את בבעיה האוכל מנהלת לך את החיים וכל הזמן את עסוקה סביבו וסביב מה שיגידו. האם זה נורמאלי? את בבעיה ועם הפרעת אכילה ואני מציעה לך לקבל טיפול כדי להתמודד עם הקשיים והפחדים וכך תאפשרי לעצמך חיים נורמליים.

26/07/2012 | 20:22 | מאת: יפתי

שלום לכולם. גם אני נלחמת בבולמיה למלאה מ12 שנים וזה קשה ומתייש מאוד. זה התחיל מהקאת יוגורט אחד ומאז לא מפסיק. אומנם לסרוגים אבל ממשיך. איך עוצרים את כדור השלג הזה?

31/07/2012 | 20:23 | מאת: אורלי פוקס

צעד ראשון עשית הודית שיש לך בעיה ואת מבקשת עזרה. צעד שני זה להחליט שאכן את רוצה לקבל עזרה ולעשות שינוי וצעד שלישי פני לקבלת עזרה זה הדרך החוצה מן המחלה. את רק תרוויחי את החיים שלך בחזרה.

27/08/2012 | 00:45 | מאת: גמני

אני כמעט סוגרת 2 עשורים!! יצאתי לא מזמן מאישפוז רביעי והבעיה עוד כאן. אז הודאתי מזמן וניגשתי מזמן לטיפול והתמסרתי לו שוב ושוב. עכשיו מה?? אין מזור.

25/07/2012 | 23:33 | מאת: ט

היי, אני בת 19ומרגישה שכבר כמה שנים החיים שלי סובבים פחות או יותר סביב אוכל. לפני 5 שנים, בכיתה ח בערך עשיתי דיאטה קיצונית שנגמרה בכמעט תת משקל וברגע האחרון עצרתי אותה. אחרי שהפסקתי את הדיאטה התחלתי עם עניין הבולמוסים וההקאות..לאט לאט זה הידלל, ועדיין, תמיד תכננתי דיאטות שארכו יום-יומיים ואח"כ הגיעו התקפי האכילה. לפני כמה חודשים התחלתי שוב דיאטה שסוף סוף מצליחה. ירדתי 9 קילו כמו שצריך, ואז כשהתחילו להחמיא לי והרגשתי שאפשר קצת להרפות התחלתי שוב להכנס ללופים של בולמוסים והקאות. מה עושים?? נמאס לי שהכל סובב סביב זה!!אני לא מצליחה למצוא איזון ולתת לאוכל ולמשקל מקום פחות משמעותי ביום ביום..

לקריאה נוספת והעמקה
31/07/2012 | 20:12 | מאת:

את חייבת לטפל בעצמך ולטפל בפחדים ובקשיים ובשורש הבעיה אחרת לעולם לא תצאי משם אלא כל הזמן תלכי סחור סחור והאוכל ינהל אותך. לכי לטיפול זו לא בושה החיים עוד לפנייך לא חבל לבזבז אותם על אוכל וקלוריות כל הזמן. נהלי את את האוכל. ברגע שתפתרי את הבעיות ותלמדי להתמודד עם הפחדים הכל ייעלם.

20/07/2012 | 11:35 | מאת: בחורה 20

די אני מרגישה שאין לי יכולת לשאת את תגובות האנשים של בבקשה רק תשמיני עוד קצת עוד רק כמה קילו כי כמובן שזה לא בריא להיות רזה ובטח שלא מאוד רזה, הפנים כבר הפכו למצומקות ובטח שלאנשים אין יכולת לראות אותי ולהגיד שהמראה הזה יפה כי הוא די לא יפה ואני יכולה להבין אותם שלא רוציםלראות אותי .סלידה דווקא חשבתי בתחילה שהנה קילו יורד ואנשים יאוהבו אותי אך לא מזמן אני כבר לא חושבת שאני מדברת על שיאהבו אותי ככה במראה הזה . החום הנוראי והמכנסיים הדי רחבות שעד לא מזמן גם דחסתי לשם טייצ בטוחה שהוא מסתיר הכל עובדת על כולם וממשיכה החום כבד מדי והטייצ ירד ממני אילו יכולתי ללבוש אז בוודאי שכן אבל לא יכולה יותר . זה נכון שבנות עם הפרעות אכילה לא אוהבות שאומרים להן שהן רזות מדי?? נכון שאני לא לבד בהרגשה הזאת מנסה להתחמק מכל מבט בוחן אני חיה בפחד מזה יחסית שוב. אין אי אפשר להבין לנסות להבין אני משתדלת לא לרזות עוד יותר אך אין לי מושג אם זה יצליח בכלל , אני לא יודעת מה לעשות למרות שאני מקבלת מחזור סדיר אני בי אמ אי 17 בערך דיאטנית יש תור רק עוד חודש וצרך הפנייה מרופא משפחה לא יודעת איך להסביר לו את הבעיה שלי תודה

לקריאה נוספת והעמקה
24/07/2012 | 18:52 | מאת:

יקירתי את בבעייה רצינית מאוד. ונכון שאת בהכחשה ונכון שאת לא רוצה לשמוע שאת רזה מדי אבל זו המציאות. לכי לקבל טיפול ועזרה מהר לפני שיהיה מאוחר מדי. האם את רוצה לבלות את שארית חייך בבזבוז זמן על לספור קלוריות? בבזבוז זמן על המלחמה על כל ביס שנכנס לפה? האם אלו חיים נורמלים? עד מתי? אני מתחננת עצרי את זה. בקשי עזרה זו לא בושה. חייך לפנייך.זה שיש עדיין מחזור והבי אם איי שלך 17 זה רק זמני ומהר מאוד זה יצנח וישחק ואת תאבדי איזון וכל המערכות יתחילו להשתגע. לא חבל?

19/07/2012 | 22:27 | מאת: רונה

היי אורלי אני מתמודדת עם בת ששוחרה מהצבא חודשיים לפני הזמן עקב תת משקל, כיום היא מטופלת באופן פרטי גם עם פסיכולוגית וגם דיאטנית, הטיפולים אמנם יקרים אבל אין מה לעשות,,, אני רוצים לקבל הדרכה הורית במרכזים הציבוריים כמו תל השומר או איכילוב, השאלה היא האם ניתן לקבל אותם ללא תשלום או בתשלום סימלי, זאת כדי שנוכל להמשיך לממן לה את הטיפולים אשמח אם תוכלי לעזור לי מנסיונך תודה רונית 0522324127 אם תוכלי לשלוח לי במייל ולא בפורום ביי שבת שלום

לקריאה נוספת והעמקה
24/07/2012 | 18:49 | מאת:

רונה יקירתי ביקשת להתכתב במייל אך לא כתבת לי מייל שלך. על כל מקרה המייל שלי asher251@bezeqint או צרי קשר בשעות אחר הצהריים או הערב לטלפון שלי 052-3387519 ואשמח לעזור. אגב בכל המקומות שציינת התמיכה להורים היא רק במסגרת אשפוז בבתי החולים. אם הילד מאושפז יש תמיכה להורים ואם לא אז לא.

19/07/2012 | 19:59 | מאת: מאיה

היי.. אני משתמשת בערך 3 שבועות בתרופה IXEL לטיפול בבולימיה. זאת לאחר נטילה של חודשיים של פריזמה שגרמה לתופעות לוואי ללא יכולת להעלות מינון. הפסיכיאטרית שלי בחופשה של שבעויים ואני מעוניינת להגדיל את המינון מפני שההתקים וההקאות חזרו. אני שוקלת לעשות זאת על דעת עצמי-השאלה האם יש סיכון בכך.. תודה מראש!!!!

לקריאה נוספת והעמקה

אל תשחקי בחיים שלך - במצבך כל שינוי הכי קטן יכול להיות קריטי החיים אינם משחק ושינויים על דעת עצמך זה כמו לשחק באש. התאזרי בסבלנות או לכי להתייעץ עם פסיכאטר אחר במקום אל תעשי דברים על דעת עצמך שאחר כך תבכי ותצטערי עליהם.

13/07/2012 | 21:31 | מאת: קסניה

אני סובלת מהפרעת אכילה - בולמוסים - כבר ה3 השבוע .... אני לקראת מחזור... נמאס לי מה לעשות?? זה בלתי ניתן לעצירה ואחכ האשמה והאכזבה... :( אומנם אני נופלת על דברים בריאים יחסית אבל בולמוס זה בולמוס...

לקריאה נוספת והעמקה
16/07/2012 | 23:41 | מאת:

את חייבת לבדוק ממה באים הבולמוסים וממה את בורחת או מעדיפה לא להתמודד. לכי לטיפול בשיחות ובדקי את העניין. בולמוסים אינם דבר נורמאלי.

13/07/2012 | 02:44 | מאת: כנרת

אני בת 26. במשך היום התאבון שלי רגיל וסביר, אך בלילה הוא מתגבר מאוד! למה זה קורה?

16/07/2012 | 23:39 | מאת:

אין לי ממש הסבר. ייתכן וכל היום את עסוקה ובלילה בגלל חוסר תעסוקה צפות המחשבות ואת בורחת לאוכל

26/06/2012 | 22:14 | מאת: שלום

שלום אני בת 35נשוא +2 תמיד הייתי מאוד רזה מאוד, נכון להיום הגובה שלי 163 ומשקלי 42 , אין לי מחלות כרוניות, ואין לי תרופות כרוניות, לא הייתה לי בעיה להיכנס להריון, והמחזור שלי סדיר כל 28 יום, אני תמיד אהבתי ואוהבת לאכול אומנם לא הרבה,. קראתי כתבה על אנורקסיות וקיבלתי פיק ברכיים הודות הbmi הבנתי שכאשר הוא מגיעה ל 14 ישנו אשפוז בכפיה , נכון להיום ה bmi שלי הוא 15.8 . ואני מאוד פוחדת להגייה למשקל הלא רצוי מסיבה כזאת או אחרת.

27/06/2012 | 12:58 | מאת:

ישנו רזון שהוא מבנה גוף ותורשה וכמה שאדם אוכל הוא נשאר רזה מאוד ולא משמין. אם את באמת אוכל סדיר ומאוזן אז אין סיבה לחשש. את צריכה לשאול את עצמך האם אכן את אוכלת מאוזן או שאת לא כנה עם עצמך ובעצם את משקרת רק את עצמך ולא את אף אחד אחר. אחרי שתתני תשובה כנה לעצמך תדעי מה לעשות או שזה מבנה גוף או שאת בבעייה וחייבת טיפול

25/06/2012 | 15:18 | מאת: א

אני בת 20.5 , לפני כחודשיים וחצי התחלתי דיאטה מאוזנת, שבוע לאחר התחלתה נקלעתי למשבר בחיי מה שגרם לי לאבד תיאבון ולהפסיק לאכול. התחלתי שיטה בה אני צמה שלושה ימים, רק שותה נוזלים ומעשנת, ביום הרביעי אוכלת מלפפון או כף אורז ומקיאה הכל. עם הזמן התחלתי לצום תקופות ארוכות יותר (5-8) ימים. בכל ימי הצום אני סובלת משלשולים בתדירות גבוהה, לפעמים גם 3 פעמים בשעתיים. הייתי רוצה לדעת למה זה קורה? אציין שבחודשיים וחצי הנל ירדתי 18 קילו. תודה...

לקריאה נוספת והעמקה
27/06/2012 | 12:56 | מאת:

השלשולים הם תוצאה מכך שמערכת העיכול שלך אינה עובדת כמו שצריך. נראה לך שבן אדם נורמלי יכול להתקיים מצום או מלאכול מלפוון וכף אורז. אפילו תינוק אוכל יותר. יקירתי אני מציעה לך ללכת לשיחות ולטפל בבעיות ובפחדים ולא לברוח מהם. הרעבה זה לא הפתרון. לכי קבלי טיפול כמה שיותר מהר זו לא בושה. עצרי את זה בזמן לפני שתכנסי למערבולת שלא תוכלי לצאת ממנה. אני עדיין מקוה שאת בשלב שאת לא חזק בפנים ולא נסחפת בתוך התהום הזו עמוק ואת עדיין יכולה לעזור לעצמך.

25/06/2012 | 10:01 | מאת: אני

אני נורא מעריכה אותך ואת החוכמה שלך. אין לי נגיעה אישית לנושא, אבל מישהי שהיכרתי... בגלל שאני חושבת שאת חכמה, אני רוצה לשאול אותך משהו טיפה מביך. תוכלי לענות לי כאישה אל אישה?. השאלות שלי אלייך: אם אישה מותקפת, כדאי לה לבעוט באשכים של התוקף?. ראית פעם מישהו חוטף מכה באשכים?. ראית אם זה באמת כואב לו?. יצאת לך לבעוט למישהו באשכים?. אם תצטרכי, תבעטי באשכים. (לא, אף אחד לא תקף אותי. ואגב, אל תשלחי אותי לקורס הגנה עצמית. אין כזה באיזור הקרוב והלא כל כך קרוב). בבקשה תעני לי מהר. תודה על ההקשבה, ועל עבודת הקודש שאת עושה כאן.

27/06/2012 | 12:53 | מאת:

יקירתי נראה לי שהגעת לפורום הלא נכון - אבל אם את כבר שואלת אז כן אם מישהו היה חלילה תוקף אותי המקום הראשון שהייתי מנסה לבעוט בו זה האשכים כי זה מנטרל אותם לכמה דקות. צר לי שאני לא יכולה לעזור יותר מכך.

23/06/2012 | 00:51 | מאת: אנונימית

חשבתי שמצבי משתפר, קצת יותר מחצי שנה הצלחתי לעמוד בתפריט שנתנה לי הדיאטנית, הצלחתי לכתוב יומן אכילה הצלחתי לעלות במשקל, הצלחתי לא לוותר וללכת כל שבוע לפסיכולוגית. בחודשיים האחרונים נשברתי, חזרתי לצום, לא מצליחה יותר, אזלו כוחותיי. רוצים לאשפז אותי עוד פעם.. אני לא יכולה אני לא אעמוד בזה שוב. למה????!!!! איך זה שוב קורה????????????? כ"כ הרבה זמן כלכך הרבה עבודה הלכה קיבינימט! זה כ"כ מתסכל! :(

לקריאה נוספת והעמקה
23/06/2012 | 14:07 | מאת:

זה קורה יקירתי כי לא קיבלת טיפול נכון. את חייבת לשים דגש על הטיפול בשיחות בנוסף לדיאטנית. אם לא תטפלי בשורש הבעיה ותלמדי להתמודד עם הפחדים והבעיות ההפרעה לא תעלם סתם כך. עשי זאת למען עצמך ועזרי לעצמך כמה שיותר מהר

23/06/2012 | 15:11 | מאת: אנונימית

אני הלכתי כל שבוע לפסיכולוגית, ועוד לפני שהופיעה ההפרעה אני הייתי אצל הפסיכולוגית הזו. זה מטריף אותי!

17/06/2012 | 00:31 | מאת: נ א

אבל אני מרגישה שיש לי די הרבה בבטן, ואי אפשר להגיד את זה לאף אחד קרוב בלי ’לזכות’ בתגובות ומבטים ונזיפות. בשנה שעברה , כתה י"ב, התחלתי לפתח הפרעות אכילה קלות. מה זה קלות? פשוט שלא אכלתי בבית ספר. קמתי בבוקר, שתיתי כוס תה (אם בכלל), ועד שחזרתי הביתה לא אכלתי כלום. לפעמים זה היה בארבע, ואז זה נורמלי, ולפעמים גם בעשר וחצי ולא אכלתי שום דבר. יום אחד בסוף השנה חברה טובה גילתה את זה, ואז היא ידעה להכריח אותי לאכול וגם לא לעשות מזה עניין ולהשאיר את זה בינינו, וכשנגמרו הלימודים זה נפתר וזהו. השנה יצאתי מהבית, שירות לאומי, ובתחילת השנה ממש השתדלתי להקפיד על ארוחות מסודרות, אבל העיסוק הזה נעשה לי אובססיבי ומגעיל ולאט לאט חזרתי לאכול ארוחה אחת ביום, ארוחה וחצי לפעמים.. עם הזמן גם זה התמעט. התחילה לי תקופה ממש לא טובה בשירות ובמקביל גם עניין האכילה הלך והתדרדר. הרגשתי שאני לא שולטת בשום דבר, אז לפחות שבזה אשלוט. וכל החברות המודאגות מסביבי רק דירבנו אותי לאתגר את עצמי עוד יותר, ובסוף כל שבוע הייתה שבת בבית שנתתי לרסן לרדת גם קצת לצד השני, לבולמוסי אכילה מגעילים שהובילו לצמצום של מה שאכלתי בשבוע שאחריהם. וכל התקופה הזאת נגמרה בהחלטה לעזוב את מקום השירות, ובשבועיים שבהם לא הייתי בבית ואפילו את סוף השבוע הזה לאכול לא היה לי, ויום רביעי אחד שבכיתי לחברה שלי אחרי שקלטתי שעברו יומיים וכל מה שאכלתי היה גזר אחד קטן. (לא יודעת כמה זה דרמטי, בשבילי זה היה. אני באה מבית שאוכל הוא ממש עניין משמעותי. ארוחות שבת תמיד ממש מושקעות, כל אירוע יוצאים לאכול.. דברים כאלה. עוד דבר שחשוב לציין, נראה לי, שהייתי ילדה שמנה. במהלך ההתבגרות שלי רזיתי מאוד, אבל עדיין יש מה להוריד..) עברתי למקום שירות אחר, בלי להגיד לאף אחד על כל מה שהיה, עם ארוחות מסודרות ואנשים שמסתכלים אז צריך לאכול, ודירה שבה האוכל הוא לא כזה אישו היסטרי כמו שהיה בדירה הקודמת, אז די חזרתי לאכול. עד שבוקר בהיר אחד הסתכלתי במראה ושנאתי את מה שראיתי, אז התחלתי לחזור לשם. אבל חברה שלי ממש נבהלה ואמרה שעדיף שאעשה דיאטה נורמלית כדי לא לחזור לשם. אז התחלתי לעשות דיאטה נורמלית, ובשבוע הראשון ירדתי יפה והייתה מוטיבציה לשבוע שאח"כ. כלומר, השבוע. אז יצאתי להליכה כל יום ובעיקרון ממש הקפדתי על התפריט שוב, עד שיום אחד הלכתי עם חברה וממש התחשק לה שנאכל גלידה. מתוך רצון שלא להעמיד את עצמי בפינה של "זאת שלא אוכלת" או "זאת שעושה דיאטה" שוב, לא אמרתי להן שזה המצב. ולכן גם לא ממש יכולתי להגיד לא בלי להיכנס למקומות מיותרים.. אז ביום שאחרי צמצמתי את התפריט משמעותית, וראיתי שזה לא נורא.. אז שוב התצטמצם התפריט, למרות שהקפדתי שלא, וביום שישי עליתי על המשקל.. וירדתי 200 גרם. מה שהתבטא בהתקף של אכילה של דברים שאסרתי על עצמי בשבועיים האחרונים, ובשבת שהייתה הרבה פחות מרוסנת משהייתה צריכה להיות. והנה אני פה, במוצ"ש, לפני שבוע חדש.. וממש תוהה מה הלאה. נמאס לי שזה מעסיק אותי כ"כ. זה מגעיל אותי. אני גם ממש לא אוהבת את איך שאני נראית. והשילוב בין השניים.. איכס. תודה על ההקשבה והמקום. לא חושבת שיש לי עוד מקום אחר שבו אני יכולה להגיד את הדברים בכזאת ישירות ופתיחות. שבוע טוב ומוצלח!

לקריאה נוספת והעמקה

זה בדיוק המקום שאליו היית צריכה להגיע כדי לשמוע שיש לך הפרעת אכילה ואת בבעייה רצינית. עצם העובדה שהאוכל מנהל את חייך והכל סובב סביב האוכל וההתעסקות המתמדת בו מעיד שאכן יקירתי יש לך בעייה רצינית. את חייבת לבדוק ומהר מאיפה באה הבעייה וללכת לטיפול בשיחות כדי לטפל בשורש הבעייה. אני בטוחה שזה לא נוח לך להתנהל ככה וכי היית רוצה לשנות דברים או אולי אני טועה. אם אכן אני צודקת עשי זאת מהר לפני שיהיה מאוחר מדי

12/06/2012 | 19:19 | מאת: סתם מישהי

שלום, הגובה שלי 1.66 המשקל שלי 39, אני בסכנת חיים?!

14/06/2012 | 13:36 | מאת: מולאן

לדעת את זה לבד... נשמע מסוכן באמת מה את עושה לגבי זה?

15/06/2012 | 10:29 | מאת: אורלי פוקס

אני חושבת שהתשובה טמומה בשאלה ואת יודעת אןתה. ברור שאת בהפרעת אכילה וכדאי לך לברוח משם כמה מהר שרק תוכלי

11/06/2012 | 15:58 | מאת: ריטה

אני פונה אליך בשל דאגתי לבני במשך חודשיים מראה חוסר תיאבון בולט,נראה עייף עצבני וכועס במיוחד כשמדרבנים אותו לאכול. נבדק על ידי דיאטנית שהסבירה לו את חשיבות אבות המזון בעיקר לגילו. אני מצידי לא מתייחסת שאומרים לי שהBMI תקין כי על פניו הוא מתחמק מארוחות וכל אחד מעיר לו ולנו שהוא נראה לא טוב.

לקריאה נוספת והעמקה
15/06/2012 | 10:31 | מאת:

קחי את בנך לטיפול פסיכולוגי. למה למען השם את עוד מחכה? ההתדרדרות כל כך מהירה כמו כדור שלג עצרי את זה בזמן. עשי משהו מדובר בחיים של הבן שלך

22/06/2012 | 12:05 | מאת: ריטה

אשמח להמלצה שלך לפסיכולוג מתאים באיזור השרון תודה תודה

08/06/2012 | 23:27 | מאת: חברה של...

שלום יש לי חברה מאוד טובה שירדה משמעותית במשקל בארבעה חודשים האחרונים. בעבר היינו יוצאות לעיתים קרובות למסעדות, ופתאום כל פעם שאני רק מזכירה מסעדה או אוכל בכלל היא מנסה להתעלם או לדחות הצעות לאוכל. ובכל פעם שאנחנו יושבות ביחד היא שותה קפה ללא חלב וסוכרזית, מה שפעם לא היה קורה, ועוד כל מיני דברים מוזרים, לא יצא לי לראות אותה אוכלת כבר הרבה מאוד זמן למרות שאת רוב זמננו אנחנו מבלות אחת עם השניה. כשאני שואלת אותה האם קרה משהו או למה היא רזתה כל כך היא מתנערת ממני ואומרת שהיא לא רזתה או שהיא מאוד עסוקה ולא מוצאת זמן לאכול. השאלה היא האם יכול ליהיות שהיא מפתחת אנורקסיה בגיל 26? ידוע לי שאנורקסיה לרוב מתחילה בגיל ההתבגרות ולכן אינני יכולה ליהיות משוכנעת שבזה מדובר. היא רזתה המון ואני מאוד דואגת לה, אשמח לקבל תגובות. תודה ויום נעים

14/06/2012 | 13:42 | מאת: מולאן

דבר ראשון יכול להיות שהיו לה הפרעות אכילה לפני זה ואת לא יודעת.. דבר שני שאת צודקת זה בד"כ מגיע בגיל העשרה אבל יש תיעוד על מקרים שהתפתחו בגיל יחסית מאוחר בכל מקרה אם את דואגת כנראה שיש כאן משהו לתקן... תנסי לברר אם עוד מישהו חושב כמוך.. אולי מהמשפחה... אבל בלי לדבר עליה מאחורי הגב זה דבר בלתי ניסבל ורק יגרום לה להיסגר בפנייך.. את יכולה להיות פשוט ערנית יותר ואת כבר תראי לבד מה המצב... זה לא משהו שקשה להבחין בו אם יש קצת מודעות..

14/06/2012 | 13:42 | מאת: מולאן

דבר ראשון יכול להיות שהיו לה הפרעות אכילה לפני זה ואת לא יודעת.. דבר שני שאת צודקת זה בד"כ מגיע בגיל העשרה אבל יש תיעוד על מקרים שהתפתחו בגיל יחסית מאוחר בכל מקרה אם את דואגת כנראה שיש כאן משהו לתקן... תנסי לברר אם עוד מישהו חושב כמוך.. אולי מהמשפחה... אבל בלי לדבר עליה מאחורי הגב זה דבר בלתי ניסבל ורק יגרום לה להיסגר בפנייך.. את יכולה להיות פשוט ערנית יותר ואת כבר תראי לבד מה המצב... זה לא משהו שקשה להבחין בו אם יש קצת מודעות..

15/06/2012 | 10:21 | מאת:

יקירתי אין ספק שחברתך בבעיה רצינית ויש לה רעת אכילה. פעם חשבו שהפרעת אכילה מגיעה בגיל ההתבגרות היוםהיודעים שהיא יכולה להגיע בכל גיל. ברגע שהאוכל מנהל אותך זו הפרעה. נסי ליידע את המשפחה שלה כדי שיתמכו ואולי אף ישכעו להגיע לטיפול. את היי כתף תומכת והעצימי את. אישיותה נסי להראות לה את הצדדים היפים שבה.. אישיותה

06/06/2012 | 03:27 | מאת: נופר

4 שנים!! 4 שנים שאני נלחמת עם עצמי. אני כבר בת 23 וחצי. ואני לא מפסיקה לחשוב על אוכל.. ואיך אני מרזה.. אני מטר 52. ירדתי בעבר 14 קילו. ומאז שירדתי אותם אני בתסביכים עם עצמי!! שקלתי 43. הייתי בתת משקל שנאתי את הגוף שלי. שנאתי את הרזון הזה. ועכשיו שאני אוכלת אני מרגישה רע ואני שונאת את עצמי ואני לא יכולה להסתכל במראה. הגעתי ל54 קילו. יש לי התקפים כאילו לא אכלתי שנים. נמאס לי מזה.. נמאס לי להרגיש שבא לי להקיא אחרי זה את הכל. ואני לא מקיאה כי אני יודעת שזה לא בסדר. רק בתקופה שירדתי 14 קילו הייתי מקיאה . אבל עכשיו אני לא מסוגלת להקיא אני רק חושבת מה אני אוכל למחרת ומה אכלתי היום. 4 שנים הייתי רזה רק עכשיו התחלתי לעלות במשקל. יש לי הרבה אוכל נגיש עכשיו זאת הסיבה. וזה מגעיל אותי אני מגעילה את עצמי :( בא לי לבכות. אני נוראית. במקום להיות מרוכזת בדברים אני מרוכזת במה אכלתי. ואם אני לא אוכלת אני מרגישה רע עם עצמי שלא אכלתי. מה לעשותת? אני חייבת עזרה... אני מצטערת על זה שבתקופה שירדתי לא אמרתי מילהה ראו עליי שירדתי במשקל ואפילו לא הציעו לי ללכת לטיפול. הייתי הולכת בכיף רק חיכיתי שמישהו ידבר וזה לא קרה. אמא שלי לא רצתה להשלים עם זה

לקריאה נוספת והעמקה
06/06/2012 | 20:14 | מאת:

אני מבינה שאין לך כוחות כי המחלה שואבת ממך הכל אבל יקירתי אף אחד לא יקום ויעשה צעד במקומך את היחידה שיכולה להחליט לצאת מזה והיחידה שיכולה להחליט שאת רוצה להחלים. ללא החלטה מצידך ורצון ושיתוף פעולה אף אחד לא יוכל לעשות זאת במקומך. אז קדימה את כבר בת 23 ילדה בגירה לכל דבר שלא זקוקה לחתימה של אמא ולאישור לכל דבר ואם אמא לא משתפת פעולה אז לכי עשי צעד לבד

14/06/2012 | 13:46 | מאת: מולאן

אף אחד לאיכול באמת לעזור.. אני במצב הפוךממך כולם שיגעו אותי שאני אלך לטיפול ואני זו שהתעלמהץ בסוף זה לא משנה, כי "הם" באמת לא יכולים לעשות כלום אם את רוצה לטפל בזה תלכי פשוט לקופ"ח ותבקשי הפניה ל"איבחון הפרעות אכילה".. דרך הקופ"ח שלך זה אפילו לא יעלה לך כסף... חוץ מכמה שקלים פה ושם.. משהו סימלי ביותר

01/06/2012 | 15:08 | מאת: אמא של...

01/06/2012 | 15:18 | מאת: אמאשל...

לפני כחודשיים קבלתי ממך עצה לגבי טיפול פסיכולוגי תומך בבת שלי. למרות שהיא הלכה בצורה עקבית, לפחות ל10 פגישות, היא לא רוצה להמשיך. לטענתה היא לא רואה התקדמות. אצל דיאטנית היא היתה ולא התחברה אליה ולכן החליטה שהיא לא הולכת יותר. לרופא המשפחה, אצלו היא נשקלה, מדדה לחץ דם ודופק, גם רצתה להפסיק ללכת. אתמול היתה לנו שיחה, או יותר נכון מריבה על הנושא.באופן חד צדדי העמדתי בפניה את העובדה שהיא חייבת למלא אחר 3 התנאים - פסיכולוגית, דיאטנית ורופא משפחה, אחרת אני מנערת את ידי ממנה.היא הסככימה והיום בבוקר היא הלכה לרופא המשפחה ומסתבר שלא רק שהיא לא עלתה במשקל, היא כרגע שוקלת 40קג'(גובהה 1.69מ' כך שה BMI שלה מאד מאד נמוך). כשהתחלנו את התהליך היא שקלה 41.5קג'. גם גיליתי שהיא שיקרה לי לגבי המשקל שלה, וגם לגבי מה היא מספרת שהיא אוכלת מחוץ לבית. רופא המשפחה שלה המליץ לי לקחת אותה למיון בתה"ש ביום ראשון בבוקר, מתוך כוונה שהיא תאושפז במחלקה להפרעות אכילה. מה דעתך? ואיך אני מתגברת על המכשול שהיא כבר בת 19 ולא קטינה יותר. האם אני יכולה לאשפז אותה בניגוד לרצונה? ועד כמה זה עלול להשפיע עליה?

03/06/2012 | 23:30 | מאת:

לגבי האשפוז זה סיפור מורכב ואם רופא אומר שהיא צריכה אישפוז מי אני שאני יחלוק עליו איני מכירה את בתך ואיני מודעת לחומרת מצבה. גיל 19 הוא בעייתי מאחר ובשום גיל לא ניתן לאשפז בניגוד לרצון ובטח ובטח אחרי 18 שאז להחלטת ההורים אין משמעות. אישפוז בכפיה הוא רק במצב קריטי ורק באישור בית משפט ופסיכיאטר שמחליט שהיא מסוכנת לעצמה ושמצבה קריטי וחייבים לאשפזה בכפייה ולכן זה סיפור לא פשוט. אם היא לא תרצה לשתף פעולה אז לא בטוח שאשפוז יעזור. השאלה כמה היא רוצה לקבל עזרה וכמה היא משתפת פעולה. המצב קצת בעייתי. האם המטפל הפסיכולוגי מומחה בהפרעות אכילה? האם בתך מתחברת למטפל/ת? מאוד חשוב בין המטפל לבת כי אם אין חיבור הטיפול לעולם לא יצליח וכמובן אם אין שיתוף פעולה שלה זה קצת בעייתי כי הטיפול לא יעזור.

29/05/2012 | 03:15 | מאת: יעל

אני באמת רוצה לדעת מה באמת נקרא הפרעת אכילה! אני בת 19 ומגיל קטן יחסית הפחד שלי זה לאכול מול אנשים ואם אני אוכלת ההרגשה היא כאילו מסתכלים עלי ולכן או שאני לא אוכלת או שהמנות הן קטנות. אני מאוד מסתכלת על ארוחות אני גם אוכלת ארוחה קטנה ביום לפעמים לא או רק מנה קטנה אחת. אני מתחילה לראות שזה קצת מחמיר, כי הרצון להקיא בתקופה האחרונה גדל אף פעם לא הקאתי והנסיונות להקיא יותר גדולים וגם מתבצעים. אהה אני לא יודעת איך להגדיר כי אני לא רואה את מה שקורה לי כדבר גדול וכשנסיתי לדעת מה היא הפרעת אכילה עלו דברים קיצונים. אני ממש רוצה לדעת כדי שאני יוכל לעצור את זה לפני ואני יודעת עד כמה קשה לעצור את זה במיוחד בתקופה האחרונה שזה הולך וקצת מדרדר אשמח לתשובה תודה

לקריאה נוספת והעמקה
03/06/2012 | 23:34 | מאת:

אין ספק שיש לך הפרעת אכילה ופחדים קשים שאת חייבת ללמוד להתמודד איתם ולבדוק מאיפה הם באים. הפרעת אכילה מוגדרת כשהאוכל מנהל לך את החיים והכל סובב סביבו כל הזמן. הפחדים שלך, ההתנהלות שלך, הצמצום בארוחות, ההתעסקות התמידית באוכל ובכמה אכלתי,ההקאות מעידות שאת בהפרעה וחייבת דחוף לקבל טיפול ולעצור את זה. חייבת ללמוד להתמודד עם הפחדים, עם הקשיים ולא לברוח מהם. עשי זאת מהר שלא יהיה מאוחר מדי.שווה לנסות את תרוויחי את החיים ותוכלי להנות מהם באמת כי היום את לא באמת נהנית וחיה כי הכל נסוב סביב הפחדים והאוכל.

28/05/2012 | 18:30 | מאת: T.s girl

אז ככה . יצא לי כבר לכתוב פה על זה שיש לי הפרעת אכילה .. ואני לא יודעת כבר איפה לכתוב , וכבר לא יודעת מה אני עושה עם עצמי . אני רוב היום בספורט ובספירת קלוריות . משהו בתוכי לא "מסכים" לי לקבל טיפת אוכל . ואני מגיעה למצב שאני אוכלת כדי שההורים שלי לא יחשדו וכי אני לא רוצה להגיע לבית חולים .. החשש הזה להשמנה,הפחד הזה לעלות קילו אחד, הפחד הזה שבתוכי .. אני לא יודעת איך להילחם נגד זה, זה הורג מבפנים , זה שורט כל חלק בגופי, השלמות תגיע רק שאני יהיה כולי עצמות?! , ואולי אפילו עדיין לא . החשק הזה להרזות ולהרזות בכל יום מחדש . להסתכל במראה ולהגיד לעצמך "את עדיין שמנה" זה באמת לא אמור להיות ככה אבל אין בי כוח מספיק להלחם , הבטחתי לחברות שמודעות לזה שאני יפסיק עם זה שאני יגיע למשקל 60 , אבל אם זה לא יפסיק , אם אני אמצא את עצמי שוכבת אי שם במיטת בית חולים !? הקושי הזה בתוכי,הרצון לשלמות,הרצון להפסיק, אבל הכי הרצון לקבל את עצמי איך שאני, אבל איך !?

לקריאה נוספת והעמקה
03/06/2012 | 23:26 | מאת:

זה ברור כשמש שיש לך הפרעת אכילה ואת חייבת לקבל עזרה כי ללא עזרה מקצועית לא תצאי מזה. את חייבת ללמוד להתמודד עם הפחדים והקשיים וללמוד לקבל את עצמך ולאהוב את עצמך מחדש. זה לא פשוט אך זה אפשרי. את חייבת את זה לעצמך וחייבת להציל את עצמך אחרת זה ייגמר רע ואת יודעת את זה וכמה שיותר זמן עובר כך נשאבים יותר. לכי קבלי טיפול וכמה שיותר מהר.

27/05/2012 | 21:58 | מאת: ליאת

כלפי חוץ מנסה לשמור על שפיות ולא להראות עד כמה המחלה הארורה הזו השתלטה עליי... חוץ מהפסיכולגית והדיאטנית שלי אף אחד לא יודע מה עובר עליי - לא רוצה שירחמו עליי!!! אני בת 31 ואני במעגל הבולימיה כבר שנה בולמוסים נוראיים והקאות כל יום הכל בשביל להשאר רזה... אני BMI 18 - לא בסכנת חיים והבדיקות הרפואיות תקינות אך זה לא משקל שאני יכולה לשמר באופן טבעי אבל המלכוד הוא שאני לא מוכנה לעלות גרם. שונאת את איך שאני נראית כשאני מעלה במשקל ומקריבה את כל חיי בשביל זה - מתבודדת מהחברים והמשפחה כדי להיות עם חברתי הטובה - הפרעת האכילה. אחרי כל בולמוס נתקפת כזו חרדה שאעלה במשקל ואז אני חייבת להקיא!!! לא תמיד זה עובד ובחודשים האחרונים עליתי 3 ק"ג ואני משתגעת מזה!!!! כאילו הדבר החשוב ביותר בעולם הוא להיות רזה ולקבל מחמאות של כמה את רזה ולהראות ככ טוב בכל דבר.... שווה את הכל! שווה את החיים שלי!!! אוףףףףףףףףףף לא יכולה לצאת מזה!

03/06/2012 | 23:23 | מאת: אורלי פוקס

שאלי את עצמך בראש וראשונה האם את באמת רוצה לצאת מזה? עני בצורה כנה, כי אם תשקרי, תשקרי רק את עצמך ואחרי שתחליטי באמת ובתמים שאת רוצה לצאת זה שווה את הניסיון. לא שוה המלחמה היומיומית עם האוכל והקלוריות, לא שווה הרזון. החיים שלך חשובים יותר. אם הטיפול לא עובד מותר לנסות גם משהו אחר, ייתכן וטיפול אחר יעזור. אל תרימי ידיים.

26/05/2012 | 11:08 | מאת: אנונימית

26/05/2012 | 11:11 | מאת: אנונימית

הצילו!! הוציאו נגדי צו אשפוז כפוי בבית חולים נהריה!!אני ממש פוחדת..! לא יודעת מה לעשות...הרי הם לא יכולים לעשות את זה! עליתי קצת....עכשיו אני שוקלת 39..זה ממש לא בסדר! הם הוציאו נגדי צו בלי לדבר איתי בכלל ..סתם ככה מהאוויר זה אפשרי בכלל?! ויש אפשרות לערער בבקשה תענו מהר!

26/05/2012 | 13:46 | מאת:

אם הוציאו נגדך צו לאשפוז משמע ששופט קבע אחרי שקרא ובדק את החומר הרפואי שלך ושוחח עם אנשי מקצוע כי את מסוכנת לעצמך וכי מצבך הוא עניין של דיני נפשות אחרת לא היה מוציא צו. לא יודעת ולא חושבת שאפשר לערער

שלום ותודה מראש על הפורום הזה . אני בת 25 , סבלתי מאנורקסיה בהיותי בת 16 ואחרי שנתיים של התבגרות תקינה ורגיעה ,בגיל 18 סבלתי מבולימיה ונזקקתי לטיפול תרופתי ,ליווי תזונתי ופסיכולוגי. ובכן, כבר שנים שהמחלה מלווה אותי,כמובן שעוצמות שונות אך שבע שנים שאני חיה עם המחלה הזו ואני כלכך עייפה. במקביל שירתתי בצבא, סיימתי בהצטיינות תואר וכעת מסיימת תואר שני בחו"ל . אבל אורלי, שום הצלחה או הישג בחיי לא מקביל לתחושת השליטה באכילה, הכמיהה לרדת במשקל (על אף שאינני צריכה) והמחשבה של סוף היום בה אני יודעת שאכלתי יותר מדי. המגורים בארץ זרה לבד רק מעצימים את התחושות הללו. אני לא מצליחה להשתלט על הבולמוסים, אך אני לא מקיאה , מפחדת לרדת לתיהום העמוק של ההקאות כי אני פה לבד ולא אוכל להציל את עצמי מריטואל ההקאות. האכילה הרגשית איננה פוסקת. אך אני עושה את המקסימום, מקפידה על כל יסודות הטיפול הקוגנטיבי: מנהלת יומן אכילה, מתכננת מה אוכל . אך גם זה כבר הפך לאובססיה. אינני יודעת מה לעשות אני כלכך משתדלת אך שיירי המחלה נמצאים בכל חלק וחלק בגוף. האם זה אי פעם יפסק? או שעלי להשלים עם העובדה שהפרעות אכילה תמיד ישארו חלק מחיי? תודה על המקום וההקשבה.

לקריאה נוספת והעמקה

הפרעות אכילה אינם חייבות להיות חלק מחייך לתמיד את יכולה לצאת מזה לתמיד אך כדי לצאת מזה על באמת את חייבת לקבל טיפול מקצועי טוב בשיחות בו תלמדי להתמודד עם הפחדים והקשיים ותלמדי לאהוב ולקבל את עצמך כמו שאת. עד שלא תלמדי להתמודד ולא לברוח לא באמת תצאי משם והריחוק והלבד והניכר לא עושים טוב. היום עם פלאי הטכנולוגיה עם תלכי למטפל או מטפלת טובים התמיכה הרגשית יכולה להיעשות גם דרך הסקייפ או בכל אמצעי טכנולוגי אחר כמובן שזה לא משתווה לכתף תומכת וחיבוק אך עדיף מכלום. את חייבת לקבל טיפול אחרת תשארי במעגל הזה לעולם.את לומדת ולומדת אך בעצם את לא חיה כי זה לא חיים לחיות בצורה כזו כמה אפשר להתנהל כך מול האוכל ולבזבז את כל האנרגיות על קלוריות ואוכל זה נורא. לכי קבלי טיפול ולמדי את החיים לפני כל תואר זה חשוב הרבה יותר וזה יציל אותך.

23/05/2012 | 05:44 | מאת: אנונימית

אחרי 4 שנים שחייתי בהכחשה, 4 שנים של סיוט. אחרי אשפוז כפוי קשה של שנתיים וחצי כמעט, הרבה זונדה, השגחות. אחרי וויכוחים אינסופיים על האוכל עם הצוות במחלקה להפרעות אכילה, אחרי צעקות, משברים ודמעות. יצאתי משם, במצב יותר טוב הרבה יותר טוב מאיך שהגעתי! אבל אני מפחדת, אני מפחדת לחזור לזה, אני עדיין חולה, אבל אני בדרך להבראה. אני כבר רואה את הסוף.. רואה שזה עומד להיגמר.. רואה שאני כבר לא צריכה כיסא גלגלים יכולה לזוז בכוחות עצמי. אבל הפחד הכי גדול שלי זה לחזור למצב בו הייתי. אני לא רוצה לחזור לשם למקום הזה של הרזון הקיצוני, למצב שאני לא יכולה ללכת, למצב שאני בסכנת חיים. לא רוצה - פוחדת!!

לקריאה נוספת והעמקה

באיזה שהוא מקום המחלה תמיד קיימת שם באיזה מקום נסתר אך היא "רדומה" אך תמיד יכולים להיות משברים בדרך שיכולים לזרוק אותך לשם. אל תחששי לבקש עזרה בכל עת וללכת לשיחות או ייתכן ואם קיימים אצלך פחדים את צריכה עוד כמה שיחות עם איש מקצוע כדי לשחרר את הפחדים, אם לא תשחררי לא תוכלי לעולם להמשיך הלאה. אם תקבלי את הכלים הנכונים תדעי להתמודד גם בעת משברים ותדעי תמיד לבוא לבקש עזרה זו לא בושה.

21/05/2012 | 22:16 | מאת: ליה

שלום רב, כחלק מעברי, כשהייתי בת 15 אושפזתי בגין הפרעת אכילה למשך שבוע. קיבלתי לאחר מכן טיפול של כשנה עם תרופות נגד דיכאון היום אני בת 21, מרגישה שזה מאחוריי. רציתי לשאול, האם זה ימנע ממני לעסוק במקצוע רפואי בעתיד? אני מעוניינת ללמוד ריפוי בעיסוק ולמיטב הבנתי, דבר זה יכול להרוס לי את הסיכויים. אשמח לתשובה.

לקריאה נוספת והעמקה
26/05/2012 | 13:37 | מאת:

יקירתי איני יודעת להשיב לך אך במידה ולא תתקבלי תמיד תוכלי לטעון שזה מאחורייך וכי היום את במקום אחר ואין סיבה שישימו עליך אות קיין.

17/05/2012 | 20:22 | מאת: T.s girl

אני ילדה בת 19 ולפני כחצי שנה היתחלתי דיאטה רגילה שהמטרה הייתה לעלות פרופיל בצבא ולהפסיק עם הדיאטה , שזה היתקדם לעוד פחות קילו וככה הלאה הרגשתי גאווה בעצמי שהצלחתי להוריד מהמשקל וקיבלתי ומקבלת המון מחמאות מאנשים 'איך רזית' או 'איזה יפה את ' הבעיה פה שאני עם ביטחון בריצפה אין לי כמעט וביטחון , לא נוח לי עם הגוף שלי ואני רואה את עצמי כשמנה ואחת שייש לה עוד להוריד ונכון יש עוד להוריד , אבל זה כבר אובססיה להרזיה, אני אוכלת רק ארוחה אחת ביום ומרגישה רע על שאכלתי , רוב היום אני באופני כושר או בספורט כלשהו רק כדי 'להוריד ' את מה שאכלתי או אפילו שאני לא אוכלת אני בספורט כמעט כל הזמן . היה פעמים שניסיתי להקיא ולא הלך אז הפסקתי ולפעמיים רוצה לנסות שוב להקיא, אני לפעמיים נוגעת במתוק כי לרגע הרצון הזה גבר עלי אבל מיד אח"כ רוצה לטהר את הגוף כאילו חטאתי בזה שנגעתי, זו הפרעה אכילה ממש גרועה ?!

לקריאה נוספת והעמקה

לדעתי את שואלת שאלה שהתשובה בתוכה. כן זו הפרעת אכילה חמורה. אין לי ספק שאת בבעיה וחייבת טיפול. אל תברחי תתחילי להתמודד ועליך ללמוד להכיר את עצמך, לאהוב את עצמך ולקבל את עצמך כמו שאת וכמובן לעבוד על הדימוי העצמי ובטחון העצמי. גשי לטיפול מהר אל תחכי עוד כי יותר ויותר תשאבי פנימה.

15/05/2012 | 17:01 | מאת: ל

אני בחורה בת 28 , על פניו רצינית,עצמאית,חרוצה וחזקה ....אבל מה שאף אחד לא יודע הוא שיום יום אני גומרת את עצמי מחדש . אני בולמית כבר למעלה מ10 שנים, זה התחיל למטרת הרזיה ועכשיו זה כבר הפך לאקט בלתי נפרד משגרה שלי (אולי אפילו כל השגרה שלי). לפני שנה דיברתי על זה בפעם הראשונה עם המשפחה ומעט חברים, הלכתי לטיפול פסיכולוגי - שעזר לי לפתוח את עצמי ולהבין על עצמי יותר דברים אבל לא הוציא אותי מזה-בכלל לא! אני כבר מאבדת כל תקווה בלחיות טוב ובלהיות מאושרת מתישהו. אני כל בוקר רוצה להתחיל מחדש ומבלי ששמתי לב אני נופלת לשם שוב. ככל שהמחלה הארורה הזו משתלטת עליי אני מרגישה איך לאט לאט כל דבר קטן או גדול מאבד את הטעם , איך הכל עובר לידי , כלום לא נוגע בי וכלום לא מניע אותי . לפעמים אני חושבת שהמחלה הזו היא "מותרות" ושזו בכלל חוצפה שאני מתלוננת על מחלה שאני הבאתי על עצמי וממשיכה להביא בידיעה שזה הורס אותי- הרי יש אנשים כל כך מסכנים שדברים גרועים מכך נופלים עליהם. ולפעמים...אולי כבר לרוב אני נגמרת ממנה , פיזית ונפשית ומגיעה לא פעם למחשבות אובדניות . אני רוצה לצאת מזה, כל כך רוצה לצאת מזה אבל אני לא יודעת איך עושים את זה לבד . אני גם ממש מתביישת בעצמי ולא מוכנה לשתף יותר אף אחד שקרוב אליי בסיפור הזה - אני מחפשת טיפול אינטנסיבי וגם שיהיה אנונימי .

לקריאה נוספת והעמקה
17/05/2012 | 23:24 | מאת:

יקירתי אני מבינה לליבך ומבינה שאת נמצאת במצוקה גדולה. יש לי מטפלת שאני יכולה להמליץ עליה, כבר מעל 15 שנה מטפלת בהפרעות אכילה. מדהימה מדהימה והיא הרימה את הבת שלי מלמטה למעלה. כמובן שזה תלוי גם ברצון שלך ובשיתוף הפעולה שלך אך אם את מעוניינת ללמוד להתמודד עם הפחדים והקשיים ולא לברוח מהם ומעוניינת להיות גלויה ולצאת מזה באמת אז אני ממליצה עליה בחום. הטלפון שלה 09-7454950 ושמה נורית בלומנפלד.

11/05/2012 | 16:06 | מאת: מלי

אני בת 30 ה BMI שלי הוא 15 אני כבר שנה בערך במצב הזה עולה קילו יורדת 2 אחרי שבועיים אין לי הקאות יזומות. רק חוסר תיאבון תודה על תשובתכם.

לקריאה נוספת והעמקה

מלי יקרה ראשית הייתי מציעה לך לפנות לרופא משפחה כדי לעשות בדיקות ולראות מאין נובע החוסר תאבון. שנית את צריכה לשאול את עצמך את שאלת השאלות האם את נותנת לאוכל לנהל לך את החיים? האם כל היום את מתעסקת סביב האוכל והקלוריות? אם התשובה היא חיובית משמע שייתכן וקיימת בעיית אכילה אך כדאי לפתור אותה ולראות מאיפה היא מגיעה.

09/05/2012 | 19:38 | מאת: כמי

אורלי שלום, אני תלמיד בכיתה ו' ברחובות ואני עושה עבודה על אנורקסיה בגיל ההתבגרות. שאלת החקר שלי מדוע אנורקסיה מתרחשת בזמן ההתבגרות דווקא. אני זקוק למידע ממקור ראשון זהו כלי המחקר שלי. האם תוכלי להקדיש מספר דקות מזמנך לענות לי על מספר שאלות? באם תשובתך תהיה חיובית אז אשלח לך את השאלות. תודה רבה איתן אני אוכל לשלוח לך באי מייל או בפקס את השאלות. אודה על תשובתך.

לקריאה נוספת והעמקה

אשמח לעזור אך אשמח שתשאל אותי את השאלות בטלפון ולא במייל או בפקס כי אז אני צריכה המון זמן לשבת ולענות. אתה תשאל, אני אענה ואתה תכתוב או תקליט לפי מה שנוח לך. הטלפון שלי 052-3387519 אל אשמח שזה יהיה בשבוע הבא ולא השבוע כבר.

10/05/2012 | 09:10 | מאת: כמי

ביום ראשון.

 שלום, בני בן 5, גבוה ושוקל כ-4 קילו מעל משקלו הרצוי. פעיל גופנית (חוג ספורט, חוג שחיה, אוהב את החוגים). אנחנו כבר כשנה במעקב של דיאטנית (המילה דיאטה לא מוזכרת בבית, הוא יודע שהולכים למישהי שמודדת את גובהו ובודקת האם אנחנו אוכלים בריא). אוהב מאוד לאכול, לטעום, לבשל ועסוק בכך. באמצע השבוע אוכל סדיר יחסית ובריא, אך באירועים בהם יש מזנון/פיקניק/מדורה, ויש אחת לשבועיים כאלה, הוא מתבלבל לגמרי, קשה להרחיקו משולחן הכיבוד ואוכל יתר על המידה (לדוגמא יכול לאכול 3-4 פרוסות עוגה אם לא נחדול אותו, בנוסף לארוחה). ההתמודדות עימו וההגבלות עליו קשות לנו. האם נוכל לקבל המלצות על טיפול לנושא (תרפיה באומנות וכו'?) או כל סיוע אחר? תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

אני לא יודעת מה להמליץ אבל כן צריך לבדוק מדוע הוא אוכל בכמויות כאלה ומדוע ישנה התעסקות סביב האוכל. מומלץ להתייעץ עם הדיאטנית או עם רופא המשפחה.

03/05/2012 | 17:55 | מאת: מיכל

שלום אני אנורקסית לשנתיים. אני לא כ"כ ירדתי במשקל אבל אני אנורקסית במחשבות... הגובה הוא 155 והמשקל 43. לפני שנה התחלתי גם להקיא. יש לי תקופות שבהם אני לא אוכלת/ אוכלת קצת ומקיאה/אוכלת מלר ומקיאה עד שההורים שלי גילו והתחלתי ללכת לפסיכולוגית ששלחה אותי לדיאטנית ולפסיכיאטר. הפסיכיאטר הביא לי כדור נגד דיכאון, חרדה, הקאות ומחשבות אובססיות. היום החלטתי שאני לא רוצה ללכת לפסיכולוגית יותר. היא לא מתאימה לי. אח"כ הלכתי לפסיכיאטר וסיפרתי לו שיותר אני לא הולכת לפסיכולוגית ההיא, הוא אמר שהוא לא יודע מה לעשות איתי. כי הוא לא יכולה להעלות את התרופה יותר, אני לוקחת כבר מקסימום ואני עדיין ממש בדיכאון וחותכת את עצמי, אם אמא שלי עוצרת אותי מלהקיא. הפסיכיאטר הציע לי אישפוז יום כי אני צריכה טיפול יותר אינטנסיבי. אבל זה רק עד גיל 18 ואני בת 19... יש לכם אולי רעיון בישבילי? ומה באמתץ אתם חושבים על אישפוז יום? נמאס לי כבר מהמצב הזה! ומכל היום לחשוב על אוכל, גם ביום וגם בלילה! אני ממש רוצה להחלים!!! אם משהיא שעוברת גם ה"א רוצה להתכתב איתי אני ממש אשמח

לקריאה נוספת והעמקה
05/05/2012 | 23:56 | מאת:

ראשית יקירתי שאלי את עצמך את השאלה האם באמת את רוצה לצאת משם ולהתמודד עם הקשיים והפחדים שבתוכך. אם התשובה היא חיובית ואת מוכנה לעשות את המסע החוצה (זה מסע לא קל ולא קצר אך שווה הכל כי בסוף תקבלי את חייך במתנה) לכי לטיפול ובקשי עזרה ממי שמטפל בהפרעות אכילה וילמד אותך ראשית להתמודד עם הפחדים והקשיים ולא לברוח מהם, ילמד אותך לאהוב ולקבל עצמך מחדש כמו שאת וילמד אותך להכיר את עצמך מחדש. את חייבת זאת לעצמך. ברגע שתחלימי נפשית גם הגוף יהיה בריא וכל ההתעסקות באוכל במשקל ובקלוריות יעלם כלא היה. זכרי כי זה לא הוקוס פוקוס ביום אחד אך זה בהחלט אפשרי לעשות זאת ולהחלים.

26/05/2012 | 02:38 | מאת: אנונימית

אני יכולה להגיד לך מחוויה אישית, 5 שנים באשפוז, שנתיים וחצי אשפוז מלא, ושנתיים וחצי אשפוז יום. זה משתלם - אבל את צריכה להחליט אם את באמת רוצה לצאת ממעגל הרוע הזה. בזכות האשפוזים האלה אני היום בדרך טובה אני בדרך ליציאה מהאנורקסיה. ואני הייתי על סף מוות לפני שאשפזו אותי הצילו לי את החיים. אני מודה להם על כל שנייה ושנייה שהייתי שם. גם אם היה קשה סיוט לפעמים, אני חיה בזכותם. מאחלת לך בהצלחה, שתחלימי, שתחזרי לחיים נורמליים. כאן בשבילך אם את רוצה..

03/05/2012 | 16:21 | מאת: סיון

אני אמא לילדה מהממת בת ארבע וחצי..אני החלמתי מאנורקסיה ובולימיה כבר לפני 8 שנים אבל מרגישה פחד נוראי שבהקטנה שלי שמנה וזה תוקפ אותי בפחד גדול? האם יש כל קבוצה לאמהות שהבריאו לגמרי מהמחלה אבל מגדלות ילדות קטנות וזקוקות לתמיכה?

05/05/2012 | 23:53 | מאת:

אמא יקרה את זו שחייבת ללכת דחוף לטיפול, אני לא מכירה קבוצה שתומכת ומטפלת קבוצתית באמהות אך את חייבת לקחת עצמך בידיים שכן אם לא תעשי כן את תדחפי את הילדה הקטנה שלך דרך הפחדים שלך לתוך האנורקסיה. לכי לטיפול ולמדי לשחרר ולהתמודד עם הפחדים שלך וברגע שתלמדי להתמודד איתם לא יהיה חשש לשלומה של הילדה.

אורלי שלום, לצערי אני צופה מהצד בבחורה שעוברת את זה. למרות שאין לי ידע פנימי על כמה היא שוקלת כל שאר סימני המחלה שם השקרים, ההתחכמויות (אכלתי בבית) החישובים אני אוכל את זה עכשיו אבל אצום יומיים וגם המשקל נשירת השער וכו. הבחורה כבר בוגרת ולכן הוריה לא יכולים להכריח אותה ללכת לטיפול והיא מכחישה שיש לה בעיה. מה עושים?

לקריאה נוספת והעמקה

שלב ההכחשה הוא החלק הכי קשה במחלה הם מתכחשים ומסרבים לקבל טיפול ויותר מכך חושבים שכולם מסביבם בבעיה מלבדם ומה לעזעזאל רוצים מהם. נסו לדבר ליבה מבלי לגעת בהפרעת האכילה ומבלי להזכיר את המילה אוכל כי אם לא כן היא תתנגד ישר, נסו להציע לה ללכת לדבר עם מישהי שתעזור לה להתמודד עם הפחדים והקשיים ואולי היא תסכים אך שוב לא להזכיר הפרעת אכילה.

29/04/2012 | 06:37 | מאת: שוש

הי חברה שלי בסוף שנות ה50 חולת אנורקסיה שנים רבות. מדרדרת בהדרגה. לאחרונה קיבלה הבחנה רפואית ושוקלת 35 ק"ג. היא לא מאמינה שזו אנורקסיה ומחפשת מחלות גופניות. היא בקשר עם רופאים שונים. איך אפשר לעזור לה להבין. לטפל. לשתף פעולה , אולי להתאשפז במקום פרטי לטיפול.אודה לך על תשובתך

לקריאה נוספת והעמקה
05/05/2012 | 23:49 | מאת:

אחרי כל כך הרבה שנים קצת קשה לשכנע בן אדם במיוחד בגיל הזה לקבל את זה שהיא חולה ולהודות בכך. צריך אולי לא לדבר על הפרעת אכילה ואנורקסיה אלא להגיד לה שאם יש לה דברים שקשה להתמודד את מציעה לה ללכת לדבר עם מישהו שיעזור לה להתמודד עם הבעיות מבלי להזכיר את המילה אנורקסיה חלילה כי אז תצרי אנטי. אין לי עיצה אחרת לתת לך ומקווה שאולי זה יעזור ואולי חברתך תפכח לפני שיהיה באמת מאוחר מדי.

02/09/2013 | 16:00 | מאת: עדי

שלום, אשמח לדבר איתך לצורך כתבה בנושא אנורקסיה בגיל מבוגר. (בשלב הראשוני לצורך תחקיר בלבד) תודה רבה

21/04/2012 | 16:29 | מאת: ראובן

אמא שלי היתה כבדת משקל במשך רוב חייה, ולפני כשנתיים עברה ניתוח להצרת קיבה. הניתוח עזר והיא אמנם איבדה משקל רב מאוד, אך יחד עם זאת גם פיתחה הפרעות אכילה חמורות. זה התחיל מזה שהיא לא נשמעה לדיאטה המיוחדת שרשמו לה לאחר הניתוח, ואכלה דברים שאסורים לה, שגרמו לה להקיא. זה התפתח לכך שהיא התחילה להקיא באופן שיטתי את האוכל, ועכשיו זה כבר הפך לרפלקס שהיא לא יכולה לשלוט בו. בעקבות לחץ שהפעלנו עליה במשפחה הרופא הרחיב לה את הטבעת, וכעת היא אמורה להיות מסוגלת לאכול כל דבר, אך היא עדיין ממשיכה להקיא. היא נראית פשוט נורא, היא חלשה ועייפה תמיד. התזונה שלה עכשיו כוללת בעיקר שומנים, שכנראה זה מה שעוד מחזיק אותה איכשהו, לפני שהיא מקיאה אותם. הדבר חורה לכולנו במשפחה מאוד, ואנחנו מנסים כל הזמן לדבר אתה ולהשפיע עליה שתפסיק ותקבל טיפול. היא לא מוכנה להקשיב, ישר נכנסת למגננה וטוענת שהכל בסדר אתה, אין לה שום בעיה והיא מרגישה נפלא. היא טוענת שטוב לה להיות דקיקה וקלילה והיא פוחדת לחזור למשקל הקודם שלה, אף על פי שהיא רזה בצורה חולנית. שום גישה לא עוזרת - לא דיבור אל ההגיון שלה, לא גישה תקיפה ולא לחץ חברתי. מה שעוד מקשה על הדבר, שהיא בדיוק חוותה את מות אימה, ככה שהיא במצב נפשי רגיש גם ככה, אז אי אפשר ללחוץ עליה יותר מדי. מה אפשר לעשות?? היא לא נערה בת 15 שאפשר לכפות עליה דברים, ולאף אחד אין סמכות עליה. מה אפשר לעשות עם אישה בת 50+ שמתנהגת בצורה לא אחראית, לא מוכנה לשמוע על טיפול, ובאופן אקטיבי מסכנת את בריאותה? בבקשה, אם יש לכם איזשהי דרך להכניס בה קצת הגיון, שתראה שיש לה בעיה רצינית, או גורמים שאפשר לפנות אליהם? אנחנו כבר פשוט אובדי עצות... תודה

לקריאה נוספת והעמקה

בן יקר אין ספק שהדאגה לאמך מוצדקת מאוד ולאמא יש בעייה רצינית או בעצם הפרעת אכילה רצינית. גם היותה שמנה מדי מהווה בעייה מאחר ובמקום להתמודד עם דברים ופחדים אנחנו מעדיפים למצוא פתרון ונחמה באוכל ובכך אנחנו בורחים מהכל. אין לי יותר מדי מה להגיד בכדי לעודד אלא רק להרעיף על אמא המון אהבה, להגיד לה עד כמה היא אישה מיוחדת במינה וכמובן לנסות ולראות איך אפשר לעזור לה להתמודד עם הפחדים והקשיים מהם היא בורחת, אולי אפילו להציע לה לפנות לעזרה ולהסביר לה שלפעמים טוב לדבר על דברים עם מישהו ניטרלי שאינו מעורב. מעבר לזה אין לי הרבה עיצות לתת . ודבר אחרון אל תדברו איתה על אוכל ועל הרזון כי היא פשוט תתרחק יותר וזה יגרום לה ליותר אנטי.

11/04/2012 | 01:14 | מאת: הילה

שלום, בזמן האחרון שמתי לב לכל מיני התנהגויות מוזרות של חברה ממש טובה שלי. זה התחיל שאחרי ארוחה גדולה של כל החברות, היא הלכה ישר אחריה לשירותים ואני ועוד כמה חברות שמענו קולות הקאה. לאחר מכן התחלתי לשים יותר דגש בנושא זה. חקרתי על הנושא, ובשבועות שלאחר מכן, ביליתי איתה הרבה זמן, ובכל פעם אחרי שאכלנו, או במהלך הארוחה היא הלכה לשירותים מרוחקים להרבה זמן, אפילו למספר פעמים. ופעם אחת החלטתי שאני חייבת להיות בטוחה ב-100% שאכן אני צודקת, כמובן קיוויתי כי טעיתי, אך היום כאשר היא עלתה לשירותים לאחר שאכלנו ארוחה עתירת קלוריות עקבתי אחריה למעלה, ולצערי אני חושבת ששמעתי קולות הקאה. וכמובן שהיא רזתה בצורה משמעותית בזמן האחרון. כעת, הבעיה היחידה היא איך בכלל לגשת ולדבר איתה על הנושא הזה, כי אני בטוחה שהיא תכחיש את כל העניין. אני ממש דואגת לה ואני רוצה לעזור לה ולא יודעת איך, כי אני פוחדת שאם אני אגש אליה בצורה לא טובה, זה יהרוס את הסיכויים שלי בלעזור לה. אני זקוקה לעצות וטיפים בנושא בבקשה- באיך לעזור לה ואיך לגשת אליה. תודה!

לקריאה נוספת והעמקה
12/04/2012 | 16:14 | מאת:

זה קצת בעייתי לגשת אליהם כי היא תכחיש הכל. אז ראשית העיצה הראשונה על תדברי איתה בכלל על הפרעת אכילה והקאות כי דבר ראשון שהיא תעשה זה תתרחק ותכחיש את העניין. דבר שני תגידי לה שאת תמיד פה בשבילה ושאם היא במצוקה ורוצה לדבר את בשבילה לטוב ולרע. השמיעי לה כמה היא טובה ותעצימי אותה כמה שיותר. לגבי הבעיה פני להוריה אם את יכולה ובקשי מהם שאת מבקשת שהיא לא תדע שהיא פנתה אליהם. האירי את עיניהם למה שקורה מאוד הגיוני שהם לא יודעים מכך או שגם להם יש ספק כמו שלך היה אך אין להם הוכחה חותכת. הגידי להם שהיא במצוקה ובבעייה ושינסו לעזור לה ולקחת אותה לטיפול ושוב שהכל ייעשה בעדינות כי ברגע שתגשו אליה בצורה אגרסיבית ותצעקו עליה ותטיפו לה היא תעשה צעד אחורה ותתרחק מכולם ואז לא תרוויחו כלום. זה לא פשוט כלל אבל עד שהיא לא תגיע להכרה שהיא בבעיה ותרצה לקבל עזרה אף אחד לא יוכל באמת לעזור לה.

10/04/2012 | 22:02 | מאת: עומרית אביאל

אורלי שלום, אני עושה תחקיר לסרט תיעודי בנושא הפרעות אכילה ומחפשת אנשים שמוכנים לדבר על הבעיה שיש או הייתה להם. הרוב לצורך תחקיר בלבד ולא להשתתפות. האם אוכל לשוחח איתך? האם תוכלי גם להפנות אליי אנשים שרוצים לספר את הסיפור שלהם כדי לעזור לאחרים? תודה מראש עומרית

לקריאה נוספת והעמקה

עומרית שלום אשמח לסייע בידך ולענות לך על מה שתצטרכי. הטלפון שלי 052-3387519 לגבי בנות אחרות אני יכולה לשאול אבל הן לא ממש אוהבות וששות לדבר על הנושא גם שהוא מאחוריהם.

29/07/2012 | 12:39 | מאת: אילן

חוויתי בחיי הרבה כאב וקושי הפרעות האוכל שלי,אך אחרי תהליך שעברתי ועדיין עובר אני רץ מרתון היום,אשמח לעזור .

03/04/2012 | 02:24 | מאת: שלי

שלום, אני בת 24, המשקל שלי הוא ?תקין? כך אומרים לי אולי מעט מעל הממוצע, אך אני לא מרוצה מהעלייה שלי במשקל בשנים האחרונות.... אני שונאת ומתעבת את הגוף שלי כל יום יותר ויותר... יש לי עבודה קבועה, בנוסף אני גם סטודנטית ומוצאת זמן להתנדב פעמיים בשבוע, ללכת למכון כושר שלוש פעמים בשבוע ולנהל חיי חברה, והכל איכשהו סובב סביב אוכל כל היום!! אני משתדלת להעסיק את עצמי כמה שיותר כי ברגע שאני מגיעה הביתה אני נתקפת בולמוסים והורסת כל מה שעבדתי עליו כל היום!! אני מנסה לאכול בריא ולא רואה שום שינוי במשקל שלי, לעתים אני מקיאה ואז נהיית רעבה שוב אז זה גם לא עוזר, חוץ מזה שאני שונאת להקיא.. מצבי הרוח שלי נשלטים באופן ישיר ע?י כמה הבטן שלי נפוחה היום, אני מחאה בתיעוב עצמי ואני רוב הזמן כועסת על עצמי על חוסר השליטה... מגיע למצבים שאני נמנעת מלצאת עם חברים או נמנעת משיחות חולין עם גברים בגלל שאני מרגיזה ענקית ולא רוצה שיסתכלו עלי בכלל... מה אפשר לעשות שעוד לא עשיתי??? נראה כאילו אני דואגת שכל הרובדים של חיי יתפקדו בצורה מושלמת ורק התחום הזה של הדימוי העצמי והמראה החיצוני הורס לי את הכל!!

לקריאה נוספת והעמקה
07/04/2012 | 21:39 | מאת:

כל עוד תדאגי לכל הרבדים בחייך אך הדימוי העצמי שלך יהיה נמוך לא תהיי מרוצה מכלום נסי ללכת לטיפול ולעבוד על הנושא של הדימוי העצמי נסי להתמודד עם הפחדים והקשיים שעוצרים אותך ומהווים לך מחסום. זה לא תקין שהאוכל מנהל את כל חייך, אין ספק שאת בהפרעת אכילה. לכי לטיפול אל תזניחי את עצמך, מגיע לך חיים טובים יותר חיים בהם הדימוי העצמי שלך יהיה במקום הנכון, בהם תוכלי להנות באמת בדברים ובהם האוכל לא מנהל אותך. זו לא בושה לבקש עזרה ואת חייבת לעשות זאת בהקדם.

10/04/2012 | 01:14 | מאת: שלי

למי עליי לפנות? ואיזה טיפול יכול לשנות את מה שאני מרגישה ?