פורום הפרעות אכילה - תמיכה
הbmi שלי לא תקין ואני באמת אוכלת לא כמו פעם שלא אכלתי באמת אני אוכלת ורוצה להשמין אני אפילו אומרת שהגוף שלי נראה נורא אני לא יודעת מה הגוף שלי רוצה אני חושבת שהוא צריך יותר אוכל תעזרו לי בבקשה !
נוי את חייבת להבין שהגוף שלנו לא מקבל פקודות כמו חייל בצבא. הגוף שלנו הוא חכם מאין כמותו הוא זוכר הכל. אם שיחנו איתו והתעללנו בו כי הרעבנו את עצמנו או כי עשינו בולמוסים והקאנו הגוף זוכר הכל ולא תמיד הנזק יכול להיות מתוקן וגם אם כן לוקח זמן כי הוא בעצם מבולבל ולא מבין מה הולך פה פעם נותנים לו אוכל פעם לא כמעט כמו אוטו שלא יתנו לו דלק הוא לא ייסע ואם ניסע בלי דלק הוא יושבת כך הגוף שלנו. עליך לתת לזמן לעשות את שלו או ללכת לרופא ולשמוע מה הוא מייעץ לך. אל תתייאשי. אפשר לצאת מהבור הזה אבל זה לא ביום אחד.
אני כל כך מפחדת. כל כך כל כך מפחדת! מפחדת שבעוד איזה שבועיים אני יעלה על המשקל ויראה שלבסוף הגעתי למשקל שתמיד פחדתי ממנו, המשקל שהיה המשקל שלי לפני שנהייתי אנורקסית. המשקל שבגללו הכל התחיל. אני כל כך מתביישת לכתוב אותו, כי אז כולם ידעו שפעם שקלתי כך וכך, ושעוד שנייה אני שוב ישקול ככה! אמאלה!! אני לא רוצה לחזור למה שהייתי פעם, לא רוצה שוב להיות שמנה!!
סוזן יקרה את צריכה להבין שלאנשים לא מעניין אם את שוקלת קילו יותר או פחות אנשים אוהבים אותך בגלל מי שאת ולא בגלל המשקל שלך זה משהו אצלך בראש ובמחשבה. את חייבת ללכת לטיפול כי בלי טיפול לא תצאי משם. שאלת את עצמך פעם למה טוב לך המראה האנורקטי? למה חשוב לך להיות כזו רזה? מה כל כך יפה בזה? להיות שדופה זה יותר יפה? אני לא חושבת. אישה או בחורה צריכה להיות קצת עגלגלה פה ושם. את חייבת ללכת לטיפול ולהבין שהבעיה היא בעיניך ולא בעיני אחרים.
היי. הבעייה שלי התחילה לפני כמעט שנה.הדברים היו נראים בהתחלה תחת שליטה,ועם הזמן הכל רק הלך והחמיר .. מהקאה של פעם בשבוע זה הפך לפעם ביום,ומפעם ליום לכמה פעמים ביום.הבעייה הזו גרמה לי לעזוב את כל מה שאהבתי,ולהתבודד מכל הסביבה. לאחרונה התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל החלטתי לוותר כי אני לא רוצה להגדיר את הבעייה שלי כבולמיה,ישיבה מול פסיכולוג רק גורמת לי להרגיש שאני בעייתית,משוגעת. הייתי רוצה לחזור לחיים הנורמלים,והגיוס שלי מתקרב.כשאני חושבת על החזרה לחיים הנורמלים יש בי ניצוץ של תקווה אבל אני לא מצליחה למצוא את הדברים שעושים לי טוב בחיים כדי להתגבר עלזה. כל דבר בחיים איבד טעם,ולמרות שהבעייה התחילה לפני זמן לא ארוך,הגעתי למצב שהדבר היחיד שאני עושה ברוב שעות היום זה לישון או להתבודד בחדר. עיזרי לי....
היי יקירתי את לא משוגעת חלילה וחס את חולה. בולמיה היא מחלה ככל המחלות לא פחות גרועה מסרטן שלא עלינו ומחלות אחרות נוראיות. את קודם כל חייבת ללכת לטיפול ולקבל החלטה האם את בכלל רוצה לחיות ולהחלים או להיות ולבלות כל היום בשירותים ולבזבז זמן על המחלה הארורה. ללא טיפול פסיכולוגי לא תחלימי ושוב לא את לא פסיכית אלא חולה. את חייבת לטפל בשיחות ולטפל בשורש הבעיה ולהתמודד איתה ולא לברוח ממנה ורק אחרי שתסתכלי לבעיה ולפחד בעיניים תוכלי להתגבר ולצאת משם. תני לזה צאנס זה שווה.
אורטל היקרה, אני כ"כ מבינה ללביך, גם אני הייתי שנים בולימית ונרפאתי, כיום אני בת 42 נשואה עם 3 ילדים מקסימים, אפשר לצאת מזה, אל תוותרי לעצמך, אם תרצי לדבר איתי כתבי לי למייל ואשמח לעזור לך [email protected]
היי, למה שלא תנסי טיפול CBT . הוא קצת שונה מישיבה סתם כמו פסיכולוג כמו שאת קוראת לזה וזה טיפול יעיל וקצר כך שזה מה שאת צריכה לפני גיוס... הקאות זה הורס את השיניים בגלל החומציות..אל תהרסי לעצמך את הגוף והנפש מגיל צעיר. תטפלי בעצמך זה לא בושה..גם אני עברתי טיפול זה בסדר...
אורלי,תודה רבה לך על התמיכה .. וגם אורית! יונית,תוכלי קצת יותר לפרט לי על הטיפול?איך זה קורה אם זאת לא ישיבה רגילה מול פסיכולוג?ואיפה מטפלים בצורה כזאת?
בוקר טוב אני לא צעירה ויודעת שאני בבעיה. האם יש דרך מלבד הפורום בה אוכל לתקשר איתך ע"מ להתייעץ? תודה
כן יקירתי אשמח לדבר איתך ולעזור לך [email protected] או אם את רוצה 052-3387519 ואל תתביישי הרגישי חופשייה
שלחתי לך מייל
נכון מי שיש לו הפרעת אכילה מסויימת אז הוא יכול תוך שנייה לעבור להפרעה אחרת? אז ככה: הייתי אנורקסית עד לפני שלושה וחצי חודשים, ומאז נהייתי אכלנית כפייתית. אני כמובן עולה במשקל וזה ממש לא מקובל עליי, לכן אני מקיאה המון בגלל זה כדי לשלוט על המשקל ואני לא מצליחה. איך אני יכולה לחזור לאנורקסיה כדי שאני יהיה יותר שמחה ויפסיק להקיא!? אנורקסיה גורמת הרבה פחות נזק מבולימיה. איך עוברים מהפרעה אחת לאחרת?? עזרו לי! אני ממש מתוסכלת ובא לי למות
אני חושבת שאת לא מבינה מה את אומרת אנורקסיה ובולמיה שניהם גורמים נזקים עצומים ובלתי הפיכים לגוף שניהם עלולים להיגמר במוות אז די עם השטויות למען השם. מה עובר בראש שלך? לכי יקירתי לטפל בעצמך כי את סובלת מהפרעת אכילה קשה וזה כמו כדור שלג אם זה לא יטופל את רק תשאבי לשם יותר ויותר וחבל.
אחרי פסח אני קונה כמויות של לקסעדין ולא אכפת לי!!! מצידי שיהיו לי בעיות מעיים וכל החארטות האלה, העיקר אני אהיה רזה!!!!!!! גם אם זה יהרוג אותי!!! למה מי אני בכלל?? אני יהיה הכי רזה שאפשר!!!
יקירתי במי את פוגעת? למי את עושה רע? על מי את עובדת? שאלי את עצמך שאלות אלה והתשובה היא אחת. אז אם את רואה כך את החיים שלך ורוצה לגמור אותם מהר אף אחד לא באמת יוכל לשנות זאת אלא רק את בלבד. את פוגעת אך ורק בעצמך ועושה רק רע לעצמך. האם ככה את רואה את חייך? כיף לך כל היום לבלות בשירותים? אני חושבת שאת צריכה טיפול דחוף בשיחות ולהתמודד עם פחדים ובעיות ולא באמת לברוח מהם.
אורלי, אני בטיפול כבר יותר מחצי שנה ואני פשוט מצטערת על כל רגע ורגע שאני שם!!! למה בכלל הלכתי לטיפול??? מתחילת הטיפול, השינוי היחיד הוא שעליתי במשקל!! אין שינויים במצב רוח ובמחשבות ובהתנהגות. רק עליתי במשקל!! מה שווה לי כל הטיפול הזה?? אני לא רוצה אותו!! כבר עדיף לי בהרבה להיות איך שהייתי לפני הטיפול!!! רזהההההה!!!!!!!!!!
היי לכולן, אני צריכה התייעצות: הייתה תקופה קצרה שהייתי מקיאה ואח"כ ביקשתי לראות קב"ן בבסיס. הקב"נית פגשה אותי לאיזה 2 פגישות והיא די אמרה לי שאין לה כ"כ זמן והיא גם לא כ"כ מתמחה בנושא הזה והיא יכולה להפנות אותי למטפלת בתחום הזה במרפאת חוץ. בקיצור היא די נפנפה אותי, אני לא ממש נלחמתי על לפגוש מישהו מקצועי והסיפור נגמר-גם של ההקאות אגב. כבר מלא זמן שלא עשיתי שום דיאטוה או הקאתי, אבל כמובן שאני שונאת כל חלק בגוף שלי, וגם חשבתי לחזור להקיא לאחרונה אבל אני לא באמת אחזור. פתאום אתמול הקב"נית שלחה מייל ורשמה תאריכים שבה אני אפגוש אותה- כל יום רביעי פעם בשבועיים באותה שעה. וזה ממש פתאומי אחרי שלא דיברנו איזה שלושה או ארבעה חודשים הייתי בטוחה שהיא בכלל שכחה ממני. השאלה אם היא לזרום עם זה וללכת, או שלא- כי אני גם כבר לא מקיאה ולא עושה לעצמי שומדבר מזיק אחר, גם כי זה נורא תקוע לי כי יש לי דברים לעשות וכשאני עם חיילים (אני מפקדת) אז זה בעייתי לעזוב אותם ככה באמצע היום. כמובן שאם נורא רוצים אז אפשר לפנות ביום איזו שעה וללכת. השאלה אם כדאי, אם אני באמת יצטרך את זה? אם זה בכלל יעזור לי? כי כרגע חוץ מלשנוא את עצמי אני לא עושה שום דבר חמור. מה אומרות?
יקירתי אני ממליצה לך כן לזרום עם הקב"ן ולהגיע אליה. אני חושבת שאת צריכה שיחות וללמוד לאהוב ולקבל את עצמך מחדש מה ששכחת כבר מזמן. את אמנם לא מקיאה ולא עושה שטויות אך הבעיה לא קיימת והיא עלולה לפרוץ בכל משבר כי היא שם והיא לא טופלה באמת. לכי על זה ונסי אין לך מה להפסיד אולי רק תרוויחי.
שלום אורלי, כתבתי שאני בולמית שנתיים ומשתמשת במשלשלים, אני לא בתת משקל אבל הבולמיה מונעת ממני לחיות את החיים, בעיקר שאיני ממש רוצה מכיוון שאין ממש למה. אחותי ביררה למעני בתל השומר שיש שם מחלקה עם תוכנית לחודשים להפרעת אכילה, איני יודעת אם זה בכלל מתאים לי וזה די מפחיד שאני חושבת על זה. אם ישנם קבוצות שמטפלות בבולמיה אוכל ללכת ואולי אוכל גם לקבל כלים להתמודד, משפחתי ממש לא יודעת איך לקבל את זה ולכן אני מנותקת מכולם מכיוון שהכל עויין וגם אני. אם תוכלי להפנות אותי לקבוצה כזו ארצה לנסות , הכל עדיף מאשפוז.תודה
יקירתי ברור לי לחלוטין שאת צריכה טיפול בשיחות וכמה שיותר מהר ודחוף ואת זה את מבינה גם. כמה אישפוז יעזור אני לא ממש יודעת ולא יכולה להגיד כי אני לא יודעת מה המצב שלך אבל את חייבת טיפול דחוף ומהיר. שמעתי שישנה קבוצה שנקראת אנורקסים למען אנורקסים שגם מיועדת לבולמיים כמו קבוצת תמיכה באלכוהסיטים למען אלכוהליסטים שאחד תומך בשני וזה עוזר. שמעתי שיש קבוצה במטפל ב- 12 הצעדים. יש גם את מכון שחף ואת אגם ששמעתי עליהם שהם מטפלים שווה לנסות לא יכולה להגיד אם הם טובים או לא נסי לברר שווה אבל אל תשאירי דברים ככה כי זה רק שואב אותך יותר ויותר.
אני צריכה את העזרה שלך הממ...בחיים לא הייתי בטיפול או במשהו דומה ואני צריכה שתבררי לי ממה שאת יודעת על אפשרויות באזור הדרום לא אשפוז!!! תודה
מולאני יקרה אני אנסה לברר לך אבל אני לא בטוחה שאצליח דבר אחד אני יודעת כי קיימת מצוקה חמורה בדרום ואת זה אני בטח לא מחדשת לך. האם יש לך אפשרות להגיע לטיפול באזור המרכז? דרך כביש 6 זה יכול להיות פשוט. המייל שלי [email protected] הטלפון שלי אם את צריכה 0523387519
כי אף עם לא ניסיתי אבל מה שתבררי סבבה לי תודה
שמי גאלה, בת 24 מחיפה. אחותי התאומה היא בולמית קשה. ההפרעה התפרצה בסביבות גיל 16 והחמרה במצבה החלה בסביבות גיל 20. כשמונה שנים שאחותי מקיאה כל יום ומתוכם כארבע שנים שהיא מקיאה בין 5-10 פעמים ביום.מעט אני יודעת על הנעשה בארץ בנידון. אני יודעת שמדינת ישראל לא רואה את ההפרעה הזו כמחלה ויותר חמור, במדינת ישראל אדם בגיר הסובל מהפרעת אכילה מופקד בידי הגורל כי אין חוק המאפשר אשפוז בכפיה לאנשים אלו בטענה שאנשים אלו בוחרים בצלילות לעשות זאת לעצמם ובנוסף כיוון שנשענים על טענה נפוצה ונכונה למקרים מסויימים בהם אדם אשר לא רוצה לעזור לעצמו- איש אינו יכול לעזור לו. הטעות הראשונה היא ששום אדם צלול ובריא לא היה מעולל דבר כזה לגופו והטעות השניה היא שאנשים הנמצאים במצבים האלה אינם יכולים לרצות לקבל עזרה- המחלה משתקת את ההגיון. מה ההבדל בין אדם שמנסה להתאבד לאדם שמרעיב את עצמו למוות או מקיא כמה פעמים ביום מידי יוםבעיני אין שום הבדל.. אני חושבת שהפרעות אכילה בימינו הן כלכך נפוצות עד כדי כך שהן יכולות לזכות בהגדרה של "בעיה חברתית". אני לא רוצה לאבד את אחותי, אבל לצערי- כמו שהמצב נראה כיום אחותי עלולה למות לפני גיל 30. אני יודעת, שכמו המשפחה שלי, יש עוד המוני משפחות חסרות אונים. אני רוצה להאבק. רק שאני יודעת שלבד לא אצליח. אני מאמינה שאם נעורר מספיק רעש- ניתן יהיה להכניס את התקשורת לתמונה ודרכם ניתן יהיה להכניס מודעות בקרב הציבור ועם מספיק תמיכה אני בטוחה שניתן יהיה להכנס לחקיקה. בבקשה, תעזרו לי להציל את אחותי, להציל את אחותכם, או אחיכם, ביתכם או בניכם, חברתיכם או חבריכם..בבקשה, עזרו לי..
אגב, אחותי השתתפה כבר בקבוצה טיפולית ברמב?ם, אושפזה עצמה בבי?ח תל השומר במחלקה להפרעות אכילה אך ביה?ח שיחרר אותה לבקשתה כעבור שלושה ימים כיוון שאין באפשרותו להחזיק בגירה בניגוד לרצונה. ניסינו טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי- אך לצערי, ברגע שאחותי מבינה שטיפול משמעו סכנה למראה החטוב שלה היא בורחת..
גם אני התחלתי עם הקאות קצת לפני גיל 16.. אני מקרה דומה כמו אחותך, ולפי מה שאת אומרת את גורמת לי לחשוב אולי גם אני יתדרדר בגיל 20.. את מפחידה אותי!! אני מפנטזת שעד גיל 20 אני בטוח יפסיק להקיא, אבל בינתיים אני לא מפסיקה
סוזן יקרה!!! את לא תפסיקי להקיא עד שלא תחליטי להפסיק. אחותי חייה עם התחושה ש?עד היומולדת הבאה אפסיק להקיא? כבר שנים. הפסיק לה המחזור, יש לה בעיות מעיים מטורפות, הבלוטות בצוואר נפוחות לה כל הזמן, נושר לה השיער..זה אמיתי סוזן..!!! הדברים האלה באמת קורים..הסרט הזה ש?מחר יהיה יותר טוב? לא באמת עובד אלא אם את מחליטה ש?היום יהיה יותר טוב?. עכשיו, הרגע הזה בדיוק שאת נמצאת בו ממש ממש עכשיו, לא יחזור. ואם את לא תנסי להפוך אותו למשהו טוב עבורך, כרגע, איש לו יוכל. תגידי, בת כמה את? מישהו יודע עליך או שאת שומרת הכל לעצמך? מה לגבי טיפול? זו אפשרות שאת שוקלת?
גאלה יקרה אני כואבת את כאבך אני מבינה כמה קשה לראות את היקר לך מאבד את עצמו לרזון ולאבדון וכל זה על מה ובשביל מה. הרבה אנשים ניסו להקים רעש ועושים למען הנושא אך פה במדינה סתומים ואטומים עד שמישהו מהממשלה לא יכווה ברותחין בעצמו עם מישהו קרוב אליו לא יתעוררו פה. אם יש לך רעיון לעשייה אשמח להיות לך לעזר ובינתיים מחזקת ושולחת לך חיבוק גדול. ואם את צריכה תפני אלי תמיד 052-3387519 אני פה בשבילך מתי שאת צריכה להתייעץ לשאול ולפרוק דברים וכאב מהלב.אני יודעת שזה קשה ולא קל.
אני איתך בואי נקים זעקה גדולה בקרב הביוקרטיה נעמוד מול משרד הבריאות נבקש שיפתחו מרכזי הפרעות אכילה הבת שלי קורסת באותו מידה שאחותך בואו יחדיו איתי להפגנה
היי יהודית..! זה מספר הפלאפון שלי 0549983709, אשמח אם תצרי איתי קשר ונחשוב יחד מה אפשר לעשות. שבוע קל ורגוע, גאלה.
שלום אורלי. אני נערה בת 16, לפני שנה (אמצע כיתה ט) התחלתי עם כל הדיאטות וכו' עד שהתחלתי להקיא. לאט לאט הורדתי בכמויות של האוכל עד שבחופש הגדול בין ט' ל-י' היו שבועיים בערך שאכלתי ביום לא יותר מ-400 קלוריות. ממשקל 50 לפני המחלה, הגעתי תוך 3-4 חודשים למשקל 40 וקצת, בגובה 1.58. סיפרתי לאמא שלי בתחילת כיתה י' שאני מקיאה כמה פעמים ביום ובמקביל מצמצמת בכמויות האוכל כבר הרבה זמן, וביקשתי טיפול. אני בטיפול כבר חצי שנה, קיבלתי מחזור אחרי חצי שנה שלא היה לי, ועליתי במשקל. ההקאות עדיין קיימות, אך בתדירות הרבה יותר נמוכה. היו לי הרבה מצבי דיכאון, אז בתחילת הטיפול נתנו לי פריזמה, וכשהגעתי למינון של 2 כדורים זה הגביר את הדיכאון, אז החליפו לי לאסטו, שזה בכלל לא התאים לי והיו תופעות לוואי. קניתי חומר משלשל באותה תקופה, השתמשתי קצת, ואז כשסיפרתי לרופאה היא שכנעה אותי לא להשתמש בו יותר. כיום לוקחת חצי סיסי של ריספונד (טיפות הרגעה), ולוקחת כמה ויטמינים. אני רוצה לספר שלפני כחודשיים בערך התחילה לי תקופה של הרבה בולמוסי אכילה, לפעמים עם הקאה לאחריהם. במשך החודשיים-שלושה האלו הגעתי ממשקל 43 (שבמשקל זה קיבלתי מחזור) למשקל 47-48, עדיין בגובה 1.58. הגעתי למצב שאני ממש ממש ממש נגעלת מעצמי, אני שונאת את עצמי ואת איך שאני ניראית. אני מתחילה לחזור למה שהייתי לני המחלה, שזה הדבר הכי מכוער מבחינתי, מה שאני רוצה רק לברוח ממנו כל הזמן. אני מקיאה רק כדי לפגוע בעצמי ולהעניש את עצמי על שאני כל כך חזירה. אני פשוט מרגישה שמנה, וכשאני הולכת ברחוב אני מרגישה שכולם מסתכלים עליי על כמה שאני שמנה, ונגעלים ממני. אני יורדת עם ההקאות לאט לאט משבוע לשבוע (בשבוע שעבר הייתה רק הקאה אחת), ואני מרגישה שאני צריכה לחזור להקאות, וכבר התחלתי לחסוך כסף לקנות עוד חומר משלש. אני שוב חוזרת לדיכאון, אחרי שכבר חודשיים אני לא לוקחת תרופות אנטי-דיכאוניות. אני מרגישה שדווקא עכשיו כשאני יותר רחוקה מתת משקל, דווקא עכשיו אני הכי עצובה והכי רוצה רק לרדת כמה שיותר. היום היה לי עוד יום של בולמוסים. (בולמוסים אצלי= בין 1700 ל-4000 קלוריות ליום), ואני רוצה מחר לא לאכול כלום. עוד מעט חופשת פסח, ואני מתכננת לצום הרבה במהלך החופש. אני ממש רוצה לחזור למשקל 43 תוך חודש, שזה המשקל המינימלי שהדיטאנית מרשה לי (כי במשקל זה קיבלתי מחזור). אורלי, אני לא יודעת מה לעשות. אולי אני נשמעת מקרה בכלל לא קשה כי אף-פעם לא אושפזתי, ואני רק שנה בתוך המחלה, וכי לא הייתי בתת-משקל רציני ממש. אבל אני חוששת שאני יפגע בעצמי מרוב שנאה וכעס עליי. אני באמת כבר לא יכולה להסתכל במראה. אני כל כך שמנה ומעוותת! אני פשוט רוצה להתאבד!! כשאני עושה הליכות (אני עושה הרבה), פשוט מתחשק לי לקפוץ למתחת לגלגלים של כל מכונית שעוברת. בא לי לקחת אחד מהסכינים שבמטבח ולחתוך איתו את הבטן השמנה והמכוערת שלי. אני פשוט מפחדת שבאמת אני יעשה לעצמי משהו, ועוד-יותר אני מפחדת להמשיך להעלות במשקל. כל פעם שאני עולה עוד חצי קילו באיזה שבוע, שוב מציפות אותי מחדש כל המחשבות על להתאבד או לפגוע בעצמי. אני חוששת שאם אני לא יפסיק ע-כ-ש-י-ו לעלות במשקל ולהתחיל לרדת, אני עלולה לעשות דברים שאני אחר-כך אתחרט עליהם. מה אני יעשה? איך אני מפסיקה את הבולמוסים המסריחים האלה? ואיך אני יקבל שוב את הכוח-רצון החזק שיעזור לי לאכול ממש קצת? אני חייבת שידברו איתי, אבל אין לי את האומץ לדבר על זה עם אנשים שאני מכירה כמו חברות, משפחה וכו'. אשמח אם את וקוראות הפורום תגיבו לי באימייל [email protected] תודה רבה!! אני מקווה רק לטוב.. שלומית.
שזה משתנה.. כל הדכאון הזה והחשיבה הזו משתנים אפילו אם לא יצאת מה"א זה עניין של בגרות ותאמיני או לא חלק מזה שאת חושבת ככה זה בגלל הגיל שלך.. גמאני חשבתי שאין דבר כזה "גיל ההתבגרות" ושמה שאני חושבת ומרגישה הוא אותנטי ותלוי מציאות ולא שלב בהתפתחות.. החדשות הטובות הן שזה עוזר... אני הרגשתי בדיוק כמוך את מאוד מזכירה לי את עצמי בגילך... היום אני בת 24 עדיין עם המחלה אבל מרגישה אחרת לחלוטין בשנים האחרונות... את אומרת את זה "אני באמת כבר לא יכולה להסתכל במראה. אני כל כך שמנה ומעוותת!" ואני אומרת לך שהמראה משקפת את החיצוניות שלך .. בעקרון אבל את עושה פעולה בראש כך שהיא משקפת כביכול את הפנימיות שלך... כמו רנטגן. היא מראה את החיצוני ואת רואה את הפנימי שהוא כלל לא לרוחך אבל שוב... זו לא המציאות וחשוב שתביני את זה אפילו שבשלב זה את לא מרגישה ככה... זה טוב שאת נכנסת לטיפול מוקדם זה מצויין אל תוותרי עליו כי דרך עיניים אובייקטיביות (של המטפלים) דברים נראים אחרת.. ואפילו אם את לא מאמינה למה שאומרים לך על עצמך חשוב שזה יאמר כדי שתדע שלפחות יש אנשים שרואים אותך ושופטים אותך באופן מחמיר הרבה פחות מרצח התדמית שאת עושה לעצמך... זה שאת מפחדת זה גם מצויין - פחד הוא גורם הנעה חזק ביותר - תמשיכי להיות עם היד על הדופק ולגבי המשקל - אי אפשר לתקן מבחוץ מה שרקוב מבפנים... תזכרי את זה..
"החדשות הטובות הן שזה עוזר"* עובר לא עוזר חח
יקירתי ברור לי שאת במצוקה איומה ונוראית ואת נמצאת בכאוס גדול ובתוך תהום שאין לה תחתית. את חייבת ללכת לטיפול בשיחות. זה שאת עולה ויורדת ואוכלת ומרעיבה ומקיאה ומשלשלת את במעגל כל הזמן ולא יוצאת ממנו. את חייבת ללכת למטפל המטפל בהפרעות אכילה, מטפל בשיחות ולפתור עם עצמך דברים לא פטורים ולא סגורים, להתמודד עם הבעיות עם הפחדים והקשיים, להתמודד עם כל מה שמביא אותך והביא אותך לשם וכמובן הכי חשוב ללמוד לאהוב את עצמך מחדש ולקבל את עצמך מחדש. את יכולה לכתוב לי למייל [email protected] ולכתוב לי מתי שאת צריכה. אני פה בשבילך בכל עת.
סתם נכנסתי לכאן לראות מה קורה, וראיתי שחזרת. אז כיף לראות שאת כאן! זאת אומרת..כיף ולא כיף..את מבינה.. בכל אופן, מקווה שהכל טוב איתך!
הכל מצויין מרגישה ממש טוב המחלה עדיין הרגל מגונה וצפוי כמו כל הרגל יומיומי אבל אני מנסה .. לא ויתרתי מה איתך?
איתי בסדר גמור! עד כמה שאפשר כמובן..
שלום, אני בת 32 אמא לשלושה ילדים, אושפזתי בעבר בהפרעות אכילה אנורקסיה+בולמיה...קשה לי אני מקיאה כבר הרבה זמן בסוד, נאבקת עם עצמי ועם המשקל נראית נורמלי ומרגישה זוועה. הקאות יומימיות שמשולבות בחיי היומיום עם טיפול בקטנים. זקוקה לעזה באיזור השרון, את האמת די מיואשת מטיפול פסיכולוגי,,עברתי כ"כ הרבה ושום דבר לא עזר כנראה. לא טוב לי. אני עצובה, לחוצה ומרגישה נורא שמילים לא יכולות לתאר. בבקשה אודה לעזרתך
טליה יקירתי אני קוראת את דברייך וליבי נחמץ בקירבי. אין דבר יותר גרוע מאמא שנמצאת במצב נואש ולא יכולה לטפל בילדיה בגלל מצבה. יקריתי את חייבת לקחת עצמך לידיים ולקבל טיפול. אני יכולה להמליץ על נורית מכפר סבא שהיא מטפלת כבר 14 שנה בהפרעות אכילה בכל הגילאים. היא מדהימה. היא היתה בעצמה חולה בהפרעת אכילה ויצאה מזה ואז למדה כדי לעזור לאחרים. לכי אליה היא תעזור לך והיא מדהימה שאין מילים לתאר. הטלפון שלה 097454950
היי כבר חודשיים שלא הקאתי אחרי 4 שנים רצופות אני יודעת שזו רק ההתחלה אבל אני מרגישה יותר טוב אוכלת הכל אבל משתדלת לשמור על פרופורציות חודשיים זה כלום אבל כל יום שעובר בלי הקאה אני מודה לאלוהים שאני מצליחה לעבור אותו הבעיה שלי היא המשלשלים אני פשוט לא מצליחה להתנתק מהם יום יום כמויות ושאני לא לוקחת פשוט כלום לא מתפקד אצלי גם במשך שבועות אני חוששת שהנזק חמוד מדיי כדי לחזור בי ושאני יהיה תלוייה בהם לתמיד האם יש פיתרון למצב? והאם יש מפגשי תמיכה בפורום מצומצם בתשלום מינימלי כי הפסיכולוגים ממש יקירים ואני לא יכולה לאפשר את זה לעצמי
לנאבקת אני כל כך מבינה את המצב הנואש בו את נמצאת אבל יקירתי אפשר לצאת מזה. זה קשה ולא קל אך אם באמת תרצי למרות הקושי תצאי מזה. יש קבוצה של אנורקסים למען אנורקסים שזו קבוצת תמיכה גם לבולמים וגם לאנרוקסים אם אני לא טועה וזה כמו אלכוהוליסטים אנונימיים באותו סגנון תמיכה של מי שהיה שם ותומך במי שרוצה לצאת מזה. מדהים. תנסי שווה.
אני כבר שנתיים בבולמיה ואיני יכולה להפסיק, כל חיי נעצרו ואיני מסוגלת לעשות דבר מעבר לעבודה. המח לא עובד, הלב סגור ובכלל על חיי חברה מגוחך אפילו לחשוב. אני רוצה לעזור לעצמי אך אין לי מושג, אני דיי באפלה.
שלום לך אני אמא לילדה בולמית ההיתי רוצה שתיצרי איתי קשר לפון שלי חייבת את עזרתך הודה לך מאוד0525094788
צירי איתי קשר ביתי חולת בולמיה ואני רוצה לדעת איפה יש קבוצת תמיכה תודה רבה הפון שלי 0525094788
אורלי שלום! נאלצתי בלב כבד לאשפז אותה בשניידר היא כבר שבוע שם, יש ביקורים ושיחות טלפון, הכנתי אותה נפשית שאם היא לא תעלה במשקל יאלצו לאשפז אותה, הכנתי אותה ככה שהיא נכנסה לאשפוז ללא בעיה, היא משתפת פעולה, ומנסה לעמוד בזמנים,היא שותה כדור אחד של ציפרומיל(ממשפחת הרסיטל) הילדה יודעת שקראתי את הספר השאלה שלי היא כדאי לי לתת לה לקרוא את הספר? בעלך מסר את הספר לשכנה שלי, קראתי אותו והחלטתי אחרי קריאתו לאשפז אותה כי ראיתי שאין לי כלים לעזור לה. אני מקווה ומאחלת לביתי שהיא תעלה על דרך המלך, אהיה איתך בקשר,ברגע שהיא תצא אני רוצה עזרה בתמיכה, איך להמשיך לעזור לילדה, היא מראה נוכונות לעבור זאת לגדול ולצמוח, מקווה שתפילותייי יענו אמן!
אמא יקרה תהיי תמיד אופטימית והשתדלי לראות תמיד את האור בקצה המנהרה. היי חזקה למען בתך ואני יודעת מנסיוני שזה לא קל כי יש נפילות ומשברים וההורים עוברים גם תקופה לא פשוטה. קודם כל אם את צריכה אותי אני תמיד תמיד פהבשבילך. מתי שאת צריכה עיצה ותמיכה וכתף לבכות עליה ואני יודעת שיש מלא רגעים כאלה תרימי טלפון 0523387519 אל תהססי אפילו לא לשניה. אם את רוצה תני לילדה את הספר אבל לא בתקופה של האישפוז אלא אחרי שתשתחרר כדאי שתקרא בו להזיק הוא בטח לא יזיק אלא היא יכולה רק להזדהות ואולי להתעורר ולהבין שהיא עושה טעות כמו שאיבטלי שלי הבינה.
אני, לפני כשנתיים חליתי באנורקסיה. חוויתי קשיים רבים בתהליך ההחלמה, אך למזלי עברתי שיקום מצויין והבראתי. במבט לאחור, אני רואה את הקושי, המתחים והבעיות שנוצרו בבית בין ההורים. כיום אני נמצא בארגון "ליד-LEAD", עובד ביחד עם ד"ר שי פוסמניק מהמחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, ואני מתכנן פרוייקט שיפתור, או לפחות יעזור לעבור את תהליך ההחלמה ביתר קלות, כמובן מצד ההורים. ארצה להודות לאורלי פוקס,מנהלת הפורום בה אני נעזר רבות והיא מקדישה לי זמן רב . כדי שאוכל להתקדם בפרוייקט, אני זקוק לעזרת הורים לילדים עם הפרעות אכילה שיפנו אלי, גם בעילום שם אל [email protected]ואשלח אליהם שאלון שאושר ע"י אורלי. עזרתכם נחוצה! תודה רבה :)
אני מקווה שתעזרו ותתנדבו לעזור לעידו בפרוייקט שלו. אני מחזקת את ידייו ומקווה שיצליח וישא פרי. מי ייתן ויהיו עוד הרבה כמוהו.
שלום,אני בת 30 גובה 1.58 משקל 57 אחרי 3 לידות רוב חיי הייתי רזה אך מאז ההריונות והלידות נכנסתי ללופ של אכילה אובססיבית ובעיקר ב4 שנים האחרונות.אני אוכלת אכילה רגשית.כשמשעמם,בזמן לחץ ובכלל כל היום סובב סביב מחשבות על מה אני אוכל. לאחר הלידה האחרונה ירדתי יפה במשקל אך בחודש של אכילה ללא גבולות עליתי 5 קילו. יש לציין שהמשקל שלי אומנם לא גבוה אבל אני נראית שמנמנה כי אני נמוכה.אני ממש ממש רוצה לרזות ולא יודעת איך.לפעמים אני אוכלת ומקיאה...לפעמים אני שותה תה משלשל.אבל בתוך כל זה פשוט אוכלת ואוכלת ואוכלת. איך אני יוצאת מהמצב הזה? לא יכולה להפסיק לחשוב על אוכל.
רוצה רק להוסיף שאני מאושרת בחיי,טוב לי בכל התחומים וזה לא נובע מאיזשהו דיכאון. רוצה למצוא פתרון בלי שידעו מכך (בעלי,המשפחה).
את צריכה לשאול את עצמך איך את עם ההריונות האלה... האם היית מוכנה להיות אמא..? בולמיה בד"כ ממה שאני מבינה מעידה על מצב שאת לא מקבלת- אוכלת כדי להיות בנתק מהמצב ומקיאה כדי לא לעכל אותו
אורלי ערב טוב, קראתי את הספר שני השכנה שלי שעובדת עם בעלך נתנה לי לקרוא אותו.ביתי כמו שכתבתי לך היא בת 14וחצי ארבע שנים אנחנו נאבקים באנורקסיה של הבת, הגענו להחלטה יחד עם הרופאים המטפלים בשניידר להכניס אותה למחלקה הסגורה אצל פניג, בלב כבד השארנו אותה היום אושפזה התרשמנו לטובה, כי המחלקה היא קטנה ומפוקחת 24 שעות תחת השגחה, אני רק מקווה שהיא תצא מחוזקת מהמקום הזה, השעות קשות בלי הילדה בבית, אנחנו מפורקים אבל מנסים להיות מחוזקים כי אנחנו יודעים שיהיה טוב, אני רק הפחד הוא כתם, ואי גיוס לצהל, הילדה חוששת ואנחנו מחזקים ואומרים שקודם זה בריאות .כל הזמן אני מזכירה לילדה את הילדה שלך שהיא יצאה בסוף וגויוסה לצהל והיא חיה את החיים .כשתחיל המצב האנורקסי של הילדה אמר לי מישהו שלא רבנים ולא כלום יעזור לילדה, רק אחת שיצאה ממצב כזה והבריאה היא זאת שצריכה לפגוש ולקבל חיזוקים,אני מקווה שיהיו בשורות טובות ותפילות יחזקו אותנו אמן!
וההוא שאמר לך את זה צדק.. אבל אני הייתי מנסה להעזר גם ברבנים ובעיקר בתפילות מישהו שהיה שם יוכל להדריך אותה ואותך (אורלי) אבל מי שיכול להתפלל בשבילה עוזר מאוד בדרכו שלו בהצלחה לכם! החלטה נכונה בעיני..יגידו מה שיגידו לתת לה תחופש שלה במצב הזה לא יועיל .. כי זה לא יהיה החופש שלה זה החופש של המחלה שלה לעשות בה כרצונה... וכולנו יודעים איך הסיפורים האלה נגמרים המחלה הזו ערמומית ויכולה לגרום לך להאמין בכל מה שתרצי העיקר שתאפשרי לה להתקיים
האמת שאני לא נכנסתי לפה מלא מלא זמן.כי אני ב"ה מתמודדת די בסדר עם האכילה שלי...לפחות לא אנורקסית........ אני מחזקת את כל הבנות פה אתם יכולות לצאת מכל מה שאתם רוצות הכל מתחיל מהראש. ואני רואה שמולאן חזרה -ברכותיי.מולאן הייתי שמחה לראות מה איתך .פעם היינו מדברות הרבה באייסי...... נעלמת לך.....
מבית הנשיא ?? חח
יכולה לקרוא לי ככה אבל את יכולה לקרוא לי גם אורטל! אז מה איתך סתם ככה?
עומדת בפני אישפוז בתל-השומר,מפחדת מאוד. מישהו יודע איך המחלקה?
מתוקה שלי לצערי אני לא מכירה באמת את המחלקה בתל השומר אלא רק את המחלקה בשניידר כך שלא אוכל להחוות דיעה. אל תפחדי תראי שיהיה טוב ודעי לך שאם תרצי באמת באמת תוכלי לצאת מהמחלה ואני לא אומרת שזה פשוט זה לא פשוט בכלל אבל אפשרי בעזרת תמיכה טיפול מקצועי וכוח רצון.
סתם רציתי לראות מה קורה פה בכללי ונסחפתי קצת שמחתי לשמןע מהילה אני מקווה שבאמת הכל בסדר לא שמעתי ממנה הרבה זמן
מולאן יקירתי לא נסחפת כלל את תמיד כותבת דברים יפים וחכמים ואני מאוד נהנית לקרוא את עצותיך. יישר כוח יקירתי ואל תמעיטי בערך של עצמך.
שלום אני בת 30 אם לילדה בת שנתיים ובתחילת הריון שני. מאז ומתמיד אני שמנמונת, מאז שאני ילדה בדיאטות ותיעוב עצמי מתמשך שכבר אין לי כוחות אליו. אחרי הלידה הצטרפתי לקבוצת תמיכה, ירדתי והייתי הכי רזה ממה שהייתי אי פעם- ההרגשה הייתה טובה (אבל עדיין לא הייתי מרוצה במאת האחוזים) עכשיו אני בהריון שני, סבלתי מאוד בהתחלה מבחילות ואכלתי המון פחמימות כדי להעביר את תחושת הבחילה, עליתי מהר מאוד במשקל ונכנסתי ל'לופ' של אכילה מטורפת, בולמוסים גדולים ודיכאון מעצם העובדה שלא אוכל להוריד עכשיו את המשקל. הייתי כבר אצל דיאטנית שלא חדשה לי כלום ואני ממשיכה לאכול. אני מרגישה נורא, מאוכזבת מעצמי ומדוכאת עד כדי כך שאינני רוצה את ההריון הזה. אשמח לעצה או אפילו תמיכה כי אני ממש מיואשת
יקירתי העיצה הכי טובה שאתן לך זה ללכת לטיפול ולבדוק למה את בורחת תמיד אל האוכל למה האוכל מהווה אצלך נחמה ופיצוי למה? האם ככה את רוצה להעביר את חייך במלחמה עם האוכל כל הזמן? לכי לטיפול ודברי על מה שמציק לך ותלמדי בעזרת הטיפול להתמודד עם בעיות קשיים ופחדים ולהסתכל להם בעיניים ולא לברוח לאוכל. החיים יפים חבל באמת שניתן לצאת מזה
שלום שירלי, קראתי את מה שכתבת לאורלי. אני מבינה שאת בהריון ויש לך בולמוסי אכילה זמן מה ושהמצב שאת נמצאת בו גורם לך לדכאון ורגשות לא טובים כלפי ההריון. אני דיי מבינה אותך, יש לי ילדה בת שנה וחצי, ואפילו שאני עצמי דיאטנית, עליתי בהריון הזה, כמו גם בקודם 30 קילו, לא פשוט לכל אישה ועל אחת כמה וכמה לדיאטנית. אבל, בהתחשב בעובדה שיש לי עבר של הפרעות אכילה, הרשיתי לעצמי, במודע לחלוטין, לא להתמודד ולא להתעמת עם עצמי על עניין המשקל בזמן ההריון. העדפתי לעלות במשקל ולרדת אותו מאשר לעורר מחדש את מעגל האכילה וההקאה כמו שהיו מנת חלקי בצעירותי. היוםף יש לי עוד מס ק"ג להוריד, יש לי ילדה מקסימה ואני שלמה לחלוטין עם עצמי. אם מותר להציע לך, שבי עם עצמך ותחליטי מה חשוב לך יותר ולאחר שתחליטי תבחרי את דרך הפעולה. חמלה וקבלה עצמית עדיפים על ביקורת, תסכול ודכאון. יתכן שיש עוד אפשרויות להתמודד עם מצבך. תפתחי את עצמך לאפשרויות אחרות וחדשות שלא אפשרת אותן עד כה. אם יש לך שאלות או תרצי רעיונות ודרכים נוספות להתגבר על המצב ולהביא את עצמך למצב טוב הן מבחינת האוכל והן מבחינה רגשית, כתבי לי ואשמח לעזור לך. כל טוב ובהצלחה
תודה על ההודעה, פעם ראשונה שמישהו מגיב לי בצורה אמפתית ומבינה לליבי. עזרת לי , אני מרגישה שאני נמצאת במעגל נוראי, מצד אחד אני באמת אומרת לעצמי אין מה לעשות יש לך בעיה ואת לא מהרזות האלה שבהריון מעלות גרם וחצי, מצד שני אני כ"כ מפחדת שלא אצליח לרדת את כל מה שהעליתי. מעבר לזה התגובות מהסביבה פשוט הורגות אותי מאז שנולדתי בערך אני שומעת 'רזית' 'שמנת' 'את צריכה דיאטה' 'את לא צריכה לרדת עוד' וזה פשוט מלחיץ אותי. אני כל הזמן חושבת מה אנשים יגידו ומוצאת את עצמי מסבירה או מצטדקת שעליתי כי יש לי בחילות ואני אוכלת רק לחם - שמה זה עניינם בכלל של אנשים??? בכל מקרה ההריון תפס חלק שולי והמשקל חלק מרכזי כמו כל חיי וזה חבל לי מאוד.
היי שירלי, שמחתי לקרוא שעזרתי לך ולו במעט להוריד מהלחץ מסביב. אינני יודעת אם חוקי הפורום מרשים, אבל אם זה בסדר, את מוזמנת ליצור איתי קשר ישירות ואשמח לתת לך טיפים שיעזרו לך להתמודד טוב יותר עם מצבך ועם מה שקורה מסביב. [email protected]
שלום, חברה שלי אומרת שהיא אוכלת בערך כ-500-700 קלוריות ביום. אך בכל זאת היא טוענת שהיא לא מרזה ותאמת שזה נראלי נכון. בדקתי על זה המון ואומרים שבשואה הי אוכלים ב-800 מה שלא נרליא הגיוני כלל. אז בקיצור אני רוצה להגיד לה למה היא לא מצליחה להרזות למרות תפריט הקלוריות המצומצם.
וחברה שלך עוד יותר בקצב הזה היא לא רק תאכל כמו בשואה היא גם תיראה כמו אחת מהשואה ואולי גם חלילה תסיים כמו הרבה שהיו בשואה -מוות מרעב וסתם לפרוטוקל בשואה היו מתים (תרתי משמע) לאכול 800 קל' באיזה סרט אתה היו נותנים להם משהו כמו 114 קל' ליום תוך כדי ביצוע ניסוי למציאת כמות האנרגיה(קלוריות) הקריטית לקיום אותי מעניין לדעת האם אתה יודע שמה שחברה שלך עושה גובל (ויכול שכבר מזמן הגבול הזה נפרץ) בהפרעת אכילה נראה לי שאתה יודע אחרת לא היית בוחר דווקא בפורום הזה...חשבתי שאתה בא לחפש מענה לבעיה של חברה שלך ובעצם אני רואה שאתה משתף פעולה בסך הכל. ומאיפה הבאת את הדוגמה ההזויה עם השואה זה מה שאתה מאחל לה? אני מאוד מצטערת שאני מרגישה צורך להגיב בכזו תוקפנות אבל תאמין לי שזה בא מתך אכפתיות אחרת לא הייתי משקיעיה זמן בלהגיב יכולתי לסנן איזה קללה לעצמי ולהמשיך הלאה אבל אני לא יכולה להתעלם! ההודעה שלך זועקת לתגובה, גם אם תגובת נאצה אבל חייבים להגיד על זה משהו כי בטח אתה לא היחיד ולנו בנות ה ה"א זה לא תורם בכלל אם חברה שלך רוצה לרדת במשקל שתעשה ספורט ותאכל פחות, אם היא פשוט רוצה להעלם שתלך לטיפול- בכל מקרה אין לך שום זכות לדרדר אותה למדרון הזה
ידיד היקר אתה מבין שאתה שותף לרצח כי אתה הורג את חברה שלך במו ידיך אתה מבין את המשמעות של 500 קלוריות ביום מה היא ילדה בת 5 החברה שלך? זה נראה לך שפוי שהיא תאכל רק 500 קלוריות ביום? אתה אוהב את המראה של האנשים המסכנים בשואה שנראו ככה בעל כורחם איך אתה בכלל משווה ואם לזה אתה שואף אז משהו באמת לא בסדר פה תלך לקבל טיפול האם זה מה שאתה באמת רוצה שחברה שלך תמות ברעב? צר לי שאני מגיבה ככה בכעס כמו ידידתי מולאן אבל לא נראה לי שאתה מבין על מה אתה מדבר. 500 קלוריות זה גזר דין מוות בהרעבה
אנחנו מתנהגים כרגיל. כאילו שום דבר לא השתנה. לא בטוחה מה אני אמורה לעשות...אם לעודד דיבור על הנושא או לחזור למצב בו אנחנו לא מדברים על זה. הוא התקשר לפני כמה דקות בדיוק כשתיכננתי להיכנס למקלחת להקיא. אמרתי לו שאני נכנסת להתקלח ואני אחזור אליו. לא חושבת שאני צריכה לדווח לו כל פעם שאני הולכת להקיא אבל מצד שני מה הטעם בלחשוף ולהיפתח אם אני ממשיכה להסתיר ולשקר. מה השתנה בעצם? אני אשמח להמלצות על מטפלים בצפון, באיזור חיפה.
את לא אמורה לעשות דבר לדעתי, אם יש לך צורך דברי איתו על הנושא, אין סיבה לחפור. מצד שני כמו שאת אומרת, כדאי ללכת לטיפול. להתחלה הייתי בוחרת החלטה אחת- לעבור יום אחד ללא הקאות ולראות מה יקרה לך, תנסי, נראה לי שתצליחי.
תני לו שהפעם זה יבוא ממנו... בטח קשה לו עם הסיפור הזה ולו אין מחלה לברוח אליה.
בס"ד אני כבר שנתי'ים באותו משקל בערך, רוב הזמן בשמירה חזקה על הדיאטה. נלחמת לרזות ובכל אופן זה לא קורה. השבוע למשל אכלתי כל יום בערך שמונה מאות קלוריות, ואתמול ביום חמישי אכלתי בערך חמש מאות קלוריות. ובכל אופן פתאום אני רואה שעליתי במשקל? איך זה יכול להיות? הצילו, נראה לי שעדיף שלא אעשה בכלל דיאטה. מה עושים?
נוגה שלום, למה את רוצה לרדת במשקל? אולי את במשקל נכון? הסוד להרזייה בריאה ולתמיד הוא לאכול את המאכלים הנכונים ולא לחיות על 800 קלוריות ליום, את הורסת את גופך. יש המון חומר בשטח, עשי עבודת מחקר ותבני לך תפריט מזין עם מינימום 1200 קקל רצוי אפילו 1500 קקל של מזונות בריאים ומזינים. אל תשחקי עם הגוף שלך, המחיר עלול להיות כבד. בהצלחה
אז למה בפורום הזה? את יודעת שזה פורום של הפרעות אכילה.. אולי את רוצה לדבר על משהו אחר??
חזרתי להקיא אחרי כמעט שנתיים שהאצבעות שלי לא נטחבו לתוך גרוני.הייתי בטוחה שזה נגמר,שזה מאחורי לנצח.ועכשיו הכל חוזר כיאלו אף פעם לא הפסקתי..תחושת ההקלה שאחרי והנשימה לרווחה,תחושת הגועל שמתלווה להקאה..הכל פשוט הכל חזר אלי. מה לעשות?אני ממש לא רוצה בזה שוב..
לולה יקירה תחשבי טוב למה חזרת לשם מה גרם לך לפול שוב? ממה את מפחדת כל כך וממה את בורחת? שוב אני אומרת כל הזמן שהפרעות אכילה זה טיפול בנפש. צריך לטפל בשורש הבעיה. גם לך כמו לזו לפניך אני אומרת לכי לטיפול בשיחות, הוציאי את מה שחונק אותך וגורם לך לרצות להקיא דברים מתוכך אני מניחה שיש סיבה שזה לא מכלום.נסי שווה ללכת לטיפול כבר יצאת מזה פעם אך את חייבת לקבל כלים נכונים כדי לדעת לפול ולקום ולא לפול ולפול עוד יותר עמוק לבור שהמחלה כורה לך.
היי אורלי, אני זוכרת שבאת להרצאה בבית ספר שלי (אורט בנימינה) שבוע אחרי שהלכת נכנסתי לתוך ההפרעות אכילה, וכרגע אני יורדת ועולה ובעיקר נלחמת עם עצמי. אני רוצה לרדת בדרך בריאה, אבל אני לא מצליחה, איך אני יכולה להתמודד עם זה? אני לא רוצה להיכנס למעגל צומות והקאות שוב, אבל אני לא בטוחה אם אני יכולה, אני פשוט נגעלת מעצמי.
טל יקירתי אני בטוחה שלא בגללי נכנסת לשם אלא כי כבר כנראה היית שם בתוך המחלה. אם שמעת את ההרצאה שלי הבנת בטח שלא כדאי להיות שם ואפשר גם אחרת. את חייבת ללכת לטיפול בשיחות אצל מישהו שהמומחיות שלו הפרעות אכילה. אל תגררי את הזמן כי ככל שהזמן עובר נכנסים לשם יותר ויותר. איך אפשר לחיות ככה ולבזבז כל הזמן את האנרגיה על האוכל והקלוריות זה ממש לא חיים זה מוות לנפש. לכי טפלי בעצמך אל תשאירי דברים ככה יש אנשים מקצועיים שיכולים לעזור לך. את צריכה ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך מחדש ולא לשנוא את עצמך וכן ללמוד להתמודד עם קשיים ופחדים ולהתמודד עם מה שהכניס אותך מלכתחילה למחלה. אני בטוחה שעם טיפה רצון שלך ועזרה תצאי משם.
בשישי האחרון סיפרתי לו. שכבנו במיטה ואמרתי לו שאני מוכנה לגלות לו את מה שלא העזתי לגלות עד עכשיו. סיפרתי שיש לי התקפים של אכילה שאחריהם אני מקיאה. הוא שתק. שאלתי אותו אם יש משהו שהוא רוצה לשאול אותי. הוא שאל אם אני דוחפת אצבע. אמרתי שכן. שוב שתיקה. "מה עוד?" שאלתי. הוא שאל אם כשאני מקיאה יש קולות או שאני מקיאה בשקט. היה לי קצת מוזר שמכל הדברים זה מה שמעניין אותו. המשכנו לשכב עוד כמה דקות ואז קמנו להתארגן ליציאה. באותו ערב ישבנו במסעדה. עד עכשיו הדבר היחידי שהייתי מזמינה במסעדות היה סלט. לפני שיצאנו ביקשתי ממנו שכשנגיע למסעדה נזמין ביחד מנה, לא סלט, ונאכל אותה ביחד. ביקשתי ממנו שגם אם הוא רואה שאני משתפנת שלא יוותר לי. הזמנו אורז עם נתחי עוף. הוא שם לי בערך 4 כפות בצלחת. אכלתי הכל. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה 10 שנים (להוציא את התקופה בתל השומר) שאכלתי אורז מבלי להקיא אותו. למחרת עשינו הליכה ארוכה ביחד ודיברנו.הוא אמר שאחד הדברים שמטרידים אותו זה איך, במצבי, אני אוכל להשתלב באורח החיים שלו שכולל שהיות בחו"ל. הוא שאל אותי איך אני אסתדר במקום אחר בלי האוכל שלי, בלי המשפחה התומכת, החברות, המסגרת הטיפולית. הוא אמר שהוא לא יכול לדאוג לי 24 שעות, הוא חייב לדעת שאני יכולה לדאוג לעצמי, שאני מספיק חזקה להסתדר לבד גם במקום זר. והוא צודק. היום כל האנרגיות שלי מתבזבזות על ההתעסקות עם האוכל. הוא אמר שהוא לא רוצה להציב לי דד ליין אבל שבאיזהשהוא מקום יש לנו שנה וחצי עד השליחות הבאה שבה הוא צריך לראות שאני משתפרת. אמרתי לו שאני לא רוצה להשלות אותו. ההבראה היא תהליך ארוך. אני לא אהייה בריאה בעוד שנה אבל יכולה להיות במצב יותר טוב מאשר עכשיו. אני מרגישה שעכשיו זה רגע האמת. עכשיו הוא יודע ואני לא יכולה יותר להעמיד פנים שזה לא קיים. ויותר מזה, עכשיו מוכרחה להתחיל להבריא. ביקשתי ממנו שמעכשיו כל סופשבוע שאנחנו ביחד נצא למסעדה או ניפגש עם חברים ונאכל ביחד מנה שעד עכשיו לא העזתי. ביקשתי מחברה ללימודים שבהפסקות תשב איתי ותאכל איתי אוכל שנביא מהבית. התייעצתי עם רופא המשפחה אולי לחזור ולקחת את הכדורים נגד חרדות. הייתי רוצה גם לנסות שוב טיפול בקואצ'ינג. אני מרגישה שאני רוצה לשנות דברים אבל מאוד מבולבלת.
אצבעונית יקירתי אני מצדיעה לך את בחורה מדהימה ואמיצה וחבר שלך צריך להיות הכי גאה בך בעולם. בעזרת השם עם רצון שלך ותמיכה שלו ואהבה שלו את תצאי מזה כמו גדולה. אני יודעת שזה מסע לא קל ומסע ארוך ומייגע אבל יקירתי את לא יודעת כמה את תרוויחי את תרווחי את חייך חזרה, שוב תהיה בנאדם מאושר ולא אדם שמבזבז כל היום אנרגיות על האוכל והקלוריות. כל הכבוד לך כי עכשיו את מתחילה בלי פחדים ובלי שקרים עם דף נקי והבחור אם הוא אוהבת אותך הוא יתמוך ולא יברח. זה מבחן היחסים שלכם כרגע. חוץ מזה יקירתי אני רוצה להמליץ לך על מטפלת מדהימה מכפר סבא שטיפלה באביטלי שלי שמה נורית בלומנפלד הטלפון שלה 097454950 והיא מדהימה. נוריתי היתה בעצמה בהפרעות אכילה עד גיל 40 ויצאה מזה וכיום היא מטפלת כבר מעל 14 שנה בהפרעות אכילה ועוזרת לאנשים שחולים במחלה בכל הגילאים. היא תלמד אותך כמו שהיא לימדה את אביטל לאהוב את עצמה, לקבל את עצמה מחדש , להתמודד עם הפחדים להתמודד עם הקשיים והבעיות ולהתמודד עם הקשיים ולא לברוח מהם. שווה לך לנסות ללכת אליה תני לזה צאנס. את אביטלי שלי היא הצילה פשוט נתנה לה חיים ולימדה אותה לחיות מחדש. אני קיבלתי ילדה במתנה.אין ספק שיש לך המון פחדים וחששות וצריך לדעת להתמודד איתם אל תרוצי ישר לכדורים זה לא ייתן כלום זה כמו שיש חור ושמים משהו לסתום אותו במקום לתקן אז זה זמני אבל זה לא קבוע טפלי בבעיות חשוב ללכת למטפל בשיחות ולקבל כלים נכונים. בהצלחה יקירתי ושוב אני מורידה בפניך את הכובע על האומץ שלך, את מדהימה.
מזדהה עד עמקי נשמתי איך עד עכשיו הוא לא קלט כלום? לא משנה... בהצלחה ברור שאת יכולה
כבר מתחילים לראות ועוד מעט ייגמר החורף החם והמדהים הזה שמכסה אותי בסוודרים. הגעתי לעבודה השבוע ביום קצת יותר חם, הורדתי את הסוודר ו.. מבול של הערות. אבל אני, מול המראה, דובה שמנה. והעובדה שאף אחד לא רואה את זה מביאה לי דמעות לעיניים. נכון, אני מידה 0. ואז? לא סובלת את ההערות החצופות האלה. והשאלות החוזרות של: את לא רוצה לאכול? ביסקוויט? (משמין) מרק? (משקית? להרעיל אותי?) אגוזים? (פוי) אוכל זו הפרעה לקו העבודה שלי. ובכלל אני חושבת שזה משהו פרטי שלי. מצד אחד אל תגעו בי. מצד שני אני רוצה להיות הכי רזה וקטנה ושכולם יראו שעצוב לי.
יקירה שלי אני מבינה מאוד את מה שעובר עליך כי את רוצה להיות ולהמשיך עם הרזון שלך אך מצד שני קשה לך ועצוב לך. אני רוצה לשאול שאלה פשוטה האם באמת כל כך טוב לך עם הבדידות והעצב? האם כל כך טוב לך כל הזמן להתחבא מאחורי סוודים גדולים? אנשים לא מעירים מרוע אנשים מעירים כי הם לא מבינים את המחלה כי אדם בריא לא מסוגל להבין את הרזון הזה וההרעבה הזו ובאמת איך לעזאזל אפשר להבין? לא אי אפשר ולא רוצים להבין אך מצד שני את נמצאת עם התמודדות שלך והמבטים והכעסים. יקירתי האם לעולם תרצי להישאר שם עם הכאב והבדידות? אפשר גם אחרת באמת צריך רק לרצות ואולי נוח לך עם תשומת הלב והמבטים שפתאום כולם סביבך? חבל החיים יפים באמת ואפשר גם אחרת. בואי נסי לעשות שינוי ולשנות חבל על האנרגיות שאת מבזבזת החיים עוד לפניך
כל כך מזדהה איתך אין שום דרך להבין את זה חוץ ממבפנים תעשי לזה טיפול זה פשוט מחלה מה שאת מתארת
שלום לכולם אני בן 27 וכבר בערך 14 שנים אני סובל ממה שאני חושב שניתן לסווג כהפרעת אכילה. כל העניין התחיל בילדות, כאשר אכלתי כריך בבית ספר ונחנקתי. כמה טפיחות עזרו והמקרה עבר בשלום. מאז המקרה הייתה תקופה של בערך חצי שנה שבה לא הייתי אוכל שום דבר פרט למרקים שונים, מהפחד להחנק מהמזון המוצק. הייתי במספר טיפולים פסיכולוגים וההפרעה עברה וחשבתי שנפטרתי מזה אבל היא התפרצה שוב בתיכון, אולם לתקופה קצרה יותר וגם בעוצמה פחותה, והפעם הצלחתי לצאת ממנה בכוחות עצמי. כיום אני סטודנט, ולאחרונה, בתקופת המבחנים שוב התפרצה ההפרעה. אני אמנם כן אוכל הכל - אבל הפחד מחנק וממזון מוצק עדיין קיים וצורת האכילה שלי מאוד לא אסטתית - לא נעים לי לאכול ליד אנשים. לא נעים לי לסרב לארוחות משותפות עם משפחה או החברים אבל פשוט לא נעים לי שיראו איך שאני אוכל. האם אתם מסגרת טיפולית להפרעות אכילה לאנשים בגילי? אני חושש שהפעם אני לא מצליח לצאת מזה לבד ואני לא חושב ששיחה אחת עם פסיכולוג תועיל. תודה רבה
אני יכולה להמליץ לך על נורית המדהימה שמטפלת בהפרעות אכילה בכל חתך הגילאים וישלה הרבה מטופלים בגילך. נורית מדהימה ויש מצב בהחלט שהיא תוציא אותך מזה. היא מטפלת כבר מעל 14 שנה בהפרעות אכילה והיא מקבלת בכפר סבא. שווה לנסות. הטלפון שלה097454950
זה יהיה קצת ארוך. אני בת 27 סובלת מהפרעת אכילה כבר 10 שנים. הייתי בטיפולים שונים, 2 אשפוזים, ניסיתי תרופות, היפנוזה, קואצ'ינג ועוד. בשורה התחתונה, אני עדיין לא מוכנה לסיים את הפרק הזה של חיי. בשנתיים האחרונת אני בקשר עם בחור מדהים (בן 36) שמבחינתי הוא האהבה של חיי. בשל אילוצים של מרחק אנחנו נפגשים רק מחמישי עד שבת. הוא יודע על הבעיה, על האשפוזים ועל ההיסטוריה אבל לא יודע על ההקאות. (כשאני אצלו או כשהוא מגיע אליי אני פשוט אוכלת מעט ולא מקיאה). היום ניהלנו לראשונה את השיחה של "יחסינו לאן". אני אמרתי לו שמבחינתי הוא הגבר שהייתי רוצה לחיות איתו ומפריע לי שאני לא יודעת מה הוא רוצה. (הוא אומר כל הזמן כמה הוא אוהב אבל לא משפטים של התחייבות לטווח הרחוק).הוא אמר שהוא אוהב אותי מאוד אבל מרגיש שלמרות הכל הוא לא מכיר אותי לגמרי ומרגיש שיש בי חלקים שאני מסתירה. כאן הכל התפוצץ. אני אמרתי לו שאחת הסיבות שאני לא משתפת היא שהוא לעולם לא נתן לי להרגיש שהוא מעוניין לשמוע. הוא לא שאל, לא התעניין. הוא אמר שבהתחלה הוא היה שואל ואז הבין שאני צריכה זמן כדי להיפתח ולא רצה ללחוץ. אני אמרתי שאולי פשוט היה לו נוח להישאר בעמדה שלו של "עשיתי את שלי ועכשיו הכדור אצלה". הוא אמר שלי היה נוח לחכות שהוא ישאל ובינתיים להעמיד פנים שהכל בסדר. הוא אמר שאני לא באתי לשתף ואני אמרתי שהוא לא ניגש ושאל. הוא אמר שהוא לא לחץ כי ידע שאני מטופלת במסגרת מסויימת. צעקתי עליו (דבר שאני כמעט ואף פעם לא עושה) ואמרתי שהוא לא יודע כלום, שכבר 5 חודשים אנחנו נמנעים מלדבר על הנושא ואם באמת היה לו אכפת הוא לא היה "זורם" איתי ומחכה שאגש אלא מעודד אותי לדבר. הוא ענה והקול שלו נשבר. זו הפעם הראשונה בכל השנתיים שאנחנו מכירים ששמעתי אותו בוכה. בשורה התחתונה הוא צודק. היה לי נוח לטאטא את הנושא מתחת לשטיח ולהעמיד פנים שהכל בסדר. מצד שני אני עדיין חושבת שגם אם החלק שלי בפרשה יותר גדול, גם לו יש תפקיד. אני באמת הרגשתי שהוא לא מעוניין לשמוע ולכן לא ניגשתי. חיכיתי שהוא ייגש אליי מתוך הנחה שאם באמת אכפת לו הוא יתעניין, גם אם הוא לא בטוח שאשתף פעולה. עכשיו הכדור בידיים שלי. האם לשתף אותו כמו שהוא מבקש? האם לספר לו על ההקאות? מצד אחד אני רואה עכשיו שהקשר לא יכול להתקדם לשלב הבא אם לא אפתח אליו. מצד שני, מפחדת שהוא ייבהל ויעזוב. ואני יודעת שאני חייבת לתת לו את הצ'אנס להוכיח לי שהוא באמת אוהב ותמיד יהיה לצידי אבל באמת ובתמים פוחדת שהוא יחליט שזה יותר מדי בשבילו. מבחינתי המנעות מאכילה היא אמנם בעיה אבל ההקאות הופכות אותה לחמורה הרבה יותר. לא יכולה לחשוב מה יקרה אם הוא יילך.
אצבעונית יקירתי נראה שיש לך בחור מדהים בידיים וקשר מדהים ביניכם אבל את חייבת לאפשר לו להכנס דרך מסך הברזל שעטית עליך ולשתף אותו במה שקורה ועובר עליך אין לי ספק שהוא אוהב אותך והוא לא יברח והוא כן מעוניין להיות חלק ממך וממה שקורה לך. את צריכה להבין שכשבונים קשר רציני לחיים זה לא עובד אף פעם עם הסתרות ושקרים. אביטל בתי נמצאת בקשר רציני עם חבר שלה וגם הקשר שלה רציני אך מהתחלה היא פתחה בפניו את כל הקלפיה על השולחן ולא הסתירה כלום ועובדה הוא עדיין כאן לטוב ולרע כי זו מהות הקשר הזוגי לטוב ולרע ולכן יקירתי עשי עבודה על עצמך ותני לאהובך לחדור לליבך ושתפי אותו אין ספק שתהיה לך אוזן קשבת וכתף תומכת ותאמיני לי שהוא יכול מאוד לעזור לך בדרך החוצה מהמחלה. תני לזה צ'אנס אל תזרקי את זה כי אחרת לא תסלחי לעצמך לעולם על הפספוס.
שלום לך מתוקה, אני קוראת את דברייך ואת לוקחת אותי 20 שנה אחורה. גם אני הייתי שם. בעיות אינטימיות הן חלק רציני ומאפיין מאד של הפרעות אכילה. אפשר אפילו לומר שהיחסים האמיתיים שנוצרים עם אנשים אחרים אינם קורים בגלל סיבות שונות ואז נוצר מעגל יחסים הרסני עם האוכל, ואיתו צריך להתמודד עד שמבינים שזה לא ממש פתרון, אלא בריחה מהתקשרות והידברות עם גברים, נשים.... למעשה העיסוק עם האכילה וההקאה מרחיק אותנו מהאפשרות להיפגע נפשית כתוצאה מקשר שלא מצליח. נשים רבות שסובלות מהפרעות אכילה מקיימות קשרים עם גברים בלתי זמינים נפשית או טכנית, מפני שמערכות כאלו הן מוגבלות ומונעות חשיפה אמיתית. אני חושבת שזה תפקידך ליידע את הבחור על מצבך והוא יחליט אם מתאים לו להישאר או לא במערכת איתך. לחכות לו או למישהו אחר שיפתח את הנושא שמפריע לך הוא סוג של לא לקחת אחריות ולפעמים אף מצב של קורבנות. תחשבי עם עצמך מה את רוצה ולפי התשובה שתקבלי תפעלי, אם את רוצה אותו אז תפתחי את העניין ואז גם תהיה לך פריצת דרך רצינית עם הפרעת האכילה שלך, ואני מאמינה שתפסיקי עם בעיות האכילה. אני בעלת נסיון הן כאחת שחוותה את מה שאת עוברת והן מעבודתי כדיאטנית עם מטופלות שסובלות מהפרעות אכילה ובעיקר בולימה ואכילת יתר. אני מבטיחה לך שהכל יסתדר בסופו של דבר. אם יש לך שאלות, את מוזמנת לפנות אלי. כל טוב כל הזמן. שלומית
איפה אישפזו את ביתך? ואיזה כדורים היא לקחה, מה התופעות ללקיחת כדור רסיטל? הייתי נגד עד שלא נשארה לנו ברירה וקיבלנו תור לשיחה במחלקה ד בשניידר .
אמא מודאגת ויקרה, בתי אושפזה בשניידר ואני יודעת שאשפוז כמו שהיה אצלנו זו ברירת המחדל האחרונה של ההורים כשאין כבר ברירה. גם בתי טופלה בכדורים קצת חלשים יותר מרסיטל היא טופלה בפרוזק. אם המינון לא חזק וגדול אל תדאגי אך אל תסכימי שיתנו לה מינון גדול מדי. אשפוז ד בשניידר הוא מדהים הוא העלה את אביטל שלי על דרך המלך אך משם הדרך החוצה עוד ארוכה כי שנינו יודעים יפה שמשקל יעד זה רק צעד קטן כי החוכמה היא לטפל בנפש שחולה ולשנות את המחשבה לילדים החולים ולהביא אותם למצב שינסו לללמוד לאהוב את עצמם מחדש ולא לשנוא את עצמם כל כך הרבה כי זו מחלה של המון שנאה עצמית.
שלום בתי בת ה10 עומדת לפני אשפוז בשניידר עקב הפרעת אכילה. האם מישהי/ו מכיר מקרוב את המחלקה, היא עומדת להיות שם בלעדנו בתנאי פנימייה. אנחנו די חוששים איך היא תסתדר ועל הניתוק...
Nיכל יקירתי אני מבינה מאוד לליבך וללבטים והקשיים שיש לך גם אביטל שלי אושפזה בשניידר במשך 3 חודשים. לא פשוט בכלל לאשפז ילד אך לדעתי במחלה הזו הם חייבים לעשות את הניתוק בעיקר מהאמא. נכון שהיא תכעס בהתחלה וכמו אביטל אולי גם לא תדבר איתך כי היא לא תבין איך את עושה דבר כזה אך אל תשברי את חייבת לייצב אותה מבחינת המשקל וכמובן ברגע ששם הם מגיעים למשקל היעד זה רק צעד קטן בדרך החוצה מהמחלה את תצטרכי לשלוח אותה למטפל או מטפלת שילמדו את בתך לאהוב ולקבל את עצמה מחדש. ילמדו את בתך להתמודד עם פחדים לבטים וקשיים ומשברים שהכניסו אותה מלכתחילה למחלה ואין כמו להתמודד ולהסתכל לפחד בעיניים זה מחזק אותך ומחשל אותך. דברי איתי אשמח לתמוך לייעץ ולחזק אותך . הטלפון שלי 052-3387519 ואני פה בשבילך מתי שתצטרכי כי אני מבינה מאוד מאוד לליבך הייתי שם גם אני עם בתי.
היי, רציתי לשאול האם למישהו יש המלצה למטפלת טובה המתמחה בהפרעות אכילה אצל נשים (בולמוסי אכילה בפרט), באיזור חיפה-השרון? תודה רבה מראש, רונית
רונית יקרה אוכל להמליץ לך בשמחה ובעיניים עצומות על נורית המטפלת כבר מעל 14 שנה בהפרעות אכילה בכל חתך הגילאים. הטלפון של נורית 09-7454950 והיא גרה בכפר סבא
היי חברים, במסגרת הסטאז' שלי בשיאצו אני מציעה טיפולים לבנות שסובלות מאכילה רגשית (ולא הפרעת אכילה מוגדרת קלינית) אם מישהי מעוניינת, אפשר לפנות אליי: 0525201162 שיהיה יום נעים ותודה שיר
שיר אני מברכת אותך על עשייתך, ממש מצווה ומלאכת קודש. כל הכבוד והלוואי ותצליחי לעזור לבנות ולבנים דרך הטיפול בשיאצו.
אחותי בת 32, לדעתי סובלת מהפרעת אכילה. היא הורידה במשקל לאחרונה מתוך כוונה (לא שהיתה מלאה), היא כל יום מבצעת פעילות גופנית, יש פעמים שהיא מסוגלת לאכול חצי חבילת עוגיות עם הקפה, ואחר כך עוד דברים (היא לא מקיאה,יש לה פובית הקאות) וימים שהיא אוכלת אך ללא פחמימות למשל ,עוף עם ירקות וכו'. היא עסוקה באוכל קלוריות ופעילות גופנית כל היום. חושבת כל הזמן שהיא שמנה והרגליים שלה שמנות וכו' למרות שהיא רזה מאוד ומעירים לה על כך במכון בו היא מתעמלת. יש לה חוסר ברזל כבר כמה שנים, ובי 12 בעבר לקחה ברזל אך זה ניפח אותה והיא לא לוקחת יותר. היא מדוכאת ונראית לא טוב בימים האחרונים (חיוורון) היא לא מוכנה ללכת לרופאה,או ליעוץ. האם יש דרך לגרום לה להגיע לרופאת המשפחה או לגורם רלוונטי אחר ? מניסיונך, כיצד עלינו לנהוג? איך לגרום לה לעזור לעצמה? אני חוששת שלא תידרדר למצב קשה ובלתי הפיך. היא חברת קופת חולים כללית. תודה על עצתך , אשמח לקבל עצות ורעיונות גם מחברי הפורום.
דפנה יקרה מנסיוני הרב אני יודעת שקשה מאוד לגרום לחולים בהפרעות אכילה להגיע לטיפול מאחר והם בהכחשה גמורה. מה שאני מציעה זה דבר ראשון לא להתעסק איתה עם האוכל ולא להעיר לה על האוכל. ככל שתעירו לה פחות היא פחות תתעסק עם הנושא. מה שכן אפשר לדבר איתה ולשאול אותה האם היא נמצאת בפחדים ויש דברים שמטרידים ומפריעים לה, להסביר לה שזה לא בושה ללכת לשיחות ויש אנשים שיכולים לעזור לפתור משברים ובעיות ודרך כך לנסות להביאה לטיפול, בכוח אי אפשר אולי דרך המחשבה.
קודם כל - כל הכבוד על דרך ההתמודדות שלך. על ההבנה ועל זה שלא עזבת את הבת שלך לרגע. חשבתי על זה.. אם אני אעשה מה שהבת שלך עשתה באותו בוקר, מי בדיוק יהיה שם כדי לזהות את זה? אף אחד. ההורים שלי אומרים שזו האחריות שלי להתעורר בבוקר ולא שלהם להעיר אותי. השבוע זו הפעם הראשונה שאמא שלי העירה לי שאני נראית אנורקסית (נו שיט.. כמה חודשים שאני חיה מ 400-600 קלוריות ליום). שלא יהיו אי אלו אי הבנות, אני ממש לא מתכוונת לנסות לבחון שום דבר. כשהפסיכולוג שלי אמר לי שאני מרעיבה את עצמי למוות - הגדרתי את זה כ"סוף הרומנטי שלי". הכינוי שלי בקרב החברות הוא מורטישיה אדמס. אין לי ספק שעם המשלשלים שאני לוקחת והמצב הקרדיולוגי האישי שלי זה לא הולך להיות קל אבל גם אין לי שום בעיה עם זה. נהייתי פריקית של ספרי אנורקסיה למיניהם. אוהבת לקרוא על, ללמוד על, לתמוך ב.. אבל עדיין לא מסוגלת כשהפסיכולוגית אומרת לי את המילה הזו להתחבר אליה. זה קרדיט עצום מדי לדעתי. לא מגיע לי. יש אנשים שהם פלונטרים קשים מדי לפיתרון ואני אחת כזו. את זה הבנתי השבוע בפעם הראשונה.
יעל יקירתי העיניים שלי דומעות כאשר אני שומעת על כך שאמא שלך לא ממש אכפת לה ומזיז לה מה שקורה, אז קודם כל עצוב לי שזה ככה כי את הילדה שלה ודבר שני אני קצת מבינה אותה כי היא נמצאת במקום של פחד גדול כי בתוך תוכה היא מבינה אבל לא רוצה לקבל את העובדה שהבת שלה אנורקסית מכל המשתמע מכך. יקירתי האם את רואה כך את המשך חייך? האם את מאושרת במקום של לחיות כל הזמן בבזבוז אנרגיות נוראי על האוכל ועל ההרעבה. עד מתי? לכי קבלי טיפול טוב ונסי אולי אולי לצאת משם זה שווה כל מאמץ תרוויחי את חייך חזרה.
לפני שעה כשהרגשתי מגעילה על שוקולד שאכלתי אמא שלי אמרה לי שזה לא בריא לאכול שוקולד לא רק בשביל הקלוריות. שאני לא צריכה להשמין (בטח שלא. אני צריכה לרזות). איך אני רואה את החיים שלי או לא זו לא השאלה - ולא, אני לא רואה אותם. אולי לא מאושרת אבל גם מפחדת מהרגע להרפות מהירידה במשקל. עוד קידומת ועוד אחת. אחרת אני ארגיש שאני טובעת. אני בטיפול אצל פסיכולוג טוב להפרעות אכילה.
שלומי ברוך השם טוב טוב טוב! מראש אני מבקשת סליחה ענקית על אכזבה פה ושם שהיתה לחלק מכם... על הניתוק שלי ...על חוסר ההיענות שלי.... הרגשתי צורך עז להתנתק מהנושא ומאנשים שיש ברשותם הפרעה מהסוג שלקיתי בה דאז כי חשתי שזה הדבר הנכון ביותר עבורי. חלילה אין בליבי שום כוונה רעה או כוונה לא לרצות בעבורכם בטוב אפילו רצון לשוב ולעזור אך קטונתי ועייפתי ואני רגישה מידי לזולתי באופן שתמו כוחותי. עשיתי באמת כל מה שיכולתי מתוך שנאה אדירה לדבר הזה שנקרא הפרעות אכילה ומתוך רצון עז לעזור ולכוון כי האמנתי ועדיין שיש לכל אחד מאיתנו משמעות אמיתית שלא תלויה במאום. כשאמרתי שאני אוהבת התכוונתי לכל מילה שלי. הרבה מאוד זמן לא נכנסתי לפורום והנה עכשיו פתאום רציתי לראות מה קורה... ראיתי מספר הודעות אודותי ומצאתי לנכון להגיב אני מתכוונת להמשיך להתנתק מהנושא.מבקשת מאוד את סליחתכם. אני שולחת לכם את ברכתי ואהבתי באמת באמת. תודה על כל ההתעניינות והאהבה שלכם אלי. אני רוצה לאחל לכם למצוא את הדרך הנכונה והטובה ביותר עבורכם בכל רגע נתון כדי למצוא במהרה מזור להפרעה הקשה ולהיות מי שאתם כמו שאתם עם כל הטוב שאתם. ולאורלי... הרבה ברכה וטוב תודה ענקית שאת פה.... מכל הלב והנשמה שבת שלום ומבורך הילה-ביאן אוריאל
הילה יקרה שמחה לשמוע שהכל ברוך השם בסדר, אני מבינה את הרצון שלך להתרחק בכל מה שקשור להפרעה כי כל דבר קטן מזכיר ולא קל זה ישר זורק אותך למקום ההוא. מקווה שאת בדרך הנכונה ונמצאת היום רחוק מכל המחלה הארורה הזו. אכן רבים התעניינו לשלומך אך אני לא היו בידיי תשובות כי לא ידעתי את אשר עלה בגורלך ושמחה אני שברוך השם הכל בסדר. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ושיהיה המון בריאות כי זה מה שחשוב בחיים הבריאות. ושוב תודה על התמיכה והמילים החמות והפירגון אני עושה זאת מכל הלב מתוך מקום של שליחות והרבה הבנה ואהבה לבנות ולבנים וגם להורים שפונים ומבקשים את עזרתי ועושה הכל כדי להיות עוזרת ותומכת לפעמים הרבה מעבר לפורום מתוך מקום של "המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
לא נכנסתי לפה זמן רב, ועכשיו פתאום נכנסתי וראיתי הודעה ממך וממש שמחתי. אז קודם כל אני שמחה לראות שהכל טוב איתך ושאת בסדר כי באמת דאגתי לך! אני כ"כ שמחה שאת בריאה ושלמה:) דבר שני, אם זו החלטתך וככה את מרגישה, אין ספק שזה הדבר הכי נכון לעשות! אני מאחלת לך בהצלחה ורק אושר ובריאות! אוהבת.
החברה הכי טובה שלי סובלת מאנורקסיה .. היא כבר אושפזה פעמים ושוב חזרה.. אבל היא נראית לי בדיכאון.. והיא אומרת לי שהיא לא רוצה לחיות יותר.. והיא רק יורדת במשקל.. בקצב הזה היא שוב תאושפז :( מה אני יכולה לעשות? כי כמה שניסיתי לדבר איתה ולעזור לה שום דבר לא עזר. תודה, בת 16
ועוד משהו קטן ששכחתי להוסיף. אני מאוד מבקשת שתהיה איזה שהיא דרך מסויימת שאני יוכל לעזור לה. כי אין סיכוי שאני לא יעשה כלום ויתן לה לקרוס לי בין העיניים. תודה רבה,
אמא לילדה בת 14 שחולה באנורקסיה מזה ארבע שנים,העבירו לי את הספר לפני כמה ימים קראתי אותו והיו לי התפרצויות של בכי, אני אשמח אם תצרי איתי קשר אני חרדה לכדורים שהם מבקשים לתת לילדה וחרדה לאשפוז במחלקה סגורה.
אמאיקרה את מוזמנת להתקשר אליי מחר 052-3387519 אשמח לעזור לך ולהיות לך לכתף ולייעץ במה שאוכל. אורלי
אני לא מצליחה להשתלט על ההתקפי אכילה זה בא לי כל בוקר ואח"כ אני מרגישה דוחה ועדיין, לא מצליחה לשלוט בזה ולא לעשות את זה לעצמי. מה לעשות? יש דרך להמנע מזה?
בר יקרה קודם כל את צריכה לברר עם עצמך איזה צורך ממלא ומהווה האוכל עבורך. אין לי ספק שהאוכל מהווה פיצוי על משהו על איזה חסר שקיים אצלך ולכן את חייבת לברר למה ו אחרי שתבדקי למה עם עצמך החליטי אם את רוצה לטפל בעצמך ולצאת משם ואם כן פני לטיפול בשיחות אצל מי שמטפל בהפרעות אכילה הם ידעו לעשות את העבודה והטיפול הנכון. אני מאמינה שיש דרכים להמנע מזה כמו גם שתנסי להיות כל הזמן עסוקה ייתכן ועם תהיה עסוקה במשהו שימלא אותך ייתכן ולא תחפשי פיצוי ונחמה באוכל. אל תשארי דברים לא פתורים, פתרי אותם עם עצמך או עם מטפל מנוסה והתחילי לחיות חיים נורמליים ובריאים כי לי אין ספק שההתעסקות הזו לוקחת ממך המון אנרגיות טובות.
כל מה שכתבת טוב ויפה, אלה דברים שאני כבר יודעת בעצמי, לעצרי או לא לצערי. העניין הוא שהתחלתי טיפול תרופתי, הייתי אצל פסיכיאטר, התחלתי לקחת ציפרמיל, הם עזרו לי בעררך חודשיים ואז פשוט הפסיקו להשפיע, ולא רק שהבולמוסי אכילה חזרו, הם כאילו חזרו בגדול, זו התחושה שלי. אני באובר איבוד שליטה. אתמול היה לי התקף חרדה בגלל זה, אחרי שחוויתי עוד בינג' של בוקר, ומאז אני על כדורי הרגעה, כי אני פוחדת נורא להרגיש שוב מה שהרגשתי אחרי ההתקף. אני אמורה למצוא כבר פסיכולוג ולהתחיל גם בטיפול לנפש, אבל אני סוף סוף מוכנה להודות בזה שאני צריכה עזרה תרופתית ללא צל של ספק. העניין הוא שבנתיים, אני נגמרת לאט לאט ולא מצליחה לצאת מהלופ הזה של אוכל-הקאה. זה פשוט נהיה כל כך נוראי, שאני אוכלת רק כדי להקיא אח"כ. ואני מרגישה כל כך מגעילה, כל היכולות שלי לעשות דברים הכי קטנים כמו לישון אצל חבר או ללכת למסעדה תלויה בנושא הזה. אני ממש אובדת עיצות.
אני בת 22 מודעת להפרעת האכילה שלי אבל לא מוצאת לעצמי פתרונות מגיל 17 אני מקיאה בתקיפות של 5 פעמים בשבוע אחרי שאני לא אוכלת כלום כל היום אני אוכלת בלילה בכמויות אדירות ומקיאה. לוקחת משלשלים באופן קבוע (20 כדורים ביום) אני יודעת שזה מטורף אבל אחרת הכל נשאר לי בבטן סובלת מנפיחויות בבטן גם כשאני לא אוכלת. ההורים שלי עלו על המצב שלי לפני כשנה וחצי הייתי בטיפולים בתל השומר אבל הם הכריחו אותי לעלות במשקל ואיכשהו הצלחתי לעבוד על כולם ולצאת משם תמיד הייתי רזה כל החיים אבל בשבל מסויים החלטתי שאני רוצה להיות רזה ב2 קילו פחות והרזון משך אותי ורציתי עוד ועוד המשקל הממוצע שלי תמיד היה 44-45 רזיתי למשקל 38 וידעתי שזה לא בסדר אז עליתי אני נמצאת בחרדות על הגוף שלי כל הזמן אני בחורה ממש יפה אבל הנפש שלי לא מצליחה לצאת מזה כרגע אני במשקל 45 ומשתדלת על אכילה נכונה אבל אחרי כמה ימים אני שוב נשברת ולא מוצאת מוצא מה שהכי מלחיץ אותי זה כמויות הכדורים שאני לוקחת ושאני מפסיקה אותם מערכת העיכול שלי לא מתפקדת לפני חצי שנה הפסקתי לשלושה שבועות עם הכדורים ולא יצא ממני כלום מה אני יעשה??? אני נואשת
מליסה יקירתי בולמיה ואנורקסיה והתמכרות למשלשלים הינם התמכרות בדיוק כמו לסמים, אלכוהול או כל התמכרות אחרת ואת מכורה לתחושה ולמשלשלים. אם את באמת באמת רוצה לצאת משם וזו החלטה שרק את בעצמך ולא אחף אחד אחר יכול לקבל עבורך, את חייבת לקבל טיפול נפשי. הטיפול בעליה במשקל ותזונה נכונה הוא רק טיפול נלווה אך החלק העיקרי הוא הנפש החולה הנפש הצריכה לקבל טיפול לחזק ת הדימוי העצמי ודימוי הגוף שלך, לרכוש מחדש בטחון עצמי, ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך מחדש, ללמוד להתמודד עם קשיים, פחדים ובעיות ובעיקר להתמודד עם מה שהביא אותך מלכתחילה להכנס לבעיה הזו של הפרעת אכילה. עשי זאת למען עצמך כי הפרעת אכילה אף פעם לא נגמרת לבד. קבלי טיפול נפשי. זו לא בושה. לכי למישהו שהמומחיות שלו היא הפרעות אכילה ולא לסתם מטפל או פסיכולוג חייב להיות לו ידע לטפל בהפרעות אכילה. עשי זאת כמה שיותר מהר וזה אפשרי בהחלט לצאת משם.
את יכולה להמליץ לי על מישהו ספציפי איזור המרכז?
שלום, אני פונה אליכם באשר לאחי. אחי בן 20 ומשרת בצנחנים כשנה. לפני שהתגייס הוא תמיד אמר שהוא שמן ושהוא שונא את הגוף שלו. הוא נהג ללכת כפוף כדי שהבטן פחות תבלוט וללבוש בגדים רחבים יחסית. כבר אז המשפחה התחילה לדאוג אבל מאח והמשקל שלה היה תקין, לא עשינו כלום עם זה. הוא היה רזה ושרירי. אחת הסיבות שהוא התגייס לקרבי זה בשביל להפטר מהמחשבות האלה על המשקל. מה שקרה לגמרי ההפך. הוא התחיל להקיא בלי לרצות. הוא לא הקיא בכוח אף פעם. כך היה מתחילת הטירונות. הוא מקיא כמעט כל יום מיד אחרי שהוא אוכל. הוא אוכל בקושי ארוחה אחת ביום. הוא שואל בצבא את חבריו אם הוא שמן באופן יומיומי. החברים שלו מאד מודאגים. מתחילת הצבא, הוא ירד 10 קילו. רואים לו את כל העצמות. פנינו למפקד שלו כמה וכמה פעמים, כלום לא עזר. אנחנו כבר לא ישנים בלילות. אחי רוצה עזרה, נמאס לו עם כל המחשבות הטורדניות האלה, אבל הוא מתבייש ולא רוצה לצאת מהשירות הקרבי בשום אופן. אנחנו לא יודעים מה לעשות, למי לפנות. אני יודעת שיש סיוע מיוחד לחיילים עם בעיה כזו, אם תוכלי להגיד מהו, זה יעזור לנו מאד. ממתינים לתשובתך, ממשפחה מאד מודאגת
אחות יקרה ומודאגת אחיך לא מקיא פתאום ולא מקיא מבלי שבא לו או שאת נמצאת גם בהכחשה גמורה למצבו של אחיך. אחיך מקיא בצורה יזומה לחלוטין אחרי כל ארוחה כדי להוריד במשקל. אפשר לטפל בבולמיה ויש כיום טיפולים טובים מאוד. הוא לא חייב לדווח לצבא אם אינו רוצה שיפגע תפקידו הקרבי הוא יכול ללכת באופן פרטי לטפול מחוץ לצבא כך אף אחד לא יידע. בסופו של דבר אם הוא ימשיך כך הוא יתמוטט וזה יהיה בלתי נמנע שיגלו ולכן אם אחיך כפי שאת אומרת אכן רוצה לקבל טיפול ולצאת משם, קחו אותו המשפחה לטיפול פרטי, לבד זה לא יעבור. בצבא יש סיוע דרך קצין בריאות הנפש אך אז הוא יהיה מדווח כחייל עם הפרעות אכילה אך גם זה אינו טוב כי הצבא חסר אונים מול חיילים עם הפרעות אכילה ולא באמת יודע איך להתמודד עם הפרעות אכילה, הוא מעדיף בדרך כלל לשלוח חיילים אלו הביתה ולא להתמודד למה להם להכניס ראש בריא למיטה חולה. קחו אותו לטיפול פרטי זו האופציה היחידה שעומדת בפניכם כדישמחלתו לא תהיה מדווחות ועשו את זה בזמן לפני שהוא יתמוטט ויקרוס ואז יהיה מאוחר מדי. הלב שלו לא יעמוד בהקאות יותר וחבל.
ממ... דאגתי שזה לא יגיע.. ניסיתי להמנע מזה.. אבל אי אפשר- מה עושים עם השיניים? אני מתחילה לראות שינוי ! אני כל חיי מטפחת את הפנים,שיניים,כל דבר בגוף..שומרת על אסתטיקה.. ועכשיו השיניים מתחילות להצהיב.. מה אני עושה?!?!?! זה ממש מפחיייייייייד אותיי... הצטלמתי באיזו תמונה עם חברות.. וחייכתי[כמו תמיד] ורואים שיש שינוייייי משמעותייי ואני מרגישה שמסתכלים עליי שונה שאני מחייכת ורוצים להגיד משהו .. איך אני יילך ככה לביתספר? זה כזה מכוערר והתכערתייי ברמות מטורפות !!!!!! אף פעם לא היו לי בעיות עם הפנים או השיער ועכשיו אני שונאת הכלללל ! מכף רגל ועד ראש! הפנים שלי מזוויעות,נפוחות,שמנות,מגעילות,שיער נשר לי ונהיה דק ויבש אוףףףף מה אני עושה עם זה?!? :\
איילת יקרה בוודאי שאת מפחדת כי לאט לאט את רואה אתצ השינוי שמתחולל בך בגלל המחלה. את פוגעת ביודעין או לא ביודעין בעצמך והדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך זה לכי ובקשי עזרה נפשית וטפלי במחלה. הפרעות אכילה לא עוברות לבד ולפי התאור שלך פה את נמצאת די הרבה זמן בפנים בתוך התהום הזו. לכי קבלי עזרה ואל תשאירי דברים ככה אם החיים שלך בכלל חשובים לך. את נשמעת לי ילדה חכמה מאוד וילדה יפה לא חבל לפגוע בעצמך ככה?
יש לי חברה קרובה מאוד (בת 19-20) שסובלת מהפרעות אכילה. היא מודעת לזה ומצד אחד זה מפריע לה (אחרת היא לא הייתה מספרת לי) אבל מצד שני היא אומרת שהיא לא רוצה לטפל בזה, היא שונאת את הגוף שלה ואת החיים שלה. אני לא רוצה להפר את האמון שלה ולהביא איש מקצוע (אני החברה הקרובה היחידה שלה, ואם אבגוד באמון שלה היא תהיה לגמרי לבד), ומצד שני אני מאוד דואגת לה ומעבר ללדבר איתה ולהקשיב לה, ולהיות איתה כשהיא מסכימה שיראו אותה, אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. נקודה נוספת שהיא אולי חשובה: זאת לא הפעם הראשונה שהיא סובלת מהפרעות אכילה. זה כבר קרה בעבר, ואז היא הצליחה להגיע להסכם עם הדיאטנית שלה לגבי תפריט קבוע (למרות שגם אז היא הייתה מקצצת בכמויות). בכל אופן - אני מאוד דואגת לה ונואשת לעזור. מישהו יכול בבקשה לייעץ לי??
לילי יקרה את צריכה להבין שהאוכל היא רק התוצאה הסופית של המחלה שמתחילה הרבה לפני מכל מיני סיבות. החשוב העיקירי שצריך לטפל בו זה הנפש שלא נמצאת במצב טוב וברגע שהנפש תהיה במצב טוב גם הגוף יהיה בריא ויחזור לעצמו. את כחברה לא יכולה הרבה לעזור לחברתך מלבד להעצים את הדברים הטובים שבה ותנסי לא לדבר איתה על אוכל ולא להטיף לה כי תשיגי תוצאות הפוכות ממה שתרצי היא פשוט תתרחק ממך ותתנגד לך. נסי לערב את משפחתה בסיפור. את מצידך מלבד להעצים את חייבת להיות חברה טובה ולתת לה כתף שתדע שאת תמיד בשבילה. גם הגיל שלה קצת בעייתי לא ניתן לכפות עליה דברים ובכוח זה לא יילך. נסי להציע לה אולי ללכת לשיחות מבלי להזכיר הפרעות אכילה. שיחות יכולות בהחלט לעזור ולפתור בעיות. ייתכן וזה מה שבהמלט סביר שישנם דברים המעיקים עליה ובגללם נכנסה למקום הזה של הפרעות אכילה. נסי לשכנע אותה ולהסביר לה שזהיכול לעזור לה לפרוק מצוקות מליבה.
אני בת 15 והגובה שלי הוא 1.53,לפני בערך שנתיים הגעתי למשקל "שיא" -62 קילו ואין לי מושג איך אבל פשוט החלטתי לרדת במשקל והצלחתי-ירדתי 14 קילו תוך זמן קצר וירדתי בלי בעיה. הצלחתי לשמור על משקל 47-48 כמה חודשים טובים ופתאום התחלתי לעלות במשקל והגעתי ל-56,אני נלחצתי והצלחתי לרדת ל 52-53 ונשארתי במשקל הזה הרבה מאד זמן עד לפני איזה חודש,שהתחלתי לבלוס כל יום(!)ובהתחלה עשיתי הליכות ארוכות כדי לפצות על האכילה אבל בערך בשבועיים האחרונים אני אוכלת בכמויות ולא עושה אפילו פעילות כי התיאשתי מעצמי. היום לדוגמא אכלתי בערך 5000 קלוריות או אפילו יותר וכבר המון זמן לא הייתה לי בליסה כל כך גדולה והגעתי היום למשקל 59.5 ,אני מרגישה זוועה!!,זה המשקל הכי גבוה שהייתי בו מאז שהתחלתי את הדיאטה לפני שנתיים (ואתמול שקלתי 57 ובשבת שקלתי 56,אז קצב העלייה שלי הוא מטורף!!),אני מרגישה שאני בחיים לא אצליח לרדת,זאת הרגשה איומה כי כבר הייתי במצבים שעליתי במשקל אבל אף פעם לא הייתי במצב כזה שאני בולסת שבועיים רצוף ואני רק עולה במשקל ועוד למשקל שלא הייתי בו כבר שנתיים. אני חייבת עזרה ,אני כבר ניסיתי כמעט הכל,אני הרי יודעת איך לרדת במשקל ואני מסדרת לי כל יום את הארוחות למחרת,אבל כל יום אני מתחילה פשוט לבלוס ולאכול כל מה שאני רואה,ואני עושה את זה בכוונה אבל אני לא יודעת למה. אני מרגישה פשוט כמו חולת נפש-מה אני יכולה לעשות?!
את לא חולת נפש יקירתי חלילה אך את בהחלט חולה בהפרעות אכילה ובהחלט צריכה עזרה. האם לא מתיש אותך לבזבז את כל היום והזמן על לאכול לא לאכול לרדת לעלות במשקל. האם זה לא בזבוז מיותר של זמן. ממה את פוחדת וממה את בורחת. אני מציעה שתלכי לטיפול בשיחות ותטלפי בבעיה האמיתית ברגע שייפתרון הפרחדים והבעיות ייפתרו כל הבעיות וההתעסקות של האוכל וגם המשקל הפלא ופלא יתאזן.בריחה לאוכל זה לא פתרון
שלום לך, קראתי את דברייך ואני מבינה שאת במצוקה. שמי שלומית, היום אני דיאטנית ובעברי הייתי מתבגרת עם הפרעות אכילה כך שני יכולה בקלות להזדהות איתך. ראשית לו הייתי במקומך הייתי פונה מיד ליועצת בית הספר ונעזרת בה ובשירותיה. במקביל הייתי בודקת את התזונה שלי עם מישהו מקצועי או בוגר אחר שאת סומכת עליו ומאמינה בו. נראה לי שרף המשקל שאת מציבה לעצמך אינו מתאים לך ואת נכנסת למעגל שקשה לצאת ממנו ושמוביל אותך לעיסוק אינסופי באוכל ובמשקל, במקום להשקיע בלימודים ובחיי החברה שלך. גשי כבר מחר ליועצת וספרי לה מה קורה איתך, היא שם בשבילך. בהצלחה
שלום אורלי, כבר כמה שנים שאני צופה בדאגה על מצב של קרוב משפחה, בשנות החמישים, אב לילדים וסב לנכדים. אחרי כל ארוחה הוא פורש לשירותים ומוציא את תכולת השולחן. הוא לא מסתיר את העניין מהמשפחה, הם לא יכולים לשנות את התנהגותו ולפי מה שנאמר לי המצב נמשך שנים רבות מאוד. בשנים האחרונות התפתחה אצלו בעיה בבלוטת התריס, הוא ממשיך להתעסק במשקל, בדיאטה ובספורט, ואין לו כוונה לשנות את אורח חייו. אני רואה קשר בין הבעיות הבריאותיות להקאות החוזרות מדי יום. מה הצעתך בעניין? לי אין יכולת להטיף לו מוסר או לחנך אותו, אבל קשה לי לראות איך המשפחה לא עושה דבר, הרופאים מטפלים בו בשלל תרופות ובדיקות בלי לדעת על ההקאות והוא ממשיך כאילו זהו מצב נורמלי. תודה על העזרה.
הפרעות אכילה יכולות להתפתח בכל גיל וכמו כן יכולות להממשך על גבי שנים אם לא ניתן להם טיפול נכון וטוב. הטפת מוסר לא תפתור את הבעיה וקצת בעייתי אם אדם בן 50 לא רוצה לעזור לעצמו אף אחד לא יכול לעזור לו ובטח לא בכפייה. אין לי ספק שההקאות באות ממצוקה מסוימת ולא התחילו סתם כך כמו כן עם השנים ההקאות הופכות להתמכרות כמו לכל דבר אחר. מפתיע אותי שגופו וליבו עדיין לא קרסו מההקאות אני מציעה אולי להציע לו לפנות לטיפול בשיחות כדי לשוחח על בעיות וקשיים מבלי להזכיר את ההפרעת אכילה וההקאות כי אז זה יעורר אנטי מוחלט. תנסי ותאמרי לו שזה לא בושה לקבל עזרה ולשוחח על הבעיות והקשיים עם איש מקצוע ושכולם עושים זאת אולי זה יעזור.
אני בת 17 ומקיאה כבר לא מעט זמן. נמצאת בטיפול אינטנסיבי אבל לא עוזר כי אני כנראה לא מעוניינת בלצאת מזה. רציתי לשאול אם הגיוני שאחרי הקאה אני מרגישה שהלב שלי דופק במהירות?כאילו אני אחרי ריצה או משהו כזה... ? אשמח לתשובה,תודה.
איילת יקרה צר לי שאת מוצאת עניין וטוב במחלה ולא מנסה לעזור לעצמך לצאת ממנה. התופעות שאת מתארת על דופק מהיר אופיינית מאוד לבולמיה. ההקאות פוגעות כתוצאה מהמאמץ בהקאה בלב והרבה בנות בולמיות לצערי מתות מדום לב כי ליבן לא עומד בעומס. ההקאות פוגעות גם במערכת העיכול, בשיניים, בוושט נגרמים חורים כתוצאה ממיצי העיכול שעולים בהקאה. אם את עדיין רוצה להציל את עצמך עשי זאת שלא יהיה מאוחר מדי. אפשר לצאת משם אם רק רוצים למרות שזה לא קל אך זה לא משהו שלא ניתן לעשייהץ.
איילת שלום, קראתי את דברייך ואת תגובתה של אורלי. מנסיוני האישי עם הפרעת אכילה שהתחילה בבולימיה אני יכולה לאשר ולהסכים לחלוטיו עם אורלי. ההקאות מרוקנות את הגוף הן מנוזלים והן ממינרלים שונים שהיעדרם משפיעה על פעלות הלב עד כדי דום לב ומוות. אני לא בטוחה שאת לא רוצה לצאת מזה, אני יותר חושבת שאין לך כלים לצאת מזה. אני יצאתי מזה עם עזרה, גם את יכולה. תחשבי על עוד שנה, חמש שנים קדימה ותתחילי לחלום ומשם יבוא הרצון לצאת מזה ולחיות חיים מעניינים ומרגשים. דברי עם המטפלים שלך, עם ההורים, חברים גייסי אנשים שיתמכו בך והמחשבה שלך תשתנה ואז תפתח לך דלת שתראי שאת רוצה ויוצאת מזה. אני יצאתי, גם את תצאי. בהצלחה
הי איילת, אני רואה שאת מחפשת תשובות, השארתי לך את המייל שלי בפורם STAR אם את רוצה תכתבי לי ונדבר. (בולמית בעצמי)
אני בת 24 וסובלת מאנורקסיה כבר כ8 שנים. כרגע אני בתהליכי הבראה ורציתי לשאול מי זו הנורית הזו שאת מדברת עליה? מה ההכשרה שלה? תודה
נורית שאני מדברת עליה היא מטפלת מדהימה שבזכותה הבת שלי היום פה. נורית מטפלת בדרך קצת שונה. את יכולה לקרוא ולראות אותה באתר שלנו: www.yourmirror.org היא מטפלת כבר מעל 14 שנה בהפרעות אכילה לסוגיהם השונים, היא היתה פעם חולה בעצמה בהפרעות אכילה ויצאה מזה ומופנים אליה המון מטופלים מקופות חולים ומרופאים בבתי חולים. היא מדהימה מדהימה ושווה לנסות מניסיון שלי. היום אנחנו יחד עוברות בבתי ספר ומרצות על הפרעות אכילה.
שלום אורלי. מזה זמן רב שאני משוטט בפורום, ואני לא יכול של להתרשם מהעצות והתמיכה הנפלאה שאת ושאר האנשים מעניקים. ועכישו לעניין, אני חלק מארגון ליד ("Lead")- ארגון לפיתוח מנהיגות. כחלק מתוכנית העבודה של ארגון זה, אני מיועד לעשות פרוייקט כלשהו שנוגע אליי, ואמור לעזור לבעיות שונות. פרוייקטים קודמים שנעשו דרך שגרירי ליד, וכיום נוחלים הצלחה רבה, הם "Fנפייםם של קרמבו" , םרוקט "צאלה", ועוד ועוד. עקב עברי כחולה אנורקסיה, הרוייקט שלי עוסק בהפרעות אכילה. הגדרת הבעיה היא זוגיות במשבר ויחס הורה-ילד בראי האנורקסיה. את, כאם לבת שהחלימה מהאנורקסיה, בוודאי מודעת לקשיים המשפחתיים שנתקלים בהם במהלך המחלה, קשיים כגון מתחים, בעיה בהצבת גבולות, ריבים, אויירה לא נעימה, וכן, קשים בין בני הזוג כגון אי יכולת ליצור אינטימיות, קושי בלהגיע להרמונה ועוד.. מאיסוף מידע נרחב שעשיתי, גיליתי כי נהוג לטפל במשפחה, ככלי להחלמת הילד, ועל כן יש לי מס' שאלות : א. האם בטיפול משפחתי יש דגש על היחסים בין ההורים לחולה או בין זוג ההורים? ב. מה כוללות קבוצות התמיכה? ( שיחות בין ההורים, שאילת שאלות, החלפת "חוויות". ג. הם את מאמינה שהטיפול שנעשה היום במסגרת המשפחתית אינו מספיק יעיל? כלומר, האם למרות הטיפולים הקיימיםם בני המשפחה נתקלים בקשיים ? ד. האם נעשו בעבר תוכניות כלשהם של "הורים למען הורים" או סמינרים להורים בנושא האנורקיסה והיחסים במשפחה? תודה מראש על העזרה, מצפה לתשובתך. בתודה עידו פרוים
בהמשך להודעה שמעלה,אשמח אם אנשים מהפורום יפנו אליי למייל אם הם חשים קשיים במשפחה עקב המחלה (הן מצד ההורה-קרוב משפחה, והן מצד החולה). כמו כן אשמח לשמוע באם היחסים נפגעו. מצטער על ההטרדה, אך דבר זה חשוב לי מאוד. [email protected]
לעידו להלן תשובות לשאלותיך ואשמח לעזור במה שאתה צריך כדי לעזור לכמה שיותר אנשים שיבינו לאיפה הם בכלל נכנסים ולא ייכנסו לשם. 1. בטיפול המשפחתי כמובן שיש דיון על היחסים בין החולה להורים כי זה חלק מהעניין והמשטיפול זה המערך המשפחתי כולו, במידה ויש בעיות בין ההורים ייתכן והם עולות למזלי אנחנו לא היינו צריכים להעלות את היחסים בינינו כי ברוך השם הכל בסדר והלכנו יד ביד בטיפול של בתנו והכל היה בעיצה משותפת ובהחלטה משותפת מתוך הרבה אהבה לבתנו. 2. כמו שציינת קבוצות תמיכה שקיימות במסגרת הבתי חולים או במסגרות פרטיות דנות בהחלטת חוויות בין הורים, שאילת שאלות לצוות המקצועי ואחד לשני, שיחות בין הורים והמון תמיכה והזדהות כי קל יותר להזדהות עם מישהו שעובר חוויה דומה לשלך ומבין על מה אתה מדבר. בהתחלה קשה להפתח אבל כשנפתחים ישנה הקלה גדולה. 3. הטיפול המשפתתי הוא חלק קטן מהטיפול כי בעצם הטיפול העיקרי הוא בחולה עצמו ותוך כדי מטפלים גם במערך המשפחתי כולו. למרות הטיפולים הקיימים המשפחה נתקלת בקשיים כי הטיפולים הם במסגרת האשפוז ולכן אנחנו נאלצנו ללכת לטיפול פרטי שהיה אגב יקר ומעולה ובו גם אנחנו קיבלנו עיצה ותמיכה בקשיים שנתקלו. כי בעצם הקשיים עצמם הם אחרי האשפוז כשהילד למשל כמו אצלנו יצא ועלה במשקל מה הלאה? זה לא פשוט בכלל כי אם לא מחזיקים אותו במסגרת וטיםול טוב מהר מאוד ייפול חזרה. 4. מנסיוני האישי ניסינו לפתוח סדנת תמיכה להורים ובני משפחה והורים פשוט לא מוצאים זמן או בורחים מהקשיים, הם מעדיפים לראות טלויזיה וללכת לחדר כושר מאשר לבוא ולדבר על הבעיות שלהם וכל פעם זה תירוץ אחר, כי הם חושבים שלהם אין בעיה ומי שבבעיה זה הילד וזו הטעות. במסגרות הטיפוליות בבתי החולים מכריחים והם מחויבים לבוא לפגישות זה חלק מתנאי האישפוז למרות שיש כאלה שגם אז מוצאים תירוצים ומבריזים. וזה עצוב מאוד שזה ככה שכן בגדול מדובר בילדים שלנו בלבד הדבר היקר לנו ביותר.
