פורום פסיכולוגיה קלינית

לא הייתי פה כמה וכמה שנים... משו בי קרא לי לבוא לומר שלום. אודי אני מעריכה אותך מאוד שאתה עדיין פה ושומר על המקום המיוחד הזה.. ממש לא ברור מאליו הייתי עכשיו שנה בלי טיפול ולפני שבוע חזרתי. מחשבות מפחידות ורגשות עולים לי. מרגישה שמפתחת תלות במטפלת. חזרתי לקודמת שהיתה לי( סיימנו לפני חמש שנים ועברתי לחדשה ועכשיו חוזרת להיא מפעם). מפחדת לחזור להתנהגות שלי מולה ולא להצליח לתםקד בגלל זה... ואני רואה שעדיין צריך תווים לכותרת (:

הייתי חייבת לומר סוריקטה, ראי כמה את חשובה לו, גם שב אל העץ והשיב ממש שם (מה שאינו מרבה לעשות) וגם שיתף אותך בהתרגשות אותו הערב עבורו עם העלאת שיר חדש. מקווה שהצלחת להרגיש מקווה שתצליחי לקחת

תודה, אודי. הרגשה של מענה מבחירה חשוב לי מאד. בארור שמייד רצתי לחפש ביו טיוב את הביצוע והעיבוד פרי עמלך. כי סוריקטה מאד סקרנית. צפיתי בעניין וחקר רב. מעניין אותי בימים אלו איך הולכים הלימודים הגבוהים (בכלל ספטמבר, אבל עדיין). אתה עדיין לומד רשמית באקדמיה? ובאשר להלחנות - זו פנטזיה, למרות שבגיל ממש צעיר כן ניסיתי, ואז היו אלו בלדות מסתוריות וחשוכות, שירת ימי הביניים ודומיהן. כאמור, איני מקצועית בשום צורה, אבל אילו יכולתי לדמיין - הייתי מלחינה שירה של אחת היוצרות (מישהי מסוימת עם שם ופנים), כן, אישה, שמילות שיריה גם מאד נשיות ויש בהן, לתפיסתי, חיבור בין אם לבת, התמזגות לצד הפרדה, רוח אבל גם אדמה. הלחנים שלי, כך הייתי מאמינה, ובתור התחלה, היו שקטים יחסית, עגולים, גליים, עדינים, היו בהם אקורדים של ארבעה טונים, כאלה שיש בהם צליל קצת 'זר' ומיוחד שיוצר מסתוריות, אבל לא אקורד מרובע שדורש פתרון ונשאר חשוף. והייתה ללחנים סיומת מפתיעה שמבקשת לתת טעם של עוד והמשכיות, ומרחיבה את הדימיון, והפעימות, והיו בהם ניגודים יוצרי עניין בתוך הלחן עצמו, ובנייה גלית, ודעיכה מתונה. אז לא חסר מסגרת - כי אם בוודאי שכן. התוצרת הייתה מובנית בתוך כללים מסוימים, מניחה שמאד במיין סטרים, אבל עם משהו שהוא מאד אני בהם. כזה. אנחנו השכנים עוד מתכננים לנו ג'אם סשן ונרים את הבניין באנרגיות של מוסיקה. סוריקטה, שגם שומרת על כושר ותנועה, וגם על חדוות המוסיקה. ומשחקיות. כיוונים שלא חיבבו, בלשון המעטה, בבית. אבל אולי הם הצילו אותי קצת. וגם בעלי החיים והטבע. מחכה (שוב) לקבל תוצאות בדיקת קורונה מהמשפחה שאני עובדת אצלה. אלליי. אז כרגע אנחנו בהפרדה, וכבר היינו שם, במשפחה הקודמת. צפוי כזה. אבל השגתי לי כמה שעות מנוחה (כולה שעתיים אבל זה ממש משמעותי). סוריקטה

לא התכוונתי להכעיס...רק להראות ....עזבי, אולי אני לא מבינה דבר. אין לי כח לזה כרגע..המון עבודה..וסגר בתוך הבית. אוף.

תקופה לא פשוטה עוברת על כולם בין מי שנכסת לכתוב או להגיב ובין מי שאינה מסוגלת ורק נשארת כאן בשוליים לקרא ואולי גם להתחזק מכל מי שכן כותבת אני לפעמים רק קוראת כי אין לי ממש מילים לחזק או לתמוך לומר מילה טובה והימים שלפני ראש השנה היו כל כך עמוסים גם בהכנות לחג והאזנה לכל שינוי של..עם מי כן ועם מי לא להיות בחג..והבנתי שלא אוכל להיות עם כל המשפחה המורחבת שלי בחג הזה כמו שהיה בפסח......! אז התנהלתי בהתאם תוך שאני קוראת כאן על מיכלי בסגר שזה עצוב..ובין סוריקטה הנהדרת והמקסימה שממשיכה לדאוג לכל מי שיכולה שזו תכונה מבורכת כשלעצמה ולצמחים לחיות...איזו נתינה מבורכת אז כן החג המרכזי כבר מאחורינו וכן חלק מהמשפחה הגרעינית שלי היו איתנו בחג השתדלנו והצלחנו לגרום שהכל יעבור בצורה נהדרת ומי שלא הצטרף אלינו כבר דאגתי גם להם לפני הסגר שלא יחסר דבר....!! לקחתי לעצמי את הזמן לחשוב על מה שכתבת לי אודי שישנם סימני שאלה !?!? על דברים שכתבתי וחשבתי עליהם באמת לעומק ואתה יודע מה? אין בכלל סימני שאלה אצלי לגבי הפרידה מהמטפלת ...למען האמת לא כתבתי באותו היום הכל אבל זה כבר לא חשוב מפני שאם נאלצתי תוך מעין סחיטה ריגשית לומר דברים שאמרתי כדי להחמיא כדי לקבל את המכתב הסופי שיאשר המשך טיפול מה כבר נשאר? אז כןןןןןן אחד ענק שאני שמחה ומאושרת שהטיפול איתה הסתיים "בטוב" ומשם והלאה רק מחכה שתעבור תקופת החגים כדי לראות אייך יתפתחו העיניים בחזרה למרכז בו טופלתי ועל ידי מי זו תקופה נפלאה עבורי למנוחת הנפש ואפילו לרגיעה של ממש...רק החגים שעוד בדרך ואיתם עוד אירוח וכל השאר מעסיקים אותי והם היחידים שמלחיצים אותי.. מרימה כוס לחיי כולכם הנוכחים כאן במקום הנפלא הזה שנותן גב ויחס חם לכולם כן ולא שוכחת גם אותך אודי שמחזיק את כולנו כאן בהמון מילים טובות ומחזקות ...גם אם אני סתומה קצת ויש לך סבלנות לעזור לי..אז כוס לחייך אודי שנה טובה ומבורכת לכולן/ם שנזכה לשנה החדשה להתחדש כולנו כל אחת ואחת במה שהיא הכי זקוקה חיבוק ענק לכולם חטולית

הי חטולית, באמת יכול להיות שהייתה פחות התאמה וממש עקבית בינך לבין מי שנבחרה לטפל בך, לפחות לפי ההרגשה שלך, ואולי גם יש טוב שהשתחררת מזה אבל כן יש המשכיות במרכז הטיפולי. ואולי גם כן היה משהו טוב בטיפול שהסתיים וכן נעזרת בדרך. בכל מקרה - יש לך כוונה להמשיך הלאה, אז אולי שינוי אווירה ייטיב. אין לדעת. לא קל בכלל בכלל. שנה טובה, והיי, חטולית, את לא סתומה ונדמה לי שאת אפילו יודעת את זה. וגם אם האירוע המוחי גרם נזק קוגניטיבי ונזק לזכרון מה שמכעיס כל כך - רואים את הברק וניסיון החיים המאד עשיר שיש לך בכל מיני נסיבות. סוריקטה

לכולם. תודה רבה רבה על תשובותיכם וההזדהות . הרבה יותר קשה להיות חולה. ואני לא. אין לי סימנים כבר טוב!!!! אכשהו יש סדר יום. יש זום עם ילדי הגן. המון המון קשר איתם ;) כולם בבידוד (מסכנים ההורים עם הילדים). אז שנה טובה ומתוקה! לכולם. אודי יקר תודה לך על כל העשייה עבורנו. מרגישה שאתה איתי..לא יודעת להסביר. אבל התשובה נגעה בי. כן, סגר לכולם. צרת רבים🤣 חג שמח ושנה של בריאות ושפיות. אמן

הי מיכל, כבר לא מעט זמן שמרגיש יותר ויותר ויותר שהקורונה מתהדקת עלינו. כבר מכירים המון אנשים בבידוד, בידוד שני או שלישי כבר או יותר, חלקם אלו אנו עצמנו. כבר מכירים לא מעט אנשים חולים. עם סמפטומים. בלי. כאלה שקיבלו איכונים. חלקם איכוני שווא. כאלה שלא קבלו איכונים וברור שהיו במגע עם חולים מאומתים. איזה בלאגן. כל כך הייתי רוצה שיערכו בדיקות סרולוגיות נרחבות, שנדע איפה אנחנו עומדים פחות או יותר, אבל האלה שם למעלה קנו ערכות שתוקפן פג וזרקו במקום להשתמש בהן באופן יעיל. ככל שאני יכולה לצאת לשטח - בוחרת לסייע לאנשים שהגבילו אותם ודעתם נטרפה עליהם. צרת רבים לא תמיד מנחם אותי, לאחרים זה יעבור ויחזרו באופן מסוים קצת למה שהיה פעם, לי לא היה הפעם הזה. החיות והצמחים והשמש עוזרים לראות את מה שנשאר עוד טוב יחסית בעולם. משהו של החיים חיים. למרות שעכשו שלהי דקייטא וכל המזיקים תופסים תחת. גשם בוא. שוב כדי לאזן קצת. שפיות - אמן. סוריקטה

מתקשה לכתוב כרגע אבל רוצה לאומר לך אודי תודה על המקום הזה שהוא עוגן בשבילי תודה לכן בנות שאתן כאן תומכות ומבינות מאחלת שנה טובה שיהיו בשורות טובות שיגמר את הקורונה בקרוב ינשופים

פוחדת, כי פתיחת הודעה לכאורה מחייבת אותך, אודי, להשיב. ואז פעמים רבות אני מרגישה שהתשובות שלך, אודי, כל כך מכאיבות לי, ולא קולעות, שאני רוצה לוותר. חלק מהבנות מצליחות לדבר אליי נהדר, אבל איפה אתה, מעבר לשמירה על המקום (שזה תפקיד ממש ) אבל איפה אתה, גם אתה, ולא רק מאחורי הקלעים...? הקבוצה צמחה בלה בלה בלה, אבל משהו בי עדיין מבקש בנוסף חתימה שלך, שתאגד את כולן, תרכך, בתוספת אישית ולא נו, היו כאן תגובות נפלאות, למה שאני אתערב. או מספיקות שתי מילים הכי מתומצתות בעולם ממני. תגובות מסוג שסוגרות אותי. קוטעות. חונקות. זה מפריע לי להמשכויות מול הדמויות האחרות כאן. ואני יודעת שאלו ימים מוטרפים. ואתה ממש לא חייב לי או לנו כלום. אולי בכלל ההיפך, ואני חתיכת זבל כפוי טובה, ואולי היית כותב על איפה אתה נמצא , ואולי בכלל אני צריכה לומר תודה שאתה שנים פה, ובתוך העומס שלך גם נותן ליצור סופר מעפן ודרעק כמוני להתבטא, אולי היה עוזר לי להבין, ולא רק בגלל שהקבוצה צמחה (ביטוי שמעצבן אותי). אילו היית אומר שמיצית, שאין לך כוח, שאתה סופר עסוק וסך הכל אנחנו פחות מעניינים או שזו כבר התקלה עבורך להמשיך להיות תקוע עם הפורום הזה. אולי ההודעות שלי קשות כל השנים האלה להכלה, ואני מקשקשת, ודי כבר עם זה. לכי.מה לא הבנת. תגיד כבר משהו. כי אני שואלת את עצמי למה אני פה בכלל. כי רע לי פה. ואני כועסת על עצמי (לא בטוח שזה לכעוס טוב). ולא רוצה להגיד שנה טובה. שנת אשפה. הסגר מעצבן אותי, אבל מבחינת ה'חג', אני ממילא לבד כל השנים. זה לא ממש לא שונה. גם אמשיך לעבוד כרגיל, ויותר, בלי מרווחים בכלל. בין בידוד לבידוד. ובסגר, מוגבל מרחב. הלוואי, אגב, שימרדו בסגר במקומות הפחות צפופים. למה אנשים בודדים כמוני שלא מתקהלים, ותופסים מרחק עצום גם בלי קשר לקורונה צריכים להיות בסגר. למה אני לא יכולה לכתוב חופשי, כשיש לי משמעת עצמית וסך הכל אני אדם אמין, ואפשר לסמוך עליי, כי יש במקביל טרולים שמנצלים מצבים לרעה. ולמה אסור לומר לי מילים כי אולי מישהו יקנא. סוריקטה והמפלצות

היי מתוקה שלי.. כתבת כל כך בכנות את מה שיושב לך בבטן.. את הצדדים השונים לכאן ולכאן.. מה שמראה על אנושיות. הדברים הם לא חד גוונים.. תמיד מעורבים רגשות שונים... מוכר לי מאוד מעצמי...... קראתי אותך גם למטה בשירשור על החרדות.. כל כך מפחדת מהעתיד הזה... כל כך פוחדת שמה שיש היום גם יאבד.. חלילה.. פוחדת ממש!!!!! זה משתק אותי.. עד דמעות.. וחרדה.. עד שלא אכפת לי לוותר על הכל מעכשיו (ח"ו) כדי לא לחוות קשיי זקנה והתבגרות..... אין לי עוד כוח להמשיך לכתוב.. נכנסתי קצת לבועה אבל ניסיתי להגיב... איתך, חג שמח. מתמודדת

סוריקיטה יקרה תודה שכתבת ושתפת.. תודה על הנכונות להביא את עצמך איך שאת.. תודה לך על הכנות.. מרגישה את הכאב במילותייך את הבקשה לרכות, הכלה, הבנה, אמפטיה.. את הכעס.. את הלבד.. יש בי חלקים שמרגישים כמוך.. איתך בלב, ינשופים

וואו...אני עדיין בשוק מלקרוא. אבל יש לך אומץ. ובכלל מי אמר שאת לא יודעת לכעוס????? כמה כעס!! פעם כל כך אהבת שאודי ענה תמציתי ומדוייק והנה התהפכו היוצרות היום את אומרת שחסרות לך מילים ממנו, יצאת למסקנה שנמאס לו...מי אמר? זוהי פרשנות שלך. מעניין שאני פעם חשבתי כמוך ;) שהוא בקושי עונה..ומה זה?? לצאת לידי חובה? הוא לא מתחבר אליי?? ןהנה היום אני חושבת הפוך. קצר וקולע עדיף מארוך וצולע לא? פעם אמרנו כך... אז בקיצור זאת פרשנות שלך והמון כעס! את יודעת לכעוס ;) וכן לבד זה קשה נורא!!!!! וסגר זה רע ממש! ובידוד זה באסה ..אני דווקא חושבת שפתיחת ההודעה והכנות הזו זה כן התחדשות שלך! והתקדמות רצינית! לכעוס על אודי??? וואו. וספרת על המון פתיחות לעולם שבחוץ...את פשוט עדיין פוחדת ..ההתרחקות והלבד מאוד תלויה בך! ואפשר עדיין לשנות כי יש אנשים נהדרים כמו שספרת בשכונה שלך. חג שמח. שנה טובה.. לא אשפה! אוהבת. מיכל

סוריקטה יקרה ואמיצה, יש מקום לכל המילים האלה וטוב שהן יודעות לצאת ולא רק להיות חיצים מורעלים שמופנים פנימה. מבינה כל כך... איתך שירה

תודה על ההקשבה, מתמודדת יקרה. יפה שראית בזה אנושיות. שמותר גם להיות בת אדם. אני רק יכולה לקוות שתהליך ההזדקנות יהיה הדרגי ופחות פתאומי. אולי כך נהיה מוכנים איכשהו יותר למצבים המשתנים החדשים. החלקיות הגדלה והולכת. אבל, בואנה, לא יותר מידי בעקבית רבת שנים. סוריקטה

הי ינשופית, טוב שסיפרת שגם בך יש חלקים כאלה. שלא יצאתי דופן שוב ושוב. ולא, לא נולדתי בקיסרי. הלידה אותי נחוותה איום במיוחד כפי שדאגו, אמא דאגה, להעביר לי בשלב מוקדם. לי, לסובבים, אפילו לאחייני - לידה איומה, שהתחילה בקיץ חם ונגמרה בחורף קודר, כך לפי התיאור, ובסופה יצא קוף מכוער ופוזל והכל תחת/ישבן/עכוז. ממש במילים אלו. והתינוקת הזו הייתה בכלל פג של קילו ומשהו. יאללה, חג שמח, סוריקטה

הי מיכל, למה שוק? רוב הזמן, 99 אחוז ומעל אני שלווה ומווסתת ורכה וחומלת ומקשיבה ומטפלת, משערת שאפילו מידי. אבל כשהגבול עובר ועובר ועובר ועובר ועובר - גם אצלי מגיע כעס, שבשנים האחרונות למדתי להרגיש ולזהות, והוא גואה מעל פני השטח. הצלחתי להחזיק סוג של סבבה בחצי שנה של הקורונה הארורה, תמכתי המון בסובביי, אפילו אנשים לא מוכרים שהיו במצוקה. במקביל, סובלת כבר זמן ארוך מאד מבעיות שינה קיצוניות שלא נמצא להן מענה, וכבר התייאשתי מניסיונות, אז קרה שגם אני נכנסתי לרגעי מצוקה שגלשו לנראות. מה, אסור גם לי? מתמודדת זיהתה שאני בנאדם. זוכרת שאמרתי שאודי אלוף בתמצות, הגם שלא תמיד חיבבתי את זה. לא חיבבתי את זה כאן, או אצל המטפל, או אצל אחי, למשל. גברים כאלה. יעילות שיא. לפעמים זה מטריף אותי. מטריף, כי גם אני יודעת שאותם אנשים בדיוק הם אנשים כותבים. כותבים הרבה ומפורט ונהדר וגם רגיש. הנה, כבר ההודעה שלי ארוכה. ארוך וצולע? מעליב קצת. יכולה להבין שבחישת יתר וחפירה יכולה לקלקל בעיתויים מסוימיים. את הפרשנויות השלכות שלי אני מכירה. כן, הן נוטות לכיוונים כאלה בעתות לחץ. לפעמים אני מזייפת, אבל לפעמים יש רכיב וניחוח נכון בהרגשה שלי. ומותר לי לכעוס על אודי. עליך, אודי. וגם לא להסכים איתו.איתך, אודי. ואני לא תמיד מסכימה, וכן יש לי דיעה משלי. אוי ואבוי לי אם כל הזמן הייתי מחלקת סופרלטיבים ואומרת הן. זה לא אומר שבהכרח אני חייבת לבחור רק בדרך אי ההסכמה וההתמרדות, שגם זה קיצוני ופחות מאוזן. אני מגדילה קשרים בחוץ, הקורונה עידן מתאים באופן מסויים, כי שומרים על מרחק וזו הזדמנות (אלה ששומרים ולא מצפצפים בענק) ולפעמים זה פחות מרגיש מאיים לי. פגשתי אתמול, מקרית, עוד אנשים סופר חמודים בשכונה. זו שכונה שמשתנה מאד בעשור האחרון - ג'נטריפיקציה. אם בי האיזונים הפנימיים משתנים באופן דומה? - אולי. סך הכל - בחמישי התרסקתי קשות. ממש לפני שסגרו עלינו עשיתי איזה משהו שנחשב טיפוח עצמי ומאד קשה לי איתו. זה לא עזר. כן עזרו קצת מפגשים עם אנשים. גם יצאתי להליכה. אז לפעמים מגיע שאני גם רוצה לצעוק. יש חלונות קטנים כאלה. בעבר הייתי מוצאת אותם פעם בעשרים שנה. אבל רק אז יש פתח של בואו. ואודי, שוב התפספסת והתעצבנתי. מאד התעצבתי והתאכזבתי ואני זו שרוצה לוותר. כאילו שאני מחכה לנס שלעולם לא מגיע. זו שטות אולי, אבל בינתיים ככה זה. וסוריקטה נעה בין ייאוש לכעס. לפחות לא אדישות. סוריקטה בגמילה

שירה שלנו, מי כמוך מכירה את החצים המורעלים שמופנים פנימה. תודה שאת מבינה. בואי לא נהיה תמיד פילטר של רעלים. אני מוצאת סוג של תאומות ביננו במובנים מסוימים. אמנם בקטע של האוכל / מזון תכל'ס אין לי כיום ממש הפרעות. מזון לנפש - אולי עדיין כן. תודה שאת מבינה. סוריקטה

הי אודי, כתבת הודעה למיכל וגם לכל אחת מהבנות שהגיבו בעץ ותוך כדי העברתי מסרים גם לך. זו קבוצה, הרי. אבל אודי עצבנת אותי גם הפעם יאללה שלך, סוריקטה, שפינטזה להלחין ולעבד את השיר המפורסם של עמיחי ממש שונה. בדרכי. רך, בחליל ופסנתר. סוריקטה ומפלצות בלי קצב אבל אהבתי את השינוי של הזקן. ומעניין שרבים הגברים בחיי שמגדלים זקנים.

תודה לכן. בידוד זה מצב מוזר...כשכל המשפחה בבידוד צריך עזרה יותר... פה זה רק אני וזה מצב של חוסר שליטה בכלום!!!! לקניות שלחתי את בעלי.ואז אני שוכחת משהו והוא צריך שוב לצאת...ולא פשוט לתפעל מרחוק. יש לי הכל בחדר ובעצם אין לי כלום.. בכלוב של זהב אולי.... יפה המחוות של האנשים...אצלי חמותי קשה לה להורים קשה. והם רוצים לבשל לי לחג....אפשרי לבשל כשכולם ישנו ואני אחטא הכל. עם כפפות ומסיכה..סיוט. ככה לבשל חג. ולשבת לבד בחג בחדר כשכולם ליד שולחן....דבילי. מעצבן. ולא יודעת..מוזר. יש לי מה לעשות כי מלמדת מרחוק . לא משעמם אבל מכעיס וקשה....ובהחלט יש משמעות וסדר יום....אבל חוסר שליטה קשה..ילדים בזום ללא יכולת לעזור . להיות נוכחת. כזה.....אוףףףף הרגשה מצורעת כזו...מנניין איך מרגיש אדם שהדביק אחרים. מסכן ממש....

היי מיכל חוסר שליטה מעצבן וקשה מאוד מודעת לכך היטב מחיי היומיום גם לי קשה לשחרר ולתת לאחרים לעשות במקומי..לדעתי ענין של הרגל של שנים כך לפחות אצלי ואומרים לי שחררי מעט..למה את כזו קשה.. ..באמת למה אני כזו קשה ?? מפני שבעבר כשמישהו עשה משהו עבורי..שילמתי מחיר כבד!! כבר לא נמצאת באותי מקום אממה אף אחד לא עושה כמוני את מה שאני עושה..במיוחד בבישולים לחגים ..בדברים אחרים אני כן משחררת כשבעלי עוזר והמון בזכות שאני משחררת אולי תנסי לשחרר מעט ויקל גם עליך.. הסגר הוא נורא ואיום מאמינה לך ואם כבר את נמצאת בכלוב של זהב ..חשבי מה עוד את יכולה לעשות כדי לא לטפס על הקירות את מוכשרת ויש לך המון רעיונות אייך לישבור שיגרה כזו.... מיכל את ממש לא מצורעת רק בבידוד שיגמר אוטוטו... כן לא נעים להיות בחג סגורה מבינה איזו אפשרות נוספת יש לך ? חטולית

הי מיכל, בעייה עם התלות לשני הכיוונים אולי שלך בסובבייך, והמשמעות שלהם עבורך; של סובבייך בך, והמשמעות שלך עבורם; טוב, יאללה, אני ערה כבר שעתיים, כרגיל, ואין לי מושג איך אני ממשיכה הלאה ככה. סוריקטה

היי יקרה, בהחלט לא מצב פשוט. ולעשות חג בחדר.. ברר צמרמורת.. במיוחד שיודעים שנמצאים במרחק נגיעה משאר בני הבית וב"ה את אינך חולה אך מחוייבת בידוד . מצב ממש קשה מתסכל ומביך... הגדרת יפה, כלוב של זהב.. יש הכל אבל אין כלום. יש סדר יום. ויש עבודה אבל הכל מרוחק ולא נגיש כל כך...... אך גם יש בזה טוב, האכילה נכנסה להֵסדר. המשפחה הציעה עזרה - נסי לשחרר להקל על עצמך ולאפשר לקבל... נכון מצב נעכס ואת בטח רגילה לחלוש על הכל ולטעם האוכל שלך אבל המצב לא רגיל.. אז לפחות תנוחי ותאפשרי לקבל.. תנסי במה שאת יכולה. נכון הקניות לא פשוטות, לבקש טובות.. אבל אני בטוחה שהם לא כועסים עלייך שלא זכרת משהו.. ומבינים גם הם את המצב ומנסים להתמודד מולו. וגם אם רוטנים, וזה מובן.. אבל זכרי שזה בשל המצב ולא בגללך!! ולא עלייך!! ודבר אחרון.. איזה חמודה את שחושבת על מי שהדביק.. אכן זה נשמע לא מצב נעים בעליל.. להודיע לכולם על בידודים.. ושאומרים את השם שלך כמי שהדביק אותם וכד.. מזלי שאצלי לא נדבקו אף אחד.. ולא ממש הסתובבתי כך שלא הכנסתי אף אחד לבידוד.. חוץ מהמשפחה הגרעינית.. המקום שאליו הלכתי שם נדבקתי.. אז עם כל התיסכול.. את יודעת מה היה שם כך שהתיסכול נבלע בתחושת עונש שמגיע לי... איתך.. מתמודדת

מיכל יקרה, מקווה שתמצאי את האיזון הנכון לעבור את ימי הבידוד והחג בשלום מאחלת לך חג שמח ושנה טובה שמרי על עצמך שירה

שלום לכולם אני יחסית "חדשה" בטיפול פסיכולוגי - כארבעה חודשים לערך. היום הייתי בפגישה ונוספת תתקיים ביום שלישי הבא , נפרדתי מהפסיכולוג בתודה ולהת' ולא איחלתי לו שנה טובה (מבלי לשים לב לכך) וגם הוא נפרד לשלום ללא איחולי שנה טובה. אני מרגישה קצת לא נוח עם זה מטעמים של נימוס בסיסי , אשמח להמלצות מהפורום "ומהוותיקים" , האם נהוג לטלפן או לשלוח הודעת וואטסאפ לפסיכולוג עם ברכת שנה טובה (שגרתית) , מבלי שהוא יפרש זאת כדבר שחודר לפרטיות וחייו האישיים , או שיפרש זאת באופן מרחיק לכת שזאת לא כוונתי . כפי שהבנתי מהפורום הזה הפסיכולוגים מאוד "חרדים" לפרטיותם לחייהם האישיים מפני המטופלים. תודה ..

היי.... לא יודעת מאיפה הבנת שהפסיכולוגים חרדים לפרטיותם. נכון שהם לא משתפים הרעיון הוא שהמטופל ישתף. הוא לא הנושא ;) בכל מקרה זה תלוי ביחסים. כרגע רק התחלתם אבל למה לא לשלוח הודעת ווטסאפ ולכתוב שלא אחלת שנה טובה ולכתוב שנה טובה? אצלי היחסי ווטסאפ פתוחים. כלומר אין לה בעיה שאשלח לפעמים. תלוי מה כמובן. שנה טובה זו לא פגיעה בפרטיות. להפך מראה על אנושיות וקרבה. שנה טובה והמון הצלחה.

היי לא מוצאת שום פסול בשליחת הודעה קורקטית של שנה טובה שתהיה לך שנה טובה חטולית

הי, תשובה חריגה של סוריקטה, כתמיד - הייתי משאירה את הדיבור על נושא זה בדיוק - לפגישה. גם האזכור של תחושת הפספוס, או האכזבה. הציפייה שתיווצר, ההרגשה שנזנחת (אולי היא מתחבאת שם), האחריות שאת מנסה לקחת על עצמך וכד'. מאמינה שיש כאן יותר מנימוס. לפחות במה שקשור לטיפולים אני מתרשמת שזה די כך. אולי אולי יש אפשרות שזה אישיו של סיבוב מסוכן. מבלי להכיר את איש המקצוע, או אותך, או הקשר בינכם, שהוא גם טרי. הייתי מתאזרת בסבלנות. אתם תיפגשו (באמיתי או בזום) ויחסית בעוד זמן קצר. וזה יהיה שם. סוף שבוע, ויש איזה חג רשמי שאומרים שיהיה שם, סוריקטה

שכחתי לציין שאני בן 64, רווק, ושאין לי טענות על מהלך חיי אלא שרק תודות ותחושת סיפוק מלאה על כל שחוויתי, אבל אני בהחלט חש דאגות קשות מפני הצפוי לי בתהליך ההזדקנות וחושש מאוד מחולי וסבל. אמנם טוב לי בחיי היום יום שלי, אבל נראה לי שהמחשבות וההכרה במה שצופן לי העתיד, מכבידות עליי עד מאוד. והנה, התופעה של אתמול, המפחידה עד מאוד, נוספה לדאגות הקיימות ממילא...

הי איילי, התופעות שתיארת יכולות להיות קשורות לחרדה, גם גם להמון דברים אחרים - אתה גם לא הכי צעיר כבר. סוכר, לחץ דם, לב, נוירולוגיה ועוד ועוד ועוד. אולי גם לא מרנין כשלעצמו להיות חולה ומוגבל. אצלי התחילו תופעות דומות לאלה שתיארת, מאוחר יחסית - ואז, אחרי בדיקות מעמיקות גיליתי שהן קשורות למהלך היסטוריה שבעצם לא ממש ידעתי אותן בזמנו. וכן הן סך הכל נפשיות. נשלל סרטן, מחלות אוטואימוניות, סוכר, ל"ד, לב, עניינים מערכתיים אחרים. יש לי הפרעות שינה קשות שגם לא תורמות. בנוסף, שכמותי יצור בודד ומבוגר וגם חושבת הרבה על הזקנה. בעיקר על עניין התלות, הירידה בכושר, ועוד יותר בעצמאות, הצורך אולי להזדקק ולהיתמך, להודות בחולשה. אובדן של מה שכן עוד היה ומתפוגג. מזכיר לי איכשהו את דבריה של מיכל, הגם אם הם זמניים ותקפים לשבועיים בלבד ואמורה להיות חזרה לסוג של שגרה. לועגים לי סובביי - כי עדיין, היום, אני חזקה פיזית ובכושר. זה לא יימשך לעד. בנוסף - ההורים שלי עדיין ביננו. הם מבוגרים מאד. נכים שניהם. בודדים מאד שניהם. איש במעונו. סובלים מכאבים שניהם ובקושי עומדים על הרגליים. אבל למי שגם יש אמצעים, או גם מוכן להיעזר במה שמדינה מציעה ומאשרת (וגם פה הם לא נחמדים תמיד - אבא שלי, למשל, נכה שנים רבות והמוסדות אימללו אותו ודחו אותו, ובשונה ממני שאין לי דור המשך - יש לו אותי, שאני הבת) - אבל אם מתמזל המזל ומתאפשר - יכולה להיות הקלה בסבל. והגוף והנפש קשורים זה בזה. סוריקטה

היי סוריקטה. תודה על שפתחת את לבך ועל המידע שהעברת לי. ובהזמנות זו, שנה טובה ליקירייך ולך, ולכולנו, אמן ואמן.

תודה דר'. אחשוב בהחלט על המלצתך. שנה טובה.

האם תחושות של מתח או חרדה עלולות להביא לתופעה של סחרחורת למשך חצי דקה, הפרעה בשיווי המשקל, ולתחושה שהרגליים בקושי מחזיקות אותך? זה קרה לי פעמיים בשנים האחרונות, ובפעם השלישית ממש אתמול, ובכל המקרים זכור לי שברגעים שלפני כן במצב רוח ירוד. אז ברור לי שעליי לעדות בדיקות רפואיות סטנדרטיות, ורק אבקש לדעת אם תופעה שכזו יכולה לנבוע מ"סטרס" ו/או חרדה? בתודה ובברכת שנה טובה.

היי איילי מנסיוני האישי יכולה לומר שכן ..אצלי תופעות אלה נמצאות דרך קבע אבל אני לא דוגמה עדיף שתעשה בדיקות מעמיקות לגלות כי יכולות להיות סיבות נוספות לתחושות האלה ליל מנוחה חטולית

היי חתוליטוש. תודה על דברייך מקרב לב. שנה טובה.

לא רוצה עזרה מאף אחד..למה לא מבינים???? בידוד. לבד. בחדר..בדד... אני לעצמי..מה לי? לשים אדם עם קשב וריכוז בחדר לבד. מזל שיש נייד. וטלויזיה...יש עצה??? אני עם עצמי זה דוחה אותי. אוףףףףף.....לעשות סדר יום בחדר??? כאילו מה???? ובכלל מתעקשים לעזור לי. אני לא רוצה כי אני לא נכה!!! באסה. בלתי נסבל כמעט להיות איתי.. כי יתחילו מחשבות ולופ. ו.....מה עושים??? יש עצה????

בידוד מצב לא נעים ומבינה שהלחץ מוציא ממך רגשות לא.... למה נכנסת לבידוד? טוב שאת לא חולה זה חשוב מאוד לא ? את לא רוצה עזרה כי את לא נכה !!! יודעת מה...אני כן נכה וגם רוצה לעשות לבד ולא קל לי בכללל ..אז אולי את צודקת שאת לא נכה ורוצה לעשות הכל לבד... אז תעשי ותוציאי את כל הלחץ שלך החוצה על מה שאת יכולה בלי לפגוע..... אל תשנאי את עצמך זה לא תורם לכלום אולי תרגילי התעמלות אולי משו לקרא.. ליל מנוחה חטולית

הי מיכל, אכן עצבים. רציתי לשתף שאצלנו בסביבה נבנתה קהילה תומכת. יש כל מיני רעיונות וכמובן שלא בכפייה. אפשר לשיר ולנגן אל ולחלונות. להניח הפתעות ליד הדלת. אלמנטים שמזכירים נוסטלגיה חמימה לאנשים. יש לנו קבוצה בה המבודדים יכולים להישאר סוג של אנונימים (יש מתווכת שפרטיהם שמורים אצלה) ולקבל סיוע לבקשתם או יוזמות של המעניקים. ותמיד אפשר לשאול אם את קלולס. משחק חברתי חמוד. יכול להתאים למי שמצליח להשתלב. יום אחד נהיה מאחורי זה. כמו שזה ככה. אולי. בוקר אור, סוריקטה

אולי אני מציקה לך אבל בבקשה תוכל להתייחס גם חמה שכתבתי לך מתחת לתגובה שלך על היפנוזה עצמית אם לא מכביד חטולית

שיחה אחרונה עם המטפלת הסתיימה ! רק עכשיו היא תישלח מכתב להמשך טיפול ..כבר אמרה לפני כשבועיים שתשלח אז...לא שלחה.... השיחה לא קלחה בצורה הכי נעימה אבל בסדר...התכחשה לדברים שאמרה כי פתאום זה נשמע ממש לא טוב שהיא תגיד ככה...אבל לא נורא.... שאלתי אותה לגבי מה שכתבתי כאן על האצבעות שבאו לי מול העיניים מצחקקות והקול המעוות שלו....אמרה..שבגלל שלא שוחחנו על כך לעומק בטיפול זה נשאר בתודעה שאדבר על כך בפעם הבאה שאהיה בטיפול.....ווואוווו גם לא נורא ?!?!? ..... פתאום ירדה לי אבן מהנשמה ואני יכולה לנשום יותר בקלות.....איזה כיייייף.....?!?!? טוב גם שוחחנו על כל תקופת הכאסח ...ובזה נסתם הגולל על תקופה הזו כשהיא מנסה להראות שידה על העליונה כי......?? לא הבנתי בכללל !! אבל כמו תמיד אני סתומה ולא מבינה מה שאומרים לי בפעם הראשונה .... יחי החופש הגדוללללל !!!!!! חטולית

וואו...לא ממש יודעת מה לומר. אולי טוב שנסגר ודברתן. עכשיו תתפני למשהו חדש וטוב? עבורך. אולי באמת טיפול אחר כמו הפנוזה? לא יודעת.. קודם כל אולי תקופת צינון תתן לך זמן למחשבות ? בהצלחה יקרה. נשמע קשה ממש!

שלום רב בחורה בת 21 אחות מוסמכת חדשה יש לי פחד גדול ממחלות ובתקופה האחרונה מקורונה באופן ספיציפי ובכלל בתקופה האחרונה מרגישה עייפה נפשית (כי היה לי קשה בלימודים וסטאג' ואחר כך ממשלתי אשר נדחה בשל הקורונה ונתנו לנו חעבוד עם היתר זמני ואז ביטלו וקבעו ממשלתי חדש ועם כל הלימודים והבלגן הרופא חשד שלאבא שלי יש סרטן הלבלב אז גם כל נלחץ מהבדיקות שברוך השם הכל יצא תקין אבל זה לחץ נפשי עצום ) עכשיו לפני כחודש התחלתי לעבוד כאחות בבית חולים ואיך שהתחלתי אחרי שבועיים הודיעו לנו שהמחלקה הופכת למחלקת קורונה ואז נכנסתי לאין סוף חרדות ופחדים לפני שבוע היתי עם אחת האחיות שהיתה בלי מסיכה ואז התברר שהיא חיובית לקורונה לא הפסקתי לחשוב על זה פחדתי פחד מוות מלהיות נשאית 😖 דברה איתי אחות זיהומים ולאחר כמה בירורים אמרה שלא היתי איתה מספיק זמן ואין צורך שאהיה בבידוד, ביקשתי בכל זאת בדיקת קורונה ולא הסכימה הכנסתי את עצמי לבידוד יזום שלא אדביק חס וחלילה את ההורים ב3 ימים הראשונים לא עשיתי כלום רק ישבתי ושכבתי במיטה יום לאחר מכן עשיתי קצת פעילות גופנית (כמובן שבראש כל הזמן עובר הסרט שאני חיובית) ופתאום הרגשתי חולשה חזקה בכל הגוף וכאב שרירים כל כך חזק שאף פעם לא הרגשתי בעיקר ברגליים וכל החרדות והלחץ התגברו (אולי זה סימן לקורונה?) אחרי יומיים הכל עבר לא פיתחתי קוצר נשימה או חום או שיעול .. השאלה שלי האם יתכן שכאבי השרירים שחוויתי הם חלק מהלחץ הנפשי שאני חייה בו ? או שבאמת זו קורונה ? אני חווה הרבה בלגן בעבודה גם , חלק בבידוד , פעם פותחים את המחלקה , פעם סוגרים , אי וודאות מוחטת !! אשמח לשמוע מהידע שלכם ונסיונכם אם כאב שרירים יכול להתחבר לסטרס ואיך אפשר להתפטר מלחץ נפשי כל כך מוגבר ופחד פעם הרופא המליץ לי לקחת רילקסין אבל גרם לי לחולשה יותר מדי ולירידה בלחץ דם לכן אני לא לוקחת נתנו לי פעם ציפרלקס והפבקתי באישור הרופא אחרי חצי שנה יש לציין שחלק גדול מהמצב הנפשי שלי הןא כתוצאה מהלימודים שלי (היה לי מאוד קשה הרבה ימים ולמידה ומבחנים בלי סוף ועבודה...) בקיצור אשמח לעזרה ותודה רבה לכם וסליחה על החפירות

הי, מילות עידוד - את צעירה מאד, ולנפש יש עדיין גמישות גדולה יחסית - אז שולחת לך תקווה. מקווה שהימים העמוסים והלחוצים האלה יהיו מאחורייך. אפשר היה אולי להפיג חרדה אחת בידע בבדיקת קורונה, אם רק היו מאפשרים לך :-/ טוב שאת דואגת לעצמך וחושבת על קבלת סיוע ונעזרת ולא דוחה. זה אולי כבר חלק מהדרך הנכונה. אולי לא להפטר לחלוטין מהלחץ, אבל להפחית את מידת הסבל, או לקבל אותו באופן זמני וקצוב. גם משהו. סוריקטה

" אבודה ומשוטטת" וכך גם היה. מסתבר, גורל ההודעה ההיא בסופ"ש שעבר שניסיתי לשלוח. אני בימי גמילה - תופעות מאד לא חינניות עוברות עליי. הכי לא הייתי רוצה שהכעס ישתלט. ונדמה שהוא אורב לו שם. גמילה מתרופות וגם בימים של מעבר בין עבודות ובתוך עידן זה של קורונה. בההודעה ההיא שנעלמה במרחבי האין - כתבתי לך, שירה, על כך שהסיפור אולי אף אמיתי ונורא מכפי שאנחנו מצליחים לתפוס ולכן הוא מעין סוג של סוד גם בפני עצמנו. כי לכי תביני שבגלל שאת איזה מן דבר זוועתי, הותקפת ברמה של לא רוצים אותך כאן. עוד בימים הכי קדומים של לפני הזכרון. מגיל של כלום. קשה לי, מאד, וכל הזמן בתחושת שקיפות. הצלחתי לצאת משלוותי ואני כועסת הפעם. גם על המצב בבניין המשותף העלוב והמפורק שלנו, ובקנה מידה מורחב - בארץ ובעולם וכל זה. סוריקטה

הנה בשיטוטייך מצאת את הדרך עם ההודעה הזו שיש בה הרבה כאבי גמילה וכעס. קשה זו לא מילה... הסוד מעצמי, זה בא והולך, ולהרגיש שקופה שהנה 'רואים לי'...מעורר בי פחד גדול. איתך, בלב שירה

סוריקטה יפתי אכן גמילה מכדורים קשה ולפעמים גם מלווה בכאבים גופניים לצערי יודעת מנסיון אישי שכך ומה שכתבת לשירה באמת נשמע מאוד קדום כי מאז שאני כאן לא זוכרת מצב כזה להפך זוכרת שתמיד רוצים אותה כאן הרבנ יותר מאשר היא נמצאת יפה שלי התחושות הקשות שמלוות אותך הן תוצאה של הגמילה כן כעסים ולחצים וכן הכל אולי מתאפשר לך להוציא את הכעסים האלה על דברים שלא נפגעים כמו..להכות על מיזרון או כדור וכו' יכול בהחלט לעזור לבוא לעזור לך להוציא עצבים ? 😷😄 חיבוק עם מסכה חטולית

.. ואני מרגישה שאסור לי להגיד את זה אבל השינה שלי גרועה באופן קיצוני שכבר מחבל לי בתפקוד ובריכוז. באמת לא יודעת מה לעשות :-( סוריקטה

הי חטולית לא כתבתי שלא רוצים את שירה, מעולם לא כתבתי ולא חשבתי דבר כזה. אלא דיברתי על עצמי. על תפיסה של מישהו ממש קטן. בטח שרוצים את שירה הרבה יותר. וזה לא רק הגמילה מכדורים. מתבאסת ומיואשת שלא הובנתי :-( סוריקטה

הי שירה אהובה, מקווה שהבנת את למה התכוונתי. וברור שהייתי רוצה לשמוע מילים שלך, שהן יפיפיות. נדמה לי שלא מזמן כתבתי כאן ש'הרואים לי' הזה מרגיש מסכן אותנו. אבל כנראה שיצא לי לכתוב יותר מידי ובתוך חוסר הריכוז יצא עקום ומעוות. בייאוש, סוריקטה

מצוערת אני לא הבנתי נכון שוב.. חטולית

הי אודי, לא בטוח שאני יודעת לכעוס טוב. אני, למשל, כועסת שאתה לא מדייק. ואני יכולה לכעוס על בקבוק שמונח על השיש ככה באמצע ומפריע. שזה די משוגע, לא? אני צועקת עליו 'עכשיו אני', נכון, כי נתתי יותר מידי ממני. הגבול שלי מגיע מאד מאוחר. ואני גם כועסת ברמה שפחות אולי שומרת על עצמי. גם לא בדיוק טוב. סוריקטה

כתבת לי שאולי בגלל הפרידה הקרובה מהמטפלת החרדה מהבאות אולי מזמנת את התמונות... שזה נשמע כאלו זעקה לעזרה כי היא עוזבת אותי ואהיה לבד? שמזה אני פוחדת ? האמת שלא מרגישה שום פחד מהעזיבה שלה ..וכמו שהכל התנהל בתקופה האחרונה בטונים צורמים והמון כעסים... אני לא פוחדת להשאר לבד ! מנסה כל הזמן לחשוב על מה שאמרת ולא חושבת שירדתי לסוף דעתך...אולי זקוקה להסבר יותר נרחב אם לא מפריע לך אתה יודע שאצלי דברים לא נקלטים מיד ולא תמיד גם בדרך שאמורה להיות מובנת ואייךבדיוק אני מכוונת את החרדה למקום אליה היא שייכת אם אני בכלל לא קוראת למחשבות לבוא.? הסתבכתי אם יש לך סבלנות לענות לי אשמח כמה הראש שלי נדפק כמה ??? אודי תודה רבה מראש ושבת שלום חטולית

חטולית יפה שלי, אמנם פנית לאודי, ומרגישה שאולי יכול פחות מתאים שאשתתף ובכל זאת אומר את ששמעתי ממילותייך, ואשתף גם בחווייתי בתקופה זו במקביל - ממש בהודעה כאן למטה רשמת - וכי איך תוכלי לסמוך על מישהו כעת. מאמינה שגלומה במילים תחושת בגידה. אי אמון. תהו ובהו. זו חרדה גדולה מאד. ואולי, השערה, אולי היא זו שמזמנת את המחשבות שמזכירות בעוצמה את ימי פעם. ולכן, אפשר להציע את ההקשר הזה. החרדה המושרשת, המובנית המקורית. להבדיל - עכשיו אני בתקופה של מעבר בין משפחות. את תקופת הבין לבין העברתי במחשבות שמזכירות בעוצמה את ימי פעם. מאד מאד מאד בשילוב עם חוסר שינה מזעזע. מתניידת בין משפחות. ואף לא אחת מהן, גם אלו שהיו בהן ניחוחות שמזכירים את העבר, אף אחת לא היו אמא של פעם, לא היו האנשים של פעם, לא היו יחסי בגידה ברמה של פעם, לא זרקו אותי או ויתרו עליי, אבל המעברים והחששות נוגעים בנקודות הכאובות עד מאד. אפילו המטפל, שאני עדיין ממשיכה להיפגש איתו, חזר והפך לדמות שטנית, נעדרת חמלה, עיוורת. רשמתי המון מילים ואולי זה מבלבל. חטוליתי, מותר פחות להבין ולשאול, ומותר לחזור על זה. גם שירה כתבה על הטמטמת הזאת, תכנים שלא נקלטים פנימה כמו סכר היה בין החוץ לפנים וגם את זה אפשר לקשור לקטע נפשי. דיסוציאציה וכד, למשל. ואצלך במיוחד, אחרי אירוע מוחי ושלל מצבים גופנים שממש חיבלו עוד יותר, כנראה. שורה תחתונה - תחושה חזקה אל אובדן אמון או עוגן. אבל אולי אפשר, בעיתוי מתאים, לזמן מחשבות שלוקחות אותנו למקום רך יותר. תה קמומיל מרגיע ולשטוף פנים. שלך, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי קראתי שוב ושוב נראה שזה מסביר את מה שאמרת תודה שטרחת כל כך הרבה לא מצליחה להבהיר את עצמי כבר עייפה מידי ליל מנוחה חטולית

אני פוחדת מהיפנוזה בגלל אובדן שליטה במצב חרדתית עונש של החיים אז אייך היפנוזה עצמית? מפחיד חטולית

((((: אני בקושי מכירה את המטפלת אייך אכיר מהפנט מיומן ואייך אוכל לדעת שאוכל לסמוך עליו ? אוווף הכל מסובך לי !!! עכשיו הכי קשה לי לסמוך על אנשים ...... באמת שכבר בא לי לבכות 😥😢 בכל אופן תודה אודי חטולית

היא נמצאת השבוע בשמחה שלה.. אני בעצב שלי נשארתי. אבל ואבל גדול. הצלחנו שבוע שעבר עוד לתפוס איזו פגישה בדקה התשעים.. למזלי.. והשבוע שנשארתי לבד. אולי לא ממש לבד. החלטתי להעזר. בחברה טובה שמספרת לי על עצמה ואני נו...לא ממש וגם לא הרגשתי אליה קרובה...אבל הרגשתי צורך. ידעתי שהיא תבין. וצדקתי. נפגשנו בבית קפה. שוחחתי איתה וספרתי לה על המטפלת. הרגשות שלי. על מה שהיה בעבודה עם האב...והרגשתי פתאום שיש לי מישהיא!!!! לא יאמן...כמה שהמטפלת ניסתה שיהיו גורמי תמיכה מחוץ לטיפול. כמה שניסיתי אני. מלא. המון. תמיד מצאתי תירוצים למה לא לשתף...למה אין לי חברה טובה ונפש חיה וכמה אני לבד. לא יצאתי מהלופ הזה. והנה מעז יצא מתוק ;) שיתפתי והחברה לא לעגה...לא ריכלה. הקשיבה. נתנה כתף הבינה!!!!!! וואו... נס! מעניין איך פתאום זה התאפשר. הרי תמיד החברה הזו הייתה שם!!! שנים. רק שאני לא בטחתי בה..פחדתי לספר. מה היא תגיד? איך תגיב? הסוד היה שמור למטפלת ולמישהי שקצת קצת התקרבתי. אבל לא ככה...פעם ראשונה שספרתי על הטריגר.. על מה היה לפני שנים.. לא פרטים ממש אבל התחלה. פירצה של סוד של שנים...שנשמר רק בטיפול. ויצא השבוע...והפחד נעלם. ...ומרגישה שניתן להתקרב. לסמוך. מקווה שתשאר התחושה הזו. זה עשה לי טוב...

הי מיכל, נדמה לי שפתחתי הודעה וסיפרתי על משהו דומה (לא זוכרת האמת...) ואיני רואה אותה מופיעה עדיין - בכל אופן, אני כבר מספרת בשנה האחרונה לכמה אנשים שסובבים אותי. אבל נדמה שאני מספרת מתוך ניתוק, כאילו זו ההיסטוריה של מישהו אחר, ועדיין לא נשענת או נתמכת. לאנשים ותיקים, לאנשים חדשים יחסית. כתבתי גם לחטולית על ההרגשה שעבורנו היות הסיפור בחוץ יכול ליצור תחושה שמסכנת אותנו. לא מבחוץ, אלא מבפנים. תמתיני עוד כמה ימים ותראי איך הנפש מתמודדת עם מה שקרה. שמרי על הטוב. שלך, סוריקטה

מיכל באמת יש לך סיבה להיות גאה בעצמך גמני גאה בך על שהצלחת לשתף לא פשוט ולא מובן מאיליו כל הכבוד צעד גדול ומבורך חטולית

שתיכן מבינות..כלומר סיפרתי אבל לא ממש. לא מי. לא מה היה ...רק תחושה והרגשה של הגן. סיפרתי גם פה פעם שנפתחתי קצת לחברה (אחרת)כן סוריקטה זה מלחיץ..אבל עשה לי טוב. ותחושות אכן משתנות. אבל שמחה שהצלחתי להעזר. ועוד אומר שבשונה אליכן זה היה ברצון שלי וצורך שלי לבוא להתקרב. להתחבק במיטה בלילה .. אוהב לא אוהב אותי...לא יודעת....בגיל צעיר מאוד ונפסק בגיל 7....בלי לדבר, להסביר למה???? ולהרגיש דחויה ולא רצויה עד עצם היום הזה....הדלת ננעלה לפתע. בכיתי נורא ויותר לא באתי....הייתה התעלמות שכזאת...ניסיתי מולם לברר הם מכחישים...זה צעד בטיפול שעשיתי. רק המטפלת יודעת...ורק בפורום פה יודעים וגם לא ממש הכל. ברמזים. אודי..כנראה שזו הסיבה שפוחדת להתקרב. לספר בכלל. אולי כשלא יהיה יותר בחיים אז אולי.....איש מלבדכם והמטפלת לא יודעים. החברה יודעת על הגן...ושהיה משהו אבל לא חקרה. מפחדת .... אשלח לפני שאתחרט

אגב סוריקטה..זה אכן מסכן אותנו!!! לא רק מבפנים. קונקרטית ממש מבחוץ! ...זה יצור בלאגן וכאוס. אז גם מה שספרתי שזה ממש מעט ללא פרטים בכלל..וגם פה שפה אני כבר נלחצת.....זה ממש בקטנה. ברמזים...

שלום רב, התחלתי לצאת עם בחור שאני עובדת איתו. הוא בתול בן 34. יזמתי את הקשר, יזמתי את הנשיקה הראשונה ובכללי דוחפת אותו כל הזמן. הבעיה שכשניסיתי להגיע איתו לרמות אינטמיות אחרות בין גבר לאישה, הוא נרתע. ולא פעם ראשונה. הוא לא יודעת להתנשק, הוא לא מצליח ללמוד לנשק, הוא לא יוזם. אנחנו כבר יותר מחצי שנה ביחד, לא שכבנו ואפילו לא הגענו למזמוזים. מה לעשות? כשאני שואלת אותו מה הבעיה ומנסה לדבר איתו על זה הוא שותק. דיברתי איתו מלא פעמים על זה, אמרתי לו שהוא חייב להתעלות על עצמו ושום דבר לא משתנה. האם כדאי ללכת לטיפול? מה לעשות? אודה לעזרתכם אני כבר אובדת עצות אני גם ככה לא מי יודע מה נמשכת אליו והבעיה הזו לא תורמת לי

נראה שיש פחד מאינטימיות. כדאי בהחלט לנסות לדבר איתו ולהגיד לו איך את מרגישה ושזה פוגע ביחסים. ומה דעתו? אולי אם הוא מרגיש גם אבוד להמליץ לו על טיפול. בהצלחה

בהחלט הצעה טובה לנסות לקחת אותו להתייעצות באם יסכים לבוא..זו אולי כן יכולה להיות התחלה של משהו בהצלחה חטולית

הי, אני כנראה הכי פחות מבינה כאן בנושאים שכאלה גם איני יודעת בת כמה את. בכל אופן אולי שאלי את עצמך מדוע התחלת לצאת איתו? מדוע את מתמידה וממשיכה להתעקש על הקשר? מדוע מישהו ממקום העבודה? אולי הדחיפה ותחושת ה'כפייה' גם מוסיפה לעכבות. איני יודעת. חשוב, לדעתי, קודם כל, לברר ולבדוק עם עצמך. ונמתין לתגובת איש המקצוע, אודי. שהוא גם גבר. סוריקטה

היי, ניסיתי לדבר. הוא אדם ששותק המון כששואלים אותו שאלות עמוקות בענייני הנפש. אני לא מקבלת ממנו תשובה. הוא טוען שזה פתיר ולא צריך טיפול (לדעתי מתבייש) אבל מצד שני הוא לא עושה כלום כדי לשנות את המצב ואני? כבר לא בא לי ליזום.

כבר 3 לילות מתהפכת במיטה ללא יכולת לשינה אמיתית או רצופה .. או בכלל תמונות טסטות ועפות מול עיני ..ויודעת שרק חלק מהן נכונות כי כן היתה שם פגיעה מינית הראשונה שהיתה..!! בת 4 וחצי משו כזה כן הוא באמת פגע וכן כבר כתבתי על כך בזמנו..אחרי פגישת בני דודים שאורגנה נפגשנו והיה ערב גרוע ביותר מאז לא ראיתי או פגשתי בו.. אך לא מבינה מדוע התמונות שעפות לי מול העינים הן של דברים שכבר קרו..טריגר.. העצבעות שלו שפלשו ונגעו הכאיבו וצבטו בתוך מבושי ..כאלו שהאצבעות האלה באות שוב מול העינים שלי לפגוע מחדש ...!! מבינה בשכל שעוד נותר לי ובשפיות שנותרה בי שדבר כזה לא יכול לקרות שוב...אבל הן שם כאלו מצחקקות מולי והצחוק המעוות שלו שם..ושוב מתפכת ולא נרדמת ..האצבעות שם מולי מתקרבות אלי.. שונאת את מה שעשה לי !!!! למה זה שוב צף עכשיו בצורה כזו? מה יעשו שוב האצבעות האלה שמופיעות לי מול העינים שאינן נעצמות אודי הצילו כבר אין לי כוח לזה עזור שיפסק כבר כל הזמן עייפה רק רוצה שקט ולישון.. חטולית

חטולית יקרה. את חווה את אותה התמונה שוב ושוב...זה נורא!!!!! זה בדיוק הפוסט טראומה. בשביל זה הטיפול. לעזור לך... אני מתביישת לכתוב כמוך. את אמיצה. אבל יכולה לספר שהתמונה שעלתה לי הייתה כשהייתי עם בעלי. וגם הריח. והיא אמרה בואי נוציא אותו מהמשוואה. זה שני אנשים שונים בעלי ו..... והצלחנו!!!! בשיטת emdr...אם תרצי פרטים חפשי באינטרנט. זה עזר לי מאוד.. ועוד,שיטות שנתנה לי וטיפים.... והיום בעלי ואני כבר אחרת במצבים אינטימיים... זה עזר. בקשי ממנה. יש שיטות שונות. אולי אודי יגיד הפנוזה?? אבל אפשר להתגבר על התמונות!!!!! יש מלא שיטות. תשאלי אותה בטיפול....וכדאי שתוכלי להגיע לטיפול פיזית ולא רק בוידאו. אני מאמינה שפיזית להיות בחדר ולעבוד על זה עוזר ממש!!! בהצלחה יקרה. מקווה מאוד שהתמונות יעלמו ... זה ממש מטריד!!!!

הי חטולית, אם את מרגישה שאת יכולה לכתוב - כך עשי. לדעתי, הטריגר הוא יותר העובדה שאת רואה את מחשבותייך כמראה, ולך עצמך לא פשוט לחיות עם כך שיצאו התכנים החוצה, ויש פחד שזה יסכן אותך עצמך. אני מצאתי, לפחות לגבי עצמי, שהתכתבויות שכוללות בתוכן רגשות עוצמתיים שמדוברים ממש מהבטן יכולות להיות טריגריות. אנחנו לא תמיד יכולים לדעת איך הסביבה תגיב. כן, יכולים באופן מסויים מתוך היכרות עם עצמנו, איך נגיב אנחנו מתוך החרדות. ומה שאת מתארת - אחזור ואומר - כל כך מרגיז אותי ואני רק חושבת איך לפרק לבנאדם ת'צורה. החבר של אמא נגע בי. הוא היה נוגע בילדות קטנות. ולא הייתי יפה בכלל. שנים אחר כך, פחדתי שינסה לפגוע באחיינית. והוא ניסה. דאגתי תמיד לשאול והיא, הייתה ילדה בריאה - סיפרה לי וישר אמרה שהוא פדופיל. איזו הקלה שהיא הבינה. היא אמרה לו בפנים ומאז הוא אפילו לא מתסכל עליה, למרות שהוא ממשיך להיצמד כטפיל לאמא. אמא שבחרה בו על פניי. מצאתי ביומיים האחרונים את התרופות שעזרו לי לישון קצת, כי היה נורא ואיום, ומקווה שגם לך תהיה מנוחה, כי זה זוועת עולם. ובקושי תפקדתי. רק עבודה ומעבר לזה עצרתי הכל. גם אני ביקשתי שזה ייפסק. כל כך מבינה אותך. כל כך מבינה. אז חיבוק יפה שלי, הרשי לי לקרוא לך יפה במובן האוהב? שלך, סוריקטה

יכול להיות שהשיטה יכולה לעזור אך מה לעשות שכעת אני עומדת בפני פירוק ...פרידה מהמטפלת ועד ש..אם בכלל שוב יהיה טיפול מי יודע אם יוכל להיות פנים אל פנים מכירה..כבר התנסתי בעבר ועזר עוד ימים לא ברורים ולא מובנים לפני..... תודה לך על השיתוף חטולית

יפתי כן גם תמיד מתוך חיבה עצומה עוד מלפני שהכרתי אותך כאן .....אבל כן דימיינתי אותך כך ..כיפה שלי הפנמיות שלך הקרינה מסכימה איתך לגבי ראיית הטריגר מול העינים .. לא הבנתי מדוע עכשיו הכל הציף במחשבות במראות וכמובן בכך שמנע ממני לילות ללא שינה..אני גמורה וחלוטין וחייבת שכבר יפסיק..... צר כל כך שנפגעת מהחבר של אמא...והיא בסוף בחרה בו ....אם אסתכל נכון למעשה התמונה שלי אינה שונה משלך הרי סבלתי שנים את המגע שלו ושילמתי מחיר כבד וכואב כי לא היה מי שיבחר בי.!! גם אמי תמיד בחרה בו !!! שמחה שמצאת כדורים שיוכלו לעזור לך לישון כי בלי שינה אין תיפקוד !!! מקבלת את היפה שלך באמת באהבה ותודה לך על כל מה ששיתפת כאן בטוחה שגם לך לא היה קל בכלל ..אוהבת . בהמון אהבה חטולית

לבי איתך חטולית אהובה, בכאב גדול. שלך שירה

תודה אהובה על שהצלחת לכתוב כמב מילים חטולית

לפעמים בא לך לשוחח עם מישהו שעובר כמוך מצבים של קשים וחרדות ומצבי רוח וכו' האם יש מקום כזה שכשבא שבא לך לשוחח ולשתף מישהו בלי להזדהות, מישהו זמין עבורך? לא גוף רשמי אלא סתאם חבר כמו כאן בפורום.. רק שכאן עד שהודעה מתפרסמת זה ויש תגובה לוקח זמן.. יש איזה פורום או משהו כזה..? אשמח לתשובה..

היי. לא יודעת מה שמך. אבל אענה בכל זאת....טיפול פסיכולוגי עונה לי על הצרכים הללו. חבר טוב גם יכול..תלוי. פורום ללא מנחה יש בנפגעות תקיפה מינית בפורום שפה בדוקטורס. אם זה הצורך...מעבר לכך מאוד רצוי לשוחח על הצורך הזה בטיפול....חבר קרוב תמיד טוב שיש. משהו שאני עובדת עליו..וכן יכולה לומר שהתקדמתי והתחלתי לבטוח בחברה קרובה יותר ויותר. בהצלחה

הי, מצטרפת לאודי. יש מקומות. ופעם היו מלא מלא מקומות נגישים בקלות כאלה. מניסיונותיי בעבר וגם בעבר הרחוק עוד יותר - אישית נפגעתי מאד מהאפשרות החופשית כביכול הזאת. יש בה משהו שנראה מזמין וקסום וחמים, ובה בעת מתגלה (עבורי) כמאד הרסני. החמים הופך להיות חם הרבה יותר מידי ומלבה אש. או, במונחי מים, סכר מתפרץ. איכשהו יש בויסות ובהיות מנחה הגנה שמסייעת לשמור על הישגים לאורך זמן. למרות שגם אני יכולה להתחרפן מההמתנה, והתלות והלכאורה קור, והם מה זה מעצבנים אותי. סוריקטה העייפה והמסוחררת

בוקר טוב ושבוע טוב, השינה שלי גרועה באופן קיצוני, מייסר ומענה בימים האחרונים. קטועה מאד מאד, קימות תכופות, או יקיצות ארוכות, הירדמויות קצרות, בומים בראש, מחשבות איומות וקפיצות בזק מתרוצצות בין המחשבות, חלומות מוטרפים, גם הם מתנהגים בראש כמו המחשבות, החלומות מנסים להשיג שינה או לשמור עליה, גם הם קופצים כנו טיל. זמן שינת ה REM קצר מידי. ההירדמות היא בתוך תחושה של חצי ערות. העולם בחוץ נשמע ומרגיש ומפריע מאד מאד מאד. לא מצאנו עד עכשיו מה יכול לעזור ממש ואנחנו מנסים להיגמל מהתרופות שהתמכרתי אליהן גם כי חראם על איברים בגוף, גם כי כבר כנראה פחות עוזרות, אולי בגלל שינויי הגיל, וגם יש אפקט נזק בשימוש ארוך טווח, כנראה. תהליך הגמילה זוועתי (כבר עברתי פעם). מניחה שהקוראים כאן מכירים. אני בכל זאת שואלת את מי שיש להן סיפור חיים מאיים כזה - האם מצאתם לעצמכם דרך להצליח לנוח? או להתחבר לחלק טוב בכן ולהחזיק אותו, לא הסדיסטי? מישהי למשל זוכרת אם היא הייתה ילדה חמודה? תודה למי שיצטרף צריך להתכונן ולצאת, סוריקטה

עם בעיות שינה קשות גמני מתמודדת בכל יום ואין מושיע לא כדורים ולא שום דבר אחר לצערי גם היום בקושי הצלחתי לישון משו אחרי שלקחתי מיקס של כל מיני כדי להרדם מעט לשאלתך אם הייתי ילדה חמודה אז כן אבל התשובה שלי תהיה טריגר אז לא אכתוב אותה רק אומר ששילמתי מחיר מאוד גבוה וכואב על היותי כזו חמודה ויפה..השאר לדמיון מי שיקרא מקווה שמתחילה שבוע טוב עם אנרגיות חיוביות שיהיה שבוע נפלא ומוצלח חטולית

סוריקטה יקרה, כמה קשה שאין מנוחה. לא מציעה את זה על בסיס קבוע, אלא אם לא מזיק... אולי פעם בכמה ימים ללילה אחד מיטיב. כוס של יין או משקה אלכוהולי אחר. קנאביס בהחלט הביא עלי (או ממש הפיל אותי) שינה של כמה שעות רצופות וזו מתנה בימים שהכל זועק למנוחה. להתחבר לזכרון טוב או תחושה טובה קשה לי מאוד, ודאי שלילדה המוזנחת. אולי היו רגעים בבגרותי שהיו שלי לגמרי, שלי וממני, רגעים שהצלחתי לזקק לכדי רגש שלם, נקי מרעשי הטראומה והסביבה. אולי היו רגעים שאיבדתי. מקווה שהיום עבר עלייך בטוב למרות העייפות ואולי הצלחת קצת לנוח כשחזרת הביתה. איתך שירה

גופך סחוט עייף ותכף נופל אבל אופ כשאתה במיטה שוב מתעורר כמו חוששש לאבד שליטה, לתת את עצמך להשנה המתוקה.. המחשבות עפות כמו טיל החרדות צפות ממש להבהיל ואתה נותר שוב בלי הכרית.. כשהנפש לא מחוברת לעצמה כשאתה בורח ממה שהנך ועסוק רק באיך להגן על נפשך נפשי סחרחרה עלי ואינה יודעת מנוח מנסה שוב להירדם אבל הההגנות שוב מפחדות להיפרד ורק נשאר להיזכר בפעם האחרונה שהרגשתתי את הטעם המתוק של השנה.. אני כוכ מבין אותך אבל מעולם לא נתתי לעצמי לישון באמצעות כדורים חבל על הבריאות.. אפשר מדיטציה הרפיה, מינפולנס כן זה עזור מעט או הרבה ,, ופעמים גם בכלל לא.. אני לא מאמין מה השעה עכשו.... לא נרדם .. יש כאן מישהו..............................

הי בנות, כל כך המון תודה שכתבתן. חטולית, את מתארת משהו קשה מאד מנשוא מעברך. ממש נורא. נדמה שאני לא מצליחה לזכור את הסיפור של בחורות כאן, אולי משום שלא סופרו, או אולי מתוך הגנה, היות שהם בלתי נתפסים. חטולית ממי שלי, היית יפה וחמודה ואת קושרת את זה להתקפה, כאילו בך האשמה לפתיינות. מי שפגעו בך הם אנשים סוטים. מעוותים. חטולית, אני שונאת את מי שפגעו בך ורוצה לאחל להם דברים רעים. ורוצה לצעוק איתך 'הצילו'. כל כך נורא שאין אפילו לילה למנוחה. ואני שואלת איך אפשר לחיות ככה. בייסורים תמידיים. הלילה שברתי על דעת עצמי את הגמילה, כי כבר לא יכולתי בכלל להיחבט כל כך הרבה ימים ברצף כשאני צריכה לקום לעבודה מאד עדינה וקשובה ומרוכזת. אלמלא הייתי נעזרת בהן שוב גם הלילה - כנראה שכבר לא הייתי יכולה לכתוב את ההודעה הזו הבוקר, ואולי אפילו לא ללכת לעבודה. זה היה כבר מסוכן, כך הרגשתי. שירה אהובה, אני מנסה לא לגעת בחומרים שציינת, אבל משתמשת עדיין בתרופות שעושות את מה שהן עושות. זה פשוט לא הולך. לא ידעתי לישון אף פעם. זה לא שאני צריכה לחזור לזה. לא ידעתי אף פעם בחיים. ואפרופו זכרונות בגיל מוקדם. היו סיוטים כבר בגיל חמש. לא הבנתי שזה קשור להתקפות. חשבתי, שנים חשבתי, שיש לי דימיון ייחודי ואני מוזרה. ואני רוצה לומר שירה - ספרי עוד, שאבין. חטולית, שירה, רוצה לשלוח לכן משהו שיחזיק אתכן בחמימות המתאימה והמווסתת. הלוואי ויכולנו. תודה לכן. סוריקטה

שינה טרופה....מוכר. אצלי זה לתקופות. לא כל הזמן. ישנה די בסדר. רק שינה קלה כך ששומעת ומתעוררת מרעשים וכו. כדורים לקחתי רק כשהיו לי כאבי גב נוראיים אז כדורי שינה מרפים...וגם מהם לוקח זמן להגמל. נורא קשה להגמל מזה ...אימי לא הצליחה. בלי לייאש פשוט היא לא יכלה. שנים שלא ממש ישנה טוב. תפני למומחים כמו שאת עושה ומאמינה שעם רצון זה ילך.... לגבי מחשבות..אם מטפלים בנפש היא תהיה רגועה מספיק כדי לישון..כך זה אצלי. . .. והילדה.. אישו רציני. בין לחבק אותה ולקבל לבין שתלך....

מעדכנת בינתיים ששוחחתי עם הרופא וננסה שינוי בתהליך עם התרופות. כי התוצאה הייתה סבל נוראי מידי על פני יממות שלמות. בשקט, סוריקטה

ולעצמי - בבקשה שיהיה לי ליל שינה סבירה. כבר ארבע יממות רצוף כושלים במיוחד. נכנסתי לתוך הפחד לנסות לישון עוד יותר מהרגיל. כמו להיזרק אל אש הגיהנום. סוריקטה

הי יקי, היטבת לתאר. כתבת קצת לפני חמש בבוקר - בשעה הזו אני כבר ממש על הרגליים, מתכוננת לעבודה. ולא הרשיתי לעצמי לפספס אפילו יום עבודה אחד. אפילו בימים מאד מאד קשים. ובימים האלה אפילו תמכתי באנשים שהיה להם מורכב ומציף. במציאות. היו לי מלא עזרים לשינה (חיצוניים - חלקם ילדיים יותר חלקם פחות), לא חומרים כימיים ככדורים ודומיהם, והיום, מסתבר, הם כבר פחות מסייעים מבעבר. נמצאת גם בגיל כזה של נשים, וכמה אישויים רפואיים, שגם יש להם תרומה למלא בלאגנים בתחום השינה. רחמיי, יקי, זה ממש סבל מענה, ונדמה לי שלמיטב זכרוני, בכל תקופת החיים, הצלחתי להירדם טוב ממש ככה בעצמי מספר פעמים שאפשר למנות על כף יד אחת, בימים של חולי וחולשה. היה בטוב, אנחנו כאן לפעמים גם בשעות המוזרות האלה, אבל הפורום נראה שקט וההודעות עולות במרחק זמן. סוריקטה

הי מיכל, כנראה שאצלי זה אישיו של כל החיים. אני מטופלת ומשהו כנראה עדיין לא מפוצח. עכשיו יש קושי נוסף שמצטרף - כפי שכתבתי ליקי - פלאי הגיל והזדקנות מערכות הגוף. לא אכפת לי לא להיגמל, אם אני לא עולה בקצב אקספוננציאלי (מילת קורונה) במינונים. ולא ממש עליתי. מנסים למנוע בדיוק את זה. מעקב רפואי צמוד, מן הסתם. יש מחיר, אבל השאלה מה הצד הכבד יותר. לחוסר שינה יש משקל גדול ביותר עבורי. הילדה אצלי שבי - היא כרגע לא ראויה ולא רצויה ושנואה ונהדפת ודחויה ומולקת, ומותקפת, ונחבטת, ומוחרמת. ביום - כשאני עם אנשים - הנפש שלי שלווה ומקשיבה ומכילה ועוד. יש משהו בלילה והבדידות, אני מניחה. ובפרידה והשליטה, כמו שיקי כתב. לפנות בוקר, שלך, סוריקטה

תודה על התגובה המחבקת שלך. מקווה שהצלחת ולו במעט להסדיר כמה שעות שינה. כל כך נתת לי מילים ודייקת במשפט " היו סיוטים כבר בגיל חמש. לא הבנתי שזה קשור להתקפות. חשבתי, שנים חשבתי, שיש לי דימיון ייחודי ואני מוזרה." הנה אני אומרת גם: חשבתי שיש לי דמיון מוזר, הרגשתי מוזרה והכל נאסף לתוך סוד גדול ושאלת היה או לא היה.. שלך שירה

אודי יקר... עברו שנים של טיפול. עיבדנו, דשנו, חקרנו רגשות..נזכרתי אחרי שנה של טיפול לספר ממש.... אחרי הימים האחרונים המטלטלים שוב...התחלתי לחשוב שאולי הגיל הכל כך צעיר הזה הזכיר לי משהו....מי זוכר גיל 3 וחצי??? זה צעיר בכדי לזכור. אני זוכרת גיל 7 שהפסיק .....בבת אחת. אבל 3 וחצי??? מה היה שם? לא הגיוני...מבין???? הכל בכייף..רציתי חיבוק וזהו.. האם הפנוזה יכולה להסביר את הלחץ שלי מרק לחשוב על הילדה הקטנה בגיל שלוש???? האם זה בגלל שזה פוגש אותי??? איפה זה פוגש אותי???? בנחמדות שהיה אותו הדבר....בהרמה.במגע. היה אותו הדבג.. ובתמימות......קשה לי. מצטערת שנשמעת מוזר... האם יכול להיות שהיה כ"כ מוקדם שהתחיל???? מוזרה ההרגשה... מפחידה בעיקר.

נכון גיל צעיר מאוד אך אינו שולל זכרונות שיכולים לצוף גם אחרי המון שנים מספיק טריגר קטן כדי שיעלה ברור שהכוונה שלך היתה תמימה לחלוטין רק שהכוונות שלו לא היו תמימות מתוך נסיון אישי מגיל 4 וחצי כן זוכרים..הכל.. חטולית

התקופה האחרונה עם האלימות הגואה שמגיעה לממדי אסון חברתי- אנושי, מדליקה את כל האסונות האישיים הפחדים והחרדות. כמעט שאיני יוצאת מהבית, מובן שרק באור יום, במכונית אני נועלת את הדלתות וחיה כמי שכל רגע עלולה להפגע. אין מקום בטוח. בהמשך להודעות של מיכל וינשוף... בצעירותי אחרי הצבא הייתי מורה מחליפה. אני זוכרת ילדה בכתה א' שהיה נדמה לי שפוגעים בה בבית, היא היתה כל כך עצובה, ואיך שישבה. לא ביררתי. לא עשיתי כלום. זה רק היה טריגר למשבר גדול... כיסו לי את הפנים. המסכה בלתי נסבלת עבורי. לפני מספר שנים הייתי אצל קוסמטיקאית, אחת הפעמים הבודדות. בשלב מסויים היא לקחה מגבת לחה והניחה על פני. לא יכולתי לנשום. קפאתי. אי אפשר לשכוח גם את מה שלא זוכרים. אודי, בתשובתך האחרונה אלי, אי שם למטה, כתבת שאני קרובה, שזה מעבר לפינה, אבל לא ידעתי לאן. אולי תוכל לכוון אותי? תודה ותודה לכולכן שמגיעות לכאן ומשתפות ומשיבות. מתנצלת שאין לי את היכולת להגיב לכן יותר. אבל אני קוראת, מרגישה וגם דואגת. שירה

שירה יקרה!!!!! תודה על השיתוף....וואו. אני בתחושות קשות..באותה תקופה פעלתי. הייתי הגננת של ילדה בת 3 וחצי..גיל כ"כ צעיר לפגיעה. .. היא הייתה תמימה ממש בכלל לא הבינה על מה ולמה כלם רועשים... ולכן זה פגש אותי. שזה לא בכוח, אלא בדרכי נעם ובעורמה!!! ההורים שלה היו ממש מסכנים. האב כעס ממש. האם חרדתית ברמות.... לא ידעתי להנחותם..הייתי בכאוס. אבל כן תפקדתי! פניתי לכל הגורמים הייתי בקשר עם השירות הפסיכו' עם פסיכו' הגן שנקשרתי אליה והיא בעצם הפנתה אותי לטיפול. ... הסיפור הזה פתח תיבת פנדורה.. ואשמה גדולה יש לי שאותו אדם לא בא על עונשו.....פוחדת לספר לכם מי ומה.. אבל פעלתי חוקית נכון. האשמה היא שלא הכלתי את המשפחה כראוי. הייתי בכאוס והתכנסתי בשלי. כלפי חוץ פעלתי ותפקדתי מעולה בגן. בפנים נקרעתי ממש!!!!!!!! אולי היום הייתי נוהגת אחרת....לא יודעת. ושירה, לפעמים אנחנו לא יודעות למה ילדה עצובה אבל חייבים לברר!!! היית צעירה מידי אז כנראה ולא היה לך אומץ...זה דורש אומץ להכנס לסיפור כזה.....מניסיון היה לי נורא קשה לטפל בזה!!! זה טלטל ברמות!!! לטפל במישהו אחר כשאת בעצמך זקוקה לטיפול רציני..

הרגשתי מאוד לבק, עצובה ועייפה ומשום מה העצבות הביאה אותי לכאן...

הי חלום, דעתי היא ש תחילת שנה ושינוייה המורגשים באופן מובהק יותר, התקרבות הסתיו, וראש השנה (ובאופן דומה תקופת פסח) - יש להם נטייה להביא אותנו (גם) לכאן. בצערנו, בכעסנו, בחרדותינו, בגעגוע, סוריקטה

היי חלום כל סיבה שהביאה אותך לכאן טובה העיקר לא להישאר לבד חטולית

היי...מקווה שפה תרגישי פחות לבד. שתפי. אנחנו כאן.

רוצה לשתף בעבר אנשים שהתעללו עטו מסיכות היום אנחנו עטים מסיכות מסוג אחר ..להגן ולשמור עלינו אבל הכל מתבלבל ואני מבינה שככל שנצטרך לעטות מסיכות החלקים כנראה לא ירצו לבוא התובנה מקל ואני מרגישה יותר חמלה וקבלה לחלקים מבינה שמסיכות עבורם גורמת פחד איימה לכן מעדיפים לשאר אחורנית.. אולי עם הזמן יבינו שזה לא אותו דבר נצטרך לחכות בסבלנות.. גם כועסים עלי כי אני מסכנת אותם בעבודה שלי כאחות...

ינשופית מתוקה שאת מעולם לא ידעתי שהתוקפים עטו מסיכות זו פעם ראשונה שאת מספרת באומץ רב כל הכבוד על התובנות שלך מאמינה שעם הזמן גם הקטנים יבינו ויסמכו עליך נהדרת אוהבת אותך חטולית

חטולית יקרה תודה שאת מקבלת ומעודדת ורוצה לשמוע תודה ינשופים

אוי. את אמיצה כל כך!!!!! לעבוד כך בתנאים האלה...והמסיכות כל כך מובן. איתך יקרה!

תודה מיכלי על ההבנה ושאת מאפשרת זה עוזר ינשופים

וואו, ינשופית, מה שאת מתארת מעברך נשמע מפחיד מאד מאד. איום ונורא. סיוט. כמה קשה, אין מילים... שלך, סוריקטה

סוריקיטה יקרה תודה שאת נותנת תוקף למה שעברנו ינשופים

הי אודי, שאלת מה זה אומר שהעץ ההוא צמח. אני צוחקת בחיבה (באותה רוח שכתבתי לבמבי בזמנו) - זה אומר, אודי, שאתה, אתה יא מעצבן אחד. כן, לנחש? התשובה - שיש משהו בשל בקבוצה. אוף. אבל גמני רוצה להיתלות (אולי סוג של חדש שאני מביעה את המשאלה הזאת). בכאב, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי מה פרוש גם את רוצה להיתלות ? את מהווה את העץ עליו כולנו ניתלים בזכות העץ שלך יפתי חטולית

הי חטולית מתוקה, הכוונה היא, ובשלב זה מחשבתית בלבד,(וגם למחשבה הזאת איני מצליחה להתחבר רוב הזמן), שאאפשר לעצמי להיתמך, להתמסר. יתרה מזאת, גם בלי להיות מאד עייפה וחלשה. לגבי דמות מציאותית - ההרגשה רחוקה רחוקה עדיין. והמשאלה אינה דמות המטפל הקונקרטית דווקא. במקביל לשימוש במילה שתיארת - פעמים רבות אני משיבה לאנשים כאן, מגוון אנשים, ככל שהם נמצאים בסביבה, מתוך כוונה, לפחות, לשתף, לסייע. קראו לכך תובנות כאן. באמת באמת. לא נראה לי שלהיתלות ולהיטפל, לפחות במובן שאני מצליחה לקלוט. תמיד ייתכן שאני טועה, או רואה חלקית וכו וכו כמו שאני נוטה לומר. אבל מבינה מה אמרת, חטולית יקירתי. הבאגים בעמוד כמעט חיסלו את ההודעה. שוין. שלך, סוריקטה

ניסיתי לכתוב למטפלת. היא כתבה שאזכור שזו לא אותה ילדה.הן דומות ממש! אין לה זמן לשוחח. וגם לא תהיה פגישה שבוע הבא כי היא לא יכולה( משהו משמח מאוד בשבילה..ואני שמחה עבורה אבל באסה לי. היא עסוקה) ההורים שבאו אליי הם אותם הורים....אני במבנה אחר..בכלל לא ידעו שאני שם וגם אני לא ידעתי שבאו אליי... המבט של האב כששאל אם אני זוכרת...איך אפשר בכלל לשכוח???? בגלל הסיפור הזה באתי לטיפול..הכל נפתח. ועכשיו הילדה הזו קופי אחותה!!! עובר עליי יום קשה במיוחד!!! מרגישה אשמה גדולה. שאז לא עזרתי ולא לוויתי כמו שצריך היה..כי כאמור הייתי במצב של....לא יודעת...קשה. מפחדת...רוצה לעבור גן....לא אעבור..אבל...ומרגישה שלא אוכל לשמור על הילדה הקטנה שלהם( סתם תחושה לא רציונאלית אולי....)אולי הטיפול עזר בהבנה אבל האשמה לא עוזבת אותי. גם על הילדה הקטנה שהייתי.. הכל מתערבב....

מיכלי מאמי התאמתת עם כאב מהעבר שבא והציף מחדש אני בטוחה שאילו יכולת בעבר לנהוג בדרך אחרת בטוח שהיית עושה כך מאמינה שעם הנסיון שרכשת עם השנים תהי הרבה יותר אסרטיבית ובעלת יתרון על פני העבר פשוט מאמינה בך חטולית

תודה חטולית....לא יודעת כבר כלום!!! אני רוצה לברוח לפני שהם יברחו ממני.. הם נשארו אותה סנה אך עזבו לגן אחר בסוך השנה. היא לא המשיכה שנתיים. וזה מובן ממש!!!! וגם הפעם אבין אם יברחו.. ואולי זו פרשנות שלי??? לא יודעת.

מיכלי מאמי לא רואה סיבה למה שיברחו ממך גם הפעם הרי הגיעו אליך באופן מכוון נכון..כי רצו אותך כך לפחות מרגיש לי תראי שהכל יהיה בסדר וגם את תהי בסדר ותהיה לך שנה נהדרת כי את נהדרת חטולית

היום נכנס אב לגן עם בתו הקטנה. ואמר" זוכרת את הבת שהייתה בגן שלך שקרה לה( כך וכך..) אז זו אחותה" בגלל או בזכות...תחליטו לבד. נזכרתי בדברים.. היה טריגר רציני להתחיל טיפול. כל השאר. היסטוריה. קשה להתחיל להגן על הבת השניה שדומה לה שתי טיפות מים

מרשי נפגע בעבודתו וכתוצאה מכך נגרמה לו נכות גופנית לצמיתה, כפועל יוצא מכך מרשי שרוי בדיכאון ומצבו הנפשי התערער. כעת מרשי מתעד לתבוע את מקום עבודתו בשל הפציעה שנגרמה לו.סעדי התביעה יהיו מבוססים על הנכות הגופנית שנגרמה לו וגם על מצבו הנפשי שנפגע. שאלתי היא איזה חוו"ד אני זקוק? האם חוו"ד פסיכולוגית או פסיכיאטרית? ומה ההבדל ביניהם?

היום המטפלת שלי הודיעה לי שבסוף ספטמבר היא מפסיקה להיות מטפלת שלי לקח לי המון זמן עם עליות וירידות להגיד..המטפלת שלי...... היא עוזבת את המכון שבו אני מטופלת כי לא משתלם לה ...אבל היא ממשיכה עם שאר המקומות בהן כן קיבלה ותמשיך לקבל..וגם בקליניקה הפרטית שלה..ששם כן קיבלה את כולם ..חוץ ממני.......!! האמת..שאני די מבולבלת כרגע ולא יודעת אייך להתייחס להודעה הזו שלה..בקול שלה כבר נשמעו דברי פרידה והיא גם נשמעה כאלו..די שמחה.... :) לא מחייב שיהיה בגללי אבל נשארתי בלי יכולת דיבור.....!! אפשר לצעוק כאן ............................. מספיק ודיייייייייייייייייייייייייי אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא מרגישה עצובה נורא לא טוב לי עכשיו היא שמחה כנראה להיפטר ממני .... ואז.........להתחיל שוב מחדש עם מטפל או מטפלת חדשה................ תרוצי שוב ותדאגי לטפסים עד סוף חודש ספטמבר.....פתאום אומרת כמובן אם את רוצה...... רע לי עכשיו מאוד ..... סוגרת..צריכה להתחיל לעכל... חטולית

אוי חטולית, גם לי אין מילים... סוריקטה

וואי יקרה, חיבוק גדול. זו תגובה כל כך הגיונית.. בלבול. דאגה. לחץ. שאלות. שמחה. רווחה. כעס. אכזבה.... תמהיל שלם..... אבל מה שכתבת בכותרת חזק מהכל - לכי עם אמונה זו. זכרי שלך היה קשה מולה. זה יכול להיות לטובה. זה שלנו יש פרשנות על איך היא נשמעה וכו'.. זה לא בטוח המציאות. לפחות נסי להטיל ספק בזה.. כדי לא להרגיש כאובה.. אהבתי את הצעקה!! מחזיקה לך ידיים ובואי נצעק שוב.. לשחרר את הרגשות.. לעכל.. ולא ליפול. אוהבת ואיתך, מתמודדת

אווי חטולית יקרה זה נורא!! כל כך מטלטל ... באמת!! דבר אחד אני כן אגיד היא ""לא " שמחה להפטר ממך וחשוב שתדברו ביינייכן... כן תצעקי ותבכי! זה כואב ועצוב.... אווי חטולית... אני מצטערת אם אני לא עוזרת... זה פשוט עצוב לי נורא בשבילך.. כן חשוב לעשות סגירה כדי שתוכלי להמשיך אחייכ... שולחת לך חיבוק מרגיע איתך, ינשופים

באסהההה אין לי מילים האמת זה מסביר כמה דברים בהתנהלות שלה לאחרונה לא יודעת אם משנה מקום משנה מזל וזה בהחלט קשה להחליף עכשיו מטפלת ומכעיס .... ובכל זאת אזכיר לך שכל מה שהשם עושה לטובה ....גם אם אנחנו לא ממש מבינים את הסיבה . אז שמחה שצעקת כאן ומציעה לך כן לנצל את החודש הזה לעשות סגירה לכעוס לכאוב ולתכנן את ההמשך ... היא לא עזבה בגללך היא עזבה בגלל מקום עבודה בלי קשר אלייך אל תוותרי על טיפול ומי יודע אולי הכפפה הפעם תתאים לצרכים שלך (הפיזיים והרגשיים) יותר ... חיבוק ענק ענק שעוטף את כולך אביב

נשמע קשה....מבינה שאת מרגישה דחויה. טבעי שתרגישי כך... תהליך פרידה זה דבר חשוב..מקווה שיהיה מספיק זמן ללבן את הדברים. ומי יודע אולי תבוא אחת מעולה! ותבין אותך יותר טוב??? בהצלחה.

ראשית עדכון, לצערי לא נכנסתי לאחר שכתבתי הודעה ראשונה כאן כיוון שחליתי בקורונה ונמצאתי בחולשה. כעת החלמתי. חוץ מחולשה לא סבלתי מהוירוס. (רק הנפש.. וזה עניין אחר) וכן היה לי בעיה טכנית להיכנס לאתר.. שכעת יכולתי להתפנות לזה. אז תודה לכם על התגובות בשירשור למטה. תקופה קשה אמרתי... פגיעה עצמית ובלבול... את האמת דיי פוחדת לשלוח לחופשי את מה שקיוויתי... אניח לזה בינתיים... כמה שדווקא פה אני אמורה לחוש מוגנת... אני הכי פוחדת.... במיוחד שיש בקרה.. ואודי וגבולות שלא קיימים נראה לי בשום מקום... אני פה בצעדים ראשונים..... תודה לכולכם מתמודדת

היי מתמודדת. שמחה שניסית. ומקווה שתרגישי גם פה בנח.

היי מתמודדת נהדרת שמחה לשמוע שהחלמת ..בריאות טובה לחיים בריאים.. נכון בהודעה הראשונה שלך לא זהיתי שזו את..סורי..לכן לא הגבתי שם.. אך כעת משאת כבר כאן אשתדל להיות ולענות כפי יכולתי עדיין בעיות עם העינים לדעתי זה המקום הכן ביותר עם מוגן ..ברור שתמיד יש גבולות כדי לשמור על כל הכותבים והכותבות אך..אין לך מקום טוב יותר מכאן להעלות את כל אשר על רכשי ליבך מנסיון של כמעט 4 שנים שאני כאן כותבת..משתפת..כועסת ובוכה ..כל מה שאין מקום אחר יכול להכיל גם בגלל כל מי שנמצאת כאן.. וכמובן גם בזכות אודי !! אז בלי פחד ..כנסי ושתפי לפי הבנתך ולפי מה שמתאים לך וכמה שמתאים לך ו..כולם/ן כאן חטולית

גאה בך שלא וויתרת אל תוותרי גם עלייך חיבוק ענק

הי מתמודדת, איחולי בריאות שלמה! ריגשת במה שכתבת. ממש שמחה שהצלחת להיכנס לכאן. סוריקטה

וואו איזה חבוּקה הרגשתי.... תודה לך מיכל, בסוף זה אכן שלח.. תודה לך חטוליתוש, זה בסדר לקח לי זמן לראות שהשם שזה כתב לי בהתחלה not found אח''כ הצלחתי לשנות זאת. אך זה נתקע ועכשיו אני שוב מצליחה להיכנס ב"ה. לגבי העיניים מה את עושה? יש טיפול? או שזה עניין של מנוחה? אביבוש, אמן!! תודה רבה על הכוונה. סוריקטה, מזדהה איתך בכמה דברים שהעלית לאחרונה (כשהתחלתי להיכנס ולקרא) תודה.. שמחה שאתן פה.. כתבתן שבמקום זה פרקתן כל כך הרבה והתקדמתן.. הלוואי אצליח להאחז.... למצא פה עוד זרוע של נחמה בשעת משבר במקום פגיעה... אני כל כך מקווה לתת צ'אנס.. וזה כל כך קשה לעצור כשאני בנפילה קשה.. שוב, תודה לכן..

לפחות הצלחתי לקרוא ולכתוב לסוריקטה.... אבל חושבת על כולכן ותודה על התגובות. ואודי קלעת בול!!!!! כתבת על תקווה!!! בדיוק ככה!! פעם לא הייתה. ובדיוק דברנו על זה שפעם לא הרגשתי שייכת לכלום. .הגענו לזה שמרגישה שייכת למשפחה הגרעינית..ולעולם עוד מנסה. תקווה! בדיוק זה! וצמיחה!

הי מיכל, שוב אשתמש במילה רובנו. רובנו עסוקות, מוטרדות בענייני היומיום - זה סימן טוב. לגבי הרגשות שתיארת אוסיף את הניסוח שלי נראה לי ששני הצדדים היו קיימים - הרגשת התלישות, אבל גם השייכות. אחד מהם מאד התגבר עד כדי שהסתיר את השני. אני מאמינה ששניהם היו צריכים להיות שם, כדי לגלות ולשנות את האיזון לרוב הזמן. האמירה הזאת מתקשרת גם להודעה 'הלא ספונטנית' שפתחתי. בהודעה ההיא, הרגשתי חוסן איזון עם הטייה לקולות שהיו עיקריים פעם. מילותיי גם נקשרות לתקווה. קיומם של חלקים מסוימים בפנים מאפשר עבודה לשינוי האיזון. אם אינם קיימים, או שממש לא מצליחים לגשת אליהם, לא נמצא עם מה לעבוד. אולי. תודה, סוריקטה

מיכלי מאמי נהדר בעיני שאת עושה מאמצים כדי כן להכנס וכן לכתוב..זה כשלעצמו ביני כבר מראה על שייכות וכן את מאוד מחוברת לתא הגרעיני שלך מובן מאיליו..כמוני כמו עוד המון כאן שכותבים וכותבות..פלא החיים עצמו.. תקווה שווה צמיחה..מילים חזקות מאוד ובעלות משמעות נהדרת בעיני חטולית

ויפה לראות שאתם עדין מגובשים, משתפים, ופורקים את הרגשות והמחשבות במקום המאחד הזה. טוב לדעת שלפחות כאן האמון שלכם לא ניפגע ואפשר לתת ללב להשתחחר... כן, כתיבה היא האמצעי הטוב ביותר להרפייה, היא משחררת לחץ ומסדרת את הנפש. . גם אם לא קיבלת תשובה למה שרצית אבל פרקת את מה שחשבת.. לאחרונה אני עוסק במחקר העוסק בחיבור של הגוף לנפש, הכאב הנפשי שמשליך על הכאב הפיזי. ידוע שהגוף הוא המכל וההשתקפות של הנפש. וכשהנפש כואבת לעתים זה משליך באופן ישיר על הגוף. מכירים את זה שאתה הולך שוב ושוב לרופא על כאב לא נודע וההוא אומר לך "הכל תקין תירגע וזה יעבור.." והמפורסמות אינן צרכים ראיות.. אבל שאלה המהדדת מדוע ישנם אנשים שהגוף מגיב מאוד מהר לכול לחץ/ חרדה/ וכאב טראומתי.. ויש האנשים שהגוף לעולם לא קשור לכאב הנפשי שלהם.. מדוע??? מתובנה שעולה במחקר מתברר שהדחקת רגשות ואיבוד הזהות העצמית , מהווים טיריגר משמעותי שהופך את הגוף לקו ההגנה של הנפש... ונסברי: הזהות שלנו כבני אדם מתחלקת לשנים א'. הגוף- המראה שלנו ב. הנפש- הדימוי שלנו. מה קורה שהדימוי הנפשי שלנו נחות ומרוסק ? אנו נתלים בעוצמה גבוהה במראה ובדימוי הגופני שלנו ,, ואז .. כשאנו חווים חוויה משפילה חרדתית או מלחיצה מי מגן עלינו לכאורה הגוף הוא נותן את האישור שאנו שווים אולי וביותר הגוף הוא החלק שהכי קיים כך של ניתן להחביא אותו.. ולכן הוא סופג את מרב הלחץ מתי שהנפש עמוסה מלהכיל.. המשך יבוא.. בינתיים אשמח לשמוע את תבונתכם בענין..

הי יקי, ברוך השב. אני חושבת שלפעמים טוב לצאת מעמדת המחקר והאינלוז (שהם יכולים לשמש גם כסוג של הגנה) ולנסות לאתר איך מרגישים. לגעת ברגש באומץ. כתיבה, בעיניי, אינה בהכרח פורקן עבור כל מי מאיתנו. היא יכולה, למשל, לשמש כדי כביכול לנסות להעיף מתוכנו את אשר לא קל לנו איתו כחלק בנו. והאמון - לא בטוחה שאני מצליחה לדעת שאני מרגישה מה שקוראים 'מקום בטוח'. עדיין, לעתים, תחושת האיום מרחפת. תודה שכתבת ועוררת מחשבות המשך. זה עוזר גם לקוראים. זו דעתי המוזרה, לפחות. סוריקטה

היי יקי נחמד מצדך שמצאת זמן לחזור לכאן ולשתף אותנו בהבנות שלך אין לי מילים חכמות לומר ..אלה רק לאשר את כל מה שכתבת כאן.. חטולית

ואת צודקת האינטלקט שבנו הוא הרבה פעמים הגנה לרגשות שחבויים בנו.. אבל לפעמים זה גם הדרך להבין את עצמנו יותר.. ואני שם לב שאחד הנושאים המדוברים כאן הוא על ניתוק מחלקים בנפש, ואיבוד הזהות העצמית כעין רובוטים מהלכים .. חשבתי שכול שאנו מתרחקים מ"האני " שלנו הכולל את היכולות והרגשות שבנו. אנו נכנסים עוד יותר לסחרחורת נפשית ורגשית.. אז חברים לשואף אוויר ולקבל את הטוב והרע את הגלוי והנסתר את הכאב והאוהב.. . . ונאמין שהכול הוא מאבא אוהב..!

ווואהו.. האמת כן זה קשה לדבר על רגשות.. ועוד בפורום.. אבל בהווה כמעט ולא רלוונטי כמה יהיה לך טוב ומאושר.. כול עוד העבר חקוק בליבך.. זה משהוא מובנה אצלי לחשוב תמיד מה האינטרס שמאחורי האדם שמולי.. ותובנה פנמית סמויה שהאדם ברגע האמת בבחירה בינו לבינך תמיד ידאג רק לעצמו .. וכמובן זה לגיטמי !! אבל זזה, בצירוף כמה חוויות של פגיעות מהסביבה.. והנה מתכון מושלם להרבה חשש לפני נתינת אמון.. אבל אהבתי את השאלה שלך זה הכה בי במובן החיובי..

וטוב לראות שאת עקבית כאן ומתחזקת היטיב את הפורום.. אני חושב שכבר היה צריך לעשות כאן מפגש קבוצתי וירטואלית... סתאאם זורק בלי לחשוב..

הי, מיידעת שלקראת סוף השבוע חוויתי הרעלה מסכנת חיים, יעני, כמעט מתתי, ראיתי איך הלב שלי מפסיק לפעום אוטוטו.  לגבי הצמיחה של הקבוצה - מעטות התייחסו עד עתה, אולי זה אומר משהו (?) ובכל מקרה, חשבתי גם דברים קצת שונים. אישית - ממש לא צמחתי לאחרונה ולא רק אני חושבת כך - המצב הוא ישורת. אז, אולי, אם אשלב באמירות בתגובה להודעתי ההיא - אשייך את עצמי למיעוט. או לחלק הזר. והקבוצה - שיערתי שאקבל מענה כפי שניתן לי. ובהתייחסות לנקודה מסוימת - לדעתי, הקול הבלתי מתפשר של אני-רוצה-את-אמא-ורק-את-אמא-ולא שום תחליף (/תלות בלעדית במנחה) ועוד איך קיים והוא זועק בשכבות העמוקות או הנחבאות, הגם אם לא רואים אותו על פני השטח. ייתכן, כמובן, שאני מעוותת, מקובעת בעבר, או משליכה או טועה. הנה פתחתי הודעה, אכן, אבל מרגיש מאד מאד לא טבעי לי, ואפילו מייצר שנאה ודחייה עצמית. עייפתי אותי - ועל עיוור לוחצת 'שלח', שבוע טוב, בהצלחה למתחילים החדשים, סוריקטה

סוריקיטה יקרה מקווה שאת בסדר אחרי ההרעלה שחווית.. ואת בדרך להחלמה ורפואה שלמה אני מצטערת שאני מתקשה להגיב לאחרונה.. שלא הייתי שם בשבילך... לגבי צמיחה... לאחרונה מצב סטטי.. אבל בגדול כן צומחת... מזדהה עם הצורך לאמא .. רק אמא איתך, ינשופים

ויי מקווה שאת בסדר בלי השלכות גרועות יתר על המידה בנוגע להרעלה ... תודה שכתבת האמת מבינה אני חושבת על מה את מדברת . וציפיתי לתגובה הזו ... אולי אני טועה ואולי האמת באמצע כרגע אין לי הרבה מילים תקופה כזאת ...אנסה לקרוא שוב בהמשך.. אביב

אוי סוריקטה יקרה! נכנסתי..בכל זאת. עמוסה בין לבין. הייתי חייבת להגיב אלייך. בבקשה שמרי על עצמך!!!!! מה זה הרעלה מסכנת חיים???? בבקשה !!! את חשובה!!!!! ואמא אוי אמא. נו טוב, כולנו ככה. ובהחלט שצמחת! אולי קשה לראות זאת כרגע ואולי לא בתקופה האחרונה..אבל אם תלכי אחורה בזמן צמחת ועוד איך!! ובאשר אליי צמחתי בהרגשת התלות הקשה בטיפול. הפעם רק כשצריכה. פעם כתבתי לה המון המון הודעות, נפגשנו מלא!!!! עבר לי... ובאשר לילדה/ אישה. עדיין בצמיחה. אבל היי, אודי דייק ממש! כתב לי שיש תקווה! פעם לא הייתה בכלל תקווה לעתיד. לא יכולתי לראות עתיד בכלל!! לא ייחלתי לכלום! ואני מייחלת לנכדה;) לילדיי שיגדלו כבר! שיתחתנו.. (יש זמן) אבל רוצה ועוד איך!!!!! שמרי על עצמך יקירתי!!! די להרעלות מבחוץ ומבפנים!!! כתבת ושלחת!! פעם הרגשת יותר נח להתלות בעצים.. שלך, מיכל העסוקה 🤣

סוריקטה אהובה, נשמע כמו חוויה מבהילה מאוד. מקןןה שאת מרגישה יותר טוב. באשר לשאלתך עליה לא ה

קודם כל - אני די מתאוששת סך הכל. לפעמים קורס, אבל ככה זה. תראו, אוסיף כמה מחשבות וממש אשמח שתצטרפו. נראה לי שלכולנו יש בור של חסר עצום. כתבתי כולנו, אפילו לא חלקנו. וגם נראה לי שרובנו (וגם כאן, אולי אפילו כולנו) היינו צריכות.ים להיות גדולות.ים לפני שהיינו קטנות.ים. ויש משאלה, כפי שאני מבינה אותה, אפילו משאלה עיקשת, גם להישאר קטנות באיזה מובן. ועדיין בחיים עצמם, אנחנו לוקחות אחריות ואפילו נכבדת מאד. לעתים מידי. תקווה מניחה שיש אצל כולנו. שוב רשמתי כולנו. לעתים היא מאד סמויה, לעתים אפשר לראות ממנה. עם זאת, אצלי, למשל, לא מצליחה למצוא מטרות לעתיד אפילו במחשבה ואנחנו לא עובדים על חומרים חדשים. לכאן קשורה האמירה שלי שלא רואים ממש צמיחה אצלי. אני על הנקודה הזאת שפתחתי, כי אני מרגישה שמשהו מתפספס (או פחות ברור לי) ואולי כדאי לפתוח אותו. קצת אמיץ, אולי. באמת אוהבת אתכן. חוזרת וקוראת שוב את מה שנרשם, כדי לנסות להתבונן מזוויות שונות. שלכן, וגם לאודי, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי מכירה היטב את הרצון של אמא ורק אמא הרי זה טבוע עמוק בתוך חיי שהיא נמצאת שם כל הזמן ולעולם אינה וגם לא תמוש מישם כן יקירה שלי..הרי ממשיכה תמיד רק לטפל בה..אמא..כן..תמיד רק אמא.. לגבי הצמיחה של הקבוצה..לא יודעת לומר לך בוודאות מה זה אומר..כן ישנם זמנים שזה באמת מרגיש כי פתאום כולן נקבצות ומגיעות עם השגות נהדרות ונפלאות כשהן יכולות.. ואני..ממש לא מרגישה שום צמיחה אישית ..רק מדשדשת בתוך אותן בעיות רגילות..ואותן רגשות ..מלאת כעסים על כל הסובב אותי ..כל התיסכולים שאינם עוזבים..ועל המטפלת שאינה מבינה את מה שאני רגשית באמת עוברת ורק מחפשת להעביר אותי למישור שבו היא הכי חזקה....ימי הקורונה..!! יפה שלי בהרגשה שלי אינך מעוותת בכלל הכי מזדהה עם מה שאת מרגישה באמת היה מעייף אך שווה כי..את..הכי..שווה..!! חטולית

טוב ..סוריקטה יפה שלי רק כעת ראיתי את ההודעה הזו שלך . עברת התנסות מאוד מפחידה מאוד מזעזעת אבל אייך..מה קרה שהביא אותך למצב הזה ? את מבינה שאני די סתומה ולא תמיד מבינה גם את נסתרות דבריך..אבל כן..הכי חשוב שניצלת ואת מחלימה כעת השבח לאל.. בקריאה נוספת חושבת שאת כותבת קטנות/קטנים וכו, ולא יקרה שלי ממש לא רוצה לחזור לילדות שלי ..שם אבדו ונעלמו לתמיד כל חיי ..אותם חיים שעדיין בטיפול לא מצליחה להבין איייך בכלללל שרדתי אותם עם אותם אנשים שגידלו אותי..אז לאאא!! התקוות שלי שייכות כיום רק לעתיד לראות אייך הילדים שלי הנכדים שלי גדלים ומגשימים את עצמם..דבר שמעולם לא הזדמן לי להיות.... יכולה לומר שאני רואה אצלך צמיחה חיובית גם בדרך הגישה שלך כאן..ובמה שאת מוסיפה מידי פעם ומספרת על מה שקורה איתך בטיפול..בחיים..ויתכן מאוד שאת בכלל לא תראי בכך צמיחה כי עבורך זה ענין שבשיגרה.. מאוד אוהבת אותך ואת כל מה שאת מביאה כאן .. חיבוק אמיץ לאשה נהדרת ואמיצה שאת שלא רואה את עצמה ממטר..אולי גם בגלל שאת צנועה יפה שלי חטולית

מוסיפה לעצמי, זה אולי נשמע קצת אומלל בכל אופן, לא מצליחה להתחבר עכשיו לדמות שפתחה את העץ הזה. יש מצב שזה הקול החוסם שלי. אבל נו, כבר ראיתם לי. סוריקטה

כולנו בהחלט עם באגים כאלה ואחרים לכולנו צדדים כאלה ואחרים השאלה הייתה על צמיחה לא מדובר בפתאום שיח שהפך לעץ כי עם עלה ניצן ועוד אחד קטן לא מדובר במטרות גדולות אפילו תגובות קטנות כמו שנניח קרה לי אתמול אצל הדיאטנית שוב היו אנשים בחוץ כן הגוף התכווץ כן היה המון סטרס אבל לא ברחתי נשארתי עד הסוף למרות התוכן שהיה קשה ביותר והמרחב הלא בטוח בכלל דיברתי את הקושי לא פגעתי בעצמי אחרי לא באתי לכאן להאחז יכולתי לבד בהצפה שהייתי בה זאת צמיחה זה לא אומר שהצדדים כולם אינם הם בהחלט כאן אבל יש שיח בנהם ויש הרבה יותר איזון ופחות ניתוק גם זמן התאוששות קצר יותר כפי שאת עצמך מעידה עלייך זה צמיחה הפסדים יהיו לנו כל חיינו חלקיות גם כן בהחלט כרתו לנו את הרגליים זה לא אומר שלא נוכל לרוץ עם פרוטזה אבל זה תמיד יהיה פרוטזה .

מסכימה איתך, אביב יקירתי, ברכות ללילה טוב, סוריקטה

הי חטולית מתוקה, קראתי הכל. יש לי קצת כאבים פיזיים עכשיו אז אקצר. זה קרה בגלל תוסף תזונה לגילי, שמסתבר שלא התאים לי. הפנטזיה הלא ריאלית היא לחזור להיות ילדה עם חיים אחרים. לא, לא נוסטלגיה. קשה לי להבין איך סובלים ייצור כמוני פה, פדיחות, אבל תודה. תודה על השיתוף - זה היה חשוב לי מאד. לילה טוב, סוריקטה

הי, משוטטת בחודשים האחרונים ברחבי הפורומים.. מעין מציצנות שכזו , לא משתתפת רק צופה..ונתקלתי לאחרונה בפורום הקסום הזה... וחשבתי שאתן אולי תוכלו לענות לי על שאלה חשובה- אז אגש ישר לשאלה אם היום אחרי שנים של טיפול ( שורדות יקרות) היו מאפשרים לכן לחזור אחורה בזמן ליום הראשון של הטיפול ( לא ספציפית למטפל כעת אלא בכלל ) הייתן מתחילות טיפול ? תודה

בטח שכן חטולית

הי וונדרוומן, וונדר באיות אחר באנגלית זה לשוטט... היו כמה טיפולים. הנוכחי הוא היחיד שביקשתי לעצמי ולא כזה ששלחו אותי אליו כדי לעשות וי על סוריקטה המשוגעת. בחרתי להיכנס לטיפול כפי שחשבתי אז מהו טיפול (וזה שונה ממה שהיום אני יודעת מהו טיפול מסוג זה שעברתי). בכל אופן, התשובה הפשוטה לשאלתך - כן. ועל שאר הדברים בחיים - לא הייתי אומרת שיש חרטות, אבל יש פספוסים ואובדנים וכך היה. ברוכה המצטרפת, סוריקטה

תודה סוריקטה. אסביר. אני אחרי משבר שתפס כך באמצע החיים אז הלכתי לטיפול פסיכולוגי.. תמיד זכרתי שאני שורדת פגיעה בילדות אבל מבחינתי לא היו משקעים בנושא וזאת עד אשר התחלתי את הטיפול והדברים עלו ואיך עלו.. אין לתאר. חיי השתבשו לחלוטין אבל יותר מאשר ממה שעלה מהחרדה ממה שעלול לעלות .. אז אני בהתחלה.. מתחילים סימנים של תלות במטפלת ואני מרגישה שנשמתי נשאבת וזה הולך להיות רע . רע מאוד. אני ממש בהתחלה במונחים של זמן (4 חודשים) ומרגישה שעדיין חצי רגל יכולה לחזור אחורה ובהמשך תצליח לגרור את שאר חלקי הגוף מהקליניקה. וסתם חשבתי לעצמי .. אני אשאל בנות עם ניסיון טיפולי ארוך שנים.. כמה באמת טיפול שינה? אין ספק שיש בי דברים שצריך לעבוד עליהם אבל בגדול אני אישה די מתפקדת, אמא ובעלת קריירה די משמעותית .. וזהו. תודה

ברור שכן!!!! כן כן וכן! בלי טיפול הייתי....כבר לא הייתי פה אולי. בהצלחה.

בהחלט כן!!!!!!!!!!!!!!!! עם כל הקושי והתהליך הארוך והבורות והחלקיות והקושי והמתנות וברוכה הבאה

הי וונדר, מבינה לגמרי. נראה לי כך, לפחות. משלמים מחיר. הגעת במצב תפקוד, ואת מרגישה שמשהו בהתעסקות הפנימית מחבל ומערער. מניחה שאפשר לדעת רק בדיעבד אם נרגיש שהיה שווה את המחיר. כשנמצאים בתוך, כן, תוהים בשאלה. אבל לניסיון כשלעצמו יש חשיבות גדולה. בין אם חווים הצלחה חלקית, או 'כישלון', שגם הוא חלקי - אפשר ללמוד גם ממה שהלך פחות טוב. כמה מילים לרגע עבורך, שלך, סוריקטה

תודה על תשובתך.

תודה !

סוריקטה , הבנת אותי.תודה על התשובה . למה הורדת את הוומן? דווקא אהבתי:) תודה גם לאביב, חטוליתוש ומכל. מרגיש נחמד פה...

הי וונדרוומן, חייכתי. הנה חזר השם המלא. בשבילך :-) סוריקטה

אודי וכולן. התחלתי לעבוד במרץ. להכין גן זאת עבודה והשקעה לפני שכולם באים ;) אז מצטערת. רק לומר שאיתכן בלב.כאן גם כשלא כאן או כשלא עונה. רק לומר. קראתי. סוריקטה אביב כתבה ואני מסכימה עם כל מילה...וכן צמחתי המוןן אוהבת את המקום ואתכם. וסליחה שאין לי זמן לענות.

עבודה נעימה חטולית

הי מיכל, בהצלחה לקראת השנה החדשה (והפעם גם בלבלות בגלל עידן הקורונה). ימים של התרגשות ואולי גם חרדות. נראה שאת עושה סך הכל עבודה מצוינת, סוריקטה

את יודעת מיכל, גם אני חשבתי להתנצל, כי אני מרגישה על הפנים ולא מצליחה לענות מספיק כאן (ורציתי). יודעת שלא חייבת. ובכל זאת. יש לי מילים לשירה בהקשר הטמטמת הכה מוכרת לנקודת הציון של עכשיו; לציפור מדבר, שלפני הכל הכינוי הוא וואו; לאביב שבחרה להשקיע מאד בפרטים, וגם עוד מילים אליך מיכל בעניין האיש/אישה והבת, תמיכה לינשוף, חטולית, גולם; ומתמודדת - נסי לחזור, ולאודי תודה, ובמבי - בואי, קולך חסר לי (כן, מסיבות אגואיסטיות שלי), עכשיו מתחילה שוב מחיקה אז לילה טוב, סוריקטה

וואי יקירה.. מתרגשת תודה!! ולכולכן. אתם ממש משפחה מהממתתת.. גם כשלא תמיד כאן.. הלב כאן. והקריאה כדי להיות. לשים לב. וכשאפשר אפילו במילה אחת... ריגשת!!! וגם לכולכן, על ההודעות למטה... תודה רבה!! לא מובן מאליו. אמשיך לנסות.. לאט לאט. מתאוששת.....

אני בייאווש גדול מאבדת תקווה לא יכולה לאחז אין לי קשר עם החלקים הטיפול כבר לא מועיל אני לא מצליחה להתחבר בשום אופן

ינשופית מתוקה מרגישה את היאוש שלך ושואלת מה קרה האם משהו ספציפי או .. בגלל לחץ בעבודה ? אם הייתי במקומך מה היית מציעה לי לעשות ? בנתיים שולחת לכולכם המון חיבוקים גדולים וחמים חטולית

מה הייתי אומרת לך כאילו אם היית במקומי? לא יודעת הייתי מבינה שבגלל כל המצב והפחדים בעקבות הקורונה שכל המערכת השתבש... שלא בטוח לאף אחד להגיע עכשיו כי צריכים אותי לתפקד ולקחת פיקוד... עצוב לי כל כך... את לא יודעת...

ינשופית מתוקה מבינה שקשה ועצוב לך נורא חיבוק עד אליך יפה שלי חטולית

מנסה להגיד מה שהנפש כבר לא סובלת, השתיקה שהעמיקה כל כך, ההתכנסות, הנפילה לעומקים חדשים. הכל כואב כל כך, מבליח בזכרונות קשים ומפלח את הלב ואת הגוף. אבל אני שקטה. משתוממת מול מה שקורה לי עכשיו, מתקשה להבין, מרגישה איך אני עטופה בטמטום ממסך, לא יודעת לבטא את זה. בואי נעבוד על זה. בואי נעבד את זה. אני לא מבינה. והנה כמעט גורשתי מהטיפול שלדבריו מקבל סימנים של קשר abusive הדדי. כי אני לא מרוצה ומתוסכלת. כי אני מפנה חיצי ביקורת כלפיו וגורמת לו לאבד את היכולת האמפטית. כי חלקים שלי מתנגדים לו ומכפישים אותו. והקול הקטן שלי זה שעוטה את גלימת הטימטום מצייץ בקול קטן אבל אני באה אני רוצה וצריכה להיות כאן. אבל הוא מקשה. זה לא מספיק. אני כןעסת. אני מקנאה במי שיכול לנהל שיח אינטיליגנטי על הקשייפ והבעיות. אני מרירה ומיואשת. אני מתביישת. נכשלתי. קשה לי הסביבה הגועשת, המציאות העירומה, החשיפה, האלימות שגואה. הפחד הגדול מכל דבר וחוסר היכולת לראות ולהכיר בטוב. עכשיו אני צריכה להתמודד עם הפחד הגדול שינטוש אותי, לדעת מה מותר להגיד ומה לא ולהשלים עם זה כמו שהוא אומר שהדיכאון והחרדות כרן להשאר כל עוד אין שיתוף פעולה של החלקים. סליחה שאיני מגיבה כאן כמעט, אבל קוראת.

כותבת לך משהו הוא בא ממני מהבטן הרכה שלי אז יכול חהיות שלא נכון לך ... ובכל זאת אכתוב .... זוכרת את המטפלת הראשונה שלי ... הייתי שם במקום הזה שמשתיק את כעס חלקי כי המטפלת לא יכולה להכיל או להתמודד איתם במרום הזה הביקורתי כי הכשלים האמפתיים היו ממש רבים בצורה שהיום במבט לאחור אני מבינה כמה הקשר היה נוראי כמה היא התעללה בי וההפך.... לי ניתוק הקשר הזה ומציאת מטפלת חדשה הוא מתנה מבורכת לא כי היא טובה יותר כי הדרך שלה אלי לחלקיי נכונה יותר . כי היא יותר צעירה (ומאוד מנוסה ) כי היא עובדת אחרת .....היום אני לא נזהרת כל אחד מחלקיי או מגיב חושב מה שמתאים לו והטיפול הוא באמת בכולם אני מכירה את הפחד לפרק את החבילה , את מבינה את פוחדת להנטש את לא חושבת אפילו שאולי האשמה גם בו ....ולעיתים בעיקר בו כי את המטופלת והוא המטפל ויש לו יותר כלים משלך ... באמת אהובה גם אני נאבקתי שנה ויותר לשמור לא להרוס כשהפנים פשוט התקשה לדבר מולה שתק כאב ....את יודעת הטריגר שסגר את הטיפול הקודם רק היום ארבע וחצי שנים אחרי עולה שוב כי בטוח היום לפתוח אותו ....הקצב שלי איטי אני לא ממהרת אני נשמרת ושומרת על יכולת התפקוד שלי כמוך של בית עבודה לימודים ועוד ....הכל בסדר שירה . אולי באמת הגיע הזמן להפרד לא לנטוש לא להינטש לעשות סגירה ולמצוא טיפול שיתאים לך .... אביב

תודה על השיתוף אביב יקרה, אני זוכרת את התקופה הקשה שעברת אז. לא יודעת מה אעשה, הכעס והאשמה גדולים מצד אחד, ומצד שני הפחד וחוסר האנרגיות המוחלט. שלך שירה

לא מרגישה אישה. לא בעלת גינונים נדיים.. בכיינית ורגשנית אבל לא אישה במובן הפשוט. לא מרגישה שייכת לעולם, למבוגרים.. ואז חשבנו שאולי אני מרגישה עוד ילדה..שפוחדת להתבגר. פוחדת. ויש לי 3 בנים. אם אתה זןכר. אין לי בנות.פעם בכלל לא רציתי בת! רק בנים...היום..אמביוולנטי ובכל מקרה כבר מאוחר. אז כתבתי שיר. הקרדיט בעצם של רחל המשוררת לא שלי. אני שיניתי לצרכיי. בת לו הייתה לי שחורת תלתלים ועיניים גדולות. לאחוז בידה ולפסוע לאט. רחל המשוררת לבן יחלה. אך איני מיחלת לי בת! אדמיין ואחשוב בשבילי הגינה ילדה קטנה. אין לה שם לה לא אקרא! לא אתמרמר לא אהיה כרחל כי איני מתפללת לבת. ילדה לו הייתה לי עדינה ונבונה לאחוז בידה לטייל בגינה. דמיון ומציאות בנים גידלתי לנכדה אייחל עוד אחכה לה עוד אחכה.

מיכלי מאמי גם לי 3 בנים וההעברה שעשית מבן לבת מאוד מצא חן בעיני.. אפילו העלה חיוך.. חטולית