פורום פסיכולוגיה קלינית

42826 הודעות
35476 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

02/04/2020 | 15:51 | מאת: סוריקטה

חדשה - לראשונה הצטרפתי לקבוצת רכישה של חברים מהשכונה. עד מאה מטרים מהבית :-) בשותף. דברים שצומחים. תרתי. עידן הקורונה. הזדמנות למרחק שמקרב. למיני מקס. סוריקטה

הי סוריקטה, במפתיע - או שלא במפתיע - יש הרבה הזדמנויות בעידן הקורונה... אודי

01/04/2020 | 14:18 | מאת: אביב 22

אני מנסה להיות חזקה אבל יש רגעי שבירה הלימודים המכוונים האלה עם המצלמה שחודרת לי לתוך הנשמה הורגת אותי זה פשוט לא נסבל עד כדי לחץ בנשמה מצאתי את עצמי חושפת את עצמי עד העצם כדי שיבינו שאני לא יכולה טלא מסוגלת להיות עם מצלמות פתוחות כל הזמן במיוחד שמקליטים את השיעור ....כולל צילומי הסטודנטים ...זה נורא פשוט נורא הלחץ משפיע לי על הריאות בתוספת מזג האויר אני פשוט מרגישה רע שזה יגמר כבר .....נאחזת נושמת מנסה להיות יצירתית אבל מרגישה שאין ניקוז ללחץ שגובר גם אם מדברת עליו אף אחד לא באמת יכול לקחת אותו מאף אחד . תודה על המקום

01/04/2020 | 22:17 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, זה באמת מאוד קשה ומדברייך אני מבינה שאינך יכולה להיות "צופה שקטה". כשיש ישיבות זום בעבודה למשל אני לא מאפשרת תמונת וידאו שלי, יכולה להקשיב לדבר ולראות מי שבוחר גם להיראות... מאחלת לך בריאות טובה וימים קלים יותר. איתך שירה

01/04/2020 | 22:54 | מאת: ינשוף

אביב יקרה ממש לא פשוט הטריגרים... זה מערער ומציף אני מבינה מקווה שתצליחי לאסוף ולשחרר את הלחץ הגובר לפעמים רק זמן עוזר והרבה סבלנות איתך בלב אוהבת, ינשופים

02/04/2020 | 09:32 | מאת: אביב 22

יש חובת מצלמות פתוחות דיונים רפרטים להעביר באמת שכבר הסברתי וחשפתי עד העצם ועדין זה מרגיש כאילו 30 זוגות עיניים לוטשות בך מבט בגלל שגם עובדת מהבית הבית הפל להיות מקום לא מוגן תודה על מילותייך שימרי עלייך עביב

02/04/2020 | 09:34 | מאת: אביב 22

תודה על מילותייך ואת יודעת את דעתי לא לוותר גם שקשה האין יותר גרוע מהיש החלקי וכן זה קשה להתרגל לחלקיות הזאת חיבוק אביב

מובן כל כך... לאמר לך שאיתך..להבדיל יש לי בן שהמקוון ממש לא מתאים לו. וכשאמרו למלא משוב הוא כתב שהדבר היחיד שבסדר לו בלימוד הזה זה החברים שמדברים איתו...עצוב.הוא פשוט לא מסוגל. ..

הי אביב, מבין אותך לגמרי... לפעמים עוזר לי לזכור שאני יכול לכבות את המצלמה ולהשתיק את הסאונד (בלימודים שלי, לא בטיפולים...). אודי

31/03/2020 | 18:10 | מאת: ינשוף

טיפול בוידיאו.... אבל זה החריף את המצב הקטנים לא מבינים זה גרם למצוקה . אמרו שוב ושוב שהיא לא המטפלת שהיא לא אמיתית עכשיו מנסה לאסוף אותנו ומתקשה אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו.... חייבת לתפקד ולהתמודד . האתגרים בעבודה...מחסור בציוד מגן... יחד עם מה שהיה היום- בלתי נסבל. אני מוותרת על טיפול... אני מתקשה לשאת את הכל... עדיף ניתוק..

01/04/2020 | 11:21 | מאת: סוריקטה

ינשופי, קוראת אותך, קוראת את הבנות האחרות - אביב, שירה, במבי והקושי עם הזכוכית. וחשבתי לי כמה מוכר עולם החרדות הדיסוציאטיביות מסוג הדראליזציה והדפרסונליזציה. איכשהו אני חושבת שיש קשר לכך. החוסר בציוד מגן בתפקיד חיוני כמו שלך מרגיז ממש. אבל ממש. ינשופי - פליז. יש קול נוסף. אולי כזה שהקול האחר גובר עליו, אבל יש קול נוסף. בטח להישאר, בטח להתמיד. בקשר. עם הקושי. אוהבת'ותך סוריקטה

01/04/2020 | 22:57 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה תודה שאת כאן ומרגיעה אני צריכה לשבת עם עצמי ועם החלקים שבתוכי ולהחליט מה שנכון לנו...

02/04/2020 | 10:28 | מאת: מכל

תקופה מאתגרת מאוד.....יש לי בת דודה אחות בניו יורק. משפחה שהילדים גרים במנהטן....לא היה לה זמן לדבר איתי בכלל...הודעה בווטסאפ שקשה ושנשמור על עצמנו היו עקרי הדברים...אני מקווה וגם מאמינה שפה יש המון אנשים שיודעים לעזור ולטפל היטב במצבי לחץ....תדרשי מיגון!!!! זה א, ב ! ישנן צרות גדולות יותר...בתי חולים קורסים בחו"ל...למזלנו אנחנו עשינו מהלכים מהירים ורואים תוצאות הרבה פחות שחורות ממה שחזו....נקווה שימשיך כך. ובאשר לטיפול. אפשר גם לפעול על אוטומט אני חושבת שזאת תקופה לא להקל על עצמנו ואם הטיפול מקשה ככה לא להתעקש.....לפעמים הניתוק שומר עלינו...עליי העבודה תמיד שמרה! השגרה שמרה עליי...והייתי חייבת להפריד. ואני לא רואה בכך כל רע. אולי אוגי יאמר אחרת לא יודעת. אני חושבת שעדיף להקל....ולא להתאמץ בצד הטיפולי כרגע, לא בכל מחיר! שמרי על עצמך! בהצלחה ונקווה לימים רגועים יותר

02/04/2020 | 19:17 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, כל כך מבינה.... מקווה שתצליחי להאסף ולהעזר בהמשך. שמרי על עצמך איתך, שירה

הי ינשוף, מצד אחד - זה מוזר וקשה ודורש הסתגלות. מצד שני - בסופו של דבר, התחושות והרגשות עוברים גם דרך המסך. אני עובד שנים רבות עם האינטרנט ככלי טיפולי (שלפתע נהיה האלטרנטיבה היחידה כמעט לקיום טיפול...) וגם כאן זה 'סוג של', ולמרות המגבלות - יש בזה דברים מאפשרים. וחשוב לזכור שזה זמני. הכל יחזור לשגרה. אודי

30/03/2020 | 23:10 | מאת: חיה123

רציתי לספר על יום במדינה... איך נקרא לה? "מדינת המובינג" .. כן, נשמע סבבה. אחרי יום שלם בבית עם שלושת הילדים (הבעל עובד מהבית, כל היום בבית... זה ממש מלחיץ.. בהתחשב במצב שאני לא רוצה לפרט) הלכתי להביא פיצה. הוא נשאר בבית. זה היה ברור... אני לא יכולה לא ללכת לשום מקום לגמרי, לא לדבר עם אף אחד לגמרי... הגעתי לפיצה. עד שארזו אותה, התיישבתי על המדרגות שליד. מישהו צילם אותי. האם לדבר עם צוות טיפולי של הילדים בגן... עם מנחות בפרקטיקום בלימודים... עם "חברות" בלימודים (איזה חברות ואיזה .. איזה מנחות ואיזה...)... עם הורים... לא במדינה הזאת. ניכנסתי לקבוצה בפייסבוק. המליצו שם על הרבה ספרים. בנושא מסוים. שאולי כדאי שהם בעצמם יקראו על זה. יצאתי מהקבוצה. לילה טוב.

01/04/2020 | 12:12 | מאת: סוריקטה

הי, משהו מעציב, בעיניי, שמאפיין את התקופה האחרונה (הימים האחרונים) הוא אנשים שעוזבים קבוצות, וגם הרבה אגרסיות בין חברים. גם תחושת רודפנות בעוצמות גבוהות יחסית של אנשים שהם בדרך כלל 'רגילים'. אנשים מגלים חולשות - יש לזה צד חיובי אם ישנה הקשבה או שיתוף או תחושת אמפתיה. ושלילי יותר אם נוצרת הרגשה של דחייה או פגיעה ישירה בעקב אכילס. בימים האחרונים, לצערי, אני רואה יותר מהאפשרות השנייה. וגם השלכה של חלקים יהירים. נעבור את זה. מקווה. סוריקטה

שלום חיה, המדינה הזו, שאת מתארת, נשמעת עצובה ורודפנית... אודי

אבל כנראה...דלגת. לא היה מה לכתוב? לא שמת לב....אולי. נשארתי ברצון לחיבוק עוטף. והודעה מיותמת.. מיותרת. לא מאמינה איזו רגשי אני... אז לא המטפלת נמצאת ולא אתה....לא נורא. ובנוסף היה לי יום הולדת נשכחת.. באסה. הקורונה יותר חשובה עכשיו. ..

01/04/2020 | 11:09 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, יכול להיות שגם אני כתבתי לך פחות. אבל קראתי הכל. את חשובה עכשיו ועוד איך. ימים מבלבלים... מאחלת לך לחזור גם לחיבוקים האמיתיים שחסרים לך כל כך. שלך בלבביות, סוריקטה

מיכל יקרה ראיתי את ההודעה שנשארה מיותמת ובטוחה שלגמרי בטעות.. ובכל זאת מבאס אני בטוחה. רוצה לאחל לך יום הולדת שמח, הרבה בריאות, שתמשיכי לקטוף את פירות הטיפול שעמלת עליו כל כך קשה, ולהתמודד עם קשיי השיגרה (גם זו המאוד מאתגרת עכשיו). שתזכי להרבה אהבה מהסביבה ונחת מהמשפחה וגם לאהבה מעצמך. מחבקת מרחוק, שירה

01/04/2020 | 23:11 | מאת: מכל

את דווקא זכרת והזכרת ;) ונתת לי הרגשה ממש טובה שכתבת לי..על היום של האביב. לא יודעת...ימים כאלה משונים...משונה ושונה. ולא רואים את הסוף של זה....פתאום ההורים נעשו עיקר..הרבה השתנה לי מולם.. פחות כעס יותר חמלה...מוזר.

שירה יקרה! תודה רבה! תקופה מאתגרת לכולנו. שיעבור מהר ובקלות. בריאות

02/04/2020 | 15:38 | מאת: סוריקטה

את יודעת מיכל, המון בדיחות רצות עכשיו. אולי כבר ראית - הסרטון המפורסם של המיניונים, שתיכף אקשר אליו, רץ כשהקטנצ'יק הקונדס אמור להיות הצד של המורים והגננות והשני - הורים בבידוד. קבלי - https://www.youtube.com/watch?v=yDsMZn3olFw סוריקטה

הי מיכל, אין לי מושג איך הודעתך חמקה מעיני! מתנצל... זה לא היה מכוון. הקורונה חשובה, אבל לא יותר. ואת חשובה לא פחות... וכמובן, מזל טוב ליום ההולדת! אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב ונפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

01/04/2020 | 15:31 | מאת: אביב 22

כמו שאתה אומר לנו

02/04/2020 | 07:54 | מאת: סוריקטה

הי אודי וכולם, מצטרפת גם - מניחה שאתה ועמיתך וסובביך חכמים מספיקים וצנועים מספיק וממושמעים דיים כדי לשמור על עצמם. אנשים קרובים לי, או מוכרים לי - חלקם רופאים. חלקם רופאים בתחום הנפש. מסתובבים במחלקות בתי חולים, אפילו אחד מהם עובד בבית חולים שהוגדר כבית חולים קורונה. הם חשופים. אני יודעת על מי שנכנס לבידוד עקב כך. כולם בסדר ומרגישים טוב. הם יודעים להיכנס לתפקיד, וגם למדתי מהם לשמור על קור רוח. הם יודעים גם פחות, גם זה קורה. בני אדם סך הכל. ההורים שלנו גם הם מבוגרים, עם מחלות רקע. ואולי בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר. חושבת שאני מצליחה להפריד בין מה שיש לי שליטה בו לבין מה שפחות. תקופה מעניינת מאד. סוריקטה

02/04/2020 | 16:04 | מאת: אביב 22

קוראת אותך שמחה לשמוע שאת מצליחה לשמור על ההפרדה ויחד עם זאת חושבת עלייך המון על הבידוד והבדידות על החג שבא ומביא איתח רוחות קרות עוד יותר ועל האפשרות עכשיו להתכנס עוד יותר פנימה מבלי לחשוש מבלי להרגיש שונה סוג של חופש להיות את ... והאמת שקצת גם דואגת לך שתדעי גם לעשות את ההפרדה בן התכנסות נכונה לבן בריחה פנימה שמחה לראותך כאן חיבוק אביב

30/03/2020 | 14:31 | מאת: .במבי פצוע..

.... וואוו.. אני מרגישה איך לאט לאט נגמר לי כל הכוח. גם הרזרבי... ... זה כל כך בלתי אפשרי... .. ואני כל כך מנסה.. גם אמא צביה מנסה... ... אתמול ,שוב נסעתי עד הקליניקה שלה וחיכיתי... ידעתי שהיא מגיעה ב 16:00 .. אני יודעת שביום ראשון ,אני הראשונה אחרי ההפסקה שהיא לוקחת לעצמה מעבודה של לפני הצהריים.. ...חיכיתי וחיכיתי..קצת במתח ..ידעתי שזה יותר מ 100 מטר.. אבל ידעתי שאני חייבת לראות אותה ממש ממש שלא דרך זכוכית האייפון... .... לא ראיתי אותה... .. כשדיברנו דרך הדבר המעצבן הזה היא אמרה לי שהיא הקדימה הפעם.. התחלתי לבכות... הרגשתי שזהו..לא יכולה יותר... ... ודווקא היא כל כך מנסה.... איזה קטע.. היא ישבה על הספה איפה שאני תמיד נמצאת.. היא עשתה לי סיור וירטואלי דרך האייפון.. אולי ניסתה להזכיר לי איך החדר נראה... ... בגלל המצב ההזוי הזה אנחנו מדברות דרך הוידאו של הוואטסאפ 5 פעמים בשבוע. מראשון עד שישי.. אבל איכשהו זה כזה לא מרגיש... לא יודעת אם אני מובנת.. כל כך הרבה פעמים אמרתי לה שזה לא עוזר. זה לא זה... .. אני לא בנויה לדבר הזה.. אין לי את היכולת הזו לדבר איתה דרך הזכוכית... זה לא זה... זה זכוכית... זכוכית ...נמצאת בכלוב ורואה את אמא צביה דרך זכוכית.. ... מרגישה שלאט לאט נגמר לי החמצן

הי במבי, זה שונה ודורש הסתגלות. אבל היי, גם כאן זה וירטואלי, והיי, אל מול המוגבלות והקושי שהמדיום הוירטואלי יוצר: בסופו של דבר, הרגשות עוברים, ואפילו בעצמה רבה. דברים יחזרו לתיקונם, אני בטוח. אודי

31/03/2020 | 18:53 | מאת: סוריקטה

הי אודי ובמבי גם, "אבל היי גם כאן וירטואלי" (ויותר) אהבתי. וגם את ההבטחה שדברים יחזרו לתיקונם. ושוב, מעניין שיש משהו ב'זכוכית' הזו שאני דווקא מרגישה שמגן עליי. אולי. לפעמים. מבלבל - יש בזה משהו. סוריקטה

30/03/2020 | 10:57 | מאת: אביב 22

הי לכולם . אולי מה שארשום ייתן לכם כוח ותקווה מאוד קשה לנו המפורקים הדיסוציאטיבים לעשות את הפגישות המרוחקות האלו שבוע שעבר עברתי ממש משבר אחרי שחודש וחצי אני ככה ....ההבנה שזה מה שיש כרגע ואולי לעוד המון המון זמן הייתה לי מאוד קשה עד רצון לאקטינג אווט .... ואז הגיע ההבנה שאם זאת הפלטפורמה נמצא ממנה את מה שאפשר בחנתי עם עצמי ועם חלקי מה קשה ושלחנו למטפלת ....אבל גם הבנתי מה אני צריכה לעשות כדי שלכולנו יהיה נוח וטוב בשיח סביבה בטוחה .... אז כן שירה קשה לך לייצר שיחה בטוחה ופרטיות בבית ...האם ניתן לעשות את השיחה ברכב מוגף לי אין ילדים בבית אז אני מוצאת את הפרטיות אבל יחד עם זאת ההרגשה לא הייתה מתאימה אז היום קמנו התלבשנו כולל נעליים והלכנו למטפלת ... ואני כותבת אנחנו כי זה היה מיועד לקטנים ... ילדים קטנים צריכים ייציבות טיקסיות משהו קבוע ... אז הלכתי למטפלת כדי לייצור משהו דומה לרגיל שמתי שתי כסאות זה מול זה שעל הכסא של המטפלת ישב הטלפון לשיחה בוואטספ בשלב מסויים הבנו שהם הקטנים לא מצליחים להגיע לשיח ....בובה מהצד של המטפלת עשתה את העבודה בסוף התחבקנו וירטואלית וכדי שהיא לא תעלם שוב ...עשיתי את הטקס שאנחנו קמים אומרים שלום והיא נשארת בקליניקה כשחזרנו זה כבר היה הבית שלנו מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי הכי חשוב שתייצרו לכן סביבה בטוחה כזו שכול החלקים ירגישו בטוח ומוגן חייבים בתוך הסביבה שיש לנו כי זה המצב ליצור מיכל חדש כזה שיתאים לכל חלקי הנפש וגם למטפל ... מקווה שזה יעזור למישהו כאן במבי נעלם קולך שוב ...חיבוק של כוח לדעתי למרות הקושי אסור לוותר על הטיפול העולם עכשיו בזמן טראומה ...לא לקבל עזרה למרות שיש לנו אותה היום ינציח שוב את המקום של היינו שם לבד אף אחד לא עזר ראו ולא עשו כלום שירה אני דואגת לך בבקשה אהובה גם בימים אלו חפשי עזרה לאכילה ... תביני שאלו דפוסים ישנים שפוגעים רק בך והיום לא מגיע לך שיפגעו בך גם לא את עצמך . סוריקיטה מקווה שאת בטוב ומחזיקה מעמד בקושי ....לגבי היותי בבידוד ..כמו כל עם ישראל וכן היותי בסיכון והיות האנשים שאני מלווה בסיכון מגבירים אצלי את השמירה .אז החמרתי עם עצמי עוד לפני האיסורים שהגיעו עכשיו . יוצאת לעבודה ומה שחייב לא יותר שיהיה לכולם בריאות איתנה אוהבת אותכם שימרו עליכם לא רק מהקורונה ...גם מתוצאות הבידוד עשו ספורט בבית חבקו את עצמכם שימעו מוזיקה דברים מרחיבים את הנפש .. עם השגרה החדשה היא הבית אז בואו ננהג בבית כמו בשגרה .... אנחנו חזקים עברנו את פרעה(כל אחד והפרעה שלו) נעבור גם את זה אודי יקר שמור עלייך ותודה על היותך כאן אביב

30/03/2020 | 17:37 | מאת: סוריקטה

הו כמה שאני מוזרה, כנראה, מעניין, כל כניסה לשיחה בקליניקה מרגישה מאיימת, כל כך מאיימת. עד היום. כל השנים. לעתים אני תוהה עדיין מה זה 'מקום בטוח'... בשיחה הוירטואלית, נו, גם אצלי הייתה כזאת בעידן הקורונה, ישבתי במקום הקבוע הלא בריא שלי בדירה, ודווקא הכאב הצורב, האלים והבלתי נישא כמעט של הכניסה לחדר הטיפולים (בדומה להרגשה של חרקירי) נחסך ממני. אבל אני בודדה ויש פרטיות לכאורה. לכאורה, כי הנפש עדיין מזמנת למקומות פרוצים, שמציצים לתוכם ונדחית בכל חלום. חשבתי על פטנטים אחרים שמתאימים לי אישית, בכל אופן. אולי אנסה בפעם הבאה. בהתאם למצב הנתון באותו רגע. עד היום ניסיתי לנהוג קרוב לשגרה. למשל, לארגן חפצים כמו שאני יוצאת איתם בבוקר, למרות שאין לי שום צורך או שימוש בהם. אבל שימור זיכרון כזה. כן, אני חושבת על איזה ספורט בבית. דלגית, סקווטים לאנג'ים, פלאנק ותרגילי מתיחות. כדור פיזיו. יש כמה בשורות פחות טובות. כן קשורות לקורונה בעקיפין. לא, אני לא חולה, גם לא באתי במגע עם חולה מאומת, משהו אחר. מקשיבה לציפורים בבוקר, צופה בפרחים, בחיפושיות, בלטאות - זו הדרך שלי. סוריקטה

מדהימה. רעיון מקסים. מאוד קשה ליצור מקום בטוח בבית עם ילדים ובעל מסתובב.. .פעם ניסיתי. אפילו שיחה לא יכולתי. מקווה שירה שתמצאי את הדרך...ואביב שאפו!!!

30/03/2020 | 20:45 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, את כל כך יצירתית ומוצאת פתרונות ונלחמת ולא מוותרת. נוח לי כעת בלי, אני פוחדת שהשלווה המדומה שלי תופרע בשיחות. להיות סגורה באוטו מפחיד אותי כל כך. הוא הציע שידבר ואני אקליד.. אבל קודם צריך שתהיה הסכמה בין כל החלקים. ושאדע שלא יהיה מקום לעצמיים אחרים, מה שישאיר אותי דרוכה, ועוד שאדע שלא אראה את עצמי. שמרי על עצמך שלך שירה

הי אביב, אסור לוותר על הטיפול, בעיקר עכשיו... יופי של עבודה. אודי

30/03/2020 | 09:42 | מאת: סוריקטה

הי כולם, נראה שאנחנו, ואני בפרט, לנו, ולי, יש הזדמנות לחקור מה מתחולל בנן בימים אלו (השונים באופן מסוים) מימים 'כתיקונם' - למשל, כנראה מסתמן, שברגיל הפעילות הגופנית שלי מוגזמת מידי, כך שאחרי הצהרים אני כבר במצב קריסה משולבת בתדירות גבוהה מאד של גלי חום. כעת, הפעילות מתונה יותר (עד כדי חצי). יש לי קצת כוח לתחביבים (מה שהיה אפס קודם) וגם הקטע עם המיניות מהבהב, מה שהיה קבור קודם. מעניין. סוריקטה

30/03/2020 | 15:12 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפתי אין להשוות בין אדם שרגיל בפיעלות נמרצת של עבודה אסרטיבית ביומים איני צריכה להיות אסראיבית על מנת להתעייף...לצערי...המחלות שלי דואגות להפיל אותי את נשמעת מעט כמי שנפתחה דלת סתרים גנוזה לפניך...נהדר לדעתי המשיכי לחקור 😇😇 לדעתי תגיעי לעוד תובנות מעניינות חטולית

30/03/2020 | 18:56 | מאת: סוריקטה

כבה היום להתראות, סוריקטה

30/03/2020 | 20:41 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, שמחה לשמוע על האביב המתעורר אצלך בתחביבים וגם בגוף. תספרי על התחביבים? שלך שירה

הי סוריקטה, אהבתי את 'האביב המתעורר' אצלך שכתבה שירה. כיף לשמוע... אודי

31/03/2020 | 18:43 | מאת: סוריקטה

הי שירה, תחביבים הממממ - לא משהו חדש או מעבר למה שכבר סיפרתי כאן. בכל אופן רק הבהובים קטנטנים. אבל גם החיבור הראשון ראשון שהיה (אחרי שנתיים אינטנסיביות, אולי יותר של שיחות) חיבורון ששרד שביב שנייה היה התחלה של משהו. אולי יתפתח מכאן, אולי פחות. לילה טוב, סוריקטה

31/03/2020 | 18:45 | מאת: סוריקטה

תודה חטולית, והמשיכי לשמור על עצמך. סוריקטה

30/03/2020 | 06:37 | מאת: יקי

שששששששששקט כאן... העולם נעצר מלכת מטוסים קורקעו, דלתות החנויות ניגפו העורקים הסואנים דוממו ואפ' בתי משפט דוללו מה שלא נחוץ לא קיים נפש חייה בחוץ - אין העולם דומם שומם אין לאן לברוח, כי בחוץ מסוכן יותר מבפנים.. מה העולם רוצה?? למה הוא עייף מלכת?? הרצון להתעסק במשהוא בכדי להשקיט משהוא בפנים נמוג, נזרוק רגע את המפריע האחרון לשקט הפנימי = הסלולר= המכשיר החכם שעושה אותך טיפש.. ואז שששקט אתה לבד עם עצמך.. מפחיד בהתחלה מבלבל ולא מוכר כן, אבל כניסה לעולם האמיתי לחוויה של עצמך להכיר את הצרכים האמיתים שלך לעשות באמת את מה שהלב שלך אומר ולשמוע את רחשי הכאב לנסות להבין לאן את הולך ומול מה אתה מתמודד... מי אתה ? בלי הריצות והרצון לרצות בלי רצון לסגור חשבון בלי לחכות ליום המחר תנשום עכשיו את הרגע המזוקק את החוייה של השניה ותודה לאלוהים על כל נשימה.. אוי כמה שזה כיף חבל שזה קורה רק בגלל וירוס קטנטן.. יום טוב ונעים לכולכם..

30/03/2020 | 15:07 | מאת: חטוליתוש

היי יקי נשמת עמוק ? חווית את הרגע המזוקק ? תרצה אולי להרחיב במילים מה נתנה לך החוויה הזו של שניה ...? חטולית

הי יקי, בהחלט אפשר לראות במה שקורה מסביב - הזדמנות (לצד העובדה שזו מגיפה עולמית...). אודי

31/03/2020 | 07:34 | מאת: יקי

קשה להסביר, יש רגשות שהם לא מתקפלות במלים.. אבל ננסה, ההבדל בהגדרה הוא- שזה בין ללכת עם תחפושת לבין ללבוש את הלבוש שאתה אוהב רגיל ושגריתי אצלך.. וביותר, לחוש שאתה עושה את מה שהחלקים הפנמיים שלך באמת רוצים ולא מתוך כורח המציאות.. ומה זה נותן? ביטחון פנימי רוגע נפשי זהות ברורה ושליטה במה שקורה סביביך.. הרבה עושים מדטציה, מיניפולנס ועוד בכדי להגיע רגע המזוקק הזה.. תודה ויום טוב

אודי וכלם, מה שלומכם? איך אתם במצב המשונה שנכפה עלינו? כשהייתי אצלה בפעם האחרונה (זה נראה לפני המון זמן למרות שזה לא) אמרתי שאני שוקלת לחזור אליה...כמה אירוני, רצה הגורל והרחיק אותי מהטיפול יותר... לא יודעת, אולי זמן לחשוב עם עצמי מה אני באמת רוצה...בכל אופן באופן מאוד מאוד משונה אני רגועה..מנקה לפסח, יותר עסוקה בלימודים של הצעיר שממש ממש מתקשה עם המקוון הזה.די מרגיז..לילדים מתקשים זה מכה!! במיוחד שהמורים הפרטיים כבר לא יכולים כרגע לעזור. בהתחלה הייתי באטרף עם כלם בבית. ולאט נכנסה מעין שיגרה אחרת....בכל מקרה מאוד מוזר שפשוט כל הבעיות שלי והרחמים העצמיים נשכחו להם....פתאום הפכו לשוליים.....ישנן צרות גדולות יותר??? חושבת עליה איך היא מסתדרת..איך מקיימים מפגשים פסיכולוגיים? בוידאו? מבאס....ואולי יש כאלה שבכלל לא רוצים....האם הלחץ גדל או קטן בתקופה הזאת?? אצלך אודי בוודאי גדל בגלל בי"ח. ...לא יודעת.כ"כ רוצה לשאול לשלומה. לא מעיזה. אני בעצם לא מטופלת רשמית כבר....וכאילו חזרתי ל2 מפגשים לפני הקורונה...ורציתי לחזור.. וכבר לא יודעת כלום....העבודה שלי עכשיו גם מוזרה מאוד..מתגעגעת למגע והחיבוק עם הילדים. ...החיבור הזה קשה דרך המסכים..... צוחקים המון בבית על המצב....מריצים בדיחות.. ...ודאגה להורים משני הצדדים שאני לא רגילה לה.....תמיד חשבתי שיסתדרו להם כמו שאני הסתדרתי בלעדיהם. אבל זה לא ככה....דם סמיך ממים.....לא יודעת מה אני רוצה לומר. אולי געגוע של חיבוק...חיבוק ילדים...עמוק כזה..חזק. שהם רצים לקראתי עם התיק תלוי על הכתף.....חסר לי. העיקר שנהיה בריאים. תשמרו על עצמכם! גם אתה אודי! זמן של התנדבות אבל קצת מלחיצה ההתנדבות עכשיו...מנסים גם את זה....

הי מיכל, געגוע של חיבוק, חוסר במגע... אספר לך שבדיוק היום היתה לי פגישה עם צוות טיפולי באחת ממחלקות הקורונה אצלינו, ואחד הדברים שהדגשתי בפניהם זה המצב המוזר הזה, שהמטופלים לא רואים בני אדם, אלא חליפות מגן ומסיכות, מסכים - ומגע - זה בכלל מחוץ לתחום. ושווה לחשוב על זה... אודי

29/03/2020 | 08:25 | מאת: שירה2017

הי אודי וכולן, המצב הזה הזה איכשהו מתאים למצב הנפשי שלי, לצורך להתבודד, לא להרגיש לא מספיק או לא בסדר כל הזמן, לא לרוץ, להוריד פעילות. להיות שקטה. אני כל כך שקטה אפילו לעצמי. אני קצת קהה מרגישה איך במרווח הזה ביני לביני קורים דברים בלי שאני בכלל מחוברת אליהם. בינתיים אני לא מצליחה להתאים את הטיפול לרוח התקופה. אין לי פרטיות וקשה לי להתחבר לְז׳אנר של טיפול אונליין. למרוץ שכבר עשיתי את זה בעבר. לא, זה לא אותו הדבר בכלל. בינתיים מה שגורם לי לתסכול גדול הוא העיסוק באוכל. כחלק מהמצב הבית רעב יותר, רעב כל הזמן, בא להם ככה וככה, והמטבח פעיל ללא הרף, ערמות של כלים, ריחות של אוכל. זה קשה לי מאוד ומביא אותי לא אחת לדמעות. ככל שאני מתעסקת יותר באוכל כך אני אוכלת פחות, יש לי בחילות, אני מנסה לא לשבת לארוחות אבל לפעמים זה בלתי נמנע וכשילד בן תשע אומר אמא לא אוכלת כלום אני חייבת להוכיח ההיפך ולהחזיק את האוכל עד שאפשר לקום מהשולחן. ומה שלומך אודי? מניחה שאתה עובד באינטנסיביות בבית החולים. שמור על עצמך. שירה

היי שירה, גם אצלי אוכלים המון. ואני הפוך ממך..אוכלת איתם ובלעדיהם. נורא!!! תנסי לתת להם זמנים קבועים לארוחות. ושהמטבח לא פתוח 24/7 מי שרוצה שיקח לעצמו ושינקה אחריו..אנחנו לא משרתות שלהם! מבינה. מצב משונה לכולנו. איתך יקרה.

30/03/2020 | 06:11 | מאת: סוריקטה

את יודעת, שירה, הימים האלה - אומרים עליהם שהם שעתם של האינטרוברטים. בעיניי, ימים מעניינים מאד, ועוד ייכתב עליהם המון, ויונותחו רבות מבחינות מגוונות, כך משערת. הקטע עם האוכל, התחושה של ההתעסקות סביבו כל הזמן מאפיין המון משפחות. מניחה שאין באמירה משהו מנחם או מועיל עבורך. מיכל, אולי העלתה רעיון יפה מתוך חוויתה עם המשפחה. דמעות יכולות להיות חיבור או שחרור. אותן דמעות שסיפרת שלא יוצאות. ואולי זו אינה התפרצות הדמעות הענקית אותה אנחנו מדמיינות, זו שבמחשבתינו אין איש שיוכל להכיל. ילד בן תשע, וגם ילד קטן יותר - רואה. שווה להקשיב לו. מאמינה שהוא איכשהו גם מבין שאת מתרוקנת מייד אחר כך. את אמא מקשיבה. אולי דרכו תוכלי להתחבר לחמלה לילדה שהיא חלק ממך. הפגישות הוירטואליות - מנסה לחשוב על מיקום אפשרי, מרכך ואינטימי חלופי. חשבתי על הפסנתר, שהוא יכול להיות ידיד - האם הוא בחדר נפרד? אולי לא חכמה או מגובשת מספיק הבוקר, וניסיתי כמה מילים כהתחלה של כיוון. שלך, סוריקטה

30/03/2020 | 14:59 | מאת: חטוליתוש

שירה אהובה אכן ימים שכאלה משונים במיוחד אצלי שאיני יכולה לצאת מהבית בגלל מחלות כרוניות...קשה ... אוכל...לגמרי מבינה אותך. לא פשוט בכלל.. אצלי הנושא של האוכל כשאני לבד..ממש גרוע..כל היום מנשנשת... וילדים אינם מתרוצצים בין הרגלים..כמה חבל היה יכול להיות יותר נחמד לא יכולה עם השקט הזה כמוך..כל היום כמעט מול החדשות ..וכמובן בווצאפ.. שירה אהובה מבינה שכל המצב מאוד קשה לך ושיחות הטלפון באשר הן לא מדבר אליך... אני בעת הזו מעדיפה שיחה אפילו של מחצית השעה עם המטפלת ולא להיות לגמרי מנותקת.. מקווה שימים אלו יחלפו כהרף עין ... ומכאן שולחת לך חיבוק רך ונעים אם לא מפריע לך עד הפעם הבאה חטולית

חכמה ומגובשת כתמיד! מוצאת נחמה במילים שלך וביכולת להבין אותי... סוריקטה יקרה, אכן שעתם של המופנמים ומשהו בי שמח (לא יפה, אני יודעת ובכל כל זאת העוצר הזה נותן לי שקט יחסי) הפסנתר במרכז הבית... ואת יודעת מה? הוא הציע שאשים אוזניות ואקליד את התשובות ורק הוא ידבר. בינתיים אני פוחדת שהשיחות ירעו את מצבי, בלי אינטימיות בלי כל המימדים. איך אץ מסתדרת? את מקיימת שיחות בסקייפ? תודה שירה

תודה מיכל, על ההבנה. ניסיתי זמני ארוחות אבל אני חלשה מדי מכדי לעמוד בפני בא לי משהו או לא יודע מה בא לי או מה יש... שלך שירה

הי שירה, ימים מאתגרים, אבל מעניינים מאוד בעיניי ואני רואה דברים יפים שקורים. ובאשר להנחתך - אני אכן עובד מאוד אינטנסיבי בבית החולים בימים אלו... אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. אני מצרף קישור למאמר שכתבתי ומופיע באתר שלי, על היכולת להיעזר בהיפנוזה עצמית כדי לשפר את מערכת החיסון בהתמודדותה עם הנגיף. אולי תמצאו בזה תועלת בימים אלו. נפגש שוב ביום ראשון. שמרו על עצמכם, אודי

27/03/2020 | 11:22 | מאת: סוריקטה

הי אודי, אניח שמדובר במאמר שלך להלן (?) https://www.mutuality.co.il/blank-1 אני על זה, (קוראת), סוריקטה

29/03/2020 | 01:08 | מאת: חטוליתוש

איפה הקישור ? חטולית

הי סוריקטה, הנחת נכון :-) תודה, אודי

הי חטולית, צודקת, לא צרפתי... אבל סוריקטה השכילה לעשות זאת. אודי

26/03/2020 | 08:37 | מאת: .במבי פצוע..

הי לכם, איזה קטע... אני מוצאת את עצמי נצמדת לכותרת הזו כולל שלושת סימני הקריאה משתי סיבות . האחת היא כמובן בגלל שזו תחושה שקיימת בי. סיבה נוספת והזוייה ,בגלל שכבר פעמיים שלחתי הודעה עם הכותרת הזו בדיוק והתוכנה של המערכת איפשרה את משלוח ההודעות... .... קטע... באופן מטאפורי, אני מנסה להצמד לשאריות של שיגרה כמו בלון הליום שמנסה בכל כוחו להחזיק במשהו לפני שיאבד אי שם במרומים.. לא תאמינו אבל אני כותבת לי כל יום איזה יום היום.... אם לא אכתוב אולי כבר לא אדע ...יום ראשון הוא כמו חמישי,שישי דומה לשני... הבוקר דומה לערב .. הכל כבר מתבלבל... לפעמים אני מסתכלת על הירח ,מקווה שהוא כן זוכר לשנות את צורתו כפי שעשה עד עכשיו... ... מסתכלת על הציפורים בתקווה שימשיכו להתעופף ולא יתחילו פתאום לזחול ,ללכת כמו חתול... ... מסתכלת על העצים בתקווה שהשורשים שלהם לא ייעקרו מהאדמה ואראה אותם לפתע צועדים על המדרכה,הכביש וכל השטח שהתפנה מבני אדם... ... בני אדם עכשיו סגורים בכלובים ... כל אדם בכלובו... .. כלוב......כלוב....כלוב......כלוב..............

26/03/2020 | 11:08 | מאת: סוריקטה

שלום לך במבי יקרה ואהובה, אולי משפט הפתיחה שבחרת יהא לך כמעין קמע? מעניין - אני מצליחה להרגיש בימים אלו את החירות שלי. ושומרת על הכללים, כמובן. אולי הכל יחסי. סוריקטה חיונית

26/03/2020 | 15:31 | מאת: חטוליתוש

במבי אהובה ויקרה מאוד !!! בכותרת שלך מעל 20 תווים.. !! וכמו תמיד את כותבת בצורה שמעלה בי חיוך 😀 אני בהסגר ומבינה שאין דרך אחרת לשמור על החיים היקרים שלנו...😀 הכלוב הזה רק ישמור גם על חייך היקרים אהובה..😀 כולי תקווה שהכל יסתיים בהקדם האפשרי עבור כולנו ונוכל לחזור לשיגרת החיים הרגילים..😀 איתך בהסגר הכפוי הזה עם חיוך וחיבוק וירוטאלי בלי אלכוהול....😀 שבת שלום שלווה ובטחון.. חטולית 🦄🦄🦄

הי במבי, כמו סוריקטה, גם אני חש שיש גם חירות מסויימת במה שקורה מסביבנו. פרדוקסלית... אודי

25/03/2020 | 06:39 | מאת: סוריקטה

ובהמשך להודעה שכתבתי - הי שוב, מתיש ושובר והרבה תעצומות להתעשת בימים כאלו. להרים את עצמנו. אני מנסה. ורואה ומשוחחת עם אנשים גם מתחום המקצועי, שאינם מטפלים שלי או משהו, אלא אנשים שאני מכירה - רופאים, אנשי נפש וכד' (גם בני אדם, מן הסתם) ומקשיבה לרגשותיהם. לכולנו מסובך. סוריקטה

25/03/2020 | 20:10 | מאת: חטוליתוש

סורקטה יפתי אין לי הרבה מילים אני כעת בהסגר..לא יכולה לצאת לשום מקום... אתמול עדיין יכולתי לצאת וגם ערכתי קניות..מול הבית עמד שוטר בדרגת קצין שהבדק כל מי שעובר ברחוב.. בסביבה שלי הכל שקט ורגוע..באמת אנשים מתהגים לפי התקן ...וגם כאלה בודדים שעושים כל שעולה על רוחם.. מתיחסת בהודעה זו גם לגבי הודעתך הקודמת חטולית

26/03/2020 | 06:36 | מאת: אביב 22

אין בה הרבה עליזות זה בטוח וכל דבר חייב חהשאר בפרופורציה אנחנו בסוג של מלחמה מלחמה על קיומינו כבני אדם זאת השעה כן להוציא את הכוחות לעזור לחלקים שקשה להיות בחמלה לעצמיינו ולאחרים ובהחלט לא לוותר ..... שיהיה סופש נפלא ואני שמחה שאת מדברת ויוצאת ושומרת עלייך אביב

26/03/2020 | 18:58 | מאת: סוריקטה

הי בנות, כל אחת מכן, כפי שאני מצליחה להבין, עם מחלות רקע ובסיכון גבוה יחסית. אביב, חטולית, כל אחת מכן נמצאת עכשיו בסוג של בידוד? סוריקטה

הי שוב סוריקטה, בהחלט מסובך... אודי

29/03/2020 | 01:05 | מאת: חטוליתוש

אכן כן נמצאת בבידוד בגלל מצב בריאותי בסיכון שבוע טוב חטולית

24/03/2020 | 06:10 | מאת: סוריקטה

בוקר אור לכולם, אומר כי איני אדישה, ממש ממש לא, וגם אחראית מאד, כדרכי, אבל שומרת על אריכות וקור רוח. אולי זו גישה טובה גם עבורי וגם עבור הסביבה. מקווה. מצליחה לראות את הדברים היפים והמעניינים. את הפתח שנוצר לכבוד הטבע. אחד האנשים הקרובים אליי, אלוף בראיית תהליכים, ידע לומר לי שכך מתפתחת פנדמיה ואת ההשלכות הצפויות שלה, בזהירות המתבקשת, הרבה לפני שזה תפס תאוצה אפילו גדולה יותר בתקשורת. להתראות, סוריקטה

הי סוריקטה, אריכות וקור רוח, זה בהחלט מומלץ. נתת לי רעיון, ובהודת סגירת השבוע - אצרף קישור למאמר שכתבתי על חשיבות השקט הנפשי להתמודדות עם קורונה... אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב ונפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

23/03/2020 | 21:24 | מאת: יקי

מה היא חרדה בכלל ?! איך מתפתחת לה חרדה בנפש ? למה שני ילדים מאותו בית, אחד מגיב בחרדה על כלל דבר והשני אדיש ורגוע לנעשה סביבו? נראה לי כך: ראשית חרדה נועדה בעצם טיבעה כמנגון אזעקה אוטומטי שמופעל בעת מצוקה בכדי לשמור על האדם מפגעי הסביבה השונים, כך גם הפחד עובד רק שהוא יותר ממוקד.. איפה מתחילה הבעיה?! כשהחרדה מתפשטת לה ועוטפת את נפש מאבדת את הגיון ואת יכולת השיפוט זה עלול להיות סימן שאדם לא שופט את המציאות בעניים אובייקטיביות אלא יצר לעצמו משקפים חדשות שבהם הוא רואה - סכנה יום יומית וקיומית לפניו .. באו נזכור שבכולנו יש בסיס חרדתי כל שהוא הגורם לנו לשמור על היקר לנו.. אבל ברגע שהחרדה הופכת להיות אובססיבית ודבר קטן כגדול הוא רואה בעניו כעלול להפריעה לקיום שלו (כל אחד והקיום שלו)זהו חרדה קיומית.. החרדה מתחלקת בגדול לשלושה רבדים א. חרדה כוללנית ב. חרדה חברתית ג. וחרדה כתוצאה מPTSD -פוסט טראומה במצב הזה מצופה מאיתנו לתת ברקס ולחושב מהיכן זה בא לנו? מדוע אנו במקום הזה..? מה המניע והמזין של החרדה? אם יש לכם דעה בנושא אשמח לשמוע.. המשך יבאו חלק א'.. בהמשך ננסה לנתח מהיכן מגיעה החרדה ? ומה דרכי התמודדות איתה וכו'... תודה לכם שקראתם עד הלום היו חזקים בריאים ושלווים !!! נכתב על דעת עצמי ולא כעצה מקצועית כמובן... בתקוה שלא בלבלתי לכם מידי.. זה בעיקר עשה לי סדר בנפש..

הי יקי, ארגון יפה של הדברים. אודי

24/03/2020 | 05:07 | מאת: סוריקטה

הי יקי, יש כל מיני סוגים של חרדות. החרדות שמכירה את התמודדות איתן הן ברובן המכריע המורכבות מסוג הניתוקים ופחות פאניקה או היסטריה. רעידות או דפיקות לב וכד'. גם עייפות כבדה יכולה להיות תוצאה של חרדה, למשל. אציין שאני יכולה להיראות רגועה, אבל בהחלט לא אדישה. רק רציתי לשים אצבע על ההבדל. נדמה לי שאני שקטה מאד לפעמים, אבל לא אדישה. בדרך כלל מאד מקשיבה. אולי זה מוזר. סוריקטה

היי.. אז אביב. יפה בחוץ ואי אפשר ממש להנות ממנו...אבל כשיוצאת לקופ"ח לתרופות חודשיות או לקניות בסופר נחמד לראות...אפילו שכלם עוטי מסכות וכפפות...ונזהרים. אני גם שלווה עכשיו. שבוע שעבר עוד הייתי באטרף...אבל אין במילא מה לעשות. נכון??? ליל סדר מחלחל לאט שיהיה רק אנחנו...מזל שיש משפחה מצומצמת. בעל ילדים. אני תמיד נהנית איתם....נורא לומר שדווקא אני שמחה לליל סדר כזה??? בלי ההורים של בעלי. ..(עם שלי אף פעם לא עושה).... ובכלל יש מעין שלווה פנימית אצלי. קמה בבוקר ומתאפרת ומתלבשת ומסריטה לילדי הגן. מעבירה סרטונים...מעבירה קישורים. כן למרות שאמרו להפסיק עושה בקטנה...שלא יאכלו אותי המורים.....אבל בקטנה לא כמו שהיה קודם. . חושבת שחייבים קשר עם הילדים!!! אבל חושבת שזה לא פייר לא לשלם כשעובדים מהבית. זה כמו כל מי שעובד מהבית. האם הוא עובד חינם?? בסולידריית? לא!!! מי שאשם בהפסקת המקוון זה משרד האוצר ולא הסתדרות המורים ועצוב וכואב לי שאומרים שזה אנחנו אשמים...ממש לא. אנחנו כל כך רוצים קשר עם הילדים...טוב תחזיקו מעמד. איתכם.... והיום הזה הראשון של האביב( תודה סוריקטה יקרה איזה זיכרון!!! ) עבר בכייף. בשקט מתבקש...הודעות בווטסאפ ובפייסבוק וזהו...עבר.

הי מיכל, אבי במקסים בחוץ. והטבע קצת ינצל את ההפוגה שנתנו לו כדי להשתקם... אודי

23/03/2020 | 10:36 | מאת: ינשוף

מנסה לאסוף את עצמי וחלקי כדי לשתף... קשה לדעת איפה להתחיל עובדת כאחות- אין את המיגון המתאים. פחד להדבק. טיפול נפסק ובטלפון הולכים לאיבוד- אין את העיניים של המטפלת לקרקע והיא לא מצליחה להבדיל ביניינו בטלפון לכן וותרתי על טיפול... מחזיקה את עצמי בכוח ובמאמץ רב כאשר בפנים יש מצוקה שאני מנסה לההתעלם ממנו... תודה שאתה כאן אודי ואתם כאן בנות..

23/03/2020 | 19:31 | מאת: אביב 22

כל כך מבינה אותך זה נורא השילות האלה בטלפון בוידאו ובכל דרך אפשרית לדעתי עדיף שישאר קשר אחרת המחק הגדול יימחק לנו את הדמות שלה בכלל ותשמרי עלייך אוהבת חיבוק

23/03/2020 | 20:34 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי חוסר ציוד מתאים רק על זה מדברים בנושא של בתי החולים וזה ממש פשע הציוד פשוט תקוע בסין גם עכשיו אמרו ... והטיפול..מבינה שעשית הכי טוב שיכולת ..למרות שהייתי חושבת עוד פעם אם זה נותן לך פתרון אמיתי חיבוק ענק מתוקה חטולית

23/03/2020 | 23:34 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה שמרי על עצמך, ממש בקו הראשון בחזית. אני מניחה שהאינטנסיביות בחוץ מסילה קצת את הדעת מהחזית שבפנים. שלך שירה

הי ינשוף, עבודה חשובה מאוד, ופחד הגיוני מאוד. חייב להיות מיגון מתאים, ולא רק מיגון - גם הגנה. ניסיתן, אגב, טיפול בוידאו? אודי

25/03/2020 | 11:56 | מאת: ינשוף

לא נסינו טיפול בוידיאו.... אני מפחדת שזה יערער את הקטנים יותר מדי וירצו אותה מאוד ויגרום למצוקה עוד יותר... ביינתיים אין טיפול ולרוב אני מצליחה לקחת פיקוד...

23/03/2020 | 09:13 | מאת: אביב 22

קודם אגיד שחסרה לי פתיחת השבוע שלך ושולחת לך מליון אנרגיות בריאות והדיאטנית וכן פותחת על זה שיח חדש כי הוא שיח חשוב ....הפרעת האכילה אחרי מה שעברנו כמו שכבר שיתפתי יש לי דיאטנית לטיפול בהפרעת האכילה ...מן הסתם השיח הוא טיפולי ממש כמו בטיפול רק שהוא ממוקד בהפרעה תוך כדי התהליך מעבר לצימצום התנהגויות פוגעות קרי צימצום ,בולמוס , הקאות וכו... יש לימוד ואפשרות להתנהגויות חדשות ...למשל לשים אודם לא קשור לאוכל קשור לגוף לזה שמותר לגוף להראות טוב ...וואוו זה קשה אפילו לכתוב אז השיח הוא כזה ....עולים המון תכנים גם של הפגיעה היו הצון התנגדויות ויש קונפליקטים בן החלקים במיוחד בן החלק הדכאוני המצמצם לבין החלק הבולמוסי למשל למדתי שחלק מההתמודדות שלי הייתה לאכול מתוק כדי להשתיק את הקול הדכאוני ...ככל שאני מרשה לקול הזה להגיע אני לא משתמשת במתוק הטיפול הוא לא להוריד במשקל הטיפול הוא לשנות את הדפוסים להרשות לעצמי להתחבר לגוף להעריך את עצמי כמו שצריך ....בשיחה הטלפונית עלה עניין הערך הבושה ....המילים של אמא שמחקו ..(יודעת אהובה וחיבוק גם לך ) ושיעורי בית למצוא דברים טובים עלי ....על מי שאני ....זה היה קשה אבל הצלחתי גם אם מחקתי את זה מהוואטספ ועכשיו שאני חושבת גם מחקתי מהתודעה ,😍 מן הסתך זה למשל יגיע לשיחה הבאה ונדבר על זה ...שאני לא זוכרת מה שלחתי ושמחקתי .... ומהשעוזר זה שאני לא הולכת לאוכל בימים אלו אני לא פוגעת בעצמי בגלל המתח האין רצפה ואין וודאות .... בהחלט מרגישה שצמחתי ושלדיאטנית חלק נכבד בתהליך כמו למטפלת . מקווה שזה מסביר יותר אביב

23/03/2020 | 20:31 | מאת: חטוליתוש

נשמע נהדר באמת חייבת להיות חזקה בכדי לעמוד במצבים האלה חטולית

הי אביב, מרגש לשמוע על הצמיחה שאת עוברת! אודי

24/03/2020 | 05:09 | מאת: סוריקטה

הי אביב, בקצרה ארשום - מדהים הקטע עם האודם. וכן, כמה רק קשה לומר זאת. תודה גדולה על ההסבר והשיתוף :-) חתיכת מורכבות... בינתיים, סוריקטה

23/03/2020 | 08:54 | מאת: .במבי פצוע..

.... דייייי....... זה כבר מטורף לגמרי מה שקורה..... השיגרה השתגעה לגמרי... ... גם העבודה... היום.. הלילה... הקטע המצחיק הוא שרוצים להמשיך עם שעון החורף חודש נוסף.... כמו להרדים את האזרחים... תמשיכו לישון...תישנו עוד ועוד ועוד .. ואולי תמותו ואפילו לא תדעו ממה מתתם בגלל שאתם ישנים בשעון חורף קפוא שמקפיא ועוצר את הנשימה,הנשמה, יחסים בינאישיים, קשרים,כלכלה..הכל עוצר מלכת... גינות ציבוריות סגורות... .... עם אמא צביה זה......???? נהיה לי קטע הזוי כזה... הרי היא כבר לא מאפשרת לי להכנס אליה אלא רק דרך הוואטסאפ ( זה לא ממש היא אני יודעת שזה בגלל הקורונה) ומצאתי את עצמי כבר פעמיים נוסעת עד הקליניקה שלה ומשם מדברת איתה ( כשאני ברכב) אמא צביה אמרה לי שהיא לא תעזור ל'האכיל' את ...???? שזה הרסני עבורי...שזו פגיעה?? שחזור של... באמת החוויה העמוקה ביותר שלי זה כמו הילדה עם הגפרורים... אתמול הגעתי עם הרכב מוקדם יותר בגלל שידעתי שזה הזמן שהיא צריכה להגיע לקליניקה... ראיתי אותה על באמת הולכת לקליניקה... ....... דווקה בפעם הראשונה ' שנפגשנו' דרך הוידאו של הוואטסאפ היא כל כך ניסתה והתאמצה... ... אפילו שרה לי פתאום שיר ישן נושן שנשמע כמו שיר ערש ..כך אמרה לי וגם לי זה היה זכור כאיזה שיר ערש ישן... השיר נקרא: 'שם שועלים יש'.... ... והקטע הוא שהיא התבלבלה ושרה: שם שועלים יש,ילדתי שלי... ואני זכרתי שהמילים: שם שועלים יש ,ילד חן שלי.... וכשחזרתי הביתה כמובן פתחתי מיד והקדבתי שוב ושוב ושוב לשיר וגיליתי שהמילים קצת שונות ... ופתחתי בויקיפדיה... אתמול אמרתי לה מה שכתוב בויקיפדיה... זה היה קצת מביך עבורי... ..... רבתי איתה אתמול כל הזמן בגלל שהיא אמרה שאם אגיע שוב 'למפגש' ליד הקליניקה ,נפסיק באופן הזה -להפגש '... לא יכולה יותר.... ... כן סוריקטה אני יודעת שזה אביב ויש פריחה וצמיחה החורף משתלט עלי .... העננים ממש ממש מכסים את השמש וחונקים כל קרן אור שמבקשת להפציע...

23/03/2020 | 19:29 | מאת: אביב 22

רק להגיד לך תודה ולתת לך חיבוק זה כל כך קשה השיחות האלה בוידאו גם אני מתחרפנת מהם

23/03/2020 | 20:27 | מאת: חטוליתוש

במבי מתןקה אין שיגרה..ממש לא.. ולא..לא ממשיכים את שעון החורף לא אושר בממשלה.. ונכון דברים משתנים ולא יהיו כתמול שלשום אך הודיעו כעת בחדשות שכן יתאפשרו יציאות קטנות מהבית למרחקים קצרים לא שזה ממש המון פשוט להקשיב למה שמשנים בחדשות.. ולגבי אמא צביה באמת קשה ...מבינה אותך... לא הכל חשוך עדין לא ..רק יותר קשה מימים אחרים יגיעו עוד ימים חמים עם פריחה צבעונית וריחות נעימים שצובעים את הימים בשמחה ...רק עוד קצת חטולית

23/03/2020 | 23:31 | מאת: שירה2017

במבי אהובה מאוד מאתגר וקשה ולא מובן בכלל העולם החדש הזה שנכפה עלינו פתאום כאילו לא היה קשה מספיק קודם... גם אני אמורה לעבור לפגישות סקייפ אבל אין כאן בבית פרטיות ובכלל קשה לי עם שיחות מעבדה שכאלה כמה פעמים בראש נסעתי עד אליו להרגיש קרוב אבל לא עשיתי זאת ונשמע לי שאולי באמת אפשר כך להקטין את המרחק. האביב משתולל ובוער בפריחות וריחות וזמזום חרקים, כל כך לא קשור. איתך שירה

הי במבי, היא ממש, אבל ממש, מנסה לשמור עלייך... תשמרי גם את עלייך. אודי

22/03/2020 | 22:16 | מאת: יקי

מאיזה מגיפה אתם הכי פוחדים ?? ממה באמת אנו חוששים ?? מגפה הבריאותית מגפה הכלכלית מגפה החברתית מגבה של הצפה רגשית מגפה של אי ודאות כללית מגפה של בידוד ותלות מגפה של שיעמום וחוסר סיפוק סתאאאם שהילדים עולים לך על הראש.. ומה עוד ??? תוסיפו אתם... אבל אני שואל את העצמי את מה ודאי היינו מורדים מהרשימה?!כן חוץ מהבריאות.. ושהיה לכולנו בריאות ושלווה..!!

23/03/2020 | 04:42 | מאת: סוריקטה

הי יקי, מעניין. אני מרגישה כעת רגועה. בצנוע שלי. ערה למה שמתרחש. שומרת על הכללים. פעילה. שפויה. גם נחה. אז אולי לא הכל מגיפה. האביב התחיל רשמית (ומיכל, אני זוכרת). סוריקטה

23/03/2020 | 07:32 | מאת: יקי

ספרי לנו איך את עושה את זה ..? טיפים להתמודדות..

23/03/2020 | 12:20 | מאת: חטוליתוש

היי יקי.. נחמד שנכנסת לעשות בדק בית ..:)) נכון הייתי בלחצים עצומים כי אני מטבעי חרדתית.. אבל לאט לאט עם המטפלת שלי שעוזרת לי להכנס לרגיעה אני משתחררת מהפחדים.. נחמד שאתה מרגיש שלווה ורגיעה..🙂🙂 חטולית

23/03/2020 | 21:26 | מאת: יקי

טוב שיש למי לפרוק בפרט בימי טרופים אלו.. בהצלחה

22/03/2020 | 13:40 | מאת: בריה

מה שקורה עכשיו הכי קשה לי בעולם תחושה שהעולם בטירוף, כולם במצוקה, אני לא נבהלת מזה אלא יותר מכך שאף אחד לא יהיה שם בשבילי שהמטפל שלי עסוק בכל כך הרבה דברים ובכלל לא אכפת לו ממני שבוע שעבר ביטלתי לו בתירוץ שזה בגלל הקורונה שבעצם חשבתי לעצמי מה יש לו לשמוע אותי ואת הקשקושים שלי שהוא בטירוף משלו.. רשמתי לו הודעה רגועה שהכל בסדר אין לו בכלל מושג כמה בפנים אני נהרסת ובטוחה שהוא שכח אותי ואפילו לא השארתי לו סיבה לדאוג לי זה כואב לי כל כך וכל הוידיאו הזה.. זה לא בשבילי

23/03/2020 | 04:47 | מאת: סוריקטה

הי בריה, מזכירה קצוות. מזכירה שגם אודי המליץ להשתדל להתגבר על האקטינג אאוט. סביר שזו השלכה. לא המטפל, כי אם חלקים בך. שמדברים, אולי, משהו מהעבר. במיוחד משום שאותה תחושה עוצמתית חוזרת על עצמה. העולם לא בטירוף טוטאלי. רואים הרבה אחווה ושותפות וכל מיני דברים יפיפיים ונפלאים שצצים. זו, אולי, הזדמנות טובה, בעיניי. סוריקטה

23/03/2020 | 12:11 | מאת: חטוליתוש

מרגישה כמוך כמעט.. מחכה לצלצול הטלפון שלי מהמטפלת שלי ..שבוע שעבר לא נפגשנו בעקבות הקורונה..חדרים קטנים..לא מתאים.. וגם אם העולם בחוץ משתגע לא חושבת שהמטפל שלך שכח ממך..ממש לא.. וכל הוידיאו הזה..לדעתי כן יכול לעזור ומאוד כך שאם חסמת את האפשרות הזו לדעתי חיזרי בך וכן אפשרי את השיחה לא תאמיני כמה תהיה מועילה לך חטולית

הי בריה, זו תקופה משוגעת, אתגר וסכנה ברמה עולמית. חשוב לבטא את הצורך. כאשר נשארים עם ציפייה ש'ינחשו' אותנו - רבים הסיכויים להתאכזב, כי מה שמשדרים החוצה זה 'הכל בסדר, אני לא צריכה' (כשאני בהחלט כן). והוידאו, על מגבלותיו, הוא פתרון טוב ושומר בימים אלו. טוב שיש אותו זמין ונגיש. אודי

20/03/2020 | 09:37 | מאת: אביב 22

רוצה לדייק ... הכי טוב לבד לא בא היום ממקום של הסתרה הוא בא ממקום של איסוף וכוח .... אני באמת מסתדרת לא משתמשת בדפוסים ישנים ובשביל זה כן נעזרת במה שנראה לי נכון ועוזר .... למשל ...כן כדי לשמור על בריאותי הפיזית נמנעתי ללכת לדיאטנית אבל עשיתי איתה פגישה טלפונית של שעה ....כן זה מוזר לדבר עם הדיאטנית שעה בטלפון אבל בתכלס אנחנו גם מדברות שעה בפגישה ....וזה עזר ... גם קבעתי עוד פגישה איתה לעוד שבועיים משתדלת לשמור על שגרה .. מה שאומר שגם בימים שאני עובדת מהבית אני מתלבשת מסתדרת כמו ליום עבודה בחוץ ... והמטפלת ....היא נסעה לשלושה שבועות זה היו לדעתי התקופה הראשונה שלא הייתי כאן וגם לא היו לי תמיכות אחרות בגלל איזה טלטלה שהמערכת התומכת עוברת שלא בגללי ...כל כך הייתי גאה בעצמי שאני בסדר לא מתפרקת נהנית מההפוגה גם של חופשת הסמסטר ופשוט עושה דברים שדחיתי כמו לנקות את הבית -התרוץ פסח אחר כך היא חזרה כולנו בציפייה משמחת ואז יום לפני קיבלתי ממנה סמס שמסבירה לי היכן הייתה ולמרות שאין הנחיות ברורות של בידוד שאני יעשה את שיקול דעתי .....בחרתי לשמור על עצמי ולא ללכת זאת הייתה אחת ההחלטות הקשות אבל הנכונות בהמשך היא נכנסה לבידוד ....כשיצאה ממנו התחילו להבין יותר מה המצב ..ושוב החלטתי בקושי רב עם המון רצון וקונפליקט פנימי שלאור המצב - השבוע אני מוותרת היא המשיכה לעבוד רגיל מה שייצר כעס פנימי עלי שאני מונעת פגישה אבל הסכמה והבנה שזה הכי נכון עבור כולי (היה בני לבן חלקיי ממש דיון ) יש עוד גורמים בחיי כרגע שמעלים חרדה ראיונות עבודה של גדולים שדי נתקעו ....אירוע של אחת הבנות שהוא ארוע מאוד משמח אבל יוצא דופן בשבירת פרות קדושות -יש הרבה קונפליקטים סביבו בבית האנשים הרעים של היום ששוב מרימים ראש ויש פחד אמיתי שגורם לחרדה האם הפגיעה תהייה רק ברכוש או חס וחלילה בנפש. ומנסיון העבר הבנתי שהמערכות לא ממש רוצות או מסוגלות לטפל בזה. סמסטר מאוד לחוץ -עם בחירת עבודה שנוגעת עמוק בקישקה בנושא הבושה שכרגע חושבת בני לבני עם בהצגת העבודה אבחר לחשוף את עצמי כנפגעת גילוי עריות ולשבור את מסגרת הבושה הזו שעוטפת את הנשמה שלי . יחד עם כל זה אני חייבת לשמור על האנשים שאני מלווה כי הם בסיכון וחלק מהעבודה שלי עברה הבייתה ובתוך כל העמולה הזו אני די בסדר נעזרת בכוחחת הנפש שלי אחד לשני כן ערבות הדדית פנימית ....וגם במטפלת אבל במינונים ששומרים על תלות בריאה ולא הרסנית .... אז בגדול אני לא כאן לא כי אני בשתיקה רועמת אני לא כאן כי כמו שאמרתי כבר לפני ....הבנתי שאני יכולה לבד ....שאני בסדר ...למרות רגעי הכאוס כמו שאת אומרת סוריקטה הכלים של הטיפול מלמדים להאסף מהר יותר והכאוס ברור יותר. אוהבת אותכם שיהיה שבוע מקסים .... כאן בסביבה כמה שאני יכולה ...חיבוק לכל

22/03/2020 | 18:31 | מאת: חטוליתוש

עצם שאת כאן ולו במעט משמח מאוד את עיני...מה גם שקראתי את כל ההשתלשלות של התקדמותך..מעוררת רצון עז לברך אותך ולמחוא כף ... מייחלת גם לעצמי לעבור כזה תהליך הבראה ... את השראה עבורי תודה לך יקירה חטולית

23/03/2020 | 04:55 | מאת: סוריקטה

הי אביב, שומרת על עצמך - זה יופי. מעניין אותי (רק אם את מוכנה לשתף) מה עובר בשיחה עם דיאטנית. בסדר גם אם תשמרי לעצמך, ואינך חייבת להסביר למה. אני מאד בעד להתחיל את היום כאילו הוא שגרה (למשל, התלבשות ליום עבודה) ולעשות את הדברים המוכרים, גם אם חל שינוי בסביבה החיצונית. מאמינה שזה טוב לנפש. עצוב מאד לשמוע על האנשים הרעים. שולחת קללה. אוף. בואי, אם את רוצה. שמרי על שקט, אם את רוצה. פשוט כי בא לך או לא בא לך, זה מספיק. סוריקטה

הי אביב, כמו שאמרתי לא פעם: כמה שצריכה וכמה שיכולה, זה בסדר. ובאופן כללי - טוב לשמוע שאת אכן בסדר. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נעבור גם את האתגר הזה שלפנינו. וכמובן, נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

19/03/2020 | 22:14 | מאת: .במבי פצוע..

אתן יודעות ? ממש ממש מתרגשת מכולכן !!! החום, הקבלה.. ממש רואה אתכן פותחות ידיים ומקבלות בחום..תודה לכן אהובות... לא מובן... ואודי..... מתגעגעת אליך... שלכם-במבי.

הי במבי, מחזק כל אחת ממילותייך... אודי

עמדתי עם ילדי ליד החלון הגדול בסלון( מה לעשות בלי מרפסת) ומחיאות הכפיים היו פשוט מרגשות!!!! הצטרפנו במחיאות כפיים. וכל הכנים הגדילו לעשות ושרו" עם ישראל חי"! צעקו תודה תודה..שריקות ומחיאות יותר משתי דקות!!!! מרגש ונותן תחושת אחווה ואחדות. הלוואי שהמשבר יחלוף מהר....וכמה שיותר בריאים!!! ופחות חולים. הבעיה שזה יהיה איטי...סבלות זה שם המשחק..אי וודאות וכו כל זה מזכיר לי טיפול פסיכולוגי..חחח ארוע מתגלגל, לוקח זמן. יהיה קשה ואפילו מאוד. אבל יהיה טוב ונצא מחוזקים. אמן. איתכם

הי מיכל, אני שותף להרגשה הזו. גם אני רואה הרבה דברים מרגשים מסביבנו. גם כאן. אודי

19/03/2020 | 15:19 | מאת: שירה2017

הי לכולם, אני עובדת מהבית, קשה לי להתרכז אבל אני משתדלת, צריכה להמשיך לפרנס וכבר הפחד מהמצב הכלכלי הקשה שעומד להגיע, מצמצומים ופיטורים. השתיקה שלי מכרסמת מבפנים. השתיקה שלי כמו הודאה שהכל באשמתי והיא משמרת את האשמה, את תחושת אי הצדק וחוסר היכולת לתקן את המעוות. כך היה בשבוע האחרון עם הודעה תוקפנית שנשלחה אלי מבת משפחה, הודעה ששמה אותי בכלוב האשמים מבויישת, נעלבת וחסרת אונים, ללא יכולת להתגונן גם מפני שבצד השני אין מי שיוכל לקיים דיון בנושא. אני לא בסדר. ואז התחילה הבהלה בפנים. כמו עדר שועט שדוחף אותי אל המוות תעשי את זה את לא יכולה לעמוד מול הנחרצות של האחר מול ההאשמות שאת לוקחת את תמיד אשמה לא שווה לא תהיי שווה גזר דין מוות. הכאב הגדול שלי נמצא במקום כל כך קטן, מעורער ורעוע, מקום בלי רצפה או קירות, מקום חשוף. אודי יקר, תודה שאתה כאן ומאפשר יותר שיח בימים אלה, זה כל כך חשוב וכלל לא מובן מאליו. שמור על עצמך. שירה

הי שירה, אכן, הרבה אי וודאות לפנינו, גם כלכלית. אפרופו שתיקה - אני חושב על הניק 'שירה'. איזו בחירה יפה. אודי

22/03/2020 | 20:45 | מאת: חטוליתוש

אהובה שאת המצב הכלכלי אכן קשה בכל סקטור במשק ואי הוודאות באמת קשה מאוד מבינה אותך כל כך השתיקה שלך זועקת לשמים אהובה..ולאן לוקחת אותך ? מה פתאום שאת לא שווה ? לא תהי שווה גזר דין מוות ? מה כל ההאשמות האלה ? מה פתאום שירה מתוקה..מי אומר לך דברים איומים כאלה ?? אין מצב בכלל שאת נותנת לעצמך להיות מושפעת מכל הרפש הזה....! את נהדרת ומקסימה שמתמודדת עם המון דברים קשים בחיי היומיום..! האי וודאות העכשיות מערערת גם אותי מתוקה ואת יודעת כמה חרדתית אני ברמות קשות מכל כלום שרק עובר לידי... מרגישה שגם את מרגישה כעת כך.....? אז בואי מתוקה שלי ..בואי קחי את ידי המושטת לך לצאת ביחד מתוך המקום המפחיד הזה ....החוצה..אל האוויר הקר והצח וננשום עמוק פנימה חיים ונשימה שחסרה לנו.. חטולית

23/03/2020 | 06:35 | מאת: אביב 22

קוראת אותך ופתאום קולטת שאני הרבה פחות מאשימה את עצמי אני יודעת שאני לא אשמה לפחות לא תמיד ומול אנשים אסרטיבים כוחניים אני עדין מתכווצת אבל מזכירה לעצמי שהכיווץ הזה עדר הפילים השועטים זאת תגובה מאז אין לה סיבה בחיי היום . אני אפילו לא יודעת איך זה קרה אבל זה מחלחל פנימה דרך החיבור הזה אליהם זה מחלחל פנימה כשאת מרשה לעצמך להגיד לעצמך בקול אני בסדר הכל בסדר ..... תרשי לעצמך ....להיות במקום רך מולך אתך אביב

19/03/2020 | 10:32 | מאת: אביב 22

לא יודעת קצת קשה האמת שהכי זוכרת שאתה כאן בטוב אבל .. אם כל הקושי שלי באמבוולנטיות הזו וההרגשה שאני לא הוגנת קצת התאכזבתי מהתגובה שלך אז מול האמירה האומללה הזו ... זה פחות משנה היום ואולי כבר לא חשוב ואולי בכלל לא חשוב להגיד את זה ובכל זאת חלק בי פשוט נסגר כמו האמירה שלך אמרה שזה בסדר . ועד כמה שההגיון שלי יודע שלא .. עם הרגש כנראה אין מה להתווכח ... מרגישה שאני במקום של גדילה שיכולה לבוא ולהגיד את זה גם עם אחרי המון זמן ואולי יותר בגדילה שאני יכולה להכיל את הרגש הזה את האמבולנטיות הזו .. ולהגיד לך מבלי לפחד שתיכעס או תעלב או תכאיב ....ובכל זאת זה דורש ממני עכשיו מליון כוחות ... אז תודה על היותך תודה שאתה כאן אביב

הי אביב, מותר להתאכזב (ומותר גם לאכזב מדי פעם). רק אומר, שלדעתי לא קראת אותי כמו שאני התכוונתי לכתוב. ראית בדברי אישור והסכמה, כאשר התכוונתי בדיוק להיפך. אם זה רלוונטי לך - נסי לקרוא את תגובתי ולחשוב על דרכים נוספות להבינה. בכל מקרה, שמח שאת כאן, ומתנצל אם דברי אז פגעו בך. אודי

20/03/2020 | 02:05 | מאת: אביב 22

אני יודעת שדברייך לא היו אישור והסכמה והאמת לקח לי המון זמן להבין , שהתאכזבתי בכלל .... הכל בסדר וגם אני שמחה שנכנסתי לכאן אתם יקרים לי וחשובים גם אם אני לא כאן תודה על היותך ושמור גם עלייך. אביב

19/03/2020 | 10:21 | מאת: אביב 22

ממש כמו מיץ פטל החלון שפתחת שירה ומי שהצטרפה סוריקטה מיכל ... ההמתנה בלי לחץ אז נראה לי שירה שבזכות מה שכתבתי לך למטה קצת הבנתי ....מערכות התמיכה שלי במציאות די בטלטלה בשנה האחרונה גם כאן קצת התערערתי לאט לאט תוך חיבור לחלקי התכנסתי פנימה או איך הקטנים אומרים -הכי טוב לבד ....קצת מתוך דפוסי העבר וקצת כי המציאות מכתיבה את זה ....זה לא שהפסקתי להעזר שאני צריכה אבל בדרך אחרת ופחות ....אפילו לא ויתרתי על פגישה וירטואלית עם הדיאטנית להפרעות אכילה ודווקא שם בחסות המרחק כמו שידעתי עלו דברים שבפגישה יש יותר בושה . האמת שקראתי אותכן בשבוע האחרון רציתי לראות שכולם בסדר ...ואז הייתה בי טיפת קנאה על כך שאתן ממשיכות להםגש עם המטפלים שלכן ....אני לא בטיםול מסודר כבר מעל חודש וזה גם הוסיף להתרחקות .... מנסה להרגיש כאן ולהתקרב .....תודה לכן משהו שכתבתי ... לחיות הרבה בגוף יחיד בימים טרופים אלו. אז שנים של טיפול ומקום שכבר הרבה דפוסי עבר נעלמו ושיח כמעט בן כולם . ועדין כאוס מטורף ,כזה שאני לא זוכרת מזמן .... חופשה של המטפלת עברה יחסית בשלום שמחתי לראות שהדפוסים הישנים התחלפו בתחושת החזקה טובה....יש גדלנו ואז באה הקורונה והראתה לי איך הפגיעה הזו, זאת של אבא וכל האחרים הפגיעה המינית הזו ...החוסר נראות שנים על גבי שנים טופחות על פני ואומרות לי גם אלף שנות טיפול לא ימחקו אותנו ... קורונה שווה סכנה לכולם ....אבל לנו עכשיו שוב כולם מסוכנים הולכת לסופר ומפחדת מכולם ....העוררות מתגברת מסתכלת לצדדים שאף אחד לא מתקרב ....סכנה ...המישהו הזה הזר הזה או הקרוב הזה יכול לפגוע בנו ...והחלקים במיוחד הקטנים מתרגמים את זה לזמן טראומה ....וכלום לא ישכנע שהסכנה היא לא כמו אז ...ועוד תזכורת כמה אנחנו לא מחוסנים כמה מחלות הגוף הזה סוחב עליו כתוצאה מהטראומה וכמה הוא שברירי ויש לשמור עליו בידוד אומר להיות לבד ...לאף אחד זה לא נעים לנו זה אומר שאף אחד לא יראה אותנו ...והנה אנחנו כבר המון זמן לא רואים את המטפלת והיא לא רואה אותנו וטלפון זה רק קול ...והקול שלנו לא נשמע גם בעבר צעקנו והשמענו קול והוא לא נשמע ...וכן היא שם כל כולה מעבר לקו עבוריינו ....אבל היא לא מצליחה לזהות מי בא ומתי שוב החוסר נראות הזאת ... אז אולי בכל זאת תגיעי ..הרחקתי את הכסאות ....אההההה בשביל כולם בפנים אין את ההבנה שלי של היום ...את רוצה מאיתנו מרחק כי אנחנו מפחידים כי אנחנו לא טובים ,, את כבר לא אוהבת אותנו .. ומה יקרה אם חלילה נדבק ממך או את מאיתנו ...זה אומר שנצטרך לחשוף את הזהות שלנו ואת המטפלת שלנו והאנונימיות זאת שקצת שומרת עליינו מאפשרת שיח על דברים שעטופים בבושה ותחושת אשמה רק יגדלו ....מה אסביר למשפחתי לילדי לבוסים שלי ..... ואפרופו עבודה כמו כולם מוצאת את עצמי מקוצצת ...והפחד מהקושי הכלכלי הקרב דופק גם הוא ...אולי תצמצמי ...וישר מתורגם לצמצם את עצמך את העזרה שלך את הטיפול ...לא זה לא יקרה ואני לא שם ובכל זאת ... הדפוס הזה שקופץ ישר . והטכנולוגיה בקושי אני מסתדרת איתה אבל החלקים שלי שחלקם חי במאה הקודמת כמעט, לא מבין ונלחץ ...אהה כן אני מכירה הרבה טכנופובים אבל אצלנו זה יותר מורכב והיום כדי להיות בקשר וגם לעבוד הכל בטכנולוגיה במיכשור הקר הזה שלא מרגיש את הבטן של מי שמולי נותן תחושה שכל החושים מתחדדים כדי להבין את האינטרקציה ואת מה שקורה .... אז שוב לבד בטלפון שקולי נשמע לא נשמע בתחושה ...כל אדם מסוכן ובידוד אומר שוב להיות סגורה ונתונה לחסדי אחרים ....כמה זה משחזר את הטראומה .... אבל היום זה לא אז ואחרי כזה מסע ארוך שעשיתי אני כבר יודעת לא להשתמש באוכל ולא להשמיד את עצמי כדי להרגע....אבל הכאוס גדול. אז בזכות הקורונה הכי הבנתי שכן גדלתי והרבה דפוסים נעלמו ואנחנו כבר קבוצה ולא אחד כנגד השני ועדין הפערים עצומים כל כך .......סליחה אבל קיבינימט בחיים הפגיעה הזו לא תעלם מחיי ....עצוב לי בעיקר , כי אני יודעת שברגעים אלה בחסות הבידוד הביתי יש עוד כמה ילדים אבודים שישלמו על זה מחיר כל חייהם.

19/03/2020 | 15:15 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי כמה את צודקת.. !! מנסיוני המר..לאחר המון שנות טיפול אומרת לך שאת תגמרי צודקת..שום פגיעה שחוויתי לא נעלמה.. תמיד ישנו איזה טריגר כזה או אחר שבא ומוציא מנבכי הזכרון הרדום כאב וזכרון כזה או אחר...למה אינם נעלמים לעד ?? שאלת המליון דולר.. את יודעת חושבת ...כן לפעמים גם מצליחה לחשוב..שאני למשל לא מצליחה להגבר על העבר..רק מפני שאותם פוגעים עדיין נמצאים חיים בתוך חיי..והם גם פעילים בחיי..מה שאומר שהשפעתם על חיי שרירה וקיימת..ולכן רק לכן הם תזכורת חיה תמידית בתוך הכאוס הזה שנקרא חיי.. עד כאן הגעתי ואיני מצליחה עוד... חיבוק וירטואלי עד אליך חטולית

19/03/2020 | 17:09 | מאת: מכל

אביב. טוב לקרוא ולשמוע ממך...שיהיה בנסיבות טובות...בכל מקרה המצב הזה משבש ומלמד בו זמנית. איתך

19/03/2020 | 20:35 | מאת: סוריקטה

הי אביב, מנסה למצוא מילת מפתח מתוך הכאוס. בידוד. והחרדות הנלוות. ממש חשבתי עליך בקטע הזה. קראתי פעם נוספת ואקרא שוב. בינתיים לומר רק זאת. ולהקשיב לך. שלך, סוריקטה

19/03/2020 | 20:54 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, הי מכירה את הכי טוב לבד... ואני שם רב הזמן בבידוד הזה מסתירה כל כך הרבה בעליית הגג ובמרתפים של הנפש. תודה על השיתוף בתובנות שלך, דברים שנוגעים גם אלי. מאחלת לך הרבה בריאות וקצת רגעים של שקט. איתך שירה

הי אביב, שמח שאת כאן! אודי

19/03/2020 | 05:15 | מאת: סוריקטה

ותודה שכאן בינתיים נשאר. זה אולי קצת חלק מהשגרה? תודה לך, אודי. ותודה לכולם. אפילו לדוקטורס שיצרו ומפעילים את המערכת, למרות הבאגים. לבוראי האינטרנט והחשמל ועוד. כמה שאנחנו תלויים. תודה לכולם - למפעילים למשתתפים - ביחד, לפעמים, נוצרת זרימה. סוריקטה

19/03/2020 | 15:18 | מאת: חטוליתוש

השארי גם את כאן עם כל מי שעדיין כאן ותמשיכי להיות חלק בלתי נפרד ..כמו אז..כמו תמיד . חטולית

הי סוריקטה, באש ובמים, אנחנו כאן. (אלף כברים לא יצליחו לכבות אותנו, אז וירוס?) :-) אודי

19/03/2020 | 05:11 | מאת: סוריקטה

הי אודי, ואיך אתה בימים אלו, אם תרצה לשתף אותנו? סוריקטה

היי אודי, מצטרפת לסוריקטה, איך אתה?

הי סוריקטה ומיכל, בגדול, אני בסדר גמור. יש הרבה עניינים בניהול המשבר הנוכחי בגזרות שלי (אני פסיכולוג ראשי של מרכז רפואי גדול), אבל אני די נפעם ממה שאני רואה ברובו של הזמן (יש גם המון קשיים, כמובן, בכל זאת, משבר עולמי...). תודה לכן, אודי

19/03/2020 | 05:07 | מאת: סוריקטה

הי שירה, עץ בשבילך. אם תרצי. מזמינה. בואי את. בואי גם. נראה לי שאולי בתקופה כזאת אנשים יספרו, באם יבחרו, באופן נפרד על מה שמתחולל. בקטע של אחד מדבר והשאר מקשיבים. הכי דומה לתורות, בלי ערבוב - גם לא בקורונה :-) סוריקטה

19/03/2020 | 20:58 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, אני מנסה לבוא ולספר לפעמים אין לי הרבה מילים, רק להיות נוכחת... ואולי לםעמים מתגנב הפחד והתחושה שאלה מילים אחרונות, שמה שלא נאמר לא יאמר. שמרי על עצמך שלך שירה

19/03/2020 | 05:01 | מאת: סוריקטה

הי אביב גם אני ראיתי שם למטה. גם ראיתי את העץ שפתחה עבורך שירה. מתאים, בעיניי, ששירה תיקח את התפקיד. בואי נדמיין וירטואלית אותנו שותקות ומקשיבות, מקשיבות מקשיבות לך, בלי להיכנס לך לדברים. סוריקטה

19/03/2020 | 09:09 | מאת: אביב 22

תודה על המילים על הרצון על הרגישות תשמרי עלייך יקרה שאת ותמשיכי לכתוב אני שמחה כשאני נכנסת לראות הודעות שלך ....זה נפלא בעיני חיבוק אביב

18/03/2020 | 21:16 | מאת: .במבי פצוע..

מנסה שוב.. כן...נכון יש את האימה מהקורונה והשלכותיו .. אבל ,לא להאמין.. יש לי ממש פחד לכתוב ולא להצליח לשלוח... ... אולי בגלל שהרגיל אצלי זה להיות בעולם הפנימי שלי ... עדיין זה לא כל כך ברגיל אצלי לשתף ולצאת אל האחרים בשיתוף... מנסה... היום זו היתה הפגישה האחרונה עם אמא צביה במתכונת הרגילה... זהו.. ממחר אנחנו "ניפגש" באמצעות הסקייפ.. אמא צביה רצתה שנתחיל כבר היום אבל לאור ההתנגדות העזה שלי הייתי אצלה היום ו"ערכנו חזרה" נראה לכם שהגענו לקץ העולם ?????? זהו ??? היום כשהייתי אצל אמא צביה ניסיתי "להסניף "אותה אלי לוורידים,, ניסיתי "לצלם" אותה בעיניים ולנסות לזכור אותה טוב טוב... מעניין אם יהיה יום ראשון ??? אולי כבר שבת ?? שישי ??? יהיה מחר ????? שיתוק בנשמה ... שלכם-במבי

19/03/2020 | 07:51 | מאת: שירה2017

במבי אהובה, טוב לשמוע את קולך כאן, והנה ניצחת את הבאג... באמת תקופה הזויה ותחושת סוף עולם, כמו להיות בתוך סרט מדע בדיוני. לי בעבר היתה התנגדות גדולה לפגישות בסקייפ ותמיד סרבתי, אבל כשנסע לתקופה ארוכה התרגלתי. זה היה בסדר בסך הכל, אבל קשה מאוד להפרד ולהוריד מימדים מהמפגש. אני הייתי אתמול במפגש, הכורסאות התרחקו, בחדר עמד ריחו של האלכוהול לחיטוי ואולי גם עמד שם פחד, כאילו אנחנו ממש מסתכנים, כאילו מפגש שווה הדבקה/הדבקות. במבי, מקווה שהספקת לראות את השקדיות שפרחו. הייתי במטעים ממש בימים האחרונים לפריחה וחשבתי עלייך "ועל ראשי ירד מטר צחור" כמו בשיר של לאה גולדברג. שלך שירה

19/03/2020 | 10:21 | מאת: .במבי פצוע..

שירה אהובה!!! אלכו'גל.... :))) כבר בשבוע שעבר כשהגעתי לאמא צביה ,האויר בקליניקה שלה היה ספוג בריח אלכוהול... כשנכנסתי אליה ,פרץ ממני צחוק אדיר ותוך כדי אמרתי לה שזה מרגיש שהגעתי לבית מרזח...:)))) .... עשה לי רושם שאותה זה פחות הצחיק.... ... נכון לעכשיו ,גם הרכב שלי ולמעשה לכל מקום שאני מגיעה (שזה כמעט לאף לא מקום אחד מלבד הרכב והבית ) הריח השליט ,זה ריח של בית מרזח. אגב,קורה איתי משהו הזוי.. אני משתמשת באלכוג'ל ללא הפסקה כמעט..ואני לא יודעת למה...אבל אוטומטית ,לאחר השימוש אני מריחה את הידיים שלי,וריח האלכוהול ממש חודר למוח... מעניין אם אפשר להפוך לשיכורים באמצעות הרחת כפות הידיים באלכוג'ל.... לגבי השקדיות..... מי זוכר אותן....????? ...... לא להאמין..... ראיתי אותן בהמוניהן ....זה היה רק לפני ...לא זוכרת... וואלה...פעם היה עולם.... ראיתי המוני המונים של שקדיות ש'לבשו לבן ורוד' ונראו היוצאות במחול ...היו כבר גם חרציות, כלניות וכמובן רקפות.... ... וואלה... פתאום מתחשק לי לנסוע שוב ולבדוק אם הן עדיין קיימות. .. ... לא... אין לי כוח עם כל הקורונה... אולי אלך לישון... .... הקטע הוא שאפילו לישון אתה לא מצליח...נרדם ומתעורר ושוב מנסה לישון ושוב מתעורר... היום הופך ללילה ובלילה ליום .ואתה כבר לא יודע אם היום זה יום ראשון? רביעי? שבת? אתה כבר לא יודע אם היום זה היום? ואולי היום זה מחר? ואולי היום זה אתמול? ואולי היום אין בכלל היום...??????? שלך,במבי

19/03/2020 | 12:57 | מאת: סוריקטה

הי במבי, אצלי, עדיין, המתכונת, הן של העבודה והן של פגישות הנפש, לא מאד שונה מהרגיל. דווקא הפורום הזה, כמו שהוא בנוי, עם ההפסקה בשלישי ובסופי שבוע, מאד עוזר לזכור באיזה יום אנחנו. שום קץ עולם. לפחות ככה אני חושבת. גם לא רואה אותי היסטרית ובפאניקה. אבל עולה ברקע המחשבה על אובדן ההורים המבוגרים, למשל, שאיכשהו פנימה כבר נפרדתי באופן מסוים מהם. סוריקטה

19/03/2020 | 13:00 | מאת: סוריקטה

הי שוב במבי, בהמשך להודעתך השנייה - את מכירה - הטבע ואני. אביב בפתח. אני ממשיכה, כתמיד, להתבונן בטבע. בשקט שבחוץ. בניצנים, בפרחים, מקשיבה לציפורים. רואה את השמש זורחת. הרבה יופי. סוריקטה

19/03/2020 | 14:53 | מאת: חטוליתוש

במבי אהובה לשוחח בסקיפ מהפגישה הבאה ..נהדר..לפחות תוכלי לראות את אמא צביה..יותר טוב מאשר רק בשיחת טלפון כמו שאמורה להיות עבורי בשבוע הבא ..השבוע לא התאפשר.. ולך היתה פגישה רגילה..כמה נפלא מתוקה וערכתם חזרה ..נהדר לדעתי... אנחנו ממש לא בסוף העולם גם הקורונה הזו תסתיים בשלב כזה או אחר..אולי בעוד זמן לא רב.... במבי מתוקה שאת כמה את מרגשת בתאורך את הרגשות שלך לאמא צביה..לחוש..להריח..לצלם..לזכור...כמה טוב ... במבי מתוקה הכל ממשיך "כרגיל.." כמעט...לא נורא ..עברנו את פרעה נעבור גם את זה...באמת ...עוד תראי שדברים יחזרו למסלולם.. שולחת לך חיבוק וירטואלי ללא "חומרי אלכוהול " רק עם חיוך גדול ...עד אליך חטולית

19/03/2020 | 17:56 | מאת: אביב 22

התגעגעתי שמחה שבאת

19/03/2020 | 23:34 | מאת: מכל

במבי יקרה... התגעגעתי. לט יודעת מה לומר...רק שמבינה ושינויים קשים..אבל הכרחיים.איתך.

הי במבי, לא סוף העולם, אלא וירוס מדבק מאוד שמנסים להתמודד עמו ולמגרו. יש לנו מזל שיש את האפשרויות הוירטואליות, שתופסות את המקום שמאפשר מפגש אנושי עם הצורך בבידוד פיזי. זה זמני, והדברים ישובו לשגרה תוך כמה שבועות. ויש גם דברים יפים, כמו שיתוף פעולה בין ארצות ועמים בצורה מפעימה. אודי

18/03/2020 | 15:48 | מאת: חטוליתוש

חשבתי שכבר התחסנתי בפני נתינת מקום לרגשות לאחרים אך התבדתי.... מדברת על המטפלת שלי..שלקח לי המון זמן לומר המטפלת שלי...כן....כן...לומר שלי ..אומר שיש שם משהו...שמרגיש שם משהו..שזה כבר לא זר...... היא כמו פצצת אנרגיה בלתי נדלית....קשובה..מבינה..תומכת.....גם נותנת בראש כשצריך...אנרגטית ברמות שאני לא מסוגלת לתאר... נורא פחדתי שוב להיקשר ריגשית למטפלת...בגלל נסיון העבר...בגלל שפוחדת שוב להפגע...בגלל שזה גורם לי להרגיש שאני הופכת להיות תלויה בכל דבר שבא ממנה... לא רוצה !! לא רוצה..!! לא רוצה...!! אווווף איתי....חשבתי שנשמרתי לעצמי אך לאאאאא !! ותוך כדי כתיבה עולים בי שוב הזכרונות ההם....וחרדה שוב מציפה אותי ..ש....ש... פוחדת שוב לתת לרגשות להיות שם ..להרגיש כמה אכפת לה ממני..כמה היא אומרת שאוהבת אותי...וגם להרגיש שאכפת לי ממנה באמת.....פוחדת לאהוב אותה..כי באמת מגיע לה .... כמה בקלות אני הופכת חרדתית..אסון..אני אסון מהלך ..עם הליכון.... והשבוע לא היתה פגישה בגלל קורח הנסיבות..אסור בחדרים קטנים..ושם יש רק חדרים קטנים לטיפול... והיא שולחת לי הודעות קוליות מרגיעות..וציורי לבבות ..כן..היא מגניבה..ואני שוב נופלת בשבי אחריה כמו שלא היתה אף מטפלת לפניה..כי תמיד מרגיעה ועושה לי סדר בראש..ובסיום פגישה תמיד חיבוק חם חיוך גדול ..אז אייך אפשר שלא ?? מטומטמת שכמוני למה אני שוב פוחדת ?? רוצה לתת לה הזדמנות להיות כל מה שהיא מקרינה כלפי.....ואולי גם לעצמי ?? אולי הפעם בלי פחדים ?? אייך עושים את המהלך הזה ?? אייך מרפים מהפחד הזה..?? אני זקוקה לעיצה מכל מי שמוכנה לבוא ולומר לי..הייי..תעשי...?? תודה לכולן וגם לך אודי .. חטולית

19/03/2020 | 07:34 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה, הפחד הזה שמי שמושיט יד יש לו גם כוונות נסתרות, שהוא עלול לפגוע, לנצל, להכאיב. הפחד להקשר ולהנטש. הפחד להקשר לדמות מיטיבה ולהפגע. חוסר האמון הבסיסי. כמה כואב.... המחשבה האם כל זה אמיתי? הנזקקות הנואשת הזו בדמות סרה, אני כל כך מכירה את זה.... אבל את יודעת, בין השורות הכואבות את גם רואה את הטוב שבה ואולי זו הדרך. איתך שירה

19/03/2020 | 17:59 | מאת: אביב 22

לאט לאט צעד צעד לומדים לסמוך ולשחרר וגם להפרד ולהתחיל קשרים חדשים ואלו הישנים לא נעלמים הם נשארים בלב ואז לומדים שאפשר לסמוך על עצמך ועל אחרים אתך בלב אביב

הי חטולית, הפחד חשוב ויש לו מקום. אבל חשוב לזכור שהוא לא הדבר היחידי במרחב הפנימי שלך, כי יש גם את ההזדקקות, היכולת להאמין ולסמוך - ובעיקר - אדם שראוי לכך. והזמן והעקביות יעשו גם הם את שלהם. אודי

18/03/2020 | 13:18 | מאת: שירה2017

בואי

18/03/2020 | 23:00 | מאת: מכל

מצטרפת..קראתי למטה. אבל לא כולם רואים. אביב כתבה למטה....אביב. חיבוק מרחוק. מה שמתאים.

19/03/2020 | 09:15 | מאת: אביב 22

אכן כתבתי למטה האמת לא נוח לי העצים האלה קצת מביך .....ומרגש שאתן חושבות עלי חושבת גם אני על כולכם ואתם בליבי עדין לא ממש יודעת מה קורה לי עם הפורום והוירטואלי בכלל ... לא מצליחה להבין למקד לעצמי אבל אין ספק שמשהו קרה לי מול המקום כאן והאמת שאותו משהו מתנהל גם במקביל במקומות מציאותיים תמיכתיים אחרים .... לא יודעת אם זה פחות צורך וצמיחה ויותר התכנסות פנימה כתוצאה מחיבור פנימי ככה או ככה .... אני כאן לפעמים ואני בסדר תשמרו עליכם אביב

19/03/2020 | 15:01 | מאת: חטוליתוש

נראה שאת שומרת על עצמך די טוב ומרגישה עם זה גם טוב מה עוד אפשר לבקש..? אשמח לראותך כאן לעיתים תכופות יותר את חסרה כאן לכולן תמשיכי לשמור על עצמך .. חטולית

היי.. קוראת אתכן. לא יודעת להגיב לזה כרגע. אבל המצב הזה מחרפן את כולם. כלם במחשב עם המטלות הלימודיות..ואז האינטרנט נופל. ו...מה עושים כשאין מחשב לכל ילד כדי לעשות מטלות? או להיות בקשר עם מוריו? מזל שאצלנו יש... המורים עובדים!! וקשה יותר אפילו. גם אני שלחתי סרטונים ( הבן האמצעי מסריט ועוזר) של עצמי. פאדיחות אבל התגובות מרגשות ממש!!!! הילדים כל כך נהנים להפגש בצורה המוזרה הזאת ;) ושולחת משימות אבל לא מעיקות שלא יגידו שמציפים. כי יודעת מה זה!!! אז למה להחזיר בקיץ??? ולמה רוצים שנצא לחל"ת באוצר אם נפסיק לעבוד מהבית?? הפכנו להיות מגזר פריאר!!!! שאיש אינו מבין. ורק רוצים לקבל שירות ללא תשלום. למה???? לא לשלם ולצאת לחל"ת זה התנאי ללימודי קיץ???,לא יודעת..אנחנו עובדות!!! למה להוסיף אותנו כנטל נוסף על המדינה...מרגישה ניצול ציני של המצב ולא מצד המורים!!!! בכל מקרה בפגישה היה מוזר. 2 הכורסאות מרוחקות כמה שיותר באלכסון..ושינוי בחדר כמובן בצורה כזו..ומרחק...אבל כן דברנו על התחושות. קצת להוציא. על ההרגשה הנוראית לא דברנו. היא קבורה עמוק בפנים.ואולי טוב שכך. תפקוד על הילוך גבוה ומפוקס. אין ברירה.

הוצאתי את התסכול שלי פה...סליחה. עכשיו הסתדר. יש הסכם והוא ממש נשמע אחלה. מזל!!! אספר שיש לי חלק בזה..קטן אבל חלק בהסתדרות המורים. התחלתי לנסות לשנות מבפנים... הלוואי שיפנימו ויבינו אותנו בציבור בכלל לא רק באוצר! אוכל לומר שזה עשה משהו טוב הבלאגן הזה. המון תגובות מדהימות וסרטוני ילדים מתוקים. הכרת תודה ענקית מההורים. כמה כייףףףףףףףףף. שיתפתי אותה בווטסאפ וחושבות על חזרה אליה. אבל כרגע זה בבלאגן בגלל המצב.

מיכלי מאמי הכל בסדר הכל מותר אין שום בעיה עם הוצאת התסכול שלך כאן על הבמה הזו שמיועדת לכולן.. גאה בך מאוד על חלקך בכל מה שתרמת ל...והנה שגם קיבלת המון תודות וחיזוקים מבחוץ על כל מה שעשית ✍👍👍👏👏👏 וכן כל דבר יחזור למקומו בשעתו הנכונה..נהדר שאת חושבת לחזור אליה אם זה מה שאת זקוקה... חטולית

19/03/2020 | 18:10 | מאת: אביב 22

נפלא שניפגשתן נפלא שאת עושה וכן לא פשוט עכשיו ולא קל לאף אחד ואולי זה הדבר הכי מופלא איך קורונה וירוס זהיר מזכיר לנו כמה החיים שברירים כמה הם חשובים ...מזכיר לנו אנשים שחשובים לנו . מציב לנו גם מראות על בדידות על אנשים שחיים חיים שלמים מבלי לצאת מהבית על כאלה שאין להם בית בכלל על עבודה ופרנסה על תלות ושייכות ... עד כמה כולנו רקמה אנושית אחת בלי הבדל גזע דת או מין ..או לאום ....פשוט בני אדם .... אתך אביב

הי מיכל, עת לתפקד ועת - כשדברים מעט מתאזנים ונרגעים - להיכנס לעומק. שמח שדברים מסתדרים יותר! אודי

18/03/2020 | 05:09 | מאת: סוריקטה

הי כולם ואודי, כן, אודי, נראה שבתקופות עקה מוצאים אנשים המגלים יותר חמלה. כמי שנרתם שם עבורך בעיצומו של קרב. יכולה לראות זאת בפעילויות הקהילתיות, בתוך המשפחה (למשל, סיוע כלכלי לאבא שלי), בשיחות גלויות לב יותר עם אנשים. אתמול הגיעו הנחיות נוקשות יותר של משרד הבריאות. תגובה ראשונית - מן הסתם - הלם. למרות שדי היינו איכשהו מוכנים לזה. תגובותיי היו לכיוון הפרנואידיות, מידי, פחות מפוקסות. שוחחתי עם כמה אנשים, מעט התעשתתי ובהמשך נבנו תוכניות היום שלי. עדיין מנסה לשמור על מה שקרוב יותר לשגרה. לפעולות היומיומיות המוכרות. מתפדחת לפתוח הודעות. לכתוב כל כך הרבה. ממש. סוריקטה

18/03/2020 | 10:54 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי אין במה להתבייש המצב אינו רגיל..נורמלי . וכן השינויים האלה מעבירים גם אותי על דעתי גם אני משוחחת עם כל המקורבים אלי שעליהם אני סומכת יותר מאשר עלי....עצוב נורא שלכך הגעתי..אך צו השעה..!! בהחלט מנסה לשמור על שיגרה..אך לפעמים לא יודעת איזו שיגרה .....הבלגן חוגג אצלי בראש ואיני צלולה כפי שהייתי רוצה להיות....!! פתחי כמה הודעות שמרגיש לך נכון לעשות רק אל תשארי לבד ובחוץ... כמו שאודי אומר : העיקר שכתבת ..גם לדעתי חשוב מאוד שתכתבי הכל בלי להתבייש..לשם כך הפורום כאן כולנו כאן וכמובן אודי כאן...המרגיע הלאומי שלנו.. אוהבת חטולית

18/03/2020 | 19:36 | מאת: סוריקטה

לילה טוב בינתיים

18/03/2020 | 23:40 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי אז מה אם יש רגעי שבירה על הכתב לפעמים מגלים כמה חוזק הכתיבה נותנת...כמה מחזק עצם ההוצאה של רגעי השבירה מקלים.. תרשי לעצמך להיות..... ליל מנוחה יקרה חטולית

19/03/2020 | 04:55 | מאת: סוריקטה

הי חטולית יקרה, אני כותבת. כותבת כאן כמה וכמה שנים. אולי רק קצת בזמן האחרון יש דיבור על נושאים שכאלה וחלוקה עם אנשים נוספים. מעבר למה שאחרי שנים יצא בשיחות בטיפול. עדיין רוב הזמן אני שותקת. ושוב, כמו שאמרתי פעם - אני שותקת, בחוץ שקט, וברקע שומעים רק את רחשי המקלדת. אם אני כותבת. התחלתי לדבר (לא מילים של תינוקת, אלא מילים בעלות משמעות והבנה רגשית ושיתוף) רק לפני כמה שנים ורק בחודשים האחרונים אולי דלף קצת יותר. מפחיד. ההתכנסות הצפויה בבית - מה שעשיתי לעצמי לפני סך הכל עשור - אולי היה חמור יותר מזה. הוא היה חמור מזה. הנה כתבתי, סוריקטה

19/03/2020 | 14:39 | מאת: חטוליתוש

יקרה שלי לפעמים נדרשים שנים על מנת לאזור אומץ וכוחות נפשיים לדבר את הכאב..גם אם במינונים קטנים... והשתיקה יפה שלי ...קשה מנשוא..מעבר למילים.. מבינה היטב את קשיי השיתוף...לוקח זמן לרגשות להבין ולתת להם מקום ראוי להיות...בהחלט... חושבת שבטח יהיה לך קשה לדבר כעת על אותה התכנסות מלפני עשור ...כנראה שששםםםם קרו הדברים שמהם את עדיין לא .....פשוט לא ...!! אשמח באם תרצי לשתף.. איתך יפה שלי חטולית

19/03/2020 | 18:03 | מאת: אביב 22

נראה לי שאת אותה חמלה חיצונית אם נדע לכוון פנימה נצליח לשרוד גם את הבידוד עם עצמינו עם החלקים הנעימים והפחות נעימים תודה על היותך בבקשה תמשיכי לבוא ולכתוב ולתת לעצמך מקום זה נפלא וטוב אתך בלב גם שאני לא כאן אביב

19/03/2020 | 20:06 | מאת: סוריקטה

ומרגע זה, ששבתי הביתה, מכת בדידות סוף השבוע. בדידות. סוריקטה

הי סוריקטה, אשתף אותך ואת כולם, שבדיוק היום כתבתי לצוות שלי במרכז הרפואי, עד כמה מרגשת ההתגייסות של כולם. אני חושב שיש במצב המאוד לא פשוט הזה שכולנו נמצאים בו גם גילויים בריאים של חוסן, חמלה ואחריות הדדית. וזה - למרות כל החסרונות - כנראה חוזקו של המין האנושי, בסופו של דבר. אודי

16/03/2020 | 23:51 | מאת: דריה אחרת

האם זה נורמלי שבחורה בת 25 תרצה ללכת באצבעות שלובות עם אביה ברחוב?

18/03/2020 | 11:04 | מאת: חטוליתוש

היי דריה אחרת החלום שלי תמיד היה ללכת ברחוב עם אצבעות שלובות עם אבי ז"ל....רק מפני שלמרות הכל...אהבתי אותו מאוד.. לא ראתי בכך משהו פסול.. רק רציתי את הקירבה שלו..להרגיש את החום שלו..לדעת שאהב אותי למרות הכל....היה איש כריזמטי כלפי כולם... ורק לפני מותו הקשה זכיתי לשלב עימו אצבעות במיטת חוליו..עדין כואב ..למרות שעברו המון שנים.. לא יודעת באם תקין..תלוי בנסיבות כך נראה לי חטולית

18/03/2020 | 15:17 | מאת: סוריקטה

הי, אולי אנחנו לא יודעים מה התמונה השלמה? או מערכת היחסים שנבנתה. אולי הבת עם צרכים מיוחדים, למשל?

שלום דריה, מדוע אמורה להיות עם זה בעיה? אני משער שאם את שואלת, זה נראה לך לא תקין מאיזושהי סיבה. למה לחשוב שזה לא בסדר? אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנות אמצע השבוע. נשוב ונפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

16/03/2020 | 22:11 | מאת: .במבי פצוע..

מתרגשת ... מתרגשת מהחיבוק שלכן.. :) ... מה אגיד לכם.. ?? ??? וואוו... באמת שאתן מרגשות... ... פתאום אני שוב בחרדה שהבאג לא יאפשר שליחה... אני רוצה לנסות לשלוח..

18/03/2020 | 10:43 | מאת: חטוליתוש

במבי אהובה כמה נפלא שאת כאן מחכה לך .... כולם אוהבים אותך..את יודעת .. וכתבי כל שעולה בליבך מילותיך ונוכחותך חסרים כבר המון זמן.. אוהבת חטולית

18/03/2020 | 15:19 | מאת: סוריקטה

חח במבי מה עדיף - חרדה מהבאג של דוקטורס או ממעללי ה covid19? :-) הצלחת לשלוח! סוריקטה

16/03/2020 | 18:44 | מאת: ינשוף

אני רוצה לכתוב אבל אין לי מילים אני לא מבינה מה שעובר עלי מרגיש כמו להיות בערפל והכל מטושטש. אני לא מצליחה לזהות אותי ומה שקורה בפנים.

הי ינשוף, צריך אולי זמן כדי שדברים יתבהרו יותר... אלו ימים מורכבים. אודי

18/03/2020 | 10:40 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי אם אומר לך שגם אני מרגישה כמוך יקל עליך ?? איתך מתוקה גם בלב חטולית

וואו.. אתן! אודי, מעניין גם אני מרגישה שפתאום החוץ קצת מתאזן עם הפנים. אני אסביר איך זה אצלי. לרוב מרגישה שאני דחויה/ לא אהובה/ דפוקה ועוד...למרות שהמצב הזה השתנה הרבה בעקבות הטיפול. יותר מקבלת את עצמי.... אז קצת שגעתי אותה, כלומר כמו שכתבתי בהודעתי הקודמת..לא רציתי לבוא בגלל הפיזי. הייתי עם הבן שלי בעיר ופתאום ראיתי אותה מולנו..היא כמובן לא אמרה שלום אבל ראיתי חיוך כזה שראתה אותי. ואז זה הכה בי!! הבנתי שבעצם זה בא ממקום הדחיה שלי. שהמרחק הפיזי כאילו מעיד על המרחק בקשר. יודעת רציונאלית שזו שטות גמורה. אבל כאילו דחיה בישיבה יותר מרוחקת ושונה?? בלי חיבוק בסוף...מבאס. אבל החלטתי לומר לה זאת. אז אמרתי והחלטתי לבוא ולהתמודג עם החשש וההסוס. נראה. בהצלחה לכולנו. לכל ה"דחויים"כלנו עכשיו מצורעים ודחויים.....קשה. חיבוק וירטואלי לכלם

16/03/2020 | 20:05 | מאת: חטוליתוש

מיכלי סוריטקה ושירה מצטערת לא הבנתי מה אתן אומרות חוץ ופנים וכל השאר... גם כך מבולבלת הראש לא עובד.. איתכן ... חטולית

הי מיכל, יופי! :-) אודי

16/03/2020 | 05:56 | מאת: סוריקטה

הי, נדמה שכאילו קצת עכשיו העולם החיצוני מתאים את עצמו לעולמי הפנימי, למיומנויות שלי, לחוזקות שאני מכירה בי בזמן משבר בקנה מידה גדול. כאילו נוצרת מעין התלכדות פנים וחוץ בזמני רעידות אדמה, קטסטרופות, שואה. וכשהעולם יחזור לשגרתו וישוב הפער (וגם הקנאה עימו) - כך מכירה מעצמי - יש סיכוי להתרסקות פנימית. עם זאת, ניסיתי להתחזק גם באזורים האלה. סוריקטה

16/03/2020 | 08:30 | מאת: שירה2017

מרגישה שנתת מילים למשהו שלא ידעתי להסביר, לתחושה המוזרה שהנפש מאוזנת יותר עם התקרבות סוף העולם שבחוץ לזה שבפנים. עכשיו אולי אני מבינה. שלך שירה

הי סוריקטה, גם מנסיוני - עתות משבר מבחוץ מוציאים מרבים מאתנו כוחות טובים דווקא. לעתים, אח"כ אפשר להרפות... אודי

15/03/2020 | 20:46 | מאת: שירה2017

אולי תבואו קצת לעדכן בשלומכן אתם חסרות

16/03/2020 | 09:13 | מאת: .במבי פצוע..

שירה יקרה... הי..הי לך, לכולכם.. אני פהף קוראת.. לא כותבת .. פעמים רבות כתבתי ,מושקעת בכתיבה ,וכשרציתי לשלוח ,לא הצלחתי בגלל הבאג המתמשך של דוקטורס.. התייאשתי והפכתי לקוראת שקטה.. אגב, זה כל כך מאפיין את דפוס ההתנהגות שלי גם בעולם החיצוני.. אולי היום מעט פחות.. אני בודקת.. אם אצליח עכשיו לשלוח ,אנסה לכתוב היום מאוחר יותר הודעה מושקעת (כשאני כותבת מושקעת ,אני מתייחסת לעמדה רגשית בה אני נמצאת כשאני כותבת פה..כותבת מהלב ומהבטן) עדיין לא בטוח לי ..לא סומכת על המערכת עם הבאג המתמשך.. שלכם, במבי.

16/03/2020 | 14:20 | מאת: חטוליתוש

היייי מתוקה שאת כמה שמחה לראותך כאן ולא חשוב מה את כותבת רק הנוכחות שלך כאן משמחת אותי כל כך.... מבינה אותך אך התגעגעתי המונים..😍🤩 ממש עשית לי את היום וכבר מרגיש לי פחות לבד כמובן שאשמח לעוד כלללל מה שתכתבי.. מחכה לך חטולית

16/03/2020 | 18:27 | מאת: סוריקטה

במבי מילותייך חסרו לי. חסרו ממש. ואת פה. עדיין פה. 💖 סוריקטה

16/03/2020 | 18:55 | מאת: מכל

מצטרפת... ב מ ב י !!!! בואי מתוקה שלנו!! חיבוק לא מדבק ;) רק הטוב שבו שמדבק.

הי שירה, יופי של יוזמה. במבי - שמח לשמוע ממך! אודי

17/03/2020 | 08:26 | מאת: סוריקטה

גם אני חושבת על אביב, ינשוף ועוד ועוד ומי שנמצא בסיכון ועובד עם קבוצות אנשים בסיכון. סוריקטה

18/03/2020 | 17:33 | מאת: אביב 22

אני בסדר תודה על המחשבה ניכנסת מידי פעם לא יודעת אין לי מילים תקופה כזו תישמרו עליכם כולכם אביב

15/03/2020 | 16:41 | מאת: חטוליתוש

הרופא הזה חדש אצלנו בקופה ועדין לא הקציבו לו אחות מסייעת בזמן הבדיקות כך שגם לו ביקשתי לא היה מתאפשר והחודש הזה במיוחד גדוש בהמון בדיקות גם בתחום שלו וגם בתחומים נוספים...ובמצב שנוצר אין לי בכלל מושג אייך אבצע אותם תורים שמחכים כמעט 3 חודשים.. למה אני כל הזמן לחוצה ?... גם את הבדיקות הפולשניות כבר ביצעתי בעבר וכעת שוב למעכב זו בטח רק התקופה הזו שמטלטלת אותי בגלל המון חוסר ודאות. שמישהו יגיד לי שלא נהיתי סתם פסיכית ..אני כבר לא חושבת בהגיון בגלל החרדות שלי

15/03/2020 | 19:01 | מאת: מכל

היי... אכן תקופה קשה. מבלבלת מעולם לא היה משהו דומה. אז מנסים תוך כדי תנועה... אני ביטלתי גם פיזיותרפיה..לא רציתי מגע עם מטפל הפיזיו. מצחיק עם המטפלת הייתי רוצה חיבוק רק שאני פוחדת עליה (יותר מאשר עליי). יש לי בדיקות דם לא יודעת אם אלך. לבן שלי יש גם שבוע הבא רופא מקצועי. ואני לא יודעת..מוזר נלך עם כפפות? לא החלטתי עדיין. ופלונטר פוליטי. בלאגן במדינה. אז כלם כנראה בלחץ הפעם..איתך. כולנו. ❤

15/03/2020 | 20:37 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה, כל החרדות מובנות לאור הבדיקות ובטח מועצמות בגלל התקופה המאתגרת שלפנינו. טוב שאת מטפלת בעצמך! איתך שירה

הי חטולית, ברור ומובן, ולזה - כמו שאמרו לך כאן - נוספת המציאות הלא פשוטה שלנו עכשיו. אודי

היי אודי וכלם, מכיון שהיה לי קצת קשה נפשית בתקופה האחרונה קבענו פגישה להיום מלפני שבוע וחצי בערך...אז אתמול יצרתי איתה קשר כי לא ידעתי אם היא ממשיכה רגיל וכו.. אז כן היא מקבלת מטופלים בישיבה תוך שמירה על מרחק מסויים. וכמובן שאמרתי שתשמור על עצמה ועדיף לא להפגש. היא מקסימה וכתבתי לה שתשמור על עצמה...אבל לי זה קשה לבוא ככה. אני רגילה שאנחנו קרובות, מרחק לא גדול ודי סביר אחת מול השנייה, ותמיד מתחבקות בסיום. החלטתי לבטל את הפגישה..חשבתי שלי לא מתאים המרחק הזה או פגישה דרך המחשב...לא אוהבת. אז הפגישה תחכה. באסה אבל תחכה. זה מעניין שאותי מערער פגישה ללא מגע פתאום.הרי שנים הפגישה הייתה ללא מגע...ועכשיו ללא חיבוק בסוף פגישה ומרחק גדול יותר מערער ויהיה לי קשה פי כמה. מוזר נכון??? סתם חשבתי בעייתיות מגע בטיפול הא?? יש כאלה שלא מוכנים מגע בכלל בטיפול..מובן. עכשיו אתמודד כמו כלם. כלם אצלי בבית, למידה מרחוק המון שיעורי בית להורים..גם מבאס. בהצלחה לכולנו. ופרנסה? אין מושג מה יעשו. אבל עדיף מלחלות ובתי חולים עמוסים. בגלל שאין מספיק בדיקות ביום ולא בודדו רק חולים...מבאס. בהצלחה ובריאות לכולנו. לא בטוחה ששואלת משהו. זקוקה לדעת שיש ביטחון....תודה

הי מיכל, זו העת בה אני מקשיבה יותר לאנשים שאורח החיים שלהם שונה מאד משלי ופוגשת את חרדותיהם האמיתיות מתוך שבירת הרצף והבלבול. זו גם שעתם של האנשים המופנמים והבודדים. כמוני. בשלב זה - אצלי השגרה נמשכת. עובדת כרגיל, מתניידת די כרגיל (הרוב הליכות ותנועה והרבה מאלו). בין כה וכה יש לי נטייה להתרחק ממקומות הומי אדם בכללם סופרים גדולים בימי שישי בצהרים, או לפני חגים. גם כך אני מצטמצמת למדי. התבודדות וגם הסתגרות בבית משולבת בפגיעה כלכלית הם דברים שאני מכירה מאד. גם שמירה על הגיינה גבוהה בהיותי מטפלת בבעלי חיים, בפצעיהם, מחלותיהם והפרשותיהם. הפגישות הטיפוליות התקיימו עד כה. גם שוחחנו על המצב והמטפל שלי גם הסביר לי את תהליך הבנייה ככל שידוע עד להתרחשות המאיימת עכשיו. אנחנו, בטיפול, שומרים מרחק - כי ככה זה תמיד. בעבר ראיתי באופן מאד חזק את נוכחותי באופן מזיק ביותר. ממית. מסכן חיים. מרחיק. מדיר. יש עדיין קול כזה, אבל כבר יודעת לומר, לפעמים, שהוא קיצוני ומאד לא הגיוני. לכן, כן הבאתי את עצמי לפגישה. עם זאת, עניין חיטוי הידיים התכוף ברמה הזאת - היא התנהלות חדשה. העבודה שלי היא טיפול בילדים. בשונה מגן בו האביזרים נמצאים במקום שמגיעים אליו, אני לוקחת איתי את כלי העבודה הרבים בראש וגם קונקרטית (שלושה תיקים מאלו) ליומיום. ויש סדר יום. אני לגמרי נוגעת במי שאני מטפלת בו וגם אוכלים מאותם כלים. אם יגיע המצב של סגר מוחלט תוך פטרול הצבא ברחובות - אקח כלי נגינה ורמקולים למרפסת ונשיר. אני יודעת... כן מעציב אותי לחשוב שאם יהיה עומס בבתי חולים ואני אהיה אחת המטופלות שם, יבחרו לטפל במי שיש לו ילדים קטנים על פני אישה יחסית מבוגרת וערירית. כי לכאורה אני פחות חשובה. יש מחשבה כזאת. והיא מצטרפת לדברי אחד הרופאים בתקשורת. ובכל, מטפלת בחיות ואם אני חולה מאד, בעייה למצוא מי שיחליף. או שלא. לא הייתי שם. ועדיין לא סוף העולם. נו טוב, מנסה למצוא עידוד עבור עצמי, אבל זה אולי פחות מתאים לאנשים שחיים ביחד ממש ממש קרוב. סוריקטה

הי מיכל, תקופה מאתגרת מאוד, כולם בבית, העומס גדול גם במטלות היומיומיות. אני אמורה לעבוד מהבית, כמו רב יושבי המשרדים בחברה בה אני עובדת. היציאה מהשיגרה לא פשוטה, יש משהו אוסף בחובה לקום בבוקר ולהתלבש. הפגישות כרגע ימשיכו כרגיל. הוא מבוגר ואני קצת דואגת לו. מגע לא היה מעולם למעט לחיצות יד שיזמתי כשממש רציתי לחוש קירבה ופעם אחת לפני נסיעה ארוכה מאוד שלו כשלחיצת היד הפכה להחזקת ידיים וליטוף, כמו של אב לבתו. רגע שלא אשכח, מהרגעים היחידים והנדירים שיכולתי להרגיש קשר אמיתי, משהו שאני יכולה לקחת איתי. שמרי על עצמך. שלך שירה

מיכלי מאמי אצלי מעבר לחרדות שאופפות אותי בלי שליטה ממש עושה מאמצים גדולים כן..לצאת מהבית..וכן ללכת לרופאים.. יש לי תורים מכאן ועד חודש יולי לרופאים..לבדיקות בינהן גם קשות.. והקורונה אינה זו שמונעת ממני לצאת ממש לא..רק השינויים הדסטיים בתחבורה הציבורית ...אוווף כמה צריך לחכות בתחנה עדדד שסוף סוף מגיע..ואיני יכולה לעמוד על הרגלים... לצערי כיום מקל ההליכה שלי כבר אינו מספיק עבורי..צריכה הליכון.. והיום הרופא שלי שוב העלה לי את מינון הכדורים נגד כאבים..והוסיף לי עוד מדבקות נגד כאב..ממשפחת המורפיום מעבר לזאת מאוד משתדלת להיות ניידת כל הזמן שהגוף החולה שלי לא יתנוון.. את המטפלת שלי לא אראה השבוע..במכון שבו אני מטופלת נוקטים אמצעי זהירות ..והחליטו שלא נפגשים כרגיל..ובשבוע הבא כבר נשוחח את הפגישה בפלפון..שום דבר אינו כפי שרגלה אך זה צו השעה..ומאוד יחסר לי החיבוק שלה בסוף הפגישה זה מה יש ועם זה גם עלי להתמודד ללמוד אייך להתנהל.. חטולית

16/03/2020 | 17:59 | מאת: סוריקטה

הי שירה, רשמת כאן דברים מרגשים כמו שמעולם לא זוכרת שראיתי. איתך, בשקט, סוריקטה

הי מיכל, יש בעיה עולמית, ונראה שפועלים נכון ובאחריות אצלינו. משער שנתגבר על זה. אודי

תודה ששתפתן. לכולם לא פשוט...גם אצלי כולם בבית. בעלי עובד מהבית. אני בקשר עם ילדי הגן מהבית...ילדיי לומדים מהבית וצריכים עזרה בלמידה הזו מרחוק. יותר משימות...ויש משהו בדברייך שירה. אין כמו שגרה!!! כלנו יחד זה נחמד לפעמים אבל יש לחץ מהלימודים של כולם ובעלי שהביא עבודה הבייתה מתקשה לעבוד ככה...וצריך אינטרנט חזק שעובד ומחשב ופינה לכל ילד...קשה להיות ערוכים לזה. כולנו באותה סירה... ובנוסף הורים מבוגרים שאסרתי עליהם לצאת לבדיקות שלהם ולהוציא תרופות!!! אנחנו נוציא. נדאג להם כי הם בקבוצת סיכון....בלאגן. שיהיה בהצלחה לכולנו. וחטולית תשמרי על עצמך עם כל הבדיקות והסתובבויות בקופ"ח...אולי חלק ניתן לדבר עם רופאים? לעשות בדיקות במרפאה? קטנה יותר? לא יודעת...תחשבי. איתכן. ושירה וואו..השיתוף שלך על המגע עם המטפל. תודה יקרה. רגשת.