פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי יקר אתה לגמרי צודק ממש לא מובן מאליו שהפורום עדיין פתוח מסכימה ומקווה שלעוד זמן ... גמבי נהדרת שאת המון תודות על כל מה שכתבת לי מעריכה מאוד אף פעם לא ראיתי את עצמי כמו שכתבת עלי שזו המראה שלי . . מאחלת לך תשובה על מה שהגשת כמו שאני מרגישה אותך הכתיבה שלך שתקבלי שזו עבודה מצויינת !! ואגב כתיבה עלו בי זכרונות נוסטלגיים על הזמנים שהבנים שלי היו עדיין קטנים וכל ערב הייתי מספרת להם סיפור שהייתי ממציאה על סבא זקן עם זקן ארוך ארוך ולבן שגם ביער קסום אי שם והבין גם את שפת החיות גם היה מטפל בהם בכל מי שנפצע לסבא היו גם 2 נכדים שעם הזמן למדו ממנו לטפל בחיות...וכו' . לבן הקטן שלי שהגיע אחרים כבר הייתי לוקחת אותו למיטה לפני השינה ושואלת אותו לאן אתה רוצה ללכת או לנסוע הפעם? עם איזה כלי תחבורה ? ומשם כיד הדמיון הייתי מספרת לו סיפור . הייתי די צעירה והסבלנות שלי עדיין במותני .. הבנים שלי עודדו אותי לכתוב כל מה שאני מספרת ובאמת כך עשיתי אך לצערי הרב פרצו לנו לבית וגנבו כל מה שיכלו כולל את המחברות שלי עם כל מה שכתובתי כך נגמר כל החלום שלי להוציא ספר סיפורים לילדים לפני השינה. תם החלום ונסתיים לפני שרק התחיל זה הסיפור שלי .מקווה שתשמרי היטב על כל מה שאת כותבת חטולית

היי שלום לך כאמור בהחלט מבינה את הפחדים,שלך גם לי יש בן גרוש עם ילדה מהנשואים האלה אך עדיין לא מימש קשר חדש עם.. באמת מדאיג אך אני נוטה לתת עוד זמן די מספיק להכרות של הבחור החדש פשוט לתת לזמן לעשות את שלו תמיד אפשר לדבר עם הבת ולהעלות בפניה את כל הלבטים,שיש לך גם להזכיר לה מה היה קודם ולשמוע ממנה מה היא חושבת באמת על הקשר החדש כי הוא באמת די חדש 6 חודשים אינם כבר נשואים אל תפחדי לדבר אולי את באמת תצליחי גם לפקוח לביתך את העינים ? מותר להורים לחשוש לא בושה חטולית

איזה כייייף היית בים ראית צמחיה נהנית מהשהות שלך חוץ מהמסוק שעבר מקווה שלא קילקל לך את השבת רציתי כבר מזמן לכתוב לך ולא הספקתי צר לי על היצור שהלך לעולמו עצוב כשאת משקיעה בנתינה כזו ובמסירות כזו ואז. עבודה קשה נכון ילדים קטנים דורשים המון תשומת לב מה שלח יש בשפע באמת מקווה שלא מנצלים אותך לרעה . חטולית

מבינה שנבהלת ולא שמחה בכלל על ההיפו...? סליחה לא מצליחה לכתוב את זה כמו שצריך עדיין לא חושבת שבאמת אפשר לדמיין אותך כפי שאת לכל אחת יש דמיון משלה לתאר אותך אני רק מתייחסת לדמות הדומיננטית שלך כגננת ואת משמשת דוגמה נפלאה לדעתי כך אני רואה אותך כל הכבוד לך על ההשקעה שלך בילדים חטולית

הי ושבוע, ... אז לקחתי מונית לים אתמול בבוקר. לא מאד מוקדם כי רציתי לסדר כמה דברים לפני כן. אמרתי שלום לים. שבת, והשעות היו עדיין יחסית שקטות. אם כי לא כמו בשעה חמש לפנות בוקר, אניח. אמרתי שלום לים ולצמחיה המיוחדת מסביב ואחר כך הסתובבתי עוד, מסוק צבאי עבר בשמיים בשל אירועי מלחמה עצובים. חשבתי לי על מרחב, אבל מכירה שאם אקח ממנו ה'קרציות' ינסו באופן מניפולטיבי להשתמש בי, כי הזמן פנוי. בינתיים זה רק חשד, אבל בסבירות גבוהה זה אכן יורד למציאות. מחד העבודה הקשה היא מידי, מאידך היא גם אמתלא טובה לסרב לטובות או מפגשים שאנשים שאני לא בהכרח רוצה נוטים לבקש. העיסוק גם משאיר בשגרה, למרות שתמיד יש לי מה לעשות, גם אם זו אינה עבודה רשמית. שנעבור עוד יום, סוריקטה

שלום, ביתי (בת 30) התגרשה לפני כשנה , בחצי שנה האחרונה היא הכירה בחור ונראה שהדברים הולכים לכיוון רציני , בשבועיים האחרונים הם עברו לגור יחד אצלו בבית. אנחנו רואים את הבחור פעם בשבוע כאשר הם מגיעים אלינו לארוחת ערב בשישי. הבחור עבר ילדות לא קלה, מגיל 12 לא נמצא בקשר עם הוריו, היה בבתי אומנה וברחובות עד שבגיל 17 אומץ על ידי משפחה. ניכר עליו שהוא בחור טוב, אך עם הרבה "עניינים" כשאנחנו נפגשים הוא לא מרבה לדבר רק אם אנחנו פונים אליו, הוא עצמאי ועובד בעבודה לא משהו. על פניו נראה שלבת שלי טוב איתו, אך אנחנו כהורים לא הכי שמחים מהבחירה , אנחנו מודעים למורכבות של הנושא המשפחתי שקיים ואף חוששים מכך שזה ישליך בעתיד על היציבות ועל הקשר הזוגי שלו ועל המשפחתיות שתהיה להם (במידה ויחליטו למסד את הקשר- נראה שהם בכיוון) כן חשוב לי לציין שהבחור הולך לטיפול אצל פסיכולוג. יש המון דברים שלא נראים לנו .(מאוד קשה לו לקום בבוקר, הוא חסר בטחון, לא מדבר עם ההורים שלו ) מכיוון שהוא מגיע רק פעם בשבוע לשעתיים אנחנו לא ממש מכירים אותו לעומק ולבת שלי יש קטע כזה שהיא דיי מיפה דברים לפעמים. מצד אחד אנחנו לא רוצים להוריד לה את הביטחון ולעלות בה ספקות-גם כך הערך העצמי שלה נמוך כשהיא הולכת אליו נראה שטוב לה ומצד שני אנחנו דיי מהססים מכיוון שעם בעלה לשעבר היא סיפרה שהכל בסדר וגם לא ראתה את האמת שהייתה מולה. מה גם שהיא נכנסה למערכת היחסים החדשים דיי מהר (היא גם בטיפול) בנוסף הבחור מעשן סיגריות בכמויות, גם ביתי מעשנת ומאז שהיא איתו נראה לנו שעלתה בצריכת הסיגריות. אם הייתה איזו נקודת אור שתפסיק לעשן עכשיו הסיכוי קלוש. לא נעים לי לרשום אני כאמא הייתי שמחה לבחירה אחרת במיוחד אחרי מה שחוותה. לא רוצה שזה ישתמע שאני מבקרת את הבחור, ממש לא!! אני רושמת כאמא מודאגת לאחר שהבת חוותה גירושין לא קלים מה אני אמורה לעשות?

מעתיקה את תשובתי מלמטה - הי אודי היקר, נראה שהבנתי היטב את רופא הכאב. ועם זאת, הייתה לי תחושה (שעשויה להיות שגויה, אבל גם לא) שהיה עוד משהו מעבר. שדבריו אינם מדויקים עד הסוף. הצ'אט דיבר על רעב רקמתי. כלומר, חסרים תזונתיים שפחות מאפשרים שיקום לשרירים ו/או לעצמות. הוא הגדיר זאת כמשהו שהוא מאד ביולוגי, ואף קריטי בגיל המעבר לנשים ואחריו. ניסיתי כל מני כיוונים שחשבתי עליהם, וגם הם לא סייעו. די מייאש לחיות שנים בכאבים באמת קשים ומפושטים עד כדי כך שלא ידעתי בכלל מה המקור הנקודתי של הכאב והוא היה מאד לא מאותר. בדומה לכאבים הנפשיים שהגעתי איתם לטיפול. הכאבים מטרידים, העבודה בעומס יתר לא מקלה. אליהם מצטרפים כאבי הנפש, שתמיד יהיו, ותמיד תהיינה שקיעות מאד עמוקות. אבל לפחות גלים. ביצעתי שינויים תזונתיים בחודש האחרון, מה הניע אותי לכך - אולי הקטע שפתאום אנשים תופסים את עצמם כפחות שומרים עליהם בתקופה האחרונה, אולי איכשהו ניסיתי להצטרף, אבל לא בקטע של דיאטת ירידה במשקל כמו רובם, אלא בדיאטה מותאמת יותר. שורה תחתונה - תזונה. בנוסף, אני מסתירה. איני מתלוננת או מתנועעת בקושי, אלא להיפך. עושה קונצים של גמישויות וכוח והם מצליחים לבלף ועוד יותר לחזק את ההעוורה של הסביבה. אתמול שאלתי את עצמי איך אני נראית. עניתי לעצמי. שאני מסתירה את החלקים היפים. תודה, על ההכוונה להמשך כיווני המחשבה. הנה העתקתי את הודעתי למעלה, עם מעט שינויים. תהנה בים בשעות השקטות - איזה כיף. סוריקטה

נראה שכשכתבתי לבמבי וגם כשהתחלנו לכתוב על הרצון שתכירו אותי ונכיר אחת את השניה פתאום הבהיל אותי..וחשבתי שאולי רק אולי הסיבה שהפסקתי לכתוב זה לא כי דעך באופן טבעי אלא החשיפה הרבה מידיי שלי פה..כבר יודעים עליי המון. אם תאספו כל מה שנכתב פה על ידי תוכלו ליצור את דמותי. והבהלה של ההיפומניה וזה משהו שהמטפלת בכלל לא העלתה על דעתה שאי פעם יקרה לי.... בדרך כלל פורמים זה שאלה/תשובה לא התפלספות והמשכיות..ופה היה מקום לזה, להמשכיות, להכרות יותר מעמיקה, למשהו אחר ולשיח בנינו שאודי מאפשר. אודי, אתה יכול לכתוב על זה ספר ;) על התופעה הזו, שלנו. מחשבות..תהיות. מה אני רוצה בעצם? הכרה בקיומי? בלהראות? בלהיות? להיות שייכת, ראויה..זאת כרגע התחושה..האם אני שייכת לפה בכלל?

הייתי רוצה להצליח ללכת לים לבד ולצרוח צרחת כאב גדולה. הפנטזיה הזו איתי שנים ארוכות. אבל גם בחלומות איני מצליחה לצעוק. אנו בתקופה נוראית. סוריקטה, וסליחה על הודעה נוספת. כאבי נפש גוראים לעת ליל.

תודה לך אודי היקר

הי כולם, רציתי להגיד שאני כועסת על כל הרופאים שפניתי אליהם בענייני הכאב. הרי לוקח לי שנים להעז ולפנות ולספר שכואב. גם כך אני בתחושה שלא מאמינים לי. ועד שהגעתי במיוחד למרפאת כאב והרופא שם שכנראה היה אכפת לו יותר מהלוק שלו והשיער הארוך הבלונדיני אמר שזה בראש שלי. טוב שהוא לא אמר שאני שמנה או משהו. ולא נראה לי שעד כדי כך זה בראש. ואני שנים עם כאבים. נדמה לי שסיפרתי לאחרונה שצ'אט ג'יפיטי נהיה חבר שלי. אז דיברתי איתו. עם ה AI. טוב, גם איכשהו ידעתי מה לשאול ואיך לכוון. לקח זמן והתשובות כוונו אותי לדרך שכעת נראה שמקלה. הצ'אט קרא לזה רעב. לעזאזל למה לא היה רופא או ווטאבר שאמר לי בגילי עם רמת פעילות גבוהה כשלי מה הכיוון בכלל. מוטב מאוחר מלעולם לא. והיי די מצאתי לבד בעצמי. כן הבנתי שהפתרון טמון בי. נראה לי. סוריקטה עצבנית בדרכה ההיתולית, וגם זועקת זעקות שבר על מות עוד יצורה ועל מפגשים בין אישיים רעילים. נשפתי בקול. גם זה עוזר. סוריקטה

הי אודי היקר, נראה שהבנתי היטב את הרופא. ועם זאת, נראה לי נראה לי שהיה עוד משהו מעבר. הצ'אט דיבר על רעב רקמתי. כלומר, חסרים תזונתיים שפחות מאפשרים שיקום לשרירים ו/או לעצמות. הוא הגדיר זאת כמשהו שהוא מאד ביולוגי, ואף קריטי בגיל המעבר לנשים ואחריו. ניסיתי כל מני כיוונים שחשבתי עליהם, וגם הם לא סייעו. די מייאש לחיות שנים בכאבים באמת קשים ומפושטים עד כדי כך שלא ידעתי בכלל מה המקור הנקודתי של הכאב והוא היה מאד לא מאותר. בדומה לכאבים הנפשיים שהגעתי איתם לטיפול. הכאבים מטרידים, העבודה בעומס יתר לא מקלה. אליהם מצטרפים כאבי הנפש, שתמיד יהיו, ותמיד תהיינה שקיעות מאד עמוקות. אבל לפחות גלים. ביצעתי שינויים תזונתיים בחודש האחרון, מה הניע אותי לכך - אולי הקטע שפתאום אנשים תופסים את עצמם כפחות שומרים עליהם בתקופה האחרונה, אולי איכשהו ניסיתי להצטרף, אבל לא בקטע של דיאטת ירידה במשקל כמו רובם, אלא בדיאטה מותאמת יותר. שורה תחתונה - תזונה. בנוסף, אני מסתירה. איני מתלוננת או מתנועעת בקושי, אלא להיפך. עושה קונצים של גמישויות וכוח והם מצליחים לבלף ועוד יותר לחזק את ההעוורה של הסביבה. אתמול שאלתי את עצמי איך אני נראית. עניתי לעצמי. שאני מסתירה את החלקים היפים. תודה, על ההכוונה להמשך כיווני המחשבה. אולי אעתיק את ההודעה למעלה. תהנה בים בשעות השקטות - איזה כיף. סוריקטה

את יודעת סוריקטה? אני מזדהה עם הפנטזיה שאת מעלה וגם מיכלי דיברה עליו באיזשהו אופן.. אני שותפה לפנטזיה.. מתחשק לי לגלות לכם את שמי, מתחשק לי שתדעו פרטים שאתם לא יודעים עלי כגון עיסוקי המרכזי עד לסרטן שחטפתי ולמרות שאני נקראת נכון לעכשיו מחלימה עדיין לא חזרתי לעבודה. מתחשק לי שתדעו איפה אני עובדת ופרטים נוספים.. בכלל מתחשק לי שנפגש ונכיר פיזית. יחד עם זאת יודעת שאאבד את המשהו הכל כך מיוחד, מוזר ,הזוי, החוויה הכל כך חד פעמית שאני חווה פה בפורום ויודעת שברגע שבאמת ניפגש 'הקסם' הזה יפוג... כן מבקשת לשתף אתכם בתרגיל אחרון שנתבקשנו לכתוב השבוע בעקבות מפגש הכתיבה שיונתן זך כיכב עם קטע הפרוזה שכתב בעקבות מות אמו. המרצה ביקש שנכתוב משהו עם נושא אחד שעשוי מפרגמנטים שונים כאשר יש רווח גדול בין כל פרגמנט .למעשה כל פרגמנט על 'דף' נפרד. כתבתי עכשיו ושלחתי למרצה לשם קבלת משוב והארות/הערות. אשלח גם לכם את הקטע שכתבתי עכשיו: אגב, זה ייתן על הדרך גם לך מיכלי תשובה לגבי הקשר עם בן זוגי... רִקּוּד זוּגִי יב' בתמוז תשפ"ה 8.7.2025 הַיּוֹם הוּא נָח אֲנִי אֶצְטָרֵף מָחָר הוּא אָהַב יָם הֲכִי אָהַב אֶת הַיָּם ב Copacabana אָהַב סַמְבָּה, אֲבָל הֲכִי אָהַב לַחְלֹם בְּהָקִיץ.. אָהַב לַחְלֹם בְּהָקִיץ הָמוֹן.. אַבָּא שֶׁלּוֹ avô כִּנִּיתִי אוֹתוֹ, לָעַג לוֹ וְאָמַר: הוּא חוֹשֵׁב שׁוּב .. חוֹשֵׁב .. כָּל הַחַיִּים עָסוּק בְּלַחְשֹׁב.. וְהוּא, רַק רָצָה לַחֲלֹם בְּהָקִיץ בְּשֶׁקֶט, שֶׁלֹּא יַפְרִיעוּ לוֹ לַחְלֹם בְּהָקִיץ.. וּכְכָל שֶׁהוּא חָלַם בְּהָקִיץ אֲנִי יוֹתֵר וְיוֹתֵר עָשִׂיתִי: שָׁטַפְתִּי בִּשַּׁלְתִּי קָנִיתִי כִּבַּסְתִּי גִּהַצְתִּי רַצְתִּי טִפַּלְתִּי שָׁבַרְתִּי תִּקַּנְתִּי נִקִּיתִי נָפַלְתִּי קַמְתִּי הוּא רָצָה שֶׁנִּזְדַּיֵּן בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אֲנִי הִסְכַּמְתִּי בְּיוֹם רְבִיעִי. הוּא רָצָה לִישֹׁן בֵּשֵּׁנִי, אֲנִי בְּשַׁבָּת. הוּא רָצָה שֶׁנְּטַיֵּל בֵּשְׁלִישִׁי, אֲנִי בֵּרְבִיעִי. זוּגִיּוּת מוּזָרָה נִרְאֵית לָעוֹלָם.. הוּא רָקַד עַל זֶרֶת יָמִין שֶׁלִּי, אֲנִי רָקַדְתִּי עַל בֹּהֶן שְׂמֹאל שֶׁלּוֹ. אֲנָשִׁים יַגִּידוּ סוּג שֶׁל רִקּוּד מְשֻׁתָּף.. אֲפִלּוּ סַרְטָן חָטַפְנוּ כִּמְעַט בְּיַחַד. הוּא בְּרִאשׁוֹן וַאֲנִי שָׁבוּעַ אַחֲרָיו. הוּא קִבֵּל כִימּוֹ בְּשַׁעֲרֵי צֶדֶק, אֲנִי בַּהֲדַסָּה. אֲנִי קִבַּלְתִּי הַקְּרָנוֹת לְאַחַר חֹדֶשׁ, הוּא לְאַחַר שִׁבְעָה חֳדָשִׁים. בְּלֵיל הַסֵּדֶר נִרְדַּמְנוּ כִּמְעַט בְּיַחַד לְאַחַר הַמִּשְׁפָּטִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁמִּלְמַלְנוּ מֵהַהַגָּדָה. וְהַיּוֹם אֲנִי דּוֹרֶכֶת עַל בֹּהֶן רַגְלִי הַשְּׂמָאלִית גַּם עַל זֶרֶת יָמִין במבי

במבי - את מאד מרגשת - סוריקטה

וואו במבי, תודה על השיתוף, ריקוד משותף חיים שלמים, נתת לי תחושה של קצת זה לצד זה או אחד בעקבות השני ולפעמים בצל השני..אולי אני טועה... התכוונתי שההכרות פה בפורום אחרת, שונה...הפנטזיה שנפגש ונכיר ממש קיימת אצלי גם ומצד שני יש לי הרגשה שעליי יודעים יותר מכלם פה ואני צריכה קצת להעלם יותר מכאן או לחשוף פחות. לבינתיים אמממ. מוזר,שחזרתי.

לקח לי המון זמן לקרא כל מה שכתבתן כאן בנות אתן מדהימות אתן אמיצות במבי יקרה כל כך ____________ את מרגשת ברמות עושה דרך נפלאה כל כך ואת יודעת שאני מעריצה אותך על השנים שאת בטיפול ממש לא מובן מאיליו ריגשת אותי ואני מחכה בקוצר רוח שבאמת תכתבי מה שלא יהיה את כשרונית בכתיבה הנפלאה שלך צבעונית וממש גורמת למי שקורא אותך לרצות עוד את צודקת לאף אחת אין מדבקה על המצח שכתוב בה ..זו אני.. מחבקת את הדרך שלך שאפו מיכלי מאמי ____________ פעם יכולתי לקבל ט.17 להגיע לטיפולים עשיתי זאת במשך שנים עד שזה נגמר עכשיו חייבת לחכות שוב לרופאה פסיכיאטרית שטיפלתי בה בעבר ולא כל כך אוהבת להגיע אליה אך אין לי ברירה מפני שמי שהיה אז עד לפני הטילים בכללי היה לנו רופא אך הוא נעלם ..ועד שאגיע שוב לרופאה ואתחיל שוב את כל ההליך המייגע הזה בספק רב אם בכלל תסכים לתת לי שוב אישור לטיפול וכאן גם לא פשוט מפני שאני לא יודעת לאן תפנה אותי מבינה,? שום דבר לא פשוט בחיים האלו שלי הכל נע בקושי על סרט ננע .. סוריקטה יפה שלי כמה נפלאה את שנשארת איתי כאן כל התקופה הקשה שעברתי בזמן המלחמה עם הטילים אכן נכון שרוב הבתים שנפגעו בטילים הם כבר מיועדים לפינוי בינוי כמו הבית שבו גרות כלתי והנכדה המיוחדת שלי כעת הן עדיין גרות בבית המלן שהוקצה להן מטעם העירייה בבת ים אך לא לאורך זמן בקרוב כלתי תצטרך כבר לשכור דירה חדשה ולעבור לשם ההליך אינו פשוט בכלל *לעבור דירה מזל שכעת חופש הגדול ואני מארחת את הקטנה שלי בכל הזדמנות שיש גם בכל ערב שבת הן מגיעות אלי לארוחת ערב וחלק די חשוב שלהן עובר דרכי כל הזמן= כביסות* לכשיגיע הזמן והן תעבורנה לאן שהוא...לא יודעת אצטרך שוב להתרגל לשיגרה חדשה ?? לא יודעת... אני לא יודעת להיפרד תמיד זה היה באופן כל כך קשה מלווה בהמון פגיעות נפשיות וגם גופניות אודי איש יקר המון תודה לך שהמקום תמיד פתוח עד הפעם הבאה חטולית

חטולית יקרה!! קראתי את מילותייך הטובות והרגשתי שאת כאילו מסתכלת במראה ואומרת את מה שלמעשה קיים בך... תודה מתוקה על המילים ועל התקופה בה את וסוריקטה הנפלאה 'החזקתן' את הפורום עבור כולנו. את מרגשת אותי בכל פעם מחדש על המחויבות העמוקה שאת מרגישה ופועלת עבור נכדתך המיוחדת שזכתה בכזו סבתא מיוחדת.. שלך, במבי

הי, היום שוב מתה לי יצורת בית. אני מרגישה זבל של בוסית. חיות מתות אצלי בצברים לאחרונה. מתה מבושה. נבוכה מול הוטרינר שעד לכל זה. סוריקטה

במבי, הי. תקשיבי. את יודעת - בתקופה של הטילים מהחותים ומעזה אכן נשארתי בבית. וגם בתחילת ההפגזות מאיראן. ואז באו שכנים ואמרו לי - בואנה, איפה את. הטילים מאיראן זה לא דלדלה. והשכנים, ורק בזכות השכנים, שאולי דרכם האמנתי לרגע למישהו אכפת, הבנתי היכן יש מקלטים, שבכל השנים שאני מתגוררת כאן, לא ידעתי על קיומם. ובשבילם - הלכתי. רצתי. עשינו ספרינטים ביחד באמצע הלילה. חווייה שיתופית מרנינה. קומי טראגי. עכשיו תקשיבי - לא מתים כל כך מהר. האפשרות 'רק' להיפצע או להישאר באפור גדולה יותר, וזה הכי מבאס. גם נשארת בחיים וגם חטפת. ואולי לכן כן שווה להגן על עצמך. לרצות למות זה מובן, אבל, שוב, לא מתים כל כך מהר. גם ניסיונות אובדניים לא תמיד עובדים (כמו למשל אצל אבא שלי). ואז הוא יצא (במילותיו) - שמוק. בקיצור - אמורים לקחת בחשבון בכל תרחיש שהוא שלא תהיה הצלחה או שתהיה הצלחה חלקית, וגם בכישלון יש מצב למצוא הצלחות קטנות. אז היי, במבי - לא כדאי להיות מעצבנת, זה גם נטל על אחרים. רדי למקלט בפעם הבאה. כי לנו, לי, כן אכפת ממך. ולעשות את זה לילדים - כפי שאבא שלנו עשה לנו כי הרגיש מיותר ולא שווה - זה נורא בעיניי. איתך, ממש, סוריקטה

את יודעת מה ? בכלל לא חשבתי במובן שהלכת אליו.. איכשהו אני חיה בעולם עם תחושת אשמה תמידית.. כאילו אפילו על זה שאני נושמת פה בעולם.. יחד עם זאת אני מאוד אוהבת את החיים!!! מאוד אוהבת את החיים וממש לא בא לי למות ואני גם מאוד מאוד שמחה שאני בחיים. כן.. בן זוגי נפטר ובחוויה שלי, נח.. פשוט נח.. לפעמים אני מתגעגעת אליו ורוצה לנוח לצידו.. מה עוד ששני ילדי כבר אפשר לומר עצמאיים כך שבחוויה שלי לא אזיק למישהו אם יקרה משהו.. כן אנשים יצטערו אבל במובן של המחויבויות שלי אני כבר מעט משוחררת ולכן כתבתי על זמן האזעקות עם איראן שבחרתי להישאר בביתי ולא לרדת למקלט. אני ממש לא רוצה למות ולא רק זה אני מאוד מאוד אוהבת את החיים ואוהבת את השירים שנצבעים מאצבעותי כמו רפרוף של מכחול עם עם צבעים וגוונים שונים. תודה לך סוריקטה על היותך!!! שלך, במבי

הי במבי, מניחה שאת יודעת שההרגשה שעצם קיומי תופס מקום וזה מידי מוכרת מאש ואולי לאחרונה גם מתעצמת. לאחרונה אפילו הצטמצמתי במימדים. אבל לא אוכל למחוק אף פעם את העובדה שנוצרתי וכן חייתי. אחת מהסיבות שאין לי דור המשך היא האימה שפוגעיי ימשיכו לפגוע בצאצאיי, או ימציאו סיפורים ויפרידו ביננו. 'הם' היו מסוגלים. האנשים כבר מתו ואני עדיין באותה אימה. אנחנו פינינו כמה דירות לא שלנו בהן גרו אנשים שעברו לעולם הבא בשנים האחרונות - אמא, אבא, החבר של אמא. זה נורא עבורי. אבא גר בבית חד קומתי ללא שום מרחב מוגן והוא נשאר בבית. וגם היו איומי ההתאבדות - לא כיפית הדאגה. אבא היה אומר על עצמו בעיקר בפניי שהוא סמרטוט משומש ולא שווה. ואני הייתי חוזרת ואומרת שהוא מאד שימושי. אז מספרת קצת גם מהכיוון השני. אני גם לא מצליחה להרגיש קרבה כזאת בטיפול, אולי בגלל שרגשות כאלה מסכנים אותי. לא יודעת. אולי מחשש שיקנאו. תהיי פה אם תרצי. את מוסיפה הרבה נשימה. איתך, סוריקטה.

הי כולם, לא הספקתי היא תחושה שמאפיינת עוד יותר את הזמן האחרון. פעילה כל היום, על הרגליים שעות ארוכות, בסוג של עשייה מתמדת, אולי לא יעילה, איני יודעת, אבל התחושה היא שלא הספקתי. שיש עוד המון משימות גדולות לפניי ובעצם אין סגירה. סגירה למנוחה. אולי מעין עצבנות פנימית. החוצה עדיין אני נחווית, כך מבינה, כמאד רגועה, מלאת חיים ואנרגיות. אנשים מקנאים. המטפל עבר לחו"ל כפי שסיפרתי. מעציב, היות שזו תוצאה של הקלקול שאנחנו מרגישים שחל במדינה. ואני נשארת כאן. הצוות של האחיין שלי שוב נפגע. זה אחד הנוראיים. אז יוצאת כרגע לאיזו משימה שנדחתה ולא רק בגלל טילי איראן, אלא כי 'לא היה לי חשק'. ואולי מנסה לעשות סדר במקום שעד כדי כך בלגנו והרסו וסך הכל אני קטנה והמשימות ענקיות עליי. לתקן את אמא. ואודי היקר, ברקע, כמובן, נשמעות מילותך. תודות, סוריקטה

כן.. אנחנו צועדות זו לצידה של זו באופן מסוים כבר שנים רבות... הקטע של הפורום בכלל נשמע לי הזוי וחוויה חד פעמית.. הרי אנחנו למעשה בכלל לא מכירות, ייתכן שאנחנו חולפות זו על פניה של זו ולא מעלות בדעתנו שאת זו 'מיכל' ואני 'במבי'.. ויחד עם זאת יודעות לא מעט האחת על השנייה. גם העניין שאמא שלך נפטרה יומיים לפני בן זוגי איכשהו חרוט על ליבי.. אני הגעתי לאודי מס' חודשים לאחר שהתחלתי טיפול אצל אמא צביה שלאחר שבועיים הפך לטיפול של פעמיים בשבוע וכך הלך והתגבר עד שהגעתי אליה 5 פעמים בשבוע במשך 4 שנים ואז חזרנו ל 4 פעמים בשבוע ועכשיו אנחנו נפגשות כבר שנתיים 3 פעמים בשבוע הגעתי אליה מפורקת עד העצם. ולאודי הגעתי לאחר מס' חודשים בנובמבר 2009 ובהתחלה אודי בכלל חשב שאני בן.. לאחר שכתבתי שבמבי פצוע שוכב על האספלט וכו' כתבתי את החוויה הפנימית בגוף שלישי ואני כבר לא זוכרת בדיוק מה קרה אבל אודי יצא עלי בהודעה קשוחה וכואבת במיליון קמ"ש. ודווקא לאחר ההודעה הזו קרה משהו טוב.. התחלתי לכתוב פה בגוף ראשון ואודי תפס שאני בת ..ואני מרגישה שממש אבל ממש התקרבנו גם אודי ואני וגם כולנו.. במהלך כל השנים הייתי אקטיבית והיה גם איזשהו משהו משלים עבורי האנליזה עם אמא צביה והפורום עם אודי ,הרגיש לי מחזיק טוב. גם הקפדתי במהלך כל השנים לשתף את אמא צביה בתגובות של אודי ולמעשה יצרתי לי איזה סוג של 'אבא ואמא שיש ביניהם קשר ואני מוחזקת היטב על ידי שניהם' נשמע מוזר אבל כך זה הרגיש.. היום המצב הוא של קשר כל כך עמוק עם אמא צבי.. גם התגובות שלה אלי הן לפעמים של אמא דואגת, לפעמים אחות גדולה, לפעמים מדריכה ולפעמים חברה. קשר מאוד מאוד אותנטי. וזה מרגיש נפלא. איתך אודי קודם כל אני ממש ממש אוהבת אותך ואגב, הקשבתי להרצאה נפלאה שלך דרך האתר של גילי אגר ששלחה לי קישור.. באמת, פשוט קסם.. והנגינה שלך בגיטרה והמילים והשירים ששמעתי באמצעות הפייסבוק ויוטיוב.. מה אגיד.. חתכת כישרון שבולע את החיים :)) אני מלאה בהערכה עמוקה ותודה ענקית על הליווי המיוחד שלך באופן ההזוי הזה שלמעשה אם תראה אותי ברחוב אפילו לא תדע שאתה ממש מכיר אותי וכל כך עזרת לי.. פייר, העולם מרתק!!! ומה עוד? ראבאק.. בבקשה אל תסגור את הפורום הוא ממש ממש חשוב שלכם , במבי ואולי מתישהו אוציא ספר שירים אמא צביה ממש ממש מעודדת אותי באופן אקטיבי והאמת היא שגם המשוררים שלמדתי אצלם אמרו דברים שחיממו לי את הלב

היי במבי חקרה, אכן, מרתק המסע פה. ;) לי היה קטע עם אודי על השם מיכ..חח הרבה זמן הוא התעקש לקרוא לי מיכל ולא שם קטוע.ביקש שאעשה משהו עם השם הקטוע, הרגשתי ככה, קטועה לא שלימה, לקח זמן. באמת אפשר לעבור אחת ליד השניה בלי בכלל לדעת שזה אנחנו. יש בזה משהו שומר מאוד ואני אוהבת את זה למרות שאת בטח זןכרת שפעם פינטזנו על מפגש ואיך כל אחת נראית. עברנו הרבה, גם אני חושבת עלייך ועל איך זה לאבד בן זוג, קשה ממש. למרות שלא כ"כ שיתפת על זוגיות פה והייתי רוצה לשמוע..שיתפנו נכון, אבל אנחנו לא מכירות ברמת ההתנהלות,לא ברמת האדם הרגיל שכלם בסביבה שלנו מכירים לעומת דברים ברמת הרבדים הסמויים לכלם פה חשופים מוזר כזה, פה הם גלויים..קטע. גם בטיפול אני חושבת עד כמה היא מכירה ביום יום וכמה בעומק... אודי כישרוני ממש, גם אני שמעתי וקראתי דברים שלו ;) מקום חשוב וכן יהיה מאוד עצוב אם יסגר. אשמח לקרוא אותך אם תוציאי ספר שירים. נשמע מבטיח! בהצלחה

הי במבי היקרה, קשרים כפי שאת מתארת לא הצלחתי ליצור, גם לא עם המטפל, ואולי יש סיבה שהוא כל כך שמר על גבולות, כי אחרת, כך לדבריו, וגם מניסיון החיים שלי, זה היה הרסני עבורי. מאידך, זה עצוב, כי ישנה משאלה לקשר מרחיב כזה. אצלי יש פנטזיה ש אודי יעבור איכשהו בסביבה כשאני בעבודה עם תינוקי ומנגנת לו ואז רק אומר לו שאני סוריקטה מהפורום ומה שמי האמיתי וניפרד לדרכנו. פנטזיה נוספת היא שבסיום דרכנו המשותפת כן אספר מה שמי האמיתי (שם פרטי) ואולי גם שידע איך אני נראית במצב שטותי שלי כמו עמידות ידיים, למשל. ואפשר גם להשאיר לדימיון. סוריקטה

אודי המון תודה שהפורום עדיין פתוח תראה לכל הבנות שהגיבו לפחות לרובן יש טיפול כזה או אחר אני כבר כמעט שנתיים ללא טיפול כלל וכלל האמת שחסר לי מאוד בכלל עם מי לדבר אין לי אף אחד וגם לא שום מקום אחר לפנות לשם רק כאן וזהו מעריכה מאוד את היותך כאן בכל זמן נתון אין לי שליטה על מי שכן נכנס ומי שרק קורא בשקט בלב מכל סיבה שיהיה מקובל ... ועדיין תמיד בחרדות שלא יהיה לי לאן להכנס למי אספר שנלחמתי על תאריכים לניתוחים שהייתי אמורה לעבור ולא קרה עם זה כלום ורק עכשיו נודע בבדיקה שעשיתי שיש לי כלל תרשת עורכים בצוואר ואצטרך לעבור צינור? כמה טוב שזה התגלה כעת ואין לי שוב לחץ לניתוחים עד שצינור שגם אותו עדיין לא ידוע לי מתי אצטרך לעבור כולי כואבת גופנית וגם נפשית ורציתי נורא להכנס ביום ראשון ולאחל לכולם חודש תמוז חודש טוב לכולם פספסתי גם את הכניסה לפורום וגם .... כבר לא חשוב .. תודה אודי יקר ותודה לכל הבנות נהדרות שנכנסו וכתבו נשתמע כבר מתישהו.. עצוב לי נורא לא מצליחה להרים את עצמי לשום מקום . חטולית

מבינה אותך לבבי הפורום..אך אומר לך שהייתה תקופה שגם לי לא היה טיפול ולא היה אף אחד חוץ מפה,כי נפרדתי מהמטפלת יותר משנה... וזה לא היה תחליף...אולי יהיה קשה לקבל את מה שאגיד לך אבל צריך לומר שהפורום פה הוא לא טיפול וגם לא תחליף לכך.. אפשר לשתף כמובן אך על מנת שתוכלי לשפר באמת את חייך, ולהעזר ממש, טיפול נותן מענה ולמרות שזה יקר יש דרך קופ"ח יש מסובסד ויש דרכים לשלם פחות..ממליצה בחום. בנוסף אומר עליי שאני תלותית ומתוך כך מנסה לומר לך. ..טיפול יוצר תלות וגם פה במידה מסויימת זו תלות ומשם לומדים מהי נפרדות. קשה כן, אך לא בלתי אפשרי ואולי רק אולי תוכלי למצוא עוגנים אחרים לשיתוף ואולי אולי את תהיי עוגן לעצמך ותוכלי קצת פחות לשתף גם פה? יודעת זה נשמע איום ונורא ההצעה שלי ואיך אני מעיזה לומר לך? לא יודעת... פשוט המחשבה שרק פה ואיך בכלל נפרדים זה משהו לעבוד עליו. אומרת את זה גם על עצמי. הייתי שם. היום פחות תלותית- גם בטיפול שהמטפלת נעדרת הרבה זה שונה היום..וגם הייתי פעם שולחת לה הודעות בין הטיפולים וזה נגמר .. מחשבות..חיבוק

הי חטולית, בכלל לא כיף להרגיש בדידות כפי שאת מתארת. עצוב :-( מקווה שתוכלי למצוא כוחות ואוויר. איתך, סוריקטה

שלום אני מאובחן בסיכסופרניה וגר בהוסטל לנפגעי נפש ואני חושב שאני סובל מחרדה חברתית, אני ניסיתי פעם cbt אבל זה מעצבן אותי בגלל שאני חי בסביבה כאוטית בהוסטל לא מסודר שהיחסים אם הדיירים שם משתנים, הם סובלים הרבה פעמים ממצבים רוח, שגורמים עליהם להתעצבן עליי והתגובה שלי אליהם קיצונית, בcbt הרי המטרה היא לנסות להיכנס למצבים שבהם אני מנסה ליצור קשרים חברתיים, ואני יודע שלא שווה לנסות בהוסטל שזה הסביבה הטבעית שאני ינסה לעשות את זה שזה יוצר אצלי דיסוננס קוגניטיבי שיוצר אצלי התנגדות ועקשנות חזקה למאמצים של ההוסטל לקרב אותי חברתית אליהם ואני פשוט אימצתי לעצמי פסימיות הגנתית שאני יודע מראש שהמצב רוח שלהם ישתנה מתי שהוא ולא משנה איך אני יתייחס אליהם, הם בכל מקרה מתישהוא בעתיד ידברו איתי, האם בcbt יכולה להיות דיסוננס קוגניטיבי ואם כך אז אם כך קראתי ברשת שcbt הוא דווקא עוזר בדיסוננס קוגניטיבי שהוא מפנה את האדם לפתור את הדיסוננס בכך שהוא מפנה את האדם להתנהג לפי אישיותו ואני אדם פסימי מטיבעי.

היי אודי וכלם, במבי יקרה, וואו 16 שנים ואני 15 וחצי ;) הזמן טס. בתקופה האחרונה אני מידי פעם מגיעה להציץ ונעלמת מפה. מבינה את התחושה שאין מה להפסיד, גם לי יש אותה לפעמים...ואז מגיעה סוף שנת הלימודים ומקבלת ים של מחמאות, חיבוקים ותודות..פעם זה פשוט עבר לידי היום זה נכנס עמוק לליבי, שינוי תהומי! התחלתי להאמין להם שאני גננת מדהימה ויש תמיד את ההורים שאומרים חבל שאת לא ממשיכה איתנו לבית הספר. סוריקטה יקרה, למצוא את המקלט בתוכך הייתי אומרת..הלוואי שתצליחי להרגיש שאת המקום הבטוח. חטולית, לאבד בית זה קשה ומקווה שהם יתאוששו ובטוחה שאת נותנת את ההרגשה של בית והחיבוק הנחוץ. הרבה בריאות לא לשכוח את עצמך! אודי, מה אומר?באתי קצת אחרי במבי, 15 וחצי שנים בפורום ובטיפול במקביל. כתבתי פה לפני שהגעתי אליה, חיפשתי משהו כי ממש לא הבנתי את העולם הזה של טיפול לנפש. לא שהיום אני מומחית חחח. נתת לי פרספקטיבה לדברים ונרמלת אותם, הרגשתי פחות חריגה ויותר שייכת לעולם, למקום. עברתי המון ומרגישה שיפור עצום בהרגשה... אומר רק שהגדרה קבלתי מהמטפלת רק כשממש התעקשתי בהיפומניה והגדרה של "פוסט טראומה מורכבת" נשמע לי נורא ודי התנגדתי לזה . כרגע היא אינה פעילה... אז מרגישה חזקה יותר והיום הטיפול הוא גם כדי להנות ממנו..אני זוכרת שכתבת לי משהו כזה פעם שרק כיום אני מבינה אותו...תודה שוב. ו..סוג,של סיכום אולי? אתה פשוט מדהים שנשארת לא מובן מאליו! כמעט לא יאמן!

הי מיכלי אהובה, בתחילה הגבתי לך כאן אבל החלטתי לפתוח הודעה חדשה בכדי לקבל תגובה גם מאודי ,ממך ואולי מאנשים נוספים. אגב סוריקטה וחתולית יקרות אני מלאה בתודה עמוקה לשתיכן ש'שמרתן' על הפורום והמשכתן להיות אקטיביות. בבקשה סוריקטה אל תעלמי.. תמשיכי להיות אקטיבית וחוצמזה אין על חכמת הראש והלב שלך.. ואם אמא צביה תיעלם לי פתאום לחו"ל ותציע לי פגישות באמצעות הזום... לא יודעת מה אעשה... את יודעת מה? בכלל לא רוצה לחשוב על אפשרות כזו ..נשמע מאיים ומפחיד ומשתק מידי..

הי מיכל, פתאום חשבתי על כך שכשמאבדים משהו, או נפרדים ממשהו, מבינים מה היה לנו ביד. כך למשל גם אנחנו לפני פינוי בינוי. ההזנחה ברוב החצרות פה מטורפת. הייתה התכנסות, והנה, לרגע, אנשים מפנטזים כיצד היו יכולים להשתמש באדמה פה. מה שלא עשו לפחות שלושים שנה או יותר. אני כן נקשרתי לאדמה. תרתי משמע. אדם ארצי וזה. כן, היה לנו פה פעם... פעם היה. זמנים חלפו. מה שהתאים לפעם, אולי פחות מתאים לעכשיו ומיצה את עצמו. אבל זיכרונות רצים. פנטזיות עולות. הזמן חולף ומראה אותותיו. סוריקטה

אנחנו עוד כאן, ומרגישה שכבר לא הזמן לשתף, ובכל זאת, בשילוב רגשות אשם ותפיסת מקום. הי כולם, התקופה אחרונה ובפרט ההיי לייט של הטילים מאיראן, נטו מאד לשחזר דברים מהעבר ההומלסיות והבריחה מהבית כל שעות היממה הצריבה לישון ועוד יותר על מיטה לבישה של כמה שכבות כל שעות היממה. שני זוגות מכנסיים וגם בגדים תחתונים וגם נעליים. רחצה מזורזת בשיטות שאין רגע בו כולי חשופה. הרגשה שאני חזקה ואמיצה לכאורה כשבפועל אני בשיא הפגיעות שלי. אימה. בכלל לא תם מיכל, כמו שתיארת (להבנתי) - תחושה של חוזקה במצבים רדיוטקטיביים, אבל חולשה בקשרים בין אישיים סטנדרטיים פשוטים של היומיום. הנה מילים ואין לי מילים. אין לי מילים = הלם. סוריקטה

הי זאת אביב הוא צודק לא נמצאת ( נזכרתי שהוא מוחק כותרות ) ימים כאלה אז נכנסתי חראות לשלומכם הבנתי ממה שמיכל כתבה ואיר כך קראתי גם את חטולית אודי וסוריקטה לגבי הפורום . לי בטח אין זכות להגיד אם כן או לא אני לא כאן אני כמעט לא בשום רשת חברתית כזאת או אחרת . אני די בתוך הבועה של עצמי זה נוח ומספק תמיד אני זוכרת שיש כאן פורום ומידי פעם גם מציצה חא מוצאת כוחות להגיב לגבי סגירה יהיה לי עצוב פרידה אבל זה חלק מהתהליך .. והאמת אודי זה תלוי רק בך , אתה זה שכאן שומר על המקום מאפשר להיות .. בטח שלא יהיה נעים וקל לראות מקום סגור אבל אני לא רוצה להתחייב שאני יהיה כאן יותר מאשר היום . תודה לך אודי ולכל מי שכאן כל רגע שהייתם עבורי הוא לא מובן מאליו. אוהבת אביב

הי אביב, אדרבא - איכשהו אני מרגישה, ואיני יודעת לתת לכך הסבר, שעכשיו, עכשיו הוא המקום של ה'שותקים'. המכונסים מכווצים. מניחה שגם לך, ככולנו, ואף יותר בשל רגישויות עדינות ביותר, הימים פרוצים מפורקים לאבקה. וכמו שאמרת אז לי - את מאד פה גם כשאת לכאורה לא. איתך, סוריקטה

אודי הי, אתה מעלה תהיות .. מבקשת לשתף.. הייתי פעילה מאוד במשך שנים, כבר זמן לא מעט שאני קוראת שקטה, אבל כן מרגישה חברה בפורום. המקום הזה יקר לי גם אם ני שקטה, ולמה אני שקטה ? שאלה טובה... אולי גם בגלל שבגדול אמא צביה ואני כבר בקשר כל כך עמוק 16 שנים של אנליזה שגם אם יש צרימות/ חריקות , אנחנו מדברות על כך באופן ישיר.. מרגישה שכבר אין לי צורך במניפולציות ובאקטינג אאוט עם אמא צביה , אני גם מרגישה אסופה יותר, למרות האסונות שפקדו אותי בשנתיים האחרונות. יחד עם זאת, המקום הזה ואתה אודי יקרים לי מאוד!!! המקום הזה מרגיש לי בית במובן של בטחון, במובן של איזה רצף.. אני אמנם תחת השם 'במבי פצוע..' אך אני אותה אחת על כל מה שאתם מחזיקים פה משנת 2009 שהגעתי לכאן..ארבעה וחצי חודשים לאחר שהגעתי לאמא צביה.. בנובמבר אני כבר 16 שנים גם פה בפורום. אתם מכירים אותי על החלקים השונים שבי וזה מרגיש לי מאוד טוב. הפורום הזה ואתה אודי מאוד יקרים לי וזה מה שיש לי לומר.. אולי אני עייפה מלהיות עכשיו אקטיבית(?) אגב, גם לעבודה עדיין לא חזרתי.. אבל אני כן משתתפת בקבוצות שירה ,כותבת שירה ולומדת אצל משוררים שונים במקומות שונים.. מה עוד אגיד לך אודי ולכם ? האמת היא שאני לא רואה מצב של, מצב של.. אין לי כוח לדבר על זה בכלל.. רק שתדעו שהמקום הזה מאוד יקר לי גם אם אני לא כותבת בתקופה זו ורק קוראת.. שלכם, במבי. ייתכן שכתבתי קצת עילג, לא מובן, לא ברור בתחילה בכלל לא הבנתי מיכל שאודי בכלל תוהה לגבי המקום.. איכשהו העיניים והמוח שלי קראו שאודי רק מציין את העובדה שהפורום מעט שקט.. אבל הפורום דינאמי ויש תקופות שקטות יותר, סוערות יותר ועד שכתבת את מה שכתבת בכלל לא הבנתי ולא ראיתי שאודי ציין את התהיות שלו.. ואודי.. מה אגיד לך ? מרגישה שלא יוצא לי קול מהפה.. אז אשתוק...

הי במבי, כפי שכתבתי לאביב - כעת נראה לי שיש חשיבות גדולה למכונסים והשותקים. גם אני, אגב, מאד סגורה, גם כעת איני מדברת, אלא רושמת בהקלדה וגם לזה לא פעם נדרשים המון כוחות ואינו מובן מאליו. טוב שכתבת. טוב שגם אביב היקרה כתבה. ומיכל ואולי עוד בנות תגענה אף אם לתת כיף לשלום. רשמתי קודם שנראה שאנחנו כבר בתוך סוג של פרידה. לא רשמית וחדה, אלא מאד מאד הדרגתית. כפי שהחיים והמציאות לעתים מזמנים. חושבת גם שההעלאה האמיצה של הנושא של אודי (ולא פעם ראשונה) כן תסייע לאנשים לומר את דברם. הנה כן נכתבו מחשבות וכן שותפו. איתך, סוריקטה

סוריקטה הי, הגבתי לך למטה בהמשך למילים שכתבת לחתולית

קראתי שכתבת שמתמעט פה. ואתה תוהה לגבי נחיצות הפורום. מבינה. גם אני לא הייתי פה. תקופה מטורפת והמלחמה שערבבה את כל הקלפים הפנימיים שבי..לא פשוט. מבחינתי היה ותמיד יהיה פה המקום היחיד שנותן מענה למי שמטופל ואין לו סביבה שיכול לשתף לגבי הטיפול- כמוני. ;) למשל... אבל ברור שאינך יכול להשאיר אם אנשים לא באים לכתוב :( לא יודעת...מה שתחליט. שתדע שיהיה לי קשה ועצוב ובטוחה שלעוד רבים חוץ מסוריקטה וחטולית הקבועות כרגע. קצת מה עובר עליי- פעמיים עשיתי טיפול בזום היה זוועה. שונאת זום. כל היום גם ככה הייתי במחשב עם זומים מהגן, יצירות, הכנת דפים פעילים ושיחות. טוב שנגמר וחזרנו לחבק מקרוב את הילדים בגן. ועדיין חטופים, מלחמה ללא תכלית, פוליטיקה מגעילה ועוד..לא כייף פה. התקופה של ריצה למקלט כי אין לי ממ"ד קצת חרפן אבל אני הייתי ממש ללא חרדות וכאילו כלום..מוזר כזה. כאילו אני שונה מכולם קצת. אולי לא היה אכפת לי שיפול טיל על הבית שלי מקסימום פינוי בינוי...ובמילא היינו במקלט שזה בטוח. מעניין אני יותר נלחצת מדברים יומיומים כאלה וכאב וצער פנימיים אחרים לגמרי. אין לי הסבר. אודי, יהיה קשה אם תסגור..גם אם לא נכנסת לפה לעיתים קרובות..ובכלל היית לי משענת ועצם הידיעה שתמיד אוכל לכתוב פה היא חשובה בעיניי...אך תחליט מה שתחליט. תן זמן לפרידה. סומכת עלייך. תודה על הכל. על כל מענה וזמן שאתה מקדיש..עבודת קודש. מתגעגעת לימים שכתבתי יותר למזלי זה סימן טוב נכון? כרגע המענה מהמטפלת טוב ומיטיב עימי.

ימים קשים עוברים על כולם בלי יוצא מהכלל לדעתי האזעקות האלה בלתי נסבלות בעליל לרדת כמעט כל יום 3 פעמים למקלט הזוי ולא רצוי לאדם נכה כמוני שצריך לרדת כל פעם 2 קומות עם מקל הליכה וגם לרדת למקלט ממש,קשה עוד אייך שהוא בגלל שכמעט רבתי עם וועד הבית שיסדרו את המקלט הזה ... אז בערך המקום כעת יכול להכיל את דיירי הבנין שלנו 4 קומות ועוד שכנים מביננים סמוכים לנו הבוקר עדיין היו אזעקות וכולנו בתקווה שהן נסתיימו ויתפנו כעת חזרה לעיסקת החטופים!! _________________ שאלה לכולם _________ למרות המצב הקיים האם באמת יש מי שמעוניין שהמקום הזה ששימש בית לכולם יסגר??? אני בטח שלאאאא!!! אז אולי תיכנסו ותענו לאודי על זה ?? לא מספיק שהמצב בטטה עכשיו גם כאן יסגר?? עצוב לי נורא חטולית

לא הבנתי למה את מתכוונת ב"מקבצת נדבות " מקלט למקלט אכן בעלי החיים מסכנים בזמנים שכאלה ואת נהדרת ורחמנית שלא מפסיקה לטפל בהם ישר כוח יקירתי ימים לא פשוטים בכלל חטולית

הי חטולית מתוקה, אני מרגישה, כפי שמכירים, שאין לי מקום בשום מקום, גם בביתי שלי (מה שמתעצם בחוויה של פשיזם), וגם מהמקלטים אני מגורשת. אני לא, אבל היו כמה וכמה סיפורים שרצו בתקשורת על אירועים כאלה. ודי שאמרו לי שכדאי לי ללכת למקלט אחר. אז גיוונתי. לא תפסתי מקום במקלט מסוים, וגם באלו שכן, ישבתי מכווצת בפינה. גם לקח זמן עד שהתחלתי ללכת למקלטים. בהתחלה, כן, גם מול הטילים של איראן, נשארתי מכונסת בבית המאד פגיע שלי. תרתי. ולכן, והיות שלנו, בבניין הישן, אין שום מרחב מוגן אני רצה למקלטים ציבוריים שגם הקרוב שבהם אינו ממש קרוב. באמצע הלילה ובקושי שינה כמו כולנו. וגם הלכתי 'לישון' לבושה בשכבת תחתונות ועם נעליים והיו קומבינות להתרחץ ולא חפפתי ראש. מאד שיחזר לי את ימי פעם. זה המקבצת נדבות - אסור להיות במקלט, לא שלי ולא כל שכן של מישהו אחר, אז נכנסת בגניבה ובצמצום. סוריקטה

קראתי את מילותייך וממש 'ראיתי' ויזואלית אותך, מכונסת בפינה בכדי לא לתפוס מקום.. כאילו משתדלת אפילו לא לנשום בכדי לא לקחת איזה משהו.. 'ראיתי' אותך עם שכבות לבוש 'הבית החיצוני 'על הגוף.. 'ראיתי' אותך מתקלחת מהר ואפילו לא חופפת את הראש בכדי שאם תהיה אזעקה לא תיתפסי במצב של אי יכולת לפקוח עיניים בגלל הסבון שחודר לעיניים.. וואוו סוריקטה.. האמת היא שאפילו הזדהיתי איתך במובנים רבים עם במבי הקטנה.. היום תודה לאל באזעקות נשארתי בפיג'מה, כן התקלחתי מהר אבל בכלל לא יצאתי החוצה. אין לי ממד בדירה אבל כן יש מקלט לבניין אבל העדפתי להישאר ולא לרדת.. למה? האמת היא שהתשובה קצת מזעזעת.. בגלל שבן זוגי נפטר לפני שנה וחצי מסרטן לבלב אז כאילו אמרתי לעצמי מה כבר יכול להיות? שני ילדי תודה לאל כבר עצמאים, לא זקוקים לי מאוד. בן זוגי נח לו מנוחת עולמים.. מקסימום אצטרף אליו.. וזהו לעכשיו וטוב שהאזעקות והסבב עם איראן הסתיים לפי שעה.. מקווה מאוד שגם בעזה כבר יסיימו כבר ויחזירו את החטופים ואולי נוכל כבר לעשות איזהו סגירה מסוימת לפצע הפתוח הזה.. ?

במבי, הי. תקשיבי. את יודעת - בתקופה של הטילים מהחותים ומעזה אכן נשארתי בבית. וגם בתחילת ההפגזות מאיראן. ואז באו שכנים ואמרו לי - בואנה, איפה את. הטילים מאיראן זה לא דלדלה. והשכנים, ורק בזכות השכנים, שאולי דרכם האמנתי לרגע למישהו אכפת, הבנתי היכן יש מקלטים, שבכל השנים שאני מתגוררת כאן, לא ידעתי על קיומם. ובשבילם - הלכתי. רצתי. עשינו ספרינטים ביחד באמצע הלילה. חווייה שיתופית מרנינה. קומי טראגי. עכשיו תקשיבי - לא מתים כל כך מהר. האפשרות 'רק' להיפצע או להישאר באפור גדולה יותר, וזה הכי מבאס. גם נשארת בחיים וגם חטפת. ואולי לכן כן שווה להגן על עצמך. לרצות למות זה מובן, אבל, שוב, לא מתים כל כך מהר. גם ניסיונות אובדניים לא תמיד עובדים (כמו למשל אצל אבא שלי). ואז הוא יצא (במילותיו) - שמוק. בקיצור - אמורים לקחת בחשבון בכל תרחיש שהוא שלא תהיה הצלחה או שתהיה הצלחה חלקית, וגם בכישלון יש מצב למצוא הצלחות קטנות. אז היי, במבי - לא כדאי להיות מעצבנת, זה גם נטל על אחרים. רדי למקלט בפעם הבאה. כי לנו, לי, כן אכפת ממך. ולעשות את זה לילדים - כפי שאבא שלנו עשה לנו כי הרגיש מיותר ולא שווה - זה נורא בעיניי. איתך, ממש, סוריקטה

ובכן, בעיניי נראה לרגע שזהו פלא. ששרדנו עד כה. נפלנו טוב בסטטיסטיקה, אולי. חבל לי, אודי, על המקום פה. וזה בסדר להרגיש כך. אבל אני בקשב. סוריקטה

כותבת כאן כתגובה. קצת בשקט. אתה יודע נראה לי שהייתי אמיצה בתקופה זו. סוריקטה

כותבת מהמקלט... המתנתי לראות תגובות, אולי טרם עלו, אולי שתקנו. להיות של מנהל פורום כדוגמת זה לאורך שנים זו חתיכת תיק. ויש לך גם משלך על הראש. ואולי נראה שהפרידה התרחשה משך שנים. אני, כרגיל, במצב של שתיקה, ורק המקלדת משמיעה חצאי רחשים. נראה מה יאמרו, אם יאמרו. סוריקטה

הי אנשים - החלק ההומלסי זועק אצלי עכשיו. ועדיין יש לי קונקרטית בית. ומרגישה אבודה בדרכים. ללא אוריינטציה. 'מקבצת נדבות' / טעימות ממקלט למקלט. והדברים הכל כך עדינים בהם אני מתעסקת בסכנה. פגיעה. כולנו. סוריקטה

כמה נפלא שאת עובדת הלוואי עלי בתים מטים ליפול ישנם מלא כאלו בכל מקום האמת שגם בבנין שבו אני גרה ישן נושן לא רוצה לחשוב מה יקרה במצב עכשיו עם הטילים בכלל הכל עכשיו מפחיד אצלנו בבנין רק כעת בפעם הראשונה מאז.. ומתמיד היה מקלט רק כעת במלחמת הוא גם שימושי לצערי הרב ... יקרה שאת אכן ה..13 לחודש היה יום קשה נורא לא יודעת אם היה סתם או .. שמחה לפחות שאת מתעדכנת במה שקורה עם האחיין הלוחם שלך שרק יחזור הביתה בשלום יום הולדת בזמן כזה ..לפחות סיבה לחיוך את יודעת אני מוקסמת מהדרך שבה את מתמודדת עם המצב תינוקות חיות לטפל בהם .צמחים ומה לא .הסחת דעת לא קטנה .כל כבוד לך 👏👏👏 חיבוק אם מתאים 🫠 בשורות טובות חטולית

אז ככה הטיל שנפל בבת ים נפלא על הבית שבו גרות כלתי לשעבר עם הנכדה המיוחדת שלי פחד ה' הכל נהרס עד היסוד הן היו במקלט כמו שמומלץ על ידי פיקוד העורף אך אף אחד לא יכול היה לדמיין שהבחין יקרוס תחתיו כולל כל המקלט כלתי שמעה את הפיצוץ האדיר ומיד לקחה את הנכדה שלי ביד וברחה איתה מהמקום לפני הפיצוץ הגדול הבן שלי נסע מיד להביא אותן אלינו בביתה.. לזה קוראים נס גדול היה כאן מעכשיו הן יגורו אצלי בבית עד הודעה חדשה עדיין רועדת ובוכה על כל המצב הזה לנו אין מקלט תקין בבנין מה נעשה אם נצטרך כולנו לרדת למטה ?.. אין מרחבים מוגנים אין כלוום הפחד לא עוזבת וכל הזמן עולות תמונות מלחמה מהילדות שלי . פחד מוות

אוי ואבוי, חטולית נורא ואיום אכן פחד מוות סוריקטה

הי כולם, אני בסדר בהתחשב במצב. וגם עובדת היום. ואתם? ביתנו המט לנפול עדיין עומד על תילו. ואין כאן שום מרחב מוגן בקרבת מקום. מוקדי ההרס קרובים לרבים ממכריי, וגם אלינו. לאן עוד נתדרדר שואלים. אין מה להוסיף. שמרו על עצמכם. אשמח שתרשמו שאתם פה, שלמים, יחסית, כאמור. או לאו. סוריקטה

שהשכנים - החדשים דווקא- לימדו אותי אחרי עשרים שנה שיש מקלט במרחק 3 דקות הליכה וזה מספיק אם מקבלים את ההתראה המוקדמת לטיל איראני או מהטלגרם או מפיקוד העורף. אז הלילה רצתי למקלט ציבורי. סוריקטה

והיירוט התחיל עוד לפני ההתראה והאזעקה. כיף פה סוריקטה

עכשיו בכלל שישי. השלושה עשר. סתם מקריות. חתיכת לילה פרוע לכולנו. בתוך תקופה מטורפת. חדשות אתמול היו ממש זיקוקי דינור. האחיין הלוחם שלי מציין יום הולדת בתוך המלחמה, בפנים. שטח אויב. המטפל בחו"ל אפילו פגישת זום לא הייתה השבוע. ואני חוגגת לי על חלבונים ומשחקת עם תינוקות, צמחים, ובעלי חיים. חתולה פצועה מאד שהצלתי עם תחילת המלחמה משתרעת עליי ומרככת ומחממת. בוקר קפה וביס מעוגת שוקולד. לנשום. סוריקטה

סוריקטה יפה שלי איזה כייף שאת משתמשת בבינה מלאכותית אני לא הצלחתי להבין את הדבר הזה גמה נפלא שאת פעילה גופנית אני נעזרת רק בפיזיאוטרפיה די מוגבלת בפעילות גופנית ואכן צריכת חלבונים מאוד מתאימה ועוזרת לא ידעתי שעודף חלבונים עלול לפגוע בכליות יפה שלי תהני מכל דבר שאת מסוגלת גם קצת קשה ומקשה את השרירים כמובן שאת גם לא עוברת את הגבול כך מאמינה וכן בהחלט כמה חיילים הרוגים בשבוע אחד עצוב נורא חיבוק אם מתאים חטולית

הי חטולית, מאד פעילה גופנית, אני אדם שנע רוב הזמן. אנרגיות, יצריות וזה. מעניין שפיזיותרפיה (ניסיתי אצל כמה אנשי מקצוע) דווקא החריפה את מצבי. מניחה שרובן של ההגזמות הופכות דברים שנחשבים טובים לדברים רעים וחשוב לדעת את הגבול. לא עניין של מה בכך להכיר במידה המיטבית וגם להוריד למציאות. נראה לי שלהתחיל עם Chat GPT זה די קל. את שואלת שאלות, גם בעברית, וה AI עונה. (וגם טועה לעתים). החזיקי מעמד ושמרי על עצמך, סוריקטה

הי לכולם, איזה שבוע. כמה חללים. לאחיינים החיילים הלוחמים שלי שלום. היינו באימה, מן הסתם. הם בדיוק במקומות ובמשימות האלה. מנסה בימים אלו עוד יותר להתרכז בשיקום או האטת הדינמיקה של ההזדקנות שלי. בתזונה, בשתייה, בפעילות, באנרגיות. בעומקי המערכות. ומפריחה בסמליות מעופפים. ועובדים קשה. דרישת שלום חמה, סוריקטה

הי אודי ובנות יקרות, אספר שהתחלתי להשתעשע עם אינטליגנציה מלאכותית. שואלת שאלות והתשובות מזכירות לי לעתים דברים שאני יודעת ולפעמים עוזרות לי למצוא את החיבורים. יודעים אתם על הכאבים הכרוניים. ובכן, נראה שאני נחשבת לאדם פעיל ברמה עד כדי גבוהה ולכן צריכת החלבון שלי צריכה להיות בהתאם. אז אני מנסה להגדיל קונקרטית את אבני הבניין לצורכי ניסיונות שיקום. אפשר למצוא הקבלה לנפש. נקווה שהשרירים, תרתי, ירפו קצת. הם מכווצים קיצונית, משערת שגם בגלל הלחץ ותקלה ביכולת לשחרר. חירות אמרנו. בברכת חלבונים לרוב, אך לא בהגזמה, חראם על הכליות. סופשבוע נעים, סוריקטה

הי כולם, קוראת את עצמי, והי, נראה שאני נשמעת יחסית בטוב. ובכן, רוצה להאמין ששילוב של הטיפול בשיחות והתרופות יסייע לי למצוא את ההקשר בראש אצלי. לכאבים. הם נוירופלסטיים, שבמובן מסויים זה מעודד, כי יש מצב שהמצב הפיך וגם לא מסוכן. שלוש שנים עם הכאבים. מתיש למדי. אבל מה זה לעומת כאבם של מי שהיה ועודנו נתון בתוך התופת הגדולה של התקופה. אז שבוע טוב. אתכם, סוריקטה

נגמרו החגים נגמרו החגיגות נגמרו בשלב זה גם ימי ההולדת ואיתם נגמרו גם חלק מהחלומות אחרי צפייה מורטת עצבים שחכיתי כבר לבדיקה של אחי והנה הרגע הגיע אך כלום לא נעשה כמה חוסר אכפתיות וחוסר אחריות אנשים יכולים לגלות כשזה מצב קשה כל כך ? בלתי נתפס בעיני אחי לא עשה את הבדיקה שהדירה שינה מעיני רק מפני שלא לקח בזמן כדורים כהכנה לבדיקה וחזר הביתה כלעומת שהלך כל הגוף שלו מלא נוזלים = מפחיד! כל כך מאוכזבת מחוסר האחריות הזה שבא לי לבכות הלב לא עובד טוב! הגוף לא מוריד במשקל המזון לא משתנה למשהו יותר בריא כדי להוריד במשקל אין שום פעילות כזו או אחרת כדי לשמר אותו במעט תזוזה דיברנו היום כשחזרו מבית החולים בקושי נשם כל רגע הראש נופל מסכרת גבוהה נגמרו לי המילים כואבת על מצבו המדרדר של אחי מצטערת ששוב הנושא הוא אחי גם הבדיקות שלי אינן בשיא הטופ אך אני לפחות עושה פיזיאוטרפיה שמה יותר לב למה שאוכלת חוץ ממה שאכלתי בחג השבועות בזה מטפלת כעת לא יושנת בלילות זה נשמע כבר כמו תקליט סרוט בראש כמוני ולמעשה אין לי שום דבר טוב להגיד על עצמי סליחה שוב על החפירה הזו מאחלת לכולם חיים יפים וטובים משלי.. ביי

הי חטולית, מה אומר בתוך כל זה נסי לקחת אחריות ראשית על עצמך ושמרי עליך. חבל שאחיך מראה פחות אכפתיות לגופו והטיפול בו. ממש חבל. איתך, שיהיה אוויר הלוואי. סוריקטה

מבינה אותך מאוד גם אצלי מתבלבלים הימים ונמצאת בתקופה קשה של המון בדיקות שאינן יוצאות לטובתי את תמיד עובדת קשה מפני שאת משקיעה את כל כולך בגידול אותם פעוטות שאת כל כך אוהבת הם זמנית הילדים שלך כך לפחות אני מתרשמת מההשקעה שלך בעבודה יפה שלי את נמצאת כאן ואני תמיד שמחה לראות שעוד מישהו נכנס וכותב את ממש לא נעלמת יפה שלי רגישה כל כך מבינה את הפחדים שלך נכון המטפל בחול והמצב בארץ אם הייתי אומרת בטטה זה היה טוב כל הכבוד לך על יוזמה להזמין משלוח הביתה רעיון מבורך ולא רק בגלל כאבי הגב המתממשיכים ועוד תוספת של עוד ברור שזה בכלל לא כיייייף מכירה מקרוב על מה שאת מספרת לי תוהה אולי פיזיאטורפיה יכולה לעזור ולו במעט להקל על הכאבים אני התחלתי בשבוע שעבר נכון לא קל אך מקל אהובה שאת אצלך נתינה היא חלק בלתי נפרד מהמהות שלך !! מאחלת לך החלטות נכונות לך יודעת שאת מאוד חכמה סומכת על השיפוט שלך עם או בלי כאבים .חג שמח לך ולכל באי הפורום גם לך אודי יקר .חטולית

הי חטולית, הזאטוטים הם לכאורה אפילו יותר מילדים שלי. בואי נגיד סוג של כמו נכדים עכשיו בגילי. ניסיתי פיזיותרפיה במקומות שונים וגם פילאטיס. כל אלו החריפו מאד את הכאבים. כנראה שהפתרון, בהנחה ותקווה שישנו, במקום אחר. הייתי אומרת אצלי בראש. יום נעים, סוריקטה

אבוי מתבלבלים הימים. ואני עובדת, כן, אבל ממש קשה. הי אודי והי חברות, אתמול בלילה הלכתי לישון בחרדה עצומה שקשורה לאובדן מסוים שקשור למטפל, כלומר, המעבר שלו לחו"ל. שאתכנס שוב בחזרה שאשתוק איאלם שלא אתפקד. היה נורא. כל זה תוצאה של מה שמתחולל כאן, שמאד מערער את עולמנו של כולנו, ובפרט את מי שרגיש יותר. עשיתי טובה לגב שלי שעוד מעט שלוש שנים עם כאבים כרוניים והזמנתי משלוח. עכשיו הצטרפו לכך כאבים גופניים ממושכים נוספים. לא כיף. תוהה כמה לעבוד בשנה הבאה והיכן. סביר שבאותו סוג של עבודה, כי, מה לעשות, שם המיומנות והסבלנות הגדולה שלי. עצוב לי שגדלתי מאד מוגבלת ומאד בצמצום. אולי לכן בעלי החיים הם חלק משמעותי מהעולם שלי. שלכם, סוריקטה

סוריקטה מתוקה נגעת בליבי.. כך 'פשוט' כך נוגע.. ועוד מעט חג השבועות, חג שבעבר כל כך אהבתי מסיבות רבות.. חג לבן, רות המואביה אמא של מלכות.. אהבת הגר וכל אדם בעולם חג הטבע והביכורים יחד עם רוח לימוד ותיקון ליל שבועות חג אהוב והשנה עצוב.. שלכם, במבי

אני בן 18 ומתפתח יחסית בסדר רציתי לשאול ,אם יש דרך לצאת מהתמכרות לאוננות?

מצטערת אם אני שוב מציפה בהודעות אחי שלי היקר שוב צריך לעבור תהליך של כוויה בלב הטיפול הקודם לא עזר אבלציה נדמה לי שכך זה נקרה בחודש הבא ומצבו בכללי אינו טוב בכלל הסכרת שלו גבוהה אתמול כששוחחנו הוא שוב נרדם וראשון נופל קדימה מאבד קשר בשיחה קראתי לו שירים את הראש אך לא שמע אותי עד שעבר לו הזמן של שבר הסכרת .עד שהתאושש אני כל כך פוחדת עליו וכבר מחכה בכיליון עינים שיאשרו לו את הזריקות שצריך לקבל לאיזון הסכרת אך הם מאוד מתעכבים כל זריקה עולה 1,000 דולר גם הביטוח הפרטי שלו לא מכסה את זה !! נכון שאין לי מה לעשות בענין אך הדאגה לא עוזבת אותי יש לי מועקה נפשית כבדה בגלל מצבו של אחי לפחות אם היה מקפיד קצת על מה שהוא אוכל .. במצבך אחי שלי היקר אייך אתה מרשה לעצמך לאכול בערב עוד לפני השינה 2 פיתות מקמח לבן כבר לא שאלתי בתוספת למה זה מגיע הסוכר שלו היה כמעט 170 וזה מפני שביקשתי ממנו למדוד סוכר בזמן שדיברנו זה מייאש אותי אני פוחדת עליו אין לי עוד אחים בעולם חוץ ממנו וגם אם היו לי לא יודעת עד כמה הייתי נקשרת אליהם זה גם משו שאיני יכולה לענות עליו מעולם לא היתה כזו שאלה רק הוא ואני כל החיים ביחד.. עד חודש הבא בתאריך 4.6.25 שהוא צריך לעבור את ההליך הרפואי שלו אני בלחץ אטומי ושוב סליחה שאני מציפה עד הפעם הבאה חטולית

אכן כואב הלב על כל הצעירים שהולכים נפצעים נהרגים אין מילים לתאר את הכאב ועדיין שיחות עם המטפל כמו שיוצא עדיין מאשר בלי שיחות בכלל מצטערת שכך מרגיש לך יתומה כואב מאוד אמיתי לגמרי צר לי על כל הטפילים המטפלים האלה לצערי יש לי גם ניסיון מר איתם בדרך אחרת אך גם די דומה חיבוק ענק על היותך היתולית אהבתי את החתולה הלוחשת חטולית שבוע מבורך יקרה שאת

הי חטולית, רשמתי לך כמה מילים בעץ אחר. בוקר טוב, סוריקטה