פורום פסיכולוגיה קלינית

שממון... לא יודעת מה לעשות עם זה עם הריק ועם עצמי. לא מצליחה להעסיק את עצמי להניע את עצמי לעשות משהו, מה שהופך את שעות אחר הצהרים והערב לארוכות במיוחד. הילדים גדלו ואלה שעוד בבית עסוקים בענייניהם. אף אחד לא רוצה לשחק איתי או ליצור או לעשות משהו. נשארו מטלות שיגרה אבל האינטנסיביות ירדה. ואם אני לא מצליחה להתרכז לקרוא למשל, או לעסוק בדברים אחרים שקוראים להם תחביבים אני רק מחכה שיבקשו ממני משהו ומסתובבת בבית בין מטלות מאוסות וחשה ריק גדול ובדידות. בתוך כל זה קשה לי לשאת את עצמי את הגוף שלי, קר לי, אני לבושה המון שכבות ועדין קשה לי להתחמם. הגוף רוצה אנרגיה, אני אוכלת אבל קשה לי להחזיק את האוכל ועולה הכעס על הגוף שנכנע. קשה לי להסביר את זה את הסלידה מהגוף עד גועל. מה אני מנסה לומר כאן אני לא יודעת. אולי רק לשתף בפיסת חיים. אלה הימים. כלום לא קורה והכל נשאר אותו הדבר. הבוקר מתחיל בבכי. יאוש היא מילה קטנה לפעמים. ואני שואלת את עצמי למה צריך את כל זה. תודה שקראתם וסליחה שזה מה שאני מסוגלת לכתוב שירה

הי לכולם, מסתמן שבחלק מהזמן חל שיפור במצבי. יש קראשים, וגם עמוקים, אבל לפעמים יש גם הבלחות של אור קטן. ולא אור של סמארטפון. החסר עצום. מצד אחד, כאילו מאומנת לחיות על אבקת פירורים, מצד שני - הודפת חלקיות. חזרתי לענוד טבעת. שנים שהדרתי אותה ותכשיטים אחרים. מה לי ולגנדרנות, מה לי ולזוגיות, ועדיין מה לי ולאלו לכאורה. ולרגע, לפני שדחף המוות הראה את פניו, חשבתי לי ש - וואלה, אולי גם אצבע שיער, ציפורניים, אולי גם אקנה בגדים ששנים לא. אפילו התבוננתי בצעירים והחיוניים והיעילים. לא (או, אופטימי יותר, טרם) ביצעתי אף אחד מאלה. אלה שפוספסו בוודאי שלא, אבל גם אלה שניתן עדיין. אבל הייתה מחשבה. כן נפרדתי, או כמו שאומרים, העפתי, כמה דברים שישבו אצלי מידי זמן ללא שימוש מועיל. פינוי מקום, אבל אין חדש באופק הידוע. את החתולים אני לא מפנה. ולפעמים יש טוב בויתור. הפעם, לא התמוטטתי לחודשים יחד עם מערכת הביוב בבניינים, שכתמיד, קורסת ועולה על גדותיה במיוחד בימים גשומים. יש מחשבות של מיצוי ומעבר מהדירה המטה לנפול. אבל זה מרגיש לא ריאלי כעת ומאד גדול עליי בכל מקרה. אבל הנה, פנטזיות. אני מזדקנת, אנשים. לוקחת את הניסוח שלך, אודי, חיבור לחיים, גם אם לא ממש מבינה אותו. כי יש רגעים שכואבת המציאות כל כך מידי. שולחת מה שיצא סוריקטה

סוריקטה היפה! כייף לקרוא אותך! את נהדרת ומשתבחת עם השנים, מתבגרת! מה רע בלהתבגר? יפה לך ההשתבחות! הכל שאלה של המתבונן ;) אלופה! תדאגי לעצמך! הגיע הזמן. חיבוק כזה שמתאים.

סוריקטה יקרה, מרווחי נשימה, איים של רווחה, סוריקטה... טוב לקרוא על מה שקורה עכשיו ועל מה שהיית רוצה שיקרה בעתיד. יש תנועה. דברים של חיים. כבר זמן מה אני מרגישה בכתיבה (קול) שלך משהו אחר, יותר חזק ונחוש ובטוח. יודעת שזה לא שלם וזה לא הכל ומכירה גם את הפחד מההתרסקויות דווקא כשמרגישים קצת יותר טוב. שלך שירה

... שנראה שלכאורה ניתן עוד להחיות וההחיאה עדיין קיימת כפנטזיה אבודה - המוסיקה הייתה משאלה מאז שאני זוכרת את עצמי. גיל מוקדם מאד. התאפשר לי לגעת לחודשיים סביב גיל חמש, ואז, אז התחולל מפץ, כשהותקפתי באופן מסכן חיים והגעתי לבית חולים מחוסרת הכרה. חלפו שנים ארוכות עד שאיכשהו הרשיתי לעצמי לחזור ולגעת, כששנאו, שנאו את זה בבית. והמשך מסוים סיפרתי בפוסט אחר. לפעמים מנסה ברמיזות. הקטע שאסור להנות עדיין חזק. המוסיקה הפכה לפעמים להיות רעש מפריע ובלתי נסבל. סוריקטה

את נשמעת לגמרי כמי שנאחזת בחיים ופנטזיות ..למי אין..לפעמים מועיל רק לפנטז לא עולה כסף ואת חזקה מהחיים כך אני חווה אותך יפתי עכשיו חייבת לרוץ אני

אודי יקר! כנראה מחוברת יותר לחיים :) פתאום נפגשתי עם חברה שרצתה שנפגש והסכמתי למרות הכאב גב, יצאתי להשתלמות עם חברות ואפילו נהנתי בחברת כולן... בקיצור התחלתי לחיות 😁 והדברים שפעם כל כך הציפו הפכו ל....מיסוך כזה...אולי זה ברקע ושם אבל אני הרבה יותר מזה!!! סך כל הרגשות...להרגיש שבכל רע יש טוב ולהפך...לנסות להנות בחברת אנשים משהו שמזמן לא הרגשתי. ואפילו שקצת הרגשתי דאון כזה בגלל הפיזי, נתתי לעצמי להיות חולה, להרגיש קצת נזקקת והנה, זה ניחם אותי קצת. אהבתי את התשובה שלך..הכיוון חיובי. אולי טוב להרגיש הכל... ובנוסף מתקרבת לאנשים. מנסה חברות...להיות יותר בחברה.

היי מיכלי ממש בשורות טובות כל הכבוד גאה בך נהדרת שאת אני

הרבה זמן כבר נעלם תחושת הבטחון בטיפול- אולי מעבר לשנה... חווים המון פחד מול המטפלת... בעבר כאשר היה מצוקה היתה מענה כמעט מיידית. לאחרונה לפעמים לוקח לה שעות לחזור. בעבר כאשר היינו זקוקים לפגישה נוספת כמעט תמיד הסתדר..עכשיו כבר לא. היא לרוב מגיעה בדיוק בשעת הפגישה יחד איתי או לעתים מספר דקות באיחור וזה מערער אותנו מאוד. דברנו על הכל והיא אומרת שאני זאת שצריכה לשנות את המחשבות ואני זאת שצריכה לשכנע את עצמי שהיא בטוחה ושהיא בצד שלנו. אני כל כך מנסה אבל אני לא מצליחה להרגיש בטוחים איתה.....אני מתקשה להסתכל עליה בעיניים ... אולי הכל מתבלבל לי...

אני זוכרת תקופה כזו אצלי..חוסר ביטחון כזה... אחרי הרבה הרבה נסיונות הביטחון יגיע. היא סומכת עלייך יותר כנראה.

ינשופית מתוקה מצטערת שכך מרגיש לך חושבת שאולי תנסי לבדוק אם רק אלה באמת הסיבות שבגללם לא מרגיש לכם בטוח כמו פעם מטפלת היא גם בנדם ובטח גם לה יש סיבות להתנהג כמו שהיא ולא בגללך ככה לפחות מרגיש לי חיבוק אני

מרגישה נתק מהמטפלת מרגיש לי שהיא כל הזמן משתנה.. שהיא לא אותו דבר... היא לא מרגישה כך... אבל אני כן

יש לי הרבה מילים וקולות ורעש אבל הכל מבולבל. כל כך הרבה רעש שאני מתקשה מאוד לזכור דברים או להתרכז או אפילו לשמוע מוסיקה. קשה לי לקרוא או להחזיק פיסקה. מוסיקה היתה מפלט גם פעם כשהייתי נערה והגוף שלי היה של מישהו אחר הייתי מנגנת בראש יצירות שלמות, זכרתי את כל התווים וניגנתי בראש ממש חזק עד שיגמר. ככה הפכה המוסיקה לסוג של מנגנון השרדותי ממסך. עכשיו הכל מבולבל וממוסך, מצד אחד חסר רגש ומצד שני מלא בכאב. כל הערוצים ביחד יוצרים רעש גדול ואני לא מצחיחה להפריד. לא יודעת מה אני אומרת... סתם הכל מבולבל.... רק תודה שאתם כאן שירה

אודי, נשמע כמו עבודה של אנשי מודיעין, או אנשי היי טק שמנסים לדלות מידע רלוונטי ש'דולף' מתוך ים של 'דיסאינפורמציה', למשל. שירה וכולם - אתם יודעים, פעם, וזה היה לפני כמה עשרות שנים, ניגנתי. המפגש עם האיש שאחר כך ניצל אותי (אהמממ) אינטנסיבית במשך שנים (בעעע) וגם אחיו שניסה לעשות לי דברים בכוח מספר פעמים, התחיל בסיום שיעור נגינה. הגברים הדוחים האלה קשורים למשפחה. הם גם קצת איכשהו 'שלוחות' של אמא. וזה, גם זה, הוביל לויתור. סוריקטה

מבינה אותך היטב מרגישה כאלו את מדברת מתוך המחשבות שלי מתוך מה שאני מרגישה וכן זה מאוד קשה ומאוד מבלבל אצלי המוסיקה עד היום חלק בלתי נפרד ממסך שמסתיר ..נחבאת מאחוריו כדי.. אך אינו מצליח להנמיך את הרגשות האמיתיות .. כמו עוד מסכה...מעין..שונה וכן עושה המון רעש כי אי אפשר לסתום הכל !!! רק לסתום את עצמי..בשקט הנבלע ... תודה שהעלת מרגישה עם זה פחות לבד תודה שירה אהובה אני

תודה על השיתוף... כמה עצוב שמקום טהור כמו מוסיקה זוהם על ידי לא בני אדם... אוף. מקווה שבתוכך בפנים בפנים יש מקום שיודע להתרגש ולרעוד מהצלילים. שיהיה לך שבוע טוב וקל יותר. שירה

הם מתגרשים !! ולא רק בגלל מה שקורה כעת.. הצטברות של..החיים... למען האמת כבר חכינו לצעד הזה שלו כבר מזמן אין חרטות ואין כאב לב כלתי ההורסת ..לצערי..כן ..תיפרד מהבן שלי וזה כבר חתום וסגור.. ואם ל חשבתן לרגע שכאן מסתיים הענין אז...לאאא ממש לאאא כאן רק מתחיל.. כשיצא מהבית יעבור לגור אצלי וכשנדע אייך תהיה המשמורת על המיוחדת שלי.. אז...או..אז..בימים של הבן שלי תהיה כאן. ועדיין ..רחוק ..הליכי גרושין כיום אינם דבר של מה בכך מה גם כשינם ילדים מעורבים..הסיפור מקבל תפנית חשובה בעלילה ובחיים עדיין לפנינו התקופה שהכל רק מתחיל.. אם אמרתי שהזמנים קשים.. מה אומר כעת על מה שעדיין מחכה לנו.. ימים יגידו חטולית אין לי מילים

אודי וכלם, הגב שלי תפוס ממש, על אנטיביוטיקה בגלל השיניים.... אני הולכת עקום, עם חגורה לגב וכדור שאמור לעזור ומחממת את האיזור..ובאסה. הולכת ככה לעבודה כי אין מחליפות, יש אצלנו תמיד בעיה של מחליפות...וגם כי מה אעשה בבית?? ארחם על עצמי? אבל זה מה שקורה לי בזמן האחרון, בא לי לבכות בגלל המצב הרפואי, עברתי בחיים דברים רפואיים(ניתוחים ועוד) והייתי מושכת כאבים כאילו כלום.. ועכשיו לא! עכשיו זה מפריע לי וכואב ואני רוצה חיבוק ותמיכה בגלל הכאבים.. ..איך שהתהפך הכל..האם זה טוב? לא בטוחה אבל כך מרגישה. שלמישהו יהיה אכפת שכואב לי.. וכולם אומרים העיקר הבריאות האמנם? כל השאר זה בונוס.... ומה שעוד מוזר אני ממש רוצה את המטפלת שלי עכשיו :( כאילו שתרפא אותי גם מהפיזי...

מיכלי מאמי כואב לי מאוד לשמוע כמה כאבים איומים את סובלת ממש כך ואני יודעת שאינך הטיפוס שיושבת בבית ומרחמת על עצמך את ממש לא !! שולחת לך חיבוק ענק חיבוק עוטף עולם חם ונעים ונכון שתמיד אומרים שהעיקר הבריאות מה שמוכיח כדבר נכון אם אז זקוקה למטפלת שלך אפילו רק כדי שתהיה שם עבורך ותאמר כמה מילים טובות לנחם אותך.. קדימה..צרי עימה קשר רק יעשה לך טוב ועוד חיבוק לדרך חטולית

מיכל יקרה, נשמע כאילו הרווחה הנפשית פינתה מקום לכאב הפיזי. כשהכאב הנפשי היה נוכח יותר סף הכאב הפיזי היה מאוד גבוה, מניחה שזה חלק ממנגנוני ויסות או הגנה. רק מחשבה.... ובכל מקרה, מגיע לך שיטפלו בך ויעטפו את כולך מבחוץ ומבפנים. מאחלת לך ימים טובים יותר והחלמה מלאה. שלך שירה

הי מיכל, ראשית - איחולי החלמה ושיפור. מניחה שאת רוצה גם להיות עצמאית, גם מי שאין לה תחליף (ואין לך, כפי שכל אחד הוא ייחודי), וגם להיות תלויה ולהתמסר. גם חזקה וגם חלשה. ועוד. יודעת מה? קראתי את דברייך וערכתי חיפוש בגוגל - "מה הכי חשוב בחיים". גוגל הזה, לימד אותי אחיין שלי בהיותו בכיתה ג' - תקיש שאלה של ילד ותמצא מענה, אפילו אסוציאטיבית לתוצאות. רשמתי כמה דברים מתוך התוצאות ומחקתי. יאללה, מי שרוצה שיעשה חיפוש וימצא לעצמו. :-) סוריקטה

תודה שירה, חטולית וסוריקטה.. חשבתי על כל התשובות שלכן..לוקחת קצת מכל אחת...כנראה זה גם וגם.

איתך בלב שולחת לך כוחות ויד לאחז בו אם זה מתאים. אני בטוחה שנכדה שלך מוצאת בך עוגן .. תשמרי עלייך ינשופים

תודה לך מתוקה על הכוח ועל היד לאחוז זקוקה עכשיו יותר מתמיד לכל תמיכה אפשרית זמנים קשים חטולית

היי כולם ואודי, עברתי שבועיים כואבים ביותר. השתלת שיניים...והתחיל לכאוב לי יותר חשבתי שיעבור..בסוף נכנעתי חזרתי לרופא והסתבר שיש לי דלקת, אנטיביוטיקה... בקיצור פעם הייתי מושכת כאב המון זמן עד שהייתי הולכת לרופא..תמיד טפלתי אבל זה לא היה מבחינתי שהכי חשוב זה הבריאות כמו שכלם אומרים... דווקא כשהייתי מרגישה רע נפשית היה לי יותר קשה מפיזי, הרבה יותר!!! וגם שם לקח זמן וטריגר כדי ללכת לטיפול... והנה בשבועיים האלה שכאב לי עבדתי רגיל, התנהגתי כרגיל כמו תמיד אבל השינוי היה שרציתי שירחמו עליי..רציתי לבכות למישהוא, אוטומטית חשבתי על המטפלת שהתחשק לי לבכות לה...להגיד שכואב לי. כמובן שזה היה רק במחשבות ואפילו דמיינתי פגישה כזו שתרגיע. מעניין כי תמיד זה היה בקטע הנפשי שרציתי אותה...וזה התהפך מאז הטיפול כשאני חולה אני רוצה שיעטפו וידאגו לי, משהו שלא רציתי מעולם....בעלי לא אופציה הוא לא יודע מה לעשות כשקשה לי או כשאני חולה.הוא תמיד מוצא פתרונות לעשיה ולא אמפתיה. בכל מקרה ניסיתי קצת וממשיכה לנסות איתו שיהיה טיפה יותר רגיש ולשתף רגשות... אבל הוא גבר טיפוסי ;) עדיין כואב לי...יעבור. סתם רציתי לשתף איך הבריאות פתאום נהייתה לי חשובה ואיך בעצם מתחשק לי לחבק אותי. מוזר.. ..מתחילה לאהוב אותי ולקבל שרע וכואב לי וזה בסדר..מותר להיות חולים....וואו.

מיכלי מאמי את פשוט מהממת זה לא בא משום מקום עבדת על הרגשות שלך גם עם המטפלת וגם בהמשך אחרי שסיימת טיפול אותי לפחות מאוד מרגש לקרא שאת דןאגת לעצמך גם מרגישה שמגיע לך ובהחלט מגיע לך להיות להרגיש כל מה שמרגיש לך חיבוק ענק עד אליך מקסימה שאת 👍👍👍👏👏👏👏👏💗💖💜♥️💞 חטולית

מזמן לא היית כאן, רוצה לספר מה שלומך? מה עם הנכדה שלך?

הנה מתחתיך הופיעה הכותרת שבה סיפרתי כן לצערי הימים אינם פשוטים לא מצליחה לעכל או להבין מפני שזה רק הולך ומסתבך עוד ועוד.. לא יכולה חהיות רגועה כשכל הזמן הקטנה שלי באה ומספרת עוד דברים מזעזעים... היא אינה ממציאה..מוליכים אותה לשם . כואב ברמות קשות רק מלחשוב כמה אכזריות קיימת באנשים שמסוגלים לשתוף לילדים כך את המוח..ולאיזו מטרה ?? תודה לך אהובה חטולית

מאז שסיפרתי על נכדתי המיוחדת אין לנו יום ולא מנוחה.. אז גם ברווחה וגם במקום הזה שבו היא מטופלת ישנם ספקות רבים בקשר למה שהקטנה סיפרה... והאמת ששם לא נגמר הענין..כעת הוסיפה עוד פרטים..שדי מזעזעים..שגם קשרו אותה ... השבוע בפגישה המורחבת שהיתה עם הרווחה ואנשי המקצוע ניסו לבדוק עד כמה הדברים שאמרת באמת באים גם לידי הבנה מצד הקטנה שלי .. היא פרצה בבכי וכעסה ואמרה עד מתי אני עוד צריכה להגיד את הדברים האלה ...נמאס לי ודי...!! בכוונה לא חוזרת על הדברים שאמרה כי הם טריגר מאוד קשה ולא רק לה..אלה ..שאם הייתי מעלה אותם כאן ..גם אני לא הייתי מפסיקה לבכות..ולכן היה מעלה רגשות מאוד קשים... כמו כל נפגעת מינית..דברים כואבים ומטלטלים שלקחו גם אותי למחוזות הילדות שלי..לפגיעה הראשונה שלי בגיל 5..והיא בת 6 פלוס.. פשוט קורע לי את הנשמה לפיסות קטנטנות עד פרורים..רק מהמחשבה...כן אצבעות...ולא אוסיף עוד.. כשנתבקשה לתאר במילים שלה ותראה היכן נגעו...לא הבינה מה עליה לעשות..היכן לגעת...וזו לא הפעם הראשונה ..ולא בנוכחות ההורים אלה רק בעלי המקצוע .. הסתגרה בתוך עצמה ולא שיתפה פעולה רק חיפשה את אמא שלה... אתמול בערב נפגשנו הלכנו לחגיגת ימי הולדת של 2 מהנכדים שלי..לא התראנו מאז חנוכה ..היא רצה אלי וחיבקה אותי ..סבתא נכון שאת לא תשאלי אותי גם... רק חיבקתי אותה ואמרתי לה ..אחד מיוחדת ויחידה שלי מה לא אשאל אותך ?? הרי אני לא נמצאת שם בשיחות..ואמרה..על השאלות האלה שכבר נמאס לי כל הזמן להגיד כמו תוכי .!! היא היתה כל כך עצובה שדמעות ירדו לי מהעינים ..אמרתי לה ..חכמה שלי ברור שלא אשאל אותך כלום..אך אם תרצי לספר לי מעצמך ..אשמח להקשיב לך לכל מה שתרצי לספר..... כאלו שירדה לה מסכה מהפנים העצובות ..התחילה לחייך ולבכות בעת ובעונה אחת ...סבתא את מהממת למה אני לא רואה אותך יותר..חיבוקי....פינוקי..פרסה את זרועותיה הקטנות התגעגעתי אליך נורא ואמא לא לוקחת אותי אליך..אני עצובנ כי לא ראיתי אותך מלא זמן... חושבים שהחזקתי מעמעד ??? לא..ממש לא..בכינו ביחד וחיבקתי המון..נישקתי אותה המון..עד שהגענו ליום ההולדת .. עכשיו אמרתי לה ..מי זו האחת והיחידה המיוחדת של סבתא ..צעקה לי בשמחה אני..כעת בואי ננגב את הדמעות כי יש 2 ימי הולדת ואני רוצה לראות כמה את שמחה להיות עם כולם..בכי וצחוק התערבבו ביחד וכל עלינו.. הבן שלי נלקח באותה שיחה לשיחה נפרדת ..ונאמר לו שם ..שכמעט בוודאות מוחלטת ...מישהו מכניס לקטנה מילים לפה ממש מלמד אותה כמו..תוכי .לומר את הדברים כמו מנטרה שעליה היא חוזרת שוב ושוב בלי לטעות ובלי להחסיר ולו מילה אחת !!! באותה צורה כמו שלמדה ממני לומר ..שהיא אחת יחידה ומיוחדת של סבתא !! יש להם חשדות כמעט ברורים שממלאים לה את הראש ...!! עדיין לא הסתיים... נושא רגיש ביותר עד כדי שלא ממהרים להדביק שם..של..מי שעומדת מאחורי כל...אבל כבר הבינו שהאמא אובססבית לגבי הקטנה ומפעילה עליה מניפולציות רגשיות להשיג מטרות אני כותבת ובוכה על הכאב שעוברת המיוחדת שלי....למה מגיע לה לעבור כזה גהינום?? אין הצדקה מממש לאאא !!! מצטערת אם עוררתי רגשות קשים גם אצלכן כאן.. חטולית מרוסקת מכאב

הי חטולית, ראי אלו מילים יפות רשמת לי. ניסוח מדויק כל כך. התוכלי להתאימן גם עבורך? את סבתא נהדרת, ותקוותי שאנשי המקצוע ידעו לטפל בתבונה בתמונה המורכבת. שמרי על עצמך, סוריקטה

רק לומר לך שאת פועלת בדרך הנכונה. ומקווה שהילדה תרגיש טוב ושמחה עם עצמה. ושהסביבה לא תעשה נזק...ואת שמרי על עצמך.

יפתי המצב הוא כזה שאין לי ממש אפשרות ל..שמור על עצמי.. אני מעורבת ריגשית מעל לכוחות שלי על מנת להיות שם עבור הקטנה שלי תודה לך מתוקה חטולית

כן שמרי על עצמך.. נכון אתן צודקות מאוד עושה מה שיכולה... והלב שלי שם..איתה.. בכל נפשי ומאודי. ובשיחות שלי עימה.. המון תודה .. חטולית

אייך באמת אשמור על עצמי כשכל שאני רוצה רק להגן על המיוחדת שלי איני יכולה שלא להיות ..היא זקוקה לי גם אם להיות ברקע עבורה רק כשמתמודדים מבינים לא פשוט כלל וכלל זה כמו לבעוט אותה החוצה מחיי.. עצוב לי נורא וכואב פי כמה אני

הי לכולם, עבר עליי שבוע לא קל ובסופ"ש הרגשתי ממש ממש רע. מאחר שזה די חוזר על עצמו אכנה את הקריסות בסופ"שים וויקנד סינדרום. מניחה שלא היה זה כל כך קיצוני אילו הייתי פחות מקריבה למען הסביבה. אבל אני כן פחות מבעבר. וכן מוותרת חלקית, במובן של לקיחת אחריות מופרזת. ומרשה לעצמי לפעמים (ובסוד) לנוח. הנה קמתי ועוד מעט אצא לדרך. שיהיה שבוע קל יותר לנו. סוריקטה

בוקר/צהרים טובים סוריקטה יפתי שמחה שאת מאפשרת לעצמך פחות מטלות למען מנוחתך חשוב מאוד !! חטולית

הי סוריקטה, מצטערת לשמוע על הקושי בשבוע שחלף והמשיך לסוף השבוע. מוכר לי מאוד סינדרום הסופ"ש.. איכשהו האחיזה בשיגרה שומרת ואז מגיעה הקריסה בסופ"ש. היו פעמים שהעדפתי בימי שישי ללכת לעבודה כדי להקל מעט על סוף השבוע. מקווה שתאפשרי לעצמך יותר מנוחה, ואם את מוותרת חלקית (ומודה) אולי את בדרך... שיהיה שבוע קל יותר. איתך שירה

אני בחיים לא אסמוך על המטפל שלי אני בחיים לא אסמוך על זה שיהיו לו כוחות עבורי ואני תמיד אדאג לו, אדאג שלא ישבר, שלא יהיה לו קשה מדי, שאני לא אגזים אני בחיים לא אצליח באמת להתפרק בטיפול בעיקר כי אני תמיד אחשוב עליו וארגיש שאני יכולה להתמודד עם הכל בעצמי אז מה הטעם

אני כל הזמן שוכחת להגיד לך תודה כשאתה עונה לי אז באמת תודה, מאוד מעריכה את זה....

הי בריה, אאל"ט, נדמה לי שסיפרת פעם שאת מגיעה מתחום הטיפול (?) מציעה לך ולכולנו תרגיל - לו היה/היתה בא/ה אליך מטופל/ת ומפנה אליך את מה שרשמת כאן באותה לשון - איך היית מרגישה? מה הייתי עונה לו/לה? (ואני מכירה את הגשר הפנימי שקשה לאתר). סוריקטה

מציעה לה לא לחשוש אבל הקטע שברור לי שהוא יחזיק אותי כי זה התפקיד שלהם, להראות לנו שאפשר אחרת ושהם באמת יכולים אך האם הם באמת רוצים את זה? יעשו את זה באהבה ואמת.. זאת שאלה אחרת בגלל זה אני כל כך חשדנית אולי אחרי כל כך הרבה מטופלים גם להם אין רצון כנה ואמיתי לכך

הי בריה, אחת הסיבות בעטיין מטפלים לוקחים חופשות, למשל, היא גם כדי לשמור על כוחותיהם ולמלא מצברים. ומטופלים גם מגיבים לחופשות... סביר שכן אכפת, אך, עדיין לא התמזגותית. תוכלי לספר את מה שרשמת כאן בטיפול שלך? סוריקטה

הי, פתאום חשבתי להזכיר לעצמי שהי, גם המטפלים הם בני אדם. גם להם מותר להרגיש מותקפים ואפילו להראות את זה לפעמים. ואז פתאום נזכרתי ש הי, גם אני בנאדם שלא חייב לספוג הכל. ואז, אז חשבתי לי מה הי עושה מטפל אילו מטופל קבוע שלו היה מגיע לפגישה מלוכלך, מצחין (סליחה) מזיעה, שתן, סיגריות ואלכוהול ובנוסף גם נמרח על הרצפה, וממש כמעט בלתי נסבל להיות איתו בחדר. התשובה שנתתי לעצמי - המטפל היה שולח את המטופל לנצל את השעה הזאת כדי להתרחץ ולטפח את עצמו במקום שיחה טיפולית. או מציע חלופה טיפולית. המטופל אולי היה כועס שלא מקבלים אותו כמו שהוא. ואז חשבתי לי שטיפלתי בזקן ההוא שככה הוא היה. וכולם ברחו ממנו. עובדי רווחה, עובדי ביטוח לאומי, מטפלים סיעודיים, ואני כן נכנסתי ועזרתי לו. עד שאפילו אני אמרתי מידי. מחכה לסופ"ש מנוחה. סוריקטה

עשית מעל ומעבר וכן זה בסדר לעיתים להודות שזה היכולת ומכאן ואלהה לא .. וגם מטפלים לכל אחד המקום שהמיכל שלו נגמר .... אביב

סוריקטה יקרה, את לא חייבת לספוג הכל והנה נראה שגם את יודעת לשים גבול כשצריך. הלב הענק ויכולת החמלה שלך ראויים להערצה, מקווה שמשהו מהם מופנה גם כלפי עצמך. מקווה שאת מרגישה טוב יותר ומאחלת לך סופ"ש נעים ורגוע. שלך שירה

בתקווה להתפקסות. סליחה מכולם. אגב מזג אוויר - אצלנו בסביבה היו אסונות כבדים :-( סוריקטה

... ייתכן שעדיין ולפעמים לא מספיק מוגדרת. והשיקום - בהקבלה למזג האוויר - חלקי וישנם דברים בלתי הפיכים. הרגשתי ממש רע בסופ"ש. ניסיתי לנוח. פתאום אני קולטת שבעצם כל הסופשבוע כמעט לא הוצאתי הגה מפי. ומה שאני שומעת זה הצפצוף התמידי באזניים. הביטוי הזה 'מאפשר' תמיד נשמע לי חסר. מאפשר מה? או מגן מפני מה? שיט (סליחה) מחר צריך לחזור לעולם - אבל הי, יש בכך גם צד חיובי. סוריקטה

מקווה שאתה בסדר בגשמים האלה ובהצפות בצפון ....

מקווה שאת מחלימה ומרגישה טוב. עדכני כשמתאים לך. איתך שירה

הי שירה, קצת מתפדחת - אבל 'סתם' עייפות וחולשה של אנשים קשיי יום. חורף והתחלת יום מוקדמת כל כך לפעמים מתיש. והדיכאון הרגיל, ככולנו - מנסים לטפל. תודה ושתהיה מנוחה, סוריקטה

מצטרפת לשירה איך את מרגישה ??

הי שירה והי אביב, הרגשתי מאד רע בשבוע שעבר ובמיוחד בסופ"ש ומקווה שמשתפר. תודה, שיתחיל השבוע בטוב יותר ויחזיק מעמד סוריקטה

הרצון לוותר היאווש הפחד במרכז הפחד לדעת . לעכל. להפנים. יחד עם זה בא הצורך להלחם, לא לקבל אני לא מחוברת לחלקים שבתוכי . למרות שאני אומרת שאני רוצה להכיר בהם באמת באמת אני לא.... הפחד משתק אותי... מטפלת אומרת שאני עושה בקצב שמתאים לי ..היא אומרת שיש לי כוחות.. זה לא עוזר לי שאומריםלי שאני כבר אחרי הכל...זה ממש לא עוזר.. ... כי אז לא הייתי שם ... כרגע אני עומדת במקום .. לא מצליחה להתקדם הלאה... והכאב והיאווש גדולים עלי..

זה כל כך ברור ..... לאט בקצב שלך זה לא פשוט להסכים להכיר בהם זה לא פשוט לא לך לא להם לאט לאט... אוהבת שולחת חיבוק וכוחות

ינשוף יקרה, מבינה אותך כל כך, קשה מאוד להרגיש שדורכים במקום. איתך שירה

אני כבר לא מאמינה שהחלקים קיימים..

אודי וכולם זה נכון שיש לי כוחות אבל בכולכם יש כוחות כל מישעבר פגיעה כזו ושרד יש בו כוחות רק צריך להקשיב להם להאמין בהם כוחות לשרוד לעבור את היום לתפקד בעבודה לקום מהמיטה בבוקר ללכת לישון בלילה בידיעה שהשדים יצאו המון המון כוחות שנים ביזבזתי את מירב האנרגיה שלי בלהלחם בחלקים שבי בקולות שחשבתי שנגדי אם יש משהו שהמטפל הנוכחית לימדה אאותי זה לא לפחד מהם לא לפחד מהדיסוציאציה להקשיב להם לדבר איתם להבין ...על מה יושב הפחד הכעס הכאב ולתעל את זה נכון לא לבטל אני כמו שאמרתי המון פעמים משתמשת בקול ההגיון וכשלא יכולה למצוא אותו נעזרת כמו כאן שאודי הזכיר לי שיש לי על מי לסמוך ובסהכ היא רוצה את טובתיינו מכאן זה המון שיחות עם כולם וכאן הגדולה שלה עצם זה שהיא מאפשרת לכל הקולות להשמע להיות. וגם להודות בטעות של עצמה וכן בעיני היא באמת אלופה כי מטפל שאומר כן נפלתי למקום קרבני כל משפט שאמרתי פגגע טעיתי ... מאפשר שיח כנה כזה שאפשר לראות את כל התמונה כולה ולהמשיך בהחלט יש לי על מי לסמוך עלי ועלייה....וזה אפשרי כשמאפשרים שיח פנימי וכמאפשרים שיח חיצוני.... תודה לכולכם...ושירה וינדוף בבקשה אל תישברו אתן חזקות יותר מימה שאתן מבינות ....חיבוק ענק

הי אביב, אני חושבת שלא בהכרח יש סתירה. כלומר, אפשר ליפול למקום קורבני גם אם (לצורך העניין) מטפל מודה בטעות ומבקש סליחה. ויש מידתיות גם לטעות. דוגמא - כאשר אנחנו ממאנים לסלוח ובמקביל דורשים פיצוי אין קץ. אם סלחת - הכוח בך. סוריקטה

אביב יקרה, הדברים שאת כותבת נאמרים לי כל הזמן על ידי המטפל. לא לפחד מהחלקים (האמת אני לא פוחדת) לדבר איתם. אבל אני לא יודעת איך.ערוץ התקשורת חד כיווני מהפנים לחוץ. לדבר אליהם מרגיש לי מלאכותי. אני מבינה את התפקיד שלהם ולמה נוצרו אבל הייתי רוצה שיעלמו, אין להם תפקיד היום. אני מאוד עצובה שאיני יכולה לחיות חיים מלאים באמת, ולא כפי שנדמה מבחוץ, אלא באמת, להרגיש שלמה. לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי חזקה, אם הייתי מרפה, הייתי יכולה לנוח. כשכל האנרגיות מופנות לקיום שיגרה, להשרדות והסתרה יש כמיהה לשחרר. תודה שאת משתפת. שלך שירה

כי באמת אין לי מושג מה היה שם. או מי הרגיש מותקף ואיך הגיב, למשל. מצטערת אם התבלבלתי. אני גם קצת חולה השבוע, תסלחו? בכל אופן אפשר לצרף את דבריי, גם אם בהבנה השגויה. סוריקטה

קודם כל בריאות ועוד בריאות וזה לא ממש משנה התבתי את זה האמת בעיקר לשירה וינשוף כדי לנסות לעודד אותן להתחבר לעצמן (לחלקים שהם הן ) ובקשר למטפלת הסברתי לך למה אני מרגישה שהיא אדירה .... וברור שסלחתי ....למה שלא אסלח היא אדם היא טעתה היא הבינה את טעותה ... בתקווה לבריאות וימים חמימים אביב

זהו יקרה שיש להם תפקיד גם היום הם חלק ממי שאת האם מישהו יכול לחיות בלי החלק הילדי שבו ...מעבר לפחד הוא מחזיק גם ביצירתיות והחלקים שמחזיקים באומץ בכעס בכאב איך אין להם מקום עכשיו לא רק את פוחדת גם הם פוחדים כל חלק שיוצא גורם לכאוס מטורף אצל כולם לאט לאט ....כשבאמת תסכימי תקשיבי איך המטפל מדבר איתם ..באיזה רוך וקבלה ככה תלמדי גם את איך לדבר איתם זה כמו שתגידי אני מקבלת שיש לי יד ימין אבל אין לי שימוש בה ותיתעלמי ממנה או תירצי שהיא תעלם . זה לא יקרה אצלי לפחות זה היה ככה הכלל הראשון להפסיק לדבר עליהם לא מכבד לדבר עליהם יפה ובכבוד הכלל השני להסכים שיבואו אחר כך חהקשיב להם כשהם מדברים עם המטפל בשלב אחרי הבנתי שאני מתקשרת איתם רק דרך אדם שלישי קרי כאן בכתיבה או מי שהם דיברו איתו ואני הקשבתי אז התחלתי להבין על מה הבכיות על מה הכעס על מה המהומה רק בשלב יותר מאוחר הצלחתי לגבר ישירות בהתחלה עם הקטנים והיום גם עם הנערות ...בדרך כלל זה נעשה כמו בילדות שלי מול מראה ....זה מוזר מעניין אבל קורה ....שיח פנימי וחיצוני כמובן כשאני לבד למשל באוטו.... אפשר גם בכתיבה ....הכי חשוב להפסיק להלחם בהם כי את נלחמת בעצמך ותזכרי גם היום הם לא באים להזיק לך הם רוצים כי זה תפקידם לעזור לך לפעמים כמו פגיעה עצמית הדרך לא נכונה ולא מתאימה להיום ...אבל רק בשיחה רק שתביני שהם מרגישים באמת מאויימים מפוחדים משם בזמן הטראומה ...רק אז תוכלו להגיע לדרך פעולה שתהייה נכונה לכולם . אני למשל די במקום שרוצה לעשות שינוי שדורש חשיפות אותם זה מפחיד הבנתי שכרגע זה לא נכון ובעצם לא כזה חשוב לי בעיקר מול המחיר שאני משלמת של סבל (שלהם)שהוא סבל שלי . אוהבת מקווה שלא בילבלתי ....ותזכרי זה הנסיון שלי לא חייב להיות נכון לך ...וכל שלב כזה הוא קשה כואב חותך בבשר החי וממש אבל ממש לא פשוט.

אודי בכולנו כבני אדם יש את החלקים הפוגעים והמכאיבים . גם המטפלת כשהיא טעתה היא פגעה והכאיבה וגם היא לא עשתה זאת בכוונה תחילה כדי לפגוע . נכון שהחלקים הפגועים הכואבים אלו שחבטו בהם כל חייהם הם כמו חיה פצועה ומוכה . הם פגועים פגועים מאוד כמו בעל חי כש הוא פגוע השמירה שלו באה בתקיפה בנהימה ....כשנטפל בפגוע נעטוף אותו באהבה וברוך הוא כבר לא יהיה פוגע הוא יהפוך לחלק מטיב ומגן כמו כל האחרים . גם לכעס כמו שאתה עצמך לימדת אותי יש מקום תלוי איך הוא מגיע ואיך מווסתים אותו זאת עבודה אבל לפני זה צריך לקבל אותו ולטפל בו . אני רואה על עצמי כמה רוך נכנס באותה נערה צינית כועסת תוקפנית שהייתי מאז שהמטפלת הנוכחית פשוט מזמינה אותה לבוא ומבינה את המקום הפגוע שלה. אבל אין ספק יש ייתרון לראייה כוללת זה לא פשוט זה לא קל אבל זה הרבה יותר מועיל . תודה לך שאתה כאן

לא רוצה לאבק ולהלחם לא רוצה לקוות או לצפות לא רוצה התעייפתי ממש מהכל התעייפתי להתאמץ דיי כבר אני רוצה לוותר לא רוצה

עצוב..אולי בינתיים תשאירי פה לנו לאחוז בתקווה בשבילך? לוותר תמיד אפשר..הייתי אומרת שתנוחי, תרפי מעצמך...ומחר יום חדש...בינתיים אנחנו פה מחזיקים בשבילך את התקווה. ואני מקווה שהודעה זו תקלט למרות שאודי בטח כבר לקראת סגירה.

מיכלי תודה

הי אודי, אני כל הזמן באי שקט ולמרות שאני יודעת להגיד מה הבעיה/אבחנה שלי אני לא מצליחה להבין או להתחבר לכל זה. יש את אי השקט בפנים ויש את זה שבחוץ, באמצע יש שקט אדיש כזה וסוג של טמטמת שלא מבינה כלום. אני מרגישה כל כך מפוצלת, בין מי שהולכת לעבודה, מתפקדת לא רע ואף זוכה להערכה, לבין העולם הפנימי שלא מפסיק לצעוק את הצעקות שלו ולבכות את הבכיות שלו ולהגיד לי את כל הדברים הרעים והנוראים. את כל זה אני מסתירה ומעטים יודעים, ודאי לא במקום העבודה שבו אני נמצאת חלק גדול מהיום. אני מסתירה מה שקורה לי בפנים, מתכסה בבגדים שמסתירים את הגוף ומרגישה דרוכה כל הזמן. העולם נראה לי מוזר ורע, האנשים ברובם גם, מפחידים אותי, תחושה כאילו הכל רוחש רוע, אנשים עושים דברים רעים ומגעילים. בבית אני עסוקה בילדים ועבודות בית, מנותקת לחלוטין, רובוטית וקהה. קשה לי להתרכז בקריאה או נגינה למשל ובמקום, כשיש לי פנאי אני יושבת עם הטלפון מציצה פה ושם ומחכה כנראה לאיזו תגלית מרעישה או אולי שמישהו מבעד למסך יראה אותי. לפעמים אני רוצה לבקש ממך מילים רכות וטובות, כאלה שיגרמו לי להרגיש ראויה בעיניך, אבל אני מתביישת. אבל הנה אמרתי את זה. תודה שירה

הי שירה, רק עכשיו הגעתי לכתוב. יפה שלי - רציתי לומר - בואי, בואי ננגן בארבע ידיים. או בדואו כלשהו. האבחנה - אם הבנתי נכון - לא חייבים לדבר ברבים וגם לא לקרוא לחלקים בשמות. די בכך שיש שניים עיקריים שמקיימים בינהם יחסי סאדו- מאזו, למשל. וכפי שאביב גם אמרה פעם - כולנו מורכבים מחלקים, שכל אחד מהם בא לידי ביטוי במצבים שונים. הטמטמת כחומה שחוסמת כניסת טוב. חייב להיות שם חרך, קטנצ'יק שתיפול לתוכו אנרגיה טובה. פעם דימיתי זאת לרצפטור בתא חי. או הפריית ביצית. תחושת ההסתברות הנמוכה להתאמה ולהצלחה מאכזב כל כך. ואכזבה היא מילה קלה בכדי לתאר. תהיי, טוב? סוריקטה

ההזמנה שלך נוגעת ללבי.... המילים המסבירות שלך עושות קצת סדר. תודה על כל זה ועל שאת, את! שלך שירה

אודי, הייתי רוצה לומר, שאני חברה וידידה גם בדרכי השקטה. מקווה שאתה יודע את זה. שלך, סוריקטה

צעד חדש...בלעדיה, בלי לשתף אותה באומץ...אני מעזה יותר, לענות על צרכיי, לענות לאנשים. וזה נותן ביטחון. מנסה משהו שפחדתי להתעמת מולו.... נראה איך יהיה בצעדים קטנים ואמיצים...פעם אמרתי לה " אומץ או טפשות?? " לא יודעת....הפעם חושבת שיותר אומץ. כרגע מתקשה לשתף אתכם ממש...אבל זהו צעד שהחלטתי ללכת עליו. נראה אולי אשתף בהמשך....לבד אבל יותר בטוח.

היא לא שותפה אבל היא אתך וגם אנחנו את לא לבד וברור שאומץ ....בהצלחה אביב

הי מיכל, אני חושבת שקורה לא מעט שאנחנו יוצרים לעצמנו הפתעות טובות בזמן פרידות מקשר טוב. דווקא בזמן הפרידה (או חופש). כביכול אחר כך נוכל 'לרוץ לספר' על ההישג וכוחותינו אנו. בהצלחה, סוריקטה

בהמשך למה שרשמתי קודם - לפעמים גם תיתכן חסימה בקשר, והשחרור ממנו פותח כיוונים. סוריקטה

זה לא עובד לי לא מצליחה לחלחל. כלום טוב עלייה אף אחד לא רוצה ללכת הקליניקה שלה הפכה ברגע למקום מפחיד ומאיים למקום פוגעני ואני אני מתחרפנת בלי יום ובלי לילה כל כך הרבה מחשבות ובכיות פנימיות וקולות נגד ובבקשה כל כך גדולה שנכתוב לה שלא באים יותר מנסה לחשוב איך הייתן מגיבות למה שקרה ....ויודעת שחלכן הגדול היה מגיב כמנוי ....ואני כנראה ההייתי אומרת לכן להלחם על המקום שלכן אצלה לא לוותר ....ואני מנסה להלחם בשדים ובכאב וככל שעובר הזמן הכוחות שלי מול ההתנגדות הנחרצת והדי צודקת אובדים לי .. ואני כותבת ואולי עבורי כדי שלא אוותר ואלחם כי יש על מה .....ודברים קורים ולא צריך להבהל ....ויש מקום לכולם בדיוק כמו כאן . שיהיה לי כוח לא לוותר סוריקטה אהובה שיהיה בהצלחה עם זה היום או מחר ..אתך בלב

בזכות הכתיבה כאן בזכות זה שנתתי לקושי מקום וצבע היקום שלח לי את השיר הבא ... https://youtu.be/ix_llr8_018 תזכורת כל כך חשובה למה כדאי להאבק ולהלחם על קשר אז לכל מי ששאל אותי איך אני משתמשת בכתיבה כאן זאת הדרך....חלק ממנה ⁦(*_*)⁩

אביב יקרה, כמה קשה, כל כך מבינה... התחושה של לברוח וכל מה שהיא מעוררת בפנים, הקולות, הצעקות ואין שקט. אומר לך, בדיוק כפי שהיית אומרת לי, להלחם ולא לוותר. מכירה את הדינמיקה הזו של ההחלטה לא ללכת יותר, מה שהיא מעוררת, את החזרה בידיעה שזה הדבר הנכון ואת ההקלה שבהכרעה, ואחריה שיקום הבטחון. איתך שירה

זה שאני ילך זה בטוח זה שעבדתי קשה שגם האחרים יסכימו להקשיב זה המאבק ... רק שהפעם השיקום יקח זמן היא מאוד משתדלת ....אז אני מאפשרת והכי חשוב שיש בניינו שיח פתוח נקי מעכבות באמת שיח אמיתי כולל מה שכולנו כולל אותה מרגישים . תודהשירה ומה אתך יקרה מה שלומך את אביב

נשמע שאת יודעת מה הכי טוב לעשות..למרות הקושי. ונשמע שהיא גם יודעת ומבינה כשהיא טועה....זאת גם גדולתה. סמכי עליה ועלייך. אני סומכת.

תודה על המקום הזה שעוזר להתרומם כל פעם מחדש אודי ....גם היא כנראה קצת חייבת לך סיפרתי לה על מה שכתבתי כאן ועל התשובה החכמה שלך ... נראה לי שרק צמחנו מהמקום הזה ....צמיחה טובה ובריאה אז תודה לכם

שבוע טוב לכולם, איחולי אוויר מלוא הריאות ועיניים פקוחות לקראת השבוע. היכון, הכן, צא! סוריקטה

סוריקטה אהובה, כמה טוב שאת פותחת כך את השבוע. מה שלומך? איך את לקראת ההליך הרפואי? תגידי לנו מתי שנוכל לדאוג מרחוק? שלך שירה

והלוואי ובאמת יהיה לך שבוע נפלא וקסום וטוב

הי שירה, תודה. אני לבד באשפוזון הזה, אבל פירסמתי בין אנשים שאני מכירה באמת. אם כי, בשלב זה רק בהתכתבויות, כי בעייתי לי לדבר. "ועם הזמן הכל עובר", X

סוריקטה יקרה. טוב שניסית לשתף ומקווה שיבינו וילוו אותך. בהצלחה😍🤗 איתך גם אם מרחוק.

הי כולם, מבחינה גופנית די בסדר, לפחות כל עוד לא ידוע מה קורה. כאבי ראש ולא הצלחתי ממש לאכול. אך היום יאיר. קצת רוצה גם שיעזבו אותי בשקט. להתראות, סוריקטה

כאן בשקט שולחת כוחות ורוחות טובות חיבוק אם נכון לך אביב

זה כל כך קשה לי , דווקא כאן השבוע עברתי חוויה לא פשוטה משבר אמון רציני בטיפול הפעם לא ממקום של העבר דווקא מכאן ועכשיו לא יכולה לכתוב את הדברים כי אני עלולה לחשוף את המטפלת (זה קשור לתיאור הקליניקה שלה ) אולי אפילו מטופלים אחרים שלה ...אז באסה לי ולא יכולה ממש לפרוק את הכאוס שיש לי בראש ובלב הכל דובר או ניסה להיות מדובר ....הסוף היה שהבטחתי לנסות כן להגיע לפגישה הבאה אבל האמת שזה נאמר עבורי ועבורה כדי להרוויח קצת שקט ...להצליח לדחוק את זה פנימה כדי לתפקד אני לא באמת רוצה ללכת כמו כאן גם אצלה משהו אבד לי כאן בגלל דומיננטיות שלי ואצלה בגלל דומיננטיות של מישהו אחר בשנהם יש אלמנטים אולי דומים ...בכל מקרה אני חושבת סוריקטה שהבנתי את הרגשת המחנק מול העומס שהבאתי לכאן .. אז עכשיו יש בי בלב מחנק כזה מול המקום שהיה אמור להיות כל כך בטוח כל כך שלי לפחות בשעה הטיפולית שלי ....מישהו אחר צבע את הקירות שם בכאב שלו , כאב שחנק את הכאב שלי ....ובתקווה שלא השאירה טיפת מקום לתקווה עבורי ..להפך נאמרו שם מילים (המטפלת בשיח מולי ) שגם אם אני מבינה שנאמרו מתוך חוסר אונים וחוסר מחשבה ואפילו נלקחה עליהם אחריות וסליחה הם כמו חקוקים כמו נחרטו עם סכין בלב .. עצוב עד כמה אני וכל חלקיי מושפעים מכל מילה שהמטפלת אומרת בערך כמו (וכאן אני מתחברת אלייך סוריקטה מלמטה ) המילים של אבא שמחקו כל מחשבה או דעה שלי . אני כותבת כאן ומרגישה רע מרגישה שמשמיצה את המטפלת שהאמת היא באמת אישה מיוחדת ענווה מדהימה ואין הרבה כמוה .... אתה יודע אודי , אני חושבת על מילים שאמרת לי בעבר בלופים כאלה או אחרים על ההבנה שזה תקופה שאני אתן לזה את הזמן שזה יעבור ...ואני גם יודעת שמשהו ישתנה ולא יהיה יותר אותו הדבר שזה שבר כזה שכנראה נאסף ממנו אבל משהו מהקסם מהתמימות שהיה שם כבר לא יחזור שלא לדבר על בניית אמון ...שתיקח הרבה מאוד זמן מרגישה עצובה , כאובה , בודדה , מפורקת , כועסת ..פגועה ופגומה .מרגישה שמשהו ממני אבד ולא יחזור יותר . איך מתרוממים משם ...ואודי שומעת בראש את מסמרים ונוצות ומחייכת וגם זוכרת את מה שכתבת לי כשנופלים מה חשוב ....מחזיקה במילים האלה כמו מנוף להתרומם ...מנסה באמת שמנסה בכל הכוח לא ליפול למקום קרבני אומלל ומאשים ...וגם לא לברוח ולהעלם ....ולא יודעת למה כותבת כאן ורוצה למחוק את הכל ולהניח לזה ...אבל אני ישאיר את הכאב והעצב היאוש התקווה היד שנאחזת ...והלב שחתיכה ממנו חסרה ואבדה ...

תודה אודי על מילים מדוייקות כל כך ..ייקח זמן שהם יחלחלו אבל כן זה המחשבה שאני לוקחת איתי בעיקר שיש על מי לסמוך ...בנתיים עדהשגם ארגיש את זה ....אני לא יפסיק לחלחל את זה . ולך סוריקטה תודה בזכות הרכות של הבקשה שלך הכל כך נוגעת באתי

הי אביב, כמה ממחשבותיי - התגובה לכאן ועכשיו פעמים רבות קשורה למי שאנו ולמי שעוצבנו בעבר בשילוב עם המטען הגנטי שלנו. ייתכן שבמיוחד, אם התגובה עוצמתית כל כך. לא נראה לי שאת משמיצה, כן יש משהו משמח בעיניי שיוצא מבועת האידאליזציה, אם ישנה כזאת. מהבועה שהכל שם מותאם בול עבורך ולרצונך בדיוק בזמן שלך. זה בסדר - מותר למשאלה הזאת להתקיים, ואני מניחה שבכולנו היא שם. אדרבא, אולי חשוב להכיר בה. שוב ושוב. גם בשעה של כל אחד ואחד מאיתנו נוכחים בחדר חפצים שנבחרו שלא על ידנו, ומוקמו במרחב שלא קבענו; ובזמן שאנחנו בחדר נוכחות בראש של המטפלים מחשבות שאינן קשורות אלינו, לעתים עד כדי שהם יכולים 'לעופף' ולחזור ולשאול - הי, רגע, מה אמרת? נפרדות - מילה לעוסה פה, אבל כן. אני יודעת שאת מכירה את כל מה שכתבתי למעלה. ועדיין חוזרת ואומרת, כי ייתכן שאולי הידיעה שנמצאת קרוב לפני השטח, מבקשת לחדור לשכבות עמוקות יותר. כמעין הבשלה. כואבת מאד מאד ואמיצה. כאילו להיוולד מתוך עצמך. אולי כמו נשל. סביר שלא דייקתי, אבל מנסה להציג דרך ראייה התחלתית. אהבתי מאד את התגובה של אודי וגם התעצבנתי עליה. התעצבנתי כי לא תמיד בא לי טוב מציאות. מקווה שהחלק שזוכר שהיא דמות טובה סך הכל יחזיר אותך אליה, אולי נפלתם 'בטעות' על עוד לב וחומר לעבודה. סוריקטה

חלק דייקת וחלק לא אבל את באמת לא יכולה להבין כי לא הסברתי רק תיארתי תחושות. כן היא עשתה טעות וטעות גדולה ואפילו רצף של טעויות והתגובה היא בפרוש על כאן ועכשיו על הטעות שהיא עשתה . מן הסתם הקושי לקבל את ההתנצלות ולסמוך חזרה היא מורכבת מנסיונות העבר אבל זה לא טריגר לעבר זה משהו שלא צריך להעשות והיא מודה בזה בעצמה מה שמראה איזה אדם ענק היא.

הי אביב וכולם, אני, למשל, לא חושבת על רופא הנפש שלי שהוא אדיר, אבל הוא הצליח להתמיד איתי בדרך תמוהה לאורך שנים. גם אודי כאן, וזה בכלל לא מובן מאליו, אבל לרוב איני מגיעה לתחושת התפעמות והתלהבות בעלות מימדים גלויים. אבל דעו שאני חברה וידידה על באמת. סוריקטה

סוריקטה יקרה, גם אני לא מגיעה לתחושות ההתפעמות וההתלהבות, אבל בהחלט מרגישה שאת חברה אמיתית וכנה. איתך שירה

מתוקה כולנו שונים את לא שונה דרכך אחרת אבל ברור שאת חברה בזכותך הצלחתי להנכיח את עצמי כאן בחמישי .....את לא מבינה כמה זה היה חשוב לי זאת הייתה יד איתנה של חברה אתך יקרה אחוות שונות ומשונות ונפלאות שכמונו זן נדיר מקווה שאת מרגישה טוב יותר אתך בלב אביב

סוריקטה ראיתי את כל מה שכתבת...גם שם למטה על הילדים אולי אני אמצא איזה יום כוח לענות. האמת שאני לא מסוגלת לחבר אות לאות למילה אבל משהו בבקשה שלך שם למטה מכולנו שנראה שנעזור שנתמוך בשירה שממש נגע בי ..... והאמת שאין לי מילים תיכף אנסה לפתוח הודעה על עצמי .. שירה יקרה , אין לי באמת מילים איך יוצאים מהמקומות האלה ...צריך מנוף פנימי רציני להוציא אותנו משם ...כוח חיות כזה שלא מוותר ...אני שוב מבקשת ממך שירה וגם ממך סוריקטה חלק מלרצות לחיות זה להעיז לקחת מקום לבקש עזרה אז כן למעלה וכמה שצריך ועוד ועוד ועוד ....כי למטה זה הולך לאיבוד ....כמו קול צעקה שלא נשמעת שמחזקת את המקום שלאף אחד לא אכפת ואף אחד לא רואה ... ואולי איזה מילה כן תוכלי לאחוז אפילו לדקה זה יותר מכלום ...זה הרבה מאוד בימים כאלה פעם היו עוזרים לי מילים של שירים ... לכן לכולנו ..... https://www.youtube.com/watch?v=5Uc2t4AoE3A לימים קלים יותר אביב

היום מישהו ראה שמשהו מאד רע עובר עליי. בשבוע הבא אני בבית חולים לבד. סוריקטה

תודה שכתבת תודה שאפשרת לנו לראות הלוואי ויכולתי לבוא אתך אתך בלב חיבוק שיהיה בקלות ובהצלחה

הי אודי וכולם, אולי אספר בשבוע הבא. לאט לאט. עברתי היום משהו אחד בהצלחה, אני מקווה, קצת מבוהלת, כשאהיה אחרי המשהו-הקצת-פחות-נעים הבא - מעדכנת שאני חיה, טוב? תודה לכם, סוריקטה

הייתה פגישה מדהימה! של עדכון. ספרתי לה כל מה שעבר עליי בשלושת החודשים האחרונים, על געגוע טוב:) ושכבר לא הרגשתי שאי אפשר בלי.או שאני חייבת להפגש אחרת....אלא פשוט תחושת מסוגלות..ושלא היו נפילות גדולות...וגם שאני עדיין קצת כאן;) בפורום הזה... בגדול הרגשתי מחוזקת! יצאתי בהרגשה טובה! ושהיא עשתה לי את היום. וגם היא אמרה ששמחתי אותה :) כמה טוב!

כייף להרגיש ככה מחוברת מחובקת ראויה ויכולה גאה בך אלופה שאת

אני נשרפת מבפנים צועקת חזק נקרעת לפיסות קטנטנות לרסיסים דקים של אבק אדם אני לא נושמת לא יכולה לשאת את המראה שלי את הריח את כולי אני מתפוצצת הכל הולם חזק בראש אני נרדמת ולא ישנה אני מתפתלת מתפלשת בכאב הזה אני כל אלה ואני צריכה עזרה סליחה אבל אני לא יודעת לאן לפנות אני אמנם בטיפול ומשתפת בכל אלה אבל לא מקבלת עזרה רק משפטים כמו אני מבין ש... אני יודע ש... מצטער ש... צר לי וכו' אני לא יודעת איך לעזור לעצמי למרות שלדבריו רק אני אמורה לדעת. אני לא יודעת ולא מצליחה ואני מרגישה רע במיוחד גם מפני שאני לא יודעת וגם מפני שאני לא מצליחה. סליחה על כל מה שכתבתי אבל בכל זאת אשלח ואודי אתה תדע אם מתאים להעלות או לא. תודה

שירה יקרה, האמנם את משתפת אותו בכל זה? באותה העוצמה שאת משמיעה פה? נשמע לא הגיוני שאין לו מה לעשות ולעזור מעבר....יש הרגשה שהעצמה לא עוברת אל הטיפול..סליחה אבל כדאי מאוד להדפיס ולהביא לו מה שאת כותבת כאן, במפורש עם כל הדימויים. ולבקש עזרה במפורש. ולהגיד שלא עוזרים לך המשפטים שלו....יש הרגשה שהוא סומך עלייך במקום שבו את לא סומכת על עצמך...והוא חייב לדעת זאת!!! בינתיים, אנחנו פה, קוראות ו...מה בעצם את צריכה מאיתנו? שמרי על עצמך נשמע שקשה...בקשי שישמרו עלייך אם קשה מידיי..איתך.

הי שירה, חפצתי להשיב לך, אך השהיתי את תגובתי עד לאחר המענה של אודי. אני מבינה, ככל שנראה לי, מבינה מאד על מה את מדברת. מאד מאד. וכמי שעברה את הניסיון מול המטפל אומר, אעז ואומר מתוך סיכון שתשובתי תהדף או תתוקף - הייתי רוצה לשאול ראשית מדוע לאחרונה הגיע גל עכור עצום כזה. גל שבו נראה (לי) כאילו הזמנת את הדמות הפוגעת ואת מקיימת איתה יחסים הדוקים כבלתי נפרדים? מדוע את כל כך מתגעגעת לדמות הסוטה הזאת שהתלבשה לך באופן מאד בסיסי בראש ומשמיעה קול חזק על נפי השטח? האם הדמות הזאת אומרת שאת בוגדת בה כי את הולכת לטיפול? טיפול שאולי סוג של יוציא אותך בשאלה מהעולם שאפף אותך בעבר? טיפול שהיה בך לרגע ניצוץ של רגש כמיהה למטפל, קשר אליו, קשר קרוב קרוב אליו? (וכאן נראה לי שבטאת זאת). הזעקה, הנוראית, אפשר לפרש אותה כאצבע מאשימה שמופנית אלינו, גם אל המטפל, אנחנו שרואים מן הצד את התקיפה הבוטה הסוטה של הייצור, ועוורים ולא עושים מאומה. מעין תפקיד שמולבש עלינו. דווקא אנחנו. שאמורים להיות בצד של הטובים, המסייעים, שבעדך. שאולי רוצים שההוא, התוקף, ימות (וזה מסוכן לא פחות, כי אתם כל כך מחוברים שאז תמותו יחד). דיברתי רגעים כאלה בטיפול, אבל ייתכן שהם נוצרו בעוצמות חזקות יותר דווקא מחוץ לפגישה, ואז הייתי רושמת אותן גולמיות יחסית ושולחת אליו כתובות (לא שיחת טלפון) וזה גם סוג ההודעות שכמעט תמיד *לא* הייתי מקבלת מענה עליהן. וכמה התגוללתי בעצמי עוד יותר עקב חוסר הדיוק המצטבר כפי שנחווה בעיניי. אמרתי מספר פעמים (ולעתים מאד לא אהבו זאת כאן) שאולי גם בדרך הזאת ייתכן אלמנט הרסני. לא יודעת. יכול להית שאני טועה. כל מקרה ואדם ומטפל והדרך הייחודית שלו, שלהם. אז שירה, מזמינה אותך לחשוב על השאלה למעלה - מה זימן את הדמות עכשיו עוד יותר? אני מציעה גם את החופש הארוך שלו, ואת עכשיו שמגיע כאפטר אפקט אפילו חודשים אחרי שלכאורה חלף הטריגר. ועוד רעיון למחשבה - איך לדעתך היית מגיבה אילו המטפל היה, ללא בקשה מפורשת, יוזם ומציע לך פגישה נוספת (לאו דווקא מימוש) אלא הידיעה שהוא מציע פעם נוספת? רעיונות. שלך, אי שם בסבך העצים, סוריקטה

הי שוב שירה - המילים (נראה לי חשובות) הן סליחה ופיצוי. משאלת פיצוי אינסופי כמעט על העבר, או בפרט מהמטפל, מאודי, מאיתנו, על העבר. גם פה, למרבית הצער והעצבים (כי חלקיות, אי הגינות), הפתרונות הם, כנראה, בכיוון הפנימיים :-/ וסליחה - סליחה מהסביבה שהפננו אליה את האשמה, שלא האמנו לה שאכפת לה מאיתנו. שאנחנו לא מצליחים לתפוס שלמישהו בכלל אכפת ומה זה האכפת הזה. הלוואי שנמצא את שני אלו - הפיצוי הפנימי והסליחה. באמת שאני מנסה לעזור לך וגם לי. סוריקטה

יקח לי המון זמן להבין... הנה אני קוראת שוב ושוב ולא מצליחה להחזיק את המילים. אבל אנסה, משהו. יש הרבה במילים שלך ואני מרגישה שאת מבינה היטב. המשאלה להצלה, סוג של נס, אולי משהו ילדי שלא התממש, לא הצילו אותי, לא ראו אותי כדי שיוכלו להציל. הגל העצום הזה מקורו לדעתי ביאוש, שהנה הכל נשאר אותו הדבר. מקורו גם בקשרים שבשיגרה, זוגיות רעועה, חוסר אהבה, שינויים משפחתיים עם צמיחתם של הילדים הגדולים שעזבו את הבית והקושי להתמודד עם השינוי. מקורו גם בזמן שחולף, בגיל שמתקדם עם הזמן, בתחושת ההחמצה בשנות המשבר ומה שהוא הרס. האשמות עצמיות בעיקר. קולות ההרס, כמו מקהלה יוונית ברקע, ללא הרף, הכפשות שהופכות למציאות שלי, תחושה שאני לא ראויה. האשמות עצמיות ולא אצבע מאשימה. תחינה שיראו אותי. כעס על כך שלמרות שאני חושפת אין הקלה או ישועה, כעס על עמידה מנגד של המטפל, וכי מה יכול לעשות? אולי כמיהה שיאמץ אותי, שיגדל אותי. "וכמה התגוללתי בעצמי עוד יותר עקב חוסר הדיוק המצטבר כפי שנחווה בעיניי" כמה נכון גם לגבי, כל האימיילים שאני שולחת לו, כל יום, וכל התשובות שהוא משיב, כל יום, וחוסר הדיוק וחוסר התשובה במילים שלו. אני אשמה בכל, זה מה שאני שומעת ועם זה אני מסכימה. הנה לא השכלתי למצוא בתוכי את התשובות. כן הקול ההרסני מתערב בטיפול, מבטל את הקשר גם אם נחוו רגעים של קירבה. המטפל ממשיך ואומר שסוד ההחלמה בחמלה עצמית, אין בי חמלה עצמית אני לא יודעת איך לדבר לעצמי במילים רכות. אני יודעת לחתוך כדי לדרבן ולהרגיע, אני יודעת לרעוב כדי להרגיש נקיה. אני בתוך המעגל הזה. תודה סוריקטה על הכנות והנסיונות הכנים לעזור. אני מרגישה שאני נותנת לך יד דרך המילים בניסיון להבין. שלך שירה

הי שירה, מוצאת אותך אומרת בהודעה זו ומספרת, בין לבין, על דברים שאיני זוכרת שכך רשמת כאן באופן כזה ברור. כאילו היו נסתרים. נסתרים ובה בעת ברורים כל כך לכאורה. גלויים ומעוורים. לראייתי. אז אולי, כן, הייתי מנסה לחשוב איזה דברים (טובים) אנחנו מסתירות. מבינה מאד את לקיחת האשמה. רשמת כלפי עצמך, גם לי יש נטייה להשתמש בצירוף הזה, האשמה עצמית, שנאה ותיעוב עצמיים ועוד בלשון המעטה, ובכל זאת אנסה לדייק אותו (אולי עבור שתינו). שוב, חלק אחד מכה באחר ובתוכנו. אולי החלק שמטמטמם וחוסם קליטה וספיגה מתאימים יותר מהחוץ. מעוות את התפיסה. למיטב הבנתי התחושה העצומה היא גם פועל יוצא של פיצול, פיצול ואז ערבוב, ובלה בלה. אני לא חותכת באופן יזום, אבל מכירה את ההסתברות הגבוהה לתאונות עם חפצים, למשל, בימים סוערים, ולכן, עד כמה שאוכל אנסה להשתמש פחות בכלים מסוכנים, פחות להתעסק עם אש, מים רותחים, או זכוכית וכיו"ב. פחות לצאת לכביש. ובראש לעתים אצליח לדקלם לי " ******** (השם של המטפל שלי) אמר" כמו הנחייה אוטומטית מנותקת. אני לא מרגישה אותה, אבל אני יודעת שההמלצות שלו יכולות להתאים. לפעמים גם לא ואני עדיין חולקת. אני גם לא מקיאה באופן יזום ולא צמה, למרות שאוכל מאד להגיע למצב של אובדן תיאבון והקאות בשל תגובות רגשיות. נורא קשה. ולא בטוחה לגבי תחושת טיהור. זה מעין טיהור זיהום. הו, איזה חלום היה לי הלילה. ואודי, אמרת שאתה קורא. סיפרתי כאן שאיני צופה בסרטים כמעט. יש לזה כל מיני סיבות שאולי את חלקן אני בכלל לא יודעת. אחת מהן היא שאני מאד לא מוצלחת בלצאת מתוך הסרט חזרה למציאות. ראיתי קטעים מהסרט שהזכרת כאן, וזה החזיר אותי לחלומות איומים שהיו לי בלילות. החיבור שלי חזק מידי, ועדיין לא יודעת לעצור בזמן מספיק טוב. לרגע אמרתי לעצמי שאסור לי לראות סרטים כאלה. לפני כמה זמן היה כאן בחור ששאל לגבי סרט על רצח שצפה בו. רציתי להשיב, די דומה למה שאמרת, שייתכן שהיה איזה סיפור רקע. לו, בזמנו הייתי רואה סרטים, לצורך העניין בידיוניים, לא ידעתי לצאת מהם החוצה חודשים ארוכים. אנחנו כאן קצת איכשהו כאלה לפעמים, אולי? אשמח, אודי, וגם חברות שכן הצליחו לממש חלק מהפוטנציאל שלהן להיות עוד עם שירה. בבקשה, טוב? בבקשה. שלכם, סוריקטה

שוב תודה על ההקשבה הפעילה. רק לומר שאני לוקחת את המילים שלך, קוראת שוב ושוב ומנסה להתבונן ולהבין. רוצה לספר על החלום? וקצת על שלומך בימים אלה? שלך שירה

כן, יפה חיבורים. הילדה בגני בכלל לא הבינה על מה המהומה...וגם אני כשהייתי קטנה לא הבנתי...נראה לי טבעי....אהבתי, נקשרתי אליו כל כך..היום זה מורכב..לא בטוחה שאוהבת. אבל סולחת... אז הייתי ילדה שמחה, בגיל 7 הייתה דחיה חזקה מאוד שערערה, הכל נפסק הדלת ננעלה. והרגשתי לא רצויה...ואז בגיל בערך 12 הכל נפל..התחלתי להבין, להתבלבל. וכן רציתי לא להיות.. אני הלכתי על הכביש רציתי לא לקום בבוקר. נסעתי עם סקטים(של פעם) על הכבישים בירידות מסוכנות...לקחתי סיכונים כי כלל לא היה אכפת....המקום הזה מוכר לי היטב. מעולם לא חוויתי אלימות, לא פיזית בכל אופן ואני רציתי קרבה... אבל היום אני חזקה! הוא חלש! היום אני אחרת לגמריי! יצאתי מהטיפול עם הרגשה של עוצמה! אוהבת את החיים שלי היום! מאוד!!! את העבודה, הילדים האישיים ובעלי שכל כך איתי! יש תקווה!!! ושירה, גם אני דואגת לך יקרה..מאמינה שיש תקווה. טיפול עוזר!!! לא יודעת אבל מרגישה שיש שינוי עצום בהרגשת הראויה, השווה והלא אשמה!! ואפגש עם המטפלת השבוע ונשוחח לנו בשקט ובטוב. נראה שאדבר על כמה השתניתי! תודה יש לכם חלק נכבד בשינוי הזה!

הי מיכל, חושבת ש - אולי את גם חזקה וגם חלשה. אבל אולי, היום, את יודעת יותר להישען על האזורים החזקים בך. תעכדני המשכים, אם תרצי? סוריקטה

את מתוקה מיכל :))

מתוקה!!! העלית בי חיוך ;) שועטת למרחקים😂אהבתי. תודה.

הי אודי ומיכל וכולם, מצטרפת לעץ ולומר - אני גם מטפלת בקטנים. וככה זה, כשמטפלים בהם, נוגעים גם באזורים פרטיים, למשל. אני יודעת, שאין אצלי שום תשוקה של גדולים בעשייה הזאת. ולא במגע אחר בהם. כלומר, שזה בטוח. זה שהתשוקה הלכה גם ככה, נו... בטח שדיברנו על זה. סוריקטה

אודי... אני פתאום מתגעגעת אליך... מאוד... אני כנראה משתגעת... ואולי זה כבר קרה בעבר ועכשיו אני רק שמה לב למצב...:(((( במבי

הי כולם, אביב, רשמתי לך תגובת המשך למטה. במחשבה נוספת העברתי אותה, בעריכה מסוימת לכאן - את יודעת, אביב, רשמת שלא נתת למישהו זר לטפל בילדייך עד לשלב מסוים. זר רשמת. ומעניין שאצלנו, השורדות (וגם ברוב המקרים הידועים) הפוגע הראשי הוא דמות מוכרת. אפילו מוכרת מאד מאד. ובכלל אינה זרה לחלוטין. ולפעמים האביוז מתרחש ממש ממש אל תוך גיל שכביכול יודעים להתבטא ורבלית. מסוגננים בתנועות. יודעים היטב, אך יש מנגנון משבית ומשתיק. מנגנון האשמה וההגנה מפני זיכרון בלתי נתפס של היותך בלתי ראוי. ככה נוצרים פיצולים ומתעמקים הסדקים לכדי שברים מנותקים. בכל אופן, הבה נתבונן בכיוון ההפוך. גם מכיווני, המעסיקים יכולים להיחשב זרים. האיום של לחוש פגועה או מנוצלת קיים, ולעתים אני אף סוג של יוצרת אותו בראש ומראש מבלי שהם, האנשים במציאות, יודעים בכלל. והאיום, אולי אפילו גדול יותר כאשר מדובר באנשים נורמלים וטובים. כי את הסופר גרוע אני כבר ממש מכירה. איכשהו אני דואגת שהם לא יהיו לחלוטין חדשים או מנותקים, כי אני בוחרת אנשים שכבר יש להם הכרויות משותפות עם עוד אנשים בעולמי. וזה סוג של הגנה עבורי. או גשר. גם הקטע של עדים מאד חשוב לי. שיראו. ואני מדברת ממש על בני אדם. אתם מבינים, ייתכן שאני פוחדת מהם, או מחלקים ממני, אולי יותר ממה שהם יראים מפניי. במבי, יא מעצבנת אחת. את וההיעלמויות שלך. ברור לך, את מכירה אותי, שדבריי נאמרים בחיבה רבה. על כל פנים, אני מבינה. יש רגעים שמה נהיה פה טכנית מבריח גם אותי. כך גם אופן הנוכחות, ההפסקות ועוד. אפשר גם לכעוס עליי שאני נעלמת. אבל היי, מותר. ובכל אופן, העיתוי, הדרך, התהליך, גם להם יש משמעות. נו, רשמת שהחיים משונים מורכבים ועוד. ועכשיו מגיע ההקשר של הציטוט שאביב הביאה לכאן. אז יאאללה שלך - במבי - נו, בואי. טוב, רק אם את רוצה. ובלי לרדוף. אודי, וואו! וההתפעלות מתייחסת לתגובה שלך לשירה. את מספר הסרטים שראיתי בחיים אפשר אולי לספור על יד אחת. הלכתי לבדוק את הטריילר של הסרט שהזכרת וקראתי קצת ספוילרים. מניחוחות ראשוניים תגובת הבטן שלי לרעיון הסביבון בהקשר של בראשית, כותרת הפורום ואיש המקצוע שאתה, הייתה - וואו. גם לי קטע כזה בחלומות שאני יודעת לזהות בתוך החלום שהוא חלום. שירה - לא יכולתי שלא לחשוב על כך שהתגובה שלך הגיעה בעוצמה, בסמיכות לאמירה של ההיאחזות בתקווה, וחנוכה והדיבור על נסים. כבר כתבתי שיש, אבל כל כך מוסתר וכל כך חייבים להסתיר וממש מרגישים מותקפים נוכח אזכור מילים כ תקווה, עתיד, צמיחה, אור, מהפך, שלווה וכד'. העניין הוא שלפעמים נסחפים רחוק אל הסכנה. רחוק מידי. את יודעת, באמת יצרתי סרטון כזה שיש בו טירופים של סחרור רגשי, וגם כל מיני היברידים גרפיים של מצבי אנושים של הנפש. ואודי, שוב, סוף סוף (לפחות כפי שנתפס אצלי, או לזכרוני) אתה מגיב מלבך להודעה עם כינוי לא ברור, לעובדה שיש לאחרונה כמה כאלה, ומתאר איך אתה מרגיש ואלה לא רק אנחנו ה'הזויים' מתארים את תחושותינו בעניין. לי עדיין לא נוח (מחרפן, אם נדייק) שלא רואים כותרות של מנהלים. שאין עצים על ענפיהם, שמנגנון החיפוש משובש מאד מאד, שיש אפשרות להיכנס בלי כינוי. בפורום אחרים גם נוצר מצב של סיומת (לת) הווה אומר 'ללא תוכן', להודעות שכן יש להן תוכן. המלבנים עם השוליים המעוגלים שמוצאים מילות מפתח מתוך הודעות ושולחים אותך ללינקים רובוטיים - שרירים וקיימים אם פותחים את ההודעה בלשונית חדשה או מבצעים חיפוש, אבל לפחות לא ישר בעיניים. תודה, אודי, שפרסמת שלל הודעות אתמול, למרות שראיתי את רובן רק היום קצת אחרי הבוקר. ותודה משמעותית לא פחות גם לחברות שבראו את ההודעות האלה וגם שלחו. מיכל -  כתבתי לך גם בעצים למטה כמה הודעות. תציצי? הלוואי שתהיה מנוחה בסופ"ש. סוריקטה

סוריקטה מתוקה ! ... ... לא יודעת כל כך מה לומר..:(( ... קורה איתי משהו שאני לא יודעת לשים את האצבע עליו... גם עם אמא צביה יש תקופה משונה ביותר... בכל השבועות האחרונים ממש רבתי איתה... :((( 'עשיתי לה את המוות'.. כל 'פיפס' קטן הקפיץ לי את הפיוזים ו'הלך ' על השבוע... ודווקא בפגישה האחרונה היה משהו מוזר בכוון הפוך... משהו שלא חוויתי עד עכשיו... לא יודעת להסביר... זה היה משהו כזה... משהו....משהו שההרגשה כזו... כאילו אתה כזה עטוף לגמרי ושמור מכל העולם הזה... וזה היה כמעט כל הפגישה... חוויתי כזו הרגשה ע אמא צביה אבל זה היה בדרך כלל זמן קצר מהפגישה .. בפגישה האחרונה היתה איזו חוויה ייחודית... ... פתאום אני מתגעגעת לאודי... איזה משונה העולם ... משהו בי משובש בכל השבועות האחרונים... אולי כך משתגעים ????

סוריקטה אהובה אני לא מצליחה להחזיק במילים ולא מצליחה להבין כלום... מן מצב טמטום מתקדם. אין לי מושג איך אתפקד בעבודה בתקופה הקרובה. אני יותר מרגישה מאכזבת ונכשלת מול כל המילים האלה של אור ותקווה, כי הנה אני לא מצליחה. בהיותי במצב כזה יש באמת נימה של אלימות או תוקפנות במילים האלה. תודה שאת כל כך טורחת וחושבת וכותבת. אני לא הבנתי את התשובה של אודי והתאכזבתי כשמה שביקשתי היה אולי חיזוק או משהו להאחז בו. הלכתי וקראתי על הסביבון בסרט שמכריע בין שני מצבי תודעה אם הבנתי נכון, חלום או מציאות. אולי הסחרור מסמל את הפחד מההכרעה? אולי כל עוד יש ספק אני נושמת ומתפקדת? אולי אם אתעורר למציאות... אולי אני מקווה שכל זה חלום? אולי ואולי.. באמת שאני לא יודעת ולא מבינה שלך שירה

הי במבי, תהיתי האם לרשום לך תגובה על העץ הנוכחי או האחר שפתחת והופנה לאודי, עץ שאפילו מדבר חזק יותר את הגעגוע. היות שאספר כאן גם קצת עליי, החלטתי שתהא תגובתי בעץ הזה. ואני חושבת שלא רק שלא השתגעת אלא שכנראה כך בריא. כמה בריא. אני מצליחה להרגיש געגוע לעתים רחוקות בלבד, לזמן קצר בלבד, ורק אחרי שנים רבות של עבודה. אספר עוד משהו. וחשוב לי לספר אותו, ומקווה, אודי, שתשים לב. (בציפייה המחשבתית האכזבה מוכנה מראש, ואולי הצבתי אתגר שאין סיכוי מולו). כפי שאני רואה את עצמי כאן, ולא רק כאן - איני מביעה בגלוי ובגדול לרוב פליאה או התלהבות או הישענות, על קשה לי לומר, על אודי, למשל. מדמיינת לעצמי את היום בו תתרחש כאן פרידה. פרידה פרידה. מתוך הכרות עם עצמי, גם אז לא אוכל לגעת ברגש ויחסרו לי מילים ואפספס. ורק תקופה אחרי. כשיהיה שקט. ייפול בום, ואז הרגשות יעלו להם, ואז אפשר אולי יהיה לראות עד כמה הייתי קשורה באופן יוצא דופן אפילו, אבל כבר לא יהיה עם מי לחלוק. הטרגדיה של להיות סוריקטה. רציתי גם לפתוח הודעה חדשה שפונה אל סוריקטה ואומרת לך איכס את. ואז לומר בואו נסו תגובות שונות מהשטנץ הרגיל. בואו נראה אתכם ואת אודי מצליחים לגעת. לגעת ולהשאיר שלם. לגעת ולמלא ברוך. אתמול דאגתי נורא לחתולים בקור ובגשם. דאגה בלתי סבירה. הפרשנות המוכרת היא חרדה מהינמקות החלקים הרכים. היצורים האמיתיים מצליחים לשרוד די יפה. לאלו שבחוץ הכנתי בתי מלון. הנה - אני משוגעת. בינתיים. בוקר טוב לי ולעצמי סוריקטה

הי שירה, מוכר מצב הטמטום הזה... בואי לים. אפילו, את יודעת מה, רק לצפות בחוף הצוק שהתמוטט, אבל גם בהרבה מסביב העומד על תלו. וממשיך. 💕 סוריקטה

במבי, סוריקטה יקרות... במבי גם אני התגעגעתי אלייך...את חסרה פה כבר מזמן. ולא השתגעת, זאת פשוט תגובה האופיינית לך, לא לכתוב במצבים שנעלמים או שהקרקע קצת זזה ומשתנה. סוריקטה, גם את לא משוגעת...בחייך, מהקריאה אותך פה אני מבינה יותר ויותר עד כמה מדהימה שאת!!! יכל להיות הרבה יותר גרוע.בהרבה. עם חיים שכאלו... עברתן הרבה, כך גם אני ועוד חברות מכאן. זה לא עושה אותנו משוגעות!!! זה מערער, זה קשה, נכון, אך הי, אתן כאן! עם סיפור חיים, שהוא חלק מכן, כן משפיע, אך זה לא העיקר! אתן נפלאות! וטוב שאתן כותבות וכאן! נתתן לי המון כוחות מהכתיבה פה! אין על המקום הזה והביחד! אתן שוות! המון!!!

מתוקה.... ... ואולי זה מסוכן להתגעגע, לאפשר לעצמך להרגיש... אפשר להפגע... מתוקה שאת.. פתאום מתחשק לי לשים את כפות הידיים שלי על הלב שלך וכך לשמור שלא תיפגעי.. ואולי כשהפחד יפחת תרגישי את הגעגועים... אני חווה אותך כבעלת רגשות עמוקים... שלך, במבי

תודה גדולה מיכלי !!!! המילים שלך דייקו את החוויה שלי , את ההרגשה.. קראתי את התגובה שלך מס' פעמים.. תודה !!! חיבוק- במבי

חיבוק חזרה יקירתי! טוב לקרוא אותך..ואת זוכרת שאודי ממש אוהב געגועים ;) אז מעולה!!!! ואגב סוריקטה אני חושבת שיש הרבה יותר רגש בהודעות שלך ממה שאת חושבת.

תודה יקרות.. אני בהחלט מרגישה סוג של תיקון לעצמי, ומנסה לחנך ולהיות אמפתית, קשובה ומכילה. סוריקטה דווקא לא חושבת ש..יפה...כלומר בעיקר היה בלבול וקושי עצום. האמא של הילדה היא זו שגלתה לא אני..הרגשתי על כך הרבה אשמה שלא שמתי לב. הקטע הוא שילדים קטנים לא מבינים ואולי זה טוב, כי הם לא מבינים שנפגעו...ומי שהיה צריך יותר הקשבה זה דווקא ההורים. ובאשר אליי הייתי בגן ילדה הכי שמחה ומאושרת שחייה בללה לנד.... ואגב חינוך זה המקצוע הכי חשוב,מאתגר ומחייב וכן סוג של שליחות ורגישות עצומה.

הי מיכל, רשמתי 'יפה' כי הדיבור יצר אצלי חיבור. חיבור לבראשית. יש גם יופי בחיבור, בעיניי. אם כי חיבור לנקודות הכואבות ביודעין יכולה להיות כמעט בלתי נישאת. וכילדה - אם כבר מזכירים - הייתי הכי לא שמחה בעולם, שתקנית, מאד מאופקת, ומצד שני דולפת מכל עבר, מבודדת מאד, לא מבינה תקשורת בין אישית, אובדנית במחשבות מאז שאני זוכרת את עצמי. לפחות מגיל ארבע, חמש,... כשיצאה הכתבה על הילדה רוז, ראיתי בה אותי ועד היום שומרת העתק של העיתון עם הכתבה המצמררת. גם אני יכולתי למות בגיל חמש. כמעט מתתי אז בגלל התקפה של אמא. סוריקטה

הי אודי, רוצה לספר לי מה עומד מאחורי השאלה "זוכרת את הסביבון מהסרט 'התחלה' (inseption)? " לא ראיתי את הסרט.... נדמה לי שזה היה סרט מד"ב עם טום הנקס. תודה שירה

הי שירה אהובה, עד שאודי ישיב (ובאם לא יחזיר שאלה אליך...) - תוכלי למצוא ביו טיוב ובויקיפדיה חמרים שיצרו את הלינקג'ים (אולי) אצלך בפנים. אפשר למצוא לעתים דיוק בפתרונות פנימיים. וכתבתי לך עוד ככה בין העצים. שלך, סוריקטה

אודי וסוריקטה כתבתי גם למעלה לסוריקטה אבל רציתי שגם אתה תקרא ותגיב הלכתי וקראתי על הסביבון. בסרט הוא מכריע בין שני מצבי תודעה אם הבנתי נכון, חלום או מציאות. אולי הסחרור מסמל את הפחד מההכרעה? אולי כל עוד יש ספק אני נושמת ומתפקדת? אולי אם אתעורר למציאות... אולי אני מקווה שכל זה חלום? אולי ואולי.. אודי אולי אתה יכול לעזור לי? אני כל כך לא שקטה. תודה שיהר

קראתי את האכזבה שלך שלא הגיבו האמת שלפעמים אין מה יכולה לומר לך שהבנתי את הסיפור שלך לאורך השנים .. ושוב אומר לך שגם אצלי הפגיעה בעיקרה הייתה בנועם הרבה נועם ותיחכום את לא שונה פגיעה זה פגיעה זה פגיעה .... רק שתדעי שקראתי אותך ....וחשבתי עלייך על כמה זה חשוב שאת רואה את הילדים שסביבך ....רואה ודואגת להם סוג של סגירת מעגל שליחות ... אתך אביב

הי אביב, הי מיכל, אצטרף - על פניו לכאורה גם אצלי לא הייתה אלימות נראית לעין (והו, כמה הייתה ועוד איך, אינטנסיבית, קיצונית ורבת שנים). חלק מהאלימות הייתה גם פסיבית. אלה ואלה אולי מה שעוד יותר יוצרים ערבוב בקטע של האשמה. מיכל - כתבתי לך כמה מילים בהקשר לציפיות בעץ למטה והן כבר פורסמו לפני סופ"ש. שלכן, סוריקטה

חנוכה 2019. פך השמן נגמר ונורת האזהרה כבר דולקת. הסביבון מסתובב מבוהל, עוד רגע יפול. אין גבורות, אין ניסים ואין נפלאות. וחושך על פני תהום.

שירה מתוקה!!!! וואו... הבטן התכווצה לי ולרגע גם לא נשמתי... וכמה שזה נשמע נורא,אבל מה שכתבת ,אני שומעת את זה כשיר.. שיר שמצמית את הנשמה,נוגע בכל נים.. מתגעגעת לכולכם.. ואני שמחה לראות אתכן שוב מיכל ואביב יקרות.. וסוריקטה יקרה עם המיוחדות שבך.. וחטולית ,וינשוף וכולכם... ואודי .... שכנראה מה שגרם לי לפחד לכתוב פה שוב זה גם העניין הטכני שפעמים רבות השקעתי וכשלחצתי על המקש 'שלח' הוא 'לא רצה לשלוח'... וגם ההפסקות של הפורום .. כנראה שהדפוס שעדיין מנהל אותי גם מולך וגם מול אמא צביה... כשאני חווה את הקטיעות , כשאתם יוצאים,'עוזבים, נוטשים' אותי, אני הולכת אלי פנימה.. שם בטוח לי יותר... יחד עם זאת,כן קראתי את ההודעות שלכם.. כן מתגעגעת .. ומאוד מאוד מעריכה אותך אודי על הנדיבות הרבה והמחויבות העמוקה שלך למקום הזה... ובהתנדבות מלאה... כן... החיים מורכבים... במבי

שירה אהובה שלי, שלנו, כל כך מלא יגון, ואשוב ואומר, שאלמלא היה זה טראגי אני מוצאת בניסוחים האלה (גם אצלי) סוג של הומור ויצירתיות. בעבר עשיתי סרטון אנימציה שמאד מאד מזכיר את התיאור שלך, שכל כך מדבר אליי. חיכיתי לך. ציפיתי. יש. אבל מוסתר כל כך בעומק עד שאנחנו לא מזהים. בואי. סוריקטה

כל כך עצוב לי לקרוא אותך הלוואי והיה משהו שאני מכאן מבחוץ הייתי יכולה לעשות .. את מוכרחה עזרה נוספת מעבר למטפל מישהו שידחוף קצת לאט לאט החוצה מבועת ההרס הזאת ... בבקשה שירה ... את זוכרת את עמליה זוכרת את אורי בעלה והילדים ....תעצרי את מחול הסביבון את לא סביבון את אדם יקר שמגיע לו טוב והרבה הרבה טוב ...... אתך ברכות ובשקט ...ואת גיבורה ואמיצה לבוא לכתוב להוציא מחוש להגיד רע אני צריכה עזרה ....זה אמיץ , אמיץ מאוד ... בואי שירה תמשיכי לפחות כאן לכתוב כן עוד ועוד מאותו הדבר עד שתצליחי למשוך את עצמך זה בסדר אנחנו נכיל ונהייה אתך ולא תהיי לבד בתוך החושך המבהיל ... לכולנו תקופות כאלה ....אוהבת המון תשמרי עלייך בבקשה.. את יקרה וחשובה עד מאוד

👀 רואה אותך ..💥 ... 👍👍את האור בחשכה .. 🔥 האור הגדול של החיים. 🎆🎇✨ הנה עוד אורות.. גם אם פח השמן נגמר מה יעזור להאיר את החושך הזה ?? ♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️ אוהבת אותך מתוקה שאת חטולית

שירה יקרה, ראי כמה כתבו לך, עבורך. שמרי על עצמך. את חשובה!

תודה לכן בנות יקרות על החום, במילים המחבקות והדאגה. קצת קשה לי להגיב עכשיו אבל חשוב היה לי לומר לכן תודה. וגם לך אודי שאתה מאפשר. שירה

זוכרת כמה זוכרת את עמליה. וזוכרת שכעסתי אז. כעסתי על שהיינו כאן כל כך חסרי אונים, וכאילו לא הייתה התערבות מתחייבת (וכנראה שכן הייתה בפועל ובמציאות). סיפר לי מישהו קרוב לפני זמן לא רב שהיו ימים ששרתה בו חזק ההרגשה שאשים קץ. הימים בהם מסילת הרכבת הייתה פרוצה והייתי מהלכת עליה על הגבול והצופרים. ויש רגעים בהם אפילו החתולים, שאני כאן בשבילם, שרק אני כאן בשבילם, לא מצליחים לאזן. רק חתולים. לא ילדים. אבל זאת ההקבלה אצלי. אז גם אני מבקשת, ולו בגלל סיבות אגואיסטיות משלי - פליז, שירה, איכשהו שמרי על עצמך. פליז. לא עוד מוות. סוריקטה

שמרגישים בקושי והתמודדות... בכל הגוף. מלמלה למטה, עם הפסקות קטנות?

הי משערת שאת/ה לא היחיד/ה בעולם עם התופעה. ולא מעט יוכלו להזדהות איתך. תוכל/י תרצה/י לפרט יותר? סוריקטה

כך למדו אותנו שנים לא לדבר ולא להתקרב לאף אחד...איימו עם עונשים.....כל השנים ההם היינו לבד... לא התחברתי לילדים אחרים .. זוכרת את עצמי בחדר שלי מחפשת " חברים" בציורים של על השטיח או בציורים של הטפטים בקיר.... היום אנו חיה באותה מציאות של בדידות והרבה לבד. בעצם המגע היחיד שיש לי הוא עם האנשים שאני מטפלת בהם בעבודה. אני משלמת את במטפלת שלי להקשיב והיא בעצם הבן האדם היחיד שאני בקשר איתו. יותר טוב מכלום... אבל אני לבד. אני חוזרת הביתה אחרי יום ארוך של עבודה ומה שמחכה לנו הוא הדובי שיושב על המיטה. אני מרגישה לא מסוגלת להיות בקשר... אני משתמשת בכל הכוחות שלי רק לשרוד ולתפקד. אני לא יודעת איך לשנות את המציאות שלי . כך אני אמות ? לבד???

כל כך ברור ומובן לאט לאט מתסכל אני יודעת לאט לאט תביטי כן על קשרים שיצרת אםילו רגעיים וזמניים ומשם תמשיכי אלהה אוהבת חיבוק

הי ינשוף, ... ולי כל השנים האלה היו כלבתולים. מגיל צעיר מאד אימצתי אותם. על אף שגם בהם פגעו. אז רק לומר שאני מבינה את הבדידות ואת הפחד למות כל כך לבד. ורק לצטט שאומרים שכן ניתן לבנות משהו מעכשיו. איתך בעצבות, סוריקטה

עצוב שכך את מרגישה... יש מצב שבדידות זאת תחושה של רגעים, אולי לא כל הזמן את בודדה? בטיפול או עם מישהו מסויים בבית?מה יגרום לך הרגיש יחד? בינתיים להפיג קצת את הבדידות אנחנו כאן, שומעים...

הלבד מאוד בודד נכון מאוד אין קשר עם אף אחד מהילדים ? נסי ליצור קשר יותר קרוב אולי עם מישהי שאת עובדת איתה.. תלוי רק בך אייך את מנהלת את הקשרים שלך.. לצאת מהבדידות הכואבת הזו צריך עכשיו אומץ וכוח נפשי לקום ולעשות משהו למענך ואת..מוכנה לצעד כזה ? חיבוק ענק וחג מואר ושמח חטולית

משהו שקיבלתי השבוע והוא פשוט הכי מתאים לכאן ....אז תודה לכל מי שראה אותי כאן אי פעם .... // האנשים הזמניים // כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח. מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי. כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. וגם אנשים.. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח. אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר. אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו. האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.  הם באים להעביר אותנו שיעור.  ללמד אותנו משהו על עצמנו.  ללחוץ לנו על איזה כפתור.  לעזור לנו להתמודד. לראות ברור יותר.  להוות מקפצה לשלב הבא. לשנות לנו את הפרספקטיבה.  לנצח איזה פחד.  להרים אותנו מהקרשים.  לסגור מעגל.  ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים. העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים. זה לא עושה אותם פחות משמעותיים. בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי. כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים-שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, נתנו לי השראה, לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות. בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. שנכשלנו. שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים. אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם - חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח. (נעם חורב)

כתבתי לך למטה ולא עלה. בכל אופן את אמיצה כל כך וראויה! ומיוחדת כל כך. וטוב שנולדת גם אם את לא מרגישה כך....נכון, המשפחה והסיטואציות קשות. אבל הי, יש גם מי שממלא ועוטף..אז איתך. ומה שהעלת עכשיו..וואו כמה שזה מתאים לי, לכולנו. תודה

... והייתי אומרת גם מהכיוון ההפוך - גם לנו יש תפקיד זמני בחיים של אנשים או יצורים אחרים. וגם אם התפקיד מוגבל בפרק זמן, גם בתוכו אפשר למצוא פרקים קטנים יותר. כי... זה הקטע של הנפרדות. משהו מ'הם' חלק בנו. משהו בנו חלק מהם. והייתי אומרת שגם מי שלכאורה היה שם - אנחנו ידענו להשתמש בו, ובהזדמנות. ואז בא ההקשר שהם הגיעו בדיוק בזמן הנכון. ובדמיון, מרחבי הדמיון - אולי שם הגבולות מטושטשים יותר. אינסופיים. וואלה כמה אני חופרת על עוד מאותו דבר... סוריקטה (אפצ'י והנה כל התוכן עף ונמחק מהראש)

מיכלי קראתי גם למטה תודה על המילים .. כן אני אמיצה ועושה ולפעמים שוכחת שאני כמו לגו ויש עוד כמה חלקים שצריך להתחשב בהם ... אז קצת עוצרת .... וכן זה משהו אדיר המילים האלה תזכורת כל כך נכונה וסוריקטה ממש לא חופרת ...זה כל כך נכון הדיוק שלך לא לשכוח שגם אנחנו כן גם אני לא רק אתם עבורי גם אני לרגע נוגעת בכם וכאן בזמניות עבורכם ...נפלא בעיני הדיוק הזה וחשוב כל כך אביב

תודה אודי על אחיזה ...והגל כמו כל גל בכל זאת החמיר עד קצה הטרוף לצערי ...אבל הצלחתי לא לטבוע לגמרי .. יש לי מטפלת שמצליחה להכיל הכל אבל פשוט הכל ואת כל הטרוף זה נדיר ....וזה לא שהיא רק מכילה היא פשוט מבינה כל כך מבינה את כל החלקים ... כנראה שנצטרך לרפד קצת יותר את הקן לשבועות הקרובים ואז נוכל להכנס לתוך לוע הארי של הבושה ותחושת האשמה ....זה לא הולך להיות פשוט אבל אני לא מוותרת זה ברור לי שזה משהו שחייב להיות מדובר ... בתקווה שאחרי זה רוחות העבר ייתנו לי לחיות ....אבל ממש לחיות

להתסתכל לפחד בעינים ולומר לו ..היית כאן עד עכשיו ..פג תוקפך ותם זמנך..!! אני..רוצה..לחיות..חיים..נורמליים...אז ..עוווווף לי מהחיים שלי... לא פשוט בכלל יודעת מנסיוני.. אבל את..אמיצה אהובה ומסוגלת !! הצלילה הזו תיקח ממך כצת אוויר לנשימה לזמן קצר בטיפול אך תאריך לאחר מכן את האוויר לנשימות ארוכות ... בהצלחה

היי, חנוכה שמח! אז שלחתי הודעה למטפלת לקבוע פגישה....קבענו לשבוע הבא. וזה עושה לי טוב. בעיקר טוב כי זה לא פגישה של להתלונן שרע! זאת לא פגישה שחייבת ממש ואחרת יהיה קשה...זאת פגישה כזו לקבל נראה לי חיזוק ולהמשיך הלאה... ובעיקר אני שמחה על האפשרות לקבוע סתם כי אני רוצה חיבוק ממנה בכל המובנים לאו דווקא פיזי...במילים שלה, בקבלה..אין מקום בעולם שאתה יכול פשוט להיות כל כך אתה, אמיתי ואוטנטי וזה בסדר ומתקבל.....אולי אולי עם בעלי מתחיל משהו כזה... מעניין. הניסיון לחברות ממש ממש קשה לי ההתקרבות, ה"להיות אמיתית" עדיין לא מבינה מה עוצר כל כך..ומה באמון כל כך פגוע. מבאס. למרות שהשנה החלטתי לא להזמין פתאום כלם מזמינים אותנו, כל ערב הדלקת נרות במקום אחר...אז רוצים בקרבתנו, גם טוב.. נ,ב, השמנתי ולא שזללתי אבל משמינה לאט. מקווה שאפסיק את העלייה הזו..לפחות הפעם אכפת לי מההשמנה ולא מזניחה.

באסה על הגב והצינון אוף מכירה את זה .... וגם לא חשוב מה הסיבה לקבוע ... געגוע זאת לא מילה גסה זה נפלא וחברות לאט לאט גם רומא לא ניבנתה ביום אחד . הקשר הבסיסי שלנו הראשוני פגוע אז מה הפלא אל תחמירי עם עצמך 😊 אתך יקרה חג שמח

הי מיכל, סוג של חייכתי לרגע, כי היי, מי אמר שמגיעים לפגישה של טיפול נפשי רק כדי לבכות ולהתלונן שרע. וכן, הגיל הזה שאמורים להקפיד אפילו יותר דרך קבע על התזונה, הפעילות הגופנית וכד'. גם נשים וגם גברים. מטפלים ומטופלים. מכל וכל. מאד ריגש אותי לשמוע שקבעתן - את והמטפלת - להיפגש. אפצ'י סוריקטה

תודה בנות יקרות... פגישת געגוע. כנראה. כשאין ציפיות אין אכזבות אז משתדלת לא לצפות מהפגישה למשהו מיוחד רק להפיג געגוע ולבדוק שוב...ואומר לכן שכשכתבתי למטה על עצמי חשבתי שמי מכן תגיב ולא הגבתן, מעניין... אולי אין מה לומר על זה כלום..במיוחד כשאודי ענה ונסגר כך. אני עם חימום לגב וכדורים מבאס אבל מקבלת בהשלמת חורף ויעבור, שיעול טורדני ומנוזלת, מזל שלקחתי חיסון לשפעת. ממליצה בחום!!! אחרת היה מחמיר...

מיכלי מאמי הכאבים לצערי מוכרים ואיתם החיים ממשיכים שמחתי לקרא שקבעת עם המטפלת רעיון נפלא לחיזוק !! וחברות ..זה תהליך ארוך אבל משתלם עליה במשקל..לא נעים לא נורא..כשתוכלי תתפני גם לזה חג שמח מאמי חטולית

תודה חטולית. חורף מדהים בחוץ...אוהבת חורף מתחת לשמיכה ;)

הי מיכל, אכן ההודעה שלך למטה מאד ביקשה תגובה, בעיניי, וחשבתי עליה לעומק, ובסוף, נו, היא נשארה רק בראש שלי מסתבר. אבל הייתה לי בלב. מאד יפה. מאד מאד יפה מה שכתבת שם. ואולי נתנו למילים את המקום שלהן, הכבוד שלהן, מבלי לבלבל בעוד מילים משלנו. שלך, סוריקטה

הי שוב מיכל, אין לי מושג איזה בלגן יהיה פה בסבך העצים - בכל אופן - רציתי להוסיף שבטוח יש ציפיות, אין דבר כזה שאין (לפחות כך אני מאמינה). ראי איזו אכזבה הרגשת נוכח אי המענה שלנו, וכפי שרשמתי קודם, ועוד איך חשבתי המון על הודעתך המיוחדת. ושנית - התחסנתי נגד שפעת מבעוד מועד מייד עם הגעת החיסונים לקופות החולים. לחיסון לוקח זמן עד שהוא עובד. סוריקטה