פורום פסיכולוגיה קלינית

האחות שואלת אותי, את בתחילת הריון? אחלה דרך להתחיל את היום... ):

מרגישה קצת כמו ילדה שצריכה וצריכה... אבל אווף, עבר כבר שבוע מאז שנפגשנו ועוד שבוע לחכות. לא רוצה ולא יכולה... זה הרבה יותר מדי ממה שאני מסוגלת. יחסים לא סימטריים וכן אני יודעת שהיא לא יכולה ושעדיין אני חשובה לה אבל זה לא עוזר לי להצליח להעביר את הזמן. ואני רוצה לשלוח לה הודעה, או מייל משו קטן שלפחות ארגיש קרובה אליה.. כי מה זה משנה אם אני לא שולחת לה זה לא אומר שהצלחתי להסתדר בלעדיה זה רק אומר שאני עושה דברים אחרים לא טובים כדי לא לשלוח לה הודעה. אז אני נכנסת לווטסאפ ומחכה לראות שהיא מחוברת וזה מרגיש לי קצת קרוב. או קוראת הודעות שלנו או מחפשת עליה או על המשפחה שלה דברים בגוגל.. אז למה הודעה זה כזה לא טוב? הבעיה בהודעה שאני רוצה עוד ועוד... ואחת לא בהכרח תספק אותי. אבל גם לחפש אותה זה לא טוב וגורם לי להתעסק בה . ואיך אני יכולה לא להתעסק בה?! זה לא מבחירה, זה פשוט קורה לא מרגישה שיכולה לשלוט במחשבות של צריכה אותה ורוצה אותה . ובמחשבות עליה והתעסקות בה

וכשדיברנו על זה אמרתי לה שלא אכפת ממני והיא אמרה שהיא באמת לא יכולה להיפגש ושאין לה אפשרות וגם אכפת לה ממני. אבל, עכשיו עולות לי רק מחשבות שלא אכפת לה ממני בכלל .. כי אם כן היא היתה מוצאת לי זמן. אז בכלל לא אכפת לה והיא לא אוהבת אותי ואני לבד... אווף.

ברור שאני יכולה לחשוב על עוד אפשרויות.. אבל יש אחת שממלאה את המחשבות שלי .. אודי אתה חושב שיש לנו שליטה על המחשבות והרגשות שלנו?...

הי חנה, כן. אפשר להשיג שליטה הדרגתית על מחשבות ורגשות ובשינוי מאזנים. תוך הכרת האזורים השונים בנו, הנטייה האוטומטית ולקיחת אחריות (/אינטגרציה). בעבודה קשה בדרך כלל. וגם אומץ. שלך, סוריקטה

מקווה שאת מרגישה טוב יותר ומצליחה להתחבר לכאב של האובדן של אמא... גם לי לקח זמן להיתחבר לאובדן של אבי במיוחד שהייתי לידו 3 שבועות בזמן שגסס מול העינים שלי... מבינה אותך מאוד זה בכלל לא מובן מאיליו..זה תהליך חיבוק גדול מתוקה שלי חטולית

חטולית יקרה תודה על האכפטיות אין לי יותר מילים ינשופים

אני צריכה מישהו לדבר איתו אני לחוצה ממשהו מסוים שלא ממש תלוי בי אבל גורם לי לבכות ולהיות עצובה ועוד רגשות... השבוע אנחנו לא נפגשות לצערי כי היא לא יכולה וזה יהיה רק שבוע הבא וזה מרגיש לי מאד רחוק ואני מאד צריכה אותה. ואני מרגישה במרוץ נגד הזמן בגלל שדחיתי משהו ועכשיו אני מנסה לעשות אותו מהר אבל זה לא יילך כנראה מהר כמו שהייתי רוצה וקשה לי לפרט כי זה אישי אבל זה כביכול משו שהוא טוב שהוא מקדם אותי והעצב הוא על זה שרק עכשיו אני מתחילה ( וזה כבר לא בשליטתו כי זה לא שאני יכולה להחזיר את הגלגל אחורה . אבל זה לא מספק אותי וזה עדיין מאד מאד עצוב לי)

הי חנה מתוקה, את יודעת, קראתי אותך וחשבתי על הפחד מהחמצה FOMO, שגם דיברו עליו בהקשר הקורונה והסגרים. חפשי בגוגל. אולי יעניין אותך. וגם רשמתי משהו למטה, נדמה לי בתגובה לשירה, על התחלות מאוחרות. על חלון ההזדמנויות והאפקטיביות, חלקיות וכל זה. ניחומים, ואיתם גם איחולי הצלחה. סוריקטה

תודה מתוקה! אבל זה פספןס אישי שלי עם עצמי לא משהו ששייך לסביבה. וזה גורם לי להרגיש רע עם עצמי ועוד תחושות קשות.. מה שלומך? איך את?

הי חנה, תיארת תמונה חלקית ואיני יודעת במה מדובר. מניחה שאת תדעי, כי את מכירה הכי טוב. הייתי רוצה להאמין כי אם תבחרי (מניחה שיש בחירה) באופן המתאים לך ביותר לאותו רגע בכוחותייך שלך, תוכלי להרגיש שבעות רצון וסיפוק. אבל, כאמור, באמת איני יודעת ומכירה. בכל אופן, נראה לי שאת צעירה למדי לתפיסתי, ועדיין קיים מבחר של אפשרויות. ואני (לשאלתך), המממ הייתי אומרת שמזדקנת, שזה הכי לא לעניין ואולי קצת כן בהקשר הפוסט שלך. אתמול, למשל, חשתי עצבות גדולה שהגוף תקין, אך המערכות לא יצרו ולא יוכלו ליצור המשכיות ביולוגית. מקווה שאוכל להישאר ברוח צעירה, עם זאת אחראית עם חכמת שנים של מבוגר, שהיה מישהו שלימד אותו במשך כמה שנים של עבודה קשה. רופא הנפש. וגם התקופה הזו של השיחות הטיפוליות הסתיימה. איך אומרים - as good as it gets בוקר טוב, סוריקטה

תודה סוריקטה יקרה על המילים ובעיקר על השיתוף שלך, מעריכה מאד, מרגישה כאב כשקוראת אותך אבל יחד עם זה גם ידיעה שעשית ועושה דברים שמיטיבים איתך (למרות החסר..) ואם מותר לי לכתוב אז גם מאד אוהבת אותך

אשתדל לווסת את עצמי. כולל הכתיבה כאן. לא רציתי להבהיל או ליצור כאן משהו שלא טוב לכם. זה לא ניסיון אובדני ולא משהו בכיוון בכלל. זה יותר בעיה של התמכרות,שכנראה גם יוצרת פה משהו לא נעים. אז שוב-אני מתנצלת ואנסה להיות פה בצורה שתהיה מתאימה לכולן. רק חייבת להבין, סוקריטה-מי בדיוק התרברב????? היתה פה הרבה בושה וגם זעקה לעזרה. ממש ממש לא התרברבות. קצת פוגע אפילו הביטוי הזה שבחרת. לסיכום-יש פה מקום מקסים ומכיל, ואנסה להשתלב בצורה שתתאים. שיהיה שבוע טוב.

הי רוני, מבינה שפחות אהבת את מילותיי, אך כך לימדני הטיפול שהיה. יש בנו קול הרסני והרבה פעמים מייחסים לו התרברבות ותרועת ניצחון. כלומר, ברמה הלא מודעת העמוקה. כן חושבת שטוב שלא עשית זאת בחשאי. כלומר קול רציונלי ובריא הוא גם זה ששיתף וביקש גבול, כנראה. וטוב שלא היה קשר עם הספק המפוקפק. בוקר, סוריקטה

היי רוני שמחה על החלטתך וטוב שאת כאן לכולנו עליות וירידות את יודעת חיבוק אם מתאים חטולית

(: יש לי כמה. אבל אם נגיד אני החלטתי שאני רוצה לעשות משו אז עכשיו ממש קשה לי לחכות עד שאוכל. נגיד עכשיו אני רוצה לקבוע תור למשו אבל כבר סופש ואי אפשר ולחכות עד ראשון נראה לי נצח ואני רוצה כבר עכשיו .. וזה קורה לי הרבה עם לא מעט דברים אם נגיד אני רוצה לשאול משו חברה ושולחת לה הודעה אז אחרי 2 דק כבר אנסה להתקשר כדי לקבל תשובה..

אודי, יפה הדימוי לשריר שצריך לאמן. חשבתי לי - איך עידן הסמרטפונים והאינטרנט והטכנולוגיה קצת חירבו לנו את דחיית הסיפוקים. פתאום קל יותר כל ה'כאן ועכשיו' הזה, ואנחנו לעתים נגררים להיות 'נודניקים', או בשילוב עם זמינות נתוני האשראי - גם צרכני יתר בזבזנים. נתונים מזמיני כניסה לדיכאון יש האומרים. ואם הזכרת, אודי, שעל פי מחקרים החלק המתגמל הוא הציפייה למשהו טוב (שאגב, בקלילות אנחנו הופכים הכל לאיזה סצנריו קטסטפרופאלי ומרעיל) - אז וואו הוא מתפספס. החכמתי. חנה - ראיתי את תגובתך למטה. הייתי מקשיבה למטפלת. שליחת המיילים מחוץ למסגרת יכולה להחוות כסוג של התקפה עליה, על הדמות שכן עוזרת וכן מתייחסת, ועם זאת גם לה יש צרכים משלה. אולי תנסו לבדוק את עניין התלות והמידתיות של התלות. שבוע טוב, סוריקטה

תודה יקרה! אוהבת לקרא את מילותייך! הן מיטיבות איתי שבוע טוב(:

אני מחכה לפודקאסט החדש...הנושא נראה לי מאד מעניין אבל עוד ראיתי שעלה.

קניתי לי כדורי שינה דרך האינטרנט)כאלו שמוכרים כדורי מירשם בשוק שחור כזה....

אוי, רוני, נשמע ממש רע - הקול שמתרברב בזה... למה?! סוריקטה

לא קניתי בסוף. המוכר לא הגיע... מזל. המטפל שלי אמר שאם אני קונה הוא לא יוכל להיפגש איתי ....

מרגישה שהלכתי לאיבוד... שאבדתי את עצמי... שלא מוצאת את עצמי באף מקום... שאין עוגן ואין במה לאחז.. אמא תמיד היתה שם .. אשליה של אמא... לא באמת היתה שם אבל היה דמות שיכלנו לקרוא בשם "אמא". עכשיו אין. אני לא מרגישה נוכחות בעולם. אני מרגישה שהלכתי לאיבוד ולא מצליחה לחזור מאיבוד...

הי ינשופית, מקווה שתוכלי גם למצוא את ההקלה בתוך זה. ימים עצובים שלך סוריקטה

ינשוף יקרה קשה מאוד איך הנוכחות שלך בכל זאת נחווית דרך דמותה של אמא הנעדרת... אין לי מילים לנחם איתך שירה

זה נשמע מאד קשה פתאום האין. מתחברת לתחושת האיבוד והחוסר אונים... מקווה שעוד תראי פה את המילים ושולחת חיבוק (אם מתאים.)

חושבת עלייך בואי תשאירי סימן דואגת לך שירה

סוריקטה יפה שלי את חסרה מאודדד ראיתי את תגובתך למטה תודה יפה שלי אך זה לא מספיק הלוואי שתכנסי ותעדכני מה איתך מתגעגעת אליך מאוד חיבוק ענק חטולית

הי שירה, לא מזמן כתבתי למטה כתגובה לעץ שחנה פתחה. בינתיים אצלי הזמנים של בדיקות וטיפולים גופניים בתרופות. הגיל ומעלליו. ומה שלומך? שלך, סוריקטה

הי שירה, חשבתי על המחלה הגופנית שלך ועל המשאלות שהביאה איתה. המשאלות שנגעו בך. אולי לפעמים צריך איזה ביטוי חיצוני כמו מחלה גופנית, שרואים, כדי לגלות משאלות. אולי. בכל אופן, אכן אני נסגרת וחוזרת להיות שקטה כמו שאני. האמת, גם כשכתבתי בעבר הייתי שקטה ולמעשה רק קולות המקלדת נשמעו ברקע. וכן, לאחרונה כנראה שאיני משאירה במיוחד תיעוד רגשי חיצוני. הקול בראש בזכותך, אודי, למדתי על הסרט הזה ועל כך שילדים אוהבים את 'כעס'. סוריקטה

תודה חטולית יקירתי על המילים הטובות. עובדת קשה. מקל שהשבוע נגמר. אלו עיסוקיי כעת. סופ"ש נעים, סוריקטה

סוריקטה אהובה טוב שאת כותבת תודה שבאת את חשובה לי באמת הקולות אצלי בראש קקפוניה שלמה ומתישה מאוד... אני יכולה לדמיין שאת שקטה, גם אני שקטה כלפי חוץ ונתפשת כאדם רגוע מה שלא משקף את הקולות שבראש. המשאלה שעלתה מתוך המחלה גם היא אוחי קשורה בשקט שלי ובמשאלה שיראו אותי למרות השקט. שלך שירה

טוב שאת מטפלת בעצמך, גם אם בהיבטים הפיזיים, מקווה שתחושי שיפור בקרוב ואם תרצי לשתף יותר.... שלך שירה

הי שירה, התרופות שניתנו לי עוזרות בינתיים יחסית, גם אם באופן חלקי. אולי גם כמו בטיפול נפשי - ככל שמתחילים מאוחר, ובתוך חלון ההזדמנויות, כך עשוי, לעתים, להיות פחות אפקטיבי. ועדיין מקל באופן מסוים. לפעמים כל מה שאפשר הוא ההתחלה המאוחרת, כי הנתונים בשטח חסמו או יצרו התנגדות או פחות בשלו, או ש... נו, לא היה מזל. בכל מקרה, אין לדעת. קראתי את תגובתו של אודי להודעתך הנוספת, ונזכרתי שבתגובתי אליך החמצתי שוב את המילה 'חלקיות' שאני חוזרת עליה רבות כאן. ואפילו כאן ממש למעלה בהודעה הנוכחית. גם אני די חושבת שאנשים שאיכשהו מרגישים הנאה או תשוקות הם גם אלה שמצליחים לקבל חלקיות. ובאשר לחולי הגופני עלה בי רעיון נוסף - בשונה מהמצב הנפשי הכרוני הרעוע והמתיש, מחלה כהצטננות די מופיעה וחולפת, ולכן יש סיכוי שתקבל יחס שונה. רעיונות שכאלה. שבוע טוב ובריאות, סוריקטה

הי אודי מה עוד אפשר לעשות אני שואלת את עצמי. אני חוזרת ואומרת לעצמי ומדמיינת איך אני מניחה את הכל כבר בצד ומפסיקה את הסיבוב מחריש האוזניים הזה שנמשך כבר כל כך הרבה שנים. תמיד האמנתי בטיפול אבל אני הולכת ונהית ספקנית. מה עוד אפשר לעשות אני לא יודעת. הוספתי טיפול משלים אני כמעט שלא מחמיצה פגישות. אני לא מוותרת לעצמי בשיגרה לא נכנעת למיטה עושה דברים שהייתי רוצה להימנע מהם והכל נשאר ריק חסר משמעות וכואב. אני מרגישה שאין לי חיים או שחיי חסרי טעם ולא מבינה איך אחרים עושים את זה פשוט, נהנים מדברים ויש בהם תשוקות. אני כמו חיה מתה. אין בי תשוקה לדבר וכמעט הכל מהלך עלי אימים. זה כבר יותר מדי זמן ואולי זה כאן להישאר. אודי אולי אתה יודע מה עוד אפשר לעשות תודה שירה

הי שירה, מקווה שזה בסדר שאני עונה, כי אם כבר הגעתי לרשום כאן... שאלות לעצמך ותוכלי להשיב כאן או בינך לבינך - האם את זוכרת אותך נהנית ובעלת תשוקות ברמת החוויה הנפחית? הרעיון שאני מציעה (גם לעצמי) הוא שאין זה פגם גנטי שאינו ניתן לריפוי, כי אם הם קיימים שם, אבל קבורים (מילה שאימצתי מאודי). אנחנו דואגות להסתיר טוב טוב, הרחק מהידיעה שלנו. גם מאמינה שהם מצליחים לעתים לצאת קצת לאור ואז מרוב בהלה חומקים שוב אל המקום הבלתי נזכר. מאד הייתי רוצה להאמין שיש אפשרות לפתוח את הדלת ולגלות את האזורים הרכים, שהקשוחים האלה עומדים לפניהם. משהו אולי עם מאפיינים משחקיים או תחרותיים. הצעות. כמובן שיש רעיונות רבים מאלה. מה שרשמת כאן כשהיית חולה, די נגע שם, אפילו אם לרגע. גם מה שאת כותבת לאחרות. זה מעיד על קיומם של אלה. מכירה את הבעיה שאין גישור בין החלקים בתוכנו עצמנו. וחוצמזה, לטיפולים יש מגבלות. בזמן נתון, בקשר נתון. בעיתוי נתון. ולעתים הם מאד זוחלים, ואולי הדחיקה גורמת לתוצאה הפוכה. ובתוך כל מה שרשמת גלומות, אאמין, משאלות חיים רבות וגם תקווה. סופשבוע נעים, שלך, סוריקטה

תודה שבאת והכי בסדר שאת מגיבה! תודה על המילים היפות והכתיבה הרהוטה. היו תקופות של תשוקות ומה שהיה בחזית לא היו אותם קולות. בשנים האחרונות הכל התהפך ומה שקבור הם אותם חלקים של חיים ותקווה. וגשר - אין. תודה שנתת מילים לכל זה. שלך שירה

שירה - וואו, טוב לדעת שהיה אחרת פעם ושאת זוכרת שהיה אחרת. את יודעת לאתר את הצומת שבו חל ההיפוך? וגם - הרבה פעמים בגיל מתקדם לפעמים סוג-של-פחות-מתלהבים מדברים ראשוניים ורעננים ותגליות כמו בגילים צעירים. אצל כולנו. ועוד דבר שחשבתי עליו הוא, שאנחנו נמנעים, באופן מודע וגם לא, מהימצאות במרחבים 'חדשים', מחוץ ל'אזור הנוחות', שכן יפעילו את היצרים שבנו. סוריקטה

לגבי הצומת, לפני 9 שנים הכל צף ולקח פיקוד. בהתחלה נבהלתי וחיפשתי מענה, איפה לא חיפשתי ועברתי לא מעט מאז... תודה שירה

בא לי לעזוב את הטיפול ולמות

כמה שאני מזדהה כאילו אני כתבתי את ההודעה ... זו לא פעם ראשונה שאני רואה שיש לנו דמיון בהודעות וכנראה גם בטיפול. מסכימה עם אודי, אצלי אני לרוב יודעת, לפחות מנסה לומר לעצמי שהתחושות הקשות לאט לאט דועכות. ברגע האמת זה לא משהו שקל לי להחזיק בראש.. מקווה שהוקל לך

לעזוב את הטיפול ....מוכר מאוד... אך אם תעזבי באמת לא תוכלי להמשיך את מה שאת באמת צריכה ... את המטרה שלשמה הגעת מהתחלה ..לטפל.. חשבי על דברים שעדיין לא סיימת לדבר עליהם בטיפול מרגישה שקשה לך מאוד עכשיו אולי זה רק גל שיעבור...סבלנות יפתי חיבוק עד אליך חטולית

הי לורן, מאמינה שיש סיכוי שזה אומר שנגעת בנקודה שיש מה לעבוד עליה. בלב העניין. וזה אולי מפחיד. היי בטוב, סוריקטה

בחיים שלך ואז אתה מבין שלא. שלא משנה מה, אני לבד. ולא משנה מה אני עושה שום דבר לא טוב ולחיות זה כבר לא כזה ברור מאליו

הי חנה, חושבת שיש כל מיני דרגות של קירבה. וכולן, אפילו הקרובות ביותר, אינן מושלמות. גם אני מבינה מאד את הקושי לקבל חלקיות, במקביל לכך, שגם ידעתי , כביכול, להסתדר עם חלקיות רבה מידי מידי. מכירה מחווייותיי את המקומות אותם את מתארת. בעיקר ברגעים בהם רמת החרדה גבוהה (במילים עממיות - 'בלי עור'), ומה שקורה בשטח נחווה בדרגות כאב בעלות משקל רב. ואז באות ההגנות :-) שיהיה בוקר אור וסופשבוע נעים. סוריקטה

תודה יקרה!! את יודעת עכשיו התכתבתי עם החברה הזו, ופתאום הכל עולה שוב הכאב מציף

המוח מתרוקן לאט ממחשבות כאלו מחקתי אותם מעל לוח המוח הקודח שלי מחשבות קשות של חוסר יכולת תיפקודית גופנית ושכלית מזכיר לי את התקופה לפני שעברתי שבץ מוחי ואין לזה פיתרון רק לקחת עוד ועוד כדורים כמובן מהפסיכיאטרית .. נורא קשה לי לארגן את מה שאני רוצה לכתוב כותבת ומוחקת כל הזמן גם בגלל שכבר לא מאופסת ..ולא לקחתי שום חו ר שיקל עלי רק כדורים להרגעה שכבר גם אינח עוזרים אז תגעץידו לי בבקשה מה עוד צריכה לעשות כדי שאוכל לישון בלילות בלי להשתמש בחומרים אחרים . שאגב לא נוגעת בהם מהפחד נגעת ...נסעת כךא אומרים מיואשת עד קצות האצבעות ועד הקרקפת המאפירה שלי מה עושים ? אודי ? תעזרו לי.לחשוב כי כבר מותשת טוטאל חטולית

את יודעת, חטולית, הזכרת את הימים שלפני האירוע המוחי, וחשבתי לי שדווקא אני מצליחה לראות את רהיטות מחשבתך. וזה טוב. ניסית אטמי אזניים ו/או רעש לבן? עם כל הכאב המכווץ שלך, יש גם הומור חינני. רק לומר, שמצליחה לראות את האזורים החזקים שלך ואת האור. סופשבוע נעים, שלך, סוריקטה

הי אודי האם אתה מסכים שמטופלים יצרו איתך במהלך השבוע? יש מצבים שכן? או בכלל לא? אין לי כוח אליה היא ענתה לי על הודעה ששלחתי אליה בצורה שהיתה לי לא נעימה... ושבוע הבא היא לא נמצאת וזה כבר גורם לי לרצות אותה יותר.. ונשמע לי שבכלל לא אכפת לה ממני. אף פעם אין לה זמן חלופי והיא תמיד לא יכולה .. אולי היא בכלל לא רוצה שאבוא אליה.

היי חנה מתוקה גם המטפל שלי אינו מסכים שאסמס לו במשך השבוע כשאנחנו לא נפגשים רק אם זה משהו ממש דחוף !! הבנתי זאת ישר מהפגישה הראשונה וכך נוהגת ...זו הדרך שלו וכך צריך לכבד...להבנתי וכן גם אצלי זה נושא כואב כי לפעמים צריכה לומר משהו או יעוץ כל שהו ועדיין צריכה לשמור על המרחק והתנאים שמוכתבים לי... וחושבת שאם הייתי נוהגת אחרת וכן כותבת למטפל על כל דבר שלדעתי אני חייבת לומר לו יתכן וגמני הייתי ניתקלת בתגובה יותר קשוחה או דוחה ..נראה לי. אז ממש מראש נמנעת מהודעות שאינן "חשובות מאוד"כדי להימנע התגובות לא נעימות.. לעומתו בפעם הקודמת היתה לי מטפלת שיכולתי לכתוב לה בכל רגע והיתה עונה בזמנה הפנוי מה שהבינה לנכון וגם..החתה לפעמים נרתעת מכמות הודעות צריך אולי לחשוב על המטפלים/לות כאנשים עסוקים לא רק בצרכים שלנו אלה גם בשאר המטופלים כשאנחנו רוצים לשלוח הודעות שלא נתאכזב מה את אומרת? חטולית

הי יקירה. תודה לא ככ במיטבי אבל מתחילה להבין שאני החריגה בצורך שלי הזה. לא ככ יודעת מה לעשות איתו אבל.

חטולית, אהבתי את ההתבוננות מתוך מתן כבוד למטפל. אודי - אהבתי את המענה הקונקרטי המפורט. חנה - את לא חריגה. פרידות ונפרדות מעוררות לעתים רגשות תוקפניים עוצמתיים. לכן, אני חושבת שאת 'חייבת' לשלוח הודעות בין הפגישות. ולכן, גם הודעות כאלו והתייחסות ככל שתהיה, כמו גם גם היעדר התייחסות, יכולים להוות מלכוד של כניסה ללופ המפורסם. אולי כדאי להקשיב לרגשות התוקפניים וללמוד להכיר אותם ומקורם כחלק בנו. בפגישות עצמן. מקווה שעבורך, עבורכן, זה גבול מתאים. שלכם, סוריקטה

הי יקרה... לא ככ הבנתי את כוונתך בזה שאני חייבת לשלוח הודעות..את חושבת שאני צריכה לשלוח לה? היא לא מסכימה. ואני אכן צריכה. יצא ששאלתי מספר חברות שהולכות לטיפול והן לא שולחות כמובן .. אבל מה אני יכולה לעשות שאני מרגישה שצריכה והיא לא מסכימה?

הלואי שהמוח שלי היה עובד צלול ומהיר כמוך אך לצערי זה ממש לא המצב ..אני אפילו לא מוצאת את המילים הנכונות כדי לתאר את הסיוט הזה את הלחץ הזה שנגרם לי בתהליך השיחזור מחדש של כל העולם שלי שלאט בהדרכה במשך שנים בניתי אותו ולא לבד תמיד עם עזרה מהצד..רק שכעת משכולם חזרו לעבודה המבורכת אין לאף אחד זמן לעזור לי לסדר את הכל חסרה... גם עד שהצלחתי למצוא כאן אץ המקום כדי שאוכל שוב להכנס לקח לי שעות וגם בכי של תסכולללל אווווף כמה החיים האלה קשים וגם כעת יש לי עדיין קשיים להכנס כי זה מהפלפון אין לי מחשב.. תודה על מילותיך ומקווה שתבין גם את הקשיים שלי ששום דבר אינו בא לי בקלות !! חטולית

היתה מתוך אימפולסיביות. מאפיין אותי בימים האחרונים. היא נורא דבילית.. מצטערת.

הי כבר כמה ימים שאני חולה. לא משהו רציני, כמו הרבה אחרים שפעת של עונת מעבר. אבל המחלה מורידה אותי למטה, מציפה אותי בתחושות של חוסר אונים והרבה כעס, מעלה שאלות, מזמנת פלאשבקים ומעמיקה את העצב והבדידות. יש משהו שומר בשיגרה עם כל הקושי באינטנסיביות והחזקת החזית המתפקדת. כנראה שקצת קשה להיות באמצע. אני מוצפת רב הזמן, על סף בכי, ונדמה שאם מישהו היה מחבק אותי היו פורצים כל נהרות הבכי הכלואים. מצטערת שלא מגיבה כאן כמעט. קוראת. שלכם שירה

הזמנתי לעצמי כדורים דרך איזה ספק באינטרנט... לשמחתי הצלחתי לשתף בזה את המטפל וברגע האחרון ביטלתי את זה. עדיין מחפשת דרכים להתרחק מעצמי. ואני יודעת שיש לי תקופות של פיעה עצמית. כנראה שתקופה כזאת מתקרבת. זה מתחיל עם אימפולסביות(לעזוב עבודה, לקנות כדורים)ואני לא יודעת לאן זה ימשיך. אולי אלכוהול זה פתרון טוב?אני צריכה ממש מעט כדי שירדים אותי. וזה פחות מזיק. לא?

אמא נפטרה בעצמאות.. ישבתי שבעה... הרגיש לי נכון.. מחר קמים כבר... אני עדיין מתקשה לעכל... למרות הבושה על החדר בה אני גרה -הסכמתי שיבואו לנחם.. באו חברות מעבודה כך שכמעט כל יום הייתי עטופה עם אנשים שחבקו אותי באהבה ואכפטיות.... בקושי היה זמן לשקוע ולהשבר. אבל היום יום אחרון של שבעה אנשים לא הגיעו ואני חשה מצוקה גוברת בפנים ולא יודעת איך אצליח לאסוף אותנו ...

משתתפת בצערך ינשוף יקרה ובתוך השבעה נקודות של נחמה ואהבה. איתך שירה

חיבוק, יקרה. זה נשמע מורכב כל כך. טוב עשית, לדעתי ,שישבת שבעה. זה שלב חשוב באבל, גם אם מורכב כל כך. שלא תדעי עוד צער💕

ינזופית מתוקה ברוך דיין האמת כשהורה נפטר הכאב עצום בין אם היו יחסים טובים יותר או פחות באמת קשה אבי נפטר לפני כבר 11 וחצי שנים הוא לא גר בארץ ולא קרוב אלי אלה אצל אחי בחול .... ועדיין היה כואב מאוד כי לא יכולתי להיפרד ממנו ורק שמעתי את הלוייה בטלפון בבית עם חברות שבאו להיות איתי ללוות אותי... יודעת מה? כולן היו כאן ולא יכולתי להזיל דימעה אחת מול הכאב היום שהיה בפנים אחרי שכולן הלכו פרצתי בבכי כואב ובלתי מתנחם!! מבינה שהקשר עם אמא היה סבוך אך תלותי מאוד ובטוח שהיה קשה לשתיכן את אשה נבונה שרק את יודעת עם אילו כוחות נפשיים את אמורה לאסוף את עצמך ואת הקטנים עד שתתחילי להתעשת סומכת עליך יפה שלי מעבר לזאת אין לי עוד מה לומר חיבוק חם ואוהב יפה שלי חטולית

כבר פעם שניה מעצבן גם לא יכולה להגיב להודעות כאן חטולית

הפלפון שלי עשה לי סנקציות והחליט שאינו מוכן להיפתח בלי סיסמה..שכבר שנים כותבת אותה מדויק! וניסו לעזור לי ..בכל דרך אפשרית ולא צלח בסוף עשו איתחול ...כמה אני שונאת ... כי צריך להתחיל הכל מהתחלה טוב מקווה שכעת יסתדר יום טוב לכולם חטולית

נפלא היית חסרה כאן בנוף חיבוק ונפלא שלא ויתרת

הי לכולם , מניחה כאן משהו שכתבתי ..עייפתי . אודי , בנתיים מגיעה לטיפול ארוך יותר של שעה וחצי , הבאתי כלי טיפולי מהעולם שלי קצת מחוץ לקופסא יותר אומנות כדי לבלום בקצת את ההתנגדות ולגשר על המקום שאין מילים ... לא בטוחה שזה נכון , מדברות על הכל על חוסר האמון על זה שהיא הרסה את הסטריליות של הטיפול ...אני באמת לא בטוחה שאפשר לעבור את זה . מה שאני אצטרך זה לקבל את הקשר שלהם ואני לא מצליחה ...זה לא יושב על קנאה אני מנסה לא לחשוף אותה יותר מידי כי יש בה המון טוב ....אבל הקשר שלה זה מעבר לקולגה זאת חברה והיא ידעה שהיא הייתה חברה שלי ...זה משהו שלא צריך היה לקרות , אבל הוא כבר קרה ...אודי נראה לך שאפשר לעבור את זה ...איך אני יצליח לקבל את זה ..זה כל כך שם מראה מול הפנים שלי על הריק על מה שאני לא עד כמה אני לא שווה עד כמה אני כלום אפס ...זה לא הגיוני לעבוד עם מטפלת שבדרך לא דרך זאת המראה שהיא שמה לי מול הפנים ....אני רוצה את הטיפול שלי חזרה רוצה את המקום שלי רוצה את היכולת לדבר כאב ולא לצאת שבורה מהטיפול ....זה פשוט לא הוגן חוץ מזה השבוע היה קשוח מידי ....אני באמת מנסה וכל מה שאני רוצה להעלם ....הנה מנכיחה את עצמי כואבת שבורה מותשת ... משתבללת בתוך עצמי ...לא רוצה שום קשר עם העולם החיצון השבוע הזה היה קשה שבוע טראומתי שבוע עם המון כאב מודחק כאב שמתפשט בגוף לכל האברים לכל חלל וחלל ממלא אותי בריק של עצמי בורחת בורחת מלהרגיש את הכאב של הבדידות את הכאב של הבורות את הכאב של הפוסט טראומה שמשאירה אותך מתה מבפנים בורחת מלדבר על זה בורחת מלחשוב על זה מיואשת עייפה בורות של אנשי מקצוע בורות של המערכת שבוע של שכול וכאב שמבליטים בייתר שאת את האבדן את החלל את הריק שנוצר בתוך הבטן והנשמה . נלחמת עם עצמי בן חיים לבן בחירה בריק הריק ניצח השבוע לא הלכתי מטר מיותר מהכורסא לא הצלחתי לפתוח צהר לנשמה פשוט הכאב תפש כל פינה כאב שאיש לא יכול להבין כאב שאני לא מצליחה להסביר הרגע הזה שעמדתי שם מפורקת מרשה לעצמי פשוט להתפרק הרגע הזה שהיו שם אנשים זרים חסרי אונים מול ההתפרקות שלי ולי לא היה אכפת מהם הרגע הזה שהבנתי עד כמה אני לבד .. .. .. סערת הרגשות של התקופה האחרונה לוקחת אותי עוד ועוד פנימה לתוך עין הסערה ..נגמרו לי הכוחות להאבק עם עצמי , אני שומטת כבר לא אכפת לי ...עצוב לי כואב לי ואני מרגישה שהעולם סביבי התפרק ...נגמרו לי הכוחות להשאר איתנה חזקה הגיונית .. אנשי הטיפול , הבורות , הפגיעות (לאו דווקא מיניות ) אבדן אמון ...אם גם אנשי חסד וחמלה אז מה נשאר כאן בפלנטה הזאת ...מה נשאר כדי להאבק. .. .. השינה שלי טרופה , מציאות אישית מתערבבת עם מציאות קולגטיבית עם הכאב של האחר עם הייאוש מהמערכות עם חוסר האונים עם הבורות הטיפשות והרוע . .. .. איך ממשיכים מכאן איך מרימים את עצמי לבנות רצפה לבנות אמון בבני אדם . איך לא נכנעים לקולות שאומרים לא ללכת לא לצאת להשאר משובלל בפינה הכי בטוח הכי מוגן ..הכי פחות חשוף ולא מאיים . .. ... איבדתי את הדרך איבדתי את האמון והתקווה אין לי יותר כוחות והכי נורא לא אכפת לי מכלום ...פשוט עם אפשר היה להסגר בתוך בועה ולא לצאת ממנה יותר .. הלב נשבר לי יותר מידי פעמים בתקופה האחרונה ... הרגע הזה שהרשתי לעצמי שם להשבר הרגע הזה הלוואי והיה נמשך יותר ...רגע אחד כזה שהרשתי לעצמי להיות חלשה שבורה מרוסקת בלי שום מסכות בלי שום מחשבות הגיונית רגע אחד שניקז אליו שנים רבות של כוח . .. .. יום בוקר המחשבות נעות בן בריאות חשיבות התנועה לבן החלומות בלילה והרצון לא לקום ...קמה מתה חיה ...לא מסוגלת להניע את עצמי לתנועה מבריאה פשוט קמה לעשות עוד הצגה ליום כאילו נורמלי ...עבודה בית מטלות אנשים ...בפנים אני נעלמת עוד ועוד ועוד לתוכי...עצוב ימים עצובים

אביב יקרה, כמה כאב...וואו... אם הבנתי נכון המקרה שהיה עם המרצה שפגע בבת שלו משפיע מאוד..חוסר אמון מוחלט גם במערכת אז מה נשאר לנו בעצם??? שאלה טובה...יש לנו אחת את השנייה, את האחות/ החברה... איתך, גם עליי השפיע נורא..מובן🤗 יושבת לידך ומחבקת כשמתאים..

אין ספק שהמקרה מטלטל וסגר שבוע שהיה גם ככה עמוס וקשה לעוד יותר מטורף ... תודה על המילים חיבוק

נשמה יקרה ואהובה כואב כואב נורא להרגיש את ההתרסקות הקשה שלך כואב להבין כמה חוסר אונים מול כולם שם ..מערכות דפוקות ..שדופקות את החיים !! אהובה שאת ...קוראת אותך והדמעות זוגות כי ... חיבוק עוטף עולם אהובה חטולית

שבוע קשה שבוע של יום הזכרון תמיד קשה היו עוד כמה דברים בקולקטיב שהשפיעו על התחושות ובכל זאת כמה שעייפתי מחלק מבני האדם הרי דאני נעזרת בחלק האחר שביניינו בני האדם ....אז בסופו של דבר איזון .. תודה על היותך חיבוק

הודעתי בעבודה שאני לא מגיעה יותר. קוראים לזה הרס עצמי... זה מה שאני יכולה כרגע.

רוני לפעמים סוף זה התחלה של משהו חדש וירידה היא לצורך עלייה מאמינה שימצא בך הכוח לאחר המנוחה למצוא עבודה שתיתן לך כוחות ומשמעות מגיע לך אביב

תודה על המילים האלה כל כך מדוייק אמנם לרוני אבל ... אימצתי לתוכי , מה שאני יכולה ... רוני מקווה שגם את תאמצי את זה לתוכך כן זה מה שאת יכולה כרגע זמן למנוחה והבראה ....אתך אביב

אני יודעת שזה ככה. עליות וירידות. אבל הירידות קשות כל כך. לא מתפקדת בבית בכלללל. לא כאמא, לא כרעיה ולא כעצמי. יושבת שעות ובוהה. הראש מתפוצץ ממחשבות כל כך צפופות שאני לא מצליחה לשמוע או להבין משהו. רעש וצפיפות. זה מה שאני מרגישה. משום מה, לא מפחדת מהירידה הזאת. היא באה לי בזמן. מתאים לי להיתחפר עכשיו. עמוק עמוק במיטה.

היי רוני הוצאת לי את המילים מהפה ... מרגישה בדיוק כמוך עכשיו.. ובכל זאת מושיטה לך יד בואי החוצה אל תתחפרי יותר מידי הכל יעבור זה רק מן גל שכזה.. חטולית

מה ציפיתי? שמשהו טוב יקרה..? אז כמו תמיד- ברור שלא!! כי למה שיהיה משו טוב בחיים שלי?! למה בכלל לקוות ולרצות ולנסות אם התוצאה היא כזו שאני נשארת כמו תמיד, שוב לבד ונפגעת. בכל אופן אני כבר לא רוצה כלום. הרי זה לא משנה כל מה שאני רוצה או מוכנה לנסות לא מוביל לכלום..וזה גורם לי להרגיש מושפלת ודפוקה. ולבכות ולהרגיש רע ולרצות לא להיות פשוט בעולם הזה.. כי כל דבר כזה הורס אותי.. וכואב לי יותר. הרבה יותר. ואני מספיק סובלת אז תוהה מה הטעם לסבול עוד. אין לי שום תקווה להאחז בה אם כל מה שאני לומדת ממה שאני מנסה לא מצליח... מה זה משנה בכלל מה אני עושה?! בכל מקרה מה שזה לא יהיה לא מצליח ורק גורם לכאב ולסבל. אז אני באמת שואלת את עצמי למה זה טוב.. זה רק מכאיב. ואחכ אני אמורה לעשות דברים שעושים לי טוב או פשוט לנסות לחיות כשהדבר היחיד שאני רוצה זה פשוט לא להיות ..ולהרפות מהעולם הזה

חנה, הי, קוראת אותך, ואת נשמעת לי מתוסכלת, כועסת. מאד כועסת. רוצה להשמיד עדות לנסיונותייך. ניסיון מושכל הוא דבר טוב בדרך כלל. ואאמין שלא כל כולו כישלון. גם אינו כשלון אישי טוטאלי לחיים שלמים. ראיית השחורות המיואשת המוכרת. והאשמה. יש סיכוי שכל זה מתלווה דווקא לתחושת התקווה. מקווה שכבר יצאת קצת מהאזור שתיארת, למצב של יותר ראייה לוויינית, יותר בפרספקטיבה. הרשי לי להאמין שאת בסדר כמו שאת. ואולי הולך טוב יותר כשדווקא מרפים. לא בלחץ או כפייה. עצמאות שמח, ודרישת שלום, סוריקטה

חנה מתוקה כואב לקרא כמה רע לך כמה כואב לך ... לפעמים נכון לעשות משהו טוב אנחנו לעצמנו אם אין מישהו אחר שיעשה עבורנו ... אני לא מצליחה לעשות שום דבר טוב עבורי.. הלוואי שיכולתי לנהוג כמוך חיבוק חם אם מתאים לך בפתח כבר יום העצמאות כולי תקווה שכן תרגישי טןב חטולית

תודה סוריקטה יקרה עכשיו קצת התרחקתי מהמקום הזה, אבל עדיין כואב לי לחשוב על המקומות האלו ועל דברים אובייקטייבים שקיימים אצלי ואת חלקם יכולה לנסות לזוז או לנסות ואת חלקם לא ממש..

תודה יקרה! תודה על המילים.. כן הצלחתי לצאת קצת וליהנות. וחיבוק לגמרי מתאים, תודה (:

יש רגעים שאני שונאת את עצמי, לפעמים זה גם יותר מרגע ולעתים זה צובע הכל שונאת את המראה שלי, את המצב שלי, את המשפחה שכאילו יש לי, את זה שאין לי משפחה משלי, את חוסר התקווה והייאוש.. ופשוט רוצה לעזוב, לנוח מהכל, להרפות, להיעלם. פשוט לא להיות.

הי, אם בסדר לומר - הייתי מתחילה ב במקום אהבה עצמית / חלקים בנו (שזה, למשל, יכול להיות טיפה גדול עלינו) גמילה מההישענות המוגזמת שלנו על החלקים החלשים, או, מהסגידה למה שנחווה בעיננו 'שלילי' וההתמקדות בו. יש בהערצה של ה'רע' בנו ריגושים. לעומת ראיית השלם, שהיא עדינה יותר ופחות מסעירה. זה בסדר גם לא לאהוב, אך, כנראה, עדיף 'רק' לא לחבב במיוחד, אבל לא לתעב בכל הכוח. סוריקטה

הי יקרה, תודה על המילים.. כן, מאמינה שעדיף לנסות להימנע מלצבוע הכל בשחור.

אני רואה! ובטח שיש גם טוב..... מה שכן, יש לי חמלה כלפי הוריי, הרבה חמלה...כשצריך אני עוזרת, אני אהיה שם בשבילם..משהו שלא היה אגב בעבר, לא חמלתי, כעסתי והרבה..אני כבר לא שם! אבל..עדיין חסר ה"קשר" החזק,שיש בין הורה לילד...קשה לי להסביר. בטיפול עברתי דרך, ולכן היום אני בעמדה שונה ובכל זאת זה מורכב. ו...המטפלת מבינה כי היא גם מכירה את כל ה"סיפור"... מתלבטת אם שוב לחזור אליה לתקופה....נראה. בינתיים התפנה לה היום אז נפגשנו שוב וזה לא נגמר כי פתחתי שוב..וגם זה לא מסודר. היא תודיע לי אם יתפנה לה זמן לפגישה נוספת...

מיכלי מה שפתחת מרגיש צורך להמשך דיבור גם בגלל שכיום הרגשות שלך לדעתי מפנים מקום להיכנס פנימה ועדיין לא יודעים את הדרך נראה לי שאת בכיוון הנכון.... בהצלחה חטולית

אלוקים נתן לנו את הזמן הזה שאמא גוססת לעכל ולהתחיל להתאבל אני לא כל כך מחוברת אני מרגישה שגם אני גוססת... ואותותו יהיה תורי להקבר הרבה לבד הרבה מחשבות אחים שלי שולחים תמונות של אמא כל פעם שמבקרים אצלה.. רואה אותה יותר ויותר נעלמת וגם אני נעלמת חשבתי שתמות בשבת אבל לא תוהה אם היא סובלת.. הרי כבר 4 ימים לא שותה ולא אוכלת ולא מקבלת נוזלים וגם לא תרופות. לפעמים אני חושבת שהייתי רוצה למות יחד איתה... אנחנו לבד בעולם אימא תמיד היתה התקווה אחרונה שלא נהיה לבד.. שתבוא להציל ועכשיו אין הצלה מנסה לדמיין בשביל הקטנים את אמא בשמיים שומרת עלינו אבל הם רוצים אותה במציאות. בגוף. אמא אמיתית. אני לא יודעת מה יהיה כאשר היא תמות- נגמרו לי המילים

מתוקה שלי מה אוכל לומר לך כדי לתת לך עוד קצת אוויר ? לא יודעת .... עצוב מאוד שכך את מרגישה ... אבל...לך יש סיבות לחיות נכון שלחכות שמישהו ימות מאוד כואב הייתי שם ..זה טבעו של עולם יפתי עם כל הכאב שכרוך בכך...צר לי מאמי צר לי מאוד אוהבת חטולית

תודה חטוליתוש ואודי על המילים. כך מרגישים קצת פחות לבד עם הכל

ימים סמיכים אויר דחוס של עונות מעבר אבק ואבקנים ושוב גשם אין סדר פריחה משוגעת הרקפות מתחילות להירדם קמלות לתוך עצמן חוזרות לאדמה במחזוריות מפליאה כמו שרק הטבע יודע שיגרה שחוזרת אט אט או מהר מדי הזמן ממשיך לחרוט סימנים אני קפואה כל כך בסדר בחוץ אבל כל כך לא בפנים רעש גדול שברי אני חוסר כיוון או יכולת להחזיק את הכל הרבה שאלות ימים לא פשוטים של זיכרון וקיץ בפתח עוד שנה ופער שהולך וגדל

כמה יפה כתבת על פריחה וקמילה של הרקפות... המחזוריות המופלאה היא של כולנו קפאון הפשרה ניתוק וחיבור מחדש ... מקווה שהימים שיגיעו ימי החום והקיץ שבפתח יביאו לך משב חדש בלי כאב אוהבת חטולית

תודה רבה שאת תמיד מוצאת מילים טובות, למרות הקושי. בכלל לא מובן מאליו. תודה חטולית יקרה מאוד

אתמול כשנכנסתי למיטה לישון, ראיתי פוסט בפייסבוק שטלטל אותי ממש. כאילו שמו לי מול הפרצוף משו, ממש קרוב אליי, בלי יכולת להתרחק או לא להיכנס לחוויה הזו, מבלי שבחרתי בה. אני חושבת שאף פעם לא הגבתי בכאלו תחושות. בין רגע ירדו לי דמעות, שהייתי ככ מופתעת מעצמי שככה אני מגיבה עוד לפני שבכלל הצלחתי לחשוב למה ומה קורה.. כאילו החזיקו לי מראה בכוח והכריחו אותי להגיב למציאות, בלי לשאול אותי, בלי לבדוק איתי איך אני מרגישה. וזה כואב. אתמול כאב ממש. היום הכאב קצת פחת. הוא עדיין שם. והוא יישאר שם כי אלו החיים שלי. אני ידועת שזה קצת מעורפל אבל כרגע קשה לי לפרט זה משו שחסר לי בחיים ואתמול הוא כביכול היה מונח נגד עיניי ומףהעלה את כל התחושות והמחשבות שלי סביב זה בכזו פתאומיות ובפרץ מבלי שהתכוננתי לזה

הורדתי את כל התפקידים, צימצמתי סמכויות של עצמי. עכשיו אני בורג קטן ושולי. אין איך לזוז בתוך זה.אין לאן לתמרן.

בדרך התחלתי להלחץ קצת...ואז כשהגעתי במסדרון ממש היו לי דפיקות לב מהירות. כאילו הכל חוזר אליי... וכשנכנסתי לחדר אמרתי לה שכמעט נתקעתי במסדרון והייתי מבקשת ממנה לבוא להכניס אותי לחדר.. והיה לי קשה להכנס. היא אמרה שהייתה יוצאת לקראתי בשמחה ;) חמודה :) בכל אופן ישבנו במרחק. במסיכות. חלון פתוח והיא שאלה אם ארצה מזגן. לא הייתי צריכה מזגן.היה נעים. נעים תרתי משמע..לאט הדופק נחלש וכמובן ששיתפתי בתחושה הזו.. היא הייתה מהממת כהרגלה. מאוד מכילה ומקבלת..אמרה שבאמת עבר הרבה זמן....דברתי על חוזקות ודברים שעברתי וכיצד התמודדתי..(גם בעבודה וגם בבית) ידעתי שיקח לי זמן להפתח ברגש הקשה..אבל זה קרה ונפתח שןב נושא ה"משפחתי" אז היא שאלה אם ארצה עוד פגישה וכמובן שרציתי. אך ממש היא עסוקה. היה לי מזל שהתפנה היום..ממש! אחרי ניסיונות למצוא פגישה בזמן הקרוב ללא הצלחה. אמרתי שתודיע לי ..פתאום לא בוער לי. נרגעתי. ואני יןדעת שהיא תשתדל למצוא זמן שיתאים עבור שתינו...יצאתי בידיעה שנקבע ועדיין אין מתי. וזה בסדר...מאמין??? אנמ בשוק מעצמי..יצאתי רגועה מאוד כאילו עשיתי מדיטציה אצלה 🤣 לא יאמן איזה אפקט של רוגע יש לה עליי....וואו. הזמן היחיד היה עוד חודש..אבל היא תשתדל למצוא זמן. אני ברת מזל שהתפנה היום.... אז בגדול היה מרגיע וטוב ונקבע להמשך הסוגיה החדשה/ישנה בפלונטר הרגשי שלי כלפי המשפחה...אפרופו אמביוולנטיות... בול המילה לגבי הוריי...לא החלטתי אם יש פה בכלל אהבה שלי אליהם..לצערי לא מורגש. האם אתן מרגישות אהבה להורייכם? או יותר קטע של חמלה?? אמביוולנטי אצלי גם :( עוד נדון.... אודי, זה נורא לא לאהוב הורה? והאם מה שכתבתי לסוריקטה שהם "הרוויחו" את זה...הם דאגו לזה בגידול שלי העקום???? לא בקטע של לשנוא...אני כבר לא שם וגם כבר לא כועסת פשוט כזה🤷‍♂️אין לי מושג...ועם כל זה ברור שעוזרת למה שצריך....תודה אודי על האפשרות. והשיתוף...❤🤗

וואוו , את לא מבינה בכלל כמה אני מתרגשת כשאני קוראת אותך. ממש הרגשתי אותך על פי הכתיבה. אני כ״כ שמחה בשבילך על שהיה טוב איתה, ושיצאת רגועה מהפגישה, זה באמת שווה הכל. גרמת לי לחיוך:) התחברתי מאוד למה שאת כותבת, לדפיקות לב, להתרגשות של לפניי. אך הלוואי וגם יכולתי לומר שאני מזדהה עם הרגיעה של האחרי, כי אצלי אין את זה. אין לי גבול מבפנים.. אני תמיד צריכה עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד . ולשאלה על ההורים, אני לא מרגישה הרבה אהבה אליהם לצערי . אבל זה כי אני פשוט בת נוראית. אני יודעת שאני הבעיה והבעיה היא בי.

היי לורן יקרה, כנראה את צעירה בטיפול;) כי הרגשתי תמיד כמוך! כל פעם שיצאתי הרגשתי שהפגישה נגמרה מהר ולא הספקתי ורציתי עוד ועוד...לא הרגשתי שזה מספיק! היו המון שיחות בין..לפעמים 2-3 פגישות בשבוע!!! תלוי מתי..תקופות. אבל בהחלט תראי איך אני היום! לא חשבתי שככה יהיה. אני אחרי הרבה שנות טיפול אצלה כך שלקח לי זמן אבל תראי זה חולף..וזה אפשרי! את תרגישי בעצמך כשיגיע השינוי. בהצלחה.

לפתע אודי, הגיע הצורך..נחיצות, דחיפות..יו ניים איט. לא יודעת למה ..אבל הרגשתי שחייבת. שיחת עדכון. שיחת משהו..קשר. קשר פשוט בין שתינו...נכון שדמותה מופנמת אצלי כבר. נכון שמיציתי טיפיל. נכון שמתנהלת הרבה הרבה יותר טוב מבעבר ללא תמיכה רגשית כזו... ובכל זאת למרות שהכל נכון... בא הצורך הזה..הדחיפות במשהו. ואז כתבתי לה בפשטות. היי...אפשר פגישה מחר? והיא כתבה שעה. ושאלתי האם עדיין במסכה ומרחק וענתה שכן...למה???? למה עדיין???? דורשים עדיין מרחק? שתינו עם תו ירוק. שתי מחוסנות..אז למה??? למה דרך מסכה ומרחק? לא מובן לי. ומבאס . חשבתי שכבר אחרת.. האם מחייבים? או שככה היא רוצה? בכל מקרה נפגש. חייבת פגישה....ופתאום מאז שקבענו הצפה..צונמי. ..בא לי לבכות. מוזר נכון????? אכתוב אחרי שנפגש. אעדכן.... קשה לי ההמתנה פתאום...

צר לי שלא הספקתי להכנס בזמן להגיב על ההודעה ששלחת לגבי אמא שלך שגוססת את יכולה אולי לעדכן מה באמת מצבה ? עצוב נורא חיבוק ענק חטולית

חטוליתוש יקרה תודה רבה על המילים והאכפטיות אין חדש בינתיים אמא גוססת... לא ברור עוד כמה זמן יש לה.. תודה שוב, ינשופים

עוד מעע נכנסת השבת מקווה שתעבור בטוב בכל מקרה אל תעלמי תעדכני בבקשה אם לא קשה לך אוהבת אותך יפתי חטולית

פעם היה לי תפקיד ,הייתי בעשייה ונהנתי. לאט לאט בהשפעת הדיכאון, הכל נעלם. אני סובלת שם בכליום שאני הולכת. רק מחכה שייגמר. שונאת את העבודה שלי וכלואה בה... לא מוצאת שום דבר אחר,)אני המצב כזה, שגם אני לא הייתי מקבלת אותי לעבוד...( אין מוצא

היי רוני ימים של דכאון יחלפו גם מקווה שבקרוב נסי למצוא לפחות דבר אחד שאולי כן יכול לשמח אותך אפילו מישהו אולי אחיין קטן או.. חטולית

היי רוני. אמרת שויתרת על 2 תפקידים..יש מצב לחזור למשהו מזה שאת כן אוהבת?

אני חושבת שאני בתקופה בה אני מתחברת לרגשות שלי ברמה חזקה. פתאום כל האסימונים נופלים לי , פתאום אני מכירה את עצמי יותר ,פתאום אני קצת יודעת מה אני צריכה ורוצה.. וזה מבהיל מצד אחד , אבל מצד שני אני קצת פחות מאבדת שליטה כמו שהייתי. ומצד שלישי ,אני פשוט בלתי נסבלת עבורי..אין לי כוח להרגיש זה כבד וזה כואב  אני לא רוצה כל כך לפרט אבל בגדול אין לי כוח נפשי ללכת ברחוב בגלל שקשה לי להביט באנשים אחרים זה עושה לי רע ברמות לא הגיוניות. גם כאן יש לי חוסר ביטחון כי אני קוראת אתכן ואתן ניראות לי כאלה מוצלחות. ושעשיתן דברים בחיים. אני מעריצה שלכן. אני סתם אפסית ואני מתביישת להיות קיימת לפעמים אני שואלת את אלוהים אם זה לא ביזבוז שאני בעולם שלו אני אכזבה .

נופלים האסימונים ואת מפוחדת ? את פשוט מקסימה!! אל תעשי השוואות בין מי שכותבת לבינך במיוחד כשאת מרגישה כך את לא הוגנת כלפי עצמך את כותבת נהדר ובכלל לא מרגישה שיש לך חוסר בטחון עצמי ממש לא "את רחוקה מלהיות סתם אפסית"ממש כך כמה טוב שאת כאן אשה מרעננת ובכלל לא בזבוז ואכזבה אל תלקי את עצמך את בסדר גמור!! חיבוק גדול חטולית

הי, עדכון - חלפו עליי ימי דיכאון עמוקים וכעת נראה שהכאבים עברו גם לגוף ולא חולפים. כל שריר ומפרק ותנועה מוגבלת. המון רופאים ושלל בדיקות וטיפולים מסוגים שונים. פחות הצלחתי להיעזר, בעיה מוכרת איתי. חשבתי להניח לניסיונות. בינתיים. כיוון החשיבה שלי הוא, שאכן מדובר, שוב, בעיקר בנושא נפשי, וגם קצת הגיל. התדרדרות די פתאומית ומהירה מידי. ולא קרתה תאונה פיזית, אולי תאונה רגשית. השינוי החד בעולם הטיפולים הנפשיים, עולם השיחות - לדעתי נותן אותותיו. נראה שגם האמא שלי במצב של לקראת סוף. כשקראתי את ינשופית ציפיתי לאותו משפט סיום, רק הפוך. הלוואי שאמא תמות. גם אודי רשם אמביוולנטיות. מניחה שישנה משאלת מוות מול אמא איומה כזאת. אך מלווה באשמה. מכירה אותה אצלי אולי חמישים שנה ויותר. וכנראה שקיימת שם גם המשאלה ההפוכה, שהאישה תהיה קיימת כאמא טובה, אליי, אך כל כך עמוק, שכבר מזמן אין לי גישה. אולי זה מה שתוקע. תקיעות כזאת שגם עברה לגוף. ועם זה כבר מסובך לי יותר, כי נחשבתי למאד אנרגטית ובכושר. מתחילה את השבוע מוקדם מאד כרגיל. אולי ההתחזלשות, למרות הכעסים והעלבונות הרבים, תשמן קצת את הצירים או תסיח דעתי מן הכאב המשבית. מתחזלשים. חודשים של עבודה מפרכת לפניי. וגם הקיץ הקשה. אני עוד בסוג העבודה הפיזית הקשה. יום יגיע, וגם את זה פחות אוכל. עוד אובדן מצער, שגם מזכיר, שאין לי בדיוק אופק כלכלי. ושאני מאד מאד בודדה. שבוע טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, לא ימים קלים אבל עברו! וטוב שקמת מוקדם והשגרה חוזרת לאיטה...מצער לשמוע על אמא וגם של ינשוף. עצוב..וכן, עצוב גם לחכות שתמות, אבל יש לך סיבה טובה להרגיש כך לצערי, היא נתנה לך מספיק סיבות להיות אמביוולנטית כלפיה. חזל"ש שמח;)

סוריקטה אהובה, עצוב, כואב, קשה כל כך. מקווה שהחזלש ייטיב איתך מעט. מקןןה שתמצאי בית לנפש, כלשהו, לתת מקום לכל זה. אני לא יודעת מה קרה עם המטפל (תשתפי אם תוכלי), ואם הוא אופציה או אולי מישהו חדש... תשמרי עלייך איתך שירה

סוריקטה יפה שלי לחזור לשיגרה אחרי ימים וסבל נפשי גופני כן קשה בתוך הבפנים שלנו ישנם רגשות מעורבים בין שהיא כבר תמות וגם הסבל שלי יגמר וגם מה יקרה כשהיא כבר תמות ? אייך באמת ארגיש? אני פוחדת מהרגעים האלה למען האמת ומעדיפה בכלל לא לחשוב עליהם כי מלחיץ אותי פחד מוות !! שמחה שהימים הקשים כבר מאחוריך ואת חוזרת לעבודה אולי כאן תוכלי למצוא שלווה שמשהו אחר אינו נותן לך והבדידות תמיד כואבת אהובה חטולית