פורום פסיכולוגיה קלינית

43134 הודעות
35771 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב ונפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

23/11/2020 | 20:47 | מאת: שירה2017

רציתי שיהיו לי מילים שלי על עצמי לשים כאן אבל לא הצלחתי ממש לזקק משהו או להסביר כאילו הכל מעורפל ולא ברור אני מעורפלת ולא ברורה מה שלומך שואלים אותי ואני לא ממש יודעת מה לומר. כאילו ריק. כאילו כלום. הימים עוברים בעצלתיים אני ליד. הזמן לא מרחם.

הי שירה, נראה לי שהיטבת לזקק את הערפול... אודי

23/11/2020 | 14:44 | מאת: אביב 22

אודי אנחנו נלחמות שתיינו באמת מנסות בכל דרך אפשרית משהו נשבר ולא מעכשיו משהו פחות מורגש מאז הקורונה מהמרחק הזה בחדר אודי בטלפון לעומת זאת היא מורגשת ממש לחלקיים הקטניים הכואבים לכולם ...מבחינתם היא בחופש ועוד לא חזרה . יש לך רעיון מה בחדר שונה מהטלפון , למה בטלפון יכולה שוב לדבר על הכל ובפגישה מרגישה שאין לי מקום זאת תחושה שהייתה כבר לפני המשבר האחרון זאת תחושה מאז שעברה חדר בקליניקה ... אני כל כך זקוקה לבטחון שלי חזרה זה נורא להיות כל כך נזקקת , להושיט יד ולמצוא חלל ריק במקומו .... אודי אתה חושב שאפשר יהיה לעבור את זה שנחזיק מעמד פוחדת לשחזר איתה פרידה כמו עם הקודמת והכל מדובר .....אז למה פונה גם לך , לא יודעת אולי היד החיצונית הזו .....תעזור לאזן ...חוץ מזה אתה איש חכם שבדרך כלל מדייק לי דברים ....

הי אביב, הקורונה עושה הרבה בלגן ומערערת מבנים קיימים. הדברים יתייצבו ויירגעו. ואולי אפשר גם להפוך את הקושי למשחקי מעט: למשל, לשוחח זו עם זו בטלפון בפגישה. אודי

22/11/2020 | 13:59 | מאת: חטוליתוש

לפני שנה הבן הצעיר שלי הציע נשואין לבחירת ליבו ערכנו עירוסין בבית כתבתי אז בזמנו למי שזוכרת והם קבעו תאריך 24.11.19 תוך כדי שהם מחפשים מקום להתחתן החלה הקורונה כן לקח זמן למצוא מקום מתאים ל..500 מוזמנים אז נתקעו..... הצעתי להם מלכתחילה לעשות טקס צנוע ברבנות ואחר כך יעשו מסיבה הם לא רצו כי לה אלה נשואין שניים כן ועם 2 ילדים ולכן רצתה שגם הוא יחווה חתונה יפה.. כמובן שהכל נדחה בגלל המצב מה גם שהגבילו את כמות המוזמנים 20 איש בלבד !!! הזמן עבר והנה היום הולכים על הכלה למקווה... ביום שלישי שיבוא עלינו לטובה הם נישאים..ברבנות ...20 איש לא יותר כמו שהצעתי לפני שנה בתאריך שהם בחרו 24.11.20 רק שנה באיחור .בשעה 11.00 בבוקר כשכל הילדים של כולם במסגרות לימוד.... הלחץ שלי מרקיע שחקים הנה זה בא...הנה זה בא..הנה סיבה אחת טובה למחשבה נכון ...ואני לחוצה גם התרגשות וגם הכל בכלל אז אחרי החתונה כולם באים אלינו הביתה לסעודת חתן.. שוב לא מותר מ..20 איש כלומר בלי הילדים ואז חלק מ אורחים הולכים ויגעו כל הילדים ..כך שומרים על קפסולות 20 איש.. ביום שבת יש שבת חתן בבית כנסת רק גברים הולכים והחתן והכלה נשארים איתנו כל השישי שבת כולל כל הילדים כולל כולל ברור שזמננו קיטרינג לכל הימים..הכל בלאגן בראש שלי והלחץ עצום זה הכי הכי קטן שלי שמתחתן !!! וללחץ הזה כמובן מתווסף לחץ של הכלה שעדיין לא התגרשה זו שתמיד מעכירה כל ארוע שאני עושה..מה יהיה איתה הפעם גם תהרוס? רק רוצה שהכל יעבור לשלום כי גם מכינים לזוג הטרי הפתעות משמחות.... אני על כדורי הרגעה ועדין ..לא ישנתי הלילה בכלל כבר רגיל כמו בכל מוצש..ויש בערב מקווה.. אייך יורדים מכל הפחדים והחרדות שלי בימים הנפלאים האלה שיגיעו השבוע אייייייך זומבי מהלך על 2 זקוקה לעיצות של כולכן כל מי שרק יכול לתת עיצה קדימה חטולית

22/11/2020 | 21:11 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה המון מזל טוב לשבוע המאוד מרגש שבפתח! מאוד מכירה את הלחץ הזה בשנים האחרונות, מה שפעם נישה בקלות היום מלווה בהמון רעש פנימי וחרדות גדולות. אבל את תעברי את זה, ומקווה שתהני מרגעים קטנים של נחת ומשפחתיות, לחתן את בנך הצעיר ולהכניס קצת אור ושמחה בתקופה לא פשוטה טוב שיש כדורי הרגעה... אני בטוחה שהכל יהיה בסדר ומקווה שתצליחי להתמקד בעיקר, בשמחתו של הבן ושמחתך שלך, לחייך ולהתעלם מהכלה מעכירת השמחות, היא לא תקלקל לך! תשמחי ותהיי את, זו שכולם אוהבים ומעריכים, אמא לחתן צעיר ואשת משפחה למופת. ברכות חמות מכל הלב שלך שירה

22/11/2020 | 21:25 | מאת: ינשוף

חטולית יקרה קודם כל שיהיה הרבה מזל טוב!! לא הצלחתי לעקוב אחרי כל מה שכתבת אבל רוצה להגיד לך מנסיון שלי- (חתנתי כמה ילדים) .. זה באמת מתיש ומלחיץ... טוב שאת לוקחת כדור הרגעה... זה טבעי מה שאת מרגישה... איתך.. ינשופים

22/11/2020 | 22:14 | מאת: מכל

קודם כל מזל טוב!!! זאת שמחה גדולה וב"ה יצא לטובה. חתונה צנועה...יש יתרון בחתונה כזו. והחרדה מובנת. זאת תקופה מוזרה לארגון חתונה ולא פשוטה... מקווה שהכל יעבור בשמחה ובטוב. המון מזל טוב!!!! סוף סוף זה קורה!! נסי להנות מזה...

23/11/2020 | 11:53 | מאת: חטוליתוש

שירה מתוקה המון תודה על מילותיך היפות והמחזקות עדיין מלאת חששות מהמקלקלת הסידרתית... רק לאחר שהכל יעבור לשלום אוכל לנשום לרווחה כי היא תהיה כאן בכל הסעודות גם של שבת עם כולנו ביחד הלוואי שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר תודה אהובה חטולית..

23/11/2020 | 11:55 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה אכן חיתנת כבר כמה ילדים ויש לך נסיון לא קטן תודה לך מתוקה שאת איתי זקוקה לכל מילת נחמה וחיזוק מכל אחת תודה מתוקה חטולית

23/11/2020 | 11:57 | מאת: חטוליתוש

היי מיכלי אכן סוף סוף זה יקרה מחר ב..11.00 בבוקר וההתרגשות גדולה לא רק בגלל המעמד של לחתן עוד בן אלה את הכי הכי קטן שלי ודי.. כן החרדות שלי בשמים רק שיעבור לשלום ובשמחה גדולה תודה מאמי חטולית

23/11/2020 | 14:37 | מאת: אביב 22

שיבוא בשמחה והמון מזל טוב עצות אין לי כנראה כמו שעברת עם הקודמים בהתרגשות בשמחה החרדה מובנת , הרצון שהכל יהיה בסדר בתוך ההגבלות האלה שולחת חיבוקים כל הדרך לחופה ולכל הימים ....

23/11/2020 | 17:39 | מאת: חטוליתוש

תודה על הברכות ואז..לא הייתי בחרדות כמו שאני כיום רק התרגשות נומלית אוהבת חטולית

הי חטולית, נשמע לי מאוד טבעי הלחץ... אין מה לחשוש ממנו. הכי חשוב זה שמדובר בדבר משמח מאוד. שיהיה במזל טוב! אודי

21/11/2020 | 20:30 | מאת: נטלי

שלום דוקטור, האם זיפרקסה יעילה לדכאון?

שלום נטלי, זו שאלה רפואית ואיני רופא אלא פסיכולוג. אודי

21/11/2020 | 16:32 | מאת: NOT_FOUND

שלום, אני בת 39. הייתי 8 חודשים בטיפול פסיכולוגי עם פסיכולוגית נחמדה וטובה. ההורים שלי היו מאוד אלימים, גם היתה גם אלימות מילולית כל הזמן ואלימות פיזית, למרות שהייתי תלמידה מצטיינית וילדה טובה. העניין הוא שהגישה של הפסיכולוגית שהייתי אצלה לא היתה כמו השיטה של פרוייד שבה המון זמן אנחנו מנסים לחזור לילדות ולהעלות תכנים שנשכחו או הודחקו... אלא לדבר על הילדות ויחסית מהר לסיים עם זה ולעבור להווה ולעתיד ולא לחזור לילדות. אחרי 3 חודשים סיימתי לספר כל מה שהיה לי על הילדות. יצא לי לקרוא פוסט שמישהי כתבה שהפסיכולוגית שלה גרמה לה להזכר בארועים טרואומתים שהדחיקה ולא זכרה, והיא ציינה שזה דבר חיובי. בגדול היתה כל יום אווירה של אלימות בבית, אבל כמובן שיש המון ארועים שאני לא זוכרת או כי עבר הרבה זמן או כי הדחקת. האם לפי דעתך זה דווקא מומלץ לנסות ולהחזיר למודע ארועים שהדחקתי או שאני לא זוכרת מבחינת האלימות והסיטואציות עם ההורים? האם אולי כדאי לנסות פסיכולוג שעובד בשיטה כזאת? יצא לי לקרוא שהדחקה מושלמת היא דווקא טובה כמו שיש ניצולי שואה שעשו הדחקה מושלמת והמחקרים שהם במצב הרבה יותר טוב ממי שלא הצליח לעשןת את זה(לארועים מסויימים שעברו). האם במקרה שלי לא ייתכן שיש הדחקה מושלמת ואז כן חשוב לנסות ולהזכר בעוד ועוד סיטואציות קשות של אלימות? בגדול אני זוכרת שזה היה יומיומי, האלימות המילולית והפיזית בין פעמיים בשבוע לפעם בשבועיים. תודה מראש

22/11/2020 | 14:02 | מאת: חטוליתוש

מציעה לך כן להעלות הכל כמו שכתבת כאן כדי לתת שימת לב למטפל שעדיין לא ממש התחלת את הטיפול... בהצלחה חטולית

שלום לך, יש כל מיני שיטות טיפוליות, ותלוי מה מתאים לך ספציפית. לי נשמע שאת זוכרת, אגב... אודי

20/11/2020 | 12:43 | מאת: לורן.

עכשיו יצאתי ממנה אני בשנאה עצמית קשה עוד פגישה שבה בלעתי את הלשון  הזמן עומד להיגמר ואני בתוכי רוצה לצרוח בבכי שונאת את עצמי שלא דיברתי שונאת את זה שאני לא מבינה מה יש לי ומה אני רוצה ומה מפריע לי בדיוק ולמה בא לי לבכות כל הפגישה ואין לי מושג למה שונאת את השעון הזה שחייב להזכיר לי שנגמר הזמן נמאס לי מעצמי אני שונאת את עצמי ואת החיים האלה נמאס לי לצאת משם ולשבת במדרגות בחוץ ולמלא אותן בדמעות שלי ולהרגיש כמו אחרי מלחמה שאני המפסידה בה ושאני גוססת ורע לי. לאף אחד לא אכפת ממני באמת כולם אינטרסנטים מה חשבתי לעצמי לעזעזל שסמכתי על מישהו בעולם הזה בטח עד שהשאלה תעלה אני אתחרט שכתבתי את זה.. אלו דברים שבדרך כלל אומרת רק לעצמי ועכשיו בגלל שאני בסערה אני מקיאה אותם על המקלדת. מצטערת. לורן.

22/11/2020 | 14:07 | מאת: חטוליתוש

היי לורן עשית את הדבר הנכון קודם כל שהוצאת כאן הכל החוצה ואולי בפגישה הבאה שלך איתה תתני לה לקרא את מה שאת כתבת כאן היום כך היא תוכל אולי להבין את השתיקות שלך ומשם יהיה יותר קל לדבר את הכאב שלך תאזרי אומץ את מסוגלת למען עצמך לתת הזדמנות לשפוך החוצה ולתת מקום לטיפול זו ההצעה שלי ואם לא מתאים. זרקי לפח !! חטולית

22/11/2020 | 22:19 | מאת: מכל

היי לורן, אני מכירה את זה...גם לי היו כאלה פגישות. זה קשה אבל הפתרון הוא לבוא שוב ושוב עד שיתאפשר... גם אם נראה שכלום לא קורה בפגישה והיא "מבוזבזת" זה לא כך...זה זמן שלוקח להפתח, להוציא. זה קשה ויש שתיקות..ואכזבה שלא דברת ..אל דאגה בסוף תמצאי את הדרך לדבר ...חישבי מה גורם לך לעצור בפגישה? התוכן של הדברים? האמון בה? ושתפי הכי חשוב! לשתף בקושי ולתת לה לעזור ולהוביל. כך אני עושה כשקשה לי לדבר..מבקשת שתעזור.. בהצלחה

הי לורן, גם אני בעד שתדפיסי את הודעתך ותביאי לפגישה כדי להראות לה. תקראו ביחד ושוחחו על זה. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

19/11/2020 | 18:46 | מאת: לורן.

הרמה שאני אוהבת אותה וזקוקה לה היא עוזרת לי מאוד , כמו שאף אחד לא הצליח. וזה גורם לי עוד יותר להזדקק. זה לא טוב. אולי זה כן טוב? אם אלוהים היה אומר לי שנמשיך להיפגש לנצח נצחים אז זה היה טוב.אבל הוא לא אמר.. ואני בנתיים מתה מפחד.. מפחדת שזה ייגמר. מפחדת להפגע. ובגלל הקורונה יש יותר סיכוי לביטולים (בידוד וכל זה) אז גם קיים החשש שתבטל או שאני אאלץ לבטל.... אני אוהבת אותה . מה לעשות?!? זה מלחיץ אותי איך אני אסתדר בלעדיה? מרגיש לי קצת כאילו אני מתעללת בעצמי שאני ממשיכה בתהליך הזה.. תגידו לי שאני טועה.. בבקשה... מה אני לא חשובה לה בכלל בכלל? אם כן אז למה היא לא אומרת לי? יש מן ריחוק כזה שקשה לי איתו. מצטערת שכל פעם אני נכנסת לאותו הלופ כאן, אבל קשה לי עם כל זה לבד.. וההודעות באמת מחזקות אותי. שוב תודה רבה. לורן.

הי לורן, את מפחדת מהזדקקות, שכנראה מתערבבת לך עם תלות. זה ישתפר, אני בטוח... אודי

23/11/2020 | 12:20 | מאת: חטוליתוש

הרבה פעמים חשתי כמוך שאני זקוקה יותר ויותר למטפלת ..למרות שזו שהייתי איתה האחרונה לא נתנה לי ממש מקום להתקרב אליה ולא היתה שום תקופת קורונה הכל היה כזה או..ש..תעשי בדיוק מה שאמרתי לך כי אני קובעת או..ש ..תעשי כרצונך ואל תבואי בטענות לא משהו שיכול באמת לקרב..אז נפגעתי מהריחוק הזה ובשיחות שלנו היא לא התפשרהאז נאלצתי לקבל את הריחוק הזה שלה כי היא קובעת ומשם הדרך לריחוק גם בטיפול רק הלך והודגש לא עבר זמן רב והיא נתשה את המרכז שבו טופלתי וכמובן שגם אותי היא חישלה אותי כנראה לקראת העזיבה שלה ..הנתישה שלה אותי כי כך מצאה לנכון.. למרבה האירוניה היא פתאום מתקשרת אלי לבדוק מה איתי ואם כבר יש לי מחליפה פתאום דואגת לי..מוזר לי מאוד..אך אני שומרת על הריחוק שקבעה ולא נותנת לה אפשרות להיות שוב פגיעה ..האם הייתי חשובה לה ..מאמינה שכן אחרת מדוע שוב מתקשרת אלי ? .אז כן לורן אני מאמינה שגם את מאוד חשובה למטפלת שלך ולא חושבת שאת מתעללת בך ..ההזדקקות שלך בה מובנת כי זה חלק מהתהליך שאת עוברת סבלנות היא מילת המפתח .. חטולית

19/11/2020 | 14:25 | מאת: אביב 22

פותחת אחד חדש עבורי כי יודעת שזה עץ שאני יחזור להאחז בו מאין תזכורת , עבורי שאפשר כשמנסים כקבוצה כל הרגשות וההגיון לא מוחקים אף רגש אף כעס או זעם הכל יש לו מקום ומרחב בתוך השיח הטיפולי ...... כן , השלישי הזר או לא כל כך זר ימשיך להיות בחדר לעיתים יהיה לו נפח של פיל אבל אם אני ידבר את הפיל ולא יפחד הוא יקטן לממדים הנכונים ....ולא יצמח למפלצת .... היום עשיתי הכל כדי להגיע לפגישה נוספת שכמעט ונגמרה שוב בתחושה רעה ....ועשינו פשוט עבודה משותפת לא פשוטה אבל יחד והתוצאה ....תחושת יחד ותחושה טובה .. אודי ....לא יודעת להסביר לך אבל עצם זה שאתמול יכולתי להניח את הכאב , ככה אולי בידיים שלך ושל הקבוצה נתן לי להביט בזה אחרת ולהצליח לנשום ......ולהגיע היום עם פחות סגירות ויותר נכונות לדבר על הכל גם מה שלא נעים לשני הצדדים ....הרבה תובנות עישיות מקצועיות .....פשוט מסוג הפגישות שאומרים עליהם תודה .... אז שוב תודה על האפשרות על המקום הקסום הזה שעוזר לי בדרך , ותודה שאתה שומר עליו ועליינו .

הי אביב, איזה יופי של תהליך! אודי

23/11/2020 | 12:02 | מאת: חטוליתוש

אביבוש כמו תמיד גאה בך ובתהליך שאת עוברת מצטערת שרק כעת כותבת לך אך בטח תביני את מצבי הלחוץ מזה ימים שלא יכולתי לכתוב לך כמה אני מעריצה את הדרך שאת עושה ולומדת ממנה ממך המון את הכי אמיצה שפגשתי בימי חיי תודה לך על היותך ועל מה שאת מלמדת בכל פעם מחדש אוהבת חטולית.

אודי, זה לא ארגון שמבקש שאפחית. זאת החדשה..היא רוצה שאוריד מעצמי...במום שאעזור לה להצליח ולמנף...טיפשי ממש!!! אני לא מוכנה שהילדים יפסידו!!!! אני יודעת מה אני שווה!!! סוף סוף אחרי שנים אני מאמינה בדרכי ויש חדוות יצירה... יש לי חברות שתומכות בי , הייתי בהלם מוחלט שהן כל כך תומכות ומעודדות. אני לא רגילה לזה. פתאום יש חברות שאפשר לשתף בדברים.. הכל חדש לי. לטובה . אבל לא פייר!!!! יש לי אני מאמין ואיני רוצה להפחית מערכי או מעבודתי הברוכה!!! נקווה לטוב. בעלי אומר שבסוף מי שמתלונן ואם אמשיך כך אני "אוכל אותה" וזה יפגע בי ולא בה.. עצוב. כל מי שמתריע על בעיה בסוף הוא האשם??? הייתכן???? קשה אבל אני אף פעם לא בורחת מקושי גם אם רגשיתי אני לוקחת ללב.. אוףףףףף נקווה לטוב. מה עושים? אודי? הולכים עם אני מאמין שלי או נכנעים...

מיכלי יש מצב שיש עוד דרך חוץ מלוותר על האני מאמין או להכנע ..... בטוח יש עוד דרך ...תנסי להסתכל על זה מזום רחוק יותר ...אני מאמינה שאפשר גם וגם ... בהצלחה מאמינה בך

הי מיכל, נדמה לי שאת יודעת את התשובה... אודי

19/11/2020 | 21:07 | מאת: חטוליתוש

היי מיכל "אם פתאום יש לך חברות" שתומכות ומעודדות אולי הן יבינו שאת רק רוצה את טובת הילדים ...אם תתמכי בה קצת בהתחלה.. חטולית

זאת בדיוק הבעיה. תמכתי בה ועזרתי לה והיא הודפת כל עזרה!!! לצערי היא חסרת ביטחון. זה העניין....ופוחדת שאני יודעת יותר ממנה במקום להעזר בי.. .עצוב

מיכלי נגד זה שהיא פוחדת אין לך מה לעשות מתוקה עשי רק את שלך כהרגלך שאת תומכת ומבינה ואולי עם הזמן היא תירגע ותשתף פעולה זה רק לטובתה הלוואי שתשכיל ותלמד חיבוק חטולית

19/11/2020 | 06:55 | מאת: אביב 22

ראיתי שם עצוב וכואב ולא פשוט אוףףףףףו ובטח שזה משחזר אתך , אביב

19/11/2020 | 11:16 | מאת: סוריקטה

הי אביב, תודה שראית. יהיה בסדר, נכון? יהיה בסדר. סוריקטה

19/11/2020 | 17:27 | מאת: אביב 22

מאמינה שכן מאמינה שבסוף הטוב מנצח ומאמינה שדברים קורים לטובה את חזקה וצמחת הרבה יותר מימה שאת מבינה .....אני סומכת עלייך וגם על המטפל שלך שתעשו את הדברים בדרך שתהייה טובה לך ... גם לו זה בטח לא קל חיבוק אביב

20/11/2020 | 05:42 | מאת: סוריקטה

הי אביב, וגם שירה אהובה, חטולית, ינשופית, חנה, לורן, מיכל, במבי, אודי וכולם - בשלב זה בעיקר מקווה לא להרוס, בשל החשש, שמרגיש משמעותי מאד, להתפלש בעבר ולגרום לחורבן מוגזם. נקודת הפתיחה של הטיפול אצלי הייתה מאד מאד מאד ירודה, והיה רק איש אחד שהסכים לגעת בדבר הזה. בסבלנות ובחכמה. המטפל שלי. תקווה לימים שקטים, ימים של שותפות. סוריקטה

18/11/2020 | 18:31 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה פתחתי עץ כי אולי לא תשובי לקרוא שם. מדוע עכשיו והאם חייבים או אולי נכנסים לתקופה שנקראת פרידה ובסופה אולי היא תתממש. אני דואגת לך. לא הייתי רוצה שתישארי עם כל המילים לבד. אני גם יודעת כמה את מעריכה אותו. אולי תוכלי לספר קצת יותר אם מתאים. שלך שירה

19/11/2020 | 11:19 | מאת: סוריקטה

הי שירה, תודה שראית. לא בטוח שיש לי תשובות... איכשהו אני כן לבד ספיציפית עם הנושא הכבד. האם ההתמודדות שלי מוצלחת פחות או יותר? אין לדעת. מרגישה ככה צרובה וכאלה. ושוב, כמו שרשמתי, אולי ככה זה. ימים יגידו. תודה, יפה שלי, שלך, סוריקטה

18/11/2020 | 18:21 | מאת: -חנה

אם מטופל יבקש ממך חיבוק תסכים? בלי קשר לתקופת הקורונה (: ומה הקטע של הקשר הא-סימטרי הזה? ההזדקקות הגדולה שלי לעומת המטפלת שזוהי עבודתה וגם אם אניח שהיא מדי פעם חושבת או דואגת לי זה בטח לא בפרופרציות שאני מרגישה כלפיה

הי חנה, לא, אבל בוודאי נדבר על הבקשה הזו... לגבי הא-סימטריה: חשבי על היחס שבין תינוק/ילד להורה, גם שם אין סימטריה (אבל ה מרגיש טבעי ובסדר, לא?). אודי

18/11/2020 | 14:48 | מאת: -חנה

ראיתי עכשיו באחת הקבוצות בפייסבוק פוסט של מישהו שמחפש סאבלט בארץ. ההצעה הראשונה הייתה לסטודיו בישוב שלך... ועולה לי המחשבה שרוצה להיות שם כדי להרגיש קרובה אלייך..

הי חנה, המחשבה על קירבה אל מקום מגורי נוסכת ביטחון... אולי גם המפגש כאן יכול לתת תחושה דומה. אודי

18/11/2020 | 14:33 | מאת: אביב 22

קודם כל ברכות על הספר כל כך שמחה עבורך ... אודי אין לי מילים משהו בתוכי מת נמחק איננו לא יודעת מה לעשות המטפלת לא יכולה לעזור למרות שכן מדהרות על הכל כי זה קשור אלייה משהו מקצועי שקשור לתחום העבודה שלי לשעה שלי נכנס גורם שלישי כן אני מקנאה כן אני עצובה כן אני מבינה שזאת המציאות ואני צריכה לקבל אותה . אבל בן ההגיון לרגש מרחק עצום האישה שאני צריכה שתעזור לי היא זאת שממנה אני נפגעת ואז הטוב שבה נמחק כמו איננה אודי ....אני לא יודעת מה אני רוצה ממך ומה אתה יכול לעזור כבר זמן שאני פשוט מתכנסת בתוך עצמי אבודה וכל כך לבד

18/11/2020 | 18:26 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, סליחה שנדחפת.. רק להגיד ששומעת ומרגישה את המצוקה. כל כך מבינה ומכירה את המקום שגן נפגע מהיד המושטת. ואת האיון (באלף... מאין) של כל הטוב מהקשר שנמחק בשנייה. איתך בלב שירה

19/11/2020 | 06:53 | מאת: אביב 22

מבינה שחלק מהקנאה יושבת על פחד של החלקיים הילדיים שהמטפלת תעלם שנלקח לנו המקום ....ואני חושבת שהמחיקה באה עם החלקים והזעם הנרקסיסטי ....וכן יש גם קנאה על מה שאני לעולם לא יוכל לעשות איתה . השאלה מה עושים עם זה ....איך מצליחים לעבור את המדרגה ולא להפסיד טיפול טוב ואכותי . אודי תודה על האפשרות לכתוב כאן זה מייצב ועושה סדר ....

19/11/2020 | 14:27 | מאת: אביב 22

תודה שכתבת שראית שחשבת ..... מה אתך יקרה , דואגת לך מאוד תאפשרי לעצמך את הפינה שאת נותנת לנו ....תאפשרי לעצמך חמלה עצמית.

19/11/2020 | 17:24 | מאת: חטוליתוש

כן כואב מאוד לא יכולה להכנס לכל מה שאמרת אך מבינה את התחושה של המחיקה .... חוויתי אותה ויכולה כעת רק לשלוח חיבוק לחיזוק ומקווה שדברים יחזרו לאיזון הקודם שהיה לפני שנפגעת חטולית

19/11/2020 | 19:50 | מאת: שירה2017

תודה על הדאגה אביב יקרה, אני שקטה מאוד בחוץ וסוערת מאוד בפנים, הכל משתולל והשריר של החמלה העצמית מנוון לגמרי במקומו יש דרבון הרסני. מאחלת לנו ימים טובים יותר. טוב שאת מצליחה לכתוב ולבטא את הרגשות הקשים האלה. בעצם הכתיבה שלך את גם נותנת לנו מילים. וזה לא מעט. איתך שירה

הי אביב, לגיטימי ומובן להרגיש ככה. אבל מול תחושת ה'אין', העלבון ומחיקת הטוב שיש (=חלקיים ילדיים ופגועים) יש גם תחושות אחרות, מאזנות. כך שהטוב לא ימחק. אודי

18/11/2020 | 14:11 | מאת: ינשוף

אני זאת שלוקחת פיקוד, שמתפקדת לרוב ביום יום. שמחליטה את ההחלטות עבור כולנו. אני מבינה שאני עושה את הכל כדי לא להתחבר כי אני בפחד אימה לדעת ולשמוע שוב מה שהחלקים רוצים לספר. בתקופה של הקורונה וותרתי על חיבור אבל עכשיו אני עדיין בוחרת לא להתחבר. אני לא מצליחה להחליט אחרת. מגיעה לפגישות יותר ויותר מנותקת כי יש פחד. המטפלת אומרת שאני צריכה לרצות לבוא ליותר פגישות ורק מתוך צורך יתאפשר. אני גם יכולה ללכת פעמיים בשבוע לפגישות ולהמשיך להיות מנותקת, להמשיך לברוח. אני מרגישה בתוך מבווי סתום ואינני יודעת איך לצאת ממנו. איך מתחברים כאשר הפחד משתק?

18/11/2020 | 17:16 | מאת: סוריקטה

הי ינשופית, נראה לי שפחות אפשר להתחבר ב'כוח', או על פי 'הוראות הפעלה'. אדרבא, האילוץ אולי אפילו מעצים את ההגנה וההתנגדות. אבל, נאמין שזה יקרה? אני חושבת שהחיבור הראשון אצלי (ונראה שרשמתי כאן המון פעמים) היה אחרי שנתיים של טיפול והחזיק פחות משנייה. אבל 'פתאום' הוא היה. החרדות כיסו מהר מהר. ואחר כך באו עוד קורים, והסוו, ובאו, והסוו. ובאו. בואי נאמין שזה יקרה. שהתקווה קיימת אי שם. וגם אם לא יהיה ה'חיבור הגדול' - ניסינו. בחרנו לנסות. כך אני נזכרת לי בסיפור המפורסם של השמש ורוח הצפון. מקווה עבורנו שנדע אמון מהו. סוריקטה

19/11/2020 | 06:56 | מאת: אביב 22

אתך בכל החלטה שתיקחי חיבוק , אביב

19/11/2020 | 09:25 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה אהבתי שכתבת שאי אפשר להתחבר בכוח.. אני מנסה לקבל איפה שאני.. להבין את הפחד, להיות במקום של קבלה יותר.. אבל אני דיי מתוסכלת.. אני מבינה שאת לא במקום טוב יושבת לידך.. איתך ינשופים

19/11/2020 | 09:26 | מאת: ינשוף

תודה אביב יקרה

19/11/2020 | 15:44 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה מבינה שיש רגשות סותרים קשים כמה חבל שכל פגישה גורמת לך להתנתק .. ההחלטה לא קלה רק לדעתי תמשיכי ללכת לטיפול כי בסופו של דבר משהו טוב יצא מכל זה...את לא לבד בהתמודדות שלך יש לך עם מי לדבר..וכן הניתוקים קשים אך רק את יכולה לפרוץ אותם ולתת להם מקום לא הקטנים... אולי את זקוקה לזמן נוסף כי אחרי הכל את מתמודדת עם עוד דברים בנוסף לטיפול יש לך גם את ההתמודדות שלך בעבודה עם החולים שזה מתיש וכעת גם הבת נוספה ואת דואגת גם לה.. לא יכולה לומר לך הייי תהי כבר רגועה כי זה ממש משימה בילתי אפשרית..!! אין לי משהו טוב להציע לך כדי שלא תתנתקי אך אוכל כן לומר לך שאל תעזבי את הטיפול אוהבת חטולית

הי ינשוף, לא כשמאוד פוחדים, כשיותר רגועים... אודי

18/11/2020 | 10:53 | מאת: -חנה

אודי, או מישהי יודעת איך אפשר להגיע להודעות ישנות יותר לפני ששינו פה? מצאתי רק מ2016... במייל מצאתי את התגובות אבל אין את ההודעות שלי ): ורציתי לקרוא אותן ולא מצאתי..

18/11/2020 | 15:54 | מאת: לורן.

היי חנה, אם את זוכרת מילה ספציפית מההודעה תרשמי אותה במנוע החיפוש של הפורום וזה יראה את כל ההודעות עם המילה הזאת במצומצם (ככה אני עשיתי כשרציתי לקרוא על דברים דומים למה שאני מרגישה בטיפול.. ) לורן.

18/11/2020 | 16:35 | מאת: חטוליתוש

היי חנה את סוכרת את הכותרת של מה שכתבת ? הכניסי את הכותרת לחיפוש בפורום אולי יעזור בהצלחה חטולית

18/11/2020 | 16:48 | מאת: סוריקטה

הי חנה, אפשר לדפדף לאחור בעמודים. למשל - 100 עמודים לאחור מביא אותך ל: https://www.doctors.co.il/forum-6/pg-100/ שזה יוצא בשנת 2015. משם אפשר לדפדף קדימה ואחורה לפי תאריכים. אם יש לך מספר הודעה, אפשר לשבץ גם אותו. למשל, בקישור הבא https://www.doctors.co.il/forum-6/message-1032593/ אפשר להחליף את הספרות האחרונות אחרי המקף במספר ההודעה הידוע (שכנראה מופיע לך במייל). סיבכתי... אבל לא מכירה דרך יעילה, לצערי. סוריקטה

18/11/2020 | 22:22 | מאת: אביב 22

דרך המחשב תוכלי לראות יותר ....

19/11/2020 | 16:19 | מאת: -חנה

בזכותכן אכן מצאתי דרך המחשב .... עכשיו תהיה לי תעסוקה עד לפגישה הבאה שלי איתה (:

18/11/2020 | 10:49 | מאת: -חנה

(כתבתי לכמה מכן הודעות אך לא מצליח להישלח.. ואין לי מושג למה). כששלחתי לה הודעות, מסתבר שהיא ענתה אך אני לא קיבלתי, ויצא שהתעצבנתי וכתבתי לה שמתעלמת ממני וזה מעצבן וכו. בכל אופן היא בכלל לא יכולה להיפגש איתי יותר מפעם בשבוע ): מצד אחד עצוב לי ממש כי רוצה וצריכה אותה יותר. מצד שני לדעתה זה בכל מקרה לא משהו שצריכה גם לו הייתה יכולה. אבל מרגישה שהזמן בפגישות רץ... ולא מצליחה ומספיקה לומר את מה שרוצה. וזה מתסכל אותי כל פגישה מחדש. זה שינוי לדעתי מהטיפול הקודם איתה ומהטיפול שהייתי אצל המטפלת האחרת. אז הרגשתי שבכל מקרה אין לי הרבה ולא בוער לי לדבר.. ועכשיו אחרת. היא ביקשה בעקרון שלא אשלח לה הודעות כדי שלא יחזור מה שקרה... אבל לא סיכמנו מה כן. ורציתי לשאול אותה משו בסוף הפגישה ולא הספקתי. עשיתי חיפוש כאן בפורום ומצאתי מכתב שכתבתי לה שנה אחרי שנפרדנו, כתבתי אותו כאן, לא שלחתי לה. ומאז כבר עברו 4 שנים. היה מעניין לקרוא כי התחושות שלי לא הרבה השתנו מאז... מעניין גם שלא זוכרת בכלל שכתבתי אותו

19/11/2020 | 17:18 | מאת: חטוליתוש

אם ההודעות שלך לא עולות יכול להיות שהכותרת שלך קצרה מידי חטולית

הי חנה, אפשר להסתכל על מה שאת אומרת מהכיוון ההפוך: מה את כן מספיקה בפגישות? אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב ונפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

17/11/2020 | 05:53 | מאת: סוריקטה

הי אודי וכולם - לפחות אותך, ואתכם, אפשר לראות כאן מידי פעם. (בהמשך למילים שרשמתי למטה). תודה, סוריקטה

18/11/2020 | 12:49 | מאת: חטוליתוש

היי יפה שלי תמיד אפשר לראות כאן את כולם מה איתך ? אייך מרגישה ? יכולה לשתף במה שעובר עליך? האבל כבר הסתיים ? מקווה שאת בטוב חטולית

18/11/2020 | 16:55 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, תודה. איכשהו רוב הזמן יש דברים כבדים להתאבל עליהם. אני בעיקר שקטה. מאד מאד. וכנראה שחתולים וילדים קטנים מרגישים משהו. הם נצמדים אליי, קוראים לי להישאר שם בשבילם. רואים אותי כשאני לא רואה אותי. מעניין. גם אודי ראה. סוריקטה

19/11/2020 | 15:47 | מאת: חטוליתוש

אייך אפשר שלא לראות אותך יפה שלי גם כשאת לא כותבת מילים רק מנכיחה את עצמך אפשר מיד להרגיש אותך ולראות אותך אוהבים אותך את לא שקופה יפה שלי אוהבת חטולית

16/11/2020 | 18:01 | מאת: -חנה

כתתבי לה שהיא אף פעם לא יכולה יותר זמן.. והיא ענתה שנכון ובד"כ היא לא יכולה.. אבל זה לא מספק אותי כי אני כן רוצה וצריכה יותר

16/11/2020 | 20:32 | מאת: ינשוף

חנה יקרה אני חושבת שאי אפשר להתווכח עם הצורך שלך ליותר זמן... זה לגיטימי בעיניי... זה באמת קשה שהיא מוגבלת בזמן... אני רוצה להגיד לך שאת בסדר. שהצורך שלך בסדר... צריך לחשוב ביחד עם המטפלת מה ניתן לעשות כדי להקל עליך... ינשופים

16/11/2020 | 22:20 | מאת: מכל

חנה יקרה. המון זמן שלא הופעת...ו...לא ממש יודעת מה לומר לך. מוזר לי קצת...ו...לא כתבת שאת חנה שאנו מכירים במלעל... רק שהצורך קיים ומובן. וכן לדבר עליו ולנסות לראות מה עושים איתו. לברר.

הי חנה, המפגש המכאיב הזה בין הצורך שלך למגבלות המציאות - הוא לבו של הטיפול שלך כעת. אודי

17/11/2020 | 06:01 | מאת: סוריקטה

הי חנה, כמה שאני מוזרה. אצלי, לשלוח הודעה, או ליצור קשר טלפוני היה אמור להיות הישג. בכל שנות הטיפול ניסיתי, באופן מנותק, והצלחתי, לעתים, רק עם הודעות איכשהו. זה אפילו לא נבע מהרגשה אמיתית. אף פעם. כל כך יותר קל לי להימנע מכל אלה. גם מלבוא לחדר. למפגש. כמה מוזר. ואולי זה גם דומה. אבל הפוך. סוריקטה

18/11/2020 | 10:51 | מאת: -חנה

לדעתי לא נשלחה הודעה קודמת שלי.. אז כותבת שוב. הוא כנראה לא אוהב את הפלאפון שלי ועכשי ועברתי למחשב... מעניין שבחרת במילה מוזרה, תוהה מה חושבת לגביה. ותוהה כי לא בטוחה אם הבנתי נכון, את עדיין הולכת לטיפול?

18/11/2020 | 18:08 | מאת: סוריקטה

הי חנה קשה לי להשיב על השאלה האחרונה כרגע... לילה, סוריקטה

18/11/2020 | 18:22 | מאת: -חנה

תודה יקרה.. חוץ מלדבר על הדברים אין ככ מה לעשות ):

18/11/2020 | 18:23 | מאת: -חנה

הי מיכל זו אכן אני.. אבל *במלרע* (: וזה בסדר שאין לך ככ מילים, מעריכה שכתבת בכ"ז

16/11/2020 | 17:22 | מאת: -חנה

אני צריכה אותה ולא מספיק לי פגישה אחת ... זה לא עוזר לי ככה, כל השבוע אני רק מחכה לפגישה איתה. 50 דק זה מעט מדי בשבילי יותר והיא אף פעם לא יכולה יותר. כל שבוע כמעט מבקשת והיא לא יכולה, היא גם אומרת שלדעתה זה לא מה שצריכה. אבל קשה לי לבד ככ הרבה זמן

16/11/2020 | 20:31 | מאת: חטוליתוש

דברי איתה ונסי להראות.לה שאת כן זקוקה ליותר אולי תשתכנע 50 דקות באמת אף פעם לא מספיק לכלום מבינה אותך חטולית

הי חנה, זה אכן קשה, המוגבלות הזו של המפגשים. והרבה פעמים צריכים עוד. זה נושא שחשוב מאוד לדבר עליו בפגישות. אודי

18/11/2020 | 10:52 | מאת: -חנה

היא לא יכולה בכלל ): ותודה על ההבנה

15/11/2020 | 18:43 | מאת: מכל

אודי וכולם, אז ב"ה יש לי שם טוב בין הגננות חברותיי, ההורים, הפיקוח.. אממה??? באה מישהי ש...איך לומר, מקנאה, חושבת שאני מתחרה בה...ואני כלל לא! כאילו שאני אשמה שיש לי שם טוב. עזרתי לה המון!!!! היא הגיעה רק השנה למרות שהיא כבר עבדה 20 שנה רק לא באיזור שלי...ולא בסקטור שלי. ואני עזרתי לה בעניינים טכניים, בגן כי לא עבדה עם הגיל הזה. הסבר הכל......ו...כפויית טובה. בקיצור היא עושה טעויות רבות ואני מנסה..והגיע הזמן להסתדר. ישיבות צוות. מה לא??? אז נקווה שההעזה שלי מולה ומול הגורמים יעזור....לא בטוחה. ולא רוצה להפעיל נגדה כלום.....כי היא מתחילה .. ללכלך...ואני לא מסוגלת כמוהה....זה לא לעניין....איך שומרים על שם טוב???? והאם לפתוח את הפה לפני שהיא תפתח יותר מידיי???? התחלתי לפחד..לא להעז יותר....איני רוצה להפחית מעצמי בשביל שהיא תבלוט..זה לא פייר שאני אוריד מעצמי בעבודה שאני טובה בה כדי שהיא תבלוט... באסה. וסליחה שלא עונה לאחרים פה...אני תקועה בתוך עצמי. בתוך כעס ופחד מאיבוד המקום שלי בעבודה...ושהשם שלי מתקלקל בגלל מישהיא אחרת.. לא ארד לרמתה.. עצוב.

16/11/2020 | 08:22 | מאת: שירה2017

מיכל יקרה, פוליטיקה בארגונים ואנשים עם מרפקים... לא פשוטה ההתמודדות, בעיקר שאת עושה את מלאכתך מתוך אהבה טהורה ותחושת שליחות. מאמינה ששמך הטוב ימשיך ללוות אותך. השארי את! אל תפחיתי מעבודתך ודאי שלא מערכך. ואם היא תפתח את הפה סביר להניח שתפגע בעצמה. יש לך את המוניטין שלך. שלך שירה

16/11/2020 | 14:54 | מאת: מכל

תודה שירה יקרה.... קשה לי פוליטיקות מלוכלכות..ממש! מתרחקת מאנשים כוחניים כמו מאש. אך זו החליטה שאני עושה "יותר מידיי" ובולטת בתחומי ואמרה שאוריד ואפחית כדי ש"נהיה תואמות" ...מדוע להוריד ברמה במקום שהיא תעלה ברמה??? לא מובן..... המטפלת שלי אומרת שלא אפחית מערכי, שהיא לא תעצור את חדוות היצירה שלי והשמחה שכל כך מאפיינת אותי בשנים האחרונות בעבודה. שאין צורך לקחת צעד אחורה...ושעוד אתקל במקרים כאלו בחיים..ושכבר היו בעבר מקרים.. וששוב החיים"לא מושלמים"... אוףףףףף ואני תמימה עוזרת...ודורכים עליי...נמאס לי לתת לאחרים לרמוס את כבודי ללא עוול בכפי...

16/11/2020 | 20:24 | מאת: חטוליתוש

מיכל תמשיכי בדרך שלך היא נכונה בשום אופן אל תמעיטי מערכך את שווה מאוד וערכית מאוד חטולית

הי מיכל, זה קורה לעתים שבארגונים 'מבקשים' לעבוד פחות כדי 'ליישר קו' עם מי שלא רוצים להתאמץ. זה מרגיז מאוד, ואני מבין ללבך. אודי

17/11/2020 | 05:51 | מאת: סוריקטה

וואו, מעצבן מאד. מאד מאד. במובן מסוים איזה מזל שאני סוג של עובדת לבד. כי אני מאד מאד מגדילת ראש. יום נעים, סוריקטה

שלום. אני מתכנן ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה בארץ ולאחר מכן ללמוד בהולנד תואר שני ולעשות התמחות שם ובסופו של דבר להיות פסיכולוג קליני בהולנד, להשתקע שם ולעבוד במערכת הציבורית . (יש לי דרכון אירופאי). הבעיה שאני מנסה לברר מה קורה שאני חוזר לארץ ? כי מן הסתם אני ארצה שיכירו לי בהסמכה ושאוכל לעבוד כפסיכולוג קליני. אז שמעתי כל מיני שמועות שיש וועדה של משרד הבריאות שמתכנסת פעם בתקופה וכל פעם מכירה במשהו אחר ולמי שלומד בחו"ל תואר שני בפסיכולוגיה הוא נדרש להשלים קורסים כדי שיכירו בתואר השני וגם לעשות התמחות מחדש. אז האם זה נכון? איך זה מתנהל ? כמה זמן לוקח לעשות את ההשלמות הללו ואיזה השלמות? כדי שאני אדע כמה זמן אצטרך להשקיע בזה כדי שיכירו לי בארץ.. אשמח למידע בנושא. מצד אחד אני מבין את הקטע של ההשלמות של מספר קורסים, אבל לעשות התמחות מחדש של 4 שנים בארץ..ביחד עם 8 שנים של מסלול שכבר נעשה זה יוצא 12 שנה.. וזה נשמע לי מוזר. מצד שני אני מבין שהנהלים שונים בן חו"ל לישראל וכנראה זו הסיבה שצריך לעשות התמחות מחדש.. מצד שלישי לא נשמע לי הגיוני נגיד וכבר יש הסמכה מהולנד להיות פסיכולוג קליני מומחה ואני עובר נניח לבלגיה, אז בכל מקום שאני עובר אני אצטרך לעשות התמחות מחדש? לא נשמע לי סביר. תודה על העזרה.

שלום לך, הבנת חצי נכון... יש וועדה להכרה בלימודים מחו"ל במשרד הבריאות, שתפקידה לבחון את הסילבוס וההכשרה ולקבוע את שווה הערך לארץ. רמת ההכשרה בארץ היא גבוהה ולעתים קרובות אכן נדרשות השלמות (למשל, פרקטיקום). מה שלא מדוייק זה שזה משתנה כל הזמן - התקנות קבועות ולא ידוע לי שהן משתנות חדשות לבקרים. הכנס לאתר משרד הבריאות וראה מה נדרש מהלומדים בחו"ל, כך תדע להיערך. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

12/11/2020 | 19:13 | מאת: סוריקטה

וזהו

12/11/2020 | 23:32 | מאת: -חנה

יקירה קראתי גם את המילים שכתבת לבמבי כאן מתחת.. גרמת לי לדמוע. מתאים לך חיבוק? אני

הי סוריקטה, רואה. אודי

13/11/2020 | 08:24 | מאת: סוריקטה

15/11/2020 | 16:37 | מאת: סוריקטה

ימים כאלה של אבל. ככה זה. תודה, סוריקטה

15/11/2020 | 20:22 | מאת: -חנה

עצוב לי לשמוע... מקווה שאת מצליחה למצוא רגעים שעושים לך טוב

16/11/2020 | 17:00 | מאת: אביב 22

אני לא יודעת עם זה התקופה והתאריכים הקשים בה לא יודעת עם זה הקשר עם המטפל או בכלל ...בדיוק כמו שנכתב ימים של אבל .... כאן כשתרצי להרחיב שומעת אותך קוראת אותך מחבקת בשקט בלי מילים ... יודעת שזה לא הרבה וזה חמקמק כשזה לא נוכח אבל ליבי אתך ... אביב

16/11/2020 | 20:29 | מאת: חטוליתוש

לא יודעת על מה ימי האבל מקווה שלא קשור במוות של אי מי שבגללם את באבל... אשמח אם מתאים לך להרחיב בנושא כי הולך להמון כיוונים חיבוק אם מתאים חטולית

17/11/2020 | 05:48 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, תודה ששאלת. א(E)בל. א(E)בל על שנות הטיפול הנפשי שלי שעוד מעט תם. כלומר, באמת לא ממשיכים יותר. נפרדים. כשאני מצליחה להרגיש - מגיחים ייסורים או עלבון. ועוד מחשבות רבות של שחזור מפעם. ההתפתחות בטיפול בשנים האחרונות הייתה אפסית, עד כדי אולי סוג של נזק. גם הקצב קודם היה איטי ביותר. מה לעשות. זה הכי טוב שיש. מצליחה לזכור שהאיש שהיה שם חכם מאד. מה שיצא טוב הוא שאפילו האבא הקשיש והנכה והמאד חולה שלי הפסיק לכמה רגעים להפיל את עצמו עליי וקצת הקשיב לי. כי ירדתי מהפסים לגמרי, ואפילו לא יכולתי לטפל בו, באבא. שמחה שמצאנו דרך - באמת אבא ובאמת אני, ליצור מפגשים בינו (הזקן) לבין התינוקות במרחב פתוח ובמרחק וממוסכים ולעתים קרובות למדי בתוך עידן הקורונה, כדי שאף אחד מאיתנו לא ימות מבדידות תהומית. תודה שהיה לי מקום לרשום את זה. סוריקטה

18/11/2020 | 06:51 | מאת: סוריקטה

הי אביב, רק עכשיו ראיתי. איך שאני מצליחה כל כך לפספס. מצטערת, תודה, כתבתי בהמשכים בכל מיני מקומות. סוף קרוב לטיפול. מן הסתם ימים של שחזורים וחלומות איומים של פעם בעוצמה. וכמו שרשמתי - ככה זה לילה טוב (יודעת שבוקר, זה בסדר) סוריקטה

12/11/2020 | 15:26 | מאת: -חנה

ושלחתי לה הודעה קודם.. שקשה לי החוסר ודאות שלא יודעת אם תוכל ומה קורה איתי... היא ענתה שעדיין לא מרגישה טוב וכרגע נוכל להיפגש רק בשלישי הבא. ואני מרגישה ככ בודדה... ולא יודעת איך אמורה להסתדר לבד. כל שבוע מנסה לבקש להיפגש יותר מפעם בשבוע, אז עכשיו זה יצא פעם בשבועיים ): חזרתי אליה לטיפול אחרי הפסקה של 5 ! שנים. הייתי ארבע מתוכן אצל מטפלת אחרת והפסקתי. לאחרונה הרגשתי שרוצה לחזור לטיפול ואליה. ולהפתעתי היא הסכימה. הטיפול עכשיו שונה ודומה... מצד אחד מצליחה הרבה יותר לדבר ולהיות אני. מצד שני עדיין חושבת עליה הרבה ועסוקה בה 24 שעות ועוד כל מיני.

12/11/2020 | 23:50 | מאת: לורן.

זה בסדר שלא הצלחת להחזיק את עצמך מלשלוח הודעה, החוסר וודאות זאת תחושה שלא מרפה . יום שלישי הבא יגיע בסוף, עוד קצת.. ואם זה בסדר - מושיטה לך יד שתדעי שאנחנו כאן ואת לא בודדה לגמרי. תחזיקי מעמד לורן.

הי חנה, נראה לי שזה מובן, לאור העדרותה ומחלתה, שהצורך שלך לתקשר אתה מתגבר. תחזרו לקשר רציף ותוכלי לכעוס, להתרפק, ולחזור לעבודה הטיפולית. אודי

15/11/2020 | 20:24 | מאת: -חנה

תודה לורן מנסה להחזיק את עצמי בכוח עוד יומיים

12/11/2020 | 10:15 | מאת: .במבי פצוע..

הי לכולכם יקרים... לורן, לא עשינו עדיין היכרות... אבל רוצה לומר לך שאני מזדהה ... אני נפגשת עם אמא צביה (המטפלת שלי) 4 פעמים בשבוע... לפני שנים הייתי בטיפול חד שבועי ו'גירדתי את הקירות' מהרגע שיצאתי ממנה עד הפגישה הבאה... במהלך השבוע הייתי כמו חיה פצועה.. כמו ילד שחסר לו סידן והוא מגרד את הקירות בכדי לאכול.. כך אני הייתי.. היום אני באנליזה (כבר למעלה מ 11 שנים) שהתחילה מטיפול של פעם בשבוע, עבר מהר מאוד לפעמיים, שלוש, ארבע ונפגשנו גם 5 פעמים בשבוע במהלך תקופה לא קצרה.. אגב, גם בתקופת מרץ אפריל- בסגר הראשון , דיברנו דרך הוואצפ 5 פעמים בשבוע... מזדהה עם הכאב, 'הטירלול 'של הנפש שמחפשת בטירוף של כאב בלתי אפשרי.. .... מיכל, חטולית, סוריקטה, שירה ואודי אהובים ויקרים.. תודה ענקית לכם על הדרבון, התמיכה ,ההארות שלכם לגבי ההתלבטות והקטע הבלתי פתור שלי שאחד מהסימפטומים היא ההתלבטות לגבי החזרה לעיסוק גם באמנות... קראתי מס' פעמים... מה שכתבתם לי יקר לי !!! תודה לכם אנשים אהובים !!! ושירה אהובה.... וואווו.... השיר ששלחת לגבי הצורך באהבה,קבלה של אמא והמוכנות לעשות לשם כך... למעשה..אפילו לעקוד את עצמנו בשביל זה... אולי 'עקדת יצחק' כסימבול לסוג קשר הורה ילד... ??????????? ..יצחק פאסיבי.. מוכן לעקידה... ................ אולי אני מדברת שטויות...????? אולי אמחק את מה שכתבתי ?????????? מפחיד.......... ........................................... וסוריקטה ממוש.. עקרבית אהובה שכמותך :)) פתחת עץ שכותרתו מה אפשר לאחל..ב 5/11 .. הגבתי לך ב 8/11 בעץ שפתחת.. אני מוצאת את עצמי מחכה לתגובה ממך... משונה.. מוזר... כן.. יש לי צורך שתגיבי לתגובה שלי... מוזר... אבל סוריקטה, את מחוייבת לעצמך !!! יש אפשרות וזה לגמרי בסדר שיהיה לי צורך שתגיבי ואני אומר את הצורך ואת תחליטי שלא להגיב בגלל שאין לך רצון... אולי זה חלק מהיופי בדיאלוג... כל פרט אומר את מחשבותיו ורגשותיו , כל פרט מדבר את הסובייקטיבי שלו האחד אומר ,השני מקשיב ולהיפך והדיבור הזה יוצר אולי איזה מקום מפגש בין אמת סוביקטיבית לאמת סוביקטיבית... מעניין.... ................... ינשוף וחטולית מתוקות.. אני קוראת את מילותיכן... בד"כ לא מגיבה... המון כאב יש ... אולי אפילו מצמית..משתק... ינשוף... הקטע עם הבת.... כאילו ..את צריכה לראות את הידיים שלי.. כזה נפתחות ונסגרות כאילו לא יודעות מה להגיד... גם איתך חטולית מתוקה.. כל הקטע עפ מרפאת הכאב שהרופא ההוא ,ראש המחלקה לא אישר לך... אני מוצאת את עצמי בחוסר מוצא... בחוסר אונים מטורף שאפילו לא יוצאות לי מילים מהפה... האצבעות שלי לא מצליחות להקליד אפילו אות אחת.... אני הופכת לכמו משותקת ..... מה אגיד לכן....... ...............אין לי מה להגיד... אני בלי מילים................. ........................................ ...................................... ןאןדי אהוב ויקר... אוהבת אותך.. שלכם, במבי.

12/11/2020 | 12:44 | מאת: שירה2017

במבי אהובה האסוציאציה שלך לשיר והעקדה כסימבול העבירו בי צמרמורת. על תחושת הפאסיביות שגם מייצרת תחושות אשמה וחוסר ערך עצמי קיצוני. לפעמים גם קושי אמיתי להחליט ולבחור וערבוב נוראי בין טוב לרע כשהכל מעורר חרדות ומוביל לתחושה של מוות. הייתי רוצה להיות בטיפול אינטנסיבי כזה כמו שאת מתארת, אולי אז ירקם לו חוט של רצף ואוכל להרגיש מוחזקת יותר. איתך בהחלטות אמיצות ובתקווה לתקופה חדשה של יצירה משמעותית וממלאת. שלך שירה

12/11/2020 | 14:18 | מאת: לורן.

גם את הודעותייך יצא לי לקרוא כמה וכמה פעמים, ולהתחבר למילותייך. איזה כיף לך שאתן נפגשות 4 פעמים בשבוע! אם הייתה לי אפשרות גם אני הייתי עושה את זה. אבל היא נמצאת רק פעמיים בשבוע לצערי.. :( תודה על השיתוף וההבנה

12/11/2020 | 15:05 | מאת: סוריקטה

מוזמנת להמשיך משם. סופ"ש נעים לך, במבי יקירתי. נו טוב, אני מקנאה בקשר שלכן. היו זמנים אצלי. פעם. סוריקטה

12/11/2020 | 15:38 | מאת: סוריקטה

הי במבי, אופס עכשיו ראיתי שיש עוד תגובת המשך ממך שפספסתי. בזמנו, לפני השדרוג באתר הייתי מתבוננת כאן במוד חיפוש וכך רואה את ההודעות כרונולוגית, ועכשיו קורה שאני מפספסת. אקרא מאוחר יותר, ואם אספיק אשיב. בסדר? מצטערת על הפספוס. אופס. באמת לא ראיתי. בינתיים, סוריקטה

12/11/2020 | 15:52 | מאת: סוריקטה

הי במבוש, מצטערת שאני בהמשכים, ככה בין לבין ויוצא עקום - ביקשת שאסביר ואדגים, אבל היות שזה הקטע, שאיני מספרת כאן, אז לא אוכל להדגים... מאד ייתכן שהגעת עם אמא צביה למצבים במערכת היחסים, שמעולם לא הגעתי אליהם בטיפול שהיה לי. לא נראה לי שאתחיל אנליזה חדשה, למשל. אין לי לא משאבים חמריים ולא נפשיים. גם לא טיפול חדש. מבאס, אכן, שאני לא מצליחה לרצות. לא לבשל, לא לצפות בטלוויזיה או סרטים, לא זוגיות, לא קשר חברי מאד קרוב, לא נגינה או יצירה שהיא. לא קורה. הזמן גם אמר את דברו. משפחה כבר אין לי ולא תוכל להיות. עייפתי, יקירה, לילה טוב, סוריקטה

12/11/2020 | 15:58 | מאת: חטוליתוש

במבי אהובה תודה על כל מה שכתבת ..מבינה שלא תמיד יכולה להגיב לפעמים גם אצלי כך ויש ימים שלא מצליחה בכלל לקרא ולהבין מה שאומרים ולוקח זמן להבין לעכל ולהיות הדפק שלי במוח.. תודה לך נהדרת על הכל חטולית

במבי עדינה ורגישה שכמוך, אין עלייך. אודי

11/11/2020 | 22:24 | מאת: ינשוף

אני תקופה ארוכה דיי מנותקת לאחרונה בטיפול אני מנותקת כמעט במהלך כל הפגישה... אני מבינה שכרגע לא ניתן להתחבר כי אני משתמשת בכל כוחי בלהתמודד בכאן ועכשיו.. כאשר המטפלת הציעה לי לצייר בבית אמרתי לה שאני לא מסוגלת... אני מנסה לברר כאן האם אני צריכה לדחוף את עצמי להתחבר.. לחזור ל 2 פגישות או לשאר במצב הנוכחי... ככל שהמצב ממשיך המצוקה בפנים מתגבר ואולי לא תהיה שום ברירה.. אין לי את התשובות..

12/11/2020 | 15:52 | מאת: חטוליתוש

ינשופית אהובה בטח שלא להשאר לבד עם המצוקה הנפשית ברור ללכת לפגישות.. למה את לא רוצה לצייר ,? אצלי עבד מצוין ולא שיצאתי ואן גןך הכל יצא מחורבש אבל היה שם הכל כולל הצבעים של החרדות וכל המצוקות הנפשיות והיה יותר קל לדבר אותם אולי בכל זאת תנסי אין לך מה להפסיד יפה שלי חיבוקי חטולית

הי ינשוף, תמיד עדיך לנסות ולהתחבר, בתוך הטיפול... אודי

11/11/2020 | 09:54 | מאת: -חנה

היינו צריכות להיפגש אתמול אבל כתבה לי שהיא חולה... לגמרי מובן בשכל אבל כלל לא ברגש. המחשבה להישאר לבד אחרי שכבר חיכיתי שבוע שלם כדי להיפגש איתה קשה לי מאוד. ומרגישה לבד ושצריכה אותה... ביקשתי אם תוכל בהמשך שניפגש בטלפון אבל היא לא יודעת אם ומתי בכלל תוכל. ועולות לי מחשבות שהיא יכולה להיעלם, לעזוב, להותיר אותי לבד, שאין יציבות בקשר שלנו...ואולי גם לא אוכל לסמוך עליה עכשיו ועוד ועוד

11/11/2020 | 14:42 | מאת: חטוליתוש

מבינה שזה מבאס אבל אין מה לעשות רק לחכות בסבלנות ובסובלנות.. למה שהיא תיעלם לך ? כן לפעמים כשהבטחון קצת בורח עולות מחשבות לא נעימות אך לדעתי את יכולה להמשיך לסמוך עליה שהיא תתקשר ותודיע לך על זמן פגישה מחודשת רק תני לה זמן להחלים חטולית

12/11/2020 | 06:04 | מאת: סוריקטה

הי חנה, לפעמים נשמע קול שמתבאס וכועס מאד על ביטול / שינוי שעה. אולי במקביל יש גם קול ששמח שיש חופש מהשעה. לעתים קול מאשים ועוד. פשוט לומר שיכולים להיות גם צדדים נוספים. אפשר גם לנצל את הזמן כדי לייצר הפתעה טובה לפגישה הבאה. מתוך רגשות געגוע. סוריקטה

12/11/2020 | 09:44 | מאת: .במבי פצוע..

הי חנה.... זו את חנה מפעם ? אם כן.... ...... וואלה..... ברוך שובך... .... ואם את חנה 'חדשה' ברוכה הבאה.. ..... וואלה.. החיים מפתיעים...

12/11/2020 | 15:17 | מאת: -חנה

הי במבי, כן, זו אכן אני...

12/11/2020 | 15:19 | מאת: -חנה

אני פשוט במצב שמבחינתי רק בתחילת טיפול איתה וככ צריכה ואז היא נעלמת... וסוריקטה לא מצליחה לרואת את החיובי שפה ):

הי חנה, מובן לגמרי, המחשבות האלו. אבל את יכולה להזכיר לעצמך שאפשר לסמוך עליה, היא תבריא ותשובו להיפגש במהרה. כי הרי יש יציבות, לא? אודי

11/11/2020 | 08:50 | מאת: ינשוף

נפגעתי קצת שלא הגבת על מה שכתבתי על נסיון התאבדות של בתי.. מזל טוב על הוצאת ספר החדש שלך.. ינשופים

11/11/2020 | 13:47 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, אמנם פנית לאודי אבל מודה ומתנצלת שגם אני לא ראיתי. חזרתי עכשיו אחורה בהודעות. כמה קשה ומזל שיש לה אותך רגישה ורואה. כל כך קשה ובלתי נסבל להיות על פי התהום. שלך שירה

11/11/2020 | 14:44 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי אייך הבת שלך מרגישה היום ? אייך בטיפול במקום החדש? מקווה שלא איבדת תקווה שהיא תישתקם ותתקדם הלאה בחיים שלה .. חיבוק ענק עד אליך מתוקה שלי חטולית

11/11/2020 | 17:27 | מאת: ינשוף

שירה יקרה רגשת אותי עם הרגישות שלך.. תודה ינשופים

11/11/2020 | 18:51 | מאת: ינשוף

היי חטולית בתי עדיין מאושפזת ולא יציבה.. עצוב לי מאוד.. מנסה להיות שם בשבילה כאשר היא מאפשרת.. תודה על החיבוק

12/11/2020 | 05:47 | מאת: סוריקטה

הי ינשופית נשמה, ראיתי את ההודעה שרשמת בהמשך להודעת הביקור בים השליו, ראיתי עוד באותו יום את הניגוד הנורא שבא כאילו יד ביד - השלווה והאוויר עם הבום והחנק. נותרתי בהלם. חשבתי לי בהתחלה על נעימות האווירה בים וההתפעלות הקטנה ממנה, אבל כמה נורא מה שהגיע בהמשך. כמה נורא. מה בכלל הרשנו לעצמנו לחוות אוויר ולנשום. וחשבתי איך השרשרות ממשיכות וממשיכות גם לדורות הבאים. פחות נרפאות. קצת אולי כמו שאני אומרת שהשואה איתנו ורואים לעתים את אותותיה גם בנכדים ובנינים של ניצולים. ובכל זאת, פעמים רבות הם נפרדים וחיים. ממש ממש מקווה שיצליחו לעזור הן לך והן לבת ולסובבים. איך מרגישים אהבה... חיבוקים ינשופית, שלך, סוריקטה

הי ינשוף, אני מתנצל. אמרת את זה במשפט נחבא אל הכלים, שקצת ניסה להעלים את עצמו. טוב שהארת לי בכיוון כך שראיתי שוב. זה נורא, חוסר האונים הזה. צר לי לשמוע ואני מקווה שהיא מקבלת טיפול טוב, שיסייע לצאת מהמקום הקשה הזה. אודי

10/11/2020 | 23:12 | מאת: לורן.

נמאס לי מעצמי. אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות עם המחשבה שאני לא חשובה לה כמו שהיא חשובה לי בזה שאני סתם עוד לקוחה. המחשבה שבחיים לא יהיה שום דבר מעבר ל-50 דק׳ פעמיים בשבוע. אני לא מאמינה שאני חשובה לה.. לא מצליחה להאמין בזה. שלא תבינו לא נכון, היא הכי מדהימה בעולם באמת, היא בחיים לא נותנת לי להרגיש לא בנוח. זאת אני פשוט לוקחת את זה למקום אחר בגלל הרגשות הדפוקים שלי. מרגישה שהדרך היחידה להפסיק את הייסורים זה פשוט לסיים את הטיפול.. אני כל כך עצובה  קשה לי , אתם מאמינים לי? אני חייבת שיאמינו לי אני צריכה חיבוק למה זה קורה לי ? למה אני לא מצליחה לקחת בפרופורציות ? שונאת את הרגע שהחלטתי ללכת לטיפול שונאת את עצמי. לא מגיע לי טיפת יחס בכלל בטח שלא חיבוק שכחתי שאני מצורעת באמת לורן.

11/11/2020 | 13:51 | מאת: שירה2017

הי לורן זה כל כך קשה ומייסר, ממש קורע.. מאמינה לך ומבינה. הנזקקות הזו קשה מנשוא, הקבלה של קשר לא סימטרי שמטרתו לעזור לך להבין את הנפש במסע לא פשוט. יש חסך גדול, תהומי ויש משהו שרוצה לצעוק זה לא פייר, מגיע לי מעבר. איתך שירה

11/11/2020 | 14:51 | מאת: חטוליתוש

היי לורן למה כזן הלקאה עצמית בטח שאת שווה המון..וטוב שאת בטיפול כי רק יעזור עם הזמן.. ודעי לך שאצל כולן עוברות המחשבות האלה של המטפלת לא אוהבת / רוצה וכו' וברור שמאמינה לך זה תהליך לא פשוט שדורש ממך המון ואת בתוך התליך הזה עוברת לא פעם ברגשות מקיצוניות אחת לאחרת כמו כולנו זה טבעי ונורמלי אל תקחי ללב. חיבוק גדול עד אלייך אם לא מפריע לך 《.......❤.......》 חטולית

11/11/2020 | 15:55 | מאת: -חנה

היי רק לשתף שההודעות שלך ממש מזכירות לי את עצמי... עברו כבר 8 שנים בערך מאז שהייתי אצל המטפלת והרגשתי בדיוק מה שאת אומרת... ואני ממש מבינה ומזדהה איתך... לפעמים עדיין שולחת חיבוק

11/11/2020 | 19:18 | מאת: לורן.

על החיבוק וההבנה.. הייתי צריכה את זה. וחנה - נתקלתי כמה פעמים בהודעות ישנות שהיית כותבת אם זה בסדר לומר.. וממש הזדהתי איתך , כל כך עוררת בי את הרגשות ועזרת לי להתחבר אליהם דרך הכתיבה שלך. אז אני אפילו קצת סוג של מעריצה אותך אני לא יודעת להסביר בדיוק למה :) תודה !

12/11/2020 | 05:57 | מאת: סוריקטה

את יודעת, לורן, הודעות רבות דומות למילים שהשארת נרשמו כאן. ואני חושבת לעצמי כמה משונה אצלי. פחות מצליחה, שנים, פחות מצליחה לראות שהמטפל שלי הכי מדהים בעולם, או שאני מרגישה איזו קרבה עצומה אליו, או רוצה אותו כל הזמן. הגם שכל זה יכול להיות נכון, אך סמוי כל כך, אפילו מפניי. ונדמה לי שכבר הזכרתי פעמים רבות את משאלות ההתמזגות, הבלעדיות. ואם אקח את תגובת אודי למטה בהקשר קצת אחר - מי ה%$#%$ שאמרו לכן שאתן |תכונה שלילית ס"ה שהיא| מי צרב בך את הרגשות ופחות קיבל אותך כמו שאת? במקרה שלי - אולי יש חשיבה על סיום טיפול, שינוי, כדי שאולי כן ארגיש את כל אלה. במקרה שלך - את רק בתחילת הדרך, אז כפי שאמרתי - להמשיך. כי כנראה הגעתן לנקודה חשובה שיש עליה עבודה. סוריקטה

12/11/2020 | 15:21 | מאת: -חנה

הי לורן מבינה לליבך מאוד! בזכות המלצה של אודי, קניתי את הספר מתנת התרפיה אבל הוא גם הכניס לי רעיונות לראש.. כמו למשל שאני רוצה שהמטפלת תבוא לבקר אותי בבית.. אולי יעזור לך לקרוא אבל מנגד הוא קצת מכניס לעומק יותר, לפחות אצלי

הי לורן, את חווה את הפער בין ההזדקקות הטוטלית לבין הסירוב לקבל את מגבלות המציאות לבין ההבנה הבוגרת (והעצובה) שתמיד יהיה משהו חלקי וחסר. זה קורה בטיפול. אין מה לחשוש. יש להביא את זה בפתיחות ולדבר על כך. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

09/11/2020 | 16:03 | מאת: לורן.

כי אני לא יודעת מה הייתי עושה עכשיו אם לא הייתי יודעת שיש עוד אנשים שהרגישו רגשות דומים לרגשות שאני חווה מהטיפול שלי. והתשובות שעונים לי כאן מחממות לי את הלב ונותנות לי להרגיש שייכת ושאני בסדר ולא פגומה או משהו כזה (כמו שחשבתי על עצמי עד כה) תודה רבה לכולם וכמובן תודה לך ד״ר אודי :) זה פשוט הזוי כמה שזה יכול להשפיע עליי אין לי כוח כבר לזה. היא כל כך קרובה אבל כל כך רחוקה הגבולות , כמה שהם חונקים אני איכשהו שמחה שיש אותם. טוב אולי לא שמחה, אבל מבינה את המהות שלהם. אבל יש ימים כמו היום שבא לי רק לבכות ולהגיד לה שלא אכפת לי מכלום שאני רק רוצה אותה וזהו. אבל אני לא אעשה את זה. כי אני יודעת שזה לא יוביל לשום מקום רק יגרום לי להרגיש כמו נזקקת ואני אחר כך אתחרט ואשנא את עצמי וארגיש מציקה מפריעה ושעכשיו גם היא תישנא אותי ושימאס לה ממני ואת כל המחשבות הכי ״כיפיות״ שקיימות לי בראש הדפוק שלי. דבר אחד אני לא מבינה ואשמח אם מישהו יכול להסביר לי, אם מה שקורה לי זה ״העברה״ , ומבחינת היחס המשפחתי לא היה חסר לי כלום (לפחות ממה שאומרים לי) למה זה קורה ? מה אני מחפשת כאן ? עוד פעם להיות ילדה? הייתי מספיק ילדה. ועוד משהו, למה אני כל כך מקנאה לדוג׳ בילדים שלה שהם מקבלים ממנה את היחס שאני חולמת, או אפילו כשאני הולכת ברחוב ונתקלת באמא/אבא וילדים קטנים העיניים שלי מוצפות בדמעות ואני מקנאה. כל כך. למה זה קורה? למה יש לי אמא ואבא ואני לא מרגישה איתם קרובה ככה? אני מפחדת שזה ישמע שאני קטנונית אבל באמת , באמת אני לא מצליחה להרגיש אליהם שום רגש . אולי רק רחמים, לפעמים..על זה שיצא להם בת כמוני..שלא מצליחה לאהוב אותם. אבל אני באמת מנסה להבין מה קורה כאן אני מתחרפנת מעצמי כבר מקווה שהסברתי את עצמי נכון כי גם בזה אני גרועה כמו בכל דבר. כמה אני רוצה להגיד תודה שיש לי הורים ולשתוק אבל קשה שהרגש מנותק ממני. סליחה אם זה פגע במישהו. לורן.

הי לורן, הדברים האלו בדיוק הם מה שהטיפול עוסק בהם. הדברים בתחילה לא כל כך מובנים (וגם אם כן, זו הבנה 'מהראש'). את תדעי מתי ההבנה היא 'מבפנים', ואז - כשתחזרי להודעתך זו, תראי כמה התקדמת והבנת וזה יהיה הרבה יותר ברור. אודי

09/11/2020 | 05:50 | מאת: סוריקטה

הי חברות וחברים ואודי יקר, אפשר כבר לראות מהכותרת שלי שחל אצלי שיפור (לפחות לרגעים אלו). תוהה מדוע נשאבתי כל כך לביטויי החרדה, ההרס וההשמדה שראיתם. ממש מרגיש שהיו אלה ממכרים. מסוכן. מסוכן מאד. עכשיו מסוגלת לומר תודה, ולא באופן טכני או מנומס. כלומר, זו האמת שלי ואני מרגישה אותה - אז תודה לכם. הגיל ותופעותיו כנראה גם קשורים, אבל לא רק. המטפל המסכן שלי (חווה אותי לאחרונה פסיכית כמו פעם) יקבל אותי חזרה, אני מקווה. לפחות כדי שאוכל לספר לו, כמתנה, שמשהו נבנה מחדש ולא היה פיצוץ אטומי הרסני. שלכם, סוריקטה

09/11/2020 | 14:02 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי שמחהשחל שיפור אכן מורגש ... לפעמים נשאבים בלי להבחין אלה רק לאחר שזה כבר יצא נו שוין.. אז יצא לילות ללא שינה מסוגלים להוציא מהדעת וגם את השדים הנחבאים פנימה....מנסיון שלי כפי שאת בטח זוכרת וכן הגיל ותופעותיו בהחלט יש להם מקום מכובד ( הורמונים משתוללים ) .... מה זאת אומרת אני מקווה כאלו יש סכנה שלא יקבל אותך חזרה? או ששוב לא הבנתי נכון את תהי בסדר גמור כי ההתקף כבר מאחוריך כך לפחות אני משארת אם בא לך שתפי... חטולית

09/11/2020 | 15:57 | מאת: מכל

טוב לשמוע שהתאוששת.... התקופה וכו,' משפיעה. גל וזה עובר. זכרי ספירלה. לימדתי על החילזון היום🤣

09/11/2020 | 18:57 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, מסכימה שמיעוט קיצוני של שעות שינה שהוא גם חלק מהבלגן ההורמונלי של הגיל, והבלגן של ההורמונים עצמו, כנראה עשו גם ברדק בכימיה בראש. השתמשת במילה 'התקף'. וואלה לא חשבתי על זה כך... המטפל יקבל אותי חזרה, אני הייתי באימה שסיכנה את המשך בואי אליו. היה ממש רע. כמו בימים מאד ותיקים. בשונה מפעם, עכשיו יש לי מה להפסיד. אמרתי יש. כן. ליל מנוחה יפה שלי, סוריקטה

09/11/2020 | 19:03 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, סקרנית לדעת מה לימדת על החילזון :-P בספירלה יש צמיחה, ולא כל כך רואה אצלי משהו בכיוון. נו. לילה טוב ותודה, סוריקטה

09/11/2020 | 21:14 | מאת: שירה2017

סוריקטה שמחה על ההקלה ועל הקשר האיתן עם המטפל. מקווה שתמשיכי להתחזק ולהשתקם מהצונאמי שעברת בתקופה האחרונה. שלך שירה

הי סוריקטה, זה שמשהו חדש נבנה, וזה שלא היה פיצוץ הרסני - נהדר. וגם זה שאת מרגישה שחל שיפור. כיף מאוד לקרוא. אודי

08/11/2020 | 21:49 | מאת: NOT_FOUND

שלום רב. רציתי בבקשה לדעת האם בעקבות לחץ ריגשי ונפשי יכול להיווצר סימפטומים של כמו גמגום ודיבור מהיר. (חשוב לי לציין שהייתי אצל קלינאי תקשורת והוא שלל לקות כלשהיא בדיבור.)

09/11/2020 | 14:03 | מאת: חטוליתוש

בהחלט כן וזה גם יכול להעלם באם תהי רגועה יותר.. חטולית

שלום לך, מצטרף לתשובה החיובית של חטולית. אודי

08/11/2020 | 20:57 | מאת: מכל

איך זה שכוכב אחד מעז??????????? בדיוק כתבתי לפני שנפטר נתן זך.... ו...איך איך איך?????? קשה להעז. אני לא הייתי מעז???? האם זו אני? האם זו אני?????? לא יודעת. התחלתי להעז, ואתה וגם המטפלת אומרים שזה טוב..אז למה בא לי להעלם? אמרתי מה אני חושבת לטובת הגן! יצאתי למען הילדים שאני כה אוהבת.... קיבלתי על הראש!!! כן, די הרכה...כי העזתי . כי נלחמתי למען ילדי הגן!!!! "אלוהים מרחם על ילדי הגן פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם עוד ישאירם לבדם"...כך כתב עמיחי.. האמנם??? אז אני יצאתי בעד ילדי הגן!!! איך הוא מעז?????? למען השם? לא יודעת, נלחמתי על מה שנכון, שצודק זו דעתי.... אז למה אודי???? למה הפחד??? למה? אני יותר בטוחה בעצמי, יש לי דעה והשמעתי אותה....בפנים לא בטוחה שזה טוב. יגיעו עכשיו לבדוק, האמנם נכון הדבר. הלוואי שיראו..כי אני אוהבת את ילדי הגן אהבת נפש וזה היה חשוב להאמר!!!!!! מקווה שיבינו.. איך זה שכוכב אחד מעז??????? אז תודה לנתן זך שנתן לי מילים כל כך נכונות. יהי זכרו ברוך.

09/11/2020 | 14:08 | מאת: חטוליתוש

היי מיכל עשית דבר טוב דבר נפלא למען ילדי הגן למה הפחד ? אז יבואו יבדקו ויראו שאת צודקת והכל יבוא על מקומו בשלום נסי להרגע מעט ותראי אייך הוא מעז למען השם... חיבוק 《...♡ 》 חטולית

הי מיכל, הוא מעז, למען השם... נראה לי שטוב שהעזת. גם זך במילותיו כתב על החשש שלו, כך שאת בעצם לא לבד... אודי

למה לא???מה כל כך מפחיד אותך? מה יכול לקרות? מה הדבר שאת מדמיינת שיקרה? ומה היית רוצה שיקרה בפועל??? אני לא כ"כ מבינה למה לא? כבר נרשמת, התקבלת. בטוח זה משהו שאת רוצה כבר המון זמן...מה עוצר בעדך? מה הפחד? דברי על הפחד! בשביל זה אמא צביה שם!!!! בשבילך!!!!!

09/11/2020 | 11:38 | מאת: .במבי פצוע..

וואוו מיכל.... את צריכה לראות אותי ... כשקראתי את הודעתך ,כפות הידיים שלי נפתחו כמו כזה אומרות :' את לא מבינה..זה משהו כזה...משהו בלתי אפשרי..אין מוצא.."... ..... ..... וואוו מיכל.... לא יודעת מה לומר לך.... את יודעת שכילדה חשבו שאני מפגרת ? באמת! אפילו לקחו אותי לשירות הפסיכולוגי וערכו לי אבחון... במשך שנים לא העזתי לשאול את אמא שלי מה אמרו... רק כעבור שנים שאלתי את אמא שלי מה הם אמרו.. והיא אמרה לי ככה ,בפשטות, כאילו מדובר על משהו כלומי כזה.. "אהה... הם אמרו שאת בסדר גמור.., ....... ........ לפני שנים למדתי פיסול במהלך שנה.. אהבתי לפסל.. אוהבת את החימר.. אוהבת להריח ,לגעת, ללוש,לאפשר לאצבעות ליצור מהחימר ולהיות מופתעת ונרגשת ממה שיצא.. כשפיסלתי,אהבתי את מה שיצא... הראיתי למישהי משמעותית.. אותה אחת התבוננה בפסל.. הסתובבה סביבו.. הסתכלה וכאילו דיברה לעצמה ..אמרה: "תמיד ידעתי.. תמיד ידעתי שיש לך את זה..." היא התפעלה.. מאוד.. ברחתי מהפיסול... לא חזרתי יותר... .......... ...... יש בי אימה !!! אימה !!!! פחד מהצלחה ופחד מכשלון.... .......... ....... זהו.... אין לי יותר מה לומר... סוג של ייאוש... חוסר מוצא... ..... שלך,במבי.

היי במבי מתוקה שאת חבל שתסמכי על הפחדים הם לא יעזרו !! אני מבינה שכבר דיברת גם עם אמא צביה שבהחלט עודדה אותך כן ללכת..נשמע ממש מצוין לדעתי היא הרי מכירה אותך כל כך טוב ולא היתה ממליצה לך ללכת על משהו שלא היה מתאים לך... אז מה באמת מפריע לך או עוצר בעדך..לגשת ולעשות את מה שאת אוהבת כל כך ? האם עברה כבר תקופה מאוד ארוכה מאז שכן עסקת בדברים שאת אוהבת ויש מין כזה מחסום שתוקע ? מה יכול לעזור לך לצאת מהמקום התקוע הזה עכשיו ? גם אם אושיט לך יד💪 חזקה ותומכת את יכולה בקלות לומר לי תעיפי לי את היד נהפרצוף נכון ואם אושיט לך רגל🦶 את יכולה גם לבעוט לי ישר ב..🗣 אסור לי לומר את המילה הזו כאן.. אז בואי מתוקה שלי ורק יכולה לתת לך חיבוק לחזוק שתמצאי בך את הכוח להחליט כן ללכת שזה גם יעזור להוציא את הבלאגנים מהראש מה את אומרת ? חיבוק 《 ❤ 》גדול וחם עד אליך חטולית

09/11/2020 | 19:25 | מאת: סוריקטה

הי במבי, אינספור פעמים הזכרת כאן שחשבו עליך בילדות שאת מפגרת. אולי גם אני הזכרתי - גם עליי חשבו שאני מפגרת. ועשו אבחון. מבחינת איטליגנציה IQ יצא מה שיצא. אבל נראה לי שלא סתם הגיעה תחושת ה'פיגור'. כנראה משהו היה לא בסדר. אולי אפילו מאד לא בסדר מבחינת הגידול שלך וההתייחסות אלייך. לא את בעצמך. חבל שאת הפחות תקין לא אבחנו בזמנו. חבל שלא שמו דגש על משהו חשוב וביטלו כלאחר יד. חבל שלא אבחנו והצביעו בכעס על האחראים. ראי, נשארת עם החריטה צריבה הזאת כל כך חזק. מקווה שכוחות האור ינצחו. סוריקטה

09/11/2020 | 21:18 | מאת: שירה2017

המילים שצרבת בי, אמא המשיכו לחפש אהבה או מקום לאהבה או צל של רגעים בהם הייתי טובה וממבטך שהתרכך ידעתי שעלי להיות טובה עוד יותר כדי שהאהבה תוכל להשאר

במבי יקרה, אמממממ.. מעניין. לי אמרו שאני מטומטמת.. לא פיגור🤣 והפליאו לעשות ולהגיד שככל שאני מתבגרת אני נהיית יותר מטומטמת...וככה חשבתי על עצמי. באסה נכון. אבל היום לא מרשה לעצמי וגם המטפלת שלי לא מרשה לי לקרוא לעצמי מטומטמת!! !!! או ללגלג על עצמי..קורה פה ושם אבל פחות.. והנה אני העזתי..רציתי להשתבלל. באתי אליה והיא עם עיניים של חמלה ואהבה( בגלל המסכה החיוך לא נראה) אמרה שטוב!! שוב.. ..שעדיף לכעוס כלפי חוץ מאשר כלפי פנים...ושאני צודקת. ושהיא מבינה וכו.....וואו...איך העזתי??? לא יודעת. מקווה שגם את תעיזי! לפסל! כי יש לך את זה! ואת טובה בזה!!!! פחד מהצלחה ומכישלון..מוכר. מקווה שתתגברי על הפחד. חישבי מה הכי גרוע שיקרה???? אם תצליחי או תכשלי ..ומה זה כשלון ומהי הצלחה עבורך??

בנות יקרות, מי ה... שאמרו עליכם דברים כאלו? אתן מוכשרות, חכמות, יצירתיות ונדיבות. אודי

08/11/2020 | 18:53 | מאת: .במבי פצוע..

וואלה אודי !!! שאפו עלייך !!!! מברוק על הלידה ... ספר חדש שלך הגיח לאוויר העולם... וואוו אודי... אתה כל כך ,כל כך יצירתי... משהו שלם.. שאתה מוציא החוצה דרך 'לידת הספרים' דרך המוסיקה המדהימה שלך.. הקשבתי לשירים שיצרת.. הלחנים לשירים שלך, האקורדים, המילים, ואתה שר מדהים...ממש מדהים !!! כשהקשבתי לשירים שלך עצמתי עיניים וחוויתי סוג של קסם... וכמובן העבודה שלך שיש בה המון מהיצירתיות... אגב אודי, גם בתגובותיך אלינו יש המון יצירתיות.. חשיבה 'מחוץ לקופסה '... אתה באמת אדם מאוד מאוד מאוד מיוחד... מזל טוב להולדת הספר החדש :)) שלך-במבי

הי במבי, חייכת אותי מאוד :-) תודה, אודי

08/11/2020 | 07:18 | מאת: שירה2017

על הספר החדש שנראה מאוד מעניין ומעמיק והנושא עצמו מרתק! איך אתה עושה את זה??? גם וגם וגם וגם ועוד... ובתוך כל אלה גם אותנו אתה לא זונח. תודה על שאתה אתה שבוע טוב שירה

08/11/2020 | 15:47 | מאת: מכל

מצטרפת לברכות!!!!...וואו ספר שלישי? יש לי שניים בבית.היפנוזה והעין השלישית..הפעם נדמת! לא ספרת לנו.. אז ברכות. מה שם הספר? אולי אקנה גם אותו ;) מעניין אני לא עוקבת אחרייך. מסתבר,שיש לך עוקבים🤣

09/11/2020 | 06:03 | מאת: סוריקטה

"ובתוך כל אלו גם אותנו אתה לא זונח" אצטרף וגם אנחנו צריכים להיות שם בשבילנו סוריקטה

תודה לכן שירה, מיכל וסוריקטה היקרות! אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע שלנו. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. אספר בשמחה כי ספרי החדש ('חולם מלא') ראה השבוע אור, יחד עם הגשמים הראשונים. שמרו על עצמכם, אודי

06/11/2020 | 07:04 | מאת: סוריקטה

חול(E)ם מלא :-) רצתי לחפש ומצאתי שמעודכן כבר בויקיפדיה. תוהה אם אתה גם ויקיפד. אולי, לו הייתי צעירה בשלושים שנה או יותר, אולי הייתי גם אני. ויקיפדית. או גם הרבה דברים. זה לא קורה ואפילו לא בכיוון. על אף שאין לי כוח להתלהב ואני עצובה כל כך - תתחדש, אודי. סוריקטה

08/11/2020 | 19:48 | מאת: חטוליתוש

אודי בשעה טובה על הספר החדש חולם מלא חלומות בתקציר מאוד מענין חטולית

תודה לכן סוריקטה וחטולית! אודי

05/11/2020 | 21:11 | מאת: .במבי פצוע..

אתה יודע אודי ? הקראתי לאמא צביה את תגובתך לגבי החבל עם תוכנית האמנות שהתקבלתי... אמא צביה נתנה חיוך מאוזן לאוזן ( לא ראיתי ממש אלא רק דרך העיניים שזרחו כמו פרוז'קטור והמסיכה התכלת שנמתחה ודרכה יכולתי לדמות את החיוך) אמא צביה מנסה לשכנע אותי באופנים שונים וביצירתיות גדולה לחזור לאמנות... ... לא יודעת .. לחזור לאמנות מעורר בי אימה !!! ברגע שאמרו לי שהתקבלתי ,הרגשתי שמליוני זכוכיות כמו מתנפצים לי במוח... הדבר היחיד שרציתי בעקבות התשובה זה למות.... ....... לא מצליחה להבין את עצמי... לא מצליחה להבין למה ני כזו משוגעת... התקבלת במבי, לכי !!!!! התקבלת במבי, רוצי בשמחה !!!! מה יש לך במבי ???????? ..... וואוו אודי... אני כל כך, כל כך שונאת אותי !!!!! ..... והיום כבר הייתי עסוקה בלשכנע את אמא צביה שלא אלך לתוכנית הזו בגלל שהמחיר הוא של שנת לימודים אוניברסיטאית וכנראה בתקופה הקרובה נלמד דרך זום ... ....... הם באמת פסיכים... איך אפשר ללמוד רישום, ציור, פיסול,צילום דרך זום... :(((((((((((( לא רוצה !!!!! האמת היא שכל מה שאני רוצה זה להניח את הראש על הכרית שלה ,להתכסות טוב טוב בשמיכה ופשוט לנוח.... פשוט לנוח..... ..... אודי..... נראה לי שאני סתם מתוסבכת עד למעלה מהראש.... שלך-במבי

הי במבי, הפחד והחרדה אינם יועצים טובים. ברור שאת רוצה להתפתח וללמוד וטבעי לפחד קצת. גם הזום בסופו של דבר לא רע. אספר שגם אני עושה כעת את לימודי המוסיקה שלי בזום. דורש הסתגלות, אבל אין כמו בני האדם להסתגל. לכן הגענו עד הלום. לכי על זה, ובכיף. אודי

05/11/2020 | 18:10 | מאת: סוריקטה

מה אפשר לאחל למישהי (אני) כמעט בלי עור? שכל קשר עם מציאות ובני אנוש טראומטי עבורה? היום הזה והתאריך בסופו. סופ"ש, סוריקטה

05/11/2020 | 20:05 | מאת: חטוליתוש

אני יודעת מה אני רוצה לאחל לך יפה שלי שתזכי להגשים את עצמך כמו שאת חולמת להגשים ועדין לא יכולה ... תמצאי אשה מהממת כזו שלא תאמיני שאומרים שזו את אך כן ..כן זו את..שתזכי לתת הכרה אמיתית למי ומה שאת ..בעיני..נהדרת..ומקסימה שיש המון מה ללמוד ממנה על כך הרובדים המרכיבים אותה האם זה יכול הפעם להיות יום הולדת ..מקובל עליך ? כפי שאת היית רוצה ומייחלת להיות ?? 🎁🎊🎉🍭🎂💫💫💫💕 חטולית

05/11/2020 | 20:35 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה עקרבית ממוש :) .... מה אגיד לך ? .. את יודעת ? מה שבאמת מתחשק לי זה פשוט לקחת אותך ולערסל אותך.. אולי כשתהיי נינוחה , רפויה אזמזם בלחש נעימה שקטה.. פשוט כך... מתחשק לי לערסל אותך .כך, עוד ועוד ועוד... ואולי כך, לאט לאט תרגישי שהעור שכמעט ואין לך, העור יתעבה..יעטוף אותך באופן כזה שתרגישי מוגנת מפגיעויות חיצוניות.. את אדם יקר מאוד !!! אישה מיוחדת !! תודה על היותך ביקום הזה.. אני חושבת שבגלל אנשים כמותך ונשים יקרות ואהובות נוספות פה בפורום , אתן, התקווה לטוב בעולם.. יש אנשים נוספים... אודי יקר !!! וכן, גם נוספים... שלך, במבי.

05/11/2020 | 20:42 | מאת: שירה2017

תחושת האין עור והעצבים החשופים, ההתמודדות בכל זאת (כל כך מוכר) העבודה עם הקטנים, השכנות והתקשורת שנקרית בדרכך, כל אלה שרואים את ההילה שלך שכולה עדינות אנושיות וטוב. מאחלת לך שתראי אותה גם את ולאט לאט במלאכת מחשבת ירקמו עוד תאי עור להגן עלייך. איתך בלב שירה

הרבה אפשר לאחל לאישה יקרה ומדהימה!!!! שתראי שאפשר גם להתקרב לאנשים ללא טראומה.. להפסיק לפחד מהקרבה. לאהוב בעיקר את עצמך! כי את ראויה ואהובה. מזל טוב. 💞

הי סוריקטה, את מאוד אהובה כאן. הדבר הזה עוזר להרגיע טראומות מפגש ואולי אפילו לעבות עור רגיש לכדי שכבה מגינה ומרגישה. היום הזה והתאריך בסופו. שיהיה בדיוק מה שאת צריכה. אודי

07/11/2020 | 08:14 | מאת: סוריקטה

במבי מותק שלי (וואלה תראי באיזה תאריך אני כותבת) - אני לא תינוקת. למרות שכמבוגר עושה דברים של קטנטנים. חלקם חשופים, על אף שהם מביכים קצת, חלקם גם כאלה שאני מסתירה, כל כך מסתירה, שלכן אי אפשר להיות איתי לאורך זמן. אני תלויה בהם כדי להתחבר, שעות ביממה. הם לא נורמליים, ולא נבנה תחליף שמתאים למבוגרים. זה מבודד אותי מאד. אני חושבת, שיש דברים שיכולים לקרות רק כשתינוקות, ואחר כך כבר לא. והלך עליי. לעתים נדירות ביותר, כשמגיעה לזה, אני מרגישה שאני רוצה חיבוק אמיתי וארוך, אולי סוג של הולדינג, שאני אומר מתי הוא מספיק לי. ומתי הוא נכון לי. לא חושבת שאי פעם זה התרחש. תודה יפה שלי, בבקשה תהיי כאן, טוב? את מעזה לספר ולדבר על דברים שאני גם פה שותקת. אשמח להקשיב לך. שלך, סוריקטה

07/11/2020 | 08:27 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, תודה על המילים, תודה שיכולת למצוא כשאת עצמך נתונה במצב כל כך כואב. לא יודעת מה אני רוצה להגשים (אפרופו גשם), כל כך חבוי. כרגע אני בעיקר מרגישה מוכה וחבוטה, לצערי. מזל שעוד מצליחה לרשום קצת מילים. פה כן, במקומות אחרים כבר לא. ולדבר - הראש לא מאפשר פקודה להוציא מילים עם קול. ניסתי באופן טכני לפגוש אנשים. ביום חמישי, אתמול וכנראה גם היום. בדרך לא מובנת לי קיבלתי מתנות משני אנשים. כסף. מאפשר לי סוג של בחירה חופשית למדי (מוגבלת בסכום, מן הסתם). באופן טכני אשתמש בו כדי לרכוש מוצר שכבר מקרטע אצלי. זה אפילו לא משהו שאני מרגישה כמהה אליו או מאד זקוקה לו. יש הקלה בגשם כי הוא חסך לי השקיות מטורפות של הגינה. אבל את יודעת מה כן - מערכת השקייה לגינה הייתה עוזרת. איך להגיע לזה - שאלה טובה. ימים קודרים לי. אבל עדיף קודר על זועם. תודה יפה שלי, סוריקטה

07/11/2020 | 08:32 | מאת: סוריקטה

הי שירה, פתאום היכה בי שבעצם אני לא זוכרת מהי מנוחה, או שקט. ואולי מעולם לא ידעתי, לפחות מגיל מאד צעיר. 'מישהו' כועס שאני כזאת תזזיתית. ל'מישהו אחר' ממש מתאים ו'הוא' לא רואה שיש פה אדם עם כוחות מוגבלים. הדבר היחיד שמצליח לכבות לי את המוח לקצת, אלו תרופות ובחתיכת מינונים. מנסה להשלים שעות שינה. חסר עמוק שנצבר. תודה, סוריקטה

07/11/2020 | 08:51 | מאת: סוריקטה

הי אודי, לא מגיע לי. מצד שני - למיטב זכרוני הייתי ילדה טובה. אפילו טובה מידי. מה כל כך לא התאים, אני שואלת. אודי, אפילו מפגשים שנחשבים טובים, ואין בהם שום פגיעה, אלא הכרת תודה (למשל בהשבת האבידה), או מחמאות על העבודה שלי, שגם כשאני על הפנים, משקיעה בה המון, אפילו מפגשים טובים, כך אני מבינה, הופכים, ברגע שאני חוזרת למקום מגוריי, להיות טראומטיים בלתי נישאים. הברכה שלך 'שיהיה בדיוק מה שאת צריכה' נוגעת ללב. נדמה לי שהמטפל שלי מנסה ללמד אותי כל הזמן שבחיים זה לא יהיה ושארד מהפנטזיה. באמת שלא מבינה מה לא בסדר עם המשאלות שלי, שאני כבר לא מזהה אותן אפילו. בעידן הקורונה המשאלה לחיבוק אסורה כביכול, אבל אתה יודע מה - כשעוד הייתי במצב של התמודדות חזקה יחסית, ואנשים מסביבי קרסו, והיה זה בעיניי עניין של חיים או מוות, אימצתי וחיבקתי אותם. ממש. כן. עם הסיכון. ואני כן מאפשרת פגישה בין תינוקות לזקנים (שבעיניי מאד מאד חשובה) במרחק בטוח עם הרבה מקדמי ביטחון, אבל לא משהו מוחלט ורחוק מידי וממית. תודה ושבוע טוב, סוריקטה

08/11/2020 | 20:19 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה ממוש למה כוונתך כשאת אומרת : 'את מעזה לספר ולדבר על דברים שאני גם פה שותקת'.. למה את מתכוונת ? הסבירי והדגימי בבקשה (שומעת את עצמי משמיעה את הבקשה בקול 'מורתי', 'מרצה'.. :) בקול 'מחוייט :) את יודעת סוריקטה ? וויניקוט מדבר על רגרסיה לתלות ואם אני מבינה נכון ,הוא (ויניקוט) מתאר מצב שבו יש היפוך.. הצמיחה והגדילה הטבעית כלפי מעלה משנה את התנועה כלפי מטה וזאת בשירות האגו... במילים אחרות, את נכנסת למצב של רגרסיה לתלות ( במטפלת) והעבר שלך כמו הופך להווה עם המטפלת וכך ביחד עפ המטפלת יש תיקון וההווה כמו חוזר לעבר ומשנה באיזשהו אופן את הפאקים שחווינו כתינוקות... סוריקטה... נראה לי שאני לא ברורה... אני כן חווה עם אמא צביה חוויות ששייכות למצב של ממש תינוק איתה.. כן.. זה לא ממש כמו שהיית צריך כשהיית תינוק אבל אני חולקת על המשפט שלך 'שיש דברים שיכולים לקרות רק כשתינוקות, ואחר כך כבר לא. והלך עליי'.... לי קורים דברים מאוד מוזרים עם אמא צביה... קשה לי לשים מילים.. זה משהו שקורה ואת מרגישה... סוריקטה... ניפחתי לך את המוח ,נכון ??? אולי כל מה שרציתי לומר לך שאני כן מאמינה בתיקון ..גם אם הוא מתרחש אחרי מיליון זמן... זהו לעכשיו... שלך, במבי

09/11/2020 | 05:45 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, מקווה שלא פספסתי את ברכתך, ראוה אותה מופיעה עכשיו - בהמשך למילותיך - יכולה לקוות שפחות לשנוא את עצמי בזמנים אלו יהיה נחמד. שקיים פה תיעוב מעוות חסר פרופורציות והגינות - אני כבר מצליחה לראות. האיחולים שלי לרגע הנתון הם שהזעם, שנחווה בעיניי אפילו כסוג של התמכרות, שהעוינות כלפי עצמי תשכך ושאחזור להיות חמודה, או, לפחות, לראות שיש בי גם מאלו. התחושה היא שממש אסור לזעף כזה אצלי להימשך בשום אופן. הוא יכול להיות הרסני לכל מה שהשגתי. ואיכשהו צריכה למצוא דרך להתעשת ברמה של כאן ועכשיו (בהיותי מישהי שכבר עברה טיפול עם כלים). אמתן בינתיים עבורי את ראויה ואהובה ל - נסבלת ולא מזיקה. תודה, מקווה להיות בדרך הטובה. תודה יפה שלי, ומה שעושים כדורי שינה ללילה רצוף סוף סוף, סוריקטה

04/11/2020 | 22:05 | מאת: מכל

זועף, קוצף, כועס. בא באיחור ועוד יש לו טענות!!! נכנס לתוכי ללא אזהרה!!!! חודר ללא רשות...גשם. אני אוהבת גשם :( אוףףףףףףףף אוהבת ריח גשם..אבל זה בא בלי ריח, אוהבת קרירות וזה בא וחם לי.. חם לי! מכעס???? על מי??? על מה???? על עצמי.... מרגישה מיותרת. מתערבת בכל דבר. פתאום יש לי דעה.. פעם חשבתי שאין לי. נהייתי דעתנית. מה הקטע שלי????? מי הרשה לי??? להתערב? לכעוס? להגיב ולהביע דעה???? אנשים רגילים שאני מחייכת תמיד!!! עושה שלום עם כולם... מאחדת. שומרת על שלום בית....אהבה ואחווה ושלום ורעות..חחח כבר לא!!!! אני רעה. מביעה דעה. יש לי דעה. רעיונות לאין ספור. דמיון..ואני רוצה להשתיק את עצמי כבר...תשתקי ותחייכי ותהנהני ותסכימי עם כולם....אוףףףףףףףףףףף. יודע מה היא אומרת?? היא אומרת שזה טוב..שיש לי דעה ואני משמיעה אותה. שאני מעיזה.....איך זה שכוכב אחד מעז???? איך הוא מעז למען השם????????? אוףףףףףףףףףףףף....היא אמרה שיש לזה מחיר נכון אבל אני לומדת...ויתאזן.. אז גשם..בעיתו!!!!! הכי חשוב בעיתו. ובקצת פחות עוצמה...העוצמה והכח שלי מפחידים אותי. אבל יש לי דעה...אולי תמיד הייתה..רק לא נאמרה בקול....הקול שלי נשמע. ועוד איך נשמע!!!! עכשיו רק להעלם....להעלם... חבל :(

05/11/2020 | 06:16 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, חשבתי לקחת גם קצת את הצד של הגשם. הוא בא פחות באיחור משנים קודמות. והנה, ראיתי שהזכרת זאת בסיפא של מילותיך. כתבתי לשירה - אני עדיין מחבבת את הגשם על כל צורותיו. פה בארצנו הלא בדיוק חורפית. סך הכל, אם נתבונן במזג האוויר למשל על פני כל השנה ברוב האזורים - הוא אחד מהנוחים יחסית. 'הגשם' לא נחווה בעיניי כועס. אלא דומע, אולי. בעיניי, האפשרות השנייה רכה יותר. ודמעה מתקשרת לי לאהבה החסרה. ונכון שהיו אירועים בחדשות. אבל האירועים מתומצתים ומוסטים לכיוון מסוים מאד שמשלהב במימדי על. אבל בצנוע - כמה דברים טובים כן קרו. הם רק לא עושים כזה רושם. כפי שאמרת - כנראה שתמיד היית דעתנית, אבל כנראה החנקת. היה קול רומס שמאד הזדהית איתו, ועכשיו אולי הוא התמתן. קודם הוא עשה רושם. עכשיו אולי מגלים שהוא קטן מימדים בעצם. אולי קצת במקביל לאמירות הקודמות על הגשם. יום נעים, סוריקטה

05/11/2020 | 07:29 | מאת: שירה2017

מיכל יקרה, את יודעת? אני מאוד מזדהה עם מה שאת משתפת לגבי התפקידים שמיוחסים במשפחה ובכלל, התחושה שאני פונקציה שאמורה כל הזמן לרצות ולהעניק ללא גבול ואם העזה להשמיע את קולה או את דעתה, או חלילה להתקומם - אבוי. הפחד מתוצאות הקול שנשמע, האשמה והרצון להעלם כל כך מוכרים. ומיכל, כל כך יפה ורגיש מה שכתבת על הגשם גם בהודעתי למטה וגם כאן. מאחלת לך ימים טובים. שלך שירה

05/11/2020 | 19:59 | מאת: חטוליתוש

היייי מיכלי הגשם שבא בצורה כזו כאלו גרם אצלך להתפוצצות...אבל חיובית !! פשוט נהדר ונפלא בעיני כל מה שאת כותבת !! כאלו נולדת מחדש וואווו מיכלי זה גדול בעיני באמת.. הכל פתאום....לא משום מקום מיכלי..זה פשוט חיכה בפינה לזמן המתאים והנה הגיע מבחינתי לומר לך כל הכבוד תאחזי באלו ותמשיכי משם הלאה חטולית

05/11/2020 | 20:40 | מאת: .במבי פצוע..

מיכלי מותק, מעניין... היה לי כל כך מתאים להזדהות עם מילותייך לגבי הגשם... נראה לי שהקורונה פגעה לי ברגשות, בתחושות , בחיות ( מלשון חיים) משהו קודר... .. הקטע הוא שבדרך כלל כשמתחיל לרדת גשם אני סופגת את הריח המשכר של האדמה שיונקת את הגשם, אוהבת להקשיב ,לראות,לגעת בגשם.. אוהבת להרים עיניים , לראות את העננים וליצור בדמיוני עולם דינמי שלם שחי אי שם למעלה... ועכשיו... ?????? משהו מנותק.... זהו... שלך, במבי.

הי מיכל, אני מסכים שזה טוב. גם אני חושב כך. אודי

חיכיתי לך...התגעגעתי כל כך. חשבתי עלייך המון ולא רציתי ללחוץ שתבואי. תארתי לעצמי שאת קוראת הכל. אני לא זוכרת תאריכים אבל את זה כן!!! .מעין באג שכזה במח..אני פה יחד עם תחילת הטיפול כך שזה 10 וחצי שנים קצת יותר.. התחלתי במרץ 2010 יומיים אחרי יום הולדתי הייתה הפגישה הראשונה.... וואו.... כן, עברתי המון!!! אבל ממש לא דורכת במקום!!!! ונכון שזה נראה צעד קדימה 2 אחורה...אבל זה הפוך צעד אחורה 2 קדימה. כן מתקדם ;). שמנתי.. נכון...אני בנפילה. נכון...יש תקופות. אבל אומר לך שטוב שחזרתי. נפרדתי בדקתי איך זה לבד. היה בסדר תקופה ואז הרגשתי שחייבת לחזור. חזרתי. לא קרה כלום....הכל בסדר. וכמו שהמטפלת שלי אמרה כשנבהלתי ושאלתי עד מתי??? ולכל החיים? אמרה: ואם זה לתמיד..אז מה?? כל עוד את צריכה אני כאן! איזה כייף. לא??? שהן כאן בשבילנו. תראי את זה כחיובי!!! ועוד משהו זה לא לופ כמו שכתבת אלא זה ספירלה ;) בטוח שמעת את זה כבר בטיפול. אני ובטוח גם את ממש לא כמו שהתחלנו. המון השתנה!!! אני הרבה יותר בטוחה בעצמי...אני חזקה יותר. נכון יש על מה לעבוד. וכנראה תמיד יהיה...אז מה?? לכולם יש על מה לעבוד. לנו לפחות עוזרים!!! אוהבת אותך. תודה שכתבת לי. ומקווה שהצלחת גם להנות מהיום המיוחד הזה! כי הוא מיוחד וגם את מיוחדת ומדהימה כמו שאת.

05/11/2020 | 19:13 | מאת: סוריקטה

במבי - אצרף את איחוליי לקראת השבת. השבת שלך. מאמינה שתהיי מצוינת בבחירת המילים עבורך. שיעבור ובטוב, ובואי, סוריקטה

05/11/2020 | 20:49 | מאת: .במבי פצוע..

וואוו.. תודה לכן אהובות !!! תודה גדולה !!! .... מיכל, אני לא חושבת שאת דורכת במקום.. ממש לא זו היתה כוונתי... את יודעת מה ? אני מסכימה איתך לחלוטין לגבי ההתבוננות בתהליכים כספירלה.... אני אוהבת את מה שאמרת.. כן.. ספירלה... את יודעת מה מיכל ? כשאני מתבוננת בספירלה הזו... אני חושבת שאולי מדובר למעשה על 2 ספירלות... ספירלה אחת שהכוון שלה כלפי חוץ וספירלה נוספת שהכוון שלה דווקא כלפי פנים... ... וואו... אני חושבת שבדיוק זה מה שמתרחש אצלי בגדול אצל אמא צביה... וואלה.. כשאפגש איתה בראשון אשתף אותה במחשבה הזו... .... וסוריקה מותק... איך זכרת שב 7/11 ? וואו... אין לי מילים.... אהובות... שלכן,במבי

04/11/2020 | 07:06 | מאת: שירה2017

אפילו הגשם לא הצליח להרחיב מעט את הלב לתת לנשימות העמוקות להכניס קצת חיים ימים ארוכים יקיצות מוקדמות בהלה ותקתוקי היאוש שנייה ועוד שנייה

04/11/2020 | 18:46 | מאת: סוריקטה

אפילו הגשם... :-( את יודעת, שירה, כתבתי לי במקום אחר משפט זהה כמעט. כך פתחתי את הבוקר עוד לפני זריחת השמש. היו שנים בהן הייתי אומרת שהשנה תהא שנת מזל אם גשם יורד בראשית נובמבר. והשנה... השנה התאמצתי לזכור. ובבוקר, היום, בבוקר היום, עם הזריחה, צילמתי את הגשם ואת הגינה שהמתינה לו אחרי קיץ קטלני, ומה אתה בא עכשיו גשם, אחרי כל המוות הזה. התמהמהת כל כך, מה באת עכשיו, מה נזכרת. במהלך היום יצאתי אליו, לגשם. יצאתי אליו למשך שעות. לתוך החוויה. מתוך ניסיון לשנות קצת, אולי תפרסנה הידיים אל על. אולי יתחולל משהו בלב. וראיתי ציפורי מים שעדיין כן מצליחות להישאר חברות שלי. תמיד. חושבת שאולי כן זז משהו, אבל באופן נסתר בתוך ענן מכחיד, והשיבה לבית, לפנים, לתוך מחבלת בחוויית החוץ המרחיבה. כאילו בבית משהו נמק ולא נכרת. כתבת לי למטה, וממש לא פשוט לי להגיב. הסכסוך עם התאריך הזה. בכל אופן, טוב שנשאר ממוסך איכשהו. שירה, את מתעוררת מחר חיה. מבטיחה לי? שלך, סוריקטה

04/11/2020 | 20:19 | מאת: .במבי פצוע..

שירה מתוקה... את יודעת ? אני קוראת את מילותייך לא רק עכשיו אלא לאורך כל התקופה של השיתוק הנפשי והקוגניטיבי שלי ..גם את של כולן.. ... כשאני קוראת אותך קורה לי דבר מוזר.. אני מרגישה תערובת של חוסר אונים, חוסר מוצא,יאוש ןעןד כאלו.. ואני שואלת את עצמי האם זה שלי למקרא מילותייך ? שלך ? שבאיזשהו אופן בלתי מודע, אולי הזדהות השלכתית את מצליחה להעביר אלי את מה שאת מרגישה ? לא יודעת... ...... מה שכן אני יודעת שזה קשה.. כואב מאוד... ווואוו שירה מותק... את כל כך מוכשרת, כל כך רגישה, יכולה לשמוע, להריח ,ממש לטעום את התיאורים העדינים שלך את הטבע.. .. שירה מותק... מה אני מנסה לומר לך ???? את יודעת מה ??? לא יודעת.... אולי פשוט אשתוק.... כך... שששש....... ..... ..... רק להיות על ידך בשקט..... ....ששש ... שלך-במבי

04/11/2020 | 21:39 | מאת: מכל

שירה יקרה, גם אני חשבתי כך...עד שכבר בא הגשם הוא בא זועף כל כך..לא רך ולא מנקה כמו כל שנה. אלא באיחור, בזעם ובהצפה נוראית...טוב נו. ברור שזה כבר שלי שמתערבב עם הרגש שלך. ....נקווה שיתקרר מעט...שיהיה נעים. גם לך וגם לי. שותפות גורל שכזו.

05/11/2020 | 07:20 | מאת: שירה2017

במבי יקרה, כמה טוב שבאת, כמה טוב תחושת היאוש המעגלי הזה, הדשדוש, אני שם וזה מכלה. אני מרגישה גם שזה מרחיק ומייאש. גם אודי כתב לי על זה, לא בדיוק כך, אבל שאל מה כן. את יודעת אני מנסה כל הזמן את הכן. גם המטפל אולי התייאש כבר מהדשדוש המעגלי הזה תודה על המילים שלך שיודעות לעטוף בחמימות. ובמבי מתרגשת איתך על תוכנית האומנות וכל כך מכירה את תחושת האדמה הרועדת והמוות שכמשהו מתרחש.. הלוואי יכולתי לראות ולא רק לדמיין כמה מופלאה את. שלך, שירה

05/11/2020 | 07:23 | מאת: שירה2017

סוריקטה הנה אני כאן וגם רוצה להיות איתך בתוך הענן הסמיך הממסך והכבד הזה מצטערת אם לא הייתי רגישה לגבי התאריך הזה. שלך שירה

05/11/2020 | 11:52 | מאת: סוריקטה

הי שירה, אין זרקורים, להרגשתי, אז זה בסדר. כלומר, העניין עם התאריך. את בסדר יפה שלי. איפה את עכשיו? היו רגעים אחרים שאת זוכרת? את יודעת, אני מקנאה (לא טוב :-/) שאנשים איכשהו כן מצליחים ליצור, לנגן, לצפות בטלוויזיה, לראות סרטים, לקרוא ספרים, לצאת לטיולים, להיות בקשרים קרובים. אפילו באופן טכני. איפה את מרגישה תקועה? (אם תרצי לשתף) סוריקטה

05/11/2020 | 18:15 | מאת: שירה2017

אני מרגישה ריקנות תהומית. מתפקדת באין ברירה ופחד לשחרר שוב הכל ולהגיע לאשפוז, נאחזת. אבל הכל חסר טעם ויש קושי גדול לעשות דברים טכנית ולשמוע על חוסר הערך וחוסר הטעם ללא הרף. גם אני מקנאה באנשים שיש להם חלומות ותשוקות אפילו לדברים קטנים כמו אוכל.

05/11/2020 | 19:35 | מאת: סוריקטה

שירה דואגת לך מאד. מאד. ומבינה אותך. גם מאד. סוריקטה

05/11/2020 | 19:53 | מאת: חטוליתוש

שירה מתוקה שאת הגשם שהגיע הוא גשם ברכה למרות שירד במטחים חזקים ולא רגילים לא גשם רך ונעים שאולי כייף לצאת החוצה ולנסות לאסוף ממנו כמה טיפות על כף היד .. בהחלט לא נעים אך אם תנסי לרגע אחד לחשוב שבכל זאת זה גם שינוי שלא היה צפוי נכון ? כעת משהגשם החזק שכח משהו את יכולה כן לנסות לנשום את האוויר היותר נקי פנימה לתוכך ולהנות מהתרחבות הראות למשהו רענן ונקי ? חיבוק ענק עד אליך מתוקה שאת חטולית

הי שירה, גשם הוא רק גשם. אין זה מתפקידו להרחיב לבבות. יש פעמים שלבבות מחליטים להתרחב עם בואו, והלוואי והיית יכולה לדעת איך... אודי

03/11/2020 | 19:42 | מאת: חטוליתוש

הייתי אצל רופא משפחה עם המכתב מרופא מרפאת כאב כי תמיד חוזרת אליו עם הכל כדי שיכתוב וימלא במחשב כל דבר בצורה מסודרת כך אני לפחות חושבת שאני מסודרת ....... קשה לי לשחזר בדיוק את התגובות שלו אך נראה כאלו כלב נשך אותו..כעס..רתח מזעם כתב הביט עלי שוב כתב ואז התפרץ... אייך הוא( הרופא מרפאת כאב) לא מאשר לך קנאביס ???? את מיד מחפשת רופא/ה מומחי כאב לקבל חוות דעת נוספת..!!! לא עניתי כי לא ידעתי מה לומר שתקתי ....מה הכדורים האלה שנתן לך ? שאלתי גמני והוא שוב התעצבן..משחק ילדים ? חזרתי הביתה ועידכנתי את בעלי..לא עברו כמה דקות וכל העולם כבר יודע שלא אישרו לי קנאביס...הטלפונים שזרמו מיכל מי שרק מכיר ויודע על רופאים מומחים .... הכל נורא מבולבל נורא מפחיד כי..חלק מהשמות שקיבלתי הם רופאים שעובדים במרפאה שבה אני מטופלת..ואם אבחר אחד מהם למשל שכן יאשר..(אהה שכחתי לומר שהרופא שם הוא מנהל מחלקת כאב..) ומנהל המחלקה לא יאשר איפה זה שם אותי ? יכולים גם לסלק אותי משם ואז מה ? להתחיל הכל מחדש במקום אחר ?? למה הרופא המנהל לא הסביר בדוח שלו מדוע הוא לא מסכים ??? זו מלחמה שמתנהלת בתוך הראש שלי..ואם יאשרו לי והמנהל יהיה צודק מה אז ? הראש שלי חשוך לגמרי .. המחשבות שלי חשוכות לגמרי לא מצליחה לחשוב מה נכון ומה לא נכון לעשות גם גיסתי בחול שואלת אותי כבר מעל חצי שנה לשלוח לך קנאביס ? ותמיד עונה שלא..לא בלי אישור של רופא שיהיה מחשהו שיקח אחריות כי אני לא מסוגלת נכנסתי לחרדות ואני הרי חרדתית מאז ומתמיד מילדות נהדרת ומפוארת שהיתה לי נכון ? השינה ממני והלאה . ..לא יכולה להחליט למרות שנראה שכולם כבר החליטו עבורי היו לי עוד דברים לומר מה שכתבתי על הדף כי אני שוכחת ובעלי יעץ לי לכתוב על הדף וגם עזר לי .. עצוב לי נורא ומבולבל לי נורא הראש שלי מתפוצץ תעזרו לי בבקשה

04/11/2020 | 19:34 | מאת: סוריקטה

בין טוב לרע, מועיל מזיק... חטולית, אפשר להתפוצץ מזה. כל כך מובן. יפה שאת יודעת שאת זקוקה לדמות אחראית. סוריקטה

05/11/2020 | 07:31 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה, ובתוך כל הכאוס והכאב אני גם רואה כמה כולם דואגים לך וכמה את חשובה ואהובה. מקווה שהכאב ירפה קצת ויאפשר לך לנוח. שלך שירה

05/11/2020 | 19:26 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי.. כבר היום גיסתי בחול שלחה לי בווצאפ צילום של ..בקבוק שמן קנאביס ותשלח לי בהקדם האפשרי...! אך שוב אותה בעיה ..לקחת על דעת עצמי ? מאוד רוצה אך מאוד פוחדת...חייבת מישהו שיגיד כן..ויאשר לי כאן רופא מומחה..שתהיה חותמת !! אז.....עדין באותו מצב! כלום לא נפתר בלי אישור רופא.. אודי מה דעתך ?? תודה חטולית

05/11/2020 | 19:29 | מאת: חטוליתוש

היי שירה כמה נהדר לי שנכנסת מאוד מעריכה כי יודעת שקשה לך אכן כן כולם דואגים לי וכולם לא מבינים מדוע הרופא לא הסביר ??? כבר לא יודעת מה לקחת כדי להקל על הכאבים וכדי שאוכל לישון בלילה תודה חטולית

הי חטולית, הייתי מציע לסמוך על מי שהוא 'מנהל המקרה', ה-case manneger שלך (בד"כ זה רופא המשפחה). הוא אמור לאסוף את כל האינפורמציה הסותרת ולסייע בלקיחת ההחלטה. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

וזה מבאס אותי מצד שני אם זה מבאס אז למה לא לעצור את ההשמנה? נכון... באסה. שונאת דיאטניות ואף פעם לא הסתדרתי עם אלה שאומרות לי מה לאכול או תפריטים. לא יעבוד! אז למה אני מתלוננת??? ועוד. הייתה ישיבת צוות. האנשים שרבתי זה בעבודה.. יהיה בסדר. העיניין הוא שפעם ריציתי את כולם. רציתי שקט!!! וויתרתי על דברים. ועכשיו לא מוותרת. לא מתפשרת ואני מנוסה הרבה יותר בעבודה. מלאת ביטחון וכן. רבתי על עקרונות חשובים לי. הבעייה שזה קשה!!!! מאוד קשה לשנות. מאדם שרק רוצה שקט ושלכולם יהיה טוב למה יהיה גם לי טוב...מה יעשה לי טוב... וזה היה דשה. אבל הסתדר שדברנו. ולשאלתך סוריקטה: כן. רבה עם כל מי שקרוב אך גם בעבודה קרה....מבאס. אבל אני יותר בטוחה בעצמי אז אולי זה לטובה???? לא יודעת. אולי גם אחרים היו בהלם???? ומה הדשר באותה הודעה לכתוב ששמנתי???? כי כל הלחץ יוצא על הפחמימות...פעם הייתי זמנה, מאוד שמנה. התחלתי טיפול והשומן בשנה הראשונה לטיפול רק גבר אך אחר כך בשנה השנייה והשלישית וכו הורדתי הרבה במשקל.... והנה רק השנה העלתי שוב מלא!!! שמרתי על הירידה כמה שנים טובות!! ומבאס. כאילו אין לי דרך לעצור...

הי מיכל, אולי זה כמו שתיארת שקרה עם תחילת הטיפול - יש יותר ויסות ושליטה בהמשך, וזה קשור אולי ליכולת לחיבור רגשי. מה שאומר שיש קצת עבודה לעשות... אודי

היי מיכל את לא היחידה שלא מסתדרת עם דיאטניות ועם תפריטים.. גם לי קשה איתם אפילו עם השנים מרוב דיאטות הגוף נהיה אנטי אז במקום לקבל עוד עצבים פשוט משתדלת לסים מעט רסן על עצמי לא שזה תמיד עובד אבל לפעמים כן אז בשביל הלפעמים האלה כן שווה לנסות חטולית

04/11/2020 | 20:34 | מאת: .במבי פצוע..

מיכלי מותק.... מה יהיה ? נראה לך שתמיד נצטרך ללכת לטיפול ? למה אני שואלת אותך ? בגלל שלדעתי הגעת זמן לא רב אחרי לאודי.. מתי הגעת ? אני הגעתי לפורום של אודי בנובמבר 2009..וואללה.. 11 שנים... וגם למטפלת שלך הגעת זמן לא רב אחרי שאני הגעתי לאמא צביה ..לא. אני הגעתי לאמא צביה ביוני 2009 מתי את הגעת למטפלת שלך ? .... כן.. את גדלת,התפתחת אפילו עשית סוג של סיום ופרידה מהמטפלת שלך... ..... אני אפילו לא מעלה בדעתי אפילו להעלות על דל מחשבותי רעיון של סיום ממנה... .... ועכשיו ? את אולי מתארת את הזרימה של החיים ? כשאני קורת אותך לאורך זמן אני רואה בדמיוני תרשים של א.ק.ג... גדילה, התפתחות, הצלחה בשמירה על בריאות הגוף ואכילה נכונה,נסיון 'ללכת לבד' חזרה, נסיגה, השמנה וכו'.... ואולי אוטוטו שוב תהיה אכילה נכונה והמשך גדילה והתפתחות... ואולי החיים שלנו זה קצת כמו 'צעד תימני'... ??? ... ותודה מיכלי על הברכות ליום הולדתי :) שלך, במבי

05/11/2020 | 19:42 | מאת: חטוליתוש

רוצה לומר לך רק בכמה מילים קצרות גמני כמו מיכלי נמצאת באותו תהליך ומרגישה כמוה ..... כן לצערי כי תמיד מתעוררים עוד טריגרים שמביאים ל מקומות האלה לצערי.. המנחם הרגיל הוא תמיד האוכל..ואז עליה במשקל..גם הקורונה עוזרת לא מעט כיום ולא סיפרת מה איתך אייך את מרגישה..מה קורה איתך ?? מתגעגעת לכתיבה היפה שלך חטולית

02/11/2020 | 13:42 | מאת: שירה2017

אני במצב לא פשוט, לא יודעת מה לכתוב כדי לא להשמע כל כך, אבל אני כל כך. רציתי רק לשלוח ברכות לשתי ילדות היומולדת המאוד מיוחדות - סוריקטה ובמבי, שיום הולדתכן חל בימים אלה ממש. מאחלת לכן שנה פשוטה יותר בתוך הכמעט בלתי אפשרי והרבה כוחות להמשיך לנוע ולראות ולקטוף את נקודות האור שמרצדות שם בשבילכן. שלכם שירה

02/11/2020 | 20:07 | מאת: מכל

שירה יקרה, מקווה שהמצב הלא פשוט יעבור כמו כל גל שעובר... ולמקסימות סוריקטה ובמבי, התלבטתי איך יתקבל. אמנם אביב הזכירה אבל בכל זאת. אז מעיזה גם לברך אתכן בהרבה אושר ושכל משאלות לבכן יתגשמו לטובה....במבי בואי🤗גם אם קשה....נקבלך בזרועות פתוחות. מזל טוב! מקווה שתעשו משהו טוב עבור עצמכן( בעצם כבר הזכרתי זאת בהודעה של אביב. ברמיזה 😅)

02/11/2020 | 22:30 | מאת: .במבי פצוע..

וואוו שירה מותק !!!! כל כך מתרגשת .. את כל כך מיוחדת... אני קוראת אתכן ומרגישה מחוסרת כוחות לחלוטין.. מבולבלת..גם עם אמא צביה בלגן אחד גדול מאז הקורונה.. משהו לא מצליח להסתדר ולחזור לשפיות.. וההודעה שלך כל כך הפתיעה אותי ואני כותבת מהר לפני שהכוחות שוב יאזלו ממני.. רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך ומזל טוב סוריקטה עקרבית.. כן.. אני קוראת אותך.. גם אותך מיכל,וינשוף, וחתולית ואביב וכולכם... בגדול אני יודעת שכולכן 'על הפנים' תודה ענקית לך שירה מדהימה !!! איך יש לך את הכוחות לכתוב בכל אופן למרות המקום שאת נמצאת ??? אולי תלמדי אותי איזה קורס כזה ? :) :( ואודי ... הייתי צריכה שתיתן לי חבל שיצליח למשוך אותי מהמקום המטורלל והלא שפוי שאני נמצאת ממרץ .. נראה לי שעוד מעט אמא צביה תתייאש ממני... אני חושבת שגם אני מתייאשת ממני.. והקטע הוא שהתקבלתי לאיזו תוכנית אמנות שרציתי.. הלימודים מתחילים שבוע הבא ועדיין לא עניתי להם תשובה.. לקח להם זמן לענות לי תשובה חיובית ..הייתי במתח.. כשקיבלתי את התשובה החיובית שהתקבלתי לתוכנית הרגשתי שכאילו יש לי המוני המונים של זכוכיות בראש שמתפוצצים לי ורציתי למות... מאז שקיבלתי את התשובה אני מנסה לא לחשוב על זה.. אני שונאת אותי.. תודה לך שירה יקרה. שלך-במבי

הי שירה, איזה יופי של מחווה עשית! ובמבי - ברור שאת הולכת לתכנית שהתקבלת אליה. החבל אצלך, תאחזי בו... אודי

03/11/2020 | 01:39 | מאת: חטוליתוש

היי שירה את באמת כמו שאמרה במבי כל כך מיוחדת !! מצטערת כבר לא נכנסת כל הזמן לבדוק באם עלו הודעות גמני לא משו אך אם עדיין לא מאוחר מידי לברך אותך במבי ואותך סוריקטה יפתי אומר לכן את מה שלי קשה לעשות הגשימו את עצמכן יש לכן את כל הזמן שבעולם וגם את הכוח... יום הולדת שמח נשמות טובות ושירה..מה ההיינו עושות כאן בילעדייך ? נשמה נהדרת שאת שזוכרת תמיד חיבוק 《 ❤ 》 מכל הלב חטולית

04/11/2020 | 20:22 | מאת: .במבי פצוע..

תודה גדולה לך חתולית !! .... קראתי את התכתובות שלך ... אני שומעת את הסבל שלך... ממש סבל.. כאב פיזי עצום וכאב נפשי... וואו.... כואב... איתך חתולית, במבי

05/11/2020 | 19:32 | מאת: חטוליתוש

איזה כייף שנכנסת כל כך שמחה שאת כאן וכן את לגמרי צודקת תודה שאכפת לך חיבוק《 ❤》 חטולית