בריאה כבר שנים אך אינני מצליחה להפטר משיירי המחלה

שלום ותודה מראש על הפורום הזה . אני בת 25 , סבלתי מאנורקסיה בהיותי בת 16 ואחרי שנתיים של התבגרות תקינה ורגיעה ,בגיל 18 סבלתי מבולימיה ונזקקתי לטיפול תרופתי ,ליווי תזונתי ופסיכולוגי. ובכן, כבר שנים שהמחלה מלווה אותי,כמובן שעוצמות שונות אך שבע שנים שאני חיה עם המחלה הזו ואני כלכך עייפה. במקביל שירתתי בצבא, סיימתי בהצטיינות תואר וכעת מסיימת תואר שני בחו"ל . אבל אורלי, שום הצלחה או הישג בחיי לא מקביל לתחושת השליטה באכילה, הכמיהה לרדת במשקל (על אף שאינני צריכה) והמחשבה של סוף היום בה אני יודעת שאכלתי יותר מדי. המגורים בארץ זרה לבד רק מעצימים את התחושות הללו. אני לא מצליחה להשתלט על הבולמוסים, אך אני לא מקיאה , מפחדת לרדת לתיהום העמוק של ההקאות כי אני פה לבד ולא אוכל להציל את עצמי מריטואל ההקאות. האכילה הרגשית איננה פוסקת. אך אני עושה את המקסימום, מקפידה על כל יסודות הטיפול הקוגנטיבי: מנהלת יומן אכילה, מתכננת מה אוכל . אך גם זה כבר הפך לאובססיה. אינני יודעת מה לעשות אני כלכך משתדלת אך שיירי המחלה נמצאים בכל חלק וחלק בגוף. האם זה אי פעם יפסק? או שעלי להשלים עם העובדה שהפרעות אכילה תמיד ישארו חלק מחיי? תודה על המקום וההקשבה.

הפרעות אכילה אינם חייבות להיות חלק מחייך לתמיד את יכולה לצאת מזה לתמיד אך כדי לצאת מזה על באמת את חייבת לקבל טיפול מקצועי טוב בשיחות בו תלמדי להתמודד עם הפחדים והקשיים ותלמדי לאהוב ולקבל את עצמך כמו שאת. עד שלא תלמדי להתמודד ולא לברוח לא באמת תצאי משם והריחוק והלבד והניכר לא עושים טוב. היום עם פלאי הטכנולוגיה עם תלכי למטפל או מטפלת טובים התמיכה הרגשית יכולה להיעשות גם דרך הסקייפ או בכל אמצעי טכנולוגי אחר כמובן שזה לא משתווה לכתף תומכת וחיבוק אך עדיף מכלום. את חייבת לקבל טיפול אחרת תשארי במעגל הזה לעולם.את לומדת ולומדת אך בעצם את לא חיה כי זה לא חיים לחיות בצורה כזו כמה אפשר להתנהל כך מול האוכל ולבזבז את כל האנרגיות על קלוריות ואוכל זה נורא. לכי קבלי טיפול ולמדי את החיים לפני כל תואר זה חשוב הרבה יותר וזה יציל אותך.