לא יודעת אם פה זה המקום..

אבל אני מרגישה שיש לי די הרבה בבטן, ואי אפשר להגיד את זה לאף אחד קרוב בלי ’לזכות’ בתגובות ומבטים ונזיפות. בשנה שעברה , כתה י"ב, התחלתי לפתח הפרעות אכילה קלות. מה זה קלות? פשוט שלא אכלתי בבית ספר. קמתי בבוקר, שתיתי כוס תה (אם בכלל), ועד שחזרתי הביתה לא אכלתי כלום. לפעמים זה היה בארבע, ואז זה נורמלי, ולפעמים גם בעשר וחצי ולא אכלתי שום דבר. יום אחד בסוף השנה חברה טובה גילתה את זה, ואז היא ידעה להכריח אותי לאכול וגם לא לעשות מזה עניין ולהשאיר את זה בינינו, וכשנגמרו הלימודים זה נפתר וזהו. השנה יצאתי מהבית, שירות לאומי, ובתחילת השנה ממש השתדלתי להקפיד על ארוחות מסודרות, אבל העיסוק הזה נעשה לי אובססיבי ומגעיל ולאט לאט חזרתי לאכול ארוחה אחת ביום, ארוחה וחצי לפעמים.. עם הזמן גם זה התמעט. התחילה לי תקופה ממש לא טובה בשירות ובמקביל גם עניין האכילה הלך והתדרדר. הרגשתי שאני לא שולטת בשום דבר, אז לפחות שבזה אשלוט. וכל החברות המודאגות מסביבי רק דירבנו אותי לאתגר את עצמי עוד יותר, ובסוף כל שבוע הייתה שבת בבית שנתתי לרסן לרדת גם קצת לצד השני, לבולמוסי אכילה מגעילים שהובילו לצמצום של מה שאכלתי בשבוע שאחריהם. וכל התקופה הזאת נגמרה בהחלטה לעזוב את מקום השירות, ובשבועיים שבהם לא הייתי בבית ואפילו את סוף השבוע הזה לאכול לא היה לי, ויום רביעי אחד שבכיתי לחברה שלי אחרי שקלטתי שעברו יומיים וכל מה שאכלתי היה גזר אחד קטן. (לא יודעת כמה זה דרמטי, בשבילי זה היה. אני באה מבית שאוכל הוא ממש עניין משמעותי. ארוחות שבת תמיד ממש מושקעות, כל אירוע יוצאים לאכול.. דברים כאלה. עוד דבר שחשוב לציין, נראה לי, שהייתי ילדה שמנה. במהלך ההתבגרות שלי רזיתי מאוד, אבל עדיין יש מה להוריד..) עברתי למקום שירות אחר, בלי להגיד לאף אחד על כל מה שהיה, עם ארוחות מסודרות ואנשים שמסתכלים אז צריך לאכול, ודירה שבה האוכל הוא לא כזה אישו היסטרי כמו שהיה בדירה הקודמת, אז די חזרתי לאכול. עד שבוקר בהיר אחד הסתכלתי במראה ושנאתי את מה שראיתי, אז התחלתי לחזור לשם. אבל חברה שלי ממש נבהלה ואמרה שעדיף שאעשה דיאטה נורמלית כדי לא לחזור לשם. אז התחלתי לעשות דיאטה נורמלית, ובשבוע הראשון ירדתי יפה והייתה מוטיבציה לשבוע שאח"כ. כלומר, השבוע. אז יצאתי להליכה כל יום ובעיקרון ממש הקפדתי על התפריט שוב, עד שיום אחד הלכתי עם חברה וממש התחשק לה שנאכל גלידה. מתוך רצון שלא להעמיד את עצמי בפינה של "זאת שלא אוכלת" או "זאת שעושה דיאטה" שוב, לא אמרתי להן שזה המצב. ולכן גם לא ממש יכולתי להגיד לא בלי להיכנס למקומות מיותרים.. אז ביום שאחרי צמצמתי את התפריט משמעותית, וראיתי שזה לא נורא.. אז שוב התצטמצם התפריט, למרות שהקפדתי שלא, וביום שישי עליתי על המשקל.. וירדתי 200 גרם. מה שהתבטא בהתקף של אכילה של דברים שאסרתי על עצמי בשבועיים האחרונים, ובשבת שהייתה הרבה פחות מרוסנת משהייתה צריכה להיות. והנה אני פה, במוצ"ש, לפני שבוע חדש.. וממש תוהה מה הלאה. נמאס לי שזה מעסיק אותי כ"כ. זה מגעיל אותי. אני גם ממש לא אוהבת את איך שאני נראית. והשילוב בין השניים.. איכס. תודה על ההקשבה והמקום. לא חושבת שיש לי עוד מקום אחר שבו אני יכולה להגיד את הדברים בכזאת ישירות ופתיחות. שבוע טוב ומוצלח!

זה בדיוק המקום שאליו היית צריכה להגיע כדי לשמוע שיש לך הפרעת אכילה ואת בבעייה רצינית. עצם העובדה שהאוכל מנהל את חייך והכל סובב סביב האוכל וההתעסקות המתמדת בו מעיד שאכן יקירתי יש לך בעייה רצינית. את חייבת לבדוק ומהר מאיפה באה הבעייה וללכת לטיפול בשיחות כדי לטפל בשורש הבעייה. אני בטוחה שזה לא נוח לך להתנהל ככה וכי היית רוצה לשנות דברים או אולי אני טועה. אם אכן אני צודקת עשי זאת מהר לפני שיהיה מאוחר מדי