אנורקסיה: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

אנורקסיה: מרעיבות את עצמן לדעת

אנורקסיה היא הפרעת אכילה המתפתחת בעיקר בקרב נערות וצעירות, ועלולה להוביל לבעיות בריאות קשות - ואף למוות. נורות אזהרה: הימנעות מאכילה והתעסקות במשקל אנורקסיה (Anorexia nervosa) היא הפרעת אכילה קשה וכרונית, המאפיינת בעיקר נערות ונשים צעירות (כ-90% מהמקרים); ישנן נשים שהפרעת האכילה הזו מלווה אותן לאורך כל חייהן. כ-10% מהמקרים של אנורקסיה מתפתחים אצל נערים; ויש גם מקרים מעטים של אנורקסיה בקרב ילדות וילדים, מתחת לגיל 12.מהי השכיחות של אנורקסיה?קשה מאד להעריך במדויק את שכיחות ההפרעה, גם מכיוון שלעיתים הסובלות מאנורקסיה מצליחות להעמיד פנים שהן אוכלות. על פי המרכז האמריקאי להתמכרויות, ההערכות הן כי 1%-5% מהנערות והנשים סובלות מאנורקסיה; הגיל הממוצע הוא 17. גם עם טיפול מלא, רק כ-60% מחלימות לחלוטין מאנורקסיה - ויחיו ללא הפרעות אכילה. אצל כ-20% תושג החלמה חלקית, דהיינו ללא סכנת חיים - אולם תמיד יתקיים עיסוק במשקל ובאוכל; רב הסיכוי כי...
ללמוד עוד על אנורקסיה
ניתוח קיצור קיבה: הכנה מנטלית - הדרך לשימור ההצלחה-תמונה

האם גם אתם סבורים שניתוח קיצור קיבה מהווה "פתרון קסם"...

מאת: אסיא מדיקל
19/06/2019
התמכרויות בני נוער: חובה לטפל בהקדם!-תמונה

הסיוט הגדול של כל ההורים: התמכרות של ילדיהם המתבגרים -...

מאת: אלנה צ'רבקוף
24/10/2018
אפילפסיה: כך תגיעו לשילוב התרופתי הנכון-תמונה

התאמת טיפול תרופתי מדויק לחולה אפילפסיה היא ממש "אומנות",...

מאת: ד"ר בלט אילן
10/09/2019
איך נזהה הפרעות אכילה?-תמונה

הרגלי האכילה של מתבגרים בחופשות הופכים לפחות מסודרים בשל...

מאת: מיכל אופיר...
02/08/2010

אנורקסיה: רופאים מומלצים

תמר כדורי שילוח

פסיכולוג קליני ,מומחה לפסיכולוגיה קלינית
(0 דירוג ממוצע)
(0 חוות דעת)
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל לאנורקסיה?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

אנורקסיה: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

כתבתי משהו לשירה, קבלתי תגובות, ולכן חושבת שזו הזדמנות נהדרת להמחיש את מה שאני חושבת בגדול, וגם ספציפית כאן בפורום, כאשר אני נותנת תגובה בו במקום. כל מה שאכתוב הפרטים אמיתיים לחלוטין, עד הקטן שבהם, אבל השמות בדויים. אנורקסיה – מחלה נוראית. שני מקרים שאני מכירה באופן אישי. בת כתתי, חברה, יפהפיה בצורה לא רגילה, מוצלחת, חכמה ומוכשרת, מין נסיכה של פעם בדור, שאין בחור שראה אותה ולא רצה אותה לאשתו. ואין מי שהיה בנוכחותה ולא הרגיש נחות, היא הייתה ממש נסיכה בכל המובנים. התחתנה עם בעל גם כן מוצלח, ונולדו להם 5 ילדים. השניה הייתה בצלמה ובדמותה של האם, במיוחד יפה ומוצלחת, ואז בגיל 15 היא החליטה שהיא שמנה מדי! לא יודעת מה היה ה BMI שלה, אבל היא הייתה בערך גובה 175-170 ס"מ ומתארת לעצמי ששקלה משהו כמו 55-60. בתחילה הדיאטה עוררה חיוכים, אבל לאט לאט זה נהיה רציני, היא הרעיבה את עצמה, עד שאושפזה, גם כאשר שקלה 35 קילו, ונראתה כמו ניצולי המחנות, טענה שהיא שמנה מדי. מי לא הגיע כדי להשפיע עליה, כל המי ומי, אבל היא בשלה, היא שמנה מדי. הסוף היה נוראי, היא נפטרה (לא מבינה איך נפטרים בבית חולים מזה, איך זה שהם לא מזינים אותם????), זו הייתה טראומה נוראית לכולנו שהכרנו אותם, לראות את הפרח הזה קמל כתוצאה מאילוזיה נוראית שכזו. כשהייתי שם לבקר, ראיתי עוד כמה שלדים שכאלו, זה היה נורא. הפעם השניה, שהיא עדיין לא הסתיימה זו אמא של ידידה. אשה מבוגרת, שהייתה מאד פעילה והפכה לחצי סיעודית ומאה אחוז משותקת. היא צלולה אבל מדי פעם היא שוכחת זמנים וחוזרת לעבר, ואז היא כועסת על מישהו או משהו, שלא ידוע בדיוק על מה, והיא שניזונה כבר שנים רק מאינשור, מתחילה לעשות 'הפגנות' ולא מוכנה להכניס כלום לפה. לא עוזר כלום, היא עושה בדווקא, הידידה שלי וכל הילדים נכנסים להיסטריה, את הנוזלים שמכניסים לה היא זורקת, וחולפים כמה ימים לפעמים 2 לפעמים 3 והיא מקסימום מכניסה אינשור אחד', הפרצוף שלה נהיה כמו למון סחוט אחרי 4 ימים בשמש, ואז זה חולף, והיא חוזרת לאכול, והידידה שלי כל הזמן בפוביה, מה יהיה כשהיא מרעיבה את עצמה. לא פעם אני שם מנסה לעזור, ורואה את המצב שמכניס נורא נורא ללחץ. לרגע לא עולה בדעתי לרצות להיות חולה במחלה זו... אבל... וכאן מגיע האבל הגדול. אני לפעמים אוהבת לראות דברים מחוץ לקופסה, לראות בגדול, זה גם יכול להועיל וגם יכול להיות נחמד לכל הצדדים ולשעשע זה בוודאי שיכול בצורה החיובית שלו, ונזכרתי בהם עכשיו. הייתה לי חברה, אקרא לה נילי - אשה צעירה אמא לכמה ילדים שקבלה את המחלה. היא הייתה בדיוק אחרי לידה, עוד בהריון גילו את זה, וחיכו ללדת כדי להתחיל עם הטיפולים. כשהגעתי לבקר אותה בפעם הראשונה, היא הייתה מיואשת עד התהום, בצער שקשה להכיל ואמרה לי שאמרו לה שתלך להוספיס, כי ימיה ספורים. ואני בשיא הכנות מנסה לעודד אותה, שעוד יהיה טוב, ומצליחה להפיך בה רוח חיים. הייתי באה אליה יחד, היינו שרות,מדברות משוחחות, אבל הכל מתוך אופטימיות, שהיא תצא מזה. כעבור כמה שבועות שחררו את נילי לביתה, אבל חלפו 6 חודשים והיא חזרה לבית חולים כאשר המצב קשה ביותר. עשינו כל החברות תורנות סביב לשעון, ישבנו אתה שעות, מנסות כמה שאנחנו יכולות להפיח בה אפילו קצת שמחה, מה לא ניסינו? והיא לא רצתה למות, היא רצתה לחיות, ובכל פעם כאשר הייתי מגיעה היא הייתה אומרת, סגרנו, אני הולכת לחיות נכון??? בשום אופן אני לא אמות, לא מאמינה למה שהרופאים אומרים, אני אצא מזה, אין מצב שאני לא חוזרת הביתה לילדים שלי. הייתה תקופה שכל מה שבקשה שאביא אותה לביקור בבית שלה, הפכתי את העולם שבית חולים יאשר, אז שראש המחלקה אמר לי, את לא מבינה, זו רק דרך שלה לנסות לחזור למה שלא יהיה, היא לא באמת רוצה לבקר בבית. זה היה נורא לראות את המצב הקשה שלה, ואת הרצון העצום שלה לחיים. מי שכל כך רוצה לחיות וימיה ספורים, זה דבר שקשה מאד לחזות בו. יום חמישי אחד בלילה, קרוב לחצות מתקשרת אלי חברה משותפת ואומרת לי, אני נורא דואגת בואי נלך עכשיו, אמרתי לה שתתן לי שעה לסיים את הבישולים לשבת ונסע. (אמא של נילי, שגרה מחוץ לעיר ישנה אצלי באותו לילה, והיא לא ידעה מכלום, אשה מבוגרת שכבר ישנה כמה שעות טובות מאז שחזרה לבקר את בתה בבית חולים) אספתי את חברתי כעבור כשעה והגענו לבית החולים. ישבה שם חברה אחרת, ואמרה שהסבל של נילי הוא נוראי, והיא בבטן צעקה נוראות, וכל הזמן הצעקות הלכו וגברו, ואז קרה משהו נוראי, היא התחילה לצעוק 'לא לא לא' וממש דחפה עם הידיים, נראה היה שהיא רואה משהו ומנסה בכל הכוח להדוף את זה, זה היה נורא לראות ולשמוע, היה נראה שהיא רואה את מלאך המוות ולא מוכנה להכנע, לא מוכנה לתת לו לקחת אותה. ואני עשיתי משהו שהרבה מצפון היה לי מזה לאחר מכן, הלכתי לאחות ואמרתי לה, היא סובלת נוראיות איך את יכולה להקל עליה. האחות נכנסה לחדר, ראתה מה המצב וחזרה עם זריקה, ולא חלפה חצי שעה והיא החזירה את נשמתה לבוראה. עד כאן לסיטואציה הזו, עכשיו לשניה. יש לי חברה נוספת אקרא לה שירי, אני מכירה אותי מאז שאנחנו ילדות קטנות, ותמיד יש לה טבע אובדני, היא עברה טראומה קשה בגיל קטן ולא יודעת אם יש לזה שייכות אם לאו, אבל אני זוכרת שבגיל 9 עברתי אתה פעם ליד בניין גבוה, והיא אומרת לי "בואי נעלה למעלה ונקפוץ, מי צריך את החיים הללו!" תמיד היו לה רעיונות איך לסיים את החיים. בגרנו, הבנתי שהיא לא מתכוונת לממש את הנטיה לאובדנות, אבל לא פעם היא מספרת לי שבכתה כל הלילה בבקשה לא לקום בבוקר, לא רוצה לחיות, ולאו דוקא בגלל שכל כך רע לא (אי אפשר לדעת מה בדיוק קורה אצל השני, אבל אני שופטת על פי מה שהיא מספרת לי) אם הילדים הרגיזו אותה, מישהו פגע בה, מספיק כדי שהיא תייחל למות. כאשר קורה פיגוע רח"ל, לא פעם אשמע ממנה שהיא מקנא בקורבנות, סיימו כבר את הסיוט ששמו חיים. אגב, יש לה קריירה יפה מאד, ילדים מוצלחים, היא מספרת שהזוגיות שלה טובה, כך שאני לא חושבת שזה שייך לנסיבות, יותר שייך למצב הפסיכולוגי שלה. ועכשיו לעצם העניין - בכל אופן, אחרי שקראתי כאן את התגובות למה שכתבתי לשירה, חשבתי לעצמי, וואו! איזה רעיון עצום אלו בשעתו הייתי מחברת בין שירי לנילי, זה היה יכול להיות חיבור מצוין. שירי הייתה משכנעת את נילי שבכלל לא כל כך נורא למות, שמגיעים למנוחה ושלווה ושהחיים הם רק מעמסה. מי יודע, אולי הייתה מצליחה לגרום לה שתרגיש פחות רע עם זה שהיא עוזבת את העולם? לפתע הייתה מגלה שיש מי שרוצה להיות במקומה. (לא בטוח שבאמת שירי רוצה למות, פעם היא חששה שיש לה גידול, וראיתי שהיא מאד נלחצה, אז אולי ברגע האמת היא דוקא תעדיף לא ללכת, לא יודעת, אבל זה מה שהיא משדרת כל החיים) אולי נילי הייתה קצת משכנעת את שירי שתשמח עם החיים, עם כל יום, עם כל נשימה, וחושבתני שחבל מאד שלא עשיתי קשר בינהם. הרצון הנוראי של נילי לחיות, ואי היכולת להשלים עם המוות יכול להיות שהיה נהיה קל יותר אילו הייתה שומעת את פילוסופיית החיים של שירי, אותי הייתה מצליחה להינחם על חייה הצעירים שנגדעים בצורה טרגית כל כך. מה אני רוצה לומר, שדבר שהוא שלילי במהותו יכול להיות לפעמים דווקא בעל תועלת בנסיבות מסוימות. המלח שאנו אוכלים, הרי רכיב אחד שלו אבקת נתרן נפיצה ביותר במים ורעילה, המלח אינו רעיל, (לא בטוח שאני מצטטת כאן נכון, אבל העקרון הוא נכון, שישנן תרכובות שכל אחד מהם לחוד רעיל, אבל ביחד הם מביאים תועלת!) כך גם בהתנהלות שלנו. בעיית האכילה היא בעיה שכל קיצוניות שלה לא טובה, אנורקסיה היא איומה, אבל הקיצוניות השניה, גם כן קשה ביותר, ואנשים עם משקל עודף קיצוני סובלים מאד, ועל פני הסקאלה הזו ישנם הרבה מאד נקודות, לא כל הפרעת אכילה היא נרקוטית שתביא לתמותה, ולא כל תוספת של 10 קילוגרם תהרוג את האדם. אבל, ההפרעה הזו, רעה ככל שתהיה, אם נדע להפיק ממנה את הטוב, יכולה להביא תועלת, שהרי מי שאוחז בידו את המפתח לדעת איך להשליט את הרגשות שלו על הדרישות הפיזיות, יכול היה ללמד את אלו שאין להם את היכולת להתגבר על הרצון הפיזי לאוכל בעודף. למרות שהסבות להפרעות האכילה יכולות להיות שליליות ביותר, אבל אי אפשר להתעלם מהעוצמה של היכולת שלהם לדכא רצונות פיזיים, ואם חלק מהעוצמה הזו היה לאלו שלא יכולים להיות מאוזנים באכילה שלהם, ואוכלים יותר מדי, אזי היה להם ממה ללמוד. כן, גם מתוך הפרעות שיש לנו, אפשר לנסות ולמצא איך יכולים להביא תועלת אתנו, ולכן חיבור בין שני קיצוניות של הפרעות אכילה יכול להביא תועלת לשני הצדדים, האחד ילמד איך להתגבר על תאוות האכילה שמקורה יכול להיות אף הוא בבעיות רגשיות מכל מיני סוגים, והשני ילמד את עם החיים שיכולים לקבל דרך האכילה. האחת תלמד את ההרגשה של 'הטהרות' בזה שמתנזרים מכל המתוק המתוק הזה, והשניה תלמד את הסיפוק שאפשר לקבל דווקא מתוך האכילה. לא חקרתי את הנושא הזה לעומק, אבל ככל שאני חושבת שעליו, אני בהחלט חושבת שהוא שווה מחקר, ואני חושבת שאילו היו לוקחים את בעיות האכילה ונותנים לאלו שסובלים מהם לנסות לעזור לצד השני של הסקאלה, אני חושבת שזה היה עוזר להם להתגבר על הבעיות. לא יודעת מי שהגיע עד לכאן, אבל מי שכאן אתי סתם מגיעה לו מדליה, בכל אופן, אני מנסה לומר שאפשר לומר כאן בפורום איזו שהיא אמירה, והופ... קופץ הפיוז לאנשים...כי האמירה לא תואמת בדיוק את סוג התגובות שהם רגילים לתת או לקבל, ואם זה לא נמצא בשבלונה, אז וואו! זה נורא ואיום. יש תגובות שמתאימות לסוג מסוים של הודעות, ואילו ההודעות הלגטימיות, מה שלא נמצא באותו מתחם, גם בלי לנתח אותו יותר מדי הוא לקטימי ולא ראוי. כך אני רואה את זה. כל טוב SUNDAY, MONDAY, TUESDAY, WEDNSDAY, THURSDAY. FRIDAY ואולי נתחיל תכף גם עם שמות של חודשי השנה.

הי סנדיי, דברייך מזכירים לי, שפעם בשיעור פרמקולוגיה בדוקטורט שלי, המרצה הדגימה כיצד חומרים מסויימים משפיעים על הנפש והזריקה לחולדה חומר שגרם לה להיות מודכאת. אפשר ממש היה לראות את החיה עצובה וחסרת כוחות. לאחר מכן היא הזריקה לחולדה אחרת דופמין כדי להראות מאניה או משהו שדומה לפסיכוזה. היא הניחה גם את החולדה הזו בכלוב והיא רצה והשתוללה וטיפסה על החולדה העצובה, דחפה אותה והזיזה אותה - עד שהמדוכאת התחילה לזוז. אני זוכר שהייתי מרותק למה שקורה בכלוב, במקום בהדגמות שהמשיכו... אבל יש כמה הבדלים ביננו לבין עכברים... אודי

בנות יקרות ואודי, הלכתי עם הסערה שהיתה כאן כל הימים האלה, שבתי וקראתי את ההודעות, הלכתי אפילו לפורום שבו לקחו חלק כמה מכן ולא היה לי מושג על קיומו. בסופו של דבר הכל קשור בבדידות, ביד נואשת של טובע שמבקש הצלה, בצורך בסיסי להראות, להיות, בצורך לעוד מקום שאולי אפשר להאחז בו. חיכיתי להודעות שתעלנה אחרי החג והן עלו. הודעות ארוכות וקשות ונוקבות. בשורה התחתונה התחושה היא שהמקום הזה לא ישוב להיות כשהיה או לא ישוב בכלל. קשה לי להמנע מתחושת האשמה על פתיחת הסכר שדרכו יצאו כל כך הרבה כעסים וכאבים וקשה לי שהכל יעמוד ויקפא מבלי שיוכל להפתר. לא הייתי מאוד פעילה כאן, ורב הזמן הרגשתי שאתה אודי לא מצליח לענות על הצורך שלי, וכשהזמנת אותי לענות או להרהר ועניתי, לא היה לזה המשך. וכן, יש את מגבלות העולם הוירטואלי כמו שיש את מגבלות הטיפול, ותקשורת אינטנסיבית כמו שאני צריכה לא יכולה להתקיים באף אחד מהמקומות האלה. בור החסכים המאוד ראשוניים האלה לא יוכל להתמלא. אביב יקרה, מצטערת שהרגשת שאני מאשימה אותך, לא זו היתה הכוונה. גם לא הבנתי אם את צינית באמירה "תודה שעזרת לי" או לא... על דומיננטיות ודינמיקה כבר דיברנו, ואין כל רע בכך שמישהו יודע לקחת מקום, גם אני הייתי רוצה לדעת לקחת יותר מקום. אין ספק שהשקעת מאמצים רבים גם בדברים שהבאת מעצמך וגם בדרך בה התמדת להגיב לאחרות. אבל זה גם טבעי שנוכחות דומיננטית תעורר קנאה ושתהיה מלחמה על המקום. אני דווקא רואה את מה שקרה כמשהו שיכול לחזק את הקבוצה בפורום ומרגישה שהייתי מוכנה להתאמץ יותר, לתת מקום לאחרות וגם לעצמי, בדיוק כמו שכתבת לי אביב. אבל, אני מניחה ששתיכן, אביב וסוריקטה, שהייתן מאוד דומיננטיות כאן, החלטתן לפרוש, ויכול להיות שהקבוצה כולה תתפרק. התקופה האחרונה מאז שהמטפל שלי נסע סוערת מאוד. את הקושי אני ממירה בעשייה אינטנסיבית ורובוטית במיוחד וערוץ הכאב היחידי הוא הפגיעה העצמית והפרעת האכילה הלא מטופלת (אנורקסיה) שמחריפה. זה מה שמניע את הימים, ספירת קלוריות כדי שלא אספור דקות לסוף היום, צום, כדי שאראה כמה אני חזקה והקאות כדי להתנקות. בלילה אני בעיקר מקווה שלא יגיע מחר והכי שלא אתעורר יותר. גם אני שומעת קולות ויש בתוכי עצמיים מרובים אבל קשה לי מאוד עם דיבור בלשון רבים. אולי כלום ממה שכתבתי לא קשור. ככה אני רואה את פני הדברים. ככה אני מרגישה. ככה אני כועסת. שלכם, שירה

ממש אבל ממש לא הייתי צינית.. ניכנסתי עבורך כי חשוב לי שלא תיקחי אשמה עלייך את לא אשמה בכלום!!!! ואני באמת מודה על השיח הזה ....כבר כתבתי בעבר לשיר ואדבר רק בשמי כבר מזמן רציתי לעשות את הצעד הזה .. אני חושבת שזה צעד נכון ... והשבוע וחצי הזה מאז שעלו כאן הדברים רק מוכיחים את זה מבחינתי .... רוצה יותר במציאות ,להיות שם עם היש ולתת לעצמי את המקום שמרגיש אותו. יש בי קבלה שהיש הזה לא ימלא את הבור . .אבל הוא בהחלט יכול וראוי לחיות לידו .. ואולי זה הזמן שלך ושל סנופקין ואחרות .. ושירה הפורום לא יתפרק ...כל זמן שאודי כאן ואודי בהחלט כאן מחוייב כתמיד הפורום יהיה .. אולי שונה אבל בהחלט יהיה .... ויודעת שעכשיו ממש קשה .. אולי זה זמן לתת מקום לרגשות שעולים.... אתך בלב

שירה יקרה, יודעת מה?מכל הדברים שכתבת.( את ממש נבונה ורואה ומבינה.אני כבר הלכתי לאיבוד) הכי קשה זה דווקא המקום שלך!!! עצוב לי לקרוא על בעיות האכילה ושאת ללא טיפול ובעיקר שלא רוצה שיגיע מחר.תחושה שמוכרת לי היטב לצערי....בבקשה מצאי מישהו שיעזור לך לפני שידרדר. בבקשה עזרי לעצמך כי את החשובה! מה שיהיה פה בפורום.. יהיה. כל אחת בוחרת את שלה. אבל את יקרה, בבקשה מצאי טיפול זאת תקופה ארוכה מידיי בשביל להשאר לבד..איתך יקרה.

מתוקה ואהובה שאת אין עליך שום אשמה ממש לא!! כנראה שכך דברים היו צרכים להפטר.. לא חושבת שהמקום עומד לפני פירוק...אולי רק הפוגה זמנית.. וכדי שבאמת הסדר חחזור על כנו צריך רק להכנס לשתף ולהיות...כמובן שכל אחת לפי יכולתה כואב לי לשמוע כמה את סובלת מותר לך להרגיש מה שמרגיש לך ומותר לך גם לכעוס את לא רובוטית אהובה שאת ואת נהדרת בכל מישור שאני מכירה כאן כייף לקרא אותך וכייף בכלל כשאת כאן אוהבת אותך חטולית

הי שירה, תנועה ושינוי - זה דבר טוב. מפחיד - אבל טוב. הקבוצה והפרטים בה - משתנים. חלק מהשינוי קשור אולי למעין חוויית אבל על מה שלא יכול להיות אבל היינו רוצים שיהיה. איני יודע להגיד האם אנו כקבוצה מיצינו את תפקידנו, זה עדיין מוקדם מדי. ואם כן - זה גם בסדר. הדבר החשוב (כמוש כתבו לך) הוא לשמור על עצמך. אודי

הבנתי בערך למה התכוונת. כתבת ארוך וקצת מייגע בשבילי אבל בשורה התחתונה הרעיון הוא ללמוד אחד מהשני. אבל זה לא עובד כך. כי אנורקסיה או הפרעות אכילה הן הפרעות,! הן לא דבר שניתן ללמוד ולצמוח ממנו.... ואודי...הבנתי למה שהתכוונת לתת במה....ו...דווקא ממש ניסיתי להבין. והפעם לא מעצבן אותי מה שמנדיי כתבה או מקומם..פשוט קוראת. מנסה להבין...ומותר להביע דעה. מעניין השינוי המרענן😁

מיכלי מאמי שמחה שהגעת למסכנה הזו הרגשתי שאת כל הזמן לחוצה... וצודקת מאוד בענין האנורקסיה מחלה מחרידה אין ספק !! לא יכולה לכתוב הרבה כי שוב יש לי הפרעות בראיה אוהבת אותך

הי מיכל, בהפרעות מסוג זה יש את מרכיב חוסר הבחירה וחוסר השליטה, ולכן לא בטוח שיש במה לקנא. אלו גם הפרעות מסוכנות מאוד, וגורמות לסבל בל יתואר. אבל אני רואה שמיטיבים להבהיר את הדברים, וזה יפה בעיני. אודי

שלום, אני בת 31 וסובלת מאוסטאופורוזיס עקב עבר של אנורקסיה. הונחתי על ידי רופאה מהמרפאה הראומטולוגית להקחת מדי יום סידן וויטמין D (מעדיפה שלא לתת תרופות בגיל הזה). קראתי בעבר מחקרים שמצאו ספיגת סידן משופרת מתוסף קלציום ציטרט לעומת קרבונט (כמובן שפחותה מזו שבמזון), אך גם ספיגה מופחתת בצריכת סידן בכמויות גבוהות. האם לדעתך עדיף לי לרכוש סידן קרבונט המכיל 600 מ"ג בכדור או קלציום ציטרט המכיל 340 מ"ג בכדור? משניהם אצרוך 2 ביום, ברווחים של מספר שעות זה מזה. לצערי אין באפשרותי לשאול את הרופאה, כיוון שהפגישה הבאה תהיה רק עוד כשנה וחצי. תודה

שלום רב, תקחי 2 כדורים של סידן ציטרט, כדור אחד פעמיים ליום, לאחרי אוכל הלא חלבי, כי הסידן לא נספג טוב אם דברי חלב. בברכה, דר ילנה סיגל

חג שמח, ילנה סיגל

פורומים בנושא אנורקסיה
פורום תזונה בהריון
קארין גרינבוים,דיאטנית קלינית, תענה בפורום לכל השאלות בנושא תזונה במהלך...
פורום תזונה קלינית - שיבא תל-השומר
בפורום יענו שאלות בנושאי תזונה מגוונים ע"י תזונאיות קליניות מוסמכות
פורום טיפול בהשמנת יתר ללא ניתוח
ד"ר רז ישיב לשאלות בנושא טיפולים בהשמנת יתר ללא ניתוח