פורום הפרעות אכילה - תמיכה

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות.
4269 הודעות
3178 תשובות מומחה
הפורום נסגר
02/04/2012 | 01:31 | מאת: אמא של....

אני אמא לבת 19 הסובלת מהפרעת אכילה. ביתי היא רקדנית יפה ומוצלחת אבל עם דימוי עצמי נמוך מאד. גובהה 1.70 והיא שוקלת 42 קג'. היינו אצל פסיכיאטרית (יותר ע"מ שביתי תשמע את האבחנה, כי אני לצערי כבר ידעתי) והיא עכשיו מבינה שהיא חייבת טיפול. למרות ההבנה היא לא רוצה ללכת לדיאטנית. היא מוכנה לטיפול פסיכולוגי בלבד. יש לי מס' שאלות:- האם להתעקש איתה? מה עדיף מטפלים או פסיכולוגים? האם אפשר לקבל המלצה על פסיכולוגים/מטפלים באיזור חולון, בת-ים, רשל"צ? תודה

לקריאה נוספת והעמקה
07/04/2012 | 21:22 | מאת:

אמא יקרה בתך בבעיה ואת זה את כבר יודעת, בעיה שממנה סובלות הרבה בנות שרוקדות. יותר חשוב שתלך למטפל טוב מאשר לדיאטנית. ברגע שתלך למטפל טוב או פסיכולוג טוב שההתמחות שלו הפרעות אכילה וחשוב שזו תהיה ההתמחות שלו אין ספק שהיא תלמד לאהוב ולקבל את עצמה כמו שהיא ואז הדימוי העצמי שלה יעלה. היא תלמד גם להתמודד עם הבעיות והפחדים שמהם היא בורחת וברגע שתפתור אותם תהיה במקום הנכון, הדימוי העצמי יעלה ואז גם ההתעסקות באוכל וההרעבה ייעלמו. חשוב טיפול טוב וכמובן שתתחבר למטפל שלה שאם לא יהיה חיבור היא לא תשתף פעולה. לא מכירה מטפלים באזור שלכם רק באזור השרון.

01/04/2012 | 14:18 | מאת: בדוי

החלטתי להפסיק לאכול כדאי שאוכל לרדת במשקל , לא רציתי משהו גדול רציתי בערך קילו או שני קילו . ביום הראשון שתיתי מרק ואכלתי יופלה וזהו וביום השני שתיתי רק שייק וזהו . ביום השלישי קמתי ממש חלשה וכאב לי הראש והיו לי בחילות וכאבו לי השרירים ברגליים . לכן אכלתי יותר וביום הרביעי גם כן אכלתי קצת פיתחתי אנורקסיה ? למרות שעכשיו אני מרגישה טוב יותר אני מניחה בגלל שאכלתי אבל אחרי שאני אוכלת יש לי בחילה . תודה מראש .

לקריאה נוספת והעמקה
07/04/2012 | 21:18 | מאת:

יקירתי פתחת הפרעת אכילה כל התעסקות יתר על המידה עם אוכל וקלוריות משמעה שאת בהפרעת אכילה. אין ספק שאם תמשיכי בצורה הזו מהר מאוד תפלי לתוך האנורקסיה את מהלכת על חבל דק. לא חבל עליך? עצרי את זה בזמן ובקשי עזרה מקצועית? ממה את בורחת? אין לי ספק שההתעסקות באוכל זה סוג של בריחה מהתמודדות עם קשיים ופחדים. לרדת במשקל צריך לאכול נכון ומאוזן דיאטה משמעותה אינה הרעבה עצמית. בקשי עזרה ומהר לפני שיהיה מאוחר מדי.

25/03/2012 | 14:48 | מאת: סיוון

המליצו לבתי ללכת לחברת אחד על אחד המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה האם מישהו כאן שמע או מכיר את החברה הזו? תודה. הינה קישור לאתר החברה: http://www.114.co.il/152427/%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%94

לקריאה נוספת והעמקה

24/03/2012 | 14:39 | מאת: נמ

אני בת שמונה עשרה, בעבר הייתי פרפקציוניסטית,היה לי כוח רצון מטורף להשיג כל מה שאני רוצה , אבל הפרפקציוניזם התחיל להשפיע עליי לרעה ולקחתי הכל קשה ואז הפסקתי להיות פרפקציוניסטית.מאז הרשתי כאילו אבד לי כוח הרצון. אני לא משקיעה בשום דבר,לא מצליחה לדבוק בשום דבר. זה מתקשר לכך שהשמנתי בשנתיים שלוש האחרונות כל כך הרבה , רני שוקלת כמעט שמונים ואני מטר שישים.אני לא מצליחה להגיד לא לאוכל הכוח רצון שלי אבד. יש לי כולסטרול 270 אני כבדה עייפה ונראית רע . לא מצליחה לשלוט בפה שלי אני אולכת כל כך הרבה וזה לא בריא אני כבר שונאת את עצמי . לא יודעת מה לעשות כבר , אמא שלי שלחה אותי לתזונאית אבל הצלחתי לדבוק בזה חודשיים וויתרי לגמרי. עזרה בבקשה

לקריאה נוספת והעמקה
27/03/2012 | 13:36 | מאת:

יקירתי לפני שאת צריכה תזונאית את חייבת ללכת לשיחות ולפתור את הבעיות והפחדים שמהם את בורחת. ישנם דברים שקשה לך להתמודד איתם ובמקום להתמודד ולפתור את מתנחמת באוכל ומפצה את עצמך באוכל. לכי לשיחות זה לא בושה. פתרי את הבעיות ולמדי להתמודד עם הפחדים אין ספק שלאחר מכל כל הקילוגרמים ממך יושלו לבד.

12/03/2012 | 18:13 | מאת: רחלי

היום יום ההולדת שלי. גיל 25. היום שבו נספרת עוד שנה לבולימיה. 13 שנים. בחודש האחרון לדעתי כל פסיכיאטר היה מגדיר אותי כלוקה בדכאון קליני על תסמיניו- הזנחה פיזית, אסתטית וכמובן תזונתית. הפסיק להיות לי אכפת - מהאמא שאדישה לנורות האזהרה ולזעקות הכאב שלי, מהאבא שכבר שנים לא בתמונה ומהאחים הקטנים שחיים כל אחד את חייו. לאף אחד לא באמת היה אכפת להיות שם. אזי, לאף אחד לא באמת יהיה אכפת אם אני לא אהיה שם עוד. חבל לי ללכת. אני יודעת שיכולתי להגיע לדברים יפים, יש בי דברים טובים. אני פשוט חסרת כוחות, שבר כלי. פיזית ונפשית. כל היום במיטה. הבית מבולגן ממכלול של דברים- בגדים , שקיות, עטיפות. לא רציתי להגיע למצב הזה. ניסיתי שלא. זה כבר לא קשור לאף אחד. אני כבר לא רוצה להיות פה. אני איבדתי את הכוחות שלי.

12/03/2012 | 22:15 | מאת:

עצוב וכואב לי לשמוע כאמא. האם אמא אדישה או שהיא לא מבינה מה קורה איתך? את צריכה להבין שגם אמא נמצאת בפחד וחשש ממה שקורה מול עיניה לבתה ואני יכולה להבין את המקום שלה אני מאמינה שזה יותר פחד מאדישות. אל תרימי ידיים. בכל מנהרה יש קצה מנהרה עם אור בפתחו לא הכל רע ושחור כמו שנדמה. נסי לקבל טיפול מקצועי אני יכולה להפנות אותך למטפלת מדהימה שטיפלה בבתי והצילה את חייה. אם תרצי כתבי לי למייל ואתן לך טלפון. היא יכולה להצילך ולהרימך מעלה כמו שעשתה לבתי בזמנו. המייל שלי asher251@bezeqint.net

12/03/2012 | 22:53 | מאת: רחלי

תודה רבה אורלי. התקשרתי וקבעתי עם נורית. מקווה מאוד להצליח ולחגוג בשנה הבאה בריאות :)

08/03/2012 | 14:06 | מאת: יסמין

אורלי שלום, אני נמצאת בקבוצה און לין של אמהות שמעונינות לחזור לגזרה. (רובינו מלוות בדיאטנית) אנחנו משתפות את הישגינו במאמץ לרדת בחזרה במשקל, כולן אוכלות בריא ויורדות בקצב הגיוני, רק הבחורה צעירה אחת נותנת לי איתותים מדאיגים, זה התחיל בזה שיומן הארוחות שלה היה דל עד מאוד, המשיך בדימויי גוף שנשמעו לי מוגזמים וכל דבר בריא או לא שאכלה מיד היא הגיבה עליו כאסור מוחלט ועל כך שהיא שמנה כפרה או דובה ואח"כ היא המשיכה בסיפור שיש איזה לחץ משפחתי אצלה לרדת במשקל, אח"כ היא סיפרה על כך שאכלה עד שהקיאה, וירדה בחודש האחרון מעל 6 ק"ג, מתענינת מאוד בדיאטות כסאח. אחת מהבנות בקבוצה מכרה שלה יותר קרובה ופניתי אליה מתוך דאגה, אבל חשבתי שהפניה לאמא הצעירה הזאת צריך להיות מושכל ולכן אני פונה ודיי בדחיפות לעזרתכם.

האם מלווה את הקבוצה מישהי מקצועית? אין ספק שיש פה בעייה עדינה מאוד עלייך קודם כל להעצים אותה כל הזמן ולתת לה מחמאות ולנסות להסביר לה שהחיצוניות אינה הכל ובמידה ואחת הבנות בקבוצה קרובה אליה במיוחד ייתכן ותוכל לדבר לליבה ולהציע לה אולי לדבר עם מישהי במידה ומשהו מציק לה. אין ספק שהאמא הצעירה בבעיה ואם זה לא ייעצר בזמן זה ימשיך וימשיך עוד ועוד. נסו להאיר את עיניה וכמובן כמו שאמרתי כל הזמן לחזק את הדימוי העצמי שלה ועד כמה היא נפלאה ויש בה דברים טובים ומיוחדים שאתן אוהבות ושתשים דגש על זה . אם כל זה לא יעזור אולי כדאי לפנות לבעל בצורה עדינה ולשתפו כי ישנה בעיה.

שלום רב, רציתי לשאול ,ביציאה ממצב של אנורקסיה(5 חודשים) כאשר יש תאבון ורצון לאכול ולאחר ירידה דרסטית במשקל ורזון קיצוני מה רצוי לאכול ובאיזה קצב? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

יקירתי לא אוכל לייעץ לך בענייני תזונה כי זה לא יהיה נכון מצידי אני לא דיאטנית ולכן לא ארצה לגרום נזק ולהטעות אותך. לכי התייעצי עם מי שמקצועית בנושא והיא תלווה ותעזור לך עם תפריטים

05/03/2012 | 20:29 | מאת: דנה מ.

שלום, אני חיילת ממש לפני שחרור. בתקופת השירות הצבאי איבדתי המון ממשקלי (כ-14 קג' בעודי כבר רזה) התחלתי בדיאטה, קלה ככל האפשר, לאחר שימוש בגלולות חדשות שגרמו לעליה קטנה. הפסקתי את הגלולות חזרתי למשקל שלי, אך לא הפסקתי לרדת, לא הצלחתי להפסיק עם דפוסי הדיאטה, לצערי עד היום אני מתנהגת כאילו אני בדיאטה. עם הזמן הגיעו ההערות והתגובות מהסביבה,החבר וכמובן המשפחה. איבדתי צלם אנוש. כבר זמן רב אני מנסה לעלות במשקל באמצעות דיאטנית קלינית ללא הצלחה. במקבל הכריחו אותי להיפגש עם קפ"סית בצבא ולא יעיפו אותי משם. וכן אני נפגשת איתה, אך עדיין כל כך תקועה. אני כל כך רוצה לחזור לעצמי, להנות מאוכל (הייתי אוכלת 4 פעמים בשבוע במסעדות, אין מסעדה או קינוח שלא אכלתי), להינות מהמשפחה שלי ומהעולם. רק הבחורה שעלתה בגלל הגלולות תקועה לי בראש. עם זאת אני עדיין מסרבת לקבל את הכותרת "הפרעת אכילה", איך לקשר נושא כ"כ קשה לבחורה מצליחה כמוני. אשמח לקבל עצות המלצות, כל דבר שיש ויכול לעזור לי לצאת קצת מהכלא. תודה מראש, על התמיכה וההקשבה...

לקריאה נוספת והעמקה
12/03/2012 | 22:04 | מאת:

אין לי ברירה אלא להגיד לך שיש לך הפרעת אכילה. כל התעסקות עם אוכל וקלוריות מעבר לנורמל וכל מי שנותן לאוכל לנהל אותו יש לו הפרעת אכילה כך שאין מנוס. עליך לשאול את עצמך ממה את באמת בורחת? מהם הדברים שאת לא רוצה להתמודד או מפחדת להתמודד איתם? אין קשר בין אנורקסיה או כל הפרעת אכילה לבין בחורה מוצלחת. המחקרים והמציאות מראים שמרבית הנערות האנורקסיות חכמות ומוכשרות בטירוף וכמובן שלא לדבר על זה שמרביתן יפות כך שתמיד עולה השאלה מה היה להן באמת לחפש שם.

24/04/2012 | 14:10 | מאת: דניאלה

שלום דנה, אני תלמידה בתיכון ויש לי לעשות עבודת חקר על אנורקסיה ובולימיה, זהו נושא שמאוד מעניין אותי, הייתי רוצה לדעת אם את יכולה לפנות מעט מהזמן שלך על מנת להתראיין אצלי, הכל אנונימי כמובן ואני לא מתכוונות בשום אופן לחדור לפרטיותך בתודה מראש, דניאלה 0549771125 ליצירת קשר איתי

04/03/2012 | 13:50 | מאת: m

שלום ,השאלה שלי קשורה לארוחת בוקר. שמתי לב שכשאני אוכלת ארוחה גדולה אני מיד רעבה לעומת מצב שאני מפרקת את ארוחת הבוקר לשני חלקים ייש לציין שאני מחלימה מאנורקסיה וצמודה לתפריט. בבוקר ההיתי אוכלת 3פרוסות לחם עם5 כפות גדושות של ממרחים. אך נותרת רעבה מיד. האם יש הגיון בזה שארוחת בוקר פותחת את התאבון ? תודה רבה

07/04/2012 | 21:41 | מאת:

איני דיאטנית ולכן איני יכולה לייעץ לך בנושא וגם איני רוצה להטעות אותך . עלייך להתייעץ עם דיאטנית או עם רופאת המשפחה שמבינים בנושא.

04/03/2012 | 10:49 | מאת: נטע

בת 36, סובלת מבעיות של אכילה רגשית, בולמוסים והתמכרות לג'אנק פוד. מחפשת דיאטנית מטעם קופ"ח מכבי באיזור ראשון לציון או הסביבה אשר מתמחה גם בבעיות של אכילה רגשית. אם למישהו/י כאן יש המלצה אשמח לקבל. כתובת המייל שלי: nettagaiger@gmail.com

לקריאה נוספת והעמקה
12/03/2012 | 22:01 | מאת:

אין לי כל כך תשובה לתת לך לדעתי עלייך להתייעץ עם דיאטנית או עם ורפאת המשפחה שתתן לך בדיקות מעקב כדי לראות שהכל תקין. אני לא רוצה לתת לך עיצה שגויה ומאוד מעריכה את זה שאת יצאת מאנורקסיה כל הכבוד אני יודעת מניסיון עם בתי שזה דרך לא פשוטה אך בהחלט מאמץ שווה להחלים ולחזור לחיים נורמליים

29/02/2012 | 23:03 | מאת: אנורקסית

שלום אני בת 27 כבר 10 שנים חולה באנורקסיה עם עליות וירידות ותקופות יותר טובות ופחות טובות. עיוות בתפיסת הגוף וירידה ועליה חוזרת ונשנית במשקל כל הזמן. הגעתי למצב שזהו, אני רוצה טיפול, לא מתכחשת לבעיה ומוכנה לטפל בעצמי. אני יודעת שהטיפול צריך להיות משולב הן ע"י תזונאית והן טיפול פסיכולוגי. אני מוכנה לשתף פעולה וגם רוצה וגם יודעת על קיום כל המרכזים לטיפול בהפרעה הזו . הבעיה היא שאני לא רוצה לשייך את עצמי לשום מרכז/מרפאה/מוסד כזה. לא רוצה ששמי ות.ז שלי יופיעו אי פעם בספרים של מרכזים אלו ולכן אני רוצה שהטיפול התזונתי והנפשיי ינתנו לי באופן פרטי גם אם אני יודעת שזה יעלה לי הרבה כסף. הנושא התזונתי פחות מדאיג אותי. מה שאני מתקשה בו הוא למצוא מטפל טוב שמתמחה בתחוםם ההפרעות האכילה ולכן אני פונה אליך כדי שתפני אותי למטפל כזה. אני גרה במרכז .אם אוכל לקבל מייל אישי שלך או טלפון (עדיף) כדי שאוכל ליצור קשר כמו שצריך אני יותר מהודה לך. מחכה לתשובתכם תודה

03/03/2012 | 19:58 | מאת: אורלי פוקס

יקירתי אני יכולה להמליץ לך על מטפלת מדהימה שאין כמוה. על נורית המטפלת שטיפלה בבתי ונתנה לה את החיים במתנה. מבלי נורית בתי לא הייתה היום פה איתנו. היא מדהימה ומטפלת כבר מעל 15 שנה בהפרעות אכילה. הטלפון שלה 09-7454950 והיא מקבלת בכפר סבא. המייל שלי asher251@bezeqint.net

03/03/2012 | 21:52 | מאת: אנורקסית

מהההכשרה שלה? איזה סוג של מטפלת היא קלינית? קוגניטיבית? והאם ידע לך כמה היא גובה? תודה

25/02/2012 | 22:37 | מאת: סיוון

היי אורלי. אני סטודנטית בית 26 הנמצאת בשנה ה3 להשלמת התואר וחיה כבר 13 שנים בצל בולימיה קשה. מצבי הנפשי קשה ויוצר מעגל מסוכן: לאחר שנים של מאבק, טיפולים, אשפוזים בתה"ש ובשניידר, טיולים אצל תזונאיות, פסיכולוגים, CBT ועוד, עודני במעגל של הרס עצמי המורגש בחיי מדי יום |(כאבי ראש, נפיחות, כאבי גרון, חולשה). יש תקוות שמצבי היה טוב יותר מבחינת כמות הבולמוסים וההקאות, המצב הכי טוב היה 2-3 בשבוע, המצב הכי חריף היה כל יום, כל היום. נסיבות חיי לא תמכים בהחלמתי: מאז גירושי הורי לפני 13 שנים, אבי לא הכיר בי וב2 אחיי הקטנים כילדיו וניתק כל קשר מאז. 2 אחיי הקטנים שהיום בני 21 עסוקים בחייהם ולאחר שנים שבהם ירדו עליי ועל הפרעת האכילה שלי נותק הקשר בינינו לגמרי כי לא יכולתי לשאת את הלעג ועזבתי את הבית ליחידת דיור. אימי לא מסוגלת לשמוע דבר הקשור להפרעת האכילה, כך התנהגה תמיד.מבחינתה כל עוד אני מתפקדת הכל בסדר, לא עזר שאמרתי לה עד כמה אני סובלת. לא התייחסות מיוחדת או שיחה למרות שבחודש האחרון מצבי הדרדר וכבר שבוע וחצי אני לא קמה כמעט מהמיטה. אני מרגישה שהדכאון והיאוש מעיבים עליי ומאיימים להשתלט עליי יותר מתמיד להמשיך ולתפקד בלימודים , בחברה. מעולם לא חוויתי זוגיות כי התבודדתי ובזבזתי זמן רב בין במבות לעוגות. אני כבר בגיל שבו כבר מרגיש לי שנשארה לי תקווה אחרונה להחלמה. אני מפחדת מהייאוש בהבנה שלאחר כל כך הרבה שנים המציאות היא שאני חלשה מול ההרגל וכנראה אלו יהיו חיי. אני לבד במאבק הזה. הן מהבחינה הכלכלית ויותר מכך מהבחינה הנפשית. לבד לגמרי. אני שוקלת להגיע לפסיכיאטר ופסיכולוג (מטעם קופת החולים כי אין לי אופציה אחרת מבחינה כלכלית). זו פעם ראשונה שאני כותבת בפורום. אני יודעת שאין תשובת קסם ומשערת שאני כותבת בכל זאת כדי לשמוע מישהו ולקבל עצה. בנוסף שואלת האם פרוזק / טופמקס יעילים בבולימיה ועד כמה חריות תופעות הלוואי. תודה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה
03/03/2012 | 19:53 | מאת:

סיוון אל תרימי ידיים אף פעם לא מאוחר עדיף תמיד להתעורר מהסיוט ולנסות לצאת משם ולהציל את עצמך מאשר לשקוע עוד ועוד אז אל תגידי שמאוחר כי אף פעם לא. אין תרופת קסם וכמוני כמוך את יודעת שאת חייבת טיפול אינטנסיבי במצבך כדי לצאת מהמקום של הפרעת אכילה ולא סתם אלא טיפול של מטפל שילמד אותך להתמודד מול הפחדים והקשיים שנכנסת אליהם שילמד אותך לאהוב ולקבל את עצמך כמו שאת. אני יודעת שמטפלים בפרוזק וכל התרופות למיניהם אני לא ממש מאמינה בהם ולבת שלי הם לא הזיזו אך כל אחד חושב אחרת. המטפלת של בתי דבר ראשון הורידה לה את כל התרופות הללו כי היא טוענת שהם מקהות את כל החושים ואז לא ניתן לטפל בצורה יעילה. במחלקות האשפוז דוגלים בכך שהתרופות הללו עוזרות זה אינדבידואלי לכל אחד ותלוי עד כמה מצבך גרוע. ייתכנו תופעותץ לוואי לכדורים האלו איזה שאלה? כמו לכל תרופה יש אחד שמגיב כך ויש אחר שמגיב אחרת. הכי חשוב לכי ומצאי מטפל טוב מישהו שיעזור לך לצאת משם ומהר כדי שלא תשקעי במחלה עוד ועוד.

03/03/2012 | 20:36 | מאת: סיון

אורלי יקרה, בנוגע לעזרה תרופתית, ברמה העקרונית אני מסכימה איתך! תרופה איננה קסם או ה- פתרון(בטח שלא כולו). מאידך, הבנתי שבולימיה, חלק ממנה היא הפרעה נוירולוגית ועל כן אם הדבר נכון,ומבחינה נוירולוגית משהו לא תקין, האם יש סיכוי בכלל להחלים ללא כדורים? ידוע לך משהו על כך? בנוגע למטפל/מטפלת, כאמור עברתי הרבה, וחלקם לא היו מספיק בעלי ידע/ ניסיון אלא הסתפקו בלקיחת הכסף ובהקשבה לסיפור החיים (הלא שגרתי) של בחורה בגיל שלי. מטרתי היא אחת, להחלים. לא מחפשת לסקרן אף אחד. האם את מכירה מישה אמין ובעל הכישורים אשר יוכל לבוא לקראתי בפן הכלכלי או לחלופין אדם דרך קופ"ח כללית? (כאמור בהודעה הקודמת אני לבד מהבחינה הכלכלית- אימי חד הורית, אבי אינו מכיר בי ובאחיי הקטנים כילדיו). תודה מראש על ההתייחסות. אני, שממשיכה את השגרה ומקווה לטוב למרות הקושי העצום ולעיתים הבלתי נסבל כרגע.

25/02/2012 | 20:46 | מאת: סיגל

שלום רב! אני בת 22, רקדנית בלהקה מקצועית. אני סובלת מבולמיה ב-4 השנים האחרונות. לאורך כל השנים היו ירידות ועליות, צום או התקפי אכילה, דיאטות כסחניות וגם זמנים של אכילה נורמלית לאורך תקופה מסוימת... באפשריל שנה שעברה התחלתי בדיאטה הכי בריאה ונכונה עד כה, דיאטה שמשלבת תזונאי ופעילות גופנית נוספת לזו שכבר עשיתי. כמו כל הדיאטות האחרות, התחלתי טוב ולאט לאט הורדתי דברים מהתפריט ולקחתי הכל לקיצון. הצלחתי להוריד 13 ק"ג שבזכותם התקבלתי ללהקה בה אני נמצאת היום. אני שומרת על תפריט יומי מאוד מאוד דל וסובלת מסחרחורות. בחודשים האחרונים, כשאני לפי התפריט אני לא חוזרת להרגל של הקאות אבל בזמן האחרון התחלתי לסטות מה"חוקים" שלי ואני מרגישה שוב איך הכל הולך לצאת משליטה. אני בפעילות גופנית מאומצת 6 ימים בשבוע במשך 7-9 שעות ביום. נבדקתי לאחרונה, כולל בדיקות דם והכל היה תקין. התשובה שקיבלתי היא חוסר נוזלים וירידה מהירה מדי במשקל. יש עלי לחץ גדול בזמן האחרון גם להתאים ל"טייפ קאסט" הרצוי בלהקה וגם לנוכח הערות של המנהלת בזמן האחרון על כך שהיא רואה עלייה במשקל. אמנם הייתה עלייה אבל של 3 ק"ג בלבד! עד עכשיו הצלחתי לשמור על משקל גוף הכי נמוך שהייתי בו עד היום ואני מרגישה שגם הגוף התרגל למשקל אחר. לפני כמה ימים היה לי "התקף פאניקה" רק בגלל הלחץ של לרדת במשקל. אני מתוסכלת עד העצם מה"חוקים" הטיפשיים שאני חיה לפיהם כבר כמעט 4 שנים ובמיוחד בשנה האחרונה כי אני יודעת שאין לי אפשרות לשבור אותם, מה שמוסיף לחץ עצום. אין לי למי לפנות, ואני מאוד משתדלת להחזיק את עצמי חזק ולא לתת לעצמי ליפול חזרה לרוטיה-אבל זה יוצא משליטה מאוד בקלות. היות ואני במדינה זרה, מכשול השפה וביטוח הבריאות, מה שאומר בעיית תשלום, הוא גדול מאוד. הייתי רוצה אם אפשר, לשמוע מה יהיה הכי נכון לעשות כעת? איך אפשר לעצור לפני הידרדרות גדולה מאוד? האם יש מקום בו אוכל לטפל ולהתייעץ אונליין? אשמח לקבל תשובה בהקדם האפשרי... תודה רבה, סיגל.

לקריאה נוספת והעמקה
03/03/2012 | 19:47 | מאת:

סיגל יקיריתי אני לא מחדשת לך שאת על סף תהום ועלולה בכל רגע לסטות וליפול. עצרי מהר האם כל מה שאת עוברת שווה את הפרסום? בסופו של דבר אנורקסיה או בולמיה עלולים להיגמר רע וכשאת תסחפי חזק פנימה ותרצי לצאת משם יהיה קשה לצאת ולהושיט לך חבל הצלה לתהום העמוקה. התעוררי ומהר ועצרי את ההדרדרות כמה שיותר מהר. ישנם מקומות שאת יכולה להתייעץ איתם. יש אתר שנקרא שחר. נסי להיכנס אליו שם יש מקומות שאפשר לפנות אליהם אך את צריכה טיפול אינטנסיבי ולא בשלט רחוק כדי לעצור את מה שנכנסת לתוכו לפני ארבע שנים.

15/02/2012 | 21:35 | מאת: טי-בי

שלום.אני בת 14 163 על 47-49 ק"ג. עד לפני 7 חודשים שקלתי 42.7 בעקבות ירידה במשקל. אני חושבת שאני שמנה וכו'.בקיצור-יש לי אנורקסיה. בזמן האחרון חזרתי לרדת בניגוד לטיפולים שלי. אני רוצה להחלים( נמאס לי ועוד כל מיני..) איך אני יכולה להתמודד עם זה? (לא.בלי הצוות הרפואי..) קשה לי להילחם בזה.. עצות? אני תקועה..

לקריאה נוספת והעמקה
20/02/2012 | 20:06 | מאת: אורית שריאל

שלום לך. שמי אורית שריאל אני בת 33 נשואה +2 , אני מיילדת במקצוע ומטפלת בתת מודע מזה שנה. היתי בולמית מגיל 15 ובעזרת טיפולים בתת המודע יצאתי מזה לגמרי. היום רוב המטופלים שלי נשים עם הפרעות אכילה. לאחר שעברתי טיפולים וקיבלתי את החיים שלי אני מרגישה שליחות לעזור לנשים אחרות. אם זה מעניין אותך תצרי איתי קשר ויחד נשתחרר מעזיקים של הפרעות אכילה. טל' 0506402613.

טי- בי היקרה שאלי את עצמך את השאלה האם באמת באת את רוצה לצאת משם? את לא עובדת על אף אחד אלא אך ורק על עצמך. אני יודעת שזה לא פשוט וזו מלחמה יומיומית בין הרצון לצאת משם ובין המלחמה באוכל ובקלוריות אך אם את רוצה בכנות לתת לך צ'אנס אמיתי את חייבת לקבל החלטה ולנסות ולשתף פעולה גם אם לא הכי מוצא חן בעיניך. בהתחלה יהיה קשה אך יום אחד תגידי תודה לאל שיצאתי משם מה היה לי לחפש שם כמו שהבת שלי כל הזמן אומרת לעצמה.

03/03/2012 | 21:26 | מאת: טי-בי

ולא מצליחה להגיע לתשובה..אני באמת מנסה בזמן האחרון ואני הרבה יותר פתוחה לשאלות כאלה.. אני לא מצליחה להבין אם אני באמת רוצה או שזה בגלל הלחצים..בינתיים אני מתמקדת בלעשות את הדברים שאני אוהבת-לנגן,לכתוב ובלתעד הכל ביומן... אני מנסה להילחם ולאכול למרות שזה לא קל.. אני גם מנסהלעשות דברים ו"לפרוץ חומות".. (כמו להיות בטייץ מול אנשים..ולצערי,עשיתי את זה מול מורות וכל השיכבה הענקית המונה 250 בנות)

09/02/2012 | 10:05 | מאת: artproject20

פרויקט 2020 עוסק בעתיד הרחוק של 12 בנות החולות בהפרעות אכילה. מטרת הפרויקט היא לתת לחולות אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר ולהביא את נושא הפרעות האכילה למודעות ציבורית. בפרויקט זה אפגש ואכיר לעומק כ-12 בחורות הסובלות מאנורקסיה, בולימיה או אכילה כפייתית, וביחד ננסה לדמיין את העולם האופטימי שלהן בעוד 8 שנים מהיום, בשנת 2020. המטרה היא להביא את הבחורה לתיאור מדוקדק של חייה בלי המחלה: היכן תגור, מה יהיה מצבה המשפחתי, במה היא תעסוק, ומי יהיה לצידה. בתום כל תהליך היכרות אצייר לכל אחת ציור אופטימי עתידי, "מראה ורודה" לחיים שיכולים להיות לה. בעברי סבלתי כ-16 שנה מאנורקסיה ובולמיה. ניסיתי טיפולים רבים ומגוונים ובסופו של דבר, שלא במודע, הצלחתי לצאת מהמחלה בזכות האמנות והאופטימיות. התחלתי לצייר את החלומות שלי-והגעתי לשם. היום אני בזוגיות מאושרת, עם שני ילדים מקסימים ומנהלת קריירה בפרסום. למרות שאנני מגדירה את עצמי כרוחנית, מניסיוני, אני מאמינה בכוחו של התת מודע להביא לשינוי אמיתי ומאמינה שעצם התהליך המשותף שאעבור עם אותן חולות ייתן להן תיקווה ואמונה ביכולתן לצאת מהמצב הקשה איתו הן מתמודדות. כולי תיקווה שעצם עשיית הפרויקט וחשיפתו תביא למודעות ומעורבות ציבורית לתחום שלטעמי לא מספיק מדובר ולמחלה קשה איתה מתמודדים המונים בארץ ובעולם. לפרטים נוספים ניתן לפנות למייל: saritrotman@gmail.com

לקריאה נוספת והעמקה

איני יודעת מי את אך לפי הסיפור הפרוייקט נשמע מדהים. מקווה שבאמצעותו תוכלי לעזור להרבה בנות שייצאו מהמחלה כמוך. בהצלחה ויישר כוח.

30/01/2012 | 09:41 | מאת: פרח

שלום, אני בת 49, נשואה+1, לאחרונה אני די במתח נפשי. ב-20 השנים האחרונות אני שוקלת בין 80-100 קילו כשכרגע אני בשיא. בעלי עבר ניתוח קיצור קיבה ומאז אני מרגישה שאני אוכלת יותר ויותר, לא מצליחה להשתלט על האכילה. אוכלת מה שיש, ולראשונה בחיי אוכלת בהחבא, מסתירה הוכחות, מרגישה שאיבדתי שליטה. זה אף לא קרה לי, תמיד הייתי אוכלת בגלוי ומה שיש - יש. עשיתי דיאטות, ירדתי, עליתי. לאחרונה ניסיתי שוב להתחיל דיאטה במסגרת קבוצת תמיכה ואני נשברת כבר בצהריים. האם אני מפתחת הפרעת אכילה??

לקריאה נוספת והעמקה

אין לי ספק פרח יקרה שמה שיש לך זה הפרעת אכילה לשמה. ממה את בורחת? יש משהו שבגללו האוכל מהווה עבורך מקום לבריחה ומקום לנחמה. לכי לטיפול ופתרי את הבעיות ואז גם בולמוסי האכילה ייעלמו. עשי זו למען עצמך אל תשאירי דברים ככה כי כמה אפשר להיות ככה שהאוכל מנהל אותך כל הזמן?

28/01/2012 | 23:26 | מאת: המשך מתגובה קודמת

היי אורלי, הגבתי לפוסט שהעלתה יעל לפני כמה ימים, שאלתי בנוגע לעזרה מקצועית לבולמוסי אכילה יומיומיים ועלייה וירידה חדה במשקל, מצב שנמשך כמה שנים. אשמח לתשובתך.

לקריאה נוספת והעמקה
02/02/2012 | 15:02 | מאת:

לגבי בולמוסי אכילה עניתי ואני אגיד שוב הטיפול הוא בעיקר טיפול בשיחות כדי להבריא את הנפש כדי שתלמדי לאהוב ולקבל את עצמך מחדש וכמובן להתמודד עם הפחדים והבעיות. ברגע שתהיי במקום הנכון אין ספק שהפרעת האכילה תחלוף. לא טיפול מתאים זה לא יעבור סתם זו לא שפעת

27/01/2012 | 14:34 | מאת: אלונה אדרי

אני קוראת את כל סיפורי הפרעות האכילה שמספרים פה ונקרע לי הלב. שמי אלונה אדרי ואני בת 23. אני כיום זמרת במקצועי. ברצוני לשתף אתכם במאבק ציבורי שהתחלתי כנגד הפרעות אכילה. בתקופת הצבא סבלתי מהפרעות אכילה וזיהיתי את זה מיידית. כל הסביבה שלי די הכחישה את המצב בו הייתי מכיוון שבעיניהם הייתי תמיד הבחורה האינטליגנטית והמוצלחת ושלי זה לא יכול לקרות. מאז ומתמיד הייתי פייטרית לא קטנה ובעלת שאיפות מאוד גבוהות מעצמי – הפרעות אכילה (בולימיה ובולמוסים) לא היו חלק מתוכניותיי. אני להבדיל מהרבה בנות שנכנעו למחלה זו החלטתי להילחם ולהתמודד עם זה לבד. הלכתי לקב"ן הצבאי ומיד ביקשתי עזרה. סיפרתי לו על מצבי ובמשך שנה וחצי הוא עזר, תמך ונתן לי כלים להתמודד עם בעיה זו שכאמור לעולם לא באמת עוברת אלא לומדים להשתלט עליה. בתקופה הזו איבדתי את תחושת השובע והרבה נבע מהרצון להיות "מושלמת" כמו שהחברה מציירת את עניין השלמות. הקב"ן הצבאי עזר לי להתמודד עם תחושת הדימוי העצמי הנמוך והפרעות האכילה. במקביל גם דאגתי להיוועץ בתזונאית במצבי עד להשתקמות מלאה. לא הייתי מוכנה להיכנע ורציתי ללמוד ולהוכיח לעצמי בעיקר שאני אהיה זאת שתציל את עצמי ולא אף אחד אחר! כיום אני כבר במקום אחר, חזרה אליי תחושת השובע, בראש מעייני עומד הרצון להיות מאושרת ומצליחה. בזכות האושר הזה הגעתי לשלמות שמעולם לא חשתי עוד. מאז שיחרורי מצה"ל פגשתי לא מעט בנות עם הפרעות אכילה שכן לי מאוד קל לזהות אותן כי אני מכירה את התסמינים. אני לקחתי על עצמי את האחריות לגרום לשינוי. אני מודעת לזה שזה נשמע מעט הירואי אבל אני באמת מקדישה את עצמי ואת הסיפור שלי ככלי שעוזר כבר היום ללא מעט בנות וימשיך לעזור לעוד בעתיד. החלטתי לקחת על עצמי את האחריות בהרמת המודעות הציבורית שכן יכולה למנוע מצבים כאלה עתידיים. אני לא מוכנה שבנות יכנסו למצב הזה ויהרסו לעצמן את החיים. לא מסוגלת להתעלם יותר! בהמשך לכל המאבק שאני מנהלת יחד עם אנשי מקצוע מהתחום פתחתי קבוצה בפייסבוק הנקראת "די להפרעות אכילה" שמצליחה לעזור לבנות בכך שיהא נותנת להן כוח כל בוקר להילחם. הקבוצה הזאת הצליחה לגרום להרבה שכבר ויתרו, לקום ולהילחם מחדש. http://www.facebook.com/profile.php?id=758228560#!/groups/290443664332914/ זכרו תמיד...זה אפשרי להילחם בזה ולא שווה להרוס את החיים שלכן (גם שלכם) בשביל זה. הסביבה מקבלת את מי ששלם עם עצמו!!! שבת שלום,

לקריאה נוספת והעמקה

אלונה יקרה אני גאה בך ומצדיעה לך על הדרך שעשית. התפעלתי לקרוא את הדרך שעשית והכוחות הנפשיים שהיו לך. אין ספק שאת ילדה מיוחדת במינה ואדם חזק. לא לכולם יש את הכוח להתמודד לבד או בכלל להתמודד מול המחלה ומרבית הבנות מתכחשות למצבן. מי ייתן וכמה שפחות יהיו שם במקום הזה של הפרעות אכילה הן לא מבינות בכלל איזה נזק הן עושות לעצמן.

29/01/2012 | 15:12 | מאת: matty

יש לי משהו דחוף בשבילך. תודה

29/01/2012 | 15:14 | מאת: matty369@walla.co.il

תודה

30/01/2012 | 10:30 | מאת: אורית

שלום אלונה מאוד התעניינתי במה שכתבת אשמח אם תפני אליי למייל orit1011@walla.com

24/01/2012 | 11:50 | מאת: בת מודאגת

שלום,חיפשתי איפה אוכל למצוא פתרון לבעיה ואני מקווה שאולי פה מישהו יוכל לעזור לי.. אני בת 18 מתנדבת בשנת שירות וכרגע אני לא גרה בבית,מה שהופך אותי ליותר מודאגת.. אמא שלי עברה ניתוח לקיצור קיבה לפני 5 שנים בהתחלה נורא עודדנו ושמחנו בהצלחתה,אבל אם הזמן היא הדרדרה ולא ידעה מתי להפסיק והגיעה למצב שהיא שוקלת 40 קילו [הגובה שלה הוא 1.70]. היא הצליחה להשתקם אחרי עבודה של כמה חודשים אך לא הסכימה להוציא את הטבעת[של הניתוח]. היום כשאני רחוקה מהבית ונמצאת רק בקשר טלפוני אני דואגת שמה המצב שלה שוב מדרדר. היא כבר שנתיים אחרי ההשתקמות ואומנם היא שוקלת בסביבות ה56אבל עדיין התזונה שלה לא נכונה.מה שהיא אוכלת ביום בוודאות לא מספיק כדיי להחזיק את מערכות הגוף שלה,שתייה מתוקה וחמה וצלחת פירה מאבקה.תפריט לא הגיוני.אך זה מה שהטבעת מאפשרת להכניס לקיבה.. אני נורא דואגת לה ולא משנה כמה שיחות עשיתי איתה וכמה פעמים ניסיתי לשדל אותה לאכול דברים נכונים,זה לא עזר אף פעם. אשמח לדעת איך אוכל לגרום לאמא שלי להבין שהיא יכולה לחיות גם בלי הטבעת.. מקווה לקבל תשובה במהרה.תודה,שני.

לקריאה נוספת והעמקה
28/01/2012 | 11:00 | מאת:

אין ספק שהטבעת כבר מזמן לא הבעייה העיקרית אלא הפרעת אכילה שאמך פתחה. אין ספק שפחדים ובעיות קשורים פה לעניין ולכן קצת יהיה קשה לשכנע אותה אלא אם כן היא תסכים ללכת לרופא או מטפל שיסביר לה את רמת הבעייה ואת הסיכון במה שהיא עושה. התייעצו עם רופא או מטפל כלשהו בעניין. צר לי שאני לא יכולה לעזור יותר.

23/01/2012 | 20:51 | מאת: אמא מודאגת

התחילה אנורקסיה בגיל 10 עם עליות וירידות, אישפוזים בשניידר, חצי שנה אחרונה יצאה עם משקל תקין, ירדה 8 קילו בשלושה חודשים, משפחה שבורה, חסרי אונים, אישפוז שבועיים בתל השומר, אחרי ירידה וסיכון חיים, הם ממליצים על ספידורל, האם זה כדור חזק?היא לקחה רסיטל בשניידר והפסיקה בבת אחת, אני חייבת מענה, קראתי את הספר שלך,אני חייבת פתרון עזרה לילדה, משהו שיתן לנו תקווה, הפחד לאבד את הילדה, האישפוז בתל השומר איטי,התהליך איטי בשבועיים הראשונים רק ירדה, כי חיפשו לראות את דפוסי האכילה, עכשו נתנו לה אנשור בארוחת הצהריים, אני חוששת ולא יודעת מה יהיה, אשמח לקבל תשובה, בתודה האם המודאגת

לקריאה נוספת והעמקה

אמא יקרה תהליך החלמה לוקח זמן אני מבינה את הלחץ שלך כאמא שרוצה לראות מהר תוצאות הייתי שם וגם אני הרגשתי בדיוק כמוך. את חייבת להרגע ולקחת דברים לאט לאט. אביטל שלי קיבלה בשניידר כדור שנקרא פרוזק במינון נמוך היא לקחה אותו תקופה והפסיקה בהדרגה רק באישור הצוות הרפואי והמטפלת שלה ורק אחרי שהיא כבר הייתה בדרך החוצה מהמחלה. הצוות חייב ללמוד דפוסי אכילה והתנהגות כדי לדעת איך ללמוד להתנהל מול החולה כי כל חולה הוא אחר. את צריכה גם להבין שאם הבת שלך לא תרצה לצאת ולא תשתף פעולה כל מה שהצוות יעשה לא יעזור. כדי לצאת מהמחלה חייבים שיתוף פעולה של החולה. אל תרימי ידיים היי חזקה היא צריכה את האהבה והתמיכה שלך היא מסתמכת עלייך, את המשענת שלה וממך היא שואבת כוחות כך שלך למרות הקושי אסור להישבר. אם את רוצה לדבר המייל שלי asher251@bezeqint.net או מחר בטלפון 052-3387519

07/06/2012 | 22:58 | מאת: לירן ששון

הי אני עברתי אנורקסיה מגיל12 וחצי עד 18 יצאתי מזה לבד אני רוצה לעזור לבת שלכם שלא תתיסר על זה שעברה הוא אנורקסי .קרה לי בחיים כבר שלוש שעמים.אני מתאבלת על מי שיכולתי להיות בלי העבר האנורקסי. אשמח לעזור והניסיון שלי יכול לעזור יותר מכל אישפוז.

17/01/2012 | 13:10 | מאת: יעל

שלום אני בת 22, מאז שאני קטנה היו לי בעיות אכילה, לא נפשיות ולא פסיכולוגיות (אני חושבת) ותמיד הייתי בתת משקל. כרגע אני שוקלת 37 קילו בגובה 1.55 וזה קצת מטריד אותי, עד לפני כמה זמן הצלחתי לשמור על משקל של פחות או יותר 40 קילו ושוב ירדתי. אני לא יודעת אם המשקל שלי נקרא אנורקסיה או שזה תקין. אפשר עזרה בבקשה?  

לקריאה נוספת והעמקה

אין לי ספק שמה שיש לך זה תת משקל ואולי גם הפרעת אכילה עלייך לגשת לרופא ולהיבדק כמו שצריך ואם צריך טפול גם ללכת ולקבל טיפול מתאים. לעיתים תת משקל נובע מחילוף חומרים מהיר בגוף אם אם ההתעסקות היא באוכל כל הזמן והאוכל מנהל אותך אז ישנה בעייה וכדאי לבדוק במה מדובר ולא להשאיר דברים כך כמו שהם. החיים יפים אז למה כל הזמן לבזבז אנרגיות סביב המשקל והקלוריות. זה לא שפוי. לכי ובדקי דברים לעומק לפני שתזיקי לעצמך.

16/01/2012 | 15:17 | מאת: נעמה

שלום, אני בת 28. ירדתי בשנה האחרונה 20 קילו. ומאז אני שומרת על המשקל הנוכחי. לרוב אני שומרת על תזונה בריאה ומאוזנת ומרשה לעצמי מידי פעם לאכול משהו קטן שאני אוהבת (ממתק או שוקולד) לאחרונה יש לי התקפי אכילה בהם אני אוכלת כמויות גדולות של אוכל עד כדי כאבי בטן, בחילות וצרבות. התכיפות של התקפי האכילה הולכת וגוברת וכעת זה קורה בממוצע פעמיים בשבוע. אני לא מקיאה לאחר ההתקפים, לא לוקחת משלשלים ולא מרעיבה את עצמי.האם זאת הפרעת אכילה? תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

אין לי ספק שזו הפרעת אכילה. כשהאוכל מנהל לך את החיים והכל סובב סביב הקלוריות ואם להכניס אוכל או לא וכל האנרגיות שלך מופנות לכך אין ספק שזו הפרעת אכילה. לכי קבלי עזרה מקצועית זה לא בושה זו מחלה כמו כל מחלה אחרת. עשי זאת מהר ואל תתני למצב עוד להדרדר כי אחר כך קשה לעצור.

25/01/2012 | 00:51 | מאת: בהמשך לשאלה

היי אני בת 23 וסובלת מאותה בעייה,תמיד הייתי במשקל תקין ולפני 3 שנים ירדתי במשקל באופן משמעותי,השתמשתי במשלשלים מספר חודשים והפסקתי. מאז אני אובססיבית למשקלי וסובלת מבולמוסי אכילה שמנהלים לי את החיים, כל הזמן יורדת ועולה במשקל באופן משמעותי-ממצב של תת משקל עליתי תוך 3 חודשים קרוב ל-10 קילו, ומשקלי הוא קצת מעל הנורמה. אני מאוד מתוסכלת ומעולם לא שיתפתי בכך אף אחד.למרות שאני מתאמנת קשה לי לשמור על משקל יציב בגלל התקפי האכילה היומיומיים. המצב נמשך כבר כמה שנים אך סירבתי להודות בזה- כיצד ניתן לפנות לעזרה מקצועית? האם ניתן להעזר בקופ"ח בה אני מטופלת (אינני מעוניינת לדבר על כך עם רופאת משפחה)?

13/01/2012 | 13:15 | מאת: יובל

היי, טוב אז אני בת 15 ואני בולמית. אני פשוט אוכלת ומקיאה כל יום בסביבות ה7 פעמים. אני רוצה להספיק אבל אני לא יכולה לא יודעת למה... אני לא בדיכאון או משו, ישלי חברות. אני לא יכולה לספא להורים שלי וגם לחברות שלי כי אני מתביישת, אני לא יודעת מה הם יחשבו ואני מפחדת שישפטו אותי... עצה מישהו?

לקריאה נוספת והעמקה
15/01/2012 | 12:02 | מאת: טל

יובל שלום, אני מאוד מבינה לליבך גם אני שנים רבות הייתי בולימית ואף אחד לא ידע, זה לא קל, היום אני בת 26 ומרגישה הרבה יותר טוב, עם עזרה אפשר להחלים, אין לך מה להתבייש, אשמח לשוחח איתך במייל שלי ואולי קצת לעזור ולכוון אותך אשמח אם תכתבי לי obden3@walla.com אל תשארי לבד עם זה.

17/01/2012 | 12:34 | מאת:

יובל יקירתי אל תרימי ידיים אפשר לצאת מהמקום הקשה הזה שנכנסת אליו למרות שכרגע את רואה הכל שחור. בקשי עזרה זו לא בושה שתפי את ההורים ובקשי מהם עזרה הם לא ישפטו אותך הם צריכים להבין שאת חולה. אם לא הם בקשי עזרה מדמות בוגרת אחרת שאת סומכת עליה או אולי חברה שקרובה אליך שיכולה לדבר איתם. אל תתני לדברים להידרדר עוד החיים יפים ולא צריך כל היום לבזבז את האנרגיות בלאכול בבולמוס ולהקיא בשירותים. אל תתמהמהי עם זה יש גם צד אחר וצריך רק לרצות לעשות שינוי למרות שאני יודעת שזה לא קל לכן. אם את רוצה לדבר את מוזמנת להתקשר אליי אחר הצהריים 052-3387519 אשמח לעזור לך ולספר לך שאפשר גם אחרת מניסיוני עם בתי

20/01/2012 | 13:47 | מאת: יובל

אני יכולה לשלוח לך SMS?

09/01/2012 | 10:12 | מאת: שני

הי, לפני כחצי שנה בערך כתבתי כאן על הפרעות אכילה שאני סובלת מהם, ובחורה בשם טל נתנתה לי כתובת של אורית המטפלת שהיא הולכת אליה בקריות, טל, באמת פגשתי אישה מקסימה מבינה שהולכת איתי צעד צעד, גם כשקשה היא נותנת את כל כולה ותומכת, מטפלת אנושית מאוד, ומקצועית, לאט לאט אני מרגישה שאני מצליחה להשתחרר ולשים לב לדברים אחרים נעימים יותר שקיימים מסביב ולא לשקוע, הדרך שלי עוד ארוכה אבל באמת היה חשוב לי להגיד לטל תודה ובכלל למי שקורא אל תאבדו תקווה. מרשה לעצמי -למי שמעוניין בעזרתה של אורית יכול לפנות אליה למייל והיא ישר עונה orit1011@walla.com

לקריאה נוספת והעמקה
17/01/2012 | 12:29 | מאת:

שמחה לשמוע שהמצב הולך ומשתפר אל תרימי דיים. יש קשיים בדרך אבל בסוף רק את תצאי מורווחת

26/12/2011 | 01:04 | מאת: בת 20

היי אני בת 20 כבר כ10 שנים עם עליות וירידות ואנורקסיה ברקע. אני בצום כבר שלושה ימים וכבר שכחתי עד כמה ההרגשה ממכרת. גובהי 158 ואני שוקלת 39, לא תת משקל רציני במיוחד. אבל פה מתחילה הבעיה, אמא שלי דועכת לי מול הפנים. קשה לה לדבריה לראות אותי נעלמת. ואני במצבי כיום לא מעוניינת להחלים. כן אני יודעת שאני חולה. אבל אני גם יודעת שאם אני לא ארד או חמישה קילו אני לא אסלח לעצמי לעולם על שוויתרתי על מטרתי. למזלי אשפוז כפוי איננו בו בחשבון בהפרעות האכילה, ולמען האמת כבר ממש אין לי כח לאשפוז/ פסיכולוגים/ אנשים שאומרים לי לאכול. אינני יודעת מה לעשות או להגיד בכדי להרגיע אותה, אבל באמת שאם אעלה חצי גרם אני לא אוכל להסתכל על עצמי, וגם ככה כיום אני נמנעת מכך. למרבה הפלא כל קילו שאני יורדת רק גורם לי להרגיש שמנה יותר ויותר. והיא לא מבינה את זה. מה עושים? מה אומרים כדי שהיא תבין שאלו החיים שלי ותפסיק להיות עצובה כל כך?

לקריאה נוספת והעמקה
31/12/2011 | 16:58 | מאת:

אני הכי מבינה בעולם את אמא שלך וכל מה שתעשי ותגידי לא ירגיע אותה כי היא צודקת והיא אמא. לא פשוט לאמא לראות את הבת שלה שנמצאת בהכחשה גוועת לה מול העיניים. יקירתי אני בטוחה שבתוך תוכך אינך באמת רוצה כך להעביר את חייך. את חייבת ללכת לטיפול בשיחות ודחוף ביותר

אני צריכה אותה ממש דחוף!!

לקריאה נוספת והעמקה

יקירתי אני יודעת שהילה מפעם לפעם נכנסת לפורום לבדוק מה קורה שם, כך התרשמתי ממה שכתבה בעבר אז אולי יתמזל מזלך והיא תראה את ההודעה שלך ותצור קשר.

08/12/2011 | 19:07 | מאת: בת 19

רוצה להיות מלאכית, כי המלאכים לא אוכלים ואין להם את הצורך הבסיסיהזה שיש לבני אדם וליצורים חיים.אך נולדתי, גדלתי אני בת 19 וחצי והמחשבות שם תמיד חייבת כביכול לאכול. היום למשל הלכתי לאכול בחדר אוכל של הבסיס של החיילים ואכלתי עם כולם אבל ממש קצת ואז מהר ברחתי למשרד וזהו ועכשיו אני בבית אני חוזרת כל יום לבית בערב, אמרתי להורים שלי שאני ישתפר עם האוכל ואני משתדלת קצת אך לא יותר כי מבפנים קשה לי.. מפחדת עכשיו אני מאוד הייתי רוצה לקנות מכשיר כושר לבית, להתאמן יום יום לשרוף הכל הכל להרגיש טוב ומשוחררת מבפנים ומבחוץ ולא יודעת מפחדת שאני ישאב יותר לעומק וגם משקל אם יהיה לי בבית זה יהרוס אותי אני מפחדת תודה על הכל כתבתי כאן לפני כמה ימים ועכשיו שוב, את אמרת לי שצריך טיפול בשיחות כי עיקר הבעיה נפשית..איפה אני יכולה ללכת אם אני חיילת?

11/12/2011 | 09:31 | מאת:

יקירתי אני חוזרת ושוב אומרת שאת חייבת טיפול בשיחות. את יכולה ללכת לקב"ן אך אם אינך רוצה לערב גורמים צבאיים לכי למישהי פרטית. אני יכולה להמליץ לך על נורית שטפלה באביטל שלי היא מקבלת בכפר סבא והיא מדהימה מדהימה מדהימה. 09-7454950 ונורית אגב מטפלת בהמון חיילים וחיילות שאינם רוצים לערב גורמים צבאיים. אל תזניחי כי אם תזניחי כמו שאת יודעת תשאבי לשם עמוק עמוק.

07/12/2011 | 12:11 | מאת: לאה

שלום אורלי בתי בת 22 סובלת זה שנים מאנורקסיה ובולמיה לסרוגין כמו גם מחרדה ודכאון.השבוע לאחר שנשקלה והתעצבנה שעלתה במשקל ניסתה להתאבד עי בליעת כדורים. כרגע היא מאושפזת במוסד פסיכיאטרי. יש לציין כי היתה כל השנים בטפול אמבולטרי וקבלה שיחות ותרופות אך ללא הועיל. האם לדעת יש מקום להכניסה למחלקה בתל השומר? תודה לאה

לקריאה נוספת והעמקה
11/12/2011 | 09:33 | מאת:

השאלה אם בבית החולים הפסיכאטרי בו מטופלת בתך יש מחלקה להפרעות אכילה. אם לא כדאי אולי באמת לאשפז במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר כי היא צריכה טפול בהפרעות האכילה שלה שכולל מכלול של טיפול חוץ מטיפול פסיכאטרי.

לקריאה נוספת והעמקה

לא שמעתי על קבוצה מיוחדת לגברים אני יודעת שהקבוצות שמטפלות בהפרעות האכילה כמו גם המחלקות להפרעות אכילה הם הטרוגניות בנים ובנות יחד.

כדי שהקבוצה הקטנה של האנשים האלה יהנו לבד מהתקציבים שהמממשלה מקצה להם. העובדה שיש פסיכיאטר מפורסם אחד שמדכירים רק אותו בכל ידיעה על הפרעות אכילה אומרת הכל.

*מזכירים

30/11/2011 | 17:38 | מאת: אני...

לא חשבתי שאני אגיע למצב שאני אהיה עוד אחת מאלה שכותבות בפורומים, בלי להעליב כמובן, זה לא שלא ישבתי וחיפשתי אחר תשובות משאלות של אחרות. לפני כשנה התחלתי דיאטה מאוזנת, נרשמתי לקבוצה בשומרי משקל. גובהי הוא 1.60 וכשהחתחלתי את הדיאטה שקלתי 58 ק"ג. אף פעם לא הייתי שמנה מדי ומעולם לא הוגדרתי או הגדרתי את עצמי כבעלת ביטחון עצמי נמוך בגלל המשקל שלי. רציתי להוריד כמה קילוגרים שהובילו אותי אל הדרך הבטוחה לגיהנום. תוך ארבעה חודשים בערך ירדתי כעשרה קילוגרמים למשקל שנע בין 48-49, חייבת להוסיף שלא הרעבתי את עצמי. חסכתי פחמימות וקיזזתי פה ושם אבל לא הגעתי למצב של תפוח ביום או משהו כזה. עשיתי ואני עדיין עושה פעילות גופנית בחדר כושר. השליטה באוכל גרמה לי לאבד שליטה בחיי ואני עכשיו מנסה לחזור לנתיב שלי... המחזור הפסיק (עד היום הוא לא חזר, כבר שמונה חודשים. הגניקולוג נתן לי הורמונים, הופיע מחזור מדומה אבל כבר עברו ארבעה חודשים מאז ועדיין לא הופיע המחזור) בשלב מסויים החלטתי לטוס לטייל, לבד, כי ידעתי ששם אני אצטרך לאכול כדי לשרוד. לא ראיתי את זה על עצמי בטיול ואין לי מושג כמה שקלתי אבל אני לא חושבת שיותר מ45 ק"ג. לקראת סוף הטיול התחלתי לאכול בטירוף. שבוע שבו אני אוכלת הכל וכל היום. חזרתי לארץ במשקל של 48.5, בערך כמו המשקל שאיתו טסתי, אני מניחה שעליתי כמה ק"ג בשבוע האחרון אבל בכל זאת נכנסתי לאיזשהי פרופורציה. לאחרונה אני כן חוסכת מעצמי אוכל. מנסה להרעיב את עצמי אחרי ימים של בולמוסים נוראיים- משהו שלא קרה לי אפילו פעם אחת במהלך הדיאטה ואחריה. אני אוכלת ברמה שאני לא יכולה להכניס יותר שום דבר לבטן. אני מפחדת לעלות על המשקל. הראש יודע שאני לא שמנה אבל אני אוכלת ותופסת לעצמי בשכבות שומן. נדפק לי הראש. אני צריכה עזרה. מישהו?

05/12/2011 | 12:11 | מאת: טל

שלום לך, אוכל להמליץ לך על המטפלת שלי אם איזור המגורים שלך בקריות-חיפה המייל שלי obden3@walla.com

06/12/2011 | 08:09 | מאת: אורלי פוקס

אני מבינה שאת מיואשת מהמצב אליו הגעת. אין ספק שמדיאטה פשוטה נגררים לתוך מערבולת שקשה לצאת ממנה. יקירתי את חייבת טיפול בנפש כי שנינו הלא יודעים שהאוכל היא רק התוצאה. טיפול בשיחות ממישהו שהמומחיות שלו הפרעות אכילה ויכול לעזור לך לצאת מזה באמת. יעזור לך להתמודד עם הפחדים והקשיים יעזור לך ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך מחדש כמו שאת. אל תוותרי. יש תקווה ואפשר לצאת מזה למרות שזה לא הוקוס פוקוס. הכל תלוי רק בך ובשיתוף הפעולה שלך וברצון הכנה שלך לצאת משם. עשי זאת למען עצמך והצילי את עצמך כל עוד זה אפשרי. זה שווה זה לקבל אתה החיים שלך חזרה במתנה.

28/11/2011 | 11:27 | מאת: שירה

הי אורלי אני בת 26 כבר 4 שנים עם בולימיה ואכילה כפייתית , חשוב לי לעודד את מי שוסבל/ת מכך , אפשר להחלים בעזרת טיפול מתאים, יש לי מטפלת מקסימה שהתחברתי אליה (בקריות)ואני כבר חצי שנה אצלה, טיפול שונה, מובילה אותי צעד צעד, התחלתי להאמין בעצמי, האמת בהתחלה לא האמנתי לכך שאוכל להתקדם, אבל זה שונה מטיפול פסיכולוגי, בלי כדורים ,מפגש של פעם בשבוע, המטפלת שלי כל כך מבינה אותי, כבר חודשיים שאני לא מקיאה ויותר מחוברת לעצמי, לא לוותר גם אים יש נפילות...אשמח לתת יותר פרטים למי שמעוניין....אל תתייאשו גם אים הדרך ארוכה

לקריאה נוספת והעמקה
06/12/2011 | 08:05 | מאת:

יקיריתי כל תמיכה ועידוד מבורכת והלוואי שהיא תעזור לעצור את התופעה. אין חכם כבעל ניסיון.

24/12/2011 | 17:39 | מאת: שואלת

מה ההבדל בין מטפלת לפסיכולוגית?

24/12/2011 | 21:29 | מאת: שירה

הי, אני יכולה להגיד לך בעקבות הטיפול שאני עוברת אצל המטפלת שלי אז זה סוג של אימון שאני עוברת, ביחד עם שיחות והרפיות וטכניות שונות שהיא עושה, כשהלכתי לפסיכולוגית זה היה רק מפגשים של שיחות ששוחנו.אם תרצי פרטים תוכלי להשאיר כאן את המייל שלך ואשמח לכתוב לך

22/11/2011 | 09:06 | מאת: שלומי

שלום אני אב לילדה בת 10 הילדה כבר תקופה ארוכה אוכלת מעט מאד בעיקר עוגיות, צ'יפס ומידי פעם מוכנה גם לאיזה טוסט את הדברים המעטים שהיא כן אוכלת היא ממליחה בצורה קיצונית היא לוקת בכל ערב סוכריות ברזל בהמלצת הרופאה כדי להשלים חוסרים בברזל היא ממעטת לנסות לטעות דברים חדשים וסובלת מידי פעם מכאבי ראש וסחרחורות אשמח לשמוע מה דעתכם? האם לפנות למכון להפאעות אכילה? בשניידר למשל? כל הצעה תתקבל בברכה

לקריאה נוספת והעמקה
27/11/2011 | 18:54 | מאת:

הייתי מציעה לכם לפנות לרופאת המשפחה ולהתייעץ איתה האם יש מקום לפנות ל מרפאה להפרעות אכילה בשניידר. ישנם ילדים שהם בעייתיים באוכל והמגוון שלהם קצת קטן וזה בלשון המעטה אך את מה שהם אוכלים הם אוכלים יפה והרבה ולכן אני לא כל כך יודעת מה להגיד פה למרות שנראה לי מעט מאוד לחיות על עוגיות שוקולד ציפס וטוסט. לך תתייעץ עם רופאת המשפחה זה הכי הכי נכון לעשות.

21/11/2011 | 21:15 | מאת: מרפאת הנוטרים

ביחידה להפרעות?אכילה במרפאת "הנוטרים" ברעננה, מקבוצת כללית, נפתחת בחודש ינואר 2012 קבוצה לאמהות הסובלות מהפרעות?אכילה. הקבוצה היא בת 12 מפגשים וכוללת, בנוסף למפגשי הקבוצות, מפגשים משפחתיים עם האם, האב והילדים. אם סבלת בעבר מהפרעת?אכילה, או שאת סובלת ממנה כיום, ואת מוטרדת מהשאלות הבאות: • האופן שבו ילדייך אוכלים. • כמות הקלוריות שהם צורכים. • חוששת מהעלייה שלך במשקל. • חוששת מהעלייה שלהם במשקל. • מתקשה להתמודד עם האוכל כשיש ילדים קטנים בבית. • נתקלת בקשיים אחרים בתפקוד ההורי. הסדנה הזו היא במיוחד בשבילך! ההנחיה תיעשה על?ידי ד"ר שירי שדה?שרביט, פסיכולוגית קלינית, והגב' אסתי מנקובסקי, מטפלת באמנות. להרשמה במייל: ד"ר אבלין שטיינר evelyne@clalit.org.il או עינת צוברי etzubery@clalit.org.il . ניתן גם ליצור קשר עם מרפאת "הנוטרים" בטלפון: 09-7712249. ההשתתפות בסדנה היא ללא תשלום. הקבוצה היא חלק מתוכנית מחקר ולכן, על?מנת להעריך את ההישגים במהלך הטיפול, המשתתפות יתבקשו למלא שאלונים אנונימיים. מרפאת "הנוטרים" היא יחידה השייכת למרכז בריאות הנפש "שלוותה", מקבוצת שירותי בריאות כללית.

לקריאה נוספת והעמקה

כל הכבוד על הסדנא חשוב מאוד. פונות אליי היום גם המון אמהות לבנות חולות שמבקשות לשאול אם יש קבוצות תמיכה להורים של בנות ובנים חולים אך לצערי יש מעט כאלה אם בכלל ובעיקר קיימות למי שמאושפז. אשמח אם תוכלו לעזור גם לאלו ושוב כל הכבוד על הקבוצה שפתחתם. יישר כוח!

20/11/2011 | 19:41 | מאת: בת 19

אני בת 19, חיילת.ועייפה שאין דברים כאלה. היתה תקופה בטירונות שרזיתי 2 קילו אחר כך עליתי אותם בסדיר כי התנאי שירות שלי הסתדרו וגם הבנות היו שונות מהטירונות מה שאיפשר לי להרגיש בטוח ולאכול טוב גם פחות התביישתי- משקלי עמד על 52 קילו גובה 1.59 השירות אותו שירות, גם בתפקיד שלי לא ממש השתנה עדיין פקידה עבודות משרד לפעמים יותר לחץאך בגדול סביר, לוקחת תתרופות נגד חרדה ציפרלקס 10 מ"ג לפעמיים מדלגת על צהריים או שאני לוקחת משו ממזון מהיר סלט וירקות מבושלים .לפני כמה זמן( לפני שרזיתי) אמר לי מישו (איזה ידיד)שקצת השמנתי כמובן שנעלבתי אבל אני יודעת שבוודאי הוא לא התכוון שאני יהיה פסיכית ובטח שלא עם הפרעות אכילה, רק התכוון שישמור על עצמי ממתקים וחטיפים ואני דווקא חושבת אהבתי עד היום.. התגלגלו העניינים דרך לא דרך ורזיתי 8 קילו כיום אני 44 קילו על 1.59 ואף אחד לא מבין אותי וכנראה שגם לא יבינו לעולם, האנשים במשרד שחלקם מציעים שיאכל ארוחת בוקר טובה כדי שלא ירד במשקל עוד ועוד , ועד אחת שנוגעת לי בעצמות ואומרת את ממש רזית העצמות וממששת אותן ואני שמכחישה כל קשר (וימשיך להכחיש) כי זאת אני וזהו זה האישיות שלי ואני לא יכולה לשנות אותה בן יום וזה לא פייר שעושים לי ככה. אני לא רוצה להאמין ולחשוב שבגלל שהוא אמר לי ככה אז רזיתי ככה מלא ואני לא אוכלת טוב. מאמינה שזה אני בגלל הדימוי העצמי הנמוך שיש לי קשה לי לאכול רגיל, מה את חושבת בתור נסיון עם הפרעות אכילה ? ההורים שלי כועסים עליי, גם אבא שלי אמר לי שאני מטומטמת וטיפשה בגלל שאני לא אוכלת טוב וכל זה , הם לא מבינים אותי אף אחד לא מבין. גם אנשים אחרים נגיד שואלים למה רזיתי אין לי מה לענות להם, מה אני יכולה לענות להם? אני הולכת לעו"ס לשיחות פעם בשבוע בשביל דימוי עצמי נמוך וקושי חברתי, כבר דיברתי איתה על הירידה במשקל וכל זה והיא כמעט בקושי עוזרת לי בזה. מה את מציעה לעשות? סה"כ אני מחפשת שקט , מנוחהלנפש וכל ההערות האלה לפעמיים לא נותנות לי שקט וגם מכניסות אותי ללחץ . סליחה על האורך ומחכה לתגובה

לקריאה נוספת והעמקה
27/11/2011 | 18:47 | מאת:

יקירתי בואי נתחיל עם זה שאת לא מטומטמת ובטח לא טיפשה ואוי למי שאומר לך ככה כי הוא צריך להבין שאת חולה. בדיוק כמו שאדם שלא עלינו חולה בסכרת או בסרטן יש מחלה שנקראת הפרעת אכילה. את צריכה כרגע להתמקד בעצמך בדימוי העצמי ובדימוי גוף הנמוך שלך כדי להעלותו ברגע שהוא יהיה גבוה כבר כל ההערות לא יזיזו לך כי את תהיי במקום אחר. הפרעות אכילה צריכות להיות מטופלות בעיקר בנפש ובעזרת שיחות עם איש מקצוע בתחום ההפרעות האכילה. האוכל זו רק התוצאה ולא העיקר. את צריכה להתמקד בפתירת הבעיות שלך, בקשיים שלך והתמודדות עם הפחדים שלך וכמובן העלאת הדימוי העצמי ודימוי הגוף וזה אומר ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך ברגע שזה ייעשה בצורה נכונה את תעלי על דרך המלך ותראי שגם המשקל יתאזן וההפרעה תיעלם מחייך. הצילי את עצמך מהר לפני שתכנסי לבוץ עמוק מדי.

שלום, האם מישהו עבר טיפול בתל השומר באישפוז? מישהו יכול לספר לי מה הולך שם? מה עושים? איך הסדר יום? מה יש שם? תודה

מוזמנת לפנות אליי במייל... אתן לך מידע דיי עדכני, הייתי מאושפזת שם בין מאי לאוגוסט... אם תרצי גם לשאול שאלות יותר ספציפיות את מוזמנת

25/11/2011 | 16:34 | מאת: מ'

היי, אני הייתי מאושפזת שם לפני כ-4 שנים, אולי המידע שלי לא יהייה כל כך עדכני אבל אני חושבת שהוא יעביר את הרעיון המרכזי של הטיפול שם... תחילה, הטיפול כולל: פסיכולוגית (פגישה של פעם בשבוע), דיאטנית (פגישה של פעם בשבוע), פסיכיאטר (תדירות הפגישות משתנה ממטופל למטופל), שקילה הכוללת גם דיון עם צוות המחלקה (פעם בשבוע) ומפגשים קבוצתיים (שעליהם ארחיב אחר כך) בתחילת האשפוז יש פגישה עם כל הצוות המטפל (כל אחד בנפרד), כאשר בכל אחת מהפגישות מתבצעת היכרות והתאמה של תפריט דיאטני. במהלך השבוע ישנן ארוחות מסודרות- בשעות קבועות (אין לאחר או לא להגיע לארוחות) עם כל מטופלי המחלקה (בחלוקה לשתי קבוצות בדרך כלל בגלל ריבוי המטופלים). לאחר כל ארוחה ישנה השגחה על המטופלים במשך שעתיים (חדר זה נקרא בשפת המטופלים- חדר השגחה)- ההשגחה נעשית במטרה לוודא שהמטופלות לא מבצעות פעולות כלשהן המנוגדות לכללי הטיפול- כדוגמת הקאות וכו'... חשוב לציין שחדר זה מאובזר במחשבים, טלוויזיה וכו'- כך שזה לא רע כמו שזה נשמע... לעיתים גם מתקיימות הפגישות הקבוצתיות במהלך זמן ההשגחה. לכל אחת ואחד מהמטופלים יש חדר (אשר בדרך כלל נחלק בין מספר מטופלים) שכולל מיטה, שידה, וארון אחסון. בנוגע לפגישות הקבוצתיות- אלה מן קבוצות תמיכה, הנושאים שלהם מגוונים ומטרתן להעלות קשיי התמודדות ומציאת פתרונות להתמודדות יעילה עם הקשיים, שיתוף התחושות והרגשות העולים במהלך הטיפול, וכן ישנן פגישות המוקדשות למתן מידע אינפורמטיבי על המחלה, על תזונה נכונה ופעילות גופנית נכונה. מלבד קבוצות התמיכה ישנן שעות חוגים. החוגים מגוונים ומשתנים מעת לעת. בתקופתי היו חוגים של אומנות, תרפיה בתנועה ופעילות גופנית. הבנתי שמאז נוספו חוגים נוספים כמו תרפיה בצילום, דרמה וכו'... בסך הכל- האשפוז משרת את המטרה הראשונית והיא מתן השליטה על התזונה למטפלים מומחים, שכן המטופלים די איבדו שליטה על העניין. אני חושבת שראוי לציין שהטיפול אכן סייע לי באופן ראשוני באמצעות העלאת משקלי למשקל תקין ונתן לי כלים להתמודדות המשכית. עם זאת, אינני חושבת שלאחר האשפוז כלים אלה והמעקבים שנערכים במסגרת המחלקה מספקים- זוהי דעתי האישית בלבד ואני חושבת שזה מאוד אינדיבידואלי. לכן, אני אישית ממליצה להמשיך בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי בהתאם לצורך. אני השתמשתי בטיפול פסיכולוגי התנהגותי קוגנטיבי שסייע לי בצורה יוצאת מן הכלל. אם יש לך צורך במידע נוסף, ניתן לשלוח לי תגובות נוספות פה (או במייל) :) המון המון המון בהצלחה!!!!!!! (מחזיקה אצבעות שזה יצליח)

הילדה שלי כנראה סובלת מבולמיה אנורקסיה, אני לא בטוח מה הצעד הבא, פסיכולוגית או דיאטיקנית או שניהם, בכל מקרה אשמח לקבל המלצות על תותחים / יות בעניין שי

24/10/2011 | 22:15 | מאת: רגב

עצוב לי לכתוב בפורום שכזה לאחר כל השנים שהראש שלי צף מעל למים, כנראה שהבולימיה היא מפלצת ששוכנת בפנים גם שבטוחים שהיא כבר לא קיימת. אני בת 31 בעברי הייתי בולימית מתמידה- 8 שנים תמימות, בגיל 24 יצאתי מן המחלה לחלוטין ומאז לא היה לה זכר לעיתים לא זכרתי אף שחליתי בה. ו...אז נכנסתי להריון, אני בחודש השישי- ארבעה וחצי חודשים ראשונים הייתי צמודה עם הראש לאסלה עשיתי הכל כדי לא להקיא אבל זה לא עבד כל כך וכך יצא שלא רק לא עליתי אלא גם ירדתי וזה כנראה עם כל ההערות ה"מעודדות" ששמעתי מסביב על כמה טוב אני נראית החדירו חרדה מלעלות במשקל, כך יצא שבחודש וחצי האחרונים חזרתי להקיא, אבל הפעם ממקום אחר, כבר הרבה פחות פזיולוגי...הפעם אני לא מרגישה שאני יכולה לשפר את המצב, איכשהו זה נותן לי כוח, כוח כדי להישאר ללא חרדות מכל מה שקורה איתי בחיים. ההריון לא היה מתוכנן, אני ובן זוגי נישאנו רק לאחריו ושנייה לפניו נפרדנו, אני מלאת חרדות שזה לא יעבוד לנו, על פניו הכל על מי מנוחות, אני רגועה ומקבלת את ההריון הזה, אבל הלימודים שלי ירדו לטמיון, אין לי חשק ללמוד, אני לא יכולה לדבר עם אף אחד על המצב כי אני פשוט לא מסוגלת להודות בפני עצמי ובטח שלא בפני אנשים אחרים שאני מסתירה דבר כל כך גדול...לבעלי אין מושג, אני מקיאה בן 2-5 ליום, חלק גדול אני משאירה, אני מקיאה יותר בערבים ויותר את הג'אנק שאני צורכת, ברור לי לגמרי שמשהו גדול מאוד קורה איתי בפנים, כנראה שגם לעכל את ההריון הזה והויתורים בעקבותיו לא כזה פשוט, אני פשוט תוהה לגבי הכל, מה לעשות עם עצמי, איך להתמודד עם הכל בצורה אחרת, אני מאוכזבת מעצמי שחזרתי עשרות צעדים וכמה שנים טובות לאחור וזה כואב והכל בפנים וזו הפעם הראשונה שאני מעזה להעלות את זה בכלל בפני פורום אחר שהוא לא אני עצמי. בכל אופן אם יש למישהו איזשהו דבר חוכמה שעשוי לעזור מתוך ניסיון אישי או בכלל אשמח אם תכתבו- ורק אל תכתבו שעבור העוברית כך וכך- את זה אני כבר יודעת וזו התגובה הכי שטחית שניתן כרגע לכתוב לי. סליחה על הבקשות ותודה על שקראתן.

24/10/2011 | 23:29 | מאת:

אין לי הרבה מה להגיד מלבד לכאוב את כאבך ולהגיד לך קחי אחריות על החיים שלך ועל העובר שבבטנך ולכי קבלי טיפול. איך את רוצה לקחת אחריות על דבר כל כך יקר שאינך מסוגלת לקבל אחריות על עצמך? קבלי טיפול ולמדי להתמודד עם הפחדים והקשיים שמהם את בורחת הם לא ייעלמו לבד אלא רק יתעצמו אם לא תקבלי טיפול. עשי זאת למען עצמך ואם לא למען עצמך למען התינוק/ת שבבטנך.

19/10/2011 | 02:38 | מאת: דביבונת (למי שעדיין זוכרת..)

אני לא מאמינה שעברו כ"כ הרבה שנים מאז, אני כ"כ רחוקה מלהיות בריאה שזה פשוט הזויייי. אני נשאבת לתוך ההפרעה ברמות שאי אפשר להבין!! צומות, הקאות, העיקר להתרחק כמה שיותר מכל פיסת שומן שתיתלה לי בצידי הגוף. איכס, אני שונאת שומן. שונאאאאאאאאת. אני פאקינג אמא לילדים, ולא חושבת שהמחלה תשיג אותי בסיבוב. כולם אומרים לי שזה יקרה בסוף אבל אני לא מאמינה להם וגם לא לכם אז חבל על התגובות שלכם מראש. אני 10 שנים עם ההפרעה המחורבנת הזו שהלוואי והייתי יכולה לעשות שאיבת שומן אחת וללתמיד אבל צוחקים עלי שאין מה לשאוב... יש!! אני רואה!! איכססס. אני רוצה לא להיות רעבה בחיים, להיות רזה רזה כמו מקל של מטאטא, כמו קיסם אוזניים. אוף. מה יהיה? איך אני ירד עוד במשקל? בא לי 5 ק"ג ואני אהיה בסדר. יאללה.

20/10/2011 | 00:54 | מאת: ואו

כמו שרשמת שאת " פאקינג אמא לילדים " אז תתרכזי בזה - ותחשבי על זה - תחשבי עליהם שאת צריכה לחיות גם בשביל לגדל אותם - הילדים צריכים אמא בריאה - אמא שהם יוכלו לקחת ממנה דוגמא והמחלה הזו מובילה למוות - זה עניין של חיים או מוות - ובטח על הנזקים שהמחלה הארורה הזו גורמת - קריסה של רוב המערכות בגוף - זה מדהים. מאחלת לך בהצלחה שתשתחררי מהמפלצת הנוראה .

25/10/2011 | 16:41 | מאת: **חמודה**

נכנסתי לפה סתם להסתכל מה נשמע, אבל הייתי חייבת להגיב להודעה שלך. דביבונת, את באמת באמת חייבת לחשוב על זה שיש לך ילדים. תקשיבי, אמא שלי בולימית. זה נורא ואיום. באמת. אני ואחים שלי פשוט רואים איך היא הורסת את עצמה מול העיניים שלנו, בקושי אוכלת וכשכבר אוכלת היא מקיאה את זה. אני לצערי לא יכולה לעשות שום דבר לגבי זה, לא עזר כמה שדיברתי איתה, ולהכריח אותה אי אפשר. אבל מלבד העובדה החסרת אונים שאני רואה ככה את אמא שלי, אני נורא חוששת מה יקרה לה. אני באמת מודעת לעובדה שהיא יכולה למות מזה ואין יום שאני לא חושבת על זה. אם יום אחד היא פשוט תקבל דום לב.זה מפחיד. חוץ מזה, הדוגמא האישית שלה.. גרועה. אני גדלה לתוך בית שמקדש את הרזון, שלפעמים אני חושבת לעצמי שגם אם הייתי אנורקסית אמא שלי לא הייתה שמה לב אלא רק חושבת לעצמה איזה יופי שרזיתי. שלא נדבר על זה שהייתה תקופה שהייתי גם אני מקיאה..והרבה מזה "בזכותה". זה נוראי. את באמת חייבת לחשוב על העובדה שיש לך ילדים שצריכים את אמא שלהם. בהצלחה.

18/10/2011 | 22:27 | מאת: אנונימי

אני בולמית כבר כמה חודשים, ושמתי לב לכמה דברים שקורים בזמן שאני מקיאה ורציתי לדעת אם אוכל לקבל הסבר מה בדיוק קורה.... הרבה פעמים אחרי שאני מקיאה כמה פעמים הדופק שלי עולה כאילו רצתי עכשיו...מדוע זה קורה? עוד שאלה, לפעמים אחרי הקאה או שתיים או בנסיונות להקיא פתאום אני מרגישה תחושה שדומה לתחושה שהבטן מקרקרת אבל אני מלאה לגמרי, יש הסבר למה זה קורה?... מקווה שתוכלו לענות לי על השאלות אין לי שום כוונה לעודד בולמיה, אני עצמי נאבקת במחלה.... תודה רבה,

20/10/2011 | 00:58 | מאת: מקווה לעזור

הדופק שלך עולה כי זה "כמעט " התעלפות - הרה פעמים בהפרעות אכילה - צמצום של אוכל - או הקאה - הגוף בסוג של " קריסה" ועומדים להתעלף - אני הגעתי למצב הזה מיליון פעם - זה אכן הרגשה לא נעימה והבטן מקרקרת כי שוב - הגוף מכונה מדהימה וברגע שאת מקיאה את האוכל גם אם את מרגישה שבעה , את הרגע הקאת את מה שאכלת - אז ברור שהגוף יהיה זקוק לאוכל והבטן תקרקר לך .. מאחלת לך בהצלחה להשתחרר מהמחלה הנוראית הזו

13/10/2011 | 12:54 | מאת: נועה

אני בת 18 וכמה שנים כבר סובלת מדיכאון ובלגאן באכילה (התחיל בדיאטות-ואחריהן בולמוסים, והפך לאכילה אובססיבית במשך כל היום, התעסקות בלתי פוסקת בזה שאני שמנה, וכמובן עלייה במשקל- 20 קילו מאז שהתחלתי להתעסק בדיאטות בגיל 15). הלכתי לאיבחון אצל פסיכיאטר ואמרתי לו שאני מתביישת באיך שאני נראית והכל. הייתי במצב מאוד רע באותה שיחה, אמרתי שאין לי כוח לצאת מהבית ולעשות שום דבר. הוא אמר שאני צריכה אישפוז והוא לא רואה פיתרון אחר. אני לא יודעת אם זה מתאים, הסתכלתי באינטרנט וכאן בפורום וראיתי הרבה ביקורות שליליות, הרוב שם אנורקסיות עם בעיית דימוי גוף קשה. אצלי המקרה שונה, אני פשוט הולכת לאוכל אוטומטית כל פעם וכבר לא מצליחה לעצור את זה, וכתוצאה מכך סובלת מעודף משקל ומתחושת כישלון שהולכת ומתגברת, וכמו כן מדיכאון שאני בספק אם הוא נובע מהאכילה בלבד. השאלה שלי, היא- יש טעם להטיל ספק באבחנה שהוא נתן (שאני זקוקה לאישפוז), האם כדאי לי להתאמץ ולחפש דרכים חלופיות? ניסיתי פסיכולוגים, אפילו אחת שמתמחה באכילה, ושום דבר לא באמת עזר (גם כדורים אנטי דכאוניים). באמת אשפוז זה הפיתרון היחיד? אני לא רואה את עצמי מסתדרת במקום כזה.

לקריאה נוספת והעמקה
17/10/2011 | 21:39 | מאת:

אשפוז היא תמיד ברירת מחדל אחרונה. לכי לשמוע עוד חוות דעת מעוד פסיכאטר יכול להיות שהוא יחליט על משהו אחר טוב יותר שיכול לעזור לך. אני אינני מוסמכת להגיד האם את זקוקה לאישפוז או לא ואינני מוסמכת להטיל דופי בהחלטתו איני מכירה את המקרה ואיני יודעת עד כמה מצבך אקוטי אבל בהחלט שווה לשמוע עוד חוות דעת כי אין ספק בכלל שאת זקוקה לעזרה מקצועית דחופה כדי לצאת מהמצב הנפשי בו את נמצאת וכמובן לטפל בדימוי העצמי הכל כך נמוך שיש לך. אני יכולה להמליץ על המטפלת של הבת שלי שמטפלת בהפרעות אכילה ובעוד כל מיני מקרים. היא מדהימה. שמה נורית בלומנפלד מכפר סבא והטלפון שלה 09-7454950 שווה לנסות.

11/10/2011 | 23:45 | מאת: מישהי שצריכה עזרה

יש לי חברה שיש לה הפרעות אכילה משהו כמו שנה והיא סובלת המון, וממש כואב לי.. ואני לא יודעת איך לעזור לה... אני רוצה לדבר איתה לעודד אותה איכשהו אבל אני לא יודעת מה להגיד לה, כי להגיד לה כמה היא רזה וכמה אנשים מעירם לה על הרזון שלה זה לא עוזר. וחוץ מטיפול במחלקה עכשיו, שזה הולך לקרות ממש בקרוב. אני רוצה לעזור לה להרגיש טוב יותר, יש לכם עצה איך אני יכולה לעזור לה? מה אני יכולה להגיד לה שיגרום לה להרגיש טוב יותר? אני מיואשת ומתוסכלת ולא יודעת מה לעשות. כי היא חברה הכי טובה שלי ואני אוהבת אותה הכי בעולם. וכואב לי ברמות מטורפות שככה היא סובלת.... בבקשה, תעזרו לי.... תודה:)

לקריאה נוספת והעמקה
12/10/2011 | 13:38 | מאת:

יקירתי חברתך צריכה להיות גאה ולהעריך שיש לה חברה מדהימה כמוך זה לא מובן מאליו. לגבייך את צריכה לתמוך בה שתדע שאת תמיד בשבילה מעבר לזה אין לך הרבה מה לעשות יש לה את ההורים שלה ואת המטפלים שהבנתי שמטפלים בה אך היא צריכה לרצות לצאת מזה כי ללא שיתוף פעולה מצידה הטיפול לא יצליח. את צריכה גם להעצים אותה ולהגיד לה כל הזמן כמה היא מקסימה ומדהימה ושתדע שאת פה בשבילה ללא תנאי.

12/10/2011 | 14:43 | מאת: מישהי שצריכה עזרה

תודה רבה כולם אומרים לי את אותם הדברים אני אומר לה את זה היום אבל אני לא מרגישה שזה מספיק.. אני מרגישה צורך מאוד חזק פשוט להוציא אותה מזה ואני יודעת שאני לא יכולה וזה מתסכל ..

09/10/2011 | 22:09 | מאת: פרפר שאיבד את מעופו

שלם לכן, אני אמנם עוף מוזר וקצת נדיר בעולם הזה אבל אני יחסית מבוגרת לשכבת הגיל, בת 31 עוד ממש מעט...וסובלת מאנורקסיה שהחלה רק בשנים האחרונות ועם הזמן הלכה והחמירה....כנראה הרבה טריגרים שהתבשלו בדרך הביאו להתפרצות הנוראית הזו שבסופה הגעתי למצב בו במקום אני אכרסם לי משהו בהנאה המחלה הנוראית הזו היא זו שמכרסמת בי.... תקופה ארוכה חייתי בהכחשה כלפיי , כלפי הסובבים וכלפי כל דבר שזז בערך כולל הכלב שלי... בימים האחרונים ואין לחי מושג למה התפוצצה סביבי הבועה הזו, שיתפתי את הוריי ( אין לכם מושג כמה זה קשה בגיל שלושים לספר להורים שלך שהבת העצמאית והמוכשרת שלהם הרסה את עצמה במו ידיה) ונורא נורא נורא רוצה לשקם את עצמי , לחזור לפעם לימים בהם צחקתי והייתי מאושרת והכי חשוב הגשמתי את עצמי . רוצה לשאוב מכם את התקווה קשה לי באמת שקשה לי , לא פעם מנסה להמריא שוב ומתרסקת בחבטה עצומה לקרקע:-(

לקריאה נוספת והעמקה
12/10/2011 | 13:31 | מאת:

פרפרה יקרה כל נפילה באה בסימן עלייה. את בהחלט יכולה להמריא שוב מעלה מעלה ואיני אומרת זאת סתם אך את חייבת לקבל עזרה וזו לא בושה ליפול ולבקש עזרה גם אם את במצוקה. גם האנשים הכי מוצלחים והכי הכי טובים נופלים לפעמים וללא עזרה לא תוכלי להיות שוב פרפר חופשי שעף מעלה מעלה. עשי זאת כמה שיותר מהר את נשמעת לי בחורה מבריקה וחכמה זו לא בושה אני בטוחה שההורים שאוהבים יהיו בשבילך גם בשעה קשה.

08/10/2011 | 15:55 | מאת: דודי

שלום לאחרונה חברה שלי,סיפרה לי שהיא מקיאה אחרי כול ארוחה. אני אשמח לדעת איך אני אמור להתנהג עם המצב הזה.ואיך אני יכול לעזור לה להתגבר על זה בצורה הטובה ביותר תודה. נ.ב לפי מה שהיא סיפרה לי,היא לא עושה את זה הרבה זמן (ואני מאמין לה)

לקריאה נוספת והעמקה
12/10/2011 | 13:28 | מאת:

גם אם חברתך לא עושה את זה הרבה היא בבעיה ואתה צריך לנסות להביא אותה איכשהו למצב שהיא תסכים לקבל עזרה. בולמיה זה לא שפעת שעוברת עם כדור צריך טיפול מקצועי וכמה שיותר זמן נמצאים שם כך נשאבים לשם יותר. עשה זאת בעדינות בלי לחץ כי אחרת היא תרתע ותתרחק ממך. הם לא אוהבים שמטיפים להם. אתה צריך גם לתמוך ולאהוב יש לזה חלק חשוב בדרך החוצה שתדע שאתה אוהב אותה ותמיד שם בשבילה בלי תנאי.

06/10/2011 | 10:25 | מאת: רונן

שלום רב . שמי רונן חייל בן 19. אני רוצה לשתף אותך ב"גיהנום" שאני עובר בתקופה האחרונה.קצת רקע עליי:בתור ילד הייתי ילד שמנמן וכל תקופת היסודי והחטיבה הייתה לי את הבעיה של העודף משקל.יש לציין שלמרות גופי העגול הייתי ספורטאי ומתאמן בקבוצת כדורגל סדירה(4 אימונים בשבוע).שהגעתי לכיתה ט' פנו אליי מהכדורגל וביקשו שאני אוריד כמה קילוגרמים.התחלתי לרדת במשקל בצורה דרסטית פשוט לא הייתי אוכל והייתי עושה ספורט בצורה אינטנסיבית.הגעתי למשקל של 49 קילו על 1.71 ס''מ והייתי בתת משקל.יש לציין שבעקבות הירידה הדרסטית במשקל הפסקתי לשחק כי לא יכלתי לעמוד בעומסים וכל נפילה שלי היתה גוררת איתה פציעה כואבת וקשה.לאט לאט השתקמתי ועליתי במשקל בהדרגה ע''י דיאטנית כך שהיום אני שוקל 64 קילו.אני מאוד מבסוט מהמשקל שלי וכבר לא חושב על כמה אני אוכל,מתי,ואיך. שהתחלתי לעלות במשקל סבלתי נורא משילשולים כרוניים מלווים בריר ולעיתים דם,אפילו היו מעירים אותי משנתי.(תקופה של כ-חודשיים וחצי).תופעה זו הייתה באה לי בעיקר אחרי שהייתי אוכל אוכל מטוגן,אוכל חריף,מוצרי חלב וירקות ופירות למינהם.הלכתי להיבדק שוב והרופאה אמרה לי להימנע ממאכלים שעושים לי רע.באמת בשנתיים האחרונות אני פשוט לא אוכל מאכלים מטוגנים,ונמנע מאוד ממוצריי חלב מה שמטיב עימי. כאן מתחיל הסיפור שלי,שהתגייסתי לצה''ל התרעתי בפניי המפקדים שלא כל אוכל מתאים לי שכן זה עושה לי תחושות לא נעימות בגוף.בבקום ביום הגיוס הכריחו אותי פשוט לשבת ולאכול ולא מצאתי את עצמי מבחינת האוכל.לכן בעל כורחי אכלתי שניצל מטוגן עם פסטה.מאותו יום התחלתי שוב להרגיש את התופעה והתחלתי לשלשל ולהקיא דם בעקבות כך שלא הצלחתי לאכול יומיים.התקופה הזאת נמשכת כבר כ-4 וחצי חודשים ואני בטיפול ובמעקבים.עברתי פעמיים בדיקת קולנוסקופיה שהראו שיש סימני דלקת אך הביופסיה חזרה תקינה,עברתי גסטרוסקופיה שיצאה תקינה חוץ מCT בטן שגילו איזשהי בעיה.הוחלט לשלוח אותי לקב''ן עקב חשד להפרעת אכילה.שישבתי מול הקב''ן הוא בכלל לא הבין למה שלחו אותי אליו שכן אני מרגיש לא טוב מבחינה רפואית.(לא חושב ששילשול דמי מעיד על בעיה נפשית) אך בכל זאת החליט וקבע אבחנה eating disorders unspecified.הרופאה הצבאית טוענת שיש לי בעיה גם גופנית אך עם חשד להפרעת אכילה.אני באמת מרגיש גרוע בחודשים האחרונים זה לא נותן לי מנוח הבעיה הזאת והיא מגבילה אותי בחיי היום יום.(יש לציין מסופח לרם 2 ועובר בדיקות אינטנסיביות).השאלה שלי היא פשוט על סמך מה הקבן אבחן את הבעיה הזאת?פשוט הסברתי לו שיש מאכלים שלא עושים לי טוב והוא פירש את זה בצורה הזאת.זה מתסכל אותי מאוד העניין הזה אני מרגיש שלא משנה מה רוצים להדביק לי איזשהי בעיה נפשית ולהתחמק מעניין הבריאותי.תני לי את חוות דעתך על מה שכתוב כאן אני פשוט כבר לא יודע לאן לפנות. תודה רבה,וסליחה מעומק הלב על אורך המכתב.

לקריאה נוספת והעמקה

רונן יקר אני מבינה שאתה במצוקה נוראה נוכח האטימות של המערכת הצבאית. אין לי הרבה מה לעודד אותך כי ככה המערכת הצבאית עובדת. צריך מזל גדול לפול על רופא טוב שמבין עניין כי אם לא נופלים על רופאים שלא מבינים עניין ומנסים להדביק דברים לא נכונים. המערכת הצבאית גם איננה יודעת לטפל ולהתמודד עם הפרעות אכילה. נסה לפנות במקביל גם לרופא בחוץ שאולי ייטיב עמך ויעזור לך, גם אם תדרש פעם אחת ללכת ולשמוע חוות דעת פרטית זה שווה. צר לי שאין לי הרבה מה לעודד אותך אך אל תוותר ואל תתן להם לעשות ממך קטן ולערער אותך כי רק אתה יודע מה טוב לך ולא אף אחד אחר.

dganitmeitalinbal@walla.com

05/10/2011 | 18:40 | מאת: מישהי

אני אספר בקצרה.. עד לפני שנה בערך שקלתי 78.6 קילו.. עד שלקחתי את עצמי ביידיים ובמשך שנה יחד עם פעילות גופנית וארוחות מסודרות הצלחתי לרדת 22 קילו לפני חצי שנה בערך הכרתי בחור.. ובעקבות זה התחלתי להזניח את האימונים וכמעט לא הולכת לחדר כושר.. באוכל אני דיי בסדר למרות שלפעמים יש לי נפילות פה ושם שאני אוכלת טיפונת יותר יש לציין שאני בחורה שנשקלת באופן יומי.. כל בוקר.. כשאני חוזרת מהעבודה.. ולפני השינה לפני כחודש התחלתי להרגיש שאני משמינה למרות שזה לא ממש ככה.. ומאז כמעט באופן שבועי ויומי קורה שאני מקיאה אחרי כל ארוחה אני רוצה לצאת מההרגשה הדפוקה הזאת.. כי אני יודעת שאני לא שמנה אבל אני מפחדת.

לקריאה נוספת והעמקה
05/10/2011 | 23:49 | מאת:

ההתעסקות היומיומית באוכל ובמשקל אינה רגילה אצל אדם בריא אין ספק שאת בבעייה ואני חושבת שכדאי ללכת לטיפול אצל פסיכולוג המטפל בהפרעת אכילה וכמה שיותר מהר לפני שההקאות ייצאו משליטתך ואת תשאבי חזק לתוך המחלה. זו לא בושה לבקש עזרה.

02/10/2011 | 17:51 | מאת: רחלי

בעו מספר ימים יש לי צו ראשון, והבנתי שבנות אשר שוקלות מתחת ל50 מוגדרות כ"תת תזונה" ומקבלות פרופיל 60. אני סובלת מהפרעות אכילה כבר מעל לעשר שנים , אך מעולם לא טופלתי אצל פסיכיאטר או פסיכולוג בצורה רשמית , כך שאין לי מסמכים או מרשמי תרופות המעידים על מצבי. בצו הראשון שנשלח לביתי לא סימנתי שאני סובלת מהפרעות אכילה, אך התייעצתי עם מספר אנשים שאמרו כי כדאי לי בצורה זו או אחרת ליידע את הצבא על מצבי.. מה עלי לעשות? אני אובדת עצות.. תודה

לקריאה נוספת והעמקה
05/10/2011 | 23:46 | מאת:

חשוב שתיידעי את הצבא במצבך. חשוב להקדים תרופה למכה כי אחר כך אם יהיה או יקרה משהו הצבא לא ירצה להכיר בכך ויסרב לעזור.הצבא הוא מסגרת לא קלה ואת עלולה לחוות משבר כזה או אחר ולכן חשוב שהאנשים שנוגעים בדבר יהיו מודעים למצבך.

05/10/2011 | 23:47 | מאת:

ישנם מצבים שבהם במצב קריטי לא ירצו לקחת סיכון ולגייסך אז קחי זאת בחשבון למרות שכיום מגייסים גם בנות עם הפרעות אכילה תלוי עד כמה חמור מצבן.

27/09/2011 | 12:47 | מאת: summer

היי יש לי בעיה אמא שלי מוציאה אותי מדעתי, עושה שביתות רעב כדי לעצבן אותי רק אם אני נותנת לה לאכול היא אוכלת וכל הזמן עם תלונות וביקורת , ואם לא אז היא לא אוכלת לא בוקר ולא ארוחות צהריים, המצב הזה עולה לי על הסעיף אני כבר משתגעת אני מרגישה כאילו היא מנסה לעצבן אותי בכח ,מה עושים במצב כזה האם זה נקרא הפרעת אכילה. בבקש עני לי בהקדם האפשרי תודה

לקריאה נוספת והעמקה
01/10/2011 | 20:24 | מאת:

יתכן ולאימך יש הפרעת אכילה. האם בעבר היא היתה חולה בהפרעות אכילה? גם אם לא אפשר ליפול לשם בכל גיל בגלל משבר שחווים. אני מציעה שתרפי מאמא היא מחפשת את תשומת הלב שלך ומושכת אותה אליה דרך האוכל במיוחד שהיא יודעת עד כמה זה מפריע ומציק לך. אל תעירי, אל תתרגזי ופשוט תתעלמי ככל שתתעסקי בכך יותר היא תעשה לך דווקא יותר ממש כמו ילדה קטנה.

21/09/2011 | 09:33 | מאת: אחות מודאגת

שלום, אני צריכה עזרה דחופה!אני עובדת עצות! אחותי שמנמנה מטבעה. לפני כ-7 שנים היא חלתה באנורקסיה והייתה אפילו מאושפזת למספר חודשים.המצב היה בקנטים היא הייתה נראית זוועה וכל המשפחה סבלה. אבל ב"ה היא עברה את זה, השמינה, חזרה לחייך ולאכול! הכל היה טוב עד עכשיו. בשנה האחרונה היא השמינה (יחסית הרבה- אבל זה לא שהיא ענקית!) והיא החליטה לעשות דיאטה. כולנו חשבנו שזה מאחורינו ואפילו קצת עודדדנו אותה. הבעיה שהיא ממש לא אוכלת! דיברנו על זה כל המשפחה והגענו למסקנה שאנחנו פשוט מודאגים שהיא חוזרת לזה. בנוסף, יש לה אותם תסמינים כמו אז- היא "חולה" ובגלל זה היא לא אוכלת, היא לא רעבה (השעה 2 בצהריים ולא אכלה כלום!!) ועוד. השאלה שלי, בתור אחות (קטנה) מה עושים?! האם מדברים איתה על זה ישירות?האם בעקיפין? האם להכריח אותה לאכול כל הזמן או להתעלם? אני נורא נורא פוחדת!!! בקשה תעזרו לי! תודה מראש=]

01/10/2011 | 20:22 | מאת:

אחות יקרה ודואגת, אין ספק שיש לך באמת סיבה מוצדקת לדאגה. אחותך חזרה שוב למקום בו היא היתה בעבר- למחלה. אין לך מה לדבר איתה על הבעיה כי היא תכחיש וזה חלק מהמחלה. אין לך מה להכריח אותה לאכול כי זה מלחמה שלא מובילה לשום מקום נהפוך הוא היא יוצרת התנגדות גדולה יותר ואחותך תתפוס מרחק כי הם שונאים שמדברים איתם על המחלה או על האוכל. הפחד שלך מוצדק אבל אחותך חייבת לקבל עזרה מקצועית ומהר. אתם צריכים להבין שאתם בני משפחתה תפקידכם לתמוך ולאהוב שהיא תדע שתמיד יש לה על מי להישען בשעות הקשות אך מי שצריך לטפל בה זה אנשים שיש להם כלים לטפל בהפרעות אכילה וזה המקצוע שלהם. הם יודעים איך לעשות זאת ואיך לגשת לבעייה וייתכן ואם זה יהיה מטפל טוב אחותך תשתף פעולה ותצא מהמחלה. אל תראי הכל שחור יש אור בקצה המנהרה, אפשר לצאת מזה לתמיד רק צריך לקבל את הכלים הנכונים.

19/09/2011 | 21:24 | מאת: עדן

שלום לך אורלי! אני בת 27 עוד יומים , השנים רצות מהר אבל המחלה הזו ארסנית ביותר ,והמלחמה והמאבק בה מאוד קשים ,אני חליתי בגיל 15 עברתי המון מאז ועד היום אבל הצלחתי לקום על הרגלים ,חשבתי שניצחתי אבל לא!. השנה זה תקף אותי שוב פעם אחרי תהליך שיקומי ארוך .אני מרגישה שפתאום נעצרו לי החיים שוב ,ונשבר לי מהמחלה הזו. אני לא אוהבת להישתמש במונחים של אנורקסיה וכו... אבל אני סובלת ומסביבי כולם . בעיקר המשפחה שלי, והחבר שלי. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ,וחזרתי לטיפול דיאטני ,ופסיכיאטרי .אבל אני שבורה נפשית וגופנית . אני רוצה עזרה ומושיטה את ידי ואוחזת בכל הכוחות שיש לי. אבל הקול החזק שולט בי :.ומפיל אותי לבור ואני מבולבלת כי אני לא רוצה לחזור אחורה לאישפוזים ואני ממש אוטטו שם. ומצד שני :-אני נסחפת אחרי הזרם והמשקל לרדת עוד ועוד .שבתוכי אני יודעת לאן זה יוביל ,היתי שם בסרט הזה .אבל שוב פעם הגל ,והסחף, והבילבול ,הבכי, התיסכול. והלהעלם מהעולם .בלאגן בראש! אשמח עם תחזרי אלי! אני נמצאת במסגרת שיקומית בדירה עם שותפות . יש לי מדריכה שמלווה אותי 4 פעמים בשבוע. למשך שעה . ומחוץ לשעות העבודה שלה זה קצת בעיה ,שאני מצלצלת כשאני במצוקה וזה קורה בעיקר אחרי שאני אוכלת. ואני שמחה שכיום יש יותר מודעות לנושא כי כשמחלתי פרצה לא אני ,ולא משפחתי ,ואפילו בית ספרי לא ידעו מה זה.בתודה מראש וגם עם לא יתאפשר לך שתדעי שכבר עזרת לי לפרוק את מצוקתי על המחשב בביטוי בכתב אחרי שהיתי מתוסכלת ולא יכולתי להרגע ולשבת בשקט אחרי שסיתי לאכול אז שוב תודההההההההה!

לקריאה נוספת והעמקה

עדן יקרה שמחתי שפרקת את שעל ליבך. אני כל כך מבינה את מה שעובר עליך ובאיזה מצוקה את נמצאת. ייתכן והטיפול בו את נמצאת כיום אינו מספיק עבורך דיו אולי כדאי לשלב אותו עם מטפלת בחוץ שאליה תוכלי לפנות כל הזמן גם בשעות קשות שכלו כל הקיצים. אני יודעת כמה זה נורא כשאת נמצאת במצוקה וחייבת לדבר עם מישהו ואת לא יכולה לצלצל כי שעת הטיפול הסתיימה אין דבר נורא מזה. נסי לשלב זאת עם עוד מטפל שיהיה כל העת זמין עבורך שיהיה לך על מי להישען וממי לקבל עיצה בכל שעה קשה.את חייבת לשאול את עצמך את השאלה האם את באמת רוצה לצאת מהמקום הנורא הזה או שבכנות לא כל כך טוב ונוח שם? כשתחליטי שאת רוצה בכנות לצאת משם את חייבת לקבל טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי שבו תטפלי בשורש הבעיה, תתמודדי עם הפחדים והקשיים שהביאותך לתך האנורקסיה ותנסי ללמוד לקבל את עצמך ולאהוב את עצמך מחדש. זה תהליך ארוך אך שווה כל רגע כי בסופו תרוויחי את חייך בחזרה.

02/10/2011 | 01:15 | מאת: עדן

שבוע טוב לך אורלי היקרה! מאוד שמחתי לשמוע ממך בחזרה שכתבת לי בדיוק בזמן המתאים.דבר ראשון רציתי לשאול עם את מכירה מטפלת שתוכל לעזור לי בנושא המתיש הזה. אני מטופלת אצל פסיכולוגית מקסימהבתחום האכילה כבר שנתיים וגם חזרתי לדיאטנית .אבל בכנות נשבר לי מהמצב האיחסה הזה והמעייף והטלטול הנואהזה בלחפש עזרה שלא מבינים שאני במצוקה אפילו האנשים הקרובים אלי . אני רוצה לשטף אותך קצת יותר ולפרוק את המצוקה שכרגעאני נמצאת בה ירדתי במשקל בחודש וחצי 12ק" אבל בסהכ הורדתי 18 ק"ג עד כה ואני עדין חשה שמנה ומשקרת לעצמי שאני מתמודדת לבד למרות צוות שמלוה אותי הגובה שלי הוא 176ס"מ וכרגע אני שוקלת 61ק"ג כן היתי מלאה והיתי צריכה להשאיל את השומן הסקתי המון בספורט אינטנסיבי כל יום במכון כושר שעתיים וחצי אימון על בטן ריקה .יש לי בעיות בגב חלקם נוצרו כנראה ממעמץ גופני חזק ככה אומרים ובנוסף להראבות הקיצוניות שהתלוו בקור וירידה בדופק וכו... אני לא מסתדרת עם משפחתי מישנשארתיאיתו בקשר זאת אחותי הגדולה שנשואה וגםאיתהיש ויכוחים סביבהנושא ש קשה לחיות ככה ויש לי שאיפות להתקדם בחיים ללמוד יותר ולהקיים זוגיות חזק בלי ויכוחים וכמובן משפחה בעתיד אתהחג העברתי אצל המשפחה שלהחבר שלי ושםדווקא הסתדרתי יפה אכלתירגילותעמתי בלי לפחד כמעט מהכל אבל אני אחרי ארבעה ימים של חגוהרבה אוכל חוששת לפני שעה סימתי לאכולוכבר הכל בהתרוקנות למזלי הטוב זה נתן הרגשה טובה שזה כבר לא בתוכי ולא הקאתי שאני נגד הקאות אבל אני לא רגועה כלל מחר חוזרים לשיגרה ולי החיים ממשיכים ועוברים ואפילו הפסיכיאטר לא שם לב שאני במצוקה ואני בלב ברירה מסכימה איתו ויש לו ידע רב בנושא הזה אבל אמר שאני מטופלת טוב ויש צוות שמקיף אותי והכל בסדר .כתבתי מכתב לתל השומראצל איתן גור למרות החששות והפחדים אבל נעלצתי לותר על הטיפול הקשה הזה מסיבות שלא הפרט אני מרגישה פרה וצועקת מביפניםשנמאס לי אבל רק בתוכי כי כנראה שאני עדין לא בסכנה ומבחינתי מה שאני רואה זה מציאות אחרת מהחיים האמיתיים ואניחושבת שאני שמנהולא אוהבים אותי באמת וכנראה זאת הדרך לרדת עוד במשקל ולהעלם ולהיגמר ובתוכי יש מאבק להישאר בחייםובלבול שאני הולכתלאיבוד וזה שקר שאני נהנת מהחיים שבשבילי ובשביל כולם שמסביבי זה סבל אחד גדול. אני ישבתי במשך עשר דקות ובכיתי מה רוצים ממני אני כבר לא יודעת גםהפנימי שבתוכי וגם מטפליי ומשפחתי ןחברי והחבר שלי אני אחרי ארבעימים של המון אוכל והגוף שלי לא מעקל זאת חושבת שוב לאלאכול ממחר לצום ולחזור להתעמלות ריצה הליכה וכו..... נשבר לי ואני לא יודעת מה עלי לעשות בשביל שיאמינו לי ולא יבלבלו אותי הכל גורם לילבלבול וסתם רדיפה אחרי הקול הפנימיוהמצב בייש והתוקפנות יתר שגורמת לי להסתגר בעצמי ולברוח לעולםמשלי הבדידות מכל האנשים ולהביט לעולם בכעס ולהגיד ככה אני ולהשלים עםהמצב כפי שהוא. התקדמתי המון בשנתיים האחרונות אשטף אותך בעוד דבר קשה היתי פוצעת וחותכת את גופי במשך עשר שנים.וחשבתי שלעולם לא אנצח אבל שנתיים של גמילה ואני כבר לא שם במקום הזה .יש געגוע לפעמים.לכאב אבל אני לא רוצה לחשוב על זהאפילו כאב זה דבר גדול וכרגע את הכאב שלי אני מוציאה בהרעבה עצמית שגם זהסוג של פגיעה עצמית רבל אולי "יותר טב ככה ולחתוך רכוש שהוא גופי ולהסתובב עפ צלקות ותחבושות ורדיפה איך להסתיראת זה "ברוך ה'נפטרתי ממצב אחד ומאבק חיים לא קל . ומה הלעה לחיים העתידים שלי וההוווה . שאני מאבדת הכל . פרקתי את מצוקותי לאט עתה ותודה ענקית אורלי יקרה שאת כאן בשבילי ועוזרת לי להתפרק ועכשיו אוכל ללכת לישון ולהתעורר ליום חדש . רגועה יותר מלפני שעה הסערה חלפה לה להיום ומחר יום חדש,ממשיכים לחיות את מה שאפשר .תודה לך ושבוע מבורך שיהי לך ושנה טובה . עדן שם בדוי .

19/09/2011 | 18:37 | מאת: אובדת

אני מוסיפה הודעה חדשה, כדי להיות בטוחה שתראי את התגובה שלי. האמת שהתגובה שלך די הלחיצה אותי. אין ספק שיש לי בולמיה?? בולמיה לא מוגדרת כהפרעת אכילה, שבה מכניסים לגוף כמויות גדולות של אוכל, ואחר כך מבצעים פעולת "היטהרות"??? אני לא מקיאה אחרי בולמוס כזה, ומעולם לא הקאתי. אז מדוע זה נחשב בולמיה?? גם אי אפשר להגיד שאני צמה אחרי בולמוס, אני כן אוכלת.. חוץ מזה, כמעט ואין יום שעובר בלי שאני אוכלת כמויות כאלה, כך שאני כבר לא יודעת עד כמה זה בולמוס בלתי נשלט או הרגל שסיגלתי לעצמי, כלומר הרסתי את הרגלי התזונה שלי... אשמח לקבל תגובה, ותודה על ההתייחסות

לקריאה נוספת והעמקה
01/10/2011 | 20:11 | מאת:

אובדת יקרה, לא היתה לי שום כוונה להפחיד וזו לא מטרת הפורום אך אני באה להאיר את עינייך לעובדה שאת בבעיה ולמרות שאת יודעת או לא אין ספק שאת במקום מסויים נמצאת בהכחשה למצבך או שאינך מודעת לחומרת המשחקים הללו עם גופך. ברצוני לומר לך כאמא עצרי זאת חבל חייך עוד לפנייך, מדוע לבזבז כל כך הרבה אנרגיות על אוכל וקלוריות ולהקיא. אוכל זה חלק מהנאת החיים ואם את אוכלת והולכת להקיא ישנה סיבה לכך וכדאי לטפל בסיבה שבגללה את שם ולא להמשיך הלאה בסדר היום. טפלי בעצמך את נשמעת בחורה מאוד מאוד חכמה ונבונה, עצרי זאת.