עזרה :)

דיון מתוך פורום  הפרעות אכילה - תמיכה

23/01/2011 | 23:09 | מאת: עידו פרוים

שלום אורלי. מזה זמן רב שאני משוטט בפורום, ואני לא יכול של להתרשם מהעצות והתמיכה הנפלאה שאת ושאר האנשים מעניקים. ועכישו לעניין, אני חלק מארגון ליד ("Lead")- ארגון לפיתוח מנהיגות. כחלק מתוכנית העבודה של ארגון זה, אני מיועד לעשות פרוייקט כלשהו שנוגע אליי, ואמור לעזור לבעיות שונות. פרוייקטים קודמים שנעשו דרך שגרירי ליד, וכיום נוחלים הצלחה רבה, הם "Fנפייםם של קרמבו" , םרוקט "צאלה", ועוד ועוד. עקב עברי כחולה אנורקסיה, הרוייקט שלי עוסק בהפרעות אכילה. הגדרת הבעיה היא זוגיות במשבר ויחס הורה-ילד בראי האנורקסיה. את, כאם לבת שהחלימה מהאנורקסיה, בוודאי מודעת לקשיים המשפחתיים שנתקלים בהם במהלך המחלה, קשיים כגון מתחים, בעיה בהצבת גבולות, ריבים, אויירה לא נעימה, וכן, קשים בין בני הזוג כגון אי יכולת ליצור אינטימיות, קושי בלהגיע להרמונה ועוד.. מאיסוף מידע נרחב שעשיתי, גיליתי כי נהוג לטפל במשפחה, ככלי להחלמת הילד, ועל כן יש לי מס' שאלות : א. האם בטיפול משפחתי יש דגש על היחסים בין ההורים לחולה או בין זוג ההורים? ב. מה כוללות קבוצות התמיכה? ( שיחות בין ההורים, שאילת שאלות, החלפת "חוויות". ג. הם את מאמינה שהטיפול שנעשה היום במסגרת המשפחתית אינו מספיק יעיל? כלומר, האם למרות הטיפולים הקיימיםם בני המשפחה נתקלים בקשיים ? ד. האם נעשו בעבר תוכניות כלשהם של "הורים למען הורים" או סמינרים להורים בנושא האנורקיסה והיחסים במשפחה? תודה מראש על העזרה, מצפה לתשובתך. בתודה עידו פרוים

לקריאה נוספת והעמקה
23/01/2011 | 23:19 | מאת: עידו פרוים

בהמשך להודעה שמעלה,אשמח אם אנשים מהפורום יפנו אליי למייל אם הם חשים קשיים במשפחה עקב המחלה (הן מצד ההורה-קרוב משפחה, והן מצד החולה). כמו כן אשמח לשמוע באם היחסים נפגעו. מצטער על ההטרדה, אך דבר זה חשוב לי מאוד. idofroim@walla.com

24/01/2011 | 13:53 | מאת:

לעידו להלן תשובות לשאלותיך ואשמח לעזור במה שאתה צריך כדי לעזור לכמה שיותר אנשים שיבינו לאיפה הם בכלל נכנסים ולא ייכנסו לשם. 1. בטיפול המשפחתי כמובן שיש דיון על היחסים בין החולה להורים כי זה חלק מהעניין והמשטיפול זה המערך המשפחתי כולו, במידה ויש בעיות בין ההורים ייתכן והם עולות למזלי אנחנו לא היינו צריכים להעלות את היחסים בינינו כי ברוך השם הכל בסדר והלכנו יד ביד בטיפול של בתנו והכל היה בעיצה משותפת ובהחלטה משותפת מתוך הרבה אהבה לבתנו. 2. כמו שציינת קבוצות תמיכה שקיימות במסגרת הבתי חולים או במסגרות פרטיות דנות בהחלטת חוויות בין הורים, שאילת שאלות לצוות המקצועי ואחד לשני, שיחות בין הורים והמון תמיכה והזדהות כי קל יותר להזדהות עם מישהו שעובר חוויה דומה לשלך ומבין על מה אתה מדבר. בהתחלה קשה להפתח אבל כשנפתחים ישנה הקלה גדולה. 3. הטיפול המשפתתי הוא חלק קטן מהטיפול כי בעצם הטיפול העיקרי הוא בחולה עצמו ותוך כדי מטפלים גם במערך המשפחתי כולו. למרות הטיפולים הקיימים המשפחה נתקלת בקשיים כי הטיפולים הם במסגרת האשפוז ולכן אנחנו נאלצנו ללכת לטיפול פרטי שהיה אגב יקר ומעולה ובו גם אנחנו קיבלנו עיצה ותמיכה בקשיים שנתקלו. כי בעצם הקשיים עצמם הם אחרי האשפוז כשהילד למשל כמו אצלנו יצא ועלה במשקל מה הלאה? זה לא פשוט בכלל כי אם לא מחזיקים אותו במסגרת וטיםול טוב מהר מאוד ייפול חזרה. 4. מנסיוני האישי ניסינו לפתוח סדנת תמיכה להורים ובני משפחה והורים פשוט לא מוצאים זמן או בורחים מהקשיים, הם מעדיפים לראות טלויזיה וללכת לחדר כושר מאשר לבוא ולדבר על הבעיות שלהם וכל פעם זה תירוץ אחר, כי הם חושבים שלהם אין בעיה ומי שבבעיה זה הילד וזו הטעות. במסגרות הטיפוליות בבתי החולים מכריחים והם מחויבים לבוא לפגישות זה חלק מתנאי האישפוז למרות שיש כאלה שגם אז מוצאים תירוצים ומבריזים. וזה עצוב מאוד שזה ככה שכן בגדול מדובר בילדים שלנו בלבד הדבר היקר לנו ביותר.

27/02/2011 | 11:26 | מאת: עידו