יוצאת מהמירוץ
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
היום יום ההולדת שלי. גיל 25. היום שבו נספרת עוד שנה לבולימיה. 13 שנים. בחודש האחרון לדעתי כל פסיכיאטר היה מגדיר אותי כלוקה בדכאון קליני על תסמיניו- הזנחה פיזית, אסתטית וכמובן תזונתית. הפסיק להיות לי אכפת - מהאמא שאדישה לנורות האזהרה ולזעקות הכאב שלי, מהאבא שכבר שנים לא בתמונה ומהאחים הקטנים שחיים כל אחד את חייו. לאף אחד לא באמת היה אכפת להיות שם. אזי, לאף אחד לא באמת יהיה אכפת אם אני לא אהיה שם עוד. חבל לי ללכת. אני יודעת שיכולתי להגיע לדברים יפים, יש בי דברים טובים. אני פשוט חסרת כוחות, שבר כלי. פיזית ונפשית. כל היום במיטה. הבית מבולגן ממכלול של דברים- בגדים , שקיות, עטיפות. לא רציתי להגיע למצב הזה. ניסיתי שלא. זה כבר לא קשור לאף אחד. אני כבר לא רוצה להיות פה. אני איבדתי את הכוחות שלי.
עצוב וכואב לי לשמוע כאמא. האם אמא אדישה או שהיא לא מבינה מה קורה איתך? את צריכה להבין שגם אמא נמצאת בפחד וחשש ממה שקורה מול עיניה לבתה ואני יכולה להבין את המקום שלה אני מאמינה שזה יותר פחד מאדישות. אל תרימי ידיים. בכל מנהרה יש קצה מנהרה עם אור בפתחו לא הכל רע ושחור כמו שנדמה. נסי לקבל טיפול מקצועי אני יכולה להפנות אותך למטפלת מדהימה שטיפלה בבתי והצילה את חייה. אם תרצי כתבי לי למייל ואתן לך טלפון. היא יכולה להצילך ולהרימך מעלה כמו שעשתה לבתי בזמנו. המייל שלי [email protected]
תודה רבה אורלי. התקשרתי וקבעתי עם נורית. מקווה מאוד להצליח ולחגוג בשנה הבאה בריאות :)
