הרס עצמי: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

החיים לצד בן זוג פאסיבי-אגרסיבי

הרצח של דיאנה רז זעזע את כולנו, גם ניסיון הרצח של שירה איסקוב הותיר בנו צלקת של אלימות קשה. על אף שבדרך כלל אינו מתבטא באקטים של אלימות פיזית, דפוס התקשורת הפאסיבי-אגרסיבי הוא אלים ותוקפני. כיצד נראים החיים לצד בן זוג פאסיבי-אגרסיבי, איך ניתן לזהות את הדפוס בשלבי היכרות ראשונים וכיצד מומלץ לנהוג מולו? מיכל סלע ז״ל, זמזם מחאמיד ז״ל, מאיה וישניאק ז״ל, מריה טל ז״ל, טטיאנה חייקין ז״ל, מאסטוול אלאזה ז״ל, מירוות דסוקי ז״ל, נבין אלעמרני ז״ל, נסרין עבד אל חדיד גבארה ז״ל, ילנה יצחקבייב ז״ל , שאדיה אבו סריחאן ז״ל, אמינה פרחאת יסין ז״ל, זינב מחאמיד ז״ל, נאגללה אל עמורי ז״ל, ויויאן קמינסקי ז״ל, דיאנה אבו קטיבאן ז״ל, סוואן ותד ז״ל, אסתר אהרונוביץ ז״ל, חנין אל עביד ז״ל, נגאח מנסור ז״ל, דיאנה רז ז״ל. עד מתי? התנהגות פאסיבית-אגרסיבית עלולה מאוד לתעתע. במקרים רבים, האדם הסובל ממנה ייראה כאדם מקסים, נוח ומלא בנתינה, אך החיים לצידו עלולים להפוך לחוויה תוקפנית ואלימה, בעיקר מבחינה נפשית. בשל חמקמקות התופעה, השיח על אלימות נגד נשים כמעט ולא נוגע בה, אך על אף שברוב מערכות היחסים עם גבר...
ללמוד עוד על הרס עצמי
דיכאון: כשהייאוש אינו מרפה-תמונה

סובלים מתחושת כישלון? מתמודדים עם אובדן עניין וחוסר יכולת...

מאת: עפרה שלו
10/02/2016
הפרעת אישיות גבולית: כיצד לטפל?-תמונה

הסובלים מהפרעת אישיות גבולית מתמודדים עם כאב נפשי קשה...

מאת: ד"ר סגל מיכאל
06/06/2017
החיים לצד בן זוג פאסיבי-אגרסיבי-תמונה

הרצח של דיאנה רז זעזע את כולנו, גם ניסיון הרצח של שירה...

מאת: מערכת זאפ...
15/02/2021
מגמות חדשות בטיפול בהפרעה דו-קוטבית-תמונה

הפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) הינה מחלה כרונית, הפוגעת...

מאת: מערכת zap...
06/11/2005
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל להרס עצמי?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

הרס עצמי: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

היי שרון. בגיל 18 התחילו לי טנטונים בלתי פוסקים באוזניים שגרמו לי לחרדה מאוד גדולה. לאחר תקופה של חצי שנה בערך החרדות סביב הטנטון נעלמו והרגשתי רגוע. החל מאותו זמן נוצר בי דחף בלתי מוסבר ליזום מחשבות טורדניות ולאחר מכן להפריך אותן. בזמן שהמחשבות עולות אני מדמיין את עצמי בעתיד ללא המחשבה אך עם הרעיון של המחשבה מה שהיה מונע ממני להעיף את המחשבה בתוך זמן קצר ורק לאחר כמה ימים. הדבר לא היה לי מפריע לתפקוד התקין כל השנים האלה. היום אני בן 30 ושוב עולה בי הדחף הזה. רק שהפעם הדבר נמשך יותר זמן ומגיע לשבועות על כל מחשבה. שאלתי היא האם מדובר בocd או שמא ביצר הרס עצמי?

היי אבי, הדחף, כביכול, לייצר מחשבות טורדניות נובעת מהרצון של המוח להיזהר מסכנות. אנשים שסובלים מחרדות בדרך כלל תופסים את העולם כמסוכן, ולכן המוח שלהם מנסה בכל פעם "להתביית" על סכנה מסוימת (אמיתית מוגזמת, או מדומיינת), כדי להיזהר ממנה. זאת מתוך אמונה (לרוב בלתי מודעת) שאם אנחנו נדאג וניזהר, אנחנו נוודא שהכל יהיה בסדר ובכך נשמור על בטחוננו. זוהי אשליה, כמובן, שכן העיסוק המוגזם בסכנות לא באמת מעניק לנו הגנה. מאחר שהמחשבות, למעשה, נוצרות מאליהן, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות איתן הוא לא לנסות לפתור או להעלים אותן, אלא פשוט להניח להן להיות שם ולא לנהל איתן דו שיח, בשום צורה. בברכה, ד"ר שרון לויט פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית טיפול באובססיות, חרדות, דיכאון וכעסים כספרי 29, חיפה www.cbthaifa.com לקביעת תורים: 052-6794957

הי לכם יקרים!!! סוריקטה, ראשית,שמחה לשמוע אותך.. שנית, אהבתי את היצירתיות שלך בהקשר לבאג 70 התווים:)) שלישית, התייחסת לדיבור של מנדיי לגבי פרלטוטים עם אודי... ...כשהיא כתבה את מה שכתבה ובאופן שכתבה,הרגשתי זעם ,כאב,חוסר אונים .. הרגשתי שמעוותים לחלוטין את הרגשות שלי בייחס לאודי.. (לשיפוטיות של רמה ,תת רמה לא אתייחס) עד למילים שלה ,לא עלה על דעתי בכלל הכוון הזה.. אודי..אתה היית עבורי המשך של אמא צביה שמתי לב גם שפעמים רבות היה גם קשר ישיר בין הרגשות שלי לאמא צביה והרגשות כלפייך אודי... שמחתי וקצת הרגיע אותי מה שכתבת לי אודי בהקשר לזה.. בעקבות זאת ובעקבות ההתייחסות שלך סוריקטה לנושא הזה,חשבתי שוב.. אני חושבת שאחד התיאורטיקנים מתייחס לזה..לא זוכרת אם פרנצי או באלינט.. הם קוראים לזה "שפת הגוף ושפת ותשוקה" ( ייתכן מאוד שאני לא מדייקת במילים ,אבל ברעיון כן מדייקת ..כך חושבת) הם מדברים על צרכים ושפות שונות: הצורך הילדי הוא בחום,רוך,שמירה,הגנה.. גם אם לפעמים אופן הביטוי הילדי יכול אולי לבלבל (???) שפת המבוגר -תשוקה..קצת בדומה למה שהיא תיארה.. הרשיתי לעצמי להביא לפורום שלך אודי את הצורך הילדי הזה שהוא מרחב ביניים עם הגנה מירבית בחוויה שלי ,היות ומדובר במרחב וירטואלי !!! דווקה דרכך,שאתה פסיכולוג (שמבין את ההבדלים בצרכים של מבוגר ובצרכים של מישהי שמביאה לפה את החלקים הילדיים שבה היות ומרגישה מספיק בטחון) בחיים האמיתיים נכון לעכשיו לא הייתי הולכת לטיפול אצל פסיכולוג גבר... בחיים האמיתיים ,נפגעתי מינית כילדה ובחיי הבוגרים כשמאוד מאוד רציתי להביא ילדים לעולם והייתי עם בן זוגי,הרגשתי את עצמי למעלה כמו מרחפת והגוף שלי/הגופה כאילו נמצאת איתו למטה.. לא הרגשתי כלום... אודי..אתה מאמין לי שלא הרגשתי שאני "מטרידה אותך..." נראה לי שגם באופן בלתי מודע לא הייתי רוצה משהו כזה.. ואולי לא ??? איך אדע??? זה הרי בלתי מודע???

* כשהקלדתי דרך האייפון הוא השלים ושינה מילים : פרנצי או באלינט כתבו על "שפת הרוך ושפת התשוקה" (אם אני לא טועה) * אמרת לי שלא הרגשת ש"פיתיתי" אותך.. גם אני לא הרגשתי שאני מפתה אותך ועד שהיא לא דיברה על זה הרגשתי פה תום..משהו .. לא יודעת לשים מילים.. היה לי נעים להרגיש לי בטוח פה.. ועכשיו...????? מוצאת את עצמי שאיזה מרחב ביניים נעלם לי.... משהו התקלקל לי... :((

במבוש להכיר תודה ולאהוב בן אדם גם אם הוא מהמין השני זה לא אומר שאת מפלרטטת איתו או מתנהגת בצורה לא הולמת ...הכל בעיני המתבונן לא אחת אמרתי לאודי ואני עדין אומרת שהוא יקר ואהוב ואני חייבת לו המון בתהליך כמו שאני אומרת לאנשים רבים שמושיטים לי יד בדרך ...אין בזה יותר מאשר הכרת תודה והערכה מעומק הלב על הנדיבות המכילה והאוהבת ודואגת של אודי אליינו.. יקרה שאת ...זה בסדר את בסדר גמור ... שוב יש מקום לכל הדעות בעולם זה לא אומר שהם בהכרח נכונות ....כל אחד ועולמו ....מה שחשוב זה הקומוניקציה עם אודי...בכנות נראה לך שהוא היה מאפשר משהו כזה כאן ...

06/06/2019 | 06:40 | מאת: סוריקטה
מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית

במבי, סוריקטה מתה פה. היא מתה. נכון שיש ידיים שקשורות לאותו גוף ומקלידות על אף הבטחה שלא לעשות זאת. ואני מבינה שאני לא בסדר. גם פה לא נאמר לי שאני בסדר. לא כל כך הצלחתי להבין למה. אומרים שאני יצירתית. ויצירתיות נקשרת אצלי לתשוקה. לא יודעת. יכול להיות. אבל אלו רק שרידי שרידים של היצירתיות והיצריות שבי. לא תשוקה ליצור ואפילו לא תשוקה לסוכר שיש להמון אנשים ולנשים בגילי בפרט, ובטח לא לדבר הזה שקוראים לו מין ואני בכלל לא מבינה מה זה. בעבודה שלי יש המון מגע, בכל מיני איברים, כי ככה זה עם גורים. ובטח ששם אין תשוקה מהסוג של הגדולים. כשהייתי בת ארבע, גם שלב התסביך ווטאבר וגם אז הכי הותקפתי והיה השבר הגדול - בדיוק כך אמא אמרה עליי בהקשר לחיבוקים עם אבא. מאז אסור לחבק. אסור. ממתינה לראות אם אודי יצליח לדייק באיזה אופן עם שירה. אולי זה יעזור בטעות גם לי. סוריקטה

06/06/2019 | 10:07 | מאת: .במבי פצוע..
מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית

סוריקטה... ... את יודעת ? מאוד מאוד כואבות לי המילים שלך עלייך... נכון יותר לומר שמאוד מאוד כואב לי שכך את מרגישה... ..את יודעת סוריקטה ? שתינו עקרביות טיפוסיות... עקרב זה מזל מאוד מורכב.. ויש בעקרבים גם יצר הרס עצמי לא מבוטל.. ייצר הרס עצמי עצום... את יודעת שאיכפת לי ממך... מאוד !!! כאילו בא לי לומר לך : די כבר איתך סוריקטה, תניחי לעצמך, תפסיקי כבר להתעלל בך... את כל כך יקרה !!!! את כל כך בסדר סוריקטה !!!! ובטח אודי חושב את זה עלייך !!! אין לי ספק בכך... מתוקה שאת אהובה ! בטח שאת בסדר !!!!! שלך, במבי

צודקת עד שהיא לא כתבה דברים שבכלל לא יעלו על הדעת מעולם לא הייתי חושבת שיש דברים כאלה כאן.... זה גם היה הבטחון שלי כאן במקום הזה שקראתי ועדיין קוראת לו בית מוגן ובטוח איתך מתוקה חטולית

לא יודעת למה מרגיש לי שאת כואבת ומרגישה ""לא בסדר"" את רצויה מאוד וחסרונך מורגש מאוד ואת יודעת שאני אוהבת אותך מאוד גם אם לא תמיד מוצאת את המילים להגיד לך יפה שלי כך תמיד כתבתי לך מפני שהרגשתי את היופי הפנימי שלך ... מעוכה ..כואבת...ובכלל לא במים שלי אבל...לך אין תחליף כאן !! חבל שהחלטת לא להיות ... אבל ....באין ברירה מכבדת כמו שכיבדתי תמיד חטולית

כמה כאב לי לקרוא את המילים, את הפגיעה. גם אני נפגעתי כילדה וכנערה. ואולי מפני שלא יכולתי לסמוך על אמא שתהיה שומרת או בכלל, הלכתי למטפל גבר. מעולם לא חשבתי שאת מפלרטטת עם אודי וראיתי איך את מיטיבה להביא את הצד הילדי וכמה חשוב שיש לה מקום לילדה הפגועה ושהיא יודעת לבקש במילים. אוהבת שירה

... ???? .. לא יודעת מה להגיד.. כולכן... כל המילים שלכם... .. אתן צריכות לראות אותי עכשיו.. ???? האצבעות מקלידות והעיניים מטפטפות... לא יודעת מה להגיד... ???

אולי לא צריכה עוד להגיד אלה רק לקבל את כל המילים שלנו כחיבוק גדול אליך חיבוק אוהב אם לא מפריע לך אוהבת חטולית

הי במבי, 'שפת הרוך ושפת התשוקה'. בלבול שפות, קורא לזה פרנצי. זה בסדר, אינך מטרידה ואני בהחלט שומע כאן את המשאלה לרוך ולא דווקא את התשוקה של הבוגר. זה בסדר. אודי

שלום לכל מי שקורא ויכול לעזור אני בת 26, יש לי חברה הכי טובה בת 25, אנחנו כבר 7 שנים בחברות חזקה, החברות הכי טובות, היינו פה אחת עבור השנייה בכל הרגעים, אושר ועצבות, כאב ושמחה. סיפור החיים של חברה שלי הוא מאד כואב ועצוב. תמיד ידעתי זאת, אך האמנתי כי הכול נובע עקב משהו מסוים שעברה, ושזה יעבור. בעקבות אירועים מסוכנים בזמן האחרון אשר חברתי הייתה מעורבת בהם, החלטתי לדבר עם אמה ולפתוח את הכול, וכן, לשאול אותה שאלות, שמעולם לא הייתה לי תשובה עבורן. אתחיל בלהציג את חברתי, צד אחד שבה- החברה שאני מכירה, החברה שיש לה המון חברים ותמיכה ומקבלת המון אהבה וחום מהסביבה. היא אדם טוב במהותה, נאמנה מאד, תמיד מקשיבה לאחרים,חברותית, עוזרת ואוהבת, תעשה הכול בשביל חברים שלה, תומכת, חיננית, יפה ומקסימה, כובשת, אשת שיחה, נבונה, מתוקה, בוגרת במחשבתה, עם המון שמחת חיים ואהבה לצחוק ושמחה. יש לה המון חברים. מקרה אישי שלי אשר מוכיח האמור – עברתי תאונת דרכים קשה, בעקבותיה במשך חצי שנה הייתי בכיסא גלגלים, במשך כל התקופה של חצי השנה, היא הייתה שם בשבילי , תמכה בי בצורה ובאופן שאף חבר מעולם לא עשה עבורי, כמעט 24 שעות ביממה, הייתה אצלי בבית בכל יום עם משפחתי. בחצי שנה הזו, היא הקשיבה לי ולחששותיי, שמה אולי מעולם לא אחזור לתפקוד מלא, וכן חששות טבעיים שקיימים אצל נפגעים לאחר תאונת דרכים. וכן, שמחה אותי והעבירה את זמני. אני רואה בתמיכה הזו, כמשהו מדהים, של אדם חזק, מוסרי ונאמן אשר מאד רגיש למצוקות של אחרים. לאחר שהצגתי את הצד שאני אוהבת בה, אציג את הצד האחר שבה, הצד אשר נחשפתי בטיפות קטנות בכל השנים, ובימים האחרונים, נחשפתי אליו באופן מוחלט וברור עקב שיחה עם אמא שלה ואחותה בת ה-20. חברה שלי מגיעה מבית "הרוס", יש לה 2 אחיות ואמא, אביה נטש את ביתן (מוחית לא פיזית) כשהיא הייתה בת 4, מעולם לא היה שם עבור אף אחד מבני המשפחה, היה המון בחו"ל והתכחש לחייו כאבא וכאיש משפחה. אביה הוא שקרן אובססיבי, גנב כפייתי, אשר גנב מכל המשפחה, מהאמא, מהילדות, את החסכונות שלהן, מההורים, מכל אחד אשר היה לו קשר מולם, רוקן את כל כספי המשפחה (באופן "חוקי" עם עורך דין") הוא הוביל את המשפחה למצוקה כלכלית קשה, ומציאות מאד כבדה, אשר הובילה את אמה לעבוד 14 שעות ביממה, עם 3 בנות בבית, אשר לא זכו להדרכה, חינוך ותמיכה. חברתי, כשהייתה בת 10, גידלה את אחותה הקטנה אשר הייתה תינוקת, לבדה מכיוון שלא היה איש בבית, האב מעולם לא היה שם, ואמה עבדה בפרך בכדי לקיים את המשפחה ובכדי לצאת מהמצוקה הכלכלית הקשה שאביה הוביל את ביתה. בשנים לפני גיל 15, אמה מספרת שהיא הייתה אדם נורמטיבי, עם שמחת חיים, ולא היו תסמינים אשר מראים על בעיה או מצוקה. בגיל 15, חברתי עברה אונס, אביה באותו זמן היה בחו"ל, וכשסיפרו לו על כך, הוא לא חזר ארצה, ונשאר שם כמה חודשים (חודש, או חודשיים אני לא זוכרת) היא לא הלכה לטיפול, ועקב חוסר התמיכה מחוסר הברירה בביתה, פשוט המשיכה הלאה. אמה מספרת שכמה חודשים לאחר מכן, החלו תופעות אשר תסמיניהן זהות לאביה. היא החלה לגנוב כספים, לשקר באופן אובססיבי (כלפי חייה בלבד ולא על אחרים) , גנבה מאמה חסכונות, עשרות אלפי שקלים, אם ארנקים היו זרוקים בבית, הייתה גונבת כל מה שיש. בכל שנות החברות שלנו, לא ידעתי על הכספים ועל הצורך שלה לגנוב, ידעתי שהיא עברה אונס, ושייכתי את כל מעשיה להרס עצמי של בחורה שלא טיפלה בעצמה כמו שצריך, תמיד הייתי שם בשבילה, להקשבה, לתמיכה, ולעזר. בכל שנות חברותינו, היו לה 3 קשרים ארוכים עם גברים, הקשרים היו אובססיביים, לא טובים, הרסניים מאד, ובסוף לקראת פרידתם ממנה, היו לה רגעים מאד קשים מחשש עצום מנטישה. יש לה חרדת נטישה מאד חזקה, ובכדי להתמודד עם זה, בכל קשר כשעמד להסתיים, היא החלה קשר חדש עם בחור חדש "כל הבא ליד", וכל התהליך חזר חלילה, גם בשני הקשרים שלאחר מכן. חשוב להדגיש כי לפני כשנה וחצי היא החלה לעבוד, פעם ראשונה בעבודה שהיא החזיקה בה מעמד כשנה וחצי, ולא התפטרה אחרי שבוע, (כמו בעשרים העבודות שהייתה בהן) , אני וחברותיי גם זיהינו כי היא פוגעת בעצמה פיזית, הייתה מופיעה עם שריטות וחתכים בגוף, והוצאנו את זה בפניה, היא הייתה משקרת המון שהיא נפלה, שהיא נדרסה ע"י אופנוע, שהיא נפלה בדרך לעבודה וכו. בסופו של דבר עקב שיחה נוקבת וקשוחה, היא הודתה באמור ואמרה שהיא משקרת ופוגעת בעצמה כי היא לא מרגישה טוב עם עצמה מיום האונס, שהיא בהרס עצמי בלתי פוסק. אמרנו לה שהיא צריכה ללכת לטיפול, היא הלכה לטיפול פסיכולוגי (גם אנחנו היינו איתה חיכינו בחוץ) אך הטיפול לא עזר, כי היא בחורה מאד פקחית, נבונה וכובשת, והיא הצליחה "לעבוד" על הפסיכולוג, ולא סיפרה לו את כל האמת. היא סיפרה לו מה שהוא רוצה לשמוע, וכיוונה אותו לרחם עליה ולהוביל אותו להגיד שהיא בסדר ושהיא יכולה לחזור לחייה. בחודשים האחרונים הגיעו תסמינים נוספים, היא גנבה כספים משני בני הזוג האחרונים שלה, מכמה חברות, לפני כחודש פיטרו אותה מהעבודה + מקרה קשה הוא בסוף השבוע האחרון הקשור לבן זוגה, אשר הוביל אותו להיפרד ממנה למרות האהבה הגדולה שהייתה בניהם. שהמעשה שהיא עשתה לו הוא הדבר הכי חמור שהוביל אותי ואת חברה שלי לדבר עם אמה. התבשרנו כי זו אכן סוג של הרס עצמי, אך הרבה מעבר. שאביה הוא כזה, שהיא גונבת כספים מגיל 17, ללא הכרה, שיש לה כנראה "הפרעת אישיות גבולית" כמו לאביה ושהיא שקרנית כפייתית. אני וחברתי עשינו איתה שיחה והצגנו בפניה את כל האמור, הסברנו לה שהיא עושה מעשים קשים ורעים, אשר עלולים להוביל אותה להסתבך עם החוק, שהיא כבר בגיל אשר יש תוצאות למעשים שלה, שהיא לא יכולה להמשיך כך, שהיא בגילה צריכה לקחת אחריות למעשיה, שהיא מסכנת את עצמה, את משפחתה ואת הסובבים. היא יודעת שדיברנו עם אמה, אמרנו לה שאנחנו יודעת הכול, שהיא לא יכולה להמשיך כך ושהיא חייבת ללכת לטיפול ולא, היא תהרוס את חייה, והבהרנו לה שביום שהיא תוותר על עצמה, לא תשתף פעולה, ולא תיקח את הטיפול ברצינות, גם אנחנו נוותר, כי אנחנו לא יכולות להציל אותה מעצמה. שהיא חייבת להראות רצינות. היא הודתה בכל האמור, אמרה שהיא בדיוק כמו אביה, גנב ושקרן, ושהיא יודעת שהיא הורסת לעצמה את החיים, ושהיא לא רוצה לסיים כמוהו, ורוצה ללכת לטיפול. מאותו יום אני וחברתי מנסות למצוא לה פסיכולוגים אשר מקבלים מטופלים דרך קופת חולים, מכיוון שהיא לא יכולה להגיע באופן פרטי עקב מצוקתה הכלכלית. החיפושים לא מניבים תוצאות, כל פסיכולוג ששומע על מה מדובר, ישר אומר שהיא צריכה פסיכיאטר, או שהיא צריכה להיות במסגרת, במכון לבריאות הנפש, או לא משנה מה. ושטיפול פרטני מול פסיכולוג לא יוביל לתוצאות טובות, בקיצור, הם פסיכולוגיים קליניים אשר לא מוכנים לקחת על עצמם "תיק" כזה. ניסיתי להסביר להם שאני לא בעלת מקצוע, ואני לא יכולה להגיד לחברתי שהיא צריכה ללכת למוסד, או למכון לבריאות הנפש, או לפסיכיאטר, כי הם צריכים לאבחן ולהסביר לה שהמקרה שלה קשה ושדרך הטיפול האפקטיבית ביותר היא X. אני לא רוצה לקחת אחריות על עצמי בדבר שכזה, לא רוצה להיות האדם הרע שמאפיין אותה כ- "חולת נפש" בשביל זה יש בעלי מקצוע. הצרה היא שאף פסיכולוג לא מוכן לקחת זאת כתיק דרך קופת החולים, אלא רק באופן פרטי. אני מתוסכלת, ממורמרת מהמצב, כמעט ומרימה ידיים, ולא יודעת מה לעשות יותר. האין טוב בעולם הזה? האם הכול מסתיים בכיס שלנו? איפה לבם של אנשים? גם ככה המצב קשה, כל זה לא תורם, אנא עזרו לי, אנא הציעו לי מה לעשות, אני במבוי סתום וחברתי מתדרדרת מיום ליום.

שלום לך, נשמע כי חברתך אכן נמצאת במצב קשה, ושתיכן סובלות מאוד כקב כך. נשמע גם, כי את לוקחת על עצמך אחריות רבה לגבי הטיפול בה ולשיפור במצבה. עלייך לזכור, כי הטיפול שחברתך תעבור הוא קודם כל תלוי בה, גם מבחינת ההגעה לטיפול עצמו וההשתתפות בו, וגם מבחינת שיתוף הפעולה. הטיפול בבעיות מסוג זה הוא אכן לא פשוט, וצר לי שקלינאים לא מוכנים לקחת על עצמם מקרים מורכבים. עם זאת, מסגרות שבהן הטיפולים אינטנסיביים וניתנים על ידי צוות רב מקצועי (כמו מרפאה ציבורית) הן אכן, פעמים רבות, יותר אפקטיביות וללא עלות כספית כלל. בנוסף, האם פסיכיאטר ניהל שיחה מעמיקה עם חברתך, בה הסביר לה על מצבה, על הגורמים לסימפטומים שלה ועל דרך שינויים? לדעתי, שיחה כזו (בתנאי שחברתך תחשוף את כל הפרטים הנכונים) יכולה להועיל מאוד ולכוון לגבי המשך הטיפול. ייתכן שהפסיכיאטר ימליץ בתוך התחלה על "אשפוז יום" במחלקה פסיכיאטרית, שהיא מסגרת שבה המטופל מגיע לטיפולים שונים במהלך היום ולאחר מכן חוזר לביתו. ישנן מסגרות כאלה הפועלות רק מספר ימים בשבוע. בהמשך, ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי במרפאה הציבורית של בית החולים. קיימות מרפאות טובות מאוד המותאמות במיוחד לטיפול בבעיות מסוג זה. אני כמובן יכולה להמליץ גם על שיטות טיפול ספציפיות, אם תהיו מעוניינות לשמוע. אני מציעה לך להראות לה את ההודעה בפורום, כולל התשובה שלי, ולתת את הבחירה עבור המשך הטיפול בידיה. נשמע שיש סטיגמה חזקה מצידכן על טיפול פסיכיאטרי, אולם חשוב לי לציין כי היא אינה מוצדקת. מכל מקום, טיפול בבעיות אלה הוא לא תמיד תרופתי, ועצם הפנייה לפסיכיאטר רק עוזרת לרכז את הטיפול במקום המיועד לכך- לא תמיד תוך שימוש בתרופות, וכמובן בשום פנים ואופן אין זה מצביע על מחלת נפש. כל טוב ובהצלחה!

אחרי הרבה שנים של זילזול בעצמי, קיבלתי החלטה לגשת לטיפול כדי לאתר את המנגנון של הרס עצמי (ללא אובדנות) שגורם לי לאכול כשרע לי, שגורם לי להכשיל את עצמי, שגורם לי להשתמש בדיווליואציה כמנגנון הגנה עיקרי, שגורם לי להיות ביקורתית מאוד כלפי עצמי, ובעיקר - שגורם לי לא לאהוב ולא לכבד את עצמי. אני יודעת שעצם ההחלטה לטפל בזה היא התחלה טובה. על איזה סוג טיפול היית ממליץ כדי לטפל בבעיה? (פסיכואנליזה, התנהגותי, התנהגותי-קוגניטיבי וכו'). תודה, נילי

נילי שלום בעיקרון אני חושב שמתאים טיפול בגישה דינמית. אני לא חושב שטיפול התנהגותי מתאים לך לפי התיאור שנתת. תוכלי לקרוא על טיפול דינמי בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סטודנטית לפסיכולוגיה, אני יודעת מה זה. תודה על ההמלצה.