עזרה?

היי אני בת 20 כבר כ10 שנים עם עליות וירידות ואנורקסיה ברקע. אני בצום כבר שלושה ימים וכבר שכחתי עד כמה ההרגשה ממכרת. גובהי 158 ואני שוקלת 39, לא תת משקל רציני במיוחד. אבל פה מתחילה הבעיה, אמא שלי דועכת לי מול הפנים. קשה לה לדבריה לראות אותי נעלמת. ואני במצבי כיום לא מעוניינת להחלים. כן אני יודעת שאני חולה. אבל אני גם יודעת שאם אני לא ארד או חמישה קילו אני לא אסלח לעצמי לעולם על שוויתרתי על מטרתי. למזלי אשפוז כפוי איננו בו בחשבון בהפרעות האכילה, ולמען האמת כבר ממש אין לי כח לאשפוז/ פסיכולוגים/ אנשים שאומרים לי לאכול. אינני יודעת מה לעשות או להגיד בכדי להרגיע אותה, אבל באמת שאם אעלה חצי גרם אני לא אוכל להסתכל על עצמי, וגם ככה כיום אני נמנעת מכך. למרבה הפלא כל קילו שאני יורדת רק גורם לי להרגיש שמנה יותר ויותר. והיא לא מבינה את זה. מה עושים? מה אומרים כדי שהיא תבין שאלו החיים שלי ותפסיק להיות עצובה כל כך?

אני הכי מבינה בעולם את אמא שלך וכל מה שתעשי ותגידי לא ירגיע אותה כי היא צודקת והיא אמא. לא פשוט לאמא לראות את הבת שלה שנמצאת בהכחשה גוועת לה מול העיניים. יקירתי אני בטוחה שבתוך תוכך אינך באמת רוצה כך להעביר את חייך. את חייבת ללכת לטיפול בשיחות ודחוף ביותר