פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאת, אני אמא ל 2 ילדים, בני הבכור בן 6 עולה בימים אלה לכיתה א', ובתי בת 3. בני נולד ילד היפוטוני ועד היום הינו כזה, הוא אינו ספורטאי כלל וגם לא מגלה בזה עניין במיוחד, הוא נהנה לשבת מול המחשב והטלויזיה ונמנע מלהתמודד עם ענפי הספורט השונים בגלל חשש לכישלון. בני בחצי השנה האחרונה היה מטופל אצל תרפיסטית באומנויות טיפול רגשי, והרגשנו שיפור משמעותי בהתנהגותו הן בגן בשנה שהסתיימה והן בבית, וגם מבחינה חברתית. החל מחודש יולי נעצר הטיפול הרגשי בגלל שהמטפלת בו ילדה ונחזור לטיפול בחודש נובמבר. החל מחודש יולי בו הסתיים הגן וגם הסתיים הטיפול חל בו שינוי לרעה מבחינה התנהגותית ריגשית וחברתית: הוא מסתגר בבית, מציק ללא סוף לאחותו הקטנה,מאוד חוצפן להוריו,אני לא מצליחה להוות עבורו סמכות הורית,עונשים לא עוזרים ולא מרתיעים אותו, בקיצור אני בקונפליקטים איתו ללא סוף. אני מרגישה שאני על סף ייאוש ודאגה רבה וזקוקה לייעוץ וטיפול של איש מקצוע דחוף !!! בעיקר בגלל עלייתו לכיתה א' וכניסתו למסגרת חדשה לגמרי מבחינה חברתית. שאלתי היא האם לפנות לגורם מיקצועי חדש או לחכות עד החזרה לטיפול עם התרפיסטית שלו ??

שלום רב, כשמדובר בילדים, חשוב מאד ללוות את הטיפול הרגשי בהדרכת הורים, מאחר והם הסוכנים העיקריים וה"מאמנים הטבעיים" שלו. אחרי הכל, אין אנו מצפים שהילד יהיה בטיפול עד אין סוף, והשאיפה היא להרגיע ולארגן מחדש את סביבתו של הילד כך שיוכל לתפקד בצורה מיטבית במסגרות החינוך ובבית. לפעמים הדרכת ההורים נעשית ע"י המטפל האישי של הילד, אך לא תמיד זה מתאפשר או רצוי. במילים אחרות, ברוב המקרים אין מניעה מלקבל הדרכת הורים מאיש מקצוע שאינו המטפל של הילד, ולפיכך איני רואה בעיה מיוחדת אם תפנו לקבל הנחייה הורית עוד לפני נובמבר. מאחלת לכם הצלחה בכיתה א', ובכלל ליאת

הבן שלי. ילד יחיד בן 6.5 מוצלח מאוד מכל הבחינות. מצטיין בספורט ואומנות, חברותי מאוד ואהוב מאוד על כל מי שסובב אותו.בתקופה האחרונה, בערך כחודשיים. הוא התחיל לאכול את האצבעות. כולמר את העור שבכריות האצבעות. ממש עד זוב דם. זה נראה ממש רע. נהיו לו פצעים בכל האצבעות. אני מעירה לו על כך, אבל זה ממש לא עוזר. אני בעצמי נוהגת לכסוס מפעם לפעם ציפורניים. אבל ברמה מאוד נמוכה. כלומר בעיקר משחקת עם הציפוניים בפה. בעלי אומר שהוא מושפע ממני. אני מאוד מעוניינת להפסיק לו את המינהג הזה. כי זה נראה ממש רע. ממה זה נובע? והאם יש דרכים להפסיק את זה? אודה להייחסותך

שלום רונה, התנהגויות של פגיעה עצמית מהסוג שאת מתארת יכולות להיות קשורות לניסיון לפרוק מתח, או לסוג של גרייה עצמית האופיינית לילדים עם בעיות של סיפי תחושה גבוהים במיוחד. אני ממליצה על התייעצות ראשונית עם מרפאה בעיסוק, ובמקביל לנסות להפחית גורמי דחק מחייו, בעצמכם או בעזרת איש מקצוע. בברכה ליאת

שלום, הבת שלי כמעט בת שש ולאחרונה הבחנו כי היא מרבה ללכת לשירותים למתן שתן. כשאנחנו יוצאים מהבית זה ממש בלתי נסבל כי במשך חמש דקות היא צריכה פיפי בערך ארבע פעמים. היא פשוט אינה מסוגלת להתאפק במשך היום אך בלילה היא מצליחה להתאפק יפה. עשינו לה את כל בדיקות הדם והשתן האפשריות והכל לשמחתי יצא תקין. אני חושבת שהיא פשוט מודאגת שברגע שיוצאים מהבית לא יהיה לה היכן לעשות פיפי וזה מלחיץ אותה ובנוסף היא לא מוכנה לעשות בכל מקום בטענה כי השירותים מלוכלכים.לגביי כמות השתן...לפעמים יש לה ולפעמים אין זאת פשוט התחושה שצריך פיפי. הרופאת ילדים שלה אומרת כי זה משהו התנהגותי וכמו שהוא בא כך זה גם יעלם. זה מאוד מציק לה, היא מרבה לגעת שם ולהחליף תחתונים הרבה מאחר וזה לא נעים לה. היא כל הזמן חושבת על זה ולפעמים אף מסרבת ללכת למקומות בטענה כ " מה יהיה אם כל הזמן יהיה לי פיפי"? אנחנו מנסים להתעלם ולא לעשות עניין ואומרים לי כי אם יהיה נלך ונעשה! גם בבית היא מרבה ללכת לשירותים (זה חדש ) וגם אפילו בגן... העיניין הוא שעגכשיו התדירות גבוהה בהרבה והיינו רוצים לדעת איך אפשר לעזור לה.....? אודה לך על תשובה, מורן.

שלום מורן, בהנחה שנעשו כל הבדיקות הרפואיות, ונשללה דלקת בדרכי השתן או כל בעיה פיזיולוגית אחרת, אפשר לחשוב על כיוונים פסיכולוגיים. אני מציעה ליצור קשר עם פסיכולוג ילדים, שיאבחן האם מדובר בהתנהגות כפייתית כמנגנון מפחית חרדה, או בתגובה חרדתית, או כהתנהגות שהתפתחה בתגובה לאירוע טראומתי כלשהו. עד אז, אני מסכימה עם הגישה האמפתית והעניינית, שמושיטה עזרה טכנית אך ממעטת בתשומת לב ותגמולים סביב נושא הפיפי. בברכה ליאת

שלום, בני בן 13.5 נמצא רוב שעות היום בחדרו מול המחשב. הוא טוען שכך הוא בקשר עם חברים, אבל אני מודאגת שאינו נפגש כלל עם חברים פנים מול פנים. בני אינו מוכן ללכת לשום פעילות חברתית עם בני גילו, לא מזמין חברים לביתו ואינו הולך אליהם, ואינו הולך לחוגים בביה"ס. אנו גרים ביישוב קהילתי והוא אינו רוצה לקחת חלק בכל אירוע ביישוב. בשיחות איתי הוא אומר כי אין טעם בפגישות עם חבריו פנים אל פנים כי הוא בקשר אינטרנטי איתם. עלי לציין כי בתקופת החופש היו ימים רבים שלא יצא מביתו. האם מצב זה תקין, ואם לא, מה ניתן לעשות? אינני יודעת אם יש קשר, אך התגרשתי לפני 4 שנים ואני חיה עם בן זוג בבית.

שלום אפרת, גם אני חושבת שמחשב אינו יכול לשמש תחליף לקשר אנושי, הגם שחלק נכבד מחיי החברה של ילדים נעשה דרכו ובאמצעותו. הקביעה אם מדובר במצב תקין או לא תלויה במידת מה בחוויה של הילד עצמו: אם הילד בסה"כ מתפקד טוב, לומד כראוי, נמצא רוב הזמן במצב רוח טוב, אוכל טוב וישן טוב, מתקשר איתכם בצורה חיובית ופתוחה ואינו מפגין התנהגויות מצוקה, אפשר להירגע. אם, לעומת זאת, את חושדת שהוא חש בדידות, עצב, אי שקט או הסתגרות - שווה לבחון את הדברים בעזרת איש מקצוע. שאלת הקשר לגירושין צריכה להיבחן אף היא בדרך דומה, תוך בדיקת עמדותיו ביחס לכך, מידת הקשר עם אביו, הקשר עם בן הזוג שלך, וכד'. קשה להשיב על כך על סמך מידע כה חלקי. בברכה ליאת

Hi Liati, i wanted to chat for a while, am finally writing now! i do feel blessed to have two step daughters, they just turned 11, they are two bright kids and i feel like we are growing and will grow even more of goo friends with time However, i am the step mother, and as much as i would like to say that everything is smooth, it isnt!!! My question is, how do i "answer" their jealousy behavior when it happens. my believe is to always give them love, but in real times it isnt always easy. being the adult here, i am looking for tools that will help me understand how to give them more, how to understand them. thanks, love xx Miriam 

שלום יקירה, כמה נחמד לארח בפורום את הפזורה המשפחתית הרחוקה והאהובה. את מעלה נושא חשוב מאד, שמעסיק לא מעט מטפלים זוגיים ומשפחתיים. הכותרת "פרק ב'" מכסה קשת גדולה של אתגרים, בהם גם מערכת היחסים עם ילדיו של בן הזוג החדש. באופרות הסבון בטלוויזיה, זה איכשהו נראה טוב יותר, או לפחות נפתר מהר יותר, בהשוואה למה שקורה בחיי המציאות. ילדים 'חורגים' יכולים להיות מקור לנחת ושמחה, אך גם עילה לקונפליקט ומחלוקת. צריך לזכור שילדים הנמצאים במחיצת הורה חורג חשופים לרגשות סותרים ומבלבלים: הם רוצים לפרגן להורה הביולוגי את הזוגיות החדשה (במקרה הטוב), ולפעמים אף מחבבים בכנות את בן הזוג החדש, ועם זאת, הם נתונים בקונפליקט נאמנות, ומרגישים צורך להישאר נאמנים להורה האחר, שנשאר בבית. לעיתים, בעיקר כשהילדים גדולים יותר, קשה להם להיחשף לגילויי אהבה בין ההורה שלהם לבין בן הזוג החדש. ילדים מתקשים להשלים עם העובדה שהוריהם הן בריות מיניות, ונוכחות של בן/בת זוג חדשים בבית מחדדת את הרעיון הזה ועלולה להקשות על הילד אף יותר. בנוסף, הם עלולים לפרש את האהבה החדשה בחיי ההורה שלהם כפגיעה או תחרות באהבה שלו כלפיהם. כאשר נולדים לזוג החדש ילדים משל עצמם, "הילדים של פרק א'" עלולים להרגיש נטושים או מקופחים, ולהתחרות על אהבת ההורה שלהם ביתר שאת. אז מה, באמת, אפשר לעשות כדי לצמצם את הפוטנציאל הנפיץ? בעיני, לפני הכל, צריך לשכוח את כל סדרות הטלוויזיה שראינו, ולהבין שהחיים זה לא סרט. בחיים, לא מוכרחים שתכף תהיה אהבה גדולה בין הילדים להורה החורג. גם אם הייתה (או יש) אהבה, היא שברירית מאד, ונתונה למשברים חוזרים. ההורה החורג נתפס כ'תוספת' או 'סרח עודף'למערכת המשפחתית, ועליו להרוויח בעבודה קשה ומאומצת את אמונם של הילדים ואת אהדתם. מדובר בתהליך מתמשך, עם עליות ומורדות, ועם לא מעט סכנות. הסכנה העיקרית קשורה לרגישותו של ההורה החורג, שלעיתים קרובות חושש מאותם דברים בדיוק: הוא רואה בילדים של פרק א' מתחרים על אהבת בן הזוג, וחושש למעמדו. כמבוגר, ההורה החורג עושה מאמצים כנים להתחבב על הילדים, כולל ג'סטות חומריות נדיבות. הילדים, כמו ילדים, לא תמיד מתרשמים ממתנות (או לפחות לא לאורך זמן), מה שעלול לזכות אותם בתואר המפוקפק "כפויי טובה". הורה חורג חכם, לא מצפה להכרת תודה. הוא מוכן להמתין בסבלנות, ולרכוש לאט ובהתמדה את מעמדו כדמות חשובה בחיי הילדים. הוא מכיר בקשיים ומוותר על מלחמות כבוד. בעיני, עליו לשדר זמינות לילדים של בן זוגו, אהדה והרבה כבוד. חשוב מאד לכבד גם את ההתנגדות והקנאה, ולהשתדל להימנע ככל האפשר משיפוטיות וביקורת. ועדיין, כסוג של הורה, חשוב שיישמרו הגבולות, וחשוב שסמכותו של ההורה החורג תכובד בכל מקרה. זה נשמע מאד לא פשוט, וזה באמת מורכב ורגיש. אני מאמינה שהאהבה החזקה בין בני הזוג יכולה לתדלק גם את תהליך ההתקרבות אל הילדים, ואת חיזוק הקשר בין כל הנוגעים בדבר. זה, נדמה לי, מה שאפשר לכתוב ברמה הכללית. ברמה הקונקרטית, כל משפחה מתאפיינת בדפוסים שלה, הנשענים על ההיסטוריה המשפחתית והזוגית, ועל מאפייני האישיות של בני הבית. אם תרצי להיות יותר ספציפית, ולהביא דוגמאות לקשיים ספציפים, אולי אוכל לעזור מעט יותר. בינתיים ניפרד כאן בברכת שבת שלום ונשיקות ליאת

נכסי בן שבע וחצי, מאז עלייתו לכיתה א' חלה נסיגה משמעותית בהתנהגותו, הוא מסרב לדבר ולשתף פעולה בבית הספר. לקחנו את הילד לאבחון התנהגותי אך כיוון שלא ענה לשאלות המאבחנת האבחון לא הושלם. למרות זאת ביתי נאלצה לשלם 1500ש"ח. שאלתי, האם יש לקחת את הילד לפסיכיאטר? ואם ידוע לך האם ניתן לגבות סכום מלא עבור אבחון שלא הושלם.

שלום רב לך, סבתא אוהבת, אינני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "אבחון התנהגותי". לא ברור לי באיזה סוג של אבחון מדובר. כל אבחון מחייב מידה סבירה של שיתוף פעולה מצד הנבחן, וכשמדובר בילדים, בעיקר ילדים עם קשיי קשב או בעיות התנהגות, לפעמים האבחון מתפרש על מספר פגישות, או שהמאבחן מבסס את חוות הדעת שלו על סמך המידע שהצליח לקבל בבפגישה/פגישות שהתקיימו, גם אם המידע אינו שלם. מאחר ועלות האבחון השלם יכולה להגיע גם ל-4000 ש"ח (לרוב פחות, אך לפעמים יותר), לא בטוח שהסכום אותו שילמתם הוא אכן מלא. בכל מקרה, ההצדקה לביקור אצל פסיכיאטר ילדים קיימת אם עולה חשד להפרעה נפשית/רגשית/הפרעת קשב וריכוז או בעיות התנהגות קשות. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 6 שעושה לנו ביה"ס, ולו יש אח גדול בן 11 שנמצא איתו דיי הרבה זמן ואף שומר עליו מדי פעם.. הם יכולים להיות חברים הכי טובים ומצד שני, הבן הקטן מציק לו נורא: הוא פיתח מין צחוק מרושע כזה.. צוחק על חברים, לא מקשיב לנו (לי ולאחיו) כמעט בכלל, אין דבר כזה "לא" בלקסיקון, מפריע לו במשחקי המחשב וכו'. השעות הכי קשות זה בערב כאשר צריך להתקלח ולישון הוא תמיד רוצה שהאח הגדול יתקלח ראשון אם לא הוא לא הולך,ואז מתחילים המריבות. כנ"ל לגבי השינה הוא רוצה לשון שהאח הבכור הולך לישון (שזה לא מתאים בכלל מבחינת הגיל..)ואם הם נשכבים ביחד לישון אז הקטן פשוט לא מרפה ומציק לאח הבכור בלי סוף ואז יש הרבה צעקות בבית מבחינתי ומבני הגדול, הפרדות בינהם, עונשים ופשוט כלום לא עוזר...(בעלי עובד המון שעות וכמעט אינו בבית)..כבר לא כיף להיות בבית כל הזמן מריבות ועצבים בגלל הילד הקטן. למרות שאני כאמא שחוזרת מהעבודה ונותנת תשומת לב כמה שאני יכולה אבל אני לא יכולה לתת תשומת לב 24 שעות ביממה..אנא עזרו לנו מהר אנחנו מתמוטטים כבר..

שלום תקווה, נשמע באמת לא פשוט, אך בהחלט אפשר (וצריך) להתגייס לשינוי. בנך הצעיר אינו ילד רע, אבל הוא למד שהוא זה שמנהל את העניינים בבית. זה קורה מסיבה פשוטה: אתם פשוט מאפשרים לו זאת. את אומרת שבנך אינו מגיב למילה "לא", וזה כנראה הסימן לכך שהגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. ילדים זקוקים מאד למבוגר סמכותי בחייהם, שיכתיב את סדרי הבית והיום. א?ת זו שצריכה להכתיב מתי יתקלח ויילך לישון, ואת יכולה לאפשר לו את הבחירה אם לעשות זאת בנעימים ומתוך שיתוף פעולה, או בכוח, למרות התנגדותו. כמובן שאיני מתכוונת לפעולות אלימות, אך בהחלט לפעולות נחושות ותקיפות. לגבי המריבות בין האחים, אני ממליצה לך מאד לסלק את עצמך מהסיטואציה בכל פעם שזה מתחיל, מבלי להיות שופטת/מגוננת/מטיפה וכד'. האח הגדול הוא מספיק גדול כדי להגן על עצמו מההצקות. תני להם להסתדר, גם אם הצעקות יגברו. בכל פעם שמתחילה מריבה, זוזי לחדר אחר, ואל תעשי דבר. במידת הצורך תוכלי לומר (פעם אחת בלבד) "אני סומכת עליכם שתסתדרו". הניסיון מלמד שגישה כזו מפחיתה את המריבות למינימום. אם את חוששת שתתקשי לעמוד בהמלצות אלו בכוחות עצמך, פני לשתיים-שלוש פגישות הדרכה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

המריבות שלהם הם (בין הילדים) אלימות? גם לא להתערב? ועוד משהו אנחנו כן קובעים בבית יש לנו סדר יום קבוע כבר שנים אבל מכיוון שהקטן רואה את הגדול הולך להתקלח/לישון אחריו הוא רוצה גם ומשבש את סדר היום ואז מתחיל להיות לא כזה נעים בבית...(רציתי לציין שהקטן ילד מדהים, הוא חמוד ושובה ללבות אבל חל בו שינוי אולי כתוצאה מבגרות מסוימת שמאד מאד מעיקה במיוחד כשהם ביחד..כשקטן לבד הוא מקסים אבל עם האח הגדול....קשה

שלום, הבן שלי בן 5 ויש לו הרבה סיפורים דימיונים למשל על כל מיני מקומות שהוא היה וזמנים קדומים כמו סיפורי התורה שהוא בטוח שהוא היה חי שם ועוד סיפורים שונים ומשונים. בנוסף כאשר אני יושבת איתו ועובדים בחוברת, שמתי לב שמאד קשה לו להזכר מה זה למשל ציור של לימון למרות שהזכרתי לו שזה חמוץ,לאחר מכן הלימון נעלם מעיניו ולא ידע על מה אני מדברת. אציין כי רמת המשכל שלומאד גבוהה, יש לו מגוון עשיר של מילים ובשפה גבוהה, בוא מבין עניין,מאד חכם ומתוחכם, רואה כמה צעדים קדימה,לומד לבד את הא-ב וחשבון.בשבוע האחרון הוא נעשה מאד דעתן ועומד על שלו.בחברה הוא מתנהג למופת וכמו כן בבית ממושמע מסודר ומאורגן. השנה הוא עולה לגן חובה,אשמח לדעת לאן אני צריכה לפנות. תודה, טלילה

שלום טלילה, לא הבנתי מה בדיוק מדאיג אותך, האם הדמיונות או שמא מה שנדמה בעינייך כבעיה בזיכרון. שני הדברים לא נשמעים מדאיגים (לפחות ע"ס התיאור שלך). האם הגננת שלו מהשנה שעברה הייתה מודאגת כמוך? האם איזשהו גורם חשד אי פעם בקיוה של בעיה כלשהי? אם את חושדת שמשהו לא בסדר, תוכלי להתייעץ עם הגננת שלו (אחרי שהיא תכיר אותו קצת), ובמידת הצורך לפעול לאור המלצותיה. כרגע לא נשמע כמו משהו מדאיג. בהצלחה בגן החדש ליאת

ליאת שלום, אשמח לברר כיצד ניתן לתאם עמך פגישת ייעוץ. בברכה, גליה

לכי לתשובה של ליאת. שזו הכותרת שלה "RE: זקוקים לעזרה בהתמודדות עם בן חמש וחצי" והרי לך הטלפון שלה.

שלום גליה, הטלפון שלי מופיע ברשימת המומחים באתר, ועם קצת יצירתיות אפשר למצוא כמעט כל אחד בימינו, כאן, שם ובכל מקום. ראיתי שכבר קיבלת עזרה. גם זו דרך... :-)) ליאת

היי ליאת מאוד מתחברת לדברייך "הגיונית" אך רגשית קשה לי עם האפשרות שהיא חשה נטושה או פחות טובה מאחותה, פשוט משום שרגשי האשמה המוכרים פועלים. ("האם אני גרמתי לה לתחושות אלו בכלל ובעצם הבאת אחותה לעולם"?). מעבר לזה, המון פעמים אני מבקשת לחבק ולנשק אותה והיא לא מסכימה "עזבי אותי" "לא רוצה שתנשקי" ואפילו "מנגבת" את הנשיקות שלי מפניה לעיתים רחוקות. אני כמובן מכבדת את רצונה ולא נותנת לה נשיקנה או חיבוק כשלא רוצה, אך זה תחושה נורא מתסכלת מעין "הנה, אני רוצה ורוצה והיא עצמה לא נותנת לי"! ואחר כך עליי להתמודד עם התחושה של היותה נטושה או פחות אהובה..בנוסף,היינו בטיול בחו"ל כאמור, ושם היא לרוב רצתה אותי כשהיה לה קשה. היום כשאנו בבית בבוקר ואחר צהריים עד שבן זוגי שב, היא שואלת רק עליו ומחכה לו. שאתי אותה אם קשה לה אתי והיא אמרה "את רק איתנו כל הזמן ואני רוצה גם את אבא"!1!( הוא מגיע בערב ואז צהלות שמחה והתנפלות רבתי משתיהן..). בקיצור- רוצה אותי, לא רוצה אותי ואני שם בתנודתיות הזו...

שוב שלום גלית, כדאי לזכור שחוייה של קיפוח או ננטשות היא חוויה פנימית סובייקטיבית, ולא בהכרח משקפת את המציאות ה'חיצונית' האובייקטיבית. כמובן שלא נעשה לבתך שום עוול, ולא נגרם לה נזק מעצם לידת אחותה התינוקת. זה חלק מחייו של כל ילד, כולל הקנאה הטבעית שנלווית לכך. באופן דומה, נראה שתחושות אשמה הן חלק טבעי מחייהן של אימהות, הנוטות לבחינה עצמית בלתי פוסקת, וניסיונות להבין "איפה טעינו". אשמה זו היא, כמובן, מיותרת, ועלולה להביא לניסיונות פיצוי ופינוק מיותרים, היוצרים נזק כשלעצמם. אני מציעה לא להתחשבן איתה, לנשק ולחבק כשמתאים לשתיכן, ולא להיעלב כאשר לא מתאים. הזכירי לה שאת אוהבת אותה כל הזמן, גם אם היא מנגבת את הנשיקות שלך. פרגני בשמחה לקשר עם אבא, ואל תתייחסי אליו כאל מתחרה על אהבתה. זה מה שיפה באהבה בין ילדים והורים: תמיד יש מקום לכולם. ליאת

ליאת, לקח לי הרבה זמן לאגור כוחות ולרשום בפורום. אני רוצה לתאר את הבן שלי ותנסי לכוון אותי כיצד ממשיכים. בני בן 5 ותשעה חודשים. מדובר בילד יפה תואר. בגיל שנתים הוא נכנס פעם ראשונה לגן. מאז ועד היום כבר 3 גנים. כבר מגיל קטן הבחנו בכך שהוא נוטה להתבודד. לא מעונין בכלל ליצור קשר עם ילדים בני גילו. כל מה שמענין אותו זה להיות בבית מול המחשב. בעבר הוא כלל לא רצה לצאת מהבית והיה יוצא רק לאחר שכנועים,איומים ובכי. בשנה האחרונה ראינו כי בכל פעם שאנו מגיעים למקום שקצת הומה באנשים הוא מיד אומר לנו כי יש פה הרבה אנשים והוא רוצה הביתה או בורח לפינה מבודדת. הוא לא מעונין לשבת בגן וללמוד או להקשיב וגם אם הוא עושה זאת זה לפרק זמן קצר מאוד.רק בבית אנו מליחים לשבת איתו אבל גם לזמן קצר מאוד. הוא עקשן מאוד ופשוט אומר לנו עזבו אותי ותנו לי להיות שעות מול המחשב. יש פעמים שילד רוצה בחברתו והוא מצביע עליו ואמר לנו כי הילד מתכל עליו ושילך משם. בשנה האחרונה החלה גם הרמת ידים שלו אל מול ילדים אחרים. לפני שעה ותשעה חודשים נולד לו אח קטן (ויש לו אח גדול בן 9). את האח הגדול הוא אוהב ואילו לאח הקטן הוא כלל לא מתייחס. אם אחיו הקטן מתקרב הוא בורח מיד מהמקום. במהלך השלוש שנים האחרונות אנו מטופלים בהתפתחות הילד. טיפול רגשי פרטני,טיפול רגשי קבוצתי,אבחונים,ריפוי בעיסוק,ריפוי דיבור וכו'. לצערי אני לא רואה כי הילד נפתח ועיתים אני חושב לעצמי כי הילד מאבד את כל הילדות התמימה שאמורה להיות לו בכך שהוא מסוגר. יש פעמים ששואלים אותו שאלות והוא עונה בכלל לא לענין. אנו החלטנו להשאיר אותו עוד שנה בגן (גן חדש). הייתה לנו וועדה שקבעה כי הוא יקבל מורה תומכת שעה בשבוע. הנושא קורע לי ולאישתי את הלב. מה ניתן עוד לעשות? תודה מראש.

שלום לאב הדואג, כאשר אנחנו מביאים ילדים לעולם, אנו משרטטים להם בדמיוננו, אופק רחב ובהיר, מרחבים של אפשרויות והזדמנויות, עתיד. הילדים, מיום היוולדם, משרטטים עבור עצמם נתיב ייחודי ופתלתל, שבמקרה הטוב אינו עוקב בדייקנות אחר התכניות שלנו, ובמקרה הפחות טוב, הופך אותן על פיהן. נראה כי הילד החמוד שלכם מאלץ אתכם, בדרכו, להבין שהמציאות שלו היא לאו דווקא זו שעליה חלמתם. הוא צריך עזרה וליווי של אנשי מקצוע, כדי להישאר 'כתף אל כתף' עם בני גילו, כשעל חלק מהקשיים יצליח בודאי להתגבר, ועל חלק - פחות. העצה הטובה ביותר עליה אני מצליחה לחשוב כרגע, זה לוותר (הכי מהר שאפשר) על הרחמים. הרחמים מחלישים אותנו ואת הילד שלנו, והופכים את כולנו פגיעים יותר, תלותיים יותר וכואבים יותר. אני מציעה להתייחס אל הקשיים והעיכובים ההתפתחותיים כאל אתגר מתמשך, המצריך התגייסות מתאימה (כמו לפני ריצה למרחקים ארוכים). במקום לשלח את המבט אל האופק הרחוק, נסו להתמקד במשימות שעל הפרק, ולשמוח בכל הישג גם אם הוא קטן. עזרו זה לזו (אתה ואשתך), השתדלו לתמוך ולחזק זה את זו, ולהאמין בכוחות של בנכם ובכוחה של המשפחה כולה לשרוד את הקשיים. ברמה הפרקטית, חשוב להגיע לאנשי מקצוע מעולים (ויש כאלה), לסמוך על ניסיונם, ולהישאר עם אצבע על הדופק ככל הנוגע לאבחנה של בנכם (אם יש כזו) ולהתפתחויות בתחום הטיפול בה. שולחת לכם תקווה והרבה כוח ליאת

אני אמא לילדה בת 6 וילד בן 3. מאז היה בן שנה וחצי בערך והפסיק לאכול מרק טחון, הוא איננו אוכל מזון מוצק כמו עוף, בשר, פסטה וכו' (אוכל חם). אוכל 5 דברים בלבד (יוגורט, קורנפקס, חביתה ומיני מאפים (יבש)). בנוסף לכך, לא אוהב ללבוש חולצות קצרות, פוחד לדרוך על רצפות שונות (למשל בקניון הומה אדם), ביישן מאוד, לא אוהב להתלכלך ולא אוהב ריחות שונים. מבחינת התפחות (גובה - משקל) הוא באחוזון 50 (סה"כ הלחם שהוא אוכל "מפטם" אותו והוא גובה אם כי לא עולה הרבה במשקל. קשה לנו עם העובדה שהוא צם בגן - לא אוכל כל היום עד שאני באה הביתה ונותנת לו את מה שאוהב. בגן אמרו שקשה לו לקפוץ, לעבור במנהרות בהתעמלות ופוחד מאוד מבובות תיאטרון. אחרי דיאטנית, אנדוקרינולוג וגסטרו שקבעו שהוא בסדר, האם יש מקום לדעתך לפנות לטיפול פסיכולוגי/נפשי?

תבדקי רגישות תחושתית אצל מרפה בעיסוק. רופא התפתחותי פסיכולוג התפתחותי

שלום גל, אני מסכימה עם חן, וממליצה לפנות לפני הכל למרפאה בעיסוק. התיאור שלך 'מריח' כמו בעיה באינטגרציה החושית, ובהחלט אפשר לעזור. אחרי כן, או במקביל, תוכלי להיעזר בהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי, שיוכל להנחות אותך כיצד לעזור לו. אבל כרגע - ריפוי בעיסוק! בהצלחה, ואשמח אם תוכלי לעדכן אותנו. ליאת

היי ליאת בהמשך לפניותיי בעבר לגבי בתי שכיום עוד מעט בת 4 והתמודדותיותיה הלא פשוטות עם לידת אחותה,שכיום עוד מעט בת שנה, ברצוני לשאול לגבי כמה נקודות. ראשית, בעבר נהגה להכות אותנו כשחשה כעס או תסכול, וכיום הדבר כמעט נכחד ךחלוטין עקב גישתנו המחמירה כלפי התנהגויות אלו. גישתי היא שאני פשוט יורדת לגובה עינייים ואומרת לה שלא עושים דבר כזה תוך שאני מחזיקה בה. העניין הוא שכיום כשמשהו לא מסתדר, מתעכב, "לא הולך", או אפילו כשמבקשת משהו פשוט, לעיתים ולא תמיד, היא מנמיכה את הטון לנימה תינוקית ומעצבנת, אני חייבת לומר. זה מעצבן כי לעיתים זה מתחת למוצץ שבפיה ואז זה גם במנגינה מעצבנת וגם לא מובן.אני אומרת לה שאני לא מבינה ואז היא אומרת שוב ולא מורידה את המוצץ. בדרך כלל אני שוב חוזרת שאיני מבינה ואז היא או מורידה מוצץ ואומרת או שזה מסלים והיא מתעצבנת כי לא הבנתי, ומוכרחה לומר שגם אני כבר מתעצבנת. בנוסף, כשאני מציבה גבול לגבי משהו, והיא מוחה, ואני עומדת על כך, אז היא מתחילה "אבל אמא אני רוצה להגיד לך משהו" אני אומרת לה "תגידי, אני שומעת", ואז היא "מורחת" את הדיבור התינוקי ושוב אינה ברורה. לאחרונה התחלתי לומר לה שאני שומעת אותה אבל רק פעם אחת שלא ייווצר מצב שכבר קרה, שהיא מורחת דיבור, אני לא מבינה, היא שוב אומרת שרוצה לומר לי משהו וכו וכו. בקיצור יש לי תחושה שיש לה רצון בכלל "למרוח" אינטראקציות איתי והדילמה שלי כמה לחתוך? מתי לחתוך? האם בכלל לחתוך? כי אולי כך היא מבטאת את רצונה בי על רקע השינוי במשפחה. בנוסף-סוגיית המוצץ. החלטנו לא לגמול בשנה זו לאור השינוי שעברה עם לידת אחותה. עם זאת כל פעם יש שינוי שבגללו אנו הולכים עוד עם המוצץ.היינו כעת שבוע וחצי בחו"ל עם שתיהן בטיול קמפינג והיה טוב ומורכב וקשה והכל יחד (אבל חויה מיוחדת מאוד איתן), ולכן אפשרנו שם מוצץ. בעוד כשבוע היא עולה לגן טרום חובה ושוב לא נראה שנכון כעת לגמול. כשהיתה בגן לקחה בבוקר עד הגן ואחה"צ בהגעה הביתה ושוב לקראת שינה. היה טוב כעת יש "נסיגה". בקיצור האם למשוך עוד בהתחשב בשינויים שלה? כי הרי כל הזמן יהיה שינוי כזה ואחר. תחושתי היא שבכלל יש תחשוה של מצבי רוח אצלה, וצריך לדעת מתי לעזוב אותה לנפשה, לתת לה את השקט שלה, מתי לדבר איתה ,מתי אני קולעת למה היא רוצה לומר לי. אם איני מבינה והיא במצב רוח לא מי יודע מה, יש תחושה של איזה עצבנות לא נעימה מצידה. אציין כי בטיול ובכלל אני ובעלי מוצאים מקומות וזמנים להיות איתה, אני צובעת או מציירת איתה, משחקת איתה במשחקי דמיון ( כבר כמה פעמים הייתי שלגיה, פיה, יפהפיה נרדמת) או צופות בסדרות יחד. עדיין חשה שזה לא מספיק לה.. הצפתי אותך או את המסך הקטן... לא יודעת, אך אשמח להתייחסותך לגבי מה שהעלתי =האם נכון מה שאני נוקטת בו, האם משהו אחר תודה רבה מראש

שלום גלית, כמו שכבר כתבתי בעבר, ניסיונות להתיילד ולהתנהג כתינוק משקפים, לעיתים קרובות, את האמונה של הילד הבכור בכך שתינוקות חמודים ואהובים יותר, וזוכים לתשומת לב רבה יותר. אני מניחה שאם במקום הדיבור התינוקי והמעצבן היא הייתה אומרת לך "אמא, אני מרגישה בודדה, נטושה, פחות אהובה מאחותי התינוקת, פחות מקסימה ממנה, ואני כ"כ צריכה אותך ואת החיבוק שלך", לו יכלה לומר זאת כך, בוודאי שהיית סלחנית ורכה יותר כלפיה, ומגוייסת לסילוק התחושה הרעה שלה. לרוע המזל, הילדים הבכורים שלנו לא כל כך מתוחכמים, והאופן בו הם מנסים לגייס אותנו לא תמיד מצליח להם. הדרך לצאת מהמצב הזה, קשורה ליכולת להעניק שפע תשומת לב, התפעלות ועידוד להתנהגויות 'בוגרות', והרבה פחות התעסקות בדיבור התינוקי ובמוצץ (כן. התעלמות מוחלטת). כשהיא מדברת לא ברור ו'מרוח', תוכלי להעיר בפשטות (ורק פעם אחת!) "ניסיתי, אבל אני לא מבינה מה את אומרת". אל תבקרי, אל תוכיחי אותה ואל תכבירי מילים בהסברים. השתדלי להישאר רגועה ככל האפשר, ואל תיגררי לפרובוקציה של הבכי. אני מחזקת אותך בגישתך, ושמחה לשמוע שהמכות פסקו. לאט לאט, גם הצורך בהתנהגות התינוקית יפחת. המשיכי לעדכן מדי פעם. בברכה ליאת

שלום רב. בת השנה ושלושה חודשים אמורה להתחיל את הגן הראשון שלה (ושלנו) בספטמבר. מה שלא ידעתי בשעת ההרשמה בחודש מרץ זה כמה מהר היא תתפתח, היא מדברת יפה להפליא (לאחרונה התחילה ליצור משפטים של שני מילים- ציפור קטנה, דג גדול וכו'). שכבת הגיל שלה כוללת ילדים מגיל 10 חודשים היא בין הגדולים בגן (יש בערך עוד שני ילדים בגילה) והיתר קטנים בחודש חודשים שלוש, אבל אין אף ילד שמדבר כמוהה (אני מכירה את רוב הילדים היות ואנחנו גרים ביישוב קטן). אני חוששת שאני מכניסה אותה למסגרת שאינה מתאימה לה, יש לי אופציה לרשום אותה במקום זאת לגן רב גילאי- מגיל שנה עד גיל שלוש. שם הבעיה הפוכה יש שני ילדים בערך בגילה (גדולים בחודשיים שלושה) ושאר הילדים גדולים באופן משמעותי. אני חוששת שאולי גם זו מסגרת לא מתאימה שאולי שם היא תרגיש קטנה מדי ויחסרו לה חברים למשחק. אני מתלבטת מאוד, וכמובן שהזמן דוחק, אשמח לדעת מה דעתך

אני באופן כללי הייתי מעדיפה את הגן של הגדולים כך תמיד "אפשר לשאוף למעלה" מצד אחד, מצד שני בגיל הזה מאוד זקוקים לתשומת לב היותר אישית וצמודה וגם צריך לבדוק לדעתי את התכנים והמשחקים בכל קבוצה לאיזה גיל הם מתאימים. אבל במחשבה שניה בגיל הזה מתפתחים מהר מאוד והכל משתנה ודינמי. תנסי לדמיין את בתך בגן הזה ובגן הזה או אפילו לקחת אותה לכמה שעות נסיון בשני בגנים ולראות איפה היא משתלבת יותר טוב ולא "נעלמת" בין הגדולים או שעם הקטנים יש לה יותר בטחון. זה מאוד אישי. יש לי 2 ילדים והם מאוד שונים אחד מהשני. במצב שלך את הגדול שלי הייתי רושמת לקטנים ואת הקטן לגדולים. זה פשוט תלוי רק בילד. ועוד נקודה למחשבה צריך לחשוב גם על העתיד (כי הזמן טס) ועוד 3 שנים כשהיא תהיה בגן חובה עם איזה קבוצה היא תעלה לגן עם הקטנים או הגדולים. מקווה שעזרתי קצת... בהצלחה

שלום ענבל, כמו שאפשר להבין גם מדבריה של חן, אין תשובה חד משמעית לשאלתך. ובכל זאת, למרות שבתך החלה לצרף מילים, עדיין - הפערים בגן הרב-גילי עצומים, ולא בטוח שהמסגרת בכללותה תתאים לה. להתפתחות ולבשלות יש יותר מהיבט אחד, וכל ילד עושה זאת בקצב שלו. לתחושתי, בגן של הילדים הצעירים הקבוצה תהיה הומוגנית יותר, ותתאים יותר לצרכיה העכשוויים. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 9 ולאחרונה חלה אצלו החמרה בשיתוף הפעולה: לא רוצה להכין שיעורים, לא מוכן ללכת לחוגים, לא מוכן ללכת לטיפולים כגון רכיבה טיפולית, ביופידבק ולא משתף פעולה בטיפול פסיכותרפיה. אי אפשר להכריח אבל בחלק מהדברים וויתרנו כי אי אפשר בכח (חוג טאקוונדו, רכיבה טיפולית - יכולנו להביא אותו לשם אבל לא להעלות אותו על הסוס וכו) אבל לא מוותרים על טיפול והליכה לקייטנה, וכמובן לבית ספר. השאלה - האם זה סימפטום של חרדה או על מה זה מעיד. הוא מאוד עויין את אחותו בת החמש (לא מוכן לקבל את קיומה) וניכר שמאז לידתה ישנם קשיים.

שלום רב, מאחר ואת מציינת שבנך בטיפול, לא הייתי רוצה להכניס 'רעש', ולהתערב מבלי להכיר את התמונה הרחבה. באופן כללי אוכל לומר שאני מתרשמת שיש על הילד שלך עומס רב. לפעמים, מרוב רצון טוב וכוונה להעשיר ולגוון את חיי ילדינו, אנחנו מתעלמים מהצורך הטבעי של ילדים (ומבוגרים) להתבטל קצת, "לרבוץ" בחוסר מעש, וסתם לחלום. הדבר נכון פי כמה כשבחוץ משתוללות מעלות החום, וכל מה שרוצים זה להישאר מחוברים למזגן בשקט. אני מניחה שכל הטיפולים (פסיכותרפיה! רכיבה טיפולית!! וביופידבק!!!) מכוונים לבעיה כלשהי, ובכל זאת - בזהירות המתבקשת - אזכיר שלפעמים קצת פחות זה קצת יותר. נסו להרפות קצת, ולהתמקד במה שבאמת חיוני ומועיל. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת 4, בעבר אכלה אוכל בריא ונהנתה ממנו. בשנה האחרונה יש שינוי, היא אוכלת מעט ומעדיפה ממתקים. מבחינתה היא יכולה לשתות שוקו מהבוקר עד הערב, וזה מספיק לה (אולי אני טיפה מגזימה). אני מתלבטת. מצד אחד לא רוצה להפוך את האכילה שלה לעניין ולזירה של מאבקי כח. מצד שני אני כן רוצה להקנות לה הרגלים של אכילת אוכל מזין ובריא. רציתי לשאול למשל: האם להתנות שוקו או ממתק בכך שתאכל את כל החביתה או לפחות חלק מהארוחת הצהריים (מדובר בכמויות ממש קטנות). אני לא אוהבת לעשות את זה אבל תוהה אם זה הדבר הנכון. תודה מראש

שלום מרב, חינוך לאכילה בריאה ומזינה דומה מאד, בעיני, לחינוך לערכים, לתרבות בילוי ופנאי (קריאת ספרים, שמיעת מוסיקה), לחברות טובה, לימודים, וכו'. המבוגרים בסביבתו של הילד, והוריו בפרט, הם האחראיים המיידיים לעושר התפריט, לאיכותו ולמינונים שצורך הילד. אם חשוב לך שבתך לא תאכל ג'אנק, סלקי אותו מהבית, או שתנסי לשלוט בכמויות. בנוסף, זכרי שדפוסי התנהגות נרכשים גם בדרך של צפייה וחיקוי. אם אנחנו - המבוגרים - חוגגים על מזון קלוקל, ו'חוטפים' בין הארוחות, אין סיבה שהילדים שלנו יתנהגו אחרת. אני מאמינה שארוחות משפחתיות ונעימות, הנעשות באטמוספירה נינוחה ובריאה סביב שולחן אוכל, ואשר כוללות מזון טעים מגוון ומזין, יעודדו את הילדים שלנו ליהנות ממנו. גם אני, כמוך, חושבת שניסיונות 'לשחד' או להתמקח על כמויות אוכל ("אם - אז") עלולים להניח יסודות לבעיות אכילה בעתיד ולקלקול היחסים בהווה. בקיצור, כמו תמיד, איזון ושכל ישר.... בתיאבון ליאת

שלום רב, אני מבקשת לשאול כיצד כדאי להתנהג בעת פרידה מילד שגילו כמעט שנתיים: לעיתים כשאחד האנשים החשובים בחיי הילד (סבתא, אבא וכו') צריך ללכת, הילד נצמד מיד לאותו אדם ומסרב להיפרד, הדבר חוזר על עצמו כמעט בכל יום. האם נכון במקרה כזה להעסיק את הילד במשחק או בכל דבר שהוא וכך להסיט את תשומת ליבו ולעזוב בשקט מבלי לומר שלום? או שעדיף לומר שלום וללכת למרות הבכי של הילד? תודה מראש

שלום נעמה, בעיני, עדיף להימנע ככל האפשר מ'לבלף' ילדים שלא לצורך. פרידה היא דבר לא קל עבור ילדים, ויש המגיבים בתגובה סוערת. ובכל זאת, כאשר אנחנו נעלמים להם פתאום, הם עלולים להפוך דרוכים וחרדים הרבה יותר, ולהישאר על המשמר כל הזמן מחשש להיעלמות נוספת. אם, לעומת זאת, מדובר בפרידה קצרה, ויש סיכוי שהילד כלל אינו ער להסתלקותו של המבוגר, אפשר לחסוך לו את הבכי. עניין של "תחושת בטן". לרגל תחילתה הקרבה של שנת הלימודים, והפרידות המכאיבות הצפויות למתאקלמים הקטנים בגני הילדים, אוכל להמליץ מכאן - אל תעלמו! היפרדו יפה, גם אם יהיו דמעות. כך הילד לומד לסמוך עליכם, ולתת אמון במילה שלכם. בשמחות ליאת

תפסנו את הילד שלנו בן ה- 6 בחדר עם החבר שלו בן 5, כשהחבר מוצץ לו את איבר המין מה לעשות?

שלום שוש, לא ציינת של מי הייתה היוזמה למעשה, אך בכל מקרה, מעבר להסברים החיוניים מאד במקרה כזה, חשוב לוודא מעל לכל ספק שאף אחד מהילדים לא נחשף למעשים כאלה קודם לכן, ונפל קורבן לתקיפה מידיו של מבוגר או ילד גדול יותר. ילדים כה צעירים אינם מגיעים לסוג כזה של פעילות מיוזמתם, ולכן אקט כזה מדאיג במיוחד. ממליצה לדווח לאמו של החבר, ובמידת הצורך (אם יש לך/לכם חשדות בכיוון כזה) לערב גם אנשי מקצוע. בברכה ליאת

איך מספרים לילד שהכלב שלו ברח ולא מוצאים אותו הילד צריך לחזור הביתה אחרי חופשה ארוכה שהוא לא היה בבית הוא בידיעה שהכלב מחכה לו ואני שומעת אותו מדבר על הכלב ומחכה לפגוש אותו ונקרע לי הלב כי אני יודעת שהכלב איננו מתי לספר לו על זה ? ברגע שהוא יגיע הביתה או במהלך החזרה או כמה ימים לפני ? האם יותר קל להגיד לו שהכלב נדרס ולא לגרום לו לצפייה שהוא יחזור ולחפש אותו ?

שלום צביה, לא ציינת מה קרה, כיצד הכלב ברח, ואיך זה שהוא לא נמצא. לטעמי, היה צורך ליידע אותו בזמן אמת, ולתת לו הזדמנות להצטרף לחיפושים. אני מאמינה שאין להסתיר מילדים את האמת במצבים כאלה, ולכן יש לומר לו בהקדם מה עלה בגורלו של הכלב. חשוב להעניק לו את מלוא התמיכה, לכבד את כאבו, ולהשאיר את התקווה (שתמיד קיימת) למציאתו. בוודאי שאין לספר לו סיפור נורא אף יותר על דריסה ומוות. אני מציעה לפרסם מודעות גם דרך האינטרנט, ולתת לילד תחושה של שותפות במאמצים למצוא את כלבו האהוב. מקווה לבשורות טובות ליאת

בני בן 7.5 מצטיין ומאד חברותי מגיל שנה סבל מעצירות קשה והורדנו מגוון רב של אוכל מהתפירט שלו לבקשת הרופא. היום הוא כמעט לא אוכל דבר או בעצם דברים בריאים, בבוקר רוצה בורקס בצהריים ביצת עין ותה או דברי פסטה בערב מבקש פיצה כמובן שאינני נענית לבקשתו. לארונה בחודש רמדאן בגלל מצבי הרפואי קרובי משפה מזמינים אותנו לארוחת ערב עם הוריו של בעלי, וכאשר בני מסרב לאכול הוריו ישר מתערבים ואומרים בזלזול" ככה הוא לא אוכל שום דבר, הוא לא יודע לאכול, רק אורז וקולה הוא יודע" ואני פשוט חושבת שהם תורמים לסירובים שלו ונהיה יותר עקשן אצלי בבית אני שמה לו צלחת ואומרת לו חד וחלק שבמידה והוא לא אוכל לא יקבל דבר אחר עד הארוחה הבאה מצד שני בני הוא לא הכי ממושמע כל הילדים קטנים ממנו ואין עם לתקשר בגיל שלו מתחיל להתנהג בצורנ ילדותית ואז עוד פעם מתחילים לצעוק עליו. אני כל הזמן מסבירה לו שבמקום לעשות פדיחות אתן לו אוכל אוכל לפני כן ומבקשת ממנו שיתנהג יפה אך שום דבר לא עוזר. 1 - אינני יודעת כיצד להתצודד איתו ועם הורין של בעלי 2- האם אני סתם יותר מדי רגישה לעניין הזה שכל הזמן מעירים לו, לפי דעתי לפעמים צריך להבליג ולא לתת יותר מדי תשומת לב.... אודה לעזרתך.

שלום רב, את מתארת שתי בעיות שונות. האחת, בעיית האוכל של בנך, והשנייה הבעיה שלך עם הורי בעלך. אנסה להשיב לפי הסדר. בעניין האוכל, אני חושבת שאת פועלת נכון כשאינך מאפשרת לו לאכול מזונות תעשייתיים ולא בריאים. עם זאת, את עצמך מציינת שהוא לא אוכל דברים מזינים. אני חושבת שיהיה לכולכם קל יותר, אם תצליחו להרכיב לו, בעזרת דיאטנית לילדים, תפריט בריא ומאוזן, אך גם כזה שהוא יוכל לעמוד בו, מבלי להפוך את האוכל למאבק כוחות ביניכם. צעד כזה יסייע לך גם בבעייתך השנייה, עם הורי בעלך. כרגע, מה שהם רואים זה את המאבק ביניכם, שאולי נתפס בעיניהם כחוסר ביטחון שלך או כנוקשות יתר, והתוצאה (לפחות כמו שהם מגדירים אותה) זה שהילד לא יודע לאכול. הילד שלך כבר גדול, ובהחלט יתכן שהוא מזהה את החולשה שלך מולם, ומנצל זאת לטובתו. אני מציעה לא לנהל מריבות על אוכל בנוכחות אנשים אחרים. תני לו לאכול בבית, והישארי אדישה לפרובוקציות שלו (ושלהם) כשאת מחוץ לבית. לדעתי, כשאת תהיי רגועה ואדישה לכך, התנהגותו המביכה תיפסק. אם התנהגותו הופכת מפריעה או חוצה גבולות, קומי וקחי אותו הביתה. צעד חריף כזה יכול גם הוא לאותת גם לבנך וגם לסבים שאת אמא נחושה והחלטית בכל הנוגע לחינוכו של בנך. מאחלת לך בריאות טובה, ומקווה שתוכלי לחוג את עיד-אל-פיטר באווירה טובה עם כל בני משפחתך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בננו בננו בן חמש וחצי, אח לבת שלוש, פשוט מוציא אותנו מדעתנו ואיננו יודעים כיצד להתמודד איתו. הוא מאמלל את אחותו, מציק לה כל הזמן, בתמורה היא צורחת. כמובן שהמצב החמיר מאוד בחופש הגדול. מדוב בילד אינטליגנטי ומוכשר, לא מאוד חברותי. במסגרת הגן לא היו תלונות על התנהגות. פנינו להדרכת הורים אצל פסיכולוג אך לא הרגשנו שזה עוזר. אנו זקוקים לעזרה אך לא יודעים אל מי לפנות. גרים באזור השרון. האוירה בבית שלנו היא בלתי נסבלת. לאן אפשר לפנות? האם תוכלי להמליץ על איש מקצוע שיתן הדרכה טובה, הכלה ותקווה?

שלום רב, ילדייך צעירים עדיין, ואין סיבה שלא תצליחו לחולל שינוי. זכרו שהדרכת הורים הניתנת ע"י פסיכולוג מספקת הנחייה כללית, אך המלאכה מוטלת עליכם, וזו התמודדות הדורשת סבלנות והתמדה. אתם מוזמנים לפנות אלי לטל' 052-3106667 ואנסה לעזור בהפנייה למטפל מתאים. בברכה ליאת

בני עולה לכיתה א, עד לפני כשנתיים היה ממש מלאך, ומאז עברנו דירה ונולדה אחות קטנה. מעליו יש שני מתבגרים שרבים רוב הזמן מכים האחד את השני וכמובן לצערי מקללים. גם הוא כעת בדרכם, מה עושים?

שלום גל, שתי שורות קצרות, שמתארות מצב מורכב ולא פשוט. חינוך הוא מלאכה קשה, והצבת גבולות נאותה היא חלק מרכזי בעבודת ההורות. כדי שבנך ייסגל 'שפה' חדשה, שאינה כרוכה בקללות ומכות, חשוב להוביל לשינוי אצל כל בני הבית. מעבר דירה ולידת אח הם אמנם אירועים עם פוטנציאל משברי, אך אינם אמורים להצדיק התנהגויות של פגיעה באחרים, לא מילולית ובוודאי לא פיזית. רצוי שהילדים שלך יידעו כי התנהגויות אלימות גוררות תוצאות בלתי רצויות עבורם (לאו דווקא עונשים), ואילו התנהגויות משתפות פעולה ובוגרות - יביאו לחיזוק ותגמול. השאלה "מה עושים" היא מאד כללית, ואני ממליצה לך מאד לקרוא כאן או באתרי ההורות הטובים על חשיבותם של גבולות בבית, ועל דרכים יעילות להציבם. ממליצה בחום על הספר "ילדים: האתגר" המפרט בלשון פשוטה (גם אם מיושנת מעט) דרכים יעילות לפעולה, ברוח מכון אדלר. בברכה ליאת

בני בן 3.8 חודש ניגמל בגיל שנתיים וחודשיים היה מבקש ללכת לבד לעשות פיפי וקקי בשירותים, בהמשך היו ימים שהיה מפספס פיפי בתחתונים,אבל קקי תמיד עשה בשירותים ולפניי כשבוע ושלושה ימים פתאם הוא לא מוכן לעשות קקי בשירותים,הוא עוצר את עצמו,ושאני שואלת עם יש לו לעשות קקי הוא אומר שאין. ושעושה פפי וצריך לצאת הקקי הוא מפוחד ובוכה ויורד מהאסלה,עכשיו פיפי אני צריכה להזכיר לו כל יום בשביל שלא יפספס, וקקי לא מסכים בשום פנים ואופן יכול לא לעשות כמה ימים טובים ושכבר לא יכול יותר עושה בתחתונים זה יכול להיות שהוא יושב לבד בספה או הלילה עשה בתחתונים מבלי שהרגיש כלל.טוען כי מפחד מהשירותים.להזכיר שהוא עושה קקי בתחתונים אני פשוט מחליפה לו מבלי להגיד דבר על כך,אני אובדת עצות ומאוד דואגת הוא תמיד עשה כמו שצריך אפילו שהיה בגן לא פספס קקי תמיד ביקש או שהלך לבד,אוליי זה בגלל מעבר הדירה? עברנו לפניי חודשיים לבית חדש. ועכשיו הוא צריך ללכת לגן חדש ואני מאוד מתוסכלת האם צריך ללכת לייעוץ או יש אפשרות לעזור לו ע"י כלים שנותנים להורים לסיוע במקרים דומים אצל ילדים אחרים.

שלום אביטל, סירוב פתאומי לעשות קקי בשירותים יכול להיות קשור באמת לחרדה כלשהי מהמקום עצמו, אך יכול להיות, בה במידה, תוצאה של אירוע עצירות קשה ומכאיב, ובעקבותיו ניסיון לדחות את עשיית הקקי, שבסופו של דבר דולף לאט לאט או בבת אחת, ברגע הלא מתאים. מאחר וזה חדש יחסית, אפשר לנסות לטפל בזה לבד. ראשית נסי לברר מה מקור הקושי. אם את מעריכה שמדובר בפחד, הזמיני אותו לשירותים יחד איתך, ושבי לצידו כהשגחה תומכת עד שיישחק הפחד. נסי להציע לו להשאיר את דלת השירותים פתוחה, ואולי לקחת איתו חפץ נוסך ביטחון. אם את מעריכה שמדובר בפחד מכאב, נסי לסייע באמצעות כלכלה עתירת סיבים או חומר מרכך צואה (אחרי התייצות עם רופא הילדים). בכל מקרה, אני ממליצה מאד להשתדל שלא להפוך את הקקי לזירת מאבק, כדי לא להרחיב את הקושי ולהפוך אותו להפרעה ממשית. בהצלחה ליאת

בס"ד שלום ליאת, תודה על תגובתך המהירה והאדיבה,לאחר התלבטות ישבתי וחשבתי מה אפשר לעשות והמצאתי לו שיר (קקי קקי צא החוצה) ואני נותנת לו להשלים את המשך השיר הוא הסכים לשבת בשירותים ולאחר מכן ביקש לעשות בסיר ועשה קקי שהוא שר את השיר. לאחר שעשה ביקש לשפוך בעצמו את הקקי לתוך השירותים. מאוד שמחתי כי הוא ביקש שוב ללכת לעשות קקי אני מקווה שזה ימשיך כך. האם זה מראה סימנים חיובים? ובעקבות זה יחזור לעשות בשירותים כי הוא לא הראה התלהבות כמו בסיר? תודה אביטל

בס"ד שלום רב, אומנם אני כבר בת 21, אך אשמח מאוד לקבל תגובה/חוות דעת בנוגע לנושא שמעסיק אותי כבר שנים. מתחילת גילאי היסודי(בסביבות גיל 8)התחלתי לסבול ממצמוץ בשתי עיני, תופעה הנמשכת גם היום. בעבר, הורי שהוטרדו מכך, אף פנו לרופא עיניים מומחה שהמליץ להתעלם ולחכות עד שהמצמוץ יחלוף מאליו. הורי התעלמו מכך אך עם הזמן, כמתבקש, החלו פה ושם הערות והרמות גבה בעניין. מס' פעמים אף דיברו איתי שאעבוד על הפסקת המצמוץ בטענה ש"חבל, את ילדה מוכשרת ויפה זה עלול להפריע לך וכו' וכו'..." ניסיתי להפסיק למצמץ אך מאמצי לא העלו פרי.מה שגרם להשלמה חלקית עם המצב. אני באופן כללי קצת לחוצה ושואפת לפרפקטיוניזם בתחומים מסוימים. כיום אני סטודנטית בשנה רביעית ללימודי ראיית חשבון וחיי-כמו רבים מאיתנו-טעונים לחצים לא מעטים. אינני זוכרת מאורע כלשהוא העשוי להוות גורם לתופעה הנ"ל ועל כן, הסיבה לכך תמוהה למדי. פניתי אלייך כי ברצוני לדעת עוד על המצב אותו פירטתי ולברר אם בכלל קיים פתרון כלשהוא למצבי. אשמח לקבל תשובה, המשך יום נעים שני(שם בדוי)

שלום שני, מצמוץ עקשני שנמשך זמן רב כל כך מחייב ברור נוסף אצל רופא עיניים, שישלול מעבר לכל ספק בעיה ממקור אורגני. מצמוץ כתוצאה ממתח עשוי להגיב טוב (להיחלש או להיעלם) בעקבות התערבות טיפולית, שתכוון הן להפחתת גורמי הלחץ בחייך, והן לשיפור יכולתך לשלוט במצמוץ. פני להתייעצות עם גורם מקצועי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת יש לי אחיינים שאני מאד אוהב ויש ביננו קשר הדדי מיוחד. יחד עם זאת עם ההורים שלהם בעיקר עם גיסתי אבל גם עם אחי הקשר לא טוב. אני שם לב לתופעה שמטרידה אותי שבה האמא כפי הנראה אומרת לילדים כל מיני דברים שהיא כנראה רוצה להשיג ביחס אליי ואז כשזה לא קורה הילדים כועסים או בוכים או סתם לא מבינים. למשל האם יודעת שאני לא מעונין לבקר את הילדים בביתם ואני רואה אותם רק בבית הסבתא, ובכל זאת הבטיחה לאחיין שלי בן השלוש שאני אבוא אליהם. אני נפגש עם האחיין אחרי תקופה ארוכה והשמחה גדולה והכייף גדול ואז כשמגיע הרגע ללכת הילד דורש שאני אבוא איתו הביתה, אני מסביר לו שאני עייף וצריך ללכת לבית שלי ואז הוא מגלה שאמא הבטיחה לו שאני אבוא אליהם. אני מרגיש שיש באמא מידה של רוע והיא גם למעשה יזמה ניתוק ביני לבין האחיין בגלל שהוא מאד נעזר בי. יצא שהילד הלך הביתה בבכי אחרי שכל כך נהניתי איתו. והאמא מתרצת את הבכי שהילד מאד עייף. פעמים אחרות האחיין בן ה-9 שואל אותי כל מיני שאלות שלא אמורות לעניין ילד בגילו כמו כמה אני משלם שכר דירה וכמה עלה זה וכל מיני שאלות אישיות שאני מרגיש שיותר מעניינות את האמא אבל היא יודעת שאין מצב שתקבל תשובה ממני. בקיצור זה מכעיס אותי השימוש הציני לכאורה בילדים. האחיין הגדול נמצא רוב הזמן בחברת אימו ואמא שלה וכנראה ניזון ומושפע מהרכילות. אני מרגיש שהוא אוהב מאד וזקוק לקרבה שלי אבל אני מרגיש גם שהוא כבר לא תמים והוא ניזון מכל מיני מידע לגביי שהוא לא בהכרח יודע לעבד וחבל. בקיצור קשה לי עם האמא שלהם אבל מאד מאד קל לי וכייף לי עם האחיינים. אלמלא האחיינים היו מבקשים לראות אותי אולי הייתי מתרחק אבל כרגע זה לא המצב. האם עליי לשתף את האמא בתחושות שהיא עושה שימוש בילדים או להניח לזה? תודה שבת שלום

שלום רון, תשובתי היא - להניח לזה לגמרי. נסה להחליט שאתה לא משתתף במשחק. השאר את הבילוי עם הילדים 'נקי' ככל האפשר מהמורכבויות והכעסים שביניכם, המבוגרים. מאחר וממילא אין לנו שליטה על מה שאנשים אחרים אומרים או חושבים ביחס אלינו, כל שנותר לנו הוא לנסות ולשלוט בטיב האינטראקציות שלנו עם מי ש*כן* חשוב לנו. שמח בקשר הטוב שיש לך עם האחיין, ומצה ממנו את המרב. בהצלחה ליאת

שלום רב, הייתי שמחה לשמוע את דעתך/עצתך המקצועית בנושא הבא: בתי הבכורה בת 6 וחצי, (אחותה בת שלוש וחצי) הגדולה מתקשה להעסיק את עצמה בשעות הפנויות, כמובן שבחופש זה הרבה יותר קשה אך גם בשגרת היום, כאשר היא במסגרת חינוכית בשעות הבוקר כשמגיעות שעות אחר הצהריים היא זקוקה לחברה, שמישהו ישחק איתה יצבע איתה וכו......... היא מאוד אוהבת משחקי דימיון "כאילו" ופחות אוהבת משחקי קופסא אין תמיד באפשרותי לשחק איתה, אין גם רצון שהיא תיהיה תלוייה בי , לא תמיד מתאים לי להזמין חברה או לקחת........... ושאלתי היא : איך אני יכולה לעזור לה ללמוד לשחק ולהנות גם מהלבד שלה??? תודה

שלום רב, התופעה שאת מתארת אופיינית באמת (יותר) לילדים בכורים, שהתרגלו שהוריהם הם האחראיים להעסקתם, זכר לימים בהם ההורים התנדבו לעשות זאת בשמחה ובכוונה טובה ומלאה. מאחר שזה באמת לא מעשי, מגיע השלב בו ההרגל הופך מטרד, ובקשותיו של הילד נחוות כתובענות. לפעמים הילד באמת לא יודע כיצד להעסיק את עצמו וליזום פעילויות בכוחות עצמו. יש תיאורטיקנים המאמינים שהיכולת לפעול ולשחק לבד תלוייה בשלב ביניים מוקדם יותר, בו הילד משחק *על-יד* ההורה, לצידו או בנוכחותו. במילים פשוטות, נסי להזמין אותה לשחק בקרבתך, בעודך עסוקה במשהו אחר, ולאפשר לה לגלות את ההנאה הכרוכה ביוזמה עצמית ובלתי תלויה. שבחי אותה על היוזמות שלה, אך מוטב לעשות זאת לאחר מעשה, ולהשתדל לצמצם את המעורבות שלך למינימום ההכרחי. תוכלי להגיד מדי פעם כמה את נהנית להיות על ידה כשהיא "מעסיקה את עצמה כ"כ יפה, כמו גדולה". שולחת לך עידוד וכוח לסיים את אוגוסט בשלום. לתחושתי, הכל ייראה קל יותר בעוד שבועים. בהצלחה ליאת

הי ליאת, תודה על עזרתך בפורום הזה, אני מאוד מעריכה את התשובות המושקעות והמקצועיות שאת טורחת עליהן עבורנו מדי פעם בפעם. הבן הכובש שלי אוטוטו בן שנה ו - 9, הוא עוד לא יודע את זה אבל הוא עומד בפני תקופה של שינויים רבים העומדים לקרות בו-זמנית, בחודש הקרוב: 1. אני אמורה ללדת עוד חודש. 2. אנחנו אמורים לעבור דירה בחודש הקרוב. 3. במסגרת מעבר הדירה אנחנו שואפים להעביר אותו לחדר משלו, עד כה היה איתנו בחדר (במיטה שלו כמובן) 4. ב - 1 בספט' הוא עתיד להכנס לגן חדש. מה הדרך הנכונה להקל עליו את ההתמודדות עם הכל יחד? מה לעשות ומה לא לעשות? תודה מראש.

שלום רב ותודה על ההערכה. ולשאלתך - אכן, המון שינויים בבת אחת. כשקראתי את דברייך, חשבתי גם עלייך, ועל כמה שצריך להקל ולהתחשב גם בך, מול כל זה... בעיני, הדבר הדחוף ביותר זה המעבר לחדר משלו, זאת כדי שלא יחווה את המעבר לחדר אחר כנישול או הגלייה לטובת התינוק החדש. בעיני - להתחיל כבר הלילה :-). ועוד משהו - גם אם תהיה כרוכה בכך מידה של אי נוחות, אני ממליצה לך להשכיב גם את התינוק החדש בחדר הילדים (יחד עם הבן הבכור), כדי להקל עליכם וליצור כבר בשלב מוקדם גבולות ברורים בין חדר הילדים לחדר ההורים. ה'יחד' הזה יוכל לעשות טוב לשני הילדים וכמובן גם לכם. כל שאר הדברים ממילא לא מאד ניתנים לשליטתכם. אני מבינה שמעבר הדירה הוא עובדה מוגמרת, וכך גם הלידה (אינשאללה, שיהיה במזל טוב!). הדבר היחיד שאפשר (אולי) קצת לדחות זה את הכניסה לגן, אך במחשבה עלייך, נדמה לי שיהיה לך קשה עם שני קטנטנים בבית. זה בדיוק הזמן לדאוג לכל העזרה שתצליחי לגייס, ולהכין מערך סבתות, חברות, אחיות, או בייביסיטר בשכר, שיוכלו להישאר עם התינוק החדש בזמן שאת יושבת עם הבכור בימיו הראשונים בגן. יילודים הם בדר"כ טיפוסים נוחים למדי, וחוץ מארוחות קבועות אינם דורשים הרבה. נצלי את החודש וחצי הראשון דווקא לטובת הבן הבכור, לליווי תהליך הקליטה. שולחת לך מכאן כוח וסבלנות לעבור את כל ההתחלות החדשות בשלום, ומתפללת שהן יביאו איתן נחת גדולה ושמחות. חזקי ואמצי ליאת

שלום לליאת, אחיינית של בת ה 3+ נגמלה ממוצץ לפני שבוע בערך. היא מאוד עצבנית ולא יושנת כמו שצריך. מה את מייעצת לעשות? אנו מפחדים על עניין רגריסה. אודה אם תוכלי לענות לי בהקדם. תודה מראש, טלי

שלום טלי, בגיל שלוש וחצי, ואפילו ארבע, ילדים עדיין זקוקים לנוכחותו המנחמת של המוצץ, ואם זה כ"כ קשה לה - למה בעצם להתעקש? לא כדאי להסתכל על החזרת המוצץ כעל רגרסיה, אלא כעל תיקון להחלטה שאולי נלקחה טרם זמנה. ובכל זאת - בכל שלב, הגמילה מהרגל כה מתגמל עלולה להיות מכאיבה וקשה, ואפשר להניח שיהיו כמה ימים קשים. בברכה ליאת

שלום רב ד"ר. שמיה שמי ויש לי בן בן 12. מאז שנולד הילד הוא נמצא ברחדות ופחדים על כל דבר ודורש תשומת לב. הכל החל מגיל קטנות שהילד היה בוכה ונכנס ומצב חנק וכל זה למשוך תשומת לב (כל הבדיקות יצאו תקינות) כניסה לגן חדש,בית ספר חדש,מורה חדשה, חברה חדשה,קייטנה עד פה הכל נשמע נורמלי אך הילד ככל שהוא מתבגר הפחדים והחששות הולכות וגדלות היום זה הצבא שהוא לא רוצה להיות חייל כי כולם מתים או מחטיבת הבניים הדבר מתבטא בבכי ובחשש להיות לבד כל הזמן צריך נוכחות של מבוגר וכשאנחנו פותרים לו איזשהוא חשש הוא "ממציא פחד אחר" לפחד ממנו. אנחנו אובדי עיצות כל הזמן אומרים לנו שזה נובע מתשומת לב. האים אנחונו צריכים לפנות לשיחות עם מומחה בנושא או כל הזמן לחזק אותו ולתת לו תשומת לב?

שלום מיה, אינני יודעת עם מי את מתייעצת, ומיהם אלה ש"כל הזמן אומרים שזה נובע מתשומת לב". ילד ש'סוחב' כ"כ הרבה פחדים מגיל כ"כ צעיר צריך עזרה, וכך גם אתם. תשומת לב זה צורך אמיתי וחשוב של כולנו, ואצל ילדים הוא קריטי. בשנים האחרונות מישהו טבע את המושג "צומי" ("תשומי"), כביטוי נלעג לצורך של ילדים בתשומת לב, התפעלות, הקשבה והכלה. באופן אישי, איני אוהבת את הביטוי הזה, בעיקר כי הוא שיפוטי ומזלזל, ונוטה להרחיק את המבוגר מהילד שכה זקוק לו. אין לי ספק שאתם מעניקים לבנכם את מרב תשומת הלב, אך למרבה הצער - ולמרות שהיא כ"כ מנחמת - לא תמיד זה מספיק. ממליצה מאד על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני עומד להכנס לגן בפעם הראשונה בחייו לאחר שהיה עד כה אצל מטפלת. בשנה שעברה היו איתו שני ילדים שגדולים ממנו בשנתיים, אך השנה הם נכנסו לגן ונפגשו איתו שוב אצל המטפלת (מישהי מהמשפחה) ב13:00 אחרי הגן. במהלך השנה התלבטתי קשות אם להכניס אותו לגן למען האינטראקציה החברתית, אך כאמור בסוף החלטתי להשאיר אותו אצל המטפלת. הבן שלי ילד מקסים, שובה לב, רגיש, חכם ובעל אוצר מילים מדהים! החשש שלי הוא כזה: עד לפני כמה זמן לקח לו זמן מה להפשיר בסיטואציות חברתיות וכשהוא היה כבר מפשיר הכל היה נפלא, אך לאחרונה יש לו קפיצה יפה - הוא יותר זורם ויותר משוחרר, אבל מידי פעם (לא יומיומי) יש לו קטעים שהוא מרביץ ללא הרף לא משנה באיזו שיטה אני נוקטת (התעלמות/הבהרה חד-משמעית שלא מרביצים/זה לא נעים כולל הושבה בחדר לפחות מדקה אם מדובר ברצף בלתי נגמר... אני קצת מפחדת מזה לקראת הכניסה לגן - מפחדת שילדים לא ירצו לשחק איתו, שהגננות יסמנו אותו כמשהו שהוא לא כי הוא באמת ילד נדיר! ואני גם חוששת מזה שזו אולי דרך שלו לתקשורת? הוא הרי לא ממש התנסה בקבוצה חברתית של ממש כמו בגנים... או שיש לו אולי כעס אצור בתוכו והוא באמת ילד שמקבל את כל הרוך והחום שרק אפשר, לצד גבולות ברורים. מה עושים? אני יורה לכל הכיוונים כי אני פשוט רוצה שיהיה לו טוב בגן החדש! האם אני עושה מעכבר פיל? אני לוקחת את זה מאד קשה, במיוחד אחרי יום שהגיע אליו חבר הביתה והוא בצדק חש שמשתלטים לו על הטריטוריה והצעצועים אבל הדרך שלו להתנגד הייתה לרוב במכות ואפילו נשיכות (שזה חדש ומלחיץ), למרות שגם הייתה פעם שהוא אמר במשפט יפה "אני לא מרשה לך..", אבל עדיין... פרט לכך, איך אני אמורה לנהוג עם החחשות שלי מול צוות הגן - ברור לי שאסור לי לפתח אצלן דעה מוקדמת על הבן שלי ולומר להן מראש שיש בעיה כזו, אבל איך לא משדרים להן את הדאגה? מיומנה של אם דואגת במשרה מלאה+++:)) אשמח לעצה טובה

שלום אולי, לא כתבת בן כמה בנך, והמידע הזה די חשוב להבנת התמונה. אני מניחה שהוא בסביבות השנתיים (או קצת פחות), וככזה, מתנהג בהתאם לגילו, כאשר עדיין קשה לשאת מצבי קונפליקט ולווסת את דחפי התוקפנות. גן הילדים מספק (לראשונה בחיי הילד) הזדמנות למגע חברתי שוטף בסביבה בה הכללים בהירים מאד. רוב הילדים - גם היצריים והדחפיים שבהם - מצליחים להפנים במהלך השנה הראשונה בגן את כללי ה"עשה ואל תעשה", וללמוד (לפעמים בדרך הקשה) אילו התנהגויות יזכו אותם בתגמולים חיוביים ואילו בסנקציות. אני מציעה להירגע, ולהכין את הגננות לכך שמדובר בילד המגיע אל הגן לראשונה. המעבר מהתנהלות 'סוליסטית' לחיים חברתיים תקינים כרוך לעיתים באירועים דרמטיים (לפעמים זבי דם או נשכניים), וכל גננת מתחילה מכירה אותם ולא מאד מתרגשת. הישארי איתנו ודווחי במהלך השבועות הראשונים בגן. נקווה שיעבור בשלום. דרך צלחה ליאת

שכחתי לציין..הוא בן שנתיים ו-4 חודשים.את הגננות כבר הכנתי שהוא לא היה בגן קודם לכן. במפגשי הכרות שהיו לנו הוא דווקא לא הרביץ - או שהוא בחן ונצמד אלי (שזה טבעי ובסדר בעיני), או ששיחק בסה"כ יפה. תודה על התגובה המהירה והעצה הטובה, אני באמת צריכה להירגע..

בני בן ה 4 וחצי בזמן שאני כועסת עלו אומר משפט כמו אני יודע שאת לא אוהבת אותי את אוהבת רק את עדי אחותו בת ה 5 וחצי

שלום דפנה, קנאה בין אחים אינה תופעה יוצאת דופן, וכמו בעניין המפלצות המפחידות, אין טעם לומר לילד "אין לך סיבה להרגיש ככה!", פשוט כי זו החוויה שלו כרגע. במקום זאת, עדיף להכיר בכך, ולפעול להפחתת התחושות הללו בדרכים עקיפות. למרבה הפליאה, דווקא אצל הורים "שוויוניים מאד" יש סיכוי גבוה יותר לתחושות קנאה. לאמונתי, כאשר אנחנו מתנהלים מול הילדים בחופשיות, לא "מודדים" כל הזמן אם כולם קיבלו שווה בשווה, ומעניקים לכל ילד - בזמן שלו - מאה אחוזים מאיתנו, הוא ילמד שהאהבה אליו שלמה ומלאה, ואינה נפגמת מעצם נוכחותו של ילד נוסף. ועוד משהו, אני ממליצה לשים לב לכך שילדים נוטים להשתמש בטיעון המחץ "אתם לא אוהבים אותי" כאשר כועסים עליהם, ואז, מרוב בהלה, אנחנו מתרככים ומוותרים. במצבים של כעס, חשוב להבהיר לילד שאנחנו כועסים עליו *כרגע* בגלל התנהגות לא רצויה או לא ראויה. אפשר להגיד ש"על האהבה נדבר מאוחר יותר". כמובן שבזמן רגיעה, אפשר להסביר שהכעס אינו פוגע באהבה ובהערכה כלפיו - זאת, כדי שיפסיק לקשור ביניהם. בהצלחה ליאת

יש לי בן בן 14.5 . אני גרושה ובעבר כאשר התגרשתי נהג אביו של בני לשבת עימו בגן מגיל 4 ועד גיל 5 במשך יום יום משעה 8 בבוקר ועד אחת בצהריים בגן וניהל לו את חייו החברתיים :מי יהיה חבר שלו מי יהיה בקבוצה שלו ועוד.מאוחר יותר בכיתה א'היה נראה לכאורה שהילד מסתדר חברתית אך לאט לאט מי שלא התעניין בכדורגל (תחום שאותו היתווה לו אביו) לא נשאר חבר שלו מכיוון שלפי דבריו אין לו מה לדבר ולעשות איתו כך שנעלמו לו חברים בקצב מסחרר ועכשיו כשהוא בחט"ב אין לו חברים בכלל .לא יוצר קשר ולא יוצרים איתו. המצב יצר מצב שבו לאחר אימונים של 8 שנים בליגה בכדורגל בעירנו הוא החליט לפרוש ואינו מוכן למסור את הסיבה.פשוט טוען שלא בא לו. אני נואשת כי הילד ממש בודד כל היום מול המחשב והטלויזיה ועכשיו גם היציאות היחידות שהיו לו לאימונים במשך השבוע ולמשחק השבת הוא ויתר גם עליהן. בבקשה עזרי לי. ד"א אני לוקחת לו אימון אישי וגם בזה הוא אינו מוכן להשקיע עבודה. מה לעשות?

שלום שרון, יתכן שעזיבת הכדורגל משקפת דווקא את הרצון להיפתח לפעילויות חדשות, מגוונות יותר, שיאפשרו מכנה משותף רחב יותר עם ילדים אחרים. אל תשכחי שחלק נכבד מחיי החברה של מתבגרים צעירים מתנהל דרך רשתות חברתיות במחשב, ולכן, יכול להיות שמה שנראה לך כבזבוז זמן או בדידות מול המחשב, אינו לגמרי כך. שנת הלימודים נפתחת בעוד כשבועיים. אני מציעה לעקוב לזמן מה, ולראות האם אכן מדובר בבדידות או בעיה בכישורים החברתיים. אם באמת עולה מצוקה כזו, כדאי לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה ליאת

בני בן השנתיים וחצי מפחד מאריה דמיוני. הוא יכול כך סתם באמצע היום לומר שהוא עצוב כי האריה מרביץ לו. אני שואלת איפה האריה והוא מצביע על נקודה דמיונית ואומר הנה פה. זה התחיל כשאמר שאריה הוא מפחיד, אולי בעקבות מפגש עם הדמות דרך ספרים, או המחשב. מה עליי לעשות כדי לעזור לו להתמודד עם הפחד? והאם הפחד מאריה אולי מייצג פחד ממשהו אחר?

שלום אור, הפחד מדמויות שהן פרי דמיון אופייני מאד לפעוטות בגיל זה. סלמה פרייברג הקדישה לכך פרק בלתי נשכח בספרה "השנים המופלאות", והצביעה על התפקיד שממלאת החוויה הזו בהתפתחות הרגשית של הילד. הניסיון מלמד שאין טעם לומר לילד בשלב זה "אין כאן שום אריה!", אלא דווקא לנסות להתיידד עם חיות הפרא והמפלצות, דרך משחק, ספרות ילדים (יש בשפע), פעילות יצירתית (פלסטלינה, ציורים), תחפושות, וכד'. זה יעבור... בברכה ליאת

ליאת שלום! אני אמא לשלישייה(שתי בנות+בן) העולים לכיתה א' בבית ספר פרטי לילדים רגילים (לא עם לקויי למידה).כאשר רשמתי את ילדיי לביה"ס הבי"ס דרש אבחון פסיכולוגי לכל ילד כתנאי לקבלתם לביה"ס בטענה שהם דרשו מכל הילדים העולים לכיתה א' לעבור אבחון באופן פרטי. אני התעלמתי מהבקשה,מהסיבה שלא ראיתי סיבה מוצדקת שילדיי יעברו אבחון פסיכולוגי בגיל הזה אם לא נמצא בהם ליקוי למידה עוד בעודם בגן,וכן לשלם המון כסף. היום קיבלתי טלפון מביה"ס שמיכוון שההורים היתלוננו על הבקשה ושאין ביכולתם לשלם לאבחון,אז ביה"ס הביא מטעמו פסיכולוג שיבצע את האבחון ב-600 ש"ח במקום ב-1200 ש"ח.המזכירה קבעה לי פגישה ל-2 הבנות ביחד בשעה 11.15 ולבן מיד אחריהם בשעה 12.00. אז שאלתי היא כזו, האם בי"הס יכול לחייב אותי לבצע את האיבחון לילדיי? ועל איזה אבחון מדובר פה? ע"פ מיטב ידיעתי זמן האבחון הפסיכולוגי הינו כשעתיים וחצי ועד שלוש שעות?

שלום רב, בתי ספר פרטיים יכולים להציב תנאים לבאים בשעריהם, ולבחור את תלמידיהם עפ"י קריטריונים משל עצמם. איני יודעת מהו האבחון שהם מעבירים. ככלל, הבטרייה "הקונבנציונלית" מכילה מבחן משכל, מבחני ציורים ומבחנים השלכתיים המתיימרים לבחון אספקטים אישיותיים-רגשיים, ומבחן העתקת צורות לאיתור קשיים בתפיסה על בסיס אורגני. לפעמים, לצרכים מסוימים, מספיק אבחון חלקי, הכולל רק חלק מהנ"ל. בנוסף, ישנם מבחנים ספציפיים לאיתור לקויות למידה, מבחני מוכנות לכיתה א', ועוד. אם בחרת לילדייך בי"ס פרטי (למה, בעצם?) יהיה עליך לעמוד בתנאי הקבלה האליטיסטיים, שיבטיחו כנראה אוכלוסייה הומוגנית ו'מוקפדת'. בברכה ליאת

הי, אני מחפשת פסיכולו/ית ילדים טובה לבני בן ה-8 שסובל מחרדות ודימוי עצמי נמוך. כמו כן יש לו הפרעת קשב וריכוז. אשמח לקבל המלצות בדחיפות. תודה, נעמה 050-6305538

שלום נעמה, רצוי שתוסיפי לבקשתך את מקום המגורים שלך, כדי לסייע לממליצים שירצו להתקשר. בהצלחה ליאת

אנחנו גרים בהרצליה אבל אין לנו בעיה להגיע לכל מקום באיזור המרכז או השרון. תודה! נעמה

שלום רב, ביתי כיום בת 3 נגמלה מהנקה לפני חצי שנה כלומר בגיל 2.5 לערך. הילדה כמובן לא קיבלה זאת בקלות אבל הבינה כי גדולה "וציצי" זה לתינוקות. שמתי לב לכך שיש לציצי אישיות מפני עצמו היא יכולה לדבר אליו, לצחוק וכו'. כמו"כ לעיתים שהיא זקוקה לנחמה היא מבקשת שאשב לידה והיא מלטפת את הציצי שלי.זה כמו שעת פינוק עבורה. האם קיימת בעיה כלשהי? וכיצד להפסיק את הליטוף הלא ברור ??

שלום שיר, לטעמי, אין לאפשר לה להפוך את הציצי ל"חפץ מעבר", בעיקר בהיותו מחובר פיזית אלייך, ובכך מחטיא את תפקידו כמסייע לתהליך הנפרדות ממך. מאחר והשד סיים את תפקידו כמניק ומזין, הוא חוזר להיות איבר אינטימי ופרטי שלך, המתקיים מחוץ להישג ידה. עודדי אותה, ברגעי הקרבה ביניכן, למגע מסוג חדש, "כדי שיהיה נעים לשתינו". בברכה ליאת

הבן שלי בן שנתיים ו 9 חודשים. תכננתי להתחיל גמילה בשבוע האחרון של אוגוסט, כי אז הוא איתנו בבית, אבל ברגע האחרון החלטנו להעביר אותו גן, ובספטמבר הוא יעבור לגן חדש (עם עוד 3-4 ילדים מהגן הקודם). האם כדאי להתחיל גמילה באוגוסט או לחכות לאחר ההתאקלמות בגן?

שלום יעל, אם את חושבת שהוא בשל לתהליך (וכך גם את), איני רואה טעם להמתין. יש לפנייך את חצי אוגוסט, ואת חופשות החגים, וזה נראה זמן טוב ומספיק. גם הגמילה וגם הקליטה בגן - אם הן נעשות נכון וברגישות - אינן אמורות להיחוות כטראומה (אני מניחה שלכך כיוונת בשאלתך), ובקצב הזה (שבועיים גמילה בבית, ואח"כ המשך בגן החדש) איני רואה מניעה מיוחדת. בהצלחה ליאת

הבת שלי, בת 8 מפחדת מאוד מהחתלתול שלנו. לא רוצה למסור אותו אבל מאוד מאוד חוששת. היה לנו חתול שנים רבות (היה כבר בוגר כשנולדה). לא מצליחים לשכנע אותה להרגע לידו. מנסים בצורה הדרגתית לאפשר לה להתקרב אליו כשבטוחה (למשל יושבת על שולחן גבוה)לשחק, להשקות אותו ולהנות ממנו, אבל זה קשה לה וזה מתסכל את כולנו.נאלצים בינתיים לסגור אותו בחדר עד שיוכל לצאת לגינה. מה כדאי לעשות? גם מהחתולים של השכנים היא מפחדת. מעבר לכך היא ילדה שמחה, רגילה, נבונה ובעלת בטחון עצמי גבוה. קצת חששנית מדברים מסוימים, אבל במצבים אחרים מבטאת אומץ וגבורה יוצאי דופן.

שלום מרב, גילוי נאות: גם אני לא מתה על חתולים, ובאופן גורף מעדיפה כלבים. לא ממש מצליחה להבין את הסיבה... :-) לעצם העניין, חשוב לנסות ולהבין מה בדיוק מפחיד אותה, ולנסות לכוון את המאמצים להקהייה הדרגתית של הפחד, מבלי לתגמל אותה ישירות או בעקיפין על ההימנעות שלה. הייתי מנסה להימנע מפעולות מיוחדות כמו סגירת החתול, ומאפשת לה מידה של שליטה על מה שקורה בסביבתה. בגלל שלא מדובר בילדה קטנה, אלא בכזו שיכולה להיכנס לחדרה ולסגור בעצמה את הדלת, נסו להשאיר בידיה את הבחירה על איך 'להתגונן'. השתדלות יתר מצדכם יכולה לזכות אותה בהרבה רווחים, ולהשיג את ההפך מהמצופה. אני מאמינה שהשהות תחת קורת גג אחת, גם אם תחילה יהיה זה רק שלום קר, תעשה את שלה בסופו של דבר, והפחד יפנה את מקומו לידידות אמיצה. ספרי איך הולך בהצלחה ליאת

הצילו .......... הילד המקסים שלנו מגיל שנתיים פירכס לסירוגין , עברנו אינספור בדיקות והכל יצא תקין , בדיקות ה-E.E.G היו מאוד מינוריות תודה לאל ולא מוכיחות באופן מוחץ שזוהי אפילפסיה אבל , הרופאים טוענים שכך זה נקרא וההתמודדות היא לקיחת דפלפט -סירופ נוזלי פעמיים ביום במזרק . ניסינו המון טריקים , במשקה ממותק , מתנות והפתעות אך הילד בוכה,מתוסכל ומגלה אלימות כשמתקרבים אליו עם התרופה .הטווח ללקיחת התרופה נראה אינסופי ומדובר על עוד כשנה עד שהכל יעבור והילד יבריא ,מה כדאי לעשות בינתיים ?

שלום חגית, לא פשוט לגייס ילד כה צעיר לטיפול תרופתי, אך גם אין כ"כ ברירה. לדעתי, ככל שהילד ירגיש שיש לו יותר שליטה על המתרחש, כך יגבר הסיכוי לשיתוף פעולה. נסו לבדוק אפשרות של מעבר לכדורים. לפעמים, יש ילדים שמוכנים לנסות לבלוע כדור יותר מאשר לבלוע סירופ "מגעיל". גם ההכרה במאמץ ובסבל שלו, יכולים לעזור. הייתי הולכת על גישה של - "אנחנו יודעים כמה זה קשה לבלוע פעמיים ביום את הדפלפט. אתה צודק לגמרי. זה קשה, מגעיל, ומעצבן נורא. בוא נחשוב מה יכול לעזור לך. רוצה שננסה לבלוע את זה בכדורים, ואז תוכל לבחור מה יותר קל?". אם כלום לא עוזר, והוא ממשיך להתנגד, תוכלו להציע לו לבחור אם לעשות את זה "בנעימים או בכוח". לפעמים גם הבחירה הזו נותנת סוג של תחושת שליטה. נסו לארגן משחק ללימוד בליעת כדורים: תחרות מי יכול לבלוע שקדי מרק (או סוכריות טיק-טק) בעזרת קולה. התחילו מאחד, עלו לשניים-שלושה ואפילו יותר. אצל המצטיינים, הכדור נראה אחרי כן כמו משחק ילדים... בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת שלום, יש לי שנבן בן 3.9 שנים. כל יום אחרי הגן מגיע אלינו הביתה בן דוד שלו שהוא בן 2.10 שנים והם מנסים לשחק יחד. המשחק נמשך 10 דקות ואחרי זה מגיעים צעקות ובכי. הבן שלי "מציק" לו, כמו לקחת צעצועים, לדחוף. אני מנסה לא להתערב כי הבנתי שהצעקות לא עוזרות ושהבן שלי לא תמיד אשם. בן דוד שלו ישר בוכה ורץ לאמא בגלל כל שטות שבני עושה לו. ואז האמא שלו צועקת עליו. המצב ממש לא נעים. אני לא יודעת איך מפסיקים את הריבים, איך להיות נייטרלית. אשמח לעזרה

שלום רוני, הילדים שלכן נמצאים בגיל רגיש, בו עדיין קיים קושי לעכב דחפים תוקפניים ולהתמודד עם תסכולים בהצלחה. היכולת לוותר, להתחשב, להתאפק, להתחלק, עדיין לא בשיאה, ולכן אחרי פרק זמן קצר יחסית (10 דקות של משחק משותף, נעים ושקט זה לא רע בכלל) יגיעו הקונפליקטים. למרות שבדר"כ אני ממליצה לא להתערב במריבות של ילדים, במקרה של שני ילדים כה צעירים, נחוצה נוכחותו המתווכת של המבוגר, ויש לעשות זאת ללא צעקות או כעס, אלא דווקא ממקום מרגיע ומנחם. לפעמים נחוצה הפרדת כוחות, ולפעמים הסחת דעת נחמדה (כמו הפסקת ממתק, צפייה משותפת בקלטת אהובה, הקשבה לסיפור), ולפעמים אפשר להיפרד כשנהיה לא נעים. אם תצליחו להקנות הרגלים טובים עכשיו, ולהימנע מהאשמות וצעקות, תרוויחו שעות ארוכות של שקט בעתיד. כרגע, עדיין יש עבודה... בהצלחה ליאת

ביתי בת 8 וחצי " מכורה " לסבונים , שמפו ומרכך שיער . היא כל רגע מקרצפת את ידיה , מסיימת מיכלי סבון ברגע , ו" עסוקה " כל הזמן במוצרי טואלטיקה . האם ההתמכרות מעידה על בעייה כל שהיא ? תודה .

שלום ענת, לא ציינת מה תפקיד רחצת הידיים. האם מדובר בפחד מלכלוך? האם מדובר בצורך תחושתי? מה קורה אם לא מתאפשר לה לרחוץ ידיים? האם אז מופיעים חרדה, עצבנות או אי שקט? מה קורה כשנגמר הסבון? האם היא ילדה חרדתית? האם קיים פחד ממחלות או חיידקים? אם קיימת באוויר 'ארומה' של חרדה, ומופיעות תגובות רגשיות חזקות כשאינה יכולה לבצע את ה'טקס', פני להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן ארבע וחודש מסרב לשבת באסלה ועושה קקי רק בחיתול. הדבר מאוד מקשה ומגביל שכן לעיתים איננו חוזרים הביתה מהגן אבל הילד כבר לחוץ ואני מרגישה שהוא צריך קקי. לעיתים הוא מבקש לעיתים אני מזכירה לו, לעיתים בורח לו קצת בתחתונים, לעיתים הרבה ואין לי כבר כוחות לעניין הזה. חשבתי לתומי שבקיץ נתחיל את פרוייקט האסלה אך הוא מסרב בכל תוקף. מה עושים? אגב, גם ביתי רק בגיל ארבע וחצי הסכימה לשבת על האסלה. האם זה מציין משהו בקשר שלי עם הילדים? עלי לציין שבני מפחד קצת מסרטים ואני עכשיו מנסה לעזור לו להתגבר על העניין ודיי הכרחתי אותו לראות סרט בקולונע עד תום למרות שפחד (אחר כך אמר שהיה כייף), להכניס אותו לבריכה של הגדולים עם מצופים. בקיצור, לנסות לו לעזור להתגבר על פחדים. מה עלי לעשות בעניין החיתול? אודה לתשובתך.

לא יודעת בעניין החיתול אבל לדעתי אסור בשום מצב להכריח ילד לעשות משהו שהו מפחד ממנו (סרטים בריכה וכו') לטווח ארוך את רק תקבלי את ההפך הוא פשוט לא יסמוך עלייך ויפחד יותר ויותר גם מדברים קטנים ופשוטים יותר. הוא לא יסמוך עלייך כי אם אמא לא מגנה עליי כשאני פוחד ורוצה לצאת מהסרט אז מי כן??????????? צריך להיות סבלניים עם הילדים לגלות אמפטיה וכבוד לרגשותייהם גם אם הם לא נעימים לנו. ובגדול אני חושבת שצריך לזרום עם הילד ולסמוך עליו והבת הגדולה שלך היא הוכחה לכך הרי בסוף נגמלה אמנם בגיל מאוחר יחסית אבל.. אז מה?

שלום דנה, שלום חן, אני נוטה להסכים עם חן, ומאמינה שיש לכבד את רגשותיו של הילד ואת פחדיו, ולהתאים את הדרישות לגילו וליכולותיו. אם את מבקרת כאן בפורום, דנה, את ודאי מכירה כבר את דעתי בעניין הקקי בטיטול. גם אם לא כל אנשי המקצוע מחזיקים באותה דעה, בעיני, ילד שמשיך לעשות קקי בטיטול אינו גמול, וקיימת מידה של אמביוולנטיות גם אצל אמו. כאשר אנחנו גומלים ילד מחיתולים, אנו מעבירים לו מסר חשוב: "עכשיו אתה גדול, וכמו כל האנשים אתה מתבקש לעשות את צרכיך במקום המיועד לכך, ורק שם". כאשר אנחנו מציעים לו טיטול, אנחנו מבלבלים אותו, ומעבירים (אולי) גם מסרים נוספים כמו "באסלה או בסיר זה מפחיד, אז הנה, תמשיך לעשות בטיטול" או "אם בורח לך קקי זה קצת מגעיל, אז עדיף שתמשיך לעשות אותו בטיטול" או "אתה הילד הקטן שלי, ואני שמחה להמשיך לנקות אותך ולהחליף לך חיתול". אני שומעת את העייפות שלך, ומבינה ללבך. בניגוד למה שבחרת לעשות עם הסרט והבריכה, אני מציעה דווקא כן לסלק מהבית את הטיטולים, אך להישאר קשובה, סבלנית ורכה בתהליך ההתיידדות עם האסלה או הסיר. נסי להבין מה מטריד אותו. הגובה? רעש המים? הקקי הנופל מגופו? במקביל, נסי לבחון באומץ מה תחושותייך שלך כלפי הקקי שלו. האם את נגעלת או נדחית? גם אם התשובה היא כן, אל תחושי אשמה, אלא רק נסי להתגבר על כך ולא לתת לזה ביטוי מולו. נסי להעביר מסרים של עידוד וסבלנות, ולהביע ביטחון ביכולתו להתגבר. שולחת לך עידוד וכוח מכאן! בהצלחה ליאת

שלום בתי בת שנתיים והיא ממש מתביישת שאנחנו ליד זרים וזה גם לא זרים שכנים פרצופים שהיא מכירה היום היינו בארוחת ערב אצל סבא שלי והיו דודים שהיא רואה אותם הרבה והיא פשוט לא עשזבה אותי אמרה אמא אמא עצמה עיניים וחיבקה אותי חזק וגם השכנים ראו אותנו היום והיא חיבקה לי את הרגל התחילה לבכות שהיא רוצה הבייתה ושוב עצמה עיניים והתחפרה בצוואר שלי עד שהלכנו מהמקום היא ככה כבר בערך חצי שנה ומאוד מפחדת גם מרעשים חזקים רעש של אופנוע של אוטובוס זיקוקים היא ישר נבהלת מאוד הדבר מפריע מאוד איני יכולה ללכת איתה למקומות כי היא לא עוזבת אותי גם בטיפת חלב האחות רצתה לבדוק אותה והיא לא דיברה בכלל יש לציין שבבית ובגן היא מאוד פעילה ומשחקת ומדברת יפה מאוד לגילה מה עושים תודה זה ממש מתעצם מיום ליום ומתסכל אותי כאם לילד ראשון

שלום שירי, חרדת הזרים אופיינית לפעוטות בשנת חייהם השנייה, ומבחינה זו, בתך לא מאד יוצאת דופן. ילדים רגישים מגיבים בעוצמה גם לרעשים/חיות/מצבים לא מוכרים/ליצנים/בלונים/מסכות, ובקיצור כל מה שעלול להפתיע. הורים צעירים (בעיקר הורים לילד ראשון) יכולים להילחץ/להתאכזב או להתבאס מהעובדה שהילד אינו 'זורם' בהתאם לציפיותיהם, ולהתחיל לשדל אותו, לנסות להרגיע כל הזמן, או אפילו לכעוס. אני מציעה להניח לילדה להיפתח אל העולם (כולל בני משפחה) בקצב שלה, לקבל בהבנה את הביישנות או המופנמות שלה, ולהישאר שלווים ורגועים ככל שניתן. אפשרו לה להיצמד אליכם במידת הצורך מבלי להקדיש לכך תשומת לב מיוחדת, והכי חשוב - מבלי לחוש אשמה או חרדה שמא משהו לא בסדר. בדר"כ, אצל רוב הילדים התופעות הללו חולפות מעצמן. בברכה ליאת

שלום רב ביתי בת 9. מה שאתאר כאן משקף את התנהגותה ממש מגיל קטן. ילדה נבונה אין בעיות לימודיות. היינו אצל פסיכולוג קליני לאבחון שטוען שאין בעיות קשב וריכוז והיא בסדר, בעלת רמת אינטילגנציה ממוצעת ומעלה. ביתי מאוד לא רגועה בעיקר שנמצאת בחברה. למשל, אם היא בכיתה ויושבים לידה היא כל רגע מתבוננת במה החבר עושה, מתכופפת לתיק ומוציאה דברים, מדברת עם החבר - אין רוגע. למשל, אם מגיע אליה חבר הבייתה- היא לא מניחה לו לשנייה כל הזמן מפעילה. לא מסוגלת למשל לצפות עם החבר בתכנית, או לבצע פעילות שקטה כמו משחק קופסא, קלפים. החבר יושב בשקט מנסה להתרכז בסרט, לדוגמא, היא כל הזמן מדברת עימו ומפעילה אותו. החברים אומרים לה: די כבר, או רגע או שנייה...או שמסתכלים עלי או מתלוננים שהיא לא מניחה להם לשנייה. שהיא מדברת עם מישהוא היא חייבת לגעת בו. גם בארוחות משפחתיות, היא לא מניחה למבוגר כלשהוא ורוצה שכל הזמן ישחקו עימה, וידברו עימה ומדברת ללא הרף. לפני מספר ימים הגיעה אליה חברה למספר שעות שכללה גם מנוחת צהרים (ביתי נוהגת לנוח בצהרים). הבת לא הצליחה להירדם שהחברה לידה. בכיתה, המורה מתלוננת שהבת קולטת הכל, מבצעת מטלותיה (אגב, אם לא יושבים לה על הראש היא מבצעת את המטלות די חפיף), אולם היא כל הזמן בתקשורת עם הסביבה ולא מסוגלת לחדול מלהביט או מלתקשר עם הסביבה. אם יש עבודה בקבוצות: ביתי אינה מסוגלת לעבוד החברים מעסיקים אותה, היא ממהרת . אגב היא מסוגלת לבצע את כל המטלות אין לה קושי בביצוע שלהן . בעבר הייתה לה מורה מאוד קפדנית, אסור היה לזוז הייתה עליה ביקורת קפדנית ואז ביתי הספיקה הכל ביצעה את מטלותיה . אך לא כל מורה מוכן להתמודד עם זה. אנו נותנים לה המון תשומת לב. אפר עזרה,למי לפנות, מה דעתך? תודה

שלום נועית, האם הפסיכולוג שאבחן את בתך התייחס גם לפן הרגשי? אי-שקט כמו שאת מתארת יכול להיות תוצאה של חרדה, של בעיה בדימוי העצמי, או של בעיה אחרת כלשהי ממקור אורגני (למשל היפר-אקטיביות ללא קשיי קשב או בעיה בוויסות תחושתי). מעניין אותי מאד מה היו המלצותיו ומסקנותיו של הפסיכולוג, והאם את מתכוונת ליישמן. אם תוכלי, אשמח אם תשתפי אותי בכותרות לפחות... ליאת

ליאתשלום רב תודה על תגובתך. הפסיכולוג לא ממש התייחס לסוגיות שהעלית - לפחות לא לטיפול. טען שבדיקות של קשב אם יתעורר צורך ממשי הוא יפנה רק בגיל 9 - 10. וטען בקשר לבעייה בוויסות חושי שאולי אפשר לטפל אבל יותר מקובל לטפל עד גיל צעיר יותר. אגב, אפרופו דימוי עצמי אנני יודעת למה כוונתך? אבל ביקש ממנה לצייר את עצמה והיא ציירה גוף לא ברור שמורכב ממלבנים וריבועים. (מבחינת הביטוי דימוי עצמי עושה רושם שיש לה דימוי עצמי די טוב). מבחינת הנושא של ההיפראקטיביות וויסות תחושתי למי פונים לעזרה? אנו גרים באיזור קריות - יש לך המלצה ? תודה רבה רבה על העזרה נועית

שלום, בני בן 17, נער מקסים, יש ביננו במשפחה מערכת יחסים כמעט גלוייה לכל, אנחנו משוחחים על כל דבר. הילד פתוח אלי ומספר לי הרבה דברים. חשבתי שאינו מסתיר ממני כלום. אתמול במקרה בעת שסדרתי לו קצת את הארון גיליתי שתי שקיות, באחת בגדים רטובים עם חול ים (בגדים שאינו של הילד שלי) ובשקית השנייה כלי נרגילה ובקבוק בירה ריק. אני יודעת שהילד שלי אינו מעשן. הוא מספר לי שלפעמים הוא כן מנסה כוסית או שתיים בשתייה. וגם בירה למרות שאני תמיד כועסת ואומרת לו שזה עדיין לא הגיל. הוא מרגיע אותי וצוחק שאני סתם דואגת והשתייה מעטה מאד ולא ברמה שתגרום לו להרגיש לא טוב. במקרה של גילוי השקיות הללו הייתי קצת המומה ואינני יודעת מה לעשות. הילד בסוף שבוע ויחזור במוצ"ש. האם להתערב ולומר לו שראיתי השקיות ומה פשרן? או האם להתעלם. מה את מציעה? אגב , בעלי לרוב מבקש ממני להפסיק להתערב לו בחיים שהוא ילד גדול ושהוא סומך עליו שיעשה מה שהוא רוצה כי במילא בעוד שנה בכלל הוא יחזיק נשק ביד בתור חייל. דעתי היא שונה ואני כן רוצה לדעת הרוב שיספר לי ולהמשיך לומר לו מה כדאי ומה לא. מה עושים במקרה הנרגילה? האם יש מה לכעוס על כך (זה מה שהרגשתי מייד בהתחלה) תודה

לבינתיים הוא חזר, וענה שהדברים שייכים לחבר שלו, ילדי טען שהוא לא מעשן ולא משתמש בזה, חבר שלו ביקש ממנו לשמור לו אותם. בכל זאת זה לא מוצא חן בעיני , התלבטתי אם אני צריכה לספר לאמא של החבר. ומה לעשות בכלל. תודה

שלום רב, למרות שכאמא אני מאד מבינה ללבך, אני נוטה להסכים עם בעלך, ולהציע לך למתן את המעורבות שלך בחיי בנך. כלומר, להמשיך להישאר עם אצבע על הדופק, לשוחח וליצור אווירה של שיתוף ופתיחות, אך להימנע מחיטוט, מהתערבות בוטה בענייניו, ובטח מהתערבות בחיי חבריו. אם בנך משתף אותך בהרגלי השתייה שלו (יופי שזה רק כמויות קטנות של כוסית או שתיים) זה סימן טוב, ומעיד על כך שהוא יכול לשתף ללא חשש. זה חשוב ומרגיע (לפעמים יותר מהצהרה כמו "אני לא שותה בחיים"). המשיכי להביע דעתך לגבי מה כדאי ולא כדאי, אך עשי זאת מתוך עמדה מכבדת ובזמן הנכון - כך שהדברים יפלו על אוזניים קשובות ולא מתנגדות. בברכה ליאת

שלום אני בן 17 וחצי,אני מאד מתוסכל, אני נער חכם,עם אינטלדנציה(לפי אנשים בעלי מקצוע), וזה לא מזיז לי,מיכוון שהרגשות "שולטים" עלי, אני לא יכול לקבוע,לעשות למישהו, מיכוון שאני לא יודע איך אני ירגיש, כי יש לי מין רגש אחיד שאני חש אותו אני לא יכול לעשות כלום, זה מתבטא במילה "אין לי כח"(לו דווקא דיכאון), אני גם הובחנתי בבעית קשב וריכוז והרטלין עוזר מאד בהרגשה,ובסדר אבל לא הרבה(למרות שאני נוטל רטליןLA40M,L ), אני גם לא חברותי, למרות שאנשים ונערים נהנהין לדבר עימי,אני מבולבל אני משדר לאנשים שאני נער חכם,שמרגיש טוב, אבל אני העצמי מבולבל,הייתי אצל בסיכולוגים, ופסכיאטרים, אני מרגיש מבוזבז,נשלט ע"י ההרגשות,מה ניתן לעשות? מה יכול לעזור?

שלום דניאל, אפשר לשמוע כמה לא פשוט לך. קשה מאד לחיות תחת רודנותם של רגשות עוצמתיים, ללא היכולת לנהל אותם ביעילות. איני יודעת אילו סוגי טיפולים עברת, מה עזר ומה לא, ואם לא עזר - מדוע. חשוב לי ליידע אותך לגבי שיטה טיפולית שנועדה במקור עבור אנשים עם הפרעת אישיות גבולית. הכוונה ל"טיפול דיאלקטי-התנהגותי", שמטרתו (בין השאר) לסייע למטופל לרכוש מיומנויות של קשיבות, וויסות רגשי, יעילות בינאישית ועמידות במצוקה. השיטה מכוונת לשיפור יכולתנו לשלוט ברגשות (ולא לאפשר להם לשלוט בנו). נסה להתעניין בסביבתך אם יש מטפל המתמחה בגישה זו, ולבדוק אם זה יכול להתאים. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 3 וחודשיים, ילד נבון ועקשן במיוחד. אנו נמצאים בסאגה של הגמילה כבר מספר חודשים טובים, זאת שלאחר לפני שנה כבר כמעט ונגמל אך לאחר כניסה לגן חלה ריגרסיה. כעת בשבוע האחרון הגענו איתו למצב שהוא בבית נמצא רק עם מכנסיים (בלי תחתונים, אבל גם בלי חיתול), וכשהוא צריך לעשות הוא מבקש חיתול- מה שמעיד על שליטה בהחלט מרשימה, שכן כמעט ואין פיספוסים. שאלתי היא האם המצב בו אנו נמצאים עשוי להעיד על חרדת אסלה, כיוון שהוא אינו מוכן לשבת בשירותים? איך עלינו להתנהג איתו- האם להשלים עם עניין החיתול או להפסיק לשתף פעולה? תודה רבה מראש רויטל

שלום רויטל, ילד שמרגיש צורך להמשיך לעשות את צרכיו בחיתול, ואינו מוכן להשתמש באסלה או בסיר, פוחד ככל הנראה - או מהאסלה או מהמחשבה על אובדן חלק ממנו (הקקי) שנתפס כאיבר או חלק מהגוף עצמו. מעבר לגיל שלוש נראה לי לא נכון להשלים עם עניין החיתול, בעיקר משום שיש כאן מסר מבלבל. אני מציעה להכריז על פרידה מהטיטול, להגביר את ההסברה בנושא הפרשות הגוף ותפקידן, ולעודד ישיבה על הסיר או הישבנון, כאלטרנטיבה לאסלה המפחידה. ממליצה, במקביל, לקרוא באינטרנט עוד על גמילה נכונה, ועל המלצות 'עשה' ו'אל תעשה', ולהשתדל ליישמן בעקביות. הנחישות בתהליך הגמילה לא אמורה ללבוש אופי של מאבק, אלא של משימה מיוחדת ש"כולנו מגוייסים אליה" עד שיצליח. בשמחות ליאת

שלום ליאת, יש לי בת 4 ובן 2. אוהבים מאד וקשורים אחד לשני, צוחקים ומשתוללים, גם רבים ומציקים אחד לשני, ומחממים את ליבנו. הבעיה היא שהבת, כל הזמן רוצה לגעת ביד של אחיה. יש לה צורך עז במגע חזק. לפעמים זה ממש מציק לו, גם כשהיא לא מתכוונת להציק. אנחנו מציעים לה את היד שלנו ושואלים אותה אם היא רוצה בובה או צעצוע , ושום דבר לא עוזר. אותי זה ממש מקפיץ. אני גם מבינה אותה, הוא כל כך מתוק, וגם אני מחבקת אותו כל הזמן. וגם אותה. בינתיים התגובות שלי חזקות וכעוסות, ואני לא רוצה לגרום לה להרגיש את עצמה רעה או פוגעת, ולא יודעת מה לעשות. תודה מראש

שלום מירב, אם לא מדובר בפגיעה של ממש, הייתי מניחה לזה. יכול להיות שהצורך שלך להגן על הילד הצעיר מפני אחותו, רק מגביר את התסכול שלה ואת הצורך (הלא לגמרי מודע) שלה להכאיב לו. לא פחות מכך, יתכן שמדובר בקשיים בוויסות התחושתי, ואת זה אפשר לברר אצל מרפאה בעיסוק. נסי להיות פחות דרוכה ויותר סלחנית בברכה ליאת

שלום! בתי בת 4 ילדה מקסימה.לאחרונה מדברת ומתנהגת כמו תינוקת : מדברת כמו התינוקות שהיא מבקשת משהו,זוחלת,תנועות הדיבור שלה כמו תינוקת. דבר זה מאוד מביך אותי שהיא מתנהגת ככה ליד אנשים.אני כול הזמן אומרת לה תתדברי כמו גדולה ולא כמו תינוקת.יש לציין שהבת שלי מקבלת המון תשומת לב והמון אהבה. איך אני משנה את המצב?

שלום סון, ילדים לומדים די מהר שתינוקות ופעוטות זוכים ליחס מיוחד, רגיש וסלחני מצד המבוגרים בסביבה, ונוטים לאמץ מדי פעם התנהגויות "מתיילדות" ותינוקיות, במטרה לזכות ביחס דומה. מאחר וילדים בני 4-5 חסרים את התחכום והציניות של ילדים גדולים יותר ושל מבוגרים, הם פשוט מחקים את התינוקות המקסימים שפגשו, מבלי להסוות את הצורך בתשומת לב ואהדה. לרוע המזל, טקטיקה 'שקופה' כזו גוררת תגובות בלתי אוהדות מהמבוגרים, שלפעמים אפילו כועסים או לועגים לילד על ניסיונותיו המגושמים לזכות בתשומת הלב, ובכך מעצימים את המצוקה ואת הרעב לאהדה והתפעלות. אני מציעה להמשיך לתת בנדיבות את תשומת הלב והיחס, ולהתעלם כליל מההתנהגות הילדית. השתדלי להדגיש את התפעלותך מהתנהגותה הבוגרת, ולהימנע מהערות, נזיפות או הסברים. לפעמים מה שמאד עוזר לנו, המבוגרים, לשרוד התנהגות כזו, זה להתייחס אליה כאל ,משחק כאילו" או גלימת תחפושת שעוטה הילד כחלק מצורך אקטואלי. הישארי סלחנית ורגועה, וזה יעבור ליאת

שלום רב, ברצוני להתיעץ עמכם בנוגע לבן משפחה בן 7.5 . מדובר בילד מדהים, מלא חן, חכם מאד ואינטילגנט. לילד אחות בת 8.5 , אח בן שנה וחודש ותינוק בן 5 חודשים. בסביבות גיל 3 , החל הילד לכסוס צפורניים , עד כדי פציעה בעצמו. ההורים שמו לב מיד לענין, וניסו לבדוק מה מפריע לילד אך ללא הועיל. לאחר מכן הילד עבר ללעיסת הכיפה שלראשו. הההורים המודאגים, שלא הבינו מה גורם לתופעה של "לעיסת" הכיפה , פנו לגננת וניסו לבדוק מה לעשות. אך כל הסביבה הרגיעה אותם שזה יעבור מאליו. והנה לפני כ 7 חודשים , החל הילד "לאכול" את חולצותיו. הוא ממש נושך את החוצה וקורע ממנה קרעים. כל שיחות ההורים עם הילד ועם הגננות לא העלו דבר. ברצוני לציין שכאשר הוא מנשק את אחיו הקטנים הוא ממש "שואב" אותם , ( זה מציק לקטנים ) אנו מעונינים לדעת מה גורם לילד להתנהגות שכזו, ברור לכולנו שמשהו מציק לו והוא זקוק לעזרתנו. אך איננו יודעים איך לעזור לו. נודה לכם אם תתנו לנו הסבר לתופעה זו, ותפנו אותנו לאיש מקצוע שיוכל לעזור לנו. תודה מראש המשפחה

שלום אורח, מציעה לפנות לאיש מקצוע טוב ןמנוסה מתחום הריפוי בעיסוק, ולשלול הפרעה בתפקוד הפרופריוצפטיבי (תת-תגובה למסרים חושיים וחיפוש גרייה). כל הסימפטומים שתיארת (כסיסת ציפרניים עד זוב דם, לעיסת בגדים והכאבה לאחר) יכולים, כולם, להיות קשורים לבעיה זו, שניתנת לטיפול באמצעות ריפוי בעיסוק. בברכה ליאת