פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, לבתי, בת ה-7, קיימת בעיה של חוסר שליטה בצרכים במשך היום. הילדה מרטיבה בתחתונים במשך היום. כל פעם ששואלים אותה למה לא יכלה לגשת לשרותים, עונה כי ברגע שהרגישה דחף ועד אשר הגיע לשרותים לא הצליחה להתאפק – "... זה יצא לי..". אין לה כל בעיה להסתובב כל היום עם תחתונים ואף מכנסיים רטובים בכל מזג האויר. לעתים נדירות אף מדובר בגושי צואה שהיא יכולה לסחוב במשך כל היום. חשוב לציין כי לא זכור לי, מאז גמילתה מחיתולים בגיל השנתיים, בפספוס ולו אחד במשך הלילה. מה שמביא אותי למחשבה כי אין מדובר בבעיה פיזיולוגית אלא פסיכולוגית משהו. אשמח לקבל חוו"ד לגבי מהות הבעיה, ומה דרכי הטיפול האפשריות. תודה מראש, א.

שלום א. אני מזמינה אותך לקרוא את התכתובת שכותרתה "רגרסיה לילדה בת 6" בעמוד הפורום הראשון, ולראות אם תוכלי להיעזר בהסבר. חשוב לציין שעיקר הנזק בהפרעות הללו נוגע לפגיעה בדימוי העצמי. אני ממליצה מאד לפנות לטיפול אצל פסיכולוג קליני של ילדים, שיוכל לקרוא את המפה המשפחתית ולהנחות אתכם באופני תגובה מתאימים. אם תרגישי שנשארו שאלות נוספות, את מוזמנת לכתוב עוד. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 4.5 ילד מאוד פיקח, חריף, בעל יכולת ביטוי גבוהה לגילו. בדר"כ הוא יודע לבטא במילים טוב מאוד את רצונותיו או התנגדותו למשהו.לאחרונה, כאשר אני או אביו מתנגדים למשהו שהוא מבקש, הוא החל לבטא זאת בתוקפנות המתבטאת בהתפרצויות זעם, בכי (גם על שטות גמורה), נעלב וגם דואג להגיד שהעלבנו אותו (אם כי רק הערנו לו בטח לא בזלזול כלפיו) וגם החל להרים יד (נותן מכה לא חזקה אך לשם ההצהרה) ואף אומר במילים "אני אתן לך מכה" (לי ולבעלי וגם לילדים עימם משחק). יש לציין כי הוא אינו עובר שינוי כלשהו(כמו מעבר בית/גן או לידת אח) כך שהמצבי רוח שלו מאוד תמוהים. שאלנו אם טוב לו בגן והוא אומר שכן וגם אנחנו רואים שטוב לו כך שאני לא יכולה להצביע על סיבה כלשהי לתוקפנות מלבד התבגרותו (אלא אם כן אתה חושב שיש משהו אחר) וזה שהוא מאוד שובב. עוד אציין כי בדר"כ הוא ילד נחמד שאוהבים לשחק איתו ונהנים בחברתו, ילד מלא שמחת חיים ומואושר בכללי. ראשית, מה הסיבות שיכולות להעיד על כך? שנית, כיצד להתמודד ומה להגיד כאשר מרים יד?צועק עלינו ומתחצף? (כאשר נאמר לו שהוא יענש וילך לחדר הוא מייד מתעשת ומתנצל אך תוך מס' דקות חוזר לסורו). לתשובתך המהירה אודה. רוני

שלום רוני, את מתארת שינוי בהתנהגותו של בנך, שהופיע (אולי) עם השינוי בהתנהגות שלכם. את מציינת שמופע הזעם מגיע בתגובה להתנגדות או הערה מצדכם, המפתיעה אותו, מעליבה , ובעיקר מתסכלת. ראשית, אני רוצה לחזק אתכם מול ההחלטה (מודעת או לא מודעת) להפסיק להיענות לכל דרישה. ילד שהיה רגיל לקבל "הכל ועכשיו" באמת עלול להיבהל מהשינוי הפתאומי. אם זה לא היה קורה עכשיו, זה היה קורה תוך זמן קצר גם מחוץ לבית, כשהיה מגלה (אני מאמינה שהוא כבר גילה) שהעולם בחוץ אינו משתתף במשחק שלו, ולא כל כך סלחני כלפי גילויים של תוקפנות. למרות שהתחלתם להתייצב מולו עם מידה של אסרטיביות, עדיין נראה שהוא מנהל אתכם ולא להפך. אם הוא ממשיך להרים יד ולהתחצף אליכם (התנהגות שאינכם יכולים להרשות) כנראה שהוא הבין שזה אפשרי. נסי להגיב להתנהגויות אלה כמו שהיית מגיבה לו ראית אותו רץ לכביש סואן. כך שייבין שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אם את שולחת אותו לחדר והוא חוזר תוך זמן קצר, מתנצל וממשיך, הוא למד 'לצפצף' עליכם ולנצל את חולשתכם. אם הוא מרים עליך יד או מתחצף, עליך לומר פעם אחת בלבד "אני לא מרשה לך להרביץ לי" (זכרי את הפרצוף של הכביש), ואז לשלוח אותו לחדר ולנתק מגע לזמן מה. אם הוא יוצא מהחדר ומתנצל, תוכלי לומר שאת מקבלת את ההתנצלות, אך עדיין צריכה זמן עד שתוכלי שוב לחייך ולשחק איתו. "זה מאד לא נעים להיות איתך כשאתה מכה או מתחצף. אני רוצה להיות קצת לבד עכשיו". נסי לא להכביר במילים, וזכרי שלמעשים יש עוצמה גדולה בהרבה. במקביל, וזה חשוב לא פחות, יש לתגמל באהבה רבה כל התנהגות טובה ומתחשבת מצידו, להתפעל מביטויים של בגרות, ולשהות בקרבתו כמה שיותר כאשר הוא חמוד. אשמח לשמוע איך הולך בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בכיתה ב' שבגדול מסתדרת בחברה בסדר. אך לאחרונה היא חוזרת הביתה מלאה בתסכולים שמקבלים ביטוי בהתקפי זעם כיוון שמציקים לה : לוקחים לה את המחברת באמצע השיעור, לוקחים לה עבודת יצירה שהכינה ,שוברים לה עפרונות וכד'. כשאני מבקשת שתפרט לי ושואלת אותה אם היא לא מצליחה להלחם על הדברים שלה ( בלי שיפוט כמובן) היא אומרת לי שהיא לא מצליחה והם חזקים ממנה ואם היא כבר מחזירה אז תמיד המורים מאשימים אותה . דבור עם המורה בנתיים לא עזר. השאלה שלי היא איך אני נותנת לה כלים להתמודד עם הדברים האלו? ,איך אני נותנת לה כלים להתגונן בלי אלימות ?. אני יכולה להתקשר להורים, יכולה לדבר שוב עם המורה .השאלה אם ההתערבות שלי טובה בשבילה או ההפך אני צריכה לתת לה להתמודד בדרך שלה ? תודה מראש, הילה.

שלום הילה, את מתארת תמונה לא פשוטה בכלל, של ילדה הנתונה כרגע במה שנראה כמו חוסר ארגון כללי. מאד חסרה לי תגובתה של המורה, והאופן בו היא רואה את הדברים. מורות רואות בדר"כ את מה שלנו, ההורים, קשה להבין או לדעת. כדי להעריך נכון לאן לכוון את מאמצי ההתערבות עלי לשמוע עוד. ככלל, ילד אמור להיות מוגן בביה"ס מתופעות של גניבה או פגיעה ברכוש. בתך מתקשה כרגע לשמור על עצמה ועל הציוד שלה, והשאלה המרכזית היא האם היא קרבן חסר ישע (במקרה כזה חייבת לבוא התערבות) או מעורבת/יוזמת אינטראקציות בעייתיות עם הילדים. בכל מקרה, נדמה לי ששווה לעזור לה להתארגן בצורה יעילה יותר, להחזיר את כלי הכתיבה לקלמר סגור ונוח לשימוש, לעקוב אחר הסדר והארגון בילקוט, וכל זאת - לא ממקום נוזף, אלא מתוך כוונה לסייע בהתייעלות. בברכה ליאת

ליאת תודה על תשובתך אך אין לי במי להעזר וכן סיפרתי לליךדי שאבא עבר ניתוח אך אני לא יודעת כיצד לגשר על כולם מצד אחד בעלי שכל דבר קטן תוקף וכועס ומצד שני שניי ילדי הקטנים שגם זקוקים לי יש לציין כי אני אמא מאוד מגוננת מאז שנולדו לא עזבתי איתם ולא יצאתי הפסיכולוג ביקש ממני ומבעלי כי שעה ביום אקדיש לעצמי ללא ילדי וכי בעלי יטפל בהם בשעה הזאת וכך הוא יתקרב אליהם אך ללא הועיל בעלי לא מסכים לזה בני ובעלי מעולם לא יסתדרו ועכשיו אף יותר אני רואה כי בעלי תוקף ומשפיל את בני על ממש שטויות אך אני יכולה לסייע לבני שלא ישארו לו משקעים לעתיד

בוקר טוב אורטל, שמחתי לקרוא שיש פסיכולוג שמלווה אתכם. לא בטוח שכרגע זה הזמן הנכון להשקיע בשיקום היחסים בין בעלך לבין הילד, לפחות כל עוד המאבק במחלה בעיצומו. אני מאמינה שההתנהגות התוקפנית של בעלך קשורה כרגע למצבו הגופני הירוד ולעצבנות והחרדה הנלוות לו. ובכל זאת - את מודעת לכך שאת מגוננת-יתר על ילדייך, מחוברת אליהם מאד, ושאף פעם לא עזבת אותם. קשר כל כך אינטנסיבי יכול לגרום לכמה בעיות. למשל - הילדים לא לומדים להסתדר בלעדייך, הופכים תלויים במגע הפיזי איתך, וזקוקים לתשומת לב בלתי פוסקת. - הקשר ההדוק איתך לא מאפשר מרחב מספיק להתבססות יחסים דומים עם אבא. אם את כל הזמן שם, אין כמעט מקום לדמות נוספת בחייהם. - ה"השתעבדות" לצרכי הילדים לא משאירה לך הרבה זמן וכוח לצרכים שלך ושל בעלך, מה שעלול ליצור עוינות מצידו, הן כלפייך והן כלפי הילדים. אני חושבת שכרגע, יש לשוחח עם הילדים, להסביר להם את המצב העכשווי, ולבקש את העזרה וההתחשבות שלהם. תוכלי לתאר להם חלק ממה שעובר על אבא, ולהבטיח להם שהוא אוהב אותם גם אם כרגע הוא זועף ועצבני מהרגיל. אני ממליצה מאד לשתף את הצוות החינוכי (מורה/גננת) ולגייס אותן לטובת הילדים, ולהיות סלחנים כלפיהם. מעל לכל, מזכירה לך לקחת לעצמך פסקי-זמן הכרחיים למילוי מצברים. אם את תהיי רגועה ונינוחה, ילדייך יוכלו לשאוב ממך תקווה ועידוד, ולהירגע. הרבה בריאות ליאת

אני גרושה ואימא לילדה בת 13, לאחרונה אני מבחינה כי בתי עצבנית, כעוסה במיוחד כאשר היא שבה מבית אביה. היא אומרת שהוא מעצבן אותה למרות שהוא עושה הכל בשביל ילדיו, קונה לה המון לוקח אותה למקומות שונים. בתי עדיין לא קיבלה מחזור. אני רוצה לציין כי לאביה של הילדה יש חברה עם שתי בנות, האחת בת 12 ןהשנייה בת 5 . אני לא יודעת מה קורה לה ואביה גם עומד חסר אונים למול המצב הזה כי כל הדרכים שניסה לא הועילו. עד לאחרונה היו לבתי יחסים מאוד קרובים עם אביה אבל עכשיו היא דוחה אותו מסיבה לא ברורה. אודה לכם מאוד על העצה.

שלום רב, נערה בת 13 כבר יכולה לומר מפורשות מה מפריע לה, וחשוב להקשיב לה. נסי לברר מה מעצבן אותה, מה קורה כשהיא בביתו, וכיצד הם מיישבים את הקונפליקטים ביניהם. אחרי הכל, היא ממשיכה להגיע אליו ולקבל ממנו מתנות והטבות שונות. יכול להיות שבאמצעות הרטינות והתלונות היא ממשיכה לקבל ממנו דברים באופן לא מובחן תוך ניצול חולשתו ומאמציו לרצותה. יכול להיות שקיימת קנאה או תחרות עם בת הזוג של אבא או עם בנותיה. אני תוהה מדוע את מציינת שלא קיבלה מחזור, והאם את מייחסת לזה חשיבות כלשהי. אולי אם תחדדי את שאלתך אוכל לענות באופן יותר ספציפי. בברכה ליאת

לפני כחודשיים בעלי עבר ניתוח במעי הגס להוצאת גידול סרטני ויש לו סטומה יש לי שני ילדים בני 4 ו6 ואני רואה אצלם שינוי בהתנהגות כמו יותר תשומת לב ממני התקפי זעם אצל ילדי בן ה6 יש לציין שבעלי מאז שעבר את הניתוח השתנה הוא יותר עצבני סף הרגישות שלו מאוד נמוכה ולא מוכן לקבל שום רעש הוא עצבני הוא מטופל בכדורי מירו ולוריוון מה אני יכולה לעשות בשביל לעזור לילדי כי כבר מאוד קשה לי גם לטפל בבעלי וגם להיות סביבם 24 שעות ולהרים אותם אני מרגישה כבר שאין לי עוד כוחות אודה לתשובתכם המהירה

שלום אורטל, מחלה קשה, בעיקר כזו הכרוכה בהתמודדות ממושכת, יכולה לגזול משאבים מכל בני המשפחה. דווקא בעת כזו, יש חשיבות ללכידות המשפחתית, לעזרה ולהתחשבות זה בזה. לא סיפרת מה הילדים יודעים, ואני מקווה מאד שהם שותפים למה שקורה. גם ילדים צעירים מאד חשים שקורה בבית משהו חריג או מדאיג, וכדי שלא יפתחו 'תסריטים' דמיוניים ומפחידים מדי, מוטב להציג להם את העובדות באופן האמיתי ביותר, כמובן בלשון מובנת ובהתאמה לגילם. מעבר לחשיבותה של האמת כמפוגגת חרדות מיותרות, יש סיבה נוספת לשתף את הילדים. ממש כמו אצלנו, המבוגרים, גם אצל ילדים העשייה יכולה למתן חרדה ולתרום לתחושת שליטה במצב. אם הילדים ידעו שיש להם תפקיד חשוב במאבק להחלמתו של אבא, הם יהיו יותר מגוייסים ומתחשבים. עליך להסביר להם מדוע את ואבא יותר עצבניים בזמן האחרון, לספר להם על תפקידה של הסטומה, לומר להם שאתם מקווים מאד שמדובר באי נוחות זמנית, ושאבא יבריא בסופו של דבר. במידה והם ערים לכל זה, יתכן שההתנהגות הנוכחית שלהם מייצגת את התפרקות המתח שאחרי התקופה הקריטית של הניתוח, ויש לסייע להם לחזור לשגרה, תוך החזרת החוקים והכללים הרגילים, הנוטים להתרופף בעיתות משבר. זכרי שהם שותפים גם לדאגה ולחששות, ומגיע להם לקבל הסבר והרגעה. מעבר לכל זה, אני מזכירה לך כמה חשוב לדעת לגייס עזרה מבחוץ בימים של מאמץ כזה, וזה בדיוק הזמן להיעטף במשפחה המורחבת, בחברות ואפילו בסיוע קנוי (בייביסיטר, למשל) כדי לאפשר לעצמך הפוגות לגיטימיות. מאחלת לכם החלמה מהירה ומלאה, ומזמינה אותך להיעזר גם בפורום בהמשך. שולחת לך הרבה כוח, עידוד וחיוך ליאת

שלום, בני בן 5 ילד פיקח אחראי ומאוד רגיש, אוהב מאוד לדבר לחקור ולשאול. היתה תקופה בה דיבר בקול רם, ממש צעק עכשיו המצב טוב יותר בעיקר לאחר שהבין שכשהוא צועק הוא לא זוכה לתשומת לב. הבעיה איתו שהוא ממש תחרותי וקשה לו לוותר ויש לו רצון שהדברים ילכו קודם כל לפי רצונו וקשה לו מאוד להתחשב ברצונות אחרים. איתנו הוא יודע בדיוק מה הגבולות מה מותר ומה אסור - אע"פ שיש לנו המון חיכוכים סביב הנושאים הללו . אבל עם חברים נראה שהמצב לא מזהיר. אני מנסה מבחינתי לדבר איתו כמה חשוב לחלוק ולותר אבל לא נראה שזה עוזר. כשבאים אליו חברים מהגן הוא ממש "כופה" עליהם את רצונותיו ולא כ"כ מקשיב לרצונותיהם, לרוב הוא לא מכריח בצורה פיזית אלא עושה את זה דרך משא ומתן (מצטיין בזה): מבקש מפציר ולא יורד מהנושא עד שמקבל את מבוקשו . אמא של ילד אחד אף אמרה לי, שהילד שלה לא רוצה לבוא שוב כיוון שהבן שלי "מכריח" אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה. אני מנסה להסביר לו כמה חשוב לכבד אורח שבא ולתת לו להרגיש נעים בביתינו ושצריך להתחלק ולעשות פעם מה שאתה בוחר ופעם מה שהחבר, אך לא נראה שהוא מפנים את זה . דוגמה נוספת הוא וחברה מהגן שהתארחה אצלינו , ציירו ציור והם באו להראות לי ואז הוא שאל : "של מי יותר יפה ?" אמרתי לו של שניכם ציורים מקסימים , הילדה החמודה התלהבה וניסתה לפייס אותו ואמרה לו של שנינו יפים, אך כמובן שהתשובה לא סיפקה אותו והוא שאל שוב ושוב "אבל של מי יותר? " ברור שהוא ציפה שאמא שלו תגיד ששלו הכי יפה אבל לא נראה לי הגיוני לעשות את זה ולפגוע בחברה שלו. כשסרבתי לענות הוא כעס והשליך כמה ציורים שהייו תלויים במקרר לרצפה , אביו אמר לו להכנס לחדר ולהרגע ואז בחדרו הוא לקח את הציור שלו וקימט אותו לגמרי . האם משהו בצורת ההתמודדות שלנו מולו היה שגוי ? אשמח אם תבהירי לי איך יעיל להתנהג בסיטואציה שכזו. האמת שאותי מטריד שבקצב הזה הוא יהיה מאוד לא מקובל ולא ירצו לבוא אליו חברים או להזמינו. שוחחתי עם הגננת ולדבריה אין לו בעיות חברתיות. אשמח לשמוע ממה זה נובע? האם זה צורך שלו לקבל חיזוקים ובטחון ? האם אופי? האם זה בכלל נורמלי לגילו ועתיד להשתנות ? האם זוהי בעיה בגבולות אצלינו ? ואיך אנחנו אמורים להגיב/להתנהג ? יש לציין שזה ילד שלא חסרים לו חיזוקים חיוביים מאיתנו והמון חום ואהבה. ועוד משהו : הילד מאוד מאוד רגיש וזה מתבטא אצלו בתקופות של טיקים: מצמוצים בעיניים וכן עיווי בשפתיים - לפעמים בולט אבל לרוב כמעט ולא שמים לב (התיעצנו עם רופא והוא אמר לא ללחוץ עליו ולא להעיר לו ולחכות שיעבור מעצמו) המון תודה ומצטערת על האורך ....

שלום שירה, הישגיות ותחרותיות הן כוח מניע מרכזי בעולם המערבי, ואלמלא הן, ספק אם היינו עדים לרבים מהישגיה של האנושות. כשהן במינון הנכון, יכולות תכונות אלו להפוך לנכס אישיותי, ולדחוף למצויינות. הבעיה, כמו תמיד, מתחילה במינוני היתר, הגובים מחירים רגשיים גבוהים. הילד שלך למד כבר בגיל צעיר שהמבוגרים (והילדים) שמסביבו מייחסים חשיבות מיוחדת להישגים והצלחות, ושהללו יכולים לזכות אותו בהתפעלות, הערצה ואהבה. ילד הנשען בצורה מסיבית על הצטיינות והצלחות כתדלוק לתחושת הערך שלו, עלול למצוא את עצמו בחרדה עצומה מול הפסד או כישלון. הטיקים שאת מתארת יכולים להיות ביטוי לתחושת העומס שהוא מרגיש, ולכן יש טעם רב לחשוב איך להקל עליו. נדמה לי שבשלב ראשון כדאי לנסות לבחון בזהירות את ההתנהלות שלכם מולו עד היום, ולבדוק האם (מתוך רצון טוב ואהבה, כמובן) קיימת אצלכם נטייה להתפעל-יתר מכל תוצר שלו. עמדה כזו, גם אם נעשית באהבה רבה ותום לב, יכולה לפתח אצל ילד אוריינטציה של הימנעות ממאמץ וציפייה לתשואות גם מול הישגים 'רגילים', או תפיסה לא מדוייקת לגבי הערך העצמי שלו. אני חושבת שבמצבים שתיארת, מול שני הציורים, פעלת נכון כשאמרת "שניהם מקסימים". בהמשך, אני מציעה לנסות ולסגל עמדה מתונה יותר ומובחנת יותר מול היצירות שלו. אם את מבחינה שהוא נוטה להגיע הרבה עם ציורים כדי "לקבל ציון". במקביל, וזו העבודה הכי חשובה, נסי לבחון באומץ את עמדתך שלך כלפי הישגים והצלחות (שלך ושלו), ולברר האם עוברים אליו מסרים (ישירים או עקיפים) המחזקים את אמונותיו ותפיסותיו ביחס לעצמו ("אני שווה/אהוב/מוצלח רק אם אני מצטיין"). בברכה ליאת

תודה ליאת על תגובתך , לקחתי הרבה לתשומת ליבי. לגבי העמדה שלי כלפי הצלחות והישגים אני יכולה לומר לך ביושר רב שאין אצלינו בכלל בבית תחרותיות יתר .אני ובעלי שנינו אנשים שדי רחוקים מתדמית התחרותיים. אנחנו משתדלים תמיד לתמוך בילד ואני חושבת שהוא מרגיש אהוב גם כשהוא לא מצליח לעשות משהו. בחיים אני לא אגיד לילד "אויש לא הצלחת, או נכשלת, או עשית גרוע מאוד או אתה לא מוצלח" אלא אגיד לו "לא נורא בפעם הבאה אני בטוחה שתצליח יותר" או "לא נורא אם מידי פעם לא מצליחים, גם אנחנו לא תמיד מצליחים בכל מה שאנו עושים" ואחבק ואתמוך. אני מרגישה שזה ממש בא מכיוון הילד. אני גדלתי בבית ששם נתפסתי כילדה המוצלחת ואין ספק שזה מלחיץ, אני זוכרת שכשהייתי מביאה ציון 9 לפעמים הייתי מקבלת תגובה מאבי למה לא 10 ? ? ? ואני זוכרת שגמרתי אומר שלילדי אף פעם לא אעשה את זה ולכן אולי אני "מסתפקת" בהישגים פשוטים שלו ושמחה עליהם ומשבחת אותם (חשבתי שזה ישפר לו את הבטחון ויגרום לו לערך עצמי גבוה). אנחנו מנסים ללמד אותו שמותר וצריך לחלוק וחלק ממשחק זה גם להפסיד לפעמים, אבל לו אישית קשה מאוד עם זה. לדוגמה במשחקים חברתיים אני אומרת לו שלפעמים גם מפסידים ולא בכל תור מנצחים וככה זה משחק ואני נותנת לו דוגמה שכשאני משחקת איתו ומפסידה אין לי כל בעייה עם זה. לגבי אם הוא בא עם ציורים ע"מ לקבל ציון, הוא בדרך כלל לא עושה את זה, אבל כשהוא עם חברים הוא כנראה מרגיש באיזה שהוא מקום רצון לגבור עליהם וגם לבחון אותנו שנחזק אותו ונוכיח לו שהוא יותר טוב מהם. הזדהיתי מאוד עם מה שכתבת לגבי נטייה שלנו להתפעלות -יתר מכל תוצר שלו- מאוד יכול להיות שיש לכך קשר, אנחנו מנסים לחזק אותו ולתמוך בו בכל מצב. מצד אחד אני לא רוצה להראות בעיניו "אדישה" להישיגיו אך מאידך אני מבינה ממך שאם אני משבחת כל דבר זה גם לא טוב....מה שכן יש לו סבתא שמכורה אליו (נכד ראשון) ומשבחת אותו בכל רגע בלי קשר לכלום. ממה שכתבת יש משהו שקצת לא ברור לי ואשמח אם תסבירי :כתבת שאנסה לבחון את עמדתי כלפי הצלחות והאם הוא מקבל מסרים של "אני שווה/אהוב/מוצלח רק אם אני מצטיין". איך זה מסתדר עם זה שאני נוטה לשבח אותו על דברים שהם לכאורה רגילים ולא מבריקים ? הרי אם הייתי ביקורתית מידי כלפיו ומראה לו שהוא אהוב/שווה רק כשהוא מצטיין, אזי הייתי שופטת אותו על דברים בהם לא הצליח או לחילופין לא מחזקת/משבחת על הישגים פשוטים . אשמח אם תבהירי לי את הנקודה הזו, כי זה נשמע לי מנוגד קצת. נראה לי שהנקודה שאני צריכה לעבוד עליה היא לא להפוך כל משהו שהוא עושה ל"וואו". אשמח אם תתני לי עיצה איך להתנהג אם לדוגמא הוא מביא ציור שלא כ"כ מוצלח ,האם להגיד לו ואיך ? או שפשוט לא לשבח את הציור הזה? את חושבת שאם אמנע מלשבח אותו על דברים פשוטים זה יעזור גם באופן עקיף שהוא ינסה להפסיק ל"השתלט" על חבריון למשחק? מאוד חשוב לי לשמוע איך אני יכולה לעזור לו בנקודה הזו וללמד אותו לחלוק ולשתף לוותר ולהפסיד (מבלי כמובן לפגוע בערך העצמי שלו וברצון הבריא לתחרותיות במידה נכונה) אני מרגישה שאני צריכה להיות מאוד זהירה עם הילד, כי הוא באמת מאוד רגיש ופגיע וזה מתבטא גם פיזית כפי שציינתי. שוב מצטערת על האורך ,הנושא מאוד מטריד אותי לאחרונה. המון תודה לך על הסבלנות והעיצות.

מבקשת עזרה ועצה בנוגע לבני בן ה- 11 שעדיין ממני לישון איתו (ממש כפה עלי) ואם לא אז אני לא אוהבת אותו ולא רוצה להיות איתו ועוד אין לי מושג איך לנהוג גורם לי ליסורי מצפון קשים ואז אני נכנעת לו עליי לציין כי הוא לוקח קונצרטה (אם זה קשור) בנוסף להתפרצויות שלו עליי כולל צעקות

שלום יעל, רגשות אשמה וייסורי מצפון יכולים להכניס הרבה רעש ליחסי הורים וילדים, ולפגוע ביכולתם של ההורים להפעיל את סמכותם ביעילות. בגיל 11, כמו בכל גיל אחר, ילד אמור לישון במיטתו. זה חשוב לו וזה חשוב להוריו. הילד הנבון שלך למד להשתמש בטיעון מוחץ - "אם לא תתני לי לישון על ידך, זה סימן שאינך אוהבת אותי" - טיעון קשה לכל אמא יהודיה. הוא למד שבאמצעות המשוואה הזו אפשר להחליש את כוח ההתנגדות שלך, אפילו מול דרישות לא הגיוניות. אני שבה ומזכירה את חשיבותם של גבולות ברורים ועקביים, דווקא אצל ילדים עם ADHD, ומזמינה אותך לבחון את עצמך גם מעבר לסוגיית השינה. קראי קצת מתשובותי הקודמות כאן בפורום המתייחסות לבעיית גבולות ותוקפנות של ילדים כלפי הוריהם. במידה ואת חוששת שלא תצליחי ליישם את הדברים בכוחות עצמך, אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים. שבת שלום ליאת

בוקר טוב ילדי בן 6.5 ילד שמח וחכם התחיל ללמוד בביה"ס חדש בכיתה א' עברנו דירה לפני חצי שנה , אני חד הורית -גרושה , ויש לו אחות בת 4.5 ,ואביו לוקח אותם להסדרי ראייה לפני יומיים בני אמר לי כי ילד נתן לו סטירה בלחי, בני סיפר כי המטפלות שהיו בהפסקה ראו והענישו אותו והילד אמר לבני סליחה ,יש לציין כי הילד הזמין את בני אליו הבייתה ואימו מאוד נראית אישה נחמדה. אני חושבת שבני מאוד הושפל ואף הרגשתי כך מבני שאלתי היא: האם להתקשר למורה בביה"ס ולהודיע אף לה. להתקשר לאימו של הילד המכה לצערי בני מרביץ לא פעם לאחותו בבית, אני מסבירה רבות שאסור להכות, אתמול בני משך לי את משקפיי וזרק אותם מה דעתך

שלום גלית, אני יודעת כמה קשה לנו לשמוע שמישהו או משהו פגע במי שיקרים לנו. מדברייך אפשר להבין כי התקרית בביה"ס טופלה באופן הראוי, ולא בטוח שנכון להמשיך ולתת לה נפח מעבר לכך. אחרי הכל, את מציינת שהילדים נשארו חברים ושאת מחבבת את אמו של הילד התוקף. נסי לבדוק עם עצמך מנין מתעורר אצלך הצורך להמשיך ולפעול עוד. את מציינת, במקביל,כי הילד שלך נוטה להתנהגות תוקפנית ואלימה בבית, ולטעמי נכון להפנות את האנרגיות כרגע דווקא לזה, בעיקר בניסיון להבין מה עובר עליו ומתוך איזו מצוקה רגשית הוא פועל. כמו שאני רואה את הדברים כרגע, יש לתת מענה לקשיים הרגשיים שלו (לבד או בעזרת איש מקצוע) יחד עם עמדה ברורה וחד משמעית שהתנהגות אלימה לא תתאפשר בבית או מחוצה לו. בהצלחה ליאת

האם כל מה שהילדים שלנו, ובכלל זה גם המבוגרים מתנהגים, קשור בפן רגשי כזה או אחר? אנא הסבירי.

יש לי ילד בן 9 עם בעיית קשב וריכוז מטופל בריטלין. בעייתי היא שתפסתי אותו כמה פעמים גונב לי מהארנק כסף 20 שקל 40 שקל וכו' גיליתי גם שלקח לחמי 10 ש"ח בלי רשות וגם מידי פעם שם לעצמו בקלמר דברים של ילדים אחרים... מה עליי לעשות? אני מעירה לו מענישה מסבירה וזה כאילו "נכנס מפה ויוצא משם". אני פוחדת שלא יהיו לו חברים וזה רק יילך ויחמיר הוא לא רואה את זה בבית וזה ממש מדאיג אותי. אודה על תשובה מהירה.

שלום סיוון, גניבות אצל ילדים צעירים יכולות להיות קשורות בקושי בדחיית סיפוקים. כלומר: אם אני רוצה משהו, הוא חייב להיות שלי ומיד. תוכחות ואיומים לא תמיד יעילים במקרים כאלה, לפחות כל עוד לא מטפלים בבעיה האמיתית. היכולת לדחות סיפוק ולשאת תסכול ("אני מאד רוצה, אבל אין, אז אני אתאפק ואחכה עם זה") היא יכולת נרכשת, וכהורים יש לנו תפקחד מכריע בהקנייתה ההדרגתית. הורים "טובים מדי" המעניקים לילדיהם בלי סוף, חוסכים מהם את ההזדמנות ללמוד להתמודד עם אכזבה ותסכול. במקרה של בנך, לדעתי יש לפעול בשני מישורים. ראשית יש לגבש אופן תגובה חד משמעי ועקבי בכל פעם שמתגלה גניבה. כלומר - לגרום לו להחזיר את הגניבה, להתנצל ולהפעיל סנקציות מתאימות והולמות את ה'עבירה'. זכרי שעונש שרירותי וכבד מדי יכול להחמיץ את מטרתו ולגרום לתחושת מרירות וזעם. במקביל, אני חושבת שעליכם לקבל הדרכת הורים, שתסייע לכם לבסס יכולת טובה יותר של הצבת גבולות. זה חשוב תמיד, וחשוב אפילו יותר מול ילד אימפולסיבי, הסובל מהפרעת קשב וריכוז. בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת ה- 18 מטופלת כשנתיים אצל תזונאי ופסיכולוגית קלינית בשל מה שהפסיכולוגית קוראת לו הפרעת אכילה או אנורקסיה. אשתי יותר מעורבת בהליך ממני (אני אחראי בעיקר על הסעות ותשלומים). בכל זאת אני מתקשה להבין, ועל כן שאלתי: בתי לא נראית לי רזה כפי שמצטיירת בעיני חולה במחלה הזו. לא יכול להיות שהיא לא אוכלת שכן אני רואה אותה אוכלת בעצמי. מצד שני, היא מטופלת כבר זמן רב ולא ברור לי מה קורה, למה היא צריכה טיפול כזה ואיך אני יכול לדעת שהוא אכן עוזר לה. מבחינת משקל היא דוקא נראית לי יותר רזה בתקופה האחרונה, למרות שאיני יודע בודאות, וזה עוד דבר שלא מתיישב עם כך שהיא בטיפול כבר כלכך הרבה זמן. אשמח להבהרה של הנושא:, איך מטפלים בדרך-כלל, איך יודעים שהיא באמת חולה, איך יודעים שהטיפול טוב ומועיל אם היא אכן זקוקה לו, וכמה זמן הוא אמור לקחת. תודה מראש.

שלום יוסף, אנורקסיה מוגדרת כאחד המצבים המדאיגים ביותר בפסיכיאטריה, בהיותה הפרעה "מתדרדרת" העלולה להוביל למצבי חירום ואפילו למוות. עליך לשמוח מאד שבתך מטופלת ונמצאת במעקב תזונתי ופסיכולוגי, שכן בנות רבות מסרבות לשתף פעולה, והוריהן נואשים וחסרי אונים. לאנורקסיה יש פנים מגוונות והיא יכולה להיות קשורה בהיבטים משפחתיים, אישיותיים, תרבותיים, וכולם גם יחד. אתה צודק בבקשתך ללמוד עוד על ההפרעה ועל הדרכים לטפל בה. נדמה לי שכאבא, מגיע לך להיות מעורב גם מעבר להסעות ותשלומים. אני מציעה שבשלב הראשון תחפש מידע דרך גוגל (הקלד את המילה "אנורקסיה" או "אנורקסיה נרבוזה"). לאחר הקריאה תבין בודאי שקשה מאד לנבא מראש את אורך הטיפול, בעיקר בגלל שכל מקרה שונה במופע ובעוצמה ממקרים אחרים. אני מאחלת לכולכם הרבה סבלנות ובריאות, וכמובן ניצחון גורף במערכה על שלומה של בתך. בהצלחה ליאת

שלום לליאת, חיפשתי לי בית חדש, במקום זה שיתרוקן בעוד שבועיים, וגיליתי בהפתעה גדולה (ונעימה )אותך פה! :-) בדקתי כמה פעמים שאני לא טועה... אבל לא, נראה לי שזו את :-) אז רק ברכות על הבית החדש שהחלטת לבנות פה... נעים רק לדעת שגם את פה, ממש מעבר לקיר. אני יודעת, אני יודעת, לא אכתוב כאן- זה בית חדש לצרכים אחרים, אבל מכל הלב שמחתי שעוד יש ליאת וירטואלית ושעוד אפשר להציץ למילים הרגישות שלה ולעצום עיניים בהנאה.. תהני, יקרה (הלוואי והייתי אמא, כך יכולתי לכתוב בלי תירוצים.. ;-) צ'פחה על השכם וחיוך ממני :-) (איזה כיף!) לילך

איך התרגשתי לגלות את שמך התכלכל שוב בין דפי האתר... (אני אלחש לך בסוד שההתרגשות הביאה איתה דמעות...) אני חושבת עליך המון בימים האחרונים. את בטח מבינה למה. רק רוצה לאחל לך המון בהצלחה בפורום החדש, אני שמחה שאוכל ללגום לי עוד ממילותייך, ככה סתם מידי פעם, כמה אני אוהבת לקרוא אותך כותבת על ילדים... (רק תישארי כאן עד שיהיה לי אחד משלי, טוב?) געגוע עם חיוך חם (וד"ש מהג'ינג'י...) נועם

רק קפצתי להגיד תתחדשי ובהצלחה!! כיף לראות שאת פה.... :)

בנות יקרות, מקווה שלא תכעסו שריכזתי אתכן בעץ אחד. טוב לחזור, וטוב לפגוש פנים מוכרות ואהובות. מודה לכן על המילים הטובות ועל איחולי ההצלחה להתראות רק (!) בשמחות ליאת נ.ב - ד"ש חוזר וחם לג'ינג'י, שבטח כבר הגיע לגיל ההתבגרות...

מדוע ילדים נוטים לא פעם להוציא לשון בזמן שנדרש מהם להתרכז, כל זאת בלי שהם מודעים (שמים לב) לזאת? בתודה מראש.

שלום חסי, אני לא בטוחה לאיזה סוג של הוצאת לשון את מתכוונת. לפעמים, בעת הקשבה הפה נפער והלשון מבצבצת, ולפעמים בשעת ריכוז ומאמץ (ציור או כתיבה) הלשון יוצאת יותר. גם לגילו של הילד יש משמעות. כדי להעריך האם מדובר בבעיה (דנטלית או אחרת) בסרבול מוטורי זמני או במשהו אחר כדאי להתייעץ עם גורם כלשהו מתחום הפיזיולוגיה (רופא, קלינאית דיבור או מרפאה בעיסוק). בברכה ליאת

שלום ליאת הילד הזה הוא אני ואני בת 22. חשבתי לשאול אותך משום שהייתה לי תחושה שמדובר במשהו פסיכולוגי (כי הנושא הזה מעלה בי אסוציאציות של ילד מפגר) ואני יודעת שזה קורה הרבה לילדים (גם לרגילים..?). אני תוהה אולי באמת יכול להיות שבאמת מדובר במשהו דנטאלי..?? אציין שאני בחורה אינטליגנטית ומוכשרת. אני עוסקת הרבה באומנות ומכאן ההיתקלות במקרה זה. יש לציין שזה מביש אותי ומפריע לי - במיוחד מכיוון שבדרך כלל ילדים הם אלו שנוהגים כך (הכוונה שלי הייתה להוצאת לשון, מתוך ריכוז וחוסר שימת לב, בזמן ציור, רקמה וכדומה) אני לא יודעת אם אני בדיוק שואלת שאלה או לא, אולי אני פשוט מנסה להבהיר יותר את הסיטואציה ואולי (מבינה זאת תוך כדי כתיבה) אני מנסה לשאול האם לדעתך, הואיל ואני כבר אישה היום, ולא ילדה, האם לדעתך מצב זה מעיד על איזשהו בעיה קלינית פסיכולוגית? ריכוז? משהו..? ושוב תודה ויום שקט.

שלום רב, ביתי בת שנתיים ו7 חודשים, נגמלה מחיתולים מעט לפני גיל שנתיים בצורה חלקה לחלוטין (גם בלילה). בשבועיים האחרונים היא עושה את צרכיה פעמים רבות במכנסיים גם בבית וגם בפעוטון ,נראה שממש בכוונה ומתוך בחירה. כאשר מדי פעם בכל זאת מבקשת ללכת לשירותים. יש לציין שלאחרונה נוהגת לשחק במשחקי "תינוקת". חשוב לציין כי היא אחות תאומה - אחיה טרם נגמל ולאחרונה שבר את ידו והוא עם גבס- דבר שמושך תשומת לב כלפיו, כמו כן הוא היה קצת חולה לאחרונה. אנו נוטים לחשוב שהכל נובע מתשומת הלב לה זוכה אחיה מהסביבה, למרות שאנו משתדלים לשבח אותה הרבה ולתת לה הרבה תשומת לב. העצות שקיבלתי היו - לא להתרגז כשזה קורה פשוט להחליף לה והעניין יעבור מעצמו וכמובן לשבח כאשר הולכת לשירותים - זה מב שאני עושה. כאשר אני מנסה לשאול אותה מדוע אינה מבקשת ללכת לשירותים היא פשוט מתעלמת ולא עונה לי איך להתייחס לכל הנושא?

שלום יערה, אני נוטה להסכים עם ההשערה שמדובר בנסיגה זמנית, המשקפת אולי תחושות קנאה ו"ננטשות" זמנית. מעבר לעצות הטובות והחכמות שקיבלת, נסי להתחבר ב-א-מ-ת למצוקה שלה, להבין את מניעיה, ולמצוא בתוכך את המקום הרך והחומל כלפיה למרות המטרד הזמני של החלפת המכנסיים. גם רגעים קטנים של 'אקסטרות', רק בינך ובינה, יכולות לחולל פלאים לתחושה שלה. בעיני, חלק לא פחות חשוב הוא מתן התוקף וההבנה למה שהיא מרגישה. הרבה פעמים יש לנו נטייה לומר "את לא צריכה לקנא, אנחנו אוהבים את שניכם באותה מידה", אבל זו אמירה מבלבלת ולא קרובה לחוויה שלה. לפעמים עדיף לומר משהו כמו "בזמן האחרון כל הזמן התעסקנו באח שלך, וזה בטח היה לך קשה וקצת עצוב. אני רואה שאת משתדלת, ואוהבת אותך נורא, גם אם זה יצא קצת ממרחק". הרבה בריאות לכל החולים והפצועים ובהצלחה ליאת

יש לי בן שנתיים, ילד חייכן רגוע אוהב חם מחבק תקשורתי, יש לי רק בעיה אחת איתו - הוא לא נותן לי לטפל בו (לי ספציפית כי עם כל היתר המצב טוב יותר - בגן ועם הסבים..) בזמן החלפת חיתול/הלבשה/סירוק הוא משתולל, בועט בי בעיטות ממש חזקות מנסה לברוח.. ניסיתי כל מני טקטיקות - לא מצליחה לגרום לו להפסיק. לפעמים רק צרחות עוזרות, אבל זו עזרה נקודתית שברור לי שהשלילי בה עולה על החיובי. אני המטפלת העיקרית, אין אבא בתמונה כך שאין לי במי להעזר. אני מתחילה כל בוקר בבכי (שלו ושלי) ואני מרגישה שהגעתי לקצה, אני חייבת פתרון. ועכשיו. יש להתנהגות הזו (שברור לי שמאפיינת את גיל שנתיים האיום) פתרון? תודה.

שלום אבישג, צר לי לשמוע שאת כל כך נואשת. אני מבינה את הקושי, אך מאמינה שמוקדם מדי להתייאש. יתכן שיש כאן השפעה של "גיל שנתיים האיום", אך גם אם כן, נראה שמדובר בהחרפה של מאבק כוח ממושך יותר, או - כמו שזה נראה מכאן - קושי שלך לשמור על עצמך מפני התשה ועויינות. אפשר להניח כי כאם חד-הורית, חשוב לך להוכיח (לעצמך! לעצמך!) שאת אמא נהדרת, המתפקדת ללא דופי ועומדת במבחנים המתישים של האמהות. אלא שאמא טובה היא לאו דווקא זו שאינה כועסת לעולם. להפך. כאמהות, עלינו לשמור על הכוחות, על הסבלנות ועל רווחתנו הנפשית. כדי להשיג מטרה זו, אנו נאלצות לדרוש (כן, אפילו מתינוק רך או פעוט בן שנתיים) לשתף פעולה ולעזור לנו לטפל בו. כאשר את מאפשרת לבנך להשתולל, להתנגד לטיפול שלך, וחמור מזה - לבעוט בך בחוזקה - את מאפשרת לו להכתיב את ההתנהלות ביניכם, לערער את סמכותך כהורה ולאפשר הצטברות של עוינות וכעס אצלך, המתפרצים בסופו של דבר בצעקות. לכן, בזמן החלפת חיתול, עליך להיות מאד החלטית ותקיפה (לא תוקפנית!) ולפעול ללא כל תגובה עד שתושלם המשימה. בזמן שאת מלבישה אותו אל תנסי להתנחמד או לנזוף, והשתדלי לשמור על ארשת נייטראלית ככל האפשר. במידה והוא בועט בך, תוכלי לאחוז ברגליו חזק, לעצור אותו ולומר בשקט "אני לא מרשה לך לבעוט בי". אם הוא ממשיך, תוכלי לנסות לקום משם ולעשות משהו אחר, שוב, מבלי לומר דבר, גם אם הוא נשאר חצי-לבוש. אפשר לומר משהו כמו "אתה כנראה רוצה להתלבש לבד. אם תרצה את עזרתי אשמח לעזור". זכרי שהורה סמכותי משרה ביטחון ושקט על ילדים בכל גיל, וכאם חד הורית המשימה כולה עליך. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת באופן יעיל, תוכלי להיעזר בהדרכת הורים ממוקדת, ולקבל עוד כלים. אשמח לשמוע איך הולך ליאת

שלום וקודם כל תודה רבה רבה על תשובה לשאלה שכבר שאלתי. יישור כוחך !! שאלתי, בני בן 3, הזמנתי לנו כרטיסים להצגה של "עוץ לי גוץ לי" לפני כמה חודשים הוא מאוד אהב את זה והיינו צופים ב DVD בבית. היו לו רגעים של פחדים, ואז הוא היה קורא לי שאשב לידו. אני מאוד מאוד רוצה שנלך לראות את ההצגה(וכמו שאמרתי כבר קניתי כרטיסים) וממש חשוב לי לא לפספס את זה. אמרתי לו , והוא אמר שהוא לא רוצה, נסיתי לדבר איתו והוא אמר שהוא מפחד מ"אישון" (דמות בהצגה) תעזרי לי, מה אני יכולה לעשות כדי לשחרר אותו קצת מהפחד, הרי שאני יודעת שהוא כן אוהב את זה, אוהב את השירים.. (ההצגה רק בעוד חודש וחצי) תודה רבה רבה.

שלום אתי, תרבות, ממש כמו המזון שאנו מגישים לילדינו, צריכה להיות מוגשת להם במנות קטנות, כשהיא מותאמת לגיל ולצרכים. הצגות ילדים הן דבר נפלא, אך יש ילדים המצליחים ליהנות מהן רק בגיל חמש, שש או שבע (ויש מי שאפילו מאוחר יותר). הישיבה באולם חשוך עם מאות ילדים נוספים, המוסיקה הרועשת, ואפילו סיפור העלילה - עלולים לאיים מאד על ילד בן שלוש. קשה לנבא מכאן כיצד בנך יגיב לישיבה באולם ואיך אפשר לעזור לו להשתחרר מהפחד. עליך לזכור שהישיבה על הספה בסלון, מול הDVD, שונה מאד מהישיבה באולם החשוך. אישית, אני מאמינה שלילד רגיש יש ממילא כל כך הרבה התמודדויות ואתגרים בחיי היומיום, עד כי אין צורך לחשוף אותו למה שלא חייבים. אם את בכל זאת מתעקשת, תוכלי לשבת ולראות יחד איתו את הסרט שוב ושוב, לשיר איתו את השירים ולבחון את תגובותיו ל"אישון". אם תראי שהפחד מתקהה בהדרגה, תוכלי לנסות ולהציע לו שוב ללכת להצגה. בכל מקרה, מומלץ - לפחות בפעם הראשונה - להבטיח לו שבמידה וירצה לצאת, הוא יוכל לעשות זאת מיד. הידיעה הזו נותנת תחושה של שליטה ויכולה להפחית התנגדות וחרדה. בהצלחה ליאת

יש לי נכדה בת 5 וחצי, יפיפיה אמיתית עם שיער מתולתל וארוך, זוכה למחמאות מהסובבים אותה, אבל הילדה שונאת את עצמה!! שונאת את השיער שלה, אומרת שהיא מכוערת וכל בוקר עושה בעיות עם היציאה לגן על צורת התסרוקת. כלתי מעירה אותה מוקדם כדי שיהיה להן מספיק זמן בבוקר, אבל שוב, כל בוקר סיפור סביב השיער.בגן הכל עובר לה והיא שוכחת מכך. מה עושים ולמי פונים? תודה, חנה

שלום חנה, קריאה ראשונה של פנייתך העלתה חיוך על פני, כי כאישה קל מאד להזדהות עם ההתבאסות מול מה שמכונה באנגלית bed hair day (יום רע, בו השיער לא מסתדר לנו). נשים מבלות שעות רבות בהתעסקות בשערן (חפיפה, סירוק, תספורות, צביעה, החלקה, תלתול, ומה לא). אני מסכימה איתך שבגיל חמש וחצי זה בהחלט מוקדם מדי, בעיקר כאשר זה הופך מוקד התעסקות כל בוקר וצובע את תפיסותיה ביחס לעצמה. העובדה שבגן הכל נשכח יכולה (אולי) להצביע על כך שמדובר בדרך יעילה להפעיל את אמא, שבאופן כלשהו נענית לזה או רגישה לזה בגלל סיבותיה שלה. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא לנסות ככל האפשר לא לשתף פעולה עם שיגעון הבוקר, ולהימנע מעיסוק יתר בנושא. אפשר לסייע לה לקלוע צמה או לעזור לה לאסוף את השיער, אך כל דבר נוסף שתרצה (כמו למשל לפרק ולעשות משהו אחר) יצטרך לחכות לצהריים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, עקב סכסוך משפחתי החליט אחי לנתק את שני ילדיו מהמשפחה (בן 5 ובת 2). אני בקשר עימו ולפי דבריו אחייני בן החמש שואל מידי פעם על סבתו,סבו והדודות,מבקש שיגיעו ליום הולדת וכו'. יש לציין כי הילד היה מאוד קשור למשפחה,ואהב להיות במחיצתם. הורי ואחיותי חושבות לשמח את הילד,ולפגוש אותו (כנראה באזור גן הילדים) על מנת לתת לו מתנות. אני חושבת שזה ישמח אותו למספר דקות אך יבלבל את הילד לאחר מכן מכיוון שלפי מה שאני מבינה הילד לא באמת מצליח להבין מדוע הוא לא יכול להתראות ולדבר עם המשפחה. אחי מתגורר מאוד קרוב למשפחה,וגן הילדים גם כן קרוב. האם לדעתך מפגש כזה עלול להזיק לילד ? האם אפשר לצמצם את התיסכול של הילד למרות התעקשותו של אחי להמשיך בניתוק?

שלום אילנה, נתק במשפחה הוא דבר קשה, שגובה מחירים כואבים מכל הצדדים. עבור האחיינים הקטנים שלך מדובר באמת בהפסד כואב של סבים ודודות. למרות הרצון הטוב, אני חושבת שעליכם לכבד את הבחירה הנוכחית של אחיך, ולא ליצור קשר עם ילדיו ללא הסכמתו. אני לא חושבת שמפגש כזה בהכרח יזיק לילד, אך הוא יכול להעמיק את הקרע עם אחיך, שעלול לכעוס מאד כתוצאה מצעד כזה. בעיני, עדיף לספר לו על הגעגועים של ההורים והדודות לילדיו, ועל רצונם לשמור על קשר איתם. אם הוא ירשה לך לקחת לפעמים את הילדים לסבתא, זה יהיה נחמד, ואם לא - עליכם לכבד את החלטתו, גם אם היא מכאיבה. אולי ברוח הפסקת האש הטרייה, משהו יזוז גם אצלכם, ויבוא שלום על כולנו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת בני בן ה-5 סובל מהפרעת קשב וריכוז, הגננת טוענת שבגן הילד מתנהג יפה,אך איך שיוצאים לחצר הוא יורק ומרביץ וכו'. שאלנו את הילד מדוע והוא אמר שמשעמם לו. אני מניחה שלילדים לא נעים ואולי הם מתרחקים. ניסינו להסביר לו שאם לא ירק וירביץ לילדים יהיה יותר נעים לשחק איתו אך זה לא ממש עזר. יכול להיות שקשה לו לתקשר עם הילדים וזו הדרך שלו? כיצד אפשר לעזור לו ? האם יש חוגים או משחקים שיכולים לתרום לו? תודה

שלום רותם, יש ילדים - במיוחד כאלה הסובלים מהפרעת קשב וריכוז - המתפקדים היטב בסביבה מאורגנת ומו?ב?נ?ית, כאשר ברור להם מה מצופה מהם, ובנוכחותו המתווכת של המבוגר. לעומת זאת, במצבים פחות ברורים, של פעילות חופשית, הם מתקשים לתפקד ביעילות. את מתארת התנהגות אימפולסיבית ותוקפנית, שיכולה להיות קשורה לגורמים שונים, הקשורים או אינם קשורים להפרעת הקשב (או קשורים אליה בעקיפין). יהיו הסיבות אשר יהיו, מול התנהגות מהסוג שאת מתארת חשוב להציב סייגים ברורים, ולאכוף אותם באופן עקבי ובלתי מתפשר (ממש כמו שקורה בתוך הגן). הילד מסביר את התנהגותו כביטוי ל"שיעמום", אך יתכן שהוא מתכוון בכך לתסכול והאכזבה מול דחייה או התרחקות של הילדים האחרים, וצריך - לכן - ללמד אותו להתמודד בדרך אחרת עם תסכול וקונפליקט. הסבר אפשרי אחר יכול להיות קשור לבעיה הנלווית, לעיתים, להפרעת קשב וריכוז, והיא קושי באינטגרציה חושית. יש ילדים המגיבים בעצבנות או בזעם לכל מגע או גירוי תחושתי בגלל רגישות יתר. אפשר בהחלט לטפל בזה (לאחר אבחון) בעזרת מרפאה בעיסוק. מאחר ואת מציינת שהילד שלך כבר קיבל אבחנה, יש טעם לקרוא שוב את דו"ח האבחון, להתמקד בהמלצות המאבחנת, ולסייע בהתאם לקשיים. לפעמים הדרכת הורים ממוקדת יכולה לסייע במחשבה על אופי ההתערבות, ועל הכוונת ההורים והצוות החינוכי של הגן. בהצלחה ליאת

שלום לך ליאת, אני דודה לאחיינית בת 5. התוודעתי לכך שאחיינתי בת ה-5, כעין נפשי, ילדה יפה וחכמה מאוד ויקרה לי מפז, אוננה מול הטלוויזיה כמה פעמים ואחותי צעקה עליה ואמרה לה שהיא עושה דברים משוגעים. כשצעקתי על אחותי ואמרתי לה שזה דבר טבעי שכולנו עשינו בילדות, היא אמרה שזה משוגע ושהיא לא עשתה כאלה דברים בילדותה. הדבר מציק לי כבר כמה זמן מאחר ואני מפחדת שזה ישפיע על אחיינתי באופן שלילי ויגרום לה לעכבות בהמשך. מה את חושבת על כך?

שלום רב, אוננות, כמו שאמרת לאחותך נכון, היא דבר טבעי ובריא. זוהי התנהגות מינית לגיטימית שאין בה כל גנאי או חולי. אני רוצה להאמין שתגובתה של אחותך שיקפה את המבוכה הרבה שהיא חשה מעצם זה שהאוננות נעשתה בפרהסיה, לעיני אנשים אחרים. ולכן, ההתערבות הרצוייה במקרה כזה היא להסביר לילד שמה שהוא עושה - גם אם מאד נעים ונחמד - חייב להיעשות בפרטיות גמורה, בחדרה, ולא בנוכחות אנשים אחרים (כולל בני משפחה). אם יהיה צורך, אפשר להפסיקה בעדינות גם 'בזמן אמת', ולשלוח אותה להמשיך בחדר, זאת ללא ביטויי כעס או העלבה. את מוזמנת להדפיס את תגובתי זו ולהביאה לאחותך. היא, כמובן, מוזמנת להגיע לכאן ולהתייעץ ישירות.

תודה על תגובתך ליאת. אני שאלתי לגבי העכבות שזה יכול להשאיר בנפשה של הילדה. לגבי אחותי והתגובה שלה לאירוע, יכול להיות שאחותי אינה "נאורה" כמותי ואינה יודעת איך להגיב לאירועים כאלה והיא מבטאת אך ורק את מה שהיא יודעת, כי גם אנחנו גדלנו בבית כזה שמאוד כעסו עלינו אם עשינו זאת ולכן זה השאיר בי אי אלו עכבות כיום ולאחר טיפול מיני אינטנסיבי, העכבות האלו אולי קצת "התרככו" (למרות שאי אפשר לדעת זאת בוודאות כרגע). אני חושבת שהסוגיה הזו חשובה מאוד ובכל הנוגע אלי, התגובה הכועסת והמדכאת השפיעה עלי רבות כאדם בוגר. אז לא כולם נאורים ולא כולם מכירים את "הכללים" על בוריים. אני חושבת שהעניין קשור בחינוך - ויש השלכות ששייכות לסביבה ממנה הגעת. כמו כן, לא כולם למדו על פרויד באוניברסיטה. מכאן שיש לדעתי להפעיל נקודת מבט רב תרבותית בכל הנוגע לנושאים אלו. מקווה שאקבל תשובה לגבי העכבות שזה יכול להשאיר בנפשה של הילדה התמימה והזכה...

שלום ואני מקווה שהגעתי למקום הנכון יש לי ילד בן 3. הוא מצייר פנים עם עיניים בלבד בתוך, וידיים שיוצאות מכיוון האוזניים. האם צריך לדאוג בגיל הזה?האם להגיד לו משהו? תודה רבה

שלום אתי, המעבר ההדרגתי משרבוט לציור דמות אדם מתרחש בגיל הרך, ומתאפשר הודות לשכלול הויזו-מוטורי (תיאום עין-יד) וההתפתחות הקוגניטיבית. בנך נמצא כנראה 'בדרך', ציוריו נראים תואמים למצופה בגילו, ואין להם כרגע ערך אבחנתי רב. הרשי לו לצייר באופן חופשי, ללא הערות או הכוונות, ובכך תאפשרי לו לרכוש מיומנות חשובה וליהנות מחופש יצירה וביטוי. בברכה ליאת

שלום, אני אימא לילד בן 16. מאוד מטריד אותי שאני לא יודעת מה קורה לו כשהוא לא בבית. הוא מסתובב עד השעות הקטנות בחוץ עם חברים, שחלקם מאוד לא מוצאים חן בעיני. על כל הנסיונות שלי לדבר איתו ולשאול הגיב בכעס או התעלם. אני יודעת שהוא שותה אלכוהול ואולי גם מעשן. ניסינו מספר פעמים להציב לו גבולות של שעת החזרה הביתה אך אינו עומד בגבולות אלה. אני גם חוששת לעמוד על שלי כי אני פוחדת שאז הוא בכלל לא יספר כלום. התחושה היא שאני מנותקת לגמרי ממה שקורה לבן שלי ואין לי שום שליטה על מה שמתרחש בחייו. הייתי מאוד רוצה לקבל עצה מעשית על איך עלי לנהוג במצב זה. תודה, מירה

שלום מירה, אחת המשימות המרכזיות שלנו, כהורים, היא להתאים את עצמנו לצרכים המשתנים של ילדינו לאורך שנות התפתחותם. תקופת ההתבגרות, בעיקר בשליש האמצעי שלה, מציבה אתגר לא פשוט בפני ההורים, על רקע הצורך הגדל והולך בעצמאות ומרד. בשלב זה בחיינו, עלינו להכיר בכך שיהיו יותר ויותר "שטחים מתים", בהם לא נדע בודאות מה הילד שלנו עושה, עם מי הוא מתראה, ובמה הוא מתנסה. זוהי חוויה חדשה ומטרידה, בעיקר להורים עם צורך חזק בשליטה או עם דרגות גבוהות של חרדה. בשלב זה משתנים חוקי המשחק, כשהמרוויחים הגדולים הם מי שמצליחים לשמר או לייצר מחדש תקשורת טובה בבית. תקשורת טובה היא היכולת להידבר מתוך כבוד הדדי וסובלנות, ומתוך נכונות לשאת ולתת באופן הוגן במצבים של ניגוד אינטרסים. את מצליחה לזהות נכון את הצורך בתקשורת (הרי לא נוכל, טכנית, להשגיח לאן ילכו, עם מי, ועם מי לא), אך מתקשה - אולי בגלל החרדה - לעשות זאת באווירה הנכונה. כך, מה שנחווה בעינייך כהתעניינות, נתפס בעיניו כחקירה, חטטנות או השגת גבול. חשוב להדגיש כאן, שתקשורת טובה אינה עומדת בסתירה להצבת גבולות ואכיפתם. ה'קונץ' הוא להתעניין באמת במה שהוא אוהב ועושה, מתוך עמדה מכבדת ולא שיפוטית, יחד עם עמדה תקיפה ובלתי מתפשרת כלפי התנהגויות מסוכנות כמו צריכת סמים ואלכוהול. כאן נכנסת שוב היכולת לנהל משא ומתן (למשל- "אני לא אוהבת שאתה מעשן סיגריות, אבל אני מוכנה להשלים עם זה כל עוד תבטיח לי שלא תיגע בסמים ואלכוהול"), כמו גם היכולת להכיר בכך שלא על הכל נסכים. ועוד מילה קטנה על גבולות - גם בגיל ההתבגרות קיים הצורך בדמויות סמכות חזקות ועקביות. אל תהססי מלקחת על עצמך את התפקיד, כולל הפעלת סנקציות כשצריך. כדאי לאוורר את הכללים הישנים ולבחון אותם בהגינות לאור המצב החדש. לאחר שהוסכם מה מותר ומה אסור, קל יותר לשני הצדדים לכבד את הגבולות. בהצלחה ליאת

בני בן שלוש ועשרה חודשים, חכם, נבון ומפותח הרבה הרבה מעבר לגילו. הוא חלש פיסית ויחסית נמוך. תמיד חינכנו אותו שאסור להרביץ. ואולם לאחרונה הוא נתקל באלימות קלה כלפיו ולא יודע איך לנהוג. הן בת דודה שלו והן חבריו בגן, קטנים ממנו או בגילו, לעיתים מציקים ואף מרביצים לו קלות. בני פשוט לא עושה כלום בתגובה, הוא "מתאבן", לא בורח, לא מגן על עצמו ואפילו לא מנסה לעצור את המכה. הוא מנסה לבקש עזרה ממי שלצידו, אם זה אמא ואפילו מחברים אחרים בגן. כשאין עזרה הוא פשוט מתאבן במקום וסופג את המכות וההצקות בצורה פאסיבית לחלוטין! ניסינו להסביר לו באחרונה כיצד להגן על עצמו, כלומר להדוף את ידי התוקף, לצעוק לו "די, תפסיק!" ולפנות לגננות. ואם אין עזרה בסביבה, אמרנו שמותר לו גם להחזיר. אבל גם אחרי שהסברנו לו וניסינו לתרגל - זה חזר על עצמו שהוא מתאבן במקום ולא עושה כלום. יש לציים שגם בגינה הציבורית לעיתים ילדים קטנים ממנו פשוט מזיזים אותו מדרכם כשהוא מפריע להם, והוא פאסיבי. כשילד דוחף אותו הוא נבהל ורץ אלינו בבכי. מה עושים??????

שלום אמיר, אכן, גידלתם ילד שוחר שלום... מעבר לחיוך, נדמה לי שאתה מעלה שאלה חשובה, הנוגעת לגבול הדק שבין פציפיזם אמיץ לפאסיביות או חוסר אנים. אם לילד שלך אין יתרונות פיזיים בולטים (הוא נמוך וחלש פיזית), הרי שההימנעות שלו מעימות פיזי מצביעה על בוחן מציאות טוב ושכל ישר. כדי שהתנהגותו לא תתפרש כחולשה או תהפוך אותו לקרבן, אפשר להדגיש את יתרונותיו הקיימים, כמו למשל את חכמתו או את הכישורים המילוליים שלו, ולרתום אותם כאסטרטגיה מפצה. אחרי הכל, כשאתה מבקש ממנו "להחזיר" לילד החזק שדחף אותו, אתה משאיר אותו בעמדה נחותה. במקום זאת עדיף לתרגל אותו לקראת התנהגות יעילה יותר מבחינתו (כפי שעשיתם נכון), כמו גיוס עזרה או הימנעות ממשחק עם ילדים אלימים. במקביל, אפשר לחשוב על חוגי העשרה היכולים לתרום לחיזוקו הפיזי ולרכישת ביטחון, כגון שחייה, רכיבה, ג'ודו, או כל פעילות ספורטיבית המותאמת לגילו. בהצלחה ליאת

שלום דר' לבני בן ה-11.5 בעיות שינה מזה כמה שנים שהחמירו בשנתיים האחרונות מתעורר בסביבות אחת בלילה ולוקח לו מספר שעות להרדם ואז קם עייף לביה"ס ניסיתי שיטות כמו לקרוא באמצע הלילה לשם הרדמות,,בלית ברירה הגעתי למצב של להרשות לו צפייה בטלויזיה על מנת להרדם אבל זה לא פיתרון הלכנו לפרופסור פילאר מומחה לרפואת שינה ומשיחתו עם הילד הבהיר שכנראה לא מדובר בתופעה פיסית אלא בעיית התנהגות בנוסף לסיפור השינה הילד די עצל וצריך דחיפה לבצע כל דבר נוקט הרבה פעמים בגישה שלילית הן לגבי עשיית שיעורים הן לגבי בני הבית,, יש לציין שכלפי חברים וובית הספר הוא בסדר גמור וגם ציוניו (אחר לחצים כמובן) הינם סבירים הילד אינו אלים אך לפי דעתי צריך שיחה איתו ועם אביו שלוקח את הדברים קשה מאד - מול פסיכולוג מייעץ מה דעתך ולמי ממליץ לפנות באיזור חיפה קריות והצפון? תודה מראש

שלום איילת, אני מסכימה עם הרעיון לפנות ליעוץ, שכן נראה שהפרעת השינה היא חלק מקושי רחב יותר בהצבת גבולות והפעלת סמכות הורית. לצערי, איני יכולה להמליץ לך מעל גבי הפורום על מטפל מתאים באזורך, גם כי איני מכירה וגם כי איני רוצה להפוך את הפורום לבימת פרסום. אם תצרפי כתובת מייל פעילה, אולי יוכלו מי ממשתתפי הפורום לשלוח אליך המלצות ישירות למייל. לטעמי, גם רופא הילדים שלכם יכול להיות כתובת טובה להמלצה. בהצלחה רבה ליאת

שלום, בתי בת 3 וחצי. בעבר עברה שתי "תקופות" של גמגום יחסית קשה ויצאה מזה לבד ומדברת יפה ושוטף (כלומר אין בעיה קלינית). לאחרונה שוב החלה עם גמגום קל (בעיקר כשהיא פונה לאחיה--היא "מגמגמת" את שמו). איך אפשר לדעת אם יכול להיות שמדובר בבעיה פסיכולוגית? (משהו מלחיץ אותה למשל .לא מזהה כרגע איזשהוא שינוי שיכול לגרום לכך.)

שלום לך, גמגום קל נפוץ מאד בקרב ילדים בגיל הרך. הוא יכול לשקף קושי רגשי חולף או הפרעה בשטף כתוצאה מתהליכי התפתחות נורמטיביים. קרוב ל- 80% ממקרי הגמגום בגיל הרך חולפים ללא התערבות (והמקרה שלכם מחזק זאת). מאחר ש אינך מזהה כל גורם לחץ נראה לעין, המתיני בסבלנות - מבלי להעיר או לתקן - עד שהתופעה תחלוף. אם הגמגום ממשיך בעקשנות לאורך זמן אפשר להתייעץ עם קלינאית תקשורת. במידה ויופיעו סממנים נוספים המרמזים על מצוקה (הרטבה, שינוים במצב הרוח, שינויים בהרגלי האכילה או השינה, וכד') התייעצי שוב. בשמחות ליאת

שלום. ביתי בת 8 עוד מעט בכיתה ב' תלמידה ממוצעת אך מאוד נחושה ועושה הכל בכדי להצליח בלימודים. עברה אבחון אצל פסכיאטר ילדים שאיבחן הפרעת קשב וריכוז קלה.טרם עשתה מבחן דידקטי למרות שלדעתי ישנה איזושהי בעיה וקושי בלמידה (שליפה איטית של חומרים נלמדים).מעבר לזה היא מאוד רגישה, מאוד מתייחסת לכל דבר שום דבר לא נעלם מעיניה ואזניה ואי אפשר ל"סדר" אותה. בסוף כיתה א' היו כמה מקרים שלא רצתה ללכת לביה"ס ואפילו מאוד בכתה. כיתה ב' התחילה אותו דבר: בכי וסירוב להגיע לביה"ס. אחרי חופשת סוכות היתה איזושהי הקלה במצב ועכשיו פתאום שוב מסרבת ללכת לבי"ס בטענה שיש יותר מידי משימות (לא מודה שקשה לה). לא בטוחה שהקשיבה למורה ושמעה את כל המשימות שיש הביתה. כל לילה בוכה בכי תמרורים מפני שלא בטוחה שסיימה את כל השיעורים ושבאמת עשתה את כל המשימות הנדרשות. אני כמובן שבודקת יחד איתה בדיקה יסודית רק כדי להרגיע אותה והסברתי לה (וגם מחנכת הכיתה) שהיא תלמידה טובה וגם אם באמת תשכח פעם להכין משימה זה לא נורא ויכול לקרות לכל אחד. היא מסרבת להירגע ואני מוצאת את עצמי אובדת עצות. אני מרגישה שהיא ממש במצוקה. כל יום יש את הריטואל הקבוע של הבכי בלילה עם התחנונים שלי שהכל בסדר ושהיא בסדר. כל בוקר היא מתעוררת מאוד מוקדם בבוקר לפני שאני יוצאת לעבודה ובוכה ומתחננת שאכתוב מכתב למורה ואוודא שבאמת הכינה את כל המשימות. אני ממש מרחמת עליה ומרגישה שכל יום אני שולחת אותה למלחמה שאינה יכולה להתמודד לבדה. עלי לציין שביתי מאוד אוהבת חברה אך משום מה לא מאוד פופולרית וחברות ממעטות להתקשר אליה ולהזמינה. לדעתי זו גם אחת הסיבות שמערערות את ביטחונה. מה עושים??? כמובן שאקח אותה לייעוץ אך מבקשת מכם עזרה ראשונה מפני שהיום כמעם נשברתי. באתי לקחת אותה מבי"ס ומצאתי אותה מתייפחת. היא לא הבינה מה המורה דורשת בשיעורי הביצ וכשנגשה אליה לבקש הסבר, המורה הסבירה אך היא כנראה מרוב לחץ לא שמעה כלום.מה עושים במצב כזה?.. איך אני גורמת לביתי לבטוח בעצמה ולהפסיק להטריד את עצמה. לתגובתך המהירה אודה

שלום רב, אני קוראת את התיאור שלך ומצליחה לשמוע דרכו את המצוקה וחוסר האונים של שתיכן. כמובן שיש טעם רב להמשיך את האבחון הדידקטי, לאתר את מוקדי הקושי ןלהציע את ההקלות הרלוונטיות. עם זאת, אני מסכימה שיש כאן תמונה של מצוקה רגשית, שגם אם מקבלת ביטוי בהקשר האקדמי, היא כנראה קשורה במשהו נוסף. התנהגויות של פרפקציוניזם, בעיקר פרפקציוניזם נוקשה כל כך, נקשרות בדר"כ לנושאים של דימוי עצמי, וצורך חזק בשליטה. איני יודעת דבר על נסיבות חייה של הילדה, על התמודדויות והתנסויות העבר שלה, ועל גורמים חיצוניים אחרים שיכולים היו לתרום להתפתחות דפוס כזה. זאת הסיבה לכך שבקליניקה, לפני כל התערבות טיפולית, נעשה בירור נרחב הנוגע לרקע ההתפתחותי, המשפחתי והבריאותי של הילד. כרגע, תוכלי לחשוב איך ואיפה אפשר להוריד ממנה לחץ (לא רק סביב שיעורי הבית), ולהחזיר לה תחושה של שליטה. תוכלי לחשוב למה היא כל כך פוחדת 'להיתפס' או להיענש, או למה הישגים נתפסים בעיניה כדבר גורלי כל כך. אני חושבת שהתייעצות עם פסיכולוג ילדים יכולה לסייע בהבנה טובה יותר, ולכוון לקראת התערבות מסייעת. לפעמים הדרכת הורים קצרה מביאה אתה הקלה משמעותית, ולו מעצם הפחתת החרדה והאשמה של ההורים. בהצלחה ליאת

i think you cant help it.. כי יבואו אחריך לאן שתלכי :) אבל מכבדת את המקום החדש שלך (ומקנאה בכל ה'ילדים', המתבגרים וההורים שלהם כן 'מותר' לדבר איתך כאן..) ומברכת אותך בהצלחה רבה רבה.. לפני זמן מה עברתי על ניירת שאגרתי, ומצאתי את המכתב האחרון שכתבת לנו.. (כן :) הדפסתי אותו) קראתי אותו שוב והתרגשתי מחדש.. זה העלה הרבה דברים.. גם נעימים.. ורגש געגוע.. היי ברוכה ליאת.. אציץ עליך פה.. נלקט את החסר, דרך היש.. את מכירה אותי בכל מיני שמות.. אז מסכמת ב.. אני. שבת טובה יקירה..

אני לא מאמינה ... ליאת .. ליאת .. יקרה ... מה שלומך ?... בחיי שהיית חסרה .את עדין .. איזה כיף לראות אותך פה. תאמת עדיין מרגישה ילדה קטנה בת 6 ?.. 9 ?.. הלוואי וזה היה מצחיק .. (עדין בשיחזורי העבר..) נו .. אז אני בת 31?... אבל ..מותר להיות פה?.. ברכות חמות על המקום החדש שלך כאן. בטוחה שתביאי רק עושר מעצמך. אוהבת . שרית (מהפורום הקודם .. שנתיים של ליווי .. אי אפשר לשכוח ככ מהר).. ו..איש השיחות שלי .. כן ..עדין .. שורד.. :-)

שלום שרית, תודה על הברכות. באמת נעים לחזור לבית החם של 'דוקטורס'. הפעם החלטתי להתמסר לטובת הקטנטנים. הפורום הזה מיועד אך ורק להתייעצויות סביב סוגיות פסיכולוגיות של ילדים, ולכן, כדי לדעת מה שלומך (ושלום האחרים) אצטרך לקפוץ לבקר בפורום של הגדולים, כמו שאני אכן עושה מפעם לפעם בהנאה. המשיכי בדרך החשובה שאת עושה ליאת

זה היה בהומור .. להתמסר לקטנטנים אמיתים זה אחלה. המון הצלחות במקום החדש, כיף לשמוע שאת מידי פעם .. מציצה .. :-) לילטוב.

אולי מגלגול אחר.. חלום שהשאיר בי טעם של זיכרון בוער. ברוכה השבה, התגעגעתי אז באתי.

ערב טוב לאלמונית הלבבית, קצת רווח, קצת נרגע, ושוב אפשר להעניק ולתרום והפעם לטובת הקטנטנים... תודה על קבלת הפנים ליאת

גם לי את מוכרת מפעם. בהצלחה!

יש לי ילד בן 5 שאובחן כ- ADHD. לאחרונה הוא נוהג להכניס יד מתחת למכנסיו, ואני מעירה לו ומבקשת להפסיק. היום היה קטע מוזר - בא חבר לבני הבכור והילד בן 5 ניגש ופעמיים הוריד לידם את המכנסיים. פעם אחת הוא הראה להם את ישבנו ופעם את הפין. הוא צחק על זה. הערתי לו והוא הפסיק. זה נראה לי מאוד מוזר. יכול להיות שבגן ילד אחר עשה לו משהו לא תקין? מאיפה הרעיון הזה?זה יכול להיות שילד סתם יעשה את זה?אציין שמעולם לא ראיתי אותו עושה משהו מיני לאחיו או לחברים. תודה

שלום ענת, הורדת מכנסיים בניסיון להצחיק יכולה להתאים לגיל חמש, הגם שכיום מושם דגש גם בגני הילדים על חשיבותה של צנעת הגוף ואיבריו. קשה להעריך מרחוק, ומבלי להכיר את הילד, האם מדובר במעשה קונדס או באיתות על מצוקה או התנסות קודמת בעייתית. אני נוטה להאמין שמדובר באפשרות הראשונה, אך ליתר ביטחון אפשר לשוחח איתו ולברר מאין צץ הרעיון. אחרי הכל, מעשים מעין אלה, מהווים הזדמנות טובה ל'שיעור' הנוגע לצורך לשמור על איברי המין מוצנעים, בעיקר בנוכחותם של זרים. בברכה ליאת

שלום רב! אינני יודעת אם זו הכתובת הנכונה אליהפניתי אולם אשמח מאוד אם תוכלו לעזור לי. נכדי בן 12 וחצי סובל מזה כחצי שנה ממצמוצים בעיניים. זה התחיל כשעמדו לעבור מעיר לעיר, לעבור בית ספר ונראה היה שזה מאוד מלחיץ אותו. במהלך התקופה זה בא והולך וכשזה פוסק כולנו שמחים עד ששוב מתחיל. עתה אמו פוטרה מעבודתה ( בהיי טק) , היא כמובן מאוד מודאגת לאור המצב במשק וזו סיטואציה לא נעימה. נראה שגם הילד מאוד דואג לאמו, מאוד חרד לה וכנראה להשלכות של זה ( כי הסבירו לו שעתה כשהמצב הכלכלי פחות טוב בבית יש לנסות להדק קצת את החגורה..... למרות שלא חוסכים ממנו אף חוג שהשתתף או רוצה להשתתף ובאמת נראה לי שמבחינת הילד הוא לא חסר דבר. בכל זאת בימים האחרונים המצמוצים מאוד חזקים ואני כסבתא מאוד מודאגת ולא יודעת איך לנהוג. האם לדבר עם הילד על זה? האם לתת לזמן לעשות את שלו וזה יכול גם לעבור ללא טיפול? האם יש איזה שהוא טיפול שיכול לעזור לזה ? אנא תשובתכם ואם עלי לפנות למישהוא אחר אודה לכם אם תפנו אותי לפורום המתאים. הרבה תודה רות.

שלום רות, נראה שפנית למקום הנכון, לפחות מבחינת הרלוונטיות שלו לבעיה שאת מתארת. מצמוץ הוא אחת הדרכים בהם ילדים רגישים מאותתים על מצוקה רגשית. העובדה שזה בא וחולף יכולה לאשש את ההנחה שמדובר בתגובה למצבי דחק השבים ומופיעים בחייו של נכדך. אין צורך להעיר לו על כך או לצפות שזה ייפסק כתוצאה מהמודעות שלו לכך. טוב יותר להתייחס לכך כאל איתות, ולנסות להבין מהי המצוקה שנחה תחתיו. כאן, אולי, המקום להדגיש את חשיבותו של המינון הנכון בכל הנוגע לשיתופם של ילדים במצבי משבר משפחתיים. לטעמי, חשוב שילדים יהיו שותפים מלאים למאמץ ולאתגר הנדרשים, למשל, בימים של משבר כלכלי. עם זאת, יש להתחשב בעובדה שיכולתם להתמודד עם מצבים היפוטתיים מוגבלת, והם עלולים לפתח דאגה קיומית ממש, וחרדה החורגת מממדי המציאות. חשוב, לכן, להעביר מסר הקורא לצמצומים והידוק חגורה, יחד עם מסרים מרגיעים שמדובר בקושי זמני שיחלוף ושיש מבוגרים אחראיים שידאגו לכך. לשאלתך האחרונה, קשה להשיב מכאן. מצבי דחק הם חלק מחיינו, ומרבית הילדים - גם החרדתיים והרגישים יותר - מצליחים להתמודד עמם בהצלחה. עם זאת, ישנם מצבים המטילים עומס רגשי עודף על הילד, ובמקרה כזה הוא יכול להרוויח מאד מהתערבות מקצועית. כדי להעריך את עוצמת המצוקה אפשר לבחון את מידת הפגיעה התפקודית, אם קיימת, בתחומי חייו השונים, דהיינו - בלימודים, בספורט, בחיי החברה, בהרגלי השינה והאכילה, וכו'. בברכה ליאת

שלום, מראש אני מתנצלת על אורך הפניה. בני כבן 3 וחצי. הוא ילד חברותי, אהוב על כל חבריו בגן, ילד שמח ושובב לא קטן. בני מאז היותו בן 3 חודשים, ישן לילה שלם. בני לא ישן בגן, אבל בשעה 19:00 הוא מבקש ללכת לישון, כמובן אחרי סיפור ועוד חיבוק ועוד חיבוק לא מתקשה להפרד ממני בשעת השינה, כמובן אחרי שאני מבטיחה שעד שהוא נרדם אני באה "לבקר" אותו. מיזה כחודשיים, אחרי כשלוש שעות שינה הוא מתחיל לבכות (תוך כדי שינה - אבל לא מתעורר) אני נגשת אליו בודקת שהכל בסדר, מלטפת, לפעמים נותנת לו לשתות קצת מים ואז נרגע. אני עוזבת את החדר ואחרי 5 דקות חוזר חלילה. לפעמים אני מוצאת את עצמי עושה זאת עשרות פעמים עד שהוא נרגע - מעטים הפעמים שהוא מתעורר לגמרי. אחרי כשעתיים שלוש הוא נרגע וישן עד 7:00 בבוקר. בבוקר הוא קם כאילו שלא קרה כלום, שמח ועליז. קורה לפעמים שהוא מתעורר בלילה ובא לחדרי ואז אני מחזירה אותו לחדר ומחכה לידו שירדם. מיותר לציין את הקושי שבענין אני מרגישה שכל יום שחולף גוזל ממני אנרגיה רבה כי השינה היא לא שינה. ניסתי לברר עם הגננת אולי משהו מציק לו בגן, אבל הגננת מעידה עליו שהוא אחד הילדים העליזים בגן, שמח ואהוב על כולם. התייעצתי עם רופאת הילדים והיא אמרה לי שלא לגשת אליו כל פעם כי זה יכול להיות שזו בעיית התנהגות שהוא פשוט רוצה אותי לידו. די קשה לי ליישם זאת כי אין לי מושג אם אכן זו "אזעקת שווא "או שהוא באמת צריך אותי. אודה לך אם תוכלי לייעץ לי בנדון, האם זו תופעה נפוצה בגיל הזה , אולי בגלל חלומות או דברים אחרים ובעיקר מה עלי לעשות. תודה דניאלה

שלום דניאלה, קשה לדעת מן התיאור שלך, האם מדובר בסוג של בעיית התנהגות, או בהפרעת שינה. ישנם מצבים המוגדרים כיציאה משינה עמוקה אל תוך מצב הכרה מוזר המשלב היבטים של שינה ועירות בו זמנית. זה קורה בדר"כ בשליש הלילה הראשון, ושכיח מאד בילדות. העובדה שהילד אינו זוכר דבר בבוקר וקם עליז וטוב לב, יכולה לרמז על סוג של הפרעת שינה דווקא, ולטעמי יש לברר זאת עם מומחי שינה לפני הפסיכולוגים (לפחות בשלב זה). ממליצה לך לחזור אל רופאת הילדים ולבקש הפנייה למעבדת שינה או למומחה בתחום זה. ליל מנוחה ליאת

שלום לך ליאת בתי ילדה יפה ונבונה בת 6, בחודש-חודשיים האחרונים חזרה ללכלך את התחתונים (ובמילים פחות 'יפות': עושה קקי בתחתונים). יש לציין שסבלנו מהבעיה הזו כשהיתה בת שלוש-ארבע אך מאז זה חלף. בבית לא קרה שום דבר מיוחד. יש לה אחות בת שנתיים. היא לא עושה כמות מלאה בתחתונים ולי נראה שהיא פשוט מתאפקת עד שבורח לה קצת ואז הולכת לשרותים. היא טוענת שהיא פשוט לא מנגבת טוב לפעמים אבל לי זה מרגיש כתירוץ כדי שלא נכעס עליה,כאילו שלנגב לא טוב זה פחות 'רע' מלעשות בתחתונים. שמתי לה מגבונים בתיק וביקשתי ממנה ללכת בזמן ולנגב היטב. הילדה נמצאת במסגרת של גן חובה וצהרון עד שעה ארבע. בהתחלה לא שלחנו אותה לחוגים שהיא אוהבת כשחזרה עם קקי בתחתונים וגם לא הרשנו לה לצפות בתכנית שאוהבת בטלויזיה, זה עבר ועכשיו שוב חזר. אני לא בטוחה אם נהגנו נכון ומה לעשות. אני מאד מודאגת מאחר והיא עולה שנה הבאה לכיתה א' . ביומיים האחרונים כשבאתי לקחת אותה מהצהרון הרחתי כבר מרחוק שעשתה, וגם הגננות אמרו. היא היתה כולה מרוחה כך שלא נראה לי שרק לא ניגבה טוב, מה גם שבשנה וחצי האחרונה היא ידעה לנגב מצוין וזה לא קרה. מה עושים??

שלום לאמא המודאגת, אוסף המאפיינים שאת מתארת יכול להיות קשור לתופעה מוכרת הנקראת "הצטאות" (אנקופרזיס). כמובן שאבחנה יכולה להיעשות רק לאחר בירור פנים אל פנים ולא דרך פורום אינטרנטי. אנקופרזיס היא הפרעת הפרשה שיכולה לנבוע הן מגורמים פיזיולוגיים (קשיים בשליטה בסוגרים) והן מגורמים רגשיים, הקשורים בדר"כ למאבקי כוח ושליטה בין הילד להוריו. לבד מההתמודדות עם בעיית הצרכים, קיימת גם התמודדות נוספת, עם לעג או דחייה מצד הילדים או הצוות המטפל, ועם ביטויים של כעס, אכזבה או מורת רוח מצד בני המשפחה הסובלים, לעיתים, מאי נוחות רבה בגלל ההפרעה. לכן, לפני הכל, מומלץ לערוך בירור אצל רופא הילדים, שישלול גורמים גופניים. מההיבט הפסיכולוגי, עיקר המאמץ מתמקד בדרך כלל בהפחתת המתחים במשפחה (כמובן שאין טעם רב בענישה, שיכולה רק להחריף את הבעיה) ובשכלול מיומנויות ה'טיפול העצמי' וההחלפה המהירה והשקטה של הבגדים ע"י הילד עצמו. חשוב לזכור שאחת מתופעות הלוואי העצובות של האנקופרזיס היא הפגיעה בדימוי העצמי של הילד והבידוד החברתי שלו. כהורים, מוטלת עליכם מטלה מאתגרת של סבלנות ואורך רוח, יכולת קבלה והכלה שנראית לעיתים כמעט בלתי אפשרית. הבשורה הטובה היא שברוב המקרים הבעיה חולפת מעצמה. נסו לגייס את מרב הכוחות והסבלנות למען בתכם, ולאהוב אותה הכי חזק שאתם מצליחים. אין תרופה טובה מזו. בברכה ליאת

ערב טוב ליאת. תודה על תגובתך המהירה. ברור לי מה שאת אומרת. התסכול והדאגה שלי נובעים לא מחוסר הנוחות שנגרמת לנו אלא מדאגה לילדה שלא תסבול מלעג של ילדים, היום בגן ובעתיד בבית הספר. ראיתי את זה אצל אחיין שלי שעשה קקי בתחתונים גם בכיתה ג'. הפסיכולוג שהוריו הלכו אליו אמר להם שבאותו יום שזה קורה אז לאסור על הילד לצפות בטלויזיה/מחשב ולהפגש עם חברים באותו יום. האם זה מוגזם? נראה לי שהבעיה של בתי לא קשורה בגמילה או בפחד מאסלה מאחר והיא גדולה ובשנה וחצי האחרונה לא היתה בעיה. לפעמים נראה לי שהיא פשוט לא מעוניינת להפסיק פעילות שהיא אוהבת באמצע. אני לא מעוניינת להענישה. השאלה היא האם באופן אובייקטיבי אפשר לשלוח אותה לחוגים או לחברים כעת במצב כזה? בשבוע האחרון זה החמיר והנה היום הלכה לחברה וחזרה עם קקי במכנסיים.אני חוששת להכניס אותה למצב כזה שיעמיד אותה (ולמען האמת גם אותנו) במבוכה מאד גדולה. האם כדאי כרגע להפסיק את החוגים והליכה לחברים? מודה לך מאד על תשומת לבך..

אני ובעלי לשעבר התגרשנו ליפני כ4 חודשים. בן שלו עוד חודש בן 3 שנים. אביו נימצא איתו פעם בשבוע למשך כ6 שעות וישן איתו כאשר אני עובדת משמרת לילה גם פעם בשבוע. הבעיה היא שהילד מגיב בבכי רב עד כדי היסטריה כאשר הוא ניפרד מאביו, לפעמים אני מתקשה להרגיע אותו. לא שמתי לב לשינויים בהיתנהגותו מאז פרידה שלנו-וא שמח,אוכל וישן מצויין,ניגמל מהטיטולים. השאלה שלי היא -האם הקושי הזה להירד מאבא עלול להשפיע על מצבו הנפשי של הילד בעתיד ואיך ניתן להק עליו? תודה

שלום נטלי, לגירושין יש השפעה משמעותית על ילדים בכל גיל. בנך מגיב כרגע להיעדרות הקונקרטית של אביו, ומגיב בתגובה רגשית עוצמתית (ותואמת) לפרידה ממנו מדי שבוע. ילדים בגיל זה עדיין לא מבינים את מלוא המשמעות של פרידת ההורים, ובגלל שחשיבתם עדיין קונקרטית מאד, כך גם דאגותיהם : לאן אבא הולך? מי ישמור עלינו? איפה אבא נמצא בלילה? מה הוא אוכל? מי דואג לו? מי ידאג לי? אולי גם אמא יכולה להיעלם לי פתאום... וכד'. בניסיון לסייע לו כרגע, הייתי ממליצה מאד להגדיר הסדרי ראייה ברורים, כאשר הילד נמצא גם בביתו של האב, רואה היכן הוא מתגורר ואיך נראים חייו החדשים. אם היחסים ביניכם מאפשרים זאת, מומלץ להרבות בביקורים/טלפונים או כל סוג של מעורבות האב בחיי היומיום של הילד. כדאי להימנע ממצב של "אבא לונה-פארק", כלומר מצב בו האב מספק שעות של כייף בלבד ללא מעורבות אמיתית בחינוך הילד. מעבר לכל זאת, יש להתייחס בהבנה ואמפתיה לקושי האמיתי שלו להסתגל למצב החדש והעצוב מאד מבחינתו. תוכלי לתת תוקף לתחושותיו, לומר שאת רואה ומבינה את העצב שלו, אך מבטיחה לו שאבא נשאר קרוב ומחובר אליו (רק אם זה נכון, כמובן), ושלאט לאט יהיה קל יותר. נסי להימנע מרחמים או פיצוי מיותר, ולשדר מסר מעודד ומעצים ("זה באמת עצוב כשאבא הולך, אבל אתה תהיה בסדר, ותראה את אבא שוב בעוד כמה ימים"). מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה למצב החדש ליאת

שלום, אני זקוק להמלצה על מטפלים או מטפלות העובדים ברמת גן,ועם קופות החולים, או בקירבת מקום אשמח לקבל בדחיפות תודה

שלום גלעד, לצערי, איני מכירה מטפלים העובדים עם קופ"ח. במידה ותרצה המלצות על מטפלים פרטיים באזור זה, כתוב שנית ואשלח לך לכתובת המייל הפרטית שלך. בברכה ליאת

שלום וברכות על הפורום בתי בת 5 ילדה חברותית ושמחה אך יש לה פחדים רבים - החל מהצגות וסרטים שילדים בני גילה רואים וכלה בקרבה לחיות. אני לא לוחצת עליה ואם היא פוחדת אנחנו מתרחקות ממקור הפחד מכיוון שהיא ממש לא רוצה להישאר. האם להמשיך לנקוט בגישה זו? האם זה יעבור? ניסיתי לברר איתה מה היא מרגישה ולהסביר לה, אך היא ממש לא מעוניינת כרגע לנסות "להתגבר על הפחד".

שלום יעל, ילדים רבים נרתעים או פוחדים מהצגות, סרטים, ליצנים, מסיכות, בלונים וימי הולדת. מוזר ככל שזה יישמע, מדובר בתופעה מוכרת ונפוצה, שעל פי רוב גם חולפת מעצמה. חלק מהפחדים קשור לרעשים החזקים ולחושך שבאולם, וחלק ל?בלתי-נודע או לבלתי-צפוי. כהורים, עלינו להימנע ככל האפשר מלתגמל בעקיפין את תגובות החרדה. כלומר - לנסות ולצמצם את ה"רווחים" האפשריים מהמצב. כך, למשל, נשתדל שלא לפצות את הילד במתנות או פרסי-ניחומים על ההפסד שלו. בדומה, נשתדל שלא לתת לחרדה של הילד לנהל אותנו או לפגוע בשגרת חיינו. אם החלטתם לבקר בבית שיש בו כלב, נסו לטפל במצב בצורה עניינית ורלוונטית, מבלי לתת לאירוע נפח גדול מדי, שיזכה את הילדה בתשומת לב מיוחדת. במקרים בהם החרדה מתחילה לנהל את המשפחה כולה או לפגוע בתפקוד היומיומי של הילד, מומלץ להסתייע בהדרכת הורים ממוקדת. בברכה ליאת

שלום וברכה.. יש לי אחות בת 16 (צעירה ממני ב 12 שנה), יש לה חתול מזה 6 שנים .. קשורה אליו מאוד. החבר הכי טוב בשבילה. הבעיה שלפני יומיים קיבל שיתוק עקב בעיה בלב.. מאושפז כבר יומיים עם טיפול אינטינסיבי שלדעת הרופא הסיכוי שיחלים שואף ל-0.. והוא שוקל להרדים אותו מחר סופית!! היא מתאבלת ולא מפסיקה לבכות!!! קשה לי לכל המשפחה לראות אותה ומנסים כמה שיותר לתמוך בה... השאלה האם לקבור אותו קרוב לבית(בחצר הבית) או כמה שיותר רחוק? אני שואלת מבחינת ההשלכות על מצבה הנפשי, ואורך תקופת ההתאבלות? אנחנו מפחדים שזה ישפיע עליה לרע אם תחליט שרוצה לקבור אותו קרוב.. אנא זה דחוף , רוצה דעתכם הטיפולית.. תודה מראש

שלום נועם, אובדנים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, ואובדן חיית מחמד אהובה יכול להיחוות כאבל לכל דבר. הדאגה הרבה שלך, משקפת את ההבנה הזו, ואני מקווה שתצליחו להעניק את התמיכה והחמימות הנדרשים בעת כזו. הבכי המר אותו הדגשת כל כך נראה תואם מאד למצב, וככזה - אינו מדאיג. אני מציעה להתייעץ עמה בשאלת הקבורה ולנסות לכבד את רצונה ככל האפשר. בין שתי האפשרויות שהזכרת (חצר הבית או כמה שיותר רחוק) יש תווך גדול, ואולי אפשר להציע פשרה, כמו, למשל, בקרבת מקום, אך לא ממש בגבולות החצר. כפי שהעניינים נראים כרגע, כשהכל עוד כל כך טרי וכאוב, התגובות שלה אינן חורגות מהמצופה, ולכן מוקדם לדאוג מהשלכות נפשיות יוצאות דופן. בברכה ליאת

תודה רבה

בהצלחה בפתיחת הפורום החדש. כל מי שיבקר פה, יהנה מהזכות החד פעמית והכ"כ נוגעת לקבל היענות קשובה, פתוחה ואוהבת.

תודה על האשראי הנדיב. מתכוונת לעשות מאמץ לעמוד במשימה. בהצלחה לכולנו ליאת

תודה על הברכה האנונימית. מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי :-) ליאת

מדובר על ביתי בת ה-9 בעלת אופי רגיש במיוחד. היא אינה בטוחה בעצמה ותמיד יש לה הרגשה שהיא עושה משהו לא בסדר. היא גם נפגעת מאד בקלות ותמיד זה מלווה בבכי היסטרי. לאחרונה היא סיפרה לי חלום שלה שבו היא מתארת שהיא ואני עלינו על במה לפני מאות אנשים ואני הורדתי את החולצה והחזה שלי היה חשוף לעיני כולם. כמובן שלקח לה זמן לספר לי על החלום הזה וכמובן שהיא סיפרה לי אותו בליווי בכי. כששאלתי אותה למה היא בוכה היא תיארה את זה שהיא הרגישה בבושה. אתמול בערב שוב ראיתי אותה דומעת ושאלתי מה קרה. היא סיפרה לי שבאסיפת הורים עם המורה בבית הספר בזמן שאביה והמורה דברו היא הסתכלה על המורה ובלא להתכוון היא הסתכלה גם על החזה שלה. היא החלה לבכות בגלל זה . נדמה לי שהיא מושפעת מסרטים שהיא רואה כי לפני שבוע בערך כשראינו סרט בסלון היתה סצינה של זוג במיטה (לא סצינה פרובקטיבית במיוחד ..) אבל בזמן הזה היא הרימה את השמיכה והסתירה את פניה. היום היא דיברה על זה שוב ושוב וראיתי שהיא במצוקה ומנסה לקבל חיזוקים. אבקש את התיחסותך לנ"ל, כיצד אתמודד עם בעיה זו ומה עלי לעשות ולומר לביתי . אמא.

שלום רב, מבלי להיכנס למשמעויות הדינמיות של החלום (אין טעם לעשות זאת ללא היכרות קרובה עם עולמה הממשי והתוך-נפשי של בתך) נראה שקיים אצלה עיסוק גובר בתכנים מיניים. כמי שעומדת על סיפו של גיל ההתבגרות, וחווה - אולי - ראשיתם של שינויים גופניים, הסקרנות וההתעוררות סביב נושאים אלה טבעיות למדי, אך בהיעדר מידע מספק או בשלות רגשית ייתכנו תגובות חרדה, אשמה ובושה. אני נוטה להאמין שסרטים אינם הדרך המומלצת להיחשף לסוגיות של אינטימיות ומיניות, בעיקר כשמדובר בסרטים לא מבוקרים. ה"תקרית" שאת מתארת יכולה להיות הזדמנות נהדרת ליזום שיחה פתוחה ביניכן בנושא הגוף הנשי וההתפתחות המינית. אם תצליחי לאפשר מרחב בטוח לשאלות ודיון בסוגיות אלה, את עשויה להרוויח 'ב??דרך' תקשורת חופשית ופתיחות גם בעניינים נוספים. אם מסיבה כלשהי את מתקשה לאפשר מרחב כזה, תוכלי להיעזר בספרות הענפה בנושא המצוייה בשפע על המדפים. בשמחות ליאת

שלום בני היחיד בן השלוש וחצי התחיל מלפני יותר משבוע להתאפק וסירב לעשות פיפי. כששאלתי אותו למה הוא אמר שהוא לא רוצה שהבובול שלו יהיה ריק ואכן זה באמת מה שקורה איתו בהרבה מאוד תחומים, הוא למשל לא אוכל את כל שקית הבמבה כדי שלא ייגמרו הבמבה שבשקית ופותח שקית שניה ואוכל ממנה הוא מסרב לשתות חלב בבקבוק שלו (למרות שבעבר שתה יותר מליטר ביום) כי הוא פוחד שהבקבוק יהיה ריק. אם הוא אוכל לחם הוא משאיר פיס קטן ביד ואוחז בו לשעות ומסרב לאכול אותו זה מדאיג אותי מאוד. מה הסיבה לכך אני רוצה לציין שנחנו בבית לא חוסכים ממנו דבר להיפך אני אומרת לבעלי שאנו פשוט מגזימים בכמויות הדברים שאנו קונים לו אז מה הסיבה למה שקורה לו? מלחיץ אותנו במיוחד עניין ההתאפקות כי הוא מתאפק עד שהוא לא יכול יותר ואז הכל יורד לו במכנסיים. ואני מפחדת שהילדים בגן יתחילו להציק לו מה לעשות? נא לעזור לי

שלום לך אמא עצובה, קראתי שוב ושוב את הדברים שלך, תוך מחשבה על משמעותו של הפחד מהתרוקנות המיכל. הפחד שלא יהיה, שלא יישאר. עיני חזרו אל המשפט שלך, האומר - "אנו פשוט מגזימים בכמויות הדברים שאנו קונים לו". אני מזמינה אותך לבחון מה קורה *לך* מול האפשרות שייגמר. מול האפשרות שלא יהיה לו ה-כ-ל. יתכן שהילד שלך מתנהג את הפחד הלא מודע שלכם, המבוגרים, מפני האפשרות של מחסור. כיוון מחשבה נוסף נקשר בפחד הטבעי של ילדים מפני התוקפנות/חמדנות שלהם עצמם, הנתפסת כמי שיכולה להרוס/לרוקן את הזולת המיטיב. תהא הסיבה אשר תהיה, סביבה רגועה ונינוחה יכולה לתרום להרגעת החרדות של הילד. יש לאפשר לו לפרוק בצורה חופשית ולגיטימית את הכעסים שלו, ולבטא גם את חרדותיו בסביבה מקבלת ומשרה ביטחון. במקרה שברח פיפי במכנסיים, תוכלי להגיב עניינית, ללא כעס, ולומר משהו כמו - "אני מקווה שבפעם הבאה תספיק להגיע לשירותים". אם תרגישי שהתקריות הללו אינן חולפות או נרגעות, תוכלי להסתייע בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, בני בן 5 וחצי, מאוד מפותח ורגיש. בזמן האחרון הוא מפחד ללכת לבד לשירותים בבית(בגן הוא הולך בלית ברירה). זה יחסית חדש, למרות שמאז ומתמיד פחד להמצא לבד בחושך או ללכת לחדר חשוך לבד ע"מ להדליק את האור. בשירותים הוא מפחד להיות לבד גם אם אני באה איתו ומדליקה את האור. בערב הוא גם "מזדנב" אחרי לכל מקום. מצד אחד חשוב לי שילמד לא להכנע לפחדים ולהתגבר, מצד שני הוא באמת פוחד ונורא נלחץ. מה נכון לעשות--לותר לו וללכת איתו ולחכות שזה יעבור, או לתת לו להתמודד וללמוד להתגבר? תודה!

שלום לך, את מצביעה על הדילמה הכמעט נצחית שלנו כהורים - עד כמה להיות שם בשביל ילדינו, ומהו המינון הנכון שיאפשר להם התמודדות בריאה עם אתגרים. אני מניחה שכל הורה מוצא לעצמו את שביל הזהב בדילמה הזו, ו"מזגזג" על הקו הדמיוני המסמן את ה*נכון*. ילד רגיש וחששן מאותת לנו על נזקקות רבה יותר, ובדרך כלל גם מצליח לגייס התנהגויות מגוננות יותר. מעצם זה שאת מעלה את השאלה לכאן, אפשר להניח שאת ערה מספיק למחירים של הגנת-היתר. אני מניחה שתצטרכי למצוא את דרך הביניים המתאימה לך. ככלל, מומלץ לברר עם הילד ממה בדיוק הוא פוחד, ולהשתדל לתת מענה מספק (גם אם לא מושלם) כהרגעה. אפשר להתחיל מנוכחות פיזית קרובה, ובהדרגה להרחיב את טווח ההשגחה שלך, תוך שאת מעודדת בכנות כל ניסיון התמודדות. חשוב להדגיש, בכל גיל, שגיבור הוא לאו דווקא מי שאינו פוחד, אלא מי שפוחד ומתגבר. בשמחות ליאת

אני מתנצלת מראש אם אשמע יומרנית אולם התשובה של ליאת לא מספקת אותי כלל. גם לי יש ילד בן 5.5 שמפחד מאו ובמשך שבועיים הפחדים שלו ממש חמורים בעיני. לא מספיק לשאול את הילד ( כמובן שאני שואלת וזה לא עוזר) ולומר לו להתגבר על הפחד עלול בעיני לגרום לו להתבייש בתחושות שלו כי זה משדר לו שהוא לא אמיץ מספיק. וזה עלול בעיני (מניסיון אישי) להעצים את החרדות שאולי ירגעו בטווח הקצר אבל יתפרצו בגדול אח"כ. אני החלטתי לפנות לבעל מקצוע (פסיכולוג) לעיתים יהא נוח לילד לספר מה מטריד אותו. ואם זו דרך למשוך תשומת לב אז כדאי לדעת. זו דעתי. ואני יכולה להבין מאוד התסכול של האם. בהצלחה, שלומית

שלום רב, ראשית, מזל טוב על הולדת הפורום. אשמח לקבל את חוות דעתך, בקשר לסיטואציה המתוארת: בני בן ה - 3 נוהג לאחרונה להשתמש במילים בוטות כגון: מסריח, מטונף, מטומטם, אני אזרוק אותך לפח וכו' הוא מתבטא כך כלפי הסובבים אותו הן בבית והן בגנון באופן קבע. הוא משתמש במילים הללו הן במצבי כעס ותסכול והן סתם כך, תוך כדי משחק והשתוללות. אני בהתחלה נהגתי לכוון אותו לבטא את הכעסים שלו במילים אחרות כשזה לא עזר הסברתי לו שבמילים הללו נהוג להשתמש בבית השימוש כך שאם הוא ידבר כך הוא יצטרך לגשת לשירותים ו"להתנקות" מהמילים הללו. גם את זה עשינו מס' פעמים אולם ללא הועיל. כמובן שפעמים רבות גם הרחקתי אותו ממוקד הפעילות והושבתי אותו להרגע. הוא מצידו נשאר בחדר וצוחק או צועק וגם מידי פעם מנסה לצאת. פעמים אחרות, מתוך חוסר שליטה הגעתי לטון גבוה וגם את אפשרות ההתעלומות ניסיתי אך המילים חוזרות. אציין פרטים כלליים: בני הוא הסנדוויץ בבית, יש לו אחות בת 5.5 ואחות בת שנה. הוא ילד חכם ופיקח ובעל יכולת ורבלית מצוינת. הוא שובב רציני ובד"כ אינו שש לשתף פעולה, בלשון המעטה. אני ובעלי די מותשים מהעניין. שעות אחר הצהריים הופכות להיות לא מהנות היות ואנו כל הזמן עסוקים בלהעיר לו ולאיים בעונשים שהזכרתי לעיל. אני אשמח לשמוע את תגובתך לאמור - ממה נובעת התנהגות זו? כיצד את מציעה לגשת לפתרון העניין? תודה רבה, לילך

שלום לילך, את מתארת ילד פעיל ועירני, מילולי ונבון, ובעיקר ער מאד לאופן בו התנהגותו משפיעה עליכם. אני מתרשמת שהמאבק סביב השימוש במילים גסות הוא רק חלק מקושי רחב יותר בהצבת גבולות והפעלת סמכות הורית. ילדים לומדים מהר מאד מה מפעיל את הוריהם, ונראה כי בנך זיהה שיש בידו כלי רב רושם (הגסויות), המזכה אותו בהרבה תשומת לב. ילד בן שלוש עוד לא לגמרי מבין את משמעותן של אותן מילים. ככל הנראה הוא למד אותן בדרך של חיקוי מילדים בוגרים יותר, והבין שיש באפשרותו להפעיל באמצעותן את המבוגרים, המגיבים להן בעוצמה רגשית יוצאת דופן. לפיכך, אני ממליצה לך מאד לחזור לגישת ההתעלמות. השתדלי לא להגיב, מטוב ועד רע, לפרובוקציות הללו, גם אם זה קשה מאד. במקביל, כדאי להיות קשובים לצורך האמיתי שלו בתשומת לב וחיבה. אחרי הכל, מדובר בפעוט קטן מאד, המתמודד עם נוכחותה הטריה של אחות קטנה. לטעמי, ענישה חמורה מדי על ביטויים (לגיטימיים) של כעס ותוקפנות, יכולה להוביל להחרפה שלהם או - לחילופין - להתפתחות דפוס התנהגות מרצה וכנוע. שתי התוצאות הללו אינן רצויות. לסיכום - המלצתי היא לגייס הרבה סבלנות, סלחנות ורוח טובה. אם למרות הכל תחושי הסלמה במצב, תוכלי לפנות להדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

תודה רבה על המענה המהיר, המפורט וההגיוני. אנסה זאת בהחלט ואני מקווה התופעה תחלוף במהרה.

ליאת שלום, קודם כל אני מאוד מודה לך על תשובתך המהירה. אני די מתלבטת, חוששת, מתחבטת ובייחוד לאור העובדה שהמטפלת אומרת משהו שאיני בטוחה בו. אני רק רוצה לחדד- היא מצידה טוענת שהעבודה שנעשתה סביב זה בקונסטלציה המשפחתית היתה לא תקינה..מיד הרחקנו אותה מהילד, הילד הפך להיות מחוץ לתמונה במשפחה, יכול להיות שמדברים לידה עליו והיא טוענת שכל ההתנהלות הזו רק מנפחת וגורמת לה לתפוס את המקרה בפרופורציות גדלות מידי. היא טוענת שהוא בסה"כ ילד (בן 14) ושהיא עלולה לחשוב במקרה שתעשה משהו רע שתהפוך גם למוקצה, יכול לגרום לה לפחד לעשות משהו רע, כדי שלא יקרה לה כך גם והיא טוענת שאם אנו חוסמים אותה ממנו- אנו לא מאפשרים לה להתמודד עם המקרה. היא מציינת גם שאינה מדברת עליו אלא רק על מה שמסביב. יש לה תחושה שאם נפגיש היא תוכל להתעמת עם מה שכואב לה אולי. אני מפחדת שזה יכניס אותה לתסביך, שילחיץ אותה בייחוד לאור העובהדה שלא אהיה לצידה שם. היא טוענת שהעבודה מן השורש לא נעשתה שם והחסימה הזו ביניהם רק מגבירה את העמימות ויכולה לגרום לדברים לא טובים. היא טוענת שכדאי שתראה אותו באירועים גדולים. אני לא מרגישה כך. גם אם העבודה נעשתה לא כראוי, היא עדיין בטיפול. אני לא בטוחה שאני צריכה להפגיש אותה פיזית כדי שתתמודד. את חושבת שהחסימה הזו ביניהם לא טובה? אני גם חוששת מתגובותיו אליה. אמה שחשוב לי במיוחד זה לדעת שלא אפגע בה אם הטיפול ההתחלתי לא היה תקין- שלא אפגע בה אם אנחנו ממשיכים לא להפגיש ביניהם במכוון ובקיצוניות. אני אומרת לה שאיני רוצה שתראה אותו כי א ני שמרת עליה. אני מעורערת מדבריה, אנא חזקי אותי. אני מודה לך ויום מקסים.

בוקר טוב אור, מזכירה שוב שהמידע שבידי מועט מדי. איני יודעת מהו טיב הפגיעה שנפגעה בתך, ולכן אשיב באופן כללי. מדובר בתקיפה/הטרדה מינית שנעשתה בין שני קטינים, ולכן הטיפול חייב להביא בחשבון את שניהם. שניהם צריכים עזרה בה במידה. עזרה כזו, לפחות לאמונתי, חייבת להיעשות ע"י גורמים מקצועיים, שיוכלו להביא בחשבון את מלוא ההשפעות על שני הצדדים, איני יודעת מהו טיפול "בקונסטלציה משפחתית", אך הניסיון העצוב מלמד שקיימת נטייה לסלחנות, התעלמות ואפילו השתקה של כל מה שמריח רע. אני מסכימה עם המטפלת לגבי הצורך בטיפול שורש, אך לא משוכנעת שיש לאפשר לה להתראות עם הנער כאילו שלא קרה שם כלום. שאלת הפרופורציות היא שאלה מהותית, אך כדי להביע דעה בנושא חשוב להכיר מקרוב את הפרטים. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 4.8 ילדה אקטיבית, בעלת שמחת חיים וכו'. שני מקרים לא נעימים בלשון המעטה עברו עליה. בינהם גירושי הורים ומגע מיני מצד בן משפחה בגיל נעורים. אנו נמצאים בטיפול באומנות (אם כי איני מרגישה כי זוהי המטפלת הנכונה עבורה). המטפלת טוענת שיש לה קיצוניות בתגובות, חשה אשמה וכו'. בקרוב מתקיים אירוע משפחתי מצד הצד שתקף אותה. עלי לציין כי עד היום הרחקנו אותו באופן חד משמעי ממנה מאז המקרה בתואנה שאינו ידע להתנהג ואנו שומרים עליה והתקיים מאז איזשהו וטו על העניין, יכול להיות שהיא מרגישה מן המקרה שהוא עשה משהו רע ולכן איננו בתמונה, המטפלת טוענת שלדעתה היא עלולה לחשוב שזה מה שקורה למי שלא מתנהג כראוי ויכולה להשליך זאת על עצמה. יש לציין כי היא מרגישה שהיא אשמה אולי כיוון שהביאה זאת על עצמה. המטפלת טוענת שאיני צודקת בדרכי שאני איני רוצה ללשלוח אותה לאירוע, היא חושבת שהיא צריכה להתמודד עם זה וזה עלול לגרום לה יותר רע ההפרדה המאוד מוחלטת בינה לבינו. אני חוששת מהמפגש, מהתגובה שלה, שלו וכו'. המטפלת טוענת שזה פתח לדבר על הדברים. אני חוששת כיוון שהיא לא תהיה עימי, רק עם אביה ואני מפחדת מהמפגש ביניהם, אני מפחדת שתיקח זאת קשה ויש סיכוי שיגיב אליה לא יפה בייחוד לאור העוובדה שהיא ילדה עאקטיבית ויכולה לגשת אליו. מה דעתך?

שלום אור, בתך עברה שני אירועים משמעותיים, וטוב שהיא מטופלת. קצת פחות טוב לשמוע שאת מתקשה לבטוח במטפלת ואפילו חושבת שאינה מתאימה. טיפול בילדים כרוך, כמעט כמובן מאליו, גם תקשורת פתוחה ורציפה עם ההורים. אני ערה לכך שאני נשענת על מידע חלקי, ולכן אתייחס לדברים בזהירות. קשה לי להעלות בדעתי א?ם שתהיה מוכנה להפגיש את בתה בת החמש עם מי שתקף אותה מינית. נדמה לי שהאינטואיציה האמהית שלך נכונה במקרה זה, ואת שומרת על בתך ממפגש טעון. גם אם היא כרגע לא מבינה עד הסוף את מלוא המשמעות של האירוע, היא עתידה להבינו בעתיד, והידיעה שמשפחתה "עברה לסדר יום" יכולה להיחוות כבלתי נסבלת. בברכה ליאת

שלום! אני מבקשת עזרה חברה שלי התגרשה לפני שנה, יש לה 2 ילדים בני 6 ו 4 היא מחפשת פסילוג ילדים טוב באזור כרמיאל תמליצו לי בבקשה למי לפנות

שלום אירנה, לצערי, אין לי המלצה ספציפית על פסיכולוג באזור זה. חשוב לזכור שקיימים גופים מטעם הרשויות (שירות פסיכולוגי עירוני, או מרפאת ילדים ונוער) שתפקידם לתת מענה למצבים כגון אלו. אם מסיבה כלשהי קיימת רתיעה מפניה לרשויות, אפשר לנסות ולהיעזר במאגר הפסיכולוגים המתפרסם באתר "פסיכולוגיה עברית" - http://www.hebpsy.net/ בהצלחה ליאת

מלכודת