אני לא יודע איך להמשיך

ליאת, לקח לי הרבה זמן לאגור כוחות ולרשום בפורום. אני רוצה לתאר את הבן שלי ותנסי לכוון אותי כיצד ממשיכים. בני בן 5 ותשעה חודשים. מדובר בילד יפה תואר. בגיל שנתים הוא נכנס פעם ראשונה לגן. מאז ועד היום כבר 3 גנים. כבר מגיל קטן הבחנו בכך שהוא נוטה להתבודד. לא מעונין בכלל ליצור קשר עם ילדים בני גילו. כל מה שמענין אותו זה להיות בבית מול המחשב. בעבר הוא כלל לא רצה לצאת מהבית והיה יוצא רק לאחר שכנועים,איומים ובכי. בשנה האחרונה ראינו כי בכל פעם שאנו מגיעים למקום שקצת הומה באנשים הוא מיד אומר לנו כי יש פה הרבה אנשים והוא רוצה הביתה או בורח לפינה מבודדת. הוא לא מעונין לשבת בגן וללמוד או להקשיב וגם אם הוא עושה זאת זה לפרק זמן קצר מאוד.רק בבית אנו מליחים לשבת איתו אבל גם לזמן קצר מאוד. הוא עקשן מאוד ופשוט אומר לנו עזבו אותי ותנו לי להיות שעות מול המחשב. יש פעמים שילד רוצה בחברתו והוא מצביע עליו ואמר לנו כי הילד מתכל עליו ושילך משם. בשנה האחרונה החלה גם הרמת ידים שלו אל מול ילדים אחרים. לפני שעה ותשעה חודשים נולד לו אח קטן (ויש לו אח גדול בן 9). את האח הגדול הוא אוהב ואילו לאח הקטן הוא כלל לא מתייחס. אם אחיו הקטן מתקרב הוא בורח מיד מהמקום. במהלך השלוש שנים האחרונות אנו מטופלים בהתפתחות הילד. טיפול רגשי פרטני,טיפול רגשי קבוצתי,אבחונים,ריפוי בעיסוק,ריפוי דיבור וכו'. לצערי אני לא רואה כי הילד נפתח ועיתים אני חושב לעצמי כי הילד מאבד את כל הילדות התמימה שאמורה להיות לו בכך שהוא מסוגר. יש פעמים ששואלים אותו שאלות והוא עונה בכלל לא לענין. אנו החלטנו להשאיר אותו עוד שנה בגן (גן חדש). הייתה לנו וועדה שקבעה כי הוא יקבל מורה תומכת שעה בשבוע. הנושא קורע לי ולאישתי את הלב. מה ניתן עוד לעשות? תודה מראש.

שלום לאב הדואג, כאשר אנחנו מביאים ילדים לעולם, אנו משרטטים להם בדמיוננו, אופק רחב ובהיר, מרחבים של אפשרויות והזדמנויות, עתיד. הילדים, מיום היוולדם, משרטטים עבור עצמם נתיב ייחודי ופתלתל, שבמקרה הטוב אינו עוקב בדייקנות אחר התכניות שלנו, ובמקרה הפחות טוב, הופך אותן על פיהן. נראה כי הילד החמוד שלכם מאלץ אתכם, בדרכו, להבין שהמציאות שלו היא לאו דווקא זו שעליה חלמתם. הוא צריך עזרה וליווי של אנשי מקצוע, כדי להישאר 'כתף אל כתף' עם בני גילו, כשעל חלק מהקשיים יצליח בודאי להתגבר, ועל חלק - פחות. העצה הטובה ביותר עליה אני מצליחה לחשוב כרגע, זה לוותר (הכי מהר שאפשר) על הרחמים. הרחמים מחלישים אותנו ואת הילד שלנו, והופכים את כולנו פגיעים יותר, תלותיים יותר וכואבים יותר. אני מציעה להתייחס אל הקשיים והעיכובים ההתפתחותיים כאל אתגר מתמשך, המצריך התגייסות מתאימה (כמו לפני ריצה למרחקים ארוכים). במקום לשלח את המבט אל האופק הרחוק, נסו להתמקד במשימות שעל הפרק, ולשמוח בכל הישג גם אם הוא קטן. עזרו זה לזו (אתה ואשתך), השתדלו לתמוך ולחזק זה את זו, ולהאמין בכוחות של בנכם ובכוחה של המשפחה כולה לשרוד את הקשיים. ברמה הפרקטית, חשוב להגיע לאנשי מקצוע מעולים (ויש כאלה), לסמוך על ניסיונם, ולהישאר עם אצבע על הדופק ככל הנוגע לאבחנה של בנכם (אם יש כזו) ולהתפתחויות בתחום הטיפול בה. שולחת לכם תקווה והרבה כוח ליאת