פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
493 הודעות
468 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

כשחרדה פוגשת דיכאון: "מה יהיה?" – "יהיה רע": סקירה מקיפה על קומורבידיות בין דיכאון וחרדה: https://www.giditherapy.co.il/?p=1316 השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום.
13/10/2011 | 17:00 | מאת: מישהי

שלום ד"ר רובינשטיין. באחת השאלות מישהו תיאר תופעה של קול חלש "הקול שלי (פיזית) ניהיה חלש, אני מנסה לדבר ואומרים לי שלא שומעים אותי, אז אני מרים את הקול ועדיין לא שומעים אותי. זה כמו חלום בלהות שקורה במציאות. " הופתעתי מאוד לקרוא שעוד מישהו סובל מאותו סימפטום. האם תוכל בכל זאת לשפוך אור על התופעה, מניסיונך האישי, מה מוביל למצב זה באופן כללי ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מישהי, אי-אפשר לדעת במה מדובר על סמך תופעה אחת ויחידה בלי להכיר את האדם ולהבין את ההקשר. באופן הכללי ביותר, קול חלש יכול להופיע כחלק מחרדה חברתית ולעיתים גם כחלק מדיכאון בגלל המרכיב של חוסר האנרגיה המאפיין דיכאון. אך כאמור זוהי תופעה בודדת שיש להבין את ההקשר הכללי שלה בחיי האדם. שימי לב, אגב, להודעה שבראש הפורום, בה כתוב שההודעות עוברות לאישורי לפני שהן מתפרסמות. לכן מספיק ללחוץ פעם אחת על "שלח". בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/10/2011 | 01:00 | מאת: רפאל (מהנושא המקורי)

ד"ר גידי, ברשותך אשתף כאן את דעתי בנושא שגובשה לאחר מעקב עצמי, תוך שאיפה למודעות גבוהה ולעיתים אף הקלטות אישיות לצורך מעקב. (כן, סוג של פרפקציוניזם לשם פיתוח עצמי) שמתי לב לתבנית מסוימת שקוראת אצלי במהלך אותם תקופות שדיברתי עליהן בנושא המקורי (שבהם בין היתר הקול הפיזי הפך להיות חלש). אם זה בשיחה עם חברים או במקומות זרים עם אנשים שונים ובאינטראקציות מסויימות, לקול שלי יש תפקיד חשוב עד כמה ההרגשה הפנימית שלי "יציבה וחיובית" (אין לי דרך אחרת לתאר את זה- אשמח לשמוע הארות בעניין) אני עובד כרגע בעבודה בטחונית, וחלק מהאנשים שעובדים איתי הם אנשים שקצת קשה לי להסתדר איתם, עם דעה קשה, וחלקם גם לא תרבותיים מבחינת התנהגות. בזמנים שהצלחתי "להתמודד" מולם ולקבל סוג של הערכה עצמית על זה שעמדתי על שלי (ואפילו בדברים קטנים), וכן בזמנים אחרים שאני מוצא את עצמי מצליח מאוד מבחינת אינטראקציות וקבלת פידבק חיובי, הקול שלי היה ברור, חד, עמוק, וגם עם באס שגרם לכך שאנשים רחוקים שמעו אותי למרות שלא התאמצתי להרים את הקול. בימים ההפוכים, האפקט היה הפוך. קול חלש וכו'. המסקנה שלי כרגע זה שלביטחון העצמי יש תפקיד חשוב על ההתנהגות שלי ועל עוד כמה סממנים פיזיים שכנראה אין לי כ"כ שליטה עליהם. אני עדיין מנסה דברים, אך זה המסקנה הברורה שהגעתי אליה, ושאחרי שהבנתי אותה, המצב שלי השתפר פלאים. אני יותר מאמין בעצמי, עומד על דעתי, אסרטיבי, ולכן האפקט הפיזי גם מתקדם בדרכו. מקווה שזה יעזור למישהו. רפאל.

שלום רפאל, העבודה העצמית שלך ראויה להערכה. שינוי התנהגות בהחלט יכול לגרום שינוי שינוי פנימי (למשל, שינוי הקול יכול לשפר את הביטחון העצמי שגורם לקול החלש) משום שמערך החיזוקים שמקבלים מהסביבה כתוצאה מהשינוי ההתנהגותי משפיע על התפיסה שלנו את עצמנו.זו גם הדרך לפתח תחושת שליטה שאתה כותב שעדיין חסרה לך. בהחלט קיים מקום גם לעבודה פנימית וגם לשינוי ההתנהגות (ואכן יש סדנאות מוצלחות מאוד להתמודדות עם חרדה חברתית בצורה התנהגותית). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

09/10/2011 | 19:32 | מאת: אלימלך

מזה כל כך הרבה שנים הפרעות פאניקה קשות ודחק נפשי ודיכאון שגד כדי כל שאני לא מצליח לבכות בכלל .עם הרגשות הפאניקה והחרדות שמופיעות ללא שום סיבה והדון שבא אלי ללא שום הרף ללא חשק לכלום לא ללא חשק לכלום חייתי עם זה .עד לפני כצי שנה הלכתי לפסיכיאטרית שלא נדבר על הבושה שאני הולך לשם נתנה לי כדור ציפרלקס ואמרה שנהיהי במעכב ..כל התופעות פתאום אחרי כל השנים האלה נעלמו הכל נעלם אב אני הפכתי להיות אדם זר לעצמי כי הייתי רגיל לכל ההתקפם האלה וכל הדיכאון הזה אפשר להגיד ש70 מזה נעלם אבל כרגע השאלה מי אני? הגוף נרגע נכון המחשבות נרגעו נכון אבל מה עם הנפש כל מה שיהיה לה מתופעות בבת אחד נעלם אני כבר לא יודע מי אני ומה אני זה לעצמי ומחבינה שניה הכל נעלם אפילו דפוסי החשיבה שלי נרגעו אבל האשיות אחרת לגמרי משלי למצב שאני לא יודע מי אני בכלל .. אני לא רוצה להקצין כן כל התופעות האלה ממש ביני לבין עצמי ולא למי שסביבי או בעבודה שם הכל תקין אבל כשאני לבד זה המחשבות שעוברות לי בראש

שלום אלימלך, הציפרלקס היא באמת תרופה מוצלחת מאוד, אך כל תרופה בפסיכיאטריה רק מקלה על הסימפטומים. כמובן שאין לזלזל בכך וכפי שאתה עצמך רואה, נחסך לך סבל רב, אך ה"נפש", כפי שאתה מכנה אותה בצדק, זקוקה לעיבוד רגשי וקוגניטיבי של השינוי בטיפול פסיכולוגי ע"י שיחות. להערכתי, טיפול כזה יכול להועיל לך מאוד ולפתוח בפניך דלתות לאלימלך ללא הפאניקה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

02/10/2011 | 11:12 | מאת: ליזט

מגיל צעיר אני אוהבת לנקות את הסביבה וכשאני בסביבה לא נקייה ומאורגנת אני חשה לחץ למדתי להביא עזרה בנקיון וכך הורדתי ממצב של חרדה אבל עדיין הסביבה שלי צריכה להיות נקייה תמיד האם המצב צורך טיפול .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליזט, התשובה לשאלה אם מצבך "דורש טיפול" תלויה ברמת המצוקה שלך ולאו דווקא בפרמטרים אובייקטיביים או בהשוואה לנורמה. לפי תיאורייך, החתירה לניקיון "מושלם" גורמת לך חרדה ואי-שקט והואיל ולא תמיד יש לנו שליטה על הניקיון בסביבה, הייתי בהחלט ממליץ על טיפול. יתר על כן, אינך כותבת על מצבך המשפחתי, אך הדבר עלול לחבל בחיי נישואין ומשפחה ואף להזיק לילדים שיידרשו לעמוד בסטנדרטים גבוהים כדי להרגיע אותך. הייתי ממליץ לך להתחיל מניסיון לטיפול עצמי ואם הוא לא מספיק, להיעזר באיש מקצוע. תוכלי להיעזר קודם כל בספרם המצוין של רייד וילסון ועדנה פואה "די לאובססיה" בהוצאת "מודן" ולנסות על עצמך טכניקות של חשיפה הדרגתית ל"לכלוך" וכן מומלץ לצפות ב"פרוייקט אובססיה" בערוץ הבריאות (יש שפע של שידורים חוזרים). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

הבת שלי בת 3.5, ילדה גאונה ומחוננת (מאובחן). לאחרונה (מס חודשים) החלה לכסוס ציפורניים, להרטיב במיטה/באמצע משחק (לא הרגישה, לא שמה לב, ברח לה) אחרי שגמולה לגמרי מגיל 2. החלה גם להראות ביישנות לעיתים. לפעמים כשפונים אליה משתתקת (ולפעמים מדברת בלי הפסקה), כשמצביעה בכיתה לתת תשובה כשפונים אליה נאלמת דום. בפארק נגשת ליד ילדים שרוצה לשחק איתם אבל לא מדברת איתם. מבקשת ממני לענות במקומה, אם ילד/ה לוקח לה מששהו או מפריע לה - היא מסתכלת אלי שאפתור לה את הבעיה. (זה לא קורה כל הזמן אלא בערך 30% מהזמן/מקרים), נולדה לה אחות לפני כמה חודשים. אולי קשור. קשר טוב מאד איתי ועם אבא. גרים בחו"ל - אין עוד משפחה באיזור. בימים אחרים היא מאד חברותית יש לה מלא חברים בגן, מודעת לכסיסת ציפורניים וכשקולטת מה היא עושה היא מפסיקה, כנל לגבי השיער. לגבי ההרטבה, כרגע שבוע יבש, אבל שבוע שעבר היה 90% פספוסים.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אלה, אנא הפני שאלתך לפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר: http://www.doctors.co.il/forum-3284 בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

27/09/2011 | 19:21 | מאת: רחלי

שלום רב, כיצד אוכל לדעת אם הדחיינות שלי בכל הנוגע לעבודה קשורה לפרפקציוניזם או לגורם אחר? אני נוטה להרבות בדחיית מטלות הקשורות לעבודה בטענה שהזמן אינו מתאים, החדר אינו מסודר ,אין לי כוח וכד'.יש לציין כי אני מורה ואוהבת מאוד את עבודתי. אני מתכננת בכל יום לשבת ולעבוד וכשמגיעה הביתה מוצאת את עצמי מתחמקת מעשייה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רחלי, כמובן שעל מנת לענות לך בצורה אחראית ומקצועית צריך להכיר אותך. השאלה היא אלו פנטזיות יש לך על מה שאת צריכה לעשות. אם הפנטזיות של המוצר המוגמר הוא על משהו "מושלם" או "גדול מהחיים", אין ספק שהדחיינות היא תוצאה של פרפקציוניזם שמשתק עשייה. בכל מקרה, הטיפול בדחיינות ברמה ההתנהגותית, בין אם הוא קשור לפרפקציוניזם ובין אם לאו, הוא חלוקת משימת-העל לתת-משימות קטנות וניתנות לביצוע קל יחסית אשר יש להתמיד בו - במקום לחשוב כל הזמן על המוצר המוגמר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/09/2011 | 16:27 | מאת: פרפקציוניסט מדוכדך

שלום רב, אני גבר בן 30 אשר חי במירוץ החיים מגיל צעיר מאוד,תחרותי בכל דבר,תמיד רוצה להיות ראשון,גם הייתי רוצה להיות תמיד הכי טוב בלימודים בגיל צעיר וגם הייתי ספורטאי תחרותי,תמיד שאפתי להראות הכי טוב,והשוויתי את עצמי עם אחרים בכל דבר,לאחרונה אני מבין שהדרך מחשבה שלי הרסנית והביאה אותי בעצם לדיכאון עמוק והמון אכזבות בחיים,לא משנה מה אשיג תמיד אראה מישהו שהשיג יותר בקריירה,בלימודים,בכסף במראה,אני כבר קורס תחת התחושה הזאת לנסות להיות מושלם בהכל,אני מנסה להאבק בדחף הזה אך ללא הצלחה וכשאני לא עומד בהישגים שהצבתי לעצמי אני פשוט מרים ידיים ישר ופשוט נכנס לדיכאון עמוק. כל המצב הזה פשוט התיש את כל כוחותיי ואני פשוט נמצא היום במצב של אפיסת כוחות,כבר אין לי כוח לתחרותיות ולהישגיות של החיים,בא לי פשוט לחיות חיים רגילים ,שקטים,כל הקידמה והרצון להישגיות הזאת של העידן המודרני פשוט שוחקת את האדם,גורמת לו לנסות להספיק מליון דברים ביום אחד ,לעשות מעבר למה שהכוחות שלו מסוגלים ופשוט להישחק,והנה אחרי מספר רב של שנות תחרותיות והרצון למושלמות אני מרגיש שאני פשוט קורס פיזית ומנטלית ופשוט אני מרגיש שאני מת להפסיק עם כל הרצון הזה להיות הכי טוב בהכל ,לעבור לגור במקום שקט ומבודד ופשוט לחיות את החיים בהנאה וברוגע...

שלום לפרפקציוניסט המדוכדך, לצערנו, "החיים הרגילים" בימינו תחרותיים והישגיים, אלא שכל אדם מפנים את התחרותיות וההישגיות ברמה שונה ובצורה שונה, בהתאם לאישיותו, שחלקה מולד וחלקה מושפע ע"י הסביבה בעיקר בילדות המוקדמת. ההשוואה האוטומאטית של עצמך לאנשים אחרים היא אכן הרסנית ובמקום להשוות לרוחב, כמו שמשווים מרחקים של רצים באולימפיאדה, טוב היה אילו היית יכול להשוות לאורך, כלומר, להסתכל על עצמך לאחור ולראות מה השגת עד כה (בלי להתפתות לראות איפה אתה נמצא ביחס לאחרים, עד כמה שזה אפשרי). בטוחני שהסתכלות כזו תניב טפיחה על השכם. עם זאת, קל מאוד לייעץ לאנשים אחרים ויכול להיות אפילו שהיית ממליץ על אותו דבר לחבר הסובל מבעיה דומה. לכן, מומלץ לשקול ייעוץ פסיכולוגי, במיוחד לאור הדיכאון שאתה מתאר. אשר להחלפת הסביבה - יש אנשים שהדבר עוזר להם ויש כאלה שלא. להערכתי, אלה שהחלפת הסביבה עזרה להם הם אנשים שכבר עברו שינוי פנימי משמעותי ולא פשוט, לפני האקט של החלפת הסביבה. אינני נוטה לחשוב ששינוי טכני בלבד של הסביבה וציפייה ששינוי התנאים הסביבתיים בלבד "יעשה את העבודה" יכול להועיל. ייתכן שאם תעבור שינוי פנימי שכזה, לא תהייה זקוק אפילו להחליף את הסביבה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/09/2011 | 03:17 | מאת: יעל ב.

שלום ד"ר גידי, אני בטיפול פסיכולוגי. ויש לי שאלה שמטרידה אותי: מדוע המטפלים שמים את השעון מאחורי הראש של המטופל? כולנו הרי יודעים את הזמנים, ואישית, אני מעולם לא ניסתי "לגנוב" זמן מהמטפל שלי. כאשר נגמרות ה-50 דקות אנחנו נפרדים וזהו. מבחינתי יש משהו קצת משפיל בעובדה שזה מאחורי. והאמת, כל פעם שהוא מפנה את הראש הצידה מאחורי, אני מרגישה שהוא מסתכל על השעון ותוהה האם אמרתי משהו ששיעמם אותו? אשמח לתשובה ממך. יעל.

שלום יעל, המטפל הזה (אני) מקפיד שיהיה גם שעון מול עיני המטופל בדיוק מהסיבות שציינת, אך אני מודע לכך שזה אינו המצב השכיח, וחבל. מדובר בשריד מהמסגרת הטיפולית של הפסיכואנליזה הקלאסית שבה האנאליטיקן ישב מאחורי המטופל ששכב על ספה והמרכיבים הלא שיוויוניים של המעמד הטיפולי הודגשו לטובת הטיפול. מה שרוב המטפלים היו ממליצים לך לעשות הוא לדבר על הרגשתך זו עם המטפל. אני מקומך הייתי קונה שעון מעורר קטן ב-10 ש"ח ושם בצד שלי מול השולחן. לא הייתי נכנס לדיונים על שיעמום וגניבת זמן אלא על הצורך שלך לתכנן את זמן השעה הטיפולית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/09/2011 | 21:53 | מאת: ריקי

העניין מרמז גם על חוסר שקיפות בהמון דברים אחרים. מטפל שמוכן להשתמש בסמל שיש בו מן הדכאנות וחוסר השוויון- יש בו מן העריצות וחוסר ההגינות. גם לי היה מטפל (מזעזע) שהיה לו שעון התלוי מאחורי ראשי ואף פעם לא היה מוכן לומר כמה זמן עוד נשאר. בהמשך גם נטה לשקר, הכחיש דברים שאמר, לא הסכים לגלות אבחנות או להסכים להראות רשומה רפואית. כל פעם שהיה משקר היה מסמיק והרגל היתה רועדת לו כמו חלקים נוספים וטיקים בגוף. לא היה שום דיאלוג איתו והכי קשה- הכריח אותי לקבל פרושים שלו, לגלג עלי שלא הסכמתי איתו וכל אימת שהגעתי לאיזו הנחה מסוימת שקלעה בדבר היחסים הטיפולים- היה דוחה ומתריס כנגד האינטרוספקציה. מיותר לציין שכל התנהלותו היתה חסרת חמלה ורגישות. בקיצור הטיפול הזה היה סוג של אונס (תרתי משמע)וברחתי משם מצולקת עד היסוד. מסתבר שהאיש חולה, פגע בהמון מטופלים ועדיין ממשיך לטפל. אני אולי מקדימה את המאוחר- אבל סימנים ראשונים כאלה הם משהו שבעיני עלולים לבשר גם דברים אחרים. חשוב לשמור על עצמנו.

26/09/2011 | 15:44 | מאת: יעל ב.

חבל שהמטפל שלי לא נוהג כך... אני מעריכה שהתחושה הטובה שזה היה נותן לי היא עצומה. חשבתי לדבר איתו על כך, אך לא בא לי. אני יודעת שמיקום השעון לא ישתנה. להצעה שלך צריך הרבה תעוזה. אני יודעת גם שזה יפורשן מיידית כשבירת מסגרות. השעון שלי בפלאפון משמש בינתיים לכך, הבעיה שכל פעם שאני מסתכלת עליו, זה גורר תגובה מהמטפל שלי (למה את לחוצה מהזמן? מעניין שאת מסתכלת על השעון ועוד). שאלתי אותו האם רק אני מסתכלת ברבע שעה האחרונה פעמיים-שלוש על השעון והאם לא כל שאר המטופלים כך? הוא אמר שכן, אך אמר שכל מטופל מסתכל מסיבות אחרות ולכן צריך לדבר על כך. מה שגורם לי להרגיש קצת יומרניות מצידו. הוא כל 10 דקות מסתכל וזה בסדר, אז למה אני צריכה להרגיש שמעשיי נבחנים ושזה לא בסדר? גם אני רוצה לתכנן את השעה שלי. שפכתי כאן הרבה מעבר למה שחשבתי... ואולי בקצרה, אני מרגישה שחלק מהעניין סביב השעון הוא גם שלו, ולכן זה מקשה עלי לפתוח את הנושא מולו בצורה הגיונית. מה לדעתך ניתן לעשות? תודה, יעל.

24/09/2011 | 12:42 | מאת: עזרה בבקשה

שלום אני בשנות העשריים עקב הפרעת פאניקה הרופא נתן לי כדור בשם ציפרלקס התחלתי חצי כדור ליום ואז עליתי לכדור ולאחר מכן ל2 כדור .יש לציין שהתופעות הגופניות כולן עברו אני כבר לוקחת את הכדור שלושה חודשיים אבל כבר שבוע יש לי משהוא מוזר מאוד אני קמה בבוקר הרגשה שאני זר לעצמי .לא יודעת אך להסביר את זה הרגשה אני לא יודעת מי אני וזה מכניס אותי למין חרדה ומן בריחה אבל אני בתפקוד מלא .כשהחבר שלי מדבר איתי מן הרגשה כאילו לא יודעת אך להסביר את זה אני לא אני והדבר הזה גורם לי להיות עצבנית מתוך פחד של משהוא לא תקין איתי ולרוב זה רק בבוקר קורה לי בשעת שאני קמה ..קראתי באנטרנט ואני מפחדת שזה התכףפסיכוזה או סיכוכפרניה או הפרעה באשיות אני לא יודעת מה זה תעזרו לי להרגע .אך אוכל לדעת אם זה פסיכוזה או הפרעת אשיות חריפה שהיא רק מתפתחת

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ענת, מהתיאור הקצר לא נראה לי שמדובר בהתקף פסיכוטי. לציפרלקס יש אכן השפעה מעוררת מסוימת, אך אם את לוקחת 20 מ"ג 3 חודשים והתופעות המתוארות הופיעו בשבוע האחרון, לא נראה לי שהן תוצאה של התרופה, אלא התעוררות מחודשת של החרדה, הפעם בצורה אחרת, לא גופנית. כמובן שיש לתאר את התופעה בצורה מדויקת ככל האפשר בפני הרופא שרשם לך את התרופה. פרט לכך, אם אינך נמצאת בטיפול פסיכולוגי (שיחות), הדבר מומלץ מאוד, כך שתוכלי לשלוט יותר בחרדה בעצמך וניתן יהיה להפחית את המינון של התרופה ואולי בעתיד אף להפסיק את נטילתה לחלוטין. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

24/09/2011 | 13:58 | מאת: עזרה בבקשה

אז להרגע?? כאילו זה לא התקף פסיכוטי או משהוא מסוכן

24/09/2011 | 13:58 | מאת: עזרה בבקשה

אז להרגע?? כאילו זה לא התקף פסיכוטי או משהוא מסוכן

22/09/2011 | 00:28 | מאת: עדן

עד לאחרונה הייתי אצל בטיפול אצל מטפל שהייתי מרוצה חלקית.והנה אישתו חלתה במחלה קשה ומסוכנת ועכשיו הוא מלווה אותה ונמצא עימה באישפוז בבית חולים וכמובן הטיפול הפסיק. אני לא יודעת מה לעשות: מצד אחד היה לי לא נוח במיוחד ולא משוחרר מספיק בטיפול אצלו. נחשפתי נורא לאט ועכשיו אחרי כשנה וחצי בטיפול כבר יש יותר הכרות מעמיקה. ואז הגיע המכה של המחלה והאשפוז. המצב האישי שלי הוא שאני נורא צריכה הצלה בתחומים מסוימים, אבל הטיפול האחרון סיע במעט. חשתי התקדמות אבל לא במטרה העקרית והמשמעותית שבגללה הגעתי. אם כי היו מעט תופעות לואי חיוביות. ולכן אני מתלבטת- אבל אני חרדה להתחיל טיפול חדש ולהתיסר בחבלי הלידה הזועתיים שהיו לי מנסיוני בטיפול האחרון שגם לא הניב את המטרה המיוחלת. אני מסתפקת בין לחכות ולקוות אולי יקרה נס והבת זוג שלו תבריא מהר(בשטח כבר חודשיים המצב שלה מתדרדר...) לבין המחשבה אולי עלי בכ"ז לקפוץ למים ולהתיסר ולהתחיל מהתחלה טיפול אחר (שאחרי הטיפול האחרון שהיה יעיל במעט, אני מרגישה שאין תמורה ליסורי ההחשפות). יש לך אולי זויות ראיה שידחפו אותי לעשות משהו, ולא לשקוע בעצב מהמצב הזה?

שלום עדן, אכן מאוד לא פשוט להתחיל טיפול בכלל, קל וחומר לעזוב טיפול שלא את החלטת לסיימו ולעבור לטיפול אחר. לפני שאנו מדברים על טיפול חדש, לא ברור לי מה קרה. האם המטפל הזה הפסיק לעבוד לחלוטין, ניתק קשר עם מטופליו וכעת הוא סועד את בת זוגו במשרה מלאה? האם היה תהליך פרידה או לפחות שיחת פרידה? מה סוכם? מה נאמר? מה המלצתו לגבי טיפול אחר? אני חייב לציין שלא נתקלתי במטפלים שהפסיקו את עבודתם לחלוטין, גם בתנאים האישיים הקשים שאת מתארת ולעיתים בתנאים קשים עוד יותר. כשאשתו תלך לעולמה הוא אמור להישאר בלי מטופלים ולהקים את הקליניקה מחדש? משהו קצת מוזר בסיפור ולפני שאני מתייחס לטיפול חדש הייתי רוצה להבין יותר מה סוכם, איך נערכה הפרידה וכו'. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/09/2011 | 22:56 | מאת: עדן

אני שומרת על חשאיות טיפולי.וכנראה כך גם המטופלים האחרים שלו אין לי שום קשר עם עוד מטופלים לדעת אם הפסיק לגמרי או לא. אבל ברור שאם בבית (=ששם הקליניקה)בשעות מסוימות היה תמיד עונה לצלצול מקסימום הרביעי ועכשיו לא עונים בשום טלפון. והוא הודיע שהוא נמצא בבית חולים עם אישתו. סביר להניח ששם אין לו קבלת קהל בקליניקה. הפגישה שהיתה אחרונה היתה רגילה ללא דיון בהכנה לפרידה. בהודעה האחרונה אמר: לצערי, לא יצרתי קשר כי אנחנו בבית חולים, נקוה לטוב ואז אצור קשר. בגדול לגבי התחלת טיפול אחר לאחרונה בכל פעם שטענתי שלא נוח לי וקשה לי להתחבר למקום ולהחשף לפי צרכי (כפי שתארתי בהודעה הקודמת את הקשיים), שאל: אז למה את ממשיכה כאן, ולא עוברת למישו אחר? כמ"כ לגבי המצב של חולי בת זוגו אמר שממליץ לעבור אבל מבין עד כמה זה קשה למטופל שהתרגל.(ופעם כשהיה נורא ב"דאון" מהמצב של אישתו ובטל פגישה,אמר שאולי יפרוש ולא יקבל יותר (הוא בגיל פרישה)) מקוה שאחרי הרקע שנתתי זה יותר ברור ותוכל לכתוב את דעתך.

21/09/2011 | 17:51 | מאת: י

אני בת 15 ויש לי שתי בעיות שמפריעות לי מאוד כבר הרבה זמן: דבר ראשון, אני תמיד חייבת שהכל יהיה מושלם וממש לא יודעת איך להתמודד עם כישלון-בעיקר בבית ספר, אבל לא רק. הסיבה שהחלטתי לכתוב על זה היא שהיום היה לי בוחן במתמטיקה, ואני יודעת בוודאות שנכשלתי כי היו שתי שאלות ולא הצלחתי אחת(בעיקר בגלל שנלחצתי שאני לא אצליח) ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני תמיד מקבלת ציונים גבוהים מאוד בהכל, יש לי ממוצע גבוה מאוד ובעיני 75 ואפילו 80 זה ציון ממש גרוע, לפחות כשאני מקבלת אותו (מה שקרה רק מספר קטן של פעמים). אני מרגישה כאילו זה ממש נורא ואיום, כמעט סוף העולם, שאני אקבל בבוחן מתחת ל 55. אני מבינה שזה לא באמת נורא וכולם אומרים לי ש"גם לי מותר" ושזה קורה לפעמים (למרות שזה עוד לא קרה לי אף פעם), אבל אני לא מצליחה להתגבר על זה ולהשתחרר מזה. זה עוצר אותי מלעשות דברים אחרים(למשל עכשיו אני במחשב במקום לעשות את כל שיעורי הבית שיש לי!!) וגורם לי להרגיש לחץ וחרטה כל הזמן . -הבעיה השנייה היא שאני לא יודעת לקבל החלטות.אני מתלבטת ומתלבטת, מחילטה משהו, מיד מתחרטת ושוב מתלבטת. כשיש לי שתי אפשרויות ואני צריכה להחליט, אני לא מסוגלת לוותר על משהו ולהפסיק לחשוב על זה- דבר שמשגע את כל מי שסביבי ובעיקר אותי!! אם נתחייס לדוגמה למגמות- למרות שכבר התחילה השנה אני עדיין מתלבטת בין שתי מגמות, כבר הספקתי להיות בשתיהן, וכל פעם שהייתי באחת חשבתי רק על השנייה. מה עושים?...

לקריאה נוספת והעמקה

י' היקרה, שתי הבעיות שתיארת הן אותה גברת בשינוי אדרת.גם הקושי להחליט, ההתלבטות והחרטה אח"כ מבטאים שאיפה לשלמות. במילים אחרות, נדמה לך שיש החלטה אחת ונכונה שהיא הנכונה וה"מושלמת", ואת לא יודעת מהי, בו בזמן שאם מתלבטים כל כך הרבה, סימן שלכל אפשרות יש יתרונות וחסרונות, המצב שקול ואין החלטה שהיא חד-משמעית שגויה. הפרפקציוניזם שאת מתארת, בעיקר בגיל ההתבגרות הרגיש בו את נמצאת, מהווה גורם סיכון להפרעות נפשיות שונות שפורצות בגיל ההתבגרות ולכן המלצתי החד-משמעית היא לפנות לייעוץ פסיכולוגי ויפה שעה אחת קודם. אל תיבהלי! המצב לא חמור כל כך! אני כותב זאת הן משום שזה הזמן להשיג את התוצאות הטובות ביותר בטיפול ואני לא רוצה שתחמיצי את שעת החסד הזו והן משום שאת נשמעת נערה נבונה ורגישה, שיכולה להפיק המון תועלת מייעוץ כזה. המלצתי לך להדפיס את הפנייה שלך לפורום ואת תגובתי ולהראות אותה להורייך. הם, ללא ספק, יעזרו לך למצוא פסיכולוגית טובה (נראה לי שעדיף אישה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

21/09/2011 | 23:54 | מאת: עדיין אני

תודה רבה על התשובה המהירה... אני מעריכה את זה =)

20/09/2011 | 21:31 | מאת: ומתוסכלת

הי גידי, בעבר שאלתי אותך לגבי שאיפה להצטיינות בלימודים, הבאה על חשבון הנאות החיים. אשמח לשמוע את דעתך גם על היבט אחר של אותו עניין. בחלק מהקורסים נדרשנו להגיש עבודות בזוגות. הבעיה היא, שלא מצאתי ולו סטודנט אחד בכיתה, עם רף השגים או עם נכונות השקעה הדומים לשלי. התוצאה היא, שאני מקדישה ימים, שבועות וחודשים לעבודה סיזיפית, בשעה שהפרטנר/ית התורן/ית תורם את חלקו הדל והמביש. האם הגיוני לדרוש חלוקה שווה בנטל? גם אם כן, זו פשוט שאיפה לא מציאותית, כי הם אינם מסוגלים או אינם מוכנים להשקיע מאמץ זהה. אני מוצאת את עצמי כועסת, מתוסכלת וממורמרת. כבר נהרסו לי קשרים חברתיים עם אחד הפרטנרים ה"אקסים" בעטייה של עבודה "משותפת". מאידך, בדידות מזהרת גם היא אינה פתרון. אז מה כן?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מותשת, אחד ההיבטים של פרפקציוניזם הוא אכן ציפייה לפרפקציוניזם של הזולת, בין בעבודה, בלימודים או בזוגיות. זו סיבה נוספת לטפל בפרפקציוניזם. עם זאת, את כותבת בעצמך שהציפייה אינה מציאותית ולכן עדיף במקרה כזה לעשות את העבודה לבד (אם הדבר אפשרי מבחינת המערכת). לעומת זאת, אם את כבר תקועה עם מישהו עדיף לדעתי לנקוט גישה של "כאשר אבדנו אבדנו", לא לדרוש ממנו כלום (בוודאי שלא לעמוד בסטנדרטים שלך), להגיד לו תודה על מילוי חלקו הדל והמביש ואם אפשר, במידה והיחסים טוביםויש להם עתיד ויש בו מידה מסוימת של הגינות, יהיה חייב לך טובה ואם לא, אז את עשית לו טובה וגם מזה לא מתים. על כל פנים, למיטב זיכרוני, את בטיפול וחשוב ללבן את הדברים לעומק שם, כולל הכעס שיש לך כלפי הפרטנר הפרזיט. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/09/2011 | 22:01 | מאת: ומתוסכלת

תאמין לי, כבר טחנתי שם את הנושא עד דק. המסקנה הייתה, בדומה למה שכתבת, שעדיף לעבוד לבד. זה אולי פתרון פרקטי, אך הוא לא פותר את שורש הבעיה. תודה העל ההתייחסות, ועל התשובה המהירה. :-)

18/09/2011 | 19:04 | מאת: גלית

אפשר להפוך את התת מודע למודע ??

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גלית, המושג "תת מודע" הוא מושג פסיכואנליטי שהוצע לראשונה ע"י פרויד, אבי הפסיכואנליזה וקנה לו מקום של כבוד בעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. לפי הגישה הפסיכואנליטית, בהחלט ניתן להעלות חלקים מסוימים מהתת-מודע ולהפכם למודעים ע"י מגוון טכניקות כגון אסוציאציות חופשיות, פירוש חלומות, פרשנויות נוספות המוצעות ע"י המטפל הן ליחסים בינו ובין המטופל והן להתנהגויות ורגשות של המטופל ביחסיו הבין-אישיים בכלל. עם זאת, יש לציין שקיימות בפסיכותרפיה גם גישות אחרות, שאינן מכירות, ולעתים אף מתנגדות, למושג "תת מודע". למשל, בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית (בעיקר בחלק ההתנהגותי) הנחת היסוד היא שהאדם הוא יצור מודע. כך גם בגישה ההומאניסטית, אם כי גם קארל רוג'רס, הנמנה על אבות אסכולה זו, משתמש במושג "תת-מודע" ומגדירו אחרת במקצת. באופן כללי, קיימת בצד הגישות הפסיכואנאליטית מגמה כללית להדגיש את חשיבותו של טיפול מבוסס ראיות (evidence based therapy/practice) ועל עובדות. למשל, במדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, ה-DSM, קיימת הקפדה על כך שהקריטריונים להפרעות הנפשיות השונות יהיו מבוססים על התנהגות גלויה ולא תת-מודעת. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/09/2011 | 21:43 | מאת: גלית

אין אני חייבת להעתיק את התשובה הזו :) אבל איפה זה מופיע החלק הלא מודע בהפרעת פאניקה שלא אובחנה מקורה בטיפול פסיכולוגי ארוך דווח .והסיכום היה לטיפול בהפנוזה

15/09/2011 | 14:34 | מאת: עומר

שלום ד"ר שאלתי אליך היא האם מינון גובה של ציפרלקס כדור וחצי ביום במנה אחת יכול לגרום לטשטוש כלומר כהות חושים הרגשה מן אתה לא אתה כלומר שאתה זר לעצמך הרגשה שבא ברפלקסים מן הרגשה שאים קשר בין הגוף שלי לנפש שלי מרגיששהגוף שלי עובד מצד והנפש מופעלת מצד שני לא יודע אך להסביר לך את ההרגשה הזו

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עומר, ראשית אדגיש שאינני רופא, אם כי לעיתים אני מתייחס לטיפול תרופתי מתוך הכרות עם הספרות המקצועית ועם מטופלים רבים שלי שנוטלים טיפול תרופתי, ובעיקר ציפרלקס, שהיא כיום תרופת הבחירה הראשונה לטיפול בחרדה ובדיכאון. שנית, ההשפעות הן אינדיבידואליות מאוד ושונות מאדם לאדם. התופעה שאתה מתאר אינה תופעת לוואי שכיחה והייתי מהמר על כך שהיא נובעת מהחרדה שמלכתחילה בגללה קיבלת את התרופה. מעבר לכך, בירור תופעות מסוג זה אמורות להיות חלק מהמעקב הרפואי של מי שרשם את התרופה ואתה אמור לדווח לו על כך. הוא יודע מה התלונות שלך, איזה תרופות ניסית ולקבל החלטה מושכלת האם לשנות את המינון או לנסות תרופה אחרת. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/09/2011 | 14:01 | מאת: עומר

העלה לי את המינון לשני כדורים 10 מ"ג ציפרלקס השאלה עד כדי כךהתודעה שלך משתנה והרגשות שלך משתנות מן הרגשה שאתה כבר לא יודע אך להגיב או להתנהג הרגשה של הכדור זה שמנהל אותך ולא אתה שמנהל את עצמך אולי מה שיש לי בכלל זה פסיכוזה ?? אתה כבר לא יודע מה לחשוב הרופא רק בטלפון מדברת איתי לכמה שניות וסוגרת בטענה שהיא בחופש למרות הכסף הרב שקבלה .אני לא יודע מה יקרה אם אני אפסיק את הטיפול הצפרלקס מידי ולחזור לריסטל מה יקרה לי לפחות בריסטל הכרתי את הרגשות שלי בתרופה הזו אני מרגיש שאני אדם אחר לגמרי לא יודע אם זה על טוב או על רע קשה לי כבר מהכל

09/09/2011 | 02:56 | מאת: רפאל

באופן כללי אני אדם תקשורתי וחיובי ששואף ליצור אינטראקציות חברתיות מגוונות. רוב הזמן אני מוצא את עצמי אומר דברים חכמים, ההומור "יוצא" מתוכי בלי הפרעה, והאנרגיות הולכות בכיוון שאני רוצה שהם יהיו. אך יש זמנים שאני לא יכול להצביע על עקביות באופן שהם באים (לפעמים זה קורה זמן מועט ביום, ואז חודש זה לא קורה. ולפעמים זה חודש שלם שעובר עליי משהו שאין לי מושג מה זה) שקורה בהם מצב שאני לא מבין אותו. לא בא לי לדבר עם אף אחד. אני יעדיף להסתגר לבד בחדר עם המחשב מאשר לצאת עם החברים. אני לא מצליח לדבר על דברים, אין לי מה לומר. הקול שלי (פיזית) ניהיה חלש, אני מנסה לדבר ואומרים לי שלא שומעים אותי, אז אני מרים את הקול ועדיין לא שומעים אותי. זה כמו חלום בלהות שקורה במציאות. ובנוסף אני מוצא את עצמי נכנס למין-לולאה שלילית שכזאת. כי אני קולט מה עובר עליי, אבל אין לי שליטה על זה, ואז זה מלחיץ אותי שמשהו לא בסדר ואז זה מחמיר וכתוצאה מזה אני מעדיף לא ליצור שום אינטראקציה חברתית שתגרום לי להרגיש רע עם עצמי עוד יותר. בזמנים כאלו אני לא מצליח לדבר על הדברים שאני מדבר עליהם בד"כ. הראש שלי ניהיה ריק ממחשבות. פשוט שקט כזה. כמו שלווה, רק שהיא שלילית. כי אני תקוע בה. מה לא בסדר אצלי? למה זה קורה לי? יש משהו שאפשר לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רפאל, המצב מוכר וניתן לטיפול, אך זהו סימפטום שיכול להתאים להפרעות שונות (לא קשות בהכרח). לא הייתי רוצה להמר על אבחנות דרך האינטרנט וללא אבחון המבוסס על ריאיון מעמיק. אני מעודד אותך, אפוא, לפנות לייעוץ מקצועי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

09/09/2011 | 03:50 | מאת: רפאל

אני חושב כמובן לגשת לאיש מקצוע שיעזור עם המצב שאני נתון בו. אך רק רציתי לדעת, האם זה יכול להיות קשור לסוג של חרדה? או דכאון? עברתי הרבה אירועים קשים בילדותי שעדיין משפיעים עלי באופן ישיר או עקיף (בחלומות לפעמים) ועם רובם הצלחתי להתמודד ולגרום להם להעלם. יש קשר בין הדברים?

07/09/2011 | 22:15 | מאת: חוששת

ד"ר גידי שלום, פניתי לטיפול בעקבות חוויה מכאיבה שעברתי. אני מלאת חרדות בעקבות חשש אדיר מהישנות החוויה חלילה. בימים האחרונים, כשהכאב גדול, אני מרגישה כמו חוויה של "התפוררות" של הנפש. קשה לי מאוד לחשוב באופן הגיוני על דברים לוגיים (סטודנטית בתחום ריאלי), וההרגשה בלב היא של התפוררות קשה, תחושה שאין משהו שמחזיק את הרגשות בצורה מסודרת. קשה לי לדבר על התחושות שלי כרגע עם המטפלת כי עדיין לא הגענו לגעת בנושא באופן עמוק (שלב התחלתי). רמזתי לה בכמה משפטים, אני לא יודעת אם היא הבינה שזו תחושתי והרגשתי מביך לשאול את השאלה שלי. מקווה שבמפגשים הקרובים אעז לדבר על זה יותר. האם זה נורמלי להרגיש ככה? אני מפחדת שמצב כזה מוביל לשיגעון. והפחד הזה יותר מפחיד אותי מהתחושות שאני חווה. תודה רבה!

שלום חוששת, הרגשתך קשה אך מאוד נפוצה. אני יכול להבטיח לך דבר אחד.עוד לא נולד האדם שפחד משיגעון והשתגע, כלומר, ניתק הקשר עם המציאות והוא נכנס למצב פסיכוטי. באופן שנשמע, אולי, פאראדוקסאלי, הפחד מפני השיגעון הוא ה-ערובה הטובה ביותר בפניו. עם זאת, כאמור, אני מבין את הרגשתך והמקום לעבד אותה הוא הטיפול הפסיכולוגי שלך. בגלל הקושי לפתוח את הדברים בטיפול, המלצה שהוכיחה את עצמה בפורומים השונים שניהלתי במשך השנים היא להדפיס את פנייתך לפורום ולהשאירה למטפלת לקריאה, אפילו בין שיחה לשיחה, אם את חשה מבוכה מתגובתה ואני כמעט משוכנע שהיא תנווט את השיחה הבאה בהתאם. אשמח לשמוע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/09/2011 | 00:57 | מאת: חוששת

אני מאוד מודה לך על תשובתך! אני יכולה להרגיש מעט רווחה. אולי תוכל להגיד לי מה כן יש לי? אני רוצה לקרוא על זה קצת חומר תיאורטי, במטרה להרגע. (כך לפחות ארגיש שהרגשות שלי "נורמליים"). אכן, אני אצטרך לדבר איתה על כך. במוקדם או במאוחר. ונראה שההצעה שנתת היא טובה ויחסית קלה יותר. מקווה שאצליח לאזור אומץ ליישם אותה. שוב הרבה תודה! הקלת עלי בתשובתך.

03/09/2011 | 21:33 | מאת: מישהוא

אני בחר בן 30 וזה כמה שנים אני נוטל ריסטל כדור אחד ליום עכב חרדה שנתן לי רותה רופאמשפחה והכל היה מצוין . אני בחור עובד בעבודות גובה במקומות מאוד גבוהים ולא הייתה לי שום חרדה להפך אני אוהב את העבודה שלי לפני חודש הלכתי לפסכיאטרית מהשורה בארץ והיא החלפה לי את זה לכדור בשם צפרלקס מאותו יום השתנו חיי חזרו לי החרדות ועוד מה אני לא מסוגללעבוד כל פעם שני עולה מטר אחד בעבודה שלי שלא נידבר על 80 מטר שאני עובד בהן אני משתתק לגמרי חרדות מסוג שבחיים לא הכרתי ולא מסברות וכולם בעבודה מרגשים את זה ועוד מה אני התחלתי לברוח מהעובד שלא אעלה לגובה אני ברלא יודע מה לעשות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מישהוא, רסיטל וציפרלקס הן תרופות דומות מאוד במבנה הכימי שלהן. הציפרלקס יותר חדישה, וברוב המקרים יותר יעילה, אבל אם הרסיטל עזרה לך יותר - מה יותר פשוט מלחזור אליה? ואם היא לא עזרה מספיק, קיים מקום להתייעץ עם הרופא בדבר העלאת המינון. יחד עם זאת, פחד מגבהים הוא פחד ספציפי מאוד שניתן להפחית אותו בצורה משמעותית בעזרת טיפול פסיכולוגי בגישה התנהגותית. בגישה זו לומדים תרגילי הרפיה, שאותם מבצעים בדרך של חשיפה הדרגתית מגובה נמוך לגובה בינוני ורב. אפשר להתחיל את הטיפול בליווי הטיפול התרופתי שעזר לך ובאופן הדרגתי להפחית את המינון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

04/09/2011 | 13:54 | מאת: מישהוא

אבל לא היה לי פחד גבהים בכלל

31/08/2011 | 14:50 | מאת: משהי

הי, כתבתי פה לפני כמה שבועות.אני סטרייטית אבל מאד מריכה את דעתך. מה שאז התייעצתי איתך הוא לגבי בחור נוקשה שהייתי איתו בקשר אני בת 27 והוא 29 היינו בקשר של חצי שנה ניתקנו אך הקשר המשיך על "אש" חלשה ע"י מיילים אסמסים פעם בה ..טלפון. ההתלבטיות העיקריות שלי היו לגבי נוקשות שנכנסת בכול תחומי החיים-כולל כסף. כל הזמן הזה למרות הנוקשות הרגשתי כי הוא בחור טוב וכי יש על מה לדבר.. בהתייעצות איתך דאז נתת לי כיוון שייתכן ומשהו בנוקשות שלו משרת גם אותי , אכן חשבתי על כךונוכחתי לדעת שהדבר נכון באופן כללי הנוקשות שלו נתנה לי ביטחון נפשי וכלכלי. לפני כמה ימים דיברנו-והבחור ממש ביקר אותי על אופן הצורה בה אני יושבת ועל אופן הדיבור. מאד נפגעתי באופן כללי אני בחורה סטנדרטית ויושבת בצורה רגילה , והוא אמר לי שאני משדרת מיניות וקשה לו עם הדבר. שאלתי היא כזו- אני מרגישה שלאורך כול הדרך הבחור נותן לי ביקורת , וקשה לי להיות מי שאני לידו אני חוששת ממנו. עברה שנה מאז סיימנו את הקשר ובפעמים שנפגשנו הוא ממשיך לבקר אך מצד שני אומר שהוא מאד אוהב. יש לציין שהוא בחור מאד מאד מרובע שחושב שההשכלה היא הדבר הכי חשוב בחיים. מה דעתך על כול זה? אני מרגישה שהרגש שלי אליו הצטמצם והנוקשות שלו עוברת כול גבול טעם טוב. תודה רבה! מצפה לתשובתך

שלום משהי, חוששני שתשובתי "מאכזבת": רק את יכולה לערוך את המאזן בין היתרונות והחסרונות של הקשר עם הבחור מתוך קבלה מוחלטת שלו כמו שהוא. במילים אחרות, הוא נתון ולא ישתנה, בוודאי לא כתוצאה מרצונך שהוא ישתנה. זה מה שיש, לטוב ולרע, ורק את יכולה להחליט אם הקשר בכללותו שווה לך. בשלב זה נשמע שהוא מתסכל מאוד ולא יוכל לשרוד זמן רב ב"משרה מלאה". על כל פנים, אנשים לא משתנים למען אנשים אחרים ואין לנו אלא לקבלם כמו שהם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

29/08/2011 | 20:13 | מאת: יעל

הי, אני אותה שואלת מותשת מהשאלה הקודמת (מקווה שמותר לשאול פעמיים ביום...) פשוט, התעוררה לי שאלה נוספת בעניין אחר. האם, לדעתך, נטייה לבחון דברים באופן אנליטי קשורה לפרפקציוניזם? אני סבורה, שהשאיפה לנתח נושא מסוים על כל היבטיו עשויה לנבוע מהרצון להבין אותו באופן מושלם. הדבר בא לידי ביטוי אצלי בהרבה תחומים. גם בנושאים רגשיים קשה לי להסתפק באמירה כללית, או בראייה גלובלית, בלי לרדת לדקויות. אסביר את כוונתי: אם, לדוגמא, המטפלת שלי טוענת שאכפת לה ממני, אני מסוגלת לחבר שאלון אכפתיות, ולבקש ממנה לדרג עד כמה ההיגדים נכונים לגביה... סביר להניח, שמעורב בזה גם עניין של אמון, אבל מעניין אותי ההיבט ה"פרפקציוניסטי". אשמח לשמוע את דעתך. דרך אגב, האם אכפתיות היא מושג מבני (construct)? ידוע לך אם קיים שאלון בנושא?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יעל, הצורך למצות נושא מכל היבטיו בהחלט עולה בקנה אחד עם פרפקציוניזם, אך אלו סוגיות שראויות להידון רק בטיפול שלך ולא באופן כללי ותיאורטי. אני רואה בייעוץ פסיכולוגי בפורום את הצעד הראשון לקראת פנייה לטיפול, שבו את כבר נמצאת. ואשר לשאלתך - יש בהחלט שאלוני אמפתיה רגשית וקוגניטיבית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

29/08/2011 | 22:22 | מאת: אותה אחת

תודה, אבל לא התכוונתי לאמפתיה, אלא לאכפתיות. להערכתי, אלו שני מושגים שונים. לדוגמא, בהנחה שהמושג אכפתיות כולל בהכרח גם ביטוי חיצוני של התכונה, באמפתיה לא כלולים בהכרח ביטויים כאלה. זו התרשמותי האישית בלבד, אבל כדי לדעת מה ההגדרה האופרציונלית של אכפתיות, אני זקוקה לשאלון שמודד את התכונה.

29/08/2011 | 19:53 | מאת: מותשת

הי גידי, אני סטודנטית לתואר שני, העומדת לסיים את הלימודים השנה. את ההודעה הנוכחית אני כותבת אחרי חודשיים של "בילוי" מול מחשב, במאמץ לסיים את כתיבת כל העבודות בציון מקסימאלי. למעט יציאה למפגש השבועי עם המטפלת (שזה לה השבוע השלישי בחו''ל), ושלש יציאות נוספות שאינן סובלות דחוי (כגון לקופ''ח), ניתן לומר שהייתי במעצר-בית עצמי. מסתבר, שסטודנטים אחרים הלומדים איתי הצליחו גם לבלות, למרות כל המטלות, וגם להתקדם בכתיבה. שתי שאלות לי: 1. אני תוהה אם זה נשמע מוגזם או הגיוני ומתבקש בסיום תואר. 2. האם ניתן בעזרת טיפול, לשנות ערך עצמי המושתת בעיקר על הצטיינות בלימודים? אני מדברת על מצבים שבהם אין הבדל מהותי בין ציון מסוים לציון גבוה יותר, כמו בקורסים שצריך להגיע בהם רק לרמת פטור, או ציונים שאינם משפיעים על סיכויי קבלה ללימודי המשך. הרבה תודה!

שלום מותשת, השאלה אינה אם הדבר הגיוני או לא, אלא אם הוא גורם לך מצוקה. לפי תיאורייך, המאמץ אכן מוגזם ובעיקר גורם לך סבל רב ומגביל את הנאתך מהחיים בצורה משמעותית. בהחלט ניתן לטפל בפרפקציוניזם מסוג זה, לאפשר לך להיות קלה וגמישה עם עצמך ולשנות את אמונותייך הנוקשות ובעיקר לחזק את הדימוי העצמי שלך, כך שלא יהיה תלוי בציון כזה או אחר בצורה קיצונית כל כך. אני שמח לקרוא שאת בטיפול ומקווה שתפיקי ממנו תועלת בעניינים אלה כשהמטפלת תחזור מחו"ל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

29/08/2011 | 20:33 | מאת: אותה אחת

13/08/2011 | 01:08 | מאת: מושיקו

שלום ד"ר אני בן 25 הלכתילפסיכיאטרית עכשיו חרדה שהייתה לי לאחרונה והייתי נוטל את הכדור רסיטל אשר נתן ליאותה רופא אחר .הרופא שהייתי אצלההחליפה לי אותה לצפרלקס ועוד חצי כדור מודל פורטה אחרי ארוחת ערב ובמצבי פאניקה עד שאתרגל לצפרלקס נתנה לי ואבן רקלצורך ...שאלתי האם כדי לקחתאת המודל הזה למה הוא מיועד בכלל היא אמרהלי שזה בכלל למערכת העיכל ואני קורא עליו שהוא בכלל לבעיותפסיכוטיים אשמח לשמועאת דעתך

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מושיקו, אני משער שרמת החרדה שלך גבוהה והרופאה רצתה להקל עליך עד שהציפרלקס יתחיל להשפיע. מודאל היא אכן תרופה אנטי פסיכוטית ממשפחת הפנוטיאזינים. במינון הוא אכן מרגיע גם את מערכת העיכול ובמינונים נמוכים ניתן למטרה זו. כמו כן, במינון נמוך יחסית הוא ניתן להרגעת חרדה ולשיפור מצב רוח, גם למי שאינו פסיכוטי. במצבים פסיכוטיים נותנים כיום תרופות אחרות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

13/08/2011 | 01:27 | מאת: מושיקו

וואו תודה על התשובה המהירה אז אתה אומר לקחת אותה את החצי הכדור הזה גם חצי שעה לפני שינה ?? והשאלה האם לאחר שאני מתחיל לעלות לכדור אחד את הציפרלקס אז להפסיק לקחת את המודל ??

11/08/2011 | 13:05 | מאת: ירון

שלום ד"ר גידי, אני בן 23 ומאז ומתמיד אני אדם שנורא מקפיד על סדר,ארגון,נקיון וחשוב לי מאוד לחקור ולבדוק כל דבר שאני עוסק בו לעומק על מנת להשיג את התוצאות הכי טובות. התכונה הזו כבר גרמה לי בעבר הלא רחוק לברוח ממסגרות מסויימות ואף אובחנתי על כך ע"י פסיכולוג לפני הצבא. עד לפני כמה שנים, זה לא ממש הפריע לי אבל היום כשאני כבר אחראי ודואג לעצמי בכל התחומים זה מתחיל להעיק ולפעמים אני מגיע למצב שנשבר לי. איך ניתן להקל/לשפר את העניין הזה? תודה ירון

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ירון, כל טיפול פסיכולוגי יכול להתאים לעניין. בגישה פסיכודינאמית לוקח יותר זמן עד שרואים תוצאות ובגישה התנהגותית-קוגניטיבית יש אפילו פרוטוקול מיוחד לטיפול בפרפקציוניזם בעיקר ע"י שינוי האמונה הבסיסית של פרפקציוניסטים של "או הכל או לא כלום". כמובן, שכל זה נכתב בצורה "טלגרפית" כהודעה בפורום והאבחון והתאמת הטיפול חייבים להיעשות פנים אל פנים בפגישה עם איש מקצוע מוסמך. מאוד רצוי לטפל בכך טיפול מקצועי. פרפקציוניזם כשלעצמו אינו מהווה הפרעה נפשית אך הוא גורם סיכון למגוון רחב של הפרעות נפשיות ועל כן כדאי לטפל ויפה שעה אחת קודם בגילך הצעיר. טיפול נכון, אגב, לא יפגע ביתרונות הפרפקציוניזם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/08/2011 | 22:38 | מאת: שירה

לד"ר גידי שלום, זכורות לי לטובה תשובותיך המחכימות והאמפתיות משנים עברו. ואני מקווה שאפשר לבקש אם תוכל להגיב לי בנושא שאינו קשור בהכרח לפורום כאן, היות ואני לא מוצאת אפשרות לשאול אותך בפורום כללי יותר. אני מזה זמן בטיפול פסיכולוגי. אך אני מוצאת את עצמי מגיעה לפגישות עם רצון עז לשתוק. בתחילה הגעתי עם רצון לדבר, ומטבעי אני אדם לא שתקן, גם בנושאים רגשיים. אם אני מנסה לשים את האצבע למה זה קורה לי, אני חושבת שיש לי "חרדה" מכך שמצמצום הזמן האישיות שלי משתקפת בצורה מסויימת. (כתוצאה מאחת הפגישות שבה הרגשתי שהיא משתקפת בצורה כלשהי שלא אהבתי). אמנם נשמע לא הגיוני בגלל סיבה כזו לשתוק. אך מהכרותי את עצמי מאוד קשה לי אם אני מרגישה לא מוערכת, או לא מובנת (קרה לי עם מטפלת קודמת, שנתנה לי תחושה מאוד לא נעימה, ומאז די נסגרתי). מה אני עושה? חשבתי אולי לבקש מהמטפלת שלי שנתחיל להיפגש פעמיים בשבוע. זו בקשה לא שגרתית? או שזו בקשה מקובלת? יש הרבה מטופלים שכך נפגשים? אשמח לעזרתך, כי אני מבולבלת. (כמובן שגם אדבר על זה בטיפול, או אנסה לפחות, אך לעיתים זקוקים למישהו מהצד לרגע). תודה רבה שירה

שלום שירה, מעניין הניגוד-לכאורה שבין שתיקתך בטיפול, מצד אחד והרצון להעלות את תדירות הפגישות לפעמיים בשבוע, מצד שני. לשאלתך - תדירות של פעמיים בשבוע בהחלט נפוצה, בין אם היוזמה לכך היא של המטפל או של המטופל. המלצתי לך היא להדפיס את פנייתך לפורום, להראותה למטפלת ולהתחיל את השיח מנקודה זו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/08/2011 | 00:34 | מאת: שירה

נכון, זה לכאורה נשמע ניגוד. אך הניגוד הזה נובע מהתחושה שלי שאני עוברת הכל לבד - כלומר, בין הפגישות המרווח גדול מבחינתי. אמנם, זה טוב כי כך המחשבות שלי גורמות לי לעבור איזשהו תהליך עצמאי לבד. אך מצד שני זה יוצר מצב שכאשר אני מגיעה אליה - אין לי רצון לומר כלום. כי ההרגשה שלי היא שלהסביר כל מיני דברים שעלו לי וגם לדבר על עכשיו ב-50 דקות זה אבוד... זה קשה, זה לא יוצא מובן, לא ניתן לתפוס הכל, אז אני מעדיפה להתכנס לתוך עצמי וזהו. ככה לפחות אני לא מרגישה שאני מדברת "מבחוץ". לכן הרצון להגדלת התדירות. אני מקווה שיהיה לי אומץ להדפיס ולהראות לה... זה דורש לא מעט... :-)

03/08/2011 | 11:10 | מאת: שושי

גידי שלום, אני בחורה בת 27 עומדת להתחתן, אך כל נושא החתונה הופך לסיוט אחד גדול . ההורים שלי גרושים מזה 15 שנה ,אבא שלי התחתן ותחיל פרק ב' בחיים .,הסיבה לגירושים הייתה כי אמא שלי לוקה בהפרעת אישיות OCD ,כל החיים אני ואחיותי סבלנו מההפרעה שלה ויחד עם זאת התווסף נושא הגירושים שהיו קשים עבורינו. כל ההזמן אמא שלי הייתה מסיטה אותנו מאבא שלי , היו תקופות של נתק מוחלט ממנו דבר אשר השפיע עלינו מבחינת הביטחון העצמי והמסוגלות שאי פעם מישהו יואהב אותנו . היום אחרי שלמדתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות (שעזר לי מאוד לעשות אצלי סדר בחיים ) ואחרי פגישות עם פסיכולוג מצאתי את השקט שלי השלמתי עם הגירושים של הורי , עם ההפרעה שלי אמא שלי וכבר אני לא נכנסת ביניהם .סוף סוף מצאתי את הבן זוג שאיתו אני מוכנה להקיים משפחה משלי אך מסתבר שהתסכולים של הורי לא מרפים. אמא שלי מאיימת לא לבוא לחתונה שלי במידה ואני יזמין את הבת זוג של אבא שלי (שדרך אגב אני ביחסים מאוד טובים איתה ) , אבא שלי איים שלא ידבר עם אמא שלי ויעשה לה פרצופים בחתונה שלי בנוסף לזה היא גם אמרה שלי שלברית או לבריתה היא גם לא תגיע בקיצור הוציאו לי את כל החשק לבנות לעצמי את החיים שלי . אשמח עם תיעץ לי כיצד להתמודד עם הורי , אחרי שנים שסבלתי איתם זה נראה ששוב הם עושים זאת "ומנסים להרוס". חשוב לי לציין שדברתי איתם אין ספור ושום דבר לא עוזר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שושי, ליבי-ליבי עלייך שאת צריכה להיות ההורה של הורייך גם ביום חתונתך שאמור להיות יום משמח. יחד עם זאת, כמי שמלווה גם את מטופליי (ואחרים) ביום כלולותיהם, אולי ינחם אותך לדעת שגם בלי OCD ובלי גירושין, לא קלים הם חייהם של רבים מהזוגות הצעירים הנישאים מסיבות דומות לאלו שאת מתארת. לא הבנתי מהודעתך האם את עדיין נמצאת בטיפול פסיכולוגי. אם כן, זה המקום לעשות סדר גם בסוגייה לא פשוטה זו. אם לא, מומלץ מאוד לחזור לכמה שיחות לפסיכולוג שמכיר אותך ועזר לך. אמנם זה מצב לחץ חיובי אך בכל זאת מצב לחץ. באופן כללי - וזה גם מתקשר לנושא הפורום הזה (פרפקציוניזם במיוחד כלפי הסביבה והזולת)- אין דרך לרצות את כולם. אולי זו ההזדמנות לחגוג גם את עצמאותך ונפרדותך מהורייך ו"לשים פס" באופן חגיגי. את כמובן תזמיני את כולם, בנימוס רב, להזמנות של הורייך, תוכלי לצרף בקשה בכתב-יד ובקיצור, שאת מקווה שניתן לסמוך עליהם שיתעלו מעל עצמם ולא יפגעו בשמחתך (או כל משפט שאת והפסיכולוג שלך תחשבו למתאים, אם בכלל) - והשאר ממש, אבל ממש, אינו תלוי בך. אם הורייך יתנהגו יפה, הרווחת (והם בהחלט עשויים להפתיע) ואם לא, זה לא יהיה דבר חדש, סביר להניח שרבים מחברייך ומבני המשפחה האחרים מודעים למצב, נסי להיתמך בבן זוגך ובהם, לא אחת אנשים אחרים, ולא הורינו הביולוגיים, ממלאים תפקיד הורי כלפינו בעיקר בעיתות לחץ. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

21/07/2011 | 22:48 | מאת: Efrat

האם כתבת מאמרים אקדמאים בנושא פרפקציוניזם באנגלית? אשמח אם תוכל לציין את שמות המאמרים. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

http://hewittlab.psych.ubc.ca/pdfs/1991hf2.pdf

22/07/2011 | 00:56 | מאת: Efrat

21/07/2011 | 03:25 | מאת: ענת

זה לא ממש קשור לפרפציוניזם אבל רציתי להתייעץ בקשר למשהו שעבר עליי ואני מקווה שזה בסדר.. אני בת 26, אמי אובחנה לפניכחצי שנה כחולה בסרטן ריאות. היא עברה שני ניתוחים מאוד מאוד קשים עם תהליך החלמה ארוך וכואב במיוחד ורק כעת ארבעה חודשים מהניוח האחרון היא שבה לעמוד על הרגליים בצורה כמעט מלאה. בעת בדיקה שגרתית לפני כשבוע וחצי גילינו שהסרטן חזר.. אני שבר כלי מאז. אמי עברה התקף לב לפני שנתיים וחצי ועברה ניתוח מעקפים שהזדהם והייתה מאושפזת שלושה חודשים וגם אז לקח לה המון זמן לחזור לעצמה, אנחנו משפחה מאוד קטנה רק אני אחותי ואחי ללא אבא בתמונה וללא דודים דודות או סבים וכדומה.. אז מן הסתם היה לנו מאוד מאוד קשה ואני היחידה שגרה לידה. אחי הגדול נשוי( בן 40) ואחותי הגדולה ממני בשנה גרה רחוק ומגיעה אחת לשבועיים.. אני מרגישה נשברת ונחנקת וחווה התקפי חרדה בימים האחרונים, הלב שלי דוהר כל הזמן, ומדי פעם אני נתקפת רעידות ולא יכולה לנשום עם זרמים בידיים, או בוכה בלי הפסקה, למרות שרציונלית אני כביכול בסדר ומתפקדת ועושה הכול אפילו לבן זוגי בארבע השנים האחרונות עדיין לא סיפרתי כי אני פוחדת שזה כבר יותר מדי בשבילו.. איך אני יכולה לפרוק את כל המתחים האלה? על פני השטח אני בסדר ואז הכול מכה בי. אני משתדלת להתמקד בתפעול היומיומי אבל גם זה לא עוזר. בא לי שמישהו ישאל אותי אם אני בסדר, ואף אחד לא שואל ולחלוק סתם אני לא יכולה כי אני לא רוצה סתם להפיל על אנשים תיקים ולצאת כבדה כל כך.. אני מחלימה מהפרעות אכילה די קשות וכבר עשרה ימים לא יכולה לאכול כלום, אני ממש רוצה להתפרק על מישהו ולספר הכול וגם על הקשים שלי אבל כל פעם רק מהנהנת ואומרת שהכול בסדר ובשליטה.. איך אני מצליחה להפסיק להתפרק ככה? בימים האחרונים אני פשוט מרגישה על סף התקף לב

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ענת, את מתארת אירועי חיים קשים מאוד אובייקטיבית, המחייבים בצורה זו או אחרת, להסתכל למוות בעיניים, אם זו אמך שצריכה לעשות זאת ואם זו את שצריכה להסתכל באמך או דרך החרדה שלך (התקפי חרדה שדומים להתקף לב וכד'). כיום ידוע מעל לכל ספק שאירועי חיים כגון אלה לא רק שיוצרים הפרעות נפשיות כמו חרדה ודיכאון (עם או בלי הפרעות בתפקוד) אלא גם גובות את המחיר מבחינה גופנית בשלב זה או אחר. מעבר לכך שמגיע לך לחיות, הסבל שלך גם לא מביא תועלת לזקוקים לך. לכן, המלצתי היא קודם כל לדאוג לעצמך, לפנות לטיפול פסיכולוגי עבור עצמך ולמען רווחתך (ואת כותבת בעצמך ובצורה יפה על הצורך שמישהו יקשיב לך, יהיה שם בשבילך) וכמו כן, לא פחות חשוב, להיעזר לפחות בחצי שנה הבאה גם בטיפול תרופתי, שגם ירגיע אותך ויכניס דברים לפרופורציות וגם יאפשר את הטיפול הפסיכולוגי, שכן לעיתים החרדה מציפה כל כך, שקשה לעזור רק מבחינה פסיכולוגית. התרופה שאיתה ראיתי הצלחות מיידיות כמעט היא ציפרלקס והייתי מציע לך לבקש אותה אפילו מרופא המשפחה וכמובן לדאוג לעצמך לטיפול פסיכולגי, כך שבאמת לא תהווי מעמסה עבור הסובבים אותך. אין מה לעשות: אנשים בורחים מצרות, לא משום שהם רעים, אלא משום שהדבר מהווה עבורם תזכורת מאוד לא נעימה, בין במודע ובין שלא במודע, שמחר זה גם יכול לקרות להם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/07/2011 | 14:31 | מאת: הילה

שלום רב, אני מטופלת אצל עו"ס בבריאות הנפש במשך 3 וחצי שנים. יש ביני לבין המטפלת קשר מיוחד,יש הרבה אהבה ומאוד מאוד איכפת לה ממני.מכיוון שהקשר כבר הפך מבחינה רגשית להרבה יותר מקשר טיפולי אני מרגישה שלא מצליחה להפיק בטיפול את המיטב. לא יכולה לעזוב אותה כי אני קשורה אלייה ברמות, אוהבת אותה והיא דמות חשובה מאוד מאוד בשבילי, גם היא נלחמת עם הממונים עלייה להמשך טיפול ולא רואה באופק סיום טיפול, אני בתיסכול ענק, שמצד אחד יש לי אותה שעה בשבוע עם קצת גנבות של טלפון או הודעות, ומצד שני היא מודה בכך שיש לה אהבה ואכפתיות אליי אבל אלו הם הגבולות וגם היא לפעמים מתוסכלת, אבל אין מה לעשות. האם אתה חושב שזה יהיה לי בסדר להמשיך טיפול אצלה? והאם אתה חושב שזה יהיה בסדר אם אפסיק את הטיפול ואלחם להשאר איתה בקשר אחר? דברתי איתה על להשאר בקשר והיא לא יודעת לענות לי תשובה ברורה. אגב, היא שנתיים לפני יציאה לפנסייה. תודה על תשובתך.

שלום הילה, אינני יודע לייעץ לך מה לעשות, בין היתר משום שיש נעלם אחד גדול גם עבורך, גם עבור המטפלת וגם עבורי - והוא שאיננו יודעים מה האלטרנטיבה, כלומר, מי יהיה המטפל האחר, איזה אפשרויות פתוחות בפנייך ואיזה קשר תצרי עם מטפל אחר. כלומר, המצב אינו שיש לך כרגע את המטפלת הזו ומטפל נוסף ואת צריכה להכריע, אלא שהמטפלת הנוכחית עומדת מול נעלם גדול ששום דבר לא ידוע עליו. אני באופן אישי דוגל בגישה שלא כדאי להחליף "סוס מנצח". קשר טוב, גם אם הוא בעייתי (ויש בעיות בקשר שאת מתארת), הוא עדיין האמצעי המרכזי בטיפול, כך אני מאמין. לכן, המלצתי היא, עד כמה שהדבר תלוי בך ובמטפלת, היא קודם כל, לפתוח את הדילמה לדיון ושנית, לעשות את המקסימום, גם את וגם המטפלת, כדי להציב מחדש את גבולות המסגרת הטיפולית וכמובן, במסגרת המלצה זו, לא ליצור קשר אישי עם המטפלת מחוץ לגבולות הטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/07/2011 | 08:06 | מאת: יוחאי

אני עסוק כל הזמן בלבטים סביב זהותי הדתית. ומוטרד כל הזמן בלי הרף 'מה האמת.. וכו'. לפי מה אני יכול לדעת א. אם זה בכלל בעיה אצלי או אולי חיפוש אמת טהור ב. האם זה יותר קשור לאובססיה, או לפרפקציוניזם? אודה לך מאד

שלום יוחאי, לא ציינת את גילך והתשובה לשאלתך היא, בין היתר, תלויית-גיל. קיים הבדל משמעותי בין נער מתבגר או בוגר צעיר המחפש את עצמו ואת האמת לבין גבר בשנות הארבעים או החמשים שלו שעוסק בכך. באופן הכללי ביותר אוכל לומר שממצאי מחקרים בתחום האישיות מצביעים בבירור על כך שהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית שכיחה הרבה יותר בקרב דתיים וחרדים מאשר בקרב חילוניים ושרמת הפרפקציוניזם של דתיים גבוהה מזו של חילוניים. אם מסתכלים על קיום המצוות, כהיבט אחד של דתיות, יש בהן בהחלט מרכיב כפייתי של חזרה על אותן פעולות בסדר מסוים ואף אמונה, דומה לזו של האובססיבי, שאם תהייה חריגה מאותו סדר, עלול לקרות משהו רע כזה או אחר. בכל מקרה, אין אמת אחת שהיא נכונה לכולם ותמיד ולכן כל ניסיון להתגמשות, בין בטיפול ובין מחוץ לטיפול הוא מבורך מבחינה פסיכולוגית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il

אז ככה.. אני בת 18, ילדה שמחה,נותנת ועוזרת המון לאחרים כשצריך,לא חצופה,אוהבת את הורים שלי, ילדה טובה בקיצור.. אנחנו משפחה של זוג הורים וחמישה ילדים. הכל התחיל בפייסבוק שאמא שלי פתחה סה"כ כדי לשמור קשר עם החברים הישנים שלה. אמא שלי מחקה את אבא שלי מהפייסבוק, ואז הכל התרחש. לפני חודש וחצי גיליתי שיש סיכוי גדול מאוד שאמא שלי בגדה או עדיין בוגדת באבא שלי עם אחד שלמדה איתו כשהייתה צעירה. יותר נכון אבא שלי גילה מכתב מוזר ולא נורמלי שהוא שלח לה בפייסבוק, ואז שמעתי (במקרה לחלוטין) שאמא שלי שיקרה לי, ונפגשה עם משהו. אבא שלי התחנן בפני שלא אגיד כלום לאמא שלי, שלא תדע שאני יודעת משהו! מאז שגיליתי וסיפרתי לאבא שלי, הוא התחיל לדבר איתי על זה כל הזמן וכל שנייה שהי אלא נמצאת לידי, הוא היה לוקח אותי מהבית לביה"ס לבגרויות, והוא היה בוכה לי באוטו ומדבר איתי על המקרה, ושהוא אבוד.. ובבגרות ניסיתי להדחיק את כל הנאמר באוטו (נסיעה של 15 דקות), ולפעמים לא הצלחתי. קשה לי לראות את אבא שלי בוכה מה שבחיים לא ראיתי, הדבר גרם לי לנסות לפרוץ לאמא שלי לפייסבוק ולדעת יותר על הבחור, ליצור פייסבוק חדש, להשיג את מספרי הפלאפון שלו וכו'... (דברים שמעולם לא חשבתי שאני יעשה). יש לי אח שקטן ממני בשנה וחצי, אח שביר מאוד, והוא מאוד פוחד שהמשפחה תתפרק. כשאבא שלי גילה שגם הוא יודע, הוא כמובן לא סיפר לו את כל הדברים שאני יודעת, אבל הוא אמר לי כמה שהוא מסכן, ושהוא מפחד, והוא לא מבין שאני עוברת רגעים יותר קשים! ואני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי! אני כל יום חנוקה מבכי, כל יום אני במיטה בגלל שלא בא לי לצאת החוצה מהחדר שלי. מאז המקרה נהפכתי להיות ילדה שבוכה מכל שטות, שבירה כמו שבחיים לא הייתי, המון בחדר, צועקת על ההורים שלי המון, והכי גרוע- אני כבר ממש ממש לא מכבדת את אמא שלי! הגעתי למצב שאמרתי לאבא שלי - אם אתה לא סומך עליה תתגרש, ואני יבוא איתך! אין לי סבלנות לכלום. אני מגיל צעיר נלחמת במשקל שלי, וזאת התשובה לכל הדברים שקורים לי - את שמנה בגלל זה את מתנהגת ככה, תרזי ותשתני. אין לי כבר כוח! בכיתי להורים שלי שיתנו לי 4000 שקל (והמצב הכלכלי של ההורים שלי על הפנים, ואני יודעת את זה, ואני נותנת להם כסף לדלק ולעוד כל מיני מהעבודה שלי, בכיף..)שאני יפליג עם חברה כדי לברוח מהבית, אמרתי להם שאני רוצה להתרחק קצת.. והם אמרו - מי ישמע איזה הורים יש לך.. וכמובן - הלכתי, והסתגרתי בחדר.. לא היה לי כוח!ביקשתי מאמא שלי פעם ראשונה שתביא לי מספר של פסיכולוגית חינם (מכללית) והתשובה שלה הייתה - תדברי איתי, את לא צריכה פסיכולוגית, את מתגייסת עוד מעט... מה אני אמרוה לעשות עם עצמי? אני מתה לברוח מהבית שלי.. תמיד הרגשתי שטוב לי פה, אבל בחודש וחצי האחרונים פשוט בא לי לראות את ההורים שלי פחות, ולשכוח מכל הדברים שקורים.. מה אני עושה?? אני לא באמת יודעת איך להתמודד עם מה שעובר לי בלב.. אני במצב גרוע! ואני ילדה של בית.. תודה רבה!!

שלום ס', דברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופנייתך נוגעת מאוד ללב. אני מבין שעיקר הכעס הוא על אמא, אך אביך הפך אותך ואת אחיך להורים שלו, אמך אינה מוכנה לעזור לך למצוא טיפול פסיכולוגי (אולי מחשש שהכביסה המלוכלכת תצא החוצה?) וניכר ששני הורייך אינם מסוגלים למלא כרגע תפקיד הורי כלפייך, לפחות מבחינה רגשית. את גם עוזרת להם במימון דלק למכונית ונשמע שכל הגבולות בין הורים לילדים במשפחתך נחצו והתפקידים התהפכו לחלוטין. הטיפול האידיאלי במצב זה היה טיפול משפחתי, אך אינני יודע האם את יכולה, במצבך, להציע זאת להורייך. עם זאת, לפנות לפסיכולוגית בכללית-מושלם את יכולה בעצמך. הנה קישור לרשימת המטפלים העובדים עם הכללית: http://www.clalit.co.il/CLALITAPP/clalitMushlam/search/searchSupplier.aspx?groupCode=33&subgroupcode=2 הטיפול אכן עולה 190 ש"ח לפגישה ואם אין לך דרך לממן זאת או להשיג מימון להורייך, תוכלי לפות לרופא המשפחה ולומר לו שאת מבקשת הפניה למרפאה לבריאות הנפש של הקופה. אם תכתבי לי באיזה אזור של הארץ את גרה, אוכל אולי לכוון אותך למקורות עזרה אחרים. אנחנו אמנם בחופש הגדול, אך ייתכן שיועצת ביה"ס תוכל לעזור לך. אשמח לשמוע מה עשית עם הדברים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/07/2011 | 19:28 | מאת: ס'

תודה שענתי לי.. זה עזר לי :) אני גרה בנהריה.. מה אני צריכה להגיד לרופאת משפחה שלי? איך אני ניגשת אליה? אני לא בדיוק רוצה שהוריי ידעו שהלכתי אליה. היא תשמור בסוד? ** נוסף לכתבה: אבא שלי קנה מצלמה ניסתרת, והוא רוצה שאני תמיד יניח את זה במקום כלשהו כדי לעקוב אחרי אמא שלי.. אני מנסה להתחמק, אך גם חשוב לי שאבא שלי ידע שהוא לא לבד, אבל אני ממש מנסה לברוח מהמצב הזה.. אבל הוא ניכנס לי לחדר, ומראה לי את המצלמה וביקש ממני שאני יחביא אותה.. אני לא יודעת להגיד לא. כי אם אני יגיד לא, הוא יעשה לי שיחה מטומטמת (סליחה על המילה), ואני כמובן לא יכולה לסרב, כי אין לי כוח לעוד שיחות. עכשיו אני נועלת את החדר (מה שלא עשיתי לפני) כדי לקבל קצת פרטיות שלא יפתח כל שנייה את החדר ויציק לי..

04/06/2011 | 23:38 | מאת: vngn

אני בת 36 + 2 ילדים,אובחנתי לפני מספר שבועות. כפרפקציוניטית עם הפרעות קשב. דבר שסיבך אותי ריגשית כנראה הרבה שנים. פניתי לפסיכותרפיה כבר בגיל 18 אבל התמורה הייתה קטנה גם היום אני גם מטופלת אצל פסיכולוגית. אני יכולה לומר שמקצועית לא הצלחתילהתפתח. . .וזה אחד הנזקים של הדבר, חברתית אני עדיין מתקשה לגלות גמישות וזה ממש לא פשוט להיחלץ מהמצב שבו אני נמצאת... האם יש שיטה של ביופידבק שעוזרת במצבים הללו? מה אתה מציע לעשות ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, בפנייתך רב הנסתר על הגלוי. פרפקציוניזם אינו מהווה "אבחנה" במובן המקובל של המילה, אלא תופעה שנמצאת בקשר עם הפרעות נפשיות שונות, במידה והוא פתולוגי. הפרעת קשב היא כן הפרעה, אם כי הרושם שלי הוא שמשהו לקוי בתהליך האבחון של הפרעה זו, משום שלא הכרתי אדם שיצא מהמבדקים ללא הפרעת קשב. לא ברור לי איזה אבחון עברת לפני מספר שבועות. ביופידבק היא שיטה להפחתת פרמטרים פיזיולוגיים של לחץ נפשי, כגון דופק מוגבר, לחץ דם וכו'. אם את סובלת מחרדה, ביופידבק יכול ללמד אותך טכניקות הרפיה. המלצתי היא להתייעץ עם הפסיכולוגית שלך שמכירה אותך בוודאי יותר ממני ואם את מרגישה "אבודה" מבחינה מקצועית, אולי כדאי לפנות לאחד המכונים לייעוץ בבחירת מקצוע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

31/05/2011 | 17:41 | מאת: סטודנטית שנה א'

שלום ד"ר, הגעתי אל הפורום במקרה בחיפוש אחר טיפול במצבי לחץ וחרדות בעיקר במהלך לימודים וכשהתחלתי לקרוא מצאתי הרבה מאד דברים משותפים ומוכרים לי אישית,אני בת 22 סטודנטית שנה א' כרגע בתהליך אבחוני האם יש לי הפרעת קשב היות ואני מוסחת רוב השעות בהן אני לומדת בבית לבד ולא מצליחה לשבור שעות אפקטיביות ויעילות. מאז שאני זוכרת את עצמי אני במצב של 'לחץ' ודאגנות יתרה- ותמיד כינו אותי כפרפקטציוניסטית אך תמיד הייתי בטוחה שזה אך ורק דבר טוב לשאוף לטוב ביותר,כיום אני רואה שהדבר מפריע לי בלמידה העצמית וההכנה למבחנים,שיטת הלמידה שלי היא סיכומים ותמצות החומר שוב ושוב ומעבר חוזר ונשנה על הדברים לפני הבחינות,אני משתדלת להיות מאד מסודרת ומאורגנת ולסדר לי את הזמן(הצליח בסמס' א) אך כרגע קצת לוקה בחסר. יש לציין שאני מבינה שהלחץ שלי הוא לא טוב לא לי ולא לסביבתי לחץ הוא משתק והייתי רוצה באמת להפחית את החרדות האלה כי בסה"כ יאמרו כולם שאני די מצליחה בלימודים והציוניןם אכן מראים זאת אך אני אישית מרגישה שזה בא לידי ביטוי בציונים רק אחרי שאני משקיעה את כל כולי למענם ופה לדעתי יש איזו בעיה-לא כך הדברים צריכים להיראות,אני מודעת לכך ומנסה להירגע ולתכנן את הזמן מסודר (לקחת לפעמים רסקיו לפני בחינות) אך אני כל הזמן במצב של 'מרדף' להספיק להספיק כמה שיותר לקראת המבחן והעבודה הבאה. אודה לך מאד אם תצליח לומר לי על סמך סיפור חיי הקצר מה עליי לעשות אני קוראת הרבה בנושא ומנסה להרגיע א עצמי שבסך הכל אני מצליחה-אך לא כ"F עוזר תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום סטודנטית, אינני מכיר את סיפור חייך, כפי שכתבת, והמסגרת המתאימה להכיר אותך היא ייעוץ פנים אל פנים. עם זאת, מתיאורייך לגבי מה שמאפיין את לימודייך בהווה אינני רואה הבדל משמעותי בינך ובין הסטודנטיות שלי. ואכן, חלק גדול מאוד מהנטייה לפרפקציוניזם הוא תוצאה של ההישגיות והתחרותיות המאפיינות את החברה המערבית. כיום טיפול פסיכולוגי מציע גם טכניקות הרפיה, טכניקות בודהיסטיות שמטרתן לאזן את הלחץ שמפעילה החברה המערבית, מדיטציות שונות ושינוי האמונות העומדות בבסיס הפרפקציוניזם, הראשונה שבהן גישה של "או הכול או לא כלום", אשר נדמה לי שמאפיינת את סגנון הלמידה שלך. למשל, מאחורי סיכומים חוזרים ונשנים של החומר מסתתר פחד מאובדן שליטה, שמא יישמט פרט כזה או אחר וההבדל בין עיקר לטפל מיטשטש. אמנם אומרים "קשה באימונים - קל בקרב", אבל לפעמים אם האימונים קשים מדיי אין מספיק כוחות לקרב עצמו ולכן מומלץ שתיוועצי באיש מקצוע באשר לטכניקות להפחתת לחצים ואם תרצי להעמיק יותר, גם מה עומד מאחורי אותם לחצים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/05/2011 | 14:59 | מאת: מריה קול

שלום לכולם, שמנו מריה וסיגלית ואנו סטודנטיות לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. השאלונים שלפניך הינם חלק ממחקר שאנו עורכות במסגרת עבודה סמינריונית לקראת סיום התואר. מטרת המחקר היא לבחון האם קיים קשר בין איכות השינה לבין מאפיינים אישיותיים שונים ולקות למידה. נודה לכם על השתתפותכם במחקר מרצונכם החופשי ומענה על השאלון המצורף בקישור. ברצוננו לציין כי השאלון הינו אנונימי ומילואו עשוי להמשך בין 10 ל-20 דקות. תודה מראש על שיתוף הפעולה!! סיגלית ומריה Sigalit.maria@gmail.com https://spreadsheets0.google.com/spreadsheet/viewform?formkey=dDZiaFZjUTRQY0lldlNRZnc4NUMtWUE6MQ

27/05/2011 | 22:16 | מאת: אנג'ל

שלום, שמי אנג'ל ואני ילדה בת 14 ולא ידוע לי על כל מיני גורמים של פרפקציוניזם אצלי במשפחה. אפשר לומר שאני שואפת מאוד לשלמות, אני מנסה להגיע להישגים כמה שיותר גבוהים בלימודים, במראה ובהתנהגות. הבעיה היא שטווח הציונים שלי הוא בין 85 ל100 ואני בכל זאת משתדלת שהוא ינוע בין 95 ל100 וכל ציון מתחת ל90 לא מספק אותי ומרגיז מאוד, לדוגמא במיצ"ב באנגלית שלמדתי מאוד קשה אליו קיבלתי 83 והתחלתי לבכות. בנוסף, יש לי דימוי עצמי מאוד נמוך ואני מרגישה מאוד "רחבה" למרות שחברות רבות שלי אומרות לי שאני רזה. בנוסף, גם ההתנהגות שלי מושפעת ממעשי אם הצלחתי בדרכי אני שמחה אך אם לא אני מסוגלת להפוך עולמות. לפני מספר ימים שמעתי את ההורים שלי מדברים על כך שאמא שלי אמרה שאני פרפקציוניסטית בעקבות שיחה מסוימת שהתקיימה עם גורמים כלשהם בבית הספר. יום למחר בדקתי באינטרנט את המשמעות של פרפקציוניזם ולפי זה הגעתי למסקנה שאני פרפקציוניסטית לא סתגלתנית. רציתי לשאול אם לפי מה שהזכרתי אני אכן פרפקציוניסטית ואם כן יש דרך כלשהי לעזור לי בכך שזה לא ישפיע עליי כל כך? בתודה מראש, אנג'ל :)

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנג'ל, בלי להיכנס להגדרות שלא מועילות יותר מדיי, חשוב לשים לב לשני דברים: (א) כולנו חונכנו גדלנו וחיים בחברה מאוד תחרותית והישגית והדבר גובה מכולם מחיר זה או אחר - גובה המחיר הוא באמת תוצאה של גורמים נפשיים שונים ודימוי עצמי נמוך, כפי שתיארת זאת יפה, מגביר את הצורך באישור חברתי בצורת ציונים, התאמה לסטנדרטים של יופי (כמו רזון) וכד' ו-(ב) את נמצאת בגיל ההתבגרות, שבו רוב הנערים והנערות סובלים מחלק גדול מהקשיים שאת מתארת. חלק מהתופעות תחלופנה או תוקלנה עם השנים, אך ניתן לזרז את התהליך ולסבול הרבה פחות ע"י פנייה לייעוץ פסיכולוגי, שעליו אני ממליץ לך בחום. בקשי מהורייך לדאוג לך לפסיכולוג/ית המתמחה בטיפול בנוער. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/05/2011 | 22:39 | מאת: אנונימי

היי אני ילדה בכיתה ח תמיד שאני מדברצת עם אנשים יש לי בעיה שאני מפחדת שזה לא יצא מושלם ואני לא הגיד את הדבר הנכון זה מרחיק אותי מהם וגורם להם לא לאהוב אותי . אני תמיד מרגישה שאני מאכזבת אנשים . אני לא מאמינה בעצמי ומאוד מפחדת לא להראות טוב . אני מפחדת "להסתכן" בשביל לדבר עם אנשים גם עם כמה מהחברות שאני הרבה מסתובבת אני א כלכך יודעת מה להגיד . וכל הזמן המחשה שהיה מושלם . מה זה אומר עליי? יש דרך לטפל בזה ? האם זה אומר שתמיד היה כזאת ולא יצליח לי בחברה ? נ.ב יש 2 בנות שתמיד היה אני עצמי איתם בלי לפחד איתם תמיד זורם.

שלום ילדה יקרה, בהחלט יש דרך לעזור לך והסיכויים טובים מאוד משום שאת מאוד אינליגנטית ומגלה מודעות גבוהה מאוד למצבך. כדאי מאוד להתחיל בטיפול פסיכולוגי כבר עכשיו, לא משום שהמצב חמור או מסוכן, אלא משום שככל שמטפלים מוקדם יותר, סיכויי ההצלחה גבוהים יותר. אמרי להורייך שאת סובלת מחוסר ביטחון עצמי ומחרדה חברתית, שהתייעצת בפורום ושהומלץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. את גם יכולה להראות להם את פנייתך ואת תשובתי. אינני מכיר את משפחתך, אך אם את חוששת מההורים, תוכלי לעשות זאת דרך המורה היועצת בבית ספרך, אם כי הייתי מעדיף שלא יירשם דבר בתיקך האישי. את גם יכולה להדפיס את הפנייה שלך עם או בלי התשובה שלי ולהשאיר לאמא או לאבא, אם שיחה גלויה גורמת לך מבוכה. אשמח לשמוע מה עשית ואיך הורייך הגיבו. בהצלחה רבה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

21/05/2011 | 13:50 | מאת: אנונימי

האם טיפול קואצינג הוא זה שיכול לעזור לי?כך אוכל להפסיק את הפחד מאנשים וזה יעבור לי? זה שיש לי בעיות גיליתי מזמן , אך המחשבה על כך שאני פרפקציוניסטית לא עלתה על דעתי . סיפרתי את הבעיה להורי בהתחלה הם לא כלכך האמינו בגלל שהם חשבו שלהיות פרפקציוניסטית זה להיות מאוד מסודרת ולעשות הכל בישביל להצליח ולא רק לשאוף לשלמות. האם אני נחשבת פרפקציוניסטית מהפן השלילי אלו שיותר שסובלים ?

18/05/2011 | 20:55 | מאת: מאיה

שלום, הפאן המקצועי תמיד היה הקלף החזק שבחיי ובשלב מאוד מוקדם הפכתי לדמות מוערכת ומובילה בתחומי. מצד שני בגלל שהיתי מאוד צעירה היתי זקוקה לאיזשהו אישור מסביבת העבודה על הישגי גם אם לא הבעתי אותו מעולם במילים, ובעצם איזשהי התנצלות ואשמה ששידרתי על הישגים טרם זמנם. מצד אחד היתה הערצה ופליאה אך מצד שני איזשהי קנאה שקיבלה לעיתים סממנים של חבלה- משום שמתמימות לא יכולתי לזהות את עצמי כמוקד איום ולהאמין שיש בי משהו שאחרים רוצים ולכן גם אי יכולת להציב גבולות או לפענח מניפולציות. עקב ארוע קשה חיצוני שעברתי שטילטל את חיי- איבדתי כל מוטיבציה כולל זו של חיי העבודה- אבל המשכתי להפגין אותה איכות גם בלי לחוש מחוברת למה שאני עושה שקודם מאוד אהבתי לעשות. לא היתי מעונינת בכל הכרה או הערכה של סביבת העבודה בגלל שאיבדתי עניין בחיים באנשים ובעצמי, הפסקתי לטפח קשרים אישיים ולרצות להתקדם ולהתפתח. באופן פרדוכסלי קרה בדיוק ההפך. התחלתי לקבל פידבקים ואיזשהי הכרה פורמלית ומעמד מבוסס שהתנגשו עם הדימוי המאוד נמוך שלי את עצמי. מדוע דווקא בתקופה שאני כה אדישה לאנשים ולפידבקים, לא יוצרת את הקשרים הנכונים ולא משתמשת באסטרטגיות לקידום אישי- ובעצם לא דואגת לעצמי או לעתידי ופועלת באופן הכי לקוי ולא מתוכנן אני משיגה בדיוק את ההיפך...?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מאיה, צר לי לקרוא על האירוע הקשה והמטלטל, אך נשמע שלמרות שהיית מוותרת עליו בשמחה, הוא הביא לך תועלת בלתי צפויה. יש תחומים, בעיקר בכל הקשור ליחסים בין-אישיים בכלל וליחסים רומנטיים בפרט, דווקא "שחרור" (letting go) במקום חתירה מתמדת קדימה משיגה את האפקט הרצוי. אנשים אמביציוזיים מאוד, שמאופיינים ע"י התמדה ודבקות במטרה, יכולים להתקדם בלימודים ובעבודה בעזרת תכונות אלו, אך הן אינן מועילות תמיד, ולעתים מזיקות, ביחסים בין-אישיים הדורשים גמישות, תמרון, ויתורים ופשרות. נראה שלמדת מתי הימנעות מעשייה היא המעשה הנכון. ואכן, כדי לאזן את ההישגיות והתחרותיות המאפיינות את החברה המערבית, גם הפסיכותרפיה (גם בגישה הפסיכואנליטית וגם בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית) אימצה לעצמה גם עקרונות הלקוחים מן הבודהיזם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/05/2011 | 21:31 | מאת: מאיה

האם במקרה שלי יאוש=גמישות=שחרור...? האם אתה בעצם אומר שהסביבה מפענחת את חוסר המוטיבציה שלי, הניהליזם והרצון העז למות ולוותר דווקא כסממנים לבטחון עצמי בגלל שאני לא נלחמת יותר על כלום...? האם זה שאתה לא מעוניין יותר בכלום, לא מקווה, לא רוצה דבר מאנשים ומהחיים בדכאון, ובחרדה בלתי נסבלים הופך אותך לאטרקטיבי ומתוגמל יותר? אני לא מבינה את זה משום שהתרגלתי לחשוב שאנשים מעדיפים להיות בקרבתם של אנשים שמחים וחיים גם בחיים וגם בעבודה. שאם לא תרצה אנשים הם לא ירצו אותך, שאם לא תראה נוכחות וסממני חיים לא יספרו אותך. קצת התבלבלתי בין המושג של "להרפות" שמתאר רגיעה לבין יאוש צרוף. אמר פעם איש חכם שסבלנות זה סוג של יאוש. אולי הוא צדק...

17/05/2011 | 15:58 | מאת: לינור

יש לי בעל פצפרקציניסט הכול צריך להיות עכשו כאן לא דוחה סיפוקים ועובד תמיד מהרגש ללא חשיבה צלולה מה עלי לעשות אני שוקלת בגירושים זה בלתי אפשרי אני אובדת עצות הוא בן 27 ומתנהג כמו ילד אין לי כסף לטיפול זוגי ואין לי את הכלים להתמודד עם הקושי הזה מה לעשות בשטח תכלס זה מתסכל אם אומרים לו משהו הוא חושב שזה לרעתו ועושה מה שהוא רוצה מרצה אחרים ומתסכל אותי זה על חשבון הגב שלי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לינור, אני מבין את מצוקתך, אך לא נראה לי שסביר לצפות שהצד השני (במקרה זה בעלך) ישתנה. אנו, לכל היותר, יכולים לנסות לעשות דברים על מנת לשנות את עצמנו - והצעד הראשון הוא להבחין בין מה שניתן לשינוי ומה שאינו ניתן לשינוי ויש להשלים איתו (או, במקרה הזה, כפי שציינת, לפרק את החבילה). אם את משווה אותו לילד, אזי גם עם ילדים יש התנהגויות שאנו מקבלים והתנהגויות שאיננו מקבלים וללא שיתוף פעולה שלך, יכול להיות שבעלך יתנהג אחרת. אגב, מאוד שכיח שבתוך קשר זוגי אנשים מתנהגים כילדים בדיוק בגלל היעדר גבולות בין האחד לאחר והרגשה שהכול אפשרי "כמו בבית". טיפול זוגי הוא אכן הכתובת הטיפולית המתאימה. אינני יודע היכן אתם גרים, אך הנה פרטי ההתקשרות לעמותת "אלומה", אגודה לייעוץ וטיפול בחיי המשפחה בר כוכבא 13 תל אביב, טל' 03.6291518. המחירים נמוכים יחסית וכל אנשי המקצוע שם מוסמכים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/04/2011 | 21:09 | מאת: מישל

שלום רב, אני בת 22 ומאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היה חשוב לי שהכל יהיה מושלם בחיי. הדבר התעצם אצלי מאד בגיל ההתבגרות וגרם לי להתרחק מהחברה עד שאהיה מספיק מושלמת (דבר שנמשך עד היום..) לדוגמא אני רוצה ללמוד רפואה והציונים שלי כרגע לא מאפשרים זאת.. אז בכל פעם שאני מתחילה קורס שאמור לקרב אותי למטרה אז פתאום אני גורמת לעצמי להיכשל, למרות שאני יודעת בוודאות שאני יכולה להצליח ומאד וזה קרה לי המון בחיים שאחרי שאני בוחרת מה שאני רוצה לעשות אני ישר גורמת להכל ההרס. הדבר משפיע עלי גם מבחינת מראה חיצוני. תמיד הייתי נערה מלאה ותמיד ניסיתי לרזות (גם אם בדרכים "לא כ"כ שפויות") ובראש לדוגמא אני רואה את זה שאם אני אהיה רזה ומושלמת מבחינה חיצונית אז אוכל להצליח גם בלימודים ובכל דבר אחר. ההודעה הזאת קצת נהיית "סלט", אני באמת מאד מבולבלת כרגע ומנסה למצוא פיתרון כי המצב הזה ממש משפיע לי על חיי היום יום. אשמח לקבל קצת עזרה- משהו שאני יכולה לעשות בכדי להרגיש קצת יותר טוב או קצת פחות לשאוף למושלמות. תודה רבה מראש

שלום מישל, אני דווקא לא מרגיש שהודעתך הפכה ל"סלט". גם אם יש בה כמה נושאים - כולם ביטויים שונים של אותה תכונת אישיות, הפרפקציוניזם. הגישה המאפיינת אותך היא גישה של "או הכול או לא כלום" והיא מיושמת בכל התחומים ויוצרת התניות מלאכותיות בין תחומים שאינם קשורים זה לזה (למשל, הישגים בלימודים ומשקל). לא ניתן, כמובן, לטפל בקושי כה מורכב דרך פורום באינטרנט, אך טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור, בין אם בגישה קוגניטיבית המנסה לערער את האמונות המכשילות כמו "הכול או לא כלום", "הכללה מוגזמת" ועוד ובין בגישה דינאמית, המנסה להתחקות אחר מקורות הפרפקציוניזם (רבים המטפלים המשלבים את שתי הגישות). אני שותף לתחושה שאת מכשילה את עצמך. דבקות במטרה עוזרת עד גבול מסוים, אך הצבת מטרה אחת ויחידה, שהצלחה או כישלון בה קובעים את הכול בחיים (למשל, קבלה לפקולטה לרפואה), החרדה מגיעה לממדים כאלה שהיא הופכת את ההצלחה לבלתי-אפשרית. לכן, כפי שיגיד לך כל יועץ השקעות בבנק, כדאי לפזר את משאבייך ולא לשים את כל הביצים בסל אחד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

27/04/2011 | 16:36 | מאת: הגר טל

שלום, בעלי בן 30 פלוס,אנו הורים לשניים- ספורטאי מצטיין בנישה ייחודית ומוזיקאי מחונן גדל וחונך להיות "סטאר", להצטיין בכל מחיר וטעות היא דבר שלא ייעשה. הוא בעל סטנדרטים גבוהים ביותר ולוקה בדחיינות חזקה של דברים חשובים ומהותיים במיוחד בתחום הכלכלי והתנהלות פיננסית שאינה אחראית בלשון המעטה. הוא מצטיין ומסור לטיפול בילדים ובבית ומסתייג וחסר איכפתיות במעטה איכפתי מהדברים שציינתי וכאשר נשאל לפשר העניין משקר לא פעם ומורח אותי בתשובות חסרות בסיס ע"מ לברוח ולא להתמודד. הוא מגיע ממשפחה עם תקשורת לקויה ביותר, תקשורת וצחוק רק על דברים אינפומטיביים ולא דברים אישיים וכאשר מציף בעיות להוריו שגרים רחוק מקבל תשובה של "הכל יהיה בסדר" כלומר חוסר התייחסות אמיתית. אני אוהבת אותו מאד והוא אדם מדהים וכובש ועם זאת הדברים שציינתי מכשילים אותו וקשה לו להתמודד עם תחומים שאינו מכיר כי לא "שולט" בעניינים. אנחנו מלאי מתחים בזוגיות, נמצאים במהלך טיפול זוגי ואני מתניידת בין חוסר אונים ותסכול לבין תקווה קטנה שדברים יכולים להשתנות. האמנם? האם וכיצד ניתן לטפל בדברים שציינתי: בנוסף, הוא תמיד מעמיד פני "הכל בסדר והכל תחת שליטה" מה שמתברר כרחוק שנות אור מהמציאות ויוצא לאור לאחר מכן. תודה תודה על העזרה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום הגר, למקרא השורות הראשונות של הודעתך, רציתי להמליץ לך על טיפול זוגי ושמחתי לקרוא בהמשך שאתם כבר נמצאים בו. זו אכן המסגרת שבה הקשיים שאת מעלה צריכים להידון. על רקע התיאור שברישא של הפנייה, הופתעתי לקרוא את ההמשך, קרי שאת אוהבת את בעלך כל כך. לצערי, אני שותף לדעתך שהסיכוי לשינוי בו קטן. אנשים אינם משתנים, בעיקר אם לא משתלם להם להשתנות. כפי שאני רואה את המצב, במגבלות הפורום והתיאור הקצר המתאפשר בו, קיימות שתי אפשרויות: (א) שהשינוי יחול בך, והכוונה באופן פאראדוכסאלי לשינוי שהוא השלמה עם המצב הקיים, עם העובדה שבן זוגך לא ישתנה, על הטוב והרע שבו. ברגע שתשלימי ולא תצפי לשינוי בו, יחול אצלך שינוי משמעותי מאוד. (ב) שתילחמי על שינוי שיחול בבעלך ואז התסכול מחוסר השינוי יגרום לאהבתך אליו להתחלף בעוינות (וכידוע, לעיתים הגבול בין אהבה לשנאה הוא דק מאוד). אני מקווה ששפכתי אור על המצב גם אם אור זה אינו לרוחך. אשמח להתעדכן בקורות אתכם בטיפול הזוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

16/04/2011 | 01:52 | מאת: יולי

שלום ד"ר. בתי בת 13 וכבר שנה שלמה היא סובלת מפרפקציוניזם בלימודים שמתבטא בחרדות, דיכאון והסתגרות חברתית. היא לא מוכנה לקבל טיפול פסיכולוגי ואני אובדת עצות. מה בכל זאת אפשר לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יולי, החלק המדאיג ביותר בפנייתך, בעיקר כשמדובר בנערה מתבגרת, הוא ההסתגרות החברתית. בדרך-כלל אני מציע להורים להתערב מה שפחות ולקחת שני צעדים אחורה, כי העניינים האחרים מסתדרים מאליהם ברוב המקרים, כל עוד הנער/ה משתלבים בחברה. במקרה הזה אני כן הייתי ממליץ להשתמש בסמכותכם כהורים (רצוי שניכם) כדי שהילדה תראה איש מקצוע מתחום בריאות הנפש, בין אם זה פסיכיאטר של ילדים ונוער, פסיכולוג המתמחה בנוער וכד'. גישה נוספת, שיש בה קצת פחות כפייה ועשוי להפחית מהתנגדותה לטיפול, היא לפנות יחד איתה לטיפול משפחתי. במקרה כזה המוקד עובר מהנערה, שעלולה לתפוס את עצמה כ"מופרעת", למשפחה כולה ("לנו יש בעיה"). במידה והמטפל המשפחתי יתרשם שאין זה מספיק, הוא ידאג להפנותה לאיש מקצוע מתאים וידריך אתכם כיצד להשתמש בסמכותכם ההורית כדי לדאוג שהדבר יקרה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/03/2011 | 19:29 | מאת: מירי

שלום ד"ר רובינשטיין ביתי בת ה-32 ,טיפוס פרפקציוניסטי מאוד, בדיכאון כבר כמה חודשים. לא עובדת, רוב היום בבית, ישנה, עצבנית וחסרת סבלנות. היא מתנגדת לכל דבר,מתעקשת ששום דבר לא יכול להשתנות לטובה אלא לרעה. אחיותיה דיברו איתה, הציעו לעזור, ניסו להראות עוד צדדים במקביל לתפיסה השלילית, אך ללא הועיל. היא מסרבת לפנות לטיפול. אין גורם נוסף שהיא חשה איתו יותר בנוח שאפשר לגייס. אני חוששת שככל שיעבור הזמן זה יהיה לרעתה . כיצד היית ממליץ לנו כהורים (וגם לאחים) לנהוג? אני מבינה שקשה להביא אדם לטיפול כאשר הוא לא מעוניין בכך, אך כאמא אני גם לא יכולה להתעלם ולתת לזמן לחלוף במצב כזה. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מירי, יותר משמדאיגים אותי הדיכאון והפרפקציוניזם כשלעצמם מדאיגים אותי הסימפטומים וההתנגדות הנמרצת לקבלת עזרה. ייתכן מאוד שהתנגדות זו מגיעה לשיאה, כאשר דווקא אתם הקרובים לה מציעים לה נקודות מבט חיוביות יותר. חשוב מאוד לוודא שאין לביתך מחשבות אובדניות. אם הדיכאון מתבטא גם בהפרעות בשינה (יקיצה מוקדמת או עודף שינה) ותיאבון (ירידה או עלייה ניכרת במשקל), הייתי ממליץ לנסות לספר על כך לרופא המשפחה שלה ואף לבקשו לערוך ביקור בית. אם אין מחשבות אובדניות ושינויים קיצוניים במשקל ובשינה, הייתי מציע להישאר עם יד על הדופק אך לא ללחוץ ולפלוש לעולמה יתר על המידה ומאידך כן לומר לה בקיצור שאם היא רוצה לדבר, אתם שם בשבילה. למען השקט הנפשי של כל הצדדים, אולי כדאי שתתייעצו פנים אל פנים עם פסיכיאטר. אם רופא המשפחה יוכל להגיע אליה בשלב כלשהו או ניתן לגרום לה להגיע אליו, טיפול תרופתי נוגד דיכאון יכול לעזור לה תוך זמן קצר יחסית. אני יכול להעיד שראיתי לא מעט מטופלים שתוך 10-7 ימים אפילו החלו להרגיש הרבה יותר טוב מנטילת ציפרלקס, אך כמובן הדבר טעון בדיקת מומחה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/03/2011 | 23:57 | מאת: רוני

בן זוגי פרפקציוניסט במהותו,במהלך שלושים שנים אחרונות, נכנס כ-3 פעמים לדיכאון ותמיד הטריגר הוא עומס בעבודה, כשיש עומס גדול ואי לו יכולת לשלוט על כל הפרטים כמו שהוא רגיל, בנוסף גם עידן המחשב גורם לו לשיבוש בתפקוד, הוא רגיל לעבוד עם ניירת ויש לו מחסום כלשהו בנוגע למחשב,הוא מטופל בתרופות אנטידיכאוניות ,התרופה הראשונה שקיבל לא השפיעה, מזה כשבוע וחצי שהוא מטופל בתרופה אחרת ועדיין אין שינוי, הוא רוצה להתפטר וזה מלחיץ אותי,מה עושים?

שלום רוני, מהתיאור הקצר, ללא הגילאים שלכם, לא ברור לי האם הטיפול התרופתי לווה גם בטיפול פסיכולוגי. אם לא, קשה לי להאמין שרק הטיפול התרופתי, חשוב ככל שיהיה, יוכל לעשות את העבודה. מאוד ייתכן שנוקשות ושמרנות, שניתנות לטיפול פסיכולוגי, מקשות עליו להסתגל ולעמוד בלחצים. בנוסף, יש כיום בהחלט שיעורי מחשב ספציפיים למבוגרים, אך הדבר תלוי במוטיבציה של בן זוגך לשנות הרגלים בני עשרות שנים. ברגע שאת פונה בשם בן זוגך, ומבטאת דאגה באשר לרצונו להתפטר, עולה השאלה לגבי אופי הקשר ביניכם, לרבות התלות הכלכלית שלך בו, והאם את דואגת אכן לשלומו או אולי לבטחונך הכלכלי. אם את רוצה, את יכולה להוסיף קצת יותר פרטים שיאפשרו לי לעזור לי לעזור לכם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/03/2011 | 02:09 | מאת: שלומית

מעיון בפורום הבנתי שאני מאוד מתחברת ומזדהה עם כל ההגדרות של פרפקציוניזם. למעשה הייתי בעבר מטופלת אצל פסיכולוגית, וכבר שם הגענו לאבחנה זו אצלי. הבעיה היא שלא התמקדנו יותר מדי בעניין. כיום אני כבר שנה וחצי אחרי סיום הטיפול, ואני מרגישה מצוקה איומה כיוון שאין לי כסף לממן טיפול כרגע, ואני מרגישה שאני זקוקה לעזרה מיידית. עוברות עליי המון תחושות ורגשות, כולל התקפי דיכאון וחרדה. אני לא יודעת לאן לפנות, ואני קצת חוששת לפנות לפסיכולוגים שמציעה קופ"ח כללית- גם משום שמועות ששמעתי מחברים על כך שהם לא תמיד מקצועיים, וגם כי אין לי כוח להתחיל את כל התהליך מחדש..... משיטוט בפורום גיליתי שיש אתר שנקרא איט"ה? נכנסתי לאתר וגיליתי רשימה של רופאים (אני מאזור תל אביב). איך אני יודעת מי מהם עובד בשירות קופ"ח? איך אדע במי לבחור? לצד כל אחד מהם מצורף פירוט של ההפרעות בהם הם מטפלים. אני מרגישה הרבה מאוד, ואינני יודעת למקד את תחושותיי. בגדול מדובר בפרפקציוניזם, הפרעת קשב וריכוז, היפוכונדריות, דיכאון (אבל לא כרוני), והפרעות חרדה. אשמח גם לקבל מידע על טיפול התנהגותי-קוגנטיבי; מה זה אומר, ולמי זה מתאים? סליחה על המכתב המבולבל, כאמור- יש לי הפרעת קשב. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

06/04/2011 | 19:45 | מאת: שלומית

לא שמתי לב שקיבלתי תשובה.... אני מבוטחת בקופת חולים כללית

שלום שלומית, מבין קופות החולים, הטיפול הפסיכולוגי בכללית-מושלם הוא בעייתי ועובדים בו מטפלים מוסמכים אך לרוב בראשית דרכם המקצועית (למשל, במכבי-זהב עובדים לא מעט פסיכולוגים בעלי פרקטיקה פרטית מבוססת). כדי לדעת בכל זאת מי מהמטפלים בכללית-מושלם עבר הכשרה בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי עלייך להיכנס לאתר של הכללית, לחלק של כללית-מושלם, בתוכו לחלק של טיפול פסיכולוגי ולראות את הרשימה של המטפלים בת"א מול הרשימה של איט"ה כדי לדעת אם יש מישהו שמופיע בשתי הרשימות. את מתארת שורה ארוכה של קשיים, לא כולם מתאימים לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, אבל זו בהחלט אופציה לטיפול בחלק של הדיכאון והפרפקציוניזם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/03/2011 | 12:41 | מאת: ראנה

שלום, אחיינית שלי מתבגרת בגיל 15 ובשנתיים האחרונות היא התחילה לקבל התקפי לחץ ובכי יום לפני הבחינה. יש לציין כי אינה סובלת מחרדת בחינות היא מצליחה להתרכז בזמן המבחן והיא מקבלת ציונים גבוהים מאד בין 95-100. משיחות איתה בימיים שלפני המבחן היא מציינת שהיא מפחדת להיכשל וכי חייבת להיות מצוינת ולא טובה. בשנה זו היא עברה לבית ספר שהוא תובעני יותר והיא נמצאת בכיתה של מצטיינים הדבר כמלחיץ יותר, אף שהיא לא אומרת כך במהלך הסמסטר אלא מציינת זה יותר כייפי וזה מאתגר יותר. אני חושבת שיש לה סימפטומים של פרפקטציונזם המופנה כלפי עצמה, היא לא מוכנה לפנות ליועצת של בית הספר וכמובן לא לפסיכולוג. האם יש דרך שניתן לעזור לה להפחית את הלחץ מבלי לגשת לאיש מקצוע מוסמך. הלחץ שלה מכניס את ההורים שלה גם למצב שהם לא יודעים כיצד להתמודד עם התקפי הבכי שלה וכי היא לא מצליחה ללמוד יום לפני הבחינה. תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ראנה, כשאדם אינו מוכן לפנות לטיפול בעצמו, גם הטיפול לא היה יכול להיות יעיל. אני משער שהפרפקציוניזם ממלא גם תפקיד בסירובה לפנות לטיפול, כי אם היא חייבת להיות מושלמת, הטיפול נחווה כפגם שמפריעה לה להיות כזו. חשוב מאוד שההורים יעבירו לה מסר ברור שהם יקבלו אותה בכל תנאי, גם אם לא תצטיין וגם אם לא תצליח ושתמיד אפשר להשלים דברים מאוחר יותר. הואיל והיא נמצאת בגיל רגיש ביותר, יש לעקוב מרחוק אחר יחסיה החברתיים ולוודא שאין נטייה להסתגרות. שתי דרכים שאני יכול לחשוב עליהן לעקוף את התנגדותה לטיפול הן (א) הדרכת הורים ו-(ב) טיפול משפחתי שבו משתתפים כל בני המשפחה וכך הסטיגמה שהיא חשה מפגיעה לטיפול יורדת והדבר מוצג כבעיה של המשפחה כולה. אשמח להתעדכן. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום אני מהיום שאני זוכר את עצמי סובל מפחד מכישלון אני מסוגל לקבל פגמים באנשים אחרים אך לא בי אני נורא מתבייש בכל פגם שאני מוצא בעצמי ומנסה לשנות אותו בצורות די קיצוניות כשאני מתחיל משהו מסוים אני מתחיל בצורה מאוד נלהטת משהו כמו לקחת את כל הקופה ואט אט כשאני רואה שהמטרה שלי לא ברת השגה או שזה לא כזה פשוט אני זונח את המטרה אני לא מבקש מאחרים עזרה בשום דבר ותמיד מראה כאילו אני יודע הכל כשיש לי טעות אחת אפילו שגיאת כתיב גורמת לעיקצוץ וכעס על עצמי . אני לא מסוגל לחשוב שאני לא הכי טוב בכל דבר בחיים וזה גורם לי לכעס על עצמי ,כאב ולעיתים דיכאונות קלים לאחרונה הצלחתי לומר לעצמי שזה בסדר אך אני מוצא לזה גם תירוצים אחרים למשל לא הייתי מרוכז באותו יום ולא הייתי מרוכז או שזה בגלל הדימוי העצמי הנמוך שלי אני מפחד פחד מוות לעשות דברים או אפילו לשחק בכל מיני משחקים שלא יתגלה לעצמי לא לאחרים שאני לא טוב כי אני לא מסוגל להתמודד עם התחושה הזאת . אם אפשר בבקשה לומר לי אם זה מזכיר תסמינים של פרפקציוניזם או משהו אחר לפי מה שמתואר זה ממש מקרה קלאסי . אם אפשר לתשובה מורחבת על המצב דרכים שונות להתמודדות לפחות עזרה ראשונה בתודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אלון, לפי תיאוריך, התגובות שלך בהחלט כוללות בתוכן גרעין מאוד בולט של פרפקציוניזם, שגורר בעקבותיו תופעות מעכבות אחרות כגון דחיינות, נטישת המטרה בגלל גישה של או הכל או לא כלום, כעס על עצמך, כאב ואף דיכאון. כל אלה ניתנים בהחלט לטיפול פסיכולוגי, ובהתחשב ברמת המצוקה, אולי גם כדאי לשקול יחד עם המטפל טיפול תרופתי למספר חודשים כדי להקל עליך ולהגדיל את סיכויי ההצלחה של הטיפול הפסיכולוגי. בתשובה לשאלה המופיעה בכותרת של הודעתך - אינני חושב שבשלב זה קבוצת תמיכה היא המדיום המתאים לטיפול בך ואני ממליץ לך בחום לפנות לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

13/03/2011 | 23:05 | מאת: אלון

מהירות התגובה שלך ראויה לציון לשבח

03/03/2011 | 13:40 | מאת: הדסה

שלום רב אני סטודנטית לעיצוב גרפי אשר מתעסקת בקשר בין פרפקציוניזם לעולם העיצוב האם התכונה והשאיפה לשלמות היא חיובית או שלילית אצל העוסקים באומנות ובתקשורת חזותית. אני פונה אליך בשאלה האם יש לך ידע או מחשבות כלפי הקשר בין שני העולמות שהצגתי והאם אתה מכיר מקרים בהיסטוריה של מחקרים כלפי הנושא תודה הדסה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום הדסה, פרפקציוניזם כשלעצמו אינו שלילי והשאיפה לשלמות עשויה בהחלט לקדם גם את האדם עצמו וגם את הפרויקטים שהוא עוסק בהם, אך כאשר הוא מוגזם הוא נמצא במחקרים כקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, מחבל בהתקדמות האדם ובסופו של דבר גם בעבודתו (למשל, אחד הביטויים הוא דחיינות - אם תתייחסי לכל פרויקט שלך כאל "מפעל חיים", את עלולה לדחות את ביצועו או להיתקע במהלכו מרוב ציפיות גבוהות מעצמך ומהפרויקט). אינני מכיר מאמרים המתייחסים באופן ספציפי לפרפקציוניזם באומנות, אך להלן שני מאמרים המסכמים את הידע בתחום ומהם תוכלי ללמוד על ההיבטים החיוביים והשליליים של התופעה: http://www.giditherapy.co.il/?p=226 http://www.giditherapy.co.il/?p=601 לדעתי, הדברים נכונים גם לגבי אומנות ועיצוב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherpy.co.il

19/02/2011 | 14:01 | מאת: אייל

שלום בחצי שנה האחרונה אני מתעורר מידי בוקר בין השען 4-5 בבוקר. בסביבות השעה 5:30 בבוקר אני יוצא מהבית ונוסע למרכז הספורט,שם אני מחלק את זמני בין שחיה בברכה לבים חדר הכושר(יום חדר כושר ויום בריכה)מסיים בסביבות השעה 7:30 ויוצא ליום העבודה שלי(העבודה שלי מתחלקת למשרד ונהיגה (פגישות עם לקוחות).ספורט אני עושה כבר למעלה מ-10 שנים,להתעורר מוקדם בבוקר(טיפוס של מוקדם בבוקר,תמיד הייתי)אבל לא בשעות כה מוקדמות כמו בעת האחרונה.אינני חש בעייפות או באבדן ריכוז ,במהלך היום,אינני טיפוס עצבני,אין לי מתחים כלשהם.וכשאני מתעורר אני מתעורר ללא סיוע של שעון מעורר אלא באופן טבעי.אני הולך לישון מידי ערב בסביבות השעה 11 בלילה. מה לדעתך יכולה להיות הסיבה לכך? ומה היא עצתך? בברכה, אייל

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אייל, השכמה מוקדמת כשלעצמה אינה מהווה סימפטום של אף הפרעה נפשית. היא יכולה להיות סימפטום של דיכאון בצירוף סימפטומים נוספים וכמובן תחושת מצוקה סובייקטיבית. עם זאת, אתה מתאר יום מאוד עמוס, מצד אחד ומסודר ומאורגן, מצד שני, מצאת את דרכך לפורום פרפקציוניזם וכמו כן ההשכמה הפכה להיות מוקדמת יותר בעת האחרונה. השאלה הראשונה היא, קודם כל, האם בסך הכול, מעבר ליקיצה המוקדמת, אתה מרגיש מצוקה כלשהי ואם כן, האם היא החמירה במקביל להשכמה המוקדמת יותר ושנית, כיצד נראים יחסיך הבין-אישיים, שכן לעיתים אנשים מאורגנים ומסודרים נתקלים בקשיי הסתגלות לאנשים שמתנהלים אחרת. אם אינך מרגיש מצוקה ואתה שבע רצון מיחסיך הבין-אישיים, אינני רואה כל בעיה עם היקיצה המוקדמת, מה גם שמספר שעות השינה שלך סביר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/02/2011 | 12:53 | מאת: אופטימי

שלום רב אני בן 32ובילדותי ספגתי ביקורת קשה מהסביבה וניתן לאמר שגרתי בסביבה של ילדים די לא מפרגנת,במשך השנים חשתי שגם כאשר קיבלתי את עצמי כשלא השגתי ציונים גבוהים או הישגים גבוהים בתחומים אחרים ההרגשה היתה שאני עושה לעצמי חיים קלים,ולא מתאמץ מספיק להישגיות אולם כיום אני מרגיש שבגלל השנים ההן שבו הייתי מטרה לביקורת, כשאני מתאמן למשל ביוגה אני חש לעתים חרדה שמא אעשה טעות לא בגלל תגובת המדריכה או המתרגלים,אלא בגלל שיש לי צורך להוכיח לעצמי שאני כמו כולם, השאלה איך לומדים לשנות את דפוסי החשיבה האלה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אופטימי, ישנן דרכים טיפולית רבות להתמודדות עם הבעיה, אך הואיל ואתה שואל על דפוסי חשיבה (ולא רגש), הכתובת המתאימה ביותר היא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT). האמונה הבסיסית האופיינית ביותר לפרפקציוניסטים היא גישה של "או הכול או לא כלום" וניתן לשנות אותה ע"י איתור הרגש הנלווה למחשבות מסוג זה ומציאת מחשבות חלופיות בצורה של אימון/תרגול. לפעמים אין מנוס מלפנות לטיפול, לפחות קצר טווח, ולעיתים ניתן לעשות זאת בעזרת ספר הדרכה מתאים, הטוב ביותר מסוגו שנתקלתי בו בעניין הזה הוא "בוחרים להרגיש טוב" של ד"ר דיוויד ברנס. הוא מתייחס בעיקר לדיכאון, אך הגישה של "או הכול או לא כלום" היא אחת האמונות העומדות גם בבסיס הדיכאון. אם יש לך משמעת עצמית וכושר התמדה, תוכל לנסות לתרגל לבד לפני שתפנה לטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/02/2011 | 11:38 | מאת: שמרית

שלום רב, אני חושבת שירשתי מאבי את התכונה המכוערת הזו-ביקורת עצמית קשה, מה שבין היתר הוביל אותי גם במשך השנים לרגשות מעורבים של שנאה-אהבה אליו. לאחרונה אני מרגישה שאני נהיית עצבנית מכל דבר קטן, אולי זה בגלל שאני בהריון וההורמונים משתוללים ואולי זה בגלל שבאמת יש לי בעיה והיא רק מחמירה עם השנים..ניסיתי בעבר טיפול של פסיכותרפיסטית שלא צלח והומלץ לי לפנות למטפל-גבר. אשמח לקבל הנחייה מה ניתן וכדאי לעשות. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שמרית, אכן בזמן היריון, ועוד יותר לאחר הלידה, קשיים רגשיים שונים מתעצמים, כך שקודם כל חשוב לדעת שההחמרה זמנית ותגובתית וזה כבר אמור להקל במידה מסוימת. כחסיד הגישה הפסיכואנליטית, אני מצטרף להמלצה לפנות למטפל-גבר כי דרך תהליך של העברת הדמות של אבא לדמות המטפל, דברים אמורים להיפתר בסופו של דבר (אם כי פריקית / "זרקנית" כבר לא תהיי וגם לא אני :) ואולם, זהו תהליך לא פשוט שמלווה בנסיגות ובסערה רגשית סביב היחסים עם המטפל, באופן זמני, ולכן לא הייתי ממליץ להתחיל טיפול כזה לא בזמן ההיריון ולא אחרי הלידה, אלא בתקופה רגועה יחסית בחייך. כרגע, הואיל וגם טיפול תרופתי אינו בטוח בזמן ההיריון, הייתי ממליץ על טיפול התנהגותי-קוגניטיבי קצר מועד ובסוג הטיפול הזה מין המטפל פחות קריטי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/02/2011 | 01:51 | מאת: רונית

שלום גידי, קודם כל - כל הכבוד על הפורום והעשייה הברוכה. יש לי כמה שאלות שהייתי שמחה לשמוע את עצתך בהן... הראשונה: אני נמצאת בטיפול כבר כשלוש שנים, שהיה יעיל ומוצלח מאוד ושינה לטובה את חיי בהרבה תחומים. בחודשים האחרונים אני מהרהרת באפשרות להפסיק אותו, לפחות לתקופת ניסיון, או להפחית את התדירות (נגיד לפעם או פעמיים בחודש). אני עדיין מרגישה שאנחנו מתקדמים, אבל כלכלית זה מתחיל להיות לי קשה, ובנוסף אני קצת מרגישה שזה יותר מדי זמן להיות בטיפול... וזה כבר הופך לפינוק וחיטוט עצמי (כמו מאמר שכתבת פעם). האם יש "משך זמן מומלץ" לטיפול, לדעתך? האם אחרי שמשפרים דברים אקוטיים אפשר להמשיך בתור פינוק, או שיש בזה פגם? בנוסף המטפל הגיב ממש בהסתייגות כשדיברתי על הרצון להפסיק, וגרם לי לרדת מזה לגמרי, ואני רוצה להאמין שלפחות חלק מזה לא היה רק הרצון להמשיך להתפרנס ממני אלא גם רצון להמשיך לעזור לי. מה דעתך, האם כדאי להתחשב בדעתו בשלב זה, או שאחרי שלוש שנות טיפול אני כבר צריכה לבטוח לגמרי בשיקול הדעת שלי? זה קצת מבלבל. שאלה שנייה. סבלתי במשך הרבה שנים מפרפקציוניזם קיצוני, הגעה להישגים מרשימים מאוד בגיל צעיר ולצדם חוסר יכולת לתפקד בתחומי חיים בסיסיים לגמרי (קירבה, עצמאות רגשית, אחריות וכדומה). בשנים האחרונות איזנתי את ההיבטים השונים, גם בעזרת הטיפול וגם בעזרת הסבה מקצועית - התמקדתי בדברים שהיו קשים לי יותר במקום להמשיך לרוץ קדימה בהכשרה האקדמית. כעת אני בצומת דרכים ומתלבטת אם להירשם ללימודים מתקדמים או להמשיך להתפתח אישית: למשל לנסוע לטיול ארוך בחו"ל, להשקיע ביחסים עם בן הזוג ובחברויות - או לרכז את המאמצים שלי בלימודים תובעניים ובהתקדמות מקצועית. מה דעתך, האם "חשוב" יותר להצליח ולהתקדם מקצועית ואינטלקטואלית או להיות מאושר? האם אפשר להיות מאושר מבלי לממש את מלוא הפוטנציאל האישי? למה חייבת להיות סתירה? האם לסכן את האיזון והרוגע שהשגתי ולחשוף את עצמי שוב ללחצים וחרדות? מצד אחד אני מאוד רוצה אתגרים חדשים, ומצד שני מפחדת לחזור למסלול המהיר. תודה רבה, רונית

שלום רונית, לגבי השאלה הראשונה - אין משך טיפול אחיד שמתאים לכולם והדבר אינדיבידואלי מאוד ותלוי באדם, במצבו ובתועלת שהוא ממשיך להפיק מהטיפול. באופן הכללי ביותר, אני יכול לומר ששלוש שנים הן בהחלט תקופה יפה לטיפול פסיכולוגי גם בגישה פסיכודינאמית שהטיפולים בה הם הארוכים ביותר. גם אני מקווה שלא מנחים את המטפל שיקולים כלכליים, אך הספרות המקצועית (דווקא הפסיכואנליטית) מלאה דיונים ודוגמאות על הקושי של מטפלים להיפרד ממטופליהם ממניעים פסיכולוגיים שלהם. לכן, כן הייתי מציע לך לפעול על פי האינטואיציה שלך ואני לגמרי מסכים איתך שאחרי שלוש שנות טיפול מוצלח, את אמורה להיות בעלת תחושות בטן נכונות בעניין זה. מעבר לפעם בשבועיים (לא פעם בחודש) בהחלט יכול לשמש אומדן לגבי יכולתך להסתדר בלי טיפול. לגבי השאלה השנייה - אם את מרגישה ש"חייבת להיות סתירה", כנראה שהגישה של "או הכול או לא כלום" המאפיינת פרפקציוניסטים עדיין קיימת. לדעתי, כל למידה, פורמאלית ובלתי פורמאלית, מעשירה את האדם ומעלה את הדימוי העצמי ומחקרים בהחלט תומכים בכך. אני בהחלט ממליץ על מציאת שביל הזהב בין המשך הלימודים ובין ההשקעה בחייך האישיים, גם אם הדבר יאריך את הלימודים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/02/2011 | 16:07 | מאת: רונית

תודה. אני חושבת שהעניין הוא בעיקר פחד ששוב אתפתה לוותר על התמודדויות בשביל להצטיין. שאקריב עוד ועוד בשביל עוד הצלחה כאן ועוד הישג שם. וגם: ששוב אשתמש בהצלחה ואברח אליה כדי להדחיק בעיות. מציאת שביל הזהב היא באמת האתגר הגדול. אני קצת מרגישה שהענשתי את עצמי כמה שנים, ובאמת נקטתי בגישה של הכל או כלום: שללתי מעצמי את הדבר שהצטיינתי בו כדי "לכפר" ולתקן את מה שהזנחתי. הייתי ילדת פלא בתחומי, ואז שיניתי כיוון ב-180 מעלות כדי להיות בן אדם אמיתי. עכשיו אני מפחדת שלא אוכל שוב להיות טובה כבעבר ללא ההקרבה האישית הגדולה, וגם קצת מפחדת מכך שלא אתקבל יותר כפנומן אלא כסתם עוד אחת. ברור שעכשיו יש לי חיים מלאים ומספקים שאף אחד לא יכול לקחת ממני. אבל באיזשהו מקום... אני מפחדת שאם לא אצטיין שוב בקצב של העבר, אתפס כמי שדהתה ואיבדה את זה.

10/02/2011 | 12:07 | מאת: יפה

מה זה חוסה נאמר לי שאני כזאת

10/02/2011 | 06:16 | מאת: מה זה אדם חוסה

אני אשה נשואה ויש לי ילדה מקסימה לאחרונה אמי מנסה להכשיל לי את נישואיי והיא אומרת שאני חוסה רציתי לדעת מה זה חוסה

שלום לך, אינני מכיר את המושג והוא בוודאי לא מושג מקצועי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il