פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
496 הודעות
471 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

כשחרדה פוגשת דיכאון: "מה יהיה?" – "יהיה רע": סקירה מקיפה על קומורבידיות בין דיכאון וחרדה: https://www.giditherapy.co.il/?p=1316 השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום.
25/05/2012 | 22:55 | מאת: קובי

שלום, אני בבעיה קשה. אנירוצה לדעת איך להפסיק להיות כ"כ פרפקציוניסט לגבי המראה שלי- אם אני מסתכל מקרוב על הפנים ורואה את הפצעון או סימן הכי קטן אני נלחץ ממש וחושב על זה כל היום. התחלתי טיפול בצירלקס לפני שבועיים. איך להגיע למצב שפחות אכפת לי מהמראה שלי ולהרשות לעצמי לחיות באופן טבעי?? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום קובי, לפי תיאוריך, אתה סובל מהפרעת גוף דיסמורפית body dysmporphic disorder שאכן מופיעה יותר אצל פרפקציוניסטים. בהפרעה זו האדם סובל מדאגנות אובססיבית מוגזמת מאוד מפגם יחסית קל (ולפעמים כלל לא קיים פגם) בגוף ולמעשה, רבים מהפונים לניתוחים קוסמטיים סובלים מהפרעה זו ואינה מודעים לכך (במיוחד בקרב אלה החוזרים לתיקון על גבי תיקון על גבי תיקון, ללא הצדקה אובייקטיבית). ציפרלקס אכן יכול לעזור בהפחתת החרדה/דאגנות אך כדי שהטיפול התרופתי ישתלט על ההפרעה לחלוטין דרוש מינון גבוה מאוד שבדרך כלל אינו מצדיק את תופעות הלוואי. הטיפול הפסיכולוגי המומלץ להפרעת גוף דיסמורפית דומה לזה המומלץ בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) והוא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (תוכל להתרשם מטיפול זה בספר "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת "מודן"), אך מניסיוני התוצאות מוגבלות. ברוב המקרים מדובר בדימוי עצמי נמוך המושלך על הפגם הגופני הקטן. במילים אחרות, עד כמה שההפרעה מטרידה נוח יותר לאדם לומר לעצמו שאם רק ייעלם הפגם הספציפי ירווח לו (ולכן יש הצלחה גדולה כל כך לניתוחים הקוסמטיים) במקום להתמודד עם הדימוי העצמי בכללותו ועם תחושות של חוסר ערך בכלל. מעבר לטיפול הפסיכולוגי בדימוי עצמי נמוך, הוכח במחקרים שכל למידה מכל סוג שהוא מעלה את הדימוי העצמי (קורס העשרה, למידה לתואר, למידה פורמאלית ובלתי פורמאלית). גישה נוספת שיש לי ניסיון טוב איתה היא גישת ההתכוונות הפאראדוקסאלית. יש מצבים כמו אימפוטנציה, קושי להירדם וגם אובססיות כמו זו שאתה מתאר, שבהם המלחמה נגד ההפרעה מגבירה אותה. למשל, ברור לכל שמאמצים לנסות להרדם רק ירחיקו את השינה. לפי גישה זו, מומלץ שתקדיש 15 דקות פעמיים ביום בשעות קבועות להתבוננות מעמיקה בפצע שלך במראה וחקירתו מכל כיוון אפשרי. הרעיון הוא שבמקום שהמחשבה המטרידה תתקוף אותך משום מקום, כפי שבוודאי קורה, אתה זה שתשלוט במחשבה לא בניסיון להפחית אותה אלא בכך שאתה תקבע את רמתה בכך שדווקא תגביר אותה. הדבר מעביר שליטה לידיך ובאופן תיאורטי לפחות, אם תתמיד בכך, ההפרעה אמורה להיעלם. מעבר לכך, רוב הסיכויים שמדובר בהפרעה כללית יותר שיש לטפל בה בכללותה בטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/05/2012 | 23:40 | מאת: מיכאל

שלום מה ההבדל בין ציפרלקס ופריזמה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מיכאל, שתי התרופות נמנות על משפחת ה-SSRI, המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח ומפחיתות דיכאון, חרדה והפרעות כפייתיות (OCD). פריזמה היא השם המסחרי של פלואוקסטין הידועה כפרוזאק, התרופה הראשונה מדור ה-SSRI ואשר הוכנסה לשימוש בשנות ה-80. ציפרלקס היא התרופה החדשה ביותר בקבוצה זו, מיועדת לאותן מטרות אך נחשבת יותר "עדינה" משום שתופעות הלוואי שלה פחותות והיא יעילה באותה מידה. בשימוש בטווח ארוך ובדיכאון כרוני יש פסיכיאטרים שמעדיפים את הפרימזה, אף שמחקרים מצביעים בעקביות שציפרלקס היא היעילה ביותר ונמצאת בשימוש הרחב ביותר. כמו כן, ניתן לראות תוצאות ראשוניות של ציפרלקס תוך זמן קצר יותר מאשר של פלואוקסטין (4-6 שבועות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/05/2012 | 19:32 | מאת: מישהיא

שלום ד"ר אני הכרתי בחור שאנחנו יוצאים ביחד מאוד חכם ואנטלגנט בעל תפקיד מאוד רציני .לאחרונה הוא מאוד לחץ בעבודה והוא מרגיש איי שליטה במצב שלו כתוצאה מזה התחילה להופיע אצלו חרדה.אבל הדבר היותר מוזר מרוב שהוא בלחץ התחיל להאמין לכל מילה שאומרים לו התחיל לפתיח סיטואציות פגישה שתתקיים אצלו אם היא לא תלך כפי שהוא רוצה אך היא יריב עם אנשי העסקים ומה יגיד להם כמובן שהדברים האלה לא קוראים והוא יודע שהוא במצב לחץ נוראי אבל הגרוע ביותר הוא התחיל להאמין בשדים חבר שלו ספר לו על ספר והוא מאוד מפחד ממנו שהשדיים האלה יכנסו לו לחיים והוא יודע שזה דבר מאוד הזוי ושאין דברים כאלה ..רציתי רק לדעת ממה נגרמים דברים כאלה ומה הטיפול היעיל ..תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מישהיא, ברור שהחבר שלך נמצא בחרדה, אם כי הפחד משדים מעורר את השאלה האם הוא סובל רק מחרדה. חרדה יכולה להופיע בנוסף להפרעות נפשיות אחרות. לא ניתן לדעת במה מדובר מתיאורייך, בוודאי שלא את הגורמים. כל מקרה צריך להיבדק לגופו. הסיבות לאותו מצב שונות מאדם לאדם. על כל פנים, הסיבות פחות חשובות ורצוי מאוד שחברך יפנה לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש ויקבל את העזרה לה הוא זקוק. יש כיום מגוון אמצעים יעילים לטפל בכך תוך זמן קצר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/05/2012 | 23:13 | מאת: רונה

שלום למטפלי הפורום. שמי רונה, אני בת 26 לומדת לתואר שני בייעוץ חינוכי כרגע. סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ואני מתחברת מאוד לטיפול הקוגניטיבי. אני מתקשה לצאת לעצמאות כלכלית-נפשית מביתו של אבי (נשוי בשנית, יש לו בן צעיר מאוד (3) עימו יש לי קשר הדוק ויומיומי טיפולי), מרגישה שאני שמה את חיי על "hold" - כשמקדישה את מירב זמני וכוחותיי בטיפול בילד ( אבי ואימו של הילד עסוקים בעבודה והטיפול המיטבי מוענק לו על-ידי בלבד, הם גם מסתמכים עלי ומבחינה רגשית הילד קשור אלי ואני חוף המבטחים שלו). היחסים בין הוריו טעונים לעתים ואני מסוגלת להכיל אותו ולהיות שם עבורו תמיד. במקביל, איני מרבה לצאת, לפגוש חברות - כל מה שאני רוצה לעשות זה להיות עם הילד. כואב לי מאוד בימים שאני בלעדיו כיוון שאני יודעת שהטיפול בו אינו מיטבי תמיד(משחק בטלפון/מחשב ואילו לא הולך לחוג, גינה, אופניים...). אני יודעת שאיני אימו, והיום גם לא הייתי רוצה להיות, אך מאידך, אני מאוד מתקשה להתנתק - גם מבחינה כלכלית ואת הבדידות שלי (אין לי בן זוג, זו גם בעיה קשה ואובדן תקווה..)אני פותרת אצל הילד ואצל משפחתי. בנוסף, אובחנתי בדיכאון בשנים הקודמות ואני מטופלת בכדורים ממשפחת SNRI האם ידוע לכם על מטפל באזור המרכז (גבעתיים, ר"ג, ק.אונו..)אשר יש לו ניסיון בתחום ויאות להתגמש ולאפשר לי פגישות עימו מחיר מוזל? אני מרגישה שאני חייבת סיוע חיצוני, המנותק מהכל כי בשנים האחרונות אני מרגישה קהות חושית (לא מצליחה לבכות ממש), הכל חלול כזה, אדישות וחיים בהשהייה.. אני חוששת להתעורר עוד כמה שנים ולשאול את עצמי איפה הייתי ולמה לא השקעתי בעצמי... וכמובן מהצד השני הלב לא נותן לי להפחית את הטיפול בילד. תודה רבה והמשך שבוע נעים.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רונה, תודה על הפנייה הכנה והמרגשת. קראתי פעמיים את המשפט על "חוף המבטחים", משום שלא היה לי ברור אם כתבת שאת חוף המבטחים של הילד או הוא חוף המבטחים שלך (ייתכן ששתי ההבנות נכונות). על כל פנים, אני מברך אותך על החלטתך לפנות לטיפול ומשוכנע כי תפיקי ממנו תועלת. אין באפשרותי להמליץ על מטפל מסוים בשוק הפרטי מטעמי איסור פרסום בפורום, אך בהחלט אוכל להפנות את תשומת ליבך לשתי אפשרויות של טיפול מוזל: (א) בביטוח המשלים של קופת החולים שלך (מומלץ במיוחד אם את מבוטחת במכבי זהב) ו-(ב) במידה ואת לומדת באוניברסיטת ת"א או באוניברסיטת בר-אילן, שירותי הייעוץ הפסיכולוגי לסטודנט הן בהחלט מסגרות ברמה מקצועית טובה מאוד. לאור החיבור שאת חשה לטיפול בגישה התנהגותית-קוגניטיבית, הנה קישור לאלפון החברים באגודה לטיפול זה: http://www.itacbt.co.il/74049/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%9D תיאורטית לפחות, טיפול זה אמור להיות מוגבל בזמן. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שנית - טיפול במסגרת האוניברסיטאות לרוב מבוצע ע"י מטפלים שהם סטודנטים לתואר שני (הייתי בטיפול של 3 חודשים שם בשנה שעברה והמטפל היה מקסים - אך יחד עם זאת הרגשתי כי אני זקוקה למטפל מבוגר יותר בגילו ובניסיון האישי). בנוסף, נכון לעכשיו קיים עומס רב מאד של פניות והם מתקשים לקבל מטופלים חדשים. יש לי ביטוח שיא של מאוחדת, אך ההיצע מוגבל מאוד וגם כרוך בבירוקרטיה רבה (פסיכולוג ממיין, פנייה למטפלים ועוד) ושוב גם כאן - איני בטוחה איזה מטפל אקבל. אני בהתלבטות קשה שכן אני מתקשה לשרוד מבחינה כלכלית (כמו כל הסטודנטים...) - ויחד עם זאת איני רוצה להתפשר על מטפל (והתנסיתי כבר בשני מטפלים בעבר איתם לא חשתי התקדמות / תהליך וכו'). לצערי / לשמחתי למדתי פסיכולוגיה באוני' ת"א ויצא לי להכיר מרצים מדהימים שאני בטוחה שהייתי נתרמת מהם מאוד בטיפול - אך לא אוכל לעמוד בעלות זו לטווח ארוך (של יותר מחודשיים נניח). אני יודעת שהדילמה שלי מורכבת מאד, ויחד עם זאת - בתור מטפל חיצוני ו"נקי" - מה היית ממליץ? האם "להיהרג" מבחינה כלכלית (כמובן שזה יגרור המון קשיים עם ההורים שלי) בכדי להשיג טיפול משמעותי או שמא אוכל לעשות זאת גם אצל מטפלים אחרים? האם אוכל ליצור עימך קשר פרטי לטובת המלצות על מטפלים מוזלים יותר? בנוסף, והתנצלותי על ה"חפירות" - הכי מפריע לי כרגע זה שאני מאוד אדישה ולא מחוברת רגשית לכלום, הכל אצלי חלול - גם העצב וגם השמחה... נעשיתי מאוד אפאטית לאנשים ולחיים שלי בכלל... לכן אני גם שואפת להפסיק בהדרגה כמובן את לקיחת נוגדי הדיכאון... שוב תודה לך על ההקשבה - ואני משערת שאתה אכן צודק - הילד הוא גם חוף המבטחים שלי, ללא ספק. המקום שלי רק לאהוב ולהיות נאהבת...ללא תנאים... :) בהערכה, רונה

13/04/2012 | 00:34 | מאת: שינקו

אני בגיל 51 יש לי הרגל מאוד מציק ומעצבן אני נושך את האצבעות בין החיבורים של האצבעות מאחורה באגודל וזה שלידו אייך מתפטרים מהרגל כזה.אשמח לשמוע תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שינקו, ההרגל הזה דומה מאוד לכסיסת ציפורניים (אנא ראה תשובה בנושא) והטיפול המתאים הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) עם דגש על למידת טכניקות של שליטה עצמית. הסימפטום עצמי הוא סימפטום כפייתי והשאלה היא אם זהו הביטוי היחיד של אי שקט או שמא הוא חלק ממערכת רחבה יותר של סטרס ואז מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי כללי יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/04/2012 | 09:31 | מאת: אירית

לדר גידי שלום יש לי ילדה בת 8 שקוססת ציפורניים עד שהעור צתחת לציפורן חשוף וכואב -איך אני גורמת לה להפסיק לקסוס תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אירית, כסיסת ציפורניים הוא הרגל כפייתי שקשה מאוד להיגמל ממנו, אך היתרון הוא שבתך עדיין מאוד צעירה ולכן סיכויי הגמילה טובים. המלצתי לפנות למטפל התנהגותי-קוגניטיבי המתמחה בטיפול בילדים. טיפול זה כולל הדרכת הורים. להלן קישור לאלפון המטפלם בגישה זו באזורי הארץ השונים: http://www.itacbt.co.il/74049/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D בטלפונים למטפלים באזור מגוריכם יש לוודא שלמטפל יש ניסיון בעבודה עם ילדים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/04/2012 | 22:16 | מאת: רון

אני פעם חשבתי שיהיה טוב להיות פרפקציוניסט ולשאוף להכי טוב, וזה נהיה טבוע בי. אני יודע שלהיות פרפקציוניסט זה לא טוב, לכן רציתי לשאול שאם לא לשאוף להכי טוב אז למה לשאוף?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רון, יש אמנם חוקרים וקלינאים הסבורים שכל פרפקציוניזם הוא לא טוב, אך בכל זאת מקובל להבחין בין פרפקציוניזם אדפטיבי ופרפקציוניזם לא אדפטיבי, במילים אחרות, פרפקציוניזם חיובי שעוזר להסתגלות ופרפקציוניזם מוגזם שמקשה על ההסתגלות. יש בהחלט מקום לשאוף ל"הכי טוב", כדבריך, אך השאלה היא עד כמה ומה ההשלכות של השאיפה למושלמות על הביצועים, על ההרגשה שלך ומעל לכל, האם היא מקדמת או תוקעת אותך. ניקח לדוגמא עבודה סמינריונית באוניברסיטה וסטודנט השואף למושלמות. כמובן שהמטרה ראויה. ואולם, אם בגלל השאיפה למושלמות הסטודנט דוחה ודוחה את כתיבת העבודה משום שהשאיפות הגבוהות משתקות אותו, או אם הוא כותב עוד ועוד גרסאות של העבודה, מתקן אותה ללא הרף, מבקש עוד ועוד דחיות, אינו מצליח לקבל את התואר בגלל שלא הגיש עדיין את העבודה ה"מושלמת", מדובר לכל הדעות בפרפקציוניזם לא אדפטיבי. כל עוד השאיפה למושלמות משפרת את הביצועים ואינה פוגעת בבריאות הנפשית אין כל סיבה להתפשר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/04/2012 | 11:38 | מאת: סיגל ציפורי

רון היקר, מהדברים שלך עולה שבעיניך פרפקציוניזם הוא שאיפה לטוב. ובכן... לא בדיוק. פרפקציוניזם הוא שאיפה לשלמות. הפרפקציוניסט מסתכל על העולם ומחפש מה לא מושלם, כביכול כדי לשנות אותו ולהפכו למושלם. יש שתי בעיות עיקריות עם הגישה הזאת: 1. כמו שציין ד"ר רובינשטיין, המסע אל השלמות הוא אינסופי (כי אין באמת דבר כזה "מושלם". המושלם שלי הוא לא המושלם שלך), ולכן המסע אל השלמות יכול למנוע סיום של פעולה או אפילו לגרום לנו לא להתחיל בביצוע בכלל. 2. כשאדם רואה רק מה חסר ומה צריך לשפר- הוא מחמיץ את מה שכן טוב ומה שכן עובד. הוא רואה את ה 2% החסרים בכל דבר במקום להינות מ 98% שנמצאים שם ורק מחכים שיתן להם קצת תשומת לב :-) אדם שעסוק במה חסר, הוא אדם פחות מאושר. *** לימדו אותנו שכדי להשתפר צריך לראות מה לא טוב ולנסות לשפר אותו, אלא שלמעשה ההיפך הוא הנכון! כדי להשתפר ולהיות בהתפתחות מתמדת, עלינו לאמן את עצמינו לראות את הטוב, לעודד את עצמינו על מה שכבר השגנו. זה נותן לנו את הכוח להמשיך ולשפר, וכך הטוב מתעצם. מה שהתודעה שלנו נמצאת בתשומת לב אליו- גדל. זה חוק טבע. וזו בחירה חופשית שלנו איפה להתמקד. ב"יש" או ב"אין". ולכן אם אתה שואף לטוב- התמקד בו (ולא במה שלא טוב), ותראה שהטוב רק יהיה טוב יותר, וימשוך אחריו עוד טוב, בלי מאמץ, בלי ביקורת עצמית או ביקורת על אחרים. זה עובד. ממש כמו קסם. נסה ותהנה :-)

03/04/2012 | 22:24 | מאת: תמר

שלום, בכול תקופה בחיי מאז גיל 15 -אני נתקעת על דברים למשל-אם אהבתי איזה מורה פתאם בתקופה אחרונה אני חושבת עליה, או למשל היה איזה בחור שהייתי בטוחה שהוא הזיווג שלי אז במשך חודש שלם חשבתי עליו , יש לציין שלאחר זמן המחשבות נעלמות מעצמם.אבל כשזה קורא זה מטריד אותי מאד. אני בת 28 - האם זה ocd ,בתקופה האחרונה אני חושבת שוב על אותה מורה.. מה זה המחשבות האלו לה הן נתקעות אצלי בראש?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום תמר, התופעות שאת מתארת אינן מהוות בפני עצמן כל הפרעה נפשית, בוודאי שלא OCD. הן גם לא נדירות. יחד עם זאת, רק את יכולה לומר אם הן מקור למצוקה (לפי הכותרת, אני משער שכן) וכל מצוקה ראויה להתייחסות וטיפול, בין אם היא שכיחה ובין אם היא נדירה, בין אם היא מוגדרת כהפרעה ובין אם לאו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

03/04/2012 | 23:03 | מאת: תמר

אוקי , אבל זה מציק לי..נכון מחשבות לא עושות שום דבר אבל מה פתאם אני חושבת על מורה שלימדה אותי לפני 10 שנים פלוס..ולמה אני חושבת על בחור מסוים ואח"כ יורדת מזה.. ובנוסף לפעמים המחשבות לא נותנות לי להרדם בלילה. דברתי עם פסיכולוג לתקופה של כשנה- והוא טען שכנראה זה משהו אובססיבי.

29/03/2012 | 20:33 | מאת: סער

שלומות :-) אני רווק בן כמעט 40, מצליח עד היום באופן די סידרתי לחפש ולמצוא, לכאורה, פגמים חיצוניים שיגרמו לי אי נוחות בכל בת זוג פוטנציאלית. למרות שהכל לכאורה אמור להיות ברור והגיוני ואין דבר כזה מושלמות והצחשבות האלה נראות לי כל כך לא במקום - מתקשה מאוד לנטרל אותןואת החיפוש המתמיד של "לפסול" תוך ניסיון מנגד לפתח ולהנות מהצדדים החיוביים מאוד של קשר. זה מייגע, צוריד אנרגיות, משפיע כמובן על המצב רוח, חשק מיני וכולי.. אשמח אולי להפנייה על מעט יותר מידע בנושא וגם לכיווני טיפול ראויים, מוטב מאוחר מאשר אף פעם כנראה :-)

לקריאה נוספת והעמקה

שלום סער, אחד מסוגי הפרפקציוניזם הוא אכן כזה המופנה כלפי הזולת: http://www.giditherapy.co.il/?p=601 כלומר, דרישה מהזולת להיות מושלם, לפעמים לעמוד בסטנדרטים שאנו דורשים מעצמנו ולפעמים בסטנדרטים גבוהים מאוד של אופי, יופי או שניהם. מאחורי הדרישה הזו לשלמות הן מעצמי והן מהזולת עומדת לרוב נוקשות וחוסר השלמה עם הנחיתות של עצמנו. כילדים, אנו נחותים בהכרח בהשוואה למבוגרים באופן מאוד ברור, אך גם כמבוגרים יש אנשים בהם אנו תלויים. זוגיות היא אחד המצבים המובהקים שבהם רווחתנו תלויה ברצונו הטוב של אדם אחר. במקרים "תקינים" ההדדיות, כלומר, העובדה שאותו אדם גם תלוי בנו, אמורה לאזן את תלותנו בו, אך יש אנשים ומצבים שבהם מתעוררת חרדת נטישה נוכח תלות קיצונית זו. למעשה, בכל קשר טמונה חרדת נטישה מסוימת משום שאין כל "תעודת ביטוח" שהקשר יימשך לנצח. מי שאינו יכול לשאת רמה מסוימת של חרדת נטישה ודורש, במודע או שלא במודע, שהכל יהיה כל הזמן תחת שליטתו, יתקשה מאוד להתחיל קשר זוגי ובוודאי שלשמור עליו לאורך ימים. אחד המנגנונים הקלים יותר להימלט מקשר כזה הוא למצוא פגמים בזולת במקום להסתכל אל הילד המפוחד שבתוכי. הטיפול במקרים אלה יכול להיערך בשתי גישות מרכזיות או שילוב שלהן: (א) הגישה הפסיכודינאמית שהיא הפיתוח המודרני של הגישה הפסיכואנליטית האורתודוכסית - ובה ייערך ניסיון מעמיק יותר להביט באומץ אל פחדיו של אותו ילד הפוחד מנטישה ו-(ב) טיפול התנהגותי קוגניטיבי, אשר במקרה של פרפקציוניזם יהיה מכוון לערעור אמונות מוטעות האופייניות לפרפקציוניסט (המרכזית שבהן "או הכול או לא כלום"). על הגישות השונות תוכל לקרוא מעט יותר בקישור הבא: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 נראה לי שדווקא במקרה שלך פנייה לטיפול תהייה פריצת דרך רצינית ועצם ההכרה בהזדקקות לטיפול תהווה שינוי משמעותי מאוד בפני עצמו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

אני מצד אחד מבין את עניין הצורך להסתכל לתוך עצמי ו"להתמודד" עם הפחדים שבהחלט יש מ"איך הדברים יהיו בעתיד" וגם אולי קצת מהפגיעה באינדיווידואליזם שכל כך התרגלתי אליו והוא מקום מפלט מאוד נוח לי מסתבר (לא רע לי בלבד, בטח יש אחרים שכן מאוד לא נעים להם שם). למרות סוג של הבנות הניסיון העצמי להתמודד לא כל כך צולח וה"בריחה" לחפש ולפסול מאוד גדולה ומעיקה כרגע.. בהחלט פונה לטיפול בנושא, תודה לך :-)

27/03/2012 | 09:23 | מאת: נינה

שלום ;אני בת 41 נשואה ואמא ל3 (7 6 4)ב6 השנים האחרונות אני מגדלת את ילדיי ;נשאבתי לטיפול בהם .ניסיתי להעניק אהבה וחום שלא קבלתי,אני אוהבת אותם וגאה בהם. בשנתיים האחרונות אני מסתובבת בתחושה שהלכתי לאיבוד ושאני לא מוצאת את עצמי(במציאות החדשה)בעולם הזה אני מחפשת עבודה מחוץ לבית אבל פתאום יש את התחושה שאני זקנה. אני מחפשת עבודה בתחום שאני אוהבת (אין לי חשק להיות עצמאית)ואין אף דלת שנפתחת למרות שאני מוכנה להתפשר אבדתי את דרכי בעולם

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נינה, הנושא של קריירה שנייה בגיל ארבעים הוא אחד הנושאים החמים בייעוץ והכוון תעסוקתי ובמחקר. לא תמיד הקריירה השנייה באה אחרי הקריירה הראשונה ולא תמיד מדובר בהחלפת מקצוע, אלא לעיתים קרובות, בעיקר אצל נשים, "הקריירה הראשונה" היא אימהות ושאר החובות המסורתיים של האישה לבית וגיל ארבעים הוא דווקא הגיל האידיאלי לצאת לעולם. המלצתי המאוד מעשית לך היא לפנות לייעוץ במכון העוסק בהכוונה תעסוקתית, אשר גם יעביר אותך מבחני אישיות רבים וריאיון מעמיק, גם ייתן לך תשובה למה את מתאימה מבחינת כישורייך, גם ייקח את העדפותייך האישיות בחשבון וגם יענה לך על השאלה איזה מקצועות פתוחים בפנייך גם בגילך (בהחלט יש התייחסות למצב השוק). ייעוץ כזה במכון פרטי הוא לרוב יקר, אך אם לא מקבלים אותך למקומות עבודה, זכותך לפנות ללשכת התעסוקה (אם את אקדמאית, יש לשכה מיוחדת לאקדמאים) ושם, אם לא מוצאים לך עבודה תוך זמן סביר, זכותך לבקש ייעוץ והכוונה בבחירת מקצוע במכון המיועד לכך של משרד העבודה והרווחה, שאינו פחות טוב מהמכונים הפרטיים והייעוץ שם נערך בחינם. ייתכן שתזדקקי לכמה קורסים קצרים, אשר גם אותם או את חלקם ניתן לעשות במכוני הסבה מקצועית של משרד הרווחה. אני עצמי, למשל, משתתף כרגע בקורס בניית אתרים במכללה מציעה קורסים רבים בתחום זה. אני אישית הלכתי כדי להיות מסוגל לתחזק את האתר שלי בעצמי, אך שאר המשתתפים מעוניינים לבנות אתרים עבור אנשים אחרים ויש בקורס אפילו מבוגרים ממני, כך שבהחלט אנשים לומדים מקצוע בגיל הזה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

06/04/2012 | 23:54 | מאת: eden

אני לא יכולה להפסיק לכסוס ציפורניים ומגיעה עד זוב דם ואף הבשר שמסביבי לציפורן עד לאינפקציה מוגלתית ניסיתי מספר פעמים וצמחו לי ציפורניים למופת אך רק לכמה חודשים ואחר כך התחיל התיאבון לכסיסתם ויותר גרוע אני כבר מזדקנת מה לעשות תודה לעצה טובה שאקבל

שלום עדן, כסיסת ציפורניים היא התנהגות כפייתית לא קשה מאוד בפני עצמה אך עיקשת. הטיפול הפסיכולוגי המקובל הוא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, ובעיקר למידת טכניקות של שליטה עצמית. ברוב המקרים זהו סימפטום אחד מיני רבים של סטרס ואז קיים מקום לשקול טיפול פסיכולוגי, ולעיתים גם תרופתי, מקיף יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/03/2012 | 16:02 | מאת: מטופלת

שלום, נדמה לי שהשאלה שלי "יושבת", לפחות חלקית, על דחף שלי למושלמות בכל תחום אפשרי... אני נמצאת בטיפול מעל עשור. הוא ניתן לי במסגרת ציבורית, ואינני משלמת על הפגישות. אני חייבת לציין, שלא המרכז שבו אני מטופלת ולא המטפלת עצמה חייבים לקבל אותי תקופה ארוכה כל כך, כך שאני בהחלט מרגישה אסירת תודה כלפיה. הקשר בינינו ידע מורדות תלולים וגם עליות לעיתים. כיום הטיפול נושא בעיקר אופי תמיכתי. אני מעריכה אותה מאד על אורך הרוח שהיא גילתה כלפי במשך כל השנים, על האכפתיות שלה, ועל הרצון הכן שלה לעזור לי. אני חרדה (מאד!) מהיום שבו נאלץ להפרד (היא לא רחוקה מגיל פרישה...) ואינני מסוגלת לדמיין את חיי ללא המפגשים השבועיים איתה. העניין הוא, שמעולם לא ראיתי בה דמות טיפולית סופר-מקצועית. ברור לי, שאילו הטיפול היה כרוך בתשלום, הייתי מפסיקה אותו מזמן, אבל, כפי שציינתי, נעים לי להגיע אליה, ואינני מוצאת סיבה להפסיק קשר מיטיב כמו זה. אלא שלאחרונה, ספקותי באשר לחוסר מקצועיותה קבלו משנה תוקף כשהתברר לי, שהיא אינה לוקחת הדרכה כלשהיא כבר כמה שנים טובות. היא אמנם מדריכה בעצמה, אבל היא הודתה שהיא גם לא נוהגת להתייעץ עם קולגות. קשה לי לומר שיש כאן משבר אמון – בסה''כ ההערכה שלי אליה לא מושתת על מקצועיותה, אלא על האכפתיות, החמלה, הסבלנות והזהירות שהיא מגלה. ובכל זאת, אני מרגישה שה"תגלית" הנ''ל מחבלת בהערכה שכן הצלחתי לחוש אליה. אשמח מאד לשמוע מה יש לך לומר על כל זה...

שלום מטופלת, מאוד נדיר שאשת מקצוע ותיקה המתקרבת לגיל פרישה תיקח הדרכה. אפילו מתמחים צעירים מקבלים הדרכה רק על חלק קטן מהמטופלים שלהם בשירות הציבורי. מאוחר יותר בהתפתחות המקצועית ההדרכה נושאת יותר אופי של התייעצות עמיתים ובהמשך אולי הדרכות או השתלמויות/סדנאות סביב נושאים ספציפיים, שיטת טיפול חדשה וכד'. את כותבת שאת חרדה מאוד מפני הפרידה, וזה כמובן מובן מאוד וטבעי, אף מצביע על המשמעות הרבה שיש לקשר זה. עולה על דעתי שהתעוררות הספקות בקשר למקצועיותה של המטפלת דווקא כעת עשויה להצביע על ניסיון לא מודע לומר לעצמך שבעצם בעת הפרידה לא תפסידי כל כך הרבה, שכן מדובר באיש מקצוע לא מוכשר במיוחד. זו כמובן אופציה הרבה פחות מכאיבה מאשר לעמוד מול כאב הפרידה מאדם שקיבל אותך במובנים רבים ללא תנאי. טוב תעשי אם תדברי בשיחות שלכן הן על חרדתך מהפרידה והן על הספקות שהתעוררו בך. בטוחני באיזה שהוא מקום הדבר יוביל לדיון ביחסים שלך עם עצמך ולספקותייך לגבי עצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/03/2012 | 20:15 | מאת: מטופלת

אני מתחברת לפרוש שהצעת. זו תובנה מעניינת... אבל הספקות לגבי המקצועיות לא התעוררו עכשיו. הם היו תמיד קיימים ברקע. מעבר לזה, ככל שכנותי מגעת, הייתי בהחלט מעדיפה להפרד ממנה בידיעה שהייתי כל השנים "בידים טובות", ולא בזבזתי זמן בטיפול בלתי מקצועי. המלצת לי להעלות את זה בטיפול, אל אני מרגישה שזו ממש יריקה ישירה בפרצוף. לא היית חושב כך, אילו מטופל ותיק, שהשקעת בו הרבה כ''כ, היה טוען כלפיך בסיום הטיפול שאינך מקצועי בעיניו?

24/03/2012 | 19:58 | מאת: א.א

שלום ד"ר, אני בן 32 ומטופל מזה שנה וכמה חודשים אצל פסיכולוגית נחמדה שבסה"כ אני מרוצה ממנה. הסיבות בעטיין ניגשתי לטיפול הוא בעיקר פרפקציוניזם מקולל שהתבטא בחרדות עצומות ואף דיכאון לאחר מבחן גדול אותו עברתי. מעבר לכך יש לי קושי ביצירת זוגיות אמיתית, כנה, אוהבת וארוכת טווח כפי שהייתי חפץ, אך כ"כ קשה לי לבצע. עולמי הפנימי מלא בביקורת פנימית, בלבטים, פחדים וקשיים לגבי עתידי המקצועי והזוגי ושאר מרעין בישין שהתפרצו, כך לפתע, עקב אותו מבחן שלווה גם בפרידה מבחורה שיצאתי איתה יחסית הרבה זמן ולראשונה אף נקשרתי רגשית. עד אז הייתי בסה"כ שלם עם עצמי , הצלחתי כמעט בכל דבר שעשיתי (צבא, לימודים אקדמאיים וכו') וראיתי, בעיני עצמי לפחות, את החיים בגוונים מאוד ברורים. התקופה הרעה ההיא גרמה לי לחרדות, לדכדוך עמוק ולנבירה וחיטוט בעצמי מתוך ניסיון נואש לצאת מהמצב הבעייתי בכוחות עצמי. כשהרגשתי שאני רק הולך ומסתבך ניגשתי לטיפול. הפסיכולוגית שלי היא באמת מקסימה, אמפטית וחיובית. היא נתנה לי כמה כלים טובים כדי להתמודד עם החרדות ועם המחשבות השליליות. יחד עם זאת, לאחרונה אני שוקל (ואף אמרתי לה את זה) להחליף פסיכולוג. הסיבה היא שאני אמנם יצאתי מאותו משבר אך לצערי סימניו עדיין ניכרים בי- איבדתי את בטחוני העצמי, את השקפת עולמי האופטימית ואני נוטה לחטט בנפשי באובססיביות כדי להבין "מה הבעיה", מה מקורה ואיך אני יוצא מזה. אני מודע לזה שאני מטופל די מעצבן כי אני כל הזמן קורא ספרים פסיכולוגיים, מניח הנחות, משער השערות וחושב מחשבות על הפיתרון לבעיה שלי (אם הוא בכלל קיים). אני יודע ומרגיש שאני עדיין צעיר ואני מאוד רוצה בשינוי מהותי, ללמוד לזרום, להתחבר יותר לרגש שבי (שבהחלט קיים אך אני מכסה אותו בתילי תילים של רציונליזם) ואולי אפילו לאהוב בחורה ולבטא את זה בלי פחד. אני מאוד מודע לעצמי כיום. אולי אפילו יותר מדי. המודעות הזו גורמת לי רק לאכזבה עצמית ולקושי נוסף, בנוסף לקשיים שיש לי בלאו הכי. אז כרגע אני שוקל להחליף פסיכולוג, אולי אני צריך מישהו נוקשה יותר? אולי אין לה יותר מה לתרום לי? אני חייב לציין שעצם העובדה שאני חושב כל הזמן על סיוע חיצוני כזה או אחר מרגיז אותי לעיתים. אני משער שתמהר לחשוב על טיפול תרופתי כאופציה. בעניין זה אספר שניסיתי בהתחלה אך שנאתי את העובדה שאני לוקח תרופות שכאלה ולכן החלטתי להפסיק באופן עצמאי. לא יכולתי לסבול את העובדה שאני צריך לקחת תרופות בשביל להשתנות ולהרגיש טוב יותר. הן רק גרמו לי להרגיש רע יותר. האם לנצח אזדקק ל"מושיע אולטימטיבי?" מתי אדע להתבגר ולקחת אחריות על עצמי? אשמח לתגובתך החכמה, א.א.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום א.א., קראתי את פנייתך בעיון רב ואכן נראה שחשבת על כל האפשרויות והקדמת תרופה למכה, תרתי משמע. בהחלט חשבתי להמליץ לך על הוספת טיפול תרופתי לטיפול הפסיכולוגי. אתה מתאר, בין היתר, מנגנון מוכר ולא חביב של הכשלה עצמית, גם שלך את עצמך וגם את הפסיכולוגית שלך ואותי. במצב שאתה מתאר בהחלט אין די בטיפול פסיכולוגי והטיפול התרופתי הוא אף תנאי הכרחי, להרגשתי, להצלחתו של הטיפול הפסיכולוגי. החפירה המתמדת שלך בעצמך היא מעין חיטוט בפצע מוגלתי אשר מעמיק את הפצע ומוסיף לו מוגלה. קיימים מחקרים רבים על התועלת שבהסחת דעת והסתכלות החוצה ולא פנימה במצבים כאלה: http://www.giditherapy.co.il/?p=234 אך קשה לי להאמין שתצליח להסיח את דעתך ולהתפנות לזולת (במקרה זה, בת זוג), משום שכוח חזק ממך גורם לך לקחת את עצמך ברצינות רבה מדיי. טיפול תרופתי יאפשר לך להיכנס לפרופורציות ולפתח את הפרספקטיבה הנאותה להסתכלות על עצמך ועל זולתך. ההשקפה שלך אודות טיפול תרופתי מוטעית. לא מדובר בכוח חיצוני לעומת כוח פנימי אלא במרכיב פיזיולוגי של הרגשות והמחשבות שלך, אשר יש לטפל בו במקביל לטיפול הפסיכולוגי. בתנאים שקולים ונינוחים יותר, לאחר שהטיפול התרופתי ישפיע, תוכל לקבל החלטה נבונה יותר אם להישאר בטיפול הפסיכולוגי הנוכחי או להחליפו וייתכן שאף לא תמצא צורך להחליפו. ללא הטיפול התרופתי, בין אם תחליף את המטפלת ובין אם לאו, תמשיך לחטט בעצמך ולא להיות מרוצה לא מעצמך ולא מהטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/03/2012 | 23:24 | מאת: רון

מרגיש שהאנטלגנציה שלי נגמורה וחוש ההומור שלי פקע ..מפחד שאני איפתיח מחלת נפשיות כאלה מהמצב הזה ד"ר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רון, קודם כל, לא "משתגעים" כל כך מהר והרוב המכריע של האנשים הפוחדים "להשתגע" אינם מפתחים פסיכוזה (או "מחלת נפש" כפי שאתה קורא לה). כך שאתה יכול להירגע לפחות מהבחינה הזו. שנית, טוב מאוד שאתה מקבל טיפול תרופתי שאכן עזר לך עד גבול מסוים, אך אין די בו והוא צריך לבוא יחד עם טיפול פסיכולוגי. יש לקוות שבמהלך הטיפול הפסיכולוגי תרכוש כלים להתמודד עם החרדה באמצעים נוספים, אשר במשך הזמן יאפשרו את הפחתת המינון של הטיפול התרופתי או אף את הפסקתו כליל. כמובן שלצורך קביעת סוג הטיפול המתאים לך יש לדבר אתך פנים אל פנים ולראות במה מדובר. זאת בין אם הרופא יחליט להחליף את הטיפול התרופתי ובין אם לאו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/03/2012 | 19:32 | מאת: רון

הבעיה היא שהחדרה שלי לא ספציפית ויותר מוכללת ..הייתי אצל פסיכולוג כמה פעמים ודרשתי ממנו טיפול קצר לא יודע אך קוראים לזה ואמר לי שהחרדה שלך היא מעבר לזה והיא יותר עמוקה ושקשורה לילדות שלך ביחסים עם הורים ודחק ושצריך טיפול ארוך מאוד

18/03/2012 | 23:21 | מאת: רון

ערב טוב דר אני לאחרונה מתעניין בפורום שלך ומאוד מדבר אלי לאחרונה אני מטופל בציפרלקס 10 עכב חרדות והתקפה פאניקה וזה מאוד מפריע לי בעבודה ומכניס אותי לדיכאון "שעדין " בשליטה .. נמאס לי כל היום לחפש ולקרוא על הפאניקה ועל החרדות ..הציפרלקס אכן עזר לכמה חודשיים אבל אני כבר מרגיש את הרידה במצבי הרוח והחרדה חוזרת ומרגיש שהציפרלקס לא עובדת עלי בכלל חוץ מהתופעות הקשות שלה ..הרופא רוצה שאני אחליף לפריזמה ..אבל כבר לא יודע מה לעשות מפחד מכל התופעות שהיו לי ואם הציפרלקס לא עזר מה כבר יעזור ומה הפרימה הזו..עד מתי אני אחיי את הסבל הנוראי הזה :(

05/04/2012 | 15:41 | מאת: יואב

אני משתמש נגד התקפי חרדה בסרוקסט. עוזר מאד. דורש מרשם רופא כמובן.

שלום רון/יואב, הטיפול התרופתי בדיכאון וחרדה כבודו במקומו מונח, אך מומלץ מאוד להוסיף לו טיפול פסיכולוגי כדי להחזיר את תחושת השליטה לידי האדם. טיפול כזה מאפשר גם רכישת כלים להתמודדות תוך שאיפה להפסקת הטיפול התרופתי, או לפחות להפחתת המינון שלו, בטווח הארוך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/03/2012 | 19:09 | מאת: יעל

אני בת 19,עוד כמה חודשים מתגייסת ואני מדוכאת לא יכולה לחשוב על כל ההתמודדויות שמצפות לי שם!תמיד הייתי ילדה שמחה ומאושרת חברותית וכייפית. לאחרונה אני מדוכאת ביותר כי כול החברות שלי במערכות יחסים ורק אני לא יוצרת קשרים ואני עצובה ובודדה! אני מפחדת מקשרים אנטימיים כי אני מפחדת לחשוף את הגוף שלי המכוער שלי ולתת למישהו "להנות" ממנו .ואני גם מפחדת מסקס! כל אפשרות שעלתה בעבר בהקשר לסקס נדחתה על ידי בגלל פחד , האיבר הזה של הגבר מרתיע אותי מפחיד אותי אני לא יכולה לראות את זה ולא יכולה לחשוב שזה יגע בי !!! (לא עברתי תקיפה או משהו בעבר ) מה אני יכולה לעשות?יש מצב שאני אשתנה ?אני מצטערת שההודעה לא מכובדת אם אפשר לענות לי בלי לפרסם את השאלה זה יועיל עבורי!תודה וסליחה!

שלום יעל, אני מעריך מאוד את האומץ שנדרש ממך כדי לכתוב את ההודעה. הפורום מיועד לטובת כלל הגולשים ולכן אני חייב להעלות את ההודעה, אך שיניתי את שמך. הקשיים שאת מתארת הרבה יותר נפוצים לבנות גילך ממה שאת מתארת לעצמך, אם כי אין בכך כדי להקל על מצוקתך. הואיל והקשיים מציקים לך מאוד והם מקיפים כמעט את כל תחומי חייך, המלצתי החמה לך היא לפנות לייעוץ פסיכולוגי מקצוע פנים אל פנים. בטוחני שהמצב ניתן לפתרון והוא ישתנה לטובה, אך הוא גם עלול להחמיר בהיעדר טיפול - במיוחד כשאת עומדת על סף גיוס, שהוא מצב מאתגר, מעורר חרדה וטומן בחובו קשיים עבור כל אחד, שכן אף מתבגר לא התנסה במצב מסוג זה מעולם. בקשי מהורייך לראות פסיכולוג. אינך חייבת לספר את כל מה שסיפרת כאן, אלא מספיק שתצייני שיש לך חרדות לפני הגיוס. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/03/2012 | 21:18 | מאת: נטע

קצת נרגעתי מההודעה שלך.תודה!!! האם פעם נתקלת במשהי שיצאה מהמצב הזה והיום חיה במערכת יחסים רגילה? מה יכול להיות הסיבות לחרדה הזו אני לא עברתי בעבר אונס או תקיפה. אנשים מתחילים לכנות אותי כ"לסבית" במשמעות של גנאי. האם אני באמת לסבית?

06/03/2012 | 19:23 | מאת: אני

ערב טוב ד"ר שאלתי אליך מה הטיפול הכי יעיל ומוצלח בטראומה מורכבת במבוגרים שמקורה בילדות תודה ..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אני, ההחלמה מהפרעה פוסט טראומאטית מורכבת אמורה להתרחש בשלושה שלבים: בניית ביטחון, היזכרות במה שקרה והתאבלות עליו ויצירת קשר מחודש עם הקהילה והחברה בכללותה. תהליך זה אמור לקרות רק אם המטופל מועצם באמצעות קשר טיפולי מרפא. הואיל ומדובר בתגובות מורכבות גם הטיפולים מורכבים ודורשים גישה בעלות היבטים רבים. הטיפול בהפרעה פוסט טראומאטית מורכבת שונה מהטיפול בהפרעה פוסט טראומאטית אחרת בכך שהוא מתמקד בבעיות שיצרו ליקוי רגשי יותר מאשר בסימפטומים של ההפרעה הפוסטראומאטית (פגיעה בוויסות הרגשי, ניתוק וקושי ביחסים בין-אישיים). הטיפול כולל יצירת סביבה בטוח, עיבוד מידע והסתכלות פנימה, מיזוג החוויה הטראומאטית לחיים בהווה וקידום חוויות חיוביות. בין הטיפולים ניתן להבחין בטיפולים המתמקדים בחוויות ורגשות, טיפול משפחתי מערכתי, EMDR, טיפול התנהגותי-דיאלקטי וכתוספת טיפול קבוצתי. כמובן שיש להרכיב את החבילה הטיפולית באופן אינדיבידואלי לצורכי המטופל לאחר הכרות עימו (כמו בכל הפרעה אחרת). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

28/02/2012 | 23:34 | מאת: אנה

ערב טוב, יש לי שאלה קצת מופשטת אבל אני מאוד אשמח אם תוכל לעזור לי לברר את העניין עם עצמי. אני מאוד לא אוהבת כשקוראים לי בשמי, זה מביך אותי לפעמים זה אפילו גורם לי הסמיק או להיכנס למעין מגננה, כמובן שלא כלפי חוץ. אני גם עצמי לא אוהבת לומר את שמי או את שמם של אנשים הקרובים לי כמו אחותי או בן זוגי או כשאחרים אומרים את שמם. ואני תוהה למה זה? לי זה דווקא כן איכשהו מתקשר עם פרפקציוניזם שהרי הוא בסה"כ מסכה שנועדה להגן על עצמנו מפני הזולת לא? או שכולם מרגישים ככה בעצם?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנה, שמו הפרטי של האדם הוא חלק מזהותו. כמובן אינני מכיר אותך כדי לבדוק את השערתי, אך לי אישית הרתיעה שלך משימוש בשמות הפרטיים שלך ושל מקורבייך נשמעת כצורך בהתרחקות או ביחסים פורמאליים יותר (כמו, למשל, שבאירופה ובארה"ב יקראו לי בדרך כלל ד"ר רובינשטיין ובארץ גידי). מתיאור תגובותייך הפנימיות לקריאה בשמך הפרטי מצטיירת אצלי תמונה של ביישנות וחרדה חברתית, כאילו את חוששת שקל מאוד לחדור למרחב האישי-פרטי שלך. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

29/02/2012 | 01:26 | מאת: אנה

רק לצורך הבהרה אני ממש לא שואפת לפורמאליות, אין לי בעיה עם שמות חיבה או אפילו סתם "את" רק הצליל של השם שלי נהגה מפריע לי, כאילו שאני מרגישה שנתפסתי או ,"עלו עלי" אפילו קצת תחושת בעילה (בהגזמה פראית כמובן), בכל אופן כן, כנראה סתם חרדה חברתית כלשהי. היה לי פעם חבר שהיה קורא לי סכיזואידית..

14/02/2012 | 17:49 | מאת: אינה

הי, אני מחפשת מטפל בנושא של חוסר שביעות רצון מהרבה תחומים בחיי. מה עדיף - גישה דינאמית או קוגנטיבית? תודה!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אינה, שתי הגישות יכולות לספק מענה למצוקתך. קיימת אמנם נטייה לחשוב שטיפול התנהגותי-קוגניטיבי מתאים יותר לבעיות ממוקדות יותר וטיפול דינאמי לבעיות כוללניות יותר (מהסוג שתיארת), אך גם בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי (בעיקר החלק הקוגניטיבי שלו) נעשה ניסיון לשנות דפוסי חשיבה שליליים, כמו הכללה מוגזמת, הצמדת תוויות, ניסיון לקרוא את מחשבות הזולת, הכל או לא כלום ועוד. ובכ זאת, מהאופן שבו הגדרת את הבעיה, כחוסר שביעות רצון כוללנית כל כך בהרבה תחומים, הייתי ממליץ על טיפול פסיכודינאמי כטיפול הבחירה הראשון (בהנחה שעדיין לא ניסיתי טיפל כזה). הרוב המכריע של המטפלים בישראל עוסק בראש ובראשונה בטיפול פסיכודינאמי עם או בלי התוספת ההתנהגותית-קוגניטיבית (או תוספות אחרות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

12/02/2012 | 20:12 | מאת: אפילו שם לא מצאתי

אני תוהה אם הרצון הזה להתאבד שמלווה אותי מילדות הוא לא בעצם תוצר פרפקציוניסטי של להיות לפני כולם. כן, אני מעונינת למות לפני הורי- אני רואה את זה כסוג של תחרות- מי יסבול יותר לפני מי. אני לא מוכנה להתאבל כי אני יודעת שלא אעמוד בזה לכן אני מקדימה את התרופה למכה (יצא לי קצת מצחיק- באמת חשבתי על תרופות אבל למטרות אחרות לגמרי...). באופן כללי אף פעם לא עמדו לנגד עיני תהליכי תיקון שעשויים לשפר את המצב אלא צורך באיזו מטמופרוזה שתשיב את הדברים אל מקומם, ומן הסתם המוות הוא סוג של משפץ טוטאלי כזה. אז בגלל שזה תמיד היה הפתרון המדומיין לכל משבר שצץ- לא הייתי יכולה באמת ליצור לי שביל שיחכה לי בעתיד, איזה משהו שכרוך בהתחייבות אבל כזו שתשתלם אחרי הרבה זמן- משום שלא ראיתי את עצמי ממשיכה לחיות בעולם הזה. התוצאה של כל העניין הזה הוא שכיום באמת לא נשאר לי שום חוט שיחבר אותי למשהו- ובעצם גם שום כוחות ליצור משהו חדש שכזה כי זה באמת מאוחר מדי. וכמובן שהתוצאה המשנית של זה היא שזה עושה הרבה יותר חשק למות- ובאמת עכשיו יש גם נסיבות חיצוניות אמיתיות כי פיספסתי את חיי- וזו ההרגשה הכי מרה שאפשר להרגיש. כך שלמרות פוטנציאל מאוד גדול והבטחה מאוד גדולה- מימשתי אחוזים מאוד דלים מהיכולת שלי, ואני לא אוכל לעולם לסלוח לעצמי על זה. בסה"כ אני יוצאת מהעולם הזה עם תחושה מאוד מרירה של חיים לא הוגנים שהיו לי ולמרות שניסיתי לא הצלחתי לנסוק מעל בית שפלא שיצאתי ממנו אפילו שפויה. אבל לא הזקתי לאף אחד ורק הבאתי תועלת לאחרים- וגם זה משהו. נקווה שיתחשבו בזה בעולמות העליונים. ובאמת כתבתי את כל זה לעצמי, זה הבהיר לעצמי משהו (וגם זה משהו).

13/02/2012 | 22:59 | מאת: אפילו

שלום לך, אני מתנצל על העיכוב בתגובה. אני מבין שמצוקתך גדולה, אך הפורום הזה (וכל הפורומים באתר זה) לא נועדו לספק עזרה ראשונה. דווקא יש באינטרנט כתובות מתאימות לכך: ערן - www.eran.org.il סהר - www.sahar.org.il בצד ההבנה למצוקתך הרבה, אני מבקש לחלוק עימך את הרגשות הנוספים שהתעוררו בי, בתקווה שאעזור במשהו, גם אם לא בצורה שציפית לה. החלטתי לעשות כן, בהנחה שרגשות אלה עלולים להתעורר גם בקרב אנשים נוספים, לרבות אנשי מקצוע שאליהם פנית ואולי תפני עוד לקבלת עזרה. הכינויים שבחרת לעצמך, כמו גם הכותרות והתוכן של ההודעה, חסמו בי במידה רבה את האפשרות להגיב: "אפילו שם לא מצאתי", "אפילו", "התייחסות" - כל אלה אכן מעידים על חוסר תקווה, ייאוש וציפיות שלא נענו על ידי הזולת בעבר, אך באופן פאראדוקסאלי הן עלולות גם למנוע מהזולת לעזור לך בעתיד. את מתארת דרך ללא מוצא וכאילו מבקשת לשכנע את הצד השני שאכן זה המצב. שימי לב שאין כל סימן שאלה בהודעתך, שום דבר ספציפי ולמעשה, גם שום בקשת עזרה, אם כי ברור שהדברים נכתבו מתוך ייאוש וכאב. הואיל ומדובר בפורום באינטרנט (אפילו לא בצ'אט דוגמת זה שקיים באתרים שהפניתי אותך אליהם) אין גם אפשרות לדובב אותך ולהגיע אלייך. לא אומר לך שרק את יכולה לעזור לעצמך, כי תפקידנו כאנשי מקצוע לעזור לך. ואולם, אוכל רק לעודד אותך לעזור לאיש המקצוע לעזור לך. אם תוכלי לתרגם חלק ממצוקתך לשאלות ספציפיות יותר, אשמח לענות, אך אם את זקוקה לאוזן קשבת באופן מיידי (ולגיטימי), אני ממליץ לך בחום להשתמש באפיקי העזרה שציינתי לעיל. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/02/2012 | 13:50 | מאת: קוראת

קראתי בעצב את הודעתך, ובעצב רב יותר את תגובתו של גידי. מעבר להזדהות שחשתי עם דבריך, אני רוצה לומר לך שיש פורומים נוספים גם באתר זה, שבהם כן תוכלי לקבל תמיכה, ולא רק "עזרה ראשונה" או מענה קונקרטי. אמנם הפורום הנוכחי הינו בעל אוריינטציה מעשית-קונקרטית, ומתאפיין, פעמים רבות, בהפניית הפונים לטיפול פסיכולוגי או תרופתי. אמנם כתבת, שכתבת את הדברים לעצמך, אבל אני מרגישה את הכמיהה שלך לאוזן קשבת, ובטוחה שאת יכולה למצוא מענה אמפתי - אנושי או וירטואלי - במקומות אחרים...

12/02/2012 | 16:40 | מאת: חן

אני חן בת 16. יש לי כבר מגיל קטן "חרדת מחלה" היו ימים שלא יכולתי לישון בלילה, היה לי קוצר נשימה חמור, עצבים, לחצים בחזה וכו'. כיום, החרדה הזאת התחזקה... לא סתם התחזקה, התחזקה ברמה קשה מאוד! היו לי שנתיים טובות, אני ישנתי יחסית טוב והלחצים הגיעו בעיקר בשעות הלילה. מלפני 3 חודשים זה התחיל, אני מכניסה את עצמי להיסטריה נוראית, לסטרס ולבכי כמעט בכל יום! פעם לא חשבתי על מחלות ומוות ביום יום, אבל בזמן האחרון יש לי מין "ג'וק" בראש, שמסרב לעזוב. לא מצליח לי לחשוב חיובי, אני כמעט בטוחה שאני חולה במשהו מאוד מסוכן אפילו שבדקו אותי רופאים ואמרו לי שאין לי שום דבר בריאות, אף על פי שאני מתקשה לנשום. ההורים המיסכנים שלי, וכל המשפחה שלי סובלים מהחרדה הזאת, הם הסבירו לי אולי מאה פעם, שהכל בסדר אצלי ואין לי שום דבר מהדברים המזעזעים שאני מפחדת מהם כגון: דום לב, התקף לב, שיתוקים, אי שפיות, גידולים, למות פתאום. ואני רק בת 16! איני יכולה לישון בלילות, אני מרגישה קוצר נשימה חמור, לחצים בבטן, ובחזה. וזה רק מחמיר, אני חושבת שאני עומדת להשתגע. אני כל כך מפחדת באותו התקף היסטריה עד שאני מתחילה לרעוד, לקבל סחרחורות, לנשום חזק כאילו אין לי חמצן, למרות שהלכתי לבדוק לפני חודש והתגלה שאני בריאה לחלוטין מבחינה של חמצן היה לי 99-100 שזה אדם בריא. אבל בכל זאת, הראש שלי כאילו מסרב להאמין שאיני חולה, אני תמיד אומרת לעצמי "יש לי סרטן" או שכואב לי החזה קצת מלחצים אני אומרת "סימן להתקף לב" או שהלב שלי פועם איטי מידי (מה שבאמת קורה לי בזמן האחרון, כאילו אין לו כוח לפעום מהר יותר מהלחצים) אני מפחדת שהאטיות הזאת היא סימן לדום לב קרב. אם כואב לי הראש אני אומרת "יש לי גידול במוח" וכשההורים שלי אומרים לי שהם אוהבים אותי, ושאני בריאה וכל זה... אני עוד יותר מפחדת למות, או שיקרה לי משהו, אני לא רוצה שהם יהיו עצובים. הם חשבו לקחת אותי לפסיכולוג, ואם זה לא יעבור לי , זה מה שנעשה. כי אני עלולה להשתגע. אני בתקופה של לימודים ובגרויות, ובמקום לישון ולהיות מחר מוכנה וחזקה לבית הספר, אני נשארת ערה עד 5 בבוקר, והולכת לבית הספר בשמונה אפיסת כוחות. אין לי כבר כוח לעצמי, אני שונאת את עצמי שאני ככה עם כל הדיכאון והבכי הזה בבית שלי, שהיה כל כך שמח לפני התקופה הזאת, ההורים שלי מתוסכלים חושבים שהשתגעתי, וכשהם דואגים אני נכנסת יותר להיסטריה כאילו כהוכחה שיש לי באמת משהו. אני לקחתי רסקיו, לא שזה עוזר לי, כי עדיין יש לי מחשבות, שיוצרות בי דיכאונות, וחולשות מוזרות בגוף. זה לא נראה לי לחיות מציאותי בהחלט לא בגילי הצעיר, כשכולם חושבים בכלל על לימודים, בנים, ועל מסיבות ורק אני תקועה בעולם המזעזע הזה של המוות, הייסורים והבכי. אני כל כך רוצה לצאת ממנו! אני מצטערת שאני חופרת, אבל אני כותבת פה מכל הלב. אני מרגישה שהבית משתגע בגללי, הראש לי הורג אותי במחשבות כל היום, ואחר כך זה גורם לי לסיוטים, אפילו בקצת הזמן שאני ישנה, אני חולמת סיוטים על מוות ומחלות! אני יודעת שאני לא מטורפת או משוגעת, אני אפילו חכמה. הייתי מצטיינת בלימודים, הכל התדרדר לטימיון בגלל המחשבות שלי, הלב שלי פועם יותר מידי לאט בזמן האחרון, ואני כבר לא יודעת איך להבדיל "אני בריאה כמו שההורים שלי אומרים? או שאני חולה במחלה סופנית שההורים שלי לא יודעים כי לא עשינו בדיקות כלליות, שלא אמורות להיות בגיל שלי בכלל!" לא היית לי אפילו הפנייה לבדיקות דם, המחשבות שלי זורמות לכיוונים של להיכשל בחיים כבר בכל דבר! לא רק בבריאות, אלא בכל דבר. אני גם חסרת ביטחון עצמי. בקיצור, אני לא רוצה לאבד את החיים שלי, לא מבחינה בריאותית ולא שכלית... בכלל לא. יש לי פוטנציאל להיות ילדה שמחה ומאושרת, כי באמת שיש לי בית חם ואוהב, אני לא רוצה לפגוע ולקלקל כלום בחיים שלי! אני רוצה לחזור למה שהייתי לפני 6 חודשים. יש לי לפעמים חרדות שהפחד הוא זה שיגרום למותי. אני מושפעת מכל דבר בטלויזיה, הושפעתי נגיד מילדה בת 12 שקיבלה דום לב, או מילד בן 18 שקיבל דום לב. אני ממש מפחדת מי כך. אני מרגישה שההורים שלי כבר מתייאשים ממני, ומאוכזבים ממני. אנא! אני צריכה עזרה, אשמח לתשובה מהירה ד"ר.... תודה רבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חן, מצוקתך נוגעת מאוד ללב. אני יכול להבטיח לך שלא "תשתגעי", כלומר, לא תאבדי קשר עם המציאות, אך את יכולה לחיות הרבה יותר טוב בעזרת טיפול מקצועי, פסיכולוגי וככל הנראה, גם תרופתי, לפחות באופן זמני. המצוקה שתיארת קשה מאוד, אך בהחלט מוכרת וניתנת לטיפול יעיל. את נמצאת בגיל ההתבגרות שבו המצוקה בשיאה. במילים אחרות, אל לך להסיק מסקנות לגבי המשך חייך. בקשי מהורייך שיפנו איתך לפסיכיאטר מומחה לנוער, אשר יתאים לך טיפול תרופתי. טיפול כזה ירגיע אותך תוך זמן קצר ויחליש את עצמת מחשבותייך השליליות ואת השפעתן הרעה עלייך. הוא גם יכין את הקרקע לטיפול פסיכולוגי, ממנו תוכלי להפיק תועלת רבה מאוד, משום שאת נערה רגישה ואינטליגנטית, שיש לה את כל הנתונים להיעזר בטיפול כזה. בקשי מהפסיכיאטר להמליץ גם על פסיכולוג מתאים לטיפול בשיחות. ככל שתתחילי בטיפול מוקדם יותר, סיכויי ההצלחה יהיו גבוהים יותר, שלא לדבר על הסבל הרב שייחסך ממך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/02/2012 | 09:33 | מאת: ליבי

האם יש קבוצות תמיכה לאנשים שסובלים מפרפקציוניזם וחרדות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליבי, בכל קבוצה טיפולית המונחית ע"י מנחה מקצועי מוסמך קיימת התייחסות הן לחרדה והן לפרפקציוניזם. קבוצות כאלו מופעלות במכונים פרטיים לפסיכותרפיה, במרכזים לבריאות הנפש, במרפאות חוץ פסיכיאטריות של בתי חולים כלליים ובשירותי הייעוץ לסטודנט של האוניברסיטאות הגדולות והטכניון. קבוצות בשוק הפרטי בתעריפים נמוכים יחסית ניתן למצוא בקהילת קבוצות igoups.co.il ברחבי הארץ. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherpay.co.il

09/02/2012 | 11:33 | מאת: יובל

תמיד רציתי להיות יותר. הכל אצלי בהגדרה של בינוני אין בי שום דבר מיוחד.40 שנה שאני זוכרת את עצמי, לא היה רגע אחד שרציתי להיות "אני".הסביבה שלי (בית) מוצלחים יותר, חכמים יותר הכל יותר.(800 בפסיכומטרי לעומת 530 , זו רק דוגמא קטנה)התארים האקדמים שלי, חסרי כל ערך, מסוג התואר שכל סתום כמוני יכול להגיע. רק רציתי לסמן וי, לא משהו פרקטי שאגיע למשהו בזכותו, אלא סתם מעצים את תחושת האפס.אני על סף בכי רוב הזמן, אך יחד עם זאת עם "תחפושת" של הכל מעולה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יובל, חז"ל אמרו: "איזה הוא מאושר? השמח בחלקו". נשמע שאתה מאוד לא שמח בחלקך ורוצה להיות כל מה שאתה לא, ובמקביל אינך מרוצה ממי וממה שאתה. גם כשאתה משיג משהו ש"נחשב" כמו תואר אקדמי אתה רואה אותו כדבר "שכל סתום כמוך" מסוגל להשיג. לכן, קיימת באמת תחושה שגם אם היה לך 800 בפסיכומטרי וכל הדברים האחרים שבגללם אתה מקנא באחרים, לא היית מאושר. ההשוואה המתמדת הזו לאחרים היא "הסרטן של הנפש", היא מבטיחה דיכאון והדיכאון מבטיח שתישאר במצבך הנוכחי. קיימות כיום שיטות וטכניקות רבות לטיפול בדיכאון, לרבות טיפול תרופתי מתון שיכול לחולל נפלאות תוך זמן קצר ולהניח את היסודות לטיפול הפסיכולוגי. גם הטיפול הפסיכולוגי בדיכאון יכול להיערך בשיטות ובגישות שונות, כגון טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT), פסיכולוגיה חיובית, שתלמד אותך איך להשתמש בצדדים החזקים שלך, שללא ספק קיימים (!) במקום לשנות את עצמך בכוח להיות מי שאתה לא ועוד כהנה וכהנה דברים שברגעים אלה, מתוך הנגטיביזם העצמי העמוק בו אתה נתון, קשה לך לראות אותם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

13/02/2012 | 18:11 | מאת: יובל( she)

עכשיו אני בוכה.הכל נכון (כמעט)לא שמח לי בחלקי, קנאה, השוואה, נגטיביזם עצמי עמוק (יש תקופות יותר טובות, עכשיו זו הרעה).המחשבות השליליות שלי על עצמי הן אוטומטיות, חוסר היכולת שלי לומר דבר אוהד על עצמי הוא אובייקטיבי אם אני משווה.להשתמש בצדדים החזקים שלי אני לא יכולה, אין כאלו שאני מעריכה.היה לי מודל אחר לגמרי כדי להחשיב את עצמי שווה, לא הגעתי אליו.אני בתפקוד גרוע עכשיו, אבדן תאבון, צורך לנוח הרבה, הפעילות שלי שואפת לאפס, אנ י עושה התמחות בלעשות כלום. פרט לרגשות התסכול, הכעס, הקנאה יש גם אשם.אשם בגלל העובדה שאני פוגעת במי שהכי יקר לי.ואם אתה חושב שרגשות האשם גורמים לי לעשות משהו שיפסיק את הפגיעה הזו, אז התשובה שלילית. יש לי פטור.אני מסתכלת על האמת, והאמת לאמיתה היא שחצי כוס ריקה.עוד מעט אני ארגיש יותר טוב ואח"כ פחות טוב. נראה לי שאני בעונש, זו אני שמענישה את עצמי.מכל מקום תודה על תשובתך, לי נראה כי אם הייתי 800 לא הייתי כאן.הגיוני שאתה תחשוב אחרת.

01/02/2012 | 21:33 | מאת: תמי

הי אני בת 28 יוצאת עם בחורים ומחפשת קשר טוב וחיובי. לפני שנתיים יצאתי עם בחור מאד חכם שאפתן היום הוא בן 30. יצאנו חצי שנה כאשר בקשר היו הרבה חילוקי דעות והרבה שוני באישיות שלנו- אני מאד זורמת פתוחה חברותית מכילה ומקבלת והוא מאד קרייריסט גם קצת קמצן ומאד חסכן , פחות חברותי ,נוקשה בעל עמדות ועקרונות רבים ולעיתים הם נוקשים. סיימנו את הקשר על ההבדלים והשוני. אם כי כאשר אנחנו נפגשים יש ביננו כימיה מטורפת שמושכת אותנו אחד לשני. אני מרגישה שגם כשאנחנו יוצאים עם אחרים אנחנו עדיין כאילו קשורים כזה. הבחור גם כן מרגיש ככה ואומר שהוא לא מפסיק לחשוב עלי. אני גם מרגישה מתוסבת איתו מצד אחד היה לנו טוב ויש דברים משלימים , מצד שני הפער והשונות גם בהשקפות וגם בפתיחות מקשות עלינו לקיים את הקשר ברוגע ובשמחה. אני מרגישה הרבה פעמים שאני מאד לחוצה כשאני לידו וצריכה לחשוב על מה שאני מוציאה מהפה. מצד שני הוא לא יוצא מהראש. האם תוכל לייעץ לי מה לעשות. וכיצד אתה רואה את זה.

שלום תמי, את אכן מעלה דילמה שקיימת במידה רבה במציאת בן או בת זוג והיא עד כמה דימיון ושוני בין בני הזוג מגבירים או מפחיתים את סיכויי ההצלחה של הקשר. המחקרים על התאהבות מצביעים באופן די גורף על כך שדווקא דימיון בין בני הזוג קשור לאורך הימים של הקשר ולשביעות רצון מהזוגיות, אבל כשקראתי את פנייתך באמת עולה תמונה של השלמת צרכים. מאוד קל להבין למה הוא לא יוצא לך מהראש ואת לא יוצאת לו מן הראש. קל מאוד לתאר את הקסם שבחורה ספונטאנית וזורמת מהלך על בחור מקובע או מרובע ומאידך כמה הנוקשות, הסדר, האחריות והקפדנות שלו עשויים לתרום לבטחונך ולתחושה שיש מי שדואג. נראה לי שהמפתח להצלחת הקשר במקרה כזה הוא קבלת הצד השני כמו שהוא בלי ציפיות, מודעות או לא מודעות, שהוא ישתנה למעננו. מן הסתם, הקושי שלכם זה עם זו קשור קשר הדוק לאיזו ציפייה לא מציאותית, ולתסכול הנובע ממנה, שהצד השני ישתנה - וזה, כמובן, לא יקרה. מעבר לכך, אני מאמין גדול בפשרות ואולי תוכלו להגיע לאיזו שהיא הבנה. למשל, האם הוא יודע שקשה לך לפצות פה בחברתו? בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

01/02/2012 | 17:13 | מאת: פוטנציאלאמנוצל

שלום לכולם, נתקלתי היום באתר ישראלי העוסק במודל אישיות מעניין מאוד שנקרא "אניאגרם": http://www.9types.co.il/9types.asp?id=140 חשוב לי לציין שככלל, אני רואה את עצמי כטיפוס סקפטי ומשתדלת להתרחק מטיפולים אלטרנטיביים מבוססי מתודות פסאודו-מדעיות, אבל תוצאת שאלון האבחון שמילאתי באתר זה ובאתר נוסף בנושא היתה כל כך מדויקת לגבי, שהחלטתי שהעניין שווה בירור. אשמח לדעת האם מישהו עבר פעם פסיכותראפיה או אימון אישי המבוססים על מודל האניאגרם ומה היתה ההתרשמות - עד כמה הועיל אם בכלל. המלצות (מנסיון אישי בלבד!) על מטפלים בשיטה ששווה להגיע אליהם או להמנע מהם- יתקבלו בברכה גדולה. חוות דעת מקצועית מטעם מנהלי הפורום, תוערך גם כן. תודה!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום פוטנציאלאמנוצל, אני רואה שאת דווקא מנצלת את הפוטציאל שלך (-: לא הכרתי את הגישה ואני מודה לך על האפשרות להתוודע אליה. הסתכלתי באתר והדבר עורר את סקרנותי הואיל ואני מתמחה בחקר האישיות , בצד עיסוקי בטיפול. שיטת האבחון/מיון דומה מאוד למבחני אישיות ולטיפולוגיות רבות אחרות. אינני יודע עד כמה היא מבוססת מחקרית וזה גם פחות חשוב לצורך הטיפול המוצע. אין גם כל קשר בין היכולת להעריך בצורה מדויקת יחסית תכונות אישיות באמצעות שאלון לבין היכולת לשנותן (תוכלי לראות מבחן אישיות שיתאר אותך בצורה מדויקת לא פחות): http://www.outofservice.com/bigfive/ שיטת הטיפול נשמעת לי קצת מדאיגה ויומרנית. בניגוד לפסיכולוגיה החיובית, המנסה דווקא לפתח את ה"חוזקות", כלומר את הצדדים החזקים של האדם: http://www.doctors.co.il/ar/13307/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94+%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91%D7%99%D7%AA:+%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A7+%D7%94%D7%99%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA בגישה הטיפולית המוצעת נערך ניסיון לערער את ההגנות בבת אחת ולחולל שינוי בסיסי. מדאיג לא פחות שמפתחת השיטה, וגם עמיתיה, אינם אנשי מקצוע טיפולי בסיסי (כגון: פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי, מרפא בעיסוק/אמנות) שלמדו גישה נוספת כהעשרה או השתלמות. יכול להיות שלך באופן אישי, עם הסקפטיות והביקורתיות שאת מעידה עליהן, סדנא כזו לא תזיק ואולי אף תועיל, אך באופן כללי, המלצתי היא לפנות לטיפול רק לאנשי מקצוע מוסמכים (לא למאמנים), שהתמחו או לא התמחו גם בגישות חדשניות (למשל, פסיכולוג קליני שלמד גם גישה בודהיסטית, אך לא מורה לבודהיזם במקום פסיכולוג). אם תפני, אשמח לשמוע את חוויותייך והתרשמותך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

03/02/2012 | 19:52 | מאת: פוטנציאלאמנוצל

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג או פסיכיאטר שמוסמך לטפל גם ב-NLP. האם "יש חיה כזאת", או שכל הנל"פ פרקטישיונרז הם מאמנים אישיים ללא הסמכה פורמלית בתחום בריאות הנפש? תודה ושבת נפלאה!

05/02/2012 | 11:14 | מאת: בנימין

את שיטת האניאגרמה הכרתי במסגרת קורס העשרה שהועבר על ידי מחלקת ההדרכה של חברת לייף אנרג'י, אשר פיתחה סדרה של תמציות תדרים (מלשון תדר Frequency )על בסיס תורה זו. התהליך הטיפולי שלי כלל לקיחת התמצית של טיפוס 1 ועבודת מודעות בסיוע הספר של בני לוז: "האדם החופשי דרך האניאגרם". התוצאות היו מהירות להפליא. אותו הקבלן שמיררתי את חייו שנתיים לפני כן כששיפץ חדש היה מופתע לראות את השינוי שחל בי בשעה שיפץ את הסלון. היכולת להבחין בפרטים הקטנים לא השתנתה אך צורת התגובה השתנתה לחלוטין. התוצאה הייתה סיום שיפוץ בזמן שיא, ללא חריגות בתקציב, וכאשר כל הצדדים מאוד מרוצים.

31/01/2012 | 10:43 | מאת: ציפי

גידי שלום, אני אם לילדים צעירים ולמרות שכלפי חוץ אני נראית אדם מאד רגוע, בכל פעם שהדברים איתם לא מתנהלים באופן מושלם אני מתמלאת בשנאה עצמית, בוז עצמי וכעס רב כלפי הילדים. אני יודעת שההתנהלות שלי פוגעת בהם מאד ולפעמים מרגישה רצון עז לפגוע בעצמי פיזית או להיעלם. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי דינמי אבל זה לא כל כך עוזר בנושא הזה. האם אתה יודע על התערבויות יותר יעילות בנושא של כעסים? תודה.

שלום ציפי, טכניקות של ויסות כעסים הם חלק מהרפרטואר של הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי (CBT).הנה קישור לרשימת חברי האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי: http://www.itacbt.co.il/74049/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/01/2012 | 19:42 | מאת: מורה

שלום גידי, אני מורה, ומעוניינת להתייעץ איתך לגבי תלמידה פרפקציוניסטית מאד שלי, אשר כל ציון הנמוך ממה שהיא מצפה לו, שובר ומכעיס אותה באופן גלוי. ציון של 87 כמעט נקרע בידיה לפיסות, אילו לא חילצתי את טופס המבחן מידיה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לייאש אותה, אבל מאידך אינני סבורה שזו סיבה להעניק לה ציונים גבוהים מהמגיע לה. אני מוכרחה לציין, שגם אני באופיי קשה מאד עם עצמי בנוגע לציונים (כתבתי לך בעבר מסר פעמים על האובססיה הזו...) ודוקא משום כך קשה לי להביא אותה להבנה שעליה להשלים עם ההישגים שלה. מה, לדעתך, אוכל לעשות מעבר לנסיון להפנותה לטיפול? (אין בבית הספר יועצת).

לקריאה נוספת והעמקה

שלום למורה, טוב לדעת שיש מורים שדואגים כל כך! טוב את עושה שאינך נותנת לה הקלות מיוחדות בציונים, לא רק מבחינה פדגוגית אלא גם פסיכולוגית, שכן מחר או מחרתיים היא תיתקל במורים ובגורמי סמכות אחרים שלא יתנו לה כל הקלות. לעומת זאת, סביר מאוד להניח שמקור ההתייחסות הקשה שלה להישגיה הוא הוריה והיחסים במשפחה ולכן חשוב מאוד לזמן את ההורים ולהשתמש בסמכותך המקצועית וברגישותך כדי לעודד אותם לקבל את ביתם כמו שהיא, ללא תנאי, ולהפנות אותם לייעוץ / הדרכת הורים. הייתי מדגיש את המילים ייעוץ והדרכה כדי שלא ירגישו ששופטים אותם. בהצלחה ויישר כח, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/01/2012 | 21:10 | מאת: המשך

31/01/2012 | 11:03 | מאת: המורה של המדינה

ד"ר רובינשטיין וחברי הפורום היקרים, תחרות "המורה של המדינה" 2012 בעיצומה! מזכירים לכם שבאפשרותכם להמליץ על המורים שלדעתכם תרמו בצורה יוצאת דופן לתלמידיהם ולבית הספר, אותם אנשי חינוך "גדולים מהחיים"! אם אתם מכירים כאלו, יש לכם הזדמנות מצוינת להגיד להם "תודה" ולהעניק להם את הכבוד וההערכה הראויים להם. היכנסו לעמוד התחרות הרשמי בפייסבוק, בלינק: http://www.facebook.com/Hamore.shel בהצלחה!

28/01/2012 | 21:54 | מאת: אמא מודאגת

ד"ר גידי היקר שלום, בתי בת ה-20 אוטוטו בסוף פברואר 2012 ילדה מקסימה צנועה ונחבאת אל הכלים שקטה, אינטליגנטית ובוגרת מדעים. לפני כשנה ו-3 חודשים התגייסה לצה"ל ומאז החלו השינויים והטילטולים באישיותה ,,,לאחרונה התחילה ללמוד נהיגה ולקחה כבר 45 שיעורים בערך בנהיגה עם הילוכים ובהיותה בחורה כל כך עדינה ושברירית היא לא מצליחה לצאת ממעגל הקסמים הזה שנקרא נהיגה וזאת הפכה להיות הבעיה הכי גדולה שלה, פתאום נפילה דרסטית במצבי רוח, חוסר תיאבון טוטלי, לעיסה ארוכה כמו הגלות כל ביס ואיסוף האוכל לכדור בפה דבר שמוציא אותי בנתיים מדעתי, דבר שאני לא יכולה לראות את חוסר ההתעניינות שלה באוכל ממש. נוסף לזה השרות הבלתי מעניין שהיא עוסקת בו (מיחשוב),,שזה הדבר האחרון שרצתה לעשות ,,היא משרתת בקריה וכל יום חוזרת הביתה ומתרוצצת כל יום לעבודה וחוזרת בשעה בלתי סבירה הביתה ומשם רק לנוח וכך כל לילה נשארת בבית בחוסר מעש וחוסר עניין. כל זה הביא אותה לדיכדוך נוראי חוסר בלקיחת אחריות, עייפות החומר לקבל החלטות , לעשות כל דבר בכלל... בצבא יש לה מפקד יבש וקר רוח שלא מנסה אפילו לגלות ולנצל את הפוטנציאל שבה וגם לא מקשיב לה בכלל, ולא קשוב לנסות לעזור לה בכלל והיא קיבלה רושם מכולם שהיא לא שווה כלום ושהיא כבר לא נחשבת כאדם רציני וזה מאוד מאוד פגע בה. כרגע היא במצב שהיא ממעטת לאכול , חוסר מצב רוח , חוסר עניין בכלום והכי חשוב היא אומרת שהיא מאוד מאוד חלשה ,,,היא מרגישה חולשה בכל הגוף וכל הזמן רוצה לנוח. אנא ממך הנחה אותי לאן עליי לפנות ומה עלי לעשות? אני מחפשת עזרה מיידית ואני לא רוצה שהיא חלילה וחס תשקע במשהו רע יותר. מחכה לתשובתך אם צריך לגשת אליך איתה אני מוכנה לבוא מייד. תודה האימא הדואגת והמצפה לתשובה בקוצר נשימה מהשאלה נמחקו פרטים מזהים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לאמא המודאגת, קשה להבין מפנייתך מה מציק לבתך ומה מציק לך. בטוחני שהיא סובלת לפחות מחלק מהדברים שאת מתארת בהתנהגותה, אך מתיאורייך עולה חוסר הפרדה מאוד בולט בין דברים שמציקים לך בהתנהגותה ודברים שמציקים לה (למשל, איסוף האוכל לכדור בפה ש"מוציא אותי מדעתי"). הואיל ואת פונה, ולא היא, המסר העיקרי שלי אלייך הוא לקחת כמה צעדים אחורה, להרפות מבתך ולהניח לה. לכל היותר, תוכלי להציע לה לפנות לטיפול, אבל להרגשתי, חלק מהעבודה צריך להיות עבודה על נפרדות בינך ובינה. את כאילו חיה בתוכה ולא מאפשרת לה את מרחב המחיה הנחוץ כדי להתבגר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

28/01/2012 | 09:03 | מאת: לילה

אני אשה רומנטית אוהבת - רוצה מערכת יחסים בנויה על קרבה - אוהבת לנצל את החיים בכל הזדמנות ובן זוגי לא מתאימה לו כל הדינמיות שלי אפילו מפריעה לו - אני בת ארבעים ונשואה 20 שנה - בא לי לעזוב אבל כמובן הילדים וההשלכות החברתיות - אני חנוקה וכמהה לאהבה - גם כן אני בודדה חיה רחוק מעיר מולדתי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לילה, המלצתי לך היא לפנות לטיפול זוגי. כמובן שבשלב ראשון מן הראוי להציע זאת לבעלך, אך גם אם הוא יסרב, ישנן לא מעט נשים שפונות בעצמן למטפל הזוגי והבעל מצטרף בשלב מאוחר יותר, כשהוא רואה שהאישה מתכוונת למה שהיא אומרת. בפנייתך רב הנסתר על הגלוי. אינני יודע מה כן מחזיק את הקשר, מה איכות יחסי המין ביניכם, האם יש עדיין משיכה, איזה בעל ואיזה אדם הוא מעבר לעניין הריגושים שחסרים לך, אך ייתכן שהוא פשוט לוקח אותך כמובנך מאלייך וזה מה שצריך להשתנות. אם זו הבעיה טיפול זוגי יכול לעזור מאוד. אם ל, לפעמים טיפול זוגי דווקא סולל את הדרך לפרידה שבסופו של דבר מיטיבה עם בני הזוג, ולעיתים אפילו עם הילדים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

24/01/2012 | 12:16 | מאת: אני

אני אכן שרויה בדכדוך עצמי אולי בדכאון מסוים מכיוון שאני לא מצליחה להביא לידי ביטוי את היכולות שלי. אני צריכה לשחרר את עצמי מהמועקות שלי ולתת לנפש שלי דרור קדימה שוט. אני לא מתחברת לטיפול בתרופות ולא מוכנה לקחת שום כדורים כי הם לא פותרים שום דבר ויכולים לגרום לתופעות לוואי. אבל אני כן מוכנה להשקיע בטיפול בנפש שלי וזה מה שהחלטתי לעשות עכשיו. אני רוצה לשנות את הצורה שבה אני חיה. לא עוד הלקאה עצמית אלא חיי התקדמות ואושר כי יש בי את זה בפנים. יש משהו בי שרוצה לצאת לפרוץ, לחצות גבולות והוא כלוא בפנים. אני לא מוכנה לחיות יותר בכלא הזה של עצמי ולבזבז חיים שלמים. יש לי ילדים מקסימים, אהובים והם החיים שלי וזקוקים לאמא מאושרת שתוכל ללוות אותם בחיים. אני יודעת שאימון לא מחליף טיפול בנפש. אני מתייחסת לקבוצת אימון כמקום השתייכות ואירוע חברתי. הקבוצה עוטפת והנושאים מרתקים. והמנחה מקסימה. האם עובדת סוציאלית בקופה יודעת לטפל במצב שאני נמצאת? כי אני מרגישה שהיא לא. היא לא רואה בי את החוזקות שלי והיכולות שלי וכל הזמן אומרת לי כאילו לקפל הכל ולהסתכל קדימה שעליי יש משא כבד שמפריע לי לזוז קדימה. אבל יש בי רצון עז ותשוקה לשנות. ואני בשלה לקראת השינוי. כי לא טוב לי יותר במקום שאני נמצאת. זהו אני נפרדת מהחלק הזה שבי שדורך עליי כל הזמן. אני רוצה את דעתך המקצועית כיצד באמת להתקדם קדימה. תודה על ההקשבה.

לקריאה נוספת והעמקה

24/01/2012 | 13:45 | מאת: אני

היא מקבלת בקופה עצמה ללא תשלום.

היי ד?ר, אני בת 27, ולפני כ3 וחצי חודשים הארוס לשעבר החליט שאנחנו לא מתאימים ושעלנו להיפרד, כחודשיים לפני החתונה. מאז אני שקועה בדיכאון עמוק, התקפי חרדה יומיומיים, דפיקות לב מואצות לאורך כל שעות היום (ולא רק 20 דקות כמו שנהוג לחשוב מומחים בתחום..). אני ישנה 4-5 שעות לכל היותר בלילה, עם קשיי הירדמות, נמנעת ממפגשים חברתיים, לא עונה לטלפונים של חברות, אוכלת רק כשכבר לא חשה בטוב ועוד... אני הולכת לעבודה מדי יום ומשתדלת לתפקד אך רק מהמניע של המשכורת שכן, גם המצב הכספי שלי נפגע משמעותית עקב הפרידה. נכנסת לתקופת בחינות ולא מצליחה להתרכז בלמידה. התורים לפסיכאטר הם ארוכים ולכן טרם נפגשתי איתו. בעבר טופלתי בציפרלקס שמאוד התאים לי אך חוששת מהשלכותיו בעץיד הרחוק- פגיעות קוגנטיביות, היחלשות זיכרון, לידה ושמועות נוספות ולכן משתמשת ברמוטיב שככל הנראה חלש מאוד עבור המצב שלי ולכן אינו תורם לי... אני חשה אבודה, מרוסקת, לא מצליחה לראות אור בסוף התקופה הזאת.. מסתמן בעיניי רק כי בשורה רעה מצטרפת לקודמתה. גם כאשר אני מתמלאת בגרם של אופטימיות, מגיעה בשורה שלילית שמחזירה אותי שוב אחורה. המענה היחידי הוורבלי שפניתי אליו הוא היוועצות עם מקשרת שהכרתי עוד קודם ובפגישות המעטות איתה, נסנו לעבוד על שינויי דפוסים שליליים באופי שלי- כמו הפרפקטסיוניסטיות, הציפייה התמידית ואז האכזבה, ה?הכל או כלום?, השתלטנות והבקורתיות הבלתי נפסקת כלפי הסובבים אותי. אני נואשת לעזרה! המחשבות האובדניות ממיתות אותי. אני מוגבלת במימון ההחלמה ולכן אני מבקשת כל הפנייה או כלים עצמיאיים לשיפור המצב. אני קוראת המון בתחום וגם יחסית מנוסה ממשבר דומה שעברתי בעצמי לאחר השחרור מהצבא וכן- חיה עם אמא דיכאונית וחרדתית מאז שאני זוכרת את עצמי. אני רוצה לעבור שוב לציפרלקס אך חוששת, וכאמור- אני נוטלת 500 מ?ג של רמוטיב הצמחי ונאמר לי שעלי להפסיקו בהדרגה. מה לעשות? אנא עזור לי, בכל דרך אפשרית. נדמה לי שניסיתי כבר הכל. האם היפנוזה יכולה לעזור?  

לקריאה נוספת והעמקה

שלום סיון, קראתי את פנייתך בתשומת-לב רבה וצר לי על הסבל הרב שאת עוברת. לפי תיאורייך, הרמוטיב אכן רחוק מלהספיק וההחלפה לציפרלקס מתבקשת הן בגלל ניסיונך החיובי עם התרופה והן על סמך עדויות מחקריות מצטברות באשר ליעילותה. יפה אמרת כהשתמשת במילה "שמועות" על כל דאגות-השווא בקשר לציפרלקס. התרופה אינה פוגעת בזיכרון או בכישורים קוגניטיביים אחרים, נהפוך הוא. לא צפוי גם כל נזק עתידי וזאת על סמך ניסיון של מטופלים רבים מאוד בנטילה ממושכת בת שנים. תיתכן פגיעה מסוימת בחשק המיני ובאורגזמה והגברת התיאבון, גם זאת רק אצל חלק מהמטופלים, ואלה תופעות לוואי שבטלות בשישים לעומת הסבל שלך כיום.במקרה של מעבר מרמוטיב לציפרלקס יכול מאוד להיות שרופא המשפחה יספיק לך. רופאי משפחה מספקים מרשמים רבים מאוד של ציפרלקס. אם לא, במסגרת הביטוח המשלים של קופ"ח את זכאית להתייעצויות בתעריף מסובסד (בכללית, למשל, ב-100 ש"ח לפגישה) עם כל מנהל מחלקה או סגן מנהל מחלקה פסיכיאטרית, ללא המתנה ממושכת. עם זאת, הואיל ומדובר בתרופה קלה ונפוצה מאוד בשימוש, אין לי כמעט ספק כי רופא המשפחה יוכל לעזור לך. אני עצמי הפניתי חלק גדול ממטופליי לרופאי המשפחה שלהם לצורך מתן ציפרלקס ללא כל בעיה. התפלאתי מאוד לקרוא שבחורה אינטליגנטית כמוך, כפי שעולה מצורת ההתבטאות שלך כאן, פנתה למתקשרת (אבוי!). אם הכיוון של שינוי דפוסי חשיבה שליליים מדבר אלייך, היעזרי במטפל התנהגותי-קוגניטיבי מוסמך: http://www.itacbt.co.il/74049/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D המחירים בשוק הפרטי אכן גבוהים אך עדיין לרשותך כמה אופציות: (א) טיפול פסיכולוגי במסגרת הביטוח המשלים בקופת החולים שלך (התעריף הוא כמחצית מהמינימום בשוק הפרטי). (ב) טיפול פסיכולוגי במרפאת חוץ פסיכיאטרית של בי"ח כללי (למשל, תושבי ת"א זכאים לטיפול חינם או במחיר סמלי בשירות הפסיכיאטרי של איכילוב ובכל עיר ואזור יש מרכז רפואי גדול עם מרפאת חוץ פסיכיאטרית). (ג)אם את סטודנטית, שירותי הייעוץ הפסיכולוגי לסטודנט (למשל, באוניברסיטת ת"א). השילוב בין טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי הוא שילוב מנצח וניכר שניחנת בכישורים להתמיד ולהצליח בו, גם ביכולת אינטרוספקטיבית (הסתכלות פנימה המאפשרת מודעות) שתעזור לך בטיפול הפסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/01/2012 | 21:14 | מאת: סיון

ראשית, תודה תודה תודה על המענה המהיר! דברייך נתנו לי חיזוקים בייחוד בהבנה שלך למצב הרגיש. אני בהחלט עם מודעות גבוהה ולצערי גם נסיון.. אני יודעת שטיפול ושיחות זה ההרכב המנצח. ציפרלקס יש כבר ברשותי, אני רק אשמח לדעת האם עלי להפחית את מינון הרמוטיב בהדרגה ואז לעבור לציפרלקס? תוך כמה זמן? האם להתחיל בכדור שלם או חצי כדור של הציפרלקס? ובאשר לשיחות- תורים לעוד 4-5 חודשים... התקווה שלי שהישועה תגיע עוד קודם. האם יש דרך לקצר את התהליך? בנוסף- אני מאובחנת, כמו חצי מדינה, כבעל הפרעות קשב וריכוז ורשאית ליטול רטאלין לתקופות הבחינות. כך נהגתי בכל אחת מתקופות הבחינות שהיו לי. אני עכשיו בשנה האחרונה של תואר 2 ולא רוצה שגם הלימודים ינזקו לי. האם ניתן לשלב רטאלין עם ציפרלקס? שאלתי גם לגבי אופציה של טיפול בהיפנוזה? מה המשמעות? משך התהליך? זה קיים בקופת חולים כללית? ואוו, העמסתי בשאלות. מה שתוכל לענות לי, ייתקבל בברכה. שא ברכה ויישר כח על עבודת הקודש שלך. בברכה. 

22/01/2012 | 11:09 | מאת: אני

אני משתתפת בקבוצת אימון ולא עוברת אימון אישי. אני לא מטופלת אצל עובדת סוציאלית אלא נפגשתי פעמיים אחרי מות אבי סמוך ללידת בני תקופה שהייתה קשה מנשוא עבורי. למה אתה חושב שאני צריכה לקחת כדורים? איך אתה חושב שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי אם בכלל? אני מחפשת איך לפרוץ שוב את הדרך בעולם העבודה מחד ומצד שני עדיין רוצה להיות שוב בהיריון באמצע עומד הגיל שלי. וזו סיטואציה לכשעצמה מאוד מאוד מלחיצה עבורי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב, עיינתי בפניותייך הקודמות ולפי תיאורייך, את סובלת מדיכאון. תוכלי לבדוק זאת גם בעזרת השאלון הבא: http://www.giditherapy.co.il/questionnaire/index.php והדבר, כמובן, דורש אבחנה של איש מקצוע בשיחה פנים אל פנים. אם זה אכן המצב, שילוב של טיפול תרופתי, כפי שהצעתי, וטיפול פסיכולוגי בהחלט עשוי לעזור לך להחזיר שליטה לחייך. בטיפול פסיכולוגי הכוונה לשיחות שבועויות אצל איש מקצוע מוסמך מתחום בריאות הנפש - ולא לאימון! ההכשרה של מאמנים היא קצרה ביותר וכדי להתחיל בה אין כל צורך בהשכלה מוקדמת במקצוע טיפולי כלשהי (למעט מאמנים מעטים שבאופן בסיסי הם אנשי מקצועי שהשתלמו גם באימון). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

21/01/2012 | 16:48 | מאת: ציפי

שלום, אני בת 66 בחודש הבא.עברו עלי 5 שנים קשות מאד שהצלחתי לעמוד בהן רק בזכות תרופה נוגדת דיכאום וחרדה. לפני כחודשיים החלטתי שמספיק ואני יכולה להמשיך ללא קביים. מסתבר שאינני יכולה, אני עושה כל מה שמומלץ,מקפידה על מזון בריא,עושה ספורט,עובדת, עוסקת בכתיבה אך הכל מתוך חוסר חשק,עייפות פיסית ונפשית,הפכתי להיות מיזנטרופית לתפארת אינני מזמינה ואינני הולכת. לדבר בטלפון זו מעמסה כבדה ואין לי סבלנות לאנשים. אני כולי שקועה בתוך ה"אין" העצמי שלי ואינני מוצאת טיפול נפשי שיתן לי כלים אחרים ממה שאני מכירה כדי לחזור להיות כמעט כמו שהייתי. הבעיה היא שאני מתגעגעת. אינני יודעת אם למה שהיה, או למה שאני חושבת שהיה,או למשהו שהייתי רוצה שיהיה.אני מבקשת עזרה. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ציפי, יכול מאוד להיות שמה שהיה לא יהיה, וגם לא מה שאת זוכרת שהיה, אבל בהחלט יכולים להיות דברים אחרים, לא בהכרח פחות טובים. הגעגועים למה שהיה עלולים להיות סוג של קיבעון. לכן, חשוב מאוד להרחיב אופקים ולהיות פתוחים לחוויות חדשות שהמציאות מזמנת. פירושו של דבר לצאת מתוך תבניות שאת כבר מכירה ולהיות קשובה לאפשרויות שמזמנים לך הכאן ועכשיו ואשר, אולי, מתוך התרפקות על העבר ואידיאליזציה שלו, קשה לך לראות. זו, כמובן, אמירה כללית מאוד, שבעזרת ייעוץ והכוונה מקצועיים, תוכלי - כך אני מקווה - ליישם לגבי המקרה הספציפי שלך. יתכן שגישות קצת פחות מקובלות, אשר בכל זאת מיושמות ע"י אנשי מקצוע, יוכלו להתאים לך יותר, כגון טיפול פסיכולוגי בהשראה בודהיסטית, שמדגישה letting go וויתור על שליטה, או בהשראת פסיכולוגיה חיובית, יכולות להתאים. נשמע שאת זקוקה לפרספקטיבה חדשה. נסי לקרוא את ספרו של טל בן-שחר, "על אושר ועושר" (הוצ' מטר) ואיזה ספר על יישומים של עקרונות בודהיסטיים בפסיכותרפיה (למשל, "דרך הלב של ג'ק קורנפילד בהוצאת מודן). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/01/2012 | 16:04 | מאת: רפי

גידי מזה מספר שנים אני שרויי בדיכאון כרוני סמוי ושקט,בגיל 38 אני מרגיש שנגמר לי האוויר. נישואים לאישה שתלטנית וקרה,אהבה בתנאים,מגורים בחול הרחק ממשפחתי והניתוק מהארץ ללא יכולת לשנות את המצב הרי אין באפשרותי להתנתק מבניי שהם עולמי.התיסכול מרגיש כמו חבל שהולך ומתהדק סביב צוארי.אני אדם מאוד פעיל אחראי ואנרגטי,בפנים אני מתפרק...

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רפי, צר לי לקרוא על המצוקה הרבה בה אתה שרוי, אך זהו מצב מוכר שניתן לטפל בו. לפי תיאוריך, אתה סובל מדיכאון. יהיו הסיבות לו אשר יהיו - ביולוגיות, סביבתיות או שילוב שלהן - נראה שבמצב הנוכחי העזרה המיידית לה אתה זקוק היא טיפול תרופתי שיותאם ע"י פסיכיאטר. קשה לי להאמין שללא טיפול תרופתי, תהייה מספיק גמיש ופתוח לטיפול פסיכולוגי שבהחלט יכול לעזור לך אחרי שמצב רוחך יתייצב על רמה אופטימית וגמישה יותר שניתן לעבוד איתה. קח בחשבון שמלוא ההטבה מהטיפול התרופתי מורגשת רק כעבור מספר שבועות ולעיתים יש צורך לנסות תרופות שונות עד שקולעים לזו שתעזור לך. בינתיים חשוב מאוד לעסוק בפעילות גופנית אירובית כלשהי (הליכה, ריצה, שחייה - הכל בהתאם ליכולתך), לאכול פחמימות מורכבות ולקיים מגעים חברתיים, גם אם כל הדברים הללו הם הדברים האחרונים שיש לך חשק לעשות. זה צו השעה! בדיכאון אין חשק לעסוק במה שיכול להיטיב עימנו ויש חשק לעסוק במה שמזיק לנו ומגביר את הדיכאון (שינה מוגזמת, אכילה מוגזמת, חוסר מעש, התבודדות). ככל שתקדים ליטול את הטיפול התרופתי כן ייטב. פנה עוד היום לפסיכיאטר. תוכל לבחון את רמת הדיכאון שלך בעזרת השאלון הבא, אם כי תיאוריך אינם מותירים מקום לספק: http://www.giditherapy.co.il/questionnaire/index.html אשמח להתעדכן במצבך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/01/2012 | 22:48 | מאת: רפי

תודה שענית לפנייתי,אשמע לעצתך ואפנה לקבלת טיפול בהקדם האפשרי

שלום רפי, אני שמח שהחלטת לעשות את הצעד הכלל לא פשוט ולפנות לטיפול. לפי תיאוריך (הקשים), הייתי ממליץ לך לפנות קודם כל לרופא פסיכיאטר כדי להתאים טיפול תרופתי נוגד דיכאון ולפסיכולוג קליני לצורך טיפול פסיכותרפויטי (שיחות). ישנן בפסיכותרפיה גישות שונות לטיפול בדיכאון. כדי להחליט מה מדבר אליך, תוכל לקרוא קצת את מדור השאלות השכיחות באתר הבית שלי, שכתובתו מופיעה בחתימתי. תרופת הבחירה הראשונה כיום לטיפול בדיכאון היא Escitalopram השייכת לקבוצת SSRI המעכבת ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח. אמנם לקבלת ההטבה המלאה יש להמתין כמה שבועות, אך במטופלים רבים מאוד ראיתי שיפור משמעותי תוך 7-10 ימים. אני מניח שאינך רוצה להיות תלוי בתרופה ולכן מומלץ מאוד להתחיל במקביל טיפול פסיכולוגי כדי לרכוש כלים מתאימים להתמודדות עם הדיכאון בכוחות עצמך והחזרת תחושת השליטה לידיך בטווח הארוך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/01/2012 | 09:35 | מאת: אני

בוקר טוב גידי היקר, הדברים שכתבת מאוד נגעו לליבי. הם כל כך אמיתיים ונכונים. אנשים לא אוהבים אחרים שרע להם או קשה להם. והדבר הנכון הוא לצמוח מתוך החוזקות שלך וזה מזכיר אימון. אני רוצה לדבר דווקא על "חצי הכוס המלאה". אני הבאתי ילדים לעולם לאחר עשר שנות נישואין. וזה קרה בגלל שלא הייתי בשלה לנישואין וכל כך כל כך פחדתי מהיריון ומחשיפה של הגוף שלי אצל גינקולוג והדבר הזה עיקב אותי מאוד מאוד והרס לי את החיים. לבסוף בגיל 35 הריתי וילדתי ובגיל 39 ילדתי שוב (דרך טיפולים)ואני עדיין רוצה עוד ילדים. אבל תמיד מלווה אותי ההרגשה הזו שבזבזתי זמן עצום והיום אני כבר עוד רגע בת 40. אני לא רוצה להראות אמא מבוגרת ובעלי גדול ממני בעשור. מצד שני יש את ענין הקריירה - לא הצלחתי לממש את עצמי בגלל הרבה בלגנים אבל הלכתי ולמדתי ועשיתי תואר ראשון ותעודת הוראה. אני הולכת לקבוצת אימון כדי לקבל כוחות אבל כל יום שאני חוזרת בבוקר הביתה מהגנים של הילדים אני נתקפת פסימיות גדולה שאולי מאוחר מידי ולעולם לא אצליח יותר. אני נפגשת גם עם עובדת סוציאלית שאמרה לי תחשבי איך את מסתכלת קדימה ומתקדמת ואני שקועה יותר מידי בענין הגיל והקושי שלי. למה זה ככה????????????????????... אני רוצה להיות חזקה ואופטימיתי כי אם לא אני מרגישה שאני מאבדת הרבה בדרך- את הזמן, חיי חברה, עבודה ועוד ועוד. אשמח לשמוע את תשובתך המקצועית והמלומדת. תודה ויום נעים!

שלום אני, תודה על המילים החמות. שמחתי לקרוא על התקדמותך בחיים, תוך כדי התגברות על מכשולים כלל לא פשוטים. לפי תיאורייך, עיקר מצוקתך כרגע נובע מהשוואת מצבך למצבם של אחרים, שיש לך עליהם מידע מאוד חלקי (למשל, האמהות הצעירות בגן). השוואות אלו לאחרים הן תמיד מקור לא אכזב לתסכול. בניגוד לעובדת הסוציאלית שלך, לא אציע לך לא להסתכל לעבר אלא קדימה, כי אם כן הסתכל לעבר ולהשוות את עצמך היום לעצמך של פעם ולשאוב כוחות מהדרך הארוכה שעברת, תוך התעלמות מירבית ממצבם של אנשים אחרים בהווה. נראה לי שההסתכלות על הדרך שעברת תמלא אותך אופטימיות לגבי העתיד, שכן מדובר בהישגים לא מבוטלים שהם שלך, ורק שלך. מעבר לכך, כפי שציינתי במאמרים אחרים, פסימיות אינה דבר רע כשלעצמו, שכן היא מאפשרת לנו לקחת בחשבון את כל התרחישים ולהתכונן אליהם + בונוס = הפתעות לטובה מהעובדה שרוב התרחישים הרעים אינם מתרחשים באמת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/01/2012 | 12:03 | מאת: אני

נכון, ההסתכלות על האחרים מביאה לי תסכול לא מעט. אני מרגישה צער שאחרים הצליחו להתקדם בעבודה ולרכוש קביעות, תואר שני, וותק, ניסיון מקצועי, לקוחות וכו'. ואני לא הצלחתי לקבע את הנישה הזו עדיין אבל יש בי תשוקות עזות לממש את עצמי למצוא את הדרך ולהסתער עליה. ובנוסף, אני גם מביטה אל אמהות בגילי שיש להם כבר 3-4 ילדים ויודעת שגם לי יכלו להיות אילו לא היו לי את הקשיים ואני כל כך רוצה משפחה גדולה. ואילו דברים יפים אתה אומר לי להביט אל העבר בגאווה אני כבר מרגישה יותר טוב. אתה יודע כל החיים שלי הם סוג של התמודדות עם קשיים אבל אף פעם לא וויתרתי. הרבה משברים עברתי בחיים שלי. ובסוף קמתי על הרגליים ועשיתי והצלחתי. אבל למה עכשיו אני לא מצליחה להרים את עצמי, להתמקד בלעשות. יש לי כל כך הרבה סידורים לעשות ועוד ועוד. א

03/01/2012 | 00:43 | מאת: נורית

כששהיתי בטיול בתאילנד נודע לי שאימי הבריאה והצעירה יחסית, חלתה בסרטן. אני קשורה במיוחד לאימי. וזה ממש נפל עלי כרעם ביום בהיר. כמובן חזרתי ארצה. אימי מתעקשת שנשמור על סודיות חוליה, וזהו דבר המקשה מאד. איך מעכלים? איך מתמודדים?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נורית, אני מצטער לקרוא על הבשורה הקשה. אני תוהה האם יש קשר בין ההקפדה של אמך להסתיר את המחלה ובין נושא הפורום, פרפקציוניזם, שכן אחד מסוגי הפרפקציוניזם הוא הצגה עצמית שלמה ומושלמת ככל האפשר. אם זה המצב בוודאי לא קל להיות בת של אמא נוקשה שכזו (שיכולה להיות, כמובן, אמא נפלאה מבחינות אחרות). כך או כך, זכותה של אמך לשמור את המחלה בסוד, אך זכותך שלך לחלוק את המצוקה הנלווית לכך. הואיל והדבר חייב להישאר בסוד, הכתובת המתאימה כדי להקל עלייך ולעבד גם את משמעות המחלה בשבילך וגם את השותפות לסוד היא ייעוץ פסיכולוגי פנים אל פנים, בו תוכלי לאוורר את רגשותייך ולעבד את הקשיים הרגשיים שעומדים בפנייך בתקופה לא פשוטה זו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/12/2011 | 22:36 | מאת: ...

בשנות ה30 לחיי ויש לי פחד ממוות מגיל ילדות ממה זה נוביע ואך יוצאים מזה ..כתגלה שהוא פחד שהיה סמוי לי ואני לא צריך להגיד לאין זה הוביל אותי במשך כל השנים האלה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, פחד מהמוות מלווה את כל בני-האדם והוא לובש צורות שונות אצל כל אחד, לעיתים עיסוק מוגזם בענייני בריאות, לעיתים מציאת אמונה דתית או מיסטית באשר לחיי העולם הבא ועוד. לא ניתן במסגרת פורום באינטרנט לתת לך הסבר יחיד, בלי להכיר את ההיסטוריה האישית שלך מקרוב. הכתובת לכך צריכה להיות ייעוץ פסיכולוגי פנים אל פנים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/12/2011 | 17:09 | מאת: אמא

שלום, בתי בת 22 ולאחרונה שמתי לב לתכונה מאד בולטת שמאפיינת אותה והיא מין פחד והימנעות מבחירות וממחויביות והיא כל הזמן נמצאת בלופ של אני לא יודעת מה אני רוצה=אני לא מחליטה= אני לא עושה -כי אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות...חשוב לי לציין כי היא ילדה מאד מוכשרת ואינטיליגנטית ואובחנה כמחוננת, כפי שאתה בטח מבין היא כרגע לא עובדת ולא לומדת וזה נמשך כך כ-4 חודשיםוזה לא הולך להשתנות כי לה המצב נראה נורמלי לחלוטין ..איזה סוג טיפול היה מתאים לה??? תודה אמא

שלום אמא, קשה מאוד, למעשה בלתי-אפשרי, לגרום לאדם לפנות לטיפול נגד רצונו ואם הוא אינו מרגיש שהמקור למצוקתו פנימי ולא חיצוני. השאלה היא אם בתך סובלת בעצמה ממצבה, או שזה דבר שמפריע לך. פחות מהגישה הטיפולית חשובה המוטיבציה שלה לטיפול ולשינוי כי בהיעדרה, לא יהיה ניתן לעזור לה. חלק ממוטיבציה זו קשור לרווחים המשניים שיש לה מהמצב ולקשר ביניכן. כמובן, לא תגרשי אותה מהבית, אך אחת הדרכים להפעיל אותה ולאלץ אותה לעשות צעדים לעצמאות הוא להפוך אותה לשותפה שיש לה גם חובות בהיותה גרה תחת קורת גג אחת איתכם. ייתכן שכשתתחילי לפעול בכיוון הזה, המצב לא ייראה לה נורמאלי לחלוטין, כפי שציינת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

05/12/2011 | 19:04 | מאת: רוי

שלום דר אני בן 26 הייתי אצל פסיכולוג בגלל התקף פאניקה ולחץ מתמשך בעבודה ..במהלך השיחה הוא גילה שהכעס שלי נוביע מההורים שלי ועל ההתנהגות שלכם כלפי זה הטענה שלי שזה קרה לי ופה לא העניין הזה שלפני שהלכתי טופלתי בריסטל 20 ליום למשך שנתיים והכל היה בסדר כלומר היה צריך רק טיפול פסיכולוגי על מנת להשלים אותו .לפני חמישה חודשיים החלפו לי את התרופה לציפרלקס והיא פשוט קרעה אותי מהתופעות לווי שלה ולפני שבוע התחיל להופיע לי הזיות ממנה בקשר לזיהות שלי למשל מי אני מה אני למה אני חי ממש היה מפחיד ושמתי לב שכל פעם שאני לוקיח את הציפרלקס זה היה קורה לי כבר יומיים ללא ציפרלקס והכל מצוין ואז הורדתי את זה ל5 מלגרם ואין בכלל תחושת ההזיות האלה ..השאלה האם זה אופיני הרופא שלי כרגע לא נמצא בארץ ואני לא יודע מה לעשות עם הכדור הזה ולמה הוא צריך לעשות את ההרגשה הזו בחיים לא היה לי את זה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רוי, אין ברירה אלא להמתין עד שהרופא שלך יחזור ואם הדבר בלתי אפשרי, מן הראוי לפנות לייעוץ לפסיכיאטר אחר או לפחות לרופא המשפחה. עקרונית, מדובר בתרופות מאוד דומות וקשה להסביר את התגובה החריפה שלך לציפרלקס. נשמע לי שגישה התנהגותית-קוגניטיבית בטיפול פסיכולוגי יכולה להתאים לך יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

05/12/2011 | 20:23 | מאת: רוי

מה זה הטיפול הזה ?? ונראה לי מופרך מאוד הקטע של החסיפה הזה הורים ילדתות ממש לא מדבר אלי כל הקטע הזה של השיחה ..אבל מה עם הכדור הזה להפסיק אותו לבנתיים ? ומה הטיפול הזה שהצעתה לי אותו ?

05/12/2011 | 04:03 | מאת: talya

היי, אני בשנה האחרונה ללימודי תואר ראשון ומחפשת כעת משרד להתמחות בו. הייתי בראיון עבודה ופשוט לא הייתי אני. דופק מואץ וחוסר ריכוז. מרב לחץ המוח לא תפקד, מצאתי עצמי עונה תשובות שבדיעבד אם הייתי קצת רגועה יותר הייתי עונה אחרת ובגדול זו הייתה פשוט טראומה רצינית. חוויה לא נעימה שלצערי עליי לחוות שוב. בשבוע הבא יש לי שני ראיונות נוספים שאני לא רוצה להרוס שוב ורציתי לדעת אם יש כדור כלשהו שיכול לאזן את התופעות הפיסיולוגיות הנוראיות האלה??? כדו שיכעזור לי להישאר אני!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום טליה, את יכולה לפנות לרופא המשפחה שלך, לתאר את המצב ולבקש שירשום לך תרופה ממשפחת הבנזודיאזפינים כגון אסיוון או ואבן לנטילה כחצי שעה לפני הריאיון. רצוי מאוד לנסות את הכדור "על יבש" (למשל, בשבת) כדי לוודא שאינו מרדים אותך מדיי ואם כן אז לקחת רק חצי לפני הריאיון. חשוב לציין שאין להשתמש על בסיס קבוע כי הכדור גורם התמכרות. אם מצב הלחץ מתמשך יותר, יש להשתמש בכדורים אחרים שאינם ממכרים ולפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה התנהגותית-קוגניטיבית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

05/12/2011 | 00:19 | מאת: חן

שלום רב, לעיתים קרובות, כחלק מהיותי סטודנט, אני נדרש לבצע רפראט מול קהל של סטודנטים ומרצים. בכל פעם שאני נדרש לבצע זאת אני מרגיש קושי רב לעמוד וחשש גדול עוד יותר. למרות שהתכוננתי היטב למקרים כאלו ואחרים שיצוצו במהלך הצגת הפרויקט או העבודה שאני מציג, אני נתקף בהלה, חרדה ופחד גדול. אני עובד בדייקנות ובמקצועיות רבה ותמיד שואף לפרפקציוניזם, אני יודע בבירור שתחושותיי אלו נובעות מהיותי כזה (פרפקציוניסט. כיצד אוכל להוריד מעלי את הלחץ והבהלה בעת עמידה מול קהל מבלי "להוריד" את הפרפקציוניסט שבי?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חן, מתיאוריך עולים שני קשיים שונים, שלעיתים קשה, אך חשוב, להבחין ביניהם - האחד הדרישה שלך מעצמך למושלמות בביצועים והאחר חרדת הקהל. מדובר בשני קשיים שונים, החוברים יחד, כאשר אתה צריך להפגין ביצועים מול קהל, אך הטיפול בכל אחד מהם שונה. הטיפול בפרפקציוניזם, קרי בדרישות שלך מעצמך ובפנטזיות שיש לך על מה שמצפים ממך, יכול להיות או פסיכודינאמי (הטיפול הארוך יותר) הנוגע בשורשי הצורך במושלמות ו/או התנהגותי-קוגניטיבי, הפועל לשינוי מספר אמונות מקשות שיש לך, ובראש ובראשונה, במקרה של פרפקציוניזם - או הכול או לא כלום. הטיפול בחרדה חברתית, או במקרה זה חרדת קהל, יכול גם הוא להיות התנהגותי-קוגניטיבי ע"י תרגול הרפיה שיטתית שאפשר ללמוד ביחידות לביופידבק בתוך היחידות לרפואה משלימה בקופות החולים ובמרכזים הרפואיים הגדולים. בהקשר זה יש לציין גם את היעילות הגדולה של סדנאות להתמודדות עם חרדה חברתית הפועלות במרכזים שונים לבריאות הנפש - למשל, במרפאת חרדה בגהה ובניגוד לסטיגמה, דווקא מי שפונה אליהם הם בין היתר מנהלים שצריכים להעביר פרזנציות במסגרת עבודתם. במקרים מסוימים, במידה ומדובר בסיטואציות מוגדרות היטב, נקודתיות ולא תכופות יתר על המידה, גם בטיפול תרופתי מקבוצת הבנזודיאזפינים (בעיקר אסיוול או ואבן) כ-20-30 דקות לפני הפרזנטציה. טיפול זה יעיל אך עלול להיות ממכר אם משתמשים בו לעיתים קרובות ועל בסיס קבוע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

04/12/2011 | 21:23 | מאת: ?

ערב טוב, למה כוונתך כשאתה אומר שאמונה של "הכל או לא כלום" אופיינית לפרפקציוניזם? באופן אישי, אני יודעת שכל מה שאני עושה רחוק מלהיות מושלם ורחוק מלהשביע את רצוני, אבל הידיעה הזו לא מונעת ממני להמשיך לעשות זאת. לדוגמא, אני לא מתפטרת מעבודתי, למרות התפקוד המאד-לא-מושלם שלי שם, כי אני זקוקה לכסף. המחיר הוא, כמובן, חסר סיפוק כרוני. לאור זאת, האם אני בדרגה "קלה" של הבעיה? מה שכן מאפיין אותי היא הרגשה שהעדר הצלחה מלאה כמוה ככשלון. אולי זו הכונה "הכל או לא כלום"?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב, יש אמנם שאלונים שונים להערכת פרפקציוניזם, אך זהו עניין אקדמי יותר מאשר קליני. מבחינה קלינית, מה שקובע את חומרת הבעיה הוא עצמת הקושי שאת מרגישה באופן סובייקטיבי. נשמע שעם או בלי קשר לפרפקציוניזם, את נמצאת במצוקה כלשהי, או לפחות חיה בחוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון, וייעוץ יכול להיטיב עימך, בנוסף להקלה החשובה שמביא איתו הציפרלקס. ברמה הקשה של "הכול או לא כלום" אנשים מפנטזים על הכול והדבר משתק אותם והם לא עושים כלום. המלצתי לך לנצל את המומנטום שנותן לך הציפרלקס כדי לקבל החלטות חשובות עם פחות חרדה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

04/12/2011 | 22:07 | מאת: ?

מדוע הזכרת ציפרלקס? לא דיברתי כלל על נטילת תרופות כלשהן...

04/12/2011 | 18:24 | מאת: לוריס

האם ידוע לך פרוספור בשם מרואן דוירי?

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%9F_%D7%93%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%99

28/11/2011 | 14:12 | מאת: בניפי

בחורה רווקה בגיל 22 חרדתית התחילה טיפול ציפרלקס וקלונקס ויש שיפור אך בגלל הפרפקציוניזם כשמשהו לא מסתדר כמו שחושבת שצריך להיות ישנה נפילה חזקה. האם הציפרלקס גורם לתופעות של 'היי' וילדותיות? התכונות היו קודם אך נראה שהחמירו

לקריאה נוספת והעמקה

שלום בניפי, ציפרלקס בהחלט אמור לשפר את מצב הרוח בהיותו נוגד דיכאון. ייתכן שמכאן נובעת התגברות התחושות שתיארת. טיפול תרופתי הוא טיפול סימפטומאטי ואינו יכול לעקור מן השורש תופעות כמו פרפקציוניזם, אלא רק להפחית את החרדה ולשפר את מצב הרוח (דבר חשוב מאוד בפני עצמו). ניתן לטפל בפרפקציוניזם בטיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינאמית, המנסה להתחקות אחר מקורותיו, ו/או בגישה התנהגותית-קוגניטיבית המנסה לשנות אמונות בסיסיות של המטופל (בעיקר האמונה של "או הכל או לא כלום" האופיינית לפרפקציוניסטים). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/11/2011 | 10:42 | מאת: ליאת

ואני יסביר למה הכוונה אני משקיעה את מרבית האנרגיה שלי בבעלי ובכול המשפחה בלשנות אותם למה עישתה ככה ולא ככה סתם למשל על דיאטה אני עומדת על המישמר ושזה מגיע אלי אין לי כוחות נפשיים להכיל את עצמי ואת חיי אני מרגישה מוחלשת בגלל שאני נותנת להם מקומות משמעותי יותר ממני איך להפסיק ולהרגע מכול זה איפה אני בכול הסיפור הזה הם שואבים ממני אנרגיות מה לעשות ? אני טיפוס פצרפקיוניט שכול דבר מתקננת

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליאת, מדברייך עולה שאת זו שמתישה את עצמך. לכן, יש מקום לאופטימיות, כי הדבר אינו תוצאה של כוחות חיצוניים. אחד המפתחות לכך נעוץ בניסיונך לשנות אחרים ("מרבית האנרגיה שלי בבעלי ובכול המשפחה בלשנות אותם"), דבר שהוא בלתי אפשרי בעליל. את יכולה, וגם זה לא פשוט, לשנות קצת את עצמך ולקבל את מה שאינו ניתן לשינוי. הואיל ושינוי עצמי הוא משימה לא פשוטה והקשיים שאת מתארת מתפשטים על כל תחומי החיים, למעשה, נראה לי שאת בהחלט יכולה להפיק תועלת מייעוץ פסיכולוגי, שיאפשר לך גם לקבל את עצמך, בלי להיות מושלמת, וגם לשנות אמונות בסיסיות שמאפיינים פרפקציוניסטים (למשל, הכל או לא כלום). במיוחד הייתי שם את הדגש על ההבחנה בין מה שניתן לשינוי ומה שאינו ניתן לשינוי כדי לא להילחם בטחנות רוח. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

16/11/2011 | 19:47 | מאת: מתלבטת

הי, אני בשנות השלושים לחיי, עוסקת במקצוע שאינו נחשב יוקרתי במיוחד, אבל נחשבת טובה ובעלת ניסיון. לא מזמן סיימתי לימודים לתואר שני באותו תחום. הבעיה היא שאינני מעריכה לא את תחום העיסוק הנוכחי ולא את התואר שבידי, ולכן מנקר בי יתוש טורדני לעשות הסבה לתחום אחר לחלוטין. הווי אומר, לשדרג את תעודת הבגרות כדי לעמוד בתנאי הקבלה הדרושים, לעזוב את עבודתי הנוכחית, להתחיל בלימודי תואר ראשון, להמשיך לשני, ולהשקיע ימים ולילות בלימודים אינטנסיביים כדי לסיימם בהצטיינות (שאם לא כן, כל המאמץ איננו שווה). במילים אחרות, להתחיל שוב מאפס... כל זאת כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להגיע להישגים "בעלי ערך", בתחום תובעני ומכובד, ולא במדעי דשא... מה היית מייעץ לי? ללכת על זה כדי להרגיש "שווה", או להניח לפנטזיות על הענף ולנסות להעריך את הציפור המסכנה שביד?

שלום מתלבטת, לפי תיאורייך והעיסוק יותר בדימוי של המקצוע מאשר בתכניו, נראה לי שהבעיה אינו בתחום הנלמד אלא בדימוי העצמי שלך, המושלך על תחום עיסוקך. התרשמותי מדברייך היא שאם לא תצטייני בתחום החדש, הקשה והיוקרתי, תחווי את עצמך ככישלון ואם תצליחי, תמעיטי בערכו של אותו תחום "נחשב". לכן, המלצתי לך היא לפנות לטיפול בדימוי העצמי שלך, בוודאי לפני שאת עושה שינוי כה רדיקאלי בחייך. לא נראה לי שהציפור מסכנה אלא היד האוחזת בה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/11/2011 | 16:43 | מאת: מתלבטת

זה נכון. ההערכה העצמית שלי אינה גבוהה. אבל עניינית, לא ניתן להתכחש לעובדה שמקצועות מסויימים נתפסים כיוקרתיים יותר מאחרים, ושחלקם באמת קשים יותר להשגה. להתעלם מזה, ולהתייחס רק לתפיסה הסובייקטיבית שלי את המקצוע ולדימוי שלו בעיניי, נשמע לי קצת כמו הונאה עצמית. אינך סבור כך?

09/11/2011 | 00:18 | מאת: ליטל

שלום ד"ר רציתי לשאול אותךשעםכל הכבודלציפרלקס או ריסטל שהם בואי נגדיר את זה מעלמים חרדה או מה שאתם אומרים גורמת להקלה ..אבל לא אומרים שהיא ממש גורמת לאדם שמפסיק לחשוב לגמרי והזיכרון שלי גם נדפק ותחושה מעוררת של ליקוי בתפיסת המציאות ואני לא אומרת לך את זה שזה בהתחלת הטיפול אלה אחרי שנים ..נכון שהולכים לעבודה ועובדים ומנהלים אורח חיים נורמלים לעיניים של אחרים אבל הכדורים האלה ממש מרדמיים את האדם פשוט מאוד חושת ההתרגשות נעלמת התחושת ההתלהבות נעלמת חשק מיני אין .והכי גרוע זה שאת מפסיק לחשוב ממש הופך להיות כמו מכונה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליטל, קשה להתייחס לקשייך בלי להכיר את פרטי המקרה. התגובה שאת מתארת נדירה מאוד ומומלץ לפנות לפסיכיאטר המטפל, לתאר בפניו את התחושות ולשקול שמא מדובר במינון-יתר של התרופה, או להחליפה בתרופה אחרת. הייתי ממליץ לך מאוד להוסיף לטיפול התרופתי מרכיב התנהגותי-קוגניטיבי להפחתת החרדה כדי להיות תלויה פחות בתרופה ולאפשר לפחות את הפחתת המינון. למשל, ביו-פידבק הנמצא כעת במחירים נמוכים מאוד בכל היחידות לרפואה משלימה בקופות החולים , וכמובן, אם אינך נמצאת בטיפול פסיכולוגי, מומלץ להוסיפו לטיפול התרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/11/2011 | 00:55 | מאת: שירן

אני אצל מטפל שתמיד הוכיח עקביות ואחריות רבה אבל לאחרונה ארע משהו שאני ממש רוצה להפסיק את הטיפול בגללו.נפגעתי עד עמקי נשמתי. בפגישה תארתי למטפל על מצב של התמוטטות ואיום קשה כל שהוא בהווה והוא בקש שאם הענין יפגע שוב בצורה חריגה אצור איתו קשר טלפוני (בין הפגישות).ואכן לצערי, הארוע הקשה קרה. בכלליות אני ממעטת במיוחד להתקשר למטפל בין הפגישות בגלל האופי - חשה בכך בושה ואי נעימות) אך כששמעו מכרי על המשבר שעברתי שכנעו אותי שהפעם עלי ליצור עם המטפל קשר טלפוני. בסוף השתכנעתי והתקשרתי. התחלתי לספר לו את המצוקה, אך הוא טען שעסוק ושאתקשר מחר. למחרת התקשרתי ושוב אמר שלא יכול לשוחח ואתקשר בעוד רבע שעה. אבל אז כבר לא ענה. למותר לצין את תסכולי במצב הקשה שהייתי הפגיעות הוכפלה... עד שהגיע הפגישה הבאה כבר נמלאתי בתחושה של עבר זמנו בטל קורבנו, וכשהיה צריך לא היית שם בשבילי. מרוב טעינות לא יכלתי להסביר את עצמי אך המטפל פתח זאת וטען שלא שמע שצלצלתי ובכלל כשהוא עסוק הוא לא עונה... לי זה צרם. במצב משברי אומרים למטופל להתקשר ודוחים אותו פעמיים בצורה לא נעימה.גם אם אי אפשר לענות, במצב הראשון כשאפשר לדבר, צריך המטפל ליצור קשר ולא להשאיר כך מטופל במשבר (ועוד שהוצע לו להתקשר) ולא - השיחה השבועית היא למצב נורמלי ובמצב יוצא דופן הייתי מצפה לרגישות יותר. האם אין למטפל שום מחויבות למטפל למצוא 3 דקות להסביר את המצב שלו ולא לבקש להתקשר ולשטות במטופל... והרי מדובר במטופל קבוע המעניק סכום מכובד לכיסו של המטפלכל שבוע..? עלי לצין שלפני חודש וחצי המטפל שכל בן והייתי רוצה להעביר את דברי בהתחשבות עדינה. מה דעתך? ואיך נכון להעביר זאת למטפל?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שירן, אתחיל דווקא מההמלצה המעשית הפעם - והיא להדפיס את פנייתך לפורום ולהשאירה למטפל לקריאה בין השיחות כדי לחסוך לך מבוכה. כך הדברים גם יישארו בינך לבין המטפל. הזמן שאת מבקשת לעצמך בין הטיפולים אכן מצביע על מצוקה קשה שלך, אך מנגד עומד הצורך לשמור על המסגרת הטיפולית, למען הטיפול ולמענך. בהחלט קורה שהשעה השבועית אינה מספקת וניתן לחשוב על דרכים שונות לתגבר את הטיפול, אם זה ע"י הוספת שעה, הוספת טיפול קבוצתי, הוספת טיפול תרופתי ו/או אם המטפל הביע נכונות לדבר איתך בעת משבר בין הפגישות, למסד את העניין ולקבוע לו גבולות - למשל, ימים ושעות מסוימות בהן תוכלי להתקשר אליו. כך גם תוכלי להוכיח לעצמך שאת יכולה לשאת את הכאב בעצמך, ובלי להתפרק, עד שמגיעה הזמן בו מותר לך להתקשר למטפל. את מתארת מצב סוער שבו את חיה אך גם טיפול סוער ובמידה רבה חסר גבולות. המצוקה שלך מתערבבת במצוקתו של המטפל על אובדן הבן, הרשאה לטלפן בין המפגשים בכל עת מצד אחד וקושי של המטפל להתפנות לכך. המלצתי היא קודם כל לפתוח את הדברים עם המטפל באמצעות קריאת פנייתך לפורום ע"י המטפל וארגון הטיפול, כך שהפנייה אל המטפל בין השיחות תהייה לגיטימית מצד אחד, אך בתוך גבולות כלשהם, מצד שני. בהחלט הייתי שוקל לעבות את הטיפול אם ע"י טיפול קבוצתי, אמצעי תמיכה נוספים ואולי גם טיפול תרופתי. במצב הנוכחי כשאת "נוחתת" על המטפל בשעות הפנאי שלו, בעיקר כשהוא עדיין שרוי באבלו, רוב הסיכויים הם שהוא לא יוכל להיענות לך. גם באוניברסיטה הפתוחה יש נוהל של עזרה טלפונית לסטודנטים, והמנחים אכן קובעים ימים ושעות בהם הם זמינים. כל הסערה הזו בינך לבין המטפל מעידה על קשר משמעותי מאוד שנוצר וכעת ניתן לנתבו לאפיקים הנכונים בעזרת תבונה ומציאת שביל הזהב בין רצונו הטוב של המטפל לעזור לך בין השיחות ובין אובדן גבולות מוחלט שעלול להרוס את הטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/11/2011 | 10:47 | מאת: שירן

צר לי שלא האמנת לי מה שכתבתי:"בכלליות אני ממעטת במיוחד להתקשר למטפל בין הפגישות בגלל האופי - חשה בכך בושה ואי נעימות" לא מדובר בהתפרקות קבועה ונדנוד טלפוני. כל הנושא של גבולות שהזכרת אינו רלוונטי לי יש עודף גבולות. ואם קורה פתאום משבר לאחר תקופת עליה רגועה ושקטה, ופעם אחת לאחר שהפצירו בי מכרי שאני נשמעת לא טוב נענתי לבקשת המטפל והתקשרתי במצב אישי חד פעמי נורא. לא זו התגובה המתבקשת. צר לי שלא הבנת את הסיטואציה. אני יודעת היטב על הסטינג אבל אין להכיל לכל מקרה שהוא. כל מקרה הוא ממש לגופו.וכאן יש אלף אחוז גבולות.ואני בחיים לא בכוון לפרוץ אותם... (לא קלטת עד כמה אני נרתעת מלהתקשר אליו...) זאת לא הנקודה. יש כאן חוסר רגישות של המטפל לפי הרקע הטיפולי שלי. אין צורך בשום טיפול קבוצתי וכדו' זהו משבר שלא ארע מעולם ורק כרגע הוא קורה.ואם זוהי תגובה מתבקשת לפניה חד פעמית ואני חוזרת חד פעמית במצב קשה. אז מי צריך מטפלים?

03/11/2011 | 22:16 | מאת: מיכל

שלום ד"ר גידי אני סטודנטית לתרפיה באמצעות אמונות . מחפשת תיאורי מקרה עם סוגיות ודלמות אתיות, איפה אוכל למצוא כאלה? אשמח אם תוכל לכוון אותי ולעזור לי.

שלום מיכל, אני לא מכיר מאגר של תיאורי מקרים כאלה.זכור לי, למשל, המאמר הבא: Ethical dilemmas in qualitative family research Journal of Marriage and Family Vol. 43, No. 2, May, 1981 ובוודאי יש עוד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

29/10/2011 | 01:01 | מאת: אמא שלהן

בתי בת 10 עם ADHD ודיסלקציה די קשה. ככל שהיא גדלה מצבה הרגשי הולך ונהיה קשה יותר. כשהייתה קטנה (עד לפני גיל בית ספר) הייתה ילדה מאד זורמת, לא בעייתית, קלילה וכיפית. עם הזמן היא הופכת להיות רגישה מדי, בכיינית, בררנית, צעקנית וגם פרפקציוניסטית מדי. אם היא כותבת בשיעורי בית משהו ואות אחת לא נראית ה ברורה היא תמחוק את כל המלה ותכתוב שוב וזה יכול לקרות כמה פעמים ברצף על אותה מלה. זה גם מאד מעצבן אותה, גורם לה לבכי והתרגזות אבל היא לא מוכנה לוותר. הסתבר לי שגם בכיתה היא "נתקעת" ככה בכתיבה. בסוף באמת המחברת שלה מאד יפה ומסודרת אבל הכנת השיעורים נמשכת המון זמן ובכיתה היא מפספסת דברים שנאמרים בגלל ההתעסקות הלא פרופורציונלית בדברים טפלים. האם אפשר לעצור את ההדרדרות הזאת? מה כדאי/צריך לעשות כדי שהמצב לא ימשיך להחמיר? תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אמא שלהן, השאלה הראשונה היא האם הדבר מפריע לילדה עצמה. אם לא, הייתי מציע להניח לה, לעמוד מן הצד ולהבדיל טוב-טוב מה מפריע לילדה ומה מפריע לך. במידה והדבר מפריע לילדה, יש מספר גישות טיפוליות - ניתן לפנות לפסיכולוג קליני של הילד או, מה שמועדף עליי לטיפול משפחה של כל בני המשפחה יחד עם הילדה. באפשרות השנייה הילדה תרגיש פחות "בעייתית" ואני מאמין שהתייחסות לסביבה בה היא גדלה, כולל יחסים בין ההורים, פרפקציוניזם של ההורים, יחסים עם אחים/יות - כל אלה יאפשר להבין את הבעיה יותר לעומק בהקשר שבו הילדה חיה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/10/2011 | 21:41 | מאת: תמר

שלום, אני בת 27 בשנה האחרונה חל שינוי אצלי בהתמודדות עם מטלות בחיי. אתן מס דוגמאות.. אני עובדת ומטלות העבודה פתאם מלחיצות אותי יותר מפעם (אני מחנכת) אני מרגישה פחות זורמת ..נאמר למשל אם אני צריכה ללמד מחר אז לא אצא עם חברים..או שלא אסע לשבת עם חברים כדי שיהיה לי כח לעבודה. אבל אם אני ביום חופשי אז כן אצא..פעם לא הייתי ככה הייתי יוצאת בערב לאחר העבודה..אין לי ממש מושג מה קרה וזה גם תוקע לי קשרים חברתיים ואפילו קשר זוגי (בעבר היו לי קשרים זוגיים ויצאתי בכיף בערבים) ועכשיו יש לי פחד תוך כדי פגישה עם בחור/חברות שמחר לא מספיק אהיה ערנית בכיתה וכ"ו.. זה ממש מציק לי גם המחשבות וכל שמחת החיים שלי אובדת.. אני גם אומרת לעצמי שאפשר לצאת ולחזור לדוגמא ב12 וללכת לישון אבל קשה לי המחשבה הזו שאולי לא אלמד טוב מספיק.. מה לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום תמר, את מתארת אופי מסוים, שיש בו הרבה יתרונות, ואולי גם מעט חסרונות. כנראה שלא תהיי טיפוס ספונטאני ו"זורם" בגלגול הזה והתכנון וההתכוננות שלך מקנים לך תחושת שליטה ועוזרים לך להתקדם בלימודים ובעבודה. אלו תכונות מבורכות בפני עצמן והמלחמה בעצמך ובהן רק תהפוך אותך ללחוצה יותר. ברגע שתקבלי את עצמך, כולל את האופי הפדנטי שלך, חלק גדול מהלחץ יירד. עם זאת, הקשיים שאת מעלה מלווים אותך שנים רבות, הן לא נוצרו ביום אחד ולא ייעלמו ביום אחד, בוודאי שלא דרך עיצה בפורום. הכתובת להתמודדות עימם היא ייעוץ פסיכולוגי סדיר, פנים אל פנים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il