פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
509 הודעות
506 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

מאמר חדש של פרופ' גידי רובינשטיין: להיות לבד בעידן הקורונה https://www.giditherapy.co.il/?p=2068 השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום. חשוב: יש לציין את הגיל בפנייה

קראתי בעיות רבות בנושא זה אך האם יש עבודה עצמית לאדם שמודע לעובדה שהוא כזה ללא התערבות של פסיכולוג וכדומה?

שלום bnm, אפשר אולי באופן חלקי מאוד. בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית יש שיעורי בית רבים, שחלק גדול מן המטופלים (לפחות בארץ) אינו עומד בהם גם בתוך מסגרת של טיפול קצר טווח. חלק מהאמונות השגויות העומדות בבסיס הפרפקציוניזם עומדות גם בבסיס הטיפול בדיכאון ובחרדה (למשל, האמונה "או הכל או לא כלום") ולמשל, בטבלה שתמצאי בספרו של דיוויד ברנס "להרגיש טוב", תוכלי באופן עקרוני לתקן גם את המחשבה הזו וגם אחרות. הספר הוא ספר עזרה עצמית ובתור שכזה, הוא אחד הטובים יותר שנכתבו. פרספקטיבה קצת אחרת שנכנסת לאחרונה יותר ויותר לטיפול הפסיכולוגי הקונבנציונאלי הן בגישה פסיכודינאמית והן בגישה התנהגותית-קוגניטיבית היא התפיסה הבודהיסטית (או חלקים ממנה) שנועדה לאזן את גורמי לחץ כמו הישגיות, תחרות (וגם פרפקציוניזם!) שהופכים להיות גורמי סיכון לפסיכופתולוגיה בתרבות המערבית. באופן עקרוני, ניתן לאמץ חלקים מהגישה הבודהיסטית גם באופן עצמאי ע"י קריאה או השתתפות בסדנאות העוסקות בכך. כאן כבר מדובר בשינוי הרבה פחות נקודתי מאשר בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. נראה לי בכל זאת שאת ההתחלה כדאי לעשות במסגרת טיפול ואולי אף לעבד את ההתנגדות שלך לטיפול כחלק מהנוקשות המאפיינת פרפקציוניסטים בדרך כלל. קריאה נוספת: http://www.giditherapy.co.il/?p=832 http://www.giditherapy.co.il/?p=226 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/09/2012 | 13:42 | מאת: דינה

שלום, הכותרת של הפורום לא כל כך מותאמת עבורי אך מאד מעריכה את התגובות שלך לכותבים וזו הסיבה שפניתי לפורום שלך. אני בת 31 רווקה וכבר 3 שנים בטיפול אצל פסיכותרפיסטית,מקווה לא להאריך אך זה התחיל בקשיים מלהתמודד מול אמא בקשר שלי איתה,החוסר ביטחון,הדימוי העצמה הנמוך ובעצם לא התייחסתי לרצונות שלי כלל,גדלתי מגיל אפס עם הורים ששונאים אחד את השני ואווירה כואבת נורא בבית שהיום הם גרושים(שחיים תחת קורת גג אחת לצערי )בטיפול רכשתי ביטחון והרגשתי טוב יותר עם עצמי אחרי שנה וחצי של הטיפול, אך עניין הזוגיות השאיר אותי בטיפול, פשוט לא הצלחתי עם זה עם כל הרצון להקים משפחה ולמצוא אהבה שאני כל כך צמאה לה,מתארת לעצמי שאני כבר שנתיים מתעסקת בעניין בתקווה מאד גדולה שזה יסתדר לי,אך זה עדיין תקוע.הקשר שלי עם המטפלת הוא מאד טוב ויש חיבור גדול ביננו.אך לאחרונה מופיעות לי מחשבות על כישלון מצידה ומצידי,מחשבות על חוסר הצלחה,חוסר יכולת להביא אותי למצב של סיפוק מהחיים שלי(בעיקר נושא הזוגיות)-תחושת הפספוס שאני מרגישה שרק לפני כחודש היתה לי היכולת לדבר על אבא (בקושי עושה זאת),פשוט יש לי שנאה גדולה מאד וכעס אדיר כלפיו,ולא הייתי מסוגלת לדבר על זה כי מבחינתי הוא לא קיים!המטפלת אומרת שאולי הייתי צריכה להיות במקום טוב שאוכל כן לדבר עלין,אך השאלה למה לא הצליחה בעצם להביא אותי למצב שכן אוכל לטפל בעניין הזה מוקדם יותר!,כועסת על עצמי ,עליה ,ועל זה שגם היום לא כל כך מצליחה להיפטר מהשנאה הזו כלפיו..והיום אני מבינה שכל עוד אני נמצאת באותו בית יחד איתו לא אצליח לעבוד על גירוש השנאה(יהיה לי מותר לצאת מהבית ולקיים יחסי מין רק כשאתחתן!! ) וזה מוסיף את הסבל ואת הקושי והעומק של זה יש בי צורך אדיר למצוא בן זוג ,אהבה ולבנות בית אוהב ולהיות אמא,וזה עדיין לא קורה,חשבתי לעבור למטפל/ת אחר/ת.אך זה לא קל עבורי להתנתק ממנה,למרות שאני מרגישה הרבה הצלחה יחד איתה והרבה חוזק נפשי קיבלתי אצלה..מבינה שזה לוקח זמן וזה משתנה מאדם לאדם..אבל זה לא תמיד מנחם. האם לנסות ייעוץ שונה,אחר..האם להמשיך להיות סבלנית כלפי עצמי וכלפיה?? שאלה נוספת-מה המחיר שאני הולכת לשלם אם ארצה כן לקיים יחסים אינטמיים ומיניים עם אדם שאין לי רגש כלפיו,על מנת לספק את עצמי עד ש.......! אודה לך אם תתייחס למקרה.

שלום דינה, השאלה אם כן או לא לקיים יחסי מין לפני הנישואין, ובגילך, היא שאלה שמערבת גם סוגיות מוסריות, במיוחד אם את דתייה. אני יכול לומר רק שני דברים בהקשר הזה: (א) לא כל קשר בין גבר לאישה, אשר כולל יחסי מין ואינו מסתיים בנישואין הוא קשר מיני בלבד ולעיתים קרובות נלווים לו מרכיבים רגשיים משמעותיים, אשר לא תמיד די בהם כדי לגרום נישואין, ועם זאת, הם יותר מקשר מיני בלבד. (ב) החיים בבית ההורים בגילך הם חיים בסביבה פתולוגית שאינה מאפשרת שינוי והתקדמות בחיים כאדם בוגר, על כל המשתמע מכך, לא כל שכן לגבי זוגיות. אינני יכול להתחייב בפנייך שכאשר תצאי מבית הורייך ותחיי חיים עצמאיים יחסית תמצאי גם בן זוג, אך אין ספק שזה תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק. יתר על כן, גם הטיפולהפסיכולוגי יתפוס תאוצה ויהיה משמעותי יותר וללא ספק, סיכוייך למצוא זוגיות יגדלו. גם הבירורים שמציעה לך המטפלת לעשות עם הורייך ייעשו מעמדה שונה לחלוטין של אדם בוגר המבקש לעבד את עברו ולא את החיים האקטואליים שלו. זאת גם בלי שהסביבה הביתית הייתה כה קשה כפי שאת מתארת: http://www.giditherapy.co.il/?p=256 במחקר הנ"ל שהקיף מדגם מייצג של 601 סטודנטים וסטודנטיות לתואר ראשון בכל הארץ מצאנו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שנבדקים שעזבו את בית הוריהם (באמצע שנות העשרים לחייהם!) היו במצב נפשי טוב יותר מאלה שהמשיכו להתגורר בבית ההורים. ללא כל קשר לטיפול, אני ממליץ לך לעשות זאת וכמובן להיעזר במטפלת לצורך הצעד החשוב הזה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

02/10/2012 | 09:25 | מאת: דינה

שוב שלום, אני יכולה להגיד לך שזו ההמלצה של המטפלת כבר הרבה זמן-לעבור לגור לבד אך זה לא אפשרי בשבילי מהסיבה שזה לא מקובל (לצאת מהבית לפני חתונה,והחברה תתחיל להסתכל עליי כ"חריגה"! לצערי אני צריכה הרבה אומץ ומלחמה מול אמא והחברה ואני לא רוצה להתעסק בזה כרגע.מהסיבות שזה נורא קשה עבורי(אני מאד רוצה..) בכל זאת אני עושה מאמצים לא להיות נוכחת בבית,וכן מצליחה להתקדם בטיפול אך (כמובן אם הייתי יוצאת מזמן אז התהליך היה קצר יותר..).והתקופה שהיא כן המליצה לי ודחפה אותי לצאת זה גם הביא אותי למצב נפשי מאד קשה ,מכיוון שברור לה שאני מחברה שמרנית וזה לא אפשרי ובכל זאת "דחפה "אותי ליזום צעד כזה והתחלתי אך נשברתי מול אמא..וזה יצר מערבולת של כאב וצער והאשמתי אותה בזה!השאלה שלי אם אתה שומע את הדברים האלה ,רואה שיש אופטימיות ,שיש סיכוי למצוא "בן זוג עם כל הקושי הזה ??ברגע שאני כן עושה עבודה עם עצמי ומתאמצת..??

אם מטופל שלא עובד וחי עם ההורים מגיע לטיפול ובמסגרת הקשר עם המטפל מאוד נוח לו לדמיין שהוא חי את הקשר עם המטפל כמן בועה נעימה, לפטפט עימו ולהעביר את הזמן, אבל אז המטפל מנצל את הקשר שנוצר כדי ללחוץ על המטופל ולהתעקש שעליו לצאת מהבית ולמצוא עבודה, והמטופל מתוך העברת אידיאליזציה למטפל נענה ומוצא עבודה, אבל מאוחר יותר חווה את ההתערבות כפולשנית מאוד כי בעבודה הוא פתאום מרגיש שלא טוב לו להיות שם, שבכלל לא רצה את זה בעצם, ומרגיש שנדחף לזה מבחוץ ולא בחר בזה בעצמו ומתפטר כאקט תגובתי שנועד להשתחרר מכבלי השפעה לא רצויה וכועס על המטפל שהתעקש ככה, כאילו באופן חד צדדי להגיד למטופל מה צריך לעשות, ולא באמת מדובר בהחלטה משותפת שהייתה ביניהם והוא בעצם חווה מן השפעה טראומטית מכל הסיפור הזה - זה סימן להתערבות גרועה של המטפל? עד כמה מותר למטפל לדחוף מטופלים כיצד לקבל החלטות בחייהם בצורה חד צדדית כזאת תוך 'שתופס טרמפ' על ההעברה שנוצרה כדי לקדם מטרות שנראות למטפל רצויות? זאת דרך מקובלת בטיפולים?

שלום אני, מתן עיצות מעשיות במסגרת טיפול פסיכולוגי הוא נושא שנוי במחלוקת: http://www.giditherapy.co.il/?p=240 הפסיכואנליקאים האורתודוכסים, וגם החסידים המובהקים של הטיפול המרוכז באדם (client centered therapy) של רוג'רס היו באמת נוקטים עמדה בלתי-מכוונת מתוך תקווה שאך ורק שינויים תוך-נפשיים, ולא בין אישיים וסביבתיים, הם שיגרמו לאדם בסופו של דבר להתבגר ולבחור בחירות אקטיביות שייטיבו עימו. מדובר באחוז קטן מאוד של המטפלים בימינו ואז הטיפול הוא אכן מעין בועה מנותקת מחיי היום-יום. לדעתי, לפחות כשמדובר בעבודה ובמגורים בבית ההורים בגיל מבוגר, רוב הסיכויים הם שלא יתרחש שינוי, לא בטיפול ולא מחוץ לטיפול, כל עוד התנאים הסביבתיים הרגרסיביים הללו ימשיכו להתקיים. אעז ואומר שאם ניקח באופן מלאכותי קבוצת אנשים בוגרים ומתפקדים שכבר יצאו מבית ההורים ונכנסו לחיי העבודה ונחזיר אותם לבית ההורים ונפסיק את עבודתם - רוב הסיכויים הם שהם יפתחו דיכאון ו/או הפרעות נפשיות אחרות. טיפול פסיכולוגי הוא קטליזטור (זרז) המאפשר למטופל להתקדם מהר יותר בחיים ולצורך כך שינויים מהותיים בסביבה כמו יציאה לעבודה ועזיבת בית ההורים הם לעיתים קרובות תנאי הכרחי לשינוי מוצלח בטיפול ובחיים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

15/09/2012 | 16:10 | מאת: יהל

שלום רב, אני אמא שמאוד אכפת לה מהילדים שלה ועושה הכול על מנת שיהיה להם טוב. הבת שלי מתגייסת בעוד 3 חוד' כשלמעשה היתה אמורה להתגייס החודש. חברתה ביקשה ממנה להקדים את התאריך עמ' שתתגיסנה ביחד.ואכן הקדימו לה את הגיוס אך לא לאותו יום עם חברתה אלא ביומיים קודם. הבת שלי אמרה לי שמבחינתה זה לא נורא ובמילא כרגע היא לא עובדת עד לגיוס אז לא אכפת לה להתגייס יומיים לפני ולא משנה אם זה לא יחד איתה והעיקר להתגייס כבר. מרוב שלפעמים אני מהבודקות יותר מידי, נכנסתי לאתר של הצבא וראיתי שבאותו יום הגיוס מדובר בחיל קרבי לבנות. משום מה חששתי שיגייסו אותה לחיל הקרבי(בדיעבד זו שטות גמורה) והצעתי לה שאכתוב מכתב ונדחה את הגיוס. השבוע קיבלנו תשובה מהם שהם דוחים בשלושה חודשים!!! ואין מצב לשנות שוב את התאריך.מיותר לציין כמה שהבת שלי היתה מתוסכלת, מרבית מחברותיה כבר בצבא, חלקן התגייסו לפני חודשיים, למצוא עבודה זה קצת בעייתי ובשבילה זה מריחת זמן בבית., ובצדק! ואני עכשיו לא מפסיקה לחשוב איזו טעות עשיתי! במקום שייצא טוב עשיתי רע! למה אני לא מצליחה ל"שחרר" ? למה לא שמעתי לאינטואיציות של הבת שלי והשארתי את תאריך הגיוס של ספט? למה הייתי צריכה לשלוח מכתב עם בקשה לשינוי תאריך הגיוס? אם לא הייתי נותת את עצת אחיטופל היא כבר היתה מתגייסת ולא מחכה שלושה חודשים לגיוס! אני כול רגע ורגע "אוכלת" את עצמי על השטות שעשיתי ולא מרפה.יכול להיות שזה לא נורא אבל איבדתי פרופרוציות עם כול המחשבות שנהיו לי לטורדניות! למה הייתי צריכה להתערב? הרי כאדם בוגר הייתי צריכה להבין שלא יגייסו אותה לקרבי אם לא הודיעו לה קודם לכן.איפה היה השכל שלי??? מצטערת על אורך המכתב אך פירטתי רק כדי שאוכל לשמוע את דעתך המקצועית. עשיתי טעות כל כך גדולה? כול החברות בצבא וחלקן התגייסו ביחד ורק היא תצטרך להתגייס לבד ולהתחיל את הצבא מס' חודשים אחריהן. מחכה בקוצר רוח לתשובתך המפורטת אמא שדואגת

שלום יהל, לא קרה שום אסון וההחלטה אינה שגויה בכל מקרה. כאשר קיבלת את ההחלטה והתערבת, לא היית יכולה לדעת מה יהיו התוצאות. משל למה הדבר דומה? שהחזאי אומר שיירד גשם, כאדם רציונאלי המעשה הנבון הוא לקחת מטרייה על סמך המידע שנמצא ברשותך ברגע נתון ובסופו של דבר, לא ירד גשם. האם ההחלטה הייתה שגויה? בוודאי שלא. כולנו הרי חכמים לאחר מעשה. יחד עם זאת, את משתמשת בצורה יפה ומדויקת בשני מונחים שגורמים לי לחשוב שתוכלי להפיק תועלת מייעוץ פסיכולוגי. את כותבת שהיית צריכה "לשחרר" (to let go) ושתוקפות אותך כעת מחשבות טורדניות. שני הדברים נכונים ומעידים על יכולת טובה לאינרטרוספקציה (התבוננות פנימה) ותובנה. עושה רושם שהסובלת העיקרית משני הדברים הללו הוא את ולכן אני מעודד אותך לפנות לטיפול. אם מכל התקרית הזו התוצאה תהייה שתפני לטיפול ובסופו של דבר תוכלי "לשחרר" במקומות אחרים, דחיית הגיוס של בתך תהייה שווה את זה. ברמה מאוד לא פסיכולוגית, אלא מעשית, לא הייתי אומר נואש ומנסה להקדים את הגיוס - כמובן, בלי ציפיות מיותרות ובגישה של "כן - כן, לא - אז לא". בכל מקרה, חצי השנה הזו תיבלע עמוק בתהום הנשייה של התהליך ההתפתחותי הארוך שעוד צפוי לבתך. להרחבה: http://www.giditherapy.co.il/?p=226-חרב פיפיות ושמה פרפקציוניזם http://www.giditherapy.co.il/?p=242 - ככה כך ולא אחרת... על הפרעה כפייתית בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

15/09/2012 | 19:54 | מאת: יהל

תודה רבה לך! אני מאד מודה לך על תשובתך המקצועית והמרגיעה. אעשה כפי שאתה מייעץ ואנסה את הגישה שאתה מציע.... (למרות שבדר"כ אני כן נוטה לפתח ציפיות... תודה רבה וחג שמח

שלום יהל, לא קרה שום אסון וההחלטה אינה שגויה בכל מקרה. כאשר קיבלת את ההחלטה והתערבת, לא היית יכולה לדעת מה יהיו התוצאות. משל למה הדבר דומה? שהחזאי אומר שיירד גשם, כאדם רציונאלי המעשה הנבון הוא לקחת מטרייה על סמך המידע שנמצא ברשותך ברגע נתון ובסופו של דבר, לא ירד גשם. האם ההחלטה הייתה שגויה? בוודאי שלא. כולנו הרי חכמים לאחר מעשה. יחד עם זאת, את משתמשת בצורה יפה ומדויקת בשני מונחים שגורמים לי לחשוב שתוכלי להפיק תועלת מייעוץ פסיכולוגי. את כותבת שהיית צריכה "לשחרר" (to let go) ושתוקפות אותך כעת מחשבות טורדניות. שני הדברים נכונים ומעידים על יכולת טובה לאינרטרוספקציה (התבוננות פנימה) ותובנה. עושה רושם שהסובלת העיקרית משני הדברים הללו הוא את ולכן אני מעודד אותך לפנות לטיפול. אם מכל התקרית הזו התוצאה תהייה שתפני לטיפול ובסופו של דבר תוכלי "לשחרר" במקומות אחרים, דחיית הגיוס של בתך תהייה שווה את זה. ברמה מאוד לא פסיכולוגית, אלא מעשית, לא הייתי אומר נואש ומנסה להקדים את הגיוס - כמובן, בלי ציפיות מיותרות ובגישה של "כן - כן, לא - אז לא". בכל מקרה, חצי השנה הזו תיבלע עמוק בתהום הנשייה של התהליך ההתפתחותי הארוך שעוד צפוי לבתך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/09/2012 | 17:37 | מאת: מאוהבת במטפל פסיכודינמי

מה יש בטיפול פסיכודינמי, שאין בטיפולים אחרים (פסיכותרפיה/קוגנטיבי/התנהגותי וכיוצא בזה, ומה המטפל הפסיכודינמי עושה עם המטופל שבטיפולים אחרים המטפל לא עושה איתו, שגורם למטופל לאהוב את המטפל ?

שלום רב, בטיפול פסיכודינאמי (המבוסס על התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד ועל פיתוחים מודרניים יותר שלה) מתרחש תהליך של העברה (transference), כלומר, המטופל משליך על המטפל דמויות משמעותיות מחייו (בעיקר דמויות הוריות) - ובמקרה של מטפל ומטופלת, במקרים רבים ההעברה היא העברה "אירוטית" ואז היא מתבטאת ב"התאהבות" במטפל. יש לציין את האופי המיוחד של הסיטואציה הטיפולית המעודד זאת. ראשית, המטופל יודע מעט מאוד, אם בכלל, על חייו האישיים של המטפל. שנית, קיימת חלוקה ברורה של מטפל "חזק" ומטופל "חלש" או "נעזר" או "נזקק". כלומר, היחסים אינם שיוויוניים או הדדיים. את גם יודעת מעט מאוד על המטפל כאדם, את גם רואה אותו רק פעם בשבוע והוא גם גבר ואת אישה - תנאים אלה מעודדים אידיאליזציה של המטפל כאדם. את רואה את המטפל במיטבו ואילו הוא רואה אותך בחולשתך - מכאן ויש בסיטואציה משהו רומנטי מובנה. "העברה" יכולה להתרחש גם במצבים אחרים וגם בטיפולים בגישות אחרות - למשל, בין רופא וחולה, בין מורה ותלמידה, בין מדריך בתנועת הנוער וחניכה או בין מרצה וסטודנטית. כל אלה הם יחסי סמכות שבהם הצד הנותן נראה בתפקיד מאוד מסוים בחייו אשר בו הוא מומחה והצד השני הוא הצד הנזקק והתלוי באותו צד נותן. מה שמבדיל את הטיפול הפסיכודינאמי מטיפולים אחרים הוא שמוקד האינטראקציה הוא רגשות (בניגוד להתנהגות, נניח, בטיפול התנהגותי) וכמו כן, הרגשות מעובדים ומומשגים בין היתר בעזרת מושגים כמו "העברה". כלומר, הדברים נידונים ומעוררים אווירה של "שיחת נפש" קרובה. לכן הפוטנציאל הרומנטי הגלום בסיטואציה טעון מאוד, אך יש לציין שחשוב מאוד לעבד את הרגשות הללו ולעשות ריאליזציה שלהם ולא רק עיבוד רגשי. עוד על הגישות הטיפוליות כאן: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

10/09/2012 | 18:46 | מאת: tamar

שלום ותודה על הפורום. אני עובדת חינוך למדתי תואר ראשון בחינוך-ובימים אלו עוסקת בהוראה אני בת 29 וחושבת להתחיל תואר בייעוץ חינוכי תוך כדי עבודתי העכשוית.. מבחינת תוכנית הלימודים זה יכול להסתדר עם העבודה. עם זאת אני ממש מתלבטת.. מאחר ואני אדם לחוץ ומפחדת שיהיה לי מדי עמוס בשנתיים הקרובות , ולא יהיה לי זמן לקשר בינאישי ובכלל לעוד דברים. אני מפחדת שהלימודים+מבחנים יעמיסו עלי בעבודה היום יומית ואהיה עייפה מדי ולחוצה מדי. אני ממש בבילבולים ולא יודעת מה להחליט אני כן מרגישה שזה הזמן אם אני רוצה תואר שני מאחר ובעוד כמה שנים אני מקווה להיות בזוגיות +.. וכבר יהיה מדי עמוס לכול זה.. ניסיתי לברר אם אפשרי ל"מרוח" את הלימודים יותר שנים ובמקום שאני רוצה ללמוד בו זה לא ממש אפשר.. אשמח לשמוע את חוות דעתך.

שלום תמר, לפי תיאורייך, אינני רואה כל סיבה לדחות את הלימודים וזאת משתי סיבות, האחת מעשית והאחרת (חשובה יותר) פסיכולוגית. מבחינה מעשית, תיארת בצורה מפורטת ומדויקת את השיקולים בעד התחלת הלימודים כעת ולא נראה שדחייתם תעזור, כלומר, לא נראה שמה שמפריע לך כרגע לא יפריע לך בעתיד. מבחינה פסיכולוגית, וזה כאמור נראה לי חשובה יותר, הוא שאת מתארת חרדה ובת הברית הטובה ביותר של החרדה היא ההימנעות. ככל שאנו נמנעים יותר ממה שאנו מפחדים ממנו, החרדה גוברת ולכן תמיד עדיף לעשות את מה שאנו חרדים ממנו - ויפה שעה אחת קודם. דווקא מהבחינה הזו עדיף שיש הכרח חיצוני לסיים את הלימודים בזמן ולא למרוח אותם. במצב שאת מתארת לא הייתי חושש מעייפות, כי אם זהו מצב שבו עשייה מולידה עשייה ואילו הימנעות מולידה הימנעות נוספת. לכן, אני מציע לך לאזור כוחות ואומץ. להרחבה: פרפקציוניזם וורקוהוליזם והפרעות נפשיות: הצד האפל של ההצטיינות: http://www.giditherapy.co.il/?p=832 חרב פיפיות ושמה פרפקציוניזם: http://www.giditherapy.co.il/?p=226 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

10/09/2012 | 16:57 | מאת: א

שלום ד"ר. מזה שנתיים אני לא מצליח למצוא את מקומי בעולם הזה. אינני יודע אם זה בגלל פרפקציוניזם גרידא שאין ספק שהוא חלק מאישיותי ותרם לי רבות בהגעה להישגים שונים בחיי או שמדובר בחוסר רצון/ יכולת לקבל את העולם הזה כמו שהוא. אני בן 32 כיום, עו"ד במקצועי שלא ממש אוהב את המקצוע. למרות זאת סיימתי את לימודיי בהצטיינות והתמחיתי במשרד מוביל. גם בצבא שירתי ביחידה מיוחדת שירות ארוך שכלל שירות קבע אותו אהבתי בכל מאודי ובו הצטיינתי. מאז שסיימתי את לימודיים והוסמכתי, אני לא מצליח למצוא את עצמי. עבדתי שנה במשרד ממשלתי מכובד ועזבתי אחרי שנה וחצי, חיפשתי עבודה ומצאתי משרד פרטי בו הנני עובד כיום וגם בו אני לא מרגיש מסופק. חשוב לי לציין שאני אדם חברותי מאוד, אוהב אדם ואוהב עולם. אני אדם יצירתי, שנון וחד מחשבה אך כיום כמעט כל מחשבותיי נתונות לשרעפים והרהורים הנוגעים לעבר היפה שלי לעומת ההווה האפרורי והמשעמם. אני מפחד מאוד מהעתיד ואינני רואה איך במצב הנוכחי אני מצליח לבנות את עצמי ולהתקדם כפי שהחברה מכתיבה בכיוון של בית, משפחה וילדים. ראוי לציין שגם בתחום הזוגיות אני מתקשה להתמיד ולמצוא אהבה אמיתית. אני אמנם נמצא בטיפול מזה שנה אך לצערי לא מרגיש התקדמות ממשית למעט העובדה שאני מעט יותר שמח מאשר התקופה שלאחר מבחני הלשכה המקוללים. אינני יודע היכן לשים את האצבע על הבעיה ואם אני בכלל אמור לשים אותה במקום כלשהו כדי "לפתור" אותה ו"לחזור" לעצמי. אני כותב את הדברים במרכאות כי אני כבר לא בטוח שאדם בוגר יכול להיות שמח ומאושר למעט מתי מעט ברי מזל שמצאו את עיסוק חייהם ואולי גם את אהבת חייהם. אני מבין כיום שספורים הם האנשים שמצאו את הפשר בחייהם כפי שכתב ויקטור פרנקל ב"האדם מחפש משמעות". אינני מצליח להבין איך אפשר לחיות וליהנות בעבודה שאינך אוהב ובה אתה מבלה במרבית שעות היממה. אשמח מאוד לעצמתך המלומדת.

שלום א', לפי תיאוריך, אתה מבין באיזו שהיא רמה (כנראה, קוגניטיבית) שאין כל כך קשר בין המציאות החיצונית, שבה אתה חי, לבין המציאות הפנימית. ייתכן, באופן תיאורטי, שמקצוע אחר יכול היה להתאים לך יותר (ויש, כידוע, מכונים המתמחים בייעוץ בבחירת מקצוע), אך ספק אם אתה עצמך היית יכול להפיק סיפוק והנאה ממציאות חיצונית אחרת. יחד עם זאת, שים לב שלמרות התובנה החלקית שיש לך על מצבך, בין השיטין קיימת איזו שהיא ציפייה שכאשר המציאות החיצונית תשתנה, הרגשתך תשתפר. למשל, נראה לך שהעבודה לא מתאימה ועדיין לא מצאת את האחת והיחידה לזוגיות. במילים אחרות, קיימות אי-שם עבודה ובת זוג מתאימות, אך עדיין לא פגשת אותן. חז"ל אמרו "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו" ונראה לי שהחלק השני של המשפט צריך להוות את אחד ממרכזי הכובד העיקריים של הטיפול בך. במילים אחרות, הפרשנות שלך את המציאות מחמירה מאוד גם עם עצמך וגם עם הסביבה ואתה מתקשה (ואולי אף לא רוצה?) לעשות את הפשרות הדרושות עם המציאות כדי לשמוח בחלקך, אשר לא משנה אם הוא גדול או קטן, הוא תמיד יהיה קטן בעיניך. אתה גם מתאר קושי לבנות את עצמך "כפי שהחברה מכתיבה" ועברך מעיד על כך שעד כה עסקת בהצטיינות במה שהחברה מחשיבה. שאלה נוספת היא האם אתה מסוגל להבדיל בין מה שאתה רוצה מעצמך ומהחיים ומה שאתה עושה כדי לעמוד בציפיות של החברה. לסיכום, נראה לי שעבודה גדולה לפניך בכל הקשור להתגמשות והתפשרות (ואני מתנצל מראש אם המילה השנייה מרגיזה אותך) במקום לשפוט דברים על פי הסטנדרטים המחמירים שלך. אחד האמצעים (בהחלט לא היחיד) הוא להיעזר למשך מספר חודשים בטיפול תרופתי נוגד דיכאון כדי להיווכח שאפשר לראות את אותן עובדות בעיניים אחרות ובמשך תקופה זו ייתכן מאוד שגם הטיפול הפסיכולוגי ייפול על אוזניים קשובות יותר (מעין פתרון עוקף עצמך). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/09/2012 | 00:24 | מאת: א

הבעיה היא שלראשונה בחיי אין לי מושג מה אני באמת רוצה. זו האמת. אני מבולבל מאוד ורואה את העולם כאוקיאנוס ענק שבו אני מיטלטל בקושי על רפסודת עץ סחופת גשמים. בכל אופן אתחיל, לראשונה בחיי, טיפול תרופתי. אני קורא שאתה חסיד גדול של העניין הזה ואני מקווה באמת שבעזרת התרופות משהו אולי יזוז וישתנה. מסקרן אותי לדעת האם משנות ניסיונך הרבות ראית אנשים שבאמת משתנים? עושים שינוי פנימי מותי בתפיסת העולם, בקבלת עצמם, באופיים אפילו? האם טיפול תרופתי הוא מרכיב הכרחי בשינוי תפיסות עולם פרפקציוניסטיות שכאלה?

11/09/2012 | 07:56 | מאת: א

ואני שואל בתום: אם יש "פיתרון נוגד עצמי", מה יישאר מה"עצמי"? הרי על פניו, ובהכללה גסה, תוכל לומר שכל אחד צריך ויכול לקת כדורים כאלה כדי ל"עקוף" את עצמו ואז אולי כולם יראו בדיוק אותו הדבר ויהיו מיושרים לחלוטין לפי דרישות החברה והעולם. עוד דבר- אני באמת מתקשה ולא מצליח להבדיל בין דרישות החברה לדרישות שלי מעצמי. אולי בכל זאת הטיפול התרופתי יעזור... הוא באמת עוזר מניסיונך? מביא לשינוי?

06/09/2012 | 12:06 | מאת: ענבל

שלום פרופ', בני בן 4.5. כבר מלפני כחצי שנה אפילו קצת יותר אבחנו בשינוי התנהגותו בכל מיני מקרים המעידים על שאיפה לפרפקציוניזם.ההתנהגות מתבטאת בהתקפי זעם:קללות,זריקת חפצים,מכות לסובבים אותו,צרחות,בכי... לדוגא מקרה 1:כאשר צובע ציור, במידה ויוצא מהקווים ישר מתעצבן ומגיב בתוקפנות (קשקוש על הציור,זריקת חפצים,צעקות, בכי וכו'). מקרה 2: כאשר מתקמט לו דף - מגיב באותה הצורה. מקרה נוסף:כאשר הבגד מתלכלך מאוכל או משתיה הוא ישר מביע זעם והולך להחליף את הבגד. אציין שלא אני ולא בעלי פרפקציוניסטים, כך שאין לנו מושג ממי ירש זאת :-) אודה לעצתך כיצד ניתן לטפל בנושא. ענבל

שלום ענבל, אציין תחילה שאינני מטפל בילדים בגיל הזה, אך מה שנשמע מדאיג הוא התקפי הזעם, ללא כל קשר לשאיפה לשלמות. לפי תיאורייך, קיימים קווים אובססיביים חזקים בהתנהגותו ובאישיותו של הילד, אך הם יכולים להיות מנוצלים גם לטובה (למשל, לימודים), אך הזעם בהחלט יכול לפלוש ליחסים בין-אישיים של הילד ולפגוע בו. לכן, המלצתי לפנות לפסיכיאטר או פסיכולוג המתמחה בטיפול בילדים. טיפול כזה צריך להיות מלווה הדרכה להורים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/08/2012 | 17:47 | מאת: ליטל

שלום ד"ר בת 28 רווקה וחיה עם בן זוג 7 שנים,כרגע מובטלת ,פוטרתי ממקום עבודה לפני כשנתיים ומאז לא מוצאת את עצמי בתחום תעסוקה וגם לא ממש בזוגיות. לאחרונה מבינה עד כמה הסיפור שלי הוא עצוב וקשה אולי אפילו חסר תקנה. בתקופת התיכון החלטתי שזו תקופה מאוד קריטית בחיי. תקופה שתקבע את העתיד שלי ושהכל בעצם תלוי בהצלחה שלי בלימודים ובבגרויות .וזה התבטא בכך שנכנסתי ללחצים קשים. בתקופות של מבחנים הייתי בלחץ תמידי למרות שהייתי תלמידה מאוד טובה אבל גם נוצרה מעין תחרות ביני לבין תלמידה נוספת שהיתה גם חברה מאוד טובה בחטיבה וכשעלינו לתיכון היתה תחושה של תחרות איתה ,כשהיא קיבלה 100 ואני 95 מבחינתי זה היה נורא והייתי נכנסת לדיכאון. ובלי קשר אליה תמיד שאפתי להצליח להוציא רק 100-95 וכל ציון פחות טוב הייתי נורא מתאכזבת. עד שהבנתי שזה לא ריאלי לצפות ל100 -95 ולא הייתי מרוצה מכך כשהיו לי ציונים פחות טובים והחלטתי שזה או הכל או כלום. הפסקתי להשקיע בלימודים והפסקתי ללמוד וקיבלתי נכשלים ולא ניגשתי לבגרויות מה שגרם לי לשנוא את עצמי ולהאכזב מעצמי ואולי גם פגע לי בביטחון העצמי כשהתגייסתי לא קיבלתי תפקיד טוב והיו לי המון קשיים בצבא ולאחר מכן לא יכולתי ללמוד בלי תעודת בגרות ומצבי הכלכלי היה מאוד קשה ולא יכולתי להשלים לימודים וגם פחדתי להתחיל ללמוד ולא להצליח ,חששתי שאי הצלחה שוב תכניס אותי לדיכאון וללחצים אז ויתרתי על לימודים. כיום אני בת 28 ואני עובדת בעבודות שלא דורשות השכלה מיוחדת כמו: שירות לקוחות וכו' לפני שנתיים פוטרתי ממקום עבודה לאחר 5 שנים שעבדתי שם ,מאוד אהבתי את העבודה והעריכו אותי והייתי מאוד טובה בתחום שעבדתי בו . אחרי הפיטורים שוב מצאתי את עצמי מחפשת עבודה וכל מקום עבודה חדש דרושה לי תקופת זמן להסתגל וללמוד ולהבין את העבודה וכשאני רואה סביבי אנשים יותר מקצועיים ושהכל מסתדר להם בקלות(כי מן הסתם הם יותר ותיקים ממני וצברו נסיון) ואני עדיין צריכה להבין וללמוד את העבודה זה גורם לי להרגשה של נחיתות מול אחרים , חוסר בטחון ואני בלחץ תמידי ואני גם משדרת את זה ואני מרגישה שאין לאף אחד סבלנות ללמד אותי ולהסביר לי כי כל אחד עסוק בעבודה שלו ואני משדרת שאני בלחץ ואני אולי משדרת גם חוסר בטחון. קצת עליי(זה בטח כבר מובן ממה שכתבתי אבל בכל זאת..):אני באופי שלי חרדתית, לחוצה, מצפה לעצמי ליותר מהיכולות שלי,ביטחון עצמי נמוך ,דימוי עצמי נמוך ולגבי זוגיות איני ממהרת להתחתן ,ארצה להתחתן כשאהיה מוכנה להביא ילדים וכרגע איני מוכנה לכך ובן הזוג שלי לוחץ על חתונה ,וגם הסביבה הקרובה. ואין לי כבר תירוצים להצדיק למה אני בת 28 ועדיין רווקה וזה גם פוגע לי בביטחון ,כשאני חושבת כל הזמן מה אחרים יחשבו ויגידו. אודה לחוות דעתך והמלצתך איך לשפר את המצב ואם לא את המצב הנתון לפחות את ההרגשה הפנימית.. בתודה, ליטל

שלום ליטל, מתיאורייך עולה שיש בהחלט דברים חיוביים לא-מעטים בחייך, שאליהם את מתייחסת כמובנים מאליהם ולא "סופרת" אותם ולעומת זאת על הקשיים (שאינני ממעיט בערכים) את מסתכלת בזכוכית מגדלת. למשל, את מתמידה בקשר זוגי 7 שנים עם בן זוג שמעוניין להינשא לך ומן הסתם אוהב אותך והתמדת במקום עבודה אחד 5 שנים בעבודה שאהבת. אלה אינם דברים מובנים מאליהם כלל וכלל ויש אנשים לא מעטים שנאבקים על הישגים כאלה כמעט כל חייהם. את צודקת מאוד בהבחנה בין "החיים עצמם" ובין ההרגשה הפנימית. נשמע שאכן דרוש שינוי בעמדה הפנימית שלך כלפי מה שקורה. יש לכך בהחלט קשר גם לפרקפציוניזם, כי מתוך גישה של "הכל או לא כלום", בדרך כלל נראה שאין כלום. יכול להיות שעם גישה גמישה ומתפשרת יותר תוכלי גם להגיע להישגים גבוהים יותר, אך כפי שציינת בעצמך, עיקר השינוי המתבקש הוא בפרשנות וב"שקלול" של הטוב והרע בחייך. ניכר של"רע" את נותנת משקל כבד מאוד ואילו את ה"טוב" את תופסת כמובן מאליו (או לא תופסת כלל?). המלצתי לך היא לאמץ גישה של פסיכולוגיה חיובית - למשל, לעשות רשימה של 5 דברים טובים בחייך ולשנן אותה כל יום לפני השינה או לתלות על המקרר, לחזק דווקא את הדברים שאת חזקה בהם ולא לבקש להצטיין בדברים שאת פחות חזקה בהם (זו הנטייה הטבעית שלנו): http://www.giditherapy.co.il/?p=662 . אם אינך מוכנה להיכנס לעובי הקורה של טיפול פסיכולוגי, ניתן לנסות גם טיפול תרופתי מתון נגד חרדה (למשל, ציפרלקס) שניתן ע"י רופא המשפחה, לתקופה של מספר חודשים כדי להתגבר על תקופת ההתאקלמות בעבודה. נשמע שגם בתחום הזוגיות נדרשת הגמשה של העמדה הפרפקציוניסטית של "או הכל או לא כלום". חבר שנמצא איתך 7 שנים ולוחץ להינשא זה כלל לא עניין של מה בכך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/08/2012 | 18:52 | מאת: ליטל

שלום ד"ר תודה על התגובה המהירה. אני מצליחה לראות גם את השגיי ,היתה לי עבודה טובה שהתמדתי בה והיתי עובדת מסורה ומוערכת אבל פוטרתי אחרי שהתחלפה ההנהלה במקום. כיום המצב הנתון הוא שאין לי עבודה. בשנתיים האחרונות עבדתי בכמה עבודות ואחרי קושי בהתאקלמות בכמה וכמה מקומות עבודה קצת התחלתי להתייאש . אני צריכה לעבוד על העניין של הכל או כלום.אולי זה יעזור להתאקלמות להיות קלה יותר.אם כי אני מרגישה שיש פה משהו מעבר ל-"או הכל או כלום" וזה עניין של דימוי עצמי נמוך ושאיני מאמינה בעצמי ואז אני מתייאשת מהר לגבי בן הזוג בחרתי מישהו שהוא טוב אליי ואוהב אותי אבל אני לא נמשכת אליו פיזית וגם הוא לא מושך אותי מבחינה אינטלקטואלית.והוא לא מושלם יש לו חסרונות (גם לי יש.... ) ולפעמים אני מרגישה שהוא לא האדם איתו אני רוצה לבנות עתיד ומשפחה וזה לא פשוט לי לעזוב אותו(למרות שזה נראה ונשמע פשוט...תאמין לי זה לא..) אני לא מחפשת את הבן זוג המושלם,ואין לי הרבה דרישות.. למרות שבתחום העבודה והקיירה אני מאוכזבת מעצמי וכשמתחילה עבודה חדשה ולא הכל הולך שם בקלות אז אני מוותרת מהר ואז אני עוזבת ושוב מחפשת עבודה. ואני מרגישה שהלכתי קצת לאיבוד ושכלום לא ילך לי.

18/08/2012 | 20:51 | מאת: רינה

שלום גידי ושבוע טוב, האם נוכחות של מטפל באירוע משמעותי של מטופל (חתונה, למשל) היא דבר שרצוי להמנע ממנו? מה מקובל? אשמח לשמוע את דעתך. רינה

שלום רינה, תודה על השאלה החשובה שאכן מעסיקה הרבה מטפלים ומטופלים. הייתי אומר שאת התשובה מכתיבים 4 גורמים: (א) הגישה הטיפולית (ב) האישיות של המטפל (ג) האישיות של המטופל (ד) סוג הקשר שנוצר לפי הגישה הפסיכואנאליטית האורתודוכסית, כמעט כל מגע בין המטפל למטופל מחוץ לשעה הטיפולית אינו רצוי (ר', למשל, החלק הדן במסגרת הטיפולית בספרו של פרופ' אורי הדר, "השיח הטיפולי"). אמנם הפסיכואנליזה עברה שינוי מהדגש התוך-אישי המתמקד אך ורק בעולמו הפנימי של המטופל ולכן המטפל צריך להיות ניטראלי ואובייקטיבי ככל האפשר ולא לקיים כל מגע חוץ-טיפולי, אל דגש בין-אישי יותר שבמסגרתו גם המטפל מביא משהו מעולמו שלו למפגש. בגישות בין-אישיות יותר המדגישות את הקשר בין המטפל למטופל המביאים למפגש את אישיותם העמדה תהייה יותר גמישה באשר לנוכחות המטפל באירוע חוץ-טיפולי של המטופל. אישיות המטפל גם היא גורם חשוב מאוד. יש מטפלים שזקוקים יותר להגדרת תפקידים ברורה (ואולי נוקשה?) ואף לא יאמרו שלום למטופל מחוץ למפגש הטיפולי (ויש בהחלט גם הרבה מטופלים שיעדיפו זאת!) חשובה לא פחות היא אישיות המטופל - למשל, מטופל שגם כך מתקשה לשמור על גבולות הן בחייו האישיים והן בקשריו עם המטפל עלול אמנם להיפגע בטווח המיידי משמירת הגבולות אך לצאת מורווח מכך בעתיד. ולסיום, סוג הקשר שנוצר גם הוא משמעותי מאוד. אם, למשל, מדובר בקשר בין מטופלת ומטפלת שסבב סביב קשייה של המטופלת במציאת בן זוג מתאים והחתונה, למשל, מסמלת איזה "ניצחון טיפולי", אולי מן הראוי לשקול ביקור קצר של המטפלת בחתונה, אולי רק בחופה, אך אם מדובר במטופל או מטופלת שגם כך מתקשרים מחוץ לפגישות, מקדימים לפגישות, מבטלים פגישות, מרבים להתייעץ במייל בין הפגישות - הייתי נוטה לחשוב שמן הראוי לשמור על המסגרת הטיפולית לטובת הטיפול ובתוך מסגרת זו גם לדון בפגיעה של המטופל מכך שהמטפל לא הופיע לאירוע החוץ-טיפולי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/08/2012 | 09:35 | מאת: רינה

נהניתי לקרוא את התשובה המקיפה.

02/08/2012 | 22:16 | מאת: טל

שלום לאחרונה אני נפגשת הרבה עם המגזר הדתי , אני רואה כי אנשים מתעצבים בצורה שונה לחלוטין שם , במקרים רבים בוגרים מאד. האם לדעתך לדת יש מקום מרכזי בעיצוב האישיות?

שלום טל, אין ספק שלדת משמעות מאוד מיוחדת ומרכזית בעיצוב האישיות בכל התחומים. האמונה בעולם הבא וסגנון החיים הקהילתי, למשל, מעניקים משמעות שונה מאוד לאובדן ושכול בהשוואה למערכת הערכים וסגנון החיים החילוני, לא כל שכן האתאיסטי. הוא הדין בכל הקשור ליחס למיניות ולזוגיות. מערכת הערכים של האדם הדתי מגנה עליו מפני דחפיו ויצריו שלו ומפני ביטוייהם בסביבה. לא מדובר באורח חיים רצוי פחות או רצוי יותר מבחינה פסיכולוגית, אך הוא ללא ספק בעל השפעה ניכרת בעיצוב האישיות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

02/08/2012 | 22:11 | מאת: אמונה

שלום ד"ר גידי וממש תודה על הפורם אני ממש אוהבת את תשובותיך. הסיפור שלי קצת ארוך אני אנסה לתמצת. אני בחורה בת 27 עובדת בחינוך. היום אני יכולה לומר שעיצבתי את האישיות שלי ואני די מגובשת. כשהייתי בת 15 היה לי קשר מאד משמעותי עם מורה (קשר של ארבע שנים ) כדי לייצור איתה שיח בזמנו שיקרתי לה לגבי כמה דברים. בסופו של דבר השקרים התגלו (יש לציין שפחדתי לספר את האמת -איזשהי פגיעה מינית שחוויתי) הקשר היה און ואוף עד שעזבתי את התיכון. יש לציין שבאותו זמן היא הייתה גם כן מורה צעירה 29 , אנחנו דתיות ובשיחה האחרונה היא ביקשה שהודיע לה כשאני מתארסת. עברו וחלפו להן השנים ,היא התחתנה בגיל מאד מבוגר 39 ואני רווקה. לפני כמה חודשים הזדמנתי לתיכון בו גדלתי ופגשתי אותה ,דיברנו וראיתי שהקשר היה משמעותי גם עבורה. לאחר מכן התקשרתי אליה כמה פעמים בחגים. בשיחה האחרונה עלו דברים מהעבר וסיפרתי לה מה באמת קרה.(פגיעה מינית) ניסיתי גם לייזום מפגש , היא הייתה מרוחקת באותה שיחה וגם די חסמה אותי ,היא אמרה שאני מאד יקרה לה ושהיא תשמח לשמוע ממני אחת לכמה חודשים ,היא רצתה לתת לי גם מס של שדכנית שאלך אליה ובאותו זמן לא היה לי עט עלי אז היא ביקשה שאחזור אליה יותר מאוחר לקחת את המספר. לא התקשרתי שוב,גם נפגעתי וגם לא הבנתי למה הריחוק הזה , אני כן יודעת שהייתי תלויה בה אבל היום אני בחזקת עצמי לחלוטין . רציתי לשאול אותך מס שאלות - 1.ממה היא פוחדת? 2. האם לדעתך היא סתם נחמדה אלי ובעצם לא מרגישה דבר? 3. האם עצם זה שלא חזרתי כדי לקחת את המספר היא הבינה שנפגעתי מזה? 4. האם באמת כדי להתקשר אחת לכמה חודשים או שלעזוב את זה לחלוטין? אני כן רוצה לציין ששתינו נשים רגישות ,גם היא כמוני הייתה רווקה הרבה שנים , ואני זוכרת שהיא מאד אהבה אותי בתיכון היא גם ציינה את זה בשיחה האחרונה שכול התלמידות שלה יקרות לה ואני טיפה יותר מכולן. הרגשתי גם כשנפגשנו לפני כמה חודשים אז היה מין מתח כזה באויר. עברתי גם טיפול עם עצמי ואני היום באמת מחוזקת. אשמח לשמוע את דעתך המקצועית על הסיפור הזה. תודה תודה תודה :-)

שלום אמונה, צר לי לקרוא גם על הפגיעה המינית וגם על הדחייה שאת חווה ממורתך לשעבר. להרגשתי, את שמה את עצמך בעמדה מאוד פגיעה ביחסייך איתה. אני מבין את הצורך שלך לשתף אדם משמעותי במצוקתך, אך קחי בחשבון שהעמסת עליה תכנים קשים מאוד. ייתכן שאת מזכירה לה את רווקותה המתמשכת, שסוף-סוף נמצאת מאחוריה. ייתכן שהפגיעה המינית שעברת נופלת על מקומות רגישים ופגיעים אצלה (לאו דווקא פגיעה מינית של ממש שהיא עברה). יכול מאוד להיות שאת אפילו החביבה שבתלמידותיה, נכון לנקודה בזמן שהיא הייתה מורה צעירה ואת היית נערה, אך מאז דברים רבים השתנו אצל שתיכן. אני יודע ממטופלים בדיכאון שהם ננטשו ע"י חברים טובים ברגעיהם הקשים מכל, משום שקשיים שלנו מאיימים מאוד על הזולת. אם את מרגישה שאת מסוגלת לשמור על רמת ציפיות נמוכה מאוד, אזי שתיכן דתיות ואת יכולה לנצל את חגי ישראל הרבים כדי לאחל לה שנה טובה, למשל, בצורה לא מחייבת כמחווה נימוסית ולבקש באותה הזדמנות את מספר הטלפון של השדכנית. באותה הזדמנות את יכולה להשאיר לה את מספר הטלפון שלך ולומר שתשמחי לשמוע ממנה. אז גם תקבלי תשובה התנהגותית לשאלה עד כמה, אם בכלל, היא מעוניינת בקשר כלשהו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

03/08/2012 | 00:22 | מאת: אמונה

תודה רבה על תשובתך. אני קצת מבולבלת כי כול פעם שדיברתי איתה היא העריכה בשיחה עד לשעתיים. אני כן מרגישה מצידה רצון לקשר . אני מרגישה שאתה חושה שהיא בכלל לא מעונינת בקשר? ולמה היא הגיבה ככה לפגיעה המינית למה התכוונת בתשובתך? תודה ממש.

29/07/2012 | 13:18 | מאת: אריאלה

דר' רובינשטיין שלום,מראש מתנצלת על אורך המכתב. אחד הילדים שלי העולה לכתה י' ילד מקסים ומתנהג למופת בכל מקום שהוא נימצא- אני שמה לב שהוא יותר מידי דורש מעצמו, משלא ברור לי עד כמה הוא נהנא מי זה. החדר שלו מסודר מאוד ולא עוזב כל בוקר את הבית לפני שהמיטה שלו מסודרת ותיקתק את כל הפעולות הדרושות(לפי דעתו, לדאוג לכלבים,לאכול ארוחת בוקר לסדר את החדר,הכל לגמרי עצמאיומבחירתו). יש לציין שזהו ילד עם מצב רוח מצויין תמיד מלא נתינה ורצון לעזור, אך קיימת אצלו תופעה מדאיגה-כ3 פעמים השנה הוא התעלף בבית הספר כתוצאה למצבי לחץ לא קיצוניים בכלל,זה יכול להיות חוסר ריכוז במבחן עקב רעש בסביבה או סתם נידקר עם סיכה או ילדים הדליקו במעבדה אש והוא מתעלף, לפי דבריו לא מאבד הכרה כי שומע כל משנאמר בחדר אך נראה כאילו איבד הכרה,מתכנס בעצמו, עוצם עיניים והיד שלו קופאת לפי דבריו, אחרי כ15 דקות מתעורר ומבקש שקים(והמלצת פסיכיאטרית) לבצע איפרונטילציה.כמובן כל פעם מחדש בי''ס מזמין אמבולנס אז גם אני מגיע לבי''ס ע''מ שעל אחריותי לא יפנו אותו לבית חולים. לי זה נראה התקפי חרדה שבאים כתוצאה מלחץ ודרישת יתר מעצמו,לפי המלצת הרופאים ביצענו בדיקות אקו לב וEEG אפילו המליצו על סי טי מוח (שלא ביצענו )ע''מ לשלול אפילפציה. ילד אחר שלי בן 19 מצא את עצמו גולש בצורה אובססיבית באתרים פורנוגרפים וגם החליט על דעת עצמו להשתתף בקבוצות תמיכה למכורי סקס.(הוא שיתף אותנו רק אחרי שהתופעה קיימת שנתיים)לאחר השיתוף איתנו ביקש לנתק את האינטרנט בבית ובורח כל הזמן ממקום שניתן לגלוש באינטרנט (כולל הבית )ע''מ לשמור על עצמו.ומיכיוון שאנו שייכים למגזר הדתי הוא מרגיש מאוד לא נוח ואשם עם זה,גם הילד הזה יש לציין הוא בעל השגים לא שיגרתיים כמו תואר B.A. שהוא כבר סיים ועומס ממש לא שיגרתי ומבחירה.כל התופעות האלה הם לדעתי תוצאה של עומס יתר על עצמם ומבחירתם.באיזה דרך ניתן לטפל בכל אחד מהמיקרים?-יש לציין גם ששניהם סובלים מהפרעות קשב וריכוז-אשמח מאוד לתשובה ומודה מראש- אריאלה

שלום אריאלה, אתייחס תחילה לבן הראשון שסובל מהתקפים. כאן אני ממליץ באופן חד-משמעי לערוך בירור נוירולוגי מקיף לשלילת אפילפסיה ולהשלים את כל הבדיקות שהוצעו לכם ע"י הרופאים. לפני שיישלל כל גורם אורגני יהיה זה חסר אחריות מקצועית לדון בהתקפים הללו מבחינה פסיכולוגית. באופן כללי, אריאלה, הילדים שלך לא צריכים להיות "נורמאליים" אלא מאושרים וכל עוד הבן הראשון, למשל, מרוצה מאופן התנהלותו וגם תפקודו תקין, לא הייתי מתערב. הורות טובה מתבטאת לעיתים ביכולת לעמוד מן הצד ולהיות שם בשביל הילד בלי להתערב בחייו בצורה אקטיבית. שני הבנים שתיארת נמצאים בגיל ההתבגרות ומגלים התנהגות כפייתית. הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית שכיחה הרבה יותר במגזר הדתי והחרדי (בכל הדתות) ולכן יש לראות את התופעות בהקשר החברתי-תרבותי שלהן. עד כמה שהדברים מפריעים לילדים עצמם (ולא רק לך), הייתי ממליץ לפנות לפסיכיאטר או פסיכולוג דתי, המכיר מקרוב את הנורמות של ההפרעה בחברה דתית. גם היחס לפורנו וגם היחס לאינטרנט שונה מאוד בחברה הדתית מאשר בחברה החילונית וכמו כן החיים הדתיים עצמם כוללים טקסים ומצוות מאוד מסודרים. לכן, מצב שייראה חמור בעיני איש מקצוע חילוני עשוי להיראות נורמטיבי או קל בעיני איש מקצוע דתי בעצמו. בכל מקרה, אנו מדברים על טיפול רגיש-תרבות והדבר נכון במיוחד במקרה הזה. יש לזכור שבגיל ההתבגרות הנער מוצף גירויים מיניים ובמקרה זה ההתנהגות הכפייתית נועדה לעשות לנער סדר בעניינים בתוך העולם הדתי המלא ציוויים ואיסורים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/07/2012 | 21:37 | מאת: אחת

שלום גידי, אני רוצה לשאול שאלה היפותטית, כאחת שמתעניינת מאד בתחום הטיפולי, קראה על הנושא, למדה תחום קרוב וטעמה טעמו של טיפול (בעצם יותר מאחד...) מה מקומה של עשייה קונקרטית של המטפל בטיפול? אני מתכוונת לסיוע אקטיבי למטופל, ברמה המעשית, מעבר למילים ולדיבורים. סיוע כזה עשוי להיות, לדוגמא, הפניית המטופל למקום עבודה מסוים, תיווך בינו לבין אנשים אחרים, הכוונתו לקורסים וכיוצ''ב. האם התנהלות כזו פוגעת במקצועיות שלו כמטפל? האם מידת הלגיטימיות שלה תלויה בגישה הטיפולית עליה אמון המטפל? מה אתה חושב?

שלום אחת, נושא מתן עיצות מעשיות בטיפול הוא אכן נושא מעניין והלגיטימיות אכן משתנה מגישה טיפולית אחת לאחרת, ממטפל למטפל וממטופל למטופל: http://www.giditherapy.co.il/?p=240 דבר נוסף שמשפיע הוא המסגרת הטיפולית (setting) - למשל, עבור עובדת סוציאלית במשרד הביטחון, שיש לה גישה למקומות עבודה מסוימים, מילוי פונקציה כזו עבור המטופל לגיטימית יותר מאשר בשוק הפרטי. מנקודת מבט פסיכותרפויטית, אני מאמין שהרוב המכריע של המטופלים שמסוגלים להיעזר בפסיכותרפיה מסוגלים לעשות את רוב הדברים הפרקטיים בחייהם בעצמם, מבחינת כישורים התנהגותיים וקוגניטיביים וגם יודעים, בתוך תוכם, מה טוב עבורם ואינם זקוקים לייעוץ מעשי. עובדה היא שכאשר הם נמצאים בעמדה "ייעוצית" כלפי חבר/ה שלהם, הם יודעים לומר את הדבר הנכון. לעומת זאת, כשהם אמביוולנטיים לגבי המטרות שהם לכאורה רוצים לעצמם, נראה להם (באופן טבעי ולגיטימי, כמובן), שמישהו מבחוץ יודע יותר טוב. לכן, הייתי רואה את המטרה הטיפולית בראש ובראשונה כפתרון הקונפליקט וניהול משא ומתן עם המציאות. הניסיון המקצועי שלי לימד אותי שכמעט בכל פעם שבה נקטתי בגישה התנהגותית יותר, לא היה שיתוף פעולה בעשיית שיעורי הבית (כלומר, הבעיה לא הייתה בכישורים), אלא הניסיון פתח דיון שלם באמביוולנציה עקב אי עשיית שיעורי הבית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

27/07/2012 | 12:10 | מאת: ...

אנסה להבהיר יותר את שאלתי. אינני שואלת על מתן עצות מעשיות בטיפול, אלא על נקיטת פעולות ממשיות מצד המטפל. מעין מחוות של רצון טוב. שמעתי, למשל, על מטפלת שסייעה למטופלת לנסח שאלת מחקר לתזה, ואפילו להעביר שאלונים לכמה אנשים. אין ספק שזה חורג לחלוטין ממטרות הטיפול המוצהרות, אבל המטפלת הציעה עזרה "על הדרך". במקרה אחר מטפלת עזרה למטופל למכור משהו שיצר - כלומר תיווכה בינו לבין גורמים נוספים. לעשייה מהסוג הזה יש מקום במסגרת הטיפול?

23/07/2012 | 17:31 | מאת: אני

שלום רב, אני בת 15 ואני מרגישה לחוצה, כל הזמן. אני מרגישה לחוצה כי אני רוצה להספיק לעשות כל כך הרבה דברים, ואני מציבה לעצמי יעדים לא אפשריים ואז אני פשוט דוחה את כל העבודה כי אני מפחדת להתחיל. כתוצאה מכך, אני מרגישה שאני לא עושה כלום ואני מתוסכלת- אני לא מסוגלת להירגע. אם אני רוצה להפגש עם חברות ולא מדובר בחברה הכי טובה שלי, אני אוטומטית חושבת מה יצא לי מהפגישה: אם זה בזבוז זמן, איך לארגן את היום ככה שה"מטלה" של להיפגש עם החברה המדוברת לא "תפריע" למהלך היום ודברים בסגנון. אני מודעת לכך שאני פרפקציוניסטית כלפי עצמי וכלפי החברה וזה ממש "דופק" אותי ואת ההתנהלות היום-יומית שלי, יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להרגיע ואולי אפילו לשנות את דרך החשיבה שלי שלא יכלול טיפול אצל פסיכולוג? תודה מראש

שלום אני, בעיקרון, את צעירה ואינטליגנטית מאוד, ויש בכך כדי להפוך אותך מועמדת טובה מאוד לטיפול פסיכולוגי, אשר ככל שיתחיל מוקדם יותר, סיכויי ההצלחה שלו יהיו גבוהים יותר. עם זאת, את בהחלט יכולה לעזור לעצמך ע"י חלוקת המשימות הגדולות והכלליות שלך למטלות יומיומיות שיתן להתמודד איתן. למשל, את יכולה לחלק את המשימה הגדולה למשימות קטנות ולנהל יומן שבו תציבי מטרות בנות השגה לכל יום ויום. בניהול יומן כזה רצוי מאוד שתקציאי זמן לבילוי עם חברות ולניהול חיי חברה, כשלמשבצות אלו תקדישי את אותה חשיבות ומחויבות כמו לדברים ה"רציניים". לסיכום, לא תהפכי כנראה לטיפוס "קליל" ו"זורם", אך בדרכך שלך, ובלי לשנות את אישיותך באופן כוללני, את בהחלט יכולה לחלק מטרת-על ליעדים בני כיבוש על בסיס יומיומי ולהקצות זמן לחיי החברה שלך בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditheapy.oc.il

14/07/2012 | 23:06 | מאת: רוית

הי, אני בת 28 ,יש משהו שחוזר על עצמו כבר עשר שנים ואני לא ממש מבינה מה לעשות למרות שהייתי בטיפול. אני יוצרת לפעמים קשר עם נשים שיש בו תלות גדולה. למשל לאחרונה ראיתי מורה אחת שלי שהיה לי קשר איתה בעבר(קשר שהיה בו תלות נפשית גדולה) ושוב פעם משבות ותחושות התחילו להציף אותי ממש יומיים לא אכלתי ורק חשבתי כמה אני רוצה לדבר איתה וכמה אני רוצה להיות בקשר איתה. הדבר חזר לא רק איתה אלא עם עוד חמש נשים בחיי. האם זה ocd או סתם מחשבות ותחושות טורדניות? בטיפול אז אמרו לי שזה תלות נפשית. יש תקופות של שקט שאני תלויה רק בעצמי. אשמח לשמוע את דעתך. (אגב היו לי חיים טובים הורים מזינים נפשית ובאמת הכול בסדר רק זה משגע אותי כשזה קורה) תודה..

שלום רוית, התופעה שאת מתארת אינה נשמעת לי כמו OCD אלא באמת, כמו שאמרו לך בטיפול, כתלותיות-יתר, אולי בכל זאת על רקע חסך אימהי כלשהו. "חסך אימהי" הוא עניין סובייקטיבי ואינדיבידואלי מאוד. במילים אחרות, יכול להיות שאמך היא "האמא האולטימטיבית" אבל במקרה הספציפי של האישיות שלך, עוד כילדה, ייתכן שזה לא הספיק, מכל מיני סיבות. לכן, יש לי הרגשה שהטיפול הפסיכולוגי בך לא הסתיים והמלצתי היא להמשיך לחפש טיפול, רצוי אצל אישה ורצוי בגישה פסיכודינאמית, אשר דרך היחסים איתה תוכלי לשחזר את הקושי ולהתמודד איתו באווירה של קבלה מצד אחד ובכל זאת בתוך מסגרת טיפולית עם גבולות ברורים, מצד שני. מפנייתך עולה שאת בחורה רגישה ונבונה שבהחלט עשויה להפיק תועלת מסוג כזה של טיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

15/07/2012 | 00:18 | מאת: רוית

הי תודה על התשובה , הייתי בטיפול 3 שנים ואכן שיחזרתי את אותה תלות- ובאמת הטיפול עזר והייתה תקופה של "שקט" לאחרונה שוב פעם התלות חזרה.. האם לשוב לטיפול עוד פעם? (לכאורה הוא באמת הסתיים.) האם יש איזה דרך לשלוט בזה?

11/07/2012 | 21:26 | מאת: פול

לוקח ציפרלקס כמעט שנה נכון שהוא עזר לי בחרדות בפהתקפי הפאניקה שהיו לי ..אבל הום הכניס אותי בדיכאון .חוסר מוטבציה הרגשה של רובוט עייפות חוסראמפיה להרגיש ..זה אומר שהיא הפסיקה לעבוד ? למרות שהיא עשתה לי תופעות לוואי מאוד קשים

11/07/2012 | 22:21 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום פול, בפנייתך רב הנסתר על הגלוי, אבל ציפרלקס היא בראש ובראשונה תרופה נגד דיכאון ורוב הסיכויים הם שהדיכאון שאתה מתאר אינו נובע מהתרופה. עם זאת, גם תופעות הלוואי וגם הדיכאון שאתה מתאר מצדיקים בהחלט חזרה לרופא המטפל להערכה מחודשת של הטיפול התרופתי ובהחלט גם קיים מקום לשקול הוספת טיפול פסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/07/2012 | 22:45 | מאת: פול

אתה חושב שזה יעזור ? אם והיא מיועדת לדיכאון אז למה לא עוזרת לי ? אני בחור שעובד ומנהל אורח חיים רגיל לגמרי רק מבפנים חלול!!!

29/06/2012 | 06:56 | מאת: אני

שלום ד"ר, אני פרפקציוניסטית מאד. אני אפרט: אני בחורה אינטילגנטית- אין לי בגרות, אני לא מסיימת דברים, "מסגרות" למינהן ואני עוזרת כל דבר בגלל זה. (האם יש קשר בין טראומה לפרפקציוניזם??) בנעוריי היו לי הפרעות אכילה שלקחו ממני את כל הנעורים ועכשיו הבעיה המרכזית שלי- פחד מזקנה. סליחה, חרדה אימתנית מזקנה. בגלל שפספסתי את הנעורים שלי, והיה לי פוטנציאל להיות מאד יפה אם לא הייתי מכערת את עצמי בכוונה, מה שקורה, שהיום אני בת 19 נראית ת 30. זה אובייקטיבי, אנשים שאין להם שום אינטרס לרכך לי את האמת אומרים זאת וזה גם נכון. אני איבדתי כל דבר שהיה יכול להיות יפה בי ואני רואה איךה זיקנה משטלתת עלי מיום ליום. כן, זיקנה. אני לא יודעת מה לעשות בגלל שזה הפחד הכי גדול בחיים שלי והוא מתגשם ו-אי אפשר לעצור אותו הוא רק ילך ויגדל ככל שהזמן עובר. את האמת, אני מפחדת ממה שאהיה מסוגלת לעשות בעתיד. אני כל כך מתוסכלת מכל הפוטנציאל (הגדול) שהיה גלום והולך לטמיון. מצד אחד, אני יודעת שאני צריכה להגיד "מספיק, וללכת למצות את מה שנישאר אבל שוב- אם זה לא יהיה מושלם, אם לא אחזור להיות ת 17 שום דבר לא שווה בעולם הזה. האם יש לך משהו להגיד גם על האגרסיות והרצון ממש להרוסהרגשה של אלימות...והקשר לפרקציוניזם? אני מצב קשה, והכדורים לא עזרו לי מעולם. אם יש לך משהו להגיד אני אשמח.

29/06/2012 | 11:29 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אני, עצוב לקרוא את פנייתך, אך בהחלט-בהחלט-בהחלט לא מאוחר מדיי! הייתי צריך לקרוא כמה פעמים את המשפט על הגיל, משום שהרגשתי הייתה שאני קורא פנייה של אישה בת 30, מבחינת הבשלות, התובנות, כושר הביטוי והרמה האינטלקטואלית והרגשית. אז, את התבונה של אדם בוגר כבר יש לך, גם אם נרכשה בסבל ובייסורים, וזה ייתרון עצום על פני בנות 19 אחרות. אענה לך בשני מישורים: (א) פרפקציוניזם קשור להפרעות נפשיות רבות (אחד הקשרים החזקים הוא אכן עם הפרעות אכילה) וטיפול פסיכולוגי ותרופתי משולב בהחלט אמור לעזור לך, בוודאי ובוודאי שבגילך הצעיר ועוד יותר לאור התובנות שכבר רכשת. מבחינה תרופתית, אני יכול להעיד על מטופלים שעברו דרך ארוכה מאוד עד שנמצאה ה'נוסחה' שמתאימה להם, ואני מדבר על דיכאון עמוק מאוד שנמשך שנים רבות. מבחינת הטיפול הפסיכולוגי - גם כאן מותר, ואפילו רצוי, לנסות כמה מטפלים. מציאת המטפל המתאים אינה שונה, באופן עקרוני, מתהליך של בחירת בן זוג. עלייך להיזהר, כמובן, מחתירה לשלמות גם כאן, אך יש בהחלט מקום לשקול ולבחור משום שמדובר בכימיה בין-אישית. כגישה טיפולית כן הייתי מציע לך לשקול מטפל שאמון על פסיכולוגיה חיובית: http://www.giditherapy.co.il/?p=662 משום שמאוד קל ליפול למלכודת שמפתה הרבה מטפלים לעסוק בהרס העצמי שלך, אבל יותר נבון יהיה לנצל את היכולות הרבות שלך ולחזק את הצדדים החזקים. (ב) למקרא הפנייה שלך כן נזכרתי בפתרונות שטחיים שמוצעים בתכניות טלוויזיה בידוריות למיניהן העוסקות בסטיילינג וכנראה לא כל מה ששיטחי לא עוזר. סטייליסטית בעלת גישה נבונה, שלא תציע לך פתרונות רדיקאליים מדיי, יכולה להקליל ולהצעיר את המראה שלך ובתהליך החיפוש המשותף אחר מראה קליל, להקליל טיפ-טיפה גם את גישת הרצינות התהומית שלך. בתור התחלה, כנסי לחנות בגדי נשים, תחליטי שאת מקדישה לעניין סכום קטן ותני יד חופשית למומחים בתחומם לעשות בך ככל העולה על רוחם. אחר כך, תבחרי, תמייני אך אולי לא תפסלי הכל. את יכולה גם לקבוע לעצמך שתקחי לפחות פריט אחד ממה שיציעו לך. לא נראה לי שזה יכול להזיק. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

01/07/2012 | 00:04 | מאת: אני

קודם כל תודה רבה על המחמאה,ותודה שענית לי! (האמת (זה רק בגללי) נכנסתי לפאניקה והייתי צריכה לעצור כשקראתי שאתה קורא פנייה של אישה בת 30, זה הפחיד אותי, לפניי שהמשכתי לקרוא את המשפט. אני קצת שופכת: השאלה שלי בקשר לגישה החיובית היא שהפרפקציוניזם גוזל הרבה מהחיות, או מהכוח, עוצמה של החיים שיש בדר"כ בעיקר לבני נוער, אני מרגישה אפיסת כוחות נפשיים באמת כמו אישה בת 30 או 70, ואולי בגלל שגוף ונפש קשורים אז אני באמת מתחילה להראות כמו שאני מרגישה ואז זה מתעצם בגלל הפחד. אתה באמת חושב שחשיבה חיובית יכולה להחזיר את שימחת החיים? זה נראה לי אפילו מייסר עוד, מין "להתאמן על להתפשר". אגב, אם כבר ציינת בחירת בן- זוג- דווקא המראה הרבה הרבה פחות חשוב לי מאשר האישיות, ויהיה לי יותר חשוב שהוא יקבל אותי כמו שאני. אני מצטערת שאני נשפכת כאילו זה טיפול, אבל האמת שהפרפקציוניזם שלי נישען הרבה על התחושה שהיתה לי כילדה לא אהובה על המין השני ורק אהבות נכזבות (ובגלל שאני רגישה אז זה כאב בעצמה), ושבתת מודע "רק אם אני אהיה מושלמת מישהו יאהב אותי". בקשר לביגוד שהצעת לי, דווקא עשיתי משהו בסגנון, יש לי חברה שלמדה עיצוב אופנה, דווקא בשמלות יותר אלגנטיות שבאמת מנתאימות לנשים צעירות יותר מאשר נערות (חוץ מהעיגולים השחורים בעיניים) זה נתן לי תקווה וחיזק אותי כי אני עוד יכולה להראות טוב.אפילו מאד אם אני אצליח לא לפספס גם את הגיל הזה (בע"ה).

13/07/2012 | 18:53 | מאת: אלמונית

הי גידי, אני עוקבת מזה שנים אחר תשובותיך בפורומים שונים ותמיד נהנית, לומדת ומחכימה. אז ראשית כל - תודה! שמתי לב, תקן אותי אם אני טועה, למגמה משתנה לאור השנים. כך, אם פעם הנטייה שלך הייתה להמליץ ולהיות מזוהה עם הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה האנליטית, כיום, יותר ויותר ממליץ ומזוהה גם עם הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי ואפילו הפסיכולוגיה החיובית. (קראתי את המאמר. יופי של מאמר! ממש מאיר עיניים.) אני מרגישה קצת מבולבלת מעושר הגישות ועסוקה מאוד בשאלה מתי בעצם כדאי להיות בטיפול פסיכואנליטי, אם מוצעות שיטות אחרות יעילות ומחזקות. אני בטיפול פסיכואנליטי. לא הייתי אומרת על עצמי כי אני פרפקציוניסטית, אך בהחלט קצת אובססיבית במחשבות ובעיסוק בעצמי. אני מוצאת שהטיפול, במקום לקדם אותי ולחזק אותי (ייתכן וזו לא המטרה של הטיפול הדינאמי) גורר אותי "להתיילד", אם אפשר לקרוא לזה כך, להגיד כל מה שאני רוצה, להתפרץ, להרגיש נזקקת יותר, מוחלשת מבחינת הכוחות והיכולת שלי בחיים בכלל, לאו דוקא בתוך הטיפול עצמו. בקיצור... אני שואלת ולאו דווקא לגבי אישית, מתי בכל זאת לדעתך טיפול דינאמי יהיה דווקא הבחירה של הקו הראשון, במה תרומתו, עדיפותו על פני הגישות המחזקות והמגדלות?

29/06/2012 | 00:29 | מאת: יוסי

אהלן, אני די בטוח שיש בי מידה מסוימת של פרפקציוניזם. יותר מהרוב אבל לא במידה מאוד קשה. למשל קראתי את מה שכתבת והזדהיתי מאוד. לא הגשתי עבודות סמינר כדי לקבל את התואר, הרגשתי שפשוט אין לי מה לחדש ולהגיד. כשאני מנסה לגשת לעבודות כאלה אני רוצה שיהיה בפני כל החומר, ללמוד את הנושא כראוי, כדי לא לצאת ליצן גם בעיני המרצה/מתרגל אבל גם בעיני עצמי. אבל בסוף יוצא שיש לי ערימת ספרים ועשרות מאמרים לקרוא וזה פשוט בלתי אפשרי. אבל כדי לכתוב עבודה רצינית צריך לקרוא אותם! זה מבחיל אותי העבודות השטחיות של אחרים. ופה גם נכנס אלמנט של זלזול, הן באקדמיה והן בעבודות. האוניברסיטאות עצמן מוסד די שטחי, ואני די מהיר תפיסה ועם זיכרון טוב ולכן לא הייתי צריך כמעט ללמוד למבחנים, הייתי בא בלי ללמוד או לומד שעה בבוקר עובר על המחברת. מאמרים במלואם אני לא זוכר אם קראתי, היו אולי 2-3 בכל ה 3 שנים. אבל הזלזול הזה פוגע בי ואני חושב שזה קשור לפרפקציוניזם כי כשהיו אומרים לי עוד כשהייתי צעיר שאני תלמיד מצוין הייתי דוחה את זה לגמרי, כי הייתי צריך לעמוד ברף של עצמי ושל חוד חבר אחד או שניים שהיו תלמידים מאוד מאוד טובים. אבל שלא יובן לא נכון, אני נגד הזלזול הזה, אני מבין שמערכות גדולות פועלות ככה ושבתואר שני מעמיקים וכו' עכשיו, אין לי תואר כי לא הגשתי את עבודות הסמינר. וקשה לי להניע את עצמי כשאני אפילו לא יודע איזה מקצוע לבחור. אני מאוד סקרן וקורא הרבה מאוד (אם כי אני מתחיל הרבה דברים ולא מסיים) ואני חושב שיש לי כישורים אינטלקטואלים גבוהים ואוכל להשיג עבודה יוקרתית אבל כשאני חושב על עבודות יוקרתיות, למשל עורך דין, זה פשוט לא מעניין אותי, זה לא נחשב עבורי אתגר וזה לוקח הרבה משעות היום. אני אוהב לנגן, אבל לא מאוד טוב בזה ולא יודע כל כך מה לעשות עם זה. אין משהו שהייתי רוצה להשקיע בו את רוב זמני כמו אימון על כלי נגינה. לכן חשבתי על מקצוע כמו סוהר, כדי שאולי אוכל לשבת ולקרוא את הספרים שאני אוהב. אבל אני יודע שזה בעייתי, גם כי בטח אני לא אקרא בסוף הרבה וגם השכר נמוך (ואני רוצה משפחה...). הכנתי רשימות של מקצועות ולא יודע איך להכריע, בתכלס זה לא מעניין אותי אם אהיה שוטר/סוהר/מהנדס/כבאי/פקיד/גנן הכל בשבילי כמעט אותו דבר, באים מ 8 עד 5 ואז יש זמן לדברים שבאמת אוהבים. לפעמים אני חושב שעסקים יהיה דבר טוב בשבילי, אבל בשביל זה צריך איזה "כרטיס כניסה" כי אין לי הון עצמי (כדי להיות יבואן למשל) ולא כישורים מיוחדים מעבר לאינטלקט ואובססיביות לפעמים שיכולה להחזיק אותי שבועות על נושא מסוים. אני בן 27 ולא יכול להכריע, פשוט לא יודע לאיזה כיוון ללכת! לפי מה לשפוט את המקצועות, צריך להיות בהם כדי לדעת! אשמח לעזרתך!

29/06/2012 | 01:22 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום יוסי, תחום הפסיכולוגיה התעסוקתית הוא ענף מפותח בפסיכולוגיה ואתה יכול לפנות לאחד המכונים הפרטיים העוסקים בכך (אני מנוע מלנקוב בשמות), או לענף להכוון מקצועי במשרד העבודה והרווחה. בחלק מהמוסדות להשכלה גבוהה יש שירות ייעוץ פסיכולוגי שחלקו עוסק גם בתחום הייעוץ בבחירת מקצוע. הייעוץ כולל ריאיון אחד או יותר וסוללה של מבחני אישיות ומבחנים אחרים המיועדים ספציפית למטרה זו. בתהליך זה קיימת התייחסות ל-3 מרכיבים: (א) הכישורים שלך, (ב) המשאלות שלך ו-(ג) מצב השוק (היצע/ביקוש). חלק מהייעוצים הללו מסתיימים גם בהפניה לטיפול פסיכולוגי בגלל קשיים כמו פרפקציוניזם, אך בחלק ניתן להשתמש בנטיות האובססיביות שלך ולהפנותה לאפיק מקצועי מתאים שקשור לתחומי העניין שלך. בפרקציוניזם עצמו ניתן לטפל בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) ספציפי המכוון למטרה זו, ובעיקר לשינוי הגישה של "או הכל או לא כלום" האופייני לפרפקציוניסטים. לפי תיאוריך, קיים בך גם פרפקציוניזם שנועד לזכות בהערכת הסביבה שאתה מזלזל בה (למשל, לא לצאת ליצן בעיני המרצה ובמקביל ביקורת קשה על האוניברסיטאות) וגם לכך יש להתייחס בטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

לפני 8 שנים עבדתי במערכת החינוך כמורה אך דרכי לא צלחה שם. עזבתי את המערכת בשאט נפש והקמתי מרכז למידה פרטי בביתי שדי הצליח תקופה מסוימת. תוך כדי נכנסתי להיריונות מטיפולים וגילדתי בת ובן מקסימים שכרגע הם בגילאי גן (5, שנה וחצי). אך שמה שמציק לי מאוד זה ענין העבודה. אני כל הזמן מקבלת דחיות, מבטיחים ולא מקיימים, משלים אותי ולי אין כוחות כבר. לפעמים אני אומרת לעצמי שאני לא הייתי צריכה להוולד בעולם הזה כי תמיד דרכי קשה וכאילו כל הזמן מישהו מנסה לחבל לי. יש לי תואר ראשון ותעודת הוראה במקצוע מבוקש. מאז לידת בני עברה עליי תקופה מאוד קשה- לידה טראומטית ביותר וטיפול בשני הורים חולים ואובדן של אבא ותככים משפחתיים. פתאום המשפחה שלי שהייתה פעם מקום חם ואוהב עבורי הפסיקה להיות כזו. הכוונה למשפחה המורחבת לאחים שלי והאחיינים. בקושי נפגשים והאחיינים כבר גדולים. הילדים שלי זה מה שנותן לי כוח ותקווה לעתיד ולכן אני גם רוצה עוד ילד. אני כבר בגיל ארבעים פלוס אבל לא מוותרת על החלום אבל הפחדים שלא אתפתח ולא אמצא עבודה או שהלקוחות לא ימצאו אותי מטרידה אותי מאוד. ברוך השם היום המשכורת שלי בעלי גדלה אבל אנחנו צריכים עוד הכנסה כדי שנוכל לממן גנים, לחיות יותר טוב ולממש את חלומנו ולעבור לדירה גדולה יותר. איך מתמודדים עם זה?

21/06/2012 | 16:00 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב, הואיל ומצאת לנכון לפנות לפורום פרפקציוניזם, אני משער שחלק מהתסכול שלך מאנשים קשור לכך שאת מעריכה את התנהגותם אלייך לפי אמות מידה שלך מעצמך וכי אילו את במקומם, היית נוהגת אחרת. במילים אחרות, אם לנסח את הדברים בשפה פסיכואנליטית, את מעריכה אותם ומתייאשת מהם לפי ערכי האני העליון (או המצפון) שלך ולא לפי עקרון המציאות. משל למה הדבר דומה? שאנו מזמינים בעל מלאכה מסוים לשעה מסוימת והוא תמיד מאחר במידה רבה פעם אחר פעם. אם נמשיך לצפות שיגיע בזמן כי "צריך" להגיע בזמן, נכונו לנו אכזבות רבות ולעומת זאת, אם נקבע לעצמנו איזה טווח זמנים ריאלי, על סמך מידת האיחורים שלו בפעמים קודמות, נתאכזב פחות. במילים אחרות, אל לך לצפות שהזולת יעמוד בציפיות שלך מעצמך. מדובר בשני ערוצים מקבילים. את נוהגת כך והם נוהגים אחרת. בפועל, גם אם את צודקת והוגנת, עלייך להנמיך במידה ניכרת את ציפיותייך מהזולת ולהתאימו למה שהמציאות לימדה אותך ולא לפי מה שהסטנדרטים האישיים שלך אומרי לך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

21/06/2012 | 16:52 | מאת: אני

לא לצפות מאנשים לשום דבר כי בעצם המציאות לימדה אותי שאין לסמוך עליהם אפילו אם הם נראים אמינים ומבטיחים. ואם כך איך אחיה במציאות הזו? אני חייבת ורוצה עבודה והכנסה יציבה ומתכוונת להלחם על כך.

11/06/2012 | 20:08 | מאת: אלון

דיסוציאציה קלה .מה הוא הטיפול הכי יעיל לריפוי

11/06/2012 | 20:43 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אלון, לא ניתן לענות על השאלה בניסוחה הנוכחי במסגרת פורום, בלי קבלת ההקשר שבו מתרחשת התופעה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

31/05/2012 | 01:55 | מאת: אריאל2

שלום רב. אני בן 16.5. מבחינה חיצונית אני חושב שאני נראה בסדר. וגם יש לי כמה חברים (בסביבות 6-7 חברים קרובים.. בשבילי זה הרבה). עד השנה הייתי במצב מאוד גרוע. היו לי בקושי 2-3 חברים ונכנסתי לדיכאון פעמים רבות. חשבתי מחשבות אובדניות... אפילו להתאבד. אבל יצאתי מזה. בתחילת השנה הייתי אצל פסיכולוגית, אבל היא לא עזרה לי. אני לא בטוח שהשינוי שעברתי בזמן האחרון נעשה בגלל שאני באמת השתנתי, כי אני לא מרגיש ככה. אני חושב שבנסיבות המקרים ועם הרבה מזל הצלחתי פחות או יותר להיכנס לקבוצה של חברים שטוב לי איתה. אבל גם כשנדמה שהבעיות נגמרות... מסתבר שהן בכלל לא. החרדות שלי נשארו. אני לא מבין מאין הן נובעות ולמה הן שם, אבל כשאני עם חברים אני מרגיש כמו בלוקים שחוסמים אותי מכל הכיוונים - אני לא יכול להיות מי שאני. קשה לי לזמזם שירים או לשיר סתם איזה שיר ליד חברים, אני מרגיש נבוך. גם לדבר ולהגיד "אחי" ו"גבר" לא מרגיש לי טבעי... כל משפט שיוצא לי מהפה עובר בדרך כלל עיבוד בראש אם להגיד או לא. אני חושב יותר מדי - על כל דבר. לתת "כיף" לחבר או להתקשר למישהו נראה לי כמו בעיה מתמטית מורכבת. והקטע שאני יודע איך אנשים רואים אותי: הם רואים אותי כבן אדם סגור ומשעמם.. קשה להתחבר לאיש כזה. יש לי כמה נושאים שמאפיינים אותי וככה מקטלגים אותי. אנשים חושבים שאני בן אדם מעניין, יש לי דעות פוליטיות, אני מתעניין באקטואליה ויש לי נושאי שיחה. אבל הכל יבש. חסר טעם. בלי צחוקים. ה"מחסומים" הללו מרתיעים אותם. אני לא בטוח שאנשים רחוקים שמים לב שהם קיימים בכלל.. אבל כשנמצאים בחבר'ה וכולם שרים, או משחקים או צוחקים, אני תמיד מרגיש בצד. ונמאס לי.. החיים קצרים ואני רוצה להפטר מהמחסומים. אני רוצה להרגיש כמו כולם. עברתי את השלב של למצוא את החבר'ה... עכשיו רק להטמע ולהשתלב... הסגירות הזאת באה לידי ביטוי גם במשפחה. אני מתבייש 'לשיר' מול אמא, אבא ואח שלי. לשיר שיר זאת דוגמא. אבל לא יודע למה - זה מביך אותי. היחידה שאני מרגיש איתה בנוח היא אחותי הקטנה. בת 10, ואני חופשי איתה. היא היחידה שכשאני נמצא איתה אני מרגיש נטורל אני. בלי שום מחסומים ומסכות. כי אני יודע שהיא לא תבקר אותי, ואין לי מה להפסיד. השאלה איך אני מתחיל להרגיש ככה גם עם אנשים אחרים. כי כל מה שאני אומר לעצמי בראש, שעכשיו אני מתגבר על המחסום הדפוק הזה, זה אף פעם לא עובד. לפעמים אני אומר לעצמי בראש: בחיאת, מאות אנשים מתי בסוריה כל יום, אלפי אנשים נטבחים באפריקה בכל שעה, ואתה לא יכול לצחוק עם החבר'ה ולהרגיש חופשי? מה כבר יקרה?? אבל זה לא עובד. כל פעם שמגיע הרגע, צפים המחשבות. הבגרות במתמטיקה לא מפחידה אותי. ללכת בחורשה במשך הלילה זה לא מפחיד אותי. אבל הקטעים האלה, עם החברים - זה מה שתוקע אותי. שחוסם אותי. בדרך כלל אני לא אוהב להפתח ככה.. ואם באמת נכנסתי לפורום הזה, אני מאמין שזה חשוב לי. אני חייב עזרה. לא מוכן להחשף וללכת לפסיכיאטר.. ההורים שלי השקיעו ושילמו עליי מספיק.. אם יש כאן אנשים טובים שרוצים לעזור לי לשפר את החיים שלי.. אני אודה על כל מילה. למרות שזה נשמע כמו בעיה קטנה, זה משפיע על כל אורח החיים שלי ומהרגע שאני קם בבוקר עד הרגע שאני הולך לישון.

31/05/2012 | 14:44 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אריאל, קראתי את פנייתך בעיון רב והיא נגעה לליבי עד מאוד. תוך כדי הקריאה חשבתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי מבקש מחבריך לתאר אותך. אני סבור הם היו מציגים אותך באור חיובי הרבה יותר מאשר אתה מציג את עצמך, וזאת למרות, ואולי בגלל, שאתה לא משתמש בביטויים כמו "אחי" או "גבר". ראשית, גיל ההתבגרות שאתה נמצא בו הוא גיל סוער ביותר, למעשה הכי סוער לכל אורך טווח החיים. אין לי ספק שגם אם לא תעשה כעת שום שינוי יזום בהתנהגותך ובאישיותך, תתפתח להיות בחור בעל יותר ביטחון עצמי ובעל דימוי עצמי גבוה יותר. האם תהייה "אחד מהחבר'ה"? לא בטוח ואולי גם לא בטוח שכדאי לך. אני גם ממליץ לך בחום לא להתאמץ להשתנות בכיוון זה. אינני יודע אם צפית בתכנית הראשונה של "היפה והחנון", אך הקשיים שאתה מתאר מזכירים במידה רבה את קשייהם של המשתתפים, אם כי אינך מתמקד עדיין בקשרים עם המין השני. פנייתך תפסה אותי בדיוק בסיום הכתיבה של מאמר בנושא, שכאילו מיועד לך: http://www.giditherapy.co.il/?p=859 ואתה מוזמן להיות הקורא הראשון (-: כמו שתראה, ניתן לשנות את ההתנהגות ואת האישיות עד גבול מסוים, ובמקרה של נער מתבגר כמוך, חלק משינוי יקרה, גם אם לא תעשה שום דבר יזום (אם אתה רוצה לזרז את התהליך, באמת מומלץ לך לפנות לטיפול, וגם כדי להקל על עצמך ע"י שיתוף אדם מנוסה, שילווה אותך בתהליך). ואולם, אם אתה שואף להיות "כמו כולם" ולהפוך את עורך לגמרי, צפויים לך תסכולים ותאבד את אישיותך היחידה והמיוחדת לשווא ובאופן בלתי מוצדק ובלתי כדאי לחלוטין. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

04/06/2012 | 23:29 | מאת: אריאל

מכל הפורומים שכתבתי בהם אתה היחידי שענית לי. המילים שלך הם כמו זהב בשבילי. תודה. בכל מקרה אני די פוחד ללכת לפסיכולוג. כמו שכבר אמרתי, ניסיתי את זה וזה לא עזר. השינוי לטובה קרה בלי פסיכולוגים. קשה לי להאמין שמישהו שאני בקושי מכיר (לא מזלזל במקצוע חס וחלילה ;-)) יעזור לי לשנות את החיים שלי. אני מבין שהפסיכולוגים יכולים לתת נקודת מבט אחרת אבל ניסיתי וזה לא עבד. היפה והחנון זאת סדרה נחמדה אבל אני חושב שאני במצב יותר טוב. לא הייתי מגדיר את עצמי חנון או מישהו שדומה לאלה שמופיעים שם. בקשר לבנות זאת בעיה בפני עצמה.. הכרתי מישהי שרציתי להיות איתה לפני כמה חודשים אבל אני פוחד. אני לא שלם עם עצמי ולא בטוח בעצמי. לא יודע בכלל איך לנהל קשר כזה.. ואני לא יודע איך להראות למישהי שאני רוצה להיות איתה. אני לא מאמין ואני גם לא רוצה להשתנות לגמרי. יש לי הרבה ביקורת כלפי עצמי והרבה דברים שאני רוצה לשנות (גם דברים שאני מודע להם ויכול לשנות בעצמי). הבעיה עם הדברים הקטנים שמונעים ממני ליצור קשר אמיתי עם חברים ועם בנות. ביטחון עצמי זאת מילה גדולה בגלל שמצד אחד אני מאמין שיש לי ביטחון עצמי, אבל רק בנושאים מסוימים.. כל מה שקשור לביטחון לגבי מראה/וקשרים בין חברים אני במצב שצריך לשפר.. ולגבי מה שכתבת בהתחלה. המשפט הזה כל הזמן עובר לי בראש... מה חברים שלי היום אומרים עליי? האמת שאני חושב דברים חיוביים.. אבל רובם יגידו שאני סגור. לא רוצה להיות סגור

29/05/2012 | 19:38 | מאת: שואלת

שלום גידי, קראתי בעניין את תשובתך האחרונה בעניין דימוי עצמי נמוך. בין דבריך, צדה במיוחד את עיני השורה הבאה: "מעבר לטיפול הפסיכולוגי בדימוי עצמי נמוך, הוכח במחקרים שכל למידה מכל סוג שהוא מעלה את הדימוי העצמי". השאלה היא, האם זה עשוי להיות כיוון מתאים גם במקרה כמו שלי, שבו הערך העצמי מושתת בעיקר על הישגים אקדמאיים. אמנם סיימתי תואר שני, אבל בגיל מאוחר יחסית (30+), במסלול לא מחקרי, ובתחום שאינו נחשב בעיני בכלל. הדימוי העצמי שלי כיום אולי גבוה יותר משהיה כאשר היה בידי רק תואר ראשון, אבל אני עדיין מרגישה אפסה ממש לעומת אחרים בני גילי שכבר סיימו את לימודי הדוקטורט. אני מרגישה פשוט בטלנית רק משום שלא למדתי כלום השנה, במקום לעבוד במשרה מלאה... אז... האם הפתרון יהיה ללמוד עד משהו, כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי? או אולי עלי ללמוד להסתפק בדברים החלקיים שכן השגתי?

30/05/2012 | 02:46 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום שואלת, לפי תיאורך הקצר, את מבטלת את הערך של הישגייך, כנראה על רקע דימוי עצמי נמוך. אם אינך נמצאת בטיפול פסיכולוגי, הייתי מציע לך לפנות לטיפול ובמידה ואת כן נמצאת בו, הייתי מוסיף לו ממד קוגניטיבי תוך התמקדות בסגנון הייחוס שלך. במילים אחרות, לשים לב לנטייה שלך להפחית בערך וכנראה, בד בבד, להאדיר את הזולת (למשל, ההשוואה לאלה שסיימו דוקטורט בגילך). למידה תמיד יכולה להועיל כמרכיב נוסף, ללא קשר לחומר הנלמד באופן פורמאלי. למשל, לאחרונה השתתפתי בקורס לבניית אתרים כדי לתחזק את האתר שלי בעצמי. מעבר לרכישת מיומנות בתחום עצמו, שמתי לב לצורת ההוראה של המרצה, אימצתי חלק מטכניקות ההוראה שלו, כתוצאה מכך השתפרתי בהוראה, הדבר נתן לי הרגשה טובה וכו'. אם הייתה לי נטייה לבטל את עצמי, הייתי משווה את עצמי למשתתפים האחרים שרמתם בשימוש במחשבים גבוהה משלי, שכן הם מתכוונים לבנות אתרים לאנשים אחרים (כפי שאת נוהגת בהשוואתך לאנשים שהשיגו דוקטורט בגילך). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

31/05/2012 | 14:50 | מאת: קוראת

25/05/2012 | 22:55 | מאת: קובי

שלום, אני בבעיה קשה. אנירוצה לדעת איך להפסיק להיות כ"כ פרפקציוניסט לגבי המראה שלי- אם אני מסתכל מקרוב על הפנים ורואה את הפצעון או סימן הכי קטן אני נלחץ ממש וחושב על זה כל היום. התחלתי טיפול בצירלקס לפני שבועיים. איך להגיע למצב שפחות אכפת לי מהמראה שלי ולהרשות לעצמי לחיות באופן טבעי?? תודה

26/05/2012 | 17:36 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום קובי, לפי תיאוריך, אתה סובל מהפרעת גוף דיסמורפית body dysmporphic disorder שאכן מופיעה יותר אצל פרפקציוניסטים. בהפרעה זו האדם סובל מדאגנות אובססיבית מוגזמת מאוד מפגם יחסית קל (ולפעמים כלל לא קיים פגם) בגוף ולמעשה, רבים מהפונים לניתוחים קוסמטיים סובלים מהפרעה זו ואינה מודעים לכך (במיוחד בקרב אלה החוזרים לתיקון על גבי תיקון על גבי תיקון, ללא הצדקה אובייקטיבית). ציפרלקס אכן יכול לעזור בהפחתת החרדה/דאגנות אך כדי שהטיפול התרופתי ישתלט על ההפרעה לחלוטין דרוש מינון גבוה מאוד שבדרך כלל אינו מצדיק את תופעות הלוואי. הטיפול הפסיכולוגי המומלץ להפרעת גוף דיסמורפית דומה לזה המומלץ בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) והוא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (תוכל להתרשם מטיפול זה בספר "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת "מודן"), אך מניסיוני התוצאות מוגבלות. ברוב המקרים מדובר בדימוי עצמי נמוך המושלך על הפגם הגופני הקטן. במילים אחרות, עד כמה שההפרעה מטרידה נוח יותר לאדם לומר לעצמו שאם רק ייעלם הפגם הספציפי ירווח לו (ולכן יש הצלחה גדולה כל כך לניתוחים הקוסמטיים) במקום להתמודד עם הדימוי העצמי בכללותו ועם תחושות של חוסר ערך בכלל. מעבר לטיפול הפסיכולוגי בדימוי עצמי נמוך, הוכח במחקרים שכל למידה מכל סוג שהוא מעלה את הדימוי העצמי (קורס העשרה, למידה לתואר, למידה פורמאלית ובלתי פורמאלית). גישה נוספת שיש לי ניסיון טוב איתה היא גישת ההתכוונות הפאראדוקסאלית. יש מצבים כמו אימפוטנציה, קושי להירדם וגם אובססיות כמו זו שאתה מתאר, שבהם המלחמה נגד ההפרעה מגבירה אותה. למשל, ברור לכל שמאמצים לנסות להרדם רק ירחיקו את השינה. לפי גישה זו, מומלץ שתקדיש 15 דקות פעמיים ביום בשעות קבועות להתבוננות מעמיקה בפצע שלך במראה וחקירתו מכל כיוון אפשרי. הרעיון הוא שבמקום שהמחשבה המטרידה תתקוף אותך משום מקום, כפי שבוודאי קורה, אתה זה שתשלוט במחשבה לא בניסיון להפחית אותה אלא בכך שאתה תקבע את רמתה בכך שדווקא תגביר אותה. הדבר מעביר שליטה לידיך ובאופן תיאורטי לפחות, אם תתמיד בכך, ההפרעה אמורה להיעלם. מעבר לכך, רוב הסיכויים שמדובר בהפרעה כללית יותר שיש לטפל בה בכללותה בטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/05/2012 | 23:40 | מאת: מיכאל

שלום מה ההבדל בין ציפרלקס ופריזמה?

18/05/2012 | 00:01 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום מיכאל, שתי התרופות נמנות על משפחת ה-SSRI, המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח ומפחיתות דיכאון, חרדה והפרעות כפייתיות (OCD). פריזמה היא השם המסחרי של פלואוקסטין הידועה כפרוזאק, התרופה הראשונה מדור ה-SSRI ואשר הוכנסה לשימוש בשנות ה-80. ציפרלקס היא התרופה החדשה ביותר בקבוצה זו, מיועדת לאותן מטרות אך נחשבת יותר "עדינה" משום שתופעות הלוואי שלה פחותות והיא יעילה באותה מידה. בשימוש בטווח ארוך ובדיכאון כרוני יש פסיכיאטרים שמעדיפים את הפרימזה, אף שמחקרים מצביעים בעקביות שציפרלקס היא היעילה ביותר ונמצאת בשימוש הרחב ביותר. כמו כן, ניתן לראות תוצאות ראשוניות של ציפרלקס תוך זמן קצר יותר מאשר של פלואוקסטין (4-6 שבועות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/05/2012 | 19:32 | מאת: מישהיא

שלום ד"ר אני הכרתי בחור שאנחנו יוצאים ביחד מאוד חכם ואנטלגנט בעל תפקיד מאוד רציני .לאחרונה הוא מאוד לחץ בעבודה והוא מרגיש איי שליטה במצב שלו כתוצאה מזה התחילה להופיע אצלו חרדה.אבל הדבר היותר מוזר מרוב שהוא בלחץ התחיל להאמין לכל מילה שאומרים לו התחיל לפתיח סיטואציות פגישה שתתקיים אצלו אם היא לא תלך כפי שהוא רוצה אך היא יריב עם אנשי העסקים ומה יגיד להם כמובן שהדברים האלה לא קוראים והוא יודע שהוא במצב לחץ נוראי אבל הגרוע ביותר הוא התחיל להאמין בשדים חבר שלו ספר לו על ספר והוא מאוד מפחד ממנו שהשדיים האלה יכנסו לו לחיים והוא יודע שזה דבר מאוד הזוי ושאין דברים כאלה ..רציתי רק לדעת ממה נגרמים דברים כאלה ומה הטיפול היעיל ..תודה

08/05/2012 | 21:01 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום מישהיא, ברור שהחבר שלך נמצא בחרדה, אם כי הפחד משדים מעורר את השאלה האם הוא סובל רק מחרדה. חרדה יכולה להופיע בנוסף להפרעות נפשיות אחרות. לא ניתן לדעת במה מדובר מתיאורייך, בוודאי שלא את הגורמים. כל מקרה צריך להיבדק לגופו. הסיבות לאותו מצב שונות מאדם לאדם. על כל פנים, הסיבות פחות חשובות ורצוי מאוד שחברך יפנה לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש ויקבל את העזרה לה הוא זקוק. יש כיום מגוון אמצעים יעילים לטפל בכך תוך זמן קצר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/05/2012 | 23:13 | מאת: רונה

שלום למטפלי הפורום. שמי רונה, אני בת 26 לומדת לתואר שני בייעוץ חינוכי כרגע. סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ואני מתחברת מאוד לטיפול הקוגניטיבי. אני מתקשה לצאת לעצמאות כלכלית-נפשית מביתו של אבי (נשוי בשנית, יש לו בן צעיר מאוד (3) עימו יש לי קשר הדוק ויומיומי טיפולי), מרגישה שאני שמה את חיי על "hold" - כשמקדישה את מירב זמני וכוחותיי בטיפול בילד ( אבי ואימו של הילד עסוקים בעבודה והטיפול המיטבי מוענק לו על-ידי בלבד, הם גם מסתמכים עלי ומבחינה רגשית הילד קשור אלי ואני חוף המבטחים שלו). היחסים בין הוריו טעונים לעתים ואני מסוגלת להכיל אותו ולהיות שם עבורו תמיד. במקביל, איני מרבה לצאת, לפגוש חברות - כל מה שאני רוצה לעשות זה להיות עם הילד. כואב לי מאוד בימים שאני בלעדיו כיוון שאני יודעת שהטיפול בו אינו מיטבי תמיד(משחק בטלפון/מחשב ואילו לא הולך לחוג, גינה, אופניים...). אני יודעת שאיני אימו, והיום גם לא הייתי רוצה להיות, אך מאידך, אני מאוד מתקשה להתנתק - גם מבחינה כלכלית ואת הבדידות שלי (אין לי בן זוג, זו גם בעיה קשה ואובדן תקווה..)אני פותרת אצל הילד ואצל משפחתי. בנוסף, אובחנתי בדיכאון בשנים הקודמות ואני מטופלת בכדורים ממשפחת SNRI האם ידוע לכם על מטפל באזור המרכז (גבעתיים, ר"ג, ק.אונו..)אשר יש לו ניסיון בתחום ויאות להתגמש ולאפשר לי פגישות עימו מחיר מוזל? אני מרגישה שאני חייבת סיוע חיצוני, המנותק מהכל כי בשנים האחרונות אני מרגישה קהות חושית (לא מצליחה לבכות ממש), הכל חלול כזה, אדישות וחיים בהשהייה.. אני חוששת להתעורר עוד כמה שנים ולשאול את עצמי איפה הייתי ולמה לא השקעתי בעצמי... וכמובן מהצד השני הלב לא נותן לי להפחית את הטיפול בילד. תודה רבה והמשך שבוע נעים.

08/05/2012 | 00:46 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רונה, תודה על הפנייה הכנה והמרגשת. קראתי פעמיים את המשפט על "חוף המבטחים", משום שלא היה לי ברור אם כתבת שאת חוף המבטחים של הילד או הוא חוף המבטחים שלך (ייתכן ששתי ההבנות נכונות). על כל פנים, אני מברך אותך על החלטתך לפנות לטיפול ומשוכנע כי תפיקי ממנו תועלת. אין באפשרותי להמליץ על מטפל מסוים בשוק הפרטי מטעמי איסור פרסום בפורום, אך בהחלט אוכל להפנות את תשומת ליבך לשתי אפשרויות של טיפול מוזל: (א) בביטוח המשלים של קופת החולים שלך (מומלץ במיוחד אם את מבוטחת במכבי זהב) ו-(ב) במידה ואת לומדת באוניברסיטת ת"א או באוניברסיטת בר-אילן, שירותי הייעוץ הפסיכולוגי לסטודנט הן בהחלט מסגרות ברמה מקצועית טובה מאוד. לאור החיבור שאת חשה לטיפול בגישה התנהגותית-קוגניטיבית, הנה קישור לאלפון החברים באגודה לטיפול זה: http://www.itacbt.co.il/74049/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%9D תיאורטית לפחות, טיפול זה אמור להיות מוגבל בזמן. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שנית - טיפול במסגרת האוניברסיטאות לרוב מבוצע ע"י מטפלים שהם סטודנטים לתואר שני (הייתי בטיפול של 3 חודשים שם בשנה שעברה והמטפל היה מקסים - אך יחד עם זאת הרגשתי כי אני זקוקה למטפל מבוגר יותר בגילו ובניסיון האישי). בנוסף, נכון לעכשיו קיים עומס רב מאד של פניות והם מתקשים לקבל מטופלים חדשים. יש לי ביטוח שיא של מאוחדת, אך ההיצע מוגבל מאוד וגם כרוך בבירוקרטיה רבה (פסיכולוג ממיין, פנייה למטפלים ועוד) ושוב גם כאן - איני בטוחה איזה מטפל אקבל. אני בהתלבטות קשה שכן אני מתקשה לשרוד מבחינה כלכלית (כמו כל הסטודנטים...) - ויחד עם זאת איני רוצה להתפשר על מטפל (והתנסיתי כבר בשני מטפלים בעבר איתם לא חשתי התקדמות / תהליך וכו'). לצערי / לשמחתי למדתי פסיכולוגיה באוני' ת"א ויצא לי להכיר מרצים מדהימים שאני בטוחה שהייתי נתרמת מהם מאוד בטיפול - אך לא אוכל לעמוד בעלות זו לטווח ארוך (של יותר מחודשיים נניח). אני יודעת שהדילמה שלי מורכבת מאד, ויחד עם זאת - בתור מטפל חיצוני ו"נקי" - מה היית ממליץ? האם "להיהרג" מבחינה כלכלית (כמובן שזה יגרור המון קשיים עם ההורים שלי) בכדי להשיג טיפול משמעותי או שמא אוכל לעשות זאת גם אצל מטפלים אחרים? האם אוכל ליצור עימך קשר פרטי לטובת המלצות על מטפלים מוזלים יותר? בנוסף, והתנצלותי על ה"חפירות" - הכי מפריע לי כרגע זה שאני מאוד אדישה ולא מחוברת רגשית לכלום, הכל אצלי חלול - גם העצב וגם השמחה... נעשיתי מאוד אפאטית לאנשים ולחיים שלי בכלל... לכן אני גם שואפת להפסיק בהדרגה כמובן את לקיחת נוגדי הדיכאון... שוב תודה לך על ההקשבה - ואני משערת שאתה אכן צודק - הילד הוא גם חוף המבטחים שלי, ללא ספק. המקום שלי רק לאהוב ולהיות נאהבת...ללא תנאים... :) בהערכה, רונה

13/04/2012 | 00:34 | מאת: שינקו

אני בגיל 51 יש לי הרגל מאוד מציק ומעצבן אני נושך את האצבעות בין החיבורים של האצבעות מאחורה באגודל וזה שלידו אייך מתפטרים מהרגל כזה.אשמח לשמוע תודה רבה

13/04/2012 | 15:17 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום שינקו, ההרגל הזה דומה מאוד לכסיסת ציפורניים (אנא ראה תשובה בנושא) והטיפול המתאים הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) עם דגש על למידת טכניקות של שליטה עצמית. הסימפטום עצמי הוא סימפטום כפייתי והשאלה היא אם זהו הביטוי היחיד של אי שקט או שמא הוא חלק ממערכת רחבה יותר של סטרס ואז מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי כללי יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/04/2012 | 09:31 | מאת: אירית

לדר גידי שלום יש לי ילדה בת 8 שקוססת ציפורניים עד שהעור צתחת לציפורן חשוף וכואב -איך אני גורמת לה להפסיק לקסוס תודה

08/04/2012 | 14:45 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אירית, כסיסת ציפורניים הוא הרגל כפייתי שקשה מאוד להיגמל ממנו, אך היתרון הוא שבתך עדיין מאוד צעירה ולכן סיכויי הגמילה טובים. המלצתי לפנות למטפל התנהגותי-קוגניטיבי המתמחה בטיפול בילדים. טיפול זה כולל הדרכת הורים. להלן קישור לאלפון המטפלם בגישה זו באזורי הארץ השונים: http://www.itacbt.co.il/74049/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D בטלפונים למטפלים באזור מגוריכם יש לוודא שלמטפל יש ניסיון בעבודה עם ילדים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/04/2012 | 22:16 | מאת: רון

אני פעם חשבתי שיהיה טוב להיות פרפקציוניסט ולשאוף להכי טוב, וזה נהיה טבוע בי. אני יודע שלהיות פרפקציוניסט זה לא טוב, לכן רציתי לשאול שאם לא לשאוף להכי טוב אז למה לשאוף?

08/04/2012 | 00:41 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רון, יש אמנם חוקרים וקלינאים הסבורים שכל פרפקציוניזם הוא לא טוב, אך בכל זאת מקובל להבחין בין פרפקציוניזם אדפטיבי ופרפקציוניזם לא אדפטיבי, במילים אחרות, פרפקציוניזם חיובי שעוזר להסתגלות ופרפקציוניזם מוגזם שמקשה על ההסתגלות. יש בהחלט מקום לשאוף ל"הכי טוב", כדבריך, אך השאלה היא עד כמה ומה ההשלכות של השאיפה למושלמות על הביצועים, על ההרגשה שלך ומעל לכל, האם היא מקדמת או תוקעת אותך. ניקח לדוגמא עבודה סמינריונית באוניברסיטה וסטודנט השואף למושלמות. כמובן שהמטרה ראויה. ואולם, אם בגלל השאיפה למושלמות הסטודנט דוחה ודוחה את כתיבת העבודה משום שהשאיפות הגבוהות משתקות אותו, או אם הוא כותב עוד ועוד גרסאות של העבודה, מתקן אותה ללא הרף, מבקש עוד ועוד דחיות, אינו מצליח לקבל את התואר בגלל שלא הגיש עדיין את העבודה ה"מושלמת", מדובר לכל הדעות בפרפקציוניזם לא אדפטיבי. כל עוד השאיפה למושלמות משפרת את הביצועים ואינה פוגעת בבריאות הנפשית אין כל סיבה להתפשר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/04/2012 | 11:38 | מאת: סיגל ציפורי

רון היקר, מהדברים שלך עולה שבעיניך פרפקציוניזם הוא שאיפה לטוב. ובכן... לא בדיוק. פרפקציוניזם הוא שאיפה לשלמות. הפרפקציוניסט מסתכל על העולם ומחפש מה לא מושלם, כביכול כדי לשנות אותו ולהפכו למושלם. יש שתי בעיות עיקריות עם הגישה הזאת: 1. כמו שציין ד"ר רובינשטיין, המסע אל השלמות הוא אינסופי (כי אין באמת דבר כזה "מושלם". המושלם שלי הוא לא המושלם שלך), ולכן המסע אל השלמות יכול למנוע סיום של פעולה או אפילו לגרום לנו לא להתחיל בביצוע בכלל. 2. כשאדם רואה רק מה חסר ומה צריך לשפר- הוא מחמיץ את מה שכן טוב ומה שכן עובד. הוא רואה את ה 2% החסרים בכל דבר במקום להינות מ 98% שנמצאים שם ורק מחכים שיתן להם קצת תשומת לב :-) אדם שעסוק במה חסר, הוא אדם פחות מאושר. *** לימדו אותנו שכדי להשתפר צריך לראות מה לא טוב ולנסות לשפר אותו, אלא שלמעשה ההיפך הוא הנכון! כדי להשתפר ולהיות בהתפתחות מתמדת, עלינו לאמן את עצמינו לראות את הטוב, לעודד את עצמינו על מה שכבר השגנו. זה נותן לנו את הכוח להמשיך ולשפר, וכך הטוב מתעצם. מה שהתודעה שלנו נמצאת בתשומת לב אליו- גדל. זה חוק טבע. וזו בחירה חופשית שלנו איפה להתמקד. ב"יש" או ב"אין". ולכן אם אתה שואף לטוב- התמקד בו (ולא במה שלא טוב), ותראה שהטוב רק יהיה טוב יותר, וימשוך אחריו עוד טוב, בלי מאמץ, בלי ביקורת עצמית או ביקורת על אחרים. זה עובד. ממש כמו קסם. נסה ותהנה :-)

03/04/2012 | 22:24 | מאת: תמר

שלום, בכול תקופה בחיי מאז גיל 15 -אני נתקעת על דברים למשל-אם אהבתי איזה מורה פתאם בתקופה אחרונה אני חושבת עליה, או למשל היה איזה בחור שהייתי בטוחה שהוא הזיווג שלי אז במשך חודש שלם חשבתי עליו , יש לציין שלאחר זמן המחשבות נעלמות מעצמם.אבל כשזה קורא זה מטריד אותי מאד. אני בת 28 - האם זה ocd ,בתקופה האחרונה אני חושבת שוב על אותה מורה.. מה זה המחשבות האלו לה הן נתקעות אצלי בראש?

03/04/2012 | 22:39 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום תמר, התופעות שאת מתארת אינן מהוות בפני עצמן כל הפרעה נפשית, בוודאי שלא OCD. הן גם לא נדירות. יחד עם זאת, רק את יכולה לומר אם הן מקור למצוקה (לפי הכותרת, אני משער שכן) וכל מצוקה ראויה להתייחסות וטיפול, בין אם היא שכיחה ובין אם היא נדירה, בין אם היא מוגדרת כהפרעה ובין אם לאו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

03/04/2012 | 23:03 | מאת: תמר

אוקי , אבל זה מציק לי..נכון מחשבות לא עושות שום דבר אבל מה פתאם אני חושבת על מורה שלימדה אותי לפני 10 שנים פלוס..ולמה אני חושבת על בחור מסוים ואח"כ יורדת מזה.. ובנוסף לפעמים המחשבות לא נותנות לי להרדם בלילה. דברתי עם פסיכולוג לתקופה של כשנה- והוא טען שכנראה זה משהו אובססיבי.

29/03/2012 | 20:33 | מאת: סער

שלומות :-) אני רווק בן כמעט 40, מצליח עד היום באופן די סידרתי לחפש ולמצוא, לכאורה, פגמים חיצוניים שיגרמו לי אי נוחות בכל בת זוג פוטנציאלית. למרות שהכל לכאורה אמור להיות ברור והגיוני ואין דבר כזה מושלמות והצחשבות האלה נראות לי כל כך לא במקום - מתקשה מאוד לנטרל אותןואת החיפוש המתמיד של "לפסול" תוך ניסיון מנגד לפתח ולהנות מהצדדים החיוביים מאוד של קשר. זה מייגע, צוריד אנרגיות, משפיע כמובן על המצב רוח, חשק מיני וכולי.. אשמח אולי להפנייה על מעט יותר מידע בנושא וגם לכיווני טיפול ראויים, מוטב מאוחר מאשר אף פעם כנראה :-)

30/03/2012 | 13:30 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום סער, אחד מסוגי הפרפקציוניזם הוא אכן כזה המופנה כלפי הזולת: http://www.giditherapy.co.il/?p=601 כלומר, דרישה מהזולת להיות מושלם, לפעמים לעמוד בסטנדרטים שאנו דורשים מעצמנו ולפעמים בסטנדרטים גבוהים מאוד של אופי, יופי או שניהם. מאחורי הדרישה הזו לשלמות הן מעצמי והן מהזולת עומדת לרוב נוקשות וחוסר השלמה עם הנחיתות של עצמנו. כילדים, אנו נחותים בהכרח בהשוואה למבוגרים באופן מאוד ברור, אך גם כמבוגרים יש אנשים בהם אנו תלויים. זוגיות היא אחד המצבים המובהקים שבהם רווחתנו תלויה ברצונו הטוב של אדם אחר. במקרים "תקינים" ההדדיות, כלומר, העובדה שאותו אדם גם תלוי בנו, אמורה לאזן את תלותנו בו, אך יש אנשים ומצבים שבהם מתעוררת חרדת נטישה נוכח תלות קיצונית זו. למעשה, בכל קשר טמונה חרדת נטישה מסוימת משום שאין כל "תעודת ביטוח" שהקשר יימשך לנצח. מי שאינו יכול לשאת רמה מסוימת של חרדת נטישה ודורש, במודע או שלא במודע, שהכל יהיה כל הזמן תחת שליטתו, יתקשה מאוד להתחיל קשר זוגי ובוודאי שלשמור עליו לאורך ימים. אחד המנגנונים הקלים יותר להימלט מקשר כזה הוא למצוא פגמים בזולת במקום להסתכל אל הילד המפוחד שבתוכי. הטיפול במקרים אלה יכול להיערך בשתי גישות מרכזיות או שילוב שלהן: (א) הגישה הפסיכודינאמית שהיא הפיתוח המודרני של הגישה הפסיכואנליטית האורתודוכסית - ובה ייערך ניסיון מעמיק יותר להביט באומץ אל פחדיו של אותו ילד הפוחד מנטישה ו-(ב) טיפול התנהגותי קוגניטיבי, אשר במקרה של פרפקציוניזם יהיה מכוון לערעור אמונות מוטעות האופייניות לפרפקציוניסט (המרכזית שבהן "או הכול או לא כלום"). על הגישות השונות תוכל לקרוא מעט יותר בקישור הבא: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 נראה לי שדווקא במקרה שלך פנייה לטיפול תהייה פריצת דרך רצינית ועצם ההכרה בהזדקקות לטיפול תהווה שינוי משמעותי מאוד בפני עצמו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

אני מצד אחד מבין את עניין הצורך להסתכל לתוך עצמי ו"להתמודד" עם הפחדים שבהחלט יש מ"איך הדברים יהיו בעתיד" וגם אולי קצת מהפגיעה באינדיווידואליזם שכל כך התרגלתי אליו והוא מקום מפלט מאוד נוח לי מסתבר (לא רע לי בלבד, בטח יש אחרים שכן מאוד לא נעים להם שם). למרות סוג של הבנות הניסיון העצמי להתמודד לא כל כך צולח וה"בריחה" לחפש ולפסול מאוד גדולה ומעיקה כרגע.. בהחלט פונה לטיפול בנושא, תודה לך :-)

27/03/2012 | 09:23 | מאת: נינה

שלום ;אני בת 41 נשואה ואמא ל3 (7 6 4)ב6 השנים האחרונות אני מגדלת את ילדיי ;נשאבתי לטיפול בהם .ניסיתי להעניק אהבה וחום שלא קבלתי,אני אוהבת אותם וגאה בהם. בשנתיים האחרונות אני מסתובבת בתחושה שהלכתי לאיבוד ושאני לא מוצאת את עצמי(במציאות החדשה)בעולם הזה אני מחפשת עבודה מחוץ לבית אבל פתאום יש את התחושה שאני זקנה. אני מחפשת עבודה בתחום שאני אוהבת (אין לי חשק להיות עצמאית)ואין אף דלת שנפתחת למרות שאני מוכנה להתפשר אבדתי את דרכי בעולם

27/03/2012 | 13:29 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום נינה, הנושא של קריירה שנייה בגיל ארבעים הוא אחד הנושאים החמים בייעוץ והכוון תעסוקתי ובמחקר. לא תמיד הקריירה השנייה באה אחרי הקריירה הראשונה ולא תמיד מדובר בהחלפת מקצוע, אלא לעיתים קרובות, בעיקר אצל נשים, "הקריירה הראשונה" היא אימהות ושאר החובות המסורתיים של האישה לבית וגיל ארבעים הוא דווקא הגיל האידיאלי לצאת לעולם. המלצתי המאוד מעשית לך היא לפנות לייעוץ במכון העוסק בהכוונה תעסוקתית, אשר גם יעביר אותך מבחני אישיות רבים וריאיון מעמיק, גם ייתן לך תשובה למה את מתאימה מבחינת כישורייך, גם ייקח את העדפותייך האישיות בחשבון וגם יענה לך על השאלה איזה מקצועות פתוחים בפנייך גם בגילך (בהחלט יש התייחסות למצב השוק). ייעוץ כזה במכון פרטי הוא לרוב יקר, אך אם לא מקבלים אותך למקומות עבודה, זכותך לפנות ללשכת התעסוקה (אם את אקדמאית, יש לשכה מיוחדת לאקדמאים) ושם, אם לא מוצאים לך עבודה תוך זמן סביר, זכותך לבקש ייעוץ והכוונה בבחירת מקצוע במכון המיועד לכך של משרד העבודה והרווחה, שאינו פחות טוב מהמכונים הפרטיים והייעוץ שם נערך בחינם. ייתכן שתזדקקי לכמה קורסים קצרים, אשר גם אותם או את חלקם ניתן לעשות במכוני הסבה מקצועית של משרד הרווחה. אני עצמי, למשל, משתתף כרגע בקורס בניית אתרים במכללה מציעה קורסים רבים בתחום זה. אני אישית הלכתי כדי להיות מסוגל לתחזק את האתר שלי בעצמי, אך שאר המשתתפים מעוניינים לבנות אתרים עבור אנשים אחרים ויש בקורס אפילו מבוגרים ממני, כך שבהחלט אנשים לומדים מקצוע בגיל הזה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

06/04/2012 | 23:54 | מאת: eden

אני לא יכולה להפסיק לכסוס ציפורניים ומגיעה עד זוב דם ואף הבשר שמסביבי לציפורן עד לאינפקציה מוגלתית ניסיתי מספר פעמים וצמחו לי ציפורניים למופת אך רק לכמה חודשים ואחר כך התחיל התיאבון לכסיסתם ויותר גרוע אני כבר מזדקנת מה לעשות תודה לעצה טובה שאקבל

07/04/2012 | 00:23 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום עדן, כסיסת ציפורניים היא התנהגות כפייתית לא קשה מאוד בפני עצמה אך עיקשת. הטיפול הפסיכולוגי המקובל הוא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, ובעיקר למידת טכניקות של שליטה עצמית. ברוב המקרים זהו סימפטום אחד מיני רבים של סטרס ואז קיים מקום לשקול טיפול פסיכולוגי, ולעיתים גם תרופתי, מקיף יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/03/2012 | 16:02 | מאת: מטופלת

שלום, נדמה לי שהשאלה שלי "יושבת", לפחות חלקית, על דחף שלי למושלמות בכל תחום אפשרי... אני נמצאת בטיפול מעל עשור. הוא ניתן לי במסגרת ציבורית, ואינני משלמת על הפגישות. אני חייבת לציין, שלא המרכז שבו אני מטופלת ולא המטפלת עצמה חייבים לקבל אותי תקופה ארוכה כל כך, כך שאני בהחלט מרגישה אסירת תודה כלפיה. הקשר בינינו ידע מורדות תלולים וגם עליות לעיתים. כיום הטיפול נושא בעיקר אופי תמיכתי. אני מעריכה אותה מאד על אורך הרוח שהיא גילתה כלפי במשך כל השנים, על האכפתיות שלה, ועל הרצון הכן שלה לעזור לי. אני חרדה (מאד!) מהיום שבו נאלץ להפרד (היא לא רחוקה מגיל פרישה...) ואינני מסוגלת לדמיין את חיי ללא המפגשים השבועיים איתה. העניין הוא, שמעולם לא ראיתי בה דמות טיפולית סופר-מקצועית. ברור לי, שאילו הטיפול היה כרוך בתשלום, הייתי מפסיקה אותו מזמן, אבל, כפי שציינתי, נעים לי להגיע אליה, ואינני מוצאת סיבה להפסיק קשר מיטיב כמו זה. אלא שלאחרונה, ספקותי באשר לחוסר מקצועיותה קבלו משנה תוקף כשהתברר לי, שהיא אינה לוקחת הדרכה כלשהיא כבר כמה שנים טובות. היא אמנם מדריכה בעצמה, אבל היא הודתה שהיא גם לא נוהגת להתייעץ עם קולגות. קשה לי לומר שיש כאן משבר אמון – בסה''כ ההערכה שלי אליה לא מושתת על מקצועיותה, אלא על האכפתיות, החמלה, הסבלנות והזהירות שהיא מגלה. ובכל זאת, אני מרגישה שה"תגלית" הנ''ל מחבלת בהערכה שכן הצלחתי לחוש אליה. אשמח מאד לשמוע מה יש לך לומר על כל זה...

26/03/2012 | 19:59 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום מטופלת, מאוד נדיר שאשת מקצוע ותיקה המתקרבת לגיל פרישה תיקח הדרכה. אפילו מתמחים צעירים מקבלים הדרכה רק על חלק קטן מהמטופלים שלהם בשירות הציבורי. מאוחר יותר בהתפתחות המקצועית ההדרכה נושאת יותר אופי של התייעצות עמיתים ובהמשך אולי הדרכות או השתלמויות/סדנאות סביב נושאים ספציפיים, שיטת טיפול חדשה וכד'. את כותבת שאת חרדה מאוד מפני הפרידה, וזה כמובן מובן מאוד וטבעי, אף מצביע על המשמעות הרבה שיש לקשר זה. עולה על דעתי שהתעוררות הספקות בקשר למקצועיותה של המטפלת דווקא כעת עשויה להצביע על ניסיון לא מודע לומר לעצמך שבעצם בעת הפרידה לא תפסידי כל כך הרבה, שכן מדובר באיש מקצוע לא מוכשר במיוחד. זו כמובן אופציה הרבה פחות מכאיבה מאשר לעמוד מול כאב הפרידה מאדם שקיבל אותך במובנים רבים ללא תנאי. טוב תעשי אם תדברי בשיחות שלכן הן על חרדתך מהפרידה והן על הספקות שהתעוררו בך. בטוחני באיזה שהוא מקום הדבר יוביל לדיון ביחסים שלך עם עצמך ולספקותייך לגבי עצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/03/2012 | 20:15 | מאת: מטופלת

אני מתחברת לפרוש שהצעת. זו תובנה מעניינת... אבל הספקות לגבי המקצועיות לא התעוררו עכשיו. הם היו תמיד קיימים ברקע. מעבר לזה, ככל שכנותי מגעת, הייתי בהחלט מעדיפה להפרד ממנה בידיעה שהייתי כל השנים "בידים טובות", ולא בזבזתי זמן בטיפול בלתי מקצועי. המלצת לי להעלות את זה בטיפול, אל אני מרגישה שזו ממש יריקה ישירה בפרצוף. לא היית חושב כך, אילו מטופל ותיק, שהשקעת בו הרבה כ''כ, היה טוען כלפיך בסיום הטיפול שאינך מקצועי בעיניו?

24/03/2012 | 19:58 | מאת: א.א

שלום ד"ר, אני בן 32 ומטופל מזה שנה וכמה חודשים אצל פסיכולוגית נחמדה שבסה"כ אני מרוצה ממנה. הסיבות בעטיין ניגשתי לטיפול הוא בעיקר פרפקציוניזם מקולל שהתבטא בחרדות עצומות ואף דיכאון לאחר מבחן גדול אותו עברתי. מעבר לכך יש לי קושי ביצירת זוגיות אמיתית, כנה, אוהבת וארוכת טווח כפי שהייתי חפץ, אך כ"כ קשה לי לבצע. עולמי הפנימי מלא בביקורת פנימית, בלבטים, פחדים וקשיים לגבי עתידי המקצועי והזוגי ושאר מרעין בישין שהתפרצו, כך לפתע, עקב אותו מבחן שלווה גם בפרידה מבחורה שיצאתי איתה יחסית הרבה זמן ולראשונה אף נקשרתי רגשית. עד אז הייתי בסה"כ שלם עם עצמי , הצלחתי כמעט בכל דבר שעשיתי (צבא, לימודים אקדמאיים וכו') וראיתי, בעיני עצמי לפחות, את החיים בגוונים מאוד ברורים. התקופה הרעה ההיא גרמה לי לחרדות, לדכדוך עמוק ולנבירה וחיטוט בעצמי מתוך ניסיון נואש לצאת מהמצב הבעייתי בכוחות עצמי. כשהרגשתי שאני רק הולך ומסתבך ניגשתי לטיפול. הפסיכולוגית שלי היא באמת מקסימה, אמפטית וחיובית. היא נתנה לי כמה כלים טובים כדי להתמודד עם החרדות ועם המחשבות השליליות. יחד עם זאת, לאחרונה אני שוקל (ואף אמרתי לה את זה) להחליף פסיכולוג. הסיבה היא שאני אמנם יצאתי מאותו משבר אך לצערי סימניו עדיין ניכרים בי- איבדתי את בטחוני העצמי, את השקפת עולמי האופטימית ואני נוטה לחטט בנפשי באובססיביות כדי להבין "מה הבעיה", מה מקורה ואיך אני יוצא מזה. אני מודע לזה שאני מטופל די מעצבן כי אני כל הזמן קורא ספרים פסיכולוגיים, מניח הנחות, משער השערות וחושב מחשבות על הפיתרון לבעיה שלי (אם הוא בכלל קיים). אני יודע ומרגיש שאני עדיין צעיר ואני מאוד רוצה בשינוי מהותי, ללמוד לזרום, להתחבר יותר לרגש שבי (שבהחלט קיים אך אני מכסה אותו בתילי תילים של רציונליזם) ואולי אפילו לאהוב בחורה ולבטא את זה בלי פחד. אני מאוד מודע לעצמי כיום. אולי אפילו יותר מדי. המודעות הזו גורמת לי רק לאכזבה עצמית ולקושי נוסף, בנוסף לקשיים שיש לי בלאו הכי. אז כרגע אני שוקל להחליף פסיכולוג, אולי אני צריך מישהו נוקשה יותר? אולי אין לה יותר מה לתרום לי? אני חייב לציין שעצם העובדה שאני חושב כל הזמן על סיוע חיצוני כזה או אחר מרגיז אותי לעיתים. אני משער שתמהר לחשוב על טיפול תרופתי כאופציה. בעניין זה אספר שניסיתי בהתחלה אך שנאתי את העובדה שאני לוקח תרופות שכאלה ולכן החלטתי להפסיק באופן עצמאי. לא יכולתי לסבול את העובדה שאני צריך לקחת תרופות בשביל להשתנות ולהרגיש טוב יותר. הן רק גרמו לי להרגיש רע יותר. האם לנצח אזדקק ל"מושיע אולטימטיבי?" מתי אדע להתבגר ולקחת אחריות על עצמי? אשמח לתגובתך החכמה, א.א.

24/03/2012 | 20:45 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום א.א., קראתי את פנייתך בעיון רב ואכן נראה שחשבת על כל האפשרויות והקדמת תרופה למכה, תרתי משמע. בהחלט חשבתי להמליץ לך על הוספת טיפול תרופתי לטיפול הפסיכולוגי. אתה מתאר, בין היתר, מנגנון מוכר ולא חביב של הכשלה עצמית, גם שלך את עצמך וגם את הפסיכולוגית שלך ואותי. במצב שאתה מתאר בהחלט אין די בטיפול פסיכולוגי והטיפול התרופתי הוא אף תנאי הכרחי, להרגשתי, להצלחתו של הטיפול הפסיכולוגי. החפירה המתמדת שלך בעצמך היא מעין חיטוט בפצע מוגלתי אשר מעמיק את הפצע ומוסיף לו מוגלה. קיימים מחקרים רבים על התועלת שבהסחת דעת והסתכלות החוצה ולא פנימה במצבים כאלה: http://www.giditherapy.co.il/?p=234 אך קשה לי להאמין שתצליח להסיח את דעתך ולהתפנות לזולת (במקרה זה, בת זוג), משום שכוח חזק ממך גורם לך לקחת את עצמך ברצינות רבה מדיי. טיפול תרופתי יאפשר לך להיכנס לפרופורציות ולפתח את הפרספקטיבה הנאותה להסתכלות על עצמך ועל זולתך. ההשקפה שלך אודות טיפול תרופתי מוטעית. לא מדובר בכוח חיצוני לעומת כוח פנימי אלא במרכיב פיזיולוגי של הרגשות והמחשבות שלך, אשר יש לטפל בו במקביל לטיפול הפסיכולוגי. בתנאים שקולים ונינוחים יותר, לאחר שהטיפול התרופתי ישפיע, תוכל לקבל החלטה נבונה יותר אם להישאר בטיפול הפסיכולוגי הנוכחי או להחליפו וייתכן שאף לא תמצא צורך להחליפו. ללא הטיפול התרופתי, בין אם תחליף את המטפלת ובין אם לאו, תמשיך לחטט בעצמך ולא להיות מרוצה לא מעצמך ולא מהטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/03/2012 | 23:24 | מאת: רון

מרגיש שהאנטלגנציה שלי נגמורה וחוש ההומור שלי פקע ..מפחד שאני איפתיח מחלת נפשיות כאלה מהמצב הזה ד"ר

18/03/2012 | 23:36 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רון, קודם כל, לא "משתגעים" כל כך מהר והרוב המכריע של האנשים הפוחדים "להשתגע" אינם מפתחים פסיכוזה (או "מחלת נפש" כפי שאתה קורא לה). כך שאתה יכול להירגע לפחות מהבחינה הזו. שנית, טוב מאוד שאתה מקבל טיפול תרופתי שאכן עזר לך עד גבול מסוים, אך אין די בו והוא צריך לבוא יחד עם טיפול פסיכולוגי. יש לקוות שבמהלך הטיפול הפסיכולוגי תרכוש כלים להתמודד עם החרדה באמצעים נוספים, אשר במשך הזמן יאפשרו את הפחתת המינון של הטיפול התרופתי או אף את הפסקתו כליל. כמובן שלצורך קביעת סוג הטיפול המתאים לך יש לדבר אתך פנים אל פנים ולראות במה מדובר. זאת בין אם הרופא יחליט להחליף את הטיפול התרופתי ובין אם לאו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/03/2012 | 19:32 | מאת: רון

הבעיה היא שהחדרה שלי לא ספציפית ויותר מוכללת ..הייתי אצל פסיכולוג כמה פעמים ודרשתי ממנו טיפול קצר לא יודע אך קוראים לזה ואמר לי שהחרדה שלך היא מעבר לזה והיא יותר עמוקה ושקשורה לילדות שלך ביחסים עם הורים ודחק ושצריך טיפול ארוך מאוד

18/03/2012 | 23:21 | מאת: רון

ערב טוב דר אני לאחרונה מתעניין בפורום שלך ומאוד מדבר אלי לאחרונה אני מטופל בציפרלקס 10 עכב חרדות והתקפה פאניקה וזה מאוד מפריע לי בעבודה ומכניס אותי לדיכאון "שעדין " בשליטה .. נמאס לי כל היום לחפש ולקרוא על הפאניקה ועל החרדות ..הציפרלקס אכן עזר לכמה חודשיים אבל אני כבר מרגיש את הרידה במצבי הרוח והחרדה חוזרת ומרגיש שהציפרלקס לא עובדת עלי בכלל חוץ מהתופעות הקשות שלה ..הרופא רוצה שאני אחליף לפריזמה ..אבל כבר לא יודע מה לעשות מפחד מכל התופעות שהיו לי ואם הציפרלקס לא עזר מה כבר יעזור ומה הפרימה הזו..עד מתי אני אחיי את הסבל הנוראי הזה :(

05/04/2012 | 15:41 | מאת: יואב

אני משתמש נגד התקפי חרדה בסרוקסט. עוזר מאד. דורש מרשם רופא כמובן.

05/04/2012 | 19:35 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רון/יואב, הטיפול התרופתי בדיכאון וחרדה כבודו במקומו מונח, אך מומלץ מאוד להוסיף לו טיפול פסיכולוגי כדי להחזיר את תחושת השליטה לידי האדם. טיפול כזה מאפשר גם רכישת כלים להתמודדות תוך שאיפה להפסקת הטיפול התרופתי, או לפחות להפחתת המינון שלו, בטווח הארוך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/03/2012 | 19:09 | מאת: יעל

אני בת 19,עוד כמה חודשים מתגייסת ואני מדוכאת לא יכולה לחשוב על כל ההתמודדויות שמצפות לי שם!תמיד הייתי ילדה שמחה ומאושרת חברותית וכייפית. לאחרונה אני מדוכאת ביותר כי כול החברות שלי במערכות יחסים ורק אני לא יוצרת קשרים ואני עצובה ובודדה! אני מפחדת מקשרים אנטימיים כי אני מפחדת לחשוף את הגוף שלי המכוער שלי ולתת למישהו "להנות" ממנו .ואני גם מפחדת מסקס! כל אפשרות שעלתה בעבר בהקשר לסקס נדחתה על ידי בגלל פחד , האיבר הזה של הגבר מרתיע אותי מפחיד אותי אני לא יכולה לראות את זה ולא יכולה לחשוב שזה יגע בי !!! (לא עברתי תקיפה או משהו בעבר ) מה אני יכולה לעשות?יש מצב שאני אשתנה ?אני מצטערת שההודעה לא מכובדת אם אפשר לענות לי בלי לפרסם את השאלה זה יועיל עבורי!תודה וסליחה!

08/03/2012 | 20:08 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום יעל, אני מעריך מאוד את האומץ שנדרש ממך כדי לכתוב את ההודעה. הפורום מיועד לטובת כלל הגולשים ולכן אני חייב להעלות את ההודעה, אך שיניתי את שמך. הקשיים שאת מתארת הרבה יותר נפוצים לבנות גילך ממה שאת מתארת לעצמך, אם כי אין בכך כדי להקל על מצוקתך. הואיל והקשיים מציקים לך מאוד והם מקיפים כמעט את כל תחומי חייך, המלצתי החמה לך היא לפנות לייעוץ פסיכולוגי מקצוע פנים אל פנים. בטוחני שהמצב ניתן לפתרון והוא ישתנה לטובה, אך הוא גם עלול להחמיר בהיעדר טיפול - במיוחד כשאת עומדת על סף גיוס, שהוא מצב מאתגר, מעורר חרדה וטומן בחובו קשיים עבור כל אחד, שכן אף מתבגר לא התנסה במצב מסוג זה מעולם. בקשי מהורייך לראות פסיכולוג. אינך חייבת לספר את כל מה שסיפרת כאן, אלא מספיק שתצייני שיש לך חרדות לפני הגיוס. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/03/2012 | 21:18 | מאת: נטע

קצת נרגעתי מההודעה שלך.תודה!!! האם פעם נתקלת במשהי שיצאה מהמצב הזה והיום חיה במערכת יחסים רגילה? מה יכול להיות הסיבות לחרדה הזו אני לא עברתי בעבר אונס או תקיפה. אנשים מתחילים לכנות אותי כ"לסבית" במשמעות של גנאי. האם אני באמת לסבית?

06/03/2012 | 19:23 | מאת: אני

ערב טוב ד"ר שאלתי אליך מה הטיפול הכי יעיל ומוצלח בטראומה מורכבת במבוגרים שמקורה בילדות תודה ..

07/03/2012 | 10:44 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אני, ההחלמה מהפרעה פוסט טראומאטית מורכבת אמורה להתרחש בשלושה שלבים: בניית ביטחון, היזכרות במה שקרה והתאבלות עליו ויצירת קשר מחודש עם הקהילה והחברה בכללותה. תהליך זה אמור לקרות רק אם המטופל מועצם באמצעות קשר טיפולי מרפא. הואיל ומדובר בתגובות מורכבות גם הטיפולים מורכבים ודורשים גישה בעלות היבטים רבים. הטיפול בהפרעה פוסט טראומאטית מורכבת שונה מהטיפול בהפרעה פוסט טראומאטית אחרת בכך שהוא מתמקד בבעיות שיצרו ליקוי רגשי יותר מאשר בסימפטומים של ההפרעה הפוסטראומאטית (פגיעה בוויסות הרגשי, ניתוק וקושי ביחסים בין-אישיים). הטיפול כולל יצירת סביבה בטוח, עיבוד מידע והסתכלות פנימה, מיזוג החוויה הטראומאטית לחיים בהווה וקידום חוויות חיוביות. בין הטיפולים ניתן להבחין בטיפולים המתמקדים בחוויות ורגשות, טיפול משפחתי מערכתי, EMDR, טיפול התנהגותי-דיאלקטי וכתוספת טיפול קבוצתי. כמובן שיש להרכיב את החבילה הטיפולית באופן אינדיבידואלי לצורכי המטופל לאחר הכרות עימו (כמו בכל הפרעה אחרת). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

28/02/2012 | 23:34 | מאת: אנה

ערב טוב, יש לי שאלה קצת מופשטת אבל אני מאוד אשמח אם תוכל לעזור לי לברר את העניין עם עצמי. אני מאוד לא אוהבת כשקוראים לי בשמי, זה מביך אותי לפעמים זה אפילו גורם לי הסמיק או להיכנס למעין מגננה, כמובן שלא כלפי חוץ. אני גם עצמי לא אוהבת לומר את שמי או את שמם של אנשים הקרובים לי כמו אחותי או בן זוגי או כשאחרים אומרים את שמם. ואני תוהה למה זה? לי זה דווקא כן איכשהו מתקשר עם פרפקציוניזם שהרי הוא בסה"כ מסכה שנועדה להגן על עצמנו מפני הזולת לא? או שכולם מרגישים ככה בעצם?

29/02/2012 | 01:11 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אנה, שמו הפרטי של האדם הוא חלק מזהותו. כמובן אינני מכיר אותך כדי לבדוק את השערתי, אך לי אישית הרתיעה שלך משימוש בשמות הפרטיים שלך ושל מקורבייך נשמעת כצורך בהתרחקות או ביחסים פורמאליים יותר (כמו, למשל, שבאירופה ובארה"ב יקראו לי בדרך כלל ד"ר רובינשטיין ובארץ גידי). מתיאור תגובותייך הפנימיות לקריאה בשמך הפרטי מצטיירת אצלי תמונה של ביישנות וחרדה חברתית, כאילו את חוששת שקל מאוד לחדור למרחב האישי-פרטי שלך. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

29/02/2012 | 01:26 | מאת: אנה

רק לצורך הבהרה אני ממש לא שואפת לפורמאליות, אין לי בעיה עם שמות חיבה או אפילו סתם "את" רק הצליל של השם שלי נהגה מפריע לי, כאילו שאני מרגישה שנתפסתי או ,"עלו עלי" אפילו קצת תחושת בעילה (בהגזמה פראית כמובן), בכל אופן כן, כנראה סתם חרדה חברתית כלשהי. היה לי פעם חבר שהיה קורא לי סכיזואידית..

14/02/2012 | 17:49 | מאת: אינה

הי, אני מחפשת מטפל בנושא של חוסר שביעות רצון מהרבה תחומים בחיי. מה עדיף - גישה דינאמית או קוגנטיבית? תודה!

14/02/2012 | 18:05 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אינה, שתי הגישות יכולות לספק מענה למצוקתך. קיימת אמנם נטייה לחשוב שטיפול התנהגותי-קוגניטיבי מתאים יותר לבעיות ממוקדות יותר וטיפול דינאמי לבעיות כוללניות יותר (מהסוג שתיארת), אך גם בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי (בעיקר החלק הקוגניטיבי שלו) נעשה ניסיון לשנות דפוסי חשיבה שליליים, כמו הכללה מוגזמת, הצמדת תוויות, ניסיון לקרוא את מחשבות הזולת, הכל או לא כלום ועוד. ובכ זאת, מהאופן שבו הגדרת את הבעיה, כחוסר שביעות רצון כוללנית כל כך בהרבה תחומים, הייתי ממליץ על טיפול פסיכודינאמי כטיפול הבחירה הראשון (בהנחה שעדיין לא ניסיתי טיפל כזה). הרוב המכריע של המטפלים בישראל עוסק בראש ובראשונה בטיפול פסיכודינאמי עם או בלי התוספת ההתנהגותית-קוגניטיבית (או תוספות אחרות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

12/02/2012 | 20:12 | מאת: אפילו שם לא מצאתי

אני תוהה אם הרצון הזה להתאבד שמלווה אותי מילדות הוא לא בעצם תוצר פרפקציוניסטי של להיות לפני כולם. כן, אני מעונינת למות לפני הורי- אני רואה את זה כסוג של תחרות- מי יסבול יותר לפני מי. אני לא מוכנה להתאבל כי אני יודעת שלא אעמוד בזה לכן אני מקדימה את התרופה למכה (יצא לי קצת מצחיק- באמת חשבתי על תרופות אבל למטרות אחרות לגמרי...). באופן כללי אף פעם לא עמדו לנגד עיני תהליכי תיקון שעשויים לשפר את המצב אלא צורך באיזו מטמופרוזה שתשיב את הדברים אל מקומם, ומן הסתם המוות הוא סוג של משפץ טוטאלי כזה. אז בגלל שזה תמיד היה הפתרון המדומיין לכל משבר שצץ- לא הייתי יכולה באמת ליצור לי שביל שיחכה לי בעתיד, איזה משהו שכרוך בהתחייבות אבל כזו שתשתלם אחרי הרבה זמן- משום שלא ראיתי את עצמי ממשיכה לחיות בעולם הזה. התוצאה של כל העניין הזה הוא שכיום באמת לא נשאר לי שום חוט שיחבר אותי למשהו- ובעצם גם שום כוחות ליצור משהו חדש שכזה כי זה באמת מאוחר מדי. וכמובן שהתוצאה המשנית של זה היא שזה עושה הרבה יותר חשק למות- ובאמת עכשיו יש גם נסיבות חיצוניות אמיתיות כי פיספסתי את חיי- וזו ההרגשה הכי מרה שאפשר להרגיש. כך שלמרות פוטנציאל מאוד גדול והבטחה מאוד גדולה- מימשתי אחוזים מאוד דלים מהיכולת שלי, ואני לא אוכל לעולם לסלוח לעצמי על זה. בסה"כ אני יוצאת מהעולם הזה עם תחושה מאוד מרירה של חיים לא הוגנים שהיו לי ולמרות שניסיתי לא הצלחתי לנסוק מעל בית שפלא שיצאתי ממנו אפילו שפויה. אבל לא הזקתי לאף אחד ורק הבאתי תועלת לאחרים- וגם זה משהו. נקווה שיתחשבו בזה בעולמות העליונים. ובאמת כתבתי את כל זה לעצמי, זה הבהיר לעצמי משהו (וגם זה משהו).

13/02/2012 | 22:59 | מאת: אפילו

14/02/2012 | 01:05 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך, אני מתנצל על העיכוב בתגובה. אני מבין שמצוקתך גדולה, אך הפורום הזה (וכל הפורומים באתר זה) לא נועדו לספק עזרה ראשונה. דווקא יש באינטרנט כתובות מתאימות לכך: ערן - www.eran.org.il סהר - www.sahar.org.il בצד ההבנה למצוקתך הרבה, אני מבקש לחלוק עימך את הרגשות הנוספים שהתעוררו בי, בתקווה שאעזור במשהו, גם אם לא בצורה שציפית לה. החלטתי לעשות כן, בהנחה שרגשות אלה עלולים להתעורר גם בקרב אנשים נוספים, לרבות אנשי מקצוע שאליהם פנית ואולי תפני עוד לקבלת עזרה. הכינויים שבחרת לעצמך, כמו גם הכותרות והתוכן של ההודעה, חסמו בי במידה רבה את האפשרות להגיב: "אפילו שם לא מצאתי", "אפילו", "התייחסות" - כל אלה אכן מעידים על חוסר תקווה, ייאוש וציפיות שלא נענו על ידי הזולת בעבר, אך באופן פאראדוקסאלי הן עלולות גם למנוע מהזולת לעזור לך בעתיד. את מתארת דרך ללא מוצא וכאילו מבקשת לשכנע את הצד השני שאכן זה המצב. שימי לב שאין כל סימן שאלה בהודעתך, שום דבר ספציפי ולמעשה, גם שום בקשת עזרה, אם כי ברור שהדברים נכתבו מתוך ייאוש וכאב. הואיל ומדובר בפורום באינטרנט (אפילו לא בצ'אט דוגמת זה שקיים באתרים שהפניתי אותך אליהם) אין גם אפשרות לדובב אותך ולהגיע אלייך. לא אומר לך שרק את יכולה לעזור לעצמך, כי תפקידנו כאנשי מקצוע לעזור לך. ואולם, אוכל רק לעודד אותך לעזור לאיש המקצוע לעזור לך. אם תוכלי לתרגם חלק ממצוקתך לשאלות ספציפיות יותר, אשמח לענות, אך אם את זקוקה לאוזן קשבת באופן מיידי (ולגיטימי), אני ממליץ לך בחום להשתמש באפיקי העזרה שציינתי לעיל. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/02/2012 | 13:50 | מאת: קוראת

קראתי בעצב את הודעתך, ובעצב רב יותר את תגובתו של גידי. מעבר להזדהות שחשתי עם דבריך, אני רוצה לומר לך שיש פורומים נוספים גם באתר זה, שבהם כן תוכלי לקבל תמיכה, ולא רק "עזרה ראשונה" או מענה קונקרטי. אמנם הפורום הנוכחי הינו בעל אוריינטציה מעשית-קונקרטית, ומתאפיין, פעמים רבות, בהפניית הפונים לטיפול פסיכולוגי או תרופתי. אמנם כתבת, שכתבת את הדברים לעצמך, אבל אני מרגישה את הכמיהה שלך לאוזן קשבת, ובטוחה שאת יכולה למצוא מענה אמפתי - אנושי או וירטואלי - במקומות אחרים...

12/02/2012 | 16:40 | מאת: חן

אני חן בת 16. יש לי כבר מגיל קטן "חרדת מחלה" היו ימים שלא יכולתי לישון בלילה, היה לי קוצר נשימה חמור, עצבים, לחצים בחזה וכו'. כיום, החרדה הזאת התחזקה... לא סתם התחזקה, התחזקה ברמה קשה מאוד! היו לי שנתיים טובות, אני ישנתי יחסית טוב והלחצים הגיעו בעיקר בשעות הלילה. מלפני 3 חודשים זה התחיל, אני מכניסה את עצמי להיסטריה נוראית, לסטרס ולבכי כמעט בכל יום! פעם לא חשבתי על מחלות ומוות ביום יום, אבל בזמן האחרון יש לי מין "ג'וק" בראש, שמסרב לעזוב. לא מצליח לי לחשוב חיובי, אני כמעט בטוחה שאני חולה במשהו מאוד מסוכן אפילו שבדקו אותי רופאים ואמרו לי שאין לי שום דבר בריאות, אף על פי שאני מתקשה לנשום. ההורים המיסכנים שלי, וכל המשפחה שלי סובלים מהחרדה הזאת, הם הסבירו לי אולי מאה פעם, שהכל בסדר אצלי ואין לי שום דבר מהדברים המזעזעים שאני מפחדת מהם כגון: דום לב, התקף לב, שיתוקים, אי שפיות, גידולים, למות פתאום. ואני רק בת 16! איני יכולה לישון בלילות, אני מרגישה קוצר נשימה חמור, לחצים בבטן, ובחזה. וזה רק מחמיר, אני חושבת שאני עומדת להשתגע. אני כל כך מפחדת באותו התקף היסטריה עד שאני מתחילה לרעוד, לקבל סחרחורות, לנשום חזק כאילו אין לי חמצן, למרות שהלכתי לבדוק לפני חודש והתגלה שאני בריאה לחלוטין מבחינה של חמצן היה לי 99-100 שזה אדם בריא. אבל בכל זאת, הראש שלי כאילו מסרב להאמין שאיני חולה, אני תמיד אומרת לעצמי "יש לי סרטן" או שכואב לי החזה קצת מלחצים אני אומרת "סימן להתקף לב" או שהלב שלי פועם איטי מידי (מה שבאמת קורה לי בזמן האחרון, כאילו אין לו כוח לפעום מהר יותר מהלחצים) אני מפחדת שהאטיות הזאת היא סימן לדום לב קרב. אם כואב לי הראש אני אומרת "יש לי גידול במוח" וכשההורים שלי אומרים לי שהם אוהבים אותי, ושאני בריאה וכל זה... אני עוד יותר מפחדת למות, או שיקרה לי משהו, אני לא רוצה שהם יהיו עצובים. הם חשבו לקחת אותי לפסיכולוג, ואם זה לא יעבור לי , זה מה שנעשה. כי אני עלולה להשתגע. אני בתקופה של לימודים ובגרויות, ובמקום לישון ולהיות מחר מוכנה וחזקה לבית הספר, אני נשארת ערה עד 5 בבוקר, והולכת לבית הספר בשמונה אפיסת כוחות. אין לי כבר כוח לעצמי, אני שונאת את עצמי שאני ככה עם כל הדיכאון והבכי הזה בבית שלי, שהיה כל כך שמח לפני התקופה הזאת, ההורים שלי מתוסכלים חושבים שהשתגעתי, וכשהם דואגים אני נכנסת יותר להיסטריה כאילו כהוכחה שיש לי באמת משהו. אני לקחתי רסקיו, לא שזה עוזר לי, כי עדיין יש לי מחשבות, שיוצרות בי דיכאונות, וחולשות מוזרות בגוף. זה לא נראה לי לחיות מציאותי בהחלט לא בגילי הצעיר, כשכולם חושבים בכלל על לימודים, בנים, ועל מסיבות ורק אני תקועה בעולם המזעזע הזה של המוות, הייסורים והבכי. אני כל כך רוצה לצאת ממנו! אני מצטערת שאני חופרת, אבל אני כותבת פה מכל הלב. אני מרגישה שהבית משתגע בגללי, הראש לי הורג אותי במחשבות כל היום, ואחר כך זה גורם לי לסיוטים, אפילו בקצת הזמן שאני ישנה, אני חולמת סיוטים על מוות ומחלות! אני יודעת שאני לא מטורפת או משוגעת, אני אפילו חכמה. הייתי מצטיינת בלימודים, הכל התדרדר לטימיון בגלל המחשבות שלי, הלב שלי פועם יותר מידי לאט בזמן האחרון, ואני כבר לא יודעת איך להבדיל "אני בריאה כמו שההורים שלי אומרים? או שאני חולה במחלה סופנית שההורים שלי לא יודעים כי לא עשינו בדיקות כלליות, שלא אמורות להיות בגיל שלי בכלל!" לא היית לי אפילו הפנייה לבדיקות דם, המחשבות שלי זורמות לכיוונים של להיכשל בחיים כבר בכל דבר! לא רק בבריאות, אלא בכל דבר. אני גם חסרת ביטחון עצמי. בקיצור, אני לא רוצה לאבד את החיים שלי, לא מבחינה בריאותית ולא שכלית... בכלל לא. יש לי פוטנציאל להיות ילדה שמחה ומאושרת, כי באמת שיש לי בית חם ואוהב, אני לא רוצה לפגוע ולקלקל כלום בחיים שלי! אני רוצה לחזור למה שהייתי לפני 6 חודשים. יש לי לפעמים חרדות שהפחד הוא זה שיגרום למותי. אני מושפעת מכל דבר בטלויזיה, הושפעתי נגיד מילדה בת 12 שקיבלה דום לב, או מילד בן 18 שקיבל דום לב. אני ממש מפחדת מי כך. אני מרגישה שההורים שלי כבר מתייאשים ממני, ומאוכזבים ממני. אנא! אני צריכה עזרה, אשמח לתשובה מהירה ד"ר.... תודה רבה.

12/02/2012 | 21:27 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום חן, מצוקתך נוגעת מאוד ללב. אני יכול להבטיח לך שלא "תשתגעי", כלומר, לא תאבדי קשר עם המציאות, אך את יכולה לחיות הרבה יותר טוב בעזרת טיפול מקצועי, פסיכולוגי וככל הנראה, גם תרופתי, לפחות באופן זמני. המצוקה שתיארת קשה מאוד, אך בהחלט מוכרת וניתנת לטיפול יעיל. את נמצאת בגיל ההתבגרות שבו המצוקה בשיאה. במילים אחרות, אל לך להסיק מסקנות לגבי המשך חייך. בקשי מהורייך שיפנו איתך לפסיכיאטר מומחה לנוער, אשר יתאים לך טיפול תרופתי. טיפול כזה ירגיע אותך תוך זמן קצר ויחליש את עצמת מחשבותייך השליליות ואת השפעתן הרעה עלייך. הוא גם יכין את הקרקע לטיפול פסיכולוגי, ממנו תוכלי להפיק תועלת רבה מאוד, משום שאת נערה רגישה ואינטליגנטית, שיש לה את כל הנתונים להיעזר בטיפול כזה. בקשי מהפסיכיאטר להמליץ גם על פסיכולוג מתאים לטיפול בשיחות. ככל שתתחילי בטיפול מוקדם יותר, סיכויי ההצלחה יהיו גבוהים יותר, שלא לדבר על הסבל הרב שייחסך ממך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/02/2012 | 09:33 | מאת: ליבי

האם יש קבוצות תמיכה לאנשים שסובלים מפרפקציוניזם וחרדות?

11/02/2012 | 15:34 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ליבי, בכל קבוצה טיפולית המונחית ע"י מנחה מקצועי מוסמך קיימת התייחסות הן לחרדה והן לפרפקציוניזם. קבוצות כאלו מופעלות במכונים פרטיים לפסיכותרפיה, במרכזים לבריאות הנפש, במרפאות חוץ פסיכיאטריות של בתי חולים כלליים ובשירותי הייעוץ לסטודנט של האוניברסיטאות הגדולות והטכניון. קבוצות בשוק הפרטי בתעריפים נמוכים יחסית ניתן למצוא בקהילת קבוצות igoups.co.il ברחבי הארץ. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherpay.co.il

09/02/2012 | 11:33 | מאת: יובל

תמיד רציתי להיות יותר. הכל אצלי בהגדרה של בינוני אין בי שום דבר מיוחד.40 שנה שאני זוכרת את עצמי, לא היה רגע אחד שרציתי להיות "אני".הסביבה שלי (בית) מוצלחים יותר, חכמים יותר הכל יותר.(800 בפסיכומטרי לעומת 530 , זו רק דוגמא קטנה)התארים האקדמים שלי, חסרי כל ערך, מסוג התואר שכל סתום כמוני יכול להגיע. רק רציתי לסמן וי, לא משהו פרקטי שאגיע למשהו בזכותו, אלא סתם מעצים את תחושת האפס.אני על סף בכי רוב הזמן, אך יחד עם זאת עם "תחפושת" של הכל מעולה.

11/02/2012 | 15:41 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום יובל, חז"ל אמרו: "איזה הוא מאושר? השמח בחלקו". נשמע שאתה מאוד לא שמח בחלקך ורוצה להיות כל מה שאתה לא, ובמקביל אינך מרוצה ממי וממה שאתה. גם כשאתה משיג משהו ש"נחשב" כמו תואר אקדמי אתה רואה אותו כדבר "שכל סתום כמוך" מסוגל להשיג. לכן, קיימת באמת תחושה שגם אם היה לך 800 בפסיכומטרי וכל הדברים האחרים שבגללם אתה מקנא באחרים, לא היית מאושר. ההשוואה המתמדת הזו לאחרים היא "הסרטן של הנפש", היא מבטיחה דיכאון והדיכאון מבטיח שתישאר במצבך הנוכחי. קיימות כיום שיטות וטכניקות רבות לטיפול בדיכאון, לרבות טיפול תרופתי מתון שיכול לחולל נפלאות תוך זמן קצר ולהניח את היסודות לטיפול הפסיכולוגי. גם הטיפול הפסיכולוגי בדיכאון יכול להיערך בשיטות ובגישות שונות, כגון טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT), פסיכולוגיה חיובית, שתלמד אותך איך להשתמש בצדדים החזקים שלך, שללא ספק קיימים (!) במקום לשנות את עצמך בכוח להיות מי שאתה לא ועוד כהנה וכהנה דברים שברגעים אלה, מתוך הנגטיביזם העצמי העמוק בו אתה נתון, קשה לך לראות אותם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

13/02/2012 | 18:11 | מאת: יובל( she)

עכשיו אני בוכה.הכל נכון (כמעט)לא שמח לי בחלקי, קנאה, השוואה, נגטיביזם עצמי עמוק (יש תקופות יותר טובות, עכשיו זו הרעה).המחשבות השליליות שלי על עצמי הן אוטומטיות, חוסר היכולת שלי לומר דבר אוהד על עצמי הוא אובייקטיבי אם אני משווה.להשתמש בצדדים החזקים שלי אני לא יכולה, אין כאלו שאני מעריכה.היה לי מודל אחר לגמרי כדי להחשיב את עצמי שווה, לא הגעתי אליו.אני בתפקוד גרוע עכשיו, אבדן תאבון, צורך לנוח הרבה, הפעילות שלי שואפת לאפס, אנ י עושה התמחות בלעשות כלום. פרט לרגשות התסכול, הכעס, הקנאה יש גם אשם.אשם בגלל העובדה שאני פוגעת במי שהכי יקר לי.ואם אתה חושב שרגשות האשם גורמים לי לעשות משהו שיפסיק את הפגיעה הזו, אז התשובה שלילית. יש לי פטור.אני מסתכלת על האמת, והאמת לאמיתה היא שחצי כוס ריקה.עוד מעט אני ארגיש יותר טוב ואח"כ פחות טוב. נראה לי שאני בעונש, זו אני שמענישה את עצמי.מכל מקום תודה על תשובתך, לי נראה כי אם הייתי 800 לא הייתי כאן.הגיוני שאתה תחשוב אחרת.

01/02/2012 | 21:33 | מאת: תמי

הי אני בת 28 יוצאת עם בחורים ומחפשת קשר טוב וחיובי. לפני שנתיים יצאתי עם בחור מאד חכם שאפתן היום הוא בן 30. יצאנו חצי שנה כאשר בקשר היו הרבה חילוקי דעות והרבה שוני באישיות שלנו- אני מאד זורמת פתוחה חברותית מכילה ומקבלת והוא מאד קרייריסט גם קצת קמצן ומאד חסכן , פחות חברותי ,נוקשה בעל עמדות ועקרונות רבים ולעיתים הם נוקשים. סיימנו את הקשר על ההבדלים והשוני. אם כי כאשר אנחנו נפגשים יש ביננו כימיה מטורפת שמושכת אותנו אחד לשני. אני מרגישה שגם כשאנחנו יוצאים עם אחרים אנחנו עדיין כאילו קשורים כזה. הבחור גם כן מרגיש ככה ואומר שהוא לא מפסיק לחשוב עלי. אני גם מרגישה מתוסבת איתו מצד אחד היה לנו טוב ויש דברים משלימים , מצד שני הפער והשונות גם בהשקפות וגם בפתיחות מקשות עלינו לקיים את הקשר ברוגע ובשמחה. אני מרגישה הרבה פעמים שאני מאד לחוצה כשאני לידו וצריכה לחשוב על מה שאני מוציאה מהפה. מצד שני הוא לא יוצא מהראש. האם תוכל לייעץ לי מה לעשות. וכיצד אתה רואה את זה.

01/02/2012 | 22:07 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום תמי, את אכן מעלה דילמה שקיימת במידה רבה במציאת בן או בת זוג והיא עד כמה דימיון ושוני בין בני הזוג מגבירים או מפחיתים את סיכויי ההצלחה של הקשר. המחקרים על התאהבות מצביעים באופן די גורף על כך שדווקא דימיון בין בני הזוג קשור לאורך הימים של הקשר ולשביעות רצון מהזוגיות, אבל כשקראתי את פנייתך באמת עולה תמונה של השלמת צרכים. מאוד קל להבין למה הוא לא יוצא לך מהראש ואת לא יוצאת לו מן הראש. קל מאוד לתאר את הקסם שבחורה ספונטאנית וזורמת מהלך על בחור מקובע או מרובע ומאידך כמה הנוקשות, הסדר, האחריות והקפדנות שלו עשויים לתרום לבטחונך ולתחושה שיש מי שדואג. נראה לי שהמפתח להצלחת הקשר במקרה כזה הוא קבלת הצד השני כמו שהוא בלי ציפיות, מודעות או לא מודעות, שהוא ישתנה למעננו. מן הסתם, הקושי שלכם זה עם זו קשור קשר הדוק לאיזו ציפייה לא מציאותית, ולתסכול הנובע ממנה, שהצד השני ישתנה - וזה, כמובן, לא יקרה. מעבר לכך, אני מאמין גדול בפשרות ואולי תוכלו להגיע לאיזו שהיא הבנה. למשל, האם הוא יודע שקשה לך לפצות פה בחברתו? בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

01/02/2012 | 17:13 | מאת: פוטנציאלאמנוצל

שלום לכולם, נתקלתי היום באתר ישראלי העוסק במודל אישיות מעניין מאוד שנקרא "אניאגרם": http://www.9types.co.il/9types.asp?id=140 חשוב לי לציין שככלל, אני רואה את עצמי כטיפוס סקפטי ומשתדלת להתרחק מטיפולים אלטרנטיביים מבוססי מתודות פסאודו-מדעיות, אבל תוצאת שאלון האבחון שמילאתי באתר זה ובאתר נוסף בנושא היתה כל כך מדויקת לגבי, שהחלטתי שהעניין שווה בירור. אשמח לדעת האם מישהו עבר פעם פסיכותראפיה או אימון אישי המבוססים על מודל האניאגרם ומה היתה ההתרשמות - עד כמה הועיל אם בכלל. המלצות (מנסיון אישי בלבד!) על מטפלים בשיטה ששווה להגיע אליהם או להמנע מהם- יתקבלו בברכה גדולה. חוות דעת מקצועית מטעם מנהלי הפורום, תוערך גם כן. תודה!

01/02/2012 | 19:56 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום פוטנציאלאמנוצל, אני רואה שאת דווקא מנצלת את הפוטציאל שלך (-: לא הכרתי את הגישה ואני מודה לך על האפשרות להתוודע אליה. הסתכלתי באתר והדבר עורר את סקרנותי הואיל ואני מתמחה בחקר האישיות , בצד עיסוקי בטיפול. שיטת האבחון/מיון דומה מאוד למבחני אישיות ולטיפולוגיות רבות אחרות. אינני יודע עד כמה היא מבוססת מחקרית וזה גם פחות חשוב לצורך הטיפול המוצע. אין גם כל קשר בין היכולת להעריך בצורה מדויקת יחסית תכונות אישיות באמצעות שאלון לבין היכולת לשנותן (תוכלי לראות מבחן אישיות שיתאר אותך בצורה מדויקת לא פחות): http://www.outofservice.com/bigfive/ שיטת הטיפול נשמעת לי קצת מדאיגה ויומרנית. בניגוד לפסיכולוגיה החיובית, המנסה דווקא לפתח את ה"חוזקות", כלומר את הצדדים החזקים של האדם: http://www.doctors.co.il/ar/13307/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94+%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91%D7%99%D7%AA:+%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A7+%D7%94%D7%99%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA בגישה הטיפולית המוצעת נערך ניסיון לערער את ההגנות בבת אחת ולחולל שינוי בסיסי. מדאיג לא פחות שמפתחת השיטה, וגם עמיתיה, אינם אנשי מקצוע טיפולי בסיסי (כגון: פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי, מרפא בעיסוק/אמנות) שלמדו גישה נוספת כהעשרה או השתלמות. יכול להיות שלך באופן אישי, עם הסקפטיות והביקורתיות שאת מעידה עליהן, סדנא כזו לא תזיק ואולי אף תועיל, אך באופן כללי, המלצתי היא לפנות לטיפול רק לאנשי מקצוע מוסמכים (לא למאמנים), שהתמחו או לא התמחו גם בגישות חדשניות (למשל, פסיכולוג קליני שלמד גם גישה בודהיסטית, אך לא מורה לבודהיזם במקום פסיכולוג). אם תפני, אשמח לשמוע את חוויותייך והתרשמותך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

03/02/2012 | 19:52 | מאת: פוטנציאלאמנוצל

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג או פסיכיאטר שמוסמך לטפל גם ב-NLP. האם "יש חיה כזאת", או שכל הנל"פ פרקטישיונרז הם מאמנים אישיים ללא הסמכה פורמלית בתחום בריאות הנפש? תודה ושבת נפלאה!

05/02/2012 | 11:14 | מאת: בנימין

את שיטת האניאגרמה הכרתי במסגרת קורס העשרה שהועבר על ידי מחלקת ההדרכה של חברת לייף אנרג'י, אשר פיתחה סדרה של תמציות תדרים (מלשון תדר Frequency )על בסיס תורה זו. התהליך הטיפולי שלי כלל לקיחת התמצית של טיפוס 1 ועבודת מודעות בסיוע הספר של בני לוז: "האדם החופשי דרך האניאגרם". התוצאות היו מהירות להפליא. אותו הקבלן שמיררתי את חייו שנתיים לפני כן כששיפץ חדש היה מופתע לראות את השינוי שחל בי בשעה שיפץ את הסלון. היכולת להבחין בפרטים הקטנים לא השתנתה אך צורת התגובה השתנתה לחלוטין. התוצאה הייתה סיום שיפוץ בזמן שיא, ללא חריגות בתקציב, וכאשר כל הצדדים מאוד מרוצים.

31/01/2012 | 10:43 | מאת: ציפי

גידי שלום, אני אם לילדים צעירים ולמרות שכלפי חוץ אני נראית אדם מאד רגוע, בכל פעם שהדברים איתם לא מתנהלים באופן מושלם אני מתמלאת בשנאה עצמית, בוז עצמי וכעס רב כלפי הילדים. אני יודעת שההתנהלות שלי פוגעת בהם מאד ולפעמים מרגישה רצון עז לפגוע בעצמי פיזית או להיעלם. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי דינמי אבל זה לא כל כך עוזר בנושא הזה. האם אתה יודע על התערבויות יותר יעילות בנושא של כעסים? תודה.

31/01/2012 | 11:57 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ציפי, טכניקות של ויסות כעסים הם חלק מהרפרטואר של הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי (CBT).הנה קישור לרשימת חברי האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי: http://www.itacbt.co.il/74049/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/01/2012 | 19:42 | מאת: מורה

שלום גידי, אני מורה, ומעוניינת להתייעץ איתך לגבי תלמידה פרפקציוניסטית מאד שלי, אשר כל ציון הנמוך ממה שהיא מצפה לו, שובר ומכעיס אותה באופן גלוי. ציון של 87 כמעט נקרע בידיה לפיסות, אילו לא חילצתי את טופס המבחן מידיה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לייאש אותה, אבל מאידך אינני סבורה שזו סיבה להעניק לה ציונים גבוהים מהמגיע לה. אני מוכרחה לציין, שגם אני באופיי קשה מאד עם עצמי בנוגע לציונים (כתבתי לך בעבר מסר פעמים על האובססיה הזו...) ודוקא משום כך קשה לי להביא אותה להבנה שעליה להשלים עם ההישגים שלה. מה, לדעתך, אוכל לעשות מעבר לנסיון להפנותה לטיפול? (אין בבית הספר יועצת).

30/01/2012 | 20:35 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום למורה, טוב לדעת שיש מורים שדואגים כל כך! טוב את עושה שאינך נותנת לה הקלות מיוחדות בציונים, לא רק מבחינה פדגוגית אלא גם פסיכולוגית, שכן מחר או מחרתיים היא תיתקל במורים ובגורמי סמכות אחרים שלא יתנו לה כל הקלות. לעומת זאת, סביר מאוד להניח שמקור ההתייחסות הקשה שלה להישגיה הוא הוריה והיחסים במשפחה ולכן חשוב מאוד לזמן את ההורים ולהשתמש בסמכותך המקצועית וברגישותך כדי לעודד אותם לקבל את ביתם כמו שהיא, ללא תנאי, ולהפנות אותם לייעוץ / הדרכת הורים. הייתי מדגיש את המילים ייעוץ והדרכה כדי שלא ירגישו ששופטים אותם. בהצלחה ויישר כח, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/01/2012 | 21:10 | מאת: המשך

31/01/2012 | 11:03 | מאת: המורה של המדינה

ד"ר רובינשטיין וחברי הפורום היקרים, תחרות "המורה של המדינה" 2012 בעיצומה! מזכירים לכם שבאפשרותכם להמליץ על המורים שלדעתכם תרמו בצורה יוצאת דופן לתלמידיהם ולבית הספר, אותם אנשי חינוך "גדולים מהחיים"! אם אתם מכירים כאלו, יש לכם הזדמנות מצוינת להגיד להם "תודה" ולהעניק להם את הכבוד וההערכה הראויים להם. היכנסו לעמוד התחרות הרשמי בפייסבוק, בלינק: http://www.facebook.com/Hamore.shel בהצלחה!

28/01/2012 | 21:54 | מאת: אמא מודאגת

ד"ר גידי היקר שלום, בתי בת ה-20 אוטוטו בסוף פברואר 2012 ילדה מקסימה צנועה ונחבאת אל הכלים שקטה, אינטליגנטית ובוגרת מדעים. לפני כשנה ו-3 חודשים התגייסה לצה"ל ומאז החלו השינויים והטילטולים באישיותה ,,,לאחרונה התחילה ללמוד נהיגה ולקחה כבר 45 שיעורים בערך בנהיגה עם הילוכים ובהיותה בחורה כל כך עדינה ושברירית היא לא מצליחה לצאת ממעגל הקסמים הזה שנקרא נהיגה וזאת הפכה להיות הבעיה הכי גדולה שלה, פתאום נפילה דרסטית במצבי רוח, חוסר תיאבון טוטלי, לעיסה ארוכה כמו הגלות כל ביס ואיסוף האוכל לכדור בפה דבר שמוציא אותי בנתיים מדעתי, דבר שאני לא יכולה לראות את חוסר ההתעניינות שלה באוכל ממש. נוסף לזה השרות הבלתי מעניין שהיא עוסקת בו (מיחשוב),,שזה הדבר האחרון שרצתה לעשות ,,היא משרתת בקריה וכל יום חוזרת הביתה ומתרוצצת כל יום לעבודה וחוזרת בשעה בלתי סבירה הביתה ומשם רק לנוח וכך כל לילה נשארת בבית בחוסר מעש וחוסר עניין. כל זה הביא אותה לדיכדוך נוראי חוסר בלקיחת אחריות, עייפות החומר לקבל החלטות , לעשות כל דבר בכלל... בצבא יש לה מפקד יבש וקר רוח שלא מנסה אפילו לגלות ולנצל את הפוטנציאל שבה וגם לא מקשיב לה בכלל, ולא קשוב לנסות לעזור לה בכלל והיא קיבלה רושם מכולם שהיא לא שווה כלום ושהיא כבר לא נחשבת כאדם רציני וזה מאוד מאוד פגע בה. כרגע היא במצב שהיא ממעטת לאכול , חוסר מצב רוח , חוסר עניין בכלום והכי חשוב היא אומרת שהיא מאוד מאוד חלשה ,,,היא מרגישה חולשה בכל הגוף וכל הזמן רוצה לנוח. אנא ממך הנחה אותי לאן עליי לפנות ומה עלי לעשות? אני מחפשת עזרה מיידית ואני לא רוצה שהיא חלילה וחס תשקע במשהו רע יותר. מחכה לתשובתך אם צריך לגשת אליך איתה אני מוכנה לבוא מייד. תודה האימא הדואגת והמצפה לתשובה בקוצר נשימה מהשאלה נמחקו פרטים מזהים

29/01/2012 | 01:36 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לאמא המודאגת, קשה להבין מפנייתך מה מציק לבתך ומה מציק לך. בטוחני שהיא סובלת לפחות מחלק מהדברים שאת מתארת בהתנהגותה, אך מתיאורייך עולה חוסר הפרדה מאוד בולט בין דברים שמציקים לך בהתנהגותה ודברים שמציקים לה (למשל, איסוף האוכל לכדור בפה ש"מוציא אותי מדעתי"). הואיל ואת פונה, ולא היא, המסר העיקרי שלי אלייך הוא לקחת כמה צעדים אחורה, להרפות מבתך ולהניח לה. לכל היותר, תוכלי להציע לה לפנות לטיפול, אבל להרגשתי, חלק מהעבודה צריך להיות עבודה על נפרדות בינך ובינה. את כאילו חיה בתוכה ולא מאפשרת לה את מרחב המחיה הנחוץ כדי להתבגר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il