פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
493 הודעות
468 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

כשחרדה פוגשת דיכאון: "מה יהיה?" – "יהיה רע": סקירה מקיפה על קומורבידיות בין דיכאון וחרדה: https://www.giditherapy.co.il/?p=1316 השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום.

שלום אורית, הטיפול ב-ROCD אינו שונה במהותו מטיפול ב-OCD, אך דורש אבחון פנים אל פנים. ב-OCD באופן כללי טיפול הבחירה הראשון הוא שילוב של טיפול תרופתי ע"י תרופות מקבוצת ה-SSRI המעכבים ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (למשל, ציפרלקס, פרוזק וכד') וטיפול בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT) המכוון להגמשת דפוסי חשיבה נוקשים (למשל, גישה פרפקציוניסטית של "או הכול או כלום"). עם זאת, יש צורך לבדוק האם זו ההפרעה היחידה, האם קיימים תסמינים כפייתיים גם בתחומי חיים אחרים ועוד ועוד. יש לזכור שגם אם זו האבחנה, אנו מטפלים באדם ואנשים נבדלים זה מזה, כך שיש להביא בחשבון מכלול של גורמים כשמחליטים על בחירת גישה טיפולית או שילוב של גישות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/05/2017 | 14:24 | מאת: פלון

שלום וברכה, רציתי לשאול מס' שאלות מה אומר המושג "הבחנה בין עצמי ללא-עצמי" במבנה אישיות גבולי? כיצד נפגע השיפוט ובוחן המציאות בהפרעה הנ"ל? האם אפשר בבקשה דוגמא? האם מבנה אישיות גבולי יכול להתקיים יחדיו עם הפרעה סכיזואפקטיבית? מה הפרוגנוזה למבנה אישיות גבולי? האם יותר טובה מ"הפרעת אישיות גבולית"? והאם זה שאני מנהל מערכת יחסים יציבה מס' שנים עם בת זוג (ובדרך להתחתן), ועם מעגל חברים די גדול (מהילדות) ובקשר טוב ומתמשך, אני עדיין יכול להיות עם "מבנה אישיות גבולי"? יש לציין שעיקר הקושי אצלי בא לידי ביטוי ב"חוסר כיוון בחיים" ו"מציאת משמעות לחיים" וחוסר ביטחון מתמשך (לדוג' לימודים ועבודה), בעוד שחבריי עם תואר, מקצוע ועבודה יציבה, ואני עובד לסירוגין בעבודות "פשוטות" לא מקצועיות, וללא "סטטוס" מסוים ונשאר מתוסכל מכך ביחס לחבריי ולסביבה, למרות יכולותיי וכישרונותיי, כמו כן קיימת נטייה למצבי רוח ובעיות בתפקוד בעבודה, ז"א אני לא עובד רציף ולא מוצא מקום עבודה רציני וקבוע בגלל החשש להתחיל משהו חדש, "מחוסר כוחות" במובן מסוים (כמו שציינתי בעיקר מציאת עבודה רצינית ויציבה ומימוש היכולות), וחושש להיכנס לחברה חדשה ולהסתגל, בעיקר ביחסים עם הבוס ועמיתים לעבודה, בעיה בלשמור על "קור רוח" ונטייה "לשרוף הכל" ולהגיב באופן אימפולסיבי ולעתים אף "סוער", כבר לא כ"כ סומך על עצמי בגלל הדברים הנ"ל ובגלל כישלונות חוזרים. יש לציין בעבר שסבלתי מחרדת נטישה ובעיה ב"קבלת מרות" עם הפרעת הסתגלות, נכון לעכשיו אבחנתי עומדת על "הפרעה סכיזואפקטיבית" לאחר שהשתנתה מ"הפרעת אישיות". (בן 29) תודה על ההתייחסות מראש ועל המענה וחג שמח

לקריאה נוספת והעמקה

שלום פלון, נראה לי שאתה מעניק משקל-יתר לאבחנות שניתנו לך, קורא עליהן ומבלבל את עצמך שלא לצורך. השאלות שלך מצריכות "הרצאה" בפסיכופתולוגיה, שלא בהכרח יש לה משמעות מעשית ותבלבל אותך יותר. המשותף להפרעת אישיות גבולית ולהפרעה סכיזואפקטיבית (במיוחד למרכיב האפקטיבי) הוא חוסר יציבות ואימפולסיביות. מטרת הטיפול התרופתי היא לייצב את מצב הרוח, דבר שגם מפחית את רמת האימפולסיביות, ומטרת הטיפול הפסיכולוגי היא לעזור לך למצוא איזה שהוא "שביל זהב" בין ההיגיון לרגש (או, ליתר דיוק, לדחף), כלומר, לא לשתק את הדחף והרגש לחלוטין, אך בהחלט לנסות להשליט את ההיגיון על הרגש/דחף. קל להגיד וקשה לעשות. דרושה לכך סבלנות רבה של המטפל והמטופל, אך בעזרת ליווי תרופתי מתאים בהחלט ניתן לעשות זאת, בתנאי שתוכל לשאת את התסכול גם בתוך הטיפול, לא לעבור ממטפל למטפל כשיש תסכול מהטיפול וכו'. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

25/05/2017 | 19:28 | מאת: אלמוני

שלום וברכה, אני רוצה לתאר מקרה שקרה לי לפני מס' שנים (ב-2013 כשהייתי בן 25) מה שקרה שהייתי בזמנו על מינון של ציפרלקס 20 מ"ג במשך חודש, ואז הייתי אצל הפסיכיאטר שטיפל בי והוא דיבר עם הפסיכולוג שטיפל בי אותו זמן ורשם בפרוטוקול לאחר מכן: Psychologist feels he is cyclothymic; has grandiose fantasies w/o insight, lacks boundaries לאחר מכן הרופא החליף לי את הציפרלקס 20 מ"ג בפאקסט 60 מ"ג בעקבות כך שהוא חשב שיש לי "חשיבה אובססיבית".. לאחר חודש וחצי דיברתי איתו טלפונית ואמרתי לו שהמצב לא השתנה והוא החליף לי את התרופה מפאקסט לונלפקסין 150 מ"ג ועשיתי את ההחלפה בהדרגה, הורדתי את הפאקסט והעלתי את הונלה, ממש בסמוך לכך התחילו לי סימנים מוזרים שאיני יודע מה הם.. השינה שלי לא הייתה "עמוקה" באותו זמן וישנתי מעט שעות שינה והייתי בלחץ בחיים ובעבודה ובעייפות מתמדת.. באותו זמן עבדתי בבית קפה והיה שם את הילד של בעלת הבית שנורא אהבתי אותו והיה מתוק אבל משום מה התחלתי לפחד נורא שאני הולך לרצוח אותו, כי באותו זמן ראיתי סרט שוב ושוב ממש באופן אובססיבי על מישהו שהיה לו פיצול אישיות והוא רצח את גרושתו והמאהב שלה ופחדתי שיש לי גם את אותה הבעיה ופחדתי מאוד ש"האישיות הרעה או יצר הרע" ישתלט עליי ואאבד שליטה. אני זוכר שהלכתי לדודה שלי ואמרתי למשפחה שלי כל הזמן ש"צריך למנוע את הרצח של הילד הקטן", נתקעתי על המשפט הזה והם לא הבינו מה קרה לי ועל מה אני מדבר ולקחו אותי לאותו פסיכיאטר שנתן לי את הפאקסט והונלה, באותה פגישה עם הפסיכיאטר אני גם כן זוכר שאמרתי לו על ה"רצח" שאני חושש שיתבצע, והוא שאל אותי איך זה יתבצע ואמרתי "עם סכין" והוא הסתכל עליי ושאל אותי אם אני רוצה להתאשפז, אני לא הבנתי מה קורה איתי והתחלתי לפחד, שמתי את הידיים על הפנים שלי ושפשפתי אותן ואמרתי לעצמי "אני מרגיש שאני משתגע" וחשבתי שעוד שנייה נכנסים רופאים עם חלוקים לבנים ולוקחים אותי לאשפוז ממש כמו בסרטים.. עוד אני זוכר שאמרתי לרופא ש"אתם הפסיכיאטרים משוגעים מספר אחת אבל רק לא מאובחנים" אבל אז אמרתי לו שאני צוחק.. בפרוטוקול של הפגישה הרופא רשם says he fears killing children at work, or himself, attempts humour but there are no signs of mania. No evidence of cognitive impairment. הרופא הפסיק לי את הפאקסט ונתן לי הלידול ולאחר מכן נתפס לי הצוואר והלשון והפסקתי אותו.. עוד אני זוכר שבאותו זמן קניתי טלית והתחלתי ללבוש אותה ורציתי לחזור בתשובה ואני זוכר ששלחתי לאימא שלי הודעות בטלפון שאני רואה בראש את התאריך שבו היא תיגמל מסמים (היא הייתה מכורה לסמים), ושזו "הארה" ושלא תספר על כך לאף אחד כי זאת "נבואה", ואם היא תספר את ה"סוד" הזה הנבואה לא תתגשם. פסיכיאטר אחר שראה אותי גם כן באותו זמן רשם עליי בפרוטוקול "הרגיש "הארה" שהוא נביא, מדבר עם דמויות דמיוניות כגון "אלוהים ושטן" בראש, שמע אותם מדברים אתו בגוף שלישי." אני זוכר גם שחשבתי שאני נענש על חטאים שהמשפחה שלי עשתה ומקבל עונשים מהשמיים "על מעשה אבותיי" אני זוכר גם שחילקתי את האנשים מסביבי ל"טובים ורעים", לאופוזיציה וקואליציה עוד אני זוכר באותה תקופה שהייתי מנהל שיחה ופתאום פורץ בבכי ללא דמעות לשנייה ואז חוזר לנהל שיחה כרגיל, כאילו עברו עליי מלא מלא דברים בראש שלא דיברתי עליהם ולא הבנתי מה קורה איתי, פשוט הראש שלי היה מפוצץ במחשבות ומשום מה ה-SSRI שלקחתי במקום להרגיע אותי, עשה יותר גרוע. כל המצב הזה עבר לי בערך אחרי פחות מחודש.. האם זו הייתה חרדה או מצב פסיכוטי או מאניה או פרנויה? כיצד זה נקרא במושגים הקליניים? אני פשוט לא מצליח להשתחרר ממה שעבר עליי ולא מבין מה עברתי, למרות שעברו כמה שנים.. אשמח להתייחסות, תודה מראש וסופ"ש נעים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אלמוני, לפי רישומי הפסיכיאטר והחלפת התרופות, היו לו עצמו לבטים לגבי האבחנה, כך שבוודאי שיהיה זה לא מקצועי לקבוע אבחנה בלי לראות אותך. הכתובת המתאימה היא אכן פסיכיאטר (אחרי טיפול תרופתי מתאים שייצב אותך בהחלט ניתן לשקול הוספת טיפול פסיכולוגי בשיחות) והמלצתי היא לחזור לאותו פסיכיאטר או לפנות לפסיכיאטר אחר. להלידול יש אכן לא מעט תופעות לוואי מהסוג שתיארת, אך יש כיום תרופות דומות יעילות יותר ועם הרבה פחות תופעות לוואי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/04/2017 | 18:19 | מאת: ילדה חמודה

לפני שנתיים היה לי דכאון מאוד קשה היתי צריכה לקחת כדורים וולכת לפסיכיאטר ולא הלכתי הצלחתי לצאת מזה לבד רציתי לדעת אם יש סיכוי שהדיכאון יחזור כי לא טיפלתי בו מקצועי.. אני עם עצמי לפעמים אני כן מרגישה צורך להתבודד להיות לבד להסתגר ולהכנס ליאוש אבל אני לא מושכת את זה הרבה זמן רק ענין של יום ולא ברמה שזה היה לפני ורציתי לדעת אם זה קריתי שלא טפלתי בזה אמרו לי שבפועל לא טפלתי בזה וזה עתיד לחזור שלא "השמדתי" את הדכאון רק עצרתי אותה לזמן מה. רציתי לדעת אם זה נכון ויכול לחזור כי לא טופלתי ע"י אנשי מקצוע (למרות שהייתי חייבת)

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ילדה חמודה, בפנייתך רב הנסתר על הגלוי ואין לי אפשרות לברר את הנסתר דרך הפורום. אינני יודע בת כמה את, מה מצבך המשפחתי, האם היו דיכאונות או חרדות במשפחה, כיצד הדיכאון השפיע על חייך החברתיים והמקצועיים ועוד. במגבלה המשמעותית הזו - אני רק יכול לומר שיש אפיזודות דיכאוניות שמטפלים בהן ביעילות רבה, גם תרופתית וגם פסיכולוגית והן חוזרות ויש אפיזודות שלא מטפלים בהן ואינן חוזרות. השאלה אם הדיכאון יחזור או לא יחזור תלויה בגורמים רבים כמו אירועים מלחיצים שתיתקלי בהם במהלך החיים, שינויים הורמונליים בשלבי חיים שונים, היסטוריה משפחתית, מערכות תמיכה וכד'. ככל שתקפידי יותר על קשרים משמעותיים עם אנשים, תמצאי משמעות בחייך, תעשי דברים שאת נהנית מהם והם חשובים לך, הסיכון לחזרת הדיכאון יהיה נמוך יותר. כמובן שמדובר במקדמי ביטחון כלליים מאוד ומעבר לכך יש צורך בהערכה מקצועית פנים אל פנים, שבינתיים הצלחת להסתדר בלעדיה. בהחלט ידוע לנו שבחלק מהמקרים יש החלמה ספונטנית מדיכאון, אם כי אין בכך כדי למנוע חזרה של אפיזודה נוסף בשלב אחר בחיים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

24/04/2017 | 19:09 | מאת: פבל

האם במידה ויש כפיתיות בפעולות חשיבה בבצוע פעולות באופן פרפקציוניסטי שבעיקר שמתבוננים לאחור זה ככה, מבינים שגוזלות הרבה זמן בפרטים. והדבר לא פרופורציונלי ליחס החשיבות שלהם במציאות, למשל העמקה בפרטים הרבה מעבר לצורך וללא השפעה על היעד והתוצאה. כך שנוצר יחס לא נכון בין התעמקות בפרטים לזמן שמושקע ובסופו של יום אבוד זמן וזה חוזר על עצמו. קראתי על טכניקה שנקראת עבודה לפי טרנזקציות. לפני כל משימה מקציבים זמן סביר למשימה וזהו. ברגע שעובר הזמן עוצרים ועוברים למשימה הבאה גם אם נראה שאין השגה של היעד. במידת הצורך נותנים משבצת זמן קצרה במועד מאוחר יותר. אבל מחויבים לעזוב את המשימה בסיום הזמן, לעבור לאחרת. כדי להתמודד עם הניתוק המוחי הנפשי, כדי ללמוד לצאת ממחזור החזרה באמצעי טכני של משבצת זמן. האם זו טכניקה יכילה לטווח ארוך?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום פבל, פרפקציוניזם אכן עלול להוות מכשול בדרך להשגת מטרות ובשל כך אף נכלל אף בקריטריונים של הפרעת אישיות (לא חרדה) טורדנית-כפייתית: http://www.giditherapy.co.il/?p=1088 הטכניקה שאתה מתאר דומה מאוד לטיפול בדחיינות בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, המבוססת על יומן משימות, שנועד לחלק משימה אחת גדולה שנתפסת כבלתי-אפשרית בעיקר ע"י פרפקפציוניסטים. מניסיוני, הבעיה אינה בטכניקה כזו או אחרת, אלא ביישומה. למשל, יש שיטות שונות לירידה במשקל, ודיאטות אין-ספור, כולן היו גורמות לירידה במשקל, אך העמידה בהן לאורך זמן בלתי-אפשרית עבור רוב האנשים. יש היגיון רב בהתמודדות עם כפייתיות ע"י מנגנונים כפייתיים, אך טכניקה אחת שעומדת בפני עצמה, בלי להיות חלק מחבילה טיפולית רחבה יותר, בדרך-כלל לא תשיג תוצאות לטווח רחוק, הן בשל קשיים להתמיד בה והן משום שהמנגנונים הכפייתיים יכולים לתקוף מכיוון אחר (למשל, אדם פרפקציוניסטי עלול להיכנס ל"לופ" של שאיפה לשלמות והצטיינות בטכניקה עצמה עד כדי כך שהיא תהפוך למטרה במקום לאמצעי). הטכניקה יכולה להיות מצוינת אם בו-זמנית קיימת התייחסות להיבטים רגשיים וקוגניטיביים, כמו גישה כללית של "או הכול או לא כלום" (שיכולה גם להכשיל את הטכניקה) במקום לנסות להפוך את עצמך ממכונה מקולקלת למכונה משוכללת. חלק מזה אתה כבר עושה בעצם השאלה לגבי הטווח הארוך. הרי היית יכול לנסות את הטכניקה ולראות את השפעתה עליך במקום לפעול עפ"י עיוות קוגניטיבי אחר שמעורר חרדה והוא הניסיון לנבא את העתיד במקום לשאת את מרכיב אי-הוודאות שטמון בעתיד ובחיים. נראה לי שאתה מחפש "תעודות ביטוח" במקום שיש לחיות עם ספקות ואי-ודאות. ברור שהטכניקה לא יכולה להזיק, אלא במקרה הגרוע לא להועיל, וכדי להגביר את סיכוייה להועיל מוטב להתייחס למכלול ההיבטים שלך כאדם במקום לנסות "לשכלל את המכונה". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

זוהה דיכאון אצלי על ידי פסיכיאטר שאצלו הייתי פעם אחת בהפניית הפסיכולוג אצלו אני מטופל. הפסיכיאטר המליץ על ציפרלקס במינון נמוך. אני חושש מאוד לקחת מפחד לתלות בחומר כימי. האם כדאי לנסות ניסיונות אחרים טבעיים ומה הם יכולים להיות? בנוסף הפסיכולוג איננו עובד בשיטת CBT ואני מתלבט אם לא נכון לעבור לשיטה זו. אשמח מאוד לעצתך המקצועית.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רונית, קפצת ישר לתרופה בלי לתאר בכמה מילים מה מציק לך. אינני רופא, אך מניסיוני עם מטופלים רבים ראיתי שיפור משמעותי מאוד תוך זמן קצר בציפרלקס במינון 10-15 מ"ג במקרים של דיכאון ושל חרדה (בעיקר, אך לא רק, חברתית). לא נתקלתי מעולם בהשפעות חיוביות של חלופות טבעיות, כולל לא ברמוטיב, שכעת הוא תרופת מרשם ובעבר שווק כ"היפריקום" ללא מרשם. השילוב של CBT עם SSRI (כשציפרלקס היא תרופת הבחירה הראשונה) נחשב שילוב מנצח שהייתי מתחיל ממנו, אם כי לפחות אצלי לא מדובר ב-CBT "טהור", אלא דרך התכנים העולים בו אפשר לגעת ברבדים עמוקים יותר, בתלות במקרה (למשל, במקרה של דיכאון אקוטי לא הייתי ממליץ ובמקרים אחרים כן - ככל שהאדם נוטה יותר לחיטוט עצמי, הייתי נמנע מגישות פולשניות יותר שעלולות להחמיר דיכאון אקוטי): http://www.giditherapy.co.il/?p=234. תרופות ממשפחת SSRI שהציפרלקס נמנה עליהן אינן יוצרות תלות וסבילות בניגוד לבנזודיאזפינים (אסיוול, קלונקס וכו') שמפחיתים חרדה אך מאבדים מיעילותן כעבור זמן קצר בגלל פיתוח סבילות בשימוש של למעלה משבועיים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditehrapy.co.il

תודה רבה על התשובה. אשמח בכל זאת להבהרה: האם מניסיונך ניתן להפסיק לאחר זמן את הטיפול בעזרת ציפרלקס (כמובן בצורה הדרגתית ובהשגחה)? כלומר האם מניסיונך מטופלים לקחו את התרופה לתקופה מסויימת, חזרו לאיזון ולא היה בה צורך יותר? תודה

שלום רונת, במשך השנים בהחלט נתקלתי במטופלים שהשתמשו בציפרלקס כמה חודשים והפסיקו בלי חזרה של הדיכאון או החרדה. בחלק מהמקרים הם העדיפו דיכאון קל ומוכר על פני שימוש בתרופה. מדובר בתהליך הפיך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

17/04/2017 | 22:32 | מאת: עמיקם

זה ידוע שעבודה במסגרות הדורשות מגע עם קהל רב הופעה מכל סוג כמו מנחה מרצה וכדומה, דורשות הרבה מיקוד ובהכרח מעלות ריגוש שמאפשר גם העברה מענינת ומרשימה. כיום באמצע שנות הארבעים עם שנים פעילות מאוד בתחומים האלה מקצועית. ומאפינים של וורקהוליק בעל כורחו קפדן ופרפקציוניסט. כל אלה יצרו התקדמות והשגים אבל גם אי שקט. מגישה בטלויזיה בתוודתה לפני ימים ספורים שהיא בקושי נרדמת אחרי הופעה הנחיה, זה העלה לי את מצבי, לפני כשנה לערך החלטתי שזה ווליום גבוהה מדי בדיוק מאותה הסיבה שצינה המגישה. ופשוט זה התחבר לי בהגדרה למה שחוויתי שגרם לי לשינוי שממש ויתרתי על מרבית פעילות הכרוכה במשאבים האלה והמחיר של אי השקט שנובע מהם בעיקר גופנית. כתוצאה מכך כמעט ללא השתכרות אבל היכולת לצאת מהמעגל התדיר הזה בעיני שווה הרבה יותר. האם לאובססיביים העוצמות הם חזקות יותר? האם זו סיבה מספיק טובה לוותר על סוג התפקוד הזה שמעורר את כל המערכות. זה ממכר ומתיש גם יחד. מרגיש שיצאתי מהרבה אובססיביות אבל גם ההנא פחותה. יש בהרגעות הזו יתרון לטווח ארוך כלומר שינוי הרגל חיים של פיקים חזקים כחלק מהרגשת האני או שמתהווה כאן מצב שיתכן שהוא בעייתי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עמיקם, נראה לי שאתה מבלבל בין כמה מושגים. "אובססיה" היא מחשבה טורדנית שאינה נותנת מנוח והיא מהווה חלק מהפרעת חרדה כפייתית (OCD) - למשל, חשש בלתי מבוסס של גבר סטרייט שמא הוא הומו למרות שהוא נמשך רק לנשים או חשש מתמיד שמא בת הזוג שלי אינה מתאימה לי למרות שיש משיכה מינית ואנחנו מסתדרים בכל המובנים וישנן דוגמאות מוזרות הרבה יותר. אתה מתכוון לשימוש ב"אובססיביות" כתופעה המתארת משיכה לדבר מסוים בלי יכולת להרפות ממנו, משהו שדומה יותר ל"התמכרות" ובמקרה שלך התמכרות להופעה בפני קהל שכרוכה במקרה שלך (לאו דווקא בכל המקרים) בעלייה בדריכות שיש לה גם ביטויים גופניים. אם הפעילות הזו גרמה לך סטרס (לחץ) מתמשך, אפשר עקרונית גם לטפל בסטרס עצמו, כלומר, לשנות את הגישה מגישה פרפקציוניסטית של "או הכול או לא כלום", "או חיים או מוות" ואז גם תחושת הלחץ אמורה לרדת. אתה בחרת בפתרון אחר, שגם הוא לגיטימי, והוא להפסיק להופיע, לא ברור לטובת מה. כלומר, אמרת לעצמך "אם לא הכול אז לא כלום" (גם אם זה כולל השתכרות נמוכה). אתה לא כותב במה אתה עוסק כעת ובמה כרוך המצב הרגע החדש שהגעת אליו. רק אתה יודע אם יש לך גם סיפוק ממה שאתה עושה עכשיו. אם אין לך סיפוק, סביר להניח שבאיזה שהוא שלב יגיע תסכול שגם הוא יגבה מחיר. מתיאוריך עולה שאתה אדם שמחפש ריגושים (אין לכך קשר להפרעה כפייתית) והעזרה המקצועית המתבקשת במקרה כזה היא של ויסות רגשי, כלומר, מציאת "שביל זהב" בין ריגושים שאכן עלולים לגבות מחיר ובין מצב של "שביתה" מוחלטת שעלול לגרום לאובדן החיוניות ובמקרים קיצוניים יותר לדיכאון. אתה לא כותב באיזה תחום היו ההופעות וההרצאות. אם התחום מעניין אותך, ייתכן שניתן לספק את הצורך ע"י עיסוק בו בצורה אחרת, מתונה יותר, כגון כתיבה, הורדת תדירות ההופעות, חוגי בית בנושא וכד'. דווקא אנשים כפייתיים אינם זקוקים ל"פיקים" אלא שואפים לאורח חיים יציב וצפוי. המלצתי היא לפנות לאיש מקצוע מוסמך בתחום בריאות הנפש לפחות לשיחת ייעוץ אחת לצורך הערכה כוללת שאינה מתאפשרת דרך פורום באינטרנט בגלל מגבלות המדיה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

16/04/2017 | 12:19 | מאת: אור

שלום, אינני יודעת אם אני חווה חרדת בחינות, חלק מהמאפיינים ישנם וחלקם לא. אני מעוניינת לדעת מהי השיטה הטובה ביותר בשבילי, מכיוון שבמהלך השנים (כולל ב12 שנות לימוד) ניסיתי כל מיני שיטות להרגעה, ללמידה נכונה או להכנסת החומר לזיכרון. בזמן האחרון השיטה שלי היא הקלטת השיעורים ושמיעתם במהלך הסמסטר ובסוף הסמסטר סיכום החומר וחזרה עליו מספר פעמים בקול (כך שאני יוצרת קשר עם החומר גם דרך העיניים וגם דרך האוזניים) ובהחלט זה המצב הכי טוב בשבילי לזכירת החומר (הציונים בהחלט עלו) אבל, עדיין יש מצבים בהם זה לא עוזר, אני יוצאת מהבחינה והציון שהתקבל נמוך או לא מספק אותי אישית. במבחן עצמו, אני יודעת את החומר וחושבת שעניתי את התשובה הנכונה ביותר שלי, וברגע שאני יוצאת מכיתת המבחן אני יודעת בדיוק איפה טעיתי. מה עליי לעשות כדי לייעל את למידת החומר ו"הקאתו" במבחן? תודה על העזרה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אור, לא רק שלא טעית בשום דבר, אלא שאת עושה כל מה שאפשר, אולי אפילו יותר מדי, וגם מודעת ליתרונות שבכך (שימוש בשני חושים במקביל). למרות זאת, הישגייך אינם משביעים את רצונך, ואולי זו בעיה ששווה לטפל בה. ניכר שאת סובלת ממה שקרוי "אשליית השליטה" (illusion of control), עיוות קוגניטיבי שגורם לנו לנסות לשלוט בדברים שאין לנו עליהם שליטה, כגון אי-הוודאות שטומנים בחובם החיים והעתיד ובפרפקציוניזם שאת משלמת עליו מחיר נפשי גבוה מדי: http://www.giditherapy.co.il/?p=601 לא הייתי מטפל ישירות בחרדת הבחינות, שלדעתי עוזרת לך לשלוט במצב אלא עוזר לך להבחין בין דברים שאת יכולה לשלוט בהם ודברים שאינך יכולה לשלוט בהם, להפסיק להשוות את עצמך לאחרים (נראה לי שאחד מהמקורות לאי שביעות הרצון שלך מהישגייך נובע מהשוואה כזו), במסגרת טיפול המבוסס על עקרונות הפסיכולוגיה החיובית: http://www.giditherapy.co.il/?p=662 שיעזור לך להרפות ולהיות שמחה בחלקך - ובהחלט ניכר שיש לך על מה! בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין

29/03/2017 | 21:53 | מאת: רועי

שלום, בספרו "מוח מנצח", דר' מארק היימן טוען שהצליח להסיג ביטויי OCD, כתופעת לוואי, אצל חולה שלו שטופלה על ידו באנטיביוטיקה רפיקסימין (בה נעשה שימוש תדיר באנצפלופטיה כבדית על מנת להביא לצמצום אוכלוסיית חיידקים מפרישי אמוניה במעיים) לאחר שתרבית שערך בצואתה הדגימה אוכלוסיות לא רצויות במעיה בהיקף גדול בהרבה מהנורמה. כמו כן, רמות האמוניה בדמה לאחר מתן האנטיביוטיקה פחתו דרמטית. הוא מציין כי לאחר זמן מה תסמיני החרדה חזרו - ושוב, טיפול באנטיביוטיקה הזאת הביא לנסיגה מלאה של התסמינים (מצ"ב קישור למטה) ומבסס את הקשר. כמי שסובל מאד מטורדנות כפייתית מרבית חייו אני רוצה לשאול האם הפסיכיאטריה הקונבנציונלית מכירה בקשר הנ"ל כקשר אפשרי, סטנדרטי, בין תופעות פסיכיאטריות לאוכלוסיות פתגונים ופרזיטים במעיים (נטען כי הללו הגיעו לגודלן הרב ע"י עיכול גרוע של לקטוז וגלוטן)? כמו כן, האם ניתן, כעניין נסיוני, לתת רפיקסימין למטופל כדי לשכך מעט את הטורדנות הכפייתית ממנה הוא סובל (או כל תופעה פסיכיאטרית אחרת לצורך העניין)? מה דעתך על הכיוון הרפואי עליו מצביע ד"ר היימן? הקטע המדובר מספר של ד"ר היימן - http://www.focus.co.il/infopage.asp?page=451 תודה והמשך שבוע טוב, רועי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רועי, אינני רופא אך מעולם לא שמעתי על ממצא כזה מהפסיכיאטרים עמם אני משתף פעולה בטיפול ב-OCD. המלצה כזו אף אינה כלולה בקווים המנחים של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני: http://www.giditherapy.co.il/wp-content/uploads/2017/03/ocd.pdf. תוכל להפנות את השאלה לפורום פסיכיאטריה באתר זה או באתרים אחרים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

31/03/2017 | 01:40 | מאת: רועי

בהמשך לתהייתי בעקבות דיווח המקרה הנ"ל של דר' היימן, קראתי עוד אודות רפיקסימין ונחשפתי לכך שהינה משמשת גם לטיפול בזיהום מעיים חיידקי שנגרם ע"י קלוסטרידיום דפיצילה. תוך הבנה כי תחרות בקרב אוכלוסיות החיידקים החיות במעיים עשויה לצמצם/להכחיד אוכלוסיות לא רצויות, חיפשתי ולמדתי כי אפיק יעיל נוסף לטיפול בק. דפיצילה הינם שמרים מסוג Saccharomyces boulardii. מכך הקשתי כי ייתכן ונעשה ניסוי בשמרים אלה לטיפול באנצפלופתיה כבדית (כאמור, לצמצום אוכלוסיית חיידקים המפרישים אמוניה) - ואכן, הגעתי לניסוי שכזה (מצ"ב בסוף התגובה). האם קיים מישהו בממסד הפסיכיאטרי-מחקרי בישראל שאתה מכיר שיהיה נכון, אולי, לעשות ניסוי בקרב לוקים ב-OCD במסגרתו יטופלו באותם שמרים (המשמשים באופן רגיל מטיילים רבים בעולם שנדבקים בק. דפיצילה)? אני מתנצל על ניצול הבמה הזאת לשאלה שאינה קשורה באופן ישיר לחלוטין לנושא. תודה, רועי

שלום רועי, פרופ' יוסף זהר מהמרכז הרפואי שיבא הוא ממובילי המחקר על ההיבטים הביולוגיים של OCD, אך כמו כל חוקר בכל תחום, הוא בוחר את נושאי מחקריו על סמך מה שטעון מחקר לפי בקיאותו הרבה בתחומו. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

22/08/2017 | 17:27 | מאת: רועי

תודה רבה!

24/03/2017 | 23:38 | מאת: אלון

אני בן 35 נשוי עם ילד, עובד עבודה מסודרת, כבר מרבה שנים סבלתי מחרדות לא מוסברות וקשות שגרמו לי להרבה בעיות בריאותיות, במשך שנים טופלתי על ידה פסיכיאטר באופן פרטי שהיה נותן לי אפקסור 150 שנים ולא עזר תמיד הרגשתי שיש משהוא שמפריע לי, עד שהלכתי לטיפול cbt שעזר לי פלאים, וירדתי בכדורים ל75, אך התחושה היא אותה תחושה שאני פתאום מרגיש חסר אונים, מסתגר עם עצמי, כאילו שאני מוסר את עצמי לעולם הזה תעשה בי מה שאתה רוצה , ולגבי לסביבה שלי תעשו בי מה שאתם רוצים, אני לא יודע מאיפה ההרגשה הזו כבר שנים שבא אלי לכמה שבועות ונעלמת, התחושה הזו גוזרת ממני את כל הכוח ומעצמה את הדיכאון ואת המצב שלי, מאיפה באים הרגשות האלה פרופסר, למה לבחור בן 35 שרירי בטחון עצמי לא חסר לי כלום חברים משפחה בית אישה ילד שההרגשה הזו תופיע אני באמת חסר אונים, המטפל cbt r לא הצלחנו להגיע לשורש הבעיה , אך היא קיימת והיא משתקת אותי לגמרי,

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אלון, השילוב בין טיפול תרופתי וטיפול CBT הוא אכן טיפול הבחירה הראשון כיום בדיכאון, אך הם אינם אמורים לרדת לשורש הבעיה אלא לטפל בסימפטומים בלבד. הואיל ושילוב זה לא הניב תוצאות משביעות רצון, ייתכן שאין מנוס מטיפול מעמיק וממושך יותר בגישה פסיכודינאמית, או בגישות אחרות שלא יושמו עד כה: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 המקור של הרגשות הקשים הוא לרוב שילוב של נטייה מוקדמת ביולוגית ותנאים סביבתיים, אך ברור שיש לבדוק כל מקרה לגופו ולתפור לך את "החליפה הטיפולית" המתאימה ביותר. אל ייאוש! אשר לתהייתך בדבר הפער בין נסיבות חייך בהווה (חברים, משפחה, אישה, ילד) ובין הרגשתך - מניסיוני הקשר בין המציאות הפנימית והמציאות החיצונית הוא חלקי מאוד ולפעמים כלל לא קיים כלל. מתבקשת הערכה מסודרת הן של הבעיה והן של הטיפול התרופתי והפסיכולוגי שנערכו עד כה ולאורה תכנית טיפולית שונה. סבלנות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין

23/03/2017 | 19:17 | מאת: ט

היה לי חבר במשך 3 שנים, כשהתחלנו לצאת לא דיברנו על קשרים קודמים, רק שנה לאחר מכן אני הייתי החברה הראשונה שלו והראשונה שהוא שכב איתה, הוא לא היה החבר הראשון שלי ולא הראשון שקיימתי איתו יחסי מין והוא קיבל את זה מאוד קשה, על אף שאפילו לא הכרנו באותה תקופה של החברים הקודמים. מאז היחסים שלנו השתנו, הוא היה מתעצבן הרבה (לעולם לא הרים עליי יד,אבל היה מתעצבן ולפעמים שותק ומסתגר בתוך עצמו) כתוצאה מהמצב התחלנו לריב הרבה. אני טסתי לטיול הגדול שלי ונפרדנו, קצת לפני שחזרתי לארץ החלטנו שנחזור. חזרנו לכמה חודשים עד שהוא טס גם לטיול הגדול שלו (לא טסנו ביחד כי הוא היה בקבע ואני רציתי להתחיל ללמוד כבר) וגם במהלך המעט חודשים ביחד רבנו מספר פעמים, אומנם פחות. עכשיו הוא עדיין בטיול שלו, ניתקנו קשר לאיזו תקופה, הוא קיים יחסים עם בנות אחרות אך תמיד היה כותב לי שהוא מתגעגע אליי. אני התחלתי לצאת עם מישהו אחר, אבל הרבה פעמים חשבתי עליו. בניגוד לבעבר, הוא יודע שההתנהגות שלו היא לא בסדר ורוצה לטפל בזה, על אף שהיה עם בנות אחרות בטיול זה מאוד מפריע לו עדיין העובדה שגם לי היו בנים ובמיוחד שהוא יודע שגם התחלתי קשר חדש. אני מאוד אוהבת אותו וחשוב לי לעזור לו, יש בי את התקווה שמשהו אולי ישתנה ונוכל להחזיר את הקשר למה שהיה. אני יודעת שיהיה לו מאוד קשה ללכת לטיפול ורציתי לשאול מה עליי לעשות ואיך לנהוג בקשר אליו? אני כרגע סטודנטית, הוא יודע שהלימודים מאוד חשובים לי ומבטיח לי שיעשה הכל על מנת שיעבוד על עצמו כדי לא לפגוע בי ובלימודים. שאלתי אותו אם הוא זוכר למה הוא אוהב אותי ואם הוא מצליח גם לחשוב עליי מבלי שהמחשבות האלה על אנשים שהיו לי קופצות לו לראש והוא אמר שכן ומכאן הסקתי שאולי לא מדובר באובססייה אלא במחשבות שקופצות לו לראש מבלי להתכוון כמו שהוא כינה את זה. בנוסף, הוא אומר שאין לזה קשר לכך שהוא לא סומך עליי כי הוא כן... אני מפחדת שאם נחזור הוא יחזור להיות אותו הדבר ואני גם לא מצליחה להבין מה באמת יש לו.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ט', צר לי לקרוא על תלאותייך בקשר הזה. נשמע ששניכם סובלים בו. לדעתי ומניסיוני, אינך שואלת את השאלה הנכונה. לא חשוב מה יש לבחור ואיך לגרום לו לפנות לטיפול. הפניה לטיפול אינה דבר יעיל. האדם שסובל הוא זה שצריך ליזום את הטיפול. אחרת, גם אם יפנה כדי לרצות את הצד השני, או לרגע יבין שיש לו בעיה, הטיפול לא יחזיק מעמד לאורך זמן ולא יועיל. לעצם העניין - אינני יודע בת כמה את ומה עברך שלך בקשרים, אך הקשר הזה נשמע לא בריא עבור שניכם ורוב הסיכויים שמה שהיה עד כה יחזור בצורה זו או אחרת: חרדת נטישה רבה של שני הצדדים, עזיבות ארוכות, פרידות וחזרות. כל אלה אופייניים לקשרים בעייתיים שקשה מאוד לנתקם. הואיל ואת זו שפונה, ולא בן זוגך, המלצתי לך לפנות לייעוץ בעצמך במטרה לאפשר את תהליך הפרידה, לבדוק מה קרה בקשרייך הקודמים ומה את יכולה לעשות כדי לעשות כדי למצוא זוגיות פחות סבוכה ומעיקה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום רב, אימי מוגדרת כחולת נפש לצמיתות מעל 20 שנה. הורי התגרשו לפני 7 שנים ואני ואחי נשארנו איתו והיא לבדה. אחרי 5 שנים שגרה בעירנו גם עברה לעיר סמוכה, תמיד סבלה מחרדות באופן קשה וחשבה שהשכנים מדברים עליה בלי סוף, שונאים אותה, גורמים לה רע מאוד. באותה הדירה לא היה לה נעים לעשות צרכים בשירותים מכיוון שהחלון היה צמוד לאחד מהבתים של השכנים. היא פיתחה הרגל מגונה לעשות צרכים בכוס בחדרה. פיפי וקקי ואז זורקת לאסלה. איך שנגמר החוזה באותה שנה העברנו אותי לעיר אחרת לדירה מרווחת ופרטית יותר. היא התוודתה על ההרגל לאחי, שעושה את הצרכים עדיין בחדרה כי היא רגילה לזה. כואב לי הלב לדעת שככה אימי חיה. מה ניתן לעשות כדי לפתור לה את הבעיה הזו? בנוסף יש לה כלב שעליו היא מטפלת כדי שלא תהיה לבד לגמרי, יוצאת להסתובב בעיר כל יום ללא חששות וחיה בצורה נורמטיבית. אודה לתשובתך

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לילדה המודאגת, הלב נחמץ לקרוא את הסיפור הקשה הזה ואני רק יכול לתאר לעצמי עד כמה קשים הרגשות שלך. עם זאת, ניכר שפעלתם בתבונה לכל אורך הדרך ובמבט מפוכח, דרך העיניים המקצועיות שלי לפחות, יש לסיפור סוף טוב. לא רק שלאמך יש בת ובן מסורים שדואגים לה, אלא היא מצאה גם אהבה ללא תנאים, שכולנו זקוקים לה, אצל כלב, שהיא מסוגלת לאסוף את עצמה ולדאוג לו. פרט להרגל המביך, שנעשה בחדרי חדרים ובאין רואה, את גם כותבת שהיא יוצאת לעיר ללא חשש והתנהגותה נורמטיבית מבחינות אחרות. במצב הזה, אני אישית הייתי ממליץ לשמור על מה שיש (וזה ממש לא מעט לאור הנסיבות) ולא להילחם בהרגל הזה. עקרונית, אפשר לגייס לעניין מטפל התנהגותי שינסה לעזור לאמך מההרגל הזה, אך הוא יצטרך להגיע לביתה (דבר שבארץ מטפלים התנהגותיים פחות נוטים לעשות וסביר להניח שמי שיסכים לעשות זאת יהיה מטפל מתחיל וחסר ניסיון), אמך שמתקשה לתת אמון באנשים תצטרך לתת אמון באדם זר סביב העניין המביך ביותר בחייה ואת התוצאות קשה לצפות. עם זאת, בפנייתך תיארת את הקושי הגדול והמובן מאוד שלך ופחות עד כמה הדבר מפריע לאמך עצמה. אם הקושי שלה סביב העניין, בינה לבין עצמה, גדול והיא מעוניינת בטיפול כזה, ייתכן שכדאי לבדוק אפשרות גמילה התנהגותית מההרגל הזה. להלן קישור לאתר האגודה הישראלית לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי: http://itacbt.co.il ובו אלפון מטפלים לפי אזורי מגורים. דווקא בקשרים קרובים קשה לנו מאוד להבחין בין הצרכים שלנו והצרכים של יקירנו ולכן חשוב מאוד לברר עד כמה הדבר מפריע לאמך ועד כמה היא מעוניינת בטיפול כזה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

29/01/2017 | 08:04 | מאת: נמרוד

שאלתי פשוטה, האם טיפול המנעותי פסיבי מבחירה לגירויים עד כדי איפוסם לרמת קיום בסיסית, לתקופה מסוימת היא דרך יציאה או הורדת עוצמת הפרפקציוניזם ובכך המנעות מגלים חזקים אצל אידיות ציקלית בעיקר הצד היותר מאני, יש לומר שבפועל בעיקר בעבודה זה השלב הכי מוצלח ורווחי, כי זה מאפשר סופר מיקוד דחף ועשיה. אבל לטווח ארוך זה מוביל לקרוסלה רגשית. השילוב בין אישיות ציקלית עם פרפקציוניזם זה שילוב מושלם לעסקים שילוב בעיתי לנפש לא? מלכודת העשיה כמעט לא נתונה בספק. ממחקרים שקראתי כימית במח זה מעגלים ללא מוצא. על כן שאלתי בעניין לקיחת פסק זמן, האם זה מהלך שגם כימית -נפשית בעל אפקט ארוך טווח? או שעלול ליצור בעיה אחרת של המנעות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נמרוד, מה שמאפיין פרפקציוניזם שלילי הוא גישה קוטבית של "או הכול או לא כלום" ופסק הזמן המוחלט שאתה שוקל הוא למעשה "לא כלום", כלומר, הקצה השני של אותה גישה. הדרך המומלצת להתמודדות עם פרפקציוניזם שלילי היא פיתוח תפיסה של רצף בין שתי אפשרויות אלה ומציאת מקום טוב באמצע בין שתי האפשרויות הקיצוניות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

08/01/2017 | 13:52 | מאת: מדוכא

שלום לפרופ׳, אני רוצה להתחיל מהסוף, אני בדיכאון! יש לי מחשבות על מוות וקנאה בנפטרים בלוויות. זה נמשך כבר זמן מסוים אך התגבר לאחרונה. מקום המקלט שלי, זה המשפחה, מדהים ואני נהנה להיות עם משפחתי. זה לא שאני רואה את עצמי עושה מעשה ומתאבד אך אני מכיל את המוות ואינני מפחד ממנו. אני בן 43 ומרגיש שנמצא בתוך בועה, אגיד שעם המשפחה והחברים אני מרגיש שמחה ומצב רוח טוב. כשאני עם עצמי ומחשבותיי אני מרגיש הרגשה של ריקנות ואי מיצוי עצמי, אני מרגיש קהות של המחשבות על העתיד. אני לא מצליח לחשוב כיצד אני לוקח את עצמי קדימה מבחינה עסקית. אני מרגיש שאני צריך עזרה. האם זה משבר גיל ה 40? הפרעה נפשית?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, לפי תיאוריך, אני בהחלט מסכים עם האבחון העצמי שלך כסובל מדיכאון המצריך טיפול תרופתי ופסיכולוגי מיידי. מדאיגה במיוחד הקנאה בנפטרים המבטאת משאלת מוות וייאוש מהחיים. אין לדעתי טעם לעסוק בשאלה אם מדובר במשבר גיל ה-40 או לא. גם אם כן, משבר כזה אינו נוצר יש מאין והפוטנציאל היה קיים קודם. אין זה גם משנה מבחינת הטיפול, שבלאו הכי מותאם אישית. כדי לקבוע את סוג הטיפול התרופתי (לרוב SSRI) והפסיכולוגי, יש צורך בשיחה פנים אל פנים. סיכויי ההצלחה טובים מאוד ככל שמתחילים את הטיפול מוקדם יותר. אחרת, עלולות להיווצר הפרעות משניות שעלולות להחמיר את המצב ולהקשות על הפתרון. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

תודה רבה

16/12/2016 | 08:29 | מאת: מבולבלת

שלום, אני בת 39, נשואה באושר (עד לאחרונה) לבן זוג נפלא תומך ומפרגן. יש לנו שני ילדים ושותפות זוגית מאד מוצלחת. יש לי נטיה למצבי רוח קיצונים ואף להתפרצויות זעם שבן הזוג שלי מכיל באופן מעורר פליאה. כמו כן אני נוטה לפרפקציוניזם. המאפיינים הללו באים לדי ביטוי בצורה מובהקת בתקופות מסויימות. בשנים האחרונות גם קיימת בי נטייה למחשבות אובססיסיות בקשר לאירועים או אמירות חסרי משמעות שתופסים אחוז ניכר מיומי ומלילותי. הגרועה שבהן מאיימת עתה להחריב את נישואיי, ואני סובלת ממנה כבר מספר חודשים: נטפלתי במחשבותיי למאפיינים חיצוניים בדמותו של בן הזוג שלי (שאינם בני תיקון), כאלו שנראים לי כפגמים אסתטיים חמורים. מאפיינים אלו בפניו היו שם תמיד, ולא הפריעו לי. עכשיו, רק מבעדם אני רואה אותו, ואולי נכון יותר לאמר: כבר לא רואה אותו. הוא מכוער בעיני ואני סולדת מלהביט בו. קראתי הרבה מאמרים באינטרנט עד שהגעתי למה שמכונה ROCD ואני חוששך שזה בדיוק מה שיש לי, רק באספקט אחד – של החיצוניות של בן הזוג (לא שאלות של בטחון בקשר, קנאה או "בושה" באספקטים אחרים). אובייקטיבית, הטא לא בחור נאה במיוחד, אך זה מעולם לא הפריע לי. הבסיס לקשר ולחברות ביננו איתן. בן הזוג שלי הוא אדם נפלא, מכבד, משתף, מאפשר, וכל מה שתמיד חלמתי שיהיה לי. אנחנו יחד כבר יותר מעשור , ואני פוחדת לאבד את כל זה בשל השתלטותן של המחשבות הללו. האם יש לזה טיפול? תרופתי? התנהגותי? משולב?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מבולבלת, קודם כל, כ"מבולבלת" אני חייב לציין שאת מגלה הרבה תובנה למצבך, מבינה שהדברים נובעים מתוכך ומנסחת בעיה מורכבת מאוד בצורה מאורגנת להפליא. אני כותב זאת לא רק כמחמאה אלא כבסיס מציאותי לאופטימיות בקשר ליכולתך להיעזר בטיפול פסיכולוגי. אכן בשנים האחרונות קיימת נטייה להתמקד בתוכן של האובססיות, ובכלל זה ב-OCD ביחסים: http://www.giditherapy.co.il/?p=1041. עם זאת, כפי שציינת בתבונה רבה בעצמך, את אובססיבית ודברים רבים אחרים טורדים את מנוחתך ומעוררים בך חרדה ואי-שקט, כך שהאובססיות לגבי המראה החיצוני של בעלך הן רק מקרה פרטי של בעיה כללית יותר ולמרבה המזל, את מספיק אינטליגנטית כדי לעשות בעצמך הערכה כוללת, שבמסגרתה את רואה את יתרונותיו הרבים של בעלך. כאשר הבעיה מפושטת כל כך וכוללת התפרצויות זעם וחרדות מדברים רבים, חובה קודם כל להרגיע את המערכת ע"י טיפול תרופתי, לרוב מקבוצת ה-SSRI (למשל, פרוזק) שיתאים פסיכיאטר מומחה. ב-OCD באופן כללי, שילוב של טיפול תרופתי מסוג זה וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול הבחירה המומלץ ביותר. אם את רוצה לקבל מושג על הטיפול זה אני ממליץ על ספרם המצוין של עדנה פואה ורייד וילסון "די לאובססיה" בהוצאת מודן. אמנם הוא כתוב כמדריך לעזרה עצמית, אך במקרה שלך בהחלט הייתי פונה בנוסף גם למטפל מקצועי בנוסף, כאמור, לטיפול התרופתי. ללא הטיפול התרופתי, קשה להאמין שהטיפול הפסיכולוגי יתאפשר, שכן גם הוא מחייב איזו רמת רגיעה התחלתית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין gidithreapy.co.il

03/12/2016 | 12:14 | מאת: אילנית

אני עובדת כפרילנסרית בחברה עיסקית. מעורבים בעבודה גורמים מקצועים מהחברה ומבחוץ גם כן. אני את חלקי ביצעתי באופן מדויק ונאמן. אבל בין השותפים שמעלי וגורמי החוץ חל נתק מתמשך. עכשיו קורה דבר בלתי הגיוני. מנסים להטיל עלי אחריות שאינה קשורה אלי בכלל בעוד כל האחרים בורחים מהספינה הטובעת. ברור לי שאיני קשורה באחריות מדומה זו. אבל כקפדנית אני בודקת לעומק הכיצד זה בכלל קרה. אין במעשי כל בעיה. זה מחוץ לאחריותי. אלא שנוח לצדדים האחרים לנסות להטיל עלי, קיבלתי איומים בתביעה שכולה עובדות שיקריות המציאו סיפור מעוות שכולו ניתן להוכחה. בתחילה חשבתי שאני חייבת להשיב לעובדות השקריות ואז חברה שלי טובה סמנכלית בחברה גדולה הציעה לי לשבור את מודל הפרפקציוניסטית ולא לענות בכלל! לפי דעתה זה נפילה למלכודת שרק תסבך אותי. היא טוענת שטיפוסים כמוני מזמינים את הסיבוך בגלל אופי הקפדני וכך שקל לנסות להפיל עלי אחריות. היא מכנה לזה להעיף את זה מעצמך ולהתנתק פשוטו כמשמעו. זה יעבור ואם לא אז תדמודדי. אני חשה שזו תגובה שונה ממה שאני רגילה לעשות במתבים כאלה. אבל יתכן שתעשה שינוי גם בהתיחסות אלי. הייתי רוצה לדעת אם צורת שינוי כזו בסיטואציה כזו מה שנקרא להכנס בדבר ללא חשש זה אופן התמודדות מוכר לך ליצירת שינוי בי וכלפי.? וגם מה מביא עימו מצב של אי תוספת תגובה לשקרים, גם במחיר התמודדות עם תביעה. מרגישה שזה נכון אבל לא תואם את אופיי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אילנית, נושא ההתעמרות בעבודה הוא אחד הנושאים החמים כיום בתחום ההתנהגות הארגונית: http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.3121045 ואחת הסוגיות הנחקרות עוסקת במאפייני הנפגע, שהוא אכן אדם בעל מוסר עבודה גבוה, פרפקציוניסט ואף וורקוהוליסט, בעל צורך עז לרצות את הזולת, ממש כפי שאת מתארת את עצמך. אם מיהרת להגיב על כל טענה נגדך, התעלמות היא ללא ספק שינוי בהתנהגותך שעשוי לגרור שינוי לטובה בהתייחסות אלייך, אך הדבר תלוי לא רק בך אלא בשאר הנפשות הפועלות. שאלה נוספת, שרק את מכירה את עצמך מספיק כדי להשיב עליה, היא האם יש לך מספיק סבלנות וחוסן נפשי להתעלם באופן עקבי, בלי "להיכנס לסרטים". לצערנו, מוסר עבודה גבוה ופרפקציוניזם כרוכים לא פעם בחרדה. אם את מרגישה שאת יכולה להכיל את ההתעלמות בלי לשלם עליה מחיר נפשי גבוה מדי, בינך לבין עצמך, בהחלט מומלץ לנסות ולהמתין. אם לא, פתוחה בפנייך גם אפשרות אחרת והיא לפנות לעו"ד מומחה לדיני עבודה, אפשרות שבהחלט לא חייבת להתפרש כחולשה שלך, אחרי שאיימו עלייך בתביעה. אדרבא, זו עשויה להיות הקדמת תרופה למכה דווקא תוך שימוש בכלי שבאמצעותו מאיימים עלייך. אפשרות ביניים היא להתייעץ עם עו"ד העוסק בתחום מה לעשות. בניגוד לדעה הרווחת, לא כל עו"ד מפעיל מיד את כל הארטילריה כדי לעשות רווחים ואת יכולה להתרשם בעצמך אם העו"ד שתפני אליו הוא כזה. גם אם תבחרי להתעלם, הייתי מציע לך ללכת לפגישת התייעצות אחת עם עו"ד כזה כדי לא להרגיש לבד במערכה. ולסיום, אם את מסכימה עם הערכתה של חברתך לגבייך והדבר נכון גם לגבי תחומי חיים ויחסים בין-אישיים אחרים, כדאי לשקול פנייה לייעוץ פסיכולוגי כדי לטפל בצורה מעמיקה יותר בצורך לרצות את הזולת, שאכן מהווה מקור למצוקה עבור אנשים רבים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

29/10/2016 | 10:08 | מאת: עידן

אני נמצא בצומת מהותית, לאחר שעברתי מספר תפקידים בחיי המקצועים השגתי מספר התמחויות שונות. בכל אחת יש לי היכולת להתקדם בכוחות עצמי, וזאת כיום לאחר סיום פרק של מספר שנים בחברה גדולה, אבל כפרפקציוניסט אין לי את היכולת לעבוד בשיטה של גם וגם! במצבי היום אני עקרונית יכול לבצע פעולות בהתמחויות שלי בשיטת גם וגם ולנהל זמן מיטבי וגם להשתכר יפה. אבל אני ניסיתי וזה לא עובד כי אני נכנס בכל הראש לדבר אחד ולוקח לי זמן לצאת ממנו. כיאה לפרפקציוניסט! במצב כזה אני מבין שעלי לבחור תחום אחד תחת המגבלה הזו. ולהתקדם רק בו. עד כאן זה בעית הגם וגם שאני מקבל על עצמי. במסגרת המגבלה הזו כנדרש לבחור תחום, אני מאוד מתלבט האם להכנס למהלך אינטסיבי ושווקי בתחום התמחות שלי כלומר עשיה והתרחבות מול העולם. או לקחת שנה לסיום כתיבה של ספר. בעבר היתה לי דילמה כזו מאוד דומה ובחרתי בכתיבה שעבדה יפה ולאחריה המשך יותר אינטרקטיבי עם העולם החיצוני. כרגע בדילמה אם לנצל חלון זה לפסק זמן לסיום כתיבה או לא? אציין שבשנתיים האחרונות הייתי די מוטרד בסיום ספיחים של עבודה של מספר שנים שלא עבדו נכון ועשיתי הכל כדי לסיימם בדרך הכרוכה בערכים אישים של מחויבות אישית למרות התרוששות כספית הרבה שלא בגלל מעשי שלי. אבל לקחתי בחירה חכמה ערכית כזו. שאלתי באם בעית הגםוגם מוכרת לך, ובמסגרת מגבלה כזו האם בנסיבות שאני נמצא בהן כתיבה כעת זה בחירה שתקדם אותי בהתמודדות או שעדיף להכנס לשווק ובצוע בתחום אחד בו התמחתי שזה כרוך כאמור בהרבה עשיה עם העולם אנשים ומטבע הדברים פחות מאפשר התכנסות לכתיבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עידן, בעיית ה"גם וגם", כפי שאתה קורא לה, כלומר, עבודה במספר תחומים במקביל, היא מקרה פרטי של אמונה שלילית בסיסית המאפיינת פרפקציוניסטים ואשר מטופלת במסגרת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהם. אמונה זו היא "הכול או לא כלום", כלומר, קושי לתפוס דברים על פני רצף ולעשות את הפשרות המתבקשות מכך. לעתים קרובות אנשים מגיעים לטיפול בגלל בעיה של דחיינות על רקע פרפקציוניזם שלילי שהוא תוצאה של אמונה זו, כלומר, הואיל והמשימה צריכה להתבצע בצורה מושלמת, לפי תפיסתם ודברים מושלמים הם לעיתים קרובות בלתי אפשריים, יש הדוחים משימות עד אין קץ, אינם מתחילים לבצע אותן או מתקשים מאוד לסיימן. שילוב בין מספר משימות דורש גמישות מסוימת וניתן, בעזרת טיפול מתאים, לגייס את הנטייה הפרפקציוניסטית לעריכת תכנית עבודה, שיש בה זמנים קבועים המיועדים לכל אחת מהמשימות המרכזיות. הרעיון הוא לחלק משימה אחת גדולה לתת-משימות קטנות מאוד ובנות התמודדות, שיש להתמיד בהן מדי יום ביומו, לפי תכנית, במקום להיסחף אחר הדחף הפרפקציוניסטי לעשות הכול בבת אחת סביב השעון עד כדי התשה עצמית. במקביל, יש להגמיש בטיפול את מערכת הציפיות והערכים ותרגומן לגישה של רצף שמאפשר את הפשרות המחויבות כדי להסתגל למציאות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום רב, אשמח אם תוכלו להמליץ על פסיכולוגים המתמחים בטיפול הocd באזור הוד השרון (גם כפ"ס רעננה). אני יודע שיש הרבה פסיכולוגים באזור אך אני רוצה מישהו שמתמחה בנושא. תודה רבה לכם !

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עמית, כמנהל פורום, אני מנוע מלהמליץ על מטפלים פרטיים. אוכל רק לציין שהגישה הנחשבת יעילה ביותר לטיפול ב-OCD היא הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT) ולהפנות אותך לאלפון החברים באיגוד הישראלי לטיפול זה: itacbt.co.il/, שם תוכל למצוא מטפלים לפי אזורים. לכל מטפל כרטיס בו הוא מציין את תחומי התמחותו. על הטיפול בגישה זו ב-OCD תוכל לקרוא בספרם המעולה של עדנה פואה ורייד וילסון, "די לאובססיה" בהוצאת "מודן", שיכול לשמש גם מדריך לעזרה עצמית וגם ספר שמלווה את הטיפול בתופעה בגישה זו. יש לציין כי השילוב בין גישה זו לבין טיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI) נחשב שילוב מנצח. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

10/10/2016 | 00:09 | מאת: רותם

שלום, בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני חייבת להצליח בכל דבר שאני מבצעת, כך שבמקום לבצע מטלות בנחת, להנות מהן ולקבל החלטות בצורה נכונה, אני נלחצת ומתמקדת במחשבה שאני חייבת להצליח. לפני 7 שנים, כשהייתי תלמידת תיכון, חוויתי דיכאון במשך שנה. בדיעבד הבנתי שהוא נגרם כתוצאה מפרפקציוניזם. בהיותי בת 16 הייתי תלמידה מצטיינת, אך אי הצלחה במקצוע אחד, גרם לי לשנה של עצב ודיכאון. מתוך עיניים של נערה בת 16, כל עולמי היה ממוקד במצויינות שלי. כיום, אני בתקופה טובה, איך תחושת הפרפקציוניזם, המוכרת לי מהעבר מופיעה מידי פעם, מקשה עליי וגורמת ללחץ. איך עלי להתמודד עם המחשבות הללו? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רותם, לא ניתן, כמובן, לייעץ לך אישית דרך הפורום. אוכל רק לומר שהמחקר הפסיכולוגי מצביע על קשר בין פרפקציוניזם ובין יותר ויותר הפרעות נפשיות, כולל דיכאון. אחד המנגנונים המשותפים לדיכאון ולפרפקציוניזם הוא גישה נוקשה של "או הכול או לא כלום", שעלול להביא להימנעות או לדחיינות מרוב שאיפה למושלמות. הטיפול בגישה זו הוא ניסיון לפתח גישה של רצף ואימוץ תפיסה לפיה פשרה היא לא מילה גסה, אלא מחויבת המציאות כדי להסתגל לחיים, לסביבה, לבני זוג, לאנשים ולמעשה לכל דבר. זה המפתח המעשי היחיד שאני יכול לתת במסגרת זו ואני מקווה שהוא ישמש לך השראה לעבודה עצמית או דחיפה לפנות לטיפול יסודי יותר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

04/10/2016 | 22:26 | מאת: רוית

שלום, קראתי מאמר שלך על אנשים עם הפרעת אישיות טורדנית כפייתית, שם מצויין כי במצב סכסוך הם עלולים להעניש את הצד השני עד כדי ניתוק מגע איתו, וכל ניסיון לפיוס מצד הצד השני יזכה לבוז. שאלתי אם כך, איך אפשר בכל זאת לפייס אדם כזה? במידה ובכלל לא נותן אפשרות לדבר איתו לאחר הסכסוך. אודה לתשובתך

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רוית, בלי קשר לאבחנה, כדי להתפייס צריך שני צדדים המעוניינים בכך. אינני מכיר כל דרך לגרום לפיוס באופן חד-צדדי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

24/09/2016 | 14:57 | מאת: הבית מהגהינום

אנו זוג בני יותר מ70. יש לידנו בבניין המגורים זוג צעיר שמתרחשת אצלם תופעה מוזרה. האישה מבצעת כל מיני סוגי פעילות חוזרות שמפריעות לכולם. למשל בהפעלת מכשיר באמבטיה. שזה בשעות הבוקר דפיקות עם המכשיר על הכיור במשך כמה דקות, מונוטונית. דפיקות על דלת באמצע הלילה. מחיאות כפיים בהתקף. השכנים שאלו את הבעל בעדינות. הוא אמר שלא שם לב לכזה דבר ושהוא ישן חזק. נוספו גם טריקות דלתות במרווחי זמן קבועים בהתחלה חשבו כולם שזה בכלל חלון לא סגור. מסתבר שהיא מבצעת טריקות. משתמשת גם בכל מיני מכשירים שעושים פעולות מרעישות באופן חוזר. מזו התופעה הזו? יש דרך לפתרון באן שלא יפגע אישית?

שלום רב, מתיאורייך לא ניתן לדעת האם מדובר בהפרעה כפייתית. לדעתי, אין צורך להיכנס לעובי הקורה מבחינה פסיכולוגית כדי לבקש בצורה ישירה, מנומסת ותקיפה שקט והתחשבות משכנים, בלי להיכנס למניעי הרעש. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

10/09/2016 | 09:39 | מאת: האב המודאג

שלום אנחנו נשואים 4 שנים, נולד לנו ילד לפני כמעט שנתיים. חצי שנה לאחר שהילד נולד והכל היה נהדר הוא סבל מבעיות נשימה. אשתי נכנסה לאובססיה קשה. היא שמה שעון ל2 בלילה ול5 לפנות בבוקר כל לילה. היא מתעוררת ומעירה את התינוק כדי לראות אם הוא נושם. כל במשפחה שלה ממש תומכת בזה. לדעתי זה בעיה לא פשוטה. היא קצרת סבלנות. לפני שנולד הילד היא היתה שולטת בכל דבר. כל פעם שהיינו נפגשים עם חברים בבית זה היה נהיה התפרצות של ביקורת צעקות וקללות. ואז שהייתי משיב לה שעות עד יום של בכי היסטרי. שאלתי האם יש כאן בעיה שהיא מעירה את הילד באמצע הלילה ביוזמתה. ברב הפעמים הוא מתחיל לבכות ולא נרדם. זה נראה לי שהדרמה עברה על הילד ובעיות שלו. מצלצלת להורים שלה בהיסטריה. אין לי יכולת להגיד מילה. מצאתי את עצמי נסחב אחרי העמדה וההתנהגות שלה. כי אין לי כח לשמוע יותר מ ההסברים שלה. קראתי שיש חרדה בילד ראשון. אבל זה לא חריג מאוד? לא ניתן להעיר לה בכלל . אני מבין שיש לה הפרעה חרדה ואובססיה . זה נכון?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לאב המודאג, מתיאוריך בהחלט מצטיירת הפרעת חרדה קשה של אשתך, שיש לה השלכה הן על הזוגיות והן על בריאותו הנפשית של ילדכם. הסכנה גדולה עוד יותר נוכח חוסר המודעות של אשתך לבעייתה, דבר המקשה ולמעשה הופך בלתי אפשרי הפניה לטיפול. הואיל וקיים כאן נזק למשפחה כולה, ובעיקר לילד, המלצתי לך לתקוף את הנושא מנקודת מבט זוגית-משפחתית, תחילה להציע לאשתך לפנות יחד ואם היא תסרב (מה שמאוד יכול להיות), להודיע לה שמתוך אחריות למשפחה אתה פונה בעצמך ולעשות זאת. צעד כזה עשוי בהחלט לסלול את הדרך להצטרפות אשתך לטיפול, במיוחד עם תצרף לכך מסר "אסרטיבי" ש"כך זה לא יכול להימשך". גם אם תלך לבדך לטיפול הזוגי-משפחתי, תקבל הדרכה כיצד להתנהג. ידוע ששינוי בחוליה אחת בשרשרת, גם אם היא לא החוליה הזקוקה לשינוי, עשוי להתחיל שינוי במערכת כולה. תוכל לחפש מטפלים משפחתיים מוסמכים באמצעות מנוע החיפוש של האגודה הישראלית לטיפול במשפחה: http://www.mishpaha.org.il/ ואם אתם גרים במרכז לעמותת "אלומה": http://www.alumatlv.com/ ששמעתי עליה טובות ממספר מטופלים מאוד ביקורתיים שלי. הואיל ומדובר בארגון ללא כוונת רווח, אני מרגיש חופשי להמליץ עליו, גם התעריפים נוחים מאוד, מתחת למקובל בשוק והרמה המקצועית גבוהה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

02/09/2016 | 16:18 | מאת: barak

לפני כשנה וחצי התחילו לי מחשבות של מה אם אני הומו,אף פעם לא חשבתי או פינתזטי על גברים,תמיד אהבתי רק בנות וחשבתי רק על בנות,הייתי בודק את עצמי מול פורנוגרפיה של גייז ורוב הפעמים לא הייתי מצליח לאונן על זה,הפסקתי לדאוג כשקראתי על hocd ועשיתי מה שאמרו לי(להפסיק לבדוק ולחיות עם החוסר וודאות)וזה עזר,אני כבר לא בודק גברים,אבל עכשיו הפחד עבר למשהו אחר,אני מפחד שאני אוהב טרנסג'נדריות,זה קרא בשיא הפחד של להיות הומו(אני לא יודע אם זה קשור)ואני עכשיו תמיד בודק טרנסג'נדריות ובודק לראות אם זה עושה לי משהו,לפעמים אני מצליח לאונן על זה ולפעמים לא,אבל אני אף פעם לא יכול לדעת אם אני אוהב את זה או לא,ניסתי לעשות את מה שאמרו לי עם הפחד של ההומו וזה עזר,הפסקתי לחשוב על זה ויצאתי קצת מאובססיה אבל עדין היו לי מחשבות של "מה אם אני אוהב את זה יותר מבנות ואני חי בשקר?" אותם מחשבות מציקות שהיו לי שכפחדתי שאני נמשך לגברים התחלפו לפחד הזה,הייתי אצל פסיכולוג שאבחן אצלי ocd,אבל הוא לא עזר כל כך כי הוא אמר לי שאני צריך להמשיך לבדוק,וזה רק הדאיג אותי. אני מקווה שתוכל לעזור לי,והאם כל הדברים האלה הם ocd ואובססיות מיניות. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ברק, אם אתה אכן סובל מ-OCD שאובחן ע"י פסיכולוג, ההמלצה היא דווקא להפסיק את הבדיקות (הפעולות הכפייתיות), אך לא להתנגד למחשבות (אובססיות), אלא לנסות לדחותן לזמן אחר ולהקדיש זמן זה למחשבות המטרידות, כשאתה מחליט. זו המלצה כללית של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), שעליה תוכל לקרוא יותר בספר "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת "מודן". הפסקת הבדיקות במקרה זה היא ניסיון לעצור לרגע ולבדוק האם מדובר בחשק מיני ("חרמנות") ואז לגמרי לגיטימי לצפות בסרט פורנו, או האם מדובר בחרדה שמא אתה נמשך לגברים או לטראנסג'נדרים, ואז ההמלצה להימנע מהבדיקה. ברור, שמבחינה תוכנית יש לשתי האובססיות (מגברים ומטראנסג'נדרים) מכנה משותף, אך כל עוד אתה מרגיש משיכה לנשים, הדבר לא "צריך" להטריד אותך (easier said than done, אני יודע). בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, שהוא הטיפול המומלץ כיום ב-OCD, אין התייחסות לתוכן הספציפי של האובססיה והטיפול בכל אובססיה הוא זהה. בטיפול פסיכודינמי, המבוסס על עקרונות הפסיכואנליזה, בהחלט תהייה התייחסות לנושא - במקרה זה, לחששות שלך בקשר לגבריותך. נקודה נוספת להתייחסות: פחד ממשיכה לגברים שונה ברמה המעשית מפחד ממשיכה לטראנסג'נדרים. מימוש המשיכה לגברים ביחסי מין עשוי בהחלט לערב רגש שעלול לפגוע בקשר המיני עם אישה. לעומת זאת, בנסיבות החברתיות בהן אנו חיים מימוש המשיכה לטראנסג'נדרים אפשרי לרוב תמורת תשלום, כך שמדובר יותר בגחמה שאינה מהווה איום של ממש על קשר זוגי עם אישה. המלצתי לך לקרוא את הספר "די לאובססיה" ולנסות ליישם חלק מהתרגילים, אם כי רצוי שהדבר ייעשה כתוספת לטיפול פסיכולוגי מסודר. בחלק גדול מהמקרים יש לשקול הוספת טיפול תרופתי ממשפחת SSRI (למשל, ציפרלקס), וזאת בתלות ברמת החרדה הנלווית לאובססיות ובמשך החרדה ותדירות האובססיות. המלצתו של הפסיכולוג להמשיך בבדיקות מתאימה יותר למקרים של בלבול אמיתי בקשר לנטייה המינית. אם אכן אתה ממשיך להימשך לנשים ורק חושש ממשיכה לגברים או לטראנסג'נדרים, מדובר ב-OCD ואז ההמלצה תהייה דווקא להימנע מהבדיקות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il

18/08/2016 | 08:46 | מאת: רז

כפרפקציוניסט ובעל אופי כפייתי במשך שנים רבות הייתי עושה כל הזמן. כל דבר בכל תחומי החיים היו משימות. כל דבר היה יעד להשלמה ובצוע. מחשבון טלפון שגוי ועד פרטי קוביות נייר כולל משימות גדולות בעבודה שהניבו גם תוצאות והשגים. נחשפתי בשנים האחרונות להגדרות של דויינג וביינג עשיה והויה. זה היה רעיוני ולא חדר למעטפת התפקודית שלי. ברגע מסוים עקב שינוי במימד המקצועי ומות הורה חל בעבוע פנימי שמשך אותי להיפוך תפקודי. לפני כל פעולה אני שואל אם זה בעל ערך ומשמעות לטווח ארוך וערך אמיתי או שלא יזכר בכלל. מצאתי את עצמי מוותר על הרבה מאוד משימות ! מועד הבית דרך נהול פורצדרות טכניות כמו בחירה של הטוב ביותר בכל דבר. זו לא פשרה מחולשה פשוט החלטה עקרונית. לצאת ממעגל העשיה הדויינג הבלתי נפסק. אבקש לשאול האם במעבר כזה לא מתגבשת התנגדות פנימית להעדר העשיה שהייתי נוהג בה כיום זה הוסבר לי כמנגנון הרגעתי מסויים, והתנגדות פנימית לשינוי לסלקטיביות בבחירת משימות, ויכולה להתעורר באופנים שונים בחיים? כי יש תחושה כל הזמן של בעבוע של התעשה, אני מרגיע אותו והוא נחלש. אני יחיה עם הבעבוע הזה כל הזמן? מצאתי בנתים בכך דרך בריאה לא לחזור על לופים אינסופיים כבעבר. עדיין ההתנגדות לשינוי מקבלת ביטויים במחקרים? בקליניקה? חזרה אחורה זה לא בתוכנית. מה הלאה למי שמתמודד מול לופים מתעוררים?

שלום רז, בהודעתך לא ציינת את גילך וגם לא ברור לי האם אתה נמצא בטיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי. גם לא ברור לי לחלוטין כיצד מתבטא המעבר ל-being ועד כמה הוא מונע עשייה. באופן הכללי ביותר, אוכל להזכיר בתגובה את "שביל הזהב" עליו דיבר הרמב"ם, כלומר, מעבר מקיצוניות אחת לקיצוניות האחרת כדי להגיע לדרך האמצע. אינני מכיר לא מהקליניקה ולא ממחקרים מעברים קיצוניים כאלה. בדרך כלל המבנה הכפייתי הוא מערך הגנות שקשה לערער והמטרה בטיפול היא תמיד לרכך ולהגמיש אותו, אך לא לפגוע בדפוסי האישיות הבסיסיים. מה שאתה מתאר, אגב, אינו "התנגדות לשינוי", אלא שינוי קיצוני כ"מחאה" נגד הדפוסים הכפייתיים. המונח "התנגדות לשינוי" מתייחס להתנגדות לא מודעת לטיפול פסיכולוגי תוך כדי הטיפול (איחורים, ביטולי פגישות וכד'). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

20/07/2016 | 11:42 | מאת: אוריין

אחרי שנים של תפוקה בלתי פוסקת בכל תחומי העיסוק שלי גם אומנותית גם מקצועית ביצועית כולל כל תחומי החיים כמעט, חשתי בתובנה שלא חסר לי כלום ויש שקט. נהייתי מודע פנימית למכלול הדחפים הכפיתיים. לא מרגיש דחף לבצע להספיק מרצועית לקנות להספיק להגיע ליעדים. הבנתי מהמעט שקראתי שהעשיה היא מרגיעה של חרדה שמביאה לכפייתיות. אבל השקט הזה שאני מרגיש האם אין בו מצב זמני שלאחריו תגיע התפרצות כפייתית עשייתית? כי אני חש שאני ממש עומד מולה פנים מול פנים ולא נותן לה להתחיל בכלל. זה עוזר אחרי התעוררות הדחף בלי פניה לעשיה, זה פשוט נעלם. ושוב שקט. זה כמו שנחש קוברה מול הפנים ואתה בוחר לא לזוז ובסוף הנחש מתקפל ובורח. אבל האם זה לא מוביל לסוג של ציפה וסטגנציה נפשית או שזה המצב הנכון. לא להענות לדחפים כפיתיים רב הזמן שקט. ומעשיות ללא תהליך. רק משימות פשוטות עם התחלה וסוף מוגדרים. חשתי שמשימה מוגדרת תחילה וסוף היא הדרך הנכונה לעשות בלי להכנס לתהליכיות וחזרתיות. עדין יש מיעוט עשיה במצב שעומדים על המשמר שהקוברה מתעורר! דימוי אמיתי לדעתי. עדין זו עבודה אישית קשה במקום הפתרון של השקטת החרדה הכפיתית בעשיה מסביב לשעון. זה באמת סוג שקט עירני ? זו הדרך?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אוריין, לא ברור לי למה בדיוק אתה קורא "כפייתיות". מהמעט שהצלחתי להבין מדבריך לא מדובר בהפרעת חרדה כפייתית (OCD), אלא אולי באישיות כפייתית, וגם זה לא ברור לחלוטין מתיאוריך. בכל מקרה, עשייה היא דבר שיש לו ערך טיפולי רב גם בדיכאון, גם בחרדה וגם בהפרעות כפייתיות שונות: http://www.giditherapy.co.il/?p=234 http://www.giditherapy.co.il/?p=236 אני תמיד מביא בהקשר הזה את הדוגמא שאפילו אנשים שמתאשפזים במצבים נפשיים קשים מאוד בבתי חולים פסיכיאטריים מופנים מיד בבוקר שלמחרת לריפוי בעיסוק כמרכיב חיוני בטיפול. במקרה של כפייתיות - רצוי להימנע מכך שהעשייה עצמה לא תהייה כפייתית ותיעשה מרצון ומבחירה. ייתכן שהשתמשת במילה "כפייתיות" במובן העממי שמציין סתם עשייה מרובה, כך שאינני יכול להתייחס למצב הספציפי שלך. נשמע שמצאת פתרון והספקות שלך לגביו הם חלק מחרדה שתמיד מכוונת כלפי העתיד. כאן ההמלצה היא לנסות לחיות את הרגע, שכן על העתיד אין לנו שליטה מלאה ועלינו להתמודד מדי יום עם חוסר הוודאות שטומן בחובו העתיד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

07/07/2016 | 17:18 | מאת: אייל כהן

אדם עם ocd מובנה בסיסי, עבודה ובכלל, וגם עליות וירידות במצב רוח בתדירות גבוהה בפרקי זמן קצרים יחסית ימים, קשור בעיקר כתגובה לאירועים חיצונים. רב הזמן עניני עבודה שנמשכים גם לתוך הזמן הפנוי. מאוד הייתי רוצה לדעת על פי ניסיונך, האם השינוי מצב רוח מגבירים את הocd ובמה כדאי לטפל ב ocd או במצבי רוח קודם מה השורש? לי נראה ממה שניסיתי שמצבי הרוח מושפעים מארועים חיצונים בעיקר והocd מתגבר כתגובה לשינויים במצב רוח, בעיקר בחלק של הדאון, אבל גם בהיפריות. בתקופת חופשה בעיקר מלחצי העבודה והתרחקות מסביבת העבודה הווליום של הבעיה כולה יורד מאוד. גם הocd וגם התמתנות בתנודה במצבי הרוח. הבעיה שהפעילות וטורדנות הocd נרגעת ואז יש גם אי פעילות בכלל כללית. ושוב ברגע שקורה משהו חיצוני הכל מתעורר מחדש!. אין ספק שמשהו פנימי מציק, אבל זה מבנה אישיותי לא? עדין צריך לחיות עם זה. ואני בן 38 ואיני נוטל תרופות כלשהן. גם בהשוואה לסביבה יש לידי הרבה אנשים בעוצמות בעייתיות דומות ואפילו גבוהות ממני. לי זה מפריע. בנתיים החופשה עושה טוב וזה מקבל ביטוי מהר מאוד כבר שבועיים בחופשה ו60 אחוז ירידה בתחושה של הבעיה, מה עושים? מפסיקים לעבוד? האיכות חיים משתנה מאוד לטובה ככה. בעיקר פנימית וזה הרבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אייל, OCD היא הפרעת חרדה והפרעות חרדה נוטות להופיע בשכיחות גבוהה מאוד יחד עם דיכאון: http://www.giditherapy.co.il/?p=1316 גם הטיפול בשתי ההפרעות דומה הן מבחינת הטיפול התרופתי והן מבחינת הטיפול הפסיכולוגי בגישה התנהגותית-קוגניטיבית (CBT). השילוב בין הטיפול התרופתי ל-CBT נחשב שילוב מנצח לגבי שתי ההפרעות. גם בין הפרעת אישיות כפייתית (כפי שברוב תבונתך אבחנת אצל עצמך) ובין OCD יש חפיפה גדולה (20%-35%): http://www.doctors.co.il/ar/19893/%D7%90%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A1%D7%99%D7%94%3A+%D7%A0%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%9D+%D7%90%D7%95+%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%9D+q00 כך או כך, הטיפול בכל אלה זהה הן מבחינה תרופתית והן מבחינת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. על כן, המלצתי לך היא לפנות לטיפול ולא לעשות כרגע שינויים סביבתיים דרסטיים כמו החלפת מקום עבודה, שגם אם אתה סובל בו, הוא ממלא עבורך תפקיד חשוב. כאשר יחול שיפור במצב, אולי גם תתפוס את סביבת העבודה שלך אחרת ואם לא, יהיה מקום לשקול שינוי סביבה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

28/06/2016 | 12:24 | מאת: אנונימית

פרופ' גידי שלום רב, נתקלתי במאמר שפירסמת ברשת על הפרעות טורדניות ורציתי להתייעץ איתך לגבי משהו שמטריד אותי מזה מספר שבועות. הכרתי את בן זוגי הנוכחי לפני כמספר חודשים. מערכת היחסים שלנו מאוד פתוחה ואיננו מסתירים דבר אחד מהשני. לפני מספר שבועות הוא סיפר לי שכשהוא היה קטן יותר, פחות או יותר בין גילאי 12-15 (לא בטוחה מהו הגיל המדוייק), הוא סבל מOCD. זה התבטא בחזרה על המספר ארבע, למשל בכדי לפתוח את דלת המכונית הוא היה פותח וסוגר את הידית ארבע פעמים לפני שהיה פותח את הדלת לגמרי. הוא אמר לי שההורים שלו לקחו אותו לאבחון והרופא הביא לו כדורים שגרמו לו להרבה תופעות לוואי ביניהן השמנת יתר. הוא סיפר שכשהוא שם לב שהדבר פוגע לו באורח החיים הוא החליט להפסיק עם הכדורים ושכנע את עצמו שאינו סובל יותר מOCD וזה פשוט עבר לו. היום הוא בן 25 ואין זכר למחלה. מאז שהוא סיפר לי את זה אני טרודה במחשבות כמו האם זה יכול לחזור לו בעתיד? האם זה גנטי ויכול לעבור לילדים שלו? האם באמת אפשר להחליט לא לחלות בזה יותר ופשוט ככה להפסיק? באיזו תדירות דבר כזה קורה? נורא אשמח אם תוכל לענות לי על שאלות אלה כי אני מרגישה שאני שופטת אותו בחומרה על משהו שקרה לפני יותר מ-10 שנים, אך אני לא שולטת על זה (אולי גם אני סובלת מחשיבה טורדנית כפייתית אבל זה כבר נכנס לפסים פילוסופים חח) תודה מראש והמשך יום מצויין :)

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנונימית, הפרעות כפייתיות בילדים הן שכיחות וחלק גדול מהן חולפות מעצמן, אך מדובר בגילים צעירים יותר מ-12-15, שהוא כבר גיל ההתבגרות, אשר בו לרוב מתפרצת ההפרעה, נמצאת בשיאה ולרוב אינה חולפת בלי טיפול. זה הכלל ובכל כלל יש יוצאים מן הכלל. קיימות מספר השערות על א-נומליות במבנה המוח של אנשים הסובלים מהפרעות כפייתיות, אך הן אינן מבוססות מספיק. אין עדות למוטציה בגן כזה או אחר, אך ההפרעה נוטה להופיע בשכיחות גבוהה יותר אצל בני אותה משפחה. כמו בכל הפרעה נפשית קיימת נטייה מוקדמת ללקות בהפרעה וקיימים מצבי לחץ סביבתיים שעלולים לגרום לנטייה לפרוץ. הואיל ואיננו יודעים מה טומן העתיד לבחור, קשה לדעת אם ההפרעה תחזור בצורת הפרעה כפייתית או בצורת הפרעת חרדה אחרת. מדובר אמנם בהפרעה מציקה, אך לא במשהו שצריך להשפיע על ההחלטה להינשא (אם היינו מדברים על סכיזופרניה שהיא גם מחלה קשה מאוד וגם יש עדות מבוססת יותר על פגיעה גנטית, הייתי ממליץ לפנות ליחידה לייעוץ גנטי). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

28/06/2016 | 07:23 | מאת: עומרי

כוורקהוליק חסר תקנה פרפקציוניסט, הגעתי לארגון בינוני שקפץ יעל הראש הענק הזה. הדחף לשלוט בהכל ולפרטי פרטים היה בילטאין והביא השגים. הקושי נוצר שאוביקטיבית הארגון נקלע לקשיים. אין להם יכולת לשלם לי ואני מטבע הדברים מעורב לגמרי מקצועית, והווקרהליק שבי מתקשה לחתוך בבת אחת. מתבטא בכך שיש לי הרגשת חובה פנימית למה שנוצר עם אנשים ששלמו במיטב כספם לארגון וזה נגרר אחרי למרות שלא משתלם כלכלית וגוזל זמן וחוסם התקדמות מעצם העיסוק בנספחים שממשיכים לפנות אלי. כיצד וורקהוליק כמוני יכול לחתוך את הגררות ולנקות שולחן בעיקר עם עצמי. וחשוב לציין שמצד הארגון יש מנגנון התשה וניצול לא נעים ושל בריחה אחריות שמפיל אותו עלי למרות שאני לא מחוייב. איך משנים מצב?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עומרי, המצב שאתה מתאר מוכר לי היטב הן ממטופלים שמשקיעים בעבודה הרבה מעבר לנדרש ובקושי מתוגמלים על המינימום הנדרש. בהתנהגות ארגונית יש מושג שנקרא "אזרחות ארגונית" (organizational citizenship) המתאר את כל מה שעובדים נדרשים לעשות למען הארגון מעבר להגדרת התפקיד הרשמית שלהם. לצערנו, יש מעבידים המנצלים לרעה עובדים מסורים במיוחד, ובכללם וורקוהוליסטים כמוך. לדעתי, פתוחות בפניך כמה אפשרויות: א. אפשרות שמאוד קשה ליישום ע"י וורקוהוליסטים היא להציב למעביד גבולות, לעשות רק את המתחייב מהגדרת התפקיד שלך ומהיקף השעות שלך ולהסב את תשומת ליבו של המעביד לתנאי ההעסקה שלך, במידה ויתלונן על השינוי. אפשרות כזו מחייבת ויתור על תחושת השליטה שאתה מפיק מהוורקוהוליזם שלך ואולי אינך מודע לה. ב. מקובל להבחין בין סיפוקים אינטרינזיים (פנימיים) מהעבודה, כגון סיפוק, תחושת הישג וכד' ובין סיפוקים אקסטרינזיים (שהם בעצם ה"פיצוי" על השקעתך בעבודה כמו שכר, זכות לחופשות וכד'). אתה יכול לפתח תובנה שבמסגרת הוורקוהוליזם אתה מספק את הצרכים האינטרינזיים שלך ולא לצפות לתגמולים אקסטרינזיים על מה שאינו כלול בהגדרת התפקיד הפורמלית. ג. בהמשך למחקרים הרבים המצביעים על הקשר בין פרפקציוניזם והפרעות נפשיות, נערכו מחקרים על הקשר בין וורקוהוליזם והפרעות נפשיות ונמצאו קשרים בין וורקוהוליזם ובין הפרעות קשב למשל (בעיקר משום שהסובלים מהן נאלצים להשקיע יותר שעות בגלל קשיי ריכוז), הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) והפרעת אישיות כפייתית, שוורקוהוליזם הוא אחד מהקריטריונים האבחוניים שלה: http://www.giditherapy.co.il/?p=1088 http://www.giditherapy.co.il/?p=601 במידה ואתה מזהה את עצמך כסובל מאחת ההפרעות הללו, אתה יכול לבחור בין פיתוח תובנה לכך שזה חלק מאישיותך, שהוורקוהוליזם נלווה לו ולהנמיך לאפס את ציפיותיך להיות מתוגמל עליו ע"י מקום העבודה, או לפנות לייעוץ כדי לטפל בהפרעה שהוורקוהוליזם הוא חלק ממנה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

וזה בדיוק התהליכים שאני עובר, יכולת הצבת גבולות והשתחררות וסיפוק הצרכים הפנימים כוורקהוליק. לא ידעתי שיש הגדרות כאלה בתחום המקצועי והגדרות ברורות לתהליך הזה. הגעתי לתובנות של התהליכים שתראתך דרך סבל מסוים. אני רואה שהצבת גבולות כתוצאה מתהליך פנימי מניבה פירות די מהר. כלומר מעביד מבין די מהר שהחגיגה נגמרה אבל מנסה בכל זאת לחזור לדפוסי התקשרות ישנים. זה נגמר. מה יותר חשוב כצעד ראשוני הצבת גבולות או ויתור על שליטה? זה קשה לי זה מעורר אי נוחות לא לספק את הסחורה. ויותר קשה להרגיש בלי העיסוק שמקנה שליטה נפשית תודה.

27/06/2016 | 21:40 | מאת: אנונימי

שלום וברכה, יש לי שאלה קצת ארוכה אני בן 28 לפני מס' חודשים עברתי אבחון פסיכולוגי מקיף ולבסוף נרשמה לי אבחנה של סכיזואפקטיב יש לציין שמעולם לא היה לי דיכאון קליני או מאניה (רק סימפטומים של דיכאון ולעתים ציקלותימיה) , ואצל כל הרופאים שהייתי (והייתי אצל הרבה..), מעולם לא נרשמו לי סימנים פסיכוטיים .. הייתי לפני כשנתיים באשפוזי היחיד (מרצון) של שלושה שבועות ושם אבחנו לי הפרעת אישיות גבולית ותלותית כרגע אני מטופל במרפאה ציבורית (מעקב פסיכיאטרי וטיפול פסיכותרפי שבועי) האבחנה של הסכיזואפקטיב נעשתה יחד עם הפסיכיאטר המטפל והפסיכולוגית, ויש לי הרגשה שהאבחנה הסכיזו אפקטיבית ניתנה לי גם בכדי שתעזור לי מול ביטוח לאומי (מפני שהם מסתכלים יותר על "מחלה" מאשר על הפרעת אישיות, והרופא שלי אמר לי גם שהוא רוצה לעזור לי, כי אני החלפתי המון מקומות עבודה בחיי.. ואין לי כ"כ יכולת להתפרנס ואני נכנס לחובות.. וגם חשוב לי התהליך השיקומי.. כמובן שהוא לא יגיד שהוא ישקר בשביל זה, אבל כוונותיו כלפיי טובות.. כך הוא אמר.. ואולי הוא החמיר קצת מאשר מה שזה באמת) תמיד האבחנה שלי עמדה על הפרעת אישיות גבולית, ורק לאחר האבחון הפסיכולוגי היא שונתה לסכיזואפקטיב באבחון יצא לי IQ 95 שמורכב מ-VIQ 106 ו-PIQ 81 החלק הביצועי "דפק" לי את התוצאה בגלל האפקט הדיכאוני לצערי שפגם ביכולתי לעבוד (עבודה די איטית) רשום ש"יש פוטנציאל טוב לאנליזה וסינתזה, אך כשצריך לבוא לידי ביטוי מעשי יותר יש קושי לממש אותו".. נראה שההאטה קשורה לאפקט הדיכאוני.. יכולת האבחנה בין עיקר לטפל נמצאה כנמוכה מהממוצע. בסגנון קבלת ההחלטות רשום שלא נכיר סגנון מובהק (חשיבתי או רגשי), דבר שיכול להביא להססנות ויכול להביא לקשיים בקבלת החלטות, בעיקר בסביבה מורכבת, כך שאני יכול להיות לעיתים בלתי צפוי לאחרים ולעצמי. עוד חלק חשוב שנרשם ומטריד אותי לגבי בוחן המציאות, רשום שם שיש בו פערים, ואל מול גירויים מובנים וברורים בהם אני לא מעורב רגשית, השיפוט ובוחן מציאות תקינים. ובמצבים ברורים פחות, עמומים או בעלי מטען רגשי, תתכן פגיעה בשיפוט. רשום שאני "יכול להיתפס כמוזר ובעל שיפוט לא תואם, ולעתים הסקת המסקנות יכולה להיות שרירותית עם נטייה להיתפס לפרטים שוליים ולפרש על פיהם את הסיטואציה באופן לא מספיק מדויק, ואז גם תתכן פגיעה בשיפוט.. ומבחינה בינאישית עולה הצפה רגשית וקושי להבין ולנהל את הסיטואציה באופן יעיל, ככלל מול מצבים רגשיים יכול להיות אימפולסיבי ולבטא רגש באופן עוצמתי, בלתי מווסת וסוער" הגנות עיקריות שאני משתמש בהן הן של ניתוק, הכחשה ונסיגה לעולם הפנימי.. הגנות ששומרות עליי מ"הצפת יתר" או "מפירוק" – כך רשום יש לציין גם שמשהייתי ילד היו לי קשיי התנהגות ושוחררתי מהצבא על הפרעת הסתגלות בילדותי עברתי דברים מאוד מורכבים (אימא שלי הייתה מכורה לסמים והתאבדה לפני מס' שנים, ועם אבא לא היה כל קשר, הורים שהתגרשו כשהייתי קטן) כרגע מנהל זוגיות בת שלוש שנים פלוס, וגם בקשר עם חברים (מעגל חברים די בסדר, משתדל ושומר על קשרים..) אני יודע שעליי להתמקד כמובן בחיובי ובתהליך השיקומי ושאבחנות הן לא דבר מוחלט, אך זה נורא מציק לי שהדביקו לי תווית של "חולה", גם אם זה במטרה לעזור לי והכוונה טובה.. מעולם גם לא היה לי ניסיון אובדני ממשי (אבל דיברתי על זה הרבה והראיתי סימנים בשביל "לאותת למצוקה" מהמשפחה) רציתי לשאול האם הפגיעה בבוחן המציאות כמו שרשום למעלה יכולה להיות גם אצל אנשים עם הפרעת אישיות (גבולית או תלותית)? והאם בוחן מציאות יכול להשתפר? או שהוא כרוני? יכול להיות שהיה פה איזה שהוא סוג של "מדרון חלקלק" באבחנה (גם אם הכוונה הייתה טובה)? כי אני לוקח את זה נורא ללב, וזה מקשה עליי מלהתקדם.. הרי מעולם לא הייתה לי אפיזודה פסיכוטית או הפרעה קלינית.. רק סימפטומים של דיכאון ו"חלק אפקטיבי בולט", אני יכול לדוגמא להרגיש טוב כמה דקות.. ואז פתאום להרגיש רע וכאוב ולכתוב המון ולשמוע מוזיקה ולקחת את הכאב למקומות רחוקים עד כדי מחשבות על מוות לעתים (למרות ששוב לא מימשתי אותן מעולם).. גם במשפחה לא הייתה כלל מחלת נפש (אמי הייתה מכורה לסמים כנראה גם מסוג של הפרעת אישיות שהייתה, אך לא ידוע על מחלה נפשית כרונית) אשמח לעזרה תודה מראש

בגיל 48 הבנתי שאני מוצלח אבל וורקהוליסט. התחילו ניצני בעיות בריאות. השמנה טיפה שינה לא כמו פעם ובכלל. זה היה ברטרוספקט סוג של מאניה! עליה עם שיאים ללא הפסקה זה תאור נכון להגדיר וורקהוחיזם כמאניה עם הרבה שיאים ללא הפסקה? בכל מקרה, החלטתי להוריד הילוך וכמעט ל20 ווליום עבודה. זו היתה החלטה קשה נגד האוטומט החברתי. הרגשתי שאני חייב לפעול ככה. וזה די עובד המשקל אוזן וגם הגוף בכלל. שאלתי נוגעת לתהליך שהתרחש בעקבות השינוי, הרבה חלונות חברתיים אישיים נמוגו ונעלמו. ואני ממש לא מרגיש חוסר. כן נהנה מחברת אנשים שלא במסגרת עבודה. האם במצב אופטימלי ניתן להגיד שהנוגד מאזן ורקוהליזם זה סכיזואידיות מסוימת בעניני עבודה? אם לא מה המאפיין הנפשי שנוגד את התופעה הוורקהוליסטית? כזה שיכול להגדיר מצב שמנטרל את השורש של הוורקהוליזם. דרך אגב ברור לי שוורקהוליסטים הם אצל הרבה סוגי אנשים אבל משהו מאחד אותם לא? ומה נוגד או התופעה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אופק, אתה משתמש שלא לצורך ביותר מדי שמות של הפרעות נפשיות בצורה לא נכונה ולא רלוונטית למצבך. לא מאניה ולא הפרעת אישיות סכיזואידית אינן רלוונטיות למצבך. וורקוהוליזם בפני עצמו אינו מהווה הפרעה נפשית, אם כי הוא אחד מהקריטריוניים לאבחון הפרעת אישיות כפייתית: http://www.giditherapy.co.il/?p=1088 אם אתה נהנה מחברת אנשים מחוץ לעבודה, ברור שאינך סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית. אנשים סכיזואידים מעדיפים להימנע מחברת אנשים ואף נוטים לבחור בעיסוקים שאינם מחייבים מגע רב מדי עם אנשים. רבים האנשים ששומרים, מדעת או שלא מדעת, על הפרדה בין חיי העבודה וחיי החברה שלהם ורבים לא היו רוצים לראות מחוץ לעבודה את אותם אנשים שהם נאלצים לעבוד איתם. במידה והוורקוהוליזם שלך הוא אכן חלק ממבנה אישיות כפייתי שגורם לך עימותים עם הזולת וכתוצאה מכך חרדה, דיכאון או מצוקה אחרת - בהחלט קיים מקום לשקול התייעצות עם איש מקצוע. צריך לבדוק יותר לעומק מה הייתה הסיבה להתמכרותך הקיצונית לעבודה והאם סיבה זו באה על פתרונה או עתידה להתבטא בצורה אחרת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

09/06/2016 | 15:06 | מאת: נינה

ילדתי לפני חודשיים את בני הבכור. בן זוגי ואני החלטנו שלא נעשה ברית ולאחר לחץ רב שהופעל עלינו לבסוף עשינו ונכנסתי לדיכאון קשה. איכשהו זה עבר, אך עדיין יש לי מחשבות טורדניות בכל מה שקשור לנושא הברית. לאחר שנחשפתי למידע באינטרנט, על תפקוד הפין, התחלתי לראות בגברים נימולים נכים. חשוב לציין שמעולם לא הייתי עם גבר שהוא לא נימול. קשה לי להתבונן באיבר מינו של בעלי, כל מה שאני רואה זה את צלקת הברית ואת הכיפה היבשה. כל פעם כשאני רואה ילדים בנים אני חושבת האם האמהות מלו אותם, והמחשבה גורמת לי כאב גדול. כל דבר מזכיר לי את זה בעצם. בנוסף יש לי חרדות לגבי הבן שלי, שפגמתי ביכולת שלו להנות מיחסי מין, שהטלתי בו מום. כואב לי אפילו להיזכר בתקופת ההריון (שהייתה בסה"כ חוויה חיובית) רק מהמחשבה שבבטן הוא היה מוגן ושלם ואילו עכשיו כשהוא בחוץ פגעתי בו והשחטתי את איבר המין שלו. המחשבה על גברים ערלים שאני מכירה מרגיעה אותי ואילו מחשבה על אלו גברים נימולים מערערת אותי. אני חושבת על העתיד, שאני אפחד שהילד שלי יסתובב ערום ויראו שהוא נימול וידעו שהטלתי בו מום, מחשבות על כך שהרסתי לו את החיים, הטלתי בו אות קלון שצריך להתבייש ממנו. מעולם לא היו לי מחשבות כאלה ותמיד הייתי נייטלרית בנושא ברית מילה, והמחשבות האלה צצו לאחר שעשיתי את זה לבן שלי. מה אפשר לעשות? כיצד היית מגדיר את המצב שלי? יש לציין שזה בא והולך בגלים.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נינה, לא ניתן לערוך אבחון דרך פורום באינטרנט. לשם כך, יש צורך בשיחה שבה ניתן יהיה לעמוד על היבטים נוספים בחייך, בעבר ובהווה. העובדה שמדובר בלידה ראשונה מגבירה את הסיכון לדיכאון לאחר לידה שפרץ סביב ההחלטה על ברית המילה. חשוב לציין שפחד להזיק לתינוק, במיוחד בקרב אימהות לילד ראשון, הוא נפוץ מאוד וייתכן מאוד שהחרדה הזו מנותבת אצלך לגבי הנזק שגרמת כביכול לבנך. בין אם מדובר באובססיה שהיא חלק מהפרעה כפייתית ובין אם מדובר במחשבה טורדנית שנלווית לדיכאון, הטיפול הוא זהה והשילוב בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI) נחשב שילוב מנצח. לגבי החלק התרופתי יש לוודא עם הפסיכיאטר ועם רופא ילדים שמדובר בתרופה בטוחה לשימוש בזמן ההנקה. חשוב מאוד לזכור שלא רק שאת הנעשה אין להשיב, אלא שברית מילה היא פרקטיקה בטוחה הנפוצה לא רק אצל יהודים, אלא למשל בארה"ב כנוהל מומלץ לכלל האוכלוסייה, כך שמדובר "במקרה הגרוע" במעשה שיש בו חסרונות ויתרונות ובמקרה כזה לא יכול להיות ששגית. אני מניח שאת מבינה זאת רציונלית, אך טבעה של אובססיה שאינה רצונית ואינה רציונלית. כמדריך לעזרה עצמית, שלא נועד להחליף טיפול אלא יכול לשמש אמצעי עזר, אוכל להמליץ על ספרם המצוין של רייד וילסון ועדנה פואה "די לאובססיה" בהוצאת מודן. בכל מקרה, למען בריאותך הנפשית ובריאותו הנפשית של ילדך, אני ממליץ לפנות לטיפול מקצועי, שכן ילדך זקוק לאם רגועה ככל האפשר וייתכן מאוד שחרדתך מועברת לו (וכמובן, גם לך מגיע אורח חיים שליו יותר). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

11/06/2016 | 12:33 | מאת: נינה

תודה רבה לך על התשובה המפורטת, אך אני תוהה האם אכן מדובר בדיכאון אחרי לידה. אני מרגישה סבל נוראי ברמה המוסרית וברמה הרגשית. חשוב לי להבהיר שאני מרגישה שהייתי כמו במצב של חלום או אי שפיות זמנית כשהסכמנו לעשות את זה. במשך שבועיים עברתי שטיפת מוח והופעל עלינו המון לחץ. הייתי בדיוק אחרי לידה, כמעט ולא ישנתי וכל הגוף כאב. רק אחרי המעשה כאילו התפקחתי. אני מרגישה במובן מסוים כמו בניסוי של מילגרם. מין סשע מטורף בתפיסות המוסריות שלי ובהגדרת העצמי שלי. תחושה שאני פשוט לא מסוגלת לחיות עם עצמי. כיצד אני ממשיכה ממצב כזה? שוב תודה

04/06/2016 | 20:36 | מאת: ענת

אשמח לדעת האם הפרעת אובססיה כפייתית יכולה להופיע לראשונה בגיל הרך, אצל ילד בן 6?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ענת, מרבית המבוגרים הלוקים בהפרעה טורדנית כפייתית מעידים כי נטו להתנהגות טקסית כבר בילדותם, אך עד גיל שבע, פחות או יותר, ילדים נוטים לבצע התנהגויות טקסיות (שמירה על סדר מסוים, חזרתיות) על מנת לחוש ביטחון ורגיעה ואין ליחס זאת להפרעה כפייתית. לכן הייתי מחכה עוד כשנה לפחות עד לאבחנה סופית, אלא אם כן הדבר גורם לילד מצוקה ו/או הפרעה בתפקוד החברתי או במידה וקיימת בעיה אחרת. ההפרעה בהחלט יכולה להופיע בקרב ילדים, אם כי הגיל השכיח ביותר להתפרוצתה הוא גיל ההתבגרות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

28/05/2016 | 14:00 | מאת: דותן

בקורס קבלת החלטות שלמדתי הגדירו שני סוגים של טיפוסים. מחפשי התשובה המוחלטת ואלה שמסתפקים בהחלטות על בסיס יחסי. ברור שאני שייך למוחלטים. יש לי שתי שאלות בנושא. האם יש דאך לשני הטיפוסים לעבוד יחד? לפרפקציוניסט ולמסתפק בהחלטה על בסיס יחסי? שבעצם אין דחף לשלמות יחסית. קצת חפיפניק. וגם מה יכולה להיות הסיבה העקרונית שאדם שאינו פרפקציוניסט יגיב באופן מעשי לא מילולי בפעילות משותפת לקראת יעד בעבודה, באופן של " ההיפך"? כאשר הפרפקציוניסטים מכוונים ליעד בפעילות הוא מעבר לאי חתירה טבעית ליעד, מקשיב לתוכנית פעולה ורק לאחר מכון למשל סיום דף מטלות ועבודה, מתחיל לפעול באופן שמוצא את כל הסיבות לא לשתף פעולה והיעד שלו נעשה היפוך הרצון לקאאת היעד שהוגדר בקבוצה? זה מתבטא בחיזוק פתרונות ללא התאמה ליעד, קיצורי דרך שמתעלמים מעובדות ידועות וכתובות. בתכתובת הוא כאילו משתף פעולה אבל בעצם תוקע אותה עד למעשה נראה שהוא מקדם אי הצלחה. מחזק שאלות שכלל לא הוגדרו שהם עוצרות את תהליך העבודה, עד מצב של רעיונות לביטול כל המשימה. ממה זה נובע, זה לא התנגדות שנראית, אלא ממש היפוך תפקודי? במסווה של שיתוף פעולה. האם זו סיבה לעימות ישיר של הפרפקציוניסטים מולו? או שלדעתך יש דרך לישב בין הגישות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דותן, החיפוש שלך אחר תשובה מוחלטת מצביע על קושי בקבלת החלטות בתנאים של אי-ודאות, שהוא מרכיב בלתי נמנע בחיינו. למעשה, אתה מבקש להשליט ודאות במציאות שאין בה ודאות. אין פירושו של דבר שאין צורך בתכנון, להפך, אבל יש צורך להתייחס לתכניות שלנו בעירבון מוגבל וכבסיס לשינויים שנעוצים בחוסר הוודאות שטומן בחובו העתיד. הפרפקציוניזם שאתה מתאר הוא, כנראה, חלק מאישיות כפייתית, שיש לה מאפיינים נוספים, עליהם תוכל לשמוע בסרטון הבא: https://www.youtube.com/watch?v=OC9M6WgH8SY (על דרכי הטיפול בה תוכל לקרוא במאמר שיעלה לאתר שלי בקרוב מאוד). מדובר, למעשה, במערך תכונות חיוביות מאוד כשלעצמן, אלא שכאשר הן נמצאות במינון-יתר (יחסית לנורמות החברתיות המקובלות בתרבות מסוימת) הן עלולות לגרום קשיי הסתגלות ביחסים בין-אישיים, בעיקר במגעים עם אנשים ספונטאניים, "זורמים" (ובוודאי ש"חפיפיניקים"). הואיל ואיננו יכולים לשנות אנשים אחרים, נותר רק להסתגל אליהם, כלומר, להנמיך ציפיות ועקב כך, לא להיות מופתעים ונרגזים כל כך כשאנו נתקלים בהתנהגות שאינה עומדת בסטנדרטים הגבוהים שלנו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/03/2016 | 03:10 | מאת: שיר

עמוד הפייסבוק שלנו עלה לאוויר בשעה טובה, אתם מוזמנים בחום לקרוא ולהגיב. בכל פעם נעלה פוסט חדש הקשור לנושא בריאות הנפש, התמודדות עם דיכאון וגם סיפורי מתמודדים שלנו. נשמח לתגובות, ממליצים לכם לקרוא את הפוסט על כלב הדיכאון. נשמח לתגובות והערות. https://www.facebook.com/kidumpro/

שאלתי אמנם מתחום שונה אבל נראה לי שזה המקום לשאול. אני עובדת עם לקחות במשרד גדול. הרבה עבודה נעדית בטלפון ובדואר אלקטרוני. יש דברים שנמשכים זמן רב בתהליך ולאורך חודשים מול לקוח. רוב הלקוחות מבינים שיש שלבים וזה מתקדם. יש לי קושי להבין מצב אחד מוזר. לקוח אחד שמקבל הסבר והתיחסות מסודרת במייל וחר כך גם בטלפון, חוזר אחרי סמן לא ארוך שוב עם אותם שאלות ! ונראה שכלל לא קרא את ההסברים בכתב ובעלפה. הוא חוזר על אותם טענות ישנות ושגויות עובדתית מתחילת שאלותיו. וממשיך כאילו מעולם לא דברנו. בהתחלה נדהמתי איך זה יתכן. החלטתי שזה הפרעה מסוימת ופשוט כל פעם מתחיל מחדש. פשוט שלחתי לו שוב את אותן תשובות בשינוי מסוים. זה מרגיע אותו אבל בפעמים האחרונות זה הפך למשהו מוטרף. הוא מציין וחוזר על עובדות שגויות שניתן להוכיח כמו סכום כסף בחשבונית לא נכון. ומשקר שצלצל ולא עונים לו. החלטתי שפשוט זה תקליט מקולקל שרוט! ופשוט לענות את אותן תשובות תוך הפניה למנהל המחלקה הראשי עם פרטי ההתקשרות ישירים אליו. התופעה הזו לא מובנת לי ורציתי לדעת אם זה אובססיה ואם יש דרך התנהגותית מועילה אחרת כי גוזל המון זמן אי נעימות בפעמים אחרונות זה לווה במילים קשות וחריגות. התעלמתי ושוב שלחתי תשובה מנומסת ענינית והפניה למנהל. מה הבעיה שלו? ומה עוד ניתן לעשות. כאילו המוח שלו נמחק ומתחיל מחדש. מוזר. אציין שזה מתחיל לגרום לצרות עם מנהל מחלקה ישיר שלי שחושב שאני אולי לא בסדר. אבל נאטמתי הבנתי שאין לי פתרון. יש עוד רעיונות לתשובה בעניין ? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רויטל, התופעה מוכרת לי, למשל, מסטודנטים שלימודיהם אינם בראש מעייניהם ושואלים עקב כך שוב ושוב את אותן שאלות, או לחילופין מנותני שירות שמשננים טקסטים קבועים שאינם קשורים למה ששואלים אותם. מעורבים בכך גורמים מוטיבציוניים (עד כמה האדם רוצה להשיג את מה שהוא אומר), תפיסה, קליטה, עיבוד מידע וזכירה. אילו היית כותבת שהתופעה קורית לך הייתה אפשרות לבדוק מה מתאים למקרה שלך. כתופעה שקורית לאנשים שמסביבנו, כל מה שהזכרתי יכול להיות רלוונטי - ואת עושה את מה שאת יכולה וצריכה לעשות מול תופעה מתסכלת זו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

בגיל 50 לאחר הרבה שנים של עבודה 2 קרירות בתוכם מוצלחות. סופר פרפקציוניסט מצליח מתוקתק ולא ותרן חל מםנה היפוך וקטור בעקבות מיצוי ושינוי הרגשה פנימית עמוקה בזמן די קצר. הרגשתי שאין לי רצון לקחת כל התחייבויות חדשות ונוספות. יש הרגה כאלו כמו יציאה לפנסיה. הקיום הבסיסי קיים. התבוננות במבנה יום בעבר עם יעדים ופעילות אניטנסיבית לא מדברים אלי יותר. זו הרגשה טובה של בחירה. אין מניעה לעבוד ויש מגוון של אפשרויות. משום מה אני נהנה ביותר מהעדר התחייבויות ולוח זמנים פתוח מאוד. זה אפילו מועדף עלי שאני שוקל יחס הזמן החופשי מול עוד הכנסה. כיצד עלי להתייחס לתובנה הזו שמנחה אותי. אציין שבמה שעדין מחוייב אני מעשיממוקד ומצוין בבצוע. אבל פנימית שאיפתי למעט כמה שניתן את ההתחיבויות שלי עקרונית. זה בגדול עומד נגד כל מה שרוב האנשים עושים עוד ועוד יעדים והתחיבויות. יש משהו לא נכון בבחירה זו?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שאולי, קשה מאוד להתייחס לשאלה בלי להכירך וללוות אותך בתהליך השינוי שחל בך. ככלל, ההשוואה למה שמקובל אצל אנשים אחרים מיותרת ולעיתים קרובות אף מזיקה. כל עוד אתה יכול להרשות לעצמך מבחינה כלכלית את ה"שחרור" והוא ימולא בתכנים שמעניינים אותך, אינני רואה בכך כל פסול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

17/01/2016 | 15:57 | מאת: אורחת

שלום אני בצ 18 התחלתי לאחרונה טיפולי שיניים , אין לי מושג למה אבל כל פעם אני מוצאת דרך אחרת לשחק בשיניים להרוס אותם כאילו , אני מנדנדת אותם חזק דוחקת אותם שוחקת אני עושה כל פעוה שיכולה לגרום נזק , למה אני עושה זאת אני ממש במצב לא נעים ולא טוב אני כל היום סביב זה אני בוכה בגלל זה אני מרגישה ממש רע אני מנסה להפסיק אבל כאילו אני לא שולטת בזה בבקשה תפנה אותי לאיזה מקום שיעזור לי אני מיואשת :(

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אורחת, הסימפטום הוא אכן כפייתי ובדרך כלל בבדיקה מתגלים סימפטומים כפייתיים נוספים שאולי אינך מאבחנת אותם ככאלה. הטיפול המומלץ הוא שילוב בין תרופה ממשפחת SSRI (כגון פרוזק) ובין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). תוכלי גם להיעזר בספר המצוין "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת "מודן". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

19/12/2015 | 18:44 | מאת: אבי

שלום רב אני בן 25 אני תפקדתי רגיל לחלוטין עד לפני שנתיים. אני נחשב מאד מוכשר בתחום הלימודים שאני עוסק בו. מלפני שנתיים אני מרגיש כאילו אני חייב לזכור הכל, וכל דבר שאני לומד אני חייב לכתוב לעצמי מיד, ואם אין לידי דף ועט אני מפחד לשכוח אם התחדש לי משהו. לפעמים במהלך חשיבה אני נתקע כי נראה לי שפספסתי שלב כל שהוא ופרט מסוים נמשט מזכרוני.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אבי, אתה מתאר צורך עצום ולא מציאותי בשליטה ובוודאות, בעוד אנו חיים בעולם של אי-ודאות אשר בו רק חלק מהדברים הוא בשליטתנו. המלצתי לך לפנות לייעוץ פנים אל פנים כדי להבדיל יותר טוב בין מה שבשליטתך ומה שאינו בשליטתך, להגביר את יכולתך לשאת מצבים לא-ודאיים ולקבל את חוסר המושלמות שלך ושל סביבתך. אחרת, תביא על עצמך במו ידיך ייסורים מיותרים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

15/12/2015 | 06:32 | מאת: שאלה למומחה

מיניות וגירוי חוויתי מכל דבר מיני כולל פורנו כולל כל פרט שזה אומר סופר חוויה ומצד שני 98 אחוז מהמצבים במציאות הנלווים לסקס דוחים ממש. לא משוגע לניקיון אדם ממוצע. בעל דחף בריא בעל התנסות סבירה במין. עדין קיים פער ודי הגיוני שקיים אבל המציאות דלה יותר פחטת מרגשת וכל המסביב שנראה בגיל 40 פלוס יותר מדי השקעה בשביל פחות מדי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, בפנייתך חסרים פרטים משמעותיים, כמו יחסיך הזוגיים עד כה (ואולי גם יחסיך עם בני אדם בכלל). כמו שאני רואה את הדברים, מותר יחסי המין עם בן או בת זוג על פני סיפוק עצמי הוא ביחסים עצמם, כלומר, בכל מה שקורה במערכת יחסים שהמגע המיני הוא אחד המרכיבים בה. אני יכול להבין שההשקעה הרבה, ובעיקר הדחיות הרבות שאדם (כל אדם) נאלץ לחוות בדייטים הוא חוויה קשה מאוד ואם המטרה כולה היא יחסי מין בלבד, אזי ייתכן שלאנשים מסוימים המאמץ אינו "משתלם". יכול גם להיות שההשקעה הרבה שלך בסיפוק עצמי אינה מותירה בך מספיק אנרגיה להשקיע בזולת, כשאתה סוף-סוף מוצא אדם מתאים. בשורה התחתונה, מקור הבעיה נראה לי ביחסים וכדי להפיק מהם הנאה במקום דחייה דרושה עבודה רבה שלא בטוח שהיא משתלמת. יכול להיות שמוטב לך להסתפק בסיפוק עצמי מהגירויים שמצאת לך, אלא אם כן אתה מרגיש בודד וזקוק לזוגיות מבחינות אחרות, פרט למין. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

18/11/2015 | 00:38 | מאת: רם

נולדתי עם בעיית עור, היו לי שומות רבות עך הגוף, היתביישתי להחשף, ולא יצרתי מצב לזוגיות כלל, בגיל 30+ קיבלתי טיפול ממומחה לעור עם תרופה חדשנית שהורידה את כל השומות ללא ניתוח, אז כבר הייתי מעל גיל 30, נוצרה אצלי תופעה שאני נגעל ממישהו שיש לו שומות או נגעים בעור, מחשש שיתפתחו לי שוב נגעי עור אני מקפיד על סטריליות, מה זה אומר? שאני מישתמש באלכוהול 95% כדיי לחטא ידיים למשל , או חפצים חדשים שאני נוגע בהם, כשאני יוצא החוצה או הולך למקום מסוים, הבגדים ילכו לכביסה מידיית, אין מצב שאשים אותם בארון, אם מישהו יבוא אליי, אחרי שילך אחטא את הכסא שישב עליו, אין מצב שארשה למישהו לשבת על המיטה שלי ואחר כך אשן בה כש על המצעים מה שעבר לשם מבגדיו, אני מבין שהפחד הזה מלחזור להיות עם נגעים בעור, מקשה את החיים שלי, אבל קשה לי לחשוב שאוכל להסתדר ללא הספירט לחיטוי, מה ניתן להגיד לי על זה? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רם, לפי תיאוריך, אתה סובל מהפרעה כפייתית-טורדנית קלאסית (OCD): http://www.giditherapy.co.il/?p=242 אינני ממהר לאבחן דרך הפורום, אך המקרה שלך כל כך קלאסי שאינו מותיר מקום לספקות. הטיפול שנחשב "שילוב מנצח" במקרים כמו שלך הוא טיפול תרופתי ע"י תרופות ממשפחת SSRI שמותאם ע"י פסיכיאטר וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. ההיבט ההתנהגותי המתבקש במצב שאתה מתאר הוא חשיפה (יש הנוהגים חשיפה הדרגתית, מן הקל אל הכבד למצבים שמפחידים אותך) ויש הנוהגים ב"הצפה" (לקפוץ ישר למים העמוקים ולעשות, תוך כדי ליווי המטפל, את מה שהכי מפחיד אותך). עוד על הגישה תוכל לקרוא בספרם המצוין של עדנה פואה ורייד וילסון "די לאובססיה" בהוצאת "מודן". הייתי מתחיל מהטיפול התרופתי כדי שתגיע לטיפול הפסיכולוגי עם רמת חרדה נמוכה יותר המאפשרת עבודה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

11/11/2015 | 23:14 | מאת: ליאורה

אני בת 25 כל החיים הייתי עם בטחון עצמי, האמנתי בעצמי , אהבתי את עצמי ואת כולם אך בשנתיים האחרונות התחלתי לסבול מדמוי עצמי נמוך חיצונית ופנימית ההתעסקות במראה 24 שעות ביממה. אבל מנגד לזה זה קורה רק עם אנשים מסוימים ותקופות מסוימות רגע אחד הכי יפה וטובה בעולם ובזמן אחר מכוערת ומוזרה. לעזרתך

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליאורה, בהפרעת גוף דיסמורפית הקושי ממוקד בליקוי ספציפי יותר ממה שתיארת: http://www.giditherapy.co.il/?p=1041 אך כמובן שלא ניתן לערוך אבחנה דרך האינטרנט ובוודאי שלא לטפל. עניין האבחנה הרבה פחות חשוב מהרגשתך ואת מתארת תנודות קיצוניות בשביעות הרצון שלך מהמראה החיצוני שלך שהחלו לפני שנתיים. דימוי הגוף שלנו הוא היבט משמעותי של הדימוי העצמי ואני ממליץ לך בחום לפנות לייעוץ פסיכולוגי, כל עוד את צעירה. ככל שהטיפול מתחיל מוקדם יותר, סיכויי הצלחתו גבוהים יותר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

23/10/2015 | 17:16 | מאת: א

האם זה אופייני שטיפוסים עם אוסידי מתאפיינים בזכרון חוויתי מאוד מעמיק ומפורט במצבים שלאדם רגיל חולפות לא זכירה בעיקר לא לפרטים ולטווח ארוך. נהוג לציין שמצבים משמעותיים בעלי כח עוצמתי בחיי האדם נחקקים בנפש ובזכרון, הרב חולף. האם העובדה שכמעט כל חוויה נשארת בזכרון מפורטת במשך שנים מגבירה את את התהליך האובססיבי והאם זה מהווה בעצם חיים בפוסט טראומות קטנות. ככה זה מרגיש... מה ניתן לעשות בהקטנת ההצפה החויתית הזאת? יש ניסיון בהפחתת עוצמות אלה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום א', קיים קשר בין תשומת לב לפרטים ובין זיכרון. ככל ששמים יותר לב לפרטים, גדל הסיכוי לכך שנזכור אותם. מה שאופייני בהפרעה כפייתית הוא שימת לב לפרטים וזכירה של פרטים שנחשבים בעיני רוב האנשים חסרי חשיבות ("זיכרון אנציקלופדי"). אנשים כאלה יכולים לזכור דברים שאינם מעניינים אותם עצמם (למשל, מספר העמוד שבו מופיע מידע מסוים בספר, או בזמנו, לפני שהיו טלפונים עם זיכרון, מספרי טלפון). באופן כללי, תכונה זו נחשבת מבורכת ואף גורמת לעלייה בציונים של מבחני אינטליגנציה ומבחנים פסיכומטריים, שבהם הזיכרון ממלא תפקיד חשוב. התכונה נחשבת בין נייטראלית (כשמדובר בפרטים חסרי חשיבות) למבורכת (כשמדובר בפרטים רבים ובעלי חשיבות - למשל, אצל רופאים שצריכים לזכור פרטים רבים כמו סימפטומים של מחלות ושמות של תרופות). אין לכך כל אפקט שלילי בכיוון הנרמז ("פוסט טראומות קטנות"). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

18/10/2015 | 10:46 | מאת: איקון

שלום פרופסור, תודה על תשובתך שעזרה לי להבין את שתי הגישות של הטיפול בocd. האם תןפעת הocd ביטוייה הנפוץ "החיובי" כביכול הוא בוורקהליזם? בדרך כלל? או שזה נובע מעצם העובדה שרוב זמננו מוקדש לעבודה ובדרך זו זה הפך מעיין מנגנון מרכזי שדרכו הבעיה מתבטאת? אם כך האבחנה שציינת בין הגישה של להיות עסוק כל הזמן שמהווה מעין ריפוי בעיסוק , לבין הפחתת הגירויים , כולל וורקהליות וזמן עבודה, שמציב גירויים שרק מגבירים את העיסוק האובססיבי במעטה שבו למעשה מתחזקים את האובססיה רק בצורה מנותבת להצלחה כביכול. אם הבנתי נכון אז האם הגישה שבה הונחתי בהפחתת הגירויים וכן בחירה בעמידה מול החרדה שמתעוררת מבלי לברוח ממנה היא דרך חיים אמיתה יותר כדבריך, משמעותה הפחחת עומס עבודה בפועל וכן החשפות לגירויים שמעוררים חרדה, עד שהחרדה עצמה שעומדים מולה חולפת מעצמה ויש הקלה וצבירת חוויה חיובית שמשמעותה הנה זה מצליח לי- אני מתגבר. השאלה שעולה מבחירה זו אם למרות האומץ שבכך האם אין בזה סוג של מנגנון המנעות מסוים, דילול מצבים ודילול חוויות החיים? עד כמה ואיך יש לאזן בין המצבים? בין גירויים וכניסה לאובבסיה לבין החשפות לחרדתיות ועמידה מולה,אשר יש בה גם צורך בהפעלת מנגנון המנעותי מסוים מחויות החיים הנופלות עלינו מדי יום. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום איקון, התמכרות לעבודה ממלאת תפקיד של בריחה מבעיות אחרות. לכן, עצם הפסקת ההתמכרות בלי טיפול מעמיק יותר בשאלה ממה אתה בורח והתמודדות חזיתית עם מה שאתה בורח ממנו אינה מספקת. במצב כזה עדיף להמשיך בהתמכרות לעבודה שאכן ממלאת תפקיד של "ריפוי בעיסוק" או הסחת דעת. אם אתה רוצה לפתור את הבעיה מן השורש, תצטרך לפנות לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

10/10/2015 | 01:25 | מאת: אנונימי

לא מצליח להירדם.. הפסקתי את האיטומין (10 מ"ג) לפני יומיים בגלל שהוא ממש "שובר" אותי בבוקר ומקשה עליי להתעורר והופך אותי ל"איטי" ו"כבד".. אז קבלתי במקום פרוטיאזין 25 מ"ג אך הוא לא משפיע עליי.. מנסה להיות במיטה אך כול הגוף שלי חם ובסטרס והמחשבות לא מפסיקות להציף אותי, הראש עובד ב"פול פאוואר" .. לא ישנתי כבר שני לילות.. איך אפשר להחזיק ככה עבודה קבועה ? להתעורר כול יום בבוקר? אי אפשר אם לא ישנים כול הגוף שלי כואב מעייפות איך אפשר לתפקד ככה? המתח הורג אותי והמחשבות על כך שאני לא אצליח לישון לעולם בלי תרופות.. אני יודע שאני מכניס את עצמי לזה אבל אין לי שליטה על זה.. ואני לא עושה את זה בכוונה, הרי איזה אינטרס יש לי? מי לא רוצה לתפקד בצורה נורמאלית ולחיות חיים נורמאליים..? כמה אפשר לסחוב ככה? המשפחה אומרת שאני מכניס את עצמי לזה ושאני נתלה בתרופות, אך אין לי מה לעשות אני לא מוצא שום פיתרון שיוריד את הסטרס שלי ואת מהירות המחשבות המציפות אותי..זה שאני לא ישן כבר יומיים גורם לי לכתוב הרבה ולהיות "מוצף".. לפחות אני יכול "לשפוך" קצת החוצה את כול ה"חרא".. איך אפשר לצאת מהמעגל השחור הזה, מהגיהנום הנצחי של המחשבות וחוסר השינה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנונימי, אינני זוכר את כל הפרטים שמסרת בהודעות קודמות בפורום ופרט לכך, אינני רופא. הפרוטיאזין היא תרופה אנטי-היסטמינית שפותחה במקורה נגד אלרגיה ותופעת הלוואי שלה היא עייפות ונמנום. לכן משתמשים בה לעיתים כתרופת שינה. אי אפשר להתייחס להפרעת השינה כסימפטום בודד במקרה שלך וייתכן שיש צורך בשינוי בשאר התרופות שאתה מקבל באופן שתגיע למיטה רגוע יותר ולאותה מטרה לפנות גם לטיפול פסיכולוגי. אחת הבעיות שמחמירות את חוסר השינה היא התייחסות אליה. ככל שאתה מוטרד יותר מהבעיה, היא תחמיר. לכן, בלילה שבו אינך מצליח להירדם מומלץ לצאת מהמיטה ולעסוק בדברים אחרים (רצוי קריאת ספר ולא קריאה ממסכים כגון מחשב או טלוויזיה). יש גם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהפרעות שינה, אך לא את כולו ניתן ליישם תמיד, אם יש בעיות נפשיות אחרות. תוכל לקרוא את "עשרת הדיברות של השינה" ולראות באילו מהן אתה יכול לעמוד:http://www.mor.org.il/template/?Did=19&Pid=1068 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

09/10/2015 | 03:14 | מאת: אנונימי

כול היום אני קורא על תרופות ומחלות באינטרנט, מסתובב בפורומים של פסיכיאטריה.. לפעמים יוצא לעבודה או לחברים ואז חוזר ישר למחשב לקרוא.. מרענן אין ספור פעמים את הדף אם יש תגובה חדשה או לא.. נכנס שוב ושוב לאותן עמודים שקראתי (בויקיפדיה וכו'), לבדוק על אבחונים של הפרעות אישיות, מחלות נפש.. בודק שוב ושוב.. כאילו משהו השתנה.. מנסה לאבחן את עצמי.... לאן אני שייך? מטופל כרגע תרופתית סרנדה 50 מ"ג למיקטל 100 מ"ג פוחד שיש לי OCD כי בעבר נטלתי 60 מ"ג פאקסט והיה לי מצב מאני-פסיכוטי.. לכן אני חושש לקחת שוב SSRI במינון גבוה, כי הייתי במצב ממש לא טוב בהתקף (הייתי שולח המון המון אס אם אסים ארוכים מאוד בטלפון לאנשים.. חשבתי אפילו שאני קצת נביא) היום שינו לי את האבחנה מהפרעת אישיות גבולית להפרעה סכיזואפקטיבית (אוליי בגלל שהפסיכיאטר שלי רצה שביטוח לאומי יעזרו לי .. אז הוא קצת "שיקר"?) לא מוצא מרגוע, כבר המון המון זמן שלא קראתי ספר, כי שום דבר לא באמת מעניין אותי.. אוליי יש דברים שמעניינים אבל אני ישר מוצא מה לא טוב בזה ואת החיסרון בזה ושולל את זה... סרטים לפעמים אני רואה עם החברה.. לא יודע כבר מה יש לי ואיך לצאת מהגיהנום הנצחי הזה.. מרגיש שהזמן הוא לא באמת זמן.. שאין כרונולוגיה.. שהכול מסודר בראש לפי חוויית הרגשות שחווינו.. חוויה חזקה שעברה עליי, לצורך העניין, לפניי כעשר שנים, חרוטה לי בזיכרון כאילו היא הייתה אתמול.. :\ לא מתקדם, לא במישור התעסוקתי, ולא כ"כ עובד.. עובד בחצי משרה.. מקבל קצבה מביטוח לאומי.. עובד בכול מיני "חלטורות" למיניהן.. :\ לא בעבודה רצינית כולם מסביבי רוצים שאני אתקדם.. אלמד.. אעשה משהו עם עצמי.. ואני לא כ"כ מרגיש בשל... הנה, לדוגמא, מגיע לי שיקום תעסוקתי דרך ביטוח לאומי.. שהתחלתי את התהליך, אך אני פוחד ומרגיש לא כ"כ בשל.. כי זו הטבה חד פעמית.. כול הזמן השאלות שמציפות אותי הן אולי אחכה עוד קצת? אולי בעתיד האישיות שלי תתגבש יותר? בן 27 כבר.. לא יודע אם אני נמצא במקום טוב בחיים, שאני צריך להיות בו? אולי אני מפגר מאחור? או שאני נמצא במקום בסדר יחסית לחיים שעברתי (חיים קשים).. האם אני בדיכאון? כי לדוגמא יש לי תיאבון ודברים כאלה.. ואני יוצא מהבית.. לא אובחן אצלי דיכאון קלאסי, אבל התכנים שלי תמיד תמיד היו דיכאוניים! כמו שאני כותב עכשיו.. כבר הרבה שנים, אוליי זאת המחלה (?) אולי צריך להשלים עם זה... ראיתי הרבה רופאים שאפשר לצאת מזה.. אבל ממה לצאת? מה יש לי? כול רופא אומר משהו אחר.. אחד אומר הפרעה דו קוטבית, אחד הפרעת אישיות, אחד הפרעה סכיזואפקטיבית.. ייאוש עמוק אבל סה"כ על הנייר די מתפקד (עובד במשרה חלקית פה ושם) לעתים יוצא ומבלה, למרות שלפעמים הקשרים עם החברים רעועים ויודעים עליות ומורדות.. אולי זה סביר וכך זה צריך להיות.. גם במישור הטיפול בשיחות, מטופל לסירוגין מס' שנים.. אוטוטו מסיים קשר של שנה פלוס.. ולא יודע איך לבחור מטפל חדש, הרי יש כ"כ הרבה.. ואני כ"כ לא מאמין בעצמי.. למרות שאני יודע שיש לי יכולות, אבל זה כ"כ קשה :\ לא מוצא באמת משמעות ששווה לקום בשבילה בבוקר, אולי למעט בת זוגתי.. שאהבה שלנו מחזיקה אותי.. רואה אנשים הולכים בבוקר לעבודה.. לומדים בלימודים אקדמאים.. ואני? איפה אני? בחיים לא אגיע לשם.. מה לי ולזה? אני רחוק משם שנות אור.. לקום בבוקר.. להסתדר.. לשבת כמה שעות בתוך כיתה ולהיות מרוכז? מרגיש ממש במצב רוח מעורפל ומבולבל.. בטח אם רופא יקרא את המכתב הזה הוא ימליץ לי להעלות מינון תרופתי בכדי להכהות את החושים שלי.. לא להרגיש.. העיקר להיות סוג של "מכונה".. עוד בן אדם בעולם.. שבא לפה ועוד מעט יילך.. יתכלה.. :\ קשה :( אפילו עכשיו את המכתב הזה אני כותב בהמון פורומים.. למצוא מזור לכאבי..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנונימי, לפי תיאוריך והתרופות שאתה נוטל (מינון נמוך של תרופה נגד דיכאון ומייצב מצב רוח), עברת אפיזודה פסיכוטית מאנית ולכן התאמת הטיפול התרופתי נגד הדיכאון, מבלי שתיכנס למאניה נוספת, הוא אתגר לא פשוט עבור פסיכיאטר. הואיל ואתה לא ממש מאופיין כעת ע"י דיכאון, אלא יותר ע"י חוסר שקט, נראה לי שהדגש צריך להיות מושם על מייצב מצב הרוח ועל מעקב פסיכיאטרי צמוד על הטיפול התרופתי. אף שאינני רופא, הייתי מציע להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל על תרופה אנטי-פסיכוטית שמתאימה גם לסכיזופרניה וגם להפרעה בי-פולארית בשם סרוקוול. תרופה זו עשויה לשפר את השינה שלך ולהרגיע אותך במשך היום. גיל 27 הוא עדיין גיל צעיר שבו האישיות מתגבשת. לכן, נראה לי חשוב לרתום את הביטוח הלאומי לא רק לקצבה אלא גם לצורך שיקום מקצועי, לרבות לימוד מקצוע בתחום שקרוב אל לבך ויש לו גם ערך מעשי. מסגרת של עבודה בעזרת טיפול תרופתי מתאים יכולה ללא ספק לתרום ליציבותך ולהרגיע אותך. מבחינת טיפול פסיכולוגי, הייתי ממליץ על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי או טיפול דיאלקטי-התנהגותי, כאשר בשני המקרים הדגש צריך להיות מושם על ויסות גבולות. אתה זכאי לטיפול כזה גם במסגרת קופת חולים לאחר הרפורמה בבריאות הנפש ואני ממליץ לך להתייעץ עם הפסיכיאטר לגבי סוג כזה של טיפול להשלמת הטיפול התרופתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

09/10/2015 | 03:08 | מאת: אנונימי

04/10/2015 | 03:19 | מאת: איקון

נאמר על ידי פסיכיאטר ידוע בתקדורת שהטיפול והגישה לטיפוס עם ocd הנכונה היא סדר יום מלא מטלות עשיה ובכך נותן הרגשת שליטה פנימית ובעיקר ביטול זמן לא מתוכנן בו המפלס החרדתי מוגבר. האם זה לא מגביר את התהליך האובססיבי ? וזה מעגל סגור? זה כאילו לברוח ממשהו על ידי הסנה של מעקף כאשר את יודע שזה למעשה אשליה כי אין פה בחירה או עמידה מול החרדה עצמה! אני הונחתי בגישה אחרת הפוכה להמעיט את הסביבה המגבירה את האובססיה המחשבתית ומיעוט בעשיה תועלתנית בעבודה בעיקר ובכלל. ללמוד להיות בהתחלה זה קשה מאוד. זה מעמיד אותך מול כל החזרות המחשבתיות ואתה מזהה שזה קורה בתוך עצמך. הפחתת הגירויים במעגל הפעלתנות מאפשרת לראות את זה ולא לברוח לעוד עדיה שזה הנטיה היותר טבעית. כמו בסיפור המוכר של המנקה את הבית הכפיתית כמנגנון מפרק חרדה. האם לדעתך זה תהליך נבון לשהות במהלך שונה זה של הפחתת הגירוי ומעגלי העשיה כאמצעי להתמודדות ארוכת טווח עם אובססיה מחשבתית? או שמניסיונך זו דרך לא נכונה .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום איקון, נראה לי שההבדל בין שתי הגישות הוא שהגישה שהציג הפסיכיאטר היא גישה של השלמה עם המצב (וכידוע, כל מלחמה באובססיות רק מגבירה אותן) ואילו הגישה שלך היא גישה של התמודדות חזיתית עם החרדה עם ויתור על האובססיות. הגישה שלך היא גישה יותר אמיצה, שלא כל אחד יכול לשאת אותה, כלומר, לעמוד באומץ מול החרדה, לשאת אותה, לסבול ובמשך הזמן להפחית אותה. למעשה, מדובר בחשיפה לחרדה וזו הגישה המקובלת, למשל, בטיפול עם תסמונת פוסט-טראומאטית. הגישה שהציג הפסיכיאטר היא גישה שטחית יותר של "ריפוי בעיסוק" שיש בה כדי להרגיע את המטופל ויותר אנשים יעמדו בה, אך היא אכן גורמת למטופל להשלים עם הכפייתיות, לקבל אותה ולהשלים איתה. זו יותר גישה של חיים עם ההפרעה מאשר ניסיון לטפל בתופעה טיפול שורש, כפי שאתה ניסית לעשות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

24/09/2015 | 12:41 | מאת: אני

שלום וברכה בן 27, נמצא כרגע בצומת דרכים מאובחן כסובל מהפרעת אישיות גבולית ותלותית (קלסטר B ו-C). מטופל תרופתית, למיקטל 100 מ"ג, לוסטרל 50 מ"ג ואיטומין 10 מ"ג. בעבר הייתי בטיפול דינאמי כשנתיים אך ללא הצלחה משמעותית (הטיפול הופסק מצד המטפל), וכרגע אני מטופל במרפאה ציבורית, אך הטיפול הפסיכותרפי עומד להסתיים בעקבות כך שהמטפלת יוצאת לחופשה. חשבתי אולי לחפש מטפל פרטי, אך יש כ"כ הרבה מטפלים ואינני יודע במי לבחור ובאיזו שיטה כדאי. הפסיכיאטר שלי אמר לי ללכת למטפל בשיטה דינאמית עם שילוב של CBT, אך ראיתי שיש גם טיפול לאישיות גבולית שנקרא DBT.. אני די מבולבל ולא יודע במה לבחור. יש גם כ"כ הרבה מטפלים.. שאני לא יודע מי טוב ומי לא, אני אמור לעבור עכשיו מטפל מטפל? אני כרגע גם נמצא לפני שיקום מקצועי בביטוח לאומי ולא יודע אם ללכת על זה כרגע, האם אני בשל מספיק לצעד הזה? האם אני צריך להכיר את עצמי יותר? להבשיל עוד קצת? הבנתי שיש דבר כזה שנקרא אבחון פסיכודיאגנוסטי.. האם זה בעצם אבחון פסיכולוגי? האם כדאי לעבור את האבחון הזה בכדי לדעת לאיזה כיוון מקצועי ללכת או לאיזה סוג טיפול ללכת? או שזה מיותר (כי הבנתי שזה עולה כמה אלפי שקלים)? את האבחנה של האישיות הגבולית והתלותית נתנו לי באשפוז שהייתי לפני כשנה וחצי (לא אובחנה לי מחלה נפשית מאג'ורית, למרות שהפסיכיאטר הנוכחי שלי מתלבט האם אני מתאים ל"סכיזואפקטיב"). כרגע עובד לסירוגין בחצי משרה. אשמח מאוד לתשובות תודה מראש..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, קודם כל, עם כל המצוקה והסבל שאתה בטח עובר, ההודעה שלך בולטת בבהירות ובמיקוד שלה, וזה ממש לא עניין של מה בכך במצב המבולבל והמבלבל שבו אתה נמצא. זה רק מעיד על תעצומות נפש גדולות ומבחינתי, סיבה להיות אופטימי בקשר להצלחת הטיפול. שנית, עוד לפני שהגעתי לאמצע ההודעה חשבתי להציע לך DBT ואז גיליתי שהגעת לזה בעצמך. בדרך כלל אני רואה את עצמי מנוע מלתת כתובות של מכונים פרטיים, אך הואיל והמכון הבא הוא היחיד העוסק בכך בארץ, אחרוג מהרגלי זה, לטובתך: ד"ר יפעת כהן, מכון אופק - http://www.ofek.dreamhosters.com/ המכון אמנם פרטי והתעריפים בהתאם, אך שווה לשלם רק על הפגישה איתה או עם פסיכולוגית שתראיין אותך כי הם גם אחראים על ההכשרות לשיטה זו בשירות הציבורי, אם זה בכלל קיים. ידוע לי שהשיטה מיושמת אבל באופן מאוד חלקי בשירות הציבורי. זו שיטה שמחייבת צוות שלם ומיומן מאוד. ראיון מאלף עם יפעת כהן על השיטה תוכל למצוא כאן: https://www.youtube.com/watch?v=RpDXvPYuGuU בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

01/09/2015 | 03:09 | מאת: א

שלום. יש לי או.סי די קשה מאד.מטופלת שנים עם תרופות בינהן אנפרניל ס.ר. כרגע קשה לי לקחת טיפול פסיכולוגי בגלל העלויות שלו,שלמרות העובדה שהמחיר ירד עבורי, עדיין סו הוצאה שמכבידה עליי מאד.יש סיכוי להבראה? תגיד לי את האמת בבקשה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום א', אפשר בהחלט לשפר בצורה משמעותית מאוד גם את מצבם של אנשים שסובלים מ-OCD קשה ועיקש ע"י שילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. מדובר אכן בהפרעה עיקשת ולא תמיד ניתן לחסל את כל הסימפטומים, אך בהחלט ניתן להפחית משמעותית את החרדה הנלווית לאובססיות ולטקסים. עד שתפני שוב לטיפול, יכול להיות שתפיקי תועלת מהספר המצוין "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת "מודן". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

בשירותי הצבאי שירתתי ביחידה מובחרת ונתקלתי במראות זוועתיים בלבנון.נשים כרותות חזה וגברים ללא איבר המין וגם איברים נוספים.ומאז המראות הללו נטמעו במוחי. וכתוצאה מכך כשאני מדבר עם אנשים המבט ישר מופנה לאזורים האינטימים .גם כשאני מדבר עם בנותי ובני ואישתי וכלתי.לעיתים בא לי לקבור את עצמי וכתוצאה מכך אני מסתגר .ומרגעש רע מאוד עם עצמי .אני מבקש ממך אם ישנם כלים או הכונה לטפל בעיה זו אודה לך מקרב לב.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אשר, אני מצטער לקרוא על חוויותיך הקשות במלחמה ועל מצבך הנוכחי. לצערי, במצב שתיארת יהיה זה חסר אחריות מקצועית לנסות לייעץ לך דרך הפורום ואני יכול רק להמליץ לך בחום לפנות לטיפול פנים אל פנים. יש במערך הפסיכיאטרי של שיבא, למשל, יחידה מיוחדת העוסקת בטיפול בנפגעי פוסט-טראומה וזו נראית לי כתובת מתאימה. נראה לי גם שאתה זכאי לשיקום ממשרד הביטחון למימון טיפול כזה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il