פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
512 הודעות
487 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

ריאיון מיוחד עם פרופ' גידי רובינשטיין על הפרעת גוף דיסמורפית: https://tinyurl.com/vzye5bu השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום.
12/08/2014 | 02:28 | מאת: מידד

מה ניתן לעשות כאשר יש מעורבות יתר עם אנשים במסגרת העבודה. מעבר להפחתת היחסים לענייני עבודה שזה מאוד עוזר המנהלים הבכירים מהווים בכל חברה בדרך כלל סוג של מושכי תשומת לב. זה הגיע למצב בו מעבר למסגרת הרגילה בעבודה הם מהווים סוג של הפרעה ממש בהוויה הפנימית מעבר לנורמה. כמובן שזה יושב על התבוננות שלי בהם ובאופן מסוים עם כל מקדמי ההנחה שניתן הם בתיפקודם ואישיותם הפכו משהו שבתחושה יש סוג של אי נוחות מהסך הכל התנהגות ואופי. האם במצב כזה זה בעצם קושי שנוכחותם מהווה בעיה עבורי אומרת שבעת הזו עלי לפעול להתנתקות מהם אפילו במחיר עזיבה או שיש עניין לשאת זאת כחלק בקבלת האחר? ניסיתי לעבד את הקושי עם הבעיה שנוצרה אצלי וראיתי שאפילו מספר ימים של חופש וחוויות אחרות יוצרות שינוי מיידי וטבעי בהרגשתי. יש משהו בעצם המגע האינטנסיבי שממש מגביר זאת. לכן שאלתי על עזיבה.

שלום מידד, נכון שיש אפיונים אישיותיים משותפים למי שבוחר להיות מנהל, אך גם בתוך קבוצה זו ישנם הבדלים בין-אישיים ולא כל מנהלים דומים או זהים. עם זאת, לא נראה לי מציאותי לבסס החלטה כה חשובה כמו החלפת מקום עבודה רק על האפשרות התאורטית שאולי במקום העבודה החדש יהיו לך מנהלים שידרשו פחות תשומת לב, שכן אישיותם של המנהלים במקום החדש היא בגדר נעלם. אתה כן יכול לנסות למצוא איזה שהוא שביל זהב בין הצורך של המנהלים בתשומת לב ובין שמירה על הגבולות שלך. מה שמאוד חשוב בתהליך בדיקה עצמית שכזה הוא זיהוי הצורך שלך במתן תשומת לב. דהיינו, האם יש לך צורך משלים לתת תשומת לב? מה יקרה אם תיתן פחות? האם החששות שלך מציאותיים? בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

06/08/2014 | 13:48 | מאת: מיכאל

לאחר משוב מנהלים בחברה שאני עובד בה, בתפקיד מנהל משנה, שנערכה על ידי חברת משאבי אנוש חיצונית כולל סדנא, ושיחה אישית. היועץ שעבד איתי פלט בפני שהמנהל שמעלי הוא בעל אישיות אנטי סוציאלית די חמורה. אנחנו שלושה מנהלי משנה תחתיו ומרגישים זאת מאוד. כל הסימנים שיש בקטגוריה זו. באופן חריג הצלחתי לשוחח עם היועץ לחוד שוב, והוא הבין שיש בעיה וציין כי יש לעובד במצב זה שתי אפשרויות. ראשונה להגיב באסרטיביות ולעמוד מולו כחומה בצורה וככה הוא יראה שאין מקום לניצול וירגע. וציין שהגישה הגישה השניה היא פשוט לעזוב! להתפטר. למצוא סיבה אישית ולעזוב! מהמעט שקראתי אין תקווה לשיפור במקרים כאלה שלמעשה בתחושה של שגרת העבודה הם למעשה אלימות נפשית קשה. הוא ציין שעזיבה עדיפה ושבשום אופן לא תהיה מקושרת לבעית המנהל. אלא שעזיבה מצריכה חפיפה של לפחות חודשיים מולו באין מחליף. אני מבין ומתלבט מה עדיף פרעסת הקשיים לאורך הזמן והמשך או עזיבה והתמודדות עם שגרה אינטנסיבית בחפיפה עימו. אבקש את הבנתך בעניין אדם אנטי סוציאלי שמשיג בכח כל דבר פוגע ורומס ללא כבוד אנושי. ומה הדרך הטובה יותר אני בן 43 עובד 5 שנים באותו מקום.

שלום מיכאל, צר לי על העיכוב בתשובה בגלל תקלה באתר. אינני יודע מה הכשרתו המקצועית של אותו יועץ. אני כותב זאת כי לעתים נעשה שימוש לא מדויק של הדיוטות במושג "אנטי סוציאלי". גם השיתוף של היועץ אותך בהפרעת האישיות של המנהל נראית לי תמוהה, בלשון המעטה. אענה, אפוא, לשאלתך באופן תאורטי, בלי להיכנס לשאלה אם למנהל שלך יש או אין הפרעת אישיות אנטי סוציאלית. אנשים בעלי הפרעת אישיות אנטי סוציאלית הם בעלי ליקוי גדול מאוד במה שאנו מכנים "מצפון", כלומר, הם לא הפנימו בצורה אמיתית את הערכים המוסריים המקובלים הנוגעים להתחשבות בזולת ועושים בזולת שימוש מניפולטיבי לטובת עצמם בלי לחוש כלפיו כל רגש. בדרך כלל יש להם גם דחפים תוקפניים ומיניים חזקים. בגרסה הקיצונית של ההפרעה מדובר בעבריינים. הצבת גבולות ברורים עשויה לעזור בהתמודדות מולם. ביחסי עובד ומעביד בעל הפרעה כזו העניינים מסתבכים. אפשר בהחלט לנסות להציב גבולות, כפי שיעצו לך, להיצמד לכללים ברורים ולהגדרות תפקיד, להקפיד ולשמור על הגבול בין החיים האישיים והמקצועיים (גבול שבדרך כלל מי שסובל מההפרעה ינסה לחצות). כל זה צריך להיעשות בצורה קורקטית תוך חזרה על הכללים ותיאור התפקיד. לא לענות ולא לשתף בחיים האישיים. כל שיתוף כזה הוא מדרון תלול שקשה לחזור ממנו. אם זה לא יעזור ובהנחה שהיועץ אכן אבחן בצורה נכונה את אישיותו של המנהל, אכן לא תהייה לך ברירה אלא לחפש מקום עבודה אחר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

06/08/2014 | 01:07 | מאת: child

שלום פרופ' גידי, האם אני יכול להתשתמש באוטוסוגסטיה הבא - סימן של אגרוף יד ימין? סימן זה ישמש אותי לחיזוק ביטחון עצמי. כאשר ארגיש שאצטרך חיזוק ביטחון עצמי במקרים מסוימים,אז אשתמש בסימן האגרוף. האם זה עשוי לעזור לחיזוק הביטחון העצמי שלי? תודה,

שלום child, במובן מסוים, כל הבעיות הפסיכולוגיות שלנו מתחילות ונגמרות בחוסר ביטחון עצמי. מעבר לטיפול פסיכולוגי, נמצא שלמידה בכל תחום (לימודים, עבודה, תחביב) תורמת להערכה העצמית. לצערי, אינני בקי בתחום ההיפנוזה. אולי תשאל את השאלה בפורום היפנוזה פסיכולוגית ועצמית באתר זה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

05/08/2014 | 21:25 | מאת: yoni

אני בן 38 ואני יכול להגיד על עצמי שאני מוזנח. ההזנחה שליבזה שאין לי מטרה בחיים או נכון יותר קשה לי להגדיר את המטרה/הצלחה וליישם אותה. נכון לעכשיו אני מתגלגל בחיים או מגלגל אותם. קשה לי להחליט מה טוב בשבילי,קשה לי לקבל החלטות. העולם נראה לי מבלבל, אני בוא נראה לא בשל, מפוחד, לא מסודר וכל דבר נראה לי קשה. אני מבין שבניית דפוס התנהגותי נבנה עוד בילדות, הציפיות שלי מהסביבה היו גבוהים, כך גם מהסביבה אליי, לא יכולתי להיות חזק אז נאלצתי "לברוח"ץ האם יש דרך להוציא את עצמי ממצב שבו אני נתון ולהתחיל להיות מוביל בחיים שלי. נ.ב. הייתי שנה וחצי אצל פסיכולוגית שבו רק אני דיברתי ובסוף קלטתי שהכל בעיניי המתבוננות, ז" אני חש דברים כפי שאני רוצה לראות. זה לא תרם לי הרבה לכן עזבתי. פשוט פסיכולוגית יכלה להגיד לי זאת ישר.

שלום יוני, התיאור שלך מאוד כללי ומתייחס לתחושת ריקנות, בלבול וחוסר כיוון כלליים מאוד. אני בטוח שניתן לעזור לך לעשות קצת סדר בתחושות שלך מול המציאות המורכבת. הגישה הפסיבית-לכאורה של הפסיכולוגית היא גישה מסוימת מאוד. קיימים טיפולים פסיכולוגיים בגישות אחרות שבהן המטפל אינו רק מקשיב אלא נוטל חלק פעיל בחיי המטופל (למשל, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי ועוד). חלק מהשינוי הוא אכן בתפיסת המציאות, אך בהחלט ניתן לשנות גם את התפיסה ובמידה מסוימת גם את המציאות בה אתה חי. המלצתי לפנות למטפל/ת אחר/ת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

26/07/2014 | 08:21 | מאת: אלדד

במצבי כיום כעובד נקלעתי למצב שלא הכרתי. יש בעיות בדבר תנאי העסקתי בהם הדרג הניהולי בחלקו מנסה להתנער מחלק מהתחיבויותיה אלי. על כן נאלצתי לקבל עזרה מגוף מקצועי חיצוני שיועץ לעובדים. הבעיה שהייעוץ המשפטי מקצועי מבקש ממני לנהוג בדרך שסביר שהיא בעלת נכונות משפטית אבל אינה נקלטת אצלי כדרך התואמת את צורת התנהגותי ביוםיום. זה מלחיץ ולמרות שאני מבין שזה מגן עלי באופן מסוים, במצב הזה זה יוצר מצבים בלתי רגילים שדורשים ממני לנהוג בדרך שמחייבת אותי לזכור שמנהלי למעשה פועלים באופן שמטרתה להשיג את יעדם ביטול התחיבויות כלפי כעובד. ללא ספק הראו לי שצעדהם מובנים על ידי יועץ האגוד המקצועי, ובכל זאת הם מסתירים זאת בהתנהגות רגילה כביכול. לי יש קושי להיות במחיצתם כאשר זה ברור לי. ומצד שני אני מבין שאם לא התנהג בדרך שהוצעה לי אהיה בבעיה. כמובן שהם מסווים זאת וכביכול כל שאלותיהם והתקלותיהם תמימות אבל לא כך הדבר. התסריט שהראו לי שקורה ברוב המקרים מתרחש אחד לאחד. דבר נוסף פעם אחת שניסיתי לרמוז בשיחה מעט יותר פתוחה על כך הוכחש הדבר מה שסגר את האפשרות של פתיחה כנה של הבעיה. הסבירו לי שזה סוג של פיגוע מתמשך כדרך לגרום לעובד או לוותר או לצאת בלי כלום! הם רוצים להצליח בכל מחיר. הקשיחם שלי הם בהתנהגות שדורשת הסתרה וגם חשיבה בדרך שמצריכה הגנתיות בכל פעולה ושיחה ומכתב. השיתוק מאפיין את המצב.

שלום אלדד, קל מאוד לתת עצות והרבה יותר קשה, ולפעמים בלתי אפשרי, ליישמן: http://www.giditherapy.co.il/?p=240 אני מניח שפנית לעו"ד שמתמחה בדיני עבודה והוא אמר לך מה נכון ומה לא נכון מבחינה משפטית גרידא. אלא שהעולם אינו מתנהל בצורה חוקית/משפטית ובמציאות פועלים כוחות נוספים, גם כוחות חיצוניים, כמו המציאות הארגונית בה אתה מתנהל, וגם כוחות פנימיים כמו מעצורים ומגבלות שלך שאינם מאפשרים לך ליישם את הייעוץ באופן מלא. אולי אם היית כותב מה העצה שקיבלתי ומה מקשה עליך ליישמה, הייתי יכול לעזור יותר, אבל גם אני מקבל עצות שונות שאינני יכול לעמוד בהן ואז אני מוותר לעצמי או מאמץ רק חלק מהעצה, או מנסה לפעול על פי רוח הדברים. לעורכי דין יש נטייה לתת עצות בתחום העבודה עפ"י מה שהיה קורה, אילו העניין היה מגיע לבית דין לעבודה, אבל רוב האנשים אינם מעוניינים להגיע לבתי דין לעבודה, לפחות לא כל עוד הם עובדים במקום עבודה מסוים (תביעת פיצויים אחרי עזיבת מקום עבודה היא עניין אחר ושכיח מאוד בבתי דין לעבודה). המלצתי לך היא למצוא את שביל הזהב בין העצה שניתנה לך ובין מה שאתה מסוגל לו ובמידת הצורך לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי ליישם קצת יותר מהעצה שקיבלת (אולי אפילו סדנא לאסרטיביות יכולה לעזור?) בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

19/07/2014 | 16:33 | מאת: עומרי

שלום לך דוקטור אני עומד בפני סיום של יחסי עבודה בחברה די גדולה. זו חברה העובדת לפי תוכנית פרוייקטים. מיזם ובצוע ומתן שירות ללקוחות המשלמים. כולם מועסקים כעצמאיים כך נהול עם תחום מטלות ואחריות. מעין שותפי נהול בזיער אנפין. המנהל שלי אינו יודע עדין על החלטתי לעזוב. במישור המקצועי ברור שחייבת להתבצע העברה מסודרת. שאלתי היא בנודע לאופן ההפרדות. לכאורה מודיעים מעבירים ונגמר. ובכל זאת אני בהתלבטות האם לא כדאי לבצע העברה הדרגתית למנהל שלי בעצמו. כיוון שהוא היחיד שמחויב ומכיר את תחום עבודתי הכי קרוב. וזאת בהתחשב שהוא טיפוס עצלן ובורח מאחריות וזו עובדה. כל העברהלאדם אחר לא תאפשר לי באמת לסיים שם. אני סבור שפשוט לא יעזבו אותי גם לאחר סיום ההתקשותכאשר ובמידה ויהיה מחליף שאינו במנהל עצמו! שנית אני מתלבט אם חשוב לאור קושי זה לכרוך יחד את ההודעה על הסיום עם הסכמה על ההעברה למנהל עצמו? או להפרידם? אני בטוח שכן יש משמעות בדבר בעיקר בהתייחס לאופי האדם המנהל. במשך הזמן הוא נתגלה כמשחרר סמכות עד כדי אי אחריות שזו בעצם הדרך הכי חכמה להטיל אחריות על עובד. עכשיו לקראת סיום זה מוקש. הדילמה הזו קשה לי משתי סיבות. עבר רע של מקרים איתו עם אנשים אחרים בהם מיררו את חייו של מי שעזב ביוזמתו! באופן מזעזע ! שנית הרצון שלי לסיים בצורה מלאה ללא ספיחים. וזה לא עוזר גם אם מסכימים בדבור לא ליצור תנאי סיום שיפעלו נכון בסיום. זה טורד את מנוחתי הרבה מעבר לעבודה עצמה. ומהווה גם סיבה חשובה ברצוני להתנתק מהם.

שלום עומרי, מתיאוריך אני מבין שיש לך דעה שלילית מאוד על המנהל שלך ולכן חשוב מאוד שלא תיתן לה להשפיע על אופן פרידתך. אינני יודע אם אתה זקוק להמלצה של המנהל הזה או לא ואם מקום עבודתך זה יופיע בקורות החיים המקצועיים שלך. בכל מקרה, אם החלטתך לעזוב סופית, חשוב להקפיד ולנסח את נוסח הפרידה שלך בצורה קורקטית ואף חיובית, להדגיש מה למדת במקום זה, למצוא היבטים חיוביים ולהדגישם ולציין כיצד מקום עבודה אחר יכול לתרום לך (כלומר, להציג את הדברים כאילו אתה עוזב מ"אהבת מרדכי", מקום העבודה החדש, ולא מתוך "שנאת המן"). חשוב לסיים באווירה טובה (לא ב"חיבוקים" אך בהחלט בלחיצת יד), כך שבמידה ומעביד חדש יפנה אל מקום זה, הוא יקבל חוות דעת בין ניטראלית לאוהדת, למרות הרגשות הקשים שאתה מתאר. חשוב שהדברים ייעשו מהשכל ולא מהרגש במקרה זה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

18/07/2014 | 17:48 | מאת: אדם

שלום ד"ר גידי , יש לי שאלה מאוד חשובה, ואשמח שתשיב לי עליי. אני יודע שאתה עונה דרך הפורום, אבל זה שתי שאלות חשובות ואני לא אשאל אותך דרך האימייל. זה מקרה חירום וחשוב ואשמח שתשיב לי דרך האימייל. המקרה: חבר שלי תירגל מדיטציה טרנסנדטאלית במשך 3 עד 4 חודשים. לפי מה שהוא סיפר לי , הוא נפגע יותר מאשר זה תרם לו. הוא מספר על כ - 20 השפעות שליליות מול כ - 10 חיוביות. התרומה היתה מבחינה קוגניטיבית - זיכרון, ריכוז , אינטלגנציה. הוא נפגע הרבה מבחינה נפשית, רגשית - חברתית , נפשית ופיזית. דוגמאות לפגיעה: כאבי בטן, כאבי ראש, ניתוק מן המציאות, הזיות, חרדה במקומות מסוימים, הבעות פנים מוזרות וקשר עין מוזר, שמיעת קולות מוזרים ועוד. בעקבות כך, הוא החליט להפסיק תירגול מ"ט. הוא נמצא כהיום ב - 25 ימים של גמילה. שאלות שלי : 1. האם המדיטציה הטרנסנדטאלית נחשבת לכת מסוכנת ולטכניקה היפנוטית מסוכנת? 2. מה דעתך על המדיטציה הטרנסנדטאלית? אם תרצי , אז תוסיף מידע נוסף. תודה רבה מראש

שלום אדם, מדיטציה טרנסדנטלית אינה היפנוזה. היפנוזה היא טכניקה, אשר רק מי שהוסמך לה (פסיכולוגים, רופאי שיניים, פסיכיאטרים) בנוסף להכשרתו המקצועית הבסיסית רשאי לעסוק בה. לעומת זאת, מדיטציה (גם טרסדנטאלית וגם אחרת) היא טכניקה שמתורגלת ע"י האדם עצמו. גם מי שמלמד את התרגול אינו חייב להיות בהכרח איש מקצוע מתחום בריאות הנפש. טכניקות ושיטות טיפול מהמזרח נכנסו יותר ויותר בשנים האחרונות לפרקטיקה של הטיפול הפסיכולוגי ה"ממוסד" (גם בגישה פסיכואנליטית וגם בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי), ובתוכן גם מדיטציה. בחלק מהמסגרות הלא-מקצועיות מתורגלת מדיטציה טרסדנטאלית כחלק מתפיסת עולם רחבה יותר, המבטיחה גדולות ונצורות, אך מאוד לא סביר שהנזקים שאתה מתאר שנגרמו לחברך הן תוצאה ישירה של אותה מדיטציה. לפי תיאוריך את הנזקים, סביר להניח שהפוטנציאל לפגיעות היה קיים והיה די בטריגר קטן כדי לגרום לו לפרוץ. ברגע שהתופעות הופיעו הן דורשות טיפול של איש מקצוע מוסמך. אם אכן מדובר בהזיות ושמיעת קולות, הכתובת המתאימה היא פסיכיאטר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

20/07/2014 | 23:46 | מאת: אדם

שלום פרופ' גידי, ראשית , תודה לך על התשובה. שנית, מה דעתך על המדיטציה הטרנסנדטאלית? היא טכניקה טובה או רעה ולמה? אשמח לקרוא דעתך. תודה, אדם

29/06/2014 | 08:08 | מאת: יותם

בשנים האחרונות למדתי מעט רעיונות מהמזרח ובעיקר ניסיתי ליישם גישה סובלנית יותר איטית בתגובה פחות מה שנקרא תוקפנית בתגובה. זה הביא לי רווחים גדולים במישור הנפשי ובחיי היוםיום. אולם בעבודה ובמצבים לא יומיומים של התמודות עם תוקפנות ממוצעת של סביבה לא קרובה עבודה עמיתים מסוימים ושכנים או אנשים שאיני בקשר יומיומי התגובה שלי מעט איטית יותר בגלל שאני לא במצב היכון למתקפה. במקרים אלה אני מזהה שזה מתפרש כחולשה, וזה די מתסכל אותי. איני רוצה לחזור לתגובתיות בסיסית גבוהה כסטנדרט אבל מריש שנינוחות הפכה במקרים מסוימים כמשדרת נרודה שמנסים לפרשה כחולשה! בוודאי שזה חוסר הבטחון של הצד השני ואיום מכל סוג הוא הגנה בהבנתי. עדיין זה מפריע לי כי אני מכיר את עצמי והיכולת להיות אסרטיבי עד תוקפני אפשרית אבל בוחר שלא כי בטווח ארוך זה לטעמי בזבוז משאבים. עדיין זה מעסיק אותי. איפה לבדוק את עצמי? רב תודות

שלום יותם, גישות מן המזרח תופסות יותר ויותר מקום לא רק בתרבות המערבית בכללותה, אלא מרכיבים בודהיסטיים מאומצים גם ע"י גישות טיפוליות מרכזיות מאוד בפסיכותרפיה (למשל, mindfulleness). התרבות המערבית אכן מכניסה את האדם למרוץ של תחרותיות והישגיות הגורם לחץ שגובה מחיר כבד. אתה מחפש "שביל זהב" שיאפשר לך להחזיק בהשקפות שאימצת ועזרו לך ועם זאת לא להיתפס בגללן כ"חלש". בהקשר זה עולה בדעתי אמרתו של סאן פרנציסקוס מאיזיסי מתוך תפילת השלווה: אלוהים תן לי את השלווה להשלים עם שאיני יכול לשנות. אנא תן לי את אומץ הלב לשנות דברים שביכולתי. ואנא תן לי את החוכמה להבחין בין אלה לבין אלה. אתה נשמע לי מספיק אינטליגנטי ורגיש להשתמש במילים אלה כעיקרון מנחה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

28/06/2014 | 22:19 | מאת: משה

אני עובד בחברת טכנולוגיה בינונית, תפקידי מקצועי לחלוטין. בנסיבות מורכבות של מערך הנהול המשימות המשתנות נותרתי יחיד המטפל בקבוצת לקוחות. הבעיה היא בשני מישורים אחד הכל יושב עלי עקב היותי יחיד עומס נפשי קשה וזה כלל לא מעניין את המנהל מעלי שהוא האחראי בפועל על הכל פשוט עצלן! עם הזמן גיליתי שהנסיבות גררו אותי לקחת עוד ועוד מעבר לתפקיד שלי, עשיתי זאת גם כדי לא להתעסק עם העצלן שבסופו של דבר רק יחזיר אלי את העבודה אחרי בזבוז זמן! התפכחתי עכדיו וכי למה! במקום שהוא יהיה שותף לאחריות הוא נפך תחת ההנהלה למעיין חוקר משטרתי שלמעשה הפך אותי לנחקר בכל פגישה! כאשר למעשה הוא האחראי אבל זה הביא להתפכחות שלי! הפגישות פשוט משמשות לביתדין שדה במקום למקום של דיון מקצועי פתוח! נוצר נתק מסוים בעיקר הגנתיות. בנוסף התחמקות מאחריות על החלטות מקצועיות שהפכו פשוט להרגשה אחת אין דרךך חזרה לכלוב הטורפים האלה. האינטרס שלהם כרגע היא לשמר את המצב אחרת הכל יהיה מחייב אותם לעבוד אבל במקביל התנהגות של טורפי אדם ממש. זה לא אנושי וגם שהעלתי הרגשה זו זה ממשיך והתגובה שהכל במישור המקצועי בפועל זה לא! בקצור הרגשה בלתי נסבלת עם חוסר אמון אישי. המחסום שנוצר גם לא מאפשר כל דיאלוג אמיתי. הדילמה היא אם לנקוט באדישות ולהשאיר את היוזמה להם? או לנקוט יוזמה ולהעמיד זמן סיום?

שלום משה, קראתי את פנייתך ואני מרגיש שחסרים לי פרטי רקע כמו גיל, מצב משפחתי, היסטוריה תעסוקתית וכו' כדי להתייחס לשאלה שאתה מעלה. באופן קצת שטחי, אפשר לייעץ לך להיות אסרטיבי יותר, ואולי אף להיעזר בסדנת אסרטיביות (יש רבות כאלה), אך כדי להשיב לך לעומק יש להבין מה האפשרויות התעסוקתיות שלך, כמה שנים אתה עובד באותו מקום, האם עבדת במקומות אחרים ומה קרה בהם וכו'. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

13/06/2014 | 13:52 | מאת: ספי

אם אדם עובר שינוי בעקבות השתנות הנסיבות ומקבל הבנה והחלטות חדשות על יכדיו וחייו, גם בנושא עבודה לעניננו. האם השינויי שחל בהבנתנו את המציאות מנקדת מבט ובירה חדשים שמשנה את ההתיחסות לנסיבות לדוגמא קושי בעבטדה שמוביל ליציאה לדרך עצמאית או מקום חדש. האם אופן ההתיחסות החדש למצבים אמור לקבל ביטוי גם בצורה שהמציאות תגיב אלי או שמה שמשתנה היא רק נוקדת המבט וההתיחסות שלי לדברים?

שלום ספי, קיימים יחסי גומלין באופן שבו אדם תופס את הסביבה ובין האופן שבו הסביבה מגיבה אליו. ניקח, למשל, את הנושא של שירות לקוחות שהוא, לצערנו, בין הגרועים בישראל. נותני השירות מקבלים שכר מינימום, עומדים להם על הראש, יש עליהם לחץ זמן איום ונורא ומן הצד השני, לחץ של לקוחות מתוסכלים בצדק. כלקוח, יש לך סיבה טובה מאוד להיות מתוסכל ועצבני, אתה ממתין זמן רב במערכת קשה של ניתוב שיחות ש"משגעת" אותך ואתה בעמדת פתיחה איומה. אם כאשר מגיע תורך, אתה פורק את כל הזעם (המוצדק בפני עצמו) על נותן השירות, רק תחמיר את המצב ותחול הסלמה. אם, לעומת זאת, תתחיל מאפס ותגייס סבלנות ואמפתיה כלפי התסכול של נותן השירות, סיכוייך לזכות בשירות יעיל ואדיב, גדולים יותר. לכן, מדובר כמעט תמיד ביחסי גומלין בין האדם ובין הסביבה ולא במצב של "או זה או זה" וכמעט תמיד רק בהגדלה או בהקטנה של סיכויים (אגב, לא רק בפסיכולוגיה, גם ברפואה המצב דומה, מדובר במקדמי ביטחון ובגורמי סיכון ולא בגורם אחד שמכריע את הכף). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/05/2014 | 04:29 | מאת: ספי

במשך מספר שנים במקום עבודתי הייתי פרודוקטיבי ופורה מאד ברגע מסוים נחשפתי למאחורי הקלעים של ההנהלה הן כתוצאה משתוף של בכיר והן מאנשים שנעלמו כלא היו זה אחר זה. בשיחות פשוטות הבנתי את שיטת הרווחיות של ההנהלה על גבי העובדים בעיקר אלה העובדים על עקרון של קומישיין! זה הביא אותי לשמירה על בסדריות אבל הבנתי שזה יגיע גם בשלב מסוים אלי. נוצרה ציפיה וזה אכן הגיע. הידיעה עזרה אבל הגבירה את החרדה הסמויה. כאשר בנגוד לאלה שבחרו לא להתמודד ועזבו אני החלטתי לא לוותר אבל גם לא לתקוף חזיתית. התגובות הפכו אלימות יותר למרות נימוסיות חיצונית. החלטתי שגם אם זה מורכב יותר כך זה חשוב לחוות את זה בעיקר דרך בחינת חוסני האישי מתגובות קשות יותר כדי לדעת להפריד בין צרכי ההנהלה התקיפים שברור לי שעושים לעניינם את מה שמוצאים לנכון בשבילם אל מול עמידה על צרכי שלי. בכל זאת קיימת מועקה הגדרה של הכל בסדר אבל בעצם זה צורך בשינוי פנימי שלי שהתעכב הרבה זמן. וזה הוליד דווקא עשיה במישורים אחרים בחיי אבל המועקה עדיין קיימת וההתמודדות מתעצמת שאלתי היא עד כמה התמודדות חיצונית עם מצב חיצוני באמת הינה שיקוף בלבד של תהליך פנימי ועד כמה יש קשר לפתרון פנימי בהכרת הצורך בשינוי בחוית העצמי שלי עם פתרון או התרת הסבך בתנאי המציאות בעבודה שהובילו להתבוננות הזו. בחוץ זה מחריף. אך המועקה אכן הולידה עשיה לשינוי. בכל זאת האם נקיטת צעדים בחוויה האישית שלי אמורים ליצור ולהתבטא במצב שהוליד זאת כלומר מעין שקוף פידבק חיובי לתהליך שאני עובר? והאם המועקה תעלם גם כן?

שלום ספי, לא הבנתי את שאלתך, אבל אני חושב שיש משמעות לכך. הואיל ובדרך כלל אני מבין את מה שאומרים וכותבים לי, אני תוהה אם הסרבול של הצגת הדברים בכלל, ושל השאלה בפרט, אינה מאפיינת אותך בדרך כלל וגורמת לך קשיי תקשורת. אם כן, הייתי ממליץ על סדנת תקשורת או טיפול קבוצתי. בהתייחסות כללית יותר לשאלתך - אוכל רק לומר שלעיתים קרובות קשה לנו להבחין בין איום פנימי לאיום חיצוני. לעיתים קרובות התגובה המתעוררת בנו נוכח גירוי חיצוני כלשהו אינה פרופורציונלית לעצמת הגירוי ונראה שהוא רק מהווה טריגר לאיזה מטענים פנימיים שהיו טמונים בנו מזה זמן רב וחיכו לפרוץ. אני מקווה שלמרות שלא עניתי ישירות על מה ששאלת ולא הבנתי תפיק תועלת כלשהי מתשובתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

27/05/2014 | 07:01 | מאת: יקי

אני עובד בחברת הייטק. ההנהלה שינתה הרכב. אחרי הרבה זמן של עבודה שלווה וכתוצאה משינויים במבנה העיסקי של נחברה ומכות קשות שעובדים הנחיתו על החברה כגון עזיבה פתאומית ברחו עם מידע והקימו סטארטפים מתחרים וכו. אני הפגנתי נאמנות ועכשיו דווקא אני חוטף פגיעה שמתבטאת בהתנפלות עלי מאחורי הגב מפיצים שמועות שווא שאיני תורם ומחלקתי לא מניבה. ובד בבד מודיעים לי אישית שאני תרומה לחברה וכו אבל רוצים לקחת לי תנאים בכח. משתמשים בשיטות לחץ אווירה איומה בידוד הפצת מידע מאחורי גבי. יחסי עם העובדים טובים אבל ראיתי את השינוי בעיקר אצל הזוטרים! יש לכך השפעה על רווחתי האישית ופגיעה באיכות החיים. מעולם לא הייתי במצב כזה. תמיד הייתי מוערך בכל מקום. ההתנפלות הזו מוזרה. כי בדרך כלל את מי שלא רוצים אומרים אתה מפוטר שלום ולהתראות! איני מבין למה הדבר נעשה. אני משתדל לא ללבות את המצב. כל תגובה שלי העמיקה את המצאת העובדות השקריות שאין להם יד ורגל! מדוע בוחרים ללכת בנתיב כזה? לא יותר פשוט לבוא או פשוט להודיע שלא מעונינים בהסכם העבודה וזהו?! מה יכול להיות מניע שאנשים ינסו לפעול כך?

שלום יקי, לא מפטרים אותך, משום שככל הנראה אתה מביא תועלת לחברה. אינני יודע מהיכן אתה יודע שמדברים עליך מאחורי הגב ושעל אחרים לא מדברים מאחורי הגב. רכילות היא אולי תכונה לא רצויה אך מאוד שכיחה ומספקת תוכן לשיחות בין אנשים. אנשים שעזבו את החברה לטובת סטראטאפים לא עשו זאת נגד החברה אלא בעד עצמם. כדי להצטרף סטראטאפ יש צורך בחיפוש ריגושים ובנטילת סיכונים (בנוסף, כמובן, לכישרון) והדבר אינו מתאים לאנשים שמחפשים יציבות וביטחון במקום העבודה. סביר מאוד שאתה נמנה עם אלה האחרונים, שהם הרוב. מה שאני מנסה לומר הוא שהנאמנות שלך לחברה לא נבעה דווקא ממניעים אלטרואיסטיים אלא מתוך צורך שלך בסביבת עבודה בטוחה ויציבה. ההשוואה בינינו לבין אנשים אחרים אינה השוואה מועילה ומובילה לפגיעה בנו עצמנו (למשל, אינך משווה את כל התכונות של אלה שעזבו לטובת סטראטאפים לעומת כל התכונות שלך והדבר אינו מסתכם בחוסר נאמנות שלהם לעומת נאמנות שלך). השאלה המעניינת יותר, וממנה תוכל ללמוד על עצמך, היא איזה שינויים חלו בך שגרמו לך להפוך חשדן? האם אתה מרגיש שאתה קופא על שמריך בעוד שאחרים מתקדמים? אם כן, כיצד אתה יכול להתקדם עם האישיות המסוימת שלך? בין אם בתוך מקום העבודה הזה, מחוצה לו או בנוסף לו? (לימודי העשרה, השתלמויות, שינוי תחום, הוספת תחום/תחביב) את הסביבה לא ניתן לשנות וגם את עצמנו קשה מאוד, אך לא בלתי אפשרי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

10/05/2014 | 18:33 | מאת: מידן

אני מתבונן במקום להלחץ! אני עובד בחברה מסחרית, המנכל שתחתו אני עובד נמצא במצב שאני קורא לו אחוז אימה ממשטר איימים של הבעלים. וכך כל החברה נמצאת תחת הפחדות בדואר אלקטרוני בכל מיני נושאים של תנאי עבודה משטר ומשמעת! כל פעם יש מחלקה אחרת על הכוונת. הטרור הגיע אלינו ואלי, למרות שאני עומד להפגע בתנאי עבודתי אני חש שהמנכל שלי עושה זאת בלחץ אבל זו בכל זאת אחריותו כי זה יפגע בו בעבודתו ובבמחלקה ובכל זאת הוא משותק. אני מבין שיש מקור לבעיה אבל הסכמתו בשתיקתו מעצבנת כמעט ברגע מסוים מרחם עליו אבל מאוד כועס על ציותו העיוור המפוחד לבעלים. מדוע הכעס הוא על המנכל ופחות על הבעלים התוקפן? האם יש לבטא את הכעס על המנכל ? במה זה יועיל הוא הרי חלש אולי מבחירה ומצד שני זה יוצר פגיעה גם בי. רב תודות על ההקשבה.

שלום מידן, אני לא חושב שהשאלה על מי להוציא את הכעס, אלא איך לנתב את הכעס לאפיקים בונים. למשל, אם בהוראות ה"טרור" יש מסר מעשי יש לבררו בצורה עניינית, במידה ואינו ברור. יש להתעלם מהנימה הלא נעימה בה כתובים הדברים ולברר נקודתית. אפשר גם לענות למסר בצורה שעשויה לנטרל את הנימה התוקפנית - למשל, "אשמח לעשות כמיטב יכולתי לביצוע המשימה". כמובן, שאם יש לך אפשרויות תעסוקה אחרות, תמיד טוב לברר ולא לפעול מתוך הרגשה שזה המקום האחד והיחיד, דבר שרק מגביר את הלחץ. זאת, בין אם בדעתך לעזוב ובין אם בדעתך להישאר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

07/05/2014 | 10:55 | מאת: לילך

שלום אני בקשר זמן רב עם בחור , הקשר התפתח מצויין יש כימיה והבנה , ובסהכ טוב לנו . מה שכן יש לי פחדים לגבי צד מסוים באישיות שלו , הוא אדם לא "תקתקן" אלא מאד מתמרח , הוא מורה במקצועו אבל יש לו נטייה להתמרחות , הדבר מפריע לי ומפריע לי שהעתיד אני אתעצבן על כך , וגם מבחינה כלכלית אני לא מרגישה ביטחון איתו . יש לציין שגם אני מורה ויש לי פחד שנהיה "תפרנים" מבחינה כלכלית. אשמח לשמוע את דעתך . אגב הבחור מודע ומודה על העניין השאלה עד כמה יכול לשנות ואם בכלל . אני בת 30 הוא 38

שלום לילך, הציפייה שהזולת ישתנה אינה מציאותית. גם הניסיונות לשנות את עצמנו כרוכים במאמצים גדולים, לא כל שכן את הצד השני. אם יש ביניכם כימיה, זו סיבה בהחלט מספקת בעיניי למסדר את הקשר ולבססו על אושר ולא על עושר. השינוי צריך להיות אצלך, כלומר, לערוך את ההתאמות הפנימיות שלך כדי לקבל אותו כמו שהוא. במקרים נקודתיים, כאשר הוא לא מתקתק, את יכולה לעשות את הדברים במקומו או להתאים את ציפיותייך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

02/05/2014 | 21:03 | מאת: מתן

אני מגדיר את עצמי פרפקציוניסט במובן הטוב שהדיוק הפנישים הביאו השגים האקסטרה מייל שעשה את ההבדל בעיקר במישור המקצועי במהלך השנים. בזמן האחרון אני עובר קושי בעיקר כאשר מסגרת העיסוק שלי שדרש התכסקות עם אנשים מקצועיים שאם ניתן לחשוב על דרישה לרמת איכות וקפדנות זה אצלם ולו רק מהסיבה שהעדר יוביל לתביעות מקצועיות! וזה ממש לא כך! מעבר ליחסיות טבעית זה מתחת לזה ברמה קשה! אני חווה קושי תוך רצון לסיים בהדרגה אבל מוחלטת את החיבור הזה. איני יכול שלא לקשור בין האופי החפיפניקי לבצועם רשלניים הליכה על הקצה שלהם שמעמיד לי קושי שאיני רואה בו כל אתגר רק זלזול! זה מעלה שוב את שאלת מושג ההתייבות. מחוייב בכל דרך למה שאכן התחייבתי ובמקביל רואה בהתחייבות דווקא מקצועית נקודה שמרחיקה אותי ממוערבות והתפתחות באקלים של הסביבה בארץ! עם מחשבות לעזוב לתרבות שונה. עדיין הפרדוקס של מחוייבות אישית ללא תנאי שככה צריך להיות. מוביל לחוסר רצון למחוייבות כיצד?

שלום מתן, לא בדיוק הבנתי את הפרדוקס שאתה מדבר עליו. פרפקציוניזם אכן מאפיין מאוד אנשים בעלי אישיות כפייתית. הוא אכן עשוי להביא להישגים מקצועיים מרשימים, אך (א) לאנשים אלה קשה להאציל סמכויות ולפעול בשיתוף עם אנשים אחרים בגלל צורך גדול בשליטה על העניינים ו-(ב) הואיל והסביבה פחות פרפקציוניסטית, יש כאן פוטנציאל עצום לקונפליקטים בין-אישיים, במיוחד אם הפרפקציוניסט מצפה גם מאחרים להיות פרפקציוניסטים. הדבר מאוד תלוי-תרבות. בגרמניה, אנגליה וארה"ב, למשל, הנורמה הרבה יותר קרובה לפרפקציוניזם (למשל, בלונדון מודיעים 10 דקות מראש על איחור צפוי של 2 דקות ברכבת התחתית) ולעומת זאת, בישראל ובארצות אחרות באזורנו חייהם של הפרפקציוניסטים קשים ביותר, במיוחד אם הם מצפים מאחרים להתנהגות דומה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

27/04/2014 | 00:56 | מאת: גליה

גידי שלום, קראתי את המאמר שלך על העצמאות הפרטית שלי: המאבק בהפרעת אישיות תלותית ואשמח אם תענה לי על שאלותיי בנושא. מה זה אומר לפתח יחסים סימביוטיים עם בני זוג בעלי צרכים פתלוגיים משלימים ואם אלה הורים שלא ניתן להיפרד מהם, מה זה צרכים פתלוגיים משלימים וממה נוצר הקושי להיפרד מן ההורים? הסימביוטיות עם האחר מה זה אומר ובעיקר איך זה מתבטא לתפוס את האחר אחד כשלוחה של האחר? ממה נוצרת התחושה הסובייקטיבית שלא ניתן לחיות זה בלי זה? האם כל יחסים סימביוטיים נובעים מהפרעת אישיות תלותית? בתודה מראש, גליה

27/04/2014 | 00:48 | מאת: גליה

גידי שלום, קראתי את המאמר שלך על העצמאות הפרטית שלי: המאבק בהפרעת אישיות תלותית ואשמח אם תענה לי על שאלותיי בנושא. מה זה אומר לפתח יחסים סימביוטיים עם בני זוג בעלי צרכים פתלוגיים משלימים ואם אלה הורים שלא ניתן להיפרד מהם, מה זה צרכים פתלוגיים משלימים וממה נוצר הקושי להיפרד מן ההורים? הסימביוטיות עם האחר מה זה אומר ובעיקר איך זה מתבטא לתפוס את האחר אחד כשלוחה של האחר? ממה נוצרת התחושה הסובייקטיבית שלא ניתן לחיות זה בלי זה? בתודה מראש, גליה

שלום גליה, בשלב מסוים בחיי התינוק, סימביוזה בין האם והתינוק היא טבעית והכרחית. התינוק אינו מסוגל להבחין בינו ובין אמו וגם האם עלולה להתקשות לעשות זאת. בהמשך, בהתפתחות נורמאלית תקינה וכשהאם מאפשרת זאת (כלומר, מכירה בכך שהתינוק ואח"כ הילד מתפתח ויכול לעשות יותר ויותר דברים בעצמו), מתפתחת נפרדות בין האם והילד. כאשר הורים, מסיבות שלהם (למשל, אם שהזוגיות שלה עם בעלה אינה עונה עוד על צרכיה) מתקשים לשחרר ולאפשר לילד להתפתח, כולל למידה משגיאותיו, מתפתחת הגנתיות-יתר והילד מצדו הופך להיות תלוי בהם ומתרגל להיות תלוי בזולת. על רקע זה עלולה להתפתח הפרעת אישיות תלותית, בה עוסק המאמר. לעיתים קרובות, במקרה של הפרעת אישיות תלותית, התלות מועברת מההורים לבן הזוג. למשל, אישה שגדלה במשפחה בו לא אפשרו את עצמאותה עלולה לבחור בן זוג שהיא תוכל להיתלות בו. בן הזוג, מצדו, עשוי להיענות לצרכי התלות מתוך צרכים משלימים שלו. למשל, במקרה של הפרעת אישיות כפייתית בה יש צורך מופרז בשליטה וחוסר יכולת להאציל סמכויות (האדם חייב לעשות הכול בעצמו). כך יכולים להתפתח "עסקה" סימביוטית: בן הזוג הכפייתית חייב לעשות את הדברים בעצמו כדי להרגיש שליטה ובת הזוג התלותית "מרוויחה" מההפרעה הכפייתית. המאמר המדובר: http://www.giditherapy.co.il/?p=256 בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

כפי מה שהבנתי יש סוג הפרעות אישיות ויש גם שילובים שונים מכוונים בעיקר מסוגי מנגנוני ההגנה הנלווים להפרעה. האם יש מתאם אופיני סוגי הפרעה ומנגנון הגנה?

שלום המשך, בהחלט יש מנגנוני הגנה אופייניים לכל אחת מהפרעות האישיות, אך הואיל וזה לא קורס בפסיכופתולוגיה, תקצר היריעה מלפרט. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

24/04/2014 | 21:33 | מאת: מתעניינת

קראתי מספר מאמרים ומחקרים על אובססיה מכול הסוגים למין,מערכות יחסים וכ"ו.. רציתי לשאול יש לי חברה שהיתה לה אובססיה כלשהו באזור גיל 30 היא פשוט "הסתיימה" מעצמה. האם זה הגיוני ? כלומר האם אובססיה מעצמה יכולה להעלם ללא טיפול .?

שלום מתעניינת, פנייתך רב הנסתר על הגלוי. לא ידוע באיזו אובססיה מדובר, איך היא התייחסה לאובססיה זו, האם היא פיתחה אובססיות אחרות במקום זו שלכאורה נעלמה ועוד ועוד. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

24/04/2014 | 22:36 | מאת: המשך ממוקדם

היתה לה אובססיה למערכות יחסים תלות מעקב אחרי אנשים שהיא היתה איתם במערכות יחסים. היא הגיעה לפני שנתיים לגיל 30 וזה פשוט חלף מעצמו. זו חברה טובה ושאלתי אותה..היא פשוט אמרה שזה נעלם , שהיחסים שלה היום בנויים אחרת לגמרי.. היא לא הלכה לטיפול היא טוענת שהתבגרה....

22/04/2014 | 23:20 | מאת: לאיודעת :-(

ערב טוב הי , אני שייכת לציבור הדתי לאומי בת 29 יוצאת כבר מספר שנים לדייטים והיו לי קשרים ארוכים שהגיעו כמעט לחתונה...תמיד אני זו שחותכת. לאחרונה הכרתי בחור בן 38 מורה בחור מוכשר אבל חסר ביטחון ולעיתים "מתפלסף" למשל האם הוא אהוב ונאהב וכול מיני דברים כאלו . יש בו הרבה צדדים שאני אוהבת ומעריכה ויש את נושא ההתפלספות -עצבויות למינהם שאלות על מהות החיים וכ"ו שאני פחות אוהבת בו -כי הם גם קיימות בי במידה זו או אחרת . מתוך עשר שנים של דייטים וקשרים אני מודעת שאין מושלם... עם כול אדם יהיה לי דבריםאצטרך להתפשר להכיל ולהשלים . לאחרונה חתכתי גם ממנו את הקשר מתוך פחדים שלי שאולי הוא לא הטיפוס הכי יציב וזה הלחיץ אותי , הוא מצידו רוצה לחזור ,ואומר שמה שנראה לי כחוסר יציבות הוא בעיקר ענינים שהוא מתמודד איתם והלך לטיפול והוא כן יציב ובכול זאת מורה כבר שש שנים וחי חיים יציבים . קשה לי לומר למה אבל יש בי צד שמאד רוצה לנסות שוב הוא בחור עדין מכיל ובסה"כ טוב . אבל יש שם משהו שמאד מפחיד אותי.. וקשה לי לדעת מה. הייתי בטיפול מספר שנים אגב גם הוא. אני גם יודעת שלא אקבל אדם מושלם ואולי הגיע בגילי הזמן להשלים עם המציאות הזאת ולנסות לקדם את הקשר עם הבחור הנוכחי . מצד שני יש לישכן אפגוש אדם שירטיט את ליבי שארגיש איתו שזה זה. עם זאת זה לא קרה בעשר שנים האחרונות אז למה שזה יקרה ? אשמח לשמוע את דעתך . אגב יש עוד מאפיינים שלא מוצאים חן בעיני בבחור -למשל הוא הולך לישון מוקדם ,לא הכי חברותי ,מאד ביתי , קצת שקוע בעצמו . מה אתה חושב?

שלום לך, אכן החיים מלאי פשרות או מה שפרויד קורא "עקרון המציאות", כלומר, אנחנו אמורים להגשים את רצונותינו במסגרת מגבלות המציאות. השאלה היא האם הפשרה אינה גדולה מדיי מכדי שתחזיק קשר ארוך טווח ומחייב כמו נישואין. אינני יודע אם במגזר הדתי לגיטימי לקיים יחסי מין לפני הנישואין. הכימיה במיטה היא אינדיקטור די מהימן (לפעמים יותר משפה משותפת בשיחות) לאיכות הקשר. אחת האפשרויות העולות בדעתי, בעקבות העובדה ששניכם הייתם בטיפול והלבטים שלך כבר עלו לדיון, הוא לפנות יחד לטיפול זוגי. טיפול כזה עוסק לפעמים בייעוץ טרום-נישואין. ההחלטה תהייה שלך, בסופו של דבר, אך ייתכן שתיתרמי ע"י ייעוץ כזה. אפשרות נוספת היא לחזור למטפלת שלך לשעבר לכמה שיחות, לעדכן אותך בקורות אותך מאז הטיפול ולבקש את עזרתה באופן נקודתי לגבי הדילמה שלך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

20/04/2014 | 12:36 | מאת: לי

שלום ממש תודה על תשובתך , כן חשוב ל לציין שבעבר "עבידתי" את החוויה עם המטפלת הקודמת שלי באזור גיל 25 , שהיא היתה מטפלת פסיכודינאמית , כן שוחחנו על נושאי התלות הגבולות וכן קרה שם משהו ... הייתי אצלה שלוש שנים . לדעתך היה שם פיספוס ? אם זה לא השתחרר עדיין ? ומדוע הזכרת את עניין הגבולות בהקשר הזה?

שלום לי, חמש שנים בגילך זה זמן רב. לא הייתי אומר שמשהו התפספס, אך אם את מרגישה שהטיפול מיצה את עצמו מבחינתך, מומלץ להתחיל טיפול פסיכודינאמי אצל מטפלת (בסביבות הגיל של אמך ומעלה). עניין הגבולות חשוב מאוד, כמו שהוא חשוב בקשר בין הורים לילדים. כלומר, הקבלה צריכה להיות ללא תנאי, אך הסמכות ההורית צריכה להישמר. גם בטיפול יש חשיבות רבה מאוד למסגרת הטיפולית. אפשרות אחרת היא להשלים עם התופעה ולהפסיק להילחם בה. קולגה מאוד נבונה שלי אמרה לי פעם ש"ההשלמה היא-היא השינוי". תפיסה זו קיימת בטיפול פסיכולוגי בהשראה בודהיסטית ויש מטפלים (במקרה שלך, מטפלות) פסיכודינאמיות שאימצו את הגישה הזו. מדובר בסוג של אובססיה וטבעה של אובססיה הוא שככל שנלחמים בה, היא מתחזקת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

20/04/2014 | 00:44 | מאת: לי

שלום וחג שמח ,תודה על הפורום. אז ככה אני בת 30 , לאחרונה היתה לי מערכת יחסים עם מטפלת שממש התאהבתי בה ונתלתי בה. היא גם חשבה שלא נכון שנמשיך את הטיפול (אגב היא לא פסיכולוגית מטפלת אלטרנטיבית) אני מוצאת את עצמי המון חושבת עליה . בעבר הייתי בטיפול פסיכודינאמי כשלוש שנים שעזר .אגב גם שם התפתחה תלות במטפלת . אני מרגישה שכאשר אני נעשת תלויה אני הופכת אובססיבית במחשבות .כמו התמכרות למערכת יחסים כזו . יש לציין שם בני זוג זה לא קרה לי... זה קורה רק כאשר יש מערכת יחסים של סמכות , בעבר זה קרה עם מורה מדריכה וכ"ו ואחר כך עם איתן . אני ממש רוצה להתנתק מהמחשבות על אותה מטפלת מאחר והם מציקות לי וחסרות תועלת לחיי כרגע . מצד שני לא ממש יש לי כוחות ללכת למטפל אחר. מה לדעתך אני צרכה לעשות?ותוכל להסביר לי למה זה קורה לי ?

שלום לי, בלי להיכנס לפרטי המקרה, באופן כללי ביותר, כמו רוב הקשיים הפסיכולוגיים שאנשים נאלצים להתמודד איתם, גם הבעיה שאת מתארת קשורה ליחסים עם ההורים, ובמקרה הזה, ככל הנראה באופן ספציפי עם אמך. החוויה המתקנת, במקרים כאלה, צריכה להיות במסגרת קשר טיפולי עם מטפלת (אישה) העובדת בגישה פסיכודינאמית, קשר שבמסגרתו המטפלת תקבל אותך אך גם תשמור על גבולות כדי שתחווי שגבולות אין פירושם דחייה. הטיפול חייב להיות אצל מטפלת מוסמכת ומיומנת בעלת ניסיון רב בגישה פסיכודינאמית - ובשום אופן לא אצל מטפלת אלטרנטיבית (!), אשר מלבד חוסר ההכשרה המקצועית המתאימה, קיימת בו בעיה אינהנטית של גבולות (אלא אם כן זו מטפלת שבאופן בסיסי היא מטפלת קונבנציונאלית המכירה היטב את הגישה הפסיכודינאמית והטיפול ה"אלטנטיבי" הוא טיפול משלים ולא חלופי). אני ממליץ לך לא להתייאש ולפנות לפסיכולוגית קונבנציונאלית העובדת בגישה פסיכודינאמית, רצוי מבוגרת יחסית. יש לציין שבחירת מטפל מתאים הוא בראש ובראשונה עניין של כימיה אישית ולכן אל לך להתייאש. חשבי שאת יוצאת לדייטים עד שתמצאי את המטפלת שיש לך איתה "קליק". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

16/04/2014 | 10:38 | מאת: איתן

בניסיונותי להבין מה האמצעי המרכזי ביכןלת להפחית לחץ במישור האישי והמקצועי מתוך קריאה ושיחה, הבנתי שמעבר בעשיה בפועל ןהתמקדות במשימות אחרות שונות מהבעיות שמטרידות כאשר אין פתרון או אינן תלויות רק בי. בכל זאת יש לי קושי לבצע זאת! אלא אם באות משימות חמורות מבחינת אופיין. זה לא מובן לי מדוע רק בתנאי לחץ חמורים יותר זה עובד אני כן מצליח לשנות מיקוד ותשומת לב! אז אני מקבל פרופורציות אבל זה נעלם לי ושהכל חוזר לשגרה רגילה המעבר בין בעיה למשימה אחרת קשה יותר כאילו הבעיה בראש הרדימה מרכסת את כל תשומת הלב. התפקוד נפגע לאורך זמן? מה ניתן לעשות?

שלום איתן, אכן יש אנשים רבים (יותר גברים מנשים) שהם במיטבם התפקודי בתנאי לחץ. אחד ההסברים האפשריים (אם כי יש לאמת זאת בהכרות אישית) הוא שהלחץ המופעל מבחוץ גדול מהלחץ שמופעל מבפנים. למשל, במקרה של דחיינים, קיימת נטייה לדחות את הקץ ולהשאיר את המשימה הקשה ביותר דווקא לסוף ואז הלחץ שמגיע מבחוץ (הדד-ליין) מחייב אותם לפעול ביעילות ברגע האחרון. הסיבות להבדלים הבין-אישיים הללו אינן ברורות די הצורך, וככל הידוע לי, גם לא נחקרו בצורה יסודית. אימפולסיביות והפרעות קשב נמצאות בקשר עם דחיינות בעוד שמוכוונות פנימית (conscientiousness) גורמת לאדם להציב מטרות, לדבוק בהן, לדחות סיפוקים, לתכנן ולהפעיל שיקול דעת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

04/04/2014 | 10:14 | מאת: נמרוד

אני בן 45 בעברי המקצועי מקצועות מוחצנים הדורשים ביטוי "בימתי" בצעתי באופן טוב ביותר. אמנם הביאו לפסגות וביטוי אישי ממצה. אולם ספי הריגוש הגבירו את אופיי המעט ציקלי. שבכל מקרה מוגברים מעצם דרישות המקצוע. ויתור הדרגתי עד כמעט מינימום הכרחי הביא תונודות מתונות יותר. בידי בחירה נדרשת למנע ממחזרה למעגל שיחזיר תונדתיות חזקה להגנתיות מבחירה ויותר המצאות בצד הלכאורה רגוע מעצם העדר מחויבויות חיצוניות במחיר של בחירה מודעת בחלק היות " מדכא" של השגרה שזרה לי מטבעי. לראדונה הסכמתי לפחות הזה יש בזה יתרונות משהו סטואי אבל בפנים היצר והיצרתיות רוצים מקום. עוצמות ומחירם רשומים במוחי כרגע בבהירות וזה מה שמחזק אותי לשמור על ה" מחיר" ויתרונו. כי יציאה מכאן זה לנדנדה! ככה זה ברור לי פנימית. זה נמשך שנתיים. קשה חלי להחליט לאבד את העגינה הזו. מה משקל תחושת היציבות הפנימית שהושגה לעומת תחושת המחיר לכאורה שמשולם כאשר ניכר שכלפי חוץ גם אוביקטיבית יש מינימום פעילות. שאני "בחוץ" זה עוצמתי וקשה לי לחזור פנימה ממש. הכל פרוש לפני אני חש שאני צריך לבחור למרות שהמצב העכשוי הוא בחירתי היחידה שבה יש עגינה!

שלום נמרוד, קשה מאוד לקחת אחריות מקצועית על התשובה לשאלתך, משום שלא ברור עד כמה התנודות במצבך קיצוניות. המתח בין הצורך בגיוון ובין הצורך בביטחון ויציבות, וכן בין הצורך לשמור דברים לעצמנו ובין החצנת דברים, הוא מתח שמשתנה מאדם לאדם ויפה הגדרת זאת בכותרת של פנייתך כשהשתמשת במילה "איזונים". לי, למשל, כמעט אין צורך בגיוון וגם לא בסיכון, כך שהמצב לכאורה פשוט. לעומת זאת, מחפשי שינויים, גיוונים וריגושים צריכים לעמוד על המשמר (ולעיתים קרובות שוכחים לעשות זאת) כדי להבטיח שישמור על איזה שהוא חוף מבטחים שכולנו זקוקים לו. מעבר לתובנה הזו לא אוכל להוסיף בלי לדעת את פרטי המקרה ואני רק יכול להמליץ לך באופן הכללי ביותר לשמור על עצמך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/03/2014 | 09:23 | מאת: ערן

לחץ מלחץ של משהו אחר שלדעתי לא קיים. אני עובד תחת מנהל שרוב הזמן שותק כל עוד אין בעיה. בזמן האחרון התגלה לי שלמעשה בעוד אני נלחץ מענינים מקצועיים שנוגעים לעבודתינו, הוא למעשה מייחס חשיבות ומקדיש זמן בצורה מטורפת רק אנשים שפונים לעסק בתלונות לא מדובר בלקוח ששילם אלא באנשים שכביכול מתענינים בשירותי המשרד המקצועיים. וכדי לקבל יחס והתייחסות ללא תשלום הם משתמשים במניפולציה של העדר יחס ומענה כביכול! דווקא הפניות האלה מטרידות אותו והוא מאוד נלחץ ללא כל צורך ומשקיע שעות בלרצות אנשים אלה כאשר מעולם לא היו לקוח מן המניין! מסתבר שזה מאוד מלחיץ אותו! זה כבר מעבר לדאגה לשמו זה פשוט חלק מעיוותשל הקצאת משאבים כי בענינים מהותיים כלל לא מושקע זמן מינימלי נדרש. בעוד לריצוי מתלוננים סתמיים הופך משימה עליונה. והכל הופך נחלת הזמן שלי כי אני צריך להשקיע זמן בטפול בזה. בעוד שבקשה הרצאתזמן לדברים מהותיים אין זמן! הדאגה המעוותת הזו והצורך בריצוי רק מביאים עוד מאותו דבר! אין עם מי לדבר זה כמו בועה פאניקה. קיבלתי בהבנה את זה. אבל זה מוטרף ואוכל זמן יקר שלי. עדין החלטתי שזה לא שייך לי נפשית הלחץ הזה אבל זה בהחלט חא פתרון לטווח ארוך. כי הכל מחולק בהקצאת זמן לא נכונה. וכן נהיה חזות הכל. זה כיו לחיות עם כוכבת מגזין שכל היום עסוקה במה כתבו עליה! לחץ מדומה שלא צריך אבל קיים. יש דרך לסלק את השגעון הזה?

שלום ערן, בלי להכיר את פרטי המקרה ואת חלוקת התפקידים הפורמאלית והבלתי פורמאלית בארגון, נראה לי שמשימה מספיק קשה היא לנסות לשנות את עצמנו, אך המשימה לשנות אנשים אחרים, ובעיקר כאלה שאין להם אינטרס להשתנות, היא משימה בלתי אפשרית. מהסיבה הזו, אגב, אני נאלץ לדחות הרבה מהאנשים שפונים אליי בקשר לבעיות של יקיריהם שאינם מעוניינים בטיפול. נראה לי שתצטרך להמתין עד שתתקדם לדרג המתאים במקום העבודה הזה כדי לשנות את מדיניות ריצוי הלקוחות שהכתיב המנהל הנוכחי שלך, מדיניות שלצערנו מוכרת לנו כלקוחות של גופים נותני שירות (איומים במעבר לחברת כבלים/אינטרנט/בנק אחר, למשל). מה שאולי כן יכול להועיל במידה מסוימת הוא הבנת המנגנון הפסיכולוגי שמפעיל את המנהל. נראה שהוא מאותגר ע"י דברים בלתי מושגים או קשים להשגה, וייתכן שאם תהפוך קצת יותר קשה להשגה, תתעלם ו"תשכח" חלק מפניותיו אליך, הוא "יתעורר". אתה יכול לנסות את זה "בקטנה". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

הוא רודף רק אחרי מי שדוחה אותו. אבל הוא באמת רודף אחרי ההלתי מושג כל השאר לא מעניין אותו. בעצם הוא מוכן לסבול אותו לכאורה כמחיר לקראת היעד שלא יושג כי הוא אשליה עתידית. זו דרך ללא מוצא לא? טיפוס שלא חי במציאות.

שלום ערן, לצערנו, הנהייה אחר הבלתי מושג (והמעטה בערך המושג) היא תופעה שכיחה מאוד הן בענייני קריירה והן בענייני רומנטיקה. לכן, אמרו חז"ל: "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו". הנטייה לרצות את מה שאין לנו מקורה גם חברתי וגם רגשי. אנו חיים בחברה הישגית ותחרותית, המחנכת אותנו להישגיות. כתוצאה מכך, אנו נוטים לתת יותר משקל למה שעוד לא הישגנו מאשר למה שכבר הישגנו. מעבר לכך, ברמה הפסיכולוגית-רגשית יותר, אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך נוטים לדחות מעליהם אנשים שמקבלים אותם ולהימשך לאנשים שדוחים אותם וזאת כדי להגיע להלימה בין ההערכה העצמית הנמוכה ובין הערכת הזולת. אפשר "לשחק" קצת על הנטייה הזו אצל הזולת ע"י הפיכת עצמך לקשה להשגה (ראה, למשל, ספרה רב-המכר של שרי ארגוב, "למה גברים אוהבים ביצ'יות?"). הנושא נידון יותר בהקשר של יחסים רומנטיים, אך אני מאמין שהדבר נכון גם לגבי עולם העבודה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

23/03/2014 | 08:31 | מאת: יקי הבהרה

ציינת בתשובתך אלי כי לא תמיד שיחת הבהרה היא מענה ופתרון וזה קו מפתיע כי תמיד מדברים על שיחות הבהרה ובמצבי פי שתארתי כל שיחת הבהרה יצרה אשליה של פתרון שרק החמיר את המצב בהמשך כיוון שהוא שימש נקודת חיכוך נוספת לנגיסה במצבי ושיחת מסרים מקטינים על בסיס סיבות מופרכות. הגעתי למסקנה שאני חייב לאחזר את מצבי מבחינת סטטוס כלא סחיט לא משתף ומשתתף בשיחות מוכתבותבמועדים מוכתבים שהם חלק מהשיטה של להקטין אותך ! אולם ציינת שעמדה תקיפה ולא תוקפנית היא הדרך הנכונה. האם לאור העובדה שגם ההתנהלות הטכנית היא סוג של עקרון לא מכבד תוקפני אגרסיבי, שלמעשה כל שתוף פעולה עימו הוא מראש כבר הסכמה שבשתיקה לנחיתות שאותה מנסים ליצור. בחירה ביציאה טכנית אפילו זמנית מהנוסחא של הממלכדים היא נכונה? יציאה מהמלקחיים שמנסים להכניס אותך באותה נוסחא מחדש! בתחילה חסבתי שזו המנעות לא ראויה עכשיו לאחר שהטריק של שני השותפים חוזר על עצמו יציאה מגדרי כלי המשחק בעצם טורפת להם את הקלפים ומשאירה אותם להתבונן ולהחליט לבד ! זה עדיף מאשר לשתף פעולה במשחק מכור. קראתי פעם בתורת משחקם של אנשים על משחק "ששנים דופקים את השלישי" האם זה כלי אחר לפחות בתוך מודל ממלכד שיש בו להביא לשינוי ? והאם כלפי טיפוסים מניפולטיבים זה רק השהיה שהרי יש לפסיכופטים מטרה אז יש סבלנות! ובעצם זה לא יוביל להתעוררות מסוימת אצלם או לפחותלנסות לקיחת אחריות לפתרון שיוויוני ולא נכפה!? או שאין למה לצפות והכדור אצלי ועלי ליזום פתרון מובנה? שסביר שיתנגדו לו? אני מקווה שמובן שתמצית הקושי זה פתרונות לא הוגנים ופעולות לא הוגנות כולל טכניקה. ההמנעות היא שינוי של דבר שכמו שהוא כרגע לא מוביל לפתרון. יש דרך התנהגותית נוספת שאתה יכול לחשוב ככלי משנה מצב? משהו שראית שניתן לישמו במצבים כאלה שעובד? תודה רבה

שלום יקי, עיינתי שוב בפנייתך המקורית ובתשובתי אליה ולצערי אין לי הרבה מה להוסיף. אתה מתאר את מצבך כקורבן של אנשים רעים ("פסיכופתים" כהגדרתך) ושואל איזו דרך יש לך להתמודד איתם. כפי שכתבתי לך, לפי ניסיוני, העולם אינו מחולק בצורה ברורה כל כך ל"טובים" ו"רעים" ולהערכתי, עיקר הבעיה נובע מהפיצול הזה בתפיסתך. יתר על כן, אני יכול לנסות לעזור לאנשים לשנות משהו בתוך עצמם ולא בסביבתם. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

22/03/2014 | 15:19 | מאת: ארי

רציתי לשאול לגבי האופן בו מתנהל אצלי תהליך שחוזר על עצמו במצבי לחץ. כאשר אני ניצב מול צב של לחץ קשה בעיקר בתקשורת אישית בעבודה או בכלל, אני מרגיש שכל המיקוד מתמקד בלי הרבה שליטה בבעיה, קצת חדר מצב בפעולה. יש לי הרבה תסרטי מצבים כיצד למצוא מוצא ופתרון בתחילה זה נראה כמו משהו די אובססיבי לכאורה, אבל הניסיון שלי שחוזר על עצמו לימד אותי צורה בלתי צפויה שברגע מסוים בתהליך אני כמעט תמיד מוצא דרך חדשה להתמודדות, משהו חדש שגם דורש שינוי בהתנהגות וזה מביא לתהליך חדש והלחץ משתחרר בעיקר שאני מיישם את הפתרון. הבעיה שזה מצמצם את הפעילות הרגילה בבעיה כמעט בלבד ועד שלא מוצא דרך ופתרון אני ממש בתחושת חדר מצב. שאלתי עולה גם כיוון שאני רואה בסביבת העבודה אנשים שמטפלים בבעיה בקפיצות זמן, עוברים לדברים טחרים ואחרי שבוע שוב דיון ושוב המתנה. לי זה נראה כמעט בלתי אפשרי כי יש בעי. צריך פתרון. ברור שאם חלק מהפתרון הוא שלבי וכרוך בתנות זה פחות בעייתי לי. אבל העובדה שקצב הטיפול בבעיה מול הסביבה שונה יוצר תסכול בהתנהלות ולחץ מל הסיבה. וזאת למרות שדרכי ההתמודדות שלי והפתרונות מוכיחים את עצמם, בעוד הדרך שלהם במצבים בארגון דווקא נראים כסבך של יומן ארועים וכיבוי שריפות. משהו בי מרגיש שאני עובד נכון אבל זה לא מסתנכרן עם הסביבה. מה ניתן לעשות בן אופיי התמודדות שלי שהם מגדירים אובססיבי לבין סביבה נגררת מבעיה לבעיה. תודה על ההתייחסות.

שלום ארי, לפי תיאוריך, למרות שההתמודדות שלך מתבררת כיעילה, יש לך עדיין ספקות - ואותם הייתי מגדיר כבעיה. לאנשים שונים יש דרכי התמודדות שונות והעובדה שאנשים סביבך מתמודדים בצורה שונה אינה אומרת דבר על דרכי ההתמודדות שלך, מה גם שהן מתבררות כמוצלחות. המצב שאתה מתאר מוכר בספרות כ"פסימיזם הגנתי", כלומר, האדם צופה תרחישים גרועים שונים (מה שאתה מכנה בפנייתך, "אובססיות") וההצלחה של האדם הלכה למעשה אינה משכנעת אותו ואינה תורמת לביטחונו לקראת הפעם הבאה. כנראה שאתה זקוק לאובססיות הללו מבחינה פסיכולוגית כסוג של אמונה טפלה (כשם שיש אנשים שנוקשים בעץ כשהם אומרים משהו טוב, כדי למנוע אסון). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

17/03/2014 | 15:08 | מאת: אלונה

שלום, אני בת שלושים, ומאז גיל ההתבגרות יש לי הרגל רע שאני לא מצליחה להיפתר ממנו. אני פוצעת את עצמי בפנים. ז"א מופיע לי חצ'קון קטן ואני "מתקנת אותו" רק שזה לא תיקון אלא פגיעה של ממש. כולל קריעת עור מסביב לפצע עד להופעת דם או שזה ממש מתחיל לכאוב. אני מבינה שזה לא בסדר לעשות את זה אבל אני לא מסוגלת להפסיק. בבקשה, מה עליי לעשות? האם טיפול תרופתי זה הפתרון היחיד?

שלום אלונה, הסימפטום שאת מתארת הוא סימפטום כפייתי מובהק (דומה באופן עקרוני לכסיסת ציפורניים). אלה סימפטומים קלים אך עקשניים מאוד. אם זהו הדבר היחיד המפריע לך כדאי לנסות קודם טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שהוא הטיפול הפסיכולוגי המועדף לטיפול בהפרעה כפייתית, ורק אם הוא אינו עוזר אז מומלץ מאוד להוסיף תרופה המעכבת ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI). אם, לעומת זאת, את סובלת מסימפטומים כפייתיים נוספים, כדאי להתחיל מהטיפול התרופתי. על עקרונות הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי בהפרעה כפייתית ניתן לקרוא בספר "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת מודן. ספר זה משמש גם מדריך לעזרה עצמית שימושי מאוד (אם מתמידים בו). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום אלונה, הסימפטום שאת מתארת הוא סימפטום כפייתי מובהק (דומה באופן עקרוני לכסיסת ציפורניים). אלה סימפטומים קלים אך עקשניים מאוד. אם זהו הדבר היחיד המפריע לך כדאי לנסות קודם טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שהוא הטיפול הפסיכולוגי המועדף לטיפול בהפרעה כפייתית, ורק אם הוא אינו עוזר אז מומלץ מאוד להוסיף תרופה המעכבת ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI). אם, לעומת זאת, את סובלת מסימפטומים כפייתיים נוספים, כדאי להתחיל מהטיפול התרופתי. על עקרונות הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי בהפרעה כפייתית ניתן לקרוא בספר "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת מודן. ספר זה משמש גם מדריך לעזרה עצמית שימושי מאוד (אם מתמידים בו). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/03/2014 | 10:55 | מאת: מיקי

לא יכול לשמוע יותר את המגלומניה של הבוס הגדול והישיר גם. זה פשוט הגיע לדי - לא יכול להיות בתוך הדינמיקה של אנשים מגלומנים שמשתמשים באנשים כמו בובות. גם לראות איך משגעים עובדים נוספים אחרים כל הזמן לא יכול יותר. זה כבר לא שכלי זה פשוט גודש של מניפולציות ועבדים שמוכרים את נשמתם למגלומנים. זה שלב קריטינוגד הגיון. אבל אני חש שזה מנקה ומפנה את הראש ובניגוד להגיון זה כמו הסרת כבלים ולמרות שאין כל אופק מוגדר זה בלתי נמנע. פשוט די. משהו חד בפנים מכוון החוצה. מה זה הכוח במצב הזה שנובע מבפנים למרות השכל? יש מקרים כאלה של לחץ בעבודה שהובילו לשינוי חיובי או שזה ליקוי מאורות פנימי עקב לחץ פנימי וזו התגוננות נפשית?

שלום מיקי, אתה מתאר מצב של לחץ קיצוני בעבודה ואין כלל שהוא נכון לגבי כולם. אנשים שונים מאוד זה מזה. לא תמיד ניתן להשליט את ההיגיון על הרגש ולא תמיד זה רצוי, אבל אינני מכיר אותך באופן אישי, וגם לא את הסיטואציה. אתה מתאר את המצב בצורה נסיבתית מאוד, כלומר, כאילו אתה רק "קורבן" של נסיבות חיצוניות ושל אנשים "רעים". מניסיוני המקצועי, בדרך כלל המציאות מורכבת יותר מהפיצול שאתה עושה בין "טובים" (אתה) ו"רעים" (הבוסים שלך) ואת זאת ניתן לברר בצורה מעמיקה ואחראית יותר בייעוץ פנים אל פנים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/03/2014 | 11:43 | מאת: יקי

כאשר עומד מולך מנהל במסגרת הנהלה רחבה שהחליט מסיבותיו סביר כלכליות עיסקיות להתלבש עליך נקודתית ולפעול בטכניקות מאימות לנטרולך והמאסת העיסוק שלך. כאשר הוא אינו המנהל הישיר עימו אתה עובד אבל משפיע ביותר עד שליטה סוגסטיבית עליו. ואפיו הוא פסיכופט במובן הקליני ללא מצפון מניפולטור ולדעתי פחדן אבל מסוכן. האם תעלמות ממנו מדרישותיו שמטרתן הצרת תנאי עבודתי עד המאסתם היא נכונה כהתנהלות שיש בה הגיון נפשי? או שיש לנסות לשוחח למרות שאין חובה כזו. ניסיון אחד שהיה חדף באופן ברור מה מטרתו הצרת התנאים בדרך שיקרית. כדאיניקית קר מלוכלך. הבנתי שדווקא נפסיכופטחם מבינים הצבה של גבול בתגובה ברורה מן ההתחלה! זה מחזיר אותם למקום של ילד מפוחד. וזה מעביר את הפסיכןפט להתעסק עם קורבן אחר. השאלה אם לטוח ארוך שהוא נחוש לפגוע זה נכון להתעלם או אם בכלל להבהיר לו שאין לי עניין בכל דיון עמו. מה שסביר שיגרור אגרסיה אחרת עקיפה! בקצור מה רע פחות?עימות ישיר או המנעות ?

שלום יקי, למרות שעמיתיי דוגלים הרבה יותר ממני בשיחות הבהרה, אני אישית אינני סבור שזהו הפתרון האולטימטיבי לכל בעיה (וכך גם לא הימנעות). הייתי ממליץ על התנהגות אסרטיבית (תקיפה אך לא תוקפנית) שיש בה עמידה על זכויותיך והצבת גבולות, בלי לפגוע בזולת, דיבור במשפטי "אני" במקום להאשים את הצד השני ותגובות קצרות ולא ארכניות ומתפתלות העלולות לעורר סיבוכים מיותרים. עם זאת, אסרטיביות אינה הפתרון האולטימטיבי לכל דבר ויש בהחלט מצבים המחייבים פשרה, כלומר, היענות לחלק מהדרישות וניסיון להיפגש באמצע הדרך. ראה תשובתי ליניב למטה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/03/2014 | 03:54 | מאת: יניב

אני פונה כאשר אני חושב שאני מבין דבר מה על המצב שאני חווה, ובכל זאת אני רואה שאין שינוי. הייתי מגדיר את הההתשה ככלי שמופעל עלי. ושאלתי מה הדרך להתמודד אתה. אני מתמודד עם בעיה, מנסים להתיש אותי במסגרת העבודה. כל הזמן מסה מנהל בכיר ללחוץ על המנהל שלי להרע את התנאים שלי. הוא מנסה להדוף חלק מלחצים וזה הגיע למצב שהוא מנוטרל לגמרי. הוא אינו מסוגל לעמוד מול הלחצים מעליו. והדרישות להרעת תנאי מתגברות. בעת האחרונה זה הפך להצגת דרישות שברור למנהל שלי שהוא עלול להפגע מהם באופן ישיר והוא מתחמק ואולי גם החל לשתף פעולה איתו כל זאת לאחר שעשיתי איתו שיחה גלויה על המצב האמיתי של המחלקה במישור המקצועי! מאותו רגע הוא עבר לשתף פעולה בשתיקה והמנהל הבכיר מתיש בזימון לפגישות שבהן כל הזמן יש איומים סמויים והתשה בהרעת התנאים שיגיעו. אני מאוד לא מתעניין בתחבולות הנל ורוצה לעשות את עבודתי וזהו. כל תקופה יש מעגל חוזר עם אותו ריטואל, תמיד זה כאילו עניין טכני וההתשה היא נפשית. אני מרגיש שזה טיפוס אנטי סוציאלי שהבנתי שיש עוד עובדים שנמצאים כל הזמן בתהליך כזה גם. זה כאילו טיפוס שעסוק כל הזמן בהתשה מתמשכת כדי להשיג משהו שנראה לו הצלחה באמצעות איומים סמויים לגבי עדיין החמור מכל טרם קרה. אבל לאחר השיחה האחרונה נראה שכל השדים התעוררו. זימון מהיום למחר בשעות לא הגיוניות. שאלתי מה יותר חמור המשך ההגררות או כניסה לעמדה תקיפה סרבנית? לעצור את ההתשה ולראות מה יקרה. ישלי תחושה שמדובר בפסיכופט. האם גישה אסרטיבית כוחנית יכולה לעצור את ההתשה? אציין שאין לי כפיפות ישירה אבל הוא התלבש עלי גם אם לכאורה הסיבה היא טכנית ענינית לכאורה. ברור שזה לא זה.

שלום יניב, בלי להיכנס לפרטי המקרה, שאינם מוכרים לי די הצורך, מקום עבודה טומן בחובו ניגוד אינטרסים בין ממונים לכפופים, בין עובד למעביד ובין עמיתים לעבודה באותה רמת תפקיד. כולם מתמודדים על משאבים מוגבלים. נטייתי האישית היא להאמין שיותר משאנשים פועלים נגד אנשים אחרים, הם פועלים בראש ובראשונה בעד עצמם, כאשר במקרים מסוימים יש בפעולה זו למען עצמם כדי לפגוע בזולת. לעומת זאת, בהודעתך אתה מציג את עצמך כקורבן באופן חד-משמעי וקשה להבין מה המניעים של אותו מנהל שאתה מכנה "פסיכופת". עמדה אסרטיבית אינה עמדה סרבנית, אלא עמדה תקיפה וסלקטיבית. במילים אחרות, ברמה ההתנהגותית מומלץ לפעול למען עצמך ולא נגד אחרים, לעמוד על זכויותיך בלי לפגוע בזולת, לדבר במשפטי "אני" ולא להאשים את הצד השני ולהציב גבולות לדרישות בלתי סבירות. מומלץ מאוד שהתגובות תהיינה ענייניות וקצרות. ככל שהתגובה ארוכה ונפתלת יותר, הסיכון להסתבכות ולהיגררות לעימותים גדול יותר. אם, למשל, מזעיקים אותך בשעות לא סבירות, אתה בהחלט יכול לומר שאתה עסוק כעת בעניין אישי ותשמח לטפל בכך דבר ראשון בבוקר כשאתה מגיע לעבודה. בהנחה שאתה לא רופא כונן, אתה גם לא חייב להיות זמין 24/7 לממונה עליך או למעביד שלך ואינך חייב להגיב מיד מחוץ לשעות העבודה (אלא אם כן זהו חלק מהגדרת התפקיד הפורמאלית). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/02/2014 | 03:09 | מאת: איתן פ

הגישה ה"פולנית" לא מובנת לי כל פעם מחדש. אני כמעט כועס על עצמי. אנשים במסגרת מקום העבודה ההיטקי אינטילגנטי שלי נורא ממוקדים עניין מקצועית לכאורה. לגופו של עניין זו הכותרת. אבל בעצם הכל לגופו של אדם. מתקפות מתחת לחגורה בלי שמודים בכך. הבעיה היא איך אני כלכך תמים למרות שאני ער לכך שזה ככה אני מתקשה להתנהג בכפל המסר הזה. ברור שלא אומרים דבר אבל בעצם הכל אישי. עד שהמושג מ" מתחת לחגורה" הופך לאמיתי ממש. פגישה שהיא לגופו של עניין היא מפגע אישי בכסות שקרית! הכאב לא פג. המשחק פשוט לא נעים. ובכל זאת הפרדה כל פעם בין המשחק למה שבאמת יש שם היא גוזלת חתיכות חיים. לעזוב או לכאוב? ההפרדה לא מצליחה אולי מזל שכך אחרת כלל לא הייתי כבר מסוגל לזהות את האותנטיות שעדין מנחה אותי. ברור לי שיש צורך בתקשורת על בסיס שאינו אישי או אינטימי אבל גם התנהגות בכפל פנים היא קשה לקבלה כמזון יוםיומי. זה אפילו מרעיל.

שלום איתן, אני מודה שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתך. כמו שאני מבין את הביטוי "פולניות" בהקשר שציינת, מדובר בצביעות, אך אין זה הכרח המציאות שהדבר יהיה כרוך במכה מתחת לחגורה. ברמה הכללית יותר, אתה מעלה בעיה שהעסיקה פילוסופים ופסיכולוגים מאות שנים והיא עד כמה רצוי וכדאי להיות אנו עצמנו (אותנטיים) ביחסינו עם הזולת ועד כמה עלינו להעמיד פנים ולעטות מסיכות. למעשה, מדובר במחירים שאנו מוכנים לשלם על כל אחת מהאופציות. אם נהייה אותנטיים ונגיד את מה שאנו חושבים, נסתכן בניתוק קשרים ואם נעמיד פנים וננסה לרצות את הזולת, אפילו לומר לו את מה שהוא רוצה לשמוע, נצליח לשמור על קשרים רבים אך הם יהיו פחות אמיתיים. אני הייתי מציע לך לגייס תיאוריה אחרת לטיפול בעניין, תיאוריית מעגלי החשיפה של לאזארוס, לפיה קיים מעגל קטן מאוד של חברים קרובים מאוד (לרוב משפחה) שבפניה אנחנו הכי אותנטיים, ומסביב לו מעגלים שהולכים ומתרחבים וככל שהם רחוקים יותר מהמעגל הפנימי הם מכילים יותר אנשים שהקשרים איתם פחות אותנטיים. במילים אחרות, מומלץ לך מאוד למצוא לך "חוף מבטחים", אם במשפחת המוצא שלך ואם במשפחה שהקמת, או הזוגיות שיש לך, שבה תהייה אותנטי ככל האפשר ובמקום העבודה תשתדל שהציפיות שלך מאנשים תהיינה אינסטרומנטאליות ופונקציונאליות, כלומר, מתייחסות אך ורק לתכני העבודה, אולי עם גינונים חברתיים מינימאליים מקובלים. מקום עבודה הוא מקום שיש בו לעיתים קרובות אינטרסים מנוגדים של אנשים שונים, כך שאין זה המקום האידיאלי להיות אותנטיים. ומעניין לעניין באותו עניין - קבל מאמר בנושא שכתבתי בזמנו לקראת פורים: http://www.giditherapy.co.il/?p=244 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/02/2014 | 22:18 | מאת: nomi

שלום ותודה על הפורום.. הסיפור שלי קצת הזוי.. הלכתי לטיפול בתחום הרפואה המשלימה , טיפול שלכאורה שמעתי עליו המלצות טובות.. התאהבתי במטפלת היינו בקשר שמונה חודשים היה גם מגע (לא מיני) אבל חיבוקים וישיבה קרובה אחת ליד השנייה . יש לציין שהיא 18 שנים מעלי ולאורך הטיפול כשאמרתי לה שאני רוצה שתהיה בת זוג שלי היא ענתה שלא..שהיא יוצאת עם גברים . הדבר פגע בי ומספר פעמים הפסקנו את הקשר וחזרנו אח"כ בעיקר כי אני דחפתי לזה . בשבוע האחרון הפסקתי את הקשר עם המון כאב אכזבה וכעס , כעס על עצמי שהשלתי את עצמי כעס עליה שלא הייתה מספיק אחראית .למרות שהיא לא השלתה אותי ואמרה לי שאנחנו מטפלת ומטופלת... יש לי שתי שאלות בעצם שלוש.. 1. למה השוק של הטיפולים כול כך פרוץ? למה כוונתי, היום כול אחד שרוצה יכול לטפל בנפש בשיטה כזו ואחרת ומה שקורה שמגיעים אנשים שלא תמיד מתאימים באמת או שגם אם יש להם רצון טוב הם פוגעים שלא במתכוון. 2. איך אני זזה מפה הלאה? אין לי כוח לטיפול נוסף ,ומה עוד שאני מאד רוצה להוציא אותה מהראש שלי ולא יודעת איך כי אני עדיין מאוהבת בה. 3. מה עבר עליה בכול זה?לדעתך?

שלום nomi, לפעמים קשה לנו מאוד להבדיל בין הבלבול הפנימי שלנו ובין הבלבול שקיים בעולם שסובב אותנו. במקרה שאת מתארת תחום הרפואה המשלימה והעוסקים בו אכן מאוד פרוץ, גם בהיעדר רגולציות שקיימות לגבי העוסקים ברפואה קונבנציונאלית וגם משום שחלק גדול מהמטפלים הללו משתמש במושגים רגשיים מאוד שאנו רגילים להם מעולמות תוכן אחרים. למשל, בחלק מהאתרים של הנתורופאטים נתקלתי במושגים כמו "באהבה", "הכל באהבה" וכיו"ב מושגים שמטשטשים את התמונה, שהרי בסופו של דבר מדובר בשירות בתשלום ואהבה לא קונים בכסף. לא תוכלי לשנות את המציאות, מהבחינה הזו, אך אילו אני במקומך, הייתי פונה לרפואה משלימה, הייתי מנסה לעשות זאת דרך מרפאות שהפיקוח בהן הוא של מנהל שהוא בראש ובראשונה רופא "קונבנציונאלי". זהו בעיניי לפחות איזה מקדם ביטחון לכך שנבדקו ההסמכות של המטפלים באותה מרפאה ושלא הכל פרוץ וחסר גבולות. זה באשר לבעייתיות של התחום, או בצורה רחבה יותר, לעמימות שקיימת בסביבה. במקרה שלך, עושה רושם שהבלבול הפנימי שלך הצטלב עם הערפול שקיים בתחום. התאהבות במטפל/ת היא תופעה נפוצה (בעיקר כשהמטופלת היא אישה) אשר בטיפול פסיכולוגי קונבנציונאלי המטפל די אמור לדעת איך להתייחס לכך. אחת ממילות המפתח בהקשר הזה היא "גבולות". אי אפשר לדעת מה עבר על המטפלת שלך והיא גם לא מושא הפנייה, שכן את, ולא היא, פנית לפורום. נראה לי שחלק מהעניין הוא שהנושא לא נידון בגלוי על ידי המטפלת, אולי מתוך כוונה להשאירך בטיפולה, ולכן ההבהרה החד-משמעית הגיעה בשלב מאוחר מדיי כשלא היה מי שיעצור את הציפיות הלא מציאותיות שלך. אבל, באופן כללי, העובדה שתאשימי את התחום ואת המטפלת לא תעזור לך להרגיש יותר טוב. את אומרת שאת שבעת טיפולים, ואני יכול להבין את זה, אבל בוודאי תביני שהשאלות שאת שואלת מקומן בטיפול פנים אל פנים ולא בפורום. אני רק יכול להציע לך לעשות כמיטב יכולתך על מנת להרפות ולהניח לעניין. אין כאן "דחיפות", כפי שרשמת בכותרת, כי אם מצוקה הנובעת מציפיות לא מציאותיות שלך שלא עזרו לך לעצור אותן. כעת, כשקיבלת את ההבהרה החד-משמעית, ברור שאין לך מה לחפש אצל אותה מטפלת ושרצוי שתניחי לעניין. מומלץ מאוד לא להתחיל לחפש קשרים חדשים בשלב זה, משום שרוב הסיכויים שתעבירי את מטען הציפיות מהמטפלת לאדם הבא שתפגשי. העצה שלי קשה לביצוע (easier said than done) אך נסי להיות החברה של עצמך ולהכיל את עצמך ולא לפנות אל הזולת (לפחות לא מבחינה רומנטית). קשר עם המטפלת או קשר נוסף לא ייטיבו עמך לאורך זמן בתקופה זו. קחי כמה צעדים אחורה ותני לחיים להתנהל קצת מעצמם. לא כל מה שקורה מעצמו הוא רע ולא כל מה שאנו שואפים להשיג, והולכים עם הראש בקיר כדי להשיג, הוא טוב. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/02/2014 | 14:47 | מאת: יורם

מה התגובה הנכונה למצב בו יש להתמודד אם אפקט חיקויי? יש לי שותף לפרוייקט, הוא מנוהל עקב עיסוק נוסף בידי אדם שהכניס אותו לשותפויות עיסקיות, וזיהה שהוא חסר בטחון האדם מגלומן ונוהג בהפעלת כוח, החלש מתבונן אם זה צליח להם! ישנם שכירים תחתם ששותקים אבל מפחדים. אני במצב ש ונה מהם, וכאן מופיעה הבעיה, השותף החלש נכנס לאפקט חיקויי, למרות שברור שהוא פחדן אבל מקבל כוח מהצלחת תרגילי הטרוף הניהולי של האדם ומחקה אותו! וזה פתאום מקבל כוח מולי בדברים הזוהים, כמו נוהלי עבודה שעובדים מצויין, הוא נכנס לשגעון של נהלים חדשים לגבי דרישות התנהלות מבזבזת זמן עם גורמים גןפים לקוחות, ללא הגיון עיסקי אלא טרופי כבוד שלדעתו הם חובה כדי לכבד את שמו ועיסוקו! מעבר לכך אפילו הופכים גורמים אנטי עיסקיים לפרוייקט. אני מתבונן ולא מצליח להחליט כיצד להגיב. האם לדבר ישירות על הבעיה נראה חסר משמעת גם דרך הצגת הבעיות הניהוליות. הרי זה במקורו אפקט חיקוי. זה מביא גלי משבר כאלה עד פתאום יורד לו הבטחון העצמי. אז מניסיון זה קצת עזר העדר תגובה חמורה, נראה שבעבר זה עזר לתת לזה לחלוף לזה לחלוף בלי עימות. כיום זה עבר גבול, מנותק מעל הקשר עיסקי, אציין שהוא פסיבי אגרסיבי, ובמצבי החיקוי נהיה יותר אגרסיבי מילולית. אבל הבעיה שאני מבקש לקבל עזרה היא שזה גוזל ממני משאבים,מפר את האיזון של עשיה, אני מרגיש שזה בעצם סוחט אנרגיה. סתם לא נחוץ נקודה לא תואם את חיי ואופיי שלי, אני יותר מהיר זורם פחות מחפש תהליכים יותר מיקוד תוצאות! והמחשבה לעצור את זה בתגובה שאינה מקל ראש וחשיבות עולה לי אבל הכניסה לתגובות פסיבית אגרסיביתמניסיון שראיתי בעבר שלו עם אחרים, נראה הרבה יותר גרוע כפתרון. יכולת ההתעללות שלהם עצומה שזה אומר אנשים שחיים מסכסוכים מתמשכים, במידה מסוימת שרואים כזו התנהלות הדבר הכי חשוב שעולה לא להכנס לזה כי ברור שזה המשחק שלהם! איך לשקול את התגובות, מה אפשרי במצבים אלה, והכי חשוב מה העקרון התגובתי היעיל ביותר מצידי, שהרי אין לי כל עניין לשנות אנשים. אלא לפעול במינימום נזק לי ולפרוייקט. בריאותי טובה אני בשנות ה40 ואני מרגיש שזה כלל לא המקום שאיתו תצמח מצוינות ועשיה. אני מחפש בעצמי חשיבה על עקרון פעולה שיבוא ממני שאדע כיצד לפעול לקראת תוצאה ולא הגררות תגובתית שהרי זו המלכודת של הפסיבי אגרסיבי. אני מחפש עקרון חשיבה משנה מצב שיתן לי הבנה שתוביל ליציאה נקיה מהסבך בנסיבות שתיארתי.

שלום יורם, ראשית, אני מתנצל על העיכוב במתן השובה וזאת כתוצאה מתקלה טכנית באתר אשר מנעה הגעת הודעות מהפורום אליי. הגישה לאדם מהסוג שתיארת צריכה להיות מאוד זהירה (בהנחה שאתה רוצה להמשיך לעבוד איתו וזה אינו תלוי בך). האגו של אנשים מהסוג הזה שברירי מאוד וערעור מנגנוני ההגנה שלהם בשיחה גלויה וישירה עלול לגרום תגובה קשה. אם התנהגותו פוגעת בהתנהלות השוטפת של העבודה, ניתן לבקש ממנו בנימוס לתקן נקודות ספציפיות מאוד. למרות שזה הדבר האחרון שנוח לך לעשות, יועיל מאוד לטפוח לו על האגו ולהתפעל ממנו, להבין שבסה"כ מדובר בילד קטן, מבחינה פסיכולוגית, שאומר שאבא שלו יותר גדול ויותר חזק ויותר מוצלח. חשוב שתראה את הילד הקטן וחסר הביטחון המסתתר מאחורי האגו המנופח הזה. שוב, כל זה בהנחה שהמציאות מחייבת אותך לעבוד איתו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

27/01/2014 | 18:10 | מאת: יותם

אני עובד במסגרת של עבודה מאוד מדויקת בניסוחים של טקסט. מרגע שהטקסט יצא הוא סופי ויש בו הרבה מעבר לפרוזה! הבעיה שאני אומנם מהיר מדוייק וטוב, אבל למרות שעם הזמן למדתי לשחרר יותר מהר נוסח סופי עדיין גם לאחר ששחלתי אני מעיין בו באופן כמעט מאגי! כאילו לא אני כתבתי אותו ויותר גרוע אני חוזר וקורא אותו מספר רב של פעמיים לפעמים זה דווקא מפתיע כאשר מתגלים ניסוחים מורכבים בעומקם או שלא לגמרי הייתי מודע להם עד תומם, ומקבלים ממעות רק לאחר ששחלתי ושחררתי! מהי התפיסה הכלכך מהותית שיש לי ביחס למילה כתובה? דרך אגב העבודות שלי הביאו גם להצלחות רבות שחשתי שהיתה בהם התכוונות רבה. ועדין אלו רק מילים! מה פשר היחס הזה למילים הכתובות?

שלום יותם, ראשית, אני מתנצל על העיכוב בתגובתי, אשר נבע מתקלה טכנית באתר, שמנעה ממני לקבל הודעות מהפורום בזמן. אתה יכול להיות גאה בעצמך על הפדנטיות שלך והעומק שיש בך, בלי "להעניש" את עצמך על כך באבחנות פסיכיאטריות. עריכה לשונית מבוססת על פדנטיות והיא גם יצירה בפני עצמה לכל דבר ועניין. מותר לך למצוא סיפוק מעיון חוזר בפרי עמלך. אתה כותב "כאילו זה היה הטקסט שלי" ובמידה רבה זה הטקסט שלך, גם אתה לא זה שכתב את הטקסט המקורי. לטעמי, הקריטריון היחיד שצריך להגדיר את פעילותך כהפרעה הוא עד כמה העיסוק החוזר בטקסט מגביל את תפקודך. אם, למשל, כתוצאה מכך אינך יכול להתפנות לעריכת טקסטים חדשים, הדבר צריך להדליק נורה אדומה ולהצביע על הגבול בין פדנטיות להפרעה כפייתית שפוגעת בתפקוד ודורשת טיפול. הפדנטיות עצמה לא רק שאינה פתולוגית, אלא ידועה כאחד הנבים להצלחה בעבודה ושאלון הבודק תכונה זו אף נמצא בשימוש במכונים פסיכולוגיים למיון כוח אדם. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/01/2014 | 07:56 | מאת: ינון

אני בשנות החמישים מגיל מאוד צעיר הפכתי פרילנסר. מעולם לא החשבתי מעמד מדרג היררכיה ניהולית כמודל מהותי אלא רק כמבנה תפקודי. בשנים האחרונות אני פרילנסר אבל הארגון שאני עובד איתו הפך למסורבל והכל לחוץ לא זורם בשפה פשוטה מעין הגולם קם על יוצרו! המנהל שעבדתי מולו שהיה די חביב ונגיש הפך יצור מלאכותי הכל מנופח באוויר של חשיבות עצמית ולא נגיש עד כי עצם המאמץ למצוא אפשרות לזמן עבודה משותף כפגישה הוא כמעט בלתי אפשרי בצרוף זלזול באחרים. זה הפך לתכנס אלי , גינוני יימנו וכו קוצר רוח עבודה באינטרנט מולך בעת ישיבה ולמעשה אתה מוצא את עצמך לא נינוח לא מסוגל לחוש שהעבודה מתפתחת ומניבה אלא הלחץ בפורצדורה והזלזול הטקסי גורם לויתור וצמצום כמעט של כל יוזמ שאינה דחופה. מהיכן נולדת גישת השפלה כללית כזו ?לי זה פשוט גרם לויתור רב עד ינימום עשיה. הייתי שמח לקבל הבנה על דבר שאין לי כל הבנה איך להתמוד איתו דבר אחד ברור זה בקצה השני של התנהגות אותנטית . נהול וגבולות זה בסדר אבל חוסר בטחון שמוצג בכלים ניהולים חולניים זה קושי מהותי שאינו שייך לי איני מבקר זאת אבל במציאות כלום לא קורה זה קורה כלפי חוץ הצגה אין מהות. אני תחת חוזה שכל הפרתו תביא לקושי גדול לכן לעזוב אין אפשרות. חשוב לי לתפקד יעיל ולא להכנס לסבך המלאכותי שלהם. אציין שביטלתי פגישות קבועות ואני מתגמש לגבי מועדחים לפי הצורך כך זמנית הוקל לי אבל זה לא משהו מהותי שנוגע בליבה מה יש להם בראש?

שלום ינון, ראשית, אני מתנצל על העיכוב הרב בתשובתי כתוצאה מתקלה טכנית באתר, אשר מנעה הגעת הודעות מהפורום בזמן. אני מוצא את עצמי מזדהה בקלות עם התסכול אל מול הרובוטיות שמאפיינת התנהגות של עובדים רבים. במקרים רבים, אכן הגולם קר על יוצרו ונהלים שפותחו במטרה לשפר ולייעל את העבודה הופכים להיות המהות עצמה. כמובן, שכמו בכל תופעה אנושית, גם כאן יש הבדלים בין-אישיים רבים - יש כאלה שיהפכו יותר בקלות ל"רובוטים" ויש כאלה שיישארו אנושיים ובתווך רמות ביניים רבות של אימוץ האוטומאטיות הזו. הואיל ומדובר לצערנו בתופעה כללית שאיננו יכולים לשנות, כל מה שנותר הוא להתאים את הציפיות שלנו מהזולת. לא כולם רובוטים באותה מידה ואל לנו לצפות מה"רובוטים" שיתנהגו בצורה אנושית. הבנת המניעים של בעלי אותן תגובות אוטומאטיות שאתה מתאר לא תועיל לך. ייתכן שמדובר באנשים שמלכתחילה היו "ראש קטן" וכעת קיבלו ליגטימציה ממוסדת להתנהג כך. ייתכן שמלכתחילה הזדהותם עם מקום עבודתם הייתה נמוכה והשחיקה הייתה רבה וכעת, כשיש נהלים להסתתר מאחוריהם, הם מאמצים אותם בדבקות. כאמור, כל אלה ספקולציות שאינן מועילות לך. אין לך ברירה אלא להסתגל ולמצוא לעצמך פיצוי נאות על התסכול בקשרים בין-אישיים מחוץ לעבודה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/12/2013 | 17:34 | מאת: אמא

אני אמא לשני ילדים בגילאי 6 ו3. ביתי נכנסה השנה לכיתה א' ואני לא יכולה להתמודד עם זה. החברות שהיו לה הפכו לאויבות. רציתי להעביר אותה כיתה ולא הצלחתי בזמן. לא הספקתי לקנות לה בגדים כמו שרציתי וגיליתי שהיא לא מוכנה ריגשית ונפשית לבית ספר. היא הייתה ילדה שהשקעתי הרבה מבחינת לימודים אבל כנראה לא מספיק ופתאום הבית ספר נפל עליי בבום ואיבדתי את הקצב שלהם ואין לי חשק ליצור קשר עם בית הספר ואו המחנכת. בנוסף, בית הספר מעלה בי רגשות שליליים לגבי הקריירה שלי כמורה שרציתי להיות. יש שם דמויות שקשה לי לפגוש שהיו איתי בבית ספר שלא צלחתי בעבודתי. יש לי חלום כל יום שהבת שלי תחזור לגן ולכן אני לא מצליחה לאסוף את עצמי ולשבת איתה על לימודים. הייתי רוצה שהכל יתקתק. ובקשר לבן הוא בן שלוש עוד מעט אבל עדיין לא גמול ולא יודע לשחק במשחקים דידקטטיים או ליצור קשר עם חברים ואת הגן שלו אני לא אוהבת. רציתי להעביר מסגרת אבל לא הספקתי בזמן. ועכשיו אני צריכה להעביר לגן עיריה והוא לא מתאים. אני כל הזמן שקועה במחשבות הללו בלי לעשות כלום וכל החיים שלי משום מה נעצרו כאילו אומרים לי אם הילדים הם כבר לא ... אז אין חיים. אני מרגישה גמורה ועצובה. לפעמים אפילו חושבת על מחשבות לסיים את חיי בהרגשה שלא צלחתי את תפקידי כאמא ו/או כאדם. אני לא רוצה לראות את הילדים שלי סובלים בעולם הזה. יש לציין שהייתי לוקחת אותם בבוקר לגנים ועכשיו האבא עושה זאת וחוזר בלילות וקשה לי עם זה והמשפחה שלנו נהרסה פשוט. אני מרגישה בודדה, עצובה ומאוכזבת וקשה לי להתמודד. אני לא יכולה לחשוב שאני מכשילה את הילדים שלי. איך מתמודדים עם זה? האם זה אבוד?

שלום אימא, מתיאורייך עולים שני נושאים בעייתיים: (א) קושי גדול להפריד בין הצרכים שלך והצרכים של ילדייך (ב) חוסר שביעות רצון שלך מחייך, שאינה קשורה ישירות למה שקורה עם ילדייך כעת, אלא יותר "מולבש" עליהם כרגע. המפתח להורות טובה היא הפרדה רבה ככל האפשר בין הצרכים של ההורה והצרכים של הילד. חלק מההשקעה שהורים משקיעים בילדיהם מהווה תגובה ללחצים חברתיים ואינו נעשה באופן ישיר לטובת הילד. למשל, הישגים לימודיים של הילד אינם מנבאים בהכרח בריאות נפשית של הילד בעתיד וחשוב יותר הקשר הרגשי בין ההורה לילד וקבלת הילד בצורה לא שיפוטית ובלתי תלויה בהישגיו (אלא אם כן מדובר בתופעות קיצוניות כמו כישלון בלימודים, נשירה מביה"ס, היעדרויות רבות וכד'). בנוסף, את משתמשת בביטויים סוחפים ודרמאטיים (למשל, "המשפחה מתפרקת", "אני לא רוצה לראות את הילדים שלי סובלים בעולם הזה"), המעידים על הכללה מוגזמת של מחשבות שליליות. לכן, יש לי חשש שהבעיה , או לפחות חלק ממנה, היא בינך לבין עצמך והטיפול בכך צריך להיערך בעזרת איש מקצוע שיטפל בך. לא תוכלי להיות אימא טובה בלי שתהיי מסופקת בעצמך, פרט לכך שמגיע לך להיות אדם מסופק, גם ללא קשר להיותך אימא. המסר שלי אלייך - הרפי מהילדים, הם יסתדרו בעצמם הרבה יותר טוב מאשר את חושבות ופני לטפל בעצמך. ילדייך ללא ספק יעדיפו אותך מאושרת, ובעיקר שמחה בחלקך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

31/12/2013 | 12:02 | מאת: אמא

הילדים שלי מאוד זקוקים לי אין ספק. הילדה שלי סובלת מהתעללויות רבות בבית הספר ואין לה חברים וזה מאוד כואב לי. תמיד אמרתי לעצמי שהבת שלי לא תסבול את מה שאני עברתי שהייתי ילדה והנה הגורל צוחק עליי. בנוסף, אני לא עוזרת לה בלימודים כי אני לא מקבלת את העובדה שהיא גדלה ובבית ספר כבר. אני בכלל מרוחקת ממנה וזה מצער ומאמלל אותי יום ולייל. כי היא הנשמה שלי האהובה. והבן שלי המתוק צריך לעבור לגן עיריה ובפעוטון צוחקים עליי ומתייחסים אליו שונה וגם לו אין חברים והוא לא גמול ושונה מהאחרים ואני סובלת מזה. מה שעצוב הוא שאני בתפקידי כמורה לימדתי כל הזמן את הבת שלי וחלמתי שהיא תהיה תלמידה טובה אבל עם אמא שלא דואגת למחברת אפילו זה נראה לי לא טוב בנוסף הבית שלנו לא מתפקד ואני עצובה כי בעטתי בקריירה שלי ופגעתי גם בבעלי וגם רציתי מאוד שיהיה לי עוד תינוקת בבית ובדיוק עכשיו כולן מסביבי יולדות בנות. הכאב בלב מציק לי. דרך אגב כתבתי פה לפני כמה שנים שלא היו לי ילדים על כמה אני רוצה אותם אירוניה??????????.

15/12/2013 | 07:45 | מאת: אני

האם ואיך מתמודדים עם מחשבות מטרידות בעניני עבודה שמפריעות בסופש? עם הזמן גליתי שבעת פעילות זה נעלם אבל בשקט מנוחה זה מנקר? גרוע מכל שזה במידה מסוימת עודף אחריות. מצד שני אין ברירה כי הרעיונות הטובים עולים בשקט הזה! בתנאים שאני נמצא זה מניב תוצאות. כי ברגע שזה מטריד אני יוצא אחרי יסוריי מחשבות בדכ עם איזה פתרון! לכן הדילמה.

שלום לך, ההפרדה בין עבודה לפנאי היא הפרדה חברתית-תרבותית ולא פסיכולוגית. אם התפקיד שלך קשור בפיתוח רעיונות חדשים, לא ניתן להשבית את החלק היצירתי דווקא בזמן מנוחה ועדיף ליהנות ממנו. אין פירושו של דבר שצריך להוציאו מן הכוח לפועל מיד ולעבור ממצב של פנאי למצב של עבודה, במיוחד לא של עבודה טכנית "שחורה". אפשר לכתוב את הרעיונות בצד וליישמם בשעות העבודה או בכל דרך אחרת שאינה פוגעת באיכות הפנאי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/12/2013 | 23:56 | מאת: רעות

שלום, יש לי הרגל שהמון זמן אני רוצה להפטר ממנו אך לא מצליחה. אני מתעסקת עם השיער, קורעת את הקצוות , גוזרת אותם, ונוגעת בהם המון. אני בעיקר עושה את זה במצבי חץ אך גם בשעמום. זה מציק לי ומעצבן כיוון שאני מרגישה שהמשחק בשיער גורם לנשירתו. זה הרגל שטבוע אצלי מזה המון שנים לפחות 10, ואני לא יודעת איך להיפטר ממנו. אני אודה לעזרתך.

שלום רעות, צורך כפייתי בתלישת שיער נקרא טריכיטילומניה ולפי תיאורייך נשמע שאת סובלת מווריאציה על אותה הפרעה. ההפרעה היא כפיייתית ועיקשת והטיפול שנחשב יעיל ביותר בה הוא שילוב של טיפול התנהגותי-קוגניטיבי עם טיפול תרופתי ממשפחת ה-SSRI, תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (פרוזק, ציפרלקס וכד'). לצורך קבלת הטיפול התרופתי עלייך לפנות לפסיכיאטר ולצורך הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי למטפל העובד בגישה זו: http://www.itacbt.co.il/74049/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%9D בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

06/12/2013 | 23:01 | מאת: אדוארד

נתקלתי בתופעה שקיומה במשך זמן מדהים אותי אבל בעצם לא! אני מתקשה לראות שזה קורה כל םעם מחדש לא הרעיון אלא שזה מתרחש מול עיני. אדם קרוב שנכנס לשיתוף פעולה עם "מהו שהציג עצמו כבעל קשרים עסקיים וכו" הקרוב שלי שאומנם השיג מקצוע מבוקש היה חסר בטחון והערכה עצמית די נמוכה אבל מרדן כזה שלוב מוזר! ואז ראיתי תופעה מבהילה ביותר. סוג של התטלות מוחלטת עד כדי אבוד עצמי של החשיבה ובעיקר הרצון עצמי. כאילו מחיקה של כל מחשבה עצמאית, על כל דבר הוא מצטט את אותו אדם! זה לא בעניין מקצועי אלא השתלטות מוחלטת על ראית המציאות. הוא מדבר על אדם כלשהו ואומר: אבי אומר שהוא אדם נהדר! " אמץ כל דרכי חשיבה ודעה של המשפיע. רציתי להבין יותר והזמנתי את עצמי בדרך מסוימת למצבים שבהם הופיע המשפיע מול אנשים במסגרת פעילותו העיסקית וגיליתי אדם פשוט דיקטטור עצבני חסר בטחון מוחלט בחשיבה ובעיקר לא מרשים ואפילו מגלומן מהסוג המטומטם. עד לרגע זה לא הבנתי איך נשים יכולים למצוא באדם זה מקור לחיקוי תחת ביטול! נפחאה דעתי שגיליתי שישנם מספר נוסף של אנשים קרובים אליו במצב דומה אבל מסויגים בחלק מהזמן אבל בחלק האחר שוב אותו תקליט " אבי אומר....." אני ראיתי הרבה רמי דרג בחיי במסגרות אחרות ואיני מבטל את יכולתי הצנועה להבחין באנשים כריזמטים בעלי הילה אישית! כאן אין כלום גיליתי אדם נרגן מניפולטור בגרוש שמשתמש באנשים כבאוביקטים בלבד!!! פסיכופאט אבל גבולי, הוא עיסקי מאוד. הכאב הוא שהקרוב שלי היה גבולי ומצא דוגמא מבהילה שלרחה אותו לכוון מזעזע! הסיבה הנוספת שאני נדהם היא שברגעים מסוימים שהוא תחת משטר האימה בבחירה זו, הוא אמר לי אישית שהיה רוצה לצאת מכל מה שנכנס אליו ולחיות במושב ולגדל עגבניות! ופרות! זה המנדט שלי להעלות ולהתיחס לנושא שלו. האם ניתן להבין את הצורך של אדם להגיע למחיקה עצמית מוחלטת בעבודה. שלמעשה הוא בבועה והשתלטות כזו? והוא לא טחפש ! לרגעים חשתי שהוא עצמו אומנם חסר בטחון אבל למעשה משתמש במגלומן באופן מתוחכם לצרכיו גם כן! מה הסיכויים להתפעחות זה מספר שנים ככה! תתפלא אני כבר כמעט שנתיים לא הערתי אפילו מילה בנושא מתוך מחשבה שזה רק יזיק וצריך לתת לו מרחב בלי התנגדות! עדין העליבות של הדמות אותה הוא מחקה היא נוראה, כמובן שזה גורם לו לבטל כל דבר ולציית להוראותיו כמו בובה, בחודש האחרון יזם משפטי בקורת אגביים על המגלומן אבל דבר לא ממש השתנה! מניסיונך תתעכן התפכחות? מה המדדים לשינוי? נסיבות או אילוצים חיצוניים בלבד?

שלום אדוארד, בעיקרון, הפורום מיועד לפניות של אדם על מצוקותיו שלו ולא של אחרים. אני מעריך מאוד את דאגתך ליקיריך, אך עם כל הרצון הטוב, חשוב שהאדם שסובל מהבעיה יפנה בעצמו. יש לי ניסיון רב עם פניות של בני משפחה שניסו להפנות את יקיריהם לטיפול, אך כל עוד האדם עצמו לא פונה, לא ניתן לעזור. לצערנו, עלינו לחכות עד שהבעיה תגיע לממדים שמפריעים לאדם עצמו וכשיגיע לטיפול ניתן יהיה להתייחס (גם אם יגיע בגלל בעיה אחרת). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

04/12/2013 | 02:02 | מאת: עומר

חברה פרטית הבעלים החליטו לשים מצלמות והתאהבו בנושא! כולם סותמים את הפה לכאורה מה הבעיה! הבעלים מעסיק בני משפחה ויוצר רמות עובדים שכולם מבינים אותם. בני המשפחה עוקבים אחרי הפעילות וחלקם חסרי טאקט עד שממש ברור שהם באים לעובדים שנראה שכמה דקות מזבזבזים זמן על שיחה טבעית זה שקוף כמו כן במסדרונות שאין מצלמה שמו בן משפחה עם דלת חצי פתוחהלפקח! זה מחול שדים כולם סותמים אבל זה משטר סמוי בעיקר לשכירים קבועים. ברור שהבעלים רוצה מקסימום דעות תפוקה אבל משטר האימה זה הוא חולה ! לברוח משם?

שלום עומר, התשובה לשאלה אם לברוח משם או לא תלויה, כמובן, באלטרנטיבות שיש לך. לפי תיאוריך, ההתערבות הזו ברשות הפרט מאוד מפריעה לך ואתה יכול לחפש בזמנך הפנוי עבודה אחרת. אינני יודע באיזה תחום מדובר ועד כמה התופעה שכיחה, אך אם יש מקומות עבודה מספיקים שאינן מפעילות מצלמות כדי לעקוב אחרי ביצועי העובדים, בהחלט מומלץ להחליף מקום. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

01/12/2013 | 14:48 | מאת: רני

הי תודה רבה על הפורום. ככה שאלתי היא בקשר לידידה טובה. צעירה בת 27 ,שהלכה לטיפול מהסוג האלטרנטיבי קנזיולוגיה , בקיצר אותה בחורה מאד אהבה את המטפלת , שבאיזה שלב הטיפול התחיל להיות אינטנסיבי מדי עבור שתיהן הן החליטו לחתוך. אח"כ ידידה שלי רצתה לחזור לטיפול , המטפלת הסכימה במידה ואת הטיפול תלווה פסיכאטרית או פסיכולוגית בנוסף. ידידה שלי אמרה שבסדר ,אבל החליטה לשקר למטפלת ויצרה מאין דמות טיפולית דרך מיילים שמכוונת את המטפלת ,כלומר כמו פסיכאטירת בשם בדוי. מהון להון ,הענינים מסתבכים , רציתי לשאול מה לדעתך היא צרכה לעשות? האם לשתף את המטפלת בכול הפיברוק של הדמות הפסיכאטרית , היא מפחדת שהיא תתבע אותה..על הונאה או משהו. ידידה שלי בחורה ממש טובה וישרה לא התכוונה כלל ,פשוט רצתה לשוב לטיפול איתה וזה היה בתנאי מסויים. אשמח לשמוע את דעתך.

שלום רני, כוונותייך הטובות ראויות להערכה, אך לדעתי עלייך להרפות, לעמוד מן הצד ולא להתערב. חברתך מערבת פנטזיות מעולמה הפנימי ומציאות ביחסי עם המטפלות שלה, אך כל זה מתרחש במרחב האישי שלה, שיש לכבד את גבולותיו. בנוסף, האמת ה"אובייקטיבית" פחות חשובה בטיפול מאשר התפיסה הסובייקטיבית של חברתך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/11/2013 | 17:01 | מאת: נדב

פרופסר שלום .מטופל בציפרלקס מעל שנתיים אשר נתן לי הפסכיאטר.בכול התקופה הו הציפרלקס עשה אותי ומבי לגמרי. ולא הרגשתי שיפור מלא .בכול התקופה היו לי כאבים בכול הגוף והתכאבי כאבי פרקים .נעשו לי כל הבדיוקת ולא היה לי משהוא קליני. אני מטופל בציפרלקס 10.לציין שאני לא הייתי לוקיח את זה באופן רציף ולא בשעה קבועה היו ימיים ששחכתי לקחת בכלל.אתמול הייתי אצלו וטען שהוא לא רוצה שאני אקח ציפרלקס אלה לעבור לאפקסור. עם מודל 50 ליום. לציין שהוא לא רוצה להעלות לי את המינון של הציפרלקס בטענה שהוא לא מאמין בעלאת מינונים. השאלה שלי אך אני אמר לקחת את האפקסור הזה.יש לי פחד שיהיה לי תופעות לווי קשות כמו שהיה לי בציפרלקס אך עושים את המעבר הה ואם כדי לי בכלל לעשות אותו?? אני סובל מלחץ נפשי וחרדות ודיכאון .אבל אני מתפקד בצורה מלא עובד ונהל אורח חיים תקין .אשמח להמלצתך פרופסר

שלום נדב, קודם כל, אציין שאינני רופא. לא ברור מפנייתך מדוע ניתן לך ציפרלקס מלכתחילה והאם מדובר אך ורק בטיפול תרופתי או גם בטיפול פסיכולוגי (שיחות). ציפרלקס היא אכן תרופת הבחירה הראשונה לטיפול בחרדה ובדיכאון (לעיתים גם בהפרעה כפייתית). נדיר מאוד שיש תופעות לוואי, בוודאי מהסוג שתיארת בפנייתך. כאשר תרופה לא עוזרת, או יש לה תופעות לוואי, מאוד הגיוני להחליף אותה לתרופה מקבוצה אחרת. במקרה זה, הציפרלקס שייכת למשפחת תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI) ואחרי שתרופה ממשפחה זו אינה עוזרת, נהוג לנסות תרופה המשפיעה גם על הסרוטונין וגם על הנוראדרנלין (SNRI), כמו האפקסור. הפסיכיאטר אינו אדם שאתה צריך לפחד לשאול אותו שאלות והוא אמור להיות קשוב לדיווחיך על השפעת התרופה. כמו כן, בדיכאון, בחרדה ובהפרעה כפייתית (OCD) כדאי מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי בנוסף לטיפול התרופתי. השילוב בין שני הטיפולים יעיל במיוחד ולעיתים קרובות הטיפול התרופתי מאפשר את הטיפול הפסיכולוגי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/11/2013 | 19:54 | מאת: נדב

תודה על התשובה.היא נתנה לי בגלל שהייתה לי הרגשה לאחר השקמה בבוקר של הרגשה שאני לא יודע מי אני נשמע מצחיק אבל זה כך הרגשה של כמה שניות שאלות של מי מזיז לי את היד או שאני מפחד מעצמי .ממש כך . היו לכמה דקות ואז היו עוברים. הסיטואציה הזו מאוד הפחידה אותי והכניסה אותי לדיכאון .ומאז הלחץ גבר עלי והחרדות מההרגשה שאני משוגע או משהוא כזה. לציין אני בן 28 .עובד ומנהל חיים תקנים. הציפרלקס נתנה לי בגלל החרדות והדיכאון .יאומר שאני לא טפלתי בעצמי מההתחלה ולקח לי כמה שנים לפנות לאיש מקצוע. אז המצב היה לא טוב .מבחינה נפשית. הציפרלקס העלימה קת מהמצב הזה.לציין שההפרעה הזו הופעה לי בפתאמיות לגמרי . ומאז ממשיך הסבל. הייתי בטיפול פסיכולוגי ובכול פעם שהייתי שם הייתי אומר לעצמי מה אני עושה פה אני!!! הציפרלקס עשה לי הרבה תופעות לווי קשות מאוד .מבחינה מינית פגע לי ביצרתיות שלי עשה אותי בן אדם שלא חושב בכלל בלשון המעטה.כרגע המצב זה צרבות כל הזמן כאבי שריריים רוב הזמן מהר מאוד מתעצבן בעית קשב והקשבה. לאחרונה מזה שבוע חזרה הרגשת הניתוק הזה והיא תחושה מאוד מפחידה .והפסכיאטר אמר לי אתה בריא וכל מה שיש לך זה מהמצב הנפשי כולל בעיות העור שיש לי שלא מוצאים לה פיתרון. כתב לי אפקסר XR 75 ולאחר מכן 150 .ואני מאוד מפחד שיהיו לי תופעות לווי בגלל אופי העבודה שלי הרגישה .אשמח ממך ליעוץ פרופסר גידי

25/10/2013 | 20:20 | מאת: אריה

נכנסתי למעגל קסמים שאיני יודע כיצד יסתיים. לפהי מספר שנים נכנסתי לשותפות עיסקית שעלתה יפה מאוד. בשלב מסוים השותף נכנס לשותפות מקבילה שונה עם שותף שלישי בתחום אחר. למעשה השתלט כלפי חוץ כמובן על השותף שאיתי. הרי ידוע שאין דבר כזה אלא בחירה יחסי סימביוזה בלתי מאוזנים. השלישי עושה כל מאמץ לפרק את הקשר העיסקי ביננו אולם יש חובות והסכמים כלפי לקוחות לטווח ארוך. הלחץ הוא בלתי נסבל אבל סמוי. וכל הניסיונות שבעצם של שניהם הוא לרצות לגרום לי להגיע למצב שאני יאלץ ליזום פירוק. מהלך כזה יהיה הרסני עבורי כלכלית. כל פעם עוד צעד עד כי נוצר מעגל קסמים שאני באופן לא מודע נהיתי עם חששות לגבי המשך השותפות ופועל על בסיס השרדות בלבד. ברור שזה לא בריא בכל המובנים אבל זו תגובה עקב לחץ שמא יפרוץ עימות גלוי שיוביל לנתק כך שאני מנסה לצמצם נזקים ואחריות. התפתחות אין פה אלא מעין תחושה לא בריאה שכל רגע יגיע העימות למצב גלוי. לכאורה שיגיע אבל אף אחד לא רוצה להיות זה שישא באחריות. וככה המתח הסמוי גובר. דבר אחד ברור לי אני לא בעמדה של המפרק. מצד שני ההמתנה למהלכים של הצד השני רק גורמים לי לפעול כאילו כל רגע זה יגמר. אולי זה התגובה היחידה שנותרה בידי. אין בי כלל חשש ממה יהיה כי הכל ברור מקצועית. בכל דרך שלא בחנתי את זה זו הדרך הפחות גרועה גם מקצועית וגם נפשית. ובכל זאת אני מודע למעגל הקסמים של סוג של המתה הדרגתית של השותפות זה כואב אבל כמעט בלתי נמנע. האם נתקלת במצב כזה במסגרת נסיונך אודה על הערותיך.

שלום אריה, כמו בתשובתי ליוריק, אציין שאינני יועץ ארגוני, ובוודאי שלא עסקי. עם זאת, נראה לי ששותפות מהסוג שאתה מתאר דומה מאוד לשותפויות בין בני זוג או בני משפחה. אם אתה מרגיש שאתה נשאר בה רק מטעמי הישרדות וכתוצאה מכך מתוסכל וכועס, אני מאמין שאו אתה אישית (למשל, בצורה פסיכוסומטית) או היחסים עם שותפיך ייצאו ניזוקים. אינני יודע במה כרוך פירוק השותפות ואיזה אלטרנטיבות פתוחות בפניך, אך זה בהחלט הכיוון שהייתי ממליץ אליו בכפוף לנסיבות המציאותיות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

13/10/2013 | 23:28 | מאת: יוריק

אני עובד במסגרת עסק קטן עם אחריות בשווק. השווק מצליח מאוד. אבל לאורך הזמן גיליתי שישראלים פפשוט רוצים מידע הכל ללא תמורה. וכך בזבזנו שעות על מענה מנומס. עם הזמן יצרנו סינון מסודר על בסיס קריטריונים מקצועיים למידע רלוונטי כדי למקד ולקצר הליך החלטה. כן מקבלים או לא את הפניה. הישראלים מאוד מתוחכמים מעלימים מידע חשוב. עושים הכל כדי לקבל בלי לשם מידע מקצועי. וגם אם עונים באופן ראשוני זה מוביל לחוצפה במידה ולא מקבלים את כל מה שמבקשים ללא תשלום. נתת יחס קיבלת אסון מילולי. כיום אני בודק כל שביב מידע לפני מתן יחס והתקשרות. הנזק שנגרם מפונים בעחחתים גורמים לסגירת היחס שלי כלפי כולם. ךהידןק ושבוב האמון בפונים. זה הוכיח את עצמו בסינון ןחסכון בזמן. אבלזה מטורף. עד כמה זה כדור שמתגלגל שבעקבותי אני מחמיר יותר וזה רק מתסכל יותר. כי להגיד לפונה שהור משקר או לא מדייק זה הדבר הכי שגוי. כי כבר אין מה לחפש בפונה כזה ליצרת קשר כלקוח. בקצור זה מתסכל. אך מה תרומתי למתב זה. באם מצב כזה בקיא היכן לחפש שינוי . כיוון לחשוב עליו. כרגע זה ללא מוצא. תודה

שלום יוריק, אני לא בטוח שזה הפורום המתאים, כי אתה מדבר יותר על איסטרטגיות שיווקיות (שאינני מבין בהן דבר) ופחות על עניינים פסיכולוגיים שהם בינך לבין עצמך, אבל אנסה בכל זאת לתרום מנקודת המבט השנייה. כשאני מתייחס רק אליך (ולא אל קידום העסק שלך) - אני יכול לזהות איזה שהוא קונפליקט בין קבלה ונתינה, נושא שמן הסתם מעסיק אנשים רבים. כל תפיסת הקיפוח, בין של אנשים בודדים ובין של קבוצות אנשים, מושתת על "התחשבנות" שכזו - מה אני מקבל תמורת מה שנתתי? אינני יודע עד כמה הקונפליקט הזה בין נתינה לקבלה מאפיינת אותך בתחומים אחרים בחייך, אך זה המנדט של הפורום הזה. בנימה אישית יותר - אציין שגם את הפורום הזה אני מנהל בהתנדבות. ייתכן, פה ושם, שכתוצאה מהתשובות שלי אנשים יפנו אליי לטיפול וייתכן שלא (אני לא חוקר את הפונים אליי איך הם הגיעו), אבל אני יכול להעיד שמידה ולא יגיעו כתוצאה מהנתינה שלי, לא ארגיש מקופח, בעוד שמתיאוריך עולה חשש שמא תיחשב "פראייר" אם תיענה לבקשות שאינן לגיטימיות בעיניך, וזה הנושא שבו אני מוסמך לעסוק. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/10/2013 | 07:58 | מאת: שרון

במסגרת משבר שהמחלקה שלי בעבודה עוברת שלא ממש קשורה אלי נחשפתי להבנה רחבה יותר של התנהלות האנשים במסגרת. בדכ עסוקים בפעולות הרלוונטיות של המשבצת שלך. ואז קרתה לי מעין נקודת שינוי שלדעתי אין ממנה חזרה. התגלתה לי תמונה מעט אישית יותר על הדמויות חייהם והקשיים שלהם בחייהם הפרטים. וכמובן ההאטה של החלקה שלי עזרה לי להתבונן בעצמי גם וביחסי עם המסגרת ובעולמי שלי. הבנתי שהמנהלים רובם עסוקים מבריחה מבעיות בחיהם הפרטיים דרך העבודה בקנית מכונית בריחה מעצמם. ויצירת מערכות יחסים של הצגה כוחנית של שליטה ילדותית עם עובדים. שזה די רגיל. מה שהפתיע אותי שהבנתי שאני בכלל לא מושפע מהתדמית החיצונית שך הא שים האלה ושאני מתבונן בהם באופן מרוחק מן הצד. איני שותף לשקאיות ההצגתית הזו. שום תכונה שלהם אינה מהווה איזה מוקד שאחרים נכנעים מולם. יותר מזה זה הביא אותי למיקוד עצמי שאני לא יכול לזוז ממנו שעל אף הכישורים שלי. אני חייב לעשות רק מה שאני באמת מאמין לו גם במסגרת העבודה. בשיווק בנהול לקוחות וכו. בקצור השקריות היחסית שהם חיים בה יוצרים מסגרת שכולה פעילה אבל אין בה באמת הרבה . רובה זה יחסים של קומבינות. נןרא עסוקים ובעצם זה הכל סכסוכים עם אנשים לרוחות שותפים וכו. הכל נראה מגוחך להם זה נראה רציני. והמון עובדים נשאבים לזה בתלותיות. פשוט מגוחך. איני פוסל אותם. אבל אני השתנתי. נקודת המבט שלי שונה. אין חזרה ממנה. הדילמה קשה מה לעשות. הכל נראה גם לא תואם את הערכים שלי לא את כללי העבודה והנהול שלי. הקשיים הובילו לסוג של התפכחות ואני מרגיש שאין חזרה ממנה למצב הקודם. אני מרגיש מנותק ומגוחך שם. ויותר מזה גם נסוג מצמצם פעילות חחד עם צמצום הפעילות שקרה מעצמו. מה שקשה לי זה שזה התודעה שלי נגמר בעצם. עכשיו זה רק זמן נסיגה וסיום. בחיי היו סיומים חדים. ופה אני רוצה לבצע מעין תיקון חוית סיום. בעיקר שאני מבין שהשינוי בי. רוצה לעזוב את השגעון של מרוץ העכברים שלהם. אני כן עיסקי אבל בצורה שונה מהם. הפער לא ניתן לגישור. מה הדרך הטובה ביותר לאור המצב הזה להשתחרר בצורה הכי אלגנטית?

שלום שרון, לא בדיוק הבנתי אם החלטת סופית, בינך לבין עצמך, לסיים את העבודה במסגרת שאתה מתאר. אם אכן מנוי וגמור עמך לעזוב את המסגרת, אני אישית לא רואה טעם באיזו שהיא "שיחת הבהרה". אם היחסים הבין-אישיים אכן אינם אותנטיים, נראה לי שכל עילה שתמצא מתחום אחר בחיים, יכול להוות סיבה מתאימה (אם אתה בכלל חייב להציג סיבה כלשהי). אם יופיעו ניסיונות שכנוע להשאיר אותך בעבודה, תימצא בעמדה טובה יותר להציג סיבות אותנטיות יותר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

06/10/2013 | 18:41 | מאת: גרשון

החלפתי במשך 30 שנה שלוש קרירות בהצלחה רבה כל אחת שונה מהשניה. רק בשנים האחרונות למרות קרירה שלישית מוצלחת, בעקבות תנאים בלתי תלויים כגון אנשים בסביבת העבודה הישירה נשארתי מוצלח משמתית השגי ומחויב במאה אחוז. אבל נפשית אני חש שהדרייב הפנימי נחלש. ונולד דחף חזק לניקויי שולחן. מעין כמיהה למרחב וע ניין מחוץ לגבולות של העבודה. לטייל לקרוא יותר לשקט סתם לא לעשות כלום. אם פעם כל פניה שאילתא עניין היה מפעיל אותי זה אפילו מעורר בי מסננת פנימית רק דברים מחויבים ומעט יותר. לי זה נראה כמו סינון איכותי. אבל למרות שתפיסתית זה נראה לי שלב בשינוי שאינו מוכר לי עולים גם רגשות של אשמה קלה ובקורת פנימית. שקצת פוגעים בחידוש הזה. אני שואל את עצמי אם בגיל 50 זה בסדר לעשות את זה? את השדרוג סנון הזה בעחס לחוץ. אשמח לתובנה והתיחסות. עצת חכם. תודה

שלום גרשון, כמובן שקשה לייעץ בלי להכירך אישית. כל אדם הוא סיפור חיים מורכב בפני עצמו, אך ברמה הכללית ביותר נראה לי שכמי שהספיק כל כך הרבה בחיים, הגעת לשלב שבו מגיע לך להתייחס יותר לצרכים של עצמך ופחות לצרכים של המסגרות שבתוכן אתה חי. אתה נמצא למעשה בתום שלב הבגרות, שלעיתים מכונה גם "משבר אמצע החיים". בשלב הזה העיקר הוא הולדת הילדים והדאגה לעתידם. הקונפילקט הנוצר כאן הוא בין הצורך לעיסוק בעצמי לבין הצורך לוויתור על צרכים ורצונות אישיים ושימת הילד במקום הראשון. התוצאה החיובית של השלב מתבטאת בפוריות, ביכולת של האדם ליצור לעצמו את ממשיכיו הגנטיים, את העתיד. המעלה הנרכשת היא הדאגה - היכולת של האדם לקחת אחריות על כל תחומי החיים כולל ילדיו. כישלון יגרום לקיפאון בו אין לאדם הבוגר עניין עוד במסגרות החברתיות בעיסוקו ואף לא בהולדה וטיפוח של צאצאים. המסר שלי אליך (כמובן במגבלה המאוד רצינית שאינני מכירך אישית) הוא להיפתח לחוויות חדשות ולתת מענה ליצר הסקרנות המבורך שלך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

מילןלית מסודרת להסביר אותה אבל ברור לי שזה בהחלט מציאות. אבקש להבין מה הכלים להתיחסות מבחינה מקצועית. אנחנו עובדים עם מנהל שעובד בשיטה של פגישות אישיות. בשנים האחרונות הוא פיתח מעין סגנון של ארוח של יין ואלכהול וכו. בחדרו. הוא קר רוח לכאורה שתלטן פסיבי אגרסיבי. מאוד מנומס. עם הזמן הבנו שיש כאן בעיה סמויה. שהוא מנסה להכניס אנשים לתחביב השתיה שלו על בסיס יוםיומי. מה שהבנתי שזה כביכול דרך להצדקת ההתמכרות לא? כולל גינוני סטייל שויסקי כוסות וכו. הבעיה היא שאנשים מסוימים פתאום מוזמנים בתדירות גבוהה לפגישות עבודה ארוכות. ואחרי זה הם פשוט נהיים חולים. עם עיפות מיגרנות חולשה. יש אנשים שבלי לדבר ממש עושים הכל לא לבוא לפגישות. זה נראה שממש יש לוח תכנון שאחת העובדות הגדירה יצור חסר חיים ערפד אנושי. זה מצחיק אבל זו המציאות. כאיל ניזון מהאנרגיה של הקורבנות. באמצעות תהליך השתיה המשותפת הגבולות מוסרים . נאמר שערפד זה מטאפורה אבל זה לא יתכן שכל האנשים מרגישים אותו דבר. אם זה מכור רגיל אף אדם ביוםיום לא מתקרב אבל כאן זה במסגרת מקצועית. עטופה בצלופן. אבל בלי להגדיר מושגים אנרגיה וכו. העובדות שאנשים יוצאים בלי אנרגיה מהפגישות. זה פשוט מפחיד וכל כמה זמן נהיים ממש חולים בהתאמה. האם מוכרת תופעה כזו!? אני מרגיש אותו דבר. יש איזה הסבר לכך? זה לא פחות מערפדות מטאפורית אבל זה קורה.  בנוסף אשתו מתאשפזת כל הזמן ולא מוצאים לה שום בעיה . האם תופעה כזו מוכרת לכם באיזה מסגרת הבנתית ?

שלום אקי, נראה לי שמילת המפתח בהתמודדות עם אותו מנהל היא "גבולות", וזאת בלי להיכנס לאבחנות של אדם שלא פנה אל הפורום ואיננו מכירים אותו אישית. לצורך העניין לא משנה אם הבוס הוא אלכוהוליסט או "ערפד" - לדעתי, בעת פגישה אישית שכזו על העובד לסרב בנימוס להצעת המשקה או לשתות את הכמות שהוא רוצה לשתות. אפשר להיעזר בתירוץ רפואי כלשהו (הרי בכל זאת הנורמה היא לא לשתות בשעות העבודה) או לא - זה כבר עניין של סגנון. אני מציע לנקוט בגישה של "התקליט השבור" בהתמודדות אסרטיבית, דהינו, לחזור שוב ושוב על אותו משפט סירוב מנומס נוכח הצעות חוזרות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

05/11/2013 | 16:16 | מאת: תוספת

כל דבר שאינו נעשה כרצונו מקבל ענישה בגישה פסיב אגרסיב. דחית פגישות קבועות טרטורים. העלמות אי מענה למיילים. זוועת עולם. הוא עובד על צפיה פנימית בחוסר האונים של הצד השני ומכך מפיק הנאה מי שאינו משתף פעולה נענש בשיטה הזו. זו ממש בעיה. צריך לברוח מאין מוצא כזה?נראה שהוא נפגע קשות בילדות לא ? הצורך לא להגיב לכנות את מי שגוחה אותו להרגשתו.

02/10/2013 | 17:22 | מאת: מירית

הי , אז ככה הייתי בטיפול כארבעה חודשים. עם מטפלת שמאד אהבתי והערכתי , מה שכן הפסקתי את הטיפול מאחר ועוצמת הרגשות אליה הייתה מאד גבוהה היא כמובן הכילה את זה. בימים האחרונים יש לי מחשבות לחזור לטיפול -אבל אני מרגישה שזה יותר מגעגוע אליה ותלות רגשית גדולה ..ולא ממניעים של רצון להתקדם בחיי האישיים. האם כדי לשוב לטיפול או שמא ללכת למטפל אחר ,אגב הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי ושם זה לא קרה-התלות עם המטפלת. ותודה על הפורום!!! מירית

שלום מירית, נשמע שהקשר שחווית עם המטפלת האחרונה היה עוצמתי מאוד והמטפלת טיפלה בו באופן מקצועי. לכן, הייתי ממליץ לך לחזור וללבן את הדברים, כולל את החשש שלך שהמוטיבציה לחזרה היא רגרסיבית ולא כדי להתקדם בחייך האישיים. יש בטיפול מה שמכונה "רגרסיה בשירות האגו", כלומר, ירידה לצורך עלייה, המתבטאת לעיתים בקשר תלותי וילדי עם המטפל, אשר לטווח ארוך מעודד צמיחה בחיים עצמם. כדאי לשים את הדברים על השולחן ולדבר עליהם. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

04/11/2013 | 12:47 | מאת: ליאת

הטיפול אצל מטפלת שרגשותיך כלפיה חזקים לא רצוי, כי תשומת לבך היא עליה ולא על עצמך. ממליצה לך ללכת לטיפול שעזר לי מאד, וכולל שתי פגישות בלבד, כך שאין שום אפשרות לפתח תלות. אחרי הפגישה הראשונה כבר חשתי בשינוי משמעותי. הטיפול בכללו עזר לי מאד, וגם קיבלתי כלים לעזור לעצמי בעתיד. ממליצה לך מאד: http://www.talor.to/%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D.html

30/09/2013 | 12:46 | מאת: אלמוני

שלום פרופי גידי, ברצוני לשאולך שאלה קטנה על מדיטציה. אדם מתרגל מדיטציה (עם מנטרה חסרת משמעות - המנטרה "אחד") 5 דקות פעמיים בכול יום באופן הבא - לנשום פנימה... החוצה, "אחד",לנשום פנימה... החוצה, "אחד" וחוזר חלילה. השאלה - כמה זמן לוקח לאדם להיכנס לגלי אלפא במדיטציה ( מהו טוח הזמן) וכמה זמן לוקח לאדם להיכנס לגלי תטא במדיטציה? תודה רבה מראש

שלום אלמוני, אינני מבין במדיטציה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/09/2013 | 14:07 | מאת: אלמוני

שלום פרופ' גידי, המקרה - אדם מתרגל מדיאוטוסוגסטיה ( מדיטציה + אוטוסוגסטיה) 5 דקות פעמיים בכל יום באופן הבא - לנשום פנימה... החוצה, "אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע",לנשום פנימה... החוצה, "אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע" וחוזר חלילה ( האוטוסוגסטיה - אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע). בנוסף, לפני השינה , אותו אדם מתרגל את האוטוסוגסטיה "אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע" עם דמיון חיובי (לפחות 20 חזרות). במציאות, ע"פ רצונו, כאשר הוא חש ביטחון עצמי מופרז, האדם משתמש בפקודה - המילה "לאט" כדי להאיט את הפעולה וכך הביטחון העצמי מתאזן. השאלה האחרונה - האם תרגול המדיאוטוסוגסטיה והאוטוסוגסטיה המתוארים במקרה הנ"ל יכול לעזור לחיזוק הרגיעה ולחיזוק הביטחון העצמי של האדם המתואר במקרה הנ"ל? כן או לא ולמה? יותר אני לא שולח שאלות! מבטיח! בכבוד רב, אלמוני

16/09/2013 | 11:27 | מאת: אלמוני

שלום פרופ' גידי, מידע על האדם - האדם מתרגל מדיטציה פעמיים בכל יום - 5 דק' ו-10דק'. השאלה - האם תרגול האוטוסוגסטיה "אני מרגיש ביטחון עצמי בכל רגע" תעזור לחיזוק הרגיעה ולחיזוק הביטחון העצמי של האדם בכל סיטואציה חברתית ובכל מובן אחר? כן או לא ולמה? שנה טובה

שלום אלמוני, אנשים נבדלים מאוד זה מזה ביכולת השכנוע העצמי שלהם. אני בספק גדול אם אנשים ביקורתיים, בעלי צורך בשליטה ופסימיים מטבעם יוכלו להפיק תועלת מהאמירות המופיעות במדיטציה שאתה מתאר. לעומת זאת, אנשים שהם אופטימיים מטבעם ובעלי דימוי עצמי גבוה יוכלו לשתף פעולה במדיטציה כזו, אך ספק אם יזדקקו לה. מדיטציה כשלעצמה, לא חשוב מאיזה סוג, יכולה לעזור בקצב המטורף של החיים מעצם הרעיון של לקיחת פסק-זמן לרגיעה. לתוך הרעיון הזה, המבורך כשלעצמו, תנועות חברתיות וטיפוליות שונות מנסות לצקת תכנים התואמים את האידיאולוגיה שלהן ואז העניינים קצת מסתבכים. היה רצוי שב"מידע על האדם" לא רק תתאר את התרגול, אלא את עצמך ואת מה שהביא אותך לתרגל מדיטציה ואז אפשר יהיה לתת לך תשובה מושכלת יותר לגבי האמצעים שעשויים להיות יעילים עבורך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

16/09/2013 | 14:24 | מאת: אלמוני

שלום פרופ' גידי, המקרה - אדם המתרגל את האוטוסוגסטיה "אני מרגיש ביטחון עצמי בכל רגע". בזמן החזרות האדם מדמיין את עצמו בעל ביטחון עצמי ( הסימנים המעידים על כך - עמידה זקופה, ידיים פתוחות, שפת גוף נכונה והרגשה רגועה ובטוחה) בסיטואציות חברתיות בזמן הווה או בזמן עתיד. השאלה - האם תרגול האוטוסוגסטיה "אני מרגיש ביטחון עצמי בכל רגע" תעזור לחיזוק הרגיעה ולחיזוק הביטחון העצמי של האדם המתואר במקרה הנ"ל כן או לא ולמה? הערה קטנה - האדם מתרגל את האוטוסוגסטיה בנפרד מהמדיטציה ולא בזמן תרגול המדיטציה! שנה טובה