שלום ד"ר- סקרנות והתייעצות.

שלום ד"ר, אני בן 32 ומטופל מזה שנה וכמה חודשים אצל פסיכולוגית נחמדה שבסה"כ אני מרוצה ממנה. הסיבות בעטיין ניגשתי לטיפול הוא בעיקר פרפקציוניזם מקולל שהתבטא בחרדות עצומות ואף דיכאון לאחר מבחן גדול אותו עברתי. מעבר לכך יש לי קושי ביצירת זוגיות אמיתית, כנה, אוהבת וארוכת טווח כפי שהייתי חפץ, אך כ"כ קשה לי לבצע. עולמי הפנימי מלא בביקורת פנימית, בלבטים, פחדים וקשיים לגבי עתידי המקצועי והזוגי ושאר מרעין בישין שהתפרצו, כך לפתע, עקב אותו מבחן שלווה גם בפרידה מבחורה שיצאתי איתה יחסית הרבה זמן ולראשונה אף נקשרתי רגשית. עד אז הייתי בסה"כ שלם עם עצמי , הצלחתי כמעט בכל דבר שעשיתי (צבא, לימודים אקדמאיים וכו') וראיתי, בעיני עצמי לפחות, את החיים בגוונים מאוד ברורים. התקופה הרעה ההיא גרמה לי לחרדות, לדכדוך עמוק ולנבירה וחיטוט בעצמי מתוך ניסיון נואש לצאת מהמצב הבעייתי בכוחות עצמי. כשהרגשתי שאני רק הולך ומסתבך ניגשתי לטיפול. הפסיכולוגית שלי היא באמת מקסימה, אמפטית וחיובית. היא נתנה לי כמה כלים טובים כדי להתמודד עם החרדות ועם המחשבות השליליות. יחד עם זאת, לאחרונה אני שוקל (ואף אמרתי לה את זה) להחליף פסיכולוג. הסיבה היא שאני אמנם יצאתי מאותו משבר אך לצערי סימניו עדיין ניכרים בי- איבדתי את בטחוני העצמי, את השקפת עולמי האופטימית ואני נוטה לחטט בנפשי באובססיביות כדי להבין "מה הבעיה", מה מקורה ואיך אני יוצא מזה. אני מודע לזה שאני מטופל די מעצבן כי אני כל הזמן קורא ספרים פסיכולוגיים, מניח הנחות, משער השערות וחושב מחשבות על הפיתרון לבעיה שלי (אם הוא בכלל קיים). אני יודע ומרגיש שאני עדיין צעיר ואני מאוד רוצה בשינוי מהותי, ללמוד לזרום, להתחבר יותר לרגש שבי (שבהחלט קיים אך אני מכסה אותו בתילי תילים של רציונליזם) ואולי אפילו לאהוב בחורה ולבטא את זה בלי פחד. אני מאוד מודע לעצמי כיום. אולי אפילו יותר מדי. המודעות הזו גורמת לי רק לאכזבה עצמית ולקושי נוסף, בנוסף לקשיים שיש לי בלאו הכי. אז כרגע אני שוקל להחליף פסיכולוג, אולי אני צריך מישהו נוקשה יותר? אולי אין לה יותר מה לתרום לי? אני חייב לציין שעצם העובדה שאני חושב כל הזמן על סיוע חיצוני כזה או אחר מרגיז אותי לעיתים. אני משער שתמהר לחשוב על טיפול תרופתי כאופציה. בעניין זה אספר שניסיתי בהתחלה אך שנאתי את העובדה שאני לוקח תרופות שכאלה ולכן החלטתי להפסיק באופן עצמאי. לא יכולתי לסבול את העובדה שאני צריך לקחת תרופות בשביל להשתנות ולהרגיש טוב יותר. הן רק גרמו לי להרגיש רע יותר. האם לנצח אזדקק ל"מושיע אולטימטיבי?" מתי אדע להתבגר ולקחת אחריות על עצמי? אשמח לתגובתך החכמה, א.א.

שלום א.א., קראתי את פנייתך בעיון רב ואכן נראה שחשבת על כל האפשרויות והקדמת תרופה למכה, תרתי משמע. בהחלט חשבתי להמליץ לך על הוספת טיפול תרופתי לטיפול הפסיכולוגי. אתה מתאר, בין היתר, מנגנון מוכר ולא חביב של הכשלה עצמית, גם שלך את עצמך וגם את הפסיכולוגית שלך ואותי. במצב שאתה מתאר בהחלט אין די בטיפול פסיכולוגי והטיפול התרופתי הוא אף תנאי הכרחי, להרגשתי, להצלחתו של הטיפול הפסיכולוגי. החפירה המתמדת שלך בעצמך היא מעין חיטוט בפצע מוגלתי אשר מעמיק את הפצע ומוסיף לו מוגלה. קיימים מחקרים רבים על התועלת שבהסחת דעת והסתכלות החוצה ולא פנימה במצבים כאלה: http://www.giditherapy.co.il/?p=234 אך קשה לי להאמין שתצליח להסיח את דעתך ולהתפנות לזולת (במקרה זה, בת זוג), משום שכוח חזק ממך גורם לך לקחת את עצמך ברצינות רבה מדיי. טיפול תרופתי יאפשר לך להיכנס לפרופורציות ולפתח את הפרספקטיבה הנאותה להסתכלות על עצמך ועל זולתך. ההשקפה שלך אודות טיפול תרופתי מוטעית. לא מדובר בכוח חיצוני לעומת כוח פנימי אלא במרכיב פיזיולוגי של הרגשות והמחשבות שלך, אשר יש לטפל בו במקביל לטיפול הפסיכולוגי. בתנאים שקולים ונינוחים יותר, לאחר שהטיפול התרופתי ישפיע, תוכל לקבל החלטה נבונה יותר אם להישאר בטיפול הפסיכולוגי הנוכחי או להחליפו וייתכן שאף לא תמצא צורך להחליפו. ללא הטיפול התרופתי, בין אם תחליף את המטפלת ובין אם לאו, תמשיך לחטט בעצמך ולא להיות מרוצה לא מעצמך ולא מהטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il