פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
493 הודעות
468 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

כשחרדה פוגשת דיכאון: "מה יהיה?" – "יהיה רע": סקירה מקיפה על קומורבידיות בין דיכאון וחרדה: https://www.giditherapy.co.il/?p=1316 השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום.
28/08/2015 | 23:33 | מאת: ל.ב.

שלום, אני כרגע לומדת (ממקצועות הקולנוע). יש לי תאריך יעד לסיום פרויקט ואני מרגישה סוג של קפואה ולא מסוגלת לעבוד עליו. התחלתי בצורה טובה ונתתי גז עד לנקודה מסוימת שהתעסקתי בכל מני תירוצים רק לא בזה. בזבזתי משהו כמו שבועיים ללא טיפת לימוד. כל יום אני אומרת לעצמי זו פעם אחרונה ומחר אני חייבת ללמוד כמו שצריך, אך כל יום כבר שבועיים אני מתעסקת בדברים אחרים מול המחשב. כל פעם אני אומרת לעצמי הנה עכשיו אתחיל וכך עובר יום ועוד יום ועוד. זה פשוט מרגיש לי חולני, אני לא מבינה למה אני לא מצליחה לקחת את עצמי בידיים. יש לי כמו חרדה משתקת מלגעת בפרויקט, זה מרגיש כמו התמכרות ללהתעסק בהכל חוץ מזה. זה קרה לי המון פעמים במשך החיים (אני בת 35) ורק עכשיו הבנתי שיש דפוס קבוע. בעבר פשוט הפסקתי ושכנעתי את עצמי שזה לא בשבילי. חשוב לציין שהפרויקט והלימודים מאוד מענינים אותי ומהרגע הראשון חלמתי ודמיינתי כמה שזה יצא מושלם והכי טוב וכו,... האם זה קשור לפרפקציוניזם בהנחה שאף פעם כמעט לא סיימתי משהו עד הסוף? אני ממש מיואשת, מה אני יכולה להגיד לעצמי כדי לחזור להתעסק בפרויקט שלי? איך אני יכולה להקטין את החרדה? אני מאוד דואגת שכבר איחרתי את המועד... תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ל.ב., את מתארת תופעה קלאסית של דחיינות כרונית. לא כל מקרה של דחיינות חייב להיות תוצאה של פרפקציוניזם (יש גם "סתם עצלנים"), אך הואיל ואת מזכירה ציפיות ופנטזיות שהתוצר ייצא "מושלם" בד בד עם הדחיינות, זה בהחלט מחשיד בכיוון של פרפקציוניזם. כדי לחזור לעסוק בפרוייקט מומלץ מאוד לחלקו למשימות יומיומיות קטנות מאוד, כלומר, לתכנן מראש לוח זמנים עם משימות קטנות ולא תובעניות לכל יום ויום, כאשר בכל יום תקדישי זמן שאת יכולה לעמוד בו (שעה, שעתיים, שלוש - לפי הכרותך עם עצמך ומגבלותייך) ובלבד שתעבדי על הפרוייקט מדי יום. במקביל, חשוב להילחם באמונה הפרפקציוניסטית הבסיסית של "או הכול או לא כלום" ולהבין שגם אם לא תשיגי הכול (וסביר להניח שלא), זה יהיה הרבה-הרבה יותר ממה שקורה כעת (=כלום). כמובן, שאם את לא מצליחה לבד, ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לתקוף רבדים עמוקים יותר של התופעה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

01/09/2015 | 03:11 | מאת: ל.ב.

עזרת לי מאוד, התחלתי קצת ליישם

07/07/2015 | 07:16 | מאת: ארד

שנים חייתי עם נושא העבודה במרכז הבלעדי בחיי 24/7 בלי לתת ליבי לעומק הטוטאליות שבכך. בעקבות " קשיים" במערכת המקצועית שהיתי בה, נוצר בי שינוי פנימי כמי חלון להביט במצבי באופן שלא ראיתי קודם לכן, הוורקהוליסטיות. אולם זיהיתי שלהבדיל מוורקהוליסטים שעבדו איתי אני נהנה מזה באופן מוחלט וכך גם עומק אי המודעות, אצלם היה סגם סוב של ריחוק מהדברים לצד הוורקהוליסטיות. זה הביא להבין שאני כפייתי מהם. באותו רגע התחלתי לעשות צעדים ליציאה הדרגתית ממעגל זה באופן שמשמר אחריות מקצועית אבל גם יציאה ממעגל ה24/7 וזאת לאחר 20 שנות עבודה בתחום ההיטק. אלא שמעורבותי בפרויקטים שונים השאירה אותי עם חלקי פעילות המתחייבים עדיין שברמת זמן די נמוכים, כלכלית לא מכניסים. אבל בעייתי היא שלמרות זאת עצם האחריות גורמת לחלק הכפייתי שבי לבזבז הרבה אנרגיה נפשית וזמן במה שכן נותר. שאלתי לגבי מה ניתן לעשות כדי לאפשר לעצמי לשחרר את האחריות באופן שיאפשר סגירה של הדברים כלפי מה שעדין נותר באחריותי. במידה מסוימת זה נראה שאני מעדיף את השליטה כל עוד אני מעורב או עד שאמצע דרך לחתוך את המוחיבויות שלי. במידה מסוימת התסריט של לחתוך קשה כי זה נראה לי שכמו אצל אדם שרוצה להתגרש פרידה בלי גירושים נראית לי עדיפה מגירושים ואז הרבה אנרגיה מסוג אחר שתדרש להשקעה אחרי ההגדרה ואולי יותר ממה שנדרש עתה. צריך לציין שדרגת החופש מבחינת זמן כרגע די גבוהה האיכות בזמן הטכני שקיים לא מניבה מיצויי ובניה של דבר חדש בי אלא מתבזבזת על התמודדות עם האחריות שנותרה. לצערי איני רואה דרך שתעזור לי להתקדם מכאן.

03/07/2015 | 09:09 | מאת: מישהו

שלום רב בן עם או סי די אינו מטופל בתרופות אך לאחרונה חווה מתח נפשי רב מקבל פעמיים ביום טיפות חמש טיפות בכל מנה מזה שבוע מדווח על קהות ברגשות וחוסר שמחה. האם יתכן שהמינון גבוה מידי והאם אפשר לתת רק פעם אחת היום?מסרב לכדורים ולכן מקבל טיפות,מלבד זאת תחת טיפול פסיכולוגי. הטיפות הן שם גנרי לקלונקס. אודה לתשובה מהירה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מישהו, סליחה על העיכוב בתשובה כתוצאה מתקלה טכנית באתר. אינני פסיכיאטר ואינני מומחה לטיפול בילדים. מומלץ לפנות למטפלים של הילד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

16/06/2015 | 01:14 | מאת: דן

שלום רב , גדלתי בבית דתי וסגור, בגיל 17 גיליתי שאני גיי , מאז ועד היום ( בן 44) יש לי אובססיה לסקס מזדמן ומסוכן עם טיפוסים בד"כ 17-25 מפוקפקים / עבריינים / בני מיעוטים / תמורה כספית וכו. אין יום שאני לא מנסה ומצליח לכבוש שיא נוסף אך לעיתים זה נגמר בסכין צמודה לגרוני או בגניבות מביתי. רוב זמני מוקדש לאובססיה זאת , יצויין גם שרק בגיל 40 גיליתי שיש לי הפרעות קשב וריכוז קשות ואני על קונצרטה באופן קבוע. אני יודע שיום אחד זה יגמר בבית חולים או במעצר על הסעת שבחים (כפי שקרה לי לפני חודש) אני חייב להפסיק ואין לי בעיה לקחת תרופה שתוריד לי כל יצר מיני כלשהו ואשקיע יותר בעבודה ובמשפחתיות . אשמח לכל עצה מעשית תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דן, לפי תיאוריך, אתה לא מכור סתם למין אלא להרס עצמי. כלומר, חלק מהגירוי המיני שלך כרוך בנטילת סיכון, שאתה בהחלט ער לו. הטיפוסים שמושכים אותך מבחינה מינית הם, כנראה, טיפוסים קשוחים המפגינים גבריות בוטה, אך ניתן בהחלט להגיע ל"לוק" הזה בלי להסתכן (למשל, ללכת לביתו של נער ליווי בלי ארנק, עם התשלום, ולבוא על סיפוקך). מין ותוקפנות כרוכים במקרים רבים זה בזה, אך אנו, כבני אדם מושכלים, אמורים לדעת עד היכן למתוח את גבול התוקפנות כך שלא נפגע בעצמנו ובזולתנו באופן ממשי. ישנה קבוצה שלמה של תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, שתופעת הלוואי שלהן היא הפחתת החשק המיני (למשל, פרוזק, סרוקסט וכד'). המלצתי היא להתייעץ בצורה גלויה ופתוחה עם פסיכיאטר שעשוי להתאים לך תרופה כזו. אין פירושו של דבר שהתרופה "תסרס" אותך באופן מוחלט. הדחף המיני שלך נשמע לי מספיק חזק, כך שלאחר שהוא יופחת בעזרת התרופה, תוכל עדיין להיות פעיל מבחינה מינית, אך להשליט את קול ההיגיון ולשמור על עצמך בבחירות מושכלות יותר, כמו זו שציינתי לעיל. במקביל, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי שיעזור לך למצוא את שביל הזהב בין המין המסוכן שמושך אותך ובין שילוב מאוזן יותר בין מין ורגש ויוביל אותך לגילוי "סקס אחר". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

02/06/2015 | 12:50 | מאת: נתן בוקובצקי

שלום מזה כמה זמן שאני חורק שיינים ביום וזה התחיל להיות הרגל שממש אין לי שליטה עליו אמרו לי שזה בגלל שאני היפארקטבי אז מה אני אעשה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נתן, מדובר בתופעה כפייתית כמו כסיסת ציפורניים. התופעה "עקשנית" מאוד אך ניתן לטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית ובטיפול תרופתי. ייתכן שרופא שיניים טוב יוכל להציע טיפול סימפטומטי נקודתי יותר או להפנות אותך למטפל פסיכולוגי שיש לו ניסיון בנושא. יש גם מקום לבדוק האם בנוסף לכך אתה סובל מתופעות כפייתיות אחרות ואם כן, לטפל בהפרעות כמכלול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

23/05/2015 | 17:46 | מאת: טל

מה מביא אדם להרס עצמי ופסיביותז? איך האדם יכול לשבת באדישות בידיעה שיש לו כל כך הרבה מה לעשות. למה זה קורה. ומה עם אנשים רעים דחופרים תחתיו והוא צריל להלחם בהם.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום טל, השאלה מאוד כללית ויכולה להתאים למספר אבחנות. אם תפרט/י יותר , כולל פרטי רקע, אשמח לנסות להשיב. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/04/2015 | 14:16 | מאת: חיים

שלום פרופסר. אך לעזאזל מטפלים בחרדה כרונית ולחץ?? כבר שום כדור לא עוזר לא ציפרלקס, לא אפקסור לא כלום , נמאס לי לא מוציא שום מטפל שיכול להוציא אותי מזה .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חיים, אני מבין את התסכול שלך, אך כדי לענות לך עליי לדעת האם אכן ניסית רק ציפרלקס ואפקסור והאם נעשו ניסיונות לטפל בך גם פסיכולוגית (ע"י שיחות) בנוסף לטיפול התרופתי. לטיפול הנפשי שתי רגליים, אחת תרופתית ואחת שיחתית. בדרך כלל, השילוב בין שתי הדרכים מגדיל את סיכויי ההצלחה ובמקרים רבים הטיפול התרופתי מאפשר לטיפול הפסיכולוגי להיקלט אצל המטופל ולתת תוצאות (במקרים כאלה, אפשר בהמשך להפחית את המינון). צריך לבחון היטב את השפעותיהן של התרופות שנטלת, לבחון את המינונים (לפעמים קיימת נטייה לעבור מתרופה לתרופה במינון לא מספיק, כלומר, לא נותנים הזדמנות הוגנת לתרופה להצליח). ציפרלקס פועלת בצורה קצת שונה מאפקסור. מדובר בתרופות משתי קבוצות שונות, אך שתיהן בטוחות ויעילות בטווח רחב מאוד של טיפול. לעיתים קרובת, טיפול פסיכולוגי מאפשר גם להתמיד בנטילת הטיפול התרופתי, בעיקר כאשר הפסיכולוג והפסיכיאטר עובדים בשיתוף פעולה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

22/04/2015 | 03:13 | מאת: שלום

יש צורות פעילות בטיפול במטלה ובעיה. האם תהליך של מיקוד אינטנסיבי בבעיה עם הפוגות מהווה צורה מוכרת של הגעה לפתרון. לעיתים זה מתפרש כאובססיביות אולם בהסתכלות לעבר ההתעקשות לא להרפות הובילה לרוב לפתרון ממשי. אי הויתור לחזרה למעגל הלא פתור הוביל לדרך לפתרון או נתיב חדש. בכל זאת שאלת משאבי נפש המושקעים מול התחושה של ההישג עומדים זה כנגד זה. האם מנגון מפיק תוצאות מוגדר אובססיבי ללא קשר לתוצאה? או שהתוצאה מעידה שהתהליך נכון. מהמחיר הנפשי בכל זאת קיים. האם זה כלא יודע אחרת או שיש זוית אחרת להביט בזה?

לקריאה נוספת והעמקה

היי, שמי יצחק. השתחררתי מצה"ל לפני כשנתיים, מאז שחרורי אני "מחפש את עצמי", לא עשיתי טיול גדול ומיד עם השחרור התחלתי לעבוד. לפני מספר חודשים התחלתי לעבוד עם אדם שהנוכחות שלו מלחיצה אותי מאוד- הוא האחראי עליי. אולי זה פחד מפיטורים ואולי פחד מכך שנכשלתי, או מזה שאני לא מצליח "ללמוד" את העבודה במהירות. אחריי חודש בעבודה חוויתי אירוע קשה, שכנראה גורם לי להתקפי פאניקה וחרדות בכל פעם שאני בלחץ. הדבר משפיע עליי מאוד וגורם לי לחשוב שמעתה והלאה חיי יהיו מוגבלים מאוד. חשבתי להתחיל טיפול אך איני יודע איפה להתחיל.. אשמח לעזרת הפרופסר. תודה מראש, יצחק.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יצחק, אתה מתאר סוג של הפרעת חרדה. אני לא יודע אם להתייחס ברצינות לכותרת של הודעתך, אבל בשום אופן לא הייתי ממליץ לפנות למנטור או לקואוצ'ר אלא לאיש מקצוע מוסמך מתחום בריאות הנפש. הייתי מתחיל מגישה התנהגותית-קוגניטיבית (CBT) וממליץ לך לבחור מטפל מתוך אלפון המטפלים של איט"ה (הקלד בגוגל). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

07/03/2015 | 18:42 | מאת: אלינה

יש לי בעיה דומה למציצת אצבע .. אנא בת 20 כבר ועדין יש לי בעיה עם מציצת לשון וזה מאוד מפריע לי גם בשינה אני עושה את הדבר הזה או מוצצת את האצבע או את הלשון אני תמיד מנסה לדעת מה הסיבה אולי אני מרגישה נוח כאשר אני עושה את זה אבל זה מאוד מטריד במיוחד שאני מתחתנת והבן זוג שלי לא מודע בהרגל הזה שיש לי אני צריכה פתרון השאלה שלי האם יש אפשרות להטפתר מהרגל זה אני צריכה ממך עיצה רפואית או אם יש ממוחה או דבר שיעזור לי כי אין לי מןשג לאן לפנות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אלינה, מדובר בהתנהגות כפייתית שהטיפול היעיל ביותר בה הוא שילוב בין טיפול התנהגותי קוגניטיבי וטיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח. ניתן לפנות לאלפון המטפלים באתה איטה לטיפול התנהגותי קוגניטיבי ולבחור מטפל התנהגותי המתמחה בהפרעות כפייתיות ובמקביל לפנות לפסיכיאטר. יחד עם זה, הואיל ואת מעידה שהתופעה אינה מפריעה לך, קיים מקום ללבן בטיפול עד כמה יש לך מוטיבציה להיפטר ממנה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

06/03/2015 | 13:29 | מאת: גיא

פרופסור גידי שלום רב שאלתי אליך האם נתן לקחת 2 כדורי אפקסור 75 xr פעמיים ביום אני לוקח כדור 75 ליום כבר מעל שנתיים, ההשפעה לאחרונה ירדה, אז נתנו לי 150xr כדור אחד שעשה אותי זומבי, 75 סבבה לגמרי עד לאחרונה , האם אני יכול לקחת עוד כדור בערב75xr? פשוט הרופא שלי חודש בחול ואין עם מי לדבר ועוד שאר הפורמים לדבר ללמפה. אני בן 33 בריא ללא מחלות רקע מתפקד מצוין

10/02/2015 | 06:28 | מאת: מתי

שאלתי היא כיצד לדעת מה מידה סבירה . אני מודע לאופי הטורדני כפייתי מחשבתי שאני חווה. זה נוגע בעיקר בשני תחומים במסגרת העבודה ובתקשורת עם אנשים. אני מגדיר את זה כך, שאני מעבד את המידע והתכנים גם לאחר ברור לי שזו חזרה שאין בה תועלת פרקטית. בעבודה כל פעולה משימה גם כאשר הסתיימה ובהצלחה למשל מענה להודעה אני חוזר לקרוא את הדבר שוב ומקבל חיזוק מכך שזה הצליח להשיג את התוצאה בעצם המענה. ראיתי בזה חיזוק פנימי אבל אני יודע שזה מעבר לנדרש פרקטית אבל לא נפשית. אבל יש לי מודעות ושליטה על התוספת והערך המוסף שלה למוטיבציה שלי מעין חיזוק עצמי. אבל זה בוודאות מעבר לנדרש אם מודדים ביחס למועד סיום הפעולה. כאילו העיבוד של הדבר לא הגיע למיצוי ואני מחזיק בו עד לרגע שזה נעלם באחת. בדיוק כך עם אנשים אני מתפקד טוב בתקשורת מקשיב ועונה לעניין. אבל מעבד את התוכן לאחר מכן עד שאני מרגיש שהבנתי מה קרה ומה התרחש מעבר לסיום האינטרקציה עצמה. פעמיים רבות מתגבשת הבנה על אופי ההתקשרות לצורך של הגדרת יחס וגבול ואופי האדם ומבי מידת הקשר שיש לי איתו / איתה, מעין עדכון סטטוס בעיקר נוטה לסווגו בהגדרת טיפוסים. בנוסף מידת הטורדנות היא שנותר רושם האדם זמן נוסף גם אחרי שנסתיימה האינטרקציה. זה כמו מחשבה דביקה אבל ברגע מסוים זה נעלם באחת בעיקר שאני חש שהצלחתי למקם את האדם בהגדרת הסטטוס שלו תחת עקרון שהרגשתי שהוא לעזר שבעבר אימצתי. עקרון הגדרת הערכה וקביעת עקרונות ערכים ותגובה למצבים כדי לא כל פעם ללמוד מחדש מה קרה עכשיו. בעיקר קביעת עמדה ערכית ביחס למצבים עם הסביבה. העיבוד של האינטרקציה מתחבר חי לזה וכן עוזר לי לשחרר את המחשבה תוך תחושה שהדבר הובן לי ואני מוגדר נכון עם גבולות מתאימים. אני בהחלט מודע שהחזרות מעניקות סוג של שליטה אך יש שחרור שלהן כמו שתיארתי. האם המדד הזה הוא הגדרה של מידה סבירה של חזרתיות ובעיקר אם הסיום משמש לערך מוסף חיובי פרקטי? אין לי את הפשטות של - היה- קרה- הסתיים. זה גם יוצר חוסר סנכרון עם הזולת ששוכח את רוב הדברים אצלי זה נותר בזיכרון. לעתים זה מועיל בעיקר בעבודה עם אנשים במתן יחס יותר אישי. אבל זה בגדול לא ממש מקל עלי וגם לא על הסביבה.

שלום מתי, מהאופן שבו כתובה פנייתך אכן ניכר ריבוי של פרטים החוזרים על עצמם וקשה היה לי מאוד למצוא את ה"פואנטה". נראה לי, לפי הכותרת שבחרת לתת לפנייתך, שאתה מודע לכך שאתה עובר את "המידה הסבירה" ברמת הפירוט שלך ומתייחס יותר לצורך שלך לספר מאשר לצורך של הקורא או השומע לקלוט את מה שאתה אומר. במילים אחרות, יש לך כנראה הרגשה שאם לא תשתף בכל פרט ופרט בניואנסים של הרגשתך, הדבר לא יובן וקשה לך מאוד להרפות ולסמוך על האינטליגנציה של המאזין או הקורא. אינני יודע לאיזה קשיים הדבר גורם לך, אך כמובן שאם הדבר גורם לך מצוקה, הכתובת היא טיפול אישי ולא ייעוץ מעל גבי פורום. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

24/01/2015 | 08:23 | מאת: גוני

זה ידוע שאצל פרפקציוניסטים כל פרט מידע מפעיל הרבה עיסוק כחלק מכל יכולת להחליט ולבצע. מכאן שהנטיה לאסוף פרטים עוזרת עד נקודה מסוימת אך הופכת לבעיה מעבר לה. שאלתי היא בעידן של מידע ברשתות חברתיות וכו שהרי באנשים עסקינן איך שלא נהפוך את זה, האם התעלמות יזומה מהחשפות למידע מורחב גם אישי על כל אדם בסביבתינו שיש בה יכולת להעשיר אותנו ולעזור בהבנת הסביבה והאדם אלא שאצל פרפקציוניסט זה יכול להיות שוב מעבר לגבול הרצוי. אזי שהתעלמות יזומה היא סוג של הצנעות אבל האם היא יכולה כתרגול למשך זמן מסוים לעזור במיתון האובססיביות הטבעית שנולדת שכלכך הרבה מידע נמצא גלוי. התחושה שלעיתים המידע האישי עלול להסיט מהתמקדות בעניין עצמו בעיקר בעבודה. ואצל פרפקציוניסטים זה בכלל עלול לגלוש. נהיים חשופים לפרטי חיי האדם עימו עובדים וזה מתערבב אם נרצה או לא נרצה. זה מצב שלדעתי כבר קורה אצל רוב האנשים גם לא אןבססיבים בחיי הרשת. לא כל שכן בחיי הפרפקציוניסט הנחשף לשלל מידע. כלומר התעלמות ממידע ברשת בחשיפה רבה ככלי שעוזר להפחית את בזבוז הזמן אקסטרא הנובע מקו אישיות זה. זאת למרות שנראה שזה יכול להיות זמני כי שיד מידע גלוי גם אדם ממוצע יעיף מבט.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גוני, הרשת אכן כוללת מידע רב מאוד, חלקו מקצועי ומבוסס וחלקו פרי חוויות של אנשים. ההתייחסות למידע צריכה להיות בבחינת "כבדהו וחשדהו". כלומר, אפשר להשתמש במידע בצורה התרשמותית וחלקית בלבד ולפנות בעקבותיו לגורם המוסמך. כמו דברים רבים אחרים, גם השימוש ברשת כמקור למידע הוא עניין של מינון, וזאת ללא קשר לפרפקציוניזם. אינני יודע לאיזה סוג מידע את מתייחסת. ישנם ברשת אתרים מקצועיים כמו googlescholar.com הכולל דיווחים על מחקרים מדעיים, ואתרים רבים לא מקצועיים. בכל מקרה, ברגע שהמינון לא בשליטה מדובר על התמכרות כמו כל התמכרות אחרת ובמידה שמדובר במידע בריאותי, מן הראוי לפנות בסופו של דבר לאיש מקצוע. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

17/01/2015 | 19:36 | מאת: אן

בשנה וחצי האחרונה אני חווה פרפקציוניזם שלילי הכוונה היא שאני הורסת את כל התחומים והמסגרות. היחסים שלי עם אנשים הולכים ומתקלקלים. אני מוזנחת מאוד ומזניחה את הבית והאוטו שלי. בקושי יכולה לטפל בילדים..אני מרבה להסתגר בבית למרות שאני מאוד אוהבת את הטבע. אני מרגישה בודדה. עלובה. חסרת ערך. נתפסת כלא אמינה. רדודה. אני פוגעת בעצמי ובאנשים שאני הכי אוהבת. אני רואה איך הכל מתמוטט לי ויש אנשים מסביבי שמאוד שמחים לאידי ודורכים עליי. בעצם הרסתי את חיי ואת הנפשות שאיתי. זה קרה שאחד מהילדים שלי נכנס לבית ספר שבו יש מורות שמכירת אותי ועבדו איתי והתקדמו ואילו אני.נשארתי מאחור. אני שונאת את עצמי והחיים שלי איכס.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אן, ראשית, אני מתנצל על העיכוב בתגובה שנובע מתקלה טכנית באתר. שנית, צר לי מאוד לקרוא את מה שאת כותבת. התופעות המתוארות אינן מעידות על פרפקציוניזם אלא על דיכאון, ללא קשר לפרפקציוניזם. את מיטיבה לתאר את הכאב והשלכותיו, אך מה שאוכל להציע לך בשלב זה הוא לפנות לפסיכיאטר או לרופא המשפחה לקבלת טיפול תרופתי ולטיפול פנים אל פנים אצל איש מקצוע. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

11/01/2015 | 16:20 | מאת: י

שלום, כבר תקופה ארוכה(3-4 שנים ממה שאני זוכר)החיים שלי נעצרו לגמרי והאובססיה לקול שלי פשוט מנהלת לי את החיים . אני בן 23 ובשנים האחרונות חוויתי ירידה משמעותית בעוצמת הקול שלי,הקול נהיה חלש,עמום ולא ברור ואני צריך לצעוק(גם את זה קשה לי היום)כדי שהמילים ישמעו באופן ברור . אני מרגיש מאוד לא בנוח עם הקול הזה ואין רגע אחד ביום שאני לא מתעסק עם זה . ההשפעות של הבעיה הקולית הזו הן הרסניות מבחינתי שכן אני לא מרשה לעצמי לעשות המון דברים שהייתי רוצה לעשות בגלל הבעיה הזו,אני לא רוצה לעשות כלום כי הקול הזה מחביא את האישיות שלי ואת מי שאני והרבה פעמים אני מוצא את עצמי ללא יכולת לבטא את עצמי וזה מתסכל אותי בצורה קשה . עברתי כל בדיקה/טיפול אפשרי שיש לרפואה להציע : כמה בדיקות א.א.ג אצל כמה רופאים,שללו רפלוקס,בדיקות אלרגיה שונות שגורמות לליחה שאולי משפיעים על הקול,המנעות ממאכלים מסוימים,דיקור סיני ומה לא. הייתי אצל כמה קלינאיות תקשורת שעבדו איתי על נשימה נכונה,ארגון הגוף לדיבור נכון,תרגילים שונים,עזר לפרקים אך לתווך הארוך אני נמצא באותה נקודה שהייתי לפני הטיפולים . אני רק מציין שבעבר הבעיה הייתה באה והולכת,זאת אומרת כמה ימים שהקול הטבעי והחזק שלי היה יוצא ללא שום בעיה. קול חזק,חד וברור עם באס שהייתי מדבר עם נוכחות ללא שום בעיה,וכמה ימים שהקול החלש שלי שוב נמצא שהוא בדיוק ההפך ממה שציינתי עם הקול הטבעי . כיום זה כבר תקופה ארוכה שאני נמצא רק עם הקול החלש ואני פשוט אובד עצות לגבי מה אני יכול לעשות . אשמח לתגובה,תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום י', בהתחלת הקריאה רציתי להציע לך לפנות לקלינאית תקשורת, אך מסתבר שהיית והתרגילים אפילו עזרו, אך אם אני מבין נכון, לא הצלחת להתמיד בהם לאורך זמן. אם זה המצב, הרי שהבעיה היא מוטיבציונית, כלומר, יש לך איזו עכבה רגשית להתמיד בתרגילים ולהשמיע את קולך. אם השערה זו נכונה, נראה שיש צורך לעבור לטיפול פסיכולוגי מעמיק יותר, בגישה פסיכודינמית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

13/01/2015 | 16:24 | מאת: י

תודה על התגובה המהירה, הבעיה שלי עם התרגילים שנתנו לי הוא לא במוטיבציה אם בא לי או לא בא לי לתרגל,אני פשוט לא חושב שהתרגולים האלה הם התשובה לבעיה . במהלך התקופה אצל הקלינאיות הבעיה הייתה באה והולכת ללא שום דפוס מסוים,כלומר אם במפגשים 3-4 הרגשתי שיפור למשך שבוע/שבועיים שבמהלך אני ממשיך להתמיד את התרגילים מדוע במפגשים 5-6 הקול עוד פעם חוזר למה שהיה ? הבעיה בתרגילים היא שלא הרגשתי שהקול בונה את עצמו לאט לאט ובהדרגה ושיש איזה שהיא מגמה חיובית עם הזמן,פשוט באופן שזה היה בא והולך לפני הטיפולים אצל הקלינאיות כך יצא שזה גם היה קורא בזמן התרגילים .. לגבי העניין הפסיכולוגי,מאז ומתמיד הייתי סקפטי לגבי השפעות של דברים עליי,אני מאוד מודע לעובדה שלרגש יש השפעה גדולה על הקול שלי כמו גם לבטחון עצמי,אני לא יודע מה קודם למה הבטחון והמצב הרגשי על הקול או הקול על המצב הרגשי והבטחון העצמי,אך אני יודע בוודאות על עצמי שהמצב הקולי הוא האחראי הבלעדי למצב רוח שלי ולבטחון העצמי . אין שום דבר שמטריד אותי מלבד עניין זה . יחד עם זאת הייתי שמח אם תתייחס למאפיין באישיות שלי שיכול להיות קשור לבעיה :אני בן אדם נורא חברותי ופתוח עם כולם אך כשזה מגיע לבעיות כאלה ואחרות שיש לי אני מאוד סגור ושומר את הדברים לעצמי,אני לא זוכר מתי נפתחתי באופן רגשי למישהו ומתי הרגשתי צורך לפרוק רגש ותמיד הייתי פותר את הבעיות שלי עם עצמי(אני באמת מאמין שכל בן אדם יודע הכי טוב את התשובות לבעיות שלו) האם יש קשר בעובדה הזו לקושי הכל כך גדול שלי לדבר? האם זה יכול להשפיע כל כך עד שכל תהליך ההפקה הקולית כל כך בלתי אפשרי מבחינתי..? תודה

08/01/2015 | 10:21 | מאת: אסתר

אימי בת 85 סובלת מהלב בשנים האחרונות מסוכר,אמי בבחינה נפשית חזקה ובריאה,אין לה שיכחה זוכרת עבר הווה עתיד...אבל בחודשים אחרונים מתלוננת שחול ניכנס לה לעיניים לראש לפנים ולכל הגוף,היא מתרחצת מס' פעמים ביום מחליפה בגדים מנגבת את פניה במגבונים סטריליים,יש רופאים שאומרים לה שבזיקנה יש כל מיני תופעות...לוקחת לוריוול להרגעה בת שעתיים,הצענו לה לבקר אצל פסיכיאטר ,אז הרימה את קולה בבטחון כהרגלה שהיא יכולה ללמד פסיכיאטרים ואינה זקוקה לפסיכיאטר,ולא מבינה למה לא נותנים לה כדור שלא תרגיש מה שהיא מרגישה במשך היום,מה לעשות ד"ר ?מה דעתך?האם רופא רגיל יכול לתת לה כדור שנותן פסיכיאטר?אנא תשובתך המהירה,תודה על הסבלנות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אסתר, גם בגיל הרבה יותר צעיר קשה מאוד, ובדרך כלל בלתי אפשרי, לשכנע אדם לפנות לפסיכיאטרי, קל וחומר בגיל כה מבוגר, כשהאדם לא רואה שיש לו בעיה ומעולם לא היה בטיפול קודם לכן. רופא משפחה מוסמך לרשום טיפול אנטי דיכאוני שבמינונים גבוהים יותר מתאים גם לסימפטומים הכפייתיים שתיארת, אך הטיפול התרופתי המתאים לגיל הזה מורכב קצת יותר מהטיפול המתאים לגילים צעירים יותר (לרוב MIRO מקבוצת ה-SNRI ולא תרופות כמו ציפרלקס מקבוצת ה-SSRI). אם יש לאמך קשר טוב במיוחד עם רופא המשפחה, כדאי להביא את הדברים לידיעתו ולהשאיר את ההחלטה בידיו. בגיל הזה הכתובת גם אינה פסיכיאטר רגיל אלא פסיכוגריאטר. נושא מרכזי הוא עד כמה הבעיה מציקה לאמך עצמה ועד כמה היא מציקה לה. יכול להיות שההתנהגות ה"בעייתית" היא בדיוק הפתרון שמצאה אמך ואף שאינו מקובל, או אינו נראה לך, זה ה"פתרון" שמתאים לה כדי להרגיש שליטה בחייה בשלב זה של חייה. שימי לב האם ההתנהגות מפריעה לה או מפריעה לך. האם אמך מתלוננת על הפתרון שמצאה לעצמה? זה בהחלט נושא שיש לתת עליו את הדעת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

01/01/2015 | 22:05 | מאת: רונן

שלום רב פרופסור רובינשטיין, רציתי לבקש עצה בנוגע לדרך ההתמודדות עם פרפקציוניזם אצל הורה מבוגר. מדובר בהורה מבוגר למדי שמצפה ודורש מסביבתו (מבת זוגו, מילדיו, מהמטפל שלו וכו') דרישות מוגזמות כמעט בכל תחום ואינו מוכן לקבל פתרונות או פשרות. כך למעשה הרבה פעמים נמצא במצב של או הכל או לא כלום וכילדיו איננו מצליחים לשכנע אותו לקבל פתרונות (שהם לטובתו), גם אם אינם מושלמים או עונים על כל דרישותיו ובפועל הוא מסרב לקבל עזרה. בפועל המצב הזה גורם לכעס, תחושת אכזבה ותסכול ואפילו דיכאון אצל ההורה וכמובן מייצר מתח גדול ביחסים בין ההורה לבת זוגתו ולילדיו וכו'. השאלה היא - כיצד עלינו, הילדים (אנשים מבוגרים בעצמנו) לנהוג אל מול התנהגות זו בכדי להביא לפתרונות פרקטיים בחיי ההורים ובמיוחד לשפר את ההרגשה הנפשית של האב ולהראות לו שהמצב אינו "שחור" כל כך. תודה רבה לך על כל התייחסות.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רונן, אצל אנשים מבוגרים מנגנוני הגנה ותכונות אישיות שאפיינו אותם כל חייהם הופכים קיצוניים ונוקשים יותר. התובענות שאתה מתאר מוכרת מהגיל המבוגר גם ללא קשר לפרפקציוניזם. מדובר לרוב באנשים שהיו מאז ומעולם שתלטניים וכאשר התלות האובייקטיבית שלהם בזולת גוברת הם מנסים לשלוט בו עוד יותר כדי להשיג תחושת שליטה. ההתמודדות המומלצת דומה יותר להתייחסות אל ילדים, כלומר, שילוב של קבלה והגבלה. לצד העוזר יש גם צרכים לגיטימיים לחלוטין משלו ומעבר לכך הוא חייב לשמור על כוחותיו כדי לטפל בקשיש. את המסר הזה יש להעביר לקשיש גם בצורה קוגניטיבית גלויה, כלומר, להסביר זאת בצורה אסרטיבית וגם ע"י התנהגות שיש בה היענות רבה לצרכיו, מצד אחד, אך גם הצבת גבולות ברורים, מצד שני (למשל, קביעת ימים ושעות לביקורים וכו'). רצוי מאוד להכניס סדר עקבי וקבוע הן לשגרת חייו של הקשיש והן לשגרת חייו של המטפל - מי בא מתי, מתי בא בן משפחה ומתי מטפל (ובהחלט מומלץ לגייס גם מטפלים בשכר, אם עדיין לא עשיתם זאת) ועוד ועוד. שגרה שכזו מספקת מצד אחד ביטחון ומצד שני יש בה כדי למנוע תובענות. הכנסת שגרה שכזו עלולה להיות קשה מאוד בהתחלה, מלווה בהאשמות ובניסיון לגרום רגשי אשם, אך משתלמת בהמשך. בקיצור, עליכם להיערך כצוות לכל דבר, לחלק תפקידים, לדאוג שיבוצעו בזמנים קבועים גם כדי להקל על עצמכם וגם כדי ליצור מסגרת צפויה ובטוחה עבור ההורה המבוגר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

02/01/2015 | 17:14 | מאת: רונן

תודה רבה לך פרופסור על התשובה החשובה, בהחלט עוזרת ומחזקת.

24/12/2014 | 10:14 | מאת: ####

שלום, הייתי מטופלת במשך מספר חודשים עקב בעיה אינטימית-זוגית במהלך המפגשים הועלו מספר נושאים : דימוי גוף נמוך, פחד קהל, פחד לטעות בעבודה , פחד לצאת מטופשת בעיניי אחרים, פרפקציוניזם שלי, וקושי להתקרב לאנשים ולסמוך עליהם. שמתי לב שבטיפול, המטפלת כל הזמן שידרה לי "שאני בסדר" באופן מילולי (לדוג': "פחד קהל זה משהו שיש להרבה אנשים", "זה בסדר לנהל טיפול דרך מיילים", "הכול בסדר!!!!") אך בהבעות הפנים שלה, שפת הגוף שלה, ואפילו בטון הדיבור , הרגשתי כמה שהאמרות שלה מזויפות ולא אמינות, וכמה שהיא מעמידה פנים כשאומרת אותן. אז מה ההיגיון בשיטת הטיפול הזו? מדוע מטפל לא כנה עם המטופל שלו? ובפרט שמדובר במטופל שמתקשה להתקרב ולסמוך... בנוסף, היא כל הזמן הייתה משקפת לי דברים , בצורה מאוד מוגזמת: בלבוש, בסגנון הכתיבה, במילים שהייתה אומרת. עזבתי את הטיפול כי הרגשתי שאיבדתי לגמרי את האמון בה. אני רוצה מטפלת ישרה וכנה, שתביע את דעתה האמתית, שיהיה לה סגנון אמיתי משלה. ולא מטפלת שתגיד לי כל הזמן שאני בסדר, שתדבר בסגנון שלי, ותענה לי למיילים בסגנון הכתיבה שלי. האם הדרישה שלי חריגה או מוגזמת? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, אני מכיר את הסגנון שאת מתארת, אך במקרים כאלה צריך להיות תמיד עם אצבע על הדופק כדי לבדוק עד כמה הפרשנות שלך את התנהגותה של המטפלת (למשל, שפת גוף) נובעת מההחמרה העצמית שלך. בהחלט יש לא מעט מטפלים שיהיו אותנטיים אתך. רצוי שתעלי את הבעיה עם המטפלת הקודמת מיד בשיחה הראשונה עם המטפל הבא (אולי עדיף לנסות הפעם מטפל גבר?) בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

21/12/2014 | 00:13 | מאת: ליאת

שלום, אני בת 27 ומאז שאני מכירה את עצמי תמיד חיי סובבו סביב ההתעסקות עם המראה החיצוני ובהשוואה של המראה החיצוני שלי עם בנות אחרות. ההתעסקות הזאת רק גוברת עם השנים, ואני מוצאת את עצמי מתעסקת בזה כמעט בכל יום באופן אובססיבי. הגעתי לכדי מצב שבשביל להיות מאושרת כל מה שאני רוצה בחיים זה רק להיות יפה! ושום דבר מעבר לכך. אני חוששת שיש לי הפרעת גוף דיסמורפית  - שהיא נחשבת עפי הרפואה הפסיכולוגית כחלק מהפרעות של OCD , כיוון שאני מזדהה עם רוב התיאורים של הפרעה זו. בעולם המערבי יש חשיבות מאוד גדולה למראה חיצוני והחברה מכתיבה לנו צווי אופנה וסטנדרטים של יופי מאוד גבוהים , ולכן דיי הגיוני שאנשים יתעסקו עם המראה החיצוני שלהם וישאפו לשפר אותו. אך השאלה שלי היא היכן הגבול? האם לדעתך אני סובלת מהפרעה של ממש בהתעסקות האובססיבית שלי במראה החיצוני? האם זוהי התעסקות לגיטימית מכיוון שהעולם שלנו מטיף ליופי? האם כך הן כל הנשים שחיות בחברה המערבית? כמו כן אני חשה תסכול רב והשפעה של ההפרעה הזו על כל תחומי החיים: (ביניהם זוגיות וקריירה) בזוגיות- אני לעיתים נמנעת מלהיכנס למערכת יחסים עם מישהו שאני מעוניינת בו והוא מושך בעיניי מבושה בגוף שלי ומחשש שאני לא מספיק יפה עבורו (וזאת למרות שהוא כן מעוניין בי) ובקריירה - פה הקושי הגדול ביותר. אני נמצאת בשלב של תקיעות בחיים כבר כמעט 3 שנים. (סיימתי תואר ראשון כללי לפני 3 שנים ואני במצב הנוכחי מחליפה עבודות בתדירות גבוהה ולא מרוצה משום עיסוק שהוא) הלכתי לכמה מכונים והכוונות תעסוקתיות על מנת למצוא כמה כיוונים תעסוקתיים פוטנציאליים. ונמצאו עבורי כמה כיוונים אפשריים אך אין לי חשק לעסוק בשום דבר מהם, ולכן אני כה מתוסכלת. מבין כל רשימת המקצועות שקיימים - לא בא לי לעסוק בשום דבר. שום עיסוק לא מושך אותי מלבד (ואין זה מפתיע) תחום הדוגמנות / תחום המחול והריקוד - אלו 2 התחומים היחידים שבחרתי כמושכים בעיניי ויש לי תשוקה לעסוק בהם. כמובן שניהם עוסקים בחיצוניות אסתטיקה ויופי. אך לצערי הטבע לא נתן לי את הנתונים הדרושים כדי לעסוק במקצועות האלו ולכן אני מתוסכלת מכך שעליי יהיה להתפשר על מקצוע שאין לי משיכה אמיתית אליו. מצטערת על ההודעה הארוכה , אבל אני ממש אודה לך עם תוכל לייעץ לי מה לעשות ואף יותר חשוב, לאיזה גורם מקצועי עליי לפנות לדעתך? פסיכולוג קליני / פסיכולוג תעסוקתי - שיעזור לי לפתור באופן ממוקד יותר את הבעיה בבחירת קריירה או לפנות לטיפול התנהוגותי קוגניטיבי ששמעתי עליו שהוא מאוד יעיל / או כמובן כל דבר אחר שתציע... תודה רבה רבה !!!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליאת, על פניו, אכן מדובר בהפרעת גוף דיסמורפית, אך יש לזכור שהתסמינים ב-DSM מתייחסים רק לתופעות שניתן לצפות בהן. דימוי גוף הוא היבט של הדימוי העצמי. המגבלות ששמת לעצמך חורגות, לדעתי, מהפרעת גוף דיסמורפית. למשל, ההימנעות שלך בענייני זוגיות. באופן ענייני, הרבה יותר רלוונטי מה הבחור חושב עלייך מאשר האם את אטרקטיבית בעיני עצמך? כמו כן, אני משוכנע שלך, ולכל אחד מאיתנו, יש הרבה יותר להציע מלבד ההיבט הפיזי. המלצתי היא לפנות לפסיכולוג קליני / פסיכותרפיסט ולאו דווקא לפסיכולוג תעסוקתי. ראשית, מניסיוני, רוב הפניות לפסיכולוגים תעסוקתיים מסתיימים בהפניה לפסיכולוג קליני ושנית, בפנייתך יש הרבה יותר מאשר רק קושי בבחירת מקצוע. כיוון מקצועי שיכול להוות סובלימציה (עידון) של הפרפקציוניזם שלך בענייני גוף הוא לעסוק בענייני תדמית/גוף של אנשים אחרים, כמו למשל, ייעוץ תדמית, סטיילינג, ייעוץ במכון לניתוחים קוסמטיים וכו'. במקרה שלך, לא הייתי מסתפק בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. יש דברים רבים שהוא אינו מכסה ובתור צעד ראשון הייתי פונה לטיפול בגישה פסיכודינמית (על הגישות השונות ראי http://www.giditherapy.co.il/?p=41 ), שיקיף את כל ההיבטים באישיותך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

29/11/2014 | 21:40 | מאת: קורל מתת דיין

בגיל 16 איבדתי את הורי בתאונה וקיבלתי טיפול נפשי. בגיל 22 גרמתי לעצמי לחבלה עצמית כשניסיתי להתאבד כתוצאה מהסבל הגדול שנוצר לי כשגיליתי שבן זוגי בוגד בי עם צעירה בת 12 (לא טעות היא היתה בת 12 וניהלה רומן עם בן זוגי לפחות חצי שנה מאז היתה בת 11). הוא נטש אותי, נעלבתי והוא האקס היחיד כי הפחד להיות נבגדת פגע בי ובגללו איבדתי את הרגל שלי. החבלה ברגל פגעה בכל הרקמות, בכלי דם וגרמה לנמק חמור. כתוצאה מהסיבוך קבעו לי תור לניתוח ובו כרתו לי את הרגל. מאז הבגידה הכואבת של האקס שלי, שגרמה לי לסבל ולאובדן הרגל, אני נמצאת בטיפול פסיכותרפי ובטיפול פסיכיאטרי שבו אני מאובחנת כנפגעת טראומה, דיכאון וחרדה ומקבלת כדורים פסיכיאטרים נוגדי דיכאון. הטראומה שלי היא מבגידה ויש לי חרדה חברתית שמהותה היא חרדה מלהיות נבגדת שוב. הפחד להכיר גבר שיבגוד בי, קשה לי לתת אמון בבני אדם כי אני תמיד מפחדת שהם ייבגדו בי. גם אובדן ההורים שלי מגיל צעיר נחווה כסוג של בגידה שהם בגדו בי. מהמטפלים הפסיכולוגים שלי למדתי שאני צריכה לשמור על עצמי מבוגדנות של בן זוג שיהיה לי. בשיחות עם הפסיכיאטרית והפסיכולוגית למדתי שקיים תחום שנקרא פסיכולוגיה חברתית שבו אוכל לדעת על סוג של נכות שאם בן זוגי לוקה בו אז הוא לא יכול לעולם לבגוד, והנכות שלו מבטיחה לאישה שבמיליון אחוז סיכוי שהוא פשוט לא יבגוד ולא יוכל לבגוד. אני לא מתכוונת לנכות בתפקוד המיני כי הצרכים הנפשיים שלי הם כאלה שחשוב לי שיהיה לי גבר פעיל מבחינה מינית רק איתי מבלי שיוכל לבגוד בי. מאז ומתמיד התנחמתי בסיפוק עצמי (אוננות) אבל תמיד רציתי וחלמתי שיהיה לי בן זוג קבוע שיהיה אקטיבי איתי מבחינה מינית ברוב שעות היממה כי אני מרגישה שסיפוק הצורך הנפשי הזה ינחם אותי על הסבל שעברתי. אבל הפחד שלי הוא מבגידה. הפחד שלי שהגבר שיהיה לי בן זוג, יימאס ממגע מיני ממושך איתי, יסתכל על ילדה קטנה ואז יבגוד בי איתה. אני רוצה להקים משפחה, ואני נכה ואין לי אדם שתואם לצרכים שלי. ניגשתי לשדכנית שמתעסקת עם נכויות, ואני יכולה לסנן גברים על פי סוג הנכויות שלהם. אני מתקרבת לשנות החמישים לחיי ואני רוצה להתחתן ולהקים משפחה עם בן זוג שלא יבגוד בי. רציתי לדעת איזה סוגים של נכויות גורמים לגבר שלוקה שלא יוכל לבגוד באישה שלו ושכל הזמן ירצה לשכב עם האישה שלו (ולא יוכל לבגוד בה בגלל הנכות שלו).

לקריאה נוספת והעמקה

שלום קורל, קראתי בצער רב את פנייתך. אני חושב שהשאלה צריכה להיות מופנית לפסיכולוגית המטפלת בך. אינני נוהג להתערב בטיפול פסיכולוגי של גולשים שנמצאים בטיפול. אני רק יכול לומר באופן כללי ביותר שאין תעודות ביטוח בחיים וכל כניסה לקשר חדש טומנת בחובה מצד אחד תקווה ורגשות חיוביים אחרים אך מצד שני גם חרדה שחייבים לשאת אותה. כשיש לנו אוצר (בן זוג במקרה שלך), קיימת חרדה טבעית לאבדו וכשאין לנו, אין חרדה אך גם לא רגשות חיוביים (ובמקרה שלך, יש דיכאון). כדי להתמודד עם החרדה הזו את נמצאת בטיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

07/12/2014 | 23:11 | מאת: קורל מתת דיין

תודה שהקדשת לי מזמנך. אני מדברת עם הפסיכולוגית שלי על זה, גם על השאלות שאני שואלת באינטרנט תודה

26/11/2014 | 14:53 | מאת: הדס

שלום וברכה אשמח מאוד אם תוכל לעזור לי התחתנתי לפני 2 חודשים עם בעל שמאוד אוהב אותי ואני אותו זה נשאוים שניים שלי ויש לי שעות מטורפות של פחד אלוקים שהוא ילך לי וברגעים האלה אני לא מסוגלת לעשות כלום חשוב לי לציין שאני אדם עובד משרה מלאה ויש לי הרבה חברים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום הדס, צר לי לקרוא על מצוקתך. ברור שדרך האינטרנט לא ניתן לעזור במה שנראה כבעיה די עמוקה. המלצתי היא לפנות לטיפול פסיכולוגי פנים אל פנים. ייתכן שמדובר בדימוי עצמי נמוך שלך שגורם לך לא להאמין שבעלך באמת ובתמים מעוניין בך, אך יש לבדוק זאת בטיפול. כמו כן, ניתן להיעזר בטיפול תרופתי להרגעת החרדה. טיפול כזה יאפשר לך להתייחס לנושא קצת יותר בקור רוח ואפשר לקבלו אפילו אצל רופא המשפחה. כל תרופה ממשפחת ה-SSRI (הנפוצה שבהן היא ציפרלקס) יכולה לסייע, כמובן בהתייעצות עם רופא. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/09/2014 | 03:08 | מאת: עודד

אני גיליתי לעצמי לפני שנתיים שאני מכור לעבודה. וורקהוליק. אבל לא מובן הטכני בלבד אלא בסטטוס המחשבתי. למעשה נהייתי ער לכך שמרבית הזמן המחשבתי הוא סביב העבודה. גם בשעות הפנאי הכל היה מחשבות על עבודה. נקודת השינוי קרתה שהבנתי שאני לוקח התחייבויות לשנים של עבודה בסגנון כזה. זה קרה בעקבות שיבושים שקרו עם עמיתים לעבודה שחשתי שאינם מסורים למשימות כמוני. שמתי לב שהם למרות העומס מצליחים להתנתק ואני בהמתנה כל הזמן. הבנתי שאני שונה ושהמצב הוא שאני לא מרפה ממחשבה על העבודה. אולם כיוון שאני לא הצלחתי להפריד מחשבתית בין עבודה למשהו שאינו עבודה ובעיותיה החלטתי להכניס את עצמי לתהליך גמילה על ידי כך שהפחתתי את כמות המטלות והנושאים בעבודתי. אני פרילנסר. זה כמעט שנתיים ככה. בשלב הגמילה זה היה נורא אני לא במצב עבודה והמוח עסוק בעבודה. גם שהמטלות פחתו זה המשיך עד לשלב מגוחך שבעיות קטנות העסיקו אותי כי זה מתחום העבודה. רק לפני זמן לא רב נוצרה פריצת דרך לא נכנעתי לצורך ליצר מטלות עבודה. ובבת אחת הרגשתי פריצת דרך במחשבה רוב המחשבות עברו לאיך להינות מהזמן שהתפנה כאילו המוח התרוקן מהדיסקט הישן. התחלתי מעשית למלא את הזמן מתוך התעוררות ספונטנית בהנאות פנאי מקניות ספרים טיולים קצרים ונסיעות. אני כמעט מתמכר לכיף שבזה. כעת נצרב לי במח שאין כל דרך חזרה למצב הקודם. אני מרגיש שאני בצד הדני המנוגד לוורקהוליזם. מתמכר להנאה של חוסר יעדי הצלחה בעבודה. פשוט ככה. מרוויח פחות וזה לא אכפת לי. השאלה איך לשמר את תחושת הסף הטובה שהשגתי כי הגבול דק ובכל זאת לחזור לעבוד או שבכלל אין בעיה עם המצב שלי כרגע. לי זה נראה שמצבי כיום זה המצב הנכון לחיים תקינים. הגוף ממש מגיב טוב לסדר הזה. אבל זה מאוד לא מקובל. אני סקרן לדעת איך ליצור סינטזה בלי לאבד את התחושה הנכונה שעמלתי קשה להשיגה . ההרגשה שהשגתי שפשוט נעים לי עם המצב כפי שהוא כיום הקצב המרחב. מהכירותך עם הנושא זה מצב שיכול להתקיים לאורך זמן או שיש סוג של שילוב בלי לחזור למצב מחשבתי וורקהולי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עודד, ראשית, אתנצל על העיכוב הגדול בתגובה עקב חופשה ותקלות שונות בפורום. שנית, התמכרות לעבודה כשמה כן היא - סוג של התמכרות. אתה כותב שגם כשיצאת לנופש מהר מאוד "התמכרת" לתחושה הנעימה ואני חושב שהבחירה במילה "התמכרות" אינה מקרית. ככל הנראה, יש לי בעיה בוויסות או במינון של הדברים שאתה אוהב והייתי בודק אם אתה "מתמכר" או "נסחף" בתחומי חיים נוספים. לפעמים כל הנטייה להתמכר מתרכזת בתחום מסוים (למשל, עבודה) ולפעמים יש רק תחום אחד שאנו מודעים לו אך בבדיקה מעמיקה יותר מסתבר שהאדם מתמכר בתחומי חיים נוספים (אכילה, פעילות גופנית, פרפקציוניזם שמופיע לא רק בעבודה ועוד). המנגנון הזה, שמאחוריו האמונה של "או הכלום או לא כלום", הוא זה שיש לטפל בו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

20/09/2014 | 14:47 | מאת: רומן

שלום פרופ' גידי, שמי רומן. אני בן 25. יש לי פחד קהל עדיין. כאשר מבקשים ממני לדבר מול קהל אני מתחיל לפחד ולהיות חרד. אני לא מוצא דרך שתעזור לי. הציעו לי היפנוזה עצמית, אבל אני לא יודע איזה משפט יעזור לי. הציעו לי כל מיני טכניקות ואני לא יודע אם יועילו לי טכניקות אלו. אני תירגלתי מדיטציות שונות במהלך חיי, והרגשתי דבר שונה אצלי לכיוון השלילי. אי לכך סיפרתי לרופא והוא בדק אותי וסיפר לי כי אני רגיש למדיטציות ודמיוני מודרך. אני רגיש למנטרות, נשימות וכל סוג של מדיטציה ודמיון מודרך. לצערי לא אוכל להנות ממדיטציות ודמיוני מודרך. כמו כן, מידע נוסף: מגיל צעיר הייתי ילד רגיש מאוד וזהיר מילדים אחרים. בבית הייתי הכי בטוח, ואילו מול קהל ואנשים הייתי יותר סגור, ביישן, לחוץ, רגיש. אמא שלי לוקחת לב הרבה דברים שאומרים לה , דודה שלי גם כן רגישה. אבא שלי הוא גם כן רגיש. הוא גם היה אדם סגור בילדות בילדות. ההורים שלי לא היו תוקפניים ולא ביקורתיים. בעבר היו מקרים אחדים - אדם אחד הציק לי ופגע בי, ובגיל 15 בערך ילד אחד צחק עליי והציק לי ( הוא ניצל אותי שעזרתי לו בש"ב) עד שרבתי איתו, בכיתה ז' ילד אחד גם התגרה בי ורבתי איתו, בככיתב ו' שני ילדים רבו איתי ( גדולים מני), כמו כן, רבתי עם עוד ילד שצחק על השיניים שלי, ורבתי עם חבר טוב שלי כמה פעמיים. חלק היו בחוץ וחלק בבית ספר. אני גר עדיין עם ההורים. אני לומד, ואני לא עובד. הייתי בטיפול אצל פסיכאטיר מכיוון שבילדות הייתי ילד לחוץ, לא רגוע ומפריע להוריו הרבה. זה תרם לי בזה שזה העביר לי בעיות נוספות שהיו לי - בעיות שטותיות - חזרה על דברים באופן כפייתי, שטויות במוחי וכו'. זה הרגיע אותי בכך שהפסקתי להפריע להוריי. עדיין זה לא תרם לי להתמודדות עם פחד קהל. מה אתה מציע לי? איך להתמודד עם פחד קהל? פחד לדבר מול כולם? תודה, רומן מה הינך מציע לי?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רומן, המלצתי לך לפנות למרפת חרדה במרכז לבריאות הנפש "גהה" בו נערכות סדנאות להתמודדות עם חרדה חברתית בגישה התנהגותית-קוגניטיבית. זהו טיפול קצר טווח, מובנה ומוכוון מטרה וקיימת אפשרות לתרגל את ההתמודדות עם חרדת הקהל באופן הדרגתי תחילה במסגרת תומכת ומוגנת בקבוצה עצמה. אל תיבהל מהכותרת "גהה" או "בית חולים פסיכיאטרי". מדובר בקבוצה הנערכת במסגרת מרפאת חוץ ונוטלים בה חלק מנהלים בכירים מתחום ההיטק שגם להם קשה להרצות בפני קהל. במקרים עקשניים במיוחד ניתן להיעזר למספר חודשים בנוגדי דיכאון וחרדה מסוג SSRI (למשל, ציפרלקס), אך לרוב אין צורך בכך. במקביל, אני ממליץ לך לעשות כל מה שנדרש כדי לעזוב את בית ההורים, גם במחיר של הארכת תקופת לימודיך. תהליך התעצמאות שכזה יתרום ללא ספק להעלאת ביטחונך העצמי: http://www.giditherapy.co.il/?p=256 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://giditherapy.co.il

04/09/2014 | 13:12 | מאת: אביתר כהן

נתקלתי בדילמה שאיני מצליח למצוא לה כלים להתמודדות. נתקבלתי לעבודה בחברה כלכלית. בראיון הבוס היה מאוד חביב נעים וגם כך שמעתי עליו. כאשר התחלתי לעבוד הרגשתי מאוד חופשי יזמתי והדברים עבדו טוב. לאט ועם הזמן ובעיקר שנתגלו קשיים מסוימים במסגרת העבודה המקצועית קשיים אוביקטיביים של שינויי שוק ועוד השפעות לא תלויות בנו התברר לי כי בנושאים רבים חוץ ממה שכן מתנהל ישירות מול הבוס הישיר למעשה הכל הוא צוויים מדוקלמים של בעלי החברה! הבוס מדקלם כמו תוכי משפטים בחזרה זהה כאילו ללא חשיבה עצמית. הבנתי שלמעשה אני מדבר עם בובה שמעבירה דברים לפי נוחותה וסינונה לבעלים ומרמה אותי וגם את הבעלים. זה התגלה כאשר הבעלים פנה טלי והבתי שהוא כלל לא מבין מה אני עושה ובא בדרישות שמעידות שיש לו מידע חלקי על עבודתי. בהתחלה ניסיתי להסביר בקצרה. זה לא עזר פעם פעמיים. אבל הגעתי למסקנה שזה חמעשה טריק ניהולי של פעולת מלקחיים כמו הטוב והרע וחלוקת תפקידים בינהם! ההסברים לא עוזרים. החלטתי לסתום את הפה ולתת להם להתבחבש עם עצמם!!!! לא להוות גורם בשיח השקרי שלהם. לאחרונה שוב נוצר טריק חדש כלומר כל פעם ממציאים מעין סוגיה ניהולית כביכול שלמעשה לא ממש אמיתית אבל מטרתה לקדם שינויים לא גלויים. כלומר הכל לא ישיר! זה מעגל ללא מוצא! שיטת הטריק של יצירת בעיות מדומו שמטרתן אחרת. ככה מתבצעות העפות של אנשים שינויים פקידים הורדות בשכר וכן הלאה. מה הפשר לכך שבחרו במעין נוסחאת שקר זו? שיוצרת בלבול כעסים ותסכות באנשים ובזבוז זמן בעיקר נפשי שגם משפיע עלי וכיצד לעמוד מול טריקים אלה? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אביתר, נראה לי שכל מי שהתנסה בחוויה של שירות לקוחות בישראל מכיר את התופעה של מתן תשובות אוטומטיות בסגנון "העתק" ו"הדבק". מערכות גדולות יוצרות מנגנונים אוטומטיים, כמו ניתוב שיחות, שיחסכו להן עבודה. בכך מצטמצמת היוזמה של העובד והלקוח נותר מתוסכל. זאת, בין אם מדובר במקבל שירות ובין אם מדובר בעובד בחברה. הואיל וקשה מאוד (ואולי אף בלתי אפשרי) לשנות את המנגנון האוטומטי הזה, נראה לי שאין לך ברירה אלא לקבל אותו כנתון ולהסתגל אליו, כשמילת המפתח היא "הנמכת ציפיות". התסכול שלך נוצר בעקבות ציפייה למענה אנושי ואינדיבידואלי ואז אתה נתקל בחומה בצורה של מענים אוטומטיים. אין לך ברירה אלא להתאים את ציפיותיך כדי לא להתאכזב, או לחילופין להתחיל לחפש עבודה במקום עבודה קטן או לשקול עבודה כעצמאי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

04/09/2014 | 02:35 | מאת: אהרן

רציתי לשאול בנוגע לתהליך שמתרחש לאורך זמן ועתה נהייתי ער אליו. השעות עבודה למעשה גולשות לתוך השעות של הזמן הפרטי. הטלפון הנייד מביא את העבודה לכל מקום בכל שעה. דבר זה מנוצל על ידי המעביד. אני מרגיש שזה חזק ממני. אבל אני מניח שרבים מתמודדים עם כך. ההתמודדות שלי שבתהליך הדרגתי פשוט נוספו מטלות שכלל לא הוגדרו במסגרת התפקיד ועם הזמן והקלות של העברת המידע ואולי אופיי שלי כראש גדול ומהיר תגובה תוך רצון לפתור דברים במהירות אני למעשה עושה שני תפקידים. והמנהלת הישירה נהנתה מכך. זה כמו מלכודת עכבישים ! הדבר התפוצץ ועלה למודעות באופן חריף בזמן האחרון כאשר רוב הבעיות הם מהחלק שלא הוגדר בתפקיד המקורי שלי. היא רוכבת עלי המנהלת כאילו זה ברור שזה בתפקיד ואינה מוכנה לוותר על המצב. שוחחתי איתה. גרוע מזה התגובות והלחצים שדווקא הוגברו מצד הנהלת החברה בעניין. הלחץ גרם לי להתפכחות. הם מתעקשים לא לקחת את האחריות ונוהגים בכח רב יותר. ברור שנוח להם. ומציגים את המצב כאילו לא קיימת בעיה ויוצרים לחץ עם גישה די נבזית. מנסים ללחוץ בגישה שגם מה שיש לך כרגע יפגע אם תנסה לשנות את הקיים. מעיין לחץ מדומה. ובכך לנסות לגרום לי לוותר על התפקיד ולעזוב ולשאת באחריות. או שאכנע. אני הודף את הלחץ בדרך של התעלמות ובחלק שאינו במקור בתפקידי רק מה שממש הכרחי. אבל זה פוגע ביכולתי לעסוק במשימות העיקריות ושם הם תוקפים שאין התקדמות. שיטה נבזית. הלחץ שלהם חד כווני וללא הפסקה רמזים להאשמות ועוד בקרה ממוקדת רק ביצירת לחץ. כאשר זו גישה די חוזרת על עצמה שהבנתי מסיפורי עבר. התפטרות היא דרך נכונה. קל לי לשבור את הכלים. אבל אני חש שכאשר הכל אצלי עדיין אז אני אשאר עם השברים והם הצדיקים. ושוב הטלת אשמה. מצד שני ברור לי שלשים גבול זה העניין אולם גם אם אצליח איני רואה דרך להיות מועסק אצלם מעצם הדרך שבה הם מתנהגים. אז יש לנו עומס שעות בזמן הפרטי. לחץ בטענות חד כווני עם מגמה ברורה לשמר את המצב מצידם ובלית ברירה לדחוף אותי להיות האשם. דרך אגב באופיי אני תמיד הייתי מוביל מקדם וזה גם הגדרת התפקיד המקורי. החלק שנוסף הוא בקרתי ועוסק בבעיות של המערכת. מצב זה מפריע לחיי הפרטיים וההתעוררות שקרתה ואני נאחז בה לצאת מחשיבה על מחויבות לרצון להעמדת גבול. אציין שמעולם במשך שנות עבודתי עד היום אני בן 39 לא חשתי שהעבודה היא עונש אלא תפקיד שמפתח אותי. המצב עושה לא טוב מעצם התארכותו לי ולסובבים בחיי הפרטיים. גרוע מזה כל העלאת הנושא לצורך יצירת הגדרה מחדש איתה מביאה לסבב לחץ גרוע יותר. ההתמודדות היא בניגוד בין מה שאני מבין ורואה שקורה לבין הרצון לא להיגרר למהלך שיגבה זמן לחץ נוסף ממני. עזיבה תהא כותרת שבפועל רק תדרוש ממני יותר זמן ולחץ. עשיתי טעות שנגררתי לראש גדול. עכשיו מה? הדגש הוא איך לסדר את הדברים אצלי כדי לפעול בצורה שלמה לאחר בחירת הדרך החוצה כמובן.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אהרן, נראה לי שמילת המפתח לגבי התמודדותך עם הדרישות התובעניות של המעביד שלך היא "גבולות". טכניקה יעילה מאוד במצב שאתה מתאר יכולה להיות "התקליט השבור", כלומר, חזרה מנומסת על נוסח השהיה מסוים, אפילו הקלטה שתשאיר בתא הקולי לגבי השעות שבהן אתה זמין. בסופו של יום, המעביד יצטרך לשקול את התועלת שאתה מביא לעומת התגובות המושהות שלך (בהנחה שאתה משאיר מספיק זמן לתשובות מחוץ לשעות העבודה). אם קשה לך ליישם זאת, בדוק עם עצמך מתוך איזה צורך שלך אתה מונע כשאתה עונה מייד לכל הפניות וללא גבולות. בחלק גדול מהמקרים מתגלות מוטיבציות שונות של הצד שמרגיש קורבן אך משתף פעולה - כגון פחד מפיטורין על רקע דימוי עצמי נמוך, חרדה, צורך מוגזם בשליטה, מומחאות מכך שזקוקים לי ואי אפשר בלעדיי ועוד. כמובן, שמעבר לכך אם מקום העבודה הוא בלתי נסבל, כדאי לשקול החלפת מקום עבודה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/08/2014 | 09:42 | מאת: יצחקי

אני בן 44 ומגיל צעיר הייתי יזם של תוכניות עיסקיות בדרך כלל תמיד חדשניות ביחס לשוק. עבדתי לבד כמוביל. לפני 6 שנים הקמתי מיזם שהוכיח את עצמו מיד עם תחילתו עיסקית וכלכלית אלא שלמרות בחירה נכונה של אנשי המקצוע המתאימים, נוצרו בעיות תקשורת בינהם. כתוצאה מכך מעבר לקשיים הטבעיים שיכולים לקרות בכל עסק קרו שני דברים נוספים שהם קריטיים ואישיים לי. הכוח האקטיבי היזמי שלי נתן התחול מחדש אחרי כל משבר תקשורתי בין אנדי המיזם המקצועיים אבל אצלם נותרה התרחקות ונותרתי כחולית הקשר שלמעשה כמו סיכת בטחון שמחזיקה את הכל. זה גוזל ממני זמן וצורך בהתערבות ובעיקר פקוח וירידה לפרטים מסביב שלא תואמים את אופי שזה לא לפעול עם בכוח החזק שלי הטבעי שלי. זה אולי לא הרבה זמן אבל שוחק את האנרגיה שלי באופן לא פרופרציונלי למה שזה משמש בפועל. כמו כן הבעיה בינהם וכדי לא להביא לקריסה מוחלטת שתהווה בעיה יותר קשה עבורי אני מנסה להתגבר על היותם מתגוננים בפעולתם מנסים לכסות את עצמם וסה כביכול רגע לפני נטישה. שוב נוגד את המבנה והמוטיבציה הבסיסית שלי. וכל התקשורת הינה מתגוננת! מה כל אחד אחראי ומה האחר הרבה פאוזות והשהיות שלא לצורך. וכאן נוצר הקושי האמיתי בשבילי חרגתי הרבה מעבר להבנתי בהקדשה לחלק הבעייתי שנוצר והחזקתו אנושית ועיסקית. בהתעסקות עם מה שאינו החוזקה שלי! וזה הלך והפך מעייף ובעיקר גוזל את הבטריה הפנימית שלי משאר הפעילות שלי. כלומר שתי בעיות אחת היא הצורך להיות סיכת בטחון כדי להחזיק דבר נכון עיסקית רבל פגוע אנושית! כדי לא להביא לקריסה שתוצאותיה יהיו קשות גם למקבלי השרות וגם לי מעין בלימה עדיפה מקריסה. ובעיה שניה היא ששימור המצב יצר שיבוש חמור במשאבי הכוח שלי בלהיות פעיל בדברים הנכונים וטבעיים שלי, זה גוזל המון אנרגיה ממני אישית מעצם מוגבלותי בעסוק מסוג שנדרש שם. בנגוד למהירות וההספק בפעיחות היזמיתשקלה וטבעית לי. מתי לחתוך? שאלת המחירים קשה ובעיקר שלא נסוגתי למרות הקושי בחלק החלש שלי אבל כרגע זו בהחלט נקודה בה אני נדרש להחליט. זה כמו להוולד מחדש או להמשיך במלאכה הסיזיפית ואולי יש דרך שאיני רואה ממקום הסתכלותי?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יצחקי, מתיאוריך עולה צורך עצום שלך בשליטה. כנראה הצורך הזה הוא גם כוחך ואפשר לך ליזום דברים ולפתח מיזמים, אך ייתכן שהוא גם זה שיוצר אצלך את התסכול שאתה חש. איננו יכולים לשלוט על הכול כל הזמן. יש בחיים מרכיב משמעותי של אי-ודאות ויש תחום שלם בפסיכולוגיה העוסק בקבלת החלטות בתנאים של אי-ודאות. נראה לי שכדאי לך לשקול האצלת סמכויות על אנשים אחרים בחברה, תוך לקיחה בחשבון של האפשרות שהדברים לא יבוצעו ברמה שהיו מתבצעים אילו אתה היית עושה אותם, אך כאמור אינך יכול לשלוט בכול כל הזמן. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

29/08/2014 | 12:25 | מאת: אדם פשוט

שלום פרופ' גידי, שאלה אחרונה - שכחתי לשאול בקודם. הסרט "הסוד" מבוסס גם על אופטימיות? אם כן, למה? אנא פרט לי קצת. קישור לסאט כל הרוצה http://www.youtube.com/watch?v=xHXeRb93gTU תודה

שוב שלום, לא ראיתי את הסרט "הסוד". מהמעט ששמעתי אני מבין שמדובר בכוחה של חשיבה חיובית להשפיע על אירועים. נשמע לי מאוד הגיוני שכאשר אדם חושב כך, רמת החרדה שלו נמוכה יותר ולכך יש השפעה חיובית על מצבו הבריאותי ולהפך, מתח וחרדה מתמידים יזיקו לבריאות. סטרס אכן ממלא גורם סיכון למחלות רבות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

29/08/2014 | 12:16 | מאת: אדם פשוט

שלום פרופ' גידי, שאלה קטנה: 1. מהו "אופטימי"? מהם המאפיינים הכוללים "אדם אופטימי"? ( גם חושב חיובי). אשמח לדוגמאות הכוללות אופטימי. תודה

שלום לך, לאופטימיות יש כמה היבטים. שני היבטים חשובים הם היכולת לראות את החלק החיובי בדברים וציפייה שדברים יתנהלו בצורה טובה בעתיד. יש בפסיכולוגיה זרם שלם שנקרא "פסיכולוגיה חיובית", שמושכת את תשומת הלב שלנו לצדדים החיוביים במצבים שהם שליליים לכאורה, או נתפסים כשליליים: http://www.giditherapy.co.il/?p=662 כמו שתבין מהמאמר הנ"ל, הניסיון אינו על חשיבה חיובית במובן של ייפוי הדברים אלא של שימוש בצדדים החזקים שלנו במקום לנסות לתקן את הצדדים החלשים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

28/08/2014 | 15:00 | מאת: אדם פשוט

שלום פרופ' גידי, 1. מה דעתך על המדיטציה הטרנסנדנטלית? האם היא טכניקה חיובית כו שלילית? למה אתה חושב כך? מה אתה חושב עוד עליה? עוזרת לאדם? פוגעת? שורפת אותו? 2. אני אופטימי בכל המובנים. חזרה על המשפט הזה כמה פעמיים בכל יום יתרום לחיזוק ביטחון עצמי של אדם? 3. אופטימי = אדם המאמין רק בטוב, כלומר, אדם המאמין תמיד בטוב. בכל המובנים = בכל המצבים, בכל הצורות, בכל הרגעים, בכל התחומים ובכל הדברים. האם ההגדרות הנ"ל נכונות עבור המילים "אופטימי" ו"בכל המובנים"? אנא החזרת תשובות כך: 1. תשובה. 2. תשובה. 3. תשובה. בשאלה 2 התייחס כדעתך בלבד. רק דעתך האישית. חזרות משפט זה תורמות? תודה

26/08/2014 | 12:48 | מאת: אנרגיה

שלום פרופ' גידי, במהלך 4 חודשים תירגלתי מ"ט ונפגעתי. השפעות שליליות - כאבי בטן, ראש, הזיות, חרדות במק' מסוימים, חלום, ניתוק מן הסיבה וכו'. כהיום אני בגמילה של 63 ימים ממ"ט. עדיין קיימות תופעות שליליות , אך מעט יותר מבזמן התרגול. אני לא יודע מה לעשות. הגיע מצב שגם אם אני יושב סתם בעיניים עצומות , לאחר כמה דק' אני יוצא מזה כמו מסומם. אני לא רוצה לתאר זאת, יוצא מהופנט ברמה מסוימת, מנותק חלקית לא כמו פעם. 3 שאלות: 1. מה אתה מציע לעשות? איזה טכניקה תציע לי לתרגל בבית כדי להפחית את ההשפעות הרעות והשליליות? 2. תגובת הרגיעה של בנסון הטכניקה: שאיפה..... נשיפה...... חזרה על מנטרה פשוטה: המנטרה "אחד".. שאיפה..... נשיפה...... חזרה על מנטרה פשוטה: המנטרה "אחד"..... וחוזר חלילה. זמן תרגול 5 דק' פעם או פעמיים בכל יום. מה דעתך על טכניקה זו? האטם היא עלולה להועיל לכך? 3. אוטוסוגסטיה חזרה על אוטוסוגסטיה: מיום ליום אני הולך ומשתפר בכל המובנים. האם לדעתך זו הצעה טובה? האם זה יעזור? המילה "בכל המובנים" לא יכול לשגע את האדם כי יחשוב שהוא ישתנה בכל המובנים ומצב כזה עלול לשגע את האדם? אשמח למענה על 3 השאלות כך: 1. תשובה. 2. תשובה. 3. תשובה. אנא התייחס. זה הצלת חיים. בברכה, אנרגיה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, אני מצטער לקרוא על המצוקה הרבה אליה נקלעת. אינני מומחה למדיטציה. אני רק יכול לומר שלפי תיאוריך המדיטציה כנראה עוררה דובים ישנים מרבצים, כלומר, הפוטנציאל לקושי שלך היה קיים באופן סמוי והיה דרוש רק גירוי קטן להוציאו מן הכוח אל הפועל. ייתכן שיוכלו לעזור לך יותר בפורום היפנוזה באתר זה. בכל מקרה, נראה לי שיש להתמודד עם התוצאה ולא לעסוק במה שגרם לה ולפנות לפסיכיאטר שיתאים לך טיפול תרופתי. אין חובה לעסוק במדיטציה. ראית שהשיטה לא מתאימה לך ואין טעם לחפש טכניקה אחרת בתחום זה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

26/08/2014 | 13:21 | מאת: אנרגיה

שלום, מכיוון שמ"ט היא טכניקה מנטלית, אז היא פגעה בי קשות. אין בטכניקה זו נשימות בריאות. לא היה לי נשימה לדבר. לפעמים אין לי כוח לדבר. הבטן מפריע לי גם. תגובת הרגיעה של בנסון הטכניקה: שאיפה..... נשיפה...... חזרה על מנטרה פשוטה: המנטרה "אחד".. שאיפה..... נשיפה...... חזרה על מנטרה פשוטה: המנטרה "אחד"..... וחוזר חלילה. זמן תרגול 5 דק' פעם או פעמיים בכל יום. מה דעתך על טכניקה זו? האם היא עלולה להועיל לי בביטחון עצמי ורגיעה? בברכה, אנרגיה

21/08/2014 | 19:58 | מאת: מנור

סיפורי די פשוט. אני עובד במסגרת חברה כלכלית לא גדולה. כאשר הייתי ותיק בא עובד בגילי והתחיל לעבוד במחלקה אחרת. מקום מושבו היה צמוד אלי עקב בעיות ארגוניות. התחברנו. הוא כל הסמן התלונן על אחד המנהלים הבכירים שעבד עימו. אני פעלתי בגישה מקצועית ודי נטרלית ואפילו חיובית. ציינתי שזו גישת עבודה מסוימת שיש גם לה מקום ולא נסחפתי אף פעם אחרי ביקורת נוראה עד כדי מרושעת פוגענית אידית שהשמיע בפני על אותו מנהל בכיר שאיתו הוא עובד בכפיפות. היו לו מחשבות לעזוב לתבוע על עוןלות וכספים. אולם בגלל שינויים משפחתיים שקרו לו פחד לאבד את העבודה והפך ללקקן של המנהל הצהיר בפניו שהוא מעריץ שלו וסיפר לי בעצמו על השינוי. הוא תמיד ציין בפני שמנהל זה אומר עלי דברים איומים ולמרות שאינו מנהלי הישיר הוא סולד ממני אישית ובכלל. מספר חודשים המגע מצדו לאחר המהפך שעבר התרופף מאוד. אפילו סלידה מסוימת. ואז באה בעיה שאין דרך אחרת להסביר אותה. העמית עשה פעולות מאחורי גבי מול המנהלים שלי ושלו בדרך בוגדנית הביא לתשומת ליבם עובדות וסיפורים כולל הפנית תשומת הלב לדברים טבעיים שבד" כ שגרתיים. התוצאה הסטה קשה נגדי והחלו צעדים של התלבשות עלי האשמות מופרכות צמצום בתנאי העבודה. דבר לא ממש נשתנה אוביקטיבית. המיקוד בי גורם לכך שהמנהל שלי מובל על ידם וללא סיבה. איבדתי ריכוז בעבודה. אני מבודד חברתית קצת. המעט שיש זה כבר אחרי שמועות וכו. אני פועל על מינימום מעט כועס על הבוגדנות ושמח שתמיד הייתי חיובי בגידתי עם העמית לגבי מנהלו. עדיין הנזק קרוב לאיבוד מקום העבודה. אני נמנע מלשוחח עימו וגם לא מסוגל ערכית להשתמד בכל מה שהוא אמר עליהם בפני. זה לא הסגנון שלי. מה כבר יצא מלהאשים. אני שותק כי זה חסר משמעות עתידית. אבל זה הוביל לפגיעה לגתי בלתי הפיכה. אני לא מעוניין להעלןת זאת בפניו כלל. וגם לא לעסוק בזה כי זה רק יזיק יותר. אבל המצב בכי רע. הפעולה בעקיפין שלו הצליחה והתוצאה קשה. זה סוג של בוגדנות מהמכוערות אבל אני מצליח להכיל זאת. יותר מכל מוטרד מהעדר היכולת והרצון כבר לעסוק בזה במובן של לנסות בכלל להסביר כי הרי הנזק נוצר בעקיפין לעורג את ענייני אצלם. ועל זה התלבשו דברים בענייני עבודה. אני שוקל פשוט לעזוב. זה קודם כל סוגר אופקי התקדמות שם. וכן זה מתח בלתי נסבל פנימי כמובן. אז למה לחכות? קשה לי לקום וללכת מסיבות כלכליות. והתחיבות אישית גם. זה לא לפה ולא לפה. ניטרלטי את הסיבה של העמית ומעשיו. נקודה. עכשיו אני מול מצב. הקושי הוא מה טוב ונכון בין שתי ברירות עם מחיר. לא כועס כלל על התסריט עצמו שהוביל לכאן. אלא מנסה להתמודד עם המצב כנתון. הנשיאה של הקושי בעיקר הנפשי בהשארות או המחיר והבלגאן הכלכלי. שהוא פחות מדאיג. מהפך לאחור מתקן כבר לא יהיה. בנוסף העמית שכבר ניפגשים המקרה זה מתעלם. בוגדנות במיטבה. נו מילא. אם היה אחרת הייתי מןפתע. זה מצב מתמשך וזה מקשה עלי גם נפשית בינתיים לא פיסית.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מנור, קראתי בעיון את פנייתך ואני מצר על מצוקתך. במישור ההתנהגותי, הייתי ממליץ לך לנסות לקיים שיחת הבהרה אחת עם הבוס, בלי להזכיר יותר מדיי את העבר ולהבהיר דברים. במישור הפנימי, וזה נראה לי יותר חשוב, אמנם אנו מבלים חלק ניכר מחיינו בעבודה ולכן רצוי לעבוד בסביבה נעימה ככל האפשר, אך נראה שאתה מחפש שייכות במקום שאתה לא יכול לקבל אותו, לפחות לא כרגע. הצורך בשייכות ובהערכה הוא צורך חשוב של כולנו, אבל לפעמים אנשים משלמים עבור סיפוקו מחירים כבדים מדיי. אינני יודע מה קורה בתחומים אחרים בחייך, אך שווה לבדוק האם אפשר לספק את הצורך הזה בתחומי חיים אחרים, שבהם אתה אמור להיות מקובל ללא תנאי (למשל, זוגיות, משפחה). מטבעו של הצורך הזה, שככל שמבקשים לספק אותו, אנשים עלולים להתרחק. ייתכן שזה אחד המקורות למצוקתך כרגע, כשאינך יכול לקבל מענה לצורך זה בסביבת העבודה הנוכחית. במשקל הכבד שאתה מעניק ליחס הסביבה כדאי לך לטפל גם אם בסופו של דבר תחליט להחליף את סביבת העבודה, שכן צורך מוגזם לרצות את הסביבה אף פעם לא טוב והוא משהו אישיותי עקבי ויציב, שמתעורר גם כשמחליפים סביבה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

12/08/2014 | 02:28 | מאת: מידד

מה ניתן לעשות כאשר יש מעורבות יתר עם אנשים במסגרת העבודה. מעבר להפחתת היחסים לענייני עבודה שזה מאוד עוזר המנהלים הבכירים מהווים בכל חברה בדרך כלל סוג של מושכי תשומת לב. זה הגיע למצב בו מעבר למסגרת הרגילה בעבודה הם מהווים סוג של הפרעה ממש בהוויה הפנימית מעבר לנורמה. כמובן שזה יושב על התבוננות שלי בהם ובאופן מסוים עם כל מקדמי ההנחה שניתן הם בתיפקודם ואישיותם הפכו משהו שבתחושה יש סוג של אי נוחות מהסך הכל התנהגות ואופי. האם במצב כזה זה בעצם קושי שנוכחותם מהווה בעיה עבורי אומרת שבעת הזו עלי לפעול להתנתקות מהם אפילו במחיר עזיבה או שיש עניין לשאת זאת כחלק בקבלת האחר? ניסיתי לעבד את הקושי עם הבעיה שנוצרה אצלי וראיתי שאפילו מספר ימים של חופש וחוויות אחרות יוצרות שינוי מיידי וטבעי בהרגשתי. יש משהו בעצם המגע האינטנסיבי שממש מגביר זאת. לכן שאלתי על עזיבה.

שלום מידד, נכון שיש אפיונים אישיותיים משותפים למי שבוחר להיות מנהל, אך גם בתוך קבוצה זו ישנם הבדלים בין-אישיים ולא כל מנהלים דומים או זהים. עם זאת, לא נראה לי מציאותי לבסס החלטה כה חשובה כמו החלפת מקום עבודה רק על האפשרות התאורטית שאולי במקום העבודה החדש יהיו לך מנהלים שידרשו פחות תשומת לב, שכן אישיותם של המנהלים במקום החדש היא בגדר נעלם. אתה כן יכול לנסות למצוא איזה שהוא שביל זהב בין הצורך של המנהלים בתשומת לב ובין שמירה על הגבולות שלך. מה שמאוד חשוב בתהליך בדיקה עצמית שכזה הוא זיהוי הצורך שלך במתן תשומת לב. דהיינו, האם יש לך צורך משלים לתת תשומת לב? מה יקרה אם תיתן פחות? האם החששות שלך מציאותיים? בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

06/08/2014 | 13:48 | מאת: מיכאל

לאחר משוב מנהלים בחברה שאני עובד בה, בתפקיד מנהל משנה, שנערכה על ידי חברת משאבי אנוש חיצונית כולל סדנא, ושיחה אישית. היועץ שעבד איתי פלט בפני שהמנהל שמעלי הוא בעל אישיות אנטי סוציאלית די חמורה. אנחנו שלושה מנהלי משנה תחתיו ומרגישים זאת מאוד. כל הסימנים שיש בקטגוריה זו. באופן חריג הצלחתי לשוחח עם היועץ לחוד שוב, והוא הבין שיש בעיה וציין כי יש לעובד במצב זה שתי אפשרויות. ראשונה להגיב באסרטיביות ולעמוד מולו כחומה בצורה וככה הוא יראה שאין מקום לניצול וירגע. וציין שהגישה הגישה השניה היא פשוט לעזוב! להתפטר. למצוא סיבה אישית ולעזוב! מהמעט שקראתי אין תקווה לשיפור במקרים כאלה שלמעשה בתחושה של שגרת העבודה הם למעשה אלימות נפשית קשה. הוא ציין שעזיבה עדיפה ושבשום אופן לא תהיה מקושרת לבעית המנהל. אלא שעזיבה מצריכה חפיפה של לפחות חודשיים מולו באין מחליף. אני מבין ומתלבט מה עדיף פרעסת הקשיים לאורך הזמן והמשך או עזיבה והתמודדות עם שגרה אינטנסיבית בחפיפה עימו. אבקש את הבנתך בעניין אדם אנטי סוציאלי שמשיג בכח כל דבר פוגע ורומס ללא כבוד אנושי. ומה הדרך הטובה יותר אני בן 43 עובד 5 שנים באותו מקום.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מיכאל, צר לי על העיכוב בתשובה בגלל תקלה באתר. אינני יודע מה הכשרתו המקצועית של אותו יועץ. אני כותב זאת כי לעתים נעשה שימוש לא מדויק של הדיוטות במושג "אנטי סוציאלי". גם השיתוף של היועץ אותך בהפרעת האישיות של המנהל נראית לי תמוהה, בלשון המעטה. אענה, אפוא, לשאלתך באופן תאורטי, בלי להיכנס לשאלה אם למנהל שלך יש או אין הפרעת אישיות אנטי סוציאלית. אנשים בעלי הפרעת אישיות אנטי סוציאלית הם בעלי ליקוי גדול מאוד במה שאנו מכנים "מצפון", כלומר, הם לא הפנימו בצורה אמיתית את הערכים המוסריים המקובלים הנוגעים להתחשבות בזולת ועושים בזולת שימוש מניפולטיבי לטובת עצמם בלי לחוש כלפיו כל רגש. בדרך כלל יש להם גם דחפים תוקפניים ומיניים חזקים. בגרסה הקיצונית של ההפרעה מדובר בעבריינים. הצבת גבולות ברורים עשויה לעזור בהתמודדות מולם. ביחסי עובד ומעביד בעל הפרעה כזו העניינים מסתבכים. אפשר בהחלט לנסות להציב גבולות, כפי שיעצו לך, להיצמד לכללים ברורים ולהגדרות תפקיד, להקפיד ולשמור על הגבול בין החיים האישיים והמקצועיים (גבול שבדרך כלל מי שסובל מההפרעה ינסה לחצות). כל זה צריך להיעשות בצורה קורקטית תוך חזרה על הכללים ותיאור התפקיד. לא לענות ולא לשתף בחיים האישיים. כל שיתוף כזה הוא מדרון תלול שקשה לחזור ממנו. אם זה לא יעזור ובהנחה שהיועץ אכן אבחן בצורה נכונה את אישיותו של המנהל, אכן לא תהייה לך ברירה אלא לחפש מקום עבודה אחר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

06/08/2014 | 01:07 | מאת: child

שלום פרופ' גידי, האם אני יכול להתשתמש באוטוסוגסטיה הבא - סימן של אגרוף יד ימין? סימן זה ישמש אותי לחיזוק ביטחון עצמי. כאשר ארגיש שאצטרך חיזוק ביטחון עצמי במקרים מסוימים,אז אשתמש בסימן האגרוף. האם זה עשוי לעזור לחיזוק הביטחון העצמי שלי? תודה,

לקריאה נוספת והעמקה

שלום child, במובן מסוים, כל הבעיות הפסיכולוגיות שלנו מתחילות ונגמרות בחוסר ביטחון עצמי. מעבר לטיפול פסיכולוגי, נמצא שלמידה בכל תחום (לימודים, עבודה, תחביב) תורמת להערכה העצמית. לצערי, אינני בקי בתחום ההיפנוזה. אולי תשאל את השאלה בפורום היפנוזה פסיכולוגית ועצמית באתר זה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

05/08/2014 | 21:25 | מאת: yoni

אני בן 38 ואני יכול להגיד על עצמי שאני מוזנח. ההזנחה שליבזה שאין לי מטרה בחיים או נכון יותר קשה לי להגדיר את המטרה/הצלחה וליישם אותה. נכון לעכשיו אני מתגלגל בחיים או מגלגל אותם. קשה לי להחליט מה טוב בשבילי,קשה לי לקבל החלטות. העולם נראה לי מבלבל, אני בוא נראה לא בשל, מפוחד, לא מסודר וכל דבר נראה לי קשה. אני מבין שבניית דפוס התנהגותי נבנה עוד בילדות, הציפיות שלי מהסביבה היו גבוהים, כך גם מהסביבה אליי, לא יכולתי להיות חזק אז נאלצתי "לברוח"ץ האם יש דרך להוציא את עצמי ממצב שבו אני נתון ולהתחיל להיות מוביל בחיים שלי. נ.ב. הייתי שנה וחצי אצל פסיכולוגית שבו רק אני דיברתי ובסוף קלטתי שהכל בעיניי המתבוננות, ז" אני חש דברים כפי שאני רוצה לראות. זה לא תרם לי הרבה לכן עזבתי. פשוט פסיכולוגית יכלה להגיד לי זאת ישר.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יוני, התיאור שלך מאוד כללי ומתייחס לתחושת ריקנות, בלבול וחוסר כיוון כלליים מאוד. אני בטוח שניתן לעזור לך לעשות קצת סדר בתחושות שלך מול המציאות המורכבת. הגישה הפסיבית-לכאורה של הפסיכולוגית היא גישה מסוימת מאוד. קיימים טיפולים פסיכולוגיים בגישות אחרות שבהן המטפל אינו רק מקשיב אלא נוטל חלק פעיל בחיי המטופל (למשל, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי ועוד). חלק מהשינוי הוא אכן בתפיסת המציאות, אך בהחלט ניתן לשנות גם את התפיסה ובמידה מסוימת גם את המציאות בה אתה חי. המלצתי לפנות למטפל/ת אחר/ת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

26/07/2014 | 08:21 | מאת: אלדד

במצבי כיום כעובד נקלעתי למצב שלא הכרתי. יש בעיות בדבר תנאי העסקתי בהם הדרג הניהולי בחלקו מנסה להתנער מחלק מהתחיבויותיה אלי. על כן נאלצתי לקבל עזרה מגוף מקצועי חיצוני שיועץ לעובדים. הבעיה שהייעוץ המשפטי מקצועי מבקש ממני לנהוג בדרך שסביר שהיא בעלת נכונות משפטית אבל אינה נקלטת אצלי כדרך התואמת את צורת התנהגותי ביוםיום. זה מלחיץ ולמרות שאני מבין שזה מגן עלי באופן מסוים, במצב הזה זה יוצר מצבים בלתי רגילים שדורשים ממני לנהוג בדרך שמחייבת אותי לזכור שמנהלי למעשה פועלים באופן שמטרתה להשיג את יעדם ביטול התחיבויות כלפי כעובד. ללא ספק הראו לי שצעדהם מובנים על ידי יועץ האגוד המקצועי, ובכל זאת הם מסתירים זאת בהתנהגות רגילה כביכול. לי יש קושי להיות במחיצתם כאשר זה ברור לי. ומצד שני אני מבין שאם לא התנהג בדרך שהוצעה לי אהיה בבעיה. כמובן שהם מסווים זאת וכביכול כל שאלותיהם והתקלותיהם תמימות אבל לא כך הדבר. התסריט שהראו לי שקורה ברוב המקרים מתרחש אחד לאחד. דבר נוסף פעם אחת שניסיתי לרמוז בשיחה מעט יותר פתוחה על כך הוכחש הדבר מה שסגר את האפשרות של פתיחה כנה של הבעיה. הסבירו לי שזה סוג של פיגוע מתמשך כדרך לגרום לעובד או לוותר או לצאת בלי כלום! הם רוצים להצליח בכל מחיר. הקשיחם שלי הם בהתנהגות שדורשת הסתרה וגם חשיבה בדרך שמצריכה הגנתיות בכל פעולה ושיחה ומכתב. השיתוק מאפיין את המצב.

שלום אלדד, קל מאוד לתת עצות והרבה יותר קשה, ולפעמים בלתי אפשרי, ליישמן: http://www.giditherapy.co.il/?p=240 אני מניח שפנית לעו"ד שמתמחה בדיני עבודה והוא אמר לך מה נכון ומה לא נכון מבחינה משפטית גרידא. אלא שהעולם אינו מתנהל בצורה חוקית/משפטית ובמציאות פועלים כוחות נוספים, גם כוחות חיצוניים, כמו המציאות הארגונית בה אתה מתנהל, וגם כוחות פנימיים כמו מעצורים ומגבלות שלך שאינם מאפשרים לך ליישם את הייעוץ באופן מלא. אולי אם היית כותב מה העצה שקיבלתי ומה מקשה עליך ליישמה, הייתי יכול לעזור יותר, אבל גם אני מקבל עצות שונות שאינני יכול לעמוד בהן ואז אני מוותר לעצמי או מאמץ רק חלק מהעצה, או מנסה לפעול על פי רוח הדברים. לעורכי דין יש נטייה לתת עצות בתחום העבודה עפ"י מה שהיה קורה, אילו העניין היה מגיע לבית דין לעבודה, אבל רוב האנשים אינם מעוניינים להגיע לבתי דין לעבודה, לפחות לא כל עוד הם עובדים במקום עבודה מסוים (תביעת פיצויים אחרי עזיבת מקום עבודה היא עניין אחר ושכיח מאוד בבתי דין לעבודה). המלצתי לך היא למצוא את שביל הזהב בין העצה שניתנה לך ובין מה שאתה מסוגל לו ובמידת הצורך לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי ליישם קצת יותר מהעצה שקיבלת (אולי אפילו סדנא לאסרטיביות יכולה לעזור?) בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

19/07/2014 | 16:33 | מאת: עומרי

שלום לך דוקטור אני עומד בפני סיום של יחסי עבודה בחברה די גדולה. זו חברה העובדת לפי תוכנית פרוייקטים. מיזם ובצוע ומתן שירות ללקוחות המשלמים. כולם מועסקים כעצמאיים כך נהול עם תחום מטלות ואחריות. מעין שותפי נהול בזיער אנפין. המנהל שלי אינו יודע עדין על החלטתי לעזוב. במישור המקצועי ברור שחייבת להתבצע העברה מסודרת. שאלתי היא בנודע לאופן ההפרדות. לכאורה מודיעים מעבירים ונגמר. ובכל זאת אני בהתלבטות האם לא כדאי לבצע העברה הדרגתית למנהל שלי בעצמו. כיוון שהוא היחיד שמחויב ומכיר את תחום עבודתי הכי קרוב. וזאת בהתחשב שהוא טיפוס עצלן ובורח מאחריות וזו עובדה. כל העברהלאדם אחר לא תאפשר לי באמת לסיים שם. אני סבור שפשוט לא יעזבו אותי גם לאחר סיום ההתקשותכאשר ובמידה ויהיה מחליף שאינו במנהל עצמו! שנית אני מתלבט אם חשוב לאור קושי זה לכרוך יחד את ההודעה על הסיום עם הסכמה על ההעברה למנהל עצמו? או להפרידם? אני בטוח שכן יש משמעות בדבר בעיקר בהתייחס לאופי האדם המנהל. במשך הזמן הוא נתגלה כמשחרר סמכות עד כדי אי אחריות שזו בעצם הדרך הכי חכמה להטיל אחריות על עובד. עכשיו לקראת סיום זה מוקש. הדילמה הזו קשה לי משתי סיבות. עבר רע של מקרים איתו עם אנשים אחרים בהם מיררו את חייו של מי שעזב ביוזמתו! באופן מזעזע ! שנית הרצון שלי לסיים בצורה מלאה ללא ספיחים. וזה לא עוזר גם אם מסכימים בדבור לא ליצור תנאי סיום שיפעלו נכון בסיום. זה טורד את מנוחתי הרבה מעבר לעבודה עצמה. ומהווה גם סיבה חשובה ברצוני להתנתק מהם.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עומרי, מתיאוריך אני מבין שיש לך דעה שלילית מאוד על המנהל שלך ולכן חשוב מאוד שלא תיתן לה להשפיע על אופן פרידתך. אינני יודע אם אתה זקוק להמלצה של המנהל הזה או לא ואם מקום עבודתך זה יופיע בקורות החיים המקצועיים שלך. בכל מקרה, אם החלטתך לעזוב סופית, חשוב להקפיד ולנסח את נוסח הפרידה שלך בצורה קורקטית ואף חיובית, להדגיש מה למדת במקום זה, למצוא היבטים חיוביים ולהדגישם ולציין כיצד מקום עבודה אחר יכול לתרום לך (כלומר, להציג את הדברים כאילו אתה עוזב מ"אהבת מרדכי", מקום העבודה החדש, ולא מתוך "שנאת המן"). חשוב לסיים באווירה טובה (לא ב"חיבוקים" אך בהחלט בלחיצת יד), כך שבמידה ומעביד חדש יפנה אל מקום זה, הוא יקבל חוות דעת בין ניטראלית לאוהדת, למרות הרגשות הקשים שאתה מתאר. חשוב שהדברים ייעשו מהשכל ולא מהרגש במקרה זה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

18/07/2014 | 17:48 | מאת: אדם

שלום ד"ר גידי , יש לי שאלה מאוד חשובה, ואשמח שתשיב לי עליי. אני יודע שאתה עונה דרך הפורום, אבל זה שתי שאלות חשובות ואני לא אשאל אותך דרך האימייל. זה מקרה חירום וחשוב ואשמח שתשיב לי דרך האימייל. המקרה: חבר שלי תירגל מדיטציה טרנסנדטאלית במשך 3 עד 4 חודשים. לפי מה שהוא סיפר לי , הוא נפגע יותר מאשר זה תרם לו. הוא מספר על כ - 20 השפעות שליליות מול כ - 10 חיוביות. התרומה היתה מבחינה קוגניטיבית - זיכרון, ריכוז , אינטלגנציה. הוא נפגע הרבה מבחינה נפשית, רגשית - חברתית , נפשית ופיזית. דוגמאות לפגיעה: כאבי בטן, כאבי ראש, ניתוק מן המציאות, הזיות, חרדה במקומות מסוימים, הבעות פנים מוזרות וקשר עין מוזר, שמיעת קולות מוזרים ועוד. בעקבות כך, הוא החליט להפסיק תירגול מ"ט. הוא נמצא כהיום ב - 25 ימים של גמילה. שאלות שלי : 1. האם המדיטציה הטרנסנדטאלית נחשבת לכת מסוכנת ולטכניקה היפנוטית מסוכנת? 2. מה דעתך על המדיטציה הטרנסנדטאלית? אם תרצי , אז תוסיף מידע נוסף. תודה רבה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אדם, מדיטציה טרנסדנטלית אינה היפנוזה. היפנוזה היא טכניקה, אשר רק מי שהוסמך לה (פסיכולוגים, רופאי שיניים, פסיכיאטרים) בנוסף להכשרתו המקצועית הבסיסית רשאי לעסוק בה. לעומת זאת, מדיטציה (גם טרסדנטאלית וגם אחרת) היא טכניקה שמתורגלת ע"י האדם עצמו. גם מי שמלמד את התרגול אינו חייב להיות בהכרח איש מקצוע מתחום בריאות הנפש. טכניקות ושיטות טיפול מהמזרח נכנסו יותר ויותר בשנים האחרונות לפרקטיקה של הטיפול הפסיכולוגי ה"ממוסד" (גם בגישה פסיכואנליטית וגם בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי), ובתוכן גם מדיטציה. בחלק מהמסגרות הלא-מקצועיות מתורגלת מדיטציה טרסדנטאלית כחלק מתפיסת עולם רחבה יותר, המבטיחה גדולות ונצורות, אך מאוד לא סביר שהנזקים שאתה מתאר שנגרמו לחברך הן תוצאה ישירה של אותה מדיטציה. לפי תיאוריך את הנזקים, סביר להניח שהפוטנציאל לפגיעות היה קיים והיה די בטריגר קטן כדי לגרום לו לפרוץ. ברגע שהתופעות הופיעו הן דורשות טיפול של איש מקצוע מוסמך. אם אכן מדובר בהזיות ושמיעת קולות, הכתובת המתאימה היא פסיכיאטר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

20/07/2014 | 23:46 | מאת: אדם

שלום פרופ' גידי, ראשית , תודה לך על התשובה. שנית, מה דעתך על המדיטציה הטרנסנדטאלית? היא טכניקה טובה או רעה ולמה? אשמח לקרוא דעתך. תודה, אדם

29/06/2014 | 08:08 | מאת: יותם

בשנים האחרונות למדתי מעט רעיונות מהמזרח ובעיקר ניסיתי ליישם גישה סובלנית יותר איטית בתגובה פחות מה שנקרא תוקפנית בתגובה. זה הביא לי רווחים גדולים במישור הנפשי ובחיי היוםיום. אולם בעבודה ובמצבים לא יומיומים של התמודות עם תוקפנות ממוצעת של סביבה לא קרובה עבודה עמיתים מסוימים ושכנים או אנשים שאיני בקשר יומיומי התגובה שלי מעט איטית יותר בגלל שאני לא במצב היכון למתקפה. במקרים אלה אני מזהה שזה מתפרש כחולשה, וזה די מתסכל אותי. איני רוצה לחזור לתגובתיות בסיסית גבוהה כסטנדרט אבל מריש שנינוחות הפכה במקרים מסוימים כמשדרת נרודה שמנסים לפרשה כחולשה! בוודאי שזה חוסר הבטחון של הצד השני ואיום מכל סוג הוא הגנה בהבנתי. עדיין זה מפריע לי כי אני מכיר את עצמי והיכולת להיות אסרטיבי עד תוקפני אפשרית אבל בוחר שלא כי בטווח ארוך זה לטעמי בזבוז משאבים. עדיין זה מעסיק אותי. איפה לבדוק את עצמי? רב תודות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יותם, גישות מן המזרח תופסות יותר ויותר מקום לא רק בתרבות המערבית בכללותה, אלא מרכיבים בודהיסטיים מאומצים גם ע"י גישות טיפוליות מרכזיות מאוד בפסיכותרפיה (למשל, mindfulleness). התרבות המערבית אכן מכניסה את האדם למרוץ של תחרותיות והישגיות הגורם לחץ שגובה מחיר כבד. אתה מחפש "שביל זהב" שיאפשר לך להחזיק בהשקפות שאימצת ועזרו לך ועם זאת לא להיתפס בגללן כ"חלש". בהקשר זה עולה בדעתי אמרתו של סאן פרנציסקוס מאיזיסי מתוך תפילת השלווה: אלוהים תן לי את השלווה להשלים עם שאיני יכול לשנות. אנא תן לי את אומץ הלב לשנות דברים שביכולתי. ואנא תן לי את החוכמה להבחין בין אלה לבין אלה. אתה נשמע לי מספיק אינטליגנטי ורגיש להשתמש במילים אלה כעיקרון מנחה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

28/06/2014 | 22:19 | מאת: משה

אני עובד בחברת טכנולוגיה בינונית, תפקידי מקצועי לחלוטין. בנסיבות מורכבות של מערך הנהול המשימות המשתנות נותרתי יחיד המטפל בקבוצת לקוחות. הבעיה היא בשני מישורים אחד הכל יושב עלי עקב היותי יחיד עומס נפשי קשה וזה כלל לא מעניין את המנהל מעלי שהוא האחראי בפועל על הכל פשוט עצלן! עם הזמן גיליתי שהנסיבות גררו אותי לקחת עוד ועוד מעבר לתפקיד שלי, עשיתי זאת גם כדי לא להתעסק עם העצלן שבסופו של דבר רק יחזיר אלי את העבודה אחרי בזבוז זמן! התפכחתי עכדיו וכי למה! במקום שהוא יהיה שותף לאחריות הוא נפך תחת ההנהלה למעיין חוקר משטרתי שלמעשה הפך אותי לנחקר בכל פגישה! כאשר למעשה הוא האחראי אבל זה הביא להתפכחות שלי! הפגישות פשוט משמשות לביתדין שדה במקום למקום של דיון מקצועי פתוח! נוצר נתק מסוים בעיקר הגנתיות. בנוסף התחמקות מאחריות על החלטות מקצועיות שהפכו פשוט להרגשה אחת אין דרךך חזרה לכלוב הטורפים האלה. האינטרס שלהם כרגע היא לשמר את המצב אחרת הכל יהיה מחייב אותם לעבוד אבל במקביל התנהגות של טורפי אדם ממש. זה לא אנושי וגם שהעלתי הרגשה זו זה ממשיך והתגובה שהכל במישור המקצועי בפועל זה לא! בקצור הרגשה בלתי נסבלת עם חוסר אמון אישי. המחסום שנוצר גם לא מאפשר כל דיאלוג אמיתי. הדילמה היא אם לנקוט באדישות ולהשאיר את היוזמה להם? או לנקוט יוזמה ולהעמיד זמן סיום?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום משה, קראתי את פנייתך ואני מרגיש שחסרים לי פרטי רקע כמו גיל, מצב משפחתי, היסטוריה תעסוקתית וכו' כדי להתייחס לשאלה שאתה מעלה. באופן קצת שטחי, אפשר לייעץ לך להיות אסרטיבי יותר, ואולי אף להיעזר בסדנת אסרטיביות (יש רבות כאלה), אך כדי להשיב לך לעומק יש להבין מה האפשרויות התעסוקתיות שלך, כמה שנים אתה עובד באותו מקום, האם עבדת במקומות אחרים ומה קרה בהם וכו'. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

13/06/2014 | 13:52 | מאת: ספי

אם אדם עובר שינוי בעקבות השתנות הנסיבות ומקבל הבנה והחלטות חדשות על יכדיו וחייו, גם בנושא עבודה לעניננו. האם השינויי שחל בהבנתנו את המציאות מנקדת מבט ובירה חדשים שמשנה את ההתיחסות לנסיבות לדוגמא קושי בעבטדה שמוביל ליציאה לדרך עצמאית או מקום חדש. האם אופן ההתיחסות החדש למצבים אמור לקבל ביטוי גם בצורה שהמציאות תגיב אלי או שמה שמשתנה היא רק נוקדת המבט וההתיחסות שלי לדברים?

שלום ספי, קיימים יחסי גומלין באופן שבו אדם תופס את הסביבה ובין האופן שבו הסביבה מגיבה אליו. ניקח, למשל, את הנושא של שירות לקוחות שהוא, לצערנו, בין הגרועים בישראל. נותני השירות מקבלים שכר מינימום, עומדים להם על הראש, יש עליהם לחץ זמן איום ונורא ומן הצד השני, לחץ של לקוחות מתוסכלים בצדק. כלקוח, יש לך סיבה טובה מאוד להיות מתוסכל ועצבני, אתה ממתין זמן רב במערכת קשה של ניתוב שיחות ש"משגעת" אותך ואתה בעמדת פתיחה איומה. אם כאשר מגיע תורך, אתה פורק את כל הזעם (המוצדק בפני עצמו) על נותן השירות, רק תחמיר את המצב ותחול הסלמה. אם, לעומת זאת, תתחיל מאפס ותגייס סבלנות ואמפתיה כלפי התסכול של נותן השירות, סיכוייך לזכות בשירות יעיל ואדיב, גדולים יותר. לכן, מדובר כמעט תמיד ביחסי גומלין בין האדם ובין הסביבה ולא במצב של "או זה או זה" וכמעט תמיד רק בהגדלה או בהקטנה של סיכויים (אגב, לא רק בפסיכולוגיה, גם ברפואה המצב דומה, מדובר במקדמי ביטחון ובגורמי סיכון ולא בגורם אחד שמכריע את הכף). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/05/2014 | 04:29 | מאת: ספי

במשך מספר שנים במקום עבודתי הייתי פרודוקטיבי ופורה מאד ברגע מסוים נחשפתי למאחורי הקלעים של ההנהלה הן כתוצאה משתוף של בכיר והן מאנשים שנעלמו כלא היו זה אחר זה. בשיחות פשוטות הבנתי את שיטת הרווחיות של ההנהלה על גבי העובדים בעיקר אלה העובדים על עקרון של קומישיין! זה הביא אותי לשמירה על בסדריות אבל הבנתי שזה יגיע גם בשלב מסוים אלי. נוצרה ציפיה וזה אכן הגיע. הידיעה עזרה אבל הגבירה את החרדה הסמויה. כאשר בנגוד לאלה שבחרו לא להתמודד ועזבו אני החלטתי לא לוותר אבל גם לא לתקוף חזיתית. התגובות הפכו אלימות יותר למרות נימוסיות חיצונית. החלטתי שגם אם זה מורכב יותר כך זה חשוב לחוות את זה בעיקר דרך בחינת חוסני האישי מתגובות קשות יותר כדי לדעת להפריד בין צרכי ההנהלה התקיפים שברור לי שעושים לעניינם את מה שמוצאים לנכון בשבילם אל מול עמידה על צרכי שלי. בכל זאת קיימת מועקה הגדרה של הכל בסדר אבל בעצם זה צורך בשינוי פנימי שלי שהתעכב הרבה זמן. וזה הוליד דווקא עשיה במישורים אחרים בחיי אבל המועקה עדיין קיימת וההתמודדות מתעצמת שאלתי היא עד כמה התמודדות חיצונית עם מצב חיצוני באמת הינה שיקוף בלבד של תהליך פנימי ועד כמה יש קשר לפתרון פנימי בהכרת הצורך בשינוי בחוית העצמי שלי עם פתרון או התרת הסבך בתנאי המציאות בעבודה שהובילו להתבוננות הזו. בחוץ זה מחריף. אך המועקה אכן הולידה עשיה לשינוי. בכל זאת האם נקיטת צעדים בחוויה האישית שלי אמורים ליצור ולהתבטא במצב שהוליד זאת כלומר מעין שקוף פידבק חיובי לתהליך שאני עובר? והאם המועקה תעלם גם כן?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ספי, לא הבנתי את שאלתך, אבל אני חושב שיש משמעות לכך. הואיל ובדרך כלל אני מבין את מה שאומרים וכותבים לי, אני תוהה אם הסרבול של הצגת הדברים בכלל, ושל השאלה בפרט, אינה מאפיינת אותך בדרך כלל וגורמת לך קשיי תקשורת. אם כן, הייתי ממליץ על סדנת תקשורת או טיפול קבוצתי. בהתייחסות כללית יותר לשאלתך - אוכל רק לומר שלעיתים קרובות קשה לנו להבחין בין איום פנימי לאיום חיצוני. לעיתים קרובות התגובה המתעוררת בנו נוכח גירוי חיצוני כלשהו אינה פרופורציונלית לעצמת הגירוי ונראה שהוא רק מהווה טריגר לאיזה מטענים פנימיים שהיו טמונים בנו מזה זמן רב וחיכו לפרוץ. אני מקווה שלמרות שלא עניתי ישירות על מה ששאלת ולא הבנתי תפיק תועלת כלשהי מתשובתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

27/05/2014 | 07:01 | מאת: יקי

אני עובד בחברת הייטק. ההנהלה שינתה הרכב. אחרי הרבה זמן של עבודה שלווה וכתוצאה משינויים במבנה העיסקי של נחברה ומכות קשות שעובדים הנחיתו על החברה כגון עזיבה פתאומית ברחו עם מידע והקימו סטארטפים מתחרים וכו. אני הפגנתי נאמנות ועכשיו דווקא אני חוטף פגיעה שמתבטאת בהתנפלות עלי מאחורי הגב מפיצים שמועות שווא שאיני תורם ומחלקתי לא מניבה. ובד בבד מודיעים לי אישית שאני תרומה לחברה וכו אבל רוצים לקחת לי תנאים בכח. משתמשים בשיטות לחץ אווירה איומה בידוד הפצת מידע מאחורי גבי. יחסי עם העובדים טובים אבל ראיתי את השינוי בעיקר אצל הזוטרים! יש לכך השפעה על רווחתי האישית ופגיעה באיכות החיים. מעולם לא הייתי במצב כזה. תמיד הייתי מוערך בכל מקום. ההתנפלות הזו מוזרה. כי בדרך כלל את מי שלא רוצים אומרים אתה מפוטר שלום ולהתראות! איני מבין למה הדבר נעשה. אני משתדל לא ללבות את המצב. כל תגובה שלי העמיקה את המצאת העובדות השקריות שאין להם יד ורגל! מדוע בוחרים ללכת בנתיב כזה? לא יותר פשוט לבוא או פשוט להודיע שלא מעונינים בהסכם העבודה וזהו?! מה יכול להיות מניע שאנשים ינסו לפעול כך?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יקי, לא מפטרים אותך, משום שככל הנראה אתה מביא תועלת לחברה. אינני יודע מהיכן אתה יודע שמדברים עליך מאחורי הגב ושעל אחרים לא מדברים מאחורי הגב. רכילות היא אולי תכונה לא רצויה אך מאוד שכיחה ומספקת תוכן לשיחות בין אנשים. אנשים שעזבו את החברה לטובת סטראטאפים לא עשו זאת נגד החברה אלא בעד עצמם. כדי להצטרף סטראטאפ יש צורך בחיפוש ריגושים ובנטילת סיכונים (בנוסף, כמובן, לכישרון) והדבר אינו מתאים לאנשים שמחפשים יציבות וביטחון במקום העבודה. סביר מאוד שאתה נמנה עם אלה האחרונים, שהם הרוב. מה שאני מנסה לומר הוא שהנאמנות שלך לחברה לא נבעה דווקא ממניעים אלטרואיסטיים אלא מתוך צורך שלך בסביבת עבודה בטוחה ויציבה. ההשוואה בינינו לבין אנשים אחרים אינה השוואה מועילה ומובילה לפגיעה בנו עצמנו (למשל, אינך משווה את כל התכונות של אלה שעזבו לטובת סטראטאפים לעומת כל התכונות שלך והדבר אינו מסתכם בחוסר נאמנות שלהם לעומת נאמנות שלך). השאלה המעניינת יותר, וממנה תוכל ללמוד על עצמך, היא איזה שינויים חלו בך שגרמו לך להפוך חשדן? האם אתה מרגיש שאתה קופא על שמריך בעוד שאחרים מתקדמים? אם כן, כיצד אתה יכול להתקדם עם האישיות המסוימת שלך? בין אם בתוך מקום העבודה הזה, מחוצה לו או בנוסף לו? (לימודי העשרה, השתלמויות, שינוי תחום, הוספת תחום/תחביב) את הסביבה לא ניתן לשנות וגם את עצמנו קשה מאוד, אך לא בלתי אפשרי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

10/05/2014 | 18:33 | מאת: מידן

אני מתבונן במקום להלחץ! אני עובד בחברה מסחרית, המנכל שתחתו אני עובד נמצא במצב שאני קורא לו אחוז אימה ממשטר איימים של הבעלים. וכך כל החברה נמצאת תחת הפחדות בדואר אלקטרוני בכל מיני נושאים של תנאי עבודה משטר ומשמעת! כל פעם יש מחלקה אחרת על הכוונת. הטרור הגיע אלינו ואלי, למרות שאני עומד להפגע בתנאי עבודתי אני חש שהמנכל שלי עושה זאת בלחץ אבל זו בכל זאת אחריותו כי זה יפגע בו בעבודתו ובבמחלקה ובכל זאת הוא משותק. אני מבין שיש מקור לבעיה אבל הסכמתו בשתיקתו מעצבנת כמעט ברגע מסוים מרחם עליו אבל מאוד כועס על ציותו העיוור המפוחד לבעלים. מדוע הכעס הוא על המנכל ופחות על הבעלים התוקפן? האם יש לבטא את הכעס על המנכל ? במה זה יועיל הוא הרי חלש אולי מבחירה ומצד שני זה יוצר פגיעה גם בי. רב תודות על ההקשבה.

שלום מידן, אני לא חושב שהשאלה על מי להוציא את הכעס, אלא איך לנתב את הכעס לאפיקים בונים. למשל, אם בהוראות ה"טרור" יש מסר מעשי יש לבררו בצורה עניינית, במידה ואינו ברור. יש להתעלם מהנימה הלא נעימה בה כתובים הדברים ולברר נקודתית. אפשר גם לענות למסר בצורה שעשויה לנטרל את הנימה התוקפנית - למשל, "אשמח לעשות כמיטב יכולתי לביצוע המשימה". כמובן, שאם יש לך אפשרויות תעסוקה אחרות, תמיד טוב לברר ולא לפעול מתוך הרגשה שזה המקום האחד והיחיד, דבר שרק מגביר את הלחץ. זאת, בין אם בדעתך לעזוב ובין אם בדעתך להישאר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

07/05/2014 | 10:55 | מאת: לילך

שלום אני בקשר זמן רב עם בחור , הקשר התפתח מצויין יש כימיה והבנה , ובסהכ טוב לנו . מה שכן יש לי פחדים לגבי צד מסוים באישיות שלו , הוא אדם לא "תקתקן" אלא מאד מתמרח , הוא מורה במקצועו אבל יש לו נטייה להתמרחות , הדבר מפריע לי ומפריע לי שהעתיד אני אתעצבן על כך , וגם מבחינה כלכלית אני לא מרגישה ביטחון איתו . יש לציין שגם אני מורה ויש לי פחד שנהיה "תפרנים" מבחינה כלכלית. אשמח לשמוע את דעתך . אגב הבחור מודע ומודה על העניין השאלה עד כמה יכול לשנות ואם בכלל . אני בת 30 הוא 38

שלום לילך, הציפייה שהזולת ישתנה אינה מציאותית. גם הניסיונות לשנות את עצמנו כרוכים במאמצים גדולים, לא כל שכן את הצד השני. אם יש ביניכם כימיה, זו סיבה בהחלט מספקת בעיניי למסדר את הקשר ולבססו על אושר ולא על עושר. השינוי צריך להיות אצלך, כלומר, לערוך את ההתאמות הפנימיות שלך כדי לקבל אותו כמו שהוא. במקרים נקודתיים, כאשר הוא לא מתקתק, את יכולה לעשות את הדברים במקומו או להתאים את ציפיותייך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

02/05/2014 | 21:03 | מאת: מתן

אני מגדיר את עצמי פרפקציוניסט במובן הטוב שהדיוק הפנישים הביאו השגים האקסטרה מייל שעשה את ההבדל בעיקר במישור המקצועי במהלך השנים. בזמן האחרון אני עובר קושי בעיקר כאשר מסגרת העיסוק שלי שדרש התכסקות עם אנשים מקצועיים שאם ניתן לחשוב על דרישה לרמת איכות וקפדנות זה אצלם ולו רק מהסיבה שהעדר יוביל לתביעות מקצועיות! וזה ממש לא כך! מעבר ליחסיות טבעית זה מתחת לזה ברמה קשה! אני חווה קושי תוך רצון לסיים בהדרגה אבל מוחלטת את החיבור הזה. איני יכול שלא לקשור בין האופי החפיפניקי לבצועם רשלניים הליכה על הקצה שלהם שמעמיד לי קושי שאיני רואה בו כל אתגר רק זלזול! זה מעלה שוב את שאלת מושג ההתייבות. מחוייב בכל דרך למה שאכן התחייבתי ובמקביל רואה בהתחייבות דווקא מקצועית נקודה שמרחיקה אותי ממוערבות והתפתחות באקלים של הסביבה בארץ! עם מחשבות לעזוב לתרבות שונה. עדיין הפרדוקס של מחוייבות אישית ללא תנאי שככה צריך להיות. מוביל לחוסר רצון למחוייבות כיצד?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מתן, לא בדיוק הבנתי את הפרדוקס שאתה מדבר עליו. פרפקציוניזם אכן מאפיין מאוד אנשים בעלי אישיות כפייתית. הוא אכן עשוי להביא להישגים מקצועיים מרשימים, אך (א) לאנשים אלה קשה להאציל סמכויות ולפעול בשיתוף עם אנשים אחרים בגלל צורך גדול בשליטה על העניינים ו-(ב) הואיל והסביבה פחות פרפקציוניסטית, יש כאן פוטנציאל עצום לקונפליקטים בין-אישיים, במיוחד אם הפרפקציוניסט מצפה גם מאחרים להיות פרפקציוניסטים. הדבר מאוד תלוי-תרבות. בגרמניה, אנגליה וארה"ב, למשל, הנורמה הרבה יותר קרובה לפרפקציוניזם (למשל, בלונדון מודיעים 10 דקות מראש על איחור צפוי של 2 דקות ברכבת התחתית) ולעומת זאת, בישראל ובארצות אחרות באזורנו חייהם של הפרפקציוניסטים קשים ביותר, במיוחד אם הם מצפים מאחרים להתנהגות דומה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

27/04/2014 | 00:56 | מאת: גליה

גידי שלום, קראתי את המאמר שלך על העצמאות הפרטית שלי: המאבק בהפרעת אישיות תלותית ואשמח אם תענה לי על שאלותיי בנושא. מה זה אומר לפתח יחסים סימביוטיים עם בני זוג בעלי צרכים פתלוגיים משלימים ואם אלה הורים שלא ניתן להיפרד מהם, מה זה צרכים פתלוגיים משלימים וממה נוצר הקושי להיפרד מן ההורים? הסימביוטיות עם האחר מה זה אומר ובעיקר איך זה מתבטא לתפוס את האחר אחד כשלוחה של האחר? ממה נוצרת התחושה הסובייקטיבית שלא ניתן לחיות זה בלי זה? האם כל יחסים סימביוטיים נובעים מהפרעת אישיות תלותית? בתודה מראש, גליה

27/04/2014 | 00:48 | מאת: גליה

גידי שלום, קראתי את המאמר שלך על העצמאות הפרטית שלי: המאבק בהפרעת אישיות תלותית ואשמח אם תענה לי על שאלותיי בנושא. מה זה אומר לפתח יחסים סימביוטיים עם בני זוג בעלי צרכים פתלוגיים משלימים ואם אלה הורים שלא ניתן להיפרד מהם, מה זה צרכים פתלוגיים משלימים וממה נוצר הקושי להיפרד מן ההורים? הסימביוטיות עם האחר מה זה אומר ובעיקר איך זה מתבטא לתפוס את האחר אחד כשלוחה של האחר? ממה נוצרת התחושה הסובייקטיבית שלא ניתן לחיות זה בלי זה? בתודה מראש, גליה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גליה, בשלב מסוים בחיי התינוק, סימביוזה בין האם והתינוק היא טבעית והכרחית. התינוק אינו מסוגל להבחין בינו ובין אמו וגם האם עלולה להתקשות לעשות זאת. בהמשך, בהתפתחות נורמאלית תקינה וכשהאם מאפשרת זאת (כלומר, מכירה בכך שהתינוק ואח"כ הילד מתפתח ויכול לעשות יותר ויותר דברים בעצמו), מתפתחת נפרדות בין האם והילד. כאשר הורים, מסיבות שלהם (למשל, אם שהזוגיות שלה עם בעלה אינה עונה עוד על צרכיה) מתקשים לשחרר ולאפשר לילד להתפתח, כולל למידה משגיאותיו, מתפתחת הגנתיות-יתר והילד מצדו הופך להיות תלוי בהם ומתרגל להיות תלוי בזולת. על רקע זה עלולה להתפתח הפרעת אישיות תלותית, בה עוסק המאמר. לעיתים קרובות, במקרה של הפרעת אישיות תלותית, התלות מועברת מההורים לבן הזוג. למשל, אישה שגדלה במשפחה בו לא אפשרו את עצמאותה עלולה לבחור בן זוג שהיא תוכל להיתלות בו. בן הזוג, מצדו, עשוי להיענות לצרכי התלות מתוך צרכים משלימים שלו. למשל, במקרה של הפרעת אישיות כפייתית בה יש צורך מופרז בשליטה וחוסר יכולת להאציל סמכויות (האדם חייב לעשות הכול בעצמו). כך יכולים להתפתח "עסקה" סימביוטית: בן הזוג הכפייתית חייב לעשות את הדברים בעצמו כדי להרגיש שליטה ובת הזוג התלותית "מרוויחה" מההפרעה הכפייתית. המאמר המדובר: http://www.giditherapy.co.il/?p=256 בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

כפי מה שהבנתי יש סוג הפרעות אישיות ויש גם שילובים שונים מכוונים בעיקר מסוגי מנגנוני ההגנה הנלווים להפרעה. האם יש מתאם אופיני סוגי הפרעה ומנגנון הגנה?

שלום המשך, בהחלט יש מנגנוני הגנה אופייניים לכל אחת מהפרעות האישיות, אך הואיל וזה לא קורס בפסיכופתולוגיה, תקצר היריעה מלפרט. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

24/04/2014 | 21:33 | מאת: מתעניינת

קראתי מספר מאמרים ומחקרים על אובססיה מכול הסוגים למין,מערכות יחסים וכ"ו.. רציתי לשאול יש לי חברה שהיתה לה אובססיה כלשהו באזור גיל 30 היא פשוט "הסתיימה" מעצמה. האם זה הגיוני ? כלומר האם אובססיה מעצמה יכולה להעלם ללא טיפול .?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מתעניינת, פנייתך רב הנסתר על הגלוי. לא ידוע באיזו אובססיה מדובר, איך היא התייחסה לאובססיה זו, האם היא פיתחה אובססיות אחרות במקום זו שלכאורה נעלמה ועוד ועוד. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

24/04/2014 | 22:36 | מאת: המשך ממוקדם

היתה לה אובססיה למערכות יחסים תלות מעקב אחרי אנשים שהיא היתה איתם במערכות יחסים. היא הגיעה לפני שנתיים לגיל 30 וזה פשוט חלף מעצמו. זו חברה טובה ושאלתי אותה..היא פשוט אמרה שזה נעלם , שהיחסים שלה היום בנויים אחרת לגמרי.. היא לא הלכה לטיפול היא טוענת שהתבגרה....

22/04/2014 | 23:20 | מאת: לאיודעת :-(

ערב טוב הי , אני שייכת לציבור הדתי לאומי בת 29 יוצאת כבר מספר שנים לדייטים והיו לי קשרים ארוכים שהגיעו כמעט לחתונה...תמיד אני זו שחותכת. לאחרונה הכרתי בחור בן 38 מורה בחור מוכשר אבל חסר ביטחון ולעיתים "מתפלסף" למשל האם הוא אהוב ונאהב וכול מיני דברים כאלו . יש בו הרבה צדדים שאני אוהבת ומעריכה ויש את נושא ההתפלספות -עצבויות למינהם שאלות על מהות החיים וכ"ו שאני פחות אוהבת בו -כי הם גם קיימות בי במידה זו או אחרת . מתוך עשר שנים של דייטים וקשרים אני מודעת שאין מושלם... עם כול אדם יהיה לי דבריםאצטרך להתפשר להכיל ולהשלים . לאחרונה חתכתי גם ממנו את הקשר מתוך פחדים שלי שאולי הוא לא הטיפוס הכי יציב וזה הלחיץ אותי , הוא מצידו רוצה לחזור ,ואומר שמה שנראה לי כחוסר יציבות הוא בעיקר ענינים שהוא מתמודד איתם והלך לטיפול והוא כן יציב ובכול זאת מורה כבר שש שנים וחי חיים יציבים . קשה לי לומר למה אבל יש בי צד שמאד רוצה לנסות שוב הוא בחור עדין מכיל ובסה"כ טוב . אבל יש שם משהו שמאד מפחיד אותי.. וקשה לי לדעת מה. הייתי בטיפול מספר שנים אגב גם הוא. אני גם יודעת שלא אקבל אדם מושלם ואולי הגיע בגילי הזמן להשלים עם המציאות הזאת ולנסות לקדם את הקשר עם הבחור הנוכחי . מצד שני יש לישכן אפגוש אדם שירטיט את ליבי שארגיש איתו שזה זה. עם זאת זה לא קרה בעשר שנים האחרונות אז למה שזה יקרה ? אשמח לשמוע את דעתך . אגב יש עוד מאפיינים שלא מוצאים חן בעיני בבחור -למשל הוא הולך לישון מוקדם ,לא הכי חברותי ,מאד ביתי , קצת שקוע בעצמו . מה אתה חושב?

שלום לך, אכן החיים מלאי פשרות או מה שפרויד קורא "עקרון המציאות", כלומר, אנחנו אמורים להגשים את רצונותינו במסגרת מגבלות המציאות. השאלה היא האם הפשרה אינה גדולה מדיי מכדי שתחזיק קשר ארוך טווח ומחייב כמו נישואין. אינני יודע אם במגזר הדתי לגיטימי לקיים יחסי מין לפני הנישואין. הכימיה במיטה היא אינדיקטור די מהימן (לפעמים יותר משפה משותפת בשיחות) לאיכות הקשר. אחת האפשרויות העולות בדעתי, בעקבות העובדה ששניכם הייתם בטיפול והלבטים שלך כבר עלו לדיון, הוא לפנות יחד לטיפול זוגי. טיפול כזה עוסק לפעמים בייעוץ טרום-נישואין. ההחלטה תהייה שלך, בסופו של דבר, אך ייתכן שתיתרמי ע"י ייעוץ כזה. אפשרות נוספת היא לחזור למטפלת שלך לשעבר לכמה שיחות, לעדכן אותך בקורות אותך מאז הטיפול ולבקש את עזרתה באופן נקודתי לגבי הדילמה שלך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il