פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
509 הודעות
506 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

מאמר חדש של פרופ' גידי רובינשטיין: להיות לבד בעידן הקורונה https://www.giditherapy.co.il/?p=2068 השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום. חשוב: יש לציין את הגיל בפנייה
16/12/2016 | 08:29 | מאת: מבולבלת

שלום, אני בת 39, נשואה באושר (עד לאחרונה) לבן זוג נפלא תומך ומפרגן. יש לנו שני ילדים ושותפות זוגית מאד מוצלחת. יש לי נטיה למצבי רוח קיצונים ואף להתפרצויות זעם שבן הזוג שלי מכיל באופן מעורר פליאה. כמו כן אני נוטה לפרפקציוניזם. המאפיינים הללו באים לדי ביטוי בצורה מובהקת בתקופות מסויימות. בשנים האחרונות גם קיימת בי נטייה למחשבות אובססיסיות בקשר לאירועים או אמירות חסרי משמעות שתופסים אחוז ניכר מיומי ומלילותי. הגרועה שבהן מאיימת עתה להחריב את נישואיי, ואני סובלת ממנה כבר מספר חודשים: נטפלתי במחשבותיי למאפיינים חיצוניים בדמותו של בן הזוג שלי (שאינם בני תיקון), כאלו שנראים לי כפגמים אסתטיים חמורים. מאפיינים אלו בפניו היו שם תמיד, ולא הפריעו לי. עכשיו, רק מבעדם אני רואה אותו, ואולי נכון יותר לאמר: כבר לא רואה אותו. הוא מכוער בעיני ואני סולדת מלהביט בו. קראתי הרבה מאמרים באינטרנט עד שהגעתי למה שמכונה ROCD ואני חוששך שזה בדיוק מה שיש לי, רק באספקט אחד – של החיצוניות של בן הזוג (לא שאלות של בטחון בקשר, קנאה או "בושה" באספקטים אחרים). אובייקטיבית, הטא לא בחור נאה במיוחד, אך זה מעולם לא הפריע לי. הבסיס לקשר ולחברות ביננו איתן. בן הזוג שלי הוא אדם נפלא, מכבד, משתף, מאפשר, וכל מה שתמיד חלמתי שיהיה לי. אנחנו יחד כבר יותר מעשור , ואני פוחדת לאבד את כל זה בשל השתלטותן של המחשבות הללו. האם יש לזה טיפול? תרופתי? התנהגותי? משולב?

שלום מבולבלת, קודם כל, כ"מבולבלת" אני חייב לציין שאת מגלה הרבה תובנה למצבך, מבינה שהדברים נובעים מתוכך ומנסחת בעיה מורכבת מאוד בצורה מאורגנת להפליא. אני כותב זאת לא רק כמחמאה אלא כבסיס מציאותי לאופטימיות בקשר ליכולתך להיעזר בטיפול פסיכולוגי. אכן בשנים האחרונות קיימת נטייה להתמקד בתוכן של האובססיות, ובכלל זה ב-OCD ביחסים: http://www.giditherapy.co.il/?p=1041. עם זאת, כפי שציינת בתבונה רבה בעצמך, את אובססיבית ודברים רבים אחרים טורדים את מנוחתך ומעוררים בך חרדה ואי-שקט, כך שהאובססיות לגבי המראה החיצוני של בעלך הן רק מקרה פרטי של בעיה כללית יותר ולמרבה המזל, את מספיק אינטליגנטית כדי לעשות בעצמך הערכה כוללת, שבמסגרתה את רואה את יתרונותיו הרבים של בעלך. כאשר הבעיה מפושטת כל כך וכוללת התפרצויות זעם וחרדות מדברים רבים, חובה קודם כל להרגיע את המערכת ע"י טיפול תרופתי, לרוב מקבוצת ה-SSRI (למשל, פרוזק) שיתאים פסיכיאטר מומחה. ב-OCD באופן כללי, שילוב של טיפול תרופתי מסוג זה וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול הבחירה המומלץ ביותר. אם את רוצה לקבל מושג על הטיפול זה אני ממליץ על ספרם המצוין של עדנה פואה ורייד וילסון "די לאובססיה" בהוצאת מודן. אמנם הוא כתוב כמדריך לעזרה עצמית, אך במקרה שלך בהחלט הייתי פונה בנוסף גם למטפל מקצועי בנוסף, כאמור, לטיפול התרופתי. ללא הטיפול התרופתי, קשה להאמין שהטיפול הפסיכולוגי יתאפשר, שכן גם הוא מחייב איזו רמת רגיעה התחלתית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין gidithreapy.co.il

03/12/2016 | 12:14 | מאת: אילנית

אני עובדת כפרילנסרית בחברה עיסקית. מעורבים בעבודה גורמים מקצועים מהחברה ומבחוץ גם כן. אני את חלקי ביצעתי באופן מדויק ונאמן. אבל בין השותפים שמעלי וגורמי החוץ חל נתק מתמשך. עכשיו קורה דבר בלתי הגיוני. מנסים להטיל עלי אחריות שאינה קשורה אלי בכלל בעוד כל האחרים בורחים מהספינה הטובעת. ברור לי שאיני קשורה באחריות מדומה זו. אבל כקפדנית אני בודקת לעומק הכיצד זה בכלל קרה. אין במעשי כל בעיה. זה מחוץ לאחריותי. אלא שנוח לצדדים האחרים לנסות להטיל עלי, קיבלתי איומים בתביעה שכולה עובדות שיקריות המציאו סיפור מעוות שכולו ניתן להוכחה. בתחילה חשבתי שאני חייבת להשיב לעובדות השקריות ואז חברה שלי טובה סמנכלית בחברה גדולה הציעה לי לשבור את מודל הפרפקציוניסטית ולא לענות בכלל! לפי דעתה זה נפילה למלכודת שרק תסבך אותי. היא טוענת שטיפוסים כמוני מזמינים את הסיבוך בגלל אופי הקפדני וכך שקל לנסות להפיל עלי אחריות. היא מכנה לזה להעיף את זה מעצמך ולהתנתק פשוטו כמשמעו. זה יעבור ואם לא אז תדמודדי. אני חשה שזו תגובה שונה ממה שאני רגילה לעשות במתבים כאלה. אבל יתכן שתעשה שינוי גם בהתיחסות אלי. הייתי רוצה לדעת אם צורת שינוי כזו בסיטואציה כזו מה שנקרא להכנס בדבר ללא חשש זה אופן התמודדות מוכר לך ליצירת שינוי בי וכלפי.? וגם מה מביא עימו מצב של אי תוספת תגובה לשקרים, גם במחיר התמודדות עם תביעה. מרגישה שזה נכון אבל לא תואם את אופיי.

שלום אילנית, נושא ההתעמרות בעבודה הוא אחד הנושאים החמים כיום בתחום ההתנהגות הארגונית: http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.3121045 ואחת הסוגיות הנחקרות עוסקת במאפייני הנפגע, שהוא אכן אדם בעל מוסר עבודה גבוה, פרפקציוניסט ואף וורקוהוליסט, בעל צורך עז לרצות את הזולת, ממש כפי שאת מתארת את עצמך. אם מיהרת להגיב על כל טענה נגדך, התעלמות היא ללא ספק שינוי בהתנהגותך שעשוי לגרור שינוי לטובה בהתייחסות אלייך, אך הדבר תלוי לא רק בך אלא בשאר הנפשות הפועלות. שאלה נוספת, שרק את מכירה את עצמך מספיק כדי להשיב עליה, היא האם יש לך מספיק סבלנות וחוסן נפשי להתעלם באופן עקבי, בלי "להיכנס לסרטים". לצערנו, מוסר עבודה גבוה ופרפקציוניזם כרוכים לא פעם בחרדה. אם את מרגישה שאת יכולה להכיל את ההתעלמות בלי לשלם עליה מחיר נפשי גבוה מדי, בינך לבין עצמך, בהחלט מומלץ לנסות ולהמתין. אם לא, פתוחה בפנייך גם אפשרות אחרת והיא לפנות לעו"ד מומחה לדיני עבודה, אפשרות שבהחלט לא חייבת להתפרש כחולשה שלך, אחרי שאיימו עלייך בתביעה. אדרבא, זו עשויה להיות הקדמת תרופה למכה דווקא תוך שימוש בכלי שבאמצעותו מאיימים עלייך. אפשרות ביניים היא להתייעץ עם עו"ד העוסק בתחום מה לעשות. בניגוד לדעה הרווחת, לא כל עו"ד מפעיל מיד את כל הארטילריה כדי לעשות רווחים ואת יכולה להתרשם בעצמך אם העו"ד שתפני אליו הוא כזה. גם אם תבחרי להתעלם, הייתי מציע לך ללכת לפגישת התייעצות אחת עם עו"ד כזה כדי לא להרגיש לבד במערכה. ולסיום, אם את מסכימה עם הערכתה של חברתך לגבייך והדבר נכון גם לגבי תחומי חיים ויחסים בין-אישיים אחרים, כדאי לשקול פנייה לייעוץ פסיכולוגי כדי לטפל בצורה מעמיקה יותר בצורך לרצות את הזולת, שאכן מהווה מקור למצוקה עבור אנשים רבים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

29/10/2016 | 10:08 | מאת: עידן

אני נמצא בצומת מהותית, לאחר שעברתי מספר תפקידים בחיי המקצועים השגתי מספר התמחויות שונות. בכל אחת יש לי היכולת להתקדם בכוחות עצמי, וזאת כיום לאחר סיום פרק של מספר שנים בחברה גדולה, אבל כפרפקציוניסט אין לי את היכולת לעבוד בשיטה של גם וגם! במצבי היום אני עקרונית יכול לבצע פעולות בהתמחויות שלי בשיטת גם וגם ולנהל זמן מיטבי וגם להשתכר יפה. אבל אני ניסיתי וזה לא עובד כי אני נכנס בכל הראש לדבר אחד ולוקח לי זמן לצאת ממנו. כיאה לפרפקציוניסט! במצב כזה אני מבין שעלי לבחור תחום אחד תחת המגבלה הזו. ולהתקדם רק בו. עד כאן זה בעית הגם וגם שאני מקבל על עצמי. במסגרת המגבלה הזו כנדרש לבחור תחום, אני מאוד מתלבט האם להכנס למהלך אינטסיבי ושווקי בתחום התמחות שלי כלומר עשיה והתרחבות מול העולם. או לקחת שנה לסיום כתיבה של ספר. בעבר היתה לי דילמה כזו מאוד דומה ובחרתי בכתיבה שעבדה יפה ולאחריה המשך יותר אינטרקטיבי עם העולם החיצוני. כרגע בדילמה אם לנצל חלון זה לפסק זמן לסיום כתיבה או לא? אציין שבשנתיים האחרונות הייתי די מוטרד בסיום ספיחים של עבודה של מספר שנים שלא עבדו נכון ועשיתי הכל כדי לסיימם בדרך הכרוכה בערכים אישים של מחויבות אישית למרות התרוששות כספית הרבה שלא בגלל מעשי שלי. אבל לקחתי בחירה חכמה ערכית כזו. שאלתי באם בעית הגםוגם מוכרת לך, ובמסגרת מגבלה כזו האם בנסיבות שאני נמצא בהן כתיבה כעת זה בחירה שתקדם אותי בהתמודדות או שעדיף להכנס לשווק ובצוע בתחום אחד בו התמחתי שזה כרוך כאמור בהרבה עשיה עם העולם אנשים ומטבע הדברים פחות מאפשר התכנסות לכתיבה.

שלום עידן, בעיית ה"גם וגם", כפי שאתה קורא לה, כלומר, עבודה במספר תחומים במקביל, היא מקרה פרטי של אמונה שלילית בסיסית המאפיינת פרפקציוניסטים ואשר מטופלת במסגרת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהם. אמונה זו היא "הכול או לא כלום", כלומר, קושי לתפוס דברים על פני רצף ולעשות את הפשרות המתבקשות מכך. לעתים קרובות אנשים מגיעים לטיפול בגלל בעיה של דחיינות על רקע פרפקציוניזם שלילי שהוא תוצאה של אמונה זו, כלומר, הואיל והמשימה צריכה להתבצע בצורה מושלמת, לפי תפיסתם ודברים מושלמים הם לעיתים קרובות בלתי אפשריים, יש הדוחים משימות עד אין קץ, אינם מתחילים לבצע אותן או מתקשים מאוד לסיימן. שילוב בין מספר משימות דורש גמישות מסוימת וניתן, בעזרת טיפול מתאים, לגייס את הנטייה הפרפקציוניסטית לעריכת תכנית עבודה, שיש בה זמנים קבועים המיועדים לכל אחת מהמשימות המרכזיות. הרעיון הוא לחלק משימה אחת גדולה לתת-משימות קטנות מאוד ובנות התמודדות, שיש להתמיד בהן מדי יום ביומו, לפי תכנית, במקום להיסחף אחר הדחף הפרפקציוניסטי לעשות הכול בבת אחת סביב השעון עד כדי התשה עצמית. במקביל, יש להגמיש בטיפול את מערכת הציפיות והערכים ותרגומן לגישה של רצף שמאפשר את הפשרות המחויבות כדי להסתגל למציאות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום רב, אשמח אם תוכלו להמליץ על פסיכולוגים המתמחים בטיפול הocd באזור הוד השרון (גם כפ"ס רעננה). אני יודע שיש הרבה פסיכולוגים באזור אך אני רוצה מישהו שמתמחה בנושא. תודה רבה לכם !

שלום עמית, כמנהל פורום, אני מנוע מלהמליץ על מטפלים פרטיים. אוכל רק לציין שהגישה הנחשבת יעילה ביותר לטיפול ב-OCD היא הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT) ולהפנות אותך לאלפון החברים באיגוד הישראלי לטיפול זה: itacbt.co.il/, שם תוכל למצוא מטפלים לפי אזורים. לכל מטפל כרטיס בו הוא מציין את תחומי התמחותו. על הטיפול בגישה זו ב-OCD תוכל לקרוא בספרם המעולה של עדנה פואה ורייד וילסון, "די לאובססיה" בהוצאת "מודן", שיכול לשמש גם מדריך לעזרה עצמית וגם ספר שמלווה את הטיפול בתופעה בגישה זו. יש לציין כי השילוב בין גישה זו לבין טיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI) נחשב שילוב מנצח. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

10/10/2016 | 00:09 | מאת: רותם

שלום, בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני חייבת להצליח בכל דבר שאני מבצעת, כך שבמקום לבצע מטלות בנחת, להנות מהן ולקבל החלטות בצורה נכונה, אני נלחצת ומתמקדת במחשבה שאני חייבת להצליח. לפני 7 שנים, כשהייתי תלמידת תיכון, חוויתי דיכאון במשך שנה. בדיעבד הבנתי שהוא נגרם כתוצאה מפרפקציוניזם. בהיותי בת 16 הייתי תלמידה מצטיינת, אך אי הצלחה במקצוע אחד, גרם לי לשנה של עצב ודיכאון. מתוך עיניים של נערה בת 16, כל עולמי היה ממוקד במצויינות שלי. כיום, אני בתקופה טובה, איך תחושת הפרפקציוניזם, המוכרת לי מהעבר מופיעה מידי פעם, מקשה עליי וגורמת ללחץ. איך עלי להתמודד עם המחשבות הללו? תודה.

שלום רותם, לא ניתן, כמובן, לייעץ לך אישית דרך הפורום. אוכל רק לומר שהמחקר הפסיכולוגי מצביע על קשר בין פרפקציוניזם ובין יותר ויותר הפרעות נפשיות, כולל דיכאון. אחד המנגנונים המשותפים לדיכאון ולפרפקציוניזם הוא גישה נוקשה של "או הכול או לא כלום", שעלול להביא להימנעות או לדחיינות מרוב שאיפה למושלמות. הטיפול בגישה זו הוא ניסיון לפתח גישה של רצף ואימוץ תפיסה לפיה פשרה היא לא מילה גסה, אלא מחויבת המציאות כדי להסתגל לחיים, לסביבה, לבני זוג, לאנשים ולמעשה לכל דבר. זה המפתח המעשי היחיד שאני יכול לתת במסגרת זו ואני מקווה שהוא ישמש לך השראה לעבודה עצמית או דחיפה לפנות לטיפול יסודי יותר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

04/10/2016 | 22:26 | מאת: רוית

שלום, קראתי מאמר שלך על אנשים עם הפרעת אישיות טורדנית כפייתית, שם מצויין כי במצב סכסוך הם עלולים להעניש את הצד השני עד כדי ניתוק מגע איתו, וכל ניסיון לפיוס מצד הצד השני יזכה לבוז. שאלתי אם כך, איך אפשר בכל זאת לפייס אדם כזה? במידה ובכלל לא נותן אפשרות לדבר איתו לאחר הסכסוך. אודה לתשובתך

שלום רוית, בלי קשר לאבחנה, כדי להתפייס צריך שני צדדים המעוניינים בכך. אינני מכיר כל דרך לגרום לפיוס באופן חד-צדדי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

24/09/2016 | 14:57 | מאת: הבית מהגהינום

אנו זוג בני יותר מ70. יש לידנו בבניין המגורים זוג צעיר שמתרחשת אצלם תופעה מוזרה. האישה מבצעת כל מיני סוגי פעילות חוזרות שמפריעות לכולם. למשל בהפעלת מכשיר באמבטיה. שזה בשעות הבוקר דפיקות עם המכשיר על הכיור במשך כמה דקות, מונוטונית. דפיקות על דלת באמצע הלילה. מחיאות כפיים בהתקף. השכנים שאלו את הבעל בעדינות. הוא אמר שלא שם לב לכזה דבר ושהוא ישן חזק. נוספו גם טריקות דלתות במרווחי זמן קבועים בהתחלה חשבו כולם שזה בכלל חלון לא סגור. מסתבר שהיא מבצעת טריקות. משתמשת גם בכל מיני מכשירים שעושים פעולות מרעישות באופן חוזר. מזו התופעה הזו? יש דרך לפתרון באן שלא יפגע אישית?

שלום רב, מתיאורייך לא ניתן לדעת האם מדובר בהפרעה כפייתית. לדעתי, אין צורך להיכנס לעובי הקורה מבחינה פסיכולוגית כדי לבקש בצורה ישירה, מנומסת ותקיפה שקט והתחשבות משכנים, בלי להיכנס למניעי הרעש. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

10/09/2016 | 09:39 | מאת: האב המודאג

שלום אנחנו נשואים 4 שנים, נולד לנו ילד לפני כמעט שנתיים. חצי שנה לאחר שהילד נולד והכל היה נהדר הוא סבל מבעיות נשימה. אשתי נכנסה לאובססיה קשה. היא שמה שעון ל2 בלילה ול5 לפנות בבוקר כל לילה. היא מתעוררת ומעירה את התינוק כדי לראות אם הוא נושם. כל במשפחה שלה ממש תומכת בזה. לדעתי זה בעיה לא פשוטה. היא קצרת סבלנות. לפני שנולד הילד היא היתה שולטת בכל דבר. כל פעם שהיינו נפגשים עם חברים בבית זה היה נהיה התפרצות של ביקורת צעקות וקללות. ואז שהייתי משיב לה שעות עד יום של בכי היסטרי. שאלתי האם יש כאן בעיה שהיא מעירה את הילד באמצע הלילה ביוזמתה. ברב הפעמים הוא מתחיל לבכות ולא נרדם. זה נראה לי שהדרמה עברה על הילד ובעיות שלו. מצלצלת להורים שלה בהיסטריה. אין לי יכולת להגיד מילה. מצאתי את עצמי נסחב אחרי העמדה וההתנהגות שלה. כי אין לי כח לשמוע יותר מ ההסברים שלה. קראתי שיש חרדה בילד ראשון. אבל זה לא חריג מאוד? לא ניתן להעיר לה בכלל . אני מבין שיש לה הפרעה חרדה ואובססיה . זה נכון?

שלום לאב המודאג, מתיאוריך בהחלט מצטיירת הפרעת חרדה קשה של אשתך, שיש לה השלכה הן על הזוגיות והן על בריאותו הנפשית של ילדכם. הסכנה גדולה עוד יותר נוכח חוסר המודעות של אשתך לבעייתה, דבר המקשה ולמעשה הופך בלתי אפשרי הפניה לטיפול. הואיל וקיים כאן נזק למשפחה כולה, ובעיקר לילד, המלצתי לך לתקוף את הנושא מנקודת מבט זוגית-משפחתית, תחילה להציע לאשתך לפנות יחד ואם היא תסרב (מה שמאוד יכול להיות), להודיע לה שמתוך אחריות למשפחה אתה פונה בעצמך ולעשות זאת. צעד כזה עשוי בהחלט לסלול את הדרך להצטרפות אשתך לטיפול, במיוחד עם תצרף לכך מסר "אסרטיבי" ש"כך זה לא יכול להימשך". גם אם תלך לבדך לטיפול הזוגי-משפחתי, תקבל הדרכה כיצד להתנהג. ידוע ששינוי בחוליה אחת בשרשרת, גם אם היא לא החוליה הזקוקה לשינוי, עשוי להתחיל שינוי במערכת כולה. תוכל לחפש מטפלים משפחתיים מוסמכים באמצעות מנוע החיפוש של האגודה הישראלית לטיפול במשפחה: http://www.mishpaha.org.il/ ואם אתם גרים במרכז לעמותת "אלומה": http://www.alumatlv.com/ ששמעתי עליה טובות ממספר מטופלים מאוד ביקורתיים שלי. הואיל ומדובר בארגון ללא כוונת רווח, אני מרגיש חופשי להמליץ עליו, גם התעריפים נוחים מאוד, מתחת למקובל בשוק והרמה המקצועית גבוהה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

02/09/2016 | 16:18 | מאת: barak

לפני כשנה וחצי התחילו לי מחשבות של מה אם אני הומו,אף פעם לא חשבתי או פינתזטי על גברים,תמיד אהבתי רק בנות וחשבתי רק על בנות,הייתי בודק את עצמי מול פורנוגרפיה של גייז ורוב הפעמים לא הייתי מצליח לאונן על זה,הפסקתי לדאוג כשקראתי על hocd ועשיתי מה שאמרו לי(להפסיק לבדוק ולחיות עם החוסר וודאות)וזה עזר,אני כבר לא בודק גברים,אבל עכשיו הפחד עבר למשהו אחר,אני מפחד שאני אוהב טרנסג'נדריות,זה קרא בשיא הפחד של להיות הומו(אני לא יודע אם זה קשור)ואני עכשיו תמיד בודק טרנסג'נדריות ובודק לראות אם זה עושה לי משהו,לפעמים אני מצליח לאונן על זה ולפעמים לא,אבל אני אף פעם לא יכול לדעת אם אני אוהב את זה או לא,ניסתי לעשות את מה שאמרו לי עם הפחד של ההומו וזה עזר,הפסקתי לחשוב על זה ויצאתי קצת מאובססיה אבל עדין היו לי מחשבות של "מה אם אני אוהב את זה יותר מבנות ואני חי בשקר?" אותם מחשבות מציקות שהיו לי שכפחדתי שאני נמשך לגברים התחלפו לפחד הזה,הייתי אצל פסיכולוג שאבחן אצלי ocd,אבל הוא לא עזר כל כך כי הוא אמר לי שאני צריך להמשיך לבדוק,וזה רק הדאיג אותי. אני מקווה שתוכל לעזור לי,והאם כל הדברים האלה הם ocd ואובססיות מיניות. תודה.

שלום ברק, אם אתה אכן סובל מ-OCD שאובחן ע"י פסיכולוג, ההמלצה היא דווקא להפסיק את הבדיקות (הפעולות הכפייתיות), אך לא להתנגד למחשבות (אובססיות), אלא לנסות לדחותן לזמן אחר ולהקדיש זמן זה למחשבות המטרידות, כשאתה מחליט. זו המלצה כללית של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), שעליה תוכל לקרוא יותר בספר "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת "מודן". הפסקת הבדיקות במקרה זה היא ניסיון לעצור לרגע ולבדוק האם מדובר בחשק מיני ("חרמנות") ואז לגמרי לגיטימי לצפות בסרט פורנו, או האם מדובר בחרדה שמא אתה נמשך לגברים או לטראנסג'נדרים, ואז ההמלצה להימנע מהבדיקה. ברור, שמבחינה תוכנית יש לשתי האובססיות (מגברים ומטראנסג'נדרים) מכנה משותף, אך כל עוד אתה מרגיש משיכה לנשים, הדבר לא "צריך" להטריד אותך (easier said than done, אני יודע). בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, שהוא הטיפול המומלץ כיום ב-OCD, אין התייחסות לתוכן הספציפי של האובססיה והטיפול בכל אובססיה הוא זהה. בטיפול פסיכודינמי, המבוסס על עקרונות הפסיכואנליזה, בהחלט תהייה התייחסות לנושא - במקרה זה, לחששות שלך בקשר לגבריותך. נקודה נוספת להתייחסות: פחד ממשיכה לגברים שונה ברמה המעשית מפחד ממשיכה לטראנסג'נדרים. מימוש המשיכה לגברים ביחסי מין עשוי בהחלט לערב רגש שעלול לפגוע בקשר המיני עם אישה. לעומת זאת, בנסיבות החברתיות בהן אנו חיים מימוש המשיכה לטראנסג'נדרים אפשרי לרוב תמורת תשלום, כך שמדובר יותר בגחמה שאינה מהווה איום של ממש על קשר זוגי עם אישה. המלצתי לך לקרוא את הספר "די לאובססיה" ולנסות ליישם חלק מהתרגילים, אם כי רצוי שהדבר ייעשה כתוספת לטיפול פסיכולוגי מסודר. בחלק גדול מהמקרים יש לשקול הוספת טיפול תרופתי ממשפחת SSRI (למשל, ציפרלקס), וזאת בתלות ברמת החרדה הנלווית לאובססיות ובמשך החרדה ותדירות האובססיות. המלצתו של הפסיכולוג להמשיך בבדיקות מתאימה יותר למקרים של בלבול אמיתי בקשר לנטייה המינית. אם אכן אתה ממשיך להימשך לנשים ורק חושש ממשיכה לגברים או לטראנסג'נדרים, מדובר ב-OCD ואז ההמלצה תהייה דווקא להימנע מהבדיקות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il

18/08/2016 | 08:46 | מאת: רז

כפרפקציוניסט ובעל אופי כפייתי במשך שנים רבות הייתי עושה כל הזמן. כל דבר בכל תחומי החיים היו משימות. כל דבר היה יעד להשלמה ובצוע. מחשבון טלפון שגוי ועד פרטי קוביות נייר כולל משימות גדולות בעבודה שהניבו גם תוצאות והשגים. נחשפתי בשנים האחרונות להגדרות של דויינג וביינג עשיה והויה. זה היה רעיוני ולא חדר למעטפת התפקודית שלי. ברגע מסוים עקב שינוי במימד המקצועי ומות הורה חל בעבוע פנימי שמשך אותי להיפוך תפקודי. לפני כל פעולה אני שואל אם זה בעל ערך ומשמעות לטווח ארוך וערך אמיתי או שלא יזכר בכלל. מצאתי את עצמי מוותר על הרבה מאוד משימות ! מועד הבית דרך נהול פורצדרות טכניות כמו בחירה של הטוב ביותר בכל דבר. זו לא פשרה מחולשה פשוט החלטה עקרונית. לצאת ממעגל העשיה הדויינג הבלתי נפסק. אבקש לשאול האם במעבר כזה לא מתגבשת התנגדות פנימית להעדר העשיה שהייתי נוהג בה כיום זה הוסבר לי כמנגנון הרגעתי מסויים, והתנגדות פנימית לשינוי לסלקטיביות בבחירת משימות, ויכולה להתעורר באופנים שונים בחיים? כי יש תחושה כל הזמן של בעבוע של התעשה, אני מרגיע אותו והוא נחלש. אני יחיה עם הבעבוע הזה כל הזמן? מצאתי בנתים בכך דרך בריאה לא לחזור על לופים אינסופיים כבעבר. עדיין ההתנגדות לשינוי מקבלת ביטויים במחקרים? בקליניקה? חזרה אחורה זה לא בתוכנית. מה הלאה למי שמתמודד מול לופים מתעוררים?

שלום רז, בהודעתך לא ציינת את גילך וגם לא ברור לי האם אתה נמצא בטיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי. גם לא ברור לי לחלוטין כיצד מתבטא המעבר ל-being ועד כמה הוא מונע עשייה. באופן הכללי ביותר, אוכל להזכיר בתגובה את "שביל הזהב" עליו דיבר הרמב"ם, כלומר, מעבר מקיצוניות אחת לקיצוניות האחרת כדי להגיע לדרך האמצע. אינני מכיר לא מהקליניקה ולא ממחקרים מעברים קיצוניים כאלה. בדרך כלל המבנה הכפייתי הוא מערך הגנות שקשה לערער והמטרה בטיפול היא תמיד לרכך ולהגמיש אותו, אך לא לפגוע בדפוסי האישיות הבסיסיים. מה שאתה מתאר, אגב, אינו "התנגדות לשינוי", אלא שינוי קיצוני כ"מחאה" נגד הדפוסים הכפייתיים. המונח "התנגדות לשינוי" מתייחס להתנגדות לא מודעת לטיפול פסיכולוגי תוך כדי הטיפול (איחורים, ביטולי פגישות וכד'). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

20/07/2016 | 11:42 | מאת: אוריין

אחרי שנים של תפוקה בלתי פוסקת בכל תחומי העיסוק שלי גם אומנותית גם מקצועית ביצועית כולל כל תחומי החיים כמעט, חשתי בתובנה שלא חסר לי כלום ויש שקט. נהייתי מודע פנימית למכלול הדחפים הכפיתיים. לא מרגיש דחף לבצע להספיק מרצועית לקנות להספיק להגיע ליעדים. הבנתי מהמעט שקראתי שהעשיה היא מרגיעה של חרדה שמביאה לכפייתיות. אבל השקט הזה שאני מרגיש האם אין בו מצב זמני שלאחריו תגיע התפרצות כפייתית עשייתית? כי אני חש שאני ממש עומד מולה פנים מול פנים ולא נותן לה להתחיל בכלל. זה עוזר אחרי התעוררות הדחף בלי פניה לעשיה, זה פשוט נעלם. ושוב שקט. זה כמו שנחש קוברה מול הפנים ואתה בוחר לא לזוז ובסוף הנחש מתקפל ובורח. אבל האם זה לא מוביל לסוג של ציפה וסטגנציה נפשית או שזה המצב הנכון. לא להענות לדחפים כפיתיים רב הזמן שקט. ומעשיות ללא תהליך. רק משימות פשוטות עם התחלה וסוף מוגדרים. חשתי שמשימה מוגדרת תחילה וסוף היא הדרך הנכונה לעשות בלי להכנס לתהליכיות וחזרתיות. עדין יש מיעוט עשיה במצב שעומדים על המשמר שהקוברה מתעורר! דימוי אמיתי לדעתי. עדין זו עבודה אישית קשה במקום הפתרון של השקטת החרדה הכפיתית בעשיה מסביב לשעון. זה באמת סוג שקט עירני ? זו הדרך?

שלום אוריין, לא ברור לי למה בדיוק אתה קורא "כפייתיות". מהמעט שהצלחתי להבין מדבריך לא מדובר בהפרעת חרדה כפייתית (OCD), אלא אולי באישיות כפייתית, וגם זה לא ברור לחלוטין מתיאוריך. בכל מקרה, עשייה היא דבר שיש לו ערך טיפולי רב גם בדיכאון, גם בחרדה וגם בהפרעות כפייתיות שונות: http://www.giditherapy.co.il/?p=234 http://www.giditherapy.co.il/?p=236 אני תמיד מביא בהקשר הזה את הדוגמא שאפילו אנשים שמתאשפזים במצבים נפשיים קשים מאוד בבתי חולים פסיכיאטריים מופנים מיד בבוקר שלמחרת לריפוי בעיסוק כמרכיב חיוני בטיפול. במקרה של כפייתיות - רצוי להימנע מכך שהעשייה עצמה לא תהייה כפייתית ותיעשה מרצון ומבחירה. ייתכן שהשתמשת במילה "כפייתיות" במובן העממי שמציין סתם עשייה מרובה, כך שאינני יכול להתייחס למצב הספציפי שלך. נשמע שמצאת פתרון והספקות שלך לגביו הם חלק מחרדה שתמיד מכוונת כלפי העתיד. כאן ההמלצה היא לנסות לחיות את הרגע, שכן על העתיד אין לנו שליטה מלאה ועלינו להתמודד מדי יום עם חוסר הוודאות שטומן בחובו העתיד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

07/07/2016 | 17:18 | מאת: אייל כהן

אדם עם ocd מובנה בסיסי, עבודה ובכלל, וגם עליות וירידות במצב רוח בתדירות גבוהה בפרקי זמן קצרים יחסית ימים, קשור בעיקר כתגובה לאירועים חיצונים. רב הזמן עניני עבודה שנמשכים גם לתוך הזמן הפנוי. מאוד הייתי רוצה לדעת על פי ניסיונך, האם השינוי מצב רוח מגבירים את הocd ובמה כדאי לטפל ב ocd או במצבי רוח קודם מה השורש? לי נראה ממה שניסיתי שמצבי הרוח מושפעים מארועים חיצונים בעיקר והocd מתגבר כתגובה לשינויים במצב רוח, בעיקר בחלק של הדאון, אבל גם בהיפריות. בתקופת חופשה בעיקר מלחצי העבודה והתרחקות מסביבת העבודה הווליום של הבעיה כולה יורד מאוד. גם הocd וגם התמתנות בתנודה במצבי הרוח. הבעיה שהפעילות וטורדנות הocd נרגעת ואז יש גם אי פעילות בכלל כללית. ושוב ברגע שקורה משהו חיצוני הכל מתעורר מחדש!. אין ספק שמשהו פנימי מציק, אבל זה מבנה אישיותי לא? עדין צריך לחיות עם זה. ואני בן 38 ואיני נוטל תרופות כלשהן. גם בהשוואה לסביבה יש לידי הרבה אנשים בעוצמות בעייתיות דומות ואפילו גבוהות ממני. לי זה מפריע. בנתיים החופשה עושה טוב וזה מקבל ביטוי מהר מאוד כבר שבועיים בחופשה ו60 אחוז ירידה בתחושה של הבעיה, מה עושים? מפסיקים לעבוד? האיכות חיים משתנה מאוד לטובה ככה. בעיקר פנימית וזה הרבה.

שלום אייל, OCD היא הפרעת חרדה והפרעות חרדה נוטות להופיע בשכיחות גבוהה מאוד יחד עם דיכאון: http://www.giditherapy.co.il/?p=1316 גם הטיפול בשתי ההפרעות דומה הן מבחינת הטיפול התרופתי והן מבחינת הטיפול הפסיכולוגי בגישה התנהגותית-קוגניטיבית (CBT). השילוב בין הטיפול התרופתי ל-CBT נחשב שילוב מנצח לגבי שתי ההפרעות. גם בין הפרעת אישיות כפייתית (כפי שברוב תבונתך אבחנת אצל עצמך) ובין OCD יש חפיפה גדולה (20%-35%): http://www.doctors.co.il/ar/19893/%D7%90%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A1%D7%99%D7%94%3A+%D7%A0%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%9D+%D7%90%D7%95+%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%9D+q00 כך או כך, הטיפול בכל אלה זהה הן מבחינה תרופתית והן מבחינת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. על כן, המלצתי לך היא לפנות לטיפול ולא לעשות כרגע שינויים סביבתיים דרסטיים כמו החלפת מקום עבודה, שגם אם אתה סובל בו, הוא ממלא עבורך תפקיד חשוב. כאשר יחול שיפור במצב, אולי גם תתפוס את סביבת העבודה שלך אחרת ואם לא, יהיה מקום לשקול שינוי סביבה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

28/06/2016 | 12:24 | מאת: אנונימית

פרופ' גידי שלום רב, נתקלתי במאמר שפירסמת ברשת על הפרעות טורדניות ורציתי להתייעץ איתך לגבי משהו שמטריד אותי מזה מספר שבועות. הכרתי את בן זוגי הנוכחי לפני כמספר חודשים. מערכת היחסים שלנו מאוד פתוחה ואיננו מסתירים דבר אחד מהשני. לפני מספר שבועות הוא סיפר לי שכשהוא היה קטן יותר, פחות או יותר בין גילאי 12-15 (לא בטוחה מהו הגיל המדוייק), הוא סבל מOCD. זה התבטא בחזרה על המספר ארבע, למשל בכדי לפתוח את דלת המכונית הוא היה פותח וסוגר את הידית ארבע פעמים לפני שהיה פותח את הדלת לגמרי. הוא אמר לי שההורים שלו לקחו אותו לאבחון והרופא הביא לו כדורים שגרמו לו להרבה תופעות לוואי ביניהן השמנת יתר. הוא סיפר שכשהוא שם לב שהדבר פוגע לו באורח החיים הוא החליט להפסיק עם הכדורים ושכנע את עצמו שאינו סובל יותר מOCD וזה פשוט עבר לו. היום הוא בן 25 ואין זכר למחלה. מאז שהוא סיפר לי את זה אני טרודה במחשבות כמו האם זה יכול לחזור לו בעתיד? האם זה גנטי ויכול לעבור לילדים שלו? האם באמת אפשר להחליט לא לחלות בזה יותר ופשוט ככה להפסיק? באיזו תדירות דבר כזה קורה? נורא אשמח אם תוכל לענות לי על שאלות אלה כי אני מרגישה שאני שופטת אותו בחומרה על משהו שקרה לפני יותר מ-10 שנים, אך אני לא שולטת על זה (אולי גם אני סובלת מחשיבה טורדנית כפייתית אבל זה כבר נכנס לפסים פילוסופים חח) תודה מראש והמשך יום מצויין :)

שלום אנונימית, הפרעות כפייתיות בילדים הן שכיחות וחלק גדול מהן חולפות מעצמן, אך מדובר בגילים צעירים יותר מ-12-15, שהוא כבר גיל ההתבגרות, אשר בו לרוב מתפרצת ההפרעה, נמצאת בשיאה ולרוב אינה חולפת בלי טיפול. זה הכלל ובכל כלל יש יוצאים מן הכלל. קיימות מספר השערות על א-נומליות במבנה המוח של אנשים הסובלים מהפרעות כפייתיות, אך הן אינן מבוססות מספיק. אין עדות למוטציה בגן כזה או אחר, אך ההפרעה נוטה להופיע בשכיחות גבוהה יותר אצל בני אותה משפחה. כמו בכל הפרעה נפשית קיימת נטייה מוקדמת ללקות בהפרעה וקיימים מצבי לחץ סביבתיים שעלולים לגרום לנטייה לפרוץ. הואיל ואיננו יודעים מה טומן העתיד לבחור, קשה לדעת אם ההפרעה תחזור בצורת הפרעה כפייתית או בצורת הפרעת חרדה אחרת. מדובר אמנם בהפרעה מציקה, אך לא במשהו שצריך להשפיע על ההחלטה להינשא (אם היינו מדברים על סכיזופרניה שהיא גם מחלה קשה מאוד וגם יש עדות מבוססת יותר על פגיעה גנטית, הייתי ממליץ לפנות ליחידה לייעוץ גנטי). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

28/06/2016 | 07:23 | מאת: עומרי

כוורקהוליק חסר תקנה פרפקציוניסט, הגעתי לארגון בינוני שקפץ יעל הראש הענק הזה. הדחף לשלוט בהכל ולפרטי פרטים היה בילטאין והביא השגים. הקושי נוצר שאוביקטיבית הארגון נקלע לקשיים. אין להם יכולת לשלם לי ואני מטבע הדברים מעורב לגמרי מקצועית, והווקרהליק שבי מתקשה לחתוך בבת אחת. מתבטא בכך שיש לי הרגשת חובה פנימית למה שנוצר עם אנשים ששלמו במיטב כספם לארגון וזה נגרר אחרי למרות שלא משתלם כלכלית וגוזל זמן וחוסם התקדמות מעצם העיסוק בנספחים שממשיכים לפנות אלי. כיצד וורקהוליק כמוני יכול לחתוך את הגררות ולנקות שולחן בעיקר עם עצמי. וחשוב לציין שמצד הארגון יש מנגנון התשה וניצול לא נעים ושל בריחה אחריות שמפיל אותו עלי למרות שאני לא מחוייב. איך משנים מצב?

שלום עומרי, המצב שאתה מתאר מוכר לי היטב הן ממטופלים שמשקיעים בעבודה הרבה מעבר לנדרש ובקושי מתוגמלים על המינימום הנדרש. בהתנהגות ארגונית יש מושג שנקרא "אזרחות ארגונית" (organizational citizenship) המתאר את כל מה שעובדים נדרשים לעשות למען הארגון מעבר להגדרת התפקיד הרשמית שלהם. לצערנו, יש מעבידים המנצלים לרעה עובדים מסורים במיוחד, ובכללם וורקוהוליסטים כמוך. לדעתי, פתוחות בפניך כמה אפשרויות: א. אפשרות שמאוד קשה ליישום ע"י וורקוהוליסטים היא להציב למעביד גבולות, לעשות רק את המתחייב מהגדרת התפקיד שלך ומהיקף השעות שלך ולהסב את תשומת ליבו של המעביד לתנאי ההעסקה שלך, במידה ויתלונן על השינוי. אפשרות כזו מחייבת ויתור על תחושת השליטה שאתה מפיק מהוורקוהוליזם שלך ואולי אינך מודע לה. ב. מקובל להבחין בין סיפוקים אינטרינזיים (פנימיים) מהעבודה, כגון סיפוק, תחושת הישג וכד' ובין סיפוקים אקסטרינזיים (שהם בעצם ה"פיצוי" על השקעתך בעבודה כמו שכר, זכות לחופשות וכד'). אתה יכול לפתח תובנה שבמסגרת הוורקוהוליזם אתה מספק את הצרכים האינטרינזיים שלך ולא לצפות לתגמולים אקסטרינזיים על מה שאינו כלול בהגדרת התפקיד הפורמלית. ג. בהמשך למחקרים הרבים המצביעים על הקשר בין פרפקציוניזם והפרעות נפשיות, נערכו מחקרים על הקשר בין וורקוהוליזם והפרעות נפשיות ונמצאו קשרים בין וורקוהוליזם ובין הפרעות קשב למשל (בעיקר משום שהסובלים מהן נאלצים להשקיע יותר שעות בגלל קשיי ריכוז), הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) והפרעת אישיות כפייתית, שוורקוהוליזם הוא אחד מהקריטריונים האבחוניים שלה: http://www.giditherapy.co.il/?p=1088 http://www.giditherapy.co.il/?p=601 במידה ואתה מזהה את עצמך כסובל מאחת ההפרעות הללו, אתה יכול לבחור בין פיתוח תובנה לכך שזה חלק מאישיותך, שהוורקוהוליזם נלווה לו ולהנמיך לאפס את ציפיותיך להיות מתוגמל עליו ע"י מקום העבודה, או לפנות לייעוץ כדי לטפל בהפרעה שהוורקוהוליזם הוא חלק ממנה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

וזה בדיוק התהליכים שאני עובר, יכולת הצבת גבולות והשתחררות וסיפוק הצרכים הפנימים כוורקהוליק. לא ידעתי שיש הגדרות כאלה בתחום המקצועי והגדרות ברורות לתהליך הזה. הגעתי לתובנות של התהליכים שתראתך דרך סבל מסוים. אני רואה שהצבת גבולות כתוצאה מתהליך פנימי מניבה פירות די מהר. כלומר מעביד מבין די מהר שהחגיגה נגמרה אבל מנסה בכל זאת לחזור לדפוסי התקשרות ישנים. זה נגמר. מה יותר חשוב כצעד ראשוני הצבת גבולות או ויתור על שליטה? זה קשה לי זה מעורר אי נוחות לא לספק את הסחורה. ויותר קשה להרגיש בלי העיסוק שמקנה שליטה נפשית תודה.

בגיל 48 הבנתי שאני מוצלח אבל וורקהוליסט. התחילו ניצני בעיות בריאות. השמנה טיפה שינה לא כמו פעם ובכלל. זה היה ברטרוספקט סוג של מאניה! עליה עם שיאים ללא הפסקה זה תאור נכון להגדיר וורקהוחיזם כמאניה עם הרבה שיאים ללא הפסקה? בכל מקרה, החלטתי להוריד הילוך וכמעט ל20 ווליום עבודה. זו היתה החלטה קשה נגד האוטומט החברתי. הרגשתי שאני חייב לפעול ככה. וזה די עובד המשקל אוזן וגם הגוף בכלל. שאלתי נוגעת לתהליך שהתרחש בעקבות השינוי, הרבה חלונות חברתיים אישיים נמוגו ונעלמו. ואני ממש לא מרגיש חוסר. כן נהנה מחברת אנשים שלא במסגרת עבודה. האם במצב אופטימלי ניתן להגיד שהנוגד מאזן ורקוהליזם זה סכיזואידיות מסוימת בעניני עבודה? אם לא מה המאפיין הנפשי שנוגד את התופעה הוורקהוליסטית? כזה שיכול להגדיר מצב שמנטרל את השורש של הוורקהוליזם. דרך אגב ברור לי שוורקהוליסטים הם אצל הרבה סוגי אנשים אבל משהו מאחד אותם לא? ומה נוגד או התופעה?

שלום אופק, אתה משתמש שלא לצורך ביותר מדי שמות של הפרעות נפשיות בצורה לא נכונה ולא רלוונטית למצבך. לא מאניה ולא הפרעת אישיות סכיזואידית אינן רלוונטיות למצבך. וורקוהוליזם בפני עצמו אינו מהווה הפרעה נפשית, אם כי הוא אחד מהקריטריוניים לאבחון הפרעת אישיות כפייתית: http://www.giditherapy.co.il/?p=1088 אם אתה נהנה מחברת אנשים מחוץ לעבודה, ברור שאינך סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית. אנשים סכיזואידים מעדיפים להימנע מחברת אנשים ואף נוטים לבחור בעיסוקים שאינם מחייבים מגע רב מדי עם אנשים. רבים האנשים ששומרים, מדעת או שלא מדעת, על הפרדה בין חיי העבודה וחיי החברה שלהם ורבים לא היו רוצים לראות מחוץ לעבודה את אותם אנשים שהם נאלצים לעבוד איתם. במידה והוורקוהוליזם שלך הוא אכן חלק ממבנה אישיות כפייתי שגורם לך עימותים עם הזולת וכתוצאה מכך חרדה, דיכאון או מצוקה אחרת - בהחלט קיים מקום לשקול התייעצות עם איש מקצוע. צריך לבדוק יותר לעומק מה הייתה הסיבה להתמכרותך הקיצונית לעבודה והאם סיבה זו באה על פתרונה או עתידה להתבטא בצורה אחרת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

09/06/2016 | 15:06 | מאת: נינה

ילדתי לפני חודשיים את בני הבכור. בן זוגי ואני החלטנו שלא נעשה ברית ולאחר לחץ רב שהופעל עלינו לבסוף עשינו ונכנסתי לדיכאון קשה. איכשהו זה עבר, אך עדיין יש לי מחשבות טורדניות בכל מה שקשור לנושא הברית. לאחר שנחשפתי למידע באינטרנט, על תפקוד הפין, התחלתי לראות בגברים נימולים נכים. חשוב לציין שמעולם לא הייתי עם גבר שהוא לא נימול. קשה לי להתבונן באיבר מינו של בעלי, כל מה שאני רואה זה את צלקת הברית ואת הכיפה היבשה. כל פעם כשאני רואה ילדים בנים אני חושבת האם האמהות מלו אותם, והמחשבה גורמת לי כאב גדול. כל דבר מזכיר לי את זה בעצם. בנוסף יש לי חרדות לגבי הבן שלי, שפגמתי ביכולת שלו להנות מיחסי מין, שהטלתי בו מום. כואב לי אפילו להיזכר בתקופת ההריון (שהייתה בסה"כ חוויה חיובית) רק מהמחשבה שבבטן הוא היה מוגן ושלם ואילו עכשיו כשהוא בחוץ פגעתי בו והשחטתי את איבר המין שלו. המחשבה על גברים ערלים שאני מכירה מרגיעה אותי ואילו מחשבה על אלו גברים נימולים מערערת אותי. אני חושבת על העתיד, שאני אפחד שהילד שלי יסתובב ערום ויראו שהוא נימול וידעו שהטלתי בו מום, מחשבות על כך שהרסתי לו את החיים, הטלתי בו אות קלון שצריך להתבייש ממנו. מעולם לא היו לי מחשבות כאלה ותמיד הייתי נייטלרית בנושא ברית מילה, והמחשבות האלה צצו לאחר שעשיתי את זה לבן שלי. מה אפשר לעשות? כיצד היית מגדיר את המצב שלי? יש לציין שזה בא והולך בגלים.

שלום נינה, לא ניתן לערוך אבחון דרך פורום באינטרנט. לשם כך, יש צורך בשיחה שבה ניתן יהיה לעמוד על היבטים נוספים בחייך, בעבר ובהווה. העובדה שמדובר בלידה ראשונה מגבירה את הסיכון לדיכאון לאחר לידה שפרץ סביב ההחלטה על ברית המילה. חשוב לציין שפחד להזיק לתינוק, במיוחד בקרב אימהות לילד ראשון, הוא נפוץ מאוד וייתכן מאוד שהחרדה הזו מנותבת אצלך לגבי הנזק שגרמת כביכול לבנך. בין אם מדובר באובססיה שהיא חלק מהפרעה כפייתית ובין אם מדובר במחשבה טורדנית שנלווית לדיכאון, הטיפול הוא זהה והשילוב בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI) נחשב שילוב מנצח. לגבי החלק התרופתי יש לוודא עם הפסיכיאטר ועם רופא ילדים שמדובר בתרופה בטוחה לשימוש בזמן ההנקה. חשוב מאוד לזכור שלא רק שאת הנעשה אין להשיב, אלא שברית מילה היא פרקטיקה בטוחה הנפוצה לא רק אצל יהודים, אלא למשל בארה"ב כנוהל מומלץ לכלל האוכלוסייה, כך שמדובר "במקרה הגרוע" במעשה שיש בו חסרונות ויתרונות ובמקרה כזה לא יכול להיות ששגית. אני מניח שאת מבינה זאת רציונלית, אך טבעה של אובססיה שאינה רצונית ואינה רציונלית. כמדריך לעזרה עצמית, שלא נועד להחליף טיפול אלא יכול לשמש אמצעי עזר, אוכל להמליץ על ספרם המצוין של רייד וילסון ועדנה פואה "די לאובססיה" בהוצאת מודן. בכל מקרה, למען בריאותך הנפשית ובריאותו הנפשית של ילדך, אני ממליץ לפנות לטיפול מקצועי, שכן ילדך זקוק לאם רגועה ככל האפשר וייתכן מאוד שחרדתך מועברת לו (וכמובן, גם לך מגיע אורח חיים שליו יותר). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

11/06/2016 | 12:33 | מאת: נינה

תודה רבה לך על התשובה המפורטת, אך אני תוהה האם אכן מדובר בדיכאון אחרי לידה. אני מרגישה סבל נוראי ברמה המוסרית וברמה הרגשית. חשוב לי להבהיר שאני מרגישה שהייתי כמו במצב של חלום או אי שפיות זמנית כשהסכמנו לעשות את זה. במשך שבועיים עברתי שטיפת מוח והופעל עלינו המון לחץ. הייתי בדיוק אחרי לידה, כמעט ולא ישנתי וכל הגוף כאב. רק אחרי המעשה כאילו התפקחתי. אני מרגישה במובן מסוים כמו בניסוי של מילגרם. מין סשע מטורף בתפיסות המוסריות שלי ובהגדרת העצמי שלי. תחושה שאני פשוט לא מסוגלת לחיות עם עצמי. כיצד אני ממשיכה ממצב כזה? שוב תודה

04/06/2016 | 20:36 | מאת: ענת

אשמח לדעת האם הפרעת אובססיה כפייתית יכולה להופיע לראשונה בגיל הרך, אצל ילד בן 6?

שלום ענת, מרבית המבוגרים הלוקים בהפרעה טורדנית כפייתית מעידים כי נטו להתנהגות טקסית כבר בילדותם, אך עד גיל שבע, פחות או יותר, ילדים נוטים לבצע התנהגויות טקסיות (שמירה על סדר מסוים, חזרתיות) על מנת לחוש ביטחון ורגיעה ואין ליחס זאת להפרעה כפייתית. לכן הייתי מחכה עוד כשנה לפחות עד לאבחנה סופית, אלא אם כן הדבר גורם לילד מצוקה ו/או הפרעה בתפקוד החברתי או במידה וקיימת בעיה אחרת. ההפרעה בהחלט יכולה להופיע בקרב ילדים, אם כי הגיל השכיח ביותר להתפרוצתה הוא גיל ההתבגרות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

28/05/2016 | 14:00 | מאת: דותן

בקורס קבלת החלטות שלמדתי הגדירו שני סוגים של טיפוסים. מחפשי התשובה המוחלטת ואלה שמסתפקים בהחלטות על בסיס יחסי. ברור שאני שייך למוחלטים. יש לי שתי שאלות בנושא. האם יש דאך לשני הטיפוסים לעבוד יחד? לפרפקציוניסט ולמסתפק בהחלטה על בסיס יחסי? שבעצם אין דחף לשלמות יחסית. קצת חפיפניק. וגם מה יכולה להיות הסיבה העקרונית שאדם שאינו פרפקציוניסט יגיב באופן מעשי לא מילולי בפעילות משותפת לקראת יעד בעבודה, באופן של " ההיפך"? כאשר הפרפקציוניסטים מכוונים ליעד בפעילות הוא מעבר לאי חתירה טבעית ליעד, מקשיב לתוכנית פעולה ורק לאחר מכון למשל סיום דף מטלות ועבודה, מתחיל לפעול באופן שמוצא את כל הסיבות לא לשתף פעולה והיעד שלו נעשה היפוך הרצון לקאאת היעד שהוגדר בקבוצה? זה מתבטא בחיזוק פתרונות ללא התאמה ליעד, קיצורי דרך שמתעלמים מעובדות ידועות וכתובות. בתכתובת הוא כאילו משתף פעולה אבל בעצם תוקע אותה עד למעשה נראה שהוא מקדם אי הצלחה. מחזק שאלות שכלל לא הוגדרו שהם עוצרות את תהליך העבודה, עד מצב של רעיונות לביטול כל המשימה. ממה זה נובע, זה לא התנגדות שנראית, אלא ממש היפוך תפקודי? במסווה של שיתוף פעולה. האם זו סיבה לעימות ישיר של הפרפקציוניסטים מולו? או שלדעתך יש דרך לישב בין הגישות?

שלום דותן, החיפוש שלך אחר תשובה מוחלטת מצביע על קושי בקבלת החלטות בתנאים של אי-ודאות, שהוא מרכיב בלתי נמנע בחיינו. למעשה, אתה מבקש להשליט ודאות במציאות שאין בה ודאות. אין פירושו של דבר שאין צורך בתכנון, להפך, אבל יש צורך להתייחס לתכניות שלנו בעירבון מוגבל וכבסיס לשינויים שנעוצים בחוסר הוודאות שטומן בחובו העתיד. הפרפקציוניזם שאתה מתאר הוא, כנראה, חלק מאישיות כפייתית, שיש לה מאפיינים נוספים, עליהם תוכל לשמוע בסרטון הבא: https://www.youtube.com/watch?v=OC9M6WgH8SY (על דרכי הטיפול בה תוכל לקרוא במאמר שיעלה לאתר שלי בקרוב מאוד). מדובר, למעשה, במערך תכונות חיוביות מאוד כשלעצמן, אלא שכאשר הן נמצאות במינון-יתר (יחסית לנורמות החברתיות המקובלות בתרבות מסוימת) הן עלולות לגרום קשיי הסתגלות ביחסים בין-אישיים, בעיקר במגעים עם אנשים ספונטאניים, "זורמים" (ובוודאי ש"חפיפיניקים"). הואיל ואיננו יכולים לשנות אנשים אחרים, נותר רק להסתגל אליהם, כלומר, להנמיך ציפיות ועקב כך, לא להיות מופתעים ונרגזים כל כך כשאנו נתקלים בהתנהגות שאינה עומדת בסטנדרטים הגבוהים שלנו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שאלתי אמנם מתחום שונה אבל נראה לי שזה המקום לשאול. אני עובדת עם לקחות במשרד גדול. הרבה עבודה נעדית בטלפון ובדואר אלקטרוני. יש דברים שנמשכים זמן רב בתהליך ולאורך חודשים מול לקוח. רוב הלקוחות מבינים שיש שלבים וזה מתקדם. יש לי קושי להבין מצב אחד מוזר. לקוח אחד שמקבל הסבר והתיחסות מסודרת במייל וחר כך גם בטלפון, חוזר אחרי סמן לא ארוך שוב עם אותם שאלות ! ונראה שכלל לא קרא את ההסברים בכתב ובעלפה. הוא חוזר על אותם טענות ישנות ושגויות עובדתית מתחילת שאלותיו. וממשיך כאילו מעולם לא דברנו. בהתחלה נדהמתי איך זה יתכן. החלטתי שזה הפרעה מסוימת ופשוט כל פעם מתחיל מחדש. פשוט שלחתי לו שוב את אותן תשובות בשינוי מסוים. זה מרגיע אותו אבל בפעמים האחרונות זה הפך למשהו מוטרף. הוא מציין וחוזר על עובדות שגויות שניתן להוכיח כמו סכום כסף בחשבונית לא נכון. ומשקר שצלצל ולא עונים לו. החלטתי שפשוט זה תקליט מקולקל שרוט! ופשוט לענות את אותן תשובות תוך הפניה למנהל המחלקה הראשי עם פרטי ההתקשרות ישירים אליו. התופעה הזו לא מובנת לי ורציתי לדעת אם זה אובססיה ואם יש דרך התנהגותית מועילה אחרת כי גוזל המון זמן אי נעימות בפעמים אחרונות זה לווה במילים קשות וחריגות. התעלמתי ושוב שלחתי תשובה מנומסת ענינית והפניה למנהל. מה הבעיה שלו? ומה עוד ניתן לעשות. כאילו המוח שלו נמחק ומתחיל מחדש. מוזר. אציין שזה מתחיל לגרום לצרות עם מנהל מחלקה ישיר שלי שחושב שאני אולי לא בסדר. אבל נאטמתי הבנתי שאין לי פתרון. יש עוד רעיונות לתשובה בעניין ? תודה.

שלום רויטל, התופעה מוכרת לי, למשל, מסטודנטים שלימודיהם אינם בראש מעייניהם ושואלים עקב כך שוב ושוב את אותן שאלות, או לחילופין מנותני שירות שמשננים טקסטים קבועים שאינם קשורים למה ששואלים אותם. מעורבים בכך גורמים מוטיבציוניים (עד כמה האדם רוצה להשיג את מה שהוא אומר), תפיסה, קליטה, עיבוד מידע וזכירה. אילו היית כותבת שהתופעה קורית לך הייתה אפשרות לבדוק מה מתאים למקרה שלך. כתופעה שקורית לאנשים שמסביבנו, כל מה שהזכרתי יכול להיות רלוונטי - ואת עושה את מה שאת יכולה וצריכה לעשות מול תופעה מתסכלת זו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

בגיל 50 לאחר הרבה שנים של עבודה 2 קרירות בתוכם מוצלחות. סופר פרפקציוניסט מצליח מתוקתק ולא ותרן חל מםנה היפוך וקטור בעקבות מיצוי ושינוי הרגשה פנימית עמוקה בזמן די קצר. הרגשתי שאין לי רצון לקחת כל התחייבויות חדשות ונוספות. יש הרגה כאלו כמו יציאה לפנסיה. הקיום הבסיסי קיים. התבוננות במבנה יום בעבר עם יעדים ופעילות אניטנסיבית לא מדברים אלי יותר. זו הרגשה טובה של בחירה. אין מניעה לעבוד ויש מגוון של אפשרויות. משום מה אני נהנה ביותר מהעדר התחייבויות ולוח זמנים פתוח מאוד. זה אפילו מועדף עלי שאני שוקל יחס הזמן החופשי מול עוד הכנסה. כיצד עלי להתייחס לתובנה הזו שמנחה אותי. אציין שבמה שעדין מחוייב אני מעשיממוקד ומצוין בבצוע. אבל פנימית שאיפתי למעט כמה שניתן את ההתחיבויות שלי עקרונית. זה בגדול עומד נגד כל מה שרוב האנשים עושים עוד ועוד יעדים והתחיבויות. יש משהו לא נכון בבחירה זו?

שלום שאולי, קשה מאוד להתייחס לשאלה בלי להכירך וללוות אותך בתהליך השינוי שחל בך. ככלל, ההשוואה למה שמקובל אצל אנשים אחרים מיותרת ולעיתים קרובות אף מזיקה. כל עוד אתה יכול להרשות לעצמך מבחינה כלכלית את ה"שחרור" והוא ימולא בתכנים שמעניינים אותך, אינני רואה בכך כל פסול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

17/01/2016 | 15:57 | מאת: אורחת

שלום אני בצ 18 התחלתי לאחרונה טיפולי שיניים , אין לי מושג למה אבל כל פעם אני מוצאת דרך אחרת לשחק בשיניים להרוס אותם כאילו , אני מנדנדת אותם חזק דוחקת אותם שוחקת אני עושה כל פעוה שיכולה לגרום נזק , למה אני עושה זאת אני ממש במצב לא נעים ולא טוב אני כל היום סביב זה אני בוכה בגלל זה אני מרגישה ממש רע אני מנסה להפסיק אבל כאילו אני לא שולטת בזה בבקשה תפנה אותי לאיזה מקום שיעזור לי אני מיואשת :(

שלום אורחת, הסימפטום הוא אכן כפייתי ובדרך כלל בבדיקה מתגלים סימפטומים כפייתיים נוספים שאולי אינך מאבחנת אותם ככאלה. הטיפול המומלץ הוא שילוב בין תרופה ממשפחת SSRI (כגון פרוזק) ובין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). תוכלי גם להיעזר בספר המצוין "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת "מודן". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

19/12/2015 | 18:44 | מאת: אבי

שלום רב אני בן 25 אני תפקדתי רגיל לחלוטין עד לפני שנתיים. אני נחשב מאד מוכשר בתחום הלימודים שאני עוסק בו. מלפני שנתיים אני מרגיש כאילו אני חייב לזכור הכל, וכל דבר שאני לומד אני חייב לכתוב לעצמי מיד, ואם אין לידי דף ועט אני מפחד לשכוח אם התחדש לי משהו. לפעמים במהלך חשיבה אני נתקע כי נראה לי שפספסתי שלב כל שהוא ופרט מסוים נמשט מזכרוני.

שלום אבי, אתה מתאר צורך עצום ולא מציאותי בשליטה ובוודאות, בעוד אנו חיים בעולם של אי-ודאות אשר בו רק חלק מהדברים הוא בשליטתנו. המלצתי לך לפנות לייעוץ פנים אל פנים כדי להבדיל יותר טוב בין מה שבשליטתך ומה שאינו בשליטתך, להגביר את יכולתך לשאת מצבים לא-ודאיים ולקבל את חוסר המושלמות שלך ושל סביבתך. אחרת, תביא על עצמך במו ידיך ייסורים מיותרים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

15/12/2015 | 06:32 | מאת: שאלה למומחה

מיניות וגירוי חוויתי מכל דבר מיני כולל פורנו כולל כל פרט שזה אומר סופר חוויה ומצד שני 98 אחוז מהמצבים במציאות הנלווים לסקס דוחים ממש. לא משוגע לניקיון אדם ממוצע. בעל דחף בריא בעל התנסות סבירה במין. עדין קיים פער ודי הגיוני שקיים אבל המציאות דלה יותר פחטת מרגשת וכל המסביב שנראה בגיל 40 פלוס יותר מדי השקעה בשביל פחות מדי.

שלום לך, בפנייתך חסרים פרטים משמעותיים, כמו יחסיך הזוגיים עד כה (ואולי גם יחסיך עם בני אדם בכלל). כמו שאני רואה את הדברים, מותר יחסי המין עם בן או בת זוג על פני סיפוק עצמי הוא ביחסים עצמם, כלומר, בכל מה שקורה במערכת יחסים שהמגע המיני הוא אחד המרכיבים בה. אני יכול להבין שההשקעה הרבה, ובעיקר הדחיות הרבות שאדם (כל אדם) נאלץ לחוות בדייטים הוא חוויה קשה מאוד ואם המטרה כולה היא יחסי מין בלבד, אזי ייתכן שלאנשים מסוימים המאמץ אינו "משתלם". יכול גם להיות שההשקעה הרבה שלך בסיפוק עצמי אינה מותירה בך מספיק אנרגיה להשקיע בזולת, כשאתה סוף-סוף מוצא אדם מתאים. בשורה התחתונה, מקור הבעיה נראה לי ביחסים וכדי להפיק מהם הנאה במקום דחייה דרושה עבודה רבה שלא בטוח שהיא משתלמת. יכול להיות שמוטב לך להסתפק בסיפוק עצמי מהגירויים שמצאת לך, אלא אם כן אתה מרגיש בודד וזקוק לזוגיות מבחינות אחרות, פרט למין. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

18/11/2015 | 00:38 | מאת: רם

נולדתי עם בעיית עור, היו לי שומות רבות עך הגוף, היתביישתי להחשף, ולא יצרתי מצב לזוגיות כלל, בגיל 30+ קיבלתי טיפול ממומחה לעור עם תרופה חדשנית שהורידה את כל השומות ללא ניתוח, אז כבר הייתי מעל גיל 30, נוצרה אצלי תופעה שאני נגעל ממישהו שיש לו שומות או נגעים בעור, מחשש שיתפתחו לי שוב נגעי עור אני מקפיד על סטריליות, מה זה אומר? שאני מישתמש באלכוהול 95% כדיי לחטא ידיים למשל , או חפצים חדשים שאני נוגע בהם, כשאני יוצא החוצה או הולך למקום מסוים, הבגדים ילכו לכביסה מידיית, אין מצב שאשים אותם בארון, אם מישהו יבוא אליי, אחרי שילך אחטא את הכסא שישב עליו, אין מצב שארשה למישהו לשבת על המיטה שלי ואחר כך אשן בה כש על המצעים מה שעבר לשם מבגדיו, אני מבין שהפחד הזה מלחזור להיות עם נגעים בעור, מקשה את החיים שלי, אבל קשה לי לחשוב שאוכל להסתדר ללא הספירט לחיטוי, מה ניתן להגיד לי על זה? תודה

שלום רם, לפי תיאוריך, אתה סובל מהפרעה כפייתית-טורדנית קלאסית (OCD): http://www.giditherapy.co.il/?p=242 אינני ממהר לאבחן דרך הפורום, אך המקרה שלך כל כך קלאסי שאינו מותיר מקום לספקות. הטיפול שנחשב "שילוב מנצח" במקרים כמו שלך הוא טיפול תרופתי ע"י תרופות ממשפחת SSRI שמותאם ע"י פסיכיאטר וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. ההיבט ההתנהגותי המתבקש במצב שאתה מתאר הוא חשיפה (יש הנוהגים חשיפה הדרגתית, מן הקל אל הכבד למצבים שמפחידים אותך) ויש הנוהגים ב"הצפה" (לקפוץ ישר למים העמוקים ולעשות, תוך כדי ליווי המטפל, את מה שהכי מפחיד אותך). עוד על הגישה תוכל לקרוא בספרם המצוין של עדנה פואה ורייד וילסון "די לאובססיה" בהוצאת "מודן". הייתי מתחיל מהטיפול התרופתי כדי שתגיע לטיפול הפסיכולוגי עם רמת חרדה נמוכה יותר המאפשרת עבודה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

11/11/2015 | 23:14 | מאת: ליאורה

אני בת 25 כל החיים הייתי עם בטחון עצמי, האמנתי בעצמי , אהבתי את עצמי ואת כולם אך בשנתיים האחרונות התחלתי לסבול מדמוי עצמי נמוך חיצונית ופנימית ההתעסקות במראה 24 שעות ביממה. אבל מנגד לזה זה קורה רק עם אנשים מסוימים ותקופות מסוימות רגע אחד הכי יפה וטובה בעולם ובזמן אחר מכוערת ומוזרה. לעזרתך

שלום ליאורה, בהפרעת גוף דיסמורפית הקושי ממוקד בליקוי ספציפי יותר ממה שתיארת: http://www.giditherapy.co.il/?p=1041 אך כמובן שלא ניתן לערוך אבחנה דרך האינטרנט ובוודאי שלא לטפל. עניין האבחנה הרבה פחות חשוב מהרגשתך ואת מתארת תנודות קיצוניות בשביעות הרצון שלך מהמראה החיצוני שלך שהחלו לפני שנתיים. דימוי הגוף שלנו הוא היבט משמעותי של הדימוי העצמי ואני ממליץ לך בחום לפנות לייעוץ פסיכולוגי, כל עוד את צעירה. ככל שהטיפול מתחיל מוקדם יותר, סיכויי הצלחתו גבוהים יותר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

23/10/2015 | 17:16 | מאת: א

האם זה אופייני שטיפוסים עם אוסידי מתאפיינים בזכרון חוויתי מאוד מעמיק ומפורט במצבים שלאדם רגיל חולפות לא זכירה בעיקר לא לפרטים ולטווח ארוך. נהוג לציין שמצבים משמעותיים בעלי כח עוצמתי בחיי האדם נחקקים בנפש ובזכרון, הרב חולף. האם העובדה שכמעט כל חוויה נשארת בזכרון מפורטת במשך שנים מגבירה את את התהליך האובססיבי והאם זה מהווה בעצם חיים בפוסט טראומות קטנות. ככה זה מרגיש... מה ניתן לעשות בהקטנת ההצפה החויתית הזאת? יש ניסיון בהפחתת עוצמות אלה?

שלום א', קיים קשר בין תשומת לב לפרטים ובין זיכרון. ככל ששמים יותר לב לפרטים, גדל הסיכוי לכך שנזכור אותם. מה שאופייני בהפרעה כפייתית הוא שימת לב לפרטים וזכירה של פרטים שנחשבים בעיני רוב האנשים חסרי חשיבות ("זיכרון אנציקלופדי"). אנשים כאלה יכולים לזכור דברים שאינם מעניינים אותם עצמם (למשל, מספר העמוד שבו מופיע מידע מסוים בספר, או בזמנו, לפני שהיו טלפונים עם זיכרון, מספרי טלפון). באופן כללי, תכונה זו נחשבת מבורכת ואף גורמת לעלייה בציונים של מבחני אינטליגנציה ומבחנים פסיכומטריים, שבהם הזיכרון ממלא תפקיד חשוב. התכונה נחשבת בין נייטראלית (כשמדובר בפרטים חסרי חשיבות) למבורכת (כשמדובר בפרטים רבים ובעלי חשיבות - למשל, אצל רופאים שצריכים לזכור פרטים רבים כמו סימפטומים של מחלות ושמות של תרופות). אין לכך כל אפקט שלילי בכיוון הנרמז ("פוסט טראומות קטנות"). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

18/10/2015 | 10:46 | מאת: איקון

שלום פרופסור, תודה על תשובתך שעזרה לי להבין את שתי הגישות של הטיפול בocd. האם תןפעת הocd ביטוייה הנפוץ "החיובי" כביכול הוא בוורקהליזם? בדרך כלל? או שזה נובע מעצם העובדה שרוב זמננו מוקדש לעבודה ובדרך זו זה הפך מעיין מנגנון מרכזי שדרכו הבעיה מתבטאת? אם כך האבחנה שציינת בין הגישה של להיות עסוק כל הזמן שמהווה מעין ריפוי בעיסוק , לבין הפחתת הגירויים , כולל וורקהליות וזמן עבודה, שמציב גירויים שרק מגבירים את העיסוק האובססיבי במעטה שבו למעשה מתחזקים את האובססיה רק בצורה מנותבת להצלחה כביכול. אם הבנתי נכון אז האם הגישה שבה הונחתי בהפחתת הגירויים וכן בחירה בעמידה מול החרדה שמתעוררת מבלי לברוח ממנה היא דרך חיים אמיתה יותר כדבריך, משמעותה הפחחת עומס עבודה בפועל וכן החשפות לגירויים שמעוררים חרדה, עד שהחרדה עצמה שעומדים מולה חולפת מעצמה ויש הקלה וצבירת חוויה חיובית שמשמעותה הנה זה מצליח לי- אני מתגבר. השאלה שעולה מבחירה זו אם למרות האומץ שבכך האם אין בזה סוג של מנגנון המנעות מסוים, דילול מצבים ודילול חוויות החיים? עד כמה ואיך יש לאזן בין המצבים? בין גירויים וכניסה לאובבסיה לבין החשפות לחרדתיות ועמידה מולה,אשר יש בה גם צורך בהפעלת מנגנון המנעותי מסוים מחויות החיים הנופלות עלינו מדי יום. תודה.

שלום איקון, התמכרות לעבודה ממלאת תפקיד של בריחה מבעיות אחרות. לכן, עצם הפסקת ההתמכרות בלי טיפול מעמיק יותר בשאלה ממה אתה בורח והתמודדות חזיתית עם מה שאתה בורח ממנו אינה מספקת. במצב כזה עדיף להמשיך בהתמכרות לעבודה שאכן ממלאת תפקיד של "ריפוי בעיסוק" או הסחת דעת. אם אתה רוצה לפתור את הבעיה מן השורש, תצטרך לפנות לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

10/10/2015 | 01:25 | מאת: אנונימי

לא מצליח להירדם.. הפסקתי את האיטומין (10 מ"ג) לפני יומיים בגלל שהוא ממש "שובר" אותי בבוקר ומקשה עליי להתעורר והופך אותי ל"איטי" ו"כבד".. אז קבלתי במקום פרוטיאזין 25 מ"ג אך הוא לא משפיע עליי.. מנסה להיות במיטה אך כול הגוף שלי חם ובסטרס והמחשבות לא מפסיקות להציף אותי, הראש עובד ב"פול פאוואר" .. לא ישנתי כבר שני לילות.. איך אפשר להחזיק ככה עבודה קבועה ? להתעורר כול יום בבוקר? אי אפשר אם לא ישנים כול הגוף שלי כואב מעייפות איך אפשר לתפקד ככה? המתח הורג אותי והמחשבות על כך שאני לא אצליח לישון לעולם בלי תרופות.. אני יודע שאני מכניס את עצמי לזה אבל אין לי שליטה על זה.. ואני לא עושה את זה בכוונה, הרי איזה אינטרס יש לי? מי לא רוצה לתפקד בצורה נורמאלית ולחיות חיים נורמאליים..? כמה אפשר לסחוב ככה? המשפחה אומרת שאני מכניס את עצמי לזה ושאני נתלה בתרופות, אך אין לי מה לעשות אני לא מוצא שום פיתרון שיוריד את הסטרס שלי ואת מהירות המחשבות המציפות אותי..זה שאני לא ישן כבר יומיים גורם לי לכתוב הרבה ולהיות "מוצף".. לפחות אני יכול "לשפוך" קצת החוצה את כול ה"חרא".. איך אפשר לצאת מהמעגל השחור הזה, מהגיהנום הנצחי של המחשבות וחוסר השינה?

שלום אנונימי, אינני זוכר את כל הפרטים שמסרת בהודעות קודמות בפורום ופרט לכך, אינני רופא. הפרוטיאזין היא תרופה אנטי-היסטמינית שפותחה במקורה נגד אלרגיה ותופעת הלוואי שלה היא עייפות ונמנום. לכן משתמשים בה לעיתים כתרופת שינה. אי אפשר להתייחס להפרעת השינה כסימפטום בודד במקרה שלך וייתכן שיש צורך בשינוי בשאר התרופות שאתה מקבל באופן שתגיע למיטה רגוע יותר ולאותה מטרה לפנות גם לטיפול פסיכולוגי. אחת הבעיות שמחמירות את חוסר השינה היא התייחסות אליה. ככל שאתה מוטרד יותר מהבעיה, היא תחמיר. לכן, בלילה שבו אינך מצליח להירדם מומלץ לצאת מהמיטה ולעסוק בדברים אחרים (רצוי קריאת ספר ולא קריאה ממסכים כגון מחשב או טלוויזיה). יש גם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהפרעות שינה, אך לא את כולו ניתן ליישם תמיד, אם יש בעיות נפשיות אחרות. תוכל לקרוא את "עשרת הדיברות של השינה" ולראות באילו מהן אתה יכול לעמוד:http://www.mor.org.il/template/?Did=19&Pid=1068 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

09/10/2015 | 03:14 | מאת: אנונימי

כול היום אני קורא על תרופות ומחלות באינטרנט, מסתובב בפורומים של פסיכיאטריה.. לפעמים יוצא לעבודה או לחברים ואז חוזר ישר למחשב לקרוא.. מרענן אין ספור פעמים את הדף אם יש תגובה חדשה או לא.. נכנס שוב ושוב לאותן עמודים שקראתי (בויקיפדיה וכו'), לבדוק על אבחונים של הפרעות אישיות, מחלות נפש.. בודק שוב ושוב.. כאילו משהו השתנה.. מנסה לאבחן את עצמי.... לאן אני שייך? מטופל כרגע תרופתית סרנדה 50 מ"ג למיקטל 100 מ"ג פוחד שיש לי OCD כי בעבר נטלתי 60 מ"ג פאקסט והיה לי מצב מאני-פסיכוטי.. לכן אני חושש לקחת שוב SSRI במינון גבוה, כי הייתי במצב ממש לא טוב בהתקף (הייתי שולח המון המון אס אם אסים ארוכים מאוד בטלפון לאנשים.. חשבתי אפילו שאני קצת נביא) היום שינו לי את האבחנה מהפרעת אישיות גבולית להפרעה סכיזואפקטיבית (אוליי בגלל שהפסיכיאטר שלי רצה שביטוח לאומי יעזרו לי .. אז הוא קצת "שיקר"?) לא מוצא מרגוע, כבר המון המון זמן שלא קראתי ספר, כי שום דבר לא באמת מעניין אותי.. אוליי יש דברים שמעניינים אבל אני ישר מוצא מה לא טוב בזה ואת החיסרון בזה ושולל את זה... סרטים לפעמים אני רואה עם החברה.. לא יודע כבר מה יש לי ואיך לצאת מהגיהנום הנצחי הזה.. מרגיש שהזמן הוא לא באמת זמן.. שאין כרונולוגיה.. שהכול מסודר בראש לפי חוויית הרגשות שחווינו.. חוויה חזקה שעברה עליי, לצורך העניין, לפניי כעשר שנים, חרוטה לי בזיכרון כאילו היא הייתה אתמול.. :\ לא מתקדם, לא במישור התעסוקתי, ולא כ"כ עובד.. עובד בחצי משרה.. מקבל קצבה מביטוח לאומי.. עובד בכול מיני "חלטורות" למיניהן.. :\ לא בעבודה רצינית כולם מסביבי רוצים שאני אתקדם.. אלמד.. אעשה משהו עם עצמי.. ואני לא כ"כ מרגיש בשל... הנה, לדוגמא, מגיע לי שיקום תעסוקתי דרך ביטוח לאומי.. שהתחלתי את התהליך, אך אני פוחד ומרגיש לא כ"כ בשל.. כי זו הטבה חד פעמית.. כול הזמן השאלות שמציפות אותי הן אולי אחכה עוד קצת? אולי בעתיד האישיות שלי תתגבש יותר? בן 27 כבר.. לא יודע אם אני נמצא במקום טוב בחיים, שאני צריך להיות בו? אולי אני מפגר מאחור? או שאני נמצא במקום בסדר יחסית לחיים שעברתי (חיים קשים).. האם אני בדיכאון? כי לדוגמא יש לי תיאבון ודברים כאלה.. ואני יוצא מהבית.. לא אובחן אצלי דיכאון קלאסי, אבל התכנים שלי תמיד תמיד היו דיכאוניים! כמו שאני כותב עכשיו.. כבר הרבה שנים, אוליי זאת המחלה (?) אולי צריך להשלים עם זה... ראיתי הרבה רופאים שאפשר לצאת מזה.. אבל ממה לצאת? מה יש לי? כול רופא אומר משהו אחר.. אחד אומר הפרעה דו קוטבית, אחד הפרעת אישיות, אחד הפרעה סכיזואפקטיבית.. ייאוש עמוק אבל סה"כ על הנייר די מתפקד (עובד במשרה חלקית פה ושם) לעתים יוצא ומבלה, למרות שלפעמים הקשרים עם החברים רעועים ויודעים עליות ומורדות.. אולי זה סביר וכך זה צריך להיות.. גם במישור הטיפול בשיחות, מטופל לסירוגין מס' שנים.. אוטוטו מסיים קשר של שנה פלוס.. ולא יודע איך לבחור מטפל חדש, הרי יש כ"כ הרבה.. ואני כ"כ לא מאמין בעצמי.. למרות שאני יודע שיש לי יכולות, אבל זה כ"כ קשה :\ לא מוצא באמת משמעות ששווה לקום בשבילה בבוקר, אולי למעט בת זוגתי.. שאהבה שלנו מחזיקה אותי.. רואה אנשים הולכים בבוקר לעבודה.. לומדים בלימודים אקדמאים.. ואני? איפה אני? בחיים לא אגיע לשם.. מה לי ולזה? אני רחוק משם שנות אור.. לקום בבוקר.. להסתדר.. לשבת כמה שעות בתוך כיתה ולהיות מרוכז? מרגיש ממש במצב רוח מעורפל ומבולבל.. בטח אם רופא יקרא את המכתב הזה הוא ימליץ לי להעלות מינון תרופתי בכדי להכהות את החושים שלי.. לא להרגיש.. העיקר להיות סוג של "מכונה".. עוד בן אדם בעולם.. שבא לפה ועוד מעט יילך.. יתכלה.. :\ קשה :( אפילו עכשיו את המכתב הזה אני כותב בהמון פורומים.. למצוא מזור לכאבי..

שלום אנונימי, לפי תיאוריך והתרופות שאתה נוטל (מינון נמוך של תרופה נגד דיכאון ומייצב מצב רוח), עברת אפיזודה פסיכוטית מאנית ולכן התאמת הטיפול התרופתי נגד הדיכאון, מבלי שתיכנס למאניה נוספת, הוא אתגר לא פשוט עבור פסיכיאטר. הואיל ואתה לא ממש מאופיין כעת ע"י דיכאון, אלא יותר ע"י חוסר שקט, נראה לי שהדגש צריך להיות מושם על מייצב מצב הרוח ועל מעקב פסיכיאטרי צמוד על הטיפול התרופתי. אף שאינני רופא, הייתי מציע להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל על תרופה אנטי-פסיכוטית שמתאימה גם לסכיזופרניה וגם להפרעה בי-פולארית בשם סרוקוול. תרופה זו עשויה לשפר את השינה שלך ולהרגיע אותך במשך היום. גיל 27 הוא עדיין גיל צעיר שבו האישיות מתגבשת. לכן, נראה לי חשוב לרתום את הביטוח הלאומי לא רק לקצבה אלא גם לצורך שיקום מקצועי, לרבות לימוד מקצוע בתחום שקרוב אל לבך ויש לו גם ערך מעשי. מסגרת של עבודה בעזרת טיפול תרופתי מתאים יכולה ללא ספק לתרום ליציבותך ולהרגיע אותך. מבחינת טיפול פסיכולוגי, הייתי ממליץ על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי או טיפול דיאלקטי-התנהגותי, כאשר בשני המקרים הדגש צריך להיות מושם על ויסות גבולות. אתה זכאי לטיפול כזה גם במסגרת קופת חולים לאחר הרפורמה בבריאות הנפש ואני ממליץ לך להתייעץ עם הפסיכיאטר לגבי סוג כזה של טיפול להשלמת הטיפול התרופתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

04/10/2015 | 03:19 | מאת: איקון

נאמר על ידי פסיכיאטר ידוע בתקדורת שהטיפול והגישה לטיפוס עם ocd הנכונה היא סדר יום מלא מטלות עשיה ובכך נותן הרגשת שליטה פנימית ובעיקר ביטול זמן לא מתוכנן בו המפלס החרדתי מוגבר. האם זה לא מגביר את התהליך האובססיבי ? וזה מעגל סגור? זה כאילו לברוח ממשהו על ידי הסנה של מעקף כאשר את יודע שזה למעשה אשליה כי אין פה בחירה או עמידה מול החרדה עצמה! אני הונחתי בגישה אחרת הפוכה להמעיט את הסביבה המגבירה את האובססיה המחשבתית ומיעוט בעשיה תועלתנית בעבודה בעיקר ובכלל. ללמוד להיות בהתחלה זה קשה מאוד. זה מעמיד אותך מול כל החזרות המחשבתיות ואתה מזהה שזה קורה בתוך עצמך. הפחתת הגירויים במעגל הפעלתנות מאפשרת לראות את זה ולא לברוח לעוד עדיה שזה הנטיה היותר טבעית. כמו בסיפור המוכר של המנקה את הבית הכפיתית כמנגנון מפרק חרדה. האם לדעתך זה תהליך נבון לשהות במהלך שונה זה של הפחתת הגירוי ומעגלי העשיה כאמצעי להתמודדות ארוכת טווח עם אובססיה מחשבתית? או שמניסיונך זו דרך לא נכונה .

שלום איקון, נראה לי שההבדל בין שתי הגישות הוא שהגישה שהציג הפסיכיאטר היא גישה של השלמה עם המצב (וכידוע, כל מלחמה באובססיות רק מגבירה אותן) ואילו הגישה שלך היא גישה של התמודדות חזיתית עם החרדה עם ויתור על האובססיות. הגישה שלך היא גישה יותר אמיצה, שלא כל אחד יכול לשאת אותה, כלומר, לעמוד באומץ מול החרדה, לשאת אותה, לסבול ובמשך הזמן להפחית אותה. למעשה, מדובר בחשיפה לחרדה וזו הגישה המקובלת, למשל, בטיפול עם תסמונת פוסט-טראומאטית. הגישה שהציג הפסיכיאטר היא גישה שטחית יותר של "ריפוי בעיסוק" שיש בה כדי להרגיע את המטופל ויותר אנשים יעמדו בה, אך היא אכן גורמת למטופל להשלים עם הכפייתיות, לקבל אותה ולהשלים איתה. זו יותר גישה של חיים עם ההפרעה מאשר ניסיון לטפל בתופעה טיפול שורש, כפי שאתה ניסית לעשות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

24/09/2015 | 12:41 | מאת: אני

שלום וברכה בן 27, נמצא כרגע בצומת דרכים מאובחן כסובל מהפרעת אישיות גבולית ותלותית (קלסטר B ו-C). מטופל תרופתית, למיקטל 100 מ"ג, לוסטרל 50 מ"ג ואיטומין 10 מ"ג. בעבר הייתי בטיפול דינאמי כשנתיים אך ללא הצלחה משמעותית (הטיפול הופסק מצד המטפל), וכרגע אני מטופל במרפאה ציבורית, אך הטיפול הפסיכותרפי עומד להסתיים בעקבות כך שהמטפלת יוצאת לחופשה. חשבתי אולי לחפש מטפל פרטי, אך יש כ"כ הרבה מטפלים ואינני יודע במי לבחור ובאיזו שיטה כדאי. הפסיכיאטר שלי אמר לי ללכת למטפל בשיטה דינאמית עם שילוב של CBT, אך ראיתי שיש גם טיפול לאישיות גבולית שנקרא DBT.. אני די מבולבל ולא יודע במה לבחור. יש גם כ"כ הרבה מטפלים.. שאני לא יודע מי טוב ומי לא, אני אמור לעבור עכשיו מטפל מטפל? אני כרגע גם נמצא לפני שיקום מקצועי בביטוח לאומי ולא יודע אם ללכת על זה כרגע, האם אני בשל מספיק לצעד הזה? האם אני צריך להכיר את עצמי יותר? להבשיל עוד קצת? הבנתי שיש דבר כזה שנקרא אבחון פסיכודיאגנוסטי.. האם זה בעצם אבחון פסיכולוגי? האם כדאי לעבור את האבחון הזה בכדי לדעת לאיזה כיוון מקצועי ללכת או לאיזה סוג טיפול ללכת? או שזה מיותר (כי הבנתי שזה עולה כמה אלפי שקלים)? את האבחנה של האישיות הגבולית והתלותית נתנו לי באשפוז שהייתי לפני כשנה וחצי (לא אובחנה לי מחלה נפשית מאג'ורית, למרות שהפסיכיאטר הנוכחי שלי מתלבט האם אני מתאים ל"סכיזואפקטיב"). כרגע עובד לסירוגין בחצי משרה. אשמח מאוד לתשובות תודה מראש..

שלום לך, קודם כל, עם כל המצוקה והסבל שאתה בטח עובר, ההודעה שלך בולטת בבהירות ובמיקוד שלה, וזה ממש לא עניין של מה בכך במצב המבולבל והמבלבל שבו אתה נמצא. זה רק מעיד על תעצומות נפש גדולות ומבחינתי, סיבה להיות אופטימי בקשר להצלחת הטיפול. שנית, עוד לפני שהגעתי לאמצע ההודעה חשבתי להציע לך DBT ואז גיליתי שהגעת לזה בעצמך. בדרך כלל אני רואה את עצמי מנוע מלתת כתובות של מכונים פרטיים, אך הואיל והמכון הבא הוא היחיד העוסק בכך בארץ, אחרוג מהרגלי זה, לטובתך: ד"ר יפעת כהן, מכון אופק - http://www.ofek.dreamhosters.com/ המכון אמנם פרטי והתעריפים בהתאם, אך שווה לשלם רק על הפגישה איתה או עם פסיכולוגית שתראיין אותך כי הם גם אחראים על ההכשרות לשיטה זו בשירות הציבורי, אם זה בכלל קיים. ידוע לי שהשיטה מיושמת אבל באופן מאוד חלקי בשירות הציבורי. זו שיטה שמחייבת צוות שלם ומיומן מאוד. ראיון מאלף עם יפעת כהן על השיטה תוכל למצוא כאן: https://www.youtube.com/watch?v=RpDXvPYuGuU בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

01/09/2015 | 03:09 | מאת: א

שלום. יש לי או.סי די קשה מאד.מטופלת שנים עם תרופות בינהן אנפרניל ס.ר. כרגע קשה לי לקחת טיפול פסיכולוגי בגלל העלויות שלו,שלמרות העובדה שהמחיר ירד עבורי, עדיין סו הוצאה שמכבידה עליי מאד.יש סיכוי להבראה? תגיד לי את האמת בבקשה

שלום א', אפשר בהחלט לשפר בצורה משמעותית מאוד גם את מצבם של אנשים שסובלים מ-OCD קשה ועיקש ע"י שילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. מדובר אכן בהפרעה עיקשת ולא תמיד ניתן לחסל את כל הסימפטומים, אך בהחלט ניתן להפחית משמעותית את החרדה הנלווית לאובססיות ולטקסים. עד שתפני שוב לטיפול, יכול להיות שתפיקי תועלת מהספר המצוין "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת "מודן". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

בשירותי הצבאי שירתתי ביחידה מובחרת ונתקלתי במראות זוועתיים בלבנון.נשים כרותות חזה וגברים ללא איבר המין וגם איברים נוספים.ומאז המראות הללו נטמעו במוחי. וכתוצאה מכך כשאני מדבר עם אנשים המבט ישר מופנה לאזורים האינטימים .גם כשאני מדבר עם בנותי ובני ואישתי וכלתי.לעיתים בא לי לקבור את עצמי וכתוצאה מכך אני מסתגר .ומרגעש רע מאוד עם עצמי .אני מבקש ממך אם ישנם כלים או הכונה לטפל בעיה זו אודה לך מקרב לב.

שלום אשר, אני מצטער לקרוא על חוויותיך הקשות במלחמה ועל מצבך הנוכחי. לצערי, במצב שתיארת יהיה זה חסר אחריות מקצועית לנסות לייעץ לך דרך הפורום ואני יכול רק להמליץ לך בחום לפנות לטיפול פנים אל פנים. יש במערך הפסיכיאטרי של שיבא, למשל, יחידה מיוחדת העוסקת בטיפול בנפגעי פוסט-טראומה וזו נראית לי כתובת מתאימה. נראה לי גם שאתה זכאי לשיקום ממשרד הביטחון למימון טיפול כזה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

28/08/2015 | 23:33 | מאת: ל.ב.

שלום, אני כרגע לומדת (ממקצועות הקולנוע). יש לי תאריך יעד לסיום פרויקט ואני מרגישה סוג של קפואה ולא מסוגלת לעבוד עליו. התחלתי בצורה טובה ונתתי גז עד לנקודה מסוימת שהתעסקתי בכל מני תירוצים רק לא בזה. בזבזתי משהו כמו שבועיים ללא טיפת לימוד. כל יום אני אומרת לעצמי זו פעם אחרונה ומחר אני חייבת ללמוד כמו שצריך, אך כל יום כבר שבועיים אני מתעסקת בדברים אחרים מול המחשב. כל פעם אני אומרת לעצמי הנה עכשיו אתחיל וכך עובר יום ועוד יום ועוד. זה פשוט מרגיש לי חולני, אני לא מבינה למה אני לא מצליחה לקחת את עצמי בידיים. יש לי כמו חרדה משתקת מלגעת בפרויקט, זה מרגיש כמו התמכרות ללהתעסק בהכל חוץ מזה. זה קרה לי המון פעמים במשך החיים (אני בת 35) ורק עכשיו הבנתי שיש דפוס קבוע. בעבר פשוט הפסקתי ושכנעתי את עצמי שזה לא בשבילי. חשוב לציין שהפרויקט והלימודים מאוד מענינים אותי ומהרגע הראשון חלמתי ודמיינתי כמה שזה יצא מושלם והכי טוב וכו,... האם זה קשור לפרפקציוניזם בהנחה שאף פעם כמעט לא סיימתי משהו עד הסוף? אני ממש מיואשת, מה אני יכולה להגיד לעצמי כדי לחזור להתעסק בפרויקט שלי? איך אני יכולה להקטין את החרדה? אני מאוד דואגת שכבר איחרתי את המועד... תודה רבה

שלום ל.ב., את מתארת תופעה קלאסית של דחיינות כרונית. לא כל מקרה של דחיינות חייב להיות תוצאה של פרפקציוניזם (יש גם "סתם עצלנים"), אך הואיל ואת מזכירה ציפיות ופנטזיות שהתוצר ייצא "מושלם" בד בד עם הדחיינות, זה בהחלט מחשיד בכיוון של פרפקציוניזם. כדי לחזור לעסוק בפרוייקט מומלץ מאוד לחלקו למשימות יומיומיות קטנות מאוד, כלומר, לתכנן מראש לוח זמנים עם משימות קטנות ולא תובעניות לכל יום ויום, כאשר בכל יום תקדישי זמן שאת יכולה לעמוד בו (שעה, שעתיים, שלוש - לפי הכרותך עם עצמך ומגבלותייך) ובלבד שתעבדי על הפרוייקט מדי יום. במקביל, חשוב להילחם באמונה הפרפקציוניסטית הבסיסית של "או הכול או לא כלום" ולהבין שגם אם לא תשיגי הכול (וסביר להניח שלא), זה יהיה הרבה-הרבה יותר ממה שקורה כעת (=כלום). כמובן, שאם את לא מצליחה לבד, ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לתקוף רבדים עמוקים יותר של התופעה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

01/09/2015 | 03:11 | מאת: ל.ב.

עזרת לי מאוד, התחלתי קצת ליישם

03/07/2015 | 09:09 | מאת: מישהו

שלום רב בן עם או סי די אינו מטופל בתרופות אך לאחרונה חווה מתח נפשי רב מקבל פעמיים ביום טיפות חמש טיפות בכל מנה מזה שבוע מדווח על קהות ברגשות וחוסר שמחה. האם יתכן שהמינון גבוה מידי והאם אפשר לתת רק פעם אחת היום?מסרב לכדורים ולכן מקבל טיפות,מלבד זאת תחת טיפול פסיכולוגי. הטיפות הן שם גנרי לקלונקס. אודה לתשובה מהירה.

שלום מישהו, סליחה על העיכוב בתשובה כתוצאה מתקלה טכנית באתר. אינני פסיכיאטר ואינני מומחה לטיפול בילדים. מומלץ לפנות למטפלים של הילד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

16/06/2015 | 01:14 | מאת: דן

שלום רב , גדלתי בבית דתי וסגור, בגיל 17 גיליתי שאני גיי , מאז ועד היום ( בן 44) יש לי אובססיה לסקס מזדמן ומסוכן עם טיפוסים בד"כ 17-25 מפוקפקים / עבריינים / בני מיעוטים / תמורה כספית וכו. אין יום שאני לא מנסה ומצליח לכבוש שיא נוסף אך לעיתים זה נגמר בסכין צמודה לגרוני או בגניבות מביתי. רוב זמני מוקדש לאובססיה זאת , יצויין גם שרק בגיל 40 גיליתי שיש לי הפרעות קשב וריכוז קשות ואני על קונצרטה באופן קבוע. אני יודע שיום אחד זה יגמר בבית חולים או במעצר על הסעת שבחים (כפי שקרה לי לפני חודש) אני חייב להפסיק ואין לי בעיה לקחת תרופה שתוריד לי כל יצר מיני כלשהו ואשקיע יותר בעבודה ובמשפחתיות . אשמח לכל עצה מעשית תודה

שלום דן, לפי תיאוריך, אתה לא מכור סתם למין אלא להרס עצמי. כלומר, חלק מהגירוי המיני שלך כרוך בנטילת סיכון, שאתה בהחלט ער לו. הטיפוסים שמושכים אותך מבחינה מינית הם, כנראה, טיפוסים קשוחים המפגינים גבריות בוטה, אך ניתן בהחלט להגיע ל"לוק" הזה בלי להסתכן (למשל, ללכת לביתו של נער ליווי בלי ארנק, עם התשלום, ולבוא על סיפוקך). מין ותוקפנות כרוכים במקרים רבים זה בזה, אך אנו, כבני אדם מושכלים, אמורים לדעת עד היכן למתוח את גבול התוקפנות כך שלא נפגע בעצמנו ובזולתנו באופן ממשי. ישנה קבוצה שלמה של תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, שתופעת הלוואי שלהן היא הפחתת החשק המיני (למשל, פרוזק, סרוקסט וכד'). המלצתי היא להתייעץ בצורה גלויה ופתוחה עם פסיכיאטר שעשוי להתאים לך תרופה כזו. אין פירושו של דבר שהתרופה "תסרס" אותך באופן מוחלט. הדחף המיני שלך נשמע לי מספיק חזק, כך שלאחר שהוא יופחת בעזרת התרופה, תוכל עדיין להיות פעיל מבחינה מינית, אך להשליט את קול ההיגיון ולשמור על עצמך בבחירות מושכלות יותר, כמו זו שציינתי לעיל. במקביל, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי שיעזור לך למצוא את שביל הזהב בין המין המסוכן שמושך אותך ובין שילוב מאוזן יותר בין מין ורגש ויוביל אותך לגילוי "סקס אחר". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

02/06/2015 | 12:50 | מאת: נתן בוקובצקי

שלום מזה כמה זמן שאני חורק שיינים ביום וזה התחיל להיות הרגל שממש אין לי שליטה עליו אמרו לי שזה בגלל שאני היפארקטבי אז מה אני אעשה?

שלום נתן, מדובר בתופעה כפייתית כמו כסיסת ציפורניים. התופעה "עקשנית" מאוד אך ניתן לטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית ובטיפול תרופתי. ייתכן שרופא שיניים טוב יוכל להציע טיפול סימפטומטי נקודתי יותר או להפנות אותך למטפל פסיכולוגי שיש לו ניסיון בנושא. יש גם מקום לבדוק האם בנוסף לכך אתה סובל מתופעות כפייתיות אחרות ואם כן, לטפל בהפרעות כמכלול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

23/05/2015 | 17:46 | מאת: טל

מה מביא אדם להרס עצמי ופסיביותז? איך האדם יכול לשבת באדישות בידיעה שיש לו כל כך הרבה מה לעשות. למה זה קורה. ומה עם אנשים רעים דחופרים תחתיו והוא צריל להלחם בהם.

שלום טל, השאלה מאוד כללית ויכולה להתאים למספר אבחנות. אם תפרט/י יותר , כולל פרטי רקע, אשמח לנסות להשיב. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/04/2015 | 14:16 | מאת: חיים

שלום פרופסר. אך לעזאזל מטפלים בחרדה כרונית ולחץ?? כבר שום כדור לא עוזר לא ציפרלקס, לא אפקסור לא כלום , נמאס לי לא מוציא שום מטפל שיכול להוציא אותי מזה .

שלום חיים, אני מבין את התסכול שלך, אך כדי לענות לך עליי לדעת האם אכן ניסית רק ציפרלקס ואפקסור והאם נעשו ניסיונות לטפל בך גם פסיכולוגית (ע"י שיחות) בנוסף לטיפול התרופתי. לטיפול הנפשי שתי רגליים, אחת תרופתית ואחת שיחתית. בדרך כלל, השילוב בין שתי הדרכים מגדיל את סיכויי ההצלחה ובמקרים רבים הטיפול התרופתי מאפשר לטיפול הפסיכולוגי להיקלט אצל המטופל ולתת תוצאות (במקרים כאלה, אפשר בהמשך להפחית את המינון). צריך לבחון היטב את השפעותיהן של התרופות שנטלת, לבחון את המינונים (לפעמים קיימת נטייה לעבור מתרופה לתרופה במינון לא מספיק, כלומר, לא נותנים הזדמנות הוגנת לתרופה להצליח). ציפרלקס פועלת בצורה קצת שונה מאפקסור. מדובר בתרופות משתי קבוצות שונות, אך שתיהן בטוחות ויעילות בטווח רחב מאוד של טיפול. לעיתים קרובת, טיפול פסיכולוגי מאפשר גם להתמיד בנטילת הטיפול התרופתי, בעיקר כאשר הפסיכולוג והפסיכיאטר עובדים בשיתוף פעולה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

22/04/2015 | 03:13 | מאת: שלום

יש צורות פעילות בטיפול במטלה ובעיה. האם תהליך של מיקוד אינטנסיבי בבעיה עם הפוגות מהווה צורה מוכרת של הגעה לפתרון. לעיתים זה מתפרש כאובססיביות אולם בהסתכלות לעבר ההתעקשות לא להרפות הובילה לרוב לפתרון ממשי. אי הויתור לחזרה למעגל הלא פתור הוביל לדרך לפתרון או נתיב חדש. בכל זאת שאלת משאבי נפש המושקעים מול התחושה של ההישג עומדים זה כנגד זה. האם מנגון מפיק תוצאות מוגדר אובססיבי ללא קשר לתוצאה? או שהתוצאה מעידה שהתהליך נכון. מהמחיר הנפשי בכל זאת קיים. האם זה כלא יודע אחרת או שיש זוית אחרת להביט בזה?

היי, שמי יצחק. השתחררתי מצה"ל לפני כשנתיים, מאז שחרורי אני "מחפש את עצמי", לא עשיתי טיול גדול ומיד עם השחרור התחלתי לעבוד. לפני מספר חודשים התחלתי לעבוד עם אדם שהנוכחות שלו מלחיצה אותי מאוד- הוא האחראי עליי. אולי זה פחד מפיטורים ואולי פחד מכך שנכשלתי, או מזה שאני לא מצליח "ללמוד" את העבודה במהירות. אחריי חודש בעבודה חוויתי אירוע קשה, שכנראה גורם לי להתקפי פאניקה וחרדות בכל פעם שאני בלחץ. הדבר משפיע עליי מאוד וגורם לי לחשוב שמעתה והלאה חיי יהיו מוגבלים מאוד. חשבתי להתחיל טיפול אך איני יודע איפה להתחיל.. אשמח לעזרת הפרופסר. תודה מראש, יצחק.

שלום יצחק, אתה מתאר סוג של הפרעת חרדה. אני לא יודע אם להתייחס ברצינות לכותרת של הודעתך, אבל בשום אופן לא הייתי ממליץ לפנות למנטור או לקואוצ'ר אלא לאיש מקצוע מוסמך מתחום בריאות הנפש. הייתי מתחיל מגישה התנהגותית-קוגניטיבית (CBT) וממליץ לך לבחור מטפל מתוך אלפון המטפלים של איט"ה (הקלד בגוגל). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

07/03/2015 | 18:42 | מאת: אלינה

יש לי בעיה דומה למציצת אצבע .. אנא בת 20 כבר ועדין יש לי בעיה עם מציצת לשון וזה מאוד מפריע לי גם בשינה אני עושה את הדבר הזה או מוצצת את האצבע או את הלשון אני תמיד מנסה לדעת מה הסיבה אולי אני מרגישה נוח כאשר אני עושה את זה אבל זה מאוד מטריד במיוחד שאני מתחתנת והבן זוג שלי לא מודע בהרגל הזה שיש לי אני צריכה פתרון השאלה שלי האם יש אפשרות להטפתר מהרגל זה אני צריכה ממך עיצה רפואית או אם יש ממוחה או דבר שיעזור לי כי אין לי מןשג לאן לפנות

שלום אלינה, מדובר בהתנהגות כפייתית שהטיפול היעיל ביותר בה הוא שילוב בין טיפול התנהגותי קוגניטיבי וטיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח. ניתן לפנות לאלפון המטפלים באתה איטה לטיפול התנהגותי קוגניטיבי ולבחור מטפל התנהגותי המתמחה בהפרעות כפייתיות ובמקביל לפנות לפסיכיאטר. יחד עם זה, הואיל ואת מעידה שהתופעה אינה מפריעה לך, קיים מקום ללבן בטיפול עד כמה יש לך מוטיבציה להיפטר ממנה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

06/03/2015 | 13:29 | מאת: גיא

פרופסור גידי שלום רב שאלתי אליך האם נתן לקחת 2 כדורי אפקסור 75 xr פעמיים ביום אני לוקח כדור 75 ליום כבר מעל שנתיים, ההשפעה לאחרונה ירדה, אז נתנו לי 150xr כדור אחד שעשה אותי זומבי, 75 סבבה לגמרי עד לאחרונה , האם אני יכול לקחת עוד כדור בערב75xr? פשוט הרופא שלי חודש בחול ואין עם מי לדבר ועוד שאר הפורמים לדבר ללמפה. אני בן 33 בריא ללא מחלות רקע מתפקד מצוין

10/02/2015 | 06:28 | מאת: מתי

שאלתי היא כיצד לדעת מה מידה סבירה . אני מודע לאופי הטורדני כפייתי מחשבתי שאני חווה. זה נוגע בעיקר בשני תחומים במסגרת העבודה ובתקשורת עם אנשים. אני מגדיר את זה כך, שאני מעבד את המידע והתכנים גם לאחר ברור לי שזו חזרה שאין בה תועלת פרקטית. בעבודה כל פעולה משימה גם כאשר הסתיימה ובהצלחה למשל מענה להודעה אני חוזר לקרוא את הדבר שוב ומקבל חיזוק מכך שזה הצליח להשיג את התוצאה בעצם המענה. ראיתי בזה חיזוק פנימי אבל אני יודע שזה מעבר לנדרש פרקטית אבל לא נפשית. אבל יש לי מודעות ושליטה על התוספת והערך המוסף שלה למוטיבציה שלי מעין חיזוק עצמי. אבל זה בוודאות מעבר לנדרש אם מודדים ביחס למועד סיום הפעולה. כאילו העיבוד של הדבר לא הגיע למיצוי ואני מחזיק בו עד לרגע שזה נעלם באחת. בדיוק כך עם אנשים אני מתפקד טוב בתקשורת מקשיב ועונה לעניין. אבל מעבד את התוכן לאחר מכן עד שאני מרגיש שהבנתי מה קרה ומה התרחש מעבר לסיום האינטרקציה עצמה. פעמיים רבות מתגבשת הבנה על אופי ההתקשרות לצורך של הגדרת יחס וגבול ואופי האדם ומבי מידת הקשר שיש לי איתו / איתה, מעין עדכון סטטוס בעיקר נוטה לסווגו בהגדרת טיפוסים. בנוסף מידת הטורדנות היא שנותר רושם האדם זמן נוסף גם אחרי שנסתיימה האינטרקציה. זה כמו מחשבה דביקה אבל ברגע מסוים זה נעלם באחת בעיקר שאני חש שהצלחתי למקם את האדם בהגדרת הסטטוס שלו תחת עקרון שהרגשתי שהוא לעזר שבעבר אימצתי. עקרון הגדרת הערכה וקביעת עקרונות ערכים ותגובה למצבים כדי לא כל פעם ללמוד מחדש מה קרה עכשיו. בעיקר קביעת עמדה ערכית ביחס למצבים עם הסביבה. העיבוד של האינטרקציה מתחבר חי לזה וכן עוזר לי לשחרר את המחשבה תוך תחושה שהדבר הובן לי ואני מוגדר נכון עם גבולות מתאימים. אני בהחלט מודע שהחזרות מעניקות סוג של שליטה אך יש שחרור שלהן כמו שתיארתי. האם המדד הזה הוא הגדרה של מידה סבירה של חזרתיות ובעיקר אם הסיום משמש לערך מוסף חיובי פרקטי? אין לי את הפשטות של - היה- קרה- הסתיים. זה גם יוצר חוסר סנכרון עם הזולת ששוכח את רוב הדברים אצלי זה נותר בזיכרון. לעתים זה מועיל בעיקר בעבודה עם אנשים במתן יחס יותר אישי. אבל זה בגדול לא ממש מקל עלי וגם לא על הסביבה.

שלום מתי, מהאופן שבו כתובה פנייתך אכן ניכר ריבוי של פרטים החוזרים על עצמם וקשה היה לי מאוד למצוא את ה"פואנטה". נראה לי, לפי הכותרת שבחרת לתת לפנייתך, שאתה מודע לכך שאתה עובר את "המידה הסבירה" ברמת הפירוט שלך ומתייחס יותר לצורך שלך לספר מאשר לצורך של הקורא או השומע לקלוט את מה שאתה אומר. במילים אחרות, יש לך כנראה הרגשה שאם לא תשתף בכל פרט ופרט בניואנסים של הרגשתך, הדבר לא יובן וקשה לך מאוד להרפות ולסמוך על האינטליגנציה של המאזין או הקורא. אינני יודע לאיזה קשיים הדבר גורם לך, אך כמובן שאם הדבר גורם לך מצוקה, הכתובת היא טיפול אישי ולא ייעוץ מעל גבי פורום. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

24/01/2015 | 08:23 | מאת: גוני

זה ידוע שאצל פרפקציוניסטים כל פרט מידע מפעיל הרבה עיסוק כחלק מכל יכולת להחליט ולבצע. מכאן שהנטיה לאסוף פרטים עוזרת עד נקודה מסוימת אך הופכת לבעיה מעבר לה. שאלתי היא בעידן של מידע ברשתות חברתיות וכו שהרי באנשים עסקינן איך שלא נהפוך את זה, האם התעלמות יזומה מהחשפות למידע מורחב גם אישי על כל אדם בסביבתינו שיש בה יכולת להעשיר אותנו ולעזור בהבנת הסביבה והאדם אלא שאצל פרפקציוניסט זה יכול להיות שוב מעבר לגבול הרצוי. אזי שהתעלמות יזומה היא סוג של הצנעות אבל האם היא יכולה כתרגול למשך זמן מסוים לעזור במיתון האובססיביות הטבעית שנולדת שכלכך הרבה מידע נמצא גלוי. התחושה שלעיתים המידע האישי עלול להסיט מהתמקדות בעניין עצמו בעיקר בעבודה. ואצל פרפקציוניסטים זה בכלל עלול לגלוש. נהיים חשופים לפרטי חיי האדם עימו עובדים וזה מתערבב אם נרצה או לא נרצה. זה מצב שלדעתי כבר קורה אצל רוב האנשים גם לא אןבססיבים בחיי הרשת. לא כל שכן בחיי הפרפקציוניסט הנחשף לשלל מידע. כלומר התעלמות ממידע ברשת בחשיפה רבה ככלי שעוזר להפחית את בזבוז הזמן אקסטרא הנובע מקו אישיות זה. זאת למרות שנראה שזה יכול להיות זמני כי שיד מידע גלוי גם אדם ממוצע יעיף מבט.

שלום גוני, הרשת אכן כוללת מידע רב מאוד, חלקו מקצועי ומבוסס וחלקו פרי חוויות של אנשים. ההתייחסות למידע צריכה להיות בבחינת "כבדהו וחשדהו". כלומר, אפשר להשתמש במידע בצורה התרשמותית וחלקית בלבד ולפנות בעקבותיו לגורם המוסמך. כמו דברים רבים אחרים, גם השימוש ברשת כמקור למידע הוא עניין של מינון, וזאת ללא קשר לפרפקציוניזם. אינני יודע לאיזה סוג מידע את מתייחסת. ישנם ברשת אתרים מקצועיים כמו googlescholar.com הכולל דיווחים על מחקרים מדעיים, ואתרים רבים לא מקצועיים. בכל מקרה, ברגע שהמינון לא בשליטה מדובר על התמכרות כמו כל התמכרות אחרת ובמידה שמדובר במידע בריאותי, מן הראוי לפנות בסופו של דבר לאיש מקצוע. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

17/01/2015 | 19:36 | מאת: אן

בשנה וחצי האחרונה אני חווה פרפקציוניזם שלילי הכוונה היא שאני הורסת את כל התחומים והמסגרות. היחסים שלי עם אנשים הולכים ומתקלקלים. אני מוזנחת מאוד ומזניחה את הבית והאוטו שלי. בקושי יכולה לטפל בילדים..אני מרבה להסתגר בבית למרות שאני מאוד אוהבת את הטבע. אני מרגישה בודדה. עלובה. חסרת ערך. נתפסת כלא אמינה. רדודה. אני פוגעת בעצמי ובאנשים שאני הכי אוהבת. אני רואה איך הכל מתמוטט לי ויש אנשים מסביבי שמאוד שמחים לאידי ודורכים עליי. בעצם הרסתי את חיי ואת הנפשות שאיתי. זה קרה שאחד מהילדים שלי נכנס לבית ספר שבו יש מורות שמכירת אותי ועבדו איתי והתקדמו ואילו אני.נשארתי מאחור. אני שונאת את עצמי והחיים שלי איכס.

שלום אן, ראשית, אני מתנצל על העיכוב בתגובה שנובע מתקלה טכנית באתר. שנית, צר לי מאוד לקרוא את מה שאת כותבת. התופעות המתוארות אינן מעידות על פרפקציוניזם אלא על דיכאון, ללא קשר לפרפקציוניזם. את מיטיבה לתאר את הכאב והשלכותיו, אך מה שאוכל להציע לך בשלב זה הוא לפנות לפסיכיאטר או לרופא המשפחה לקבלת טיפול תרופתי ולטיפול פנים אל פנים אצל איש מקצוע. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

11/01/2015 | 16:20 | מאת: י

שלום, כבר תקופה ארוכה(3-4 שנים ממה שאני זוכר)החיים שלי נעצרו לגמרי והאובססיה לקול שלי פשוט מנהלת לי את החיים . אני בן 23 ובשנים האחרונות חוויתי ירידה משמעותית בעוצמת הקול שלי,הקול נהיה חלש,עמום ולא ברור ואני צריך לצעוק(גם את זה קשה לי היום)כדי שהמילים ישמעו באופן ברור . אני מרגיש מאוד לא בנוח עם הקול הזה ואין רגע אחד ביום שאני לא מתעסק עם זה . ההשפעות של הבעיה הקולית הזו הן הרסניות מבחינתי שכן אני לא מרשה לעצמי לעשות המון דברים שהייתי רוצה לעשות בגלל הבעיה הזו,אני לא רוצה לעשות כלום כי הקול הזה מחביא את האישיות שלי ואת מי שאני והרבה פעמים אני מוצא את עצמי ללא יכולת לבטא את עצמי וזה מתסכל אותי בצורה קשה . עברתי כל בדיקה/טיפול אפשרי שיש לרפואה להציע : כמה בדיקות א.א.ג אצל כמה רופאים,שללו רפלוקס,בדיקות אלרגיה שונות שגורמות לליחה שאולי משפיעים על הקול,המנעות ממאכלים מסוימים,דיקור סיני ומה לא. הייתי אצל כמה קלינאיות תקשורת שעבדו איתי על נשימה נכונה,ארגון הגוף לדיבור נכון,תרגילים שונים,עזר לפרקים אך לתווך הארוך אני נמצא באותה נקודה שהייתי לפני הטיפולים . אני רק מציין שבעבר הבעיה הייתה באה והולכת,זאת אומרת כמה ימים שהקול הטבעי והחזק שלי היה יוצא ללא שום בעיה. קול חזק,חד וברור עם באס שהייתי מדבר עם נוכחות ללא שום בעיה,וכמה ימים שהקול החלש שלי שוב נמצא שהוא בדיוק ההפך ממה שציינתי עם הקול הטבעי . כיום זה כבר תקופה ארוכה שאני נמצא רק עם הקול החלש ואני פשוט אובד עצות לגבי מה אני יכול לעשות . אשמח לתגובה,תודה

שלום י', בהתחלת הקריאה רציתי להציע לך לפנות לקלינאית תקשורת, אך מסתבר שהיית והתרגילים אפילו עזרו, אך אם אני מבין נכון, לא הצלחת להתמיד בהם לאורך זמן. אם זה המצב, הרי שהבעיה היא מוטיבציונית, כלומר, יש לך איזו עכבה רגשית להתמיד בתרגילים ולהשמיע את קולך. אם השערה זו נכונה, נראה שיש צורך לעבור לטיפול פסיכולוגי מעמיק יותר, בגישה פסיכודינמית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

13/01/2015 | 16:24 | מאת: י

תודה על התגובה המהירה, הבעיה שלי עם התרגילים שנתנו לי הוא לא במוטיבציה אם בא לי או לא בא לי לתרגל,אני פשוט לא חושב שהתרגולים האלה הם התשובה לבעיה . במהלך התקופה אצל הקלינאיות הבעיה הייתה באה והולכת ללא שום דפוס מסוים,כלומר אם במפגשים 3-4 הרגשתי שיפור למשך שבוע/שבועיים שבמהלך אני ממשיך להתמיד את התרגילים מדוע במפגשים 5-6 הקול עוד פעם חוזר למה שהיה ? הבעיה בתרגילים היא שלא הרגשתי שהקול בונה את עצמו לאט לאט ובהדרגה ושיש איזה שהיא מגמה חיובית עם הזמן,פשוט באופן שזה היה בא והולך לפני הטיפולים אצל הקלינאיות כך יצא שזה גם היה קורא בזמן התרגילים .. לגבי העניין הפסיכולוגי,מאז ומתמיד הייתי סקפטי לגבי השפעות של דברים עליי,אני מאוד מודע לעובדה שלרגש יש השפעה גדולה על הקול שלי כמו גם לבטחון עצמי,אני לא יודע מה קודם למה הבטחון והמצב הרגשי על הקול או הקול על המצב הרגשי והבטחון העצמי,אך אני יודע בוודאות על עצמי שהמצב הקולי הוא האחראי הבלעדי למצב רוח שלי ולבטחון העצמי . אין שום דבר שמטריד אותי מלבד עניין זה . יחד עם זאת הייתי שמח אם תתייחס למאפיין באישיות שלי שיכול להיות קשור לבעיה :אני בן אדם נורא חברותי ופתוח עם כולם אך כשזה מגיע לבעיות כאלה ואחרות שיש לי אני מאוד סגור ושומר את הדברים לעצמי,אני לא זוכר מתי נפתחתי באופן רגשי למישהו ומתי הרגשתי צורך לפרוק רגש ותמיד הייתי פותר את הבעיות שלי עם עצמי(אני באמת מאמין שכל בן אדם יודע הכי טוב את התשובות לבעיות שלו) האם יש קשר בעובדה הזו לקושי הכל כך גדול שלי לדבר? האם זה יכול להשפיע כל כך עד שכל תהליך ההפקה הקולית כל כך בלתי אפשרי מבחינתי..? תודה

08/01/2015 | 10:21 | מאת: אסתר

אימי בת 85 סובלת מהלב בשנים האחרונות מסוכר,אמי בבחינה נפשית חזקה ובריאה,אין לה שיכחה זוכרת עבר הווה עתיד...אבל בחודשים אחרונים מתלוננת שחול ניכנס לה לעיניים לראש לפנים ולכל הגוף,היא מתרחצת מס' פעמים ביום מחליפה בגדים מנגבת את פניה במגבונים סטריליים,יש רופאים שאומרים לה שבזיקנה יש כל מיני תופעות...לוקחת לוריוול להרגעה בת שעתיים,הצענו לה לבקר אצל פסיכיאטר ,אז הרימה את קולה בבטחון כהרגלה שהיא יכולה ללמד פסיכיאטרים ואינה זקוקה לפסיכיאטר,ולא מבינה למה לא נותנים לה כדור שלא תרגיש מה שהיא מרגישה במשך היום,מה לעשות ד"ר ?מה דעתך?האם רופא רגיל יכול לתת לה כדור שנותן פסיכיאטר?אנא תשובתך המהירה,תודה על הסבלנות

שלום אסתר, גם בגיל הרבה יותר צעיר קשה מאוד, ובדרך כלל בלתי אפשרי, לשכנע אדם לפנות לפסיכיאטרי, קל וחומר בגיל כה מבוגר, כשהאדם לא רואה שיש לו בעיה ומעולם לא היה בטיפול קודם לכן. רופא משפחה מוסמך לרשום טיפול אנטי דיכאוני שבמינונים גבוהים יותר מתאים גם לסימפטומים הכפייתיים שתיארת, אך הטיפול התרופתי המתאים לגיל הזה מורכב קצת יותר מהטיפול המתאים לגילים צעירים יותר (לרוב MIRO מקבוצת ה-SNRI ולא תרופות כמו ציפרלקס מקבוצת ה-SSRI). אם יש לאמך קשר טוב במיוחד עם רופא המשפחה, כדאי להביא את הדברים לידיעתו ולהשאיר את ההחלטה בידיו. בגיל הזה הכתובת גם אינה פסיכיאטר רגיל אלא פסיכוגריאטר. נושא מרכזי הוא עד כמה הבעיה מציקה לאמך עצמה ועד כמה היא מציקה לה. יכול להיות שההתנהגות ה"בעייתית" היא בדיוק הפתרון שמצאה אמך ואף שאינו מקובל, או אינו נראה לך, זה ה"פתרון" שמתאים לה כדי להרגיש שליטה בחייה בשלב זה של חייה. שימי לב האם ההתנהגות מפריעה לה או מפריעה לך. האם אמך מתלוננת על הפתרון שמצאה לעצמה? זה בהחלט נושא שיש לתת עליו את הדעת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

01/01/2015 | 22:05 | מאת: רונן

שלום רב פרופסור רובינשטיין, רציתי לבקש עצה בנוגע לדרך ההתמודדות עם פרפקציוניזם אצל הורה מבוגר. מדובר בהורה מבוגר למדי שמצפה ודורש מסביבתו (מבת זוגו, מילדיו, מהמטפל שלו וכו') דרישות מוגזמות כמעט בכל תחום ואינו מוכן לקבל פתרונות או פשרות. כך למעשה הרבה פעמים נמצא במצב של או הכל או לא כלום וכילדיו איננו מצליחים לשכנע אותו לקבל פתרונות (שהם לטובתו), גם אם אינם מושלמים או עונים על כל דרישותיו ובפועל הוא מסרב לקבל עזרה. בפועל המצב הזה גורם לכעס, תחושת אכזבה ותסכול ואפילו דיכאון אצל ההורה וכמובן מייצר מתח גדול ביחסים בין ההורה לבת זוגתו ולילדיו וכו'. השאלה היא - כיצד עלינו, הילדים (אנשים מבוגרים בעצמנו) לנהוג אל מול התנהגות זו בכדי להביא לפתרונות פרקטיים בחיי ההורים ובמיוחד לשפר את ההרגשה הנפשית של האב ולהראות לו שהמצב אינו "שחור" כל כך. תודה רבה לך על כל התייחסות.

שלום רונן, אצל אנשים מבוגרים מנגנוני הגנה ותכונות אישיות שאפיינו אותם כל חייהם הופכים קיצוניים ונוקשים יותר. התובענות שאתה מתאר מוכרת מהגיל המבוגר גם ללא קשר לפרפקציוניזם. מדובר לרוב באנשים שהיו מאז ומעולם שתלטניים וכאשר התלות האובייקטיבית שלהם בזולת גוברת הם מנסים לשלוט בו עוד יותר כדי להשיג תחושת שליטה. ההתמודדות המומלצת דומה יותר להתייחסות אל ילדים, כלומר, שילוב של קבלה והגבלה. לצד העוזר יש גם צרכים לגיטימיים לחלוטין משלו ומעבר לכך הוא חייב לשמור על כוחותיו כדי לטפל בקשיש. את המסר הזה יש להעביר לקשיש גם בצורה קוגניטיבית גלויה, כלומר, להסביר זאת בצורה אסרטיבית וגם ע"י התנהגות שיש בה היענות רבה לצרכיו, מצד אחד, אך גם הצבת גבולות ברורים, מצד שני (למשל, קביעת ימים ושעות לביקורים וכו'). רצוי מאוד להכניס סדר עקבי וקבוע הן לשגרת חייו של הקשיש והן לשגרת חייו של המטפל - מי בא מתי, מתי בא בן משפחה ומתי מטפל (ובהחלט מומלץ לגייס גם מטפלים בשכר, אם עדיין לא עשיתם זאת) ועוד ועוד. שגרה שכזו מספקת מצד אחד ביטחון ומצד שני יש בה כדי למנוע תובענות. הכנסת שגרה שכזו עלולה להיות קשה מאוד בהתחלה, מלווה בהאשמות ובניסיון לגרום רגשי אשם, אך משתלמת בהמשך. בקיצור, עליכם להיערך כצוות לכל דבר, לחלק תפקידים, לדאוג שיבוצעו בזמנים קבועים גם כדי להקל על עצמכם וגם כדי ליצור מסגרת צפויה ובטוחה עבור ההורה המבוגר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

02/01/2015 | 17:14 | מאת: רונן

תודה רבה לך פרופסור על התשובה החשובה, בהחלט עוזרת ומחזקת.

24/12/2014 | 10:14 | מאת: ####

שלום, הייתי מטופלת במשך מספר חודשים עקב בעיה אינטימית-זוגית במהלך המפגשים הועלו מספר נושאים : דימוי גוף נמוך, פחד קהל, פחד לטעות בעבודה , פחד לצאת מטופשת בעיניי אחרים, פרפקציוניזם שלי, וקושי להתקרב לאנשים ולסמוך עליהם. שמתי לב שבטיפול, המטפלת כל הזמן שידרה לי "שאני בסדר" באופן מילולי (לדוג': "פחד קהל זה משהו שיש להרבה אנשים", "זה בסדר לנהל טיפול דרך מיילים", "הכול בסדר!!!!") אך בהבעות הפנים שלה, שפת הגוף שלה, ואפילו בטון הדיבור , הרגשתי כמה שהאמרות שלה מזויפות ולא אמינות, וכמה שהיא מעמידה פנים כשאומרת אותן. אז מה ההיגיון בשיטת הטיפול הזו? מדוע מטפל לא כנה עם המטופל שלו? ובפרט שמדובר במטופל שמתקשה להתקרב ולסמוך... בנוסף, היא כל הזמן הייתה משקפת לי דברים , בצורה מאוד מוגזמת: בלבוש, בסגנון הכתיבה, במילים שהייתה אומרת. עזבתי את הטיפול כי הרגשתי שאיבדתי לגמרי את האמון בה. אני רוצה מטפלת ישרה וכנה, שתביע את דעתה האמתית, שיהיה לה סגנון אמיתי משלה. ולא מטפלת שתגיד לי כל הזמן שאני בסדר, שתדבר בסגנון שלי, ותענה לי למיילים בסגנון הכתיבה שלי. האם הדרישה שלי חריגה או מוגזמת? תודה.

שלום לך, אני מכיר את הסגנון שאת מתארת, אך במקרים כאלה צריך להיות תמיד עם אצבע על הדופק כדי לבדוק עד כמה הפרשנות שלך את התנהגותה של המטפלת (למשל, שפת גוף) נובעת מההחמרה העצמית שלך. בהחלט יש לא מעט מטפלים שיהיו אותנטיים אתך. רצוי שתעלי את הבעיה עם המטפלת הקודמת מיד בשיחה הראשונה עם המטפל הבא (אולי עדיף לנסות הפעם מטפל גבר?) בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il