פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
501 הודעות
475 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

כשחרדה פוגשת דיכאון: "מה יהיה?" – "יהיה רע": סקירה מקיפה על קומורבידיות בין דיכאון וחרדה: https://www.giditherapy.co.il/?p=1316 השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום.
06/12/2019 | 20:05 | מאת: אביעד

אני מודה שאני נמצא במצב נפשי מאוד קשה של דיכאון אבל אך אני יכול לעשות את הבכי מול הילדים שלי ואשתי ועם עצמי , למרות הטיפול התרופתי , אין לי שליטה על הבכי אין לי , אני חסר אונים שבחיים לא אצא מהדיכאון הזה

27/11/2019 | 10:58 | מאת: שלומי

כבר מעל חצי שנה דיכאון קשה מאוד עד למצב שאיני יכול לצאת מהבית מהקושי החליפו לי את התרופה לאפרניל sr לפני שבוע אבל הדיכאון אינו מרפה אין לי כוח לכלום לא מתקרב לילדים שלי , יש לי מחשבות מטורפות שאני לא רוצה את הילדים שלי , כבר חודש לא הלכתי לעבודה לא רואה שום תקווה לצאת מהמצב הזה כואב ליייי שהשתגעתי בצורה הזו למה אני לא יוצא מזה עם כל התרופות האלה , האבחנה דיכאון מגורי גבוה מאוד

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שלומי, צר לי מאוד לקרוא על מצבך. אנפרניל היא תרופה טריציקלית ותיקה למדי ואני מתאר לעצמי שקודם ניסו תרופה ממשפחת ה-SSRI או ה-SNRI שלא נתנה תוצאות משביעות רצון. ההשפעה המלאה של אנפרניל (במידה והטיפול מצליח) מופיעה רק אחרי כחודש. חשוב לא פחות: אתה כותב רק על טיפול תרופתי, אך הטיפול הנפשי מורכב תמיד משתי זרועות - האחת תרופתית והאחרת פסיכולוגית (טיפול בשיחות). טיפול הבחירה הפסיכולוגי הראשון בדיכאון הקשה שאתה מתאר הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), שבו גם משנים את ההתנהגות באופן הדרגתי וגם משנים דפוסי חשיבה שליליים מוטעים הדורשים תיקון. ההימנעות שאתה מתאר (הפסקת העבודה לחודש) מחמירה את המצב, כי נוצר מעגל קסמים שקשה יותר לצאת ממנו. טוב היה אילו היה אפשר להפחית את אחוזי המשרה לזמן מסוים, להקל עליך או להחליף לעבודה יותר קלה אך אפשרית. הואיל ואתה מדבר על חצי שנה, אולי הגיע הזמן לשקול אשפוז יום במרכז הרפואי באזורך, שם מרוכזים אמצעים טיפוליים רבים, התמיכה של הצוות ושל המטופלים האחרים גדולה יותר מאשר בטיפול פרטי ובכל מקרה, שווה להוסיף CBT. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

בוקר טוב, יש לי ילדה בת 11 אוטוטו הסובלת מבעיית טריכוטילומניה (תלישת גבות וריסים). רק עכשיו למדתי שיש לזה שם. זה התחיל לפני כשנה ולמרות כל הבקשות שלנו להפסיק זאת ואני מאמינה שגם היא רוצה להפסיק, הדבר לא עולה בידה. היא לא שמה לב לזה/מודעת לזה בעת המעשה, נראה לי. הייתי שמחה לדעת למי אפשר לפנות בקריות עם בעיה כזו לקבלת טיפול? תודה רבה ויום טוב!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דניאל, פנו למרפאה לבריאות הנפש לילדים ונוער במסגרת המערך הפסיכיאטרי של המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

לפני 8 שנים עברתי ECT לאחר שטופלתי תרופתית ללא הצלחה בדיכאון עמוק. ההצלחה של ה ECT הייתה דרמטית. אבל- כמעט איבדתי את עבודתי. כעת הדיכאון חזר. האם יש מקום בארץ שייתן לי טיפול במסגרת פרטית? תודה יואל

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יואל, לא הבנתי מדבריך האם אתה מחפש מרפאה פרטית לצורך טיפול חוזר ב-ECT או לצורך טיפול אחר. למיטב ידיעתי, ישנן מרפאות פרטיות הנותנות טיפול בגרייה מגנטית שעולה הון תועפות ויעילותו מוטלת בספק. הואיל והטיפול ב-ECT כרוך בהרדמה והעסקת מרדים, אני מפקפק האם שווה למרפאה פרטית להעסיק מרדים לצורך טיפול שלציבור יש רתיעה כה גדולה ממנו. המלצתי לך היא להתקשר למקום בו טופלת ולהפנות את השאלה לראש היחידה לטיפול בנזעי חשמל. אינני יודע באיזו מסגרת עברת את הטיפול. אם זה היה במרפאת חוץ של בי"ח פסיכיאטרי או תוך כדי אשפוז פסיכיאטרי, אני ממליץ לך לפנות למערך הפסיכיאטרי של שיבא. בימינו אתה אמור להשתחרר באותו יום מהטיפול. אם בכל זאת תסבול מהאווירה שמסביב, התייעץ עם ראש היחידה לגבי טיפול פרטי. בתחום שלי (פסיכותרפיה/שיחות) יש באמת יתרונות לשוק הפרטי (פרט למחיר), אך דווקא בקשר ל-ECT - הייתי מעדיף שתעבור אותו במרפאת חוץ של בי"ח (כאמור, לאו דווקא פסיכיאטרי). להלן המייל (המיועד לציבור הרחב) והטלפון של דר' רוויטל עמיאז, מנהלת השירות האמבולטורי של המערך הפסיכיאטרי בשיבא, שעמדה במשך שנים בראש היחידה ל-ECT: revital.amiaz@sheba.health.gov.il 03-5303349. בטוחני שהיא תרגיע אותך בקשר לתנאי הטיפול בשיבא ואם קיימת מרפאה פרטית, היא בוודאי תדע על כך. אם תיתקל בקשיים, אתה מוזמן לכתוב לכאן שוב ואנסה להזמין אותה לענות כאן בפורום. לטובת ציבור הגולשים, אתה מוזמן לשתף אותנו, משום שהרוב המכריע של המטופלים חוששים מטיפול זה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום כבוד הפרופסור, הבן שלי בן 21. הוא איבד את אמו, אשתי הראשונה לפני 11 שנה. ב-6 השנים האחרונות הוא מסתגר בבית וכמעט כל הזמן בחדר עם משחקי אינטרנט. הוא אובחן עם bdd. בשנה האחרונה בני מסכים שאביא אותו באוטו פעם בשבוע, ולפעמים פעמיים, לפסיכולוגית פרטית. היא מסרבת לבקשתי לעשות cbt, ואומרת שבני לא מוכן לזה. כאשר בני העלה לפניה שהוא מרגיש מכוער, הוא טוען שהיא לא התייחסה אליו ברצינות. היא אומרת לי ש-bdd אינו השורש של הבעיה, אבל אם הוא רוצה שוב להעלות את הנושא של ה-bdd, היא תתייחס אליו. אני רוצה לשאול בבקשה: אם אני משכנע את בני לעבור לפסיכולוג/ית אחר/ת עם נסיון עם bdd או אנורקסיה, יכול להיות ש-יא היציבות של מטפל/ת חדש/ה תגרום לבן שלי תוך זמן קצר להפסיק לשתף פעולה ולעשות שום טיפול. כמו שהוא סירב לאורך הרבה זמן, לפני שמצאתי את הפסיכולוגית. אז לדעתך עדיף להישאר איתה? תודה רבה!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מיכאל, מבלי להיכנס לפרטי המקרה שאינם ידועים לי, אם בנך סירב ללכת לטיפולים קודמים ומוכן ללכת לטיפול הזה, יש לברך על עובדה זו. כן הייתי מוסיף התייעצות עם פסיכיאטר, רצוי ילדים ונוער. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

17/10/2019 | 04:56 | מאת: אייל

אני מטופל ונוטל תרופות .. השאלה שלי הי א האם משנה איזה סוג של טיפול שיחתי אני נמצא .. אציין שאני מרבה להחליף מטפלים מכל סיבה שהיא . כיום יש לי מטפל שהוא איש שיקום בכיר ושלמד פסיכותרפיה מזה כשנתיים עם הפסקה קצרה באמצע . תודה רבה לך על תגובתך .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אייל, אין כל קשר ישיר בין סוג הטיפול התרופתי וסוג הטיפול הפסיכולוגי, אך נטייתך להחליף מטפלים בקצב גבוה מבטאת חלק מהבעייתיות שלך, המחייבת התייחסות בטיפול אצל המטפל הנוכחי (לא לברוח למטפל אחר ללבן זאת). הבירור חייב להיערך עם המטפל שלך ולא דרך הפורום. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום רב, יש לי בעיה חמורה שאני סובל ממנה קשה כבר 10 שנים! יש לי רעד בראש בעיקר בקצה הראש איפה שמתחילה מערכת העצבים, הרעד הזה מחמיר שאני בלחץ, וגם שאני מזיז את הראש לצדדים, וגם בבוקר שאני קם, ויש לי גם קליקים קטנים בזמן הזזת הראש בצורות מסוימות, הבעיה הזאת מפריעה לי לתפקוד היום יומי ואני מרגיש שהחוט השדרה שנכנס לראש לא יציב ורופף ואני יכול לשחק איתו ולעשות קליקים חופשי כנראה הוא התנתק מהחיבורים, בנוסף הצוואר שלי נוטה קצת קדימה, עשיתי מלא תרגילים הלכתי להמון רופאים ולאף אחד אין פיתרון, מי יכול לעזור לי? אני מוכן לשלם כמה שצריך בשביל פיתרון לסיוט המוזר הזה שלא נגמר, תודה רבה לעוזרים, חיים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חיים, אינני יודע אצל איזה רופאים ביקרת. הראשון ברשימה היה צריך להיות נוירולוג, רצוי מומחה לכאבי ראש. ככלל, יש לשלול כל מקור אורגני לפני שמתחילים לחשוב על הכיוון הנפשי, אם כי אם הבעיה נמשכת 10 שנים והמקור היה אורגני, היינו מצפים להחמרה. אם נשלל לחלוטין כל מקור אורגני, מומלץ להתחיל בטיפול נפשי, רצוי שילוב של טיפול תרופתי ושיחתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

10/10/2019 | 15:32 | מאת: אבי

שלום רב, השאלה שלי לגבי מצב שבו אתה מרגיש שאיבדת את עצמך, ואתה צולל נמוק מאוד בראשם של אחרים, מושפע מכל אדם שעובר לידי, אי חושב עליו. כאילו המודעות שלי בשליטה מוחלטת של אנשים אחרים. דיכאון, חרדה, הרגשת אימפוטנציה והרצון להיות בנעליו של מישהי אחר, והרגשה של ליקוי/ כשל לבבי. מה אתה ממליץ לעשות במצה כזה? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אבי, יהיה זה מאוד חסר אחריות מקצועית מצדי להגיב לגופו של עניין מבלי להכירך. המלצתי החד-משמעית היא לפנות לפסיכיאטר, לתאר את התסמינים ולהתייעץ אתו בפגישה שבה תהייה גם לו הזדמנות לשאול אותך שאלות חיוניות. אף שאתה מתאר מצוקה קשה, אני יכול לעודד אותך ולומר שאפשר להקל משמעותית, הן בטיפול תרופתי והן בטיפול פסיכולוגי (ורצוי לשלב ביניהם) על מצבים קשים מאלה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

02/09/2019 | 22:56 | מאת: אבי

שלום רב ,‏ אני בן 38 ,‏ לפני 16 שנה בגיל 22 אובחנתי כסובל מחרדה חברתית + פוסט טראומה עם כאבים פסיכוסומאטיים ‏פוסט טראומטיים (מאירוע חבלני שנכחתי בו ) .‏ קיבלתי טיפול תרופתי של סרוקסט (30מ"ג)+ טיפול פסיכותרפיה במשך שנתיים .‏ והמצב היה מצויין עם קצת כאבים פסיכוסומאטיים שנשארו, מה שאפשר מבחנתי לעבוד ולהתחתן (מה ‏שלא חשבתי שאוכל לעשות לפני הטיפול).‏ לפני 8 שנים (נשוי +2 + עובד )‏ חשבתי בהתייעצות עם רופא המשפחה להוריד את המינון של הכדורים בהדרגה .‏ כל 3 חודשים הורדתי 10 מ"ג עד למינון 0 .‏ שלושה חודשים לאחר מכן , התחלתי לסבול מחרדה ודיכאון .‏ החזרתי את המינון לקדמותו והמצב לא חזר לגמרי , (בערך 85%)‏ העלנו ל- 40 מ"ג ועדיין לא עזר לגמרי .‏ ניסינו הוספת מלודיל וגם לא עזר ,‏ ניסינו הוספת סרווקוול במינון 200 מ"ג ,התחיל קצת שיפור, אבל התופעות לוואי היו בלתי נסבלות .‏ הפסיכיאטר אמר שאפשרות אחת היא להשלים עם המצב,‏ והאפשרות השנייה היא לנסות משהו חדש לגמרי אבל יש את הסיכון ששוב מורידים ל- 0 כדי להתחיל ‏משהוא אחר (וזה ממש מפחיד , אני כבר עם משפחה ו 4 ילדים )‏ במקביל התחלתי טיפול פסיכותרפיה במשך שנתיים שעזר אבל שוב לא לגמרי .‏ ניסיתי לרוץ שלוש פעמים בשבוע במשך 6 שבועות (אולי זה לא מספיק) ולא הראה שינוי. ‏ כיום, המצב הוא ,‏ סרוקסט 40 מ"ג .‏ ותחושות יומיומיות ברקע שלא משביתה, אבל מאד מציקה (כמו להיות עם בחילות במשך היום ), ‏ הרגשה רעה, לא ברורה לגמרי, בין פחד,חשש,דריכות , כאב נפשי .. בלי שום קשר למציאות.‏ לפעמים ההרגשה עוברת כמו גל ונעלמת , לפעמים אני מתרכז ברגש וזה עובר , לפעמים אני ‏מתעסק עם משהו שממש מסיח את דעתי לגמרי וזה עובר (מה שגורם לי לחשוב שכן יש פה ‏מחשבה מעוותת ברקע ולא רק כימקלים )‏ ולפעמים לוקח לו זמן לעבור .. ‏ הורדתי כמעט כל לחץ אפשרי מבחינתי , עבודה רגועה, הכל באיזי .. ‏ אבל הגוף עדיין משדר סכנה במשך היום . וזה מעייף ומתיש .‏ והשאלה שלי , האם כתוצאה מהורדת המינון משהוא "נדפק במוח"‏ כימיקלים שגורמים למצב הזה, ואין ברירה אלא להשלים עם זה ?‏ או שכן יש מקום לנסות עוד טיפול תרופתי בלי לסכן את המצב הנוכחי ,‏ או שאולי שווה להיכנס לעוד טיפול פסיכותרפיה (וכן יש פה עיוות בתת מודע שגורם לכל ההרגשה ‏הזאת ) שאולי יעזור ?‏ או שאולי יש לך רעיון אחר מניסיונך ?‏ תודה רבה ‏

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אבי, לא כתבת מדוע החלטת יחד עם רופא המשפחה להפסיק את הסרוקסט שעזר לך. לעתים קרובות קורה שחל שיפור כתוצאה מטיפול תרופתי ולמטופל נדמה שההפרעה חלפה, בעוד שלמעשה המצב השתפר הודות לטיפול התרופתי. סרוקוול היא תרופה אנטי פסיכוטית ומייצבת מצב רוח, לזמן קצר היא משפרת את השינה, אך כמו מייצבי מצב רוח אחרים, היא מושכת את מצב הרוח כלפי מטה כדי למנוע מצב של מאניה או היפומאניה. מלודיל היא תרופה נוגדת דיכאון ממשפחת הטטראציקלים ישנה מתחילת שנות ה-70 ומאז עברו הרבה מים בירדן. ייתכן שאני שמרן, אך אני נגד החלפת סוס מנצח ואם הסרוקסט עזר, הייתי חוזר אליו, אם כי אחרי הניסיונות האחרים ספק אם הוא שוב יעזור. לא ברור מה נותר עתה מבחינת החרדה החברתית והתסמונת הפוסט-טראומטית. ציפרלקס, למשל, היא תרופה יעילה מאוד נגד חרדה חברתית. קנאביס רפואי אושר לשימוש בטיפול בתסמונת פוסט-טראומטית. לא ברור מה המצב כעת מבחינת התסמינים. את זה יוכל להעריך רק פסיכיאטר, ואולי כדאי לפנות לחוות דעת שנייה (למשל, SNRI לא נוסה). השילוב המנצח הוא בין טיפול תרופתי וטיפול פסיכותרפויטי, כאשר טיפול הבחירה הראשון הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) אצל מטפל ששולט בגישות טיפוליות נוספות. המלצתי לנסות פסיכיאטר אחר וטיפול פסיכותרפויטי. עיוותים קוגניטיביים הם תסמינים מוכרים לחרדה ודיכאון ואינם קשורים לשאלה אם המקור אורגני או סביבתי. כאמור, בשילוב טיפול תרופתי ניתן לשנותם. הסחת דעת היא טכניקה יעילה מאוד לטיפול בדיכאון, ולפעמים גם בחרדה, כנ"ל לגבי פעילות גופנית אירובית (אולי כדאי להפחית את משך הריצה ולחלקה על כל ימות השבוע). בכל אופן, על סמך ההתקדמות הניכרת למרות התנאים הקשים, יש בהחלט מקום לאופטימיות ואני מחזק את ידיך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

17/08/2019 | 21:07 | מאת: עירן צימרמן

אתחיל מהסוף אני פשוט לא אוהב את העבודה שלי , למרות התנאים הכי טובים במדינה ותפקיד הניהולי שאני נמצא בו , אבל אני שונא את העבודה הזו , כל היום לנהל אנשים אחריות עלי , פחד להיכשל , פחד לא לעמוד בציפיות , למרות שאני בחברה ממשלתית וקבוע ותנאים הכי טובים בארץ אבל פשוט אני שונא את העבודה הזו אני כבר עובד 11 שנה בעבודה הזו , ומיום שקבלתי את התפקיד הניהולי חיי נהיו סיוט , התחלתי לעשן פי 2 מהרגיל עצבני כל הזמן , אני לא יכול לקחת חופש מצי שבא לי האחריות עצמה והפחד להיכשל גורמים לי לכל המצוקה הזו , ואני שוקל ללכת להתפטר מהתפקיד שלי למרות שזה חלום של כל בן אדם , אמרתי את זה לאשתי ולחברי כמעט הרביצו לי , אבל אך אחד לא מבין אותי , התחלתי לפתח חרדה למרות שאין בסיס לכל התלונות שלי , אני עושה את התפקיד שלי מצויין , אבל המנהל שלי כבר 10 שנים הוא לא מחבב אותי ואף פעם לא מפרגן ולא נותן מילה טובה כאילו שכח העולם חייב לו , והוא בגישה כל הזמן אני אני אני ואני, אני לא יודע אך להתמודד איתו ועם התפקיד , התחלתי לפתח סטרס וחרדה ועצבים בבית

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עירן, 11 שנים זה הרבה זמן לתפקיד שאתה לא אוהב, אך קשה לנו מאוד להפריד מה מהמצוקה שלנו נובע מעצמנו ומה נובע מהסביבה, כך שלא תמיד החלפת סביבת עבודה או תפקיד יעזרו בהכרח. בהחלט יש מקום לבדוק מעבר לקריירה שנייה, דבר שמרבים לעשות באמצע החיים (אף שלא כתבת בן כמה אתה), אבל רצוי לשקול זאת לאחר התייעצות עם איש מקצוע ניטראלי. יש למשל מצבים שבהם התקוות שאנו תולים בשינוי הסביבה מוגזמות ואנו סוחבים איתנו את הנטייה לסבול לכל מקום ויש לעומת זאת סביבות עבודה "ממאירות". כדאי אולי לפנות לאחד המכונים להכוון וייעוץ בבחירת מקצוע, הכולל גם התייחסות לקריירה שנייה, מצב השוק במקצוע וכד'. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

15/08/2019 | 19:48 | מאת: דניאל

האם בעקבות hocd נטייה מינית יכולה להשתנות? זאת אומרת האם סטרייט שחווה hocd יכול להפוך לגיי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דניאל, צריך לבדוק מקרוב על תסמיני ה-HOCD כפי שהם באים לידי ביטוי אצלך. אם מדובר ב-HOCD, הסיכוי להפוך להומו אפסיים, כמו הסיכוי של כל אובססיה להתגשם. עם זאת, צריך לערוך אבחנה מבדלת בין HOCD לביסקסואליות וזאת ניתן לעשות רק בפגישה פנים אל פנים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

15/08/2019 | 03:34 | מאת: יניב

אני כמעט בוודאות אובססיבי /-פרפקציוניסטי, מה שבפועל קידם אותי בכל מה שעשיתי, בעיקר שזה נחשב יתרון סדר פורצדורה משמעת פרפקציוניזם בתחום ההישגיות והעבודה. כאשר אתה מודע לתכונה זו, אצלי התחיל מעבר שדומה ליציאה מסבך. באופן מבוקר הוצאתי עצמי ממצבים שדורשים מעצם אופים פורצדורה ארוכה כי אני פשוט נשאב אליהם, ניירת, מעקב, בצוע. המצב שהגעתי אליו אינו קיצוני אבל השכין רווחה נפשית וגופנית ממש כך. אני בשנות ה50, והרשתי לעצמי לשחרר הרבה דברים שפתאום נראו לי הרבה פחות חשובים. אני מוצא עצמי ללא הרבה תכנונים תוכניות בעיקר מקצועית, היו לי הצלחות טובות בעבר, מרגיש מסופק מאוד, אבל מתגנב למוחי חשש, שהפשטות הזו גובלת בהמנעות, זה בולט שאני מגיע למקומות שלא ביקרתי הרבה זמן ואנשים חיים כאילו אין מחר באינטנסיביות מדהימה. אצלי המקום היחיד שאני מאוד אנרגתי, זה בפרקי זמן קצרים,משימות חיוניות, ומאוד בטיולים לחו"ל, שאני ממש נהנה ובסופר אינטנסיביות מהנה מהבוקר עד הערב.מרגיש פעיל מעורב וחוויתי, צובר חוויות עמוקות, מה שנתן לי הרגשה שאני לא בהמנעות, אלא שזו בהחלט בחירה להשיל את מרבית הפורצדורות בשגרה היומית, כמובן עקב הנטיה לפורצדורות ופרפקציוניזם. מה המדדים עבורי לבחינת מידת ההמנעות או שמא אני חושש ללא סיבה, רב תודות.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יניב, אם הפרפקציוניזם שלך קיצוני במידה שאתה דוחה משימות או לא מתחיל אותן מרוב שאיפה לשלמות, אזי יש לטפל בו. מתיאוריך לא עולה שזה המצב. חלק מדאגתך נובע מהשוואה למה שמקובל או מה שאתה רואה אצל אנשים אחרים (מבלי לדעת דברים רבים אחרים עליהם) ובלי להיכנס לפרטי המקרה, המלצתי במקרים כאלה להשוות את עצמך לעצמך, כלומר, להביט לאחור ולראות מה הספקת. בגילך, וגם הרבה קודם, לא ניתן לשנות אישיות בסיסית והמטרה היא להשלים עם מה שיש, להיות שמח בחלקך ולא להשוות את עצמך לאחרים. כמובן שאין בכך משום תחליף לייעוץ אישי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

14/08/2019 | 14:17 | מאת: גיל

כבר חודשיים בדיכאון קשה לרמה שאני לא הולך לעבודה התחושה כל כך קשה שלא עובר לי אני מפתח מחשבות מפחידות וחרדה נתנו לי סימבלטה 60 יד שיפור קטן אסל אני לא רוצה שאני מתקדם התחלתי לפתח אגורפוביה מהעבודה שלי ונהיה לי פחד לחזור לעבודה אני בטיפול פסיכולוגי וכלום לא זז אני מרגיש שהטיפול בזבוז כסף סתם ומצבי לא טוב בכלל , אני מפחד לאבד שליטה על עצמי ולאבד את כל מה שבניתי בחיים וזה העבודה והמשפחה שלי , אך אפשר לצאת מזה ,

לקריאה נוספת והעמקה

גיל היקר, דבר אחד אני יכול להבטיח לך כמעט בוודאות והוא שהמצב לא יהיה יותר גרוע, כך שאת מרכיב הדאגה לעתיד אתה יכול להוריד מעצמך: https://www.giditherapy.co.il/?p=1316 סימבלטה היא תרופה מצוינת אך היא אינה תרופת הבחירה הראשונה ולא ניתן לדעת מה קיבלת קודם ולא עזר. יש תרופות יעילות מאוד ועם תופעות לוואי מעטות מאוד. לגבי הטיפול הפסיכולוגי - לפחות כל עוד אתה בדיכאון אקוטי, הטיפול המועדף הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). טיפול פסיכודינמי, שהוא עדיין הטיפול הנפוץ ביותר בקרב מטפלים בישראל, עלול להעמיק את החיטוט העצמי שלך בעצמך, בעוד בזמן דיכאון אקוטי וקשה צו השעה הוא "נעשה ונשמע" - ולא נעמיק (טיפול פסיכודינאמי בהחלט עשוי לעזור בחלוף הדיכאון האקוטי למניעה). מה שמדאיג אותי הוא הנטייה לאגורפוביה וכאן צו השעה הוא להיחשף בהדרגה, מהקל אל הכבד, למצבים שאתה מפחד מהם. הימנעות היא בת הברית הטובה ביותר של החרדה, ובמיוחד באגרופוביה מעגל ההימנעויות עלול להתפשט גם לתחומי חיים אחרים. אתה יכול להיעזר בהתחלה אפילו במלווה כשאתה יוצא לעבר המקום המפחיד, להאריך כל פעם את המסלול, לעשות את חלקו עם ואת חלקו בלי המלווה, אך זו התמודדות חיונית. אשמח לעזור. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

06/08/2019 | 23:26 | מאת: אייל

שלום דר !! אשמח לשמוע ממך על התרופה אנדרונקס .. איך ועל מה היא פועלת ולאחר כמה זמן משפיעה ומה הרף הכי גבוה שלה . תודה על תגובתך .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אייל, אינני רופא אך את כל הפרטים שאתה מבקש תוכל למצוא כאן: https://www.infomed.co.il/Drug-314/ . בניגוד לתרופות הנפוצות יותר כמו SSRI (למשל ציפרלקס) הפועל רק על הסרוטונין או SNRI, הפועל על הסרוטונין והנוראדרנלין גם יחד, אנדרונקס פועלת רק על הנוראדרנלין וניתנת בעיקר אחרי שתרופות מהקבוצות הנ"ל לא הועילו או כחיזוק (אוגמנטציה) לאחת מהתרופות הנ"ל. מינון מרבי 12 מ"ג ליום. זו ממש לא תרופת בחירה ראשונה לטיפול בדיכאון. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

31/07/2019 | 12:23 | מאת: חיים

שלום ברצוני לשאול מה ההבדל בין התקפי חרדה להתקפי פאניקה ממושכים , ומה אופן הטיפול בהן 2 האם הפרעת פאניקה היא לרוב הפרעה כרונית שהיא אמרה לחזור או להיות כל הזמן ללא טיפול תרופתי, דגש על תרופתי!! והאם הפרעות פאניקה למשך זמן גורמים לעיוות מחשבתי ודיכאון בכל מה שמשתמיע תודה ..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חיים, התקף חרדה והתקף פאניקה הם שמות שונים לאותה תופעה. לרוב התקפי חרדה/פאניקה אינם נפסקים מעצמם. טיפול תרופתי ע"י תרופות מקבוצות SSRI (למשל, ציפרלקס) או SNRI (למשל ויפאקס) אמורות להוריד באופן קבוע את רמת החרדה ובכך גם למנוע התקפים, אך רצוי לשלבם בטיפול פסיכולוגי (לרוב בגישה קוגניטיבית-התנהגותית). בעת התקף החרדה ישנם עיוותים קוגניטיביים וחרדה עלולה להתפתח לדיכאון. שתי התופעות מופיעות יחד במקרים רבים: https://www.giditherapy.co.il/?p=1316, אך גם בין התקפי החרדה קיימת חרדה בגלל הציפייה להתקף החרדה הבא. הטיפול התרופתי הוא כמעט תנאי הכרחי להצלחת הטיפול הפסיכולוגי, משום שהחרדה פוגעת ביכולת של המטופל לשתף פעולה בטיפול הפסיכולוגי. לאחר כמה חודשי טיפול משולב מוצלח ניתן לנסות להפחית בהדרגה את המינון של הטיפול התרופתי בהתייעצות ובפיקוח עם הפסיכיאטר המטפל. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/07/2019 | 11:46 | מאת: מאובחן hocd

שלום גידי, לגבי קומפולסיות במצב של הפרעה כפייתית טורדנית(במקרה שלי הומוסקסואלית). האם בדיקה מרובה באינטרנט וקריאה מרובה על כל מיני דברים שונים שלוקחת זמן רב היא גם קומפולסיה?

לקריאה נוספת והעמקה

בהחלט! והיא מחזקת מאוד את האובססיות ואת והחרדה הנלווית להן, גם אם נדמה שבאותו רגע היא תורמת להקלה. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

29/07/2019 | 17:10 | מאת: חולת ניקיון פרפקציניסטית

אשתי חולת ניקיון ומסרבת לקבל טיפול אני נשוי (37) ואב לשני בנים בני שנתיים וחצי שנה אישתי חולת ניקיון פרפקציוניסטית וזה גורם להרבה מאוד ריבים שרובם אם לא כולם קשורים בסדר וניקיון. כמה נתונים / מקרים כדי להמחיש את הסיטואציה אשתי לא אוהבת פירות ולכן אף פרי לא נכנס אלינו לבית אסור לתת לבנים פירות. מנקה את הבית בערך 10 פעמים ביום עם דייסון. ברכב החדש שלה יש שקיות זבל שחורות באזור הרגליים כדי שהשטיח לא יתלכלך יש הרבה איסורים בבית איפה מותר לאכול ומה. אחרי כל כניסה שלי לשירותים היא מייד רצה לנקות. תמיד היא תתקלח אחרי כדי לא לנקות את המקלחת פעמיים לאחר הרחצה כך שאם היא עייפה כבר ב9 בערב היא מתחילה להגיד לי ללכת להתקלח במקום להיות עצמאית להתקלח ולישון אף פירור לא ישאר בכיור לפני השינה. קשה מאוד או שחור או לבן אין באמצע ואם לא מתאים לי אני יכול ללכת , וכך היא בעצם שולטת בכל הסובבים שלה ביד רמה . אני אדם מכיל אך גם לי יש גבול ולרוב אני מוותר על דברים כדי לא להיכנס לריב . בעבודה היא מנהלת משרד גדול שם היא פורחת, הפרפקציוניסטיות שלה באה לידי ביטוי סידור ארגון פגישות וכתיבת נהלים נוקשים לאנשים מתחתיה הכל מסודר פיקס. היא בטוחה שיש רק דרך אחת וזאת הדרך שלה היא מתגאה בזה שהיא נקיה ולא מבינה שהיא עברה מזמן את גבול הטעם הטוב, מבחינתה הסביבה בעייתית אני מנסה בכל הכוח לגרום לה לבוא איתי לטיפול מתוך הבנה שיוטב לה וגם לי אם תוריד הילוך/תשחרר מהטירוף הזה . זאת משימה בלתי אפשרית לארגן ולסדר הכל לפרטי פרטים ברמה כזאת כי לעולם זה לא יהיה מושלם מבחינתה גם ככה . יש לי הרגשה שרק אם אעשה צעד חריף ואצא מהבית לכמה ימים או אציב תנאי שזה או גרושים או טיפול היא תסכים וגם בזה אני לא בטוח . לשאלתי נניח לרגע שמדובר ב ocpd האם יש דרך לשכנע אותה ללכת לטיפול מבלי להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה וכאילו להיפרד שכולם ידעו ? נכון לעכשיו זאת נראית לי הדרך היחידה לגרום לה אולי להגיע לטיפול.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, עם כל ההבנה להשלכות שיש למצב של אשתך על חייך, לא ניתן ולא רצוי להפנות את אשתך לטיפול. כפי שאתה רואה, היא אינה מסכימה, סביר להניח משום שהיא תופסת את רוב התנהגויותיה כנורמטיביות והיא עצמה אינה סובלת מכך. יתר על כן, חלק מהתכונות האופייניות ל-OCD, כמו פרפקציוניזם, מניבות פירות חיוביים בתחומי חיים אחרים, כפי שאכן עולה מתיאוריך לגבי הצלחתה בעבודה. לא נראה לי שיציאה מהבית למספר ימים תעזור, בוודאי שלא בטווח הרחב. הדחף שולט בה והיא לא יכולה אחרת. במקום לצאת מהבית לכמה ימים הייתי מציע לה לפנות לטיפול זוגי, דבר שיגדיר את הבעיה כ"זוגית" (והיא אכן גם כזו) ובכך יוריד ממנה את הסטיגמה שהיא עלולה להרגיש בטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי אישי. אם היא תתנגד גם לכך והנישואין חשובים לך, הודע לאשתך שאתה פונה לטיפול זוגי והתחל ללכת לבד למטפל הזוגי. בחלק גדול מהמקרים, צעד כזה, בניגוד לעזיבת הבית לכמה ימים, עשוי להיתפס כאיום והיא עשויה להצטרף לטיפול הזוגי ובהמשך אולי גם להסכים להצעת המטפל הזוגי לפנות לטיפול פרטני. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

27/07/2019 | 20:06 | מאת: אנונימית

שלום מפרסמת שוב את השאלה למרות שהיא פורסמה כבר ולא זכתה למענה. אובחנתי כסובלת מדיכאון וOCD וחרדות עקב מוות של שני ההורים ואירועי חיים קשים נוספים. אני מעל 7 שנים בזוגיות ונשואה כחודש. כמה ימים לפני החתונה צצה לי מחשבה שאני לא אוהבת את בן זוגי ומאז ועד עכשיו המצב רק מחמיר...מרגישה שלא אוהבת אותו (אין רגש בכלל) יש חרדות בכל מה שקשור אליו..אין רצון למגע, חיבוקים ונשיקות ולא לאינטימיות (מחשבות שנגעלת ממנו ומפחדת שבאמת ככה מרגישה) מפחדת שאני באמת רגילה אליו ומפחדת לעזוב כי אין לי בעצם לאן ללכת כי גם כשרבים לא מבינה מה אני מרגישה...האם אני בוכה כי אוהבת או כי התרגלתי ולא רוצה להיות לבד.. ואני תקועה במעגל מרושע כזה...האם מה שאני מתארת יכול להיות ROCD?...האם יש תקווה לקשר?...מרוב שאני מותשת אני כבר מרגישה ריקנות ואפילו החרדות נעלמו מרגישה כאילו אין בי כלום...יש לציין שכדורים מכל הסוגים גורמים לי להרגיש רע וCBT וטיפולים פסיכולוגיים פשוט לא עוזרים...אני מאבדת תקווה...אשמח לעצה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנונימית, דווקא עניתי לך בהרחבה, אך כנראה חלה תקלה בשיגור התשובה. לגופו של עניין - ראשית, יש לציין ש-ROCD עדיין לא נחשב אבחנה רשמית במדריך האבחון, בניגוד לסוגים אחרים של OCD. מבחינה טיפולית, אין משמעות רבה לתוכן של האובססיות והטיפול המומלץ הוא שילוב בין טיפול תרופתי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שאמור לשנות את דפוסי חשיבה האופייניים ל-OCD מכל סוג (למשל, גישה של פרפקציוניסטית של "או הכול או לא כלום", המעידה במקרה זה על ציפייה "לאחד וליחיד" במקום פיתוח גישה של רצף, לפיו יש מתאימים יותר ויש מתאימים פחות, מה גם שאינך יודעת אם תמצאי בחור מתאים יותר). הואיל והייתם 7 שנים בקשר זוגי, לא ייתכן שפתאום הוא לא מתאים. מה שנראה יותר סביר, כפי שקורה לעתים קרובות ב-OCD, הוא שנושא האובססיות התחלף או התווסף, לאחר ההחלטה הסופית ואכן חרדת החמצה וחרטה על הבחירה מופיעה בעיקר אצל הסובלים מ-OCD. אני חייב לסייג את התרשמותי לאור העובדה שפרטי המקרה אינם מוכרים לי ומדובר בפורום שאינו נועד לאבחון. אינני יודע איזה טיפול פסיכולוגי עברת, האם נעשה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מסודר, האם מילאת את שיעורי הבית בטיפול זה ואיזה גישות אחרות נוסו. זווית אחרת לטפל בבעיה היא באמצעות טיפול זוגי, אך לפי הקווים המנחים של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, טיפול תרופתי הוא תנאי הכרחי לטיפול ב-OCD הן כדי להשיג שיפור והן כדי להגביר משמעותית את סיכויי ההצלחה של הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי או כל טיפול פסיכולוגי אחר. ישנן יותר מדרך אחת להגיע לרומא, מגוון התרופות הוא עצום וכך גם מגוון הגישות הטיפוליות. עצתי לך היא לא להסיק כל מסקנות מעשיות מהספקות והלבטים שהופיע חודש אחרי הנישואין. גייסי סבלנות רבה הדרושה להתמודדות עם הבעיה באמצעי הטיפול הרבים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

25/07/2019 | 17:47 | מאת: Shlomi

תודה רבה פרופסור על התשובה האם יכול להיות שיש לי הפרעת אישיות גבולית כבר שנים ולא מאבחנים אותי , אני מגיל 21 זוכר כת עצמי עם תרופות נגד דיכאון וחרדה ריסטל/ אפקסור למרות הכל בניתי את חיי קניתי בית עבדתי ובניתי לעצמי קריירה בחברה ממשלתית , אבל בחיים לא הייתי יציב רגשית תמיד ביו עליות וירידות, מצבי חרדה קיצון פאניקה מחשבות מטורפות מה לא וכל הזמן ברחתי והזכרתי את זה , כל החיים אני לא יודע מה אני רוצה כמו שאמרת האל או כלום , כל מטרה שאני מציב לעצמי אני נתקף בפחד , תמיד אני מסתכל כל הדשא על השכן למרות כולם חולים לחיות כמוני אבל אני לא מעריך מה שיש לי , אשתי אומרת לי אתה כל הזמן חושב על השלילי, הפסכיאטר מכיר אותי כמה שנים אבל ההרגשה אך פעם לא יצבי אותי ולא הרגשתי יציב כי המחשבות שלי הם שהובילו אותו למצב הזה , ההרגשה כל הזמן שיש בי משהוא לא בסדר ואני בסוף אשתגע ותחושת הניתוק לא עוזבת אותי לשניה , וזה ביתו יוצר עוד יותר פחד ודיכאון , תחושה שאף פעם לא אבחנו אותי כמו שצריך כי כל פעם שטני הולך לפסכיאטר אני במצב חרדתי קשה , וזו הפעם הראשונה שאני חווה דיכאון כזה קשה , הפחד הגדול שיש לי זה אולי יש לי הפרעת אישיות גבולית והם לא עולים על זה , הפחד שלי לאבד את העבודה שלי את ילדיו ואשתי כי אני כבר חודשיים בבית עקב המצב הזה , שוב אני על סימבלטה 60 כבר חודש ואין שיפר משמעותי , אפילו הלוריוון כבר לא עוזר לי , והפסיכיאטר שלי אומר לי שהכל בסדר, כן אני בטיפול פסיכולוגי אך הפסיכולוגית אומרת לי כרגע אני מתמקדת רק בפרוטוקול של טיפול בחרדה ודיכאון זה עשיה ועשיה ןעשיה ולא לשבת בבית , וכשאני שואל אותה אם יש לי הפרעת אישיות גבולית היא לא עונה לי מהפחד שאני אקשר לזה ואכנס עוד ללופ, כשזה התחיל הלכתי לבית חולים רמבמ פסכיאטרית שהייתה שם אמרה לי שיש לך הפרעת הסתגלות עקב אירוע כלשהו ושאלתי אותה אולי יש לי הפרעת אישיות גבולית היא אמרה לי שאין לך אישיות גבולית , אבל אני מרגיש שהבעיה היא מעבר לדיכאון וחרדה, או אלה כולם התגובה של הדיכאון והחרדה האוקטיים, אני כבר לא יודע מה לעשות , בקשתי מהפסכיאטר שלי לחזור לעבודה לכמה שעה אך הוא סירב שאני אחזור מהחשש שיהיה נסיגה במצב , לא קל לי בכלל ,

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שלומי, אני שמח לקרוא שאתה בטיפול פסיכולוגי. זה המקום לברר בו את כל מה שמציק לך. פנייה למומחים באינטרנט שאינם מכירים אותך באופן אישי רק תבלבל אותך ולא יהיה זה קולגיאלי מצדי כלפי המטפלת שלך. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

25/07/2019 | 12:08 | מאת: שלומי

בן 37 מטופל בסימבטלה 60 עקב דיכאון וחרדה הרופא שלי טוען שחרדה אצלי זו שהביאה את הדיכאון , אני נשואי פלוס 2 עבודה ממשלותיו תפקיד ניהולי אבל השאלה שלי היא אחרת לגמרי האם באמת בן אדם יכול לצאת מחרדה כשהיא לא בשליטה שלו ??!! אני זוכר את עצמי עוד כשהייתי צעיר מאוד סבלתי מחרדות אבל האם באמת יש טיפול לחרדה ואפשר לצאת מהחרדה לגמרי ????! אני קורא הרבה ושומע הרבה פסיכולוגית אבל אפילו פעם אחת לא שמעתי על סיפר הצלחה אחד שבן אדם יצא בכלל מהחרדות שלו או אפילו סיפור של טיפול פסיכולוגי שהחרדות נעלמו לי למרות שסבל מהם שנים רבות !!! אני כן סובל שנים רבות מחרדות והפרעו לי בכל שגרת חיי ואף שבשו אותם לגמרי עד למשבר שעברתי אותו פחד לחזור לעבודה פחד מעצמי פחד מכל דבר שזז, האם באמת אפשר לצאת מכל המצבים האלה פרופסור גידי ואפילו יותר טוב ממה שהייתה? ואך אפשר לטפל בהתנאי רגשית אוטומטית, כאילו אפשר לצאת מכל הדברים האלה אחרי שנים שלא טופלו כראוי, או צריך לקחת תרופות לכל החיים , וזה לא פעם הראשונה שאני לוקח תרופות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שלומי, קיימת חפיפה של 30% בין חרדה ודיכאון: https://www.giditherapy.co.il/?p=1316, במיוחד בין הפרעת חרדה מוכללת, שבה כפי שאתה מתאר, החרדה פולשת לתחומי חיים רבים, או נושא החרדה מתחלף בהתאם למצבי חיים שונים. בהפרעת חרדה ללא דיכאון, יש הוכחות לכך שההעברה הבין-דורית מהורים לילדים היא תוצאה של למידה מההורים ולא של תורשה גנטית, בעוד כשמדובר בדיכאון בלבד, הנטייה היא גנטית. כך או כך, הטיפול התרופתי הוא אותו טיפול בשתי ההפרעות ובשתיהן יחדיו. ברפואה בכלל, ובפסיכיאטריה ופסיכולוגיה בפרט, אני מדברים יותר ויותר על התמודדות עם המחלה או ההפרעה מאשר על ריפוי במובן של היעלמות מוחלטת של הסימפטומים. בעיקר בחרדה השאיפה לחסל את ההפרעה רק מגבירה אותה. יש להבדיל בין החרדה עצמה ובין ההתייחסות שלך אליה. ראשית, לאנשים בחרדה יש צורך עצום בשליטה, גם על דברים שאין לנו עליהם שליטה, או לפחות לא שליטה מוחלטת. למשל, החיים והעתיד (וחרדות הרי מכוונות תמיד אל העתיד) טומנים בחובם אי-ודאות שעלינו לשאת ואילו האדם החרדתי מנסה להשיג שליטה על מה שלא ניתן לשליטה. בטיפול פסיכולוגי יש, אם כן, להבחין בין מה שניתן ולא ניתן לשליטה. עיקרון נוסף בטיפול הוא להימנע מהימנעות מהמצב שמעורר את החרדה. ההימנעות היא בת הברית הטובה ביותר של החרדה ואם אתה לא עושה דברים שמעוררים בך חרדה, החרדה רק תתחזק. יש טכניקות התנהגותיות וקוגניטיביות שונות לחשיפה הדרגתית לגירוי שמעורר את החרדה ו/או להתכונן באופן מעשי לתסריט הגרוע ביותר שאתה מפחד ממנו. כך גם תהייה מוכן יותר באופן מעשי וגם תהליך ההתכוננות יקנה לך שליטה במצב. אינני מכיר את המושג 'התניה רגשית אוטומטית', אך בוודאי שסוגי התניה שונים מעורבים הן ביצירת החרדה והן בטיפול בה. לא ברור לי האם הסתפקת רק בטיפול תרופתי או פנית גם לטיפול פסיכולוגי. אם לא, הייתי ממליץ לך לעשות זאת. הציפייה שלך לחיסול מוחלט של החרדה אינה מציאותית ומונחית על ידי הנחת יסוד שגויה הנובעת מתפיסה פרפקציוניסטית ("או הכול או לא כלום") שבהחלט ניתן לטפל בה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. לסיכום, אפשר בהחלט לחיות יותר טוב ממה שעולה מתיאוריך עם חרדה, אך לא ניתן לחסלה כליל ויש שלל טכניקות וגישות לעשות זאת. המפתח הוא, אם כן, הנמכת ציפיות, לא להימנע ממצבים שמפחידים אותך וחשיפה הדרגתית אליהם אך גם לפתח פרספקטיבה מהנורמות ההישגיות והתחרותיות של העולם המערבי. מילה אחרונה: קח בחשבון שיש להתייחס בעירבון מוגבל מאוד, למה שאתה קורא באינטרנט, במיוחד בעברית, במיוחד בפורומים של גולשים (מן הסתם אלה שהטיפול בהם הצליח לא כותבים בפורומים) וברוב אתרי האינטרנט של פסיכולוגים ופסיכיאטרים קיים מרכיב שיווקי-מסחרי חזק המלווה לצערנו הבטחות מוגזמות בקשר לתוצאות הטיפול, דבר הגורם פיתוח ציפיות לא מציאותיות וכתוצאה מכך אכזבה, תסכול ו...חרדה נוספת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

21/07/2019 | 01:56 | מאת: אנונימית

שלום רב אשמח לעזרה!!! אובחנתי כסובלת מדיכאון וOCD וחרדות עקב מוות של שני ההורים ואירועי חיים קשים נוספים. אני מעל 7 שנים בזוגיות ונשואה כחודש. כמה ימים לפני החתונה צצה לי מחשבה שאני לא אוהבת את בן זוגי ומאז ועד עכשיו המצב רק מחמיר...מרגישה שלא אוהבת אותו (אין רגש בכלל) יש חרדות בכל מה שקשור אליו..אין רצון למגע, חיבוקים ונשיקות ולא לאינטימיות (מחשבות שנגעלת ממנו ומפחדת שבאמת ככה מרגישה) מפחדת שאני באמת רגילה אליו ומפחדת לעזוב כי אין לי בעצם לאן ללכת כי גם כשרבים לא מבינה מה אני מרגישה...האם אני בוכה כי אוהבת או כי התרגלתי ולא רוצה להיות לבד.. ואני תקועה במעגל מרושע כזה...האם מה שאני מתארת יכול להיות ROCD?...האם יש תקווה לקשר?...מרוב שאני מותשת אני כבר מרגישה ריקנות ואפילו החרדות נעלמו מרגישה כאילו אין בי כלום...יש לציין שכדורים מכל הסוגים גורמים לי להרגיש רע וCBT וטיפולים פסיכולוגיים פשוט לא עוזרים...אני מאבדת תקווה...אשמח לעצה.

פרופ׳ גידי שלום. יש לי רצון לשאול המון שאלות וככל שאני לומד יותר כך השאלות מתווספות. ולכן אתמקד בבסיס שנראה לי. מנסיונך כיצד יש לטפל בפרפקציוניזם שמוביל לקשיים במגוון גדול של תחומים. מדחיינות עקב פרטים קטנים ועד קושי גדול בבחירה וקבלת החלטות. כשכל החלטה נבדקת ואם נראה שהייתה שגויה אז יש חרטה מאוד קשה שמובילה לחוסר רצון לקבל החלטות. וקושי להפטר מדברים וחפצים. כשהכל צריך להיעשות לפי פרמטר מסוים ומאוד ברור ו"בטוח". קושי בהגדרת יעדים ומטרות. ופעולות רציפות למימושן. כי יש יותר מדי רצונות ויעדים שסותרים אחד את השני ומצריכים ויתורים ולכן גם הפעולות שנעשות יכולות לסתור אחד את השנייה כשגם באם יש צורך לטפל ואיך יש ספקות והרצון הוא להתמודד באופן עצמאי כי במחשבה הכל קל יותר. רק כשמגיע שלב המעשה או אפילו אחריו מתחילים לצוץ ספקות וחרטות. מה שמוביל לחשיבה מרובה מדי לפני כל מעשה ובזמן האחרון אפילו אמירה או כתיבה אשמח לעצה לטווח המיידי ולטווח הארוך וגם עצה באיך ליישם דווקא את זו כי שמעתי המון עצות וחסר לי מיקוד והבנה במה הנחוץ לי ביותר (שוב הפרפקציוניזם) (;

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יוסף, מתיאוריך עולה שה"פרפקציוניזם", כפי שאתה מכנה אותו, הוא רק תסמין אחד מתסמונת כללית של הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ו/או של הפרעת אישיות טורדנית-כפייתית (OCPD). מאמרים המתארים את שתי ההפרעות, על הדומה והשונה ביניהן, תוכל למצוא בקישור הבא: https://www.giditherapy.co.il/?cat=214. אינני יודע ממי קיבלת עצות, אך הפתרון הוא לא עצות לטווח קצר או ארוך, אלא טיפול פסיכולוגי, בחלק גדולה מהמקרים בשילוב טיפול תרופתי. טיפול הבחירה הפסיכולוגי הראשון הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול הבחירה התרופתי הראשון הוא אחת התרופות המעכבות ספיגה חוזרת של מוליך עצבי בשם סרוטונין במוח (SSRIs, כמו ציפרלקס, פרוזק וכד'). בטיפול הקוגניטיבי נעשה ניסיון לשנות דפוסי חשיבה נוקשים בסיסיים (למשל, "הכול או לא כלום" שמאוד אופייני לפרפקציוניזם), אך תחילה יש לאושש את האבחנה בבדיקה אצל איש מקצוע מוסמך ולפעמים יש צורך בהיעזרות בגישות טיפוליות נוספות, בהתחשב באישיותו של האדם. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

02/06/2019 | 17:07 | מאת: מבולבלת, 21

שלום רב, מזה 3 שנים שאני נמצאת בזוגיות עם בן זוגי . מעולם לא עלו בי תהיות לגבי נטייתי המינית אך לפני כשבועיים מצב זה השתנה ומחמיר. קראתי כתבה על אישה לסבית ומאז התחילו המחשבות שאולי אני כזו? אולי מאז ומתמיד חייתי בשקר? מה זה אומר עליי שמחשבות על יחסי מין עם אישה לא מגעילים אותי יותר ? ואפילו לפעמים חושבת שיהיה לי עדיף לחיות עם אישה מאשר גבר (חייבת לציין שמאז ומתמיד אני חושבת יותר מידי ולכל תשובה מרגיעה יש לי תמיד שאלה מפחידה יותר, בכל נושא בחיים וזה כמו גלגל שלא עוצר) . אני מגיעה למצב שבו אני חושבת שאני פשוט לסבית ושלעולם לא אמשך לגברים יותר , לבן זוגי שאני אוהבת מאוד ואחיה בכאב לב והדחקה כל חיי . מרגישה שאני על סף שיגעון , אשמח לתשובתך .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מבולבלת, אי אפשר לאבחן HOCD דרך הודעה בפורום, אם כי לפי תיאורייך, זו אפשרות סבירה יותר שהומוסקסואליות בגלל הספקות הפאניקה. לא סביר שקריאה חד פעמית על אישה לסבית תגרום למשיכה לנשים לפרוץ ויש כמובן לתת את הדעת על מה שקורה ביחסים האינטימיים - המיניים והרגשיים - עם בן זוגך מאז ה"גילוי". המלצתי לך לפנות בדחיפות לפסיכיאטר, לא משום שקיים חשש ש"תשתגעי", אלא בגלל הסבל הרב. העובדה שתשובות מרגיעות מעוררות בך מחשבות קשות יותר אופיינית ל-OCD והטיפול צריך להיות בראש ובראשונה תרופתי. רק עם הפחתת רמת החרדה, ניתן יהיה להתחיל בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), שהוא טיפול הבחירה הראשון ב-OCO . בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

תודה על התשובה. אני לא בן אדם נקמני. אבל אשמח לדעת האם נעשה כאן משהו לא אתי? האם מבחינה מוסרית בעיקר, חובתו של מטפל להגיד למטופל שהוא מתמחה?

שלום שירן, למיטב ידיעתי, בשירות הציבורי פסיכולוג מתמחה מציג את עצמו כמתמחה ביוזמתו. אם פסיכולוגית הפנתה אותך לפסיכולוג ולא שאלת, כנראה שזה גם לא אתי, אבל באיזה שהוא אזור דמדומים "אפור". עניין נוסף הוא שבשלב א' של ההתמחות אסור לפסיכולוג לטפל בקליניקה פרטית ובשלב ב' כן (בפיקוח מדריך). פורמלית, אין ספק שהוא צריך לומר אם הוא מתמחה או לא מיוזמתו, אבל תמיד אפשר להיצמד לכך שלא שאלת. אם תגישי תלונה, סביר להניח שיסתפקו בנזיפה. בסיס לתביעה משפטית יהיה קשה יותר למצוא כי החוק מתייחס רק להתחזות של ממש וכל עוד הוא פסיכולוג, מעטים השופטים שיחשיבו זאת להתחזות של ממש. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

17/05/2019 | 15:53 | מאת: שירן

שלום פרופסור גידי. הייתי בטיפול במשך שנה ולא ידעתי שהמטפל שלי הוא מתמחה ולא מומחה. גיליתי את זה רק לא מזמן דרך איזה מסמך. המטפל מעולם לא הציג את עצמו ועברו חוץ מלהגיד את שמו. המטפל הוא מתמחה באחד מבתי החולים המוכרים ששם טופלתי. בנוסף הפסיכולוגית המנהלת שהפנתה אותי אליו גם לא אמרה לי שהוא מתמחה. האם נעשה כאן משהו אסור שעובר על החוק? האם חובתו היתה להגיד לי שהוא מתמחה? ומה ניתן לעשות בעניין? תודה רבה, שירן

שלום שירן, באופן רשמי, את יכולה להתלונן על כך דרך פניות הציבור במשרד הבריאות או ע"י פנייה לוועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים. מבחינה פסיכולוגית, לו אני במקומך, הייתי נותן לנושא לגווע, אבל אנשים שונים זה מזה בנטייתם לסלוח או לנקום. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

06/05/2019 | 13:56 | מאת: רקפת

שלום פרופ' רובינשטיין, יש לי מכר תקופה מאוד ארוכה שחווינו המון ריבים בקשר ,בעיקר מהכיוון שלי כי קינאתי לו בזמן שיוצא לדייטים והייתי נתקפת לחץ, חרדה, וסטרס סביב זה שאולי יעזוב אותי ואשאר לבד וביקר בגלל תלותיות ככל הנראה .אחרי ריב אני רוצה לשחרר אך קשה לי מה עלי לעשות? אשמח לתגובתך בנושא תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רקפת, אמנם הצד המציאותי שבך מחייב אותך להשתמש במילה 'מכר', אך הקנאה הרומנטית מסגירה את הציפיות הגבוהות ממנו. לא כתבת בת כמה את, אך הגישה שלך אל הבחור מעידה על דימוי עצמי נמוך וכפי שכתבת תלותיות. לכן, הפתרון היחיד שאני רואה הוא פנייה לטיפול פסיכולוגי במטרה להעלות את ההערכה העצמית ואת העצמאות שלך. רק כשתתפסי את עצמך כאדם עצמאי ונפרד שיכול לדאוג לעצמו, תוכלי למצוא זוגיות מעמדה שיוויונית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

היי פרופ׳ רובינשטיין. אני ובן זוגי מכירים כשנה וחצי. בני 29. בכל תקופה זו יצאנו ונפרדנו כמה פעמים, כאשר כל פעם זה הסתיים בפתאומיות מהצד שלו. רוצה לציין כי אני הקשר הראשון שלו. לבן זוגי יש ocd מאובחן והינו הולך לטיפול אצל פסיכולוג ונוטל ציפרלקס. מטופל שנים ומאוד מודע לעצמו. למרות הפרידות המרובות, אני הרגשתי וידעתי שיש פוטצניאל מאוד גדול ואף אהבה ותשוקה גדולה, אנחנו מתאימים בהרבה מאוד בחינות, דבר שהוא אומר בעצמו. בנוסף חשבתי שהרבה דברים נובעים מהחרדות אותן הוא חווה, ולכן לא וויתרתי. לפני חמישה חודשים נתקלנו במקרה בטיול בתאילנד, שם חידשנו שוב את הקשר ומאז אנחנו יחד. הוא מאוד מחוייב, ואנחנו אוהבים ומסתדרים. הסיבה שכל פעם נפרדנו הייתה בעקבות זה שלמרות שהוא יודע שהוא אוהב אותי, יש לו תמיד חרדות לגבי אם הקשר מתאים, שהוא לא מרגיש פרפרים והרבה דברים אחרים שהם בגדר פנטזיה. בשבילו אהבה היא ההידלקות הראשונה הגדולה מבלי להכיר את הבן אדם. לפני שנה קראתי על ocd ונתקלתי ב rocd שם קראתי על הרבה מאוד מקרים שקרו בנינו ואין לי ספק שזה המקרה. בנוסף לא חווה דברים נוספים ולכן יש חוסר וודאות. הוא עצמו לא ידע שזה משפיע כך במערכת יחסים היות ולא הייתה כזאת. למרות הכל, אנחנו מאוד אוהבים ושנינו לא רוצים לוותר או לפספס את הקשר הזה. למרות שהוא מטופל ע״י פסיכולוג. שנינו רוצים ללכת למישהו המומחה בטיפול שלocd יחד.. על מנת שהוא יעבוד על העניין שלו, ומעבר לזה אני אקבל כלים כיצד להתמודד ואם בכלל זה אפשרי. המצב הנוכחי מקשה עליי מאוד, וגם עליו. השאלה היא האם אתה מציע ללכת למומחה ocd, או למישהו שמומחה בייעוץ זוגי בנוסף. תודה רבה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליאת, אני מקבל לטיפול, וגם עונה בפורום, לפונים ששואלים שאלות על עצמם - ולא על אנשים אחרים. בין אם בן זוגך סובל מ-R-OCD ובין אם לאו, הספקות והלבטים שיש לו בקשר אלייך פוגעים באופן מאוד טבעי ונורמלי בך. גם פרידות וחזרות תכופות אינן תורמות לדימוי העצמי שלך. גם אם את סובלת מבעיות פסיכולוגיות של אדם אחר, קרוב אלייך, את זו שפנית לפורום ורק טובתך היא לנגד עיניי. טיפול ב-OCD אינו מהווה התמחות רשמית. יש מטפלים שיש להם יותר ניסיון בכך ועברו השתלמויות מתאימות. אין לכך כל קשר עם טיפול זוגי. ייתכן שהיה רצוי לנסות טיפול זוגי במקביל, אצל מטפל אחר כמובן, ובתיאום עם הפסיכולוג של הבחור. אילו היית פונה אליי לטיפול, לא הייתי עוסק ב-OCD של הבחור, אלא בודק יחד אתך את ההתעקשות להיצמד לקשר שבו יש לצד השני ספקות לגבייך, בין אם הם תוצאה של OCD, של היעדר ניסיון קודם ביחסים או מכל סיבה אחרת. קיים מקום לשאול מה בדימוי העצמי שלך לקוי, שאינך מרשה לעצמך קשר עם מי שבטוח לגבייך במקום לשקוע בניתוחים ובטיפולים פסיכולוגיים בבעיה של הבחור. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום רב פרופסור רובינשטיין. אני בן 44 נשוי+1, ומבולבל מאחורי קריירה נאה גם אם לא מזהירה של 20+ שנים בהייטק. הגעתי לתחום כברירת מחדל, אחרי שלא מצאתי (עד היום) תשובה לשאלה מה ארצה לעשות כשאהיה גדול. הסתדרתי לא רע, השכל ומוסר העבודה שלי חיפו על היעדר תשוקה. בהווה המצב הוא: הודעתי לבוס שלי שאיני אוהב את העבודה ואת מקום העבודה, מה שיוביל בקרוב להפסקת העסקתי בדרך זו או אחרת, כשלחלוטין לא ברור לי אם אני מחפש עבודה אחרת בתחום רק במקום שיותר יתאים לי (כפי שהיה לי בעבר) או שלא. אין לי מושג מה אני רוצה כרגע. אני רק יודע שאני מתפטר, שקשה לי להביא את עצמי לחפש עבודה דומה חדשה, ושעול הפרנסה כולו עלי (לאשתי אין הכנסה). באופן רחב יותר, אני מרגיש ש"הלכתי לי לאיבוד" אחרי שנים רבות של עיסוק בתחום שאמנם פירנס אותי יפה, הפעיל לי את הראש, אבל לא סיפק אותי רוחנית. איני יודע אם אני יכול להמשיך לעבוד בגישה כזו, או אם כן מה יהיה המחיר הנפשי. אני גם מרגיש "אנדר אצ׳יבר" - מפרח טייס עם ציון פצצה בפסיכומטרי הגעתי להישגים צנועים של חסכונות נאים (אבל לא דירה), נישואים מאושרים עד כה (אבל פחות ילדים משהייתי רוצה), וקריירה של חפ"ש נצחי (בעיקר מרצון) בהיי טק. בהרגשתי לא תרמתי שום דבר משמעותי לעולם עד כה (לא כולל הילדה המקסימה שלנו). שאלתי: איך אני ממשיך הלאה בהרגשה אחרת? או ליתר דיוק: מי או מה יכול להנחות אותי כך שבסופו של תהליך אמצא תשובה לשאלה הראשונה, או לחילופין שאפסיק להיות מוטרד ממנה (ואסתפק במה שיש לי בידיים). מי יעזור לי להחזיר את נשמתי האבודה, או לחילופין מי יוכיח לי שלמרות הכל היא לא אבודה? אני רוצה לשמור על המשפחה, לא לאבד את התחתונים ולא לאבד את נשמתי. אני מניח שיכולתי לכתוב בקיצור: משבר גיל ארבעים :) תודה מראש!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום זלמן, שינוי קריירה בגילך, במיוחד בתחום ההייטק, הוא תופעה שכיחה יותר ויותר, ובדיוק מהסיבות שאתה מתאר. כל מכון בייעוץ ובחירת מקצוע עוסק בכך, ישנם המתמחים בכך יותר וישנם המתמחים בכך פחות. באופן עקרוני, זו הכתובת. ואולם, נראה לי שפעלת בסדר הפוך. כלומר, במקום לשמור על מקור פרנסתך עד השינוי פעלת מתוך ייאוש קצת באימפולסיביות ומיהרת לזרוק את מה שיש לטובת מה שאין עדיין (אם הבנתי אותך נכון). כמו כן, אתה נשמע בדיכאון וזה לא מצב אידאלי לערוך בו מבחני התאמה לייעוץ והכוון תעסוקתי לקריירה שנייה. לכן, המלצתי היא להפוך את המצב לנסבל ע"י טיפול תרופתי מינימלי נגד דיכאון (למשל, ציפרלקס 10 מ"ג) הניתן גם ע"י רוב רופאי המשפחה, בלי יותר מדי שאלות. אפשרות נוספת לבינתיים היא, במידת האפשר, לרדת בהיקף המשרה ולמצוא עיסוק/תחביב/חוג שיענה על צרכיך הרוחניים. נראה לי שאתה חושב יותר מדיי במושגים של "הכול או לא כלום", דבר שאפשר להגמיש בטיפול קוגניטיבי. יש לך אפוא כמה כיוונים ובהחלט יש למצבים הללו פתרונות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditheapy.co.il

24/03/2019 | 21:47 | מאת: רוני

שלום שמי רוני אני בן 29 בעבר אובחנתי בocd של בעיקר מחשבות טורדניות. לפני כשבוע עשנתי גראס כמות גדולה התחלתי להרגיש בתוך ההשפעה תחושות מוזרות שמשהו לא בסדר שאנע משתגע ונשאר ככה . יום למחרת הייתי באאוט כל היום ואמרתי לעצמי זה בטח ממשחוויתי. לאחר עוד יום יומיים התחילו לי מחשבות מוזרות של מה אני ? מי אני ? התחלתי לחשוב בלא שליטה ובחרדה שלא יכול להסביר , התחלתי לחשוב מזה התודעה שלי מי זה מי אני שחושב עכשיו וזה היה מביא אותי לחרדה ןמצוקה שאני לא יכול להסביר , הפסקתי לתפקד לא אוכל טוב ישן ותוך כדיי מתוערר בלחץ והחרדה תוך כדי מנסה להבין מי זה עכשיו מי התודעה לא יודע להסביר כל כך אני מרגיש שהחיים שלי אבודים ושזהו אני משתגע במיוחד שאני המחשבות עולות ומכל המחשבוץ מה שהכי מפחיד אותי שאני מנסה להבין את עצמי מי אני מזה מה שאהע רואה וחושב כיאלו אני לא מצליח להסביר ולהתחבר לעצמי . אני מצטער על הרגע הזה שעשנתי לא יודע מה יהיה איתי הלכתי לרופא משפחה שנתן לי כדורים להרגע citalopram והפניה לפסיכאטר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רוני, אדגיש תחילה שאינני רופא והשאלה מתאימה יותר לפורום פסיכיאטריה. citalopram אכן מיועד לטיפול בדיכאון, חרדה ו-OCD, אך חולפים מספר שבועות עד שהוא עוזר. אינני יודע למתי קבעת תור לפסיכיאטר, אך המלצתי לך היא לפנות לפסיכיאטר באופן דחוף. citalopram יעזור לך בטווח הרחוק יותר להפחתת החרדה הנובעת מה-OCD, אך עליך לקבל בהקדם תרופה המשפיעה באופן מיידי על המצב האקוטי שאתה מתאר. השימוש בגראס לא רפואי מסוכן במיוחד לסובלים מהפרעות נפשיות שונות גם בפני עצמו וגם משום שאין כל שליטה על ריכוז החומר הפעיל בשוק השחור בו הוא משווק. אין גם לדעת מה מכיל המוצר בנוסף לחומר הפעיל. פנה לפסיכיאטר בהקדם. אחת הדרכים לקבל טיפול מיידי היא לפנות לחדר מיון במרכז הרפואי באזורך, לתאר את הבעיה ופסיכיאטר יוכל לתת לך משהו להרגעה מיידית והוראות להמשך טיפול. אין סכנה שתאושפז, במיוחד כשמדובר בתוצאה של נטילת סם. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

15/03/2019 | 16:37 | מאת: אייל

שלום רב !! מוכר כלוקה בסכיז" ואוסידי מחשבתי .. מאוד מודע לעצמי . מה שקורה שבשנים האחרונות מסיבות אלו ואחרות אני מחליף מטפלים אני מתכוין לטיפול שיחתי אחד על אחד . ההפסקות בטיפול שוב אומר שזה לא בא רק ממני . אציין שכעת מאושפז במחל" פסיכ" שם יש פסיכולוג שנפגשתי איתו כ 2 פעמים בנתיים .. ואני מאוד מבולבל גם מכל מה שקורה איתי כי אני חווה איזון תרופתי . אשמח לתגובתך שבת שלום

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אייל, אני מקווה שבעזרת הטיפול השיחתי והתרופתי שאתה מקבל כעת בביה"ח תרגיש טוב יותר. מעבר לכך, אין זה רצוי שתוך כדי טיפול אחווה את דעתי, מה גם שאין לי מספיק פרטים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

10/03/2019 | 23:22 | מאת: איך אפשר לעזור / לתמוך באנשים שחווים דה ריאליציה

חבר שלי סובל מהפרעה טורדנית כפייתית וכתוצאה מכך הוא חוויה דה ריאליזציה השאלה שלי איך אני יכולה לעזור/לתמוך בו בזמן דה ריאליזציה ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, דה-ראליזציה (תחושה שהמציאות אינה אמיתית) יכולה להופיע כתסמין של כמה הפרעות נפשיות, מהפרעות חרדה ועד סכיזופרניה. אם אכן מדובר בדה-ראליזציה (אבחנה שהייתי משאיר לאיש מקצוע לעשות), אצל מי שסובל מ-OCD, אין שום דבר שאתה יכול לעשות. אם ה-OCD מטופל כהלכה מבחינה תרופתית, במינון מתאים, גם הדה-ראליזציה אמורה לחלוף תוך זמן קצר. בכל מקרה, זו שאלה שצריך להפנות לפסיכיאטר המטפל. בהצלחה, giditherapy.co.il

26/02/2019 | 17:17 | מאת: עמית

שלום פרופ' רובינשטיין סיימתי את הטיפול הפסיכולוגי לפני כחצי שנה. הפסיכולוג שלי לא יצר איתי קשר מאז... האם זה הגיוני שפסיכולוג לא ייצור קשר עם מטופל שלו לשעבר כדי לשאול לשלומו? זה מטריד אותי כי זה נראה לי מאוד לא אכפתי. אשמח לתשובה. מה הנוהל בדרך כלל? תודה עמית

שלום עמית, טיפול מתרחש מטבעו לפי הצורך של המטופל ולא של המטפל. אם המטפל היה שואל לשלומך מיוזמתו הוא היה עושה זאת מתוך צרכים אישיים שלו (למשל, הגנת-יתר או במקרה הגרוע יותר, צרכים כלכליים שלו). אגב, סיבה נוספת לא לעשות זאת נעוצה בכך שחלק גדול מהמטופלים, במיוחד החשדניים שבהם, היה מייחס התעניינות כזו במצבך לאחר שהטיפול הסתיים כניסיון של המטפל להחזיר אותך לטיפול. לכן, אני חושב שמהבחינה הזו המטפל נוהג בצורה מקצועית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

18/02/2019 | 13:29 | מאת: אנונימי

התחלתי לצאת עם מישהו והוא ממש מקסים אבל סיפר לי שלפני כמה שנים במהלך טיול בדרום אמריק בעקבות שימוש באלכוהול וקנביס ביחד התפרצה אצלו תחושה של כאילו הוא חווה את החיים שלו מהצד כמו צפייה בסרט. זה נמשך חצי שנה וחלף מעצמו. אמר שנפגש פעם אחת עם פסיכולוג שהסביר לו שזה "הדליק" אצלו משהו במוח ואין סיבה לדאגה ושהוא לא "משוגע" כמו שהוא חושב ושהוא פשוט צריך להיות סבלני שזה יעלם מעצמו קראתי באינטרנט מסקרנות והבנתי שזה נקרא דה ריאלזיציה וזה האמת הלחיץ אותי. השאלה שלי אם יש סיבה לדאגה? זה מסוכן? זה יכול לחזור או שאם זה עבר מעצמו זה עבר לתמיד? זה מצביע על הפרעה אחרת שקיימת או שזה באמת שילוב לא נכון של חומרים שיצרו השפעה כזאת?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנונימי, שימוש באלכוהול וקנביס יחד עלול לגרום לתגובה המתוארת, במיוחד שבקנביס לא-רפואי ריכוז החומר אינו ידוע, עלול להיות גבוה מאוד ולהיות משולב עם סמים אחרים. לא ברור האם מדובר בנטילה חד-פעמית וכתוצאה ממנה הופיעה התגובה המתוארת למשך חצי שנה או ששילוב החומרים ניטל במשך חצי שנה. לא נראה שיש מקום מיוחד לדאגה, אך חשוב לדעת באיזה גיל התרחש האירוע, האם בשלבים קודמים בחיים היו ביטויים לתגובות דומות, שלא כתוצאה מצריכת סמים ואלכוהול, מה גילו של הבחור כעת, כמה זמן חלף מאז האירוע ובעיקר מה רמת תפקודו התעסוקתי והחברתי כיום עם דגש מיוחד על יכולתו להתמיד לעומת נטייה לפעול באופן אימפולסיבי. שלא בהשפעת חומרים פסיכואקטיביים, דה-ראליזציה ודה-פרסונליזציה עשויים להיות תסמינים שלהפרעות חרדה, שאינן חמורות במיוחד, או תסמינים של הפרעות קשות מאוד (למשל סכיזופרניה). אם לא היו אירועים דומים ותסמינים של הפרעות נפשיות לפני אירוע זה ואחריו והבחור יציב בעבודה/לימודים ובקשרים, בעל משמעת עצמית ומסוגל לדחות סיפוקים, אזי רוב הסיכויים שמדובר באירוע בודד שהוא תוצאה של השימוש בחומרים הפסיכואקטיביים. אם קיימת נטייה לחיפוש ריגושים והרפתקנות, לפעולה מתוך דחפים ולהתנסויות חומרים פסיכואקטיביים, הסיכויים להישנות אירוע כזה או תסמינים של הפרעות נפשיות ללא שימוש בחומרים כאלה גבוהים הרבה יותר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

יודע שרבים אומרים שהאבחנה לא חשובה וחשובה הדרך/הטיפול, אך משהו בי זקוק לזה/כדי שאדע עם מה אני מתמודד. מה סיכויי להיות בדיוק כמו כולם, לפתח עצמי חזק, לפתח קשרי חברות ורצונות משלי לפני כ20 שנה, בסוף התיכון עברתי התבגרות- חרדות לבריאות ומוות ומהעתיד המלוות בO.C.D על רקע תלותיות גדולה בהוריי. טופלתי בפקסט ובשיחות ע"י מטפלים פרטיים. במכתב לצבא הפסיכיאטר ציין o.c.d והפרעת אישיות תלותית-נמנעת. לאורך השנים היו מעט מקרים של חרדות (דיכאון תגובתי) וטופלתי בפאקסט במינון נמוך. כיום, לאחר מות הוריי אני מתפקד בעבודה ובבית אך עם קשיי התארגנות-ניהול זמן, ריקנות וקושי בפיתוח יחסי חברות- נמנע מפיתוח קשרי קרבה, כל דבר שיאתגר אותי מלבד עבודה-התנהלות בבית. בשנה וחצי האחרונות פניתי למרפאה צבורית ושם האבחנות היו מאוד לא ברורות, כנראה משום שהתפקוד יחסית גבוה. האם ניתן לבצע הערכה מדוייקת למרות שכיום במצב טוב- שאדע להעריך את מצבי. מי מבצע אבחון אישיותי- כיצד ניתן לדעת אבחנה כמה שיותר מדוייקת אם יש כזה דבר. מבקשותיי מהרופא קבלתי תשובות לא ברורות, דוגמת קויים אישיותיים וכדומה. אשמח לעצתכם/הכוונתכם מבולבל מתשובות אבחנה לא ברורות כיום- האם ניתן להגיע לאבחנה מוחלטת/ברורה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום זקוק לתרופות, מרוב פרטים, שכחת לציין את גילך, מה שנראה לי משמעותי מאוד לאור השאלות שאתה שואל. לא הייתי אומר שהאבחנה לא חשובה, אלא שבמקרה שלך אין לה קשר הכרחי לטיפול. ככל שמדובר בטיפול תרופתי, התרופה אינה יודעת להבחין בין חרדה שהיא חלק מ-OCD, למשל, לבין חרדה חברתית הנובעת מהפרעת אישיות נמנעת, המעכבת יצירת קשרים חדשים, למשל, כך שטכנית, עצם הפחתת החרדה יעילה בהתמודדות עם החרדה הנובעת מהפרעות שונות. עם זאת, לפחות נכון לאבחנות הקודמות, נראה לי רצוי שהטיפול הפסיכותרפויטי יכלול טיפול קבוצתי לצורך זיהוי הגורמים המעוררים בך חרדה חברתית בזמן אמת בתוך הקבוצה הטיפולית המדמה מצבים חברתיים מהמציאות. גם אם האבחנות כיום קצת שונות, הדבר לא נראה לי קריטי לגבי בחירת הטיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

28/01/2019 | 00:54 | מאת: ענת

שאלה המסקרנת אותי: אני בסביבות גיל ה-60 מרגישה צורך עז לאחרונה ובלתי נישלט לשמוע זמרת שאהבתי בילדותי, מרגע שאני מתעוררת מהשינה ועד לכתי לישון בשעה מאוחרת לשמוע אותה ונהנית מאד, ומרגישה צורך לשמוע בכל מקום: בעבודה, בבית, ברכב, באירועים , פשוט התאהבתי בה ובקולה (לא בצד המיני כמובן) ואני לא מרגישה שובע וזה חוזר על עצמו מידי יום ביומו. מה זה האובססיביות הזאת שהשתלטה בי? האם זו הגזמה בגילי לשמוע כל יום וכל היום אותו זמרת?! או שזה נורמלי. אני מתפקדת רגיל, אך מרגישה צורך לשמוע אותה כל היום. כמובן, שלעיתים הולכת גם להופעות שלה. פשוט התמכרתי. האם זה נורמלי בגילי? האם זה מראה על בעייה?? תודה על המענה שאקבל.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ענת, אל תחפשי בעיות איפה שאין ותיהני מהזמרת האהובה עלייך (הרי זמרות של היום ממש אי אפשר לאהוב :) וקצת יותר ברצינות: אין כל חובה לגוון. מחקרים אמנם תומכים בערכן של יצירתיות ומקוריות, אך לא פחות מכך בערכה של שגרה כאמצעי להפחתת חרדה (את הממצא הראשון פשוט יותר מפרסמים). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

18/01/2019 | 15:20 | מאת: אייל

שלום רב !! אני מקווה שהפורום כאן יענה לי על בקשתי ושאלתי . אז ככה אתחיל שאני נוטל תרופות פסיאטריות עם הטבה טובה . . כמו"כ נוטל כל בוקר נקסיום 40 מ"ג . ביקשתי מהרופא להפחית לי מינו ן ל 20 מ"ג מינון זה נוטל כבר ב 4 ימים האחרונים אציין שהכדור היא נגד צרבות מהם סבלתי . שאלתי היא האם אני אסתדר עם כמות שכזו ? דבר נוסף עקב נטילת תרופה בשם לפונקס שגורמת לי ביו הי תר לעצירות ממש קשה וכרונית .. אשמח לקבל מכם עצה להמשך כי זה מאוד מגביל אותי . תודה רבה למשיבים שבת שלום תגובה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אייל, אני מצטער אבל אינני רופא והפורום אינו עוסק בטיפול תרופתי. התייעץ עם הפסיכיאטר שלך ו/או בפורום פסיכיאטריה ובפורום גסטרואנטרולוגיה לעניין הנקסיום. ערוך בקפידה את בדיקות הדם למעקב אחר הלפונקס! בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום פרופ' רובינשטיין, אודה מאד אם תוכל לייעץ לי מה הדבר הנכון לעשות במצב בהול זה. יש לי חבר קרוב בן 38, שעבר חיים קשים, הוא גילה מחלת ניוון רשתית בגיל 18 שמצמצמת את שדה הראייה שלו שכיום ממש קטן, הוא גם הומו, משפחתו התנהגה אליו בבוז מאז ומעולם, הורים אטומים וחסרי אמפתיה, הוא חי לבד מגיל 24 בערך ומאחר שמתקשה למצוא זוגיות בקהילה הלהטב"ית, הוא טוען שרק הבאת ילד לעולם תיתן לו משמעות, הוא יצא להכיר נשים להורות משותפת אולם נסיונות אלו לא צלחו בשל המגבלה שלא מאפשרת לו לנהוג ברכב ולכן יתקשה לטענתן להיות הורה. לאחרונה הוא אמר לי שעדיף אילו לא היה קיים, ושיש לו מחשבות לסיים את חייו, אני מכיר את העובדת הסוציאלית שעבדה וליוותה אותו עד לפני שנה (אליה הוא גם רצה לחזור), השאלה היא האם עלי לעדכן אותה במצבו כדי שתנסה לסייע לו? ואם לא, מה עלי לעשות כדי לסייע במצב מורכב כל כך כזה, שלאדם אין כוחות ורצון, המקסימום שהצלחתי עד היום הוא להקשיב ולעודד אותו קצת לסרוגין ונראה שהוא ממש הדרדר לאחרונה. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליאור, ראשית, ההקשבה והעידוד הם הרבה מאוד וזה גם המקסימום שאתה יכול לעשות למענו. שנית, אתה יכול לפנות אל העובדת הסוציאלית והיא תפעל לפי שיקול דעתה, אבל גם ידיה די כבולות. הקונפליקט בין חירות הפרט ובין טיפול יזום או כפוי בעייתי מאוד והמטוטלת נעה בימינו לטובת חופש הפרט. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

23/12/2018 | 17:38 | מאת: שירן

שלום פרופסור רובינשטיין אשמח מאוד אם תוכל לענות לי אם יש התאהבות הדדית בין מטופלת למטפל, כמה זמן אחריי סיום הטיפול הם יכולים לממש את הקשר הרומנטי ביניהם? מהי תקופת הצינון הנדרשת? תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שירן, הנה קישור לקוד האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים: http://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%93%20%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%99_26_04_17(1).pdf בעמודים 18-19 יש קווים מנחים כלליים ביותר בקשר לשאלתך. למיטב ידיעתי, לא נקבעה תקופת צינון אלא קיימת מניעה של המשך הטיפול בצד יחסים רומנטיים/מיניים. במילים אחרות, אם הטיפול הופסק ניתן עקרונית להתחיל קשר רומנטי מייד, כאשר ברור מעל ומעבר לכל ספק שיותר לא יהיה קשר טיפולי ואם יהיה קשר טיפולי הוא יהיה חייב להיות אצל מטפל אחר. אם את מעוניינת בהמשך הקשר הטיפולי עם הפסיכולוג הזה, עלייך לוותר על הפנטזיה הרומנטית ובאופן מהותי יותר גם להבין שפנטזיות שיצרת בתוך המסגרת הטיפולית, בידיעה מאוד חלקית על היבטים אחרים בחיי הפסיכולוג, היא רק קצה הקרחון ואת היתר השלמת מדמיונך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

תודה רבה על התשובה המהירה והמפורטת! רק עוד שתי שאלות- 1. האם מה שכתבת גם נכון לגבי מתמחה? במידה והמטפל הוא מתמחה... 2. האם מה שכתבת נכון לכל הארגונים? כי בעבר קראתי בכל מיני תקנונים שהאתיקה מאוד מחמירה ויש כאלה שאומרים שאסור שיתקיים אף פעם קשר כזה, גם לאחר סיום הטיפול שוב תודה רבה! שירן

שלום שירן, כל מה שנכון לגבי מומחים נכון ותקף פי כמה וכמה לגבי מתמחים. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

23/12/2018 | 07:30 | מאת: אייל

שלום פרו"פ יקר .!!! אני מבין שאי אפשר לעשות טיפול כאן בפורום .. אך כוונתי היתה לאיזה סוג טיפול עליי לפנות בשביל ללמוד טכניקות כפי שרשמת . אודה על המלצתך . תודה רבה ושבוע טוב

שלום אייל, הטכניקות הן מתחום הפסיכולוגיה החיובית. אינני יודע מכיר מטפלים שעובדים בגישה זו או מתמחים בה, אך זו גישה שנכנסת ליותר ויותר גישות טיפוליות אחרות. הנה קישור למאמר שכתבתי בנושא: https://www.giditherapy.co.il/?p=662 הוא אינו מפרט את הטכניקות כי הן צריכות להיות מותאמות אישית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

19/12/2018 | 00:08 | מאת: אייל

שלום פרו"פ יקר !! מתמודד עם סכיזופרניה + אוסידי מחשבתי קשה מאוד .. לעיתים יש לי ואני מאוד סובל ממחשבות שחורות ...>> קרי אובדניות .> לא שאני רוצה בכך הפוך הוא הנכון אני אוהב את החיים ורוצה יותר להינות מהם . יש לך טיפ כיצד להגיב והאם יש פיתרון למחשבה הזוועתיתי זו ?? תודה רבה לך על תשובתך .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אייל, יש בהחלט טכניקות להתמודדות עם מחשבות מסוג זה, אך הן צריכות להילמד במסגרת טיפול ולא דרך פורום באינטרנט, במיוחד עם ההפרעות מהן אתה סובל. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

08/12/2018 | 20:54 | מאת: ביילה

שלום אדוני.. אני סטודנטית שנה ג' התחלתי טיפול בציפרליקס במינון קטן של 10 מ"ג.. אך אני חוששת מהטיפול זה מכיוון שראיתי שזה מוריד כמות הדופמין במוח , וזה בטח ישפיע על תהליך הלמידה.. החרדה התחילה כך- פתאום הרופא העלאה לי ריטלין ל 40 מג.. גרם לי לחרדה קשה שקודם הייתי לוקחת פעם 20 ופעם 30 מ"ג. לקחתי במשך שנתיים ללא חרדות. אך זה התחיל פתאום וחזרתי לנסות שוב פעם ואחרי יום יומיים מתחיל לי התופעות לוואי בכי ותחושת חנק. ..אני אשמח מאוד לעזרתך האם יש תרופה נגד חרדות לא משפיעה על תהליך הלמידה..כי גם כך קשה לי מאוד בלי ריטלין. אשמח מאוד אם תחזור לי מהר .. שיהיה לך שבוע נעים ומבורך יקירי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ביילה, אינני רופא אך הציפרלקס משפיע רק על הסרוטונין. פני למי שרשם לך את השילוב הזה והשתדלי לקרוא מה שפחות על התרופות שאת נוטלת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

30/11/2018 | 18:43 | מאת: הפרעת גוף

שלום, אני בת 24 בקרוב, סובלת מאז גיל 14 מהפרעת גוף דיסמורפית. לחוות הפרעה כזו היא הרגשה מאוד בודדה ולכן חשבתי אולי ליצור פורום או איזו דרך אחרת ליצירת קשר לנשים וגברים עם הפרעה דומה. אם ביכןלתך לעשות זאת אשמח לדעת ולהתעדכן. אם לא אשמח לפחות לקבל את הבמה לתת את האימייל שלי לכל מי שרוצה לדבר ולהבין זה את זה Bodydismorphia@gmail.com

29/11/2018 | 16:39 | מאת: עינת

אני סובלת מהפרעות אכילה כבר 7 שנים וכשנתיים וחצי מהפרעת גוף דיסמורפית שהלכה והחריפה עם הזמן. רק לאחרונה נכנסתי לטיפול פסיכיאטרי ודיאטני בעניין הפרעת האכילה, ואני צריכה לחפש טיפול פסיכולוגי שישתלב בטיפול הכולל. האם אתה מכיר טיפול/מטפל שנותן מענה גם להפרעת אכילה וגם להפרעת גוף דיסמורפית? לצערי איני מוצאת באינטרנט מטפלים המתמחים בשני התחומים.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עינת, אני מנוע מלהמליץ על מטפלים פרטיים בגלל איסור פרסום בפורום, אך נסי לברר אצל הפסיכיאטר והדיאטנית שמכירים אותך וכמו כן, לגלוש לאתרים של יחידות לטיפול בהפרעות אכילה (למשל, במערך הפסיכיאטרי של שיבא), לדלות משם שמות של פסיכולוגים ולחפש את הטלפון שלהם בקליניקה הפרטית. שתי ההפרעות קשורות זו בזו, כך שמי שיש לו ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה נתקל בוודאי בהפרעת גוף דיסמורפית. זו אינה התמחות רשמית אלא שאלה של ניסיון שהפסיכולוג צבר בכל אחת מהבעיות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

היי עינת. גם אני סובלת מהפרעת גןף דיסמורפית כבר קרוב ל10 שנים. אני אשמח אם תשלחי לי הודעה ונוכל לפרוק זו לזו גם אם בצורה אנונימית... שלחי לי הודעה Bodydismorphia@gmail.con

28/11/2018 | 00:50 | מאת: מתמודד

שלום פרופ' ותודה על זמנך.כמו כן, תודה על התגובות פה שאתה מגיב בצורה נעימה ומכילה. אני בן 28.אובחנתי עם חרדה דיכאון ומחשבות כפייתיות. אני לא אדם פסימי ואוהב חברה ולכן פחות מתחבר לאבחנה של דיכאון. 5 שנים נטלתי ציפרלקס ועזר מאד.התאמנתי.רכשתי מקצוע.החרדות פחתו והפכו להיות בגבול הנורמה. לפני כשנה( אולי קצת יותר) בהמלצת הרופא משפחה, ירדתי מהציפרלקס מ20 מג ל5 עד שבכלל הפסקתי. לצערי,נסיבות החיים הובילו אותי לאחר אבחון שגוי של רופא לשולחן הניתוחים.מקום מומלץ לחרדה. בהתחלה החרדות היו בעקבות הניתוח והטלת ספק שהוא הצליח.האשפוז בביהח בעקבותו היה ממושך מהצפוי ובמילים אחרות-החרדה ניזונה כתוצאה מפשלה של רופא,הערכות לא נכונה וחוסר בדיקות מקיפות.כל אדם היה נבהל מלמצוא את עצמו חרד מאד כתוצאה מבעיה רפואית פשוטה מידי בשולחן ניתוחים עם חשדות לגרוע מכל. באותם ימים שלאחר הניתוח והחלמה שהתמהמה מלהגיע, מצאתי את עצמי מתרוצץ בין רופאים שונים כי אבדתי בהם אמון.אחד כבר כשל.מי הבטיח שאחר לא? בהמלצת הרופא משפחה, העלתי את הצפירלקס ל5 ואז בהדרגתיות עד 20 מג. ב20 מג נהיו לי התקפי חרדה יומיומיים.אובדן תאבון, טרדה בלתי פוסקת וסיוטים.השיא היה כשערב אחד בדרכי לפסיכולוג, נכנסה בי מחשבה "אולי אמא שלי יכולה להזיק לי?" מחשבה זו גרמה לי לצער רב.התקף חרדה נוראי שהרגשתי שאנע משתגע סופית וסיימתי את חלקי בעולם.מעתה אהיה מרותק במחלקה סגורה. הפסיכיאטרית החליפה לי מציפרלקס לאנפרניל. בהמלצתה, ירדתי מהציפרלקס בהדרגה.שמתי לב ככל שירדתי במינון כך הרגשתי יחסית טוב יותר. רופא אחר המליץ לי על פלוטין במקום ציפרלקס.שילבתי לשבוע פלוטין ציפרלקס ומידי פעם וואבן. זה היה שבוע קשה עם השילוב הלא סימפטי הזה.אי שקט,התקפי חרדה ולפתע הרגשתי ריק נפשית.ממש תחושה של דיכאון. חזרתי לפסכיאטר עם התחושות האלו והוא אמר שמה שאני חש זה לא בגלל הכדורים אלא " אתה אדם חולה וצריך תרופה כדי להתרפא". כששמעתי את מילותיו, הודתי לו על החוסר סימפטיה והפסקתי עם הכדורים. אני נהלתי חיים מלאים בהגשמה, לימודים חבר'ה ועבודה. איני אדם חולה אלא מתמודד עם חרדות. כיום אני בטיפול פסיכולוגי צמוד. התקפי חרדה והתקפי דיכאון ירדו, אך אני עדיין עם חרדות.מחשבות כפיתיות מתגנבות למוחי.מחשבות מדכאות חולפות במוחי והחרדה...היא בונה לה קן בראשי. מהי דעתך במקרה זה, מומלץ טיפול תרופתי? הציפרלקס עזר לי אך כשחזרתי אליו הוא היה סיוט והראה לי מה זה באמת חרדות וסיוטים. תודה על שהקדשת מזמנך ומהידע הרב שאתה מכיל. תבורך

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מתמודד, קראתי בעיון רב את פנייתך וצר לי מאוד על המצוקה הרבה שאתה מתאר. לצערי הרב, ידיי כבולות מלעזור, משום שאתה מטופל אצל פסיכולוג, וטוב שכך, וכל התערבות שלי במצב כזה לא תהייה אתית וגם עלולה לבלבל אותך יותר שלא לצורך. באשר לטיפול התרופתי אצל הפסיכיאטרים השונים - אינני רופא אם כי אני מכיר חלק גדול מהתרופות מניסיון רב עם המטופלים הרבים שלי לאורך השנים. לצערי, פסיכיאטרים כיום עוסקים כמעט אך ורק בטיפול תרופתי ואינם מקור לאמפתיה. במקום להעלות ולהוריד את המינון של הציפרלקס או להחליפה בתרופה מאותה משפחה (פלוטין), ההצעה של הפסיכיאטרית לעבור לאנפרניל נשמעת על פניה ההגיונית ביותר. אל לך להתרגש יותר מדי מיחסו של הפסיכיאטר. הניסוח שלו היה אולי לא מוצלח ולא נעים לאוזן, אך כל מה שהוא התכוון לומר הוא שתחושותיך הקשות אינן נובעות מהתרופות ומתופעות הלוואי שלהן אלא מהמצב (שהוא קורא לו "מחלה", ביטוי ממנו כנראה נפגעת) ואכן בגלל רמת החרדה הגבוהה, חלק גדול מהמטופלים פוחדים גם מהטיפול התרופתי ומייחסים את המצוקה הקשה שהם חשים לתרופות או לתופעות הלוואי שלהן. אם אתה מרגיש כימיה עם הפסיכולוג שלך שים בו את מבטחך. אם לא, אולי קיים מקום לשנות גישה טיפולית. כיום נכנסה הפסיכולוגיה החיובית כמעט לכל גישה טיפולית, והיא עצמה אף התפתחה לגישה טיפולית בפני עצמה. הואיל והגישות הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות פועלות לפי מודל רפואי מציע "לתקן" את הליקויים ולהפחית את הסימפטומים והתוצאות אינן משביעות רצון במקרים רבים, הגישה בפסיכולוגיה חיובית היא לאבחן את החלקים החיוביים והבריאים של האדם, להשתמש בהם ולחזק את החוזקות במקום לתקן את החולשות, כך שבסה"כ הדימוי העצמי עולה, הדעת מוסחת מהמצוקה אל דברים שיש לך שליטה עליהם ואיכות החיים משתפרת. יש הנוהגים להכניס מרכיבים מהגישה לטיפול בגישות הקיימות ויש הנוהגים להשתמש בה כגישה טיפולית בפני עצמה שהוכחה כיעילה במחקרים מבוקרים שהשוו את יעילותה ליעילותם של הטיפולים המקובלים (ר' מאמר קצר בנושא https://www.giditherapy.co.il/?p=662). אינני מפקפק בסבלך הרב, אך אתה לא עומד להשתגע וגם לא להיכנס למחלקה סגורה. פנייתך כתובה בצורה אינטליגנטית ומאורגנת המעידה על כך שאין כל פגיעה קוגניטיבית ולכן בסופו של דבר, עם טיפול מתאים, אני מאמין שיש מקום לאופטימיות. ניתוח, ועוד מיותר, ואשפוז הם סיטואציה מלחיצה ומעוררת חרדה. אני מצטער שהיה עליך לעבור גם את החוויה הקשה הזו, אך היא מאחוריך וכעת יש לנסות לצמוח מתוך הטראומה. אינני יודע עד כמה אתה שולט באנגלית, אך אני מנסה לצרף מאמר הכולל תוצאות של שני מחקרים בגישת הפסיכותרפיה החיובית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום רב אני לבד בעולם לאחר סכסוך משפחתי על רקע צוואה מזוייפת שזוייפה ע"י אחותי ובתה הגדולה. כמו כן הן גנבו הרבה כספים. היו 2 תיקים הפסדתי כ-2 מיליון ש + 800 אלף ש שכט לעורכי דין שניצלו אותי נשארתי בלי כסף ואני מוכרת ברווחה אין לי גם קשר עם המשפחה המורחבת ואין לי ילדים ובן זוג ברור לי שאם לא הייתי לבד לא היו לי חרדות או לפחות הרבה פחות. אני לוקחת באופן קבוע קלונס 10 מל ליום. כשהחרדות מתגברות אני לוקחת אסיואל 10. לפעמים 20 מל. פסיכיאטר נתן לי פרוטין אך אני לא לוקחת באופן קבוע. לא הסברתי לו מה בדיוק הבעיה. הגעתי אליו כדי שיעזור לי לפטור אותי מתביעה משפטית נוספת ע"י עו"ד בנוסף לצוואה זה בנוסף לעו"ד אחר שפל שתבע אותי כי פיטרתי אותו כל ההליכים נמשכו כ7 שנים. בנוסף העו"ד האחרון השתולל שלא רצה לטפל בתיק הגניבה. בסוף התפשרתי בלית ברירה כי לא היה לי כסף לעו"ד חדש הייתי במצב נפשי מאוד קשה. אני רוצה ללכת לטיפול אך אין לי כסף. אני כמעט לא יוצאת מהבית אך טוב לי עם זה האם ציפלקס יעזור לי עם החרדות במקום הפרוטין הרבה תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גלי, הלב נחמץ לקרוא על סבלך הרב ואכן נראה לי שפסיכותרפיה (שיחות) ייטיבו אתך בנוסף על הטיפול התרופתי, אך לכך נגיע בהמשך. הטיפול התרופתי שאת נוטלת באופן שאת נוטלת אותו גרוע ביותר ובטוחני שאף פסיכיאטר לא אמר לך ליטול את התרופות האלה באופן קבוע. שלוש התרופות שייכות לקבוצת הבנזודיאזפינים, שהן תרופות הרגעה שמיועדות לנטילה קצרת טווח (לכל היותר שבועיים) ונקודתית (נניח, לפני מצבי לחץ כמו הופעה בבית משפט במקרה שלך). בשימוש קבוע וממושך הן גורמות לא רק תלות פסיכולוגית אלא סבילות (tolerance), כלומר, כמו שאת רואה בעצמך, את נזקקת למינונים הולכים וגדלים. סכנה נוספת, במיוחד על רקע אופי הבעיות שתיארת, שבשימוש ממושך הן עלולות לגרום דיכאון. הפרוזאק והציפרלקס, לעומת זאת, שייכות לאותה משפחה של תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI). אינני יודע מדוע הפסיכיאטר החליט על פלוטין (פרוזק) ולא על ציפרלקס. במצב הנוכחי נראה שיש שני יתרונות לציפרלקס: (א) הוא מתחיל להשפיע הרבה יותר מהר מהפרוזק ו-(ב) הוא יעיל יותר לטיפול בחרדה, בעוד שהפרוזק עלול לגרום אי-שקט בשבועיים הראשונים. בכל מקרה, רק פסיכיאטר שרואה אותך יוכל לקבוע מה עדיף, שכן ייתכן שסיפרת דברים שלא סיפרת כן וגרמו לו להעדיף את הפרוזק. בכל מקרה, חשוב שתתחילי טיפול ב-SSRI ויפה שעה אחת קודם ועם התחלת ההשפעה תפחיתי בהדרגה ובפיקוח פסיכיאטרי את המינונים הבלתי סבירים של הבנזודיאזפינים שאת נוטלת עכשיו. במקביל, רצוי מאוד להיעזר בפסיכותרפיה, קודם כל כעזרה ראשונה, כדי שלא תרגישי כל כך לבד בעולם ושנית, כדי להבין את חלקך במצב הקשה. לדעתי, את תופסת עצמך יותר מדי כקורבן של נסיבות ורוע לב של הסובבים אותך. מצבים כאלה הם לרוב תוצאה של שילוב בין גורמים סביבתיים (כמו משפחתך) ואישיותיים (גם אם חלקך במצב הוא שיתוף פעולה פסיבי או אקטיבי עם האנשים שעשו לך עוול). פסיכותרפיה ניתנת במסגרות שונות של השירות הציבורי בתשלום כמעט סמלי. אם תכתבי באיזה אזור את גרה ובאיזו קופת חולים את מבוטחת, אוכל להמליץ על מסגרת מתאימה, אך הצעד הראשון להתחיל טיפול תרופתי שיעמיד אותך על הרגליים תוך זמן קצר יחסית, כך שתוכלי להתחיל לצאת ממעגל הקסמים. אגב, גם ייעוץ משפטי, כולל ייצוג, ניתן ללא תשלום למי שמצבם הכלכלי אכן מצדיק זאת במשרד המשפטים: https://www.gov.il/he/service/legal_aid_application בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

03/11/2018 | 07:29 | מאת: לאון

שלום רב. אני במהלך 15 שנים האחרונות מטופל ב ציפרלקס. כרגע מינון הוא 10. היו תקופות שהמימנון היה 20. אני סובל בהתקפי חרדה באופן קבוע. ולאחרונה, ההתקפים חזקים יותר ולי קשה מאוד להתמודד עם המצב. בנוסף לנתילת תרופה אני עושה מדיטציות, מקפיד על פעילות גופנית. האם יש מצב שהטיפול לא מתאים לי? מה עלי לעשות על מנת לשפר את מצבי? תודה לך מראש על תגובתך.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לאון, אינני רופא אך כשציפרלקס במינון 20 מ"ג (המינון המקסימלי) אינו עוזר, מקובל להחליפו לתרופה אחרת. לכן, חזור לפסיכיאטר שרשם אותה או פנה לפסיכיאטר אחר. מדיטציה לא מזיקה אך אינה יכולה להחליף טיפול תרופתי בהתקפי חרדה. מומלץ להוסיף טיפול פסיכולוגי (שיחות). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

ד״ר גידי היקר, אני אמורה להכין ולהגיש מסמך כבד לעבודה, עוד יום וחצי. הזמן שקבעתי עם המעסיק לביצוע המשימה - שבועיים, בהחלט אמור היה להספיק. ספויילר - הנה אני יום וחצי לפני הגשה, עדיין לא הצלחתי לכתוב כלום. פיסקה אחת בקושי... למה? הכל. כל התירוצים כולם. אומנם יש קשיים אמיתיים בתקופה זו, אך בסופו של דבר, לא מאמינה שזה מצדיק את מצב ההתקדמות הכה רשלנית של המסמך הזה... אז מה היה לי בשבועיים האחרונים - התינוק שלי היה חולה הרבה לאחרונה... לא ירד לי מהידיים, לילות לבנים וקשים, גם נדבקתי ממנו... וכבר שבועיים לא ממש עובר לי, כי אין מנוחה פיסית ונפשית. היחסים עם בעלי הדרדרו מאד מאז לידת בננו השני. נוכחותו מלאת הכעסים, האשמות וביקורת... הביאו אותי לתחושות קשות ביותר של חוסר אונים ויכולת ובשלב מסויים הרגשתי מרוקנת לחלוטין. ממש תחושה פיסית, כמו נופלת לתוך בור שחור ללא תחתית... שאני לא יכולה יותר לשאת את הכאב הנפשי שבחיים האלה, מתענגת על מחשבות של המתת חסד. שם הבטחתי לעצמי שלא להתאבד, כדי לא לעשות עוול לילדים שלי ולשמור עליהם הכי טוב שאני יכולה. לא מוכנה שיסבלו כמוני, רוצה להישאר לוודא שכך יהיה. (במקביל המוח הלא חברי שלי אומר לי שגם זה תירוץ כדי להמשיך לחיות אבל צריך משהו גדול מהסבל כדי להחזיק וזו האהבה לילדים...) פניתי לעזרה מקצועית. קיבלתי ציפרלקס במינון שהלך וגדל... התחלתי ללכת לפסיכולוג... עם זאת היחסים שלי ושל בעלי הגיעו לשיאים חדשים של שפל דווקא ובמיוחד בשבועיים האחרונים הללו, בהם אני אמורה להיות בריכוז שיא. התפללתי והתחננתי ליותר הבנה ותמיכה, על מנת שאוכל להצליח בפרוייקט זה בעבודה... ההפך המוחלט קרה איתו. ואני יודעת שזה לא אמור להיות משנה, בסוף, האחריות לביצוע מוטלת עליי. פרט נוסף קטן ולא מפתיע של רקע... גדלתי קשה. אבא אגרסיבי, קר ואלים שלא רואה דבר מלבד המטלה שיש לבצע וכל האמצעים כשרים. כל הילדות תהיתי אם הוא בן אדם, אם יש לו רגשות כמו כולם או אולי הוא זן אחר ולא מוכר. אמא נוירוטית, חונקת, היסטרית. גם מרביצה מידי פעם אך הקושי האמיתי מולה היה מפגן הרגשות הקשים שלה ולא הפיסי. ושוב לעיניין העבודה. תמיד היו לי ספקות לגבי יכולות הביצוע שלי בעבודה, הן בגלל התחום הריאלי שאינו קוסם לי ואליו התגלגלתי, והן בגלל הפרעות באישיותי של קושי קיצוני לעמוד בזמנים. (אני תמיד מאחרת. תמיד. לכל מקום. אולי תפצח את התעלומה ותגיד לי למה?) איכשהו הבוס כל כך מאמין בי ומביע הערכה לתוצריי שאיכשהו בולע את הצפרדעים שלי ונתן לי את ההזדמנות הזו בעבודה.... הזדמנות שאני הולכת לפספס בענק עם אות קלון, אם לא אצליח להזיז את עצמי למחשב מייד ולא לזוז עד שאסיים.... על פי הפידבקים בעבודה ומהסביבה אני אמורה להיות מאד בטוחה בעצמי... אני לא. עמוק בתוכי כל הזמן נדמה לי שזו סתם הצגה שאני משחקת כדי לשרוד, לספק את הסחורה, זו לא אני ובמוקדם או במאוחר יעלו עליי, על התרמית. לציין שהבוס אמר לי בעבר כמה וכמה פעמים שאין עוד אנשים בחברה ובכלל באיכות שלי, שמסוגלים להוציא מסמך ברמה שלי ומפרגן לי רבות בהקשר זה. על פניו אני אמורה להיות רגועה ובטוחה בעצמי לא כן?.... כמובן שלמרות הסופרלטיבים, הוא סובל מאד מחוסר היכולת שלי לעמוד בזמנים ולהציג תפוקה בקצב סביר... וכעת, אני לא מסוגלת להרים את עצמי ופשוט לעשות את זה. כל הזמן רק חושבת על העבודה, כמה חשוב שאצליח להוציא משהו, כל דבר, שאנשים תלויים בי. שהבושה תאכל אותי עוד יום וחצי כשאגיד לו שאין לי כלום. אפילו לא טיוטא ראויה. אעשה צחוק מעצמי ואחסל את עצמי שם סופית. שלא לדבר על זה שאתקע אותם באמצע תהליך חשוב... הכל ידוע ונידון בכפייתיות אצלי בראש. אבל אין התאמה לפעולה. אני תקועה, קפואה, חלושה, הראש שלי לא בהיר, מלא עננים... מה עושים?!!! ככה מעכשיו לעשיו?!! איך קמים? איך פשוט עושים, בלי לחשוב כל כך הרבה, כמו מכונה שפשוט פועלת וזהו (כאן אני קצת מקנאה באבא שלי חח), אין כלום. אולי יש איזה תרגיל, מנטרה, מחשבה להחזיק בה... בבקשה בבקשה, אם תוכל לזרוק איזו עצם....בהקדם.... תודה רבה מראש!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום תתי, הצטערתי לקרוא על קשייך הרבים בחזיתות כה רבות. אין לי "פטנט" שיפתור חרדת ביצוע תוך פחות מיום שנותר עד הגשת המסמך ואני מבין, לצערי, שזו הקטנה שבבעיותייך. השילוב בין טיפול תרופתי ופסיכולוגי הוא השילוב המיטבי והמלצתי היא לדבוק ולהתמיד בו, גם ברגעים שאת מרגישה תקיעות בתהליך. התייעצתי עם הפסיכולוג האם רצוי לשלב גם טיפול זוגי כדי לשקם את נישואייך מבעוד מועד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

כבר מעל ל7 ש ים כולם חשבו שזה חרד. גם אני חשבתי כך עד ש בעתי ודראתי על זה . אף פעם לא ספגתי לפסכיאטר ש כל אצלי התחיל מהתחושה הזו כיום מטופל באפקסור 75 xr פעם אחרונה אצל פבכיאטר לפני 4 שנים הייתי נשואי עם עבודה מסודרת אבל הכל זר לי אני זר לעצמי לפעמיים יש לי מחשבות של מי אני האם אני בן אדם כו סתם משהו מהלך המחשבות האלה הורסות אותי לגמרי , לציין שהזיכרון שלו מחוק לגמרי פשוט אני לא זוכר כלום מהעבר שלי ומהילדות קראתי במליון מקום באטרנט שאין טיפול למחלה הזו ואני מפחד שזה ישאר איתי לנצח כי כך אי אפשר לחיוץ אני חא חווה כלום, בעבר הרחוק נתנו לי ציפרלקס שלא עזר מרוב תופעות לווי ושאר התרופוץ גם לא עזרו היחיד שעזר קצת נגד חרסות זה אפקסור 75 אנא ממך פרופסור יש טיפול למחלה הזו אני מוכן לעשות הכל לצאת מזה אני מיואש לגמרי .. שלא נדבר על הדיכאון הקליני הקשה שאני נתקף וגוגם לי להיות על הפנים . כל זה אני לא מספר לאף אחד הייתי כמה פעמיים אצל פסיכולוכים לא הרגשתי שזה זה או שהם יכולים לעזור לי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רועי, קשה מאוד להתייחס לתופעות שאתה מתאר בלי להכיר אותך אישית ובלי לדעת את ההיסטוריה האישית שלך. הפרעות דה-פרסונליזציה ודה-ראליזציה מופיעות בחלק גדול מהמקרים כתוצאה מטראומה אך הן יכולות להיות להופיע כחלק מהפרעות נפשיות שונות. האפקסור אמור להפחית חרדה ודיכאון והעובדה שהוא עזר יחסית והציפרלקס לא יכולה להעיד שהבעיה מבחינה ביוכימית מקורה בהולכה איטית של נוראדרנלין ולא של סרוטונין. אתה לא כותב מה היה אצל הפסיכולוגים ומדוע עזבת אותם כל כך מהר. הייתי מציע לך לפנות למערך הפסיכיאטרי בשיבא בו קיימת יחידה לפוסט-טראומה ויחידות מתמחות נוספות (למשל, מרפאת חרדה). עדיף לפנות למקום בו מרוכזות מרפאות מתמחות רבות שיאפשרו אבחון ומיון יותר ספציפי של קשייך ויאפשרו טיפול משולב בידי צוות רב-מקצועי של פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועוד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

06/09/2018 | 00:50 | מאת: אנונימי

היי, אני בת 23, יש לי בעיות של דימוי גוף , דיסמורפיה , תמיד הייתי ילדה מאוד אובססיבית בקשר לכל דבר, אם זה בן שאני מתאהבת בו , צריכה כל 5 דקות לבדוק את הפייסבוק שלו , את האינסטגרם , חושבת עליו כל הזמן , לא הייתי מראה את זה כמובן כדי שלא יחשבו שאני מוזרה ולא הייתי שולחת הודעות מוגזמות אבל תמיד הייתה את האובססיביות הזאת, בנוסף כל פעם שקיבלתי דחייה קיבלתי את זה מאוד קשה , זה התחיל בערך בגיל 17 שבן שיצאתי איתו הפסיק לענות לי להודעות והבנתי שיש לו מישהי חדשה, הביטחון העצמי שגם ככה היה נמוך ירד לאפס, הגעתי למסקנה שזה בגלל המראה החיצוני שלי והתחלתי לשים את הדגש על זה כל הזמן. הייתי משווה את עצמי באובססיה לבנות אחרות, כל היום מסתכלת במראה , בעיקרון זה הגיע לכך שהתחלתי לשנוא את האף שלי, הגעתי למסקנה שהוא האשם בכל הבעיות שלי, והחלום הגדול שלי היה לעבור ניתוח אף אחרי גיל 18. הסביבה שלי לא הסכימה איתי וכולם אמרו שאני מהממת ואין שום בעיה ושום סיבה שאלך לעבור ניתוח, חוץ מסבא וסבתא שלי שהם יחסית במשפחה פרפקציוניסטיים יותר ובסופו של דבר מימנו לי ניתוח. מכיוון שהם הסכימו איתי וחשבו שאני אתייפה אם אעבור ניתוח השתכנעתי שזה לא בראש שלי וכן עברתי אותו, אחרי שעברתי אותו הייתי מאוד לא מרוצה ואפשר לומר שמאז החיים שלי השתנו. הסביבה שלי לא התלהבה ואף אחד לא הבין למה עשיתי את זה ,אפילו אני יודעת שמאחורי הגב דיברו עלי וקראו לי משוגעת, זה גרם לי לדיכאון ולהתקפי בכי ושבועות שלמים שבהם לא יצאתי מהבית. הייתי כל כך מאוכזבת בעיקר מעצמי, לא הבנתי איך זה שהייתי כל כך נחושה לעשות דבר מסוים, חשבתי עליו כל הזמן ואז לאחר שהוא קרה הבנתי שזאת הייתה טעות מוחלטת- איך יכולה להיות שינוי מטורף כזה? בעיקר מאז הבנתי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי ועל ההחלטות שלי, כי אם ההחלטה שהייתה בשבילי כל כך ברורה וללא ספקות היוותה חרטה כל כך מוחלטת בשבילי, מי מבטיח לי שכל החלטה שאקבל בחיים לא תהיה כזאת? איך בן אדם יכול לסמוך על עצמו אחרי דבר כזה? בעיקרון אני רוצה לעבור עוד ניתוח,(ניתוח בר ביצוע בוודאות) אני יודעת שזה נשמע החלטה רעה אבל אני פשוט סובלת מאוד מהאף שלי, לא מוכנה ולא מסכימה לחיות איתו. אני מעדיפה למות מאשר לחיות איתו כל חיי, ניסיתי טיפול פסיכולוגי בעבר וזה לא עזר. אין שום דבר שיכול לשנות את ההחלטה שלי לצערי. השאלה שלי היא- הפחד הגדול שלי הוא שאחרי שאעבור ניתוח שוב החרטה הנוראית הזאת תגיע. או שהמצב שלי עוד יותר ידרדר. אני פוחדת מזה פחד מוות ובכל זאת אני יודעת שאני לא אוותר עד שאגיע לתוצאה הרצויה עבורי, אני לא רוצה להתפשר ולחיות חיים פחות טובים . אני יודעת שהתשובה ודאי תהיה , שלהתעסק כל הזמן במראה חיצוני זה לא טוב , ויש עוד דברים לשים עליהם את הדגש. אני כן לומדת ומתעסקת בעוד דברים.. אבל לצערי המראה שלי הוא הדבר הכי חשוב עבורי, בלי מראה טוב אף אחד לא ירק לכיוון שלי ואני בטוחה בזה. לצערי זה היום הדבר הכי חשוב לגבר .- הם גם לא מתביישים להגיד את זה אני בעיקרון רוצה לדעת למה אני כזאת ומלכתחילה היתי צריכה להתעסק עם דבר שהביא לי כל כך רע. אני כן בן אדם פרפקציוניסט ונורא תחרותי , קשה לי שאנשים יותר טובים ממני אם זה בלימודים, ביופי, ובכל דבר. אני גם נורא רגישה וכל ביקורת קטנה שקיבלתי בחיי מערערת אותי ויכולה לגרום לי להתקפים של בכי שבמקרים קיצוניים יכולים להימשך ימים שלמים. אני רואה אצל אנשים אחרים שזה לא ככה, כמו אנשים לדוגמה שמעירים להם על המראה החיצוני וזה לא מזיז להם. זה באמת מטריף אותי איך אני רגישה כל כך לכל דבר קטן ויש אנשים עם חוסן פנימי כל כך חזק שלא משנה הפידבקים מהסביבה הם פשוט ישארו כמו שהם, לצערי אני אף פעם לא אהיה כזאת. מה לא בסדר בי- האם יש לך איזשהו רעיון? מאיפה מגיעה כל השנאה הזאת והרצון לתקן דברים? למה אני לא יכולה להשלים עם מה שיש לי ולקבל את זה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנונימית, הבעיה מוכרת אך מאוד לא חביבה וגם עיקשת מאוד. את מגלה תובנות יפות ואני תוהה האם ובאיזה טיפולים היית עד כה. כמובן שדרך הפורום אוכל לייעץ רק במובן הכללי ביותר, בלי להיכנס לפרטי המקרה שלך. הפרעת גוף דיסמורפית היא סוג (קשה במיוחד) של הפרעה כפייתית (OCD). לפי הקווים המנחים של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, טיפול תרופתי מהווה תנאי הכרחי בכל OCD, קל וחומר ב-BDD. טיפול הבחירה הראשון הוא שילוב של מינון גבוה יחסית של פרוזק/פלוטין/פריזמה או סרוקסט/פקסט (תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח) וטיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). ניתוחים פלסטיים, ובעיקר ניתוחים חוזרים, עלולים להחמיר מאוד את הפרעת הגוף הדיסמורפית: https://www.giditherapy.co.il/?p=260 דימוי הגוף הוא חלק משמעותי מאוד בדימוי העצמי שלנו, בוודאי בגילך ובוודאי בעידן ה'סלפי' בו אנו חיים. אני נוהג להשתמש גם בפסיכולוגיה חיובית, כלומר, לחזק דווקא את הצדדים החזקים במקום לתקן את הדברים השליליים (מה שקשה עד בלתי אפשרי) ואז הדימוי העצמי הכולל עולה והדעת מוסחת מהליקוי הגופני המדומיין. כמו כן, הוכח שלמידה מכל סוג שהוא (לימודים פורמליים, תחביב, מיומנויות שונות) תורמים כולם להעלאת הדימוי העצמי וכך דימוי הגוף, כחלק מהדימוי העצמי ותפיסת הליקוי המדומה, כחלק מדימוי הגוף הלקוי - משתפרים: https://www.giditherapy.co.il/?p=662 בשלב ראשון, פני לפסיכיאטר להתאמת טיפול תרופתי ובשלב שני פני למטפל שעבר הכשרה מתאימה לטיפול ב-OCD (מומלץ להיעזר, לא במקום טיפול, בספר "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון בהוצאת מודן). אני מתנגד נחרצות לניתוח הנוסף, שיהווה רק חוליה בשרשרת הניתוחים הבאים, וממליץ לך למצות את הפוטנציאל שלך בתחומים שבהם את חזקה ושאותם את אוהבת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין shrink-friendly.co.il

30/11/2018 | 18:33 | מאת: גם בת 23

היי אנונימית בת 23. אני מקווה שתראי את ההודעה שלי.. אני בגילך בדיוק וגם סובלת מהפרעת גוף דיסמורפית בצורה קשה,אצלי זה לא רק האף אלא באמת כל דבר בגוף ובפנים. אשמח אם נדבר אפילו אם בצורה אנונימית דרך אימייל מזויף או משהו כי לדבר עם אנשים שלא מבינים זה מתסכל ולא כיף להרגיש לבד בזה. אם תראי את ההודעה ותרצי שלחי לי הודעה לאימייל שממש פתחתי עכשיו bodydismorphia@gmail.com

מזה 7 שנים אני יודעת עובדה זו, מתמודדת עם מעידות של הפרת אימון ומאידך - לא מסןגלת להגיע לידי החלטה האם להישאר, לסלוח ולהכיל מכיוון שהקשר מצוין, הזוגיות חזקה והאהבה והדאגה עצומות או לצאת לחופשי, להיות לבד, לפרק משפחה וכל הכרוך בכך. חייה עם מחשבות טורדניות על קשריו עם גברים ועל בגידות מאחורי גבי למרות הבטחות שלא ימעד. מועקה תמידית בלתי נסבלת ללא יכולת לשחרר, למרות שיחות ארוכות שלנו ובירור העניינים בינינו באופן יסודי. זקוקה לעזרה מקצועית!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום סתוונית, השאלה הייתה מתאימה יותר לפורום 'שרינק פרנדלי' שאני מנהל באתר זה: https://www.doctors.co.il/forum-1389/ לפני זמן רב, לאחר טיפול בכמה הומואים ונשותיהם, כתבתי טור העוסק בנושא: https://www.shrink-friendly.co.il/?p=128 נדמה לי שאת התשובה המציאותית ביותר לשאלתך מצאתי אשתו של אחד ההומואים המבוגרים בהם טיפלתי, אשר בשלב מסוים חשף בפניה את משיכתו לגברים. סוכם ביניהם שהיא מקבלת את משיכתו זו ואף את מימושה, כל עוד לא תדע פרטים על הרפתקאותיו המיניות עם הבחורים הצעירים אליהם נמשך. אחד ממניעיה לעשות כן היה "סיפורי הבגידות" הרבים ששמעה מחברותיה על בעליהם והיא ראתה את עצמה בת-מזל על כך ש-(א) אצלם הדברים "על השולחן" ו-(ב) לא פחות חשוב, שהיא לא בתחרות עם אף אחד מהבחורים הצעירים שבעלה נמשך אליהם, בעוד חברותיה נאלצו להתמודד עם קנאה במאהבות השונות ופחד שמא הגברים יעדיפו את אחת מהן על פניה. אינני חושב שהבטחותיו של בעלך מציאותיות ושהוא יכול לעמוד בהן. דווקא 'הפרי האסור' מתוק יותר. הייתי ממליץ לך לשקול לקבל את הרפתקאותיו אך גם לדרוש ממנו לא לשתף אותך בהן. מה'מעידות' אני מבין שהוא כן שיתף ונפגעת. לא ברור לי האם ב'עזרה מקצועית' את מתכוונת לתשובה כאן בפורום או לשיחות עם איש מקצוע. השינוי שהצעתי אינו פשוט ומחייב היערכות מנטלית שאולי יקשה עלייך לערוך לבד. אולי גם יעזור לך לדעת שיחסי מין מחוץ לנישואין (אני בכוונה לא משתמש במילה 'בגידה') שלא בידיעת בן/בת הזוג נפוצים מאוד. בספרות המקצועית אפילו לא מדובר על הבדלים בין המינים בקשר לכך, אלא על כך שגברים מודים בכך יותר מנשים בסקרים אנונימיים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il