פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
497 הודעות
472 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

כשחרדה פוגשת דיכאון: "מה יהיה?" – "יהיה רע": סקירה מקיפה על קומורבידיות בין דיכאון וחרדה: https://www.giditherapy.co.il/?p=1316 השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום.
12/03/2013 | 14:46 | מאת: נעמי

שלום ד"ר גידי , כתבתי פה לפני שבוע פלוס. לגבי קשר עם מורה שלי לשעבר. ייעצת לי להגדיל את מלאי החברות וכ"ו. אז האמת שיש לי הרבה חברות. רציתי לשאול שאלה נוספת -היום ביקרתי בתיכון שלמדתי ופגשתי שוב את אותה מורה..דיברנו ואפילו הסעתי אותה לביתה. אני ממש אוהבת אותה ומרגישה איתה כמו אחות גדולה. קשה לי שהקשר מצומצם רק לחגים. אני כן מרגישה שהיא מאד מאד רוצה את הקשר הזה וכן רוצה להיות בסוג של קשר. גם ברכב עוד ישבנו ודיברנו. מצד שני היא כן משדרת לי לפעמים ריחוק מסוים. אני שוב מבולבלת , לפעמים ממש בא לי להציע לה בואי נפגש אחר הצהריים אבל אני חוששת שזה יתקבל אצלה בצורה לא נכונה. אולי זה נשמע לך שאני מדי "מתעסקת" עם זה אבל ביום יום שלי אני עסוקה וחברותית . פשוט יש לי איתה קשר מיוחד ומרגיש לי שזה הדדי. מצד שני אין לי מושג אולי זה באמת יהיה נכון לשמור על קשר רק בחגים ופעם בלפני פסח לבוא לומר לה שלום בתיכון וזהו. אשמח לשמוע את הצעתך.

שלום נעמי, אכן נשמע שהנושא מעסיק אותך מאוד מזה זמן רב מאוד (אם רק עוקבים אחר הודעותייך בפורום). המלצתי לך הייתה להתחיל ממגעים בלתי מחייבים כגון יצירת קשר בחגים כדי למשש את הדופק. ייתכן שבאחד המגעים הללו יהיה מקום להציע למורתך לשעבר מפגש חברתי מעבר לכך או לחכות שהיא תציע. אינני יודע מה את עושה במערכת החינוך, אך ייתכן שניתן להציע איזה שהוא שיתוף פעולה מקצועי שאין בו פלישה לעולמה הפרטי של אותה מורה. אני שמח לשמוע שיש לך עולם חברתי מגוון ובכל זאת קיים אולי מקום לבדוק את עומס הציפיות שיש לך מאותה מורה לאחר שנים כה רבות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

09/03/2013 | 01:15 | מאת: דויד

ד"ר גידי, שלום רב, אני מאובחן כהפר' גבולית, ואודות לטיפול התרופתי אני מווסת במצבי הרוח. ומכיון שגם פניתי לסיביטי וטופלתי כמה פעמים אך כמובן הפסקתי כל פעם לדעתי ספגתי קצת תובנות והשתניתי יחסית. אלא מה, הקשרים החברתיים שלי רדודים, כמו שאני בונה קשר לפי יופי וכשרונות [הערצה] ופוסל מראש את רוב האנשים, גם בעיני עצמי אני צריך לעשות ולהתקדם כל הזמן כי אחרת "מה אני שווה", כך שמצד אחד אני מרגיש כל הזמן "ריקנות" ודווקא בתחום החברתי שיכול כל כך למלא אני תקוע בו. ויש לציין שאין לי חברה [אני בן 30] לדעתי כי אינני יודע להצליח בקשרים. ומאידך גיסא שואף כל הזמן לעשות ולמילוי, בקיצור מיואש ומתוסכל. [אך עדיין שורד!]. אודה לך מאד על תשובתך [-בטיפול הרווח של הפר' גבולית לא מתמקדים בנושא הזה, לדעתי]. תודה רבה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דויד, לדעתי, אתה יכול להפיק תועלת רבה מטיפול קבוצתי. למען האמת, ישנו טיפול התנהגותי-קוגניטיבי ספציפי להפרעת אישיות גבולית הנקרא "טיפול התנהגותי דיאלקטי", עליו תוכל לשמוע בסרטון הבא:http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=726. טיפול זה כולל גם מפגשים קבוצתיים, אך הואיל וייתכן ששאר המרכיבים של ההפרעה טופלו כבר אצלך, אני סבור שטיפול קבוצתי רגיל יכול לעזור. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditheapy.co.il

02/03/2013 | 19:34 | מאת: נעמי

שלום ד"ר תודה רבה על הפורום. טוב הסיפור קצת ארוך ובזמנו התייעצתי איתך לפני חצי שנה -אך ישלי צורך להתייעץ שוב. ככה -אני בת 29 עובדת בחינוך דתייה וכ"ו רווקה. כשהייתי בתיכון הייתה לי מורה אהובה במיוחד (אזור גיל 15 היא הייתה בת 29) אזהיינו בקשר 3 שנים -הקשר היה טעון רגשית היא הייתה רווקה ואני עברתי איזשהו משבר שהיא ידעה עליו ,לבסוף הקשר הופסק ,ואז החיים המשיכו ,לפני שנה נפגשתי איתה בתיכון בו למדתי היא כבר התחתנה אמנם מאוחר מאד 39 .כמו שהתחלתי לומר נפגשתי איתה בפסח שעבר דיברנו מעט והיא אמרה תתקשרי אלי נדבר. ואכן התקשרתי פעמיים בפעם השנייה היא הייתה פחות נחמדה והרגשתי שאולי היא בכלל לא מעונינת בקשר הזה ולחדשו מחדש. אז התייעצתיושאלתי אותך ואמרת שאתה חושש שהיא אכן לא מעונינת בו -ואם ארצה אתקשר אליה רק לשיחות נימוס כמו חג שמח וכ"ו. אפילו את זה לא עשיתי ... באמת הרגיש לי שהיא כנראה לא מעונינת אז בשיחה השנייה אני הצעתי לה שנפגש אז אולי בגלל זה היא מאד התרחקה אין לי מושג מה שכן החלטתי לנתק את הקשר לגמרי. אולי מה שהיה מתאים לגיל 15 לא מתאים לגיל 29.. אבל לפני יומיים היא התקשרה אלי והייתי בשוק ממש-היא התקשרה לאחל לי מזל טוב לכבוד יום ההולדת ואמרה שאני יקרה לה. נותרתי ללא מילים. עדיין ישלי את התחושה שלא ברור מה היא רוצה? היא רוצה קשר איתי? או קשר מאד מינימליסטי או שום קשר. אשמח לשמוע את דעתך בנושא. מבחינתי אני הייתי רוצה קשר חברי , אפילו חשבתי לבקר אותה בתיכון לפני פסח. מה אתה חושב?

שלום נעמי, אני זוכר את פנייתך ואת עצתי. שיחת הטלפון שיזמה מורתך לשעבר מהווה, ללא ספק, סימן שהיא מעוניינת לשמור על קשר ברמה זו או אחרת, קשה לדעת באמת באיזו רמת קרבה. אולי היא כלל לא נתנה את דעתה על כך וייתכן שהעובדה שהתקשרה לרגל יום הולדתך תומכת בהמלצתי לדבוק בשלב זה באירועים מיוחדים כמו חגים, ימי הולדת וכד' כעילות ליצירת קשר. אכן פסח הוא החג הקרוב, והוא אף חג גדול עם חופשות, כך בהחלט מתאים ליצור קשר. ממד נוסף של הקשר הוא העובדה שאתן נמצאות כיום באותו תחום, חינוך, כך שמבחינה מסוימת אתן עמיתות לעבודה. חשוב שיהיה לך חוג חברים/ות, כך שלא תעמיסי על הקשר עם מורתך לשעבר ציפיות גבוהות שיגרמו לך אכזבה בסופו של דבר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/02/2013 | 09:33 | מאת: אורטל

בוקר טוב גידי, יש לי הרבה מה לכתוב אבל הכל מבולבל בראשי אנסה לעשות סדר. בעצם הכל סובב סביב ענין של תעסוקה ודימוי עצמי. אני מרגישה טוטאלית גמורה בכל מה שקשור לעבודה כאילו קברתי את עצמי מלהצליח ושאני רואה אחרות מרימות פרוייקטים, קבועות במקום העבודה, משנות דרך ומצליחות אני גמורה מבפנים. אני מרגישה נחותה, לא שווה יותר. אני מאוד מתקשה לקיים אורח חיים רגיל בגלל זה כי זה לא אני האמיתי שלי. אני בחורה נחושה שמסמנת מטרה רצה אחריה. אני כבר בת 41 אמא לשני ילדים שבאו לי מטיפולים שעברתי. אני מאוד הייתי רוצה עוד היריון ועוד ילד במשפחה שלי וגם פה אני מרגישה מהפיכה בתוך הראש ולחץ נפשי. ושאני רואה אמהות לשלושה ילדים עם קריירה מוצלחת או לפחות עבודה קבועה או יותר אופטימיות ממני מבינה שחיי לא התנהלו כשורה. מה דעתך המקצועית על כך? תודה על ההקשבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אורטל, ההשוואה המתמדת להישגים של אחרים היא מקור למצוקה רבתי של אנשים רבים. ראשית, את רואה רק את הקצה המוצלח של אותם אנשים ואינך יודעת מה עוד מסתתר בחייהם. (בתרגיל שאני עושה עם מטופלים שמכירים באופן אישי ומעמיק יותר את מושאי הקנאה שלהם, אף אחד מהם לא הסכים להחליף את כל החבילה שלו בכל החבילה שלהם!) לעומת זאת, אם אבקש ממך להשוות את עצמך לעצמך לאורך טווח החיים, בטוחני כי יסתבר לך שעשית דרך ארוכה, כולל הטיפולים שעברת כדי ללדת, בטוחני שיהיו לך סיבות רבות לגאווה. והנה רק אחת הדוגמאות ממה שכבר כתבת: האם אותן נשים שאת כל כך מקנאת בהן הגיעו לאן שהגיעו בתחום התעסוקתי לאחר טיפולי פריון? זה המעט שאני יכול להציע דרך הפורום. אולי אימוץ טכניקות התמודדות בעלות גוון בודהיסטי יוכלו גם הן לעזור לך. למשל, את כותבת שאת מסמנת מטרה וחותרת אליה. זו, ברוב המקרים, הדרך הנכונה בחברה המערבית, אבל יש לה לרוב מחיר כבד שאת משלמת אותו כבר עכשיו. סימון המטרות והשגתן לא בדיוק הביא לך שלווה פנימית. אולי אימרת חז"ל: "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו" תעזור יותר. וכמובן, אם טיפול עצמי לא יספיק, תמיד אפשר לפנות לעזרה מקצועית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/02/2013 | 13:19 | מאת: אורטל

מה זה התמודדות בגוון בודהיסטי? לא הבנתי את תשובתך בקשר לסימון מטרות. השגת המטרות הסבה לי אושר מסוים כמו להיות אמא כמו להיות בעלת מקצוע מסוים אך בעולם העבודה לא הצלחתי עדיין ויש לי רגשי נחיתות ורגשות של אי מוצלחות בתחום וזה כל הזמן מציף שבמקום לנסות לחפש דרך חדשה אני טומנת ידי בחול כאילו זה כבר קרב אבוד מראש. ועם חיים כאלו בטח ובטח שקשה להגדיל את המשפחה ובכלל לגדל ילדים ולחיות. איפה אתה רואה את הבעיה אצלי?

08/02/2013 | 18:11 | מאת: דני

שלום, האם כאשר אני חותם אצל מעסיק על טופס ויתור על סודיות רפואית, הוא יכול לקבל מידע על תוכן השיחות האינטימיות בין מטפל למטופל? הגיונית אני מניח שזה לא יקרה, השאלה האם מבחינה משפטית וחוקית הוא יכול לדרוש זאת. תודה

שלום דני, השאלה היא על איזה נוסח אתה חותם אצל המעסיק ועד כמה הוא גורף.יש חוק הגנה על צנעת הפרט וחוק חיסיון על מידע רפואי, כאשר החיסיון חל על מוסר המידע ("המטפל") ולא על המעסיק. גם אני ולמיטב ידיעתי גם הקולגות שלי היו מבררים את העניין אתך גם אם אינך נמצא כעת בטיפולם. במקרה כזה, אני גם מחתים את המטופל על ויתור על סודיות רפואית בו כתוב כלפי מי הוא מוותר ולמי הוא מבקש שאעביר את המידע. אני אישית לא הייתי מסתפק בפנייה של מעסיק אליי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

16/01/2013 | 00:35 | מאת: אריאל

שלום, אני בת 27 סטודנטית לפסיכולוגיה שנה אחרונה, כאשר הייתי בתיכון לא גיליתי עניין רב בלימודים, אף על פי שאני סקרנית מטבעי, באותה תקופה עניינו אותי חברים, מסיבות ים וכו . כתוצאה מכך נאלצתי להשלים בגרויות ולבסוף התקבלתי ללימודים אקדמאים בחוג לפסיכולוגיה - מאז ומתמיד גיליתי עניין רב בפסיכולוגיה ומאוד נהניתי בשנה הראשונה במיוחד שפתאום גיליתי שיש לי את היכולת להגיע להישגים גבוהים. אך ככל שהיו עוד מבחנים רציתי שוב להוכיח את ההישגים שלי ואכן הצלחתי ואני כרגע סטודנטית מצטיינת עם ממוצע של 96 . הבעיה היא שאני שוקדת בלימודים, אני יושבת 12 שעות ביום ללמוד למבחן שבועיים רצוף- ונהנית מזה. אבל הלחץ של לא להספיק או להיכשל הורג אותי. יש לי נטייה להיכנס יותר מדיי לעומק הדברים ולכן אני מרגישה שאני חייבת להתמקד בכל הפרטים. חיי חברה לא באים בחשבון מבחינתי בתקופות מבחנים ובשנה האחרונה גם לא במהלך הסמסטר. דבר נוסף שאני מתקשה בו ולא זוכרת שהתקשיתי בו בעבר הוא כתיבת עבודות אני מרגישה שאני לא מסוגלת לכתוב עבודה אני יושבת שעות מול מסך ריק ומרגישה שהגל נמצא בראש אני יודעת את כל מה שאני רוצה להגיד ופשוט לא מסוגלת לכתוב ואז אני מחפשת תירוץ( כנראה) ובורחת לקרוא עוד מאמר שאולי יעזור לי לכתוב את העבודה . בזמן האחרון חבריי ומשפחתי החלו לדאוג ולהביע הסתייגות לגבי הזמן היקר שאני משקיעה בלימודים. עד שהגעתי למצב שלא נעים לי להגיד שאני לומדת ואני מרגישה שעליי לתרץ את העובדה שהלמידה שלי נמשכת כל כך הרבה זמן עי זה שיש המון חומר והוא מורכב. דבר אחרון, משנה ב התחלתי לקחת ריטלין על אף שלא הייתי זקוקה , אם הזמן קיבלתי מרשם ומהשימוש שלי בריטלין הולך וגובר - בתקופת מבחנים משהו כמו שישים מיליגרם ביום. חשוב לציין שהפרפקציוניזם מתבטא אצלי (לדעתי) רק בהיבט של הלימודים. אני כותבת כרגע מתוך תחושות של חרדה שחוזרות ונשנות. מה כליי לעשות? אשמח לתשובה , תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אריאל, על פניו נשמע שהריטלין מיותר לחלוטין ואינו מתאים לסוג הבעיה שאת מתארת ולכן אני ממליץ להעריך מחדש, בעזרת איש מקצוע בכיר, את נחיצותו (ציינתי "בכיר" כי הכוונה אינה לרופא שרושם לך את המרשמים כבר באופן אוטומאטי). הכוונה לפסיכיאטר שתהייה לו סבלנות לשמוע את מכלול הבעיות. את אכן מתארת פרפקציוניזם קיצוני, שלפעמים מביא אותך להישגים ולפעמים גורם לקיפאון בגלל הציפיות הגבוהות שלך מעצמך. חלק מהבעיה הוא כנראה הגילוי העצמי שלך בשלב מאוחר יחסית בחיים שאת בעצם יכולה להיות סטודנטית מצטיינת, דבר שילדים שהם תלמידים שקדנים מגלים בשלב צעיר יותר בחיים, שהוא גם יותר מתאים להתלהבות מעצמם. כעת נראה לי שאין לך לאן לתעל את ההתלהבות הזו מעצמך. בגלל מורכבות הבעיה (לא חומרתה, כי היא אינה חמורה!) ובגלל המקצוע שאת לומדת, וקרוב לוודאי שתרצי לעסוק בו בצורה זו או אחרת, המלצתי היא לפנות לטיפול פסיכולוגי הן כדי לטפל בהתפעלות המאוחרת שלך מעצמך והן כדי להשתמש רק בחלקים הבונים של הפרפקציוניזם. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

15/01/2013 | 22:16 | מאת: בקי

שלום ד"ר, תודה רבה על הפורום , אני בת 30 עובדת כמורה כבר 6 שנים. לאחרונה אני מרגישה שאני צרכה שינוי (אני מאד אוהבת את המקצוע) גם בגלל לחץ בעבודה וגם בגלל שיש משהי בצוות החינוכי שאני בקשר איתה אבל מאד מסתייגת ממנה , את הקשר איתה ניסיתי לשפר במהלך השנים , אבל במהות יש בקשר הזה המון ריחוק ומתח. לאחרונה לכבוד זה שהגעתי לגיל 30 אני שוקלת לצאת לשבתון או לעבור למקום עבודה אחר. אני ממש לא יודעת במה לבחור , ואני מרגישה שהשינוי הזה מצד אחד מקל עלי את העבודה ומצד שני מעיק עלי. מבחינת הזכויות שלי והצד הכלכלי עדיף להמשיך ולעבוד שנה הבאה ולהשאר בתוך המערכת מצד שני-אם אני נשארת אני צרכה לחפש מקום עבודה חדש מה שלא בטוח שיהיה ובנוסף להתרגל לצוות חדש . שאלתי היא כזו כיצד אדע מה טוב לי? אני כן מרגישה שלהשאר במקום עבודתי הנוכחי אם כי הוא מקום עבודה מצוין ..אין לי כוח ואני באמת רוצה שינוי משמעותי. אבל מה אם השינוי לא יהיה לטובה? האם בכול זאת כדאי לי להשאר עוד במקום העבודה הנוכחי ולא לעשות את השינוי שנה הבאה אלא עוד שנה? אשמח אם תכוון אותי. תודה

שלום בקי, מתאירוייך עולה ששקלת את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהאפשרויות העומדות על הפרק ולכן נראה לי שכל החלטה שתקבלי תהייה מושכלת. כמובן שברגע שאנחנו בוחרים אופציה אחת אנו מחמיצים את האופציה האחרת ולהפך. אם המתנה בת שנה כדאית יותר אין כל סיבה להיחפז אלא אם כן המצב הוא בלתי נסבל מבחינתך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

09/01/2013 | 13:53 | מאת: טום

גידי שלום, אמנם הכותרת מעט דרמטית אבל היא מיצגת נכון את שאלתי. תמיד ידעתי שאני שואף למצוינות ופרפקציוניסט באיזשהו מקום אבל אף פעם לא חשבתי שכתבה בנושא תתאר כל כך הרבה תכונות ותיאורים נכונים לגבי. להלן לינק לכתבה דרך אגב http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4330359,00.html הביקורת הבלתי פוסקת כלפי עצמי וכלפי אחרים, השאיפה לשלמות בכל מה שאני עושה, הזמנת המקום הטוב ביותר במסעדה, תקווה שהשיר שאתה אוהב יתנגן ברדיו איך שאתה נכנס בבוקר לרכב וכו'... הבעיה העיקרית בחיים האלה היא, שהסיכוי שמשהו ישתבש הוא כ"כ גבוה שזה בעייה... דבר נוסף שמטריד אותי ומתקשר באופן ישיר לביקורת כלפי כל העולם ואשתו, הוא מיצוי האושר בכל דבר שאני עושה. תודה לאל, אני לומד במוסד יוקרתי, עובד בעבודה יוקרתית ויש לי בת זוג מדהימה, אבל לצערי מהדהד בראשי יתר על המידה תוכנו של ספר קהלת שלמדתי עוד בתקופת התיכון. בספר קהלת מלין קהלת בעצם על כל תהליכי העולם ופשוט מרגיש חסר אונים למול השיגרה הבלתי נפסקת של העולם ומרגיש שאין שום משמעות במעשיו בעולם כי בין כה וכה השיגרה תנצח את הכל ותמשך לעד. אז איך זה מתקשר? אני מרגיש שקשה לי לתעל את כל הטוב שיש לי, לכדי אושר אמיתי. איך אני לוקח את כל מה שכן התברכתי בו ואת כל מה שיש לי ומתרגם את זה לאושר פנימי? איך אני נוצר אושר של הצלחה ליותר זמן, ולא שיחלוף אחרי כמה דקות כשאני נזכר שלמחרת אני גם צריך לקום בשבע בבוקר כדי לצאת לעוד יום שגרתי בעבודה? איך אני נהנה מהרגע שאני נכנס למיטה ביום שישי בצהריים ולא חושב על השיעורים שיש לי לעשות ביום למחרת? איך אני מפסיק לטרפד בראש שלי את מערכת הייחסים באמצעות זה שאני מזכיר לעצמי שמוסד הנישואין נוגד את חוקי הטבע ותמיד תיהי מישהי יותר אטרקטיבית... שיהיה ברור, אני שלם עם מי שאני וחושב שהגעתי ועוד אגיע רחוק בזכות תכונות אלה למקומות מדהימים. אני פשוט רוצה להגיע למצב שאני נהנה ונוצר בתוכי את הטוב שבעולם למשך יותר זמן, ופחות חושב על הדברים הפחות טובים שבכל דבר. תודה רבה טום

שלום טום, אתה נוגע בשאלות חשובות ביותר, אשר מסבירות מדוע הבודהיזם החל להיקלט כל כך טוב בחברה המערבית בכלל ובפסיכולוגיה (על חלק גדול מזרמיה) בפרט. ההישגיות והתחרותיות של החברה המערבית הופכות כל הישג לחסר משמעות מרגע שהושג ואצל אנשים רבים - מרגע שהשיגו מה שתמיד חלמו עליו, מתחיל המרדף אחר ההישג הבא. כמובן שמדובר בנטייה כללית וכמו בכל נטייה יש הבדלים בין-אישיים. כך, למשל, אדם שלא מקבל את עצמו ידחה את חברת מי שמקבל אותו ויימשך באופן שיטתי דווקא למי שאינו מקבל אותו, שכן זה אתגר שעדיין לא נכבש. גישה חלופית לגישה שאתה מתאר נוסחה יפה ע"י חז"ל במשפט "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו". למשל, ברור שמראה חיצוני ומשיכה מינית מסוימת חשובים בבחירת בן/בת זוג לחיים, אך הדבר נכון בעיקר בשלב יצירת הקשר הראשוני. אם חושבים על קשר לחיים ברור שמזדקנים, המראה החיצוני נפגע, משמינים, יש הריונות וכו', כך שאותו מראה חיצוני שהתחלנו ממנו בלאו הכי הופך להיות לא רלוונטי תוך זמן קצר. לדעתי, מרגע שתהייה שלם יותר עם עצמך, תוכל לספק חלק גדול מצרכיך בעצמך בלי לצפות שגורמים חיצוניים יספקו אותם. השינוי, לדעתי, צריך להיות בהשלמה,משום שגישה של סיפוק חסכים תמיד תיצור חסכים נוספים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

05/01/2013 | 22:13 | מאת: נעמי

איך אדע מה רצוני האמיתי? אני מרגישה שאני מבולבלת-בגלל שאין לי כרגע זוגיות ולא מצאתי במהלך השנים מישהו כמוהו. בנוסף כתבת שחלק מהקפדנות זה גם חלק מהיציבות שזה נותן זה נכון אגב. האם לא אוכל לדעתך למצוא אדם יציב מאד אבל לא קפדן ולא מאד שמרן?

שלום נעמי, את המאזן בין היתרונות והחסרונות של הבחור רק את יכולה לעשות. יש, כמובן, גם בחורים יציבים שמרנים פחות, אך לפי תיאורייך, לא נתקלת בהם עד כה. כל בחירה שאנו עושים מלווה תחושת החמצה של האלטרנטיבות בהן לא בחרנו ומה שמאפיין אנשים שכן מצאו קשר זוגי הוא, בין היתר, היכולת לעשות פשרות ריאליות וסבירות בין המצוי לרצוי. כל מה שאני יכול לומר הוא שלא צפויים שינויים קיצוניים אצל הבחור, לא לטוב ולא לרע, וזה נתון שאת צריכה לקחת בחשבון. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום נעמי, אינני יודע עד כמה אתם פתוחים לכך, אך אפשרות נוספת (לאחר תקופה נוספת של קשר עם הבחור) היא לפנות למטפל זוגי ולשים את הקלפים על השולחן בגלוי. כלומר, ללכת יחד ולדבר על הלבטים. ראשית, בדרך זו תעבירי לבחור מסר מפורש שאת מתייחסת אליו ולקשר ברצינות ושנית, תהליך ההתייעצות עצמו עשוי לכלול מרכיבים של גישור ופשרה. הנה קישור לאלפון המטפלים הזוגיים המוסמכים של האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי: http://www.mishpaha.org.il/?CategoryID=158 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

05/01/2013 | 21:25 | מאת: נעמי

שלום לד"ר ותודה על הפורום. אני אספר את סיפורי בקצרה כי הוא קצת ארוך. אני בחורה דתית לאומית(כיפה סרוגה/בני עקיבא)בת 29 ,לפני מס שנים יצאתי עם בחור מאד שאפתן פרפקציוניסט וקפדן. בנוסף אנחנו מעדות שונות ובציבור הדתי יש איזשהי דרישה מהאישה ללכת אחר הבעל בכול מה שקשור למנהגים ותפילות. בזמנו כשיצאנו היו לנו המון ויכוחים גם על הסתכלות על החיים -הוא היה מאד קפדן מאד לעשות את הכול באופן יסודי ,גם קפדן כלפי. אני זורמת מכילה אנשים לא קפדנית וגם לא אמבציוזית מאד. בזמנו יצאנו חצי שנה. לאחרונה הבחור מבקש לשוב ולנסות הוא טוען שהוא "ליטש" את עצמו מבחינות מסויימות ומאמין שיהיה אפשר בכוחות משותפים לבנות משהו. אני מאד מתלבטת-1.עד כמה אדם באמת יכול ל"ללטש" את עצמו ולשנות. 2. הדברים שהיו חשובים לו אני בטוחה שנשארו חשובים כולל מנהגי העדה ממנה הוא בא. 3. יש לי קשר רגשי איתו אבל אני לא בטוחה שזו אהבה. האם לדעתך יש פה ענייו לחזור ולנסות בשנית? לגבי העדה שלו אני לא בטוחה שאני יכולה נפשית להכיל את המנהגים השונים. אני חייבת לציין שהוא בחור שנותן לי הרבה יציבות בחיים,מאד שמרן . מצד שני אני חוששת שמא זה שהו רוצה משפיע עלי גם. מכיון שאין לי עכשיו קשר זוגי משמעותי ואיתו כן נוצר משהו משמעותי. אשמח לשמוע ממך .תודה מממש מממש ממש.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נעמי, לדעתי, את צריכה לקבל החלטה על חידוש הקשר על סמך רצונך ולא על סמך רצונו של הבחור. רצונו של הבחור הוא תנאי הכרחי, כמובן, לחידוש הקשר, אך רחוק מלהיות מספיק. לא הייתי מציע לך לבנות על שינוי שחל בו. שינוי כזה הוא חלקי, זמני ובמודע או שלא במודע, עלול להיות ניסיון ללכת לקראתך. גם אם חל שינוי, הבחור יכול בהחלט לחזור לדפוסים הקודמים לאחר הנישואין. יש, לדעתי, שתי שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך והן (א) האם את יכולה לחיות עם "הגרסה המקורית" של הבחור, כפי שהתגלתה בסיבוב הקודם ו-(ב) האם הקשר הרגשי עמוק מספיק והיציבות המשמעותית שהוא מספק לך מהווים בשבילך בסיס מספיק לקבלת הבחור כמו שהוא. שימי לב שאותן תכונות שמפריעות לך אצלך (למשל, קפדנות) הן גם אלה שתורמות ליציבות שהעניק לך הבחור. במילים אחרות, מדובר בחבילה אחרת שאי אפשר לפרק אותה ולקחת רק חלק ממנה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

31/12/2012 | 15:19 | מאת: עדי

שלום רב, אני בת 27, לקראת סוף לימודיי התואר הראשון שלי בחינוך מיוחד. התחלתי סטאז' כמורה בבית ספר אולם הפסקתי כי חשתי שאני לא מבצעת את העבודה כפי שצריך. בנוסף, בעבר התחלתי קורס חובשות בצבא וכמו כן, התחלתי תואר אחר במכללה וגם אותם עזבתי. כמעט בכל פעם בחיי שאני מתחילה דבר חדש, אני עוזבת כי אני מתמלאת בחרדות ופחדים שאכשל ולא אצליח. הפחד מקושי וכישלון משתק אותי. אני תמיד חושבת שאני לא מספיק טובה וחכמה כדי לבצע את המשימה כמו השאר. הביטחון והדימוי העצמי שלי נמוכים ואני מאמינה שאני מצליחה בדברים שכולם גם ככה היו מצליחים בהם וכי אין בי ייחודיות או כישורים יוצאי דופן. גם בתקופת התיכון חשתי כך ולפני כל מבחן הייתי מאוד לחוצה ובכיתי. אני מלאת פחד שהפרפקציוניזם והפחד מכישלון הללו ימנעו ממני לממש את עצמי ולעבוד בעבודה משמעותית משום שאני אבחר תמיד בדרך הקלה ולא אתמודד. אני יודעת שהדרך להצלחה רצופה אי הצלחות וקשיים אבל הדרך הזו משתקת אותי ומפחידה אותי נורא. בעקבות העזיבה של הסטאז', נכנסתי לדיכאון ולחרדות. אני נוטלת כ-15 מילגרם ציפרלקס בכל יום ומידי פעם רבעים של כדורי קלונקס. הייתי אצל פסיכיאטר אשר אמר כי יש לי חרדת ביצוע מאוד גדולה ודימוי עצמי ירוד. ברצוני לציין כי יש לי גם פחד קהל מאוד גדול. מהו לדעתך הטיפול הטוב ביותר עבורי? טיפול? קבוצת תמיכה? תודה רבה!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עדי, צר לי מאוד לקרוא על מצוקתך. שמעתי פעם, לגמרי במקרה, דווקא רב שנתן ברכות מאחת מתחנות הרדיו, אומר שאת רוב הייסורים אדם מביא על עצמו. ראשית, לפי תיאורייך, הייתי מציע לך להישאר אצל המטפל הנוכחי, משום שעל סמך התנהגותך בעבר בתחומים אחרים, רוב הסיכויים הם שהחלפת מטפל לא תפתור את אי שביעות הרצון שלך, שמקורה פנימי, בין היתר, כנראה בציפיות גבוהות מאוד מהמטפל, מעצמך, מהמסגרות הלימודיות השונות שעזבת וכו'. במקרים כאלה החלפת סביבה לא מומלצת, אלא מומלץ, כחוויה ייחודית בשבילך, להישאר במקום בו את נמצאת, להפיק ממנו מה שאפשר (ומכל דבר אפשר להפיק משהו) ולהציב לעצמך כמטרה לדבוק בו. בגלל המרכיב של החרדה החברתית אני סבור שבהמשך הטיפול הפסיכולוגי הפרטני, טיפול קבוצתי עשוי להיות השלמה מבורכת. בגלל מרכיב זה של חרדה חברתית גם המשך הטיפול בציפרלקס מומלץ. יש לקוות שאם תתמידי בטיפול הפסיכולוגי, הפרטני והקבוצתי, ניתן יהיה להפחית באופן הדרגתי את המינון של הציפרלקס ובטווח הארוך אולי אף לוותר עליו לחלוטין, אך עוד חזון למועד. מאוד חשוב לא להתפתות ולהחליף סביבה. קל מאוד למצוא את החסרונות בסביבה ולראות את היתרונות בסביבה חלופית שעוד לא ניסינו, אך כשמדובר בדפוס עקבי ויציב כמו זה שאת מתארת, חשוב לדבוק בטיפול אחד, במסגרת לימודים אחת, במקצוע אחד וכו', תוך עבודה עם עצמך ובעזרת המטפל, על ההכרה במציאות שלכל אפשרות יש חסרונות ויתרונות וכשהם שקולים, החלפת סביבה לא תעזור. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

01/01/2013 | 16:43 | מאת: עדי

תודה רבה על המענה! האם ישנם מאמרים/ספרים בנושא זה שעליהם תוכל להמליץ?

31/12/2012 | 14:48 | מאת: עדי

שלום, הייתי רוצה לדעת האם ישנן קבוצות תמיכה לאנשים פרפקציוניסטים ודחיינים. אשמח למענה. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עדי, למיטב ידיעתי, אין קבוצות טיפולית המוקדשות אך ורק לפרפקציוניזם, אם כי מן הסתם הנושא נידון בכל קבוצה טיפולית בצורה כזו או אחרת. קבוצת תמיכה, או ליתר דיוק, קבוצה לעזרה עצמית, היא קבוצה בה חברי הקבוצה עוזרים לעמיתיהם, עם או בלי מנחה מקצועי. קבוצות מסוג זה בתחומים רבים ומגוונים ניתן למצוא במרכז הישראלי לעזרה עצמית http://self-help.sheatufim.org.il/ וגם אם עדיין לא קיימת קבוצה, תוכלי ליזום את הקמתה בתמיכה מתאימה של מנהלי המרכז. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

12/12/2012 | 19:43 | מאת: נועה

פרופ' גידי שלום! קראתי את מאמרך פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות נפשיות: הצד האפל של ההצטיינות. אני חייבת לציין כי הוא ממש ריתק אותי ובד בבד מאוד התאים לי לעבודה שאני מכינה במסגרת לימודיי התואר השני שלי בקרמינולוגיה קלינית. אודה לך אם תוכל לשלוח לי את המאמר או שמה את הפרטים הביבליוגרפיים של המאמר שהזכרת במאמרך של שני הפסיכולוגים- פול היוויט וגורדון פלט. מעבר לכך, אם יש לך עוד מאמרים בנושא הפרפקציוניזם אשמח מאוד אם תוכל לקשר אותי אליהם. תודה רבה מראש נועה

12/12/2012 | 19:38 | מאת: נועה

פרופ' גידי שלום! קרתי את המאמר שלך פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות נפשיות: הצד האפל של ההצטיינות. אני חייבת לציין שהוא ממש ריתק אותי והתאים לעבודה שאני עושה במסגרת לימודיי התואר השני שלי בקרמינולוגיה קלינית. אודה לך מאוד אם תוכל לשלוח לי את הביבליוגרפיה או המאמר שהזכרתי במאמרך של שני הפסיכולוגים פול היוויט וגורדון פלט. כמו כן, אם יש לך עוד מאמרים בנושא הפרפקציוניזם אני יותר מאשמח אם תוכל לשלוח לי או שמה להעביר לי את שמותיהם. המון המון תודה מראש נועה

לקריאה נוספת והעמקה

12/12/2012 | 22:31 | מאת: נועה

noa_l21@walla.co.il תודה רבה רבה!

25/11/2012 | 08:49 | מאת: vera

אני בת 62 ומעשנת מגיל 18, ניסיתי מספר פעמים להפסיק לעשן סדנת אלן קאר - 3 סדנאות במכבי - 1 סדנה מכבי בטלפון וכלום לא עוזר, בשל בעיות רפואיות ביקש הרופא כי אולי טיפול פסיכולוגי יכול לעזור. או אולי טיפול בהיפנוזה? האם יש לך רעיון כיצד אוכל להיגמל מההרגל המגונה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום vera, לפי ניסיוני המקצועי, סדנאות מהסוג שתיארת, במיוחד ב"מכבי", מניבות תוצאות יפות, אם כי כמובן שמדובר במאבק שנמשך כל החיים. מבין השיטות הפסיכולוגיות, הגישה הקרובה ביותר למה שנעשה בסדנא היא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (שיכול לכלול מרכיבים נסי לחפש באלפון איט"ה מטפלים העובדים עם מכבי: http://www.itacbt.co.il/74049/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%9D במקביל, עייני ברשימת המטפלים העובדים עם מכבי וראי מי מהם מופיע בשתי הרשימות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/11/2012 | 09:52 | מאת: vera

אני מודה לך מאוד על תשובתך המהירה והעניינית, תודה על הרשימה, אחפש באזור השרון מטפל אשר יוכל לעזור לי להיגמל מעישון. ברצוני לדעת באם לדעתך טיפול בהיפנוזה יכול לעזור? האם יש לך שם של מטפל מוסמך בהיפנוזה?

24/10/2012 | 12:44 | מאת: יונית

שלום גידי, מה תפקיד המטפל/ת במקרה של שתיקת המטופל? לא שתיקה עקשנית ומתמשכת של שבועות וחודשים, אלא ככה, בקטנה, "אירועי שתיקה" מזדמנים, של פעם בתקופה... האם לפי הספר עליו לשתוק ולהמתין לאות חיים? האם על פי גישות מסוימות עדיף לנסות לדובב את השותק? אשמח אם תוכל קצת לפרט...

שלום יונית, חלק מהתשובה לשאלתך תלוי בגישה הטיפולית. בפסיכואנליזה האורתודוכסית, למשל, תפקידו של המטפל פאסיבי לכאורה וכך גם בפסיכותרפיה המרוכזת באדם של רוג'רס: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 כלומר, התשובות לשאלות אמורות לבוא מהמטופל עצמו והמטפל אמור לאפשר את האווירה המיטבית והבלתי שיפוטית לצורך כך. כך לומד המטופל לבטוח באינטואיציה שלו. יש גישות שבהן המטפל אקטיבי יותר, כגון בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. פרט לגישה הטיפולית, ישנם הבדלים בין-אישיים בין מטפלים - יש מוחצנים יותר שקשה להם לשתוק בדרך-כלל, יש כאלה שפחות בטוחים בעצמם ומרגישים שאינם מטפלים או עובדים אם אינם משמיעים משהו ועוד ועוד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il (תעריף מיוחד לסטודנטים)

24/10/2012 | 13:56 | מאת: יונית

פרט לגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, שאופיה אכן שונה למדי, אילו גישות נוספות מעודדות אקטיביות של המטפל? אילו עוד סיבות עשויות "להצדיק" זאת?

20/10/2012 | 18:47 | מאת: מישהוא

שלום דר אני בשנות ה30 מטופל בציפרלקס 10 ליום עקב חרדות וטראומה מורכבת לציים שאני מנהל אורח חיים רגיל לפני שבוע אבדתי את החבר הכי טוב בדום לב וכשראיתי אותו הכל חזר לי החרדות קושי נשימה דופק מהיר זיעה בעורף לא פוסקת העלתי את המינון ל אחד וחצי ולא עוזר לי לקחתי וואבן שקצת עוזר לי אנא ממכם מה לעשות הפסכיאטר שלי לא עונה לי להעלות את המינון ל20 גרם או להחליף תרופה הזיעה רק בעורף זו מהחרדה והפוסט טראומה והכאבים בלב ???

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מישהוא, קודם כל, הייתי רואה צורך להדגיש את הנורמאליות של תגובתך. היית עד לאירוע שהיה טראומאטי עבור כל אחד, לא כל שכן מי שמלכתתחילה סובל מחרדה. החרדה שלך טבעית לחלוטין, גם אם אתה חווה את הדברים בעוצמה חזקה, כפי שאתה מתאר. חשוב שתפנים זאת לפני שאנו פונים לדון בטיפול. בלי להיכנס לפרטי המקרה - העלאת מינון הציפרלקס היא צעד שחייב להיעשות בפיקוח פסיכיאטרי, גם אם לא ע"י הפסיכיאטר המטפל (גם רופא המשפחה יכול לעזור כאן). אמנם ההעלאה אינה גדולה אך 20 מ"ג הוא המינון המירבי. עד שאתה רואה רופא אין כל מניעה שתיעזר בוואבן. הזעה היא אכן אחת מתופעות הלוואי הידועות של ציפרלקס, אך אם מדובר רק בעורף והיא לא הופיעה לפני העלאת המינון, יש להניח שמדובר באחד מתסמיני החרדה, ששוב אני מציין שהיא לגמרי נורמאלית אל מול הגירוי הקשה שנחשפת אליו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/10/2012 | 19:47 | מאת: מישהוא

תודה אלף תודות לך ד"ר .. אבל זה באמת נורמאלי אני מרגיש שאני הולך לאבד שליטה אני מפחד אבל לא נותן לאשתי שתרגיש כלום עלי הזיעה לא הייתה גם כשהשתמשתי בתרופה .. כאבים בעורף וזיעה .. אני לא יודע מה לעשות מאוד החריד אותי האירוע מאוד אני מפחד לאבד שליטה ..

שלום מישהוא, קודם כל, הייתי רואה צורך להדגיש את הנורמאליות של תגובתך. היית עד לאירוע שהיה טראומאטי עבור כל אחד, לא כל שכן מי שמלכתתחילה סובל מחרדה. החרדה שלך טבעית לחלוטין, גם אם אתה חווה את הדברים בעוצמה חזקה, כפי שאתה מתאר. חשוב שתפנים זאת לפני שאנו פונים לדון בטיפול. בלי להיכנס לפרטי המקרה - העלאת מינון הציפרלקס היא צעד שחייב להיעשות בפיקוח פסיכיאטרי, גם אם לא ע"י הפסיכיאטר המטפל (גם רופא המשפחה יכול לעזור כאן). אמנם ההעלאה אינה גדולה אך 20 מ"ג הוא המינון המירבי. עד שאתה רואה רופא אין כל מניעה שתיעזר בוואבן. הזעה היא אכן אחת מתופעות הלוואי הידועות של ציפרלקס, אך אם מדובר רק בעורף והיא לא הופיעה לפני העלאת המינון, יש להניח שמדובר באחד מתסמיני החרדה, ששוב אני מציין שהיא לגמרי נורמאלית אל מול הגירוי הקשה שנחשפת אליו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/10/2012 | 22:05 | מאת: שושי

שלום לד"ר, אני רוצה להתייעץ איתך בבעיה שלא פשוטה עבורי. קצת עלי בגדול-בת 29 עובדת בחינוך. אני טיפוס די עצמאי בחיי היום יום. עם זאת אני עדיין גרה בבית הורי. לאחרונה אני מרגישה שהגיע הזמן לפרוש כנפיים. עם זאת מאד קשה לי לעזוב. אני מבינה שאצטרך להגיע למצב נפשי שבו אוכל לעזוב מתוך שלמות. קשה לי לעזוב מכמה סיבות-פחד משינוי , משכורת שאינה מספקת עדיין להיות עצמאית, פחד לצאת לעולם.. ,פחד מבדידות. כרגע אני לא בקשר זוגי עם כי הייתי לפני כמה חודשים. האם אתה ממליץ על עזיבת הבית בגיל כזה באופן טוטאלי או שיש מקרים לגופו של עניין? דבר נוסף? האם כדי לי לקחת שנה ולהתרגל לרעיון. אגב אחי הגדול גם עזב את הבית בגיל 35 שזה מאוחר יחסית עם זאת הוא אדם מצליח בחייו ,וגם הצליח קודם לפני שעזב. ממש תודה על התשובה מצפה..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שושי, כל החלטה צריכה להתקבל לגופו של עניין, אבל את זו שהעלית את נושא היציאה מהבית, ואני מניח שעשית זאת מתוך מצוקה או קונפליקט מסוים. במלים אחרות, איפה שהוא בתוכך את מכירה בכך שהמגורים בגיל 29 בבית ההורים הם גורם שמעכב את התפתחותך ועצמאותך. יש אכן יוצאים מן הכלל (אינני יודע אם אחיך הוא אחד מהם או לא) שמצליחים להתפתח למרוךת מגוים עם ההורים בגיל מבוגר, אך הכלל הוא שברוב המקרים מתלוות לכך הפרעות נפשיות או לפחות סיכון להן: http://www.giditherapy.co.il/?p=256 מניסיוני האישי והמקצועי, העניין הכלכלי הוא עניין של סדר עדיפויות. אפשר להאריך לימודים, למשל, ואפשר לקחת עבודות נוספות (אולי שיעורים פרטיים אם את בתחום החינוך), אפשר לרדת ברמת החיים החומרית אך בהחלט להעלות את רמת החיים הפסיכולוגית ואין ספק שמדובר בגורם שבאופן כללי מאוד מעכב עצמאות בגיל הזה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/10/2012 | 21:50 | מאת: לילך

תודה רבה על הפורום.. אני בחורה בת 27 ,דתייה בזמן האחרון מאד קשה לי עם אבי. אנחנו משפחה דוסית ואני מאד מעריכה את ההורים שלי. מאד ערכיים. גיליתי בזמן האחרון שאבי צופה בכול מיני סדרות בהם נשים...(לא פורנו) אני יודעת שאימי מעירה לו על כך. רוב אחיי נשואים , מאד קשה לי שהדמות שלו שלומדת תורה שעושה חסד שעוזרת לאנשים..מתנפצת לי לרסיסים. אני מרגישה שהוא חינך אותנו על דברים מסוימים ופתאם הוא לא עומד בהם. קשה לי ממש אני מגיעה למצבים של דיכאון. אני מנסה להכיל את זה..ולהבין שהוא גם אדם. אבל ממש קשה לי. אשמח אם תוכל לייעץ לי כיצד לחיות עם זה בשלום. תודה

שלום לילך, נשמע לי שלא רק שגילית שאביך הוא אדם, אלא שהוא גם גבר. כלומר, יש בו חלק חייתי וייצרי, כמו בכולנו. גם הציבור הדתי וגם הציבור החילוני גוזר על עצמו גזירות שלא תמיד הוא יכול לעמוד בהן במלואן. למשל, גם כשבחור חילוני נישא הוא נכנס למוסד שהמונוגמיה היא חלק ממנו, אך אנו יודעים בוודאות (גם מהחיים וגם ממחקרים) שרבים מקיימים יחסים מחוץ לנישואין וששיעור הגירושין נמצא בעלייה מתמדת. במילים אחרות, טוב שיש מערכת ערכים, שהן בבחינת מותר האדם על הבהמה, אך לא תמיד ניתן לעמוד בה בצורה מלאה מבחינה התנהגותית. בהקשר של נושא הפורום הזה, נשמע לי שאימצת לעצמך גישה נוקשה של "או הכל או לא כלום" האופיינית מאוד לפרפקציוניסטים (במקרה זה מדובר בפרפקציוניזם של הזולת): http://www.giditherapy.co.il/?p=832 אביך מצא לא פתרון חלקי וצנוע מאוד. מבחינה פסיכולוגית, ככל שידכא את היצר עוד יותר, יגדל הסיכון שמא יממש את יצריו המיניים מחוץ למסגרת הנישואין. לכן, אני מציע לך לפתח מידה מסוימת של סלחנות, גמישות ופשרה קודם כל בינך לבין עצמך אך גם ביחסך לזולת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום רב, אני כבן 40 והרבה זמן נוהג לקסוס צפורניים כולל העור, לעיתים הייתי נוהג לאכול את קשקשי הקרקפת ריסים ואת שערות האף. כל התופעות מזוויעות אותי אבל אני לא יכול להפסיק. מה ניתן לעשות? האם אני עם הפרעת אישיות? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, התופעה שאתה מתאר היא הפרעה כפייתית, שהטיפול המתאים בה הוא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) - עם או בלי טיפול תרופתי, בהתאם למקרה ובהתאם לרצונך. צריך לבדוק האם פרט לכך יש דברים שמציקים לך ועד כמה ההפרעה הכפייתית פולשת גם לתחומים אחרים בחייך. תופעה זו אינה מהווה סימפטום של הפרעת אישיות והיא יכולה להופיע גם אצל אנשים שסובלים מהפרעת אישיות וגם אצל מי שאינו סובל ממנה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/10/2012 | 19:06 | מאת: גלית

מאז ומתמיד היו לי בעיות עם אמא שלי: היא תמיד רבה איתי, לא התייחסה אליי ולבעיות שלי אבל היא כל הזמן שלטה בחיים שלי - אמרה לי מה לעשות ואחר כך התגלה שבחירות משמעותיות שעשיתי בגללה פגעו בי מאוד. היא מתייחסת אליי בשינאה ובכל זאת אני תמיד עושה את הבחירות שלי לפי מה שהיא רוצה אפילו שאני יודעת שהיא לא רוצה בטובתי. אני לא יודעת מה לעשות ואיך לתקן את הבחירות הגרועות שלי.

שלום גלית, עם כל הכאב שבדבר, את הנעשה אין להשיב וגם לא בטוח שכל הבחירות שעשית גרועות רק משום שהושפעת מאמך. כעת את רואה את זה כך מתוך הכאב, וכדברייך אפילו ה"שנאה", שאת מרגישה שאמך מרגישה כלפייך. במציאות, כל פעולה שלנו יש יתרונות וחסרונות לכן לא ייתכן ש-100% מהדברים עשית שגויים, מה גם שזה לא "מדע מדויק" שיש בו רק פתרון אחד "נכון". מה שכן - בטוח שעם תפיסה כה קשה של היחסים עם אמך, קשה מאוד לחית, לא רק מבחינת מה שקורה או לא קורה בקשר ביניכן, אלא משום שתפיסה זו צובעת את יחסייך עם העולם כולו.לכן, המלצתי החד-משמעית תהייה לפנות לטיפול פסיכולוגי, אולי אפילו רצוי אצל פסיכולוגית אישה, לעבד שם את הקשר הקשה עם אמך ואולי אף לחוות חוויה מתקנת עם הפסיכולוגית, כדמות אם חלופית, לפחות בתחילת הטיפול. טיפול כזה יכול להיות ממושך, אך לדעתי הכרחי, ויהיה עלייך לשים אותו במקום גבוה בסולם העדיפויות שלך ולהתאזר בסבלנות. יהיו בו עליות ומורדות, גם הן צריכות להיות מעובדות ונידונות בטיפול עצמו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il (תעריף מיוחד לסטודנטים)

נראה לי שכן :-( אני בן 40, ופוסל כמעט כל קשר זוגי שמתפתח באופן חיובי, "במומי" כנראה פוסל על בסיס חיצוני ומודע לזה, אבל מתקשה ומרגיש לא נעים תוך כדי הקשרים, כאילו דואג לעתיד ואיך ומה יהיה, אולי אפילו גם "מה יחשבו" והאם אני נמשך,די אינפנטילי וילדותי כזה, אני יודע . עדיין זה שם, בכל פעם, למרות שברור שהתנהגות בוגרת זו לא. "כשרוצים אותי" נראה שבהתחלה נעים, לאחר מכן אני מחפש עם זכוכית מגדלת חסרונות לכאורה, תמיד חיצוניים, ופשוט לא מרפה מהם.. לא יכול לעבור טיפול כרגע בעיקר מסיבות כלכליות, אבל בהחלט מנסה לקרוא גם כאן וברשת ו"לקבל פרופורציות", איך להפסיק עם הזכוכית המגדלת הזו, להפסיק לפחד.. אשמח לדעתך, תודה :-)

שלום אביתר, נראה שעלית על הבעיה בעצמך כשהשתמשת בפתגם "הפוסל במומו פוסל", אך כמובן שהדבר דורש עיבוד הרבה יותר מעמיק של הדימוי העצמי הנמוך העומד בבסיס הנטייה הזו להמעיט בערכו של מי שמעריך אותך ואולי גם במקביל לרדוף אחרי מי שאינו מעריך אותך. באופן הכללי ביותר מדובר בנטייה של אנשים שאינם מקבלים את עצמם להשליך את חוסר הקבלה את עצמם על זולתם ואז כשהסביבה דוחה אותם הדבר הולם את הדימוי העצמי הנמוך שלהם וגם אם הדבר אינו נעים הוא מוכר ואילו כאשר הסביבה (במקרה זה, בחורות) מחזרות אחריך, הן מערערות למעשה על הדימוי העצמי הנמוך שלך, דבר שכמו שאתה מתאר, נעים ומחמיא בהתחלה, אבל אז נשאלת השאלה: "אם היא רוצה אותי, מה לא בסדר איתה?" ואז זכוכית המגדלת עובדת שעות נוספות: באופן עקרוני, מילת המפתח היא "פשרה" שאנשים מבוגרים עושים בדרך כלל, מתוך שקלול היתרונות אל מול החסרונות והבנה בוגרת שאין פתרונות מושלמים (ולא לחינם אתה רואה את עצמך כילדותי מהבחינה הזו): http://www.giditherapy.co.il/?p=248 עוד הערה לי על הסיבות הכלכליות שלכאורה אינן מאפשרות לך לפנות לטיפול. ייתכן שגם כאן אינך מוכן לעשות את הפשרות המתבקשות מהמציאות. יש כיום מסגרות מסובסדות רבות, החל ממרפאות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים (למשל, באיכילוב השירות ניתן חינם לכל תושבי ת"א), פסיכולוגים העובדים בתעריפים מסובסדים מאוד עם קופות החולים ועמותת "אלומה" ברח' בר-כוכבא בת"א. כמובן שהדבר תלוי בכימיה עם המטפל, ואני מקווה שלא תפעיל זכוכית מגדלת רגישה מדיי גם על המטפל, אבל בכל הנ"ל הרמה המקצועית סבירה למדיי והתעריפים נעים מחינם ועד מחצית מהמקובל בשוק הפרטי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

הי שלום,ותודה על הפורום. בחצי שנה אחרונה אני צופה באופרת סבון גרמנית ,בה שתי נשים המאוהבות אחת בשניה. אחת די בהכחשה והשניה מאד רוצה אותה. עצם הסיפור לא ממש משנה מה שמשנה שהתמכרתי לאופרת סבון הזו. אני מחכה לה ממש וכשיש הפסקה בסוף השבוע אני די במין מתח כזה ורעב לעוד. בגדול עלי- אני לא מגדירה את עצמי כאדם מכור, אני בת 27 עובדת ,יש לי חבר.. אני בי סקסואלית אבל החלטתי כי אני מעדיפה להיות בזוגיותעם בחור. אני לא מרגישה חיסרון בהעדר בת זוג. אבל משהו לא ממש נעים קורה לי עם התוכנית הזו.. אני יכולה לצפות בפרק שעלה לאתר הגרמני כמה פעמים ולקרוא באנגלית בפורומים על התוכנית וממש להתעסק בזה. אני מרגישה שבאות לי המון מחשבות בעבודה וזה די משתלט עלי. אני ממש חושבת מה יהיה בין שתי הנשים ומה הם מרגישות אחת לשניה וכו וכו.. אני צרכה להזכיר לעצמי מחדש שזו רק תוכנית.. השבוע למשל זה הולך להיות שבוע משמעותי כי אחת מהן זו שבהכחשה מנשקת את חברתה.. אני מרגישה שזה גם מונע ממני דברים אחרים כמו-ספורט/משפחה/בןזוג/חברים. ממש מחכה לשמוע את הצעתך ובכלל מה קורה לי?...

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אני, ראשית, אתנצל על ההמתנה הארוכה. בגלל תקלה טכנית בפורום ההודעה על היעדרותי לא הייתה כאן כל הזמן. ולעניין עצמו - אינני חושב שהבעיה היא התמכרות. רבים (כולל עבדך הנאמן) עוקבים אחרי סדרות, איש איש וטעמו, ויוכיחו זאת נתוני הרייטינג שלהם. הסדרה המדוברת הפרה כנראה איזון עדין שהגעת אליו בחייך האישיים בין משיכתך לגברים ומשיכתך לנשים. עד כה הצלחת לספק את הצורך שלך בזוגיות, עם כל הביטחון שבדבר, בקשר עם גבר ולבודד את משיכתך לנשים לתחום המיני בלבד (לא כתבת לנו איך נתת ביטוי למשיכה זו, אם בכלל). קשר זוגי בין שתי נשים לסביות הוא תופעה שאפשר להימנע מלהיתקל בו בקלות יחסית, שכן התופעה אינה שכיחה עד כדי כך וגם ביטוייה מוצנעים יחסית. באה הסדרה הזו והמציאות טפחה על פנייך. הקשר אינו רק מיני, אלא רגשי וסוער. בוודאי יש בו מרכיבים סנסציוניים הכרחיים לסדרת טלוויזיה, אך בוודאי יש שם גרעין של אמת שיש בו כדי לערער את היציבות שהגעת אליה בחייך האישיים. לא הייתי מציע לך לערוך כתוצאה מכך שינויים בחיי היום-יום שלך, אך בהחלט הייתי ממליץ לנצל את שעת הכושר הזו ולפנות ליעוץ פסיכולוגי כדי לעבד את הסערה הרגשית ומשמעותה עבורך. קריאה נוספת: http://www.shrink-friendly.co.il/?p=187 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/09/2012 | 15:26 | מאת: חנה

קראתי בעניין את המאמר אודות הרצון לשינוי והחסמים-הרווחים המשניים.אני טוטאלי מסכימה עם השלבים המקדימים לתהליך-בוננות עצמית ותובנה וכו.אך לגבי השינוי- אני חולקת (עם כל הכבוד)-רבים אנשים ואני בהם,שהפסקנו לעשן בהחלטה של רגע אחד ושנים רבות לא חזרנו והכמיהה לכך אף נגוזה מזמן...ברור שאין זה מאפיין כל החלטה שלי...לצערי...אבל החלטות והביצוע שלהן הן ממש תלויות באישיות של האדם .

שלום חנה, תודה על הערותייך והשגותייך הנבונות. הבדלים בין-אישיים הם אחד היסודות החשובים עליהם בנויה הפסיכולוגיה וכמובן כל אדם מגיב אחרת - יש כאלה שדווקא "זבנג וגמרנו" היא הגישה המתאימה להם והדרגתיות רבה מדיי אינה מתאימה למזג שלהם. במאמרי הצגתי גישה אחת, התנהגותית מאוד, אשר כאשר מיישמים אותה בתבונה היא אמורה להיות מותאמת באופן אינדיבידואלי לכל אדם (וכמובן, יש מטפלים יותר נוקשים ויש מטפלים יותר גמישים גם בעניין התאמת הגישה לאדם). כאשר מדובר בגמילה מהרגלים רעים ספציפיים מאוד כמו עישון, גישה כזו לרוב עובדת וגישה של "זבנג וגמרנו" עלולה להנציח את הבעיה (למשל, דיאטת כסאח). אני סומך עלייך שתדעי לקחת מכל גישה את מה שמתאים לך ולערוך את ההתאמות המתאימות לאישיותך. עוד על הגישות הטיפוליות: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

21/09/2012 | 00:33 | מאת: אנונימית

אני תלמידה בתיכון ופרפקציוניסטית. אני מייחסת לכל דבר קטן שאני עושה חשיבות עצומה, גם אם היא לא בהכרח חייבת להיות משמעותית. כל ציון שלי צריך להיות מושלם. לפני כל מבחן אני מתישה את עצמי בלמידה, ולפני כל מבחן אני נתקפת בפחד וסחרחורת ובחילות. הבעיה הנוראית יותר היא אחרי כל מבחן. בין אם הלך לי טוב ובין אם לא, ברגע שאני מגלה שעשיתי טעות קטנה ושולית (ולפעמים זאת סתם הטעיה שאני מכניסה לראשי ולא טעיתי כלל), אני מרגישה נורא. אני נכנסת לדיכאון וכל מבחן שאני רק עושה הוא כמו עוד אבן שמכבידה עליי. אני לא יכולה להעביר את היום בלי לחשוב כל שתי דקות על מה יקרה אם אני אקבל ציון נמוך מהרגיל, (בשבילי מספיק שהוא יהיה מתחת ל90). הגישה שפיתחתי מושפעת בעיקר מהסובבים אותי. בשנים האחרונות רמת הישגיי עלתה לרמה שבה ממוצעי הסופי היה 99.6 (של כל המקצועות) דבר אשר סיגל לי תדמית של "מושלמת" כביכול. לפני ואחרי כל מבחן כל אדם שאני מכירה כבר בטוח שאני עומדת לקבל את המקסימום, מחשבות שהם לא חוסכים ממני, ונוהגים לומר לי מדי יום. מצב זה מכניס אותי אף ללחץ גדול יותר הנובע מהפחד העיקרי לגרום להפתעה ולאכזבה, מכך שלא עמדתי בציפיות. הפחד מלאכזב נובע בעיקר מכך שאני פוחדת שאם אני לא אהיה זאת שטובה בהכל, אני לא אהיה אף אחת, וכבר לא יקבלו אותי. כך יוצא שהרף שאליו אני צריכה להגיע עולה בהדרגה וכעת הוא הגיע לרמה שמאוד קשה לעמוד בו כל הזמן. כל העניין מכניס אותי לסטרס נוראי אשר מפריע לי לישון, דבר המוביל לכך שאני עייפה במשך רוב היום. ההיגיון אומר לי שאני לא אמורה לייחס חשיבות גבוהה לחברה, ולדברים שוליים ולא דומיננטיים, אך כאשר אני מנסה ליישם את זה, איני מסוגלת להיפטר מהמחשבות על הכישלון האפשרי שלי. בעוד אני בשנותיי הקשות של התיכון, שבהן לחץ המבחנים הוא גבוה ביותר, יוצא שאני נמצאת בחרדה במשך רוב השנה, ולעיתים אף בדיכאון. ניסיתי לדבר על כך עם הוריי ועוד כמה אנשים קרובים אך הם כולם פסלו את האפשרות שיש לי בעיה ואמרו לי להפסיק לדאוג, דבר אשר בבירור אני לא מצליחה לעשות. וכך אני נמצאת במצב של חרדה ולחץ תמידי בלי אפשרות לדבר על כך עם אף אחד. אני מאוד רוצה להיפטר מהתחושות האלה, ולהפסיק לייחס חשיבות לכל דבר קטן, אבל אני לא יודעת איך לעשות זאת..

לקריאה נוספת והעמקה

אנונימית יקרה, הנה הצלחת להצטיין גם כמתייעצת בפורום, כשאת מפגינה בגרות נפשית, מודעות לכל ההיבטים של הבעיה ויכולת נדירה למודעות עצמית בגילך הצעיר. כל אלו תכונות שאילו היית מגיעה לטיפול פסיכולוגי, היה הופך אותו לבעל סיכויי הצלחה טובים ביותר, במיוחד אם מוסיפים לכך את גילך הצעיר. כפי שכתבתי במאמרים קודמים, פרפקציוניזם נמצא בקשר עם יותר ויותר הפרעות נפשיות, וכבר כעת את כותבת על חרדה, דיכאון, מתח ואולי אפילו ניצנים של הפרעה כפייתית לאור עיסוק-היתר והמחשבות הטורדניות שיש לך על טעויות: http://www.giditherapy.co.il/?p=226 http://www.giditherapy.co.il/?p=832 אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול ואפילו להדפיס את פנייתך לפורום ואת התגובה אליה ולהראותה להורייך, שנוח להם כנראה לחיות בהכחשה ולראות בך אך ורק כוכב עולה. חלק מכך עונה על צרכים שלהם כי הם נהנים מהתהילה שאת מביאה להם, גם אם לא באופן מוצהר ומודע באופן מלא. בכלל, בעידן ההישגי והתחרותי שבו אנו חיים חלק גדול דווקא מההורים הדואגים נוטים להשתמש בילדיהם כבסמלי סטטוס, דוחפים את הילד להצליח בכל מחיר, גם אם הדבר אינו תואם את ציפיותיו מעצמו ואת נטיותיו האישיות ועוד. אהבת הורים, וגם אהבת חברים, צריכה להיות אהבה ללא תנאי, ולהוכיח את עצמה דווקא ברגעים שאינך בשיאך. אולי לחלק מחברותייך (אולי אפילו להורייך) תוכלי לומר ברגע של אמת עד כמה ציפיותיהם ממך מלחיצות אותך וגורמות לך להרגיש רע. בכל מקרה, אני ממליץ בחום על טיפול כדי למתן את הלחצים המטורפים בהם את חיה ואשר עלולים להזיק לך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

קראתי בעיות רבות בנושא זה אך האם יש עבודה עצמית לאדם שמודע לעובדה שהוא כזה ללא התערבות של פסיכולוג וכדומה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום bnm, אפשר אולי באופן חלקי מאוד. בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית יש שיעורי בית רבים, שחלק גדול מן המטופלים (לפחות בארץ) אינו עומד בהם גם בתוך מסגרת של טיפול קצר טווח. חלק מהאמונות השגויות העומדות בבסיס הפרפקציוניזם עומדות גם בבסיס הטיפול בדיכאון ובחרדה (למשל, האמונה "או הכל או לא כלום") ולמשל, בטבלה שתמצאי בספרו של דיוויד ברנס "להרגיש טוב", תוכלי באופן עקרוני לתקן גם את המחשבה הזו וגם אחרות. הספר הוא ספר עזרה עצמית ובתור שכזה, הוא אחד הטובים יותר שנכתבו. פרספקטיבה קצת אחרת שנכנסת לאחרונה יותר ויותר לטיפול הפסיכולוגי הקונבנציונאלי הן בגישה פסיכודינאמית והן בגישה התנהגותית-קוגניטיבית היא התפיסה הבודהיסטית (או חלקים ממנה) שנועדה לאזן את גורמי לחץ כמו הישגיות, תחרות (וגם פרפקציוניזם!) שהופכים להיות גורמי סיכון לפסיכופתולוגיה בתרבות המערבית. באופן עקרוני, ניתן לאמץ חלקים מהגישה הבודהיסטית גם באופן עצמאי ע"י קריאה או השתתפות בסדנאות העוסקות בכך. כאן כבר מדובר בשינוי הרבה פחות נקודתי מאשר בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. נראה לי בכל זאת שאת ההתחלה כדאי לעשות במסגרת טיפול ואולי אף לעבד את ההתנגדות שלך לטיפול כחלק מהנוקשות המאפיינת פרפקציוניסטים בדרך כלל. קריאה נוספת: http://www.giditherapy.co.il/?p=832 http://www.giditherapy.co.il/?p=226 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/09/2012 | 13:42 | מאת: דינה

שלום, הכותרת של הפורום לא כל כך מותאמת עבורי אך מאד מעריכה את התגובות שלך לכותבים וזו הסיבה שפניתי לפורום שלך. אני בת 31 רווקה וכבר 3 שנים בטיפול אצל פסיכותרפיסטית,מקווה לא להאריך אך זה התחיל בקשיים מלהתמודד מול אמא בקשר שלי איתה,החוסר ביטחון,הדימוי העצמה הנמוך ובעצם לא התייחסתי לרצונות שלי כלל,גדלתי מגיל אפס עם הורים ששונאים אחד את השני ואווירה כואבת נורא בבית שהיום הם גרושים(שחיים תחת קורת גג אחת לצערי )בטיפול רכשתי ביטחון והרגשתי טוב יותר עם עצמי אחרי שנה וחצי של הטיפול, אך עניין הזוגיות השאיר אותי בטיפול, פשוט לא הצלחתי עם זה עם כל הרצון להקים משפחה ולמצוא אהבה שאני כל כך צמאה לה,מתארת לעצמי שאני כבר שנתיים מתעסקת בעניין בתקווה מאד גדולה שזה יסתדר לי,אך זה עדיין תקוע.הקשר שלי עם המטפלת הוא מאד טוב ויש חיבור גדול ביננו.אך לאחרונה מופיעות לי מחשבות על כישלון מצידה ומצידי,מחשבות על חוסר הצלחה,חוסר יכולת להביא אותי למצב של סיפוק מהחיים שלי(בעיקר נושא הזוגיות)-תחושת הפספוס שאני מרגישה שרק לפני כחודש היתה לי היכולת לדבר על אבא (בקושי עושה זאת),פשוט יש לי שנאה גדולה מאד וכעס אדיר כלפיו,ולא הייתי מסוגלת לדבר על זה כי מבחינתי הוא לא קיים!המטפלת אומרת שאולי הייתי צריכה להיות במקום טוב שאוכל כן לדבר עלין,אך השאלה למה לא הצליחה בעצם להביא אותי למצב שכן אוכל לטפל בעניין הזה מוקדם יותר!,כועסת על עצמי ,עליה ,ועל זה שגם היום לא כל כך מצליחה להיפטר מהשנאה הזו כלפיו..והיום אני מבינה שכל עוד אני נמצאת באותו בית יחד איתו לא אצליח לעבוד על גירוש השנאה(יהיה לי מותר לצאת מהבית ולקיים יחסי מין רק כשאתחתן!! ) וזה מוסיף את הסבל ואת הקושי והעומק של זה יש בי צורך אדיר למצוא בן זוג ,אהבה ולבנות בית אוהב ולהיות אמא,וזה עדיין לא קורה,חשבתי לעבור למטפל/ת אחר/ת.אך זה לא קל עבורי להתנתק ממנה,למרות שאני מרגישה הרבה הצלחה יחד איתה והרבה חוזק נפשי קיבלתי אצלה..מבינה שזה לוקח זמן וזה משתנה מאדם לאדם..אבל זה לא תמיד מנחם. האם לנסות ייעוץ שונה,אחר..האם להמשיך להיות סבלנית כלפי עצמי וכלפיה?? שאלה נוספת-מה המחיר שאני הולכת לשלם אם ארצה כן לקיים יחסים אינטמיים ומיניים עם אדם שאין לי רגש כלפיו,על מנת לספק את עצמי עד ש.......! אודה לך אם תתייחס למקרה.

שלום דינה, השאלה אם כן או לא לקיים יחסי מין לפני הנישואין, ובגילך, היא שאלה שמערבת גם סוגיות מוסריות, במיוחד אם את דתייה. אני יכול לומר רק שני דברים בהקשר הזה: (א) לא כל קשר בין גבר לאישה, אשר כולל יחסי מין ואינו מסתיים בנישואין הוא קשר מיני בלבד ולעיתים קרובות נלווים לו מרכיבים רגשיים משמעותיים, אשר לא תמיד די בהם כדי לגרום נישואין, ועם זאת, הם יותר מקשר מיני בלבד. (ב) החיים בבית ההורים בגילך הם חיים בסביבה פתולוגית שאינה מאפשרת שינוי והתקדמות בחיים כאדם בוגר, על כל המשתמע מכך, לא כל שכן לגבי זוגיות. אינני יכול להתחייב בפנייך שכאשר תצאי מבית הורייך ותחיי חיים עצמאיים יחסית תמצאי גם בן זוג, אך אין ספק שזה תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק. יתר על כן, גם הטיפולהפסיכולוגי יתפוס תאוצה ויהיה משמעותי יותר וללא ספק, סיכוייך למצוא זוגיות יגדלו. גם הבירורים שמציעה לך המטפלת לעשות עם הורייך ייעשו מעמדה שונה לחלוטין של אדם בוגר המבקש לעבד את עברו ולא את החיים האקטואליים שלו. זאת גם בלי שהסביבה הביתית הייתה כה קשה כפי שאת מתארת: http://www.giditherapy.co.il/?p=256 במחקר הנ"ל שהקיף מדגם מייצג של 601 סטודנטים וסטודנטיות לתואר ראשון בכל הארץ מצאנו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שנבדקים שעזבו את בית הוריהם (באמצע שנות העשרים לחייהם!) היו במצב נפשי טוב יותר מאלה שהמשיכו להתגורר בבית ההורים. ללא כל קשר לטיפול, אני ממליץ לך לעשות זאת וכמובן להיעזר במטפלת לצורך הצעד החשוב הזה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

02/10/2012 | 09:25 | מאת: דינה

שוב שלום, אני יכולה להגיד לך שזו ההמלצה של המטפלת כבר הרבה זמן-לעבור לגור לבד אך זה לא אפשרי בשבילי מהסיבה שזה לא מקובל (לצאת מהבית לפני חתונה,והחברה תתחיל להסתכל עליי כ"חריגה"! לצערי אני צריכה הרבה אומץ ומלחמה מול אמא והחברה ואני לא רוצה להתעסק בזה כרגע.מהסיבות שזה נורא קשה עבורי(אני מאד רוצה..) בכל זאת אני עושה מאמצים לא להיות נוכחת בבית,וכן מצליחה להתקדם בטיפול אך (כמובן אם הייתי יוצאת מזמן אז התהליך היה קצר יותר..).והתקופה שהיא כן המליצה לי ודחפה אותי לצאת זה גם הביא אותי למצב נפשי מאד קשה ,מכיוון שברור לה שאני מחברה שמרנית וזה לא אפשרי ובכל זאת "דחפה "אותי ליזום צעד כזה והתחלתי אך נשברתי מול אמא..וזה יצר מערבולת של כאב וצער והאשמתי אותה בזה!השאלה שלי אם אתה שומע את הדברים האלה ,רואה שיש אופטימיות ,שיש סיכוי למצוא "בן זוג עם כל הקושי הזה ??ברגע שאני כן עושה עבודה עם עצמי ומתאמצת..??

אם מטופל שלא עובד וחי עם ההורים מגיע לטיפול ובמסגרת הקשר עם המטפל מאוד נוח לו לדמיין שהוא חי את הקשר עם המטפל כמן בועה נעימה, לפטפט עימו ולהעביר את הזמן, אבל אז המטפל מנצל את הקשר שנוצר כדי ללחוץ על המטופל ולהתעקש שעליו לצאת מהבית ולמצוא עבודה, והמטופל מתוך העברת אידיאליזציה למטפל נענה ומוצא עבודה, אבל מאוחר יותר חווה את ההתערבות כפולשנית מאוד כי בעבודה הוא פתאום מרגיש שלא טוב לו להיות שם, שבכלל לא רצה את זה בעצם, ומרגיש שנדחף לזה מבחוץ ולא בחר בזה בעצמו ומתפטר כאקט תגובתי שנועד להשתחרר מכבלי השפעה לא רצויה וכועס על המטפל שהתעקש ככה, כאילו באופן חד צדדי להגיד למטופל מה צריך לעשות, ולא באמת מדובר בהחלטה משותפת שהייתה ביניהם והוא בעצם חווה מן השפעה טראומטית מכל הסיפור הזה - זה סימן להתערבות גרועה של המטפל? עד כמה מותר למטפל לדחוף מטופלים כיצד לקבל החלטות בחייהם בצורה חד צדדית כזאת תוך 'שתופס טרמפ' על ההעברה שנוצרה כדי לקדם מטרות שנראות למטפל רצויות? זאת דרך מקובלת בטיפולים?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אני, מתן עיצות מעשיות במסגרת טיפול פסיכולוגי הוא נושא שנוי במחלוקת: http://www.giditherapy.co.il/?p=240 הפסיכואנליקאים האורתודוכסים, וגם החסידים המובהקים של הטיפול המרוכז באדם (client centered therapy) של רוג'רס היו באמת נוקטים עמדה בלתי-מכוונת מתוך תקווה שאך ורק שינויים תוך-נפשיים, ולא בין אישיים וסביבתיים, הם שיגרמו לאדם בסופו של דבר להתבגר ולבחור בחירות אקטיביות שייטיבו עימו. מדובר באחוז קטן מאוד של המטפלים בימינו ואז הטיפול הוא אכן מעין בועה מנותקת מחיי היום-יום. לדעתי, לפחות כשמדובר בעבודה ובמגורים בבית ההורים בגיל מבוגר, רוב הסיכויים הם שלא יתרחש שינוי, לא בטיפול ולא מחוץ לטיפול, כל עוד התנאים הסביבתיים הרגרסיביים הללו ימשיכו להתקיים. אעז ואומר שאם ניקח באופן מלאכותי קבוצת אנשים בוגרים ומתפקדים שכבר יצאו מבית ההורים ונכנסו לחיי העבודה ונחזיר אותם לבית ההורים ונפסיק את עבודתם - רוב הסיכויים הם שהם יפתחו דיכאון ו/או הפרעות נפשיות אחרות. טיפול פסיכולוגי הוא קטליזטור (זרז) המאפשר למטופל להתקדם מהר יותר בחיים ולצורך כך שינויים מהותיים בסביבה כמו יציאה לעבודה ועזיבת בית ההורים הם לעיתים קרובות תנאי הכרחי לשינוי מוצלח בטיפול ובחיים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

15/09/2012 | 16:10 | מאת: יהל

שלום רב, אני אמא שמאוד אכפת לה מהילדים שלה ועושה הכול על מנת שיהיה להם טוב. הבת שלי מתגייסת בעוד 3 חוד' כשלמעשה היתה אמורה להתגייס החודש. חברתה ביקשה ממנה להקדים את התאריך עמ' שתתגיסנה ביחד.ואכן הקדימו לה את הגיוס אך לא לאותו יום עם חברתה אלא ביומיים קודם. הבת שלי אמרה לי שמבחינתה זה לא נורא ובמילא כרגע היא לא עובדת עד לגיוס אז לא אכפת לה להתגייס יומיים לפני ולא משנה אם זה לא יחד איתה והעיקר להתגייס כבר. מרוב שלפעמים אני מהבודקות יותר מידי, נכנסתי לאתר של הצבא וראיתי שבאותו יום הגיוס מדובר בחיל קרבי לבנות. משום מה חששתי שיגייסו אותה לחיל הקרבי(בדיעבד זו שטות גמורה) והצעתי לה שאכתוב מכתב ונדחה את הגיוס. השבוע קיבלנו תשובה מהם שהם דוחים בשלושה חודשים!!! ואין מצב לשנות שוב את התאריך.מיותר לציין כמה שהבת שלי היתה מתוסכלת, מרבית מחברותיה כבר בצבא, חלקן התגייסו לפני חודשיים, למצוא עבודה זה קצת בעייתי ובשבילה זה מריחת זמן בבית., ובצדק! ואני עכשיו לא מפסיקה לחשוב איזו טעות עשיתי! במקום שייצא טוב עשיתי רע! למה אני לא מצליחה ל"שחרר" ? למה לא שמעתי לאינטואיציות של הבת שלי והשארתי את תאריך הגיוס של ספט? למה הייתי צריכה לשלוח מכתב עם בקשה לשינוי תאריך הגיוס? אם לא הייתי נותת את עצת אחיטופל היא כבר היתה מתגייסת ולא מחכה שלושה חודשים לגיוס! אני כול רגע ורגע "אוכלת" את עצמי על השטות שעשיתי ולא מרפה.יכול להיות שזה לא נורא אבל איבדתי פרופרוציות עם כול המחשבות שנהיו לי לטורדניות! למה הייתי צריכה להתערב? הרי כאדם בוגר הייתי צריכה להבין שלא יגייסו אותה לקרבי אם לא הודיעו לה קודם לכן.איפה היה השכל שלי??? מצטערת על אורך המכתב אך פירטתי רק כדי שאוכל לשמוע את דעתך המקצועית. עשיתי טעות כל כך גדולה? כול החברות בצבא וחלקן התגייסו ביחד ורק היא תצטרך להתגייס לבד ולהתחיל את הצבא מס' חודשים אחריהן. מחכה בקוצר רוח לתשובתך המפורטת אמא שדואגת

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יהל, לא קרה שום אסון וההחלטה אינה שגויה בכל מקרה. כאשר קיבלת את ההחלטה והתערבת, לא היית יכולה לדעת מה יהיו התוצאות. משל למה הדבר דומה? שהחזאי אומר שיירד גשם, כאדם רציונאלי המעשה הנבון הוא לקחת מטרייה על סמך המידע שנמצא ברשותך ברגע נתון ובסופו של דבר, לא ירד גשם. האם ההחלטה הייתה שגויה? בוודאי שלא. כולנו הרי חכמים לאחר מעשה. יחד עם זאת, את משתמשת בצורה יפה ומדויקת בשני מונחים שגורמים לי לחשוב שתוכלי להפיק תועלת מייעוץ פסיכולוגי. את כותבת שהיית צריכה "לשחרר" (to let go) ושתוקפות אותך כעת מחשבות טורדניות. שני הדברים נכונים ומעידים על יכולת טובה לאינרטרוספקציה (התבוננות פנימה) ותובנה. עושה רושם שהסובלת העיקרית משני הדברים הללו הוא את ולכן אני מעודד אותך לפנות לטיפול. אם מכל התקרית הזו התוצאה תהייה שתפני לטיפול ובסופו של דבר תוכלי "לשחרר" במקומות אחרים, דחיית הגיוס של בתך תהייה שווה את זה. ברמה מאוד לא פסיכולוגית, אלא מעשית, לא הייתי אומר נואש ומנסה להקדים את הגיוס - כמובן, בלי ציפיות מיותרות ובגישה של "כן - כן, לא - אז לא". בכל מקרה, חצי השנה הזו תיבלע עמוק בתהום הנשייה של התהליך ההתפתחותי הארוך שעוד צפוי לבתך. להרחבה: http://www.giditherapy.co.il/?p=226-חרב פיפיות ושמה פרפקציוניזם http://www.giditherapy.co.il/?p=242 - ככה כך ולא אחרת... על הפרעה כפייתית בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

15/09/2012 | 19:54 | מאת: יהל

תודה רבה לך! אני מאד מודה לך על תשובתך המקצועית והמרגיעה. אעשה כפי שאתה מייעץ ואנסה את הגישה שאתה מציע.... (למרות שבדר"כ אני כן נוטה לפתח ציפיות... תודה רבה וחג שמח

שלום יהל, לא קרה שום אסון וההחלטה אינה שגויה בכל מקרה. כאשר קיבלת את ההחלטה והתערבת, לא היית יכולה לדעת מה יהיו התוצאות. משל למה הדבר דומה? שהחזאי אומר שיירד גשם, כאדם רציונאלי המעשה הנבון הוא לקחת מטרייה על סמך המידע שנמצא ברשותך ברגע נתון ובסופו של דבר, לא ירד גשם. האם ההחלטה הייתה שגויה? בוודאי שלא. כולנו הרי חכמים לאחר מעשה. יחד עם זאת, את משתמשת בצורה יפה ומדויקת בשני מונחים שגורמים לי לחשוב שתוכלי להפיק תועלת מייעוץ פסיכולוגי. את כותבת שהיית צריכה "לשחרר" (to let go) ושתוקפות אותך כעת מחשבות טורדניות. שני הדברים נכונים ומעידים על יכולת טובה לאינרטרוספקציה (התבוננות פנימה) ותובנה. עושה רושם שהסובלת העיקרית משני הדברים הללו הוא את ולכן אני מעודד אותך לפנות לטיפול. אם מכל התקרית הזו התוצאה תהייה שתפני לטיפול ובסופו של דבר תוכלי "לשחרר" במקומות אחרים, דחיית הגיוס של בתך תהייה שווה את זה. ברמה מאוד לא פסיכולוגית, אלא מעשית, לא הייתי אומר נואש ומנסה להקדים את הגיוס - כמובן, בלי ציפיות מיותרות ובגישה של "כן - כן, לא - אז לא". בכל מקרה, חצי השנה הזו תיבלע עמוק בתהום הנשייה של התהליך ההתפתחותי הארוך שעוד צפוי לבתך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/09/2012 | 17:37 | מאת: מאוהבת במטפל פסיכודינמי

מה יש בטיפול פסיכודינמי, שאין בטיפולים אחרים (פסיכותרפיה/קוגנטיבי/התנהגותי וכיוצא בזה, ומה המטפל הפסיכודינמי עושה עם המטופל שבטיפולים אחרים המטפל לא עושה איתו, שגורם למטופל לאהוב את המטפל ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב, בטיפול פסיכודינאמי (המבוסס על התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד ועל פיתוחים מודרניים יותר שלה) מתרחש תהליך של העברה (transference), כלומר, המטופל משליך על המטפל דמויות משמעותיות מחייו (בעיקר דמויות הוריות) - ובמקרה של מטפל ומטופלת, במקרים רבים ההעברה היא העברה "אירוטית" ואז היא מתבטאת ב"התאהבות" במטפל. יש לציין את האופי המיוחד של הסיטואציה הטיפולית המעודד זאת. ראשית, המטופל יודע מעט מאוד, אם בכלל, על חייו האישיים של המטפל. שנית, קיימת חלוקה ברורה של מטפל "חזק" ומטופל "חלש" או "נעזר" או "נזקק". כלומר, היחסים אינם שיוויוניים או הדדיים. את גם יודעת מעט מאוד על המטפל כאדם, את גם רואה אותו רק פעם בשבוע והוא גם גבר ואת אישה - תנאים אלה מעודדים אידיאליזציה של המטפל כאדם. את רואה את המטפל במיטבו ואילו הוא רואה אותך בחולשתך - מכאן ויש בסיטואציה משהו רומנטי מובנה. "העברה" יכולה להתרחש גם במצבים אחרים וגם בטיפולים בגישות אחרות - למשל, בין רופא וחולה, בין מורה ותלמידה, בין מדריך בתנועת הנוער וחניכה או בין מרצה וסטודנטית. כל אלה הם יחסי סמכות שבהם הצד הנותן נראה בתפקיד מאוד מסוים בחייו אשר בו הוא מומחה והצד השני הוא הצד הנזקק והתלוי באותו צד נותן. מה שמבדיל את הטיפול הפסיכודינאמי מטיפולים אחרים הוא שמוקד האינטראקציה הוא רגשות (בניגוד להתנהגות, נניח, בטיפול התנהגותי) וכמו כן, הרגשות מעובדים ומומשגים בין היתר בעזרת מושגים כמו "העברה". כלומר, הדברים נידונים ומעוררים אווירה של "שיחת נפש" קרובה. לכן הפוטנציאל הרומנטי הגלום בסיטואציה טעון מאוד, אך יש לציין שחשוב מאוד לעבד את הרגשות הללו ולעשות ריאליזציה שלהם ולא רק עיבוד רגשי. עוד על הגישות הטיפוליות כאן: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

10/09/2012 | 18:46 | מאת: tamar

שלום ותודה על הפורום. אני עובדת חינוך למדתי תואר ראשון בחינוך-ובימים אלו עוסקת בהוראה אני בת 29 וחושבת להתחיל תואר בייעוץ חינוכי תוך כדי עבודתי העכשוית.. מבחינת תוכנית הלימודים זה יכול להסתדר עם העבודה. עם זאת אני ממש מתלבטת.. מאחר ואני אדם לחוץ ומפחדת שיהיה לי מדי עמוס בשנתיים הקרובות , ולא יהיה לי זמן לקשר בינאישי ובכלל לעוד דברים. אני מפחדת שהלימודים+מבחנים יעמיסו עלי בעבודה היום יומית ואהיה עייפה מדי ולחוצה מדי. אני ממש בבילבולים ולא יודעת מה להחליט אני כן מרגישה שזה הזמן אם אני רוצה תואר שני מאחר ובעוד כמה שנים אני מקווה להיות בזוגיות +.. וכבר יהיה מדי עמוס לכול זה.. ניסיתי לברר אם אפשרי ל"מרוח" את הלימודים יותר שנים ובמקום שאני רוצה ללמוד בו זה לא ממש אפשר.. אשמח לשמוע את חוות דעתך.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום תמר, לפי תיאורייך, אינני רואה כל סיבה לדחות את הלימודים וזאת משתי סיבות, האחת מעשית והאחרת (חשובה יותר) פסיכולוגית. מבחינה מעשית, תיארת בצורה מפורטת ומדויקת את השיקולים בעד התחלת הלימודים כעת ולא נראה שדחייתם תעזור, כלומר, לא נראה שמה שמפריע לך כרגע לא יפריע לך בעתיד. מבחינה פסיכולוגית, וזה כאמור נראה לי חשובה יותר, הוא שאת מתארת חרדה ובת הברית הטובה ביותר של החרדה היא ההימנעות. ככל שאנו נמנעים יותר ממה שאנו מפחדים ממנו, החרדה גוברת ולכן תמיד עדיף לעשות את מה שאנו חרדים ממנו - ויפה שעה אחת קודם. דווקא מהבחינה הזו עדיף שיש הכרח חיצוני לסיים את הלימודים בזמן ולא למרוח אותם. במצב שאת מתארת לא הייתי חושש מעייפות, כי אם זהו מצב שבו עשייה מולידה עשייה ואילו הימנעות מולידה הימנעות נוספת. לכן, אני מציע לך לאזור כוחות ואומץ. להרחבה: פרפקציוניזם וורקוהוליזם והפרעות נפשיות: הצד האפל של ההצטיינות: http://www.giditherapy.co.il/?p=832 חרב פיפיות ושמה פרפקציוניזם: http://www.giditherapy.co.il/?p=226 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

10/09/2012 | 16:57 | מאת: א

שלום ד"ר. מזה שנתיים אני לא מצליח למצוא את מקומי בעולם הזה. אינני יודע אם זה בגלל פרפקציוניזם גרידא שאין ספק שהוא חלק מאישיותי ותרם לי רבות בהגעה להישגים שונים בחיי או שמדובר בחוסר רצון/ יכולת לקבל את העולם הזה כמו שהוא. אני בן 32 כיום, עו"ד במקצועי שלא ממש אוהב את המקצוע. למרות זאת סיימתי את לימודיי בהצטיינות והתמחיתי במשרד מוביל. גם בצבא שירתי ביחידה מיוחדת שירות ארוך שכלל שירות קבע אותו אהבתי בכל מאודי ובו הצטיינתי. מאז שסיימתי את לימודיים והוסמכתי, אני לא מצליח למצוא את עצמי. עבדתי שנה במשרד ממשלתי מכובד ועזבתי אחרי שנה וחצי, חיפשתי עבודה ומצאתי משרד פרטי בו הנני עובד כיום וגם בו אני לא מרגיש מסופק. חשוב לי לציין שאני אדם חברותי מאוד, אוהב אדם ואוהב עולם. אני אדם יצירתי, שנון וחד מחשבה אך כיום כמעט כל מחשבותיי נתונות לשרעפים והרהורים הנוגעים לעבר היפה שלי לעומת ההווה האפרורי והמשעמם. אני מפחד מאוד מהעתיד ואינני רואה איך במצב הנוכחי אני מצליח לבנות את עצמי ולהתקדם כפי שהחברה מכתיבה בכיוון של בית, משפחה וילדים. ראוי לציין שגם בתחום הזוגיות אני מתקשה להתמיד ולמצוא אהבה אמיתית. אני אמנם נמצא בטיפול מזה שנה אך לצערי לא מרגיש התקדמות ממשית למעט העובדה שאני מעט יותר שמח מאשר התקופה שלאחר מבחני הלשכה המקוללים. אינני יודע היכן לשים את האצבע על הבעיה ואם אני בכלל אמור לשים אותה במקום כלשהו כדי "לפתור" אותה ו"לחזור" לעצמי. אני כותב את הדברים במרכאות כי אני כבר לא בטוח שאדם בוגר יכול להיות שמח ומאושר למעט מתי מעט ברי מזל שמצאו את עיסוק חייהם ואולי גם את אהבת חייהם. אני מבין כיום שספורים הם האנשים שמצאו את הפשר בחייהם כפי שכתב ויקטור פרנקל ב"האדם מחפש משמעות". אינני מצליח להבין איך אפשר לחיות וליהנות בעבודה שאינך אוהב ובה אתה מבלה במרבית שעות היממה. אשמח מאוד לעצמתך המלומדת.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום א', לפי תיאוריך, אתה מבין באיזו שהיא רמה (כנראה, קוגניטיבית) שאין כל כך קשר בין המציאות החיצונית, שבה אתה חי, לבין המציאות הפנימית. ייתכן, באופן תיאורטי, שמקצוע אחר יכול היה להתאים לך יותר (ויש, כידוע, מכונים המתמחים בייעוץ בבחירת מקצוע), אך ספק אם אתה עצמך היית יכול להפיק סיפוק והנאה ממציאות חיצונית אחרת. יחד עם זאת, שים לב שלמרות התובנה החלקית שיש לך על מצבך, בין השיטין קיימת איזו שהיא ציפייה שכאשר המציאות החיצונית תשתנה, הרגשתך תשתפר. למשל, נראה לך שהעבודה לא מתאימה ועדיין לא מצאת את האחת והיחידה לזוגיות. במילים אחרות, קיימות אי-שם עבודה ובת זוג מתאימות, אך עדיין לא פגשת אותן. חז"ל אמרו "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו" ונראה לי שהחלק השני של המשפט צריך להוות את אחד ממרכזי הכובד העיקריים של הטיפול בך. במילים אחרות, הפרשנות שלך את המציאות מחמירה מאוד גם עם עצמך וגם עם הסביבה ואתה מתקשה (ואולי אף לא רוצה?) לעשות את הפשרות הדרושות עם המציאות כדי לשמוח בחלקך, אשר לא משנה אם הוא גדול או קטן, הוא תמיד יהיה קטן בעיניך. אתה גם מתאר קושי לבנות את עצמך "כפי שהחברה מכתיבה" ועברך מעיד על כך שעד כה עסקת בהצטיינות במה שהחברה מחשיבה. שאלה נוספת היא האם אתה מסוגל להבדיל בין מה שאתה רוצה מעצמך ומהחיים ומה שאתה עושה כדי לעמוד בציפיות של החברה. לסיכום, נראה לי שעבודה גדולה לפניך בכל הקשור להתגמשות והתפשרות (ואני מתנצל מראש אם המילה השנייה מרגיזה אותך) במקום לשפוט דברים על פי הסטנדרטים המחמירים שלך. אחד האמצעים (בהחלט לא היחיד) הוא להיעזר למשך מספר חודשים בטיפול תרופתי נוגד דיכאון כדי להיווכח שאפשר לראות את אותן עובדות בעיניים אחרות ובמשך תקופה זו ייתכן מאוד שגם הטיפול הפסיכולוגי ייפול על אוזניים קשובות יותר (מעין פתרון עוקף עצמך). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/09/2012 | 00:24 | מאת: א

הבעיה היא שלראשונה בחיי אין לי מושג מה אני באמת רוצה. זו האמת. אני מבולבל מאוד ורואה את העולם כאוקיאנוס ענק שבו אני מיטלטל בקושי על רפסודת עץ סחופת גשמים. בכל אופן אתחיל, לראשונה בחיי, טיפול תרופתי. אני קורא שאתה חסיד גדול של העניין הזה ואני מקווה באמת שבעזרת התרופות משהו אולי יזוז וישתנה. מסקרן אותי לדעת האם משנות ניסיונך הרבות ראית אנשים שבאמת משתנים? עושים שינוי פנימי מותי בתפיסת העולם, בקבלת עצמם, באופיים אפילו? האם טיפול תרופתי הוא מרכיב הכרחי בשינוי תפיסות עולם פרפקציוניסטיות שכאלה?

11/09/2012 | 07:56 | מאת: א

ואני שואל בתום: אם יש "פיתרון נוגד עצמי", מה יישאר מה"עצמי"? הרי על פניו, ובהכללה גסה, תוכל לומר שכל אחד צריך ויכול לקת כדורים כאלה כדי ל"עקוף" את עצמו ואז אולי כולם יראו בדיוק אותו הדבר ויהיו מיושרים לחלוטין לפי דרישות החברה והעולם. עוד דבר- אני באמת מתקשה ולא מצליח להבדיל בין דרישות החברה לדרישות שלי מעצמי. אולי בכל זאת הטיפול התרופתי יעזור... הוא באמת עוזר מניסיונך? מביא לשינוי?

06/09/2012 | 12:06 | מאת: ענבל

שלום פרופ', בני בן 4.5. כבר מלפני כחצי שנה אפילו קצת יותר אבחנו בשינוי התנהגותו בכל מיני מקרים המעידים על שאיפה לפרפקציוניזם.ההתנהגות מתבטאת בהתקפי זעם:קללות,זריקת חפצים,מכות לסובבים אותו,צרחות,בכי... לדוגא מקרה 1:כאשר צובע ציור, במידה ויוצא מהקווים ישר מתעצבן ומגיב בתוקפנות (קשקוש על הציור,זריקת חפצים,צעקות, בכי וכו'). מקרה 2: כאשר מתקמט לו דף - מגיב באותה הצורה. מקרה נוסף:כאשר הבגד מתלכלך מאוכל או משתיה הוא ישר מביע זעם והולך להחליף את הבגד. אציין שלא אני ולא בעלי פרפקציוניסטים, כך שאין לנו מושג ממי ירש זאת :-) אודה לעצתך כיצד ניתן לטפל בנושא. ענבל

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ענבל, אציין תחילה שאינני מטפל בילדים בגיל הזה, אך מה שנשמע מדאיג הוא התקפי הזעם, ללא כל קשר לשאיפה לשלמות. לפי תיאורייך, קיימים קווים אובססיביים חזקים בהתנהגותו ובאישיותו של הילד, אך הם יכולים להיות מנוצלים גם לטובה (למשל, לימודים), אך הזעם בהחלט יכול לפלוש ליחסים בין-אישיים של הילד ולפגוע בו. לכן, המלצתי לפנות לפסיכיאטר או פסיכולוג המתמחה בטיפול בילדים. טיפול כזה צריך להיות מלווה הדרכה להורים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/08/2012 | 17:47 | מאת: ליטל

שלום ד"ר בת 28 רווקה וחיה עם בן זוג 7 שנים,כרגע מובטלת ,פוטרתי ממקום עבודה לפני כשנתיים ומאז לא מוצאת את עצמי בתחום תעסוקה וגם לא ממש בזוגיות. לאחרונה מבינה עד כמה הסיפור שלי הוא עצוב וקשה אולי אפילו חסר תקנה. בתקופת התיכון החלטתי שזו תקופה מאוד קריטית בחיי. תקופה שתקבע את העתיד שלי ושהכל בעצם תלוי בהצלחה שלי בלימודים ובבגרויות .וזה התבטא בכך שנכנסתי ללחצים קשים. בתקופות של מבחנים הייתי בלחץ תמידי למרות שהייתי תלמידה מאוד טובה אבל גם נוצרה מעין תחרות ביני לבין תלמידה נוספת שהיתה גם חברה מאוד טובה בחטיבה וכשעלינו לתיכון היתה תחושה של תחרות איתה ,כשהיא קיבלה 100 ואני 95 מבחינתי זה היה נורא והייתי נכנסת לדיכאון. ובלי קשר אליה תמיד שאפתי להצליח להוציא רק 100-95 וכל ציון פחות טוב הייתי נורא מתאכזבת. עד שהבנתי שזה לא ריאלי לצפות ל100 -95 ולא הייתי מרוצה מכך כשהיו לי ציונים פחות טובים והחלטתי שזה או הכל או כלום. הפסקתי להשקיע בלימודים והפסקתי ללמוד וקיבלתי נכשלים ולא ניגשתי לבגרויות מה שגרם לי לשנוא את עצמי ולהאכזב מעצמי ואולי גם פגע לי בביטחון העצמי כשהתגייסתי לא קיבלתי תפקיד טוב והיו לי המון קשיים בצבא ולאחר מכן לא יכולתי ללמוד בלי תעודת בגרות ומצבי הכלכלי היה מאוד קשה ולא יכולתי להשלים לימודים וגם פחדתי להתחיל ללמוד ולא להצליח ,חששתי שאי הצלחה שוב תכניס אותי לדיכאון וללחצים אז ויתרתי על לימודים. כיום אני בת 28 ואני עובדת בעבודות שלא דורשות השכלה מיוחדת כמו: שירות לקוחות וכו' לפני שנתיים פוטרתי ממקום עבודה לאחר 5 שנים שעבדתי שם ,מאוד אהבתי את העבודה והעריכו אותי והייתי מאוד טובה בתחום שעבדתי בו . אחרי הפיטורים שוב מצאתי את עצמי מחפשת עבודה וכל מקום עבודה חדש דרושה לי תקופת זמן להסתגל וללמוד ולהבין את העבודה וכשאני רואה סביבי אנשים יותר מקצועיים ושהכל מסתדר להם בקלות(כי מן הסתם הם יותר ותיקים ממני וצברו נסיון) ואני עדיין צריכה להבין וללמוד את העבודה זה גורם לי להרגשה של נחיתות מול אחרים , חוסר בטחון ואני בלחץ תמידי ואני גם משדרת את זה ואני מרגישה שאין לאף אחד סבלנות ללמד אותי ולהסביר לי כי כל אחד עסוק בעבודה שלו ואני משדרת שאני בלחץ ואני אולי משדרת גם חוסר בטחון. קצת עליי(זה בטח כבר מובן ממה שכתבתי אבל בכל זאת..):אני באופי שלי חרדתית, לחוצה, מצפה לעצמי ליותר מהיכולות שלי,ביטחון עצמי נמוך ,דימוי עצמי נמוך ולגבי זוגיות איני ממהרת להתחתן ,ארצה להתחתן כשאהיה מוכנה להביא ילדים וכרגע איני מוכנה לכך ובן הזוג שלי לוחץ על חתונה ,וגם הסביבה הקרובה. ואין לי כבר תירוצים להצדיק למה אני בת 28 ועדיין רווקה וזה גם פוגע לי בביטחון ,כשאני חושבת כל הזמן מה אחרים יחשבו ויגידו. אודה לחוות דעתך והמלצתך איך לשפר את המצב ואם לא את המצב הנתון לפחות את ההרגשה הפנימית.. בתודה, ליטל

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליטל, מתיאורייך עולה שיש בהחלט דברים חיוביים לא-מעטים בחייך, שאליהם את מתייחסת כמובנים מאליהם ולא "סופרת" אותם ולעומת זאת על הקשיים (שאינני ממעיט בערכים) את מסתכלת בזכוכית מגדלת. למשל, את מתמידה בקשר זוגי 7 שנים עם בן זוג שמעוניין להינשא לך ומן הסתם אוהב אותך והתמדת במקום עבודה אחד 5 שנים בעבודה שאהבת. אלה אינם דברים מובנים מאליהם כלל וכלל ויש אנשים לא מעטים שנאבקים על הישגים כאלה כמעט כל חייהם. את צודקת מאוד בהבחנה בין "החיים עצמם" ובין ההרגשה הפנימית. נשמע שאכן דרוש שינוי בעמדה הפנימית שלך כלפי מה שקורה. יש לכך בהחלט קשר גם לפרקפציוניזם, כי מתוך גישה של "הכל או לא כלום", בדרך כלל נראה שאין כלום. יכול להיות שעם גישה גמישה ומתפשרת יותר תוכלי גם להגיע להישגים גבוהים יותר, אך כפי שציינת בעצמך, עיקר השינוי המתבקש הוא בפרשנות וב"שקלול" של הטוב והרע בחייך. ניכר של"רע" את נותנת משקל כבד מאוד ואילו את ה"טוב" את תופסת כמובן מאליו (או לא תופסת כלל?). המלצתי לך היא לאמץ גישה של פסיכולוגיה חיובית - למשל, לעשות רשימה של 5 דברים טובים בחייך ולשנן אותה כל יום לפני השינה או לתלות על המקרר, לחזק דווקא את הדברים שאת חזקה בהם ולא לבקש להצטיין בדברים שאת פחות חזקה בהם (זו הנטייה הטבעית שלנו): http://www.giditherapy.co.il/?p=662 . אם אינך מוכנה להיכנס לעובי הקורה של טיפול פסיכולוגי, ניתן לנסות גם טיפול תרופתי מתון נגד חרדה (למשל, ציפרלקס) שניתן ע"י רופא המשפחה, לתקופה של מספר חודשים כדי להתגבר על תקופת ההתאקלמות בעבודה. נשמע שגם בתחום הזוגיות נדרשת הגמשה של העמדה הפרפקציוניסטית של "או הכל או לא כלום". חבר שנמצא איתך 7 שנים ולוחץ להינשא זה כלל לא עניין של מה בכך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/08/2012 | 18:52 | מאת: ליטל

שלום ד"ר תודה על התגובה המהירה. אני מצליחה לראות גם את השגיי ,היתה לי עבודה טובה שהתמדתי בה והיתי עובדת מסורה ומוערכת אבל פוטרתי אחרי שהתחלפה ההנהלה במקום. כיום המצב הנתון הוא שאין לי עבודה. בשנתיים האחרונות עבדתי בכמה עבודות ואחרי קושי בהתאקלמות בכמה וכמה מקומות עבודה קצת התחלתי להתייאש . אני צריכה לעבוד על העניין של הכל או כלום.אולי זה יעזור להתאקלמות להיות קלה יותר.אם כי אני מרגישה שיש פה משהו מעבר ל-"או הכל או כלום" וזה עניין של דימוי עצמי נמוך ושאיני מאמינה בעצמי ואז אני מתייאשת מהר לגבי בן הזוג בחרתי מישהו שהוא טוב אליי ואוהב אותי אבל אני לא נמשכת אליו פיזית וגם הוא לא מושך אותי מבחינה אינטלקטואלית.והוא לא מושלם יש לו חסרונות (גם לי יש.... ) ולפעמים אני מרגישה שהוא לא האדם איתו אני רוצה לבנות עתיד ומשפחה וזה לא פשוט לי לעזוב אותו(למרות שזה נראה ונשמע פשוט...תאמין לי זה לא..) אני לא מחפשת את הבן זוג המושלם,ואין לי הרבה דרישות.. למרות שבתחום העבודה והקיירה אני מאוכזבת מעצמי וכשמתחילה עבודה חדשה ולא הכל הולך שם בקלות אז אני מוותרת מהר ואז אני עוזבת ושוב מחפשת עבודה. ואני מרגישה שהלכתי קצת לאיבוד ושכלום לא ילך לי.

18/08/2012 | 20:51 | מאת: רינה

שלום גידי ושבוע טוב, האם נוכחות של מטפל באירוע משמעותי של מטופל (חתונה, למשל) היא דבר שרצוי להמנע ממנו? מה מקובל? אשמח לשמוע את דעתך. רינה

שלום רינה, תודה על השאלה החשובה שאכן מעסיקה הרבה מטפלים ומטופלים. הייתי אומר שאת התשובה מכתיבים 4 גורמים: (א) הגישה הטיפולית (ב) האישיות של המטפל (ג) האישיות של המטופל (ד) סוג הקשר שנוצר לפי הגישה הפסיכואנאליטית האורתודוכסית, כמעט כל מגע בין המטפל למטופל מחוץ לשעה הטיפולית אינו רצוי (ר', למשל, החלק הדן במסגרת הטיפולית בספרו של פרופ' אורי הדר, "השיח הטיפולי"). אמנם הפסיכואנליזה עברה שינוי מהדגש התוך-אישי המתמקד אך ורק בעולמו הפנימי של המטופל ולכן המטפל צריך להיות ניטראלי ואובייקטיבי ככל האפשר ולא לקיים כל מגע חוץ-טיפולי, אל דגש בין-אישי יותר שבמסגרתו גם המטפל מביא משהו מעולמו שלו למפגש. בגישות בין-אישיות יותר המדגישות את הקשר בין המטפל למטופל המביאים למפגש את אישיותם העמדה תהייה יותר גמישה באשר לנוכחות המטפל באירוע חוץ-טיפולי של המטופל. אישיות המטפל גם היא גורם חשוב מאוד. יש מטפלים שזקוקים יותר להגדרת תפקידים ברורה (ואולי נוקשה?) ואף לא יאמרו שלום למטופל מחוץ למפגש הטיפולי (ויש בהחלט גם הרבה מטופלים שיעדיפו זאת!) חשובה לא פחות היא אישיות המטופל - למשל, מטופל שגם כך מתקשה לשמור על גבולות הן בחייו האישיים והן בקשריו עם המטפל עלול אמנם להיפגע בטווח המיידי משמירת הגבולות אך לצאת מורווח מכך בעתיד. ולסיום, סוג הקשר שנוצר גם הוא משמעותי מאוד. אם, למשל, מדובר בקשר בין מטופלת ומטפלת שסבב סביב קשייה של המטופלת במציאת בן זוג מתאים והחתונה, למשל, מסמלת איזה "ניצחון טיפולי", אולי מן הראוי לשקול ביקור קצר של המטפלת בחתונה, אולי רק בחופה, אך אם מדובר במטופל או מטופלת שגם כך מתקשרים מחוץ לפגישות, מקדימים לפגישות, מבטלים פגישות, מרבים להתייעץ במייל בין הפגישות - הייתי נוטה לחשוב שמן הראוי לשמור על המסגרת הטיפולית לטובת הטיפול ובתוך מסגרת זו גם לדון בפגיעה של המטופל מכך שהמטפל לא הופיע לאירוע החוץ-טיפולי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/08/2012 | 09:35 | מאת: רינה

נהניתי לקרוא את התשובה המקיפה.

02/08/2012 | 22:16 | מאת: טל

שלום לאחרונה אני נפגשת הרבה עם המגזר הדתי , אני רואה כי אנשים מתעצבים בצורה שונה לחלוטין שם , במקרים רבים בוגרים מאד. האם לדעתך לדת יש מקום מרכזי בעיצוב האישיות?

שלום טל, אין ספק שלדת משמעות מאוד מיוחדת ומרכזית בעיצוב האישיות בכל התחומים. האמונה בעולם הבא וסגנון החיים הקהילתי, למשל, מעניקים משמעות שונה מאוד לאובדן ושכול בהשוואה למערכת הערכים וסגנון החיים החילוני, לא כל שכן האתאיסטי. הוא הדין בכל הקשור ליחס למיניות ולזוגיות. מערכת הערכים של האדם הדתי מגנה עליו מפני דחפיו ויצריו שלו ומפני ביטוייהם בסביבה. לא מדובר באורח חיים רצוי פחות או רצוי יותר מבחינה פסיכולוגית, אך הוא ללא ספק בעל השפעה ניכרת בעיצוב האישיות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

02/08/2012 | 22:11 | מאת: אמונה

שלום ד"ר גידי וממש תודה על הפורם אני ממש אוהבת את תשובותיך. הסיפור שלי קצת ארוך אני אנסה לתמצת. אני בחורה בת 27 עובדת בחינוך. היום אני יכולה לומר שעיצבתי את האישיות שלי ואני די מגובשת. כשהייתי בת 15 היה לי קשר מאד משמעותי עם מורה (קשר של ארבע שנים ) כדי לייצור איתה שיח בזמנו שיקרתי לה לגבי כמה דברים. בסופו של דבר השקרים התגלו (יש לציין שפחדתי לספר את האמת -איזשהי פגיעה מינית שחוויתי) הקשר היה און ואוף עד שעזבתי את התיכון. יש לציין שבאותו זמן היא הייתה גם כן מורה צעירה 29 , אנחנו דתיות ובשיחה האחרונה היא ביקשה שהודיע לה כשאני מתארסת. עברו וחלפו להן השנים ,היא התחתנה בגיל מאד מבוגר 39 ואני רווקה. לפני כמה חודשים הזדמנתי לתיכון בו גדלתי ופגשתי אותה ,דיברנו וראיתי שהקשר היה משמעותי גם עבורה. לאחר מכן התקשרתי אליה כמה פעמים בחגים. בשיחה האחרונה עלו דברים מהעבר וסיפרתי לה מה באמת קרה.(פגיעה מינית) ניסיתי גם לייזום מפגש , היא הייתה מרוחקת באותה שיחה וגם די חסמה אותי ,היא אמרה שאני מאד יקרה לה ושהיא תשמח לשמוע ממני אחת לכמה חודשים ,היא רצתה לתת לי גם מס של שדכנית שאלך אליה ובאותו זמן לא היה לי עט עלי אז היא ביקשה שאחזור אליה יותר מאוחר לקחת את המספר. לא התקשרתי שוב,גם נפגעתי וגם לא הבנתי למה הריחוק הזה , אני כן יודעת שהייתי תלויה בה אבל היום אני בחזקת עצמי לחלוטין . רציתי לשאול אותך מס שאלות - 1.ממה היא פוחדת? 2. האם לדעתך היא סתם נחמדה אלי ובעצם לא מרגישה דבר? 3. האם עצם זה שלא חזרתי כדי לקחת את המספר היא הבינה שנפגעתי מזה? 4. האם באמת כדי להתקשר אחת לכמה חודשים או שלעזוב את זה לחלוטין? אני כן רוצה לציין ששתינו נשים רגישות ,גם היא כמוני הייתה רווקה הרבה שנים , ואני זוכרת שהיא מאד אהבה אותי בתיכון היא גם ציינה את זה בשיחה האחרונה שכול התלמידות שלה יקרות לה ואני טיפה יותר מכולן. הרגשתי גם כשנפגשנו לפני כמה חודשים אז היה מין מתח כזה באויר. עברתי גם טיפול עם עצמי ואני היום באמת מחוזקת. אשמח לשמוע את דעתך המקצועית על הסיפור הזה. תודה תודה תודה :-)

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אמונה, צר לי לקרוא גם על הפגיעה המינית וגם על הדחייה שאת חווה ממורתך לשעבר. להרגשתי, את שמה את עצמך בעמדה מאוד פגיעה ביחסייך איתה. אני מבין את הצורך שלך לשתף אדם משמעותי במצוקתך, אך קחי בחשבון שהעמסת עליה תכנים קשים מאוד. ייתכן שאת מזכירה לה את רווקותה המתמשכת, שסוף-סוף נמצאת מאחוריה. ייתכן שהפגיעה המינית שעברת נופלת על מקומות רגישים ופגיעים אצלה (לאו דווקא פגיעה מינית של ממש שהיא עברה). יכול מאוד להיות שאת אפילו החביבה שבתלמידותיה, נכון לנקודה בזמן שהיא הייתה מורה צעירה ואת היית נערה, אך מאז דברים רבים השתנו אצל שתיכן. אני יודע ממטופלים בדיכאון שהם ננטשו ע"י חברים טובים ברגעיהם הקשים מכל, משום שקשיים שלנו מאיימים מאוד על הזולת. אם את מרגישה שאת מסוגלת לשמור על רמת ציפיות נמוכה מאוד, אזי שתיכן דתיות ואת יכולה לנצל את חגי ישראל הרבים כדי לאחל לה שנה טובה, למשל, בצורה לא מחייבת כמחווה נימוסית ולבקש באותה הזדמנות את מספר הטלפון של השדכנית. באותה הזדמנות את יכולה להשאיר לה את מספר הטלפון שלך ולומר שתשמחי לשמוע ממנה. אז גם תקבלי תשובה התנהגותית לשאלה עד כמה, אם בכלל, היא מעוניינת בקשר כלשהו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

03/08/2012 | 00:22 | מאת: אמונה

תודה רבה על תשובתך. אני קצת מבולבלת כי כול פעם שדיברתי איתה היא העריכה בשיחה עד לשעתיים. אני כן מרגישה מצידה רצון לקשר . אני מרגישה שאתה חושה שהיא בכלל לא מעונינת בקשר? ולמה היא הגיבה ככה לפגיעה המינית למה התכוונת בתשובתך? תודה ממש.

29/07/2012 | 13:18 | מאת: אריאלה

דר' רובינשטיין שלום,מראש מתנצלת על אורך המכתב. אחד הילדים שלי העולה לכתה י' ילד מקסים ומתנהג למופת בכל מקום שהוא נימצא- אני שמה לב שהוא יותר מידי דורש מעצמו, משלא ברור לי עד כמה הוא נהנא מי זה. החדר שלו מסודר מאוד ולא עוזב כל בוקר את הבית לפני שהמיטה שלו מסודרת ותיקתק את כל הפעולות הדרושות(לפי דעתו, לדאוג לכלבים,לאכול ארוחת בוקר לסדר את החדר,הכל לגמרי עצמאיומבחירתו). יש לציין שזהו ילד עם מצב רוח מצויין תמיד מלא נתינה ורצון לעזור, אך קיימת אצלו תופעה מדאיגה-כ3 פעמים השנה הוא התעלף בבית הספר כתוצאה למצבי לחץ לא קיצוניים בכלל,זה יכול להיות חוסר ריכוז במבחן עקב רעש בסביבה או סתם נידקר עם סיכה או ילדים הדליקו במעבדה אש והוא מתעלף, לפי דבריו לא מאבד הכרה כי שומע כל משנאמר בחדר אך נראה כאילו איבד הכרה,מתכנס בעצמו, עוצם עיניים והיד שלו קופאת לפי דבריו, אחרי כ15 דקות מתעורר ומבקש שקים(והמלצת פסיכיאטרית) לבצע איפרונטילציה.כמובן כל פעם מחדש בי''ס מזמין אמבולנס אז גם אני מגיע לבי''ס ע''מ שעל אחריותי לא יפנו אותו לבית חולים. לי זה נראה התקפי חרדה שבאים כתוצאה מלחץ ודרישת יתר מעצמו,לפי המלצת הרופאים ביצענו בדיקות אקו לב וEEG אפילו המליצו על סי טי מוח (שלא ביצענו )ע''מ לשלול אפילפציה. ילד אחר שלי בן 19 מצא את עצמו גולש בצורה אובססיבית באתרים פורנוגרפים וגם החליט על דעת עצמו להשתתף בקבוצות תמיכה למכורי סקס.(הוא שיתף אותנו רק אחרי שהתופעה קיימת שנתיים)לאחר השיתוף איתנו ביקש לנתק את האינטרנט בבית ובורח כל הזמן ממקום שניתן לגלוש באינטרנט (כולל הבית )ע''מ לשמור על עצמו.ומיכיוון שאנו שייכים למגזר הדתי הוא מרגיש מאוד לא נוח ואשם עם זה,גם הילד הזה יש לציין הוא בעל השגים לא שיגרתיים כמו תואר B.A. שהוא כבר סיים ועומס ממש לא שיגרתי ומבחירה.כל התופעות האלה הם לדעתי תוצאה של עומס יתר על עצמם ומבחירתם.באיזה דרך ניתן לטפל בכל אחד מהמיקרים?-יש לציין גם ששניהם סובלים מהפרעות קשב וריכוז-אשמח מאוד לתשובה ומודה מראש- אריאלה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אריאלה, אתייחס תחילה לבן הראשון שסובל מהתקפים. כאן אני ממליץ באופן חד-משמעי לערוך בירור נוירולוגי מקיף לשלילת אפילפסיה ולהשלים את כל הבדיקות שהוצעו לכם ע"י הרופאים. לפני שיישלל כל גורם אורגני יהיה זה חסר אחריות מקצועית לדון בהתקפים הללו מבחינה פסיכולוגית. באופן כללי, אריאלה, הילדים שלך לא צריכים להיות "נורמאליים" אלא מאושרים וכל עוד הבן הראשון, למשל, מרוצה מאופן התנהלותו וגם תפקודו תקין, לא הייתי מתערב. הורות טובה מתבטאת לעיתים ביכולת לעמוד מן הצד ולהיות שם בשביל הילד בלי להתערב בחייו בצורה אקטיבית. שני הבנים שתיארת נמצאים בגיל ההתבגרות ומגלים התנהגות כפייתית. הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית שכיחה הרבה יותר במגזר הדתי והחרדי (בכל הדתות) ולכן יש לראות את התופעות בהקשר החברתי-תרבותי שלהן. עד כמה שהדברים מפריעים לילדים עצמם (ולא רק לך), הייתי ממליץ לפנות לפסיכיאטר או פסיכולוג דתי, המכיר מקרוב את הנורמות של ההפרעה בחברה דתית. גם היחס לפורנו וגם היחס לאינטרנט שונה מאוד בחברה הדתית מאשר בחברה החילונית וכמו כן החיים הדתיים עצמם כוללים טקסים ומצוות מאוד מסודרים. לכן, מצב שייראה חמור בעיני איש מקצוע חילוני עשוי להיראות נורמטיבי או קל בעיני איש מקצוע דתי בעצמו. בכל מקרה, אנו מדברים על טיפול רגיש-תרבות והדבר נכון במיוחד במקרה הזה. יש לזכור שבגיל ההתבגרות הנער מוצף גירויים מיניים ובמקרה זה ההתנהגות הכפייתית נועדה לעשות לנער סדר בעניינים בתוך העולם הדתי המלא ציוויים ואיסורים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/07/2012 | 21:37 | מאת: אחת

שלום גידי, אני רוצה לשאול שאלה היפותטית, כאחת שמתעניינת מאד בתחום הטיפולי, קראה על הנושא, למדה תחום קרוב וטעמה טעמו של טיפול (בעצם יותר מאחד...) מה מקומה של עשייה קונקרטית של המטפל בטיפול? אני מתכוונת לסיוע אקטיבי למטופל, ברמה המעשית, מעבר למילים ולדיבורים. סיוע כזה עשוי להיות, לדוגמא, הפניית המטופל למקום עבודה מסוים, תיווך בינו לבין אנשים אחרים, הכוונתו לקורסים וכיוצ''ב. האם התנהלות כזו פוגעת במקצועיות שלו כמטפל? האם מידת הלגיטימיות שלה תלויה בגישה הטיפולית עליה אמון המטפל? מה אתה חושב?

שלום אחת, נושא מתן עיצות מעשיות בטיפול הוא אכן נושא מעניין והלגיטימיות אכן משתנה מגישה טיפולית אחת לאחרת, ממטפל למטפל וממטופל למטופל: http://www.giditherapy.co.il/?p=240 דבר נוסף שמשפיע הוא המסגרת הטיפולית (setting) - למשל, עבור עובדת סוציאלית במשרד הביטחון, שיש לה גישה למקומות עבודה מסוימים, מילוי פונקציה כזו עבור המטופל לגיטימית יותר מאשר בשוק הפרטי. מנקודת מבט פסיכותרפויטית, אני מאמין שהרוב המכריע של המטופלים שמסוגלים להיעזר בפסיכותרפיה מסוגלים לעשות את רוב הדברים הפרקטיים בחייהם בעצמם, מבחינת כישורים התנהגותיים וקוגניטיביים וגם יודעים, בתוך תוכם, מה טוב עבורם ואינם זקוקים לייעוץ מעשי. עובדה היא שכאשר הם נמצאים בעמדה "ייעוצית" כלפי חבר/ה שלהם, הם יודעים לומר את הדבר הנכון. לעומת זאת, כשהם אמביוולנטיים לגבי המטרות שהם לכאורה רוצים לעצמם, נראה להם (באופן טבעי ולגיטימי, כמובן), שמישהו מבחוץ יודע יותר טוב. לכן, הייתי רואה את המטרה הטיפולית בראש ובראשונה כפתרון הקונפליקט וניהול משא ומתן עם המציאות. הניסיון המקצועי שלי לימד אותי שכמעט בכל פעם שבה נקטתי בגישה התנהגותית יותר, לא היה שיתוף פעולה בעשיית שיעורי הבית (כלומר, הבעיה לא הייתה בכישורים), אלא הניסיון פתח דיון שלם באמביוולנציה עקב אי עשיית שיעורי הבית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

27/07/2012 | 12:10 | מאת: ...

אנסה להבהיר יותר את שאלתי. אינני שואלת על מתן עצות מעשיות בטיפול, אלא על נקיטת פעולות ממשיות מצד המטפל. מעין מחוות של רצון טוב. שמעתי, למשל, על מטפלת שסייעה למטופלת לנסח שאלת מחקר לתזה, ואפילו להעביר שאלונים לכמה אנשים. אין ספק שזה חורג לחלוטין ממטרות הטיפול המוצהרות, אבל המטפלת הציעה עזרה "על הדרך". במקרה אחר מטפלת עזרה למטופל למכור משהו שיצר - כלומר תיווכה בינו לבין גורמים נוספים. לעשייה מהסוג הזה יש מקום במסגרת הטיפול?

23/07/2012 | 17:31 | מאת: אני

שלום רב, אני בת 15 ואני מרגישה לחוצה, כל הזמן. אני מרגישה לחוצה כי אני רוצה להספיק לעשות כל כך הרבה דברים, ואני מציבה לעצמי יעדים לא אפשריים ואז אני פשוט דוחה את כל העבודה כי אני מפחדת להתחיל. כתוצאה מכך, אני מרגישה שאני לא עושה כלום ואני מתוסכלת- אני לא מסוגלת להירגע. אם אני רוצה להפגש עם חברות ולא מדובר בחברה הכי טובה שלי, אני אוטומטית חושבת מה יצא לי מהפגישה: אם זה בזבוז זמן, איך לארגן את היום ככה שה"מטלה" של להיפגש עם החברה המדוברת לא "תפריע" למהלך היום ודברים בסגנון. אני מודעת לכך שאני פרפקציוניסטית כלפי עצמי וכלפי החברה וזה ממש "דופק" אותי ואת ההתנהלות היום-יומית שלי, יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להרגיע ואולי אפילו לשנות את דרך החשיבה שלי שלא יכלול טיפול אצל פסיכולוג? תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אני, בעיקרון, את צעירה ואינטליגנטית מאוד, ויש בכך כדי להפוך אותך מועמדת טובה מאוד לטיפול פסיכולוגי, אשר ככל שיתחיל מוקדם יותר, סיכויי ההצלחה שלו יהיו גבוהים יותר. עם זאת, את בהחלט יכולה לעזור לעצמך ע"י חלוקת המשימות הגדולות והכלליות שלך למטלות יומיומיות שיתן להתמודד איתן. למשל, את יכולה לחלק את המשימה הגדולה למשימות קטנות ולנהל יומן שבו תציבי מטרות בנות השגה לכל יום ויום. בניהול יומן כזה רצוי מאוד שתקציאי זמן לבילוי עם חברות ולניהול חיי חברה, כשלמשבצות אלו תקדישי את אותה חשיבות ומחויבות כמו לדברים ה"רציניים". לסיכום, לא תהפכי כנראה לטיפוס "קליל" ו"זורם", אך בדרכך שלך, ובלי לשנות את אישיותך באופן כוללני, את בהחלט יכולה לחלק מטרת-על ליעדים בני כיבוש על בסיס יומיומי ולהקצות זמן לחיי החברה שלך בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditheapy.oc.il

14/07/2012 | 23:06 | מאת: רוית

הי, אני בת 28 ,יש משהו שחוזר על עצמו כבר עשר שנים ואני לא ממש מבינה מה לעשות למרות שהייתי בטיפול. אני יוצרת לפעמים קשר עם נשים שיש בו תלות גדולה. למשל לאחרונה ראיתי מורה אחת שלי שהיה לי קשר איתה בעבר(קשר שהיה בו תלות נפשית גדולה) ושוב פעם משבות ותחושות התחילו להציף אותי ממש יומיים לא אכלתי ורק חשבתי כמה אני רוצה לדבר איתה וכמה אני רוצה להיות בקשר איתה. הדבר חזר לא רק איתה אלא עם עוד חמש נשים בחיי. האם זה ocd או סתם מחשבות ותחושות טורדניות? בטיפול אז אמרו לי שזה תלות נפשית. יש תקופות של שקט שאני תלויה רק בעצמי. אשמח לשמוע את דעתך. (אגב היו לי חיים טובים הורים מזינים נפשית ובאמת הכול בסדר רק זה משגע אותי כשזה קורה) תודה..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רוית, התופעה שאת מתארת אינה נשמעת לי כמו OCD אלא באמת, כמו שאמרו לך בטיפול, כתלותיות-יתר, אולי בכל זאת על רקע חסך אימהי כלשהו. "חסך אימהי" הוא עניין סובייקטיבי ואינדיבידואלי מאוד. במילים אחרות, יכול להיות שאמך היא "האמא האולטימטיבית" אבל במקרה הספציפי של האישיות שלך, עוד כילדה, ייתכן שזה לא הספיק, מכל מיני סיבות. לכן, יש לי הרגשה שהטיפול הפסיכולוגי בך לא הסתיים והמלצתי היא להמשיך לחפש טיפול, רצוי אצל אישה ורצוי בגישה פסיכודינאמית, אשר דרך היחסים איתה תוכלי לשחזר את הקושי ולהתמודד איתו באווירה של קבלה מצד אחד ובכל זאת בתוך מסגרת טיפולית עם גבולות ברורים, מצד שני. מפנייתך עולה שאת בחורה רגישה ונבונה שבהחלט עשויה להפיק תועלת מסוג כזה של טיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

15/07/2012 | 00:18 | מאת: רוית

הי תודה על התשובה , הייתי בטיפול 3 שנים ואכן שיחזרתי את אותה תלות- ובאמת הטיפול עזר והייתה תקופה של "שקט" לאחרונה שוב פעם התלות חזרה.. האם לשוב לטיפול עוד פעם? (לכאורה הוא באמת הסתיים.) האם יש איזה דרך לשלוט בזה?

11/07/2012 | 21:26 | מאת: פול

לוקח ציפרלקס כמעט שנה נכון שהוא עזר לי בחרדות בפהתקפי הפאניקה שהיו לי ..אבל הום הכניס אותי בדיכאון .חוסר מוטבציה הרגשה של רובוט עייפות חוסראמפיה להרגיש ..זה אומר שהיא הפסיקה לעבוד ? למרות שהיא עשתה לי תופעות לוואי מאוד קשים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום פול, בפנייתך רב הנסתר על הגלוי, אבל ציפרלקס היא בראש ובראשונה תרופה נגד דיכאון ורוב הסיכויים הם שהדיכאון שאתה מתאר אינו נובע מהתרופה. עם זאת, גם תופעות הלוואי וגם הדיכאון שאתה מתאר מצדיקים בהחלט חזרה לרופא המטפל להערכה מחודשת של הטיפול התרופתי ובהחלט גם קיים מקום לשקול הוספת טיפול פסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/07/2012 | 22:45 | מאת: פול

אתה חושב שזה יעזור ? אם והיא מיועדת לדיכאון אז למה לא עוזרת לי ? אני בחור שעובד ומנהל אורח חיים רגיל לגמרי רק מבפנים חלול!!!

29/06/2012 | 06:56 | מאת: אני

שלום ד"ר, אני פרפקציוניסטית מאד. אני אפרט: אני בחורה אינטילגנטית- אין לי בגרות, אני לא מסיימת דברים, "מסגרות" למינהן ואני עוזרת כל דבר בגלל זה. (האם יש קשר בין טראומה לפרפקציוניזם??) בנעוריי היו לי הפרעות אכילה שלקחו ממני את כל הנעורים ועכשיו הבעיה המרכזית שלי- פחד מזקנה. סליחה, חרדה אימתנית מזקנה. בגלל שפספסתי את הנעורים שלי, והיה לי פוטנציאל להיות מאד יפה אם לא הייתי מכערת את עצמי בכוונה, מה שקורה, שהיום אני בת 19 נראית ת 30. זה אובייקטיבי, אנשים שאין להם שום אינטרס לרכך לי את האמת אומרים זאת וזה גם נכון. אני איבדתי כל דבר שהיה יכול להיות יפה בי ואני רואה איךה זיקנה משטלתת עלי מיום ליום. כן, זיקנה. אני לא יודעת מה לעשות בגלל שזה הפחד הכי גדול בחיים שלי והוא מתגשם ו-אי אפשר לעצור אותו הוא רק ילך ויגדל ככל שהזמן עובר. את האמת, אני מפחדת ממה שאהיה מסוגלת לעשות בעתיד. אני כל כך מתוסכלת מכל הפוטנציאל (הגדול) שהיה גלום והולך לטמיון. מצד אחד, אני יודעת שאני צריכה להגיד "מספיק, וללכת למצות את מה שנישאר אבל שוב- אם זה לא יהיה מושלם, אם לא אחזור להיות ת 17 שום דבר לא שווה בעולם הזה. האם יש לך משהו להגיד גם על האגרסיות והרצון ממש להרוסהרגשה של אלימות...והקשר לפרקציוניזם? אני מצב קשה, והכדורים לא עזרו לי מעולם. אם יש לך משהו להגיד אני אשמח.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אני, עצוב לקרוא את פנייתך, אך בהחלט-בהחלט-בהחלט לא מאוחר מדיי! הייתי צריך לקרוא כמה פעמים את המשפט על הגיל, משום שהרגשתי הייתה שאני קורא פנייה של אישה בת 30, מבחינת הבשלות, התובנות, כושר הביטוי והרמה האינטלקטואלית והרגשית. אז, את התבונה של אדם בוגר כבר יש לך, גם אם נרכשה בסבל ובייסורים, וזה ייתרון עצום על פני בנות 19 אחרות. אענה לך בשני מישורים: (א) פרפקציוניזם קשור להפרעות נפשיות רבות (אחד הקשרים החזקים הוא אכן עם הפרעות אכילה) וטיפול פסיכולוגי ותרופתי משולב בהחלט אמור לעזור לך, בוודאי ובוודאי שבגילך הצעיר ועוד יותר לאור התובנות שכבר רכשת. מבחינה תרופתית, אני יכול להעיד על מטופלים שעברו דרך ארוכה מאוד עד שנמצאה ה'נוסחה' שמתאימה להם, ואני מדבר על דיכאון עמוק מאוד שנמשך שנים רבות. מבחינת הטיפול הפסיכולוגי - גם כאן מותר, ואפילו רצוי, לנסות כמה מטפלים. מציאת המטפל המתאים אינה שונה, באופן עקרוני, מתהליך של בחירת בן זוג. עלייך להיזהר, כמובן, מחתירה לשלמות גם כאן, אך יש בהחלט מקום לשקול ולבחור משום שמדובר בכימיה בין-אישית. כגישה טיפולית כן הייתי מציע לך לשקול מטפל שאמון על פסיכולוגיה חיובית: http://www.giditherapy.co.il/?p=662 משום שמאוד קל ליפול למלכודת שמפתה הרבה מטפלים לעסוק בהרס העצמי שלך, אבל יותר נבון יהיה לנצל את היכולות הרבות שלך ולחזק את הצדדים החזקים. (ב) למקרא הפנייה שלך כן נזכרתי בפתרונות שטחיים שמוצעים בתכניות טלוויזיה בידוריות למיניהן העוסקות בסטיילינג וכנראה לא כל מה ששיטחי לא עוזר. סטייליסטית בעלת גישה נבונה, שלא תציע לך פתרונות רדיקאליים מדיי, יכולה להקליל ולהצעיר את המראה שלך ובתהליך החיפוש המשותף אחר מראה קליל, להקליל טיפ-טיפה גם את גישת הרצינות התהומית שלך. בתור התחלה, כנסי לחנות בגדי נשים, תחליטי שאת מקדישה לעניין סכום קטן ותני יד חופשית למומחים בתחומם לעשות בך ככל העולה על רוחם. אחר כך, תבחרי, תמייני אך אולי לא תפסלי הכל. את יכולה גם לקבוע לעצמך שתקחי לפחות פריט אחד ממה שיציעו לך. לא נראה לי שזה יכול להזיק. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

01/07/2012 | 00:04 | מאת: אני

קודם כל תודה רבה על המחמאה,ותודה שענית לי! (האמת (זה רק בגללי) נכנסתי לפאניקה והייתי צריכה לעצור כשקראתי שאתה קורא פנייה של אישה בת 30, זה הפחיד אותי, לפניי שהמשכתי לקרוא את המשפט. אני קצת שופכת: השאלה שלי בקשר לגישה החיובית היא שהפרפקציוניזם גוזל הרבה מהחיות, או מהכוח, עוצמה של החיים שיש בדר"כ בעיקר לבני נוער, אני מרגישה אפיסת כוחות נפשיים באמת כמו אישה בת 30 או 70, ואולי בגלל שגוף ונפש קשורים אז אני באמת מתחילה להראות כמו שאני מרגישה ואז זה מתעצם בגלל הפחד. אתה באמת חושב שחשיבה חיובית יכולה להחזיר את שימחת החיים? זה נראה לי אפילו מייסר עוד, מין "להתאמן על להתפשר". אגב, אם כבר ציינת בחירת בן- זוג- דווקא המראה הרבה הרבה פחות חשוב לי מאשר האישיות, ויהיה לי יותר חשוב שהוא יקבל אותי כמו שאני. אני מצטערת שאני נשפכת כאילו זה טיפול, אבל האמת שהפרפקציוניזם שלי נישען הרבה על התחושה שהיתה לי כילדה לא אהובה על המין השני ורק אהבות נכזבות (ובגלל שאני רגישה אז זה כאב בעצמה), ושבתת מודע "רק אם אני אהיה מושלמת מישהו יאהב אותי". בקשר לביגוד שהצעת לי, דווקא עשיתי משהו בסגנון, יש לי חברה שלמדה עיצוב אופנה, דווקא בשמלות יותר אלגנטיות שבאמת מנתאימות לנשים צעירות יותר מאשר נערות (חוץ מהעיגולים השחורים בעיניים) זה נתן לי תקווה וחיזק אותי כי אני עוד יכולה להראות טוב.אפילו מאד אם אני אצליח לא לפספס גם את הגיל הזה (בע"ה).

13/07/2012 | 18:53 | מאת: אלמונית

הי גידי, אני עוקבת מזה שנים אחר תשובותיך בפורומים שונים ותמיד נהנית, לומדת ומחכימה. אז ראשית כל - תודה! שמתי לב, תקן אותי אם אני טועה, למגמה משתנה לאור השנים. כך, אם פעם הנטייה שלך הייתה להמליץ ולהיות מזוהה עם הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה האנליטית, כיום, יותר ויותר ממליץ ומזוהה גם עם הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי ואפילו הפסיכולוגיה החיובית. (קראתי את המאמר. יופי של מאמר! ממש מאיר עיניים.) אני מרגישה קצת מבולבלת מעושר הגישות ועסוקה מאוד בשאלה מתי בעצם כדאי להיות בטיפול פסיכואנליטי, אם מוצעות שיטות אחרות יעילות ומחזקות. אני בטיפול פסיכואנליטי. לא הייתי אומרת על עצמי כי אני פרפקציוניסטית, אך בהחלט קצת אובססיבית במחשבות ובעיסוק בעצמי. אני מוצאת שהטיפול, במקום לקדם אותי ולחזק אותי (ייתכן וזו לא המטרה של הטיפול הדינאמי) גורר אותי "להתיילד", אם אפשר לקרוא לזה כך, להגיד כל מה שאני רוצה, להתפרץ, להרגיש נזקקת יותר, מוחלשת מבחינת הכוחות והיכולת שלי בחיים בכלל, לאו דוקא בתוך הטיפול עצמו. בקיצור... אני שואלת ולאו דווקא לגבי אישית, מתי בכל זאת לדעתך טיפול דינאמי יהיה דווקא הבחירה של הקו הראשון, במה תרומתו, עדיפותו על פני הגישות המחזקות והמגדלות?

29/06/2012 | 00:29 | מאת: יוסי

אהלן, אני די בטוח שיש בי מידה מסוימת של פרפקציוניזם. יותר מהרוב אבל לא במידה מאוד קשה. למשל קראתי את מה שכתבת והזדהיתי מאוד. לא הגשתי עבודות סמינר כדי לקבל את התואר, הרגשתי שפשוט אין לי מה לחדש ולהגיד. כשאני מנסה לגשת לעבודות כאלה אני רוצה שיהיה בפני כל החומר, ללמוד את הנושא כראוי, כדי לא לצאת ליצן גם בעיני המרצה/מתרגל אבל גם בעיני עצמי. אבל בסוף יוצא שיש לי ערימת ספרים ועשרות מאמרים לקרוא וזה פשוט בלתי אפשרי. אבל כדי לכתוב עבודה רצינית צריך לקרוא אותם! זה מבחיל אותי העבודות השטחיות של אחרים. ופה גם נכנס אלמנט של זלזול, הן באקדמיה והן בעבודות. האוניברסיטאות עצמן מוסד די שטחי, ואני די מהיר תפיסה ועם זיכרון טוב ולכן לא הייתי צריך כמעט ללמוד למבחנים, הייתי בא בלי ללמוד או לומד שעה בבוקר עובר על המחברת. מאמרים במלואם אני לא זוכר אם קראתי, היו אולי 2-3 בכל ה 3 שנים. אבל הזלזול הזה פוגע בי ואני חושב שזה קשור לפרפקציוניזם כי כשהיו אומרים לי עוד כשהייתי צעיר שאני תלמיד מצוין הייתי דוחה את זה לגמרי, כי הייתי צריך לעמוד ברף של עצמי ושל חוד חבר אחד או שניים שהיו תלמידים מאוד מאוד טובים. אבל שלא יובן לא נכון, אני נגד הזלזול הזה, אני מבין שמערכות גדולות פועלות ככה ושבתואר שני מעמיקים וכו' עכשיו, אין לי תואר כי לא הגשתי את עבודות הסמינר. וקשה לי להניע את עצמי כשאני אפילו לא יודע איזה מקצוע לבחור. אני מאוד סקרן וקורא הרבה מאוד (אם כי אני מתחיל הרבה דברים ולא מסיים) ואני חושב שיש לי כישורים אינטלקטואלים גבוהים ואוכל להשיג עבודה יוקרתית אבל כשאני חושב על עבודות יוקרתיות, למשל עורך דין, זה פשוט לא מעניין אותי, זה לא נחשב עבורי אתגר וזה לוקח הרבה משעות היום. אני אוהב לנגן, אבל לא מאוד טוב בזה ולא יודע כל כך מה לעשות עם זה. אין משהו שהייתי רוצה להשקיע בו את רוב זמני כמו אימון על כלי נגינה. לכן חשבתי על מקצוע כמו סוהר, כדי שאולי אוכל לשבת ולקרוא את הספרים שאני אוהב. אבל אני יודע שזה בעייתי, גם כי בטח אני לא אקרא בסוף הרבה וגם השכר נמוך (ואני רוצה משפחה...). הכנתי רשימות של מקצועות ולא יודע איך להכריע, בתכלס זה לא מעניין אותי אם אהיה שוטר/סוהר/מהנדס/כבאי/פקיד/גנן הכל בשבילי כמעט אותו דבר, באים מ 8 עד 5 ואז יש זמן לדברים שבאמת אוהבים. לפעמים אני חושב שעסקים יהיה דבר טוב בשבילי, אבל בשביל זה צריך איזה "כרטיס כניסה" כי אין לי הון עצמי (כדי להיות יבואן למשל) ולא כישורים מיוחדים מעבר לאינטלקט ואובססיביות לפעמים שיכולה להחזיק אותי שבועות על נושא מסוים. אני בן 27 ולא יכול להכריע, פשוט לא יודע לאיזה כיוון ללכת! לפי מה לשפוט את המקצועות, צריך להיות בהם כדי לדעת! אשמח לעזרתך!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יוסי, תחום הפסיכולוגיה התעסוקתית הוא ענף מפותח בפסיכולוגיה ואתה יכול לפנות לאחד המכונים הפרטיים העוסקים בכך (אני מנוע מלנקוב בשמות), או לענף להכוון מקצועי במשרד העבודה והרווחה. בחלק מהמוסדות להשכלה גבוהה יש שירות ייעוץ פסיכולוגי שחלקו עוסק גם בתחום הייעוץ בבחירת מקצוע. הייעוץ כולל ריאיון אחד או יותר וסוללה של מבחני אישיות ומבחנים אחרים המיועדים ספציפית למטרה זו. בתהליך זה קיימת התייחסות ל-3 מרכיבים: (א) הכישורים שלך, (ב) המשאלות שלך ו-(ג) מצב השוק (היצע/ביקוש). חלק מהייעוצים הללו מסתיימים גם בהפניה לטיפול פסיכולוגי בגלל קשיים כמו פרפקציוניזם, אך בחלק ניתן להשתמש בנטיות האובססיביות שלך ולהפנותה לאפיק מקצועי מתאים שקשור לתחומי העניין שלך. בפרקציוניזם עצמו ניתן לטפל בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) ספציפי המכוון למטרה זו, ובעיקר לשינוי הגישה של "או הכל או לא כלום" האופייני לפרפקציוניסטים. לפי תיאוריך, קיים בך גם פרפקציוניזם שנועד לזכות בהערכת הסביבה שאתה מזלזל בה (למשל, לא לצאת ליצן בעיני המרצה ובמקביל ביקורת קשה על האוניברסיטאות) וגם לכך יש להתייחס בטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

לפני 8 שנים עבדתי במערכת החינוך כמורה אך דרכי לא צלחה שם. עזבתי את המערכת בשאט נפש והקמתי מרכז למידה פרטי בביתי שדי הצליח תקופה מסוימת. תוך כדי נכנסתי להיריונות מטיפולים וגילדתי בת ובן מקסימים שכרגע הם בגילאי גן (5, שנה וחצי). אך שמה שמציק לי מאוד זה ענין העבודה. אני כל הזמן מקבלת דחיות, מבטיחים ולא מקיימים, משלים אותי ולי אין כוחות כבר. לפעמים אני אומרת לעצמי שאני לא הייתי צריכה להוולד בעולם הזה כי תמיד דרכי קשה וכאילו כל הזמן מישהו מנסה לחבל לי. יש לי תואר ראשון ותעודת הוראה במקצוע מבוקש. מאז לידת בני עברה עליי תקופה מאוד קשה- לידה טראומטית ביותר וטיפול בשני הורים חולים ואובדן של אבא ותככים משפחתיים. פתאום המשפחה שלי שהייתה פעם מקום חם ואוהב עבורי הפסיקה להיות כזו. הכוונה למשפחה המורחבת לאחים שלי והאחיינים. בקושי נפגשים והאחיינים כבר גדולים. הילדים שלי זה מה שנותן לי כוח ותקווה לעתיד ולכן אני גם רוצה עוד ילד. אני כבר בגיל ארבעים פלוס אבל לא מוותרת על החלום אבל הפחדים שלא אתפתח ולא אמצא עבודה או שהלקוחות לא ימצאו אותי מטרידה אותי מאוד. ברוך השם היום המשכורת שלי בעלי גדלה אבל אנחנו צריכים עוד הכנסה כדי שנוכל לממן גנים, לחיות יותר טוב ולממש את חלומנו ולעבור לדירה גדולה יותר. איך מתמודדים עם זה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב, הואיל ומצאת לנכון לפנות לפורום פרפקציוניזם, אני משער שחלק מהתסכול שלך מאנשים קשור לכך שאת מעריכה את התנהגותם אלייך לפי אמות מידה שלך מעצמך וכי אילו את במקומם, היית נוהגת אחרת. במילים אחרות, אם לנסח את הדברים בשפה פסיכואנליטית, את מעריכה אותם ומתייאשת מהם לפי ערכי האני העליון (או המצפון) שלך ולא לפי עקרון המציאות. משל למה הדבר דומה? שאנו מזמינים בעל מלאכה מסוים לשעה מסוימת והוא תמיד מאחר במידה רבה פעם אחר פעם. אם נמשיך לצפות שיגיע בזמן כי "צריך" להגיע בזמן, נכונו לנו אכזבות רבות ולעומת זאת, אם נקבע לעצמנו איזה טווח זמנים ריאלי, על סמך מידת האיחורים שלו בפעמים קודמות, נתאכזב פחות. במילים אחרות, אל לך לצפות שהזולת יעמוד בציפיות שלך מעצמך. מדובר בשני ערוצים מקבילים. את נוהגת כך והם נוהגים אחרת. בפועל, גם אם את צודקת והוגנת, עלייך להנמיך במידה ניכרת את ציפיותייך מהזולת ולהתאימו למה שהמציאות לימדה אותך ולא לפי מה שהסטנדרטים האישיים שלך אומרי לך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

21/06/2012 | 16:52 | מאת: אני

לא לצפות מאנשים לשום דבר כי בעצם המציאות לימדה אותי שאין לסמוך עליהם אפילו אם הם נראים אמינים ומבטיחים. ואם כך איך אחיה במציאות הזו? אני חייבת ורוצה עבודה והכנסה יציבה ומתכוונת להלחם על כך.

11/06/2012 | 20:08 | מאת: אלון

דיסוציאציה קלה .מה הוא הטיפול הכי יעיל לריפוי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אלון, לא ניתן לענות על השאלה בניסוחה הנוכחי במסגרת פורום, בלי קבלת ההקשר שבו מתרחשת התופעה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

09/06/2012 | 23:07 | מאת: יואב

רציתי להביא לידיעתכם על קיומן של קבוצות חרדה חברתית במסגרתן החברים (לרוב מופנמים כפי שהוגדר בכתבה) מתרגלים ומתאמנים בהופעה לפני קהל, שיחה בקבוצה ואחד על אחד: https://sites.google.com/site/sastag/home

31/05/2012 | 01:55 | מאת: אריאל2

שלום רב. אני בן 16.5. מבחינה חיצונית אני חושב שאני נראה בסדר. וגם יש לי כמה חברים (בסביבות 6-7 חברים קרובים.. בשבילי זה הרבה). עד השנה הייתי במצב מאוד גרוע. היו לי בקושי 2-3 חברים ונכנסתי לדיכאון פעמים רבות. חשבתי מחשבות אובדניות... אפילו להתאבד. אבל יצאתי מזה. בתחילת השנה הייתי אצל פסיכולוגית, אבל היא לא עזרה לי. אני לא בטוח שהשינוי שעברתי בזמן האחרון נעשה בגלל שאני באמת השתנתי, כי אני לא מרגיש ככה. אני חושב שבנסיבות המקרים ועם הרבה מזל הצלחתי פחות או יותר להיכנס לקבוצה של חברים שטוב לי איתה. אבל גם כשנדמה שהבעיות נגמרות... מסתבר שהן בכלל לא. החרדות שלי נשארו. אני לא מבין מאין הן נובעות ולמה הן שם, אבל כשאני עם חברים אני מרגיש כמו בלוקים שחוסמים אותי מכל הכיוונים - אני לא יכול להיות מי שאני. קשה לי לזמזם שירים או לשיר סתם איזה שיר ליד חברים, אני מרגיש נבוך. גם לדבר ולהגיד "אחי" ו"גבר" לא מרגיש לי טבעי... כל משפט שיוצא לי מהפה עובר בדרך כלל עיבוד בראש אם להגיד או לא. אני חושב יותר מדי - על כל דבר. לתת "כיף" לחבר או להתקשר למישהו נראה לי כמו בעיה מתמטית מורכבת. והקטע שאני יודע איך אנשים רואים אותי: הם רואים אותי כבן אדם סגור ומשעמם.. קשה להתחבר לאיש כזה. יש לי כמה נושאים שמאפיינים אותי וככה מקטלגים אותי. אנשים חושבים שאני בן אדם מעניין, יש לי דעות פוליטיות, אני מתעניין באקטואליה ויש לי נושאי שיחה. אבל הכל יבש. חסר טעם. בלי צחוקים. ה"מחסומים" הללו מרתיעים אותם. אני לא בטוח שאנשים רחוקים שמים לב שהם קיימים בכלל.. אבל כשנמצאים בחבר'ה וכולם שרים, או משחקים או צוחקים, אני תמיד מרגיש בצד. ונמאס לי.. החיים קצרים ואני רוצה להפטר מהמחסומים. אני רוצה להרגיש כמו כולם. עברתי את השלב של למצוא את החבר'ה... עכשיו רק להטמע ולהשתלב... הסגירות הזאת באה לידי ביטוי גם במשפחה. אני מתבייש 'לשיר' מול אמא, אבא ואח שלי. לשיר שיר זאת דוגמא. אבל לא יודע למה - זה מביך אותי. היחידה שאני מרגיש איתה בנוח היא אחותי הקטנה. בת 10, ואני חופשי איתה. היא היחידה שכשאני נמצא איתה אני מרגיש נטורל אני. בלי שום מחסומים ומסכות. כי אני יודע שהיא לא תבקר אותי, ואין לי מה להפסיד. השאלה איך אני מתחיל להרגיש ככה גם עם אנשים אחרים. כי כל מה שאני אומר לעצמי בראש, שעכשיו אני מתגבר על המחסום הדפוק הזה, זה אף פעם לא עובד. לפעמים אני אומר לעצמי בראש: בחיאת, מאות אנשים מתי בסוריה כל יום, אלפי אנשים נטבחים באפריקה בכל שעה, ואתה לא יכול לצחוק עם החבר'ה ולהרגיש חופשי? מה כבר יקרה?? אבל זה לא עובד. כל פעם שמגיע הרגע, צפים המחשבות. הבגרות במתמטיקה לא מפחידה אותי. ללכת בחורשה במשך הלילה זה לא מפחיד אותי. אבל הקטעים האלה, עם החברים - זה מה שתוקע אותי. שחוסם אותי. בדרך כלל אני לא אוהב להפתח ככה.. ואם באמת נכנסתי לפורום הזה, אני מאמין שזה חשוב לי. אני חייב עזרה. לא מוכן להחשף וללכת לפסיכיאטר.. ההורים שלי השקיעו ושילמו עליי מספיק.. אם יש כאן אנשים טובים שרוצים לעזור לי לשפר את החיים שלי.. אני אודה על כל מילה. למרות שזה נשמע כמו בעיה קטנה, זה משפיע על כל אורח החיים שלי ומהרגע שאני קם בבוקר עד הרגע שאני הולך לישון.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אריאל, קראתי את פנייתך בעיון רב והיא נגעה לליבי עד מאוד. תוך כדי הקריאה חשבתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי מבקש מחבריך לתאר אותך. אני סבור הם היו מציגים אותך באור חיובי הרבה יותר מאשר אתה מציג את עצמך, וזאת למרות, ואולי בגלל, שאתה לא משתמש בביטויים כמו "אחי" או "גבר". ראשית, גיל ההתבגרות שאתה נמצא בו הוא גיל סוער ביותר, למעשה הכי סוער לכל אורך טווח החיים. אין לי ספק שגם אם לא תעשה כעת שום שינוי יזום בהתנהגותך ובאישיותך, תתפתח להיות בחור בעל יותר ביטחון עצמי ובעל דימוי עצמי גבוה יותר. האם תהייה "אחד מהחבר'ה"? לא בטוח ואולי גם לא בטוח שכדאי לך. אני גם ממליץ לך בחום לא להתאמץ להשתנות בכיוון זה. אינני יודע אם צפית בתכנית הראשונה של "היפה והחנון", אך הקשיים שאתה מתאר מזכירים במידה רבה את קשייהם של המשתתפים, אם כי אינך מתמקד עדיין בקשרים עם המין השני. פנייתך תפסה אותי בדיוק בסיום הכתיבה של מאמר בנושא, שכאילו מיועד לך: http://www.giditherapy.co.il/?p=859 ואתה מוזמן להיות הקורא הראשון (-: כמו שתראה, ניתן לשנות את ההתנהגות ואת האישיות עד גבול מסוים, ובמקרה של נער מתבגר כמוך, חלק משינוי יקרה, גם אם לא תעשה שום דבר יזום (אם אתה רוצה לזרז את התהליך, באמת מומלץ לך לפנות לטיפול, וגם כדי להקל על עצמך ע"י שיתוף אדם מנוסה, שילווה אותך בתהליך). ואולם, אם אתה שואף להיות "כמו כולם" ולהפוך את עורך לגמרי, צפויים לך תסכולים ותאבד את אישיותך היחידה והמיוחדת לשווא ובאופן בלתי מוצדק ובלתי כדאי לחלוטין. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

04/06/2012 | 23:29 | מאת: אריאל

מכל הפורומים שכתבתי בהם אתה היחידי שענית לי. המילים שלך הם כמו זהב בשבילי. תודה. בכל מקרה אני די פוחד ללכת לפסיכולוג. כמו שכבר אמרתי, ניסיתי את זה וזה לא עזר. השינוי לטובה קרה בלי פסיכולוגים. קשה לי להאמין שמישהו שאני בקושי מכיר (לא מזלזל במקצוע חס וחלילה ;-)) יעזור לי לשנות את החיים שלי. אני מבין שהפסיכולוגים יכולים לתת נקודת מבט אחרת אבל ניסיתי וזה לא עבד. היפה והחנון זאת סדרה נחמדה אבל אני חושב שאני במצב יותר טוב. לא הייתי מגדיר את עצמי חנון או מישהו שדומה לאלה שמופיעים שם. בקשר לבנות זאת בעיה בפני עצמה.. הכרתי מישהי שרציתי להיות איתה לפני כמה חודשים אבל אני פוחד. אני לא שלם עם עצמי ולא בטוח בעצמי. לא יודע בכלל איך לנהל קשר כזה.. ואני לא יודע איך להראות למישהי שאני רוצה להיות איתה. אני לא מאמין ואני גם לא רוצה להשתנות לגמרי. יש לי הרבה ביקורת כלפי עצמי והרבה דברים שאני רוצה לשנות (גם דברים שאני מודע להם ויכול לשנות בעצמי). הבעיה עם הדברים הקטנים שמונעים ממני ליצור קשר אמיתי עם חברים ועם בנות. ביטחון עצמי זאת מילה גדולה בגלל שמצד אחד אני מאמין שיש לי ביטחון עצמי, אבל רק בנושאים מסוימים.. כל מה שקשור לביטחון לגבי מראה/וקשרים בין חברים אני במצב שצריך לשפר.. ולגבי מה שכתבת בהתחלה. המשפט הזה כל הזמן עובר לי בראש... מה חברים שלי היום אומרים עליי? האמת שאני חושב דברים חיוביים.. אבל רובם יגידו שאני סגור. לא רוצה להיות סגור