פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

סיפורי די פשוט. אני עובד במסגרת חברה כלכלית לא גדולה. כאשר הייתי ותיק בא עובד בגילי והתחיל לעבוד במחלקה אחרת. מקום מושבו היה צמוד אלי עקב בעיות ארגוניות. התחברנו. הוא כל הסמן התלונן על אחד המנהלים הבכירים שעבד עימו. אני פעלתי בגישה מקצועית ודי נטרלית ואפילו חיובית. ציינתי שזו גישת עבודה מסוימת שיש גם לה מקום ולא נסחפתי אף פעם אחרי ביקורת נוראה עד כדי מרושעת פוגענית אידית שהשמיע בפני על אותו מנהל בכיר שאיתו הוא עובד בכפיפות. היו לו מחשבות לעזוב לתבוע על עוןלות וכספים. אולם בגלל שינויים משפחתיים שקרו לו פחד לאבד את העבודה והפך ללקקן של המנהל הצהיר בפניו שהוא מעריץ שלו וסיפר לי בעצמו על השינוי. הוא תמיד ציין בפני שמנהל זה אומר עלי דברים איומים ולמרות שאינו מנהלי הישיר הוא סולד ממני אישית ובכלל. מספר חודשים המגע מצדו לאחר המהפך שעבר התרופף מאוד. אפילו סלידה מסוימת. ואז באה בעיה שאין דרך אחרת להסביר אותה. העמית עשה פעולות מאחורי גבי מול המנהלים שלי ושלו בדרך בוגדנית הביא לתשומת ליבם עובדות וסיפורים כולל הפנית תשומת הלב לדברים טבעיים שבד" כ שגרתיים. התוצאה הסטה קשה נגדי והחלו צעדים של התלבשות עלי האשמות מופרכות צמצום בתנאי העבודה. דבר לא ממש נשתנה אוביקטיבית. המיקוד בי גורם לכך שהמנהל שלי מובל על ידם וללא סיבה. איבדתי ריכוז בעבודה. אני מבודד חברתית קצת. המעט שיש זה כבר אחרי שמועות וכו. אני פועל על מינימום מעט כועס על הבוגדנות ושמח שתמיד הייתי חיובי בגידתי עם העמית לגבי מנהלו. עדיין הנזק קרוב לאיבוד מקום העבודה. אני נמנע מלשוחח עימו וגם לא מסוגל ערכית להשתמד בכל מה שהוא אמר עליהם בפני. זה לא הסגנון שלי. מה כבר יצא מלהאשים. אני שותק כי זה חסר משמעות עתידית. אבל זה הוביל לפגיעה לגתי בלתי הפיכה. אני לא מעוניין להעלןת זאת בפניו כלל. וגם לא לעסוק בזה כי זה רק יזיק יותר. אבל המצב בכי רע. הפעולה בעקיפין שלו הצליחה והתוצאה קשה. זה סוג של בוגדנות מהמכוערות אבל אני מצליח להכיל זאת. יותר מכל מוטרד מהעדר היכולת והרצון כבר לעסוק בזה במובן של לנסות בכלל להסביר כי הרי הנזק נוצר בעקיפין לעורג את ענייני אצלם. ועל זה התלבשו דברים בענייני עבודה. אני שוקל פשוט לעזוב. זה קודם כל סוגר אופקי התקדמות שם. וכן זה מתח בלתי נסבל פנימי כמובן. אז למה לחכות? קשה לי לקום וללכת מסיבות כלכליות. והתחיבות אישית גם. זה לא לפה ולא לפה. ניטרלטי את הסיבה של העמית ומעשיו. נקודה. עכשיו אני מול מצב. הקושי הוא מה טוב ונכון בין שתי ברירות עם מחיר. לא כועס כלל על התסריט עצמו שהוביל לכאן. אלא מנסה להתמודד עם המצב כנתון. הנשיאה של הקושי בעיקר הנפשי בהשארות או המחיר והבלגאן הכלכלי. שהוא פחות מדאיג. מהפך לאחור מתקן כבר לא יהיה. בנוסף העמית שכבר ניפגשים המקרה זה מתעלם. בוגדנות במיטבה. נו מילא. אם היה אחרת הייתי מןפתע. זה מצב מתמשך וזה מקשה עלי גם נפשית בינתיים לא פיסית.

מה ניתן לעשות כאשר יש מעורבות יתר עם אנשים במסגרת העבודה. מעבר להפחתת היחסים לענייני עבודה שזה מאוד עוזר המנהלים הבכירים מהווים בכל חברה בדרך כלל סוג של מושכי תשומת לב. זה הגיע למצב בו מעבר למסגרת הרגילה בעבודה הם מהווים סוג של הפרעה ממש בהוויה הפנימית מעבר לנורמה. כמובן שזה יושב על התבוננות שלי בהם ובאופן מסוים עם כל מקדמי ההנחה שניתן הם בתיפקודם ואישיותם הפכו משהו שבתחושה יש סוג של אי נוחות מהסך הכל התנהגות ואופי. האם במצב כזה זה בעצם קושי שנוכחותם מהווה בעיה עבורי אומרת שבעת הזו עלי לפעול להתנתקות מהם אפילו במחיר עזיבה או שיש עניין לשאת זאת כחלק בקבלת האחר? ניסיתי לעבד את הקושי עם הבעיה שנוצרה אצלי וראיתי שאפילו מספר ימים של חופש וחוויות אחרות יוצרות שינוי מיידי וטבעי בהרגשתי. יש משהו בעצם המגע האינטנסיבי שממש מגביר זאת. לכן שאלתי על עזיבה.

לאחר משוב מנהלים בחברה שאני עובד בה, בתפקיד מנהל משנה, שנערכה על ידי חברת משאבי אנוש חיצונית כולל סדנא, ושיחה אישית. היועץ שעבד איתי פלט בפני שהמנהל שמעלי הוא בעל אישיות אנטי סוציאלית די חמורה. אנחנו שלושה מנהלי משנה תחתיו ומרגישים זאת מאוד. כל הסימנים שיש בקטגוריה זו. באופן חריג הצלחתי לשוחח עם היועץ לחוד שוב, והוא הבין שיש בעיה וציין כי יש לעובד במצב זה שתי אפשרויות. ראשונה להגיב באסרטיביות ולעמוד מולו כחומה בצורה וככה הוא יראה שאין מקום לניצול וירגע. וציין שהגישה הגישה השניה היא פשוט לעזוב! להתפטר. למצוא סיבה אישית ולעזוב! מהמעט שקראתי אין תקווה לשיפור במקרים כאלה שלמעשה בתחושה של שגרת העבודה הם למעשה אלימות נפשית קשה. הוא ציין שעזיבה עדיפה ושבשום אופן לא תהיה מקושרת לבעית המנהל. אלא שעזיבה מצריכה חפיפה של לפחות חודשיים מולו באין מחליף. אני מבין ומתלבט מה עדיף פרעסת הקשיים לאורך הזמן והמשך או עזיבה והתמודדות עם שגרה אינטנסיבית בחפיפה עימו. אבקש את הבנתך בעניין אדם אנטי סוציאלי שמשיג בכח כל דבר פוגע ורומס ללא כבוד אנושי. ומה הדרך הטובה יותר אני בן 43 עובד 5 שנים באותו מקום.

שלום פרופ' גידי, האם אני יכול להתשתמש באוטוסוגסטיה הבא - סימן של אגרוף יד ימין? סימן זה ישמש אותי לחיזוק ביטחון עצמי. כאשר ארגיש שאצטרך חיזוק ביטחון עצמי במקרים מסוימים,אז אשתמש בסימן האגרוף. האם זה עשוי לעזור לחיזוק הביטחון העצמי שלי? תודה,

אני בן 38 ואני יכול להגיד על עצמי שאני מוזנח. ההזנחה שליבזה שאין לי מטרה בחיים או נכון יותר קשה לי להגדיר את המטרה/הצלחה וליישם אותה. נכון לעכשיו אני מתגלגל בחיים או מגלגל אותם. קשה לי להחליט מה טוב בשבילי,קשה לי לקבל החלטות. העולם נראה לי מבלבל, אני בוא נראה לא בשל, מפוחד, לא מסודר וכל דבר נראה לי קשה. אני מבין שבניית דפוס התנהגותי נבנה עוד בילדות, הציפיות שלי מהסביבה היו גבוהים, כך גם מהסביבה אליי, לא יכולתי להיות חזק אז נאלצתי "לברוח"ץ האם יש דרך להוציא את עצמי ממצב שבו אני נתון ולהתחיל להיות מוביל בחיים שלי. נ.ב. הייתי שנה וחצי אצל פסיכולוגית שבו רק אני דיברתי ובסוף קלטתי שהכל בעיניי המתבוננות, ז" אני חש דברים כפי שאני רוצה לראות. זה לא תרם לי הרבה לכן עזבתי. פשוט פסיכולוגית יכלה להגיד לי זאת ישר.

במצבי כיום כעובד נקלעתי למצב שלא הכרתי. יש בעיות בדבר תנאי העסקתי בהם הדרג הניהולי בחלקו מנסה להתנער מחלק מהתחיבויותיה אלי. על כן נאלצתי לקבל עזרה מגוף מקצועי חיצוני שיועץ לעובדים. הבעיה שהייעוץ המשפטי מקצועי מבקש ממני לנהוג בדרך שסביר שהיא בעלת נכונות משפטית אבל אינה נקלטת אצלי כדרך התואמת את צורת התנהגותי ביוםיום. זה מלחיץ ולמרות שאני מבין שזה מגן עלי באופן מסוים, במצב הזה זה יוצר מצבים בלתי רגילים שדורשים ממני לנהוג בדרך שמחייבת אותי לזכור שמנהלי למעשה פועלים באופן שמטרתה להשיג את יעדם ביטול התחיבויות כלפי כעובד. ללא ספק הראו לי שצעדהם מובנים על ידי יועץ האגוד המקצועי, ובכל זאת הם מסתירים זאת בהתנהגות רגילה כביכול. לי יש קושי להיות במחיצתם כאשר זה ברור לי. ומצד שני אני מבין שאם לא התנהג בדרך שהוצעה לי אהיה בבעיה. כמובן שהם מסווים זאת וכביכול כל שאלותיהם והתקלותיהם תמימות אבל לא כך הדבר. התסריט שהראו לי שקורה ברוב המקרים מתרחש אחד לאחד. דבר נוסף פעם אחת שניסיתי לרמוז בשיחה מעט יותר פתוחה על כך הוכחש הדבר מה שסגר את האפשרות של פתיחה כנה של הבעיה. הסבירו לי שזה סוג של פיגוע מתמשך כדרך לגרום לעובד או לוותר או לצאת בלי כלום! הם רוצים להצליח בכל מחיר. הקשיחם שלי הם בהתנהגות שדורשת הסתרה וגם חשיבה בדרך שמצריכה הגנתיות בכל פעולה ושיחה ומכתב. השיתוק מאפיין את המצב.

שלום לך דוקטור אני עומד בפני סיום של יחסי עבודה בחברה די גדולה. זו חברה העובדת לפי תוכנית פרוייקטים. מיזם ובצוע ומתן שירות ללקוחות המשלמים. כולם מועסקים כעצמאיים כך נהול עם תחום מטלות ואחריות. מעין שותפי נהול בזיער אנפין. המנהל שלי אינו יודע עדין על החלטתי לעזוב. במישור המקצועי ברור שחייבת להתבצע העברה מסודרת. שאלתי היא בנודע לאופן ההפרדות. לכאורה מודיעים מעבירים ונגמר. ובכל זאת אני בהתלבטות האם לא כדאי לבצע העברה הדרגתית למנהל שלי בעצמו. כיוון שהוא היחיד שמחויב ומכיר את תחום עבודתי הכי קרוב. וזאת בהתחשב שהוא טיפוס עצלן ובורח מאחריות וזו עובדה. כל העברהלאדם אחר לא תאפשר לי באמת לסיים שם. אני סבור שפשוט לא יעזבו אותי גם לאחר סיום ההתקשותכאשר ובמידה ויהיה מחליף שאינו במנהל עצמו! שנית אני מתלבט אם חשוב לאור קושי זה לכרוך יחד את ההודעה על הסיום עם הסכמה על ההעברה למנהל עצמו? או להפרידם? אני בטוח שכן יש משמעות בדבר בעיקר בהתייחס לאופי האדם המנהל. במשך הזמן הוא נתגלה כמשחרר סמכות עד כדי אי אחריות שזו בעצם הדרך הכי חכמה להטיל אחריות על עובד. עכשיו לקראת סיום זה מוקש. הדילמה הזו קשה לי משתי סיבות. עבר רע של מקרים איתו עם אנשים אחרים בהם מיררו את חייו של מי שעזב ביוזמתו! באופן מזעזע ! שנית הרצון שלי לסיים בצורה מלאה ללא ספיחים. וזה לא עוזר גם אם מסכימים בדבור לא ליצור תנאי סיום שיפעלו נכון בסיום. זה טורד את מנוחתי הרבה מעבר לעבודה עצמה. ומהווה גם סיבה חשובה ברצוני להתנתק מהם.

שלום ד"ר גידי , יש לי שאלה מאוד חשובה, ואשמח שתשיב לי עליי. אני יודע שאתה עונה דרך הפורום, אבל זה שתי שאלות חשובות ואני לא אשאל אותך דרך האימייל. זה מקרה חירום וחשוב ואשמח שתשיב לי דרך האימייל. המקרה: חבר שלי תירגל מדיטציה טרנסנדטאלית במשך 3 עד 4 חודשים. לפי מה שהוא סיפר לי , הוא נפגע יותר מאשר זה תרם לו. הוא מספר על כ - 20 השפעות שליליות מול כ - 10 חיוביות. התרומה היתה מבחינה קוגניטיבית - זיכרון, ריכוז , אינטלגנציה. הוא נפגע הרבה מבחינה נפשית, רגשית - חברתית , נפשית ופיזית. דוגמאות לפגיעה: כאבי בטן, כאבי ראש, ניתוק מן המציאות, הזיות, חרדה במקומות מסוימים, הבעות פנים מוזרות וקשר עין מוזר, שמיעת קולות מוזרים ועוד. בעקבות כך, הוא החליט להפסיק תירגול מ"ט. הוא נמצא כהיום ב - 25 ימים של גמילה. שאלות שלי : 1. האם המדיטציה הטרנסנדטאלית נחשבת לכת מסוכנת ולטכניקה היפנוטית מסוכנת? 2. מה דעתך על המדיטציה הטרנסנדטאלית? אם תרצי , אז תוסיף מידע נוסף. תודה רבה מראש

שלום פרופ' גידי, ראשית , תודה לך על התשובה. שנית, מה דעתך על המדיטציה הטרנסנדטאלית? היא טכניקה טובה או רעה ולמה? אשמח לקרוא דעתך. תודה, אדם

בשנים האחרונות למדתי מעט רעיונות מהמזרח ובעיקר ניסיתי ליישם גישה סובלנית יותר איטית בתגובה פחות מה שנקרא תוקפנית בתגובה. זה הביא לי רווחים גדולים במישור הנפשי ובחיי היוםיום. אולם בעבודה ובמצבים לא יומיומים של התמודות עם תוקפנות ממוצעת של סביבה לא קרובה עבודה עמיתים מסוימים ושכנים או אנשים שאיני בקשר יומיומי התגובה שלי מעט איטית יותר בגלל שאני לא במצב היכון למתקפה. במקרים אלה אני מזהה שזה מתפרש כחולשה, וזה די מתסכל אותי. איני רוצה לחזור לתגובתיות בסיסית גבוהה כסטנדרט אבל מריש שנינוחות הפכה במקרים מסוימים כמשדרת נרודה שמנסים לפרשה כחולשה! בוודאי שזה חוסר הבטחון של הצד השני ואיום מכל סוג הוא הגנה בהבנתי. עדיין זה מפריע לי כי אני מכיר את עצמי והיכולת להיות אסרטיבי עד תוקפני אפשרית אבל בוחר שלא כי בטווח ארוך זה לטעמי בזבוז משאבים. עדיין זה מעסיק אותי. איפה לבדוק את עצמי? רב תודות

אני עובד בחברת טכנולוגיה בינונית, תפקידי מקצועי לחלוטין. בנסיבות מורכבות של מערך הנהול המשימות המשתנות נותרתי יחיד המטפל בקבוצת לקוחות. הבעיה היא בשני מישורים אחד הכל יושב עלי עקב היותי יחיד עומס נפשי קשה וזה כלל לא מעניין את המנהל מעלי שהוא האחראי בפועל על הכל פשוט עצלן! עם הזמן גיליתי שהנסיבות גררו אותי לקחת עוד ועוד מעבר לתפקיד שלי, עשיתי זאת גם כדי לא להתעסק עם העצלן שבסופו של דבר רק יחזיר אלי את העבודה אחרי בזבוז זמן! התפכחתי עכדיו וכי למה! במקום שהוא יהיה שותף לאחריות הוא נפך תחת ההנהלה למעיין חוקר משטרתי שלמעשה הפך אותי לנחקר בכל פגישה! כאשר למעשה הוא האחראי אבל זה הביא להתפכחות שלי! הפגישות פשוט משמשות לביתדין שדה במקום למקום של דיון מקצועי פתוח! נוצר נתק מסוים בעיקר הגנתיות. בנוסף התחמקות מאחריות על החלטות מקצועיות שהפכו פשוט להרגשה אחת אין דרךך חזרה לכלוב הטורפים האלה. האינטרס שלהם כרגע היא לשמר את המצב אחרת הכל יהיה מחייב אותם לעבוד אבל במקביל התנהגות של טורפי אדם ממש. זה לא אנושי וגם שהעלתי הרגשה זו זה ממשיך והתגובה שהכל במישור המקצועי בפועל זה לא! בקצור הרגשה בלתי נסבלת עם חוסר אמון אישי. המחסום שנוצר גם לא מאפשר כל דיאלוג אמיתי. הדילמה היא אם לנקוט באדישות ולהשאיר את היוזמה להם? או לנקוט יוזמה ולהעמיד זמן סיום?

אם אדם עובר שינוי בעקבות השתנות הנסיבות ומקבל הבנה והחלטות חדשות על יכדיו וחייו, גם בנושא עבודה לעניננו. האם השינויי שחל בהבנתנו את המציאות מנקדת מבט ובירה חדשים שמשנה את ההתיחסות לנסיבות לדוגמא קושי בעבטדה שמוביל ליציאה לדרך עצמאית או מקום חדש. האם אופן ההתיחסות החדש למצבים אמור לקבל ביטוי גם בצורה שהמציאות תגיב אלי או שמה שמשתנה היא רק נוקדת המבט וההתיחסות שלי לדברים?

במשך מספר שנים במקום עבודתי הייתי פרודוקטיבי ופורה מאד ברגע מסוים נחשפתי למאחורי הקלעים של ההנהלה הן כתוצאה משתוף של בכיר והן מאנשים שנעלמו כלא היו זה אחר זה. בשיחות פשוטות הבנתי את שיטת הרווחיות של ההנהלה על גבי העובדים בעיקר אלה העובדים על עקרון של קומישיין! זה הביא אותי לשמירה על בסדריות אבל הבנתי שזה יגיע גם בשלב מסוים אלי. נוצרה ציפיה וזה אכן הגיע. הידיעה עזרה אבל הגבירה את החרדה הסמויה. כאשר בנגוד לאלה שבחרו לא להתמודד ועזבו אני החלטתי לא לוותר אבל גם לא לתקוף חזיתית. התגובות הפכו אלימות יותר למרות נימוסיות חיצונית. החלטתי שגם אם זה מורכב יותר כך זה חשוב לחוות את זה בעיקר דרך בחינת חוסני האישי מתגובות קשות יותר כדי לדעת להפריד בין צרכי ההנהלה התקיפים שברור לי שעושים לעניינם את מה שמוצאים לנכון בשבילם אל מול עמידה על צרכי שלי. בכל זאת קיימת מועקה הגדרה של הכל בסדר אבל בעצם זה צורך בשינוי פנימי שלי שהתעכב הרבה זמן. וזה הוליד דווקא עשיה במישורים אחרים בחיי אבל המועקה עדיין קיימת וההתמודדות מתעצמת שאלתי היא עד כמה התמודדות חיצונית עם מצב חיצוני באמת הינה שיקוף בלבד של תהליך פנימי ועד כמה יש קשר לפתרון פנימי בהכרת הצורך בשינוי בחוית העצמי שלי עם פתרון או התרת הסבך בתנאי המציאות בעבודה שהובילו להתבוננות הזו. בחוץ זה מחריף. אך המועקה אכן הולידה עשיה לשינוי. בכל זאת האם נקיטת צעדים בחוויה האישית שלי אמורים ליצור ולהתבטא במצב שהוליד זאת כלומר מעין שקוף פידבק חיובי לתהליך שאני עובר? והאם המועקה תעלם גם כן?

אני עובד בחברת הייטק. ההנהלה שינתה הרכב. אחרי הרבה זמן של עבודה שלווה וכתוצאה משינויים במבנה העיסקי של נחברה ומכות קשות שעובדים הנחיתו על החברה כגון עזיבה פתאומית ברחו עם מידע והקימו סטארטפים מתחרים וכו. אני הפגנתי נאמנות ועכשיו דווקא אני חוטף פגיעה שמתבטאת בהתנפלות עלי מאחורי הגב מפיצים שמועות שווא שאיני תורם ומחלקתי לא מניבה. ובד בבד מודיעים לי אישית שאני תרומה לחברה וכו אבל רוצים לקחת לי תנאים בכח. משתמשים בשיטות לחץ אווירה איומה בידוד הפצת מידע מאחורי גבי. יחסי עם העובדים טובים אבל ראיתי את השינוי בעיקר אצל הזוטרים! יש לכך השפעה על רווחתי האישית ופגיעה באיכות החיים. מעולם לא הייתי במצב כזה. תמיד הייתי מוערך בכל מקום. ההתנפלות הזו מוזרה. כי בדרך כלל את מי שלא רוצים אומרים אתה מפוטר שלום ולהתראות! איני מבין למה הדבר נעשה. אני משתדל לא ללבות את המצב. כל תגובה שלי העמיקה את המצאת העובדות השקריות שאין להם יד ורגל! מדוע בוחרים ללכת בנתיב כזה? לא יותר פשוט לבוא או פשוט להודיע שלא מעונינים בהסכם העבודה וזהו?! מה יכול להיות מניע שאנשים ינסו לפעול כך?

אני מתבונן במקום להלחץ! אני עובד בחברה מסחרית, המנכל שתחתו אני עובד נמצא במצב שאני קורא לו אחוז אימה ממשטר איימים של הבעלים. וכך כל החברה נמצאת תחת הפחדות בדואר אלקטרוני בכל מיני נושאים של תנאי עבודה משטר ומשמעת! כל פעם יש מחלקה אחרת על הכוונת. הטרור הגיע אלינו ואלי, למרות שאני עומד להפגע בתנאי עבודתי אני חש שהמנכל שלי עושה זאת בלחץ אבל זו בכל זאת אחריותו כי זה יפגע בו בעבודתו ובבמחלקה ובכל זאת הוא משותק. אני מבין שיש מקור לבעיה אבל הסכמתו בשתיקתו מעצבנת כמעט ברגע מסוים מרחם עליו אבל מאוד כועס על ציותו העיוור המפוחד לבעלים. מדוע הכעס הוא על המנכל ופחות על הבעלים התוקפן? האם יש לבטא את הכעס על המנכל ? במה זה יועיל הוא הרי חלש אולי מבחירה ומצד שני זה יוצר פגיעה גם בי. רב תודות על ההקשבה.

שלום אני בקשר זמן רב עם בחור , הקשר התפתח מצויין יש כימיה והבנה , ובסהכ טוב לנו . מה שכן יש לי פחדים לגבי צד מסוים באישיות שלו , הוא אדם לא "תקתקן" אלא מאד מתמרח , הוא מורה במקצועו אבל יש לו נטייה להתמרחות , הדבר מפריע לי ומפריע לי שהעתיד אני אתעצבן על כך , וגם מבחינה כלכלית אני לא מרגישה ביטחון איתו . יש לציין שגם אני מורה ויש לי פחד שנהיה "תפרנים" מבחינה כלכלית. אשמח לשמוע את דעתך . אגב הבחור מודע ומודה על העניין השאלה עד כמה יכול לשנות ואם בכלל . אני בת 30 הוא 38

אני מגדיר את עצמי פרפקציוניסט במובן הטוב שהדיוק הפנישים הביאו השגים האקסטרה מייל שעשה את ההבדל בעיקר במישור המקצועי במהלך השנים. בזמן האחרון אני עובר קושי בעיקר כאשר מסגרת העיסוק שלי שדרש התכסקות עם אנשים מקצועיים שאם ניתן לחשוב על דרישה לרמת איכות וקפדנות זה אצלם ולו רק מהסיבה שהעדר יוביל לתביעות מקצועיות! וזה ממש לא כך! מעבר ליחסיות טבעית זה מתחת לזה ברמה קשה! אני חווה קושי תוך רצון לסיים בהדרגה אבל מוחלטת את החיבור הזה. איני יכול שלא לקשור בין האופי החפיפניקי לבצועם רשלניים הליכה על הקצה שלהם שמעמיד לי קושי שאיני רואה בו כל אתגר רק זלזול! זה מעלה שוב את שאלת מושג ההתייבות. מחוייב בכל דרך למה שאכן התחייבתי ובמקביל רואה בהתחייבות דווקא מקצועית נקודה שמרחיקה אותי ממוערבות והתפתחות באקלים של הסביבה בארץ! עם מחשבות לעזוב לתרבות שונה. עדיין הפרדוקס של מחוייבות אישית ללא תנאי שככה צריך להיות. מוביל לחוסר רצון למחוייבות כיצד?

גידי שלום, קראתי את המאמר שלך על העצמאות הפרטית שלי: המאבק בהפרעת אישיות תלותית ואשמח אם תענה לי על שאלותיי בנושא. מה זה אומר לפתח יחסים סימביוטיים עם בני זוג בעלי צרכים פתלוגיים משלימים ואם אלה הורים שלא ניתן להיפרד מהם, מה זה צרכים פתלוגיים משלימים וממה נוצר הקושי להיפרד מן ההורים? הסימביוטיות עם האחר מה זה אומר ובעיקר איך זה מתבטא לתפוס את האחר אחד כשלוחה של האחר? ממה נוצרת התחושה הסובייקטיבית שלא ניתן לחיות זה בלי זה? בתודה מראש, גליה

כפי מה שהבנתי יש סוג הפרעות אישיות ויש גם שילובים שונים מכוונים בעיקר מסוגי מנגנוני ההגנה הנלווים להפרעה. האם יש מתאם אופיני סוגי הפרעה ומנגנון הגנה?

קראתי מספר מאמרים ומחקרים על אובססיה מכול הסוגים למין,מערכות יחסים וכ"ו.. רציתי לשאול יש לי חברה שהיתה לה אובססיה כלשהו באזור גיל 30 היא פשוט "הסתיימה" מעצמה. האם זה הגיוני ? כלומר האם אובססיה מעצמה יכולה להעלם ללא טיפול .?

היתה לה אובססיה למערכות יחסים תלות מעקב אחרי אנשים שהיא היתה איתם במערכות יחסים. היא הגיעה לפני שנתיים לגיל 30 וזה פשוט חלף מעצמו. זו חברה טובה ושאלתי אותה..היא פשוט אמרה שזה נעלם , שהיחסים שלה היום בנויים אחרת לגמרי.. היא לא הלכה לטיפול היא טוענת שהתבגרה....

ערב טוב הי , אני שייכת לציבור הדתי לאומי בת 29 יוצאת כבר מספר שנים לדייטים והיו לי קשרים ארוכים שהגיעו כמעט לחתונה...תמיד אני זו שחותכת. לאחרונה הכרתי בחור בן 38 מורה בחור מוכשר אבל חסר ביטחון ולעיתים "מתפלסף" למשל האם הוא אהוב ונאהב וכול מיני דברים כאלו . יש בו הרבה צדדים שאני אוהבת ומעריכה ויש את נושא ההתפלספות -עצבויות למינהם שאלות על מהות החיים וכ"ו שאני פחות אוהבת בו -כי הם גם קיימות בי במידה זו או אחרת . מתוך עשר שנים של דייטים וקשרים אני מודעת שאין מושלם... עם כול אדם יהיה לי דבריםאצטרך להתפשר להכיל ולהשלים . לאחרונה חתכתי גם ממנו את הקשר מתוך פחדים שלי שאולי הוא לא הטיפוס הכי יציב וזה הלחיץ אותי , הוא מצידו רוצה לחזור ,ואומר שמה שנראה לי כחוסר יציבות הוא בעיקר ענינים שהוא מתמודד איתם והלך לטיפול והוא כן יציב ובכול זאת מורה כבר שש שנים וחי חיים יציבים . קשה לי לומר למה אבל יש בי צד שמאד רוצה לנסות שוב הוא בחור עדין מכיל ובסה"כ טוב . אבל יש שם משהו שמאד מפחיד אותי.. וקשה לי לדעת מה. הייתי בטיפול מספר שנים אגב גם הוא. אני גם יודעת שלא אקבל אדם מושלם ואולי הגיע בגילי הזמן להשלים עם המציאות הזאת ולנסות לקדם את הקשר עם הבחור הנוכחי . מצד שני יש לישכן אפגוש אדם שירטיט את ליבי שארגיש איתו שזה זה. עם זאת זה לא קרה בעשר שנים האחרונות אז למה שזה יקרה ? אשמח לשמוע את דעתך . אגב יש עוד מאפיינים שלא מוצאים חן בעיני בבחור -למשל הוא הולך לישון מוקדם ,לא הכי חברותי ,מאד ביתי , קצת שקוע בעצמו . מה אתה חושב?

שלום ממש תודה על תשובתך , כן חשוב ל לציין שבעבר "עבידתי" את החוויה עם המטפלת הקודמת שלי באזור גיל 25 , שהיא היתה מטפלת פסיכודינאמית , כן שוחחנו על נושאי התלות הגבולות וכן קרה שם משהו ... הייתי אצלה שלוש שנים . לדעתך היה שם פיספוס ? אם זה לא השתחרר עדיין ? ומדוע הזכרת את עניין הגבולות בהקשר הזה?

שלום וחג שמח ,תודה על הפורום. אז ככה אני בת 30 , לאחרונה היתה לי מערכת יחסים עם מטפלת שממש התאהבתי בה ונתלתי בה. היא גם חשבה שלא נכון שנמשיך את הטיפול (אגב היא לא פסיכולוגית מטפלת אלטרנטיבית) אני מוצאת את עצמי המון חושבת עליה . בעבר הייתי בטיפול פסיכודינאמי כשלוש שנים שעזר .אגב גם שם התפתחה תלות במטפלת . אני מרגישה שכאשר אני נעשת תלויה אני הופכת אובססיבית במחשבות .כמו התמכרות למערכת יחסים כזו . יש לציין שם בני זוג זה לא קרה לי... זה קורה רק כאשר יש מערכת יחסים של סמכות , בעבר זה קרה עם מורה מדריכה וכ"ו ואחר כך עם איתן . אני ממש רוצה להתנתק מהמחשבות על אותה מטפלת מאחר והם מציקות לי וחסרות תועלת לחיי כרגע . מצד שני לא ממש יש לי כוחות ללכת למטפל אחר. מה לדעתך אני צרכה לעשות?ותוכל להסביר לי למה זה קורה לי ?

בניסיונותי להבין מה האמצעי המרכזי ביכןלת להפחית לחץ במישור האישי והמקצועי מתוך קריאה ושיחה, הבנתי שמעבר בעשיה בפועל ןהתמקדות במשימות אחרות שונות מהבעיות שמטרידות כאשר אין פתרון או אינן תלויות רק בי. בכל זאת יש לי קושי לבצע זאת! אלא אם באות משימות חמורות מבחינת אופיין. זה לא מובן לי מדוע רק בתנאי לחץ חמורים יותר זה עובד אני כן מצליח לשנות מיקוד ותשומת לב! אז אני מקבל פרופורציות אבל זה נעלם לי ושהכל חוזר לשגרה רגילה המעבר בין בעיה למשימה אחרת קשה יותר כאילו הבעיה בראש הרדימה מרכסת את כל תשומת הלב. התפקוד נפגע לאורך זמן? מה ניתן לעשות?

אני בן 45 בעברי המקצועי מקצועות מוחצנים הדורשים ביטוי "בימתי" בצעתי באופן טוב ביותר. אמנם הביאו לפסגות וביטוי אישי ממצה. אולם ספי הריגוש הגבירו את אופיי המעט ציקלי. שבכל מקרה מוגברים מעצם דרישות המקצוע. ויתור הדרגתי עד כמעט מינימום הכרחי הביא תונודות מתונות יותר. בידי בחירה נדרשת למנע ממחזרה למעגל שיחזיר תונדתיות חזקה להגנתיות מבחירה ויותר המצאות בצד הלכאורה רגוע מעצם העדר מחויבויות חיצוניות במחיר של בחירה מודעת בחלק היות " מדכא" של השגרה שזרה לי מטבעי. לראדונה הסכמתי לפחות הזה יש בזה יתרונות משהו סטואי אבל בפנים היצר והיצרתיות רוצים מקום. עוצמות ומחירם רשומים במוחי כרגע בבהירות וזה מה שמחזק אותי לשמור על ה" מחיר" ויתרונו. כי יציאה מכאן זה לנדנדה! ככה זה ברור לי פנימית. זה נמשך שנתיים. קשה חלי להחליט לאבד את העגינה הזו. מה משקל תחושת היציבות הפנימית שהושגה לעומת תחושת המחיר לכאורה שמשולם כאשר ניכר שכלפי חוץ גם אוביקטיבית יש מינימום פעילות. שאני "בחוץ" זה עוצמתי וקשה לי לחזור פנימה ממש. הכל פרוש לפני אני חש שאני צריך לבחור למרות שהמצב העכשוי הוא בחירתי היחידה שבה יש עגינה!

לחץ מלחץ של משהו אחר שלדעתי לא קיים. אני עובד תחת מנהל שרוב הזמן שותק כל עוד אין בעיה. בזמן האחרון התגלה לי שלמעשה בעוד אני נלחץ מענינים מקצועיים שנוגעים לעבודתינו, הוא למעשה מייחס חשיבות ומקדיש זמן בצורה מטורפת רק אנשים שפונים לעסק בתלונות לא מדובר בלקוח ששילם אלא באנשים שכביכול מתענינים בשירותי המשרד המקצועיים. וכדי לקבל יחס והתייחסות ללא תשלום הם משתמשים במניפולציה של העדר יחס ומענה כביכול! דווקא הפניות האלה מטרידות אותו והוא מאוד נלחץ ללא כל צורך ומשקיע שעות בלרצות אנשים אלה כאשר מעולם לא היו לקוח מן המניין! מסתבר שזה מאוד מלחיץ אותו! זה כבר מעבר לדאגה לשמו זה פשוט חלק מעיוותשל הקצאת משאבים כי בענינים מהותיים כלל לא מושקע זמן מינימלי נדרש. בעוד לריצוי מתלוננים סתמיים הופך משימה עליונה. והכל הופך נחלת הזמן שלי כי אני צריך להשקיע זמן בטפול בזה. בעוד שבקשה הרצאתזמן לדברים מהותיים אין זמן! הדאגה המעוותת הזו והצורך בריצוי רק מביאים עוד מאותו דבר! אין עם מי לדבר זה כמו בועה פאניקה. קיבלתי בהבנה את זה. אבל זה מוטרף ואוכל זמן יקר שלי. עדין החלטתי שזה לא שייך לי נפשית הלחץ הזה אבל זה בהחלט חא פתרון לטווח ארוך. כי הכל מחולק בהקצאת זמן לא נכונה. וכן נהיה חזות הכל. זה כיו לחיות עם כוכבת מגזין שכל היום עסוקה במה כתבו עליה! לחץ מדומה שלא צריך אבל קיים. יש דרך לסלק את השגעון הזה?

הוא רודף רק אחרי מי שדוחה אותו. אבל הוא באמת רודף אחרי ההלתי מושג כל השאר לא מעניין אותו. בעצם הוא מוכן לסבול אותו לכאורה כמחיר לקראת היעד שלא יושג כי הוא אשליה עתידית. זו דרך ללא מוצא לא? טיפוס שלא חי במציאות.

ציינת בתשובתך אלי כי לא תמיד שיחת הבהרה היא מענה ופתרון וזה קו מפתיע כי תמיד מדברים על שיחות הבהרה ובמצבי פי שתארתי כל שיחת הבהרה יצרה אשליה של פתרון שרק החמיר את המצב בהמשך כיוון שהוא שימש נקודת חיכוך נוספת לנגיסה במצבי ושיחת מסרים מקטינים על בסיס סיבות מופרכות. הגעתי למסקנה שאני חייב לאחזר את מצבי מבחינת סטטוס כלא סחיט לא משתף ומשתתף בשיחות מוכתבותבמועדים מוכתבים שהם חלק מהשיטה של להקטין אותך ! אולם ציינת שעמדה תקיפה ולא תוקפנית היא הדרך הנכונה. האם לאור העובדה שגם ההתנהלות הטכנית היא סוג של עקרון לא מכבד תוקפני אגרסיבי, שלמעשה כל שתוף פעולה עימו הוא מראש כבר הסכמה שבשתיקה לנחיתות שאותה מנסים ליצור. בחירה ביציאה טכנית אפילו זמנית מהנוסחא של הממלכדים היא נכונה? יציאה מהמלקחיים שמנסים להכניס אותך באותה נוסחא מחדש! בתחילה חסבתי שזו המנעות לא ראויה עכשיו לאחר שהטריק של שני השותפים חוזר על עצמו יציאה מגדרי כלי המשחק בעצם טורפת להם את הקלפים ומשאירה אותם להתבונן ולהחליט לבד ! זה עדיף מאשר לשתף פעולה במשחק מכור. קראתי פעם בתורת משחקם של אנשים על משחק "ששנים דופקים את השלישי" האם זה כלי אחר לפחות בתוך מודל ממלכד שיש בו להביא לשינוי ? והאם כלפי טיפוסים מניפולטיבים זה רק השהיה שהרי יש לפסיכופטים מטרה אז יש סבלנות! ובעצם זה לא יוביל להתעוררות מסוימת אצלם או לפחותלנסות לקיחת אחריות לפתרון שיוויוני ולא נכפה!? או שאין למה לצפות והכדור אצלי ועלי ליזום פתרון מובנה? שסביר שיתנגדו לו? אני מקווה שמובן שתמצית הקושי זה פתרונות לא הוגנים ופעולות לא הוגנות כולל טכניקה. ההמנעות היא שינוי של דבר שכמו שהוא כרגע לא מוביל לפתרון. יש דרך התנהגותית נוספת שאתה יכול לחשוב ככלי משנה מצב? משהו שראית שניתן לישמו במצבים כאלה שעובד? תודה רבה

רציתי לשאול לגבי האופן בו מתנהל אצלי תהליך שחוזר על עצמו במצבי לחץ. כאשר אני ניצב מול צב של לחץ קשה בעיקר בתקשורת אישית בעבודה או בכלל, אני מרגיש שכל המיקוד מתמקד בלי הרבה שליטה בבעיה, קצת חדר מצב בפעולה. יש לי הרבה תסרטי מצבים כיצד למצוא מוצא ופתרון בתחילה זה נראה כמו משהו די אובססיבי לכאורה, אבל הניסיון שלי שחוזר על עצמו לימד אותי צורה בלתי צפויה שברגע מסוים בתהליך אני כמעט תמיד מוצא דרך חדשה להתמודדות, משהו חדש שגם דורש שינוי בהתנהגות וזה מביא לתהליך חדש והלחץ משתחרר בעיקר שאני מיישם את הפתרון. הבעיה שזה מצמצם את הפעילות הרגילה בבעיה כמעט בלבד ועד שלא מוצא דרך ופתרון אני ממש בתחושת חדר מצב. שאלתי עולה גם כיוון שאני רואה בסביבת העבודה אנשים שמטפלים בבעיה בקפיצות זמן, עוברים לדברים טחרים ואחרי שבוע שוב דיון ושוב המתנה. לי זה נראה כמעט בלתי אפשרי כי יש בעי. צריך פתרון. ברור שאם חלק מהפתרון הוא שלבי וכרוך בתנות זה פחות בעייתי לי. אבל העובדה שקצב הטיפול בבעיה מול הסביבה שונה יוצר תסכול בהתנהלות ולחץ מל הסיבה. וזאת למרות שדרכי ההתמודדות שלי והפתרונות מוכיחים את עצמם, בעוד הדרך שלהם במצבים בארגון דווקא נראים כסבך של יומן ארועים וכיבוי שריפות. משהו בי מרגיש שאני עובד נכון אבל זה לא מסתנכרן עם הסביבה. מה ניתן לעשות בן אופיי התמודדות שלי שהם מגדירים אובססיבי לבין סביבה נגררת מבעיה לבעיה. תודה על ההתייחסות.

שלום, אני בת שלושים, ומאז גיל ההתבגרות יש לי הרגל רע שאני לא מצליחה להיפתר ממנו. אני פוצעת את עצמי בפנים. ז"א מופיע לי חצ'קון קטן ואני "מתקנת אותו" רק שזה לא תיקון אלא פגיעה של ממש. כולל קריעת עור מסביב לפצע עד להופעת דם או שזה ממש מתחיל לכאוב. אני מבינה שזה לא בסדר לעשות את זה אבל אני לא מסוגלת להפסיק. בבקשה, מה עליי לעשות? האם טיפול תרופתי זה הפתרון היחיד?

לא יכול לשמוע יותר את המגלומניה של הבוס הגדול והישיר גם. זה פשוט הגיע לדי - לא יכול להיות בתוך הדינמיקה של אנשים מגלומנים שמשתמשים באנשים כמו בובות. גם לראות איך משגעים עובדים נוספים אחרים כל הזמן לא יכול יותר. זה כבר לא שכלי זה פשוט גודש של מניפולציות ועבדים שמוכרים את נשמתם למגלומנים. זה שלב קריטינוגד הגיון. אבל אני חש שזה מנקה ומפנה את הראש ובניגוד להגיון זה כמו הסרת כבלים ולמרות שאין כל אופק מוגדר זה בלתי נמנע. פשוט די. משהו חד בפנים מכוון החוצה. מה זה הכוח במצב הזה שנובע מבפנים למרות השכל? יש מקרים כאלה של לחץ בעבודה שהובילו לשינוי חיובי או שזה ליקוי מאורות פנימי עקב לחץ פנימי וזו התגוננות נפשית?

כאשר עומד מולך מנהל במסגרת הנהלה רחבה שהחליט מסיבותיו סביר כלכליות עיסקיות להתלבש עליך נקודתית ולפעול בטכניקות מאימות לנטרולך והמאסת העיסוק שלך. כאשר הוא אינו המנהל הישיר עימו אתה עובד אבל משפיע ביותר עד שליטה סוגסטיבית עליו. ואפיו הוא פסיכופט במובן הקליני ללא מצפון מניפולטור ולדעתי פחדן אבל מסוכן. האם תעלמות ממנו מדרישותיו שמטרתן הצרת תנאי עבודתי עד המאסתם היא נכונה כהתנהלות שיש בה הגיון נפשי? או שיש לנסות לשוחח למרות שאין חובה כזו. ניסיון אחד שהיה חדף באופן ברור מה מטרתו הצרת התנאים בדרך שיקרית. כדאיניקית קר מלוכלך. הבנתי שדווקא נפסיכופטחם מבינים הצבה של גבול בתגובה ברורה מן ההתחלה! זה מחזיר אותם למקום של ילד מפוחד. וזה מעביר את הפסיכןפט להתעסק עם קורבן אחר. השאלה אם לטוח ארוך שהוא נחוש לפגוע זה נכון להתעלם או אם בכלל להבהיר לו שאין לי עניין בכל דיון עמו. מה שסביר שיגרור אגרסיה אחרת עקיפה! בקצור מה רע פחות?עימות ישיר או המנעות ?

אני פונה כאשר אני חושב שאני מבין דבר מה על המצב שאני חווה, ובכל זאת אני רואה שאין שינוי. הייתי מגדיר את הההתשה ככלי שמופעל עלי. ושאלתי מה הדרך להתמודד אתה. אני מתמודד עם בעיה, מנסים להתיש אותי במסגרת העבודה. כל הזמן מסה מנהל בכיר ללחוץ על המנהל שלי להרע את התנאים שלי. הוא מנסה להדוף חלק מלחצים וזה הגיע למצב שהוא מנוטרל לגמרי. הוא אינו מסוגל לעמוד מול הלחצים מעליו. והדרישות להרעת תנאי מתגברות. בעת האחרונה זה הפך להצגת דרישות שברור למנהל שלי שהוא עלול להפגע מהם באופן ישיר והוא מתחמק ואולי גם החל לשתף פעולה איתו כל זאת לאחר שעשיתי איתו שיחה גלויה על המצב האמיתי של המחלקה במישור המקצועי! מאותו רגע הוא עבר לשתף פעולה בשתיקה והמנהל הבכיר מתיש בזימון לפגישות שבהן כל הזמן יש איומים סמויים והתשה בהרעת התנאים שיגיעו. אני מאוד לא מתעניין בתחבולות הנל ורוצה לעשות את עבודתי וזהו. כל תקופה יש מעגל חוזר עם אותו ריטואל, תמיד זה כאילו עניין טכני וההתשה היא נפשית. אני מרגיש שזה טיפוס אנטי סוציאלי שהבנתי שיש עוד עובדים שנמצאים כל הזמן בתהליך כזה גם. זה כאילו טיפוס שעסוק כל הזמן בהתשה מתמשכת כדי להשיג משהו שנראה לו הצלחה באמצעות איומים סמויים לגבי עדיין החמור מכל טרם קרה. אבל לאחר השיחה האחרונה נראה שכל השדים התעוררו. זימון מהיום למחר בשעות לא הגיוניות. שאלתי מה יותר חמור המשך ההגררות או כניסה לעמדה תקיפה סרבנית? לעצור את ההתשה ולראות מה יקרה. ישלי תחושה שמדובר בפסיכופט. האם גישה אסרטיבית כוחנית יכולה לעצור את ההתשה? אציין שאין לי כפיפות ישירה אבל הוא התלבש עלי גם אם לכאורה הסיבה היא טכנית ענינית לכאורה. ברור שזה לא זה.

הגישה ה"פולנית" לא מובנת לי כל פעם מחדש. אני כמעט כועס על עצמי. אנשים במסגרת מקום העבודה ההיטקי אינטילגנטי שלי נורא ממוקדים עניין מקצועית לכאורה. לגופו של עניין זו הכותרת. אבל בעצם הכל לגופו של אדם. מתקפות מתחת לחגורה בלי שמודים בכך. הבעיה היא איך אני כלכך תמים למרות שאני ער לכך שזה ככה אני מתקשה להתנהג בכפל המסר הזה. ברור שלא אומרים דבר אבל בעצם הכל אישי. עד שהמושג מ" מתחת לחגורה" הופך לאמיתי ממש. פגישה שהיא לגופו של עניין היא מפגע אישי בכסות שקרית! הכאב לא פג. המשחק פשוט לא נעים. ובכל זאת הפרדה כל פעם בין המשחק למה שבאמת יש שם היא גוזלת חתיכות חיים. לעזוב או לכאוב? ההפרדה לא מצליחה אולי מזל שכך אחרת כלל לא הייתי כבר מסוגל לזהות את האותנטיות שעדין מנחה אותי. ברור לי שיש צורך בתקשורת על בסיס שאינו אישי או אינטימי אבל גם התנהגות בכפל פנים היא קשה לקבלה כמזון יוםיומי. זה אפילו מרעיל.

שלום ותודה על הפורום.. הסיפור שלי קצת הזוי.. הלכתי לטיפול בתחום הרפואה המשלימה , טיפול שלכאורה שמעתי עליו המלצות טובות.. התאהבתי במטפלת היינו בקשר שמונה חודשים היה גם מגע (לא מיני) אבל חיבוקים וישיבה קרובה אחת ליד השנייה . יש לציין שהיא 18 שנים מעלי ולאורך הטיפול כשאמרתי לה שאני רוצה שתהיה בת זוג שלי היא ענתה שלא..שהיא יוצאת עם גברים . הדבר פגע בי ומספר פעמים הפסקנו את הקשר וחזרנו אח"כ בעיקר כי אני דחפתי לזה . בשבוע האחרון הפסקתי את הקשר עם המון כאב אכזבה וכעס , כעס על עצמי שהשלתי את עצמי כעס עליה שלא הייתה מספיק אחראית .למרות שהיא לא השלתה אותי ואמרה לי שאנחנו מטפלת ומטופלת... יש לי שתי שאלות בעצם שלוש.. 1. למה השוק של הטיפולים כול כך פרוץ? למה כוונתי, היום כול אחד שרוצה יכול לטפל בנפש בשיטה כזו ואחרת ומה שקורה שמגיעים אנשים שלא תמיד מתאימים באמת או שגם אם יש להם רצון טוב הם פוגעים שלא במתכוון. 2. איך אני זזה מפה הלאה? אין לי כוח לטיפול נוסף ,ומה עוד שאני מאד רוצה להוציא אותה מהראש שלי ולא יודעת איך כי אני עדיין מאוהבת בה. 3. מה עבר עליה בכול זה?לדעתך?

מה התגובה הנכונה למצב בו יש להתמודד אם אפקט חיקויי? יש לי שותף לפרוייקט, הוא מנוהל עקב עיסוק נוסף בידי אדם שהכניס אותו לשותפויות עיסקיות, וזיהה שהוא חסר בטחון האדם מגלומן ונוהג בהפעלת כוח, החלש מתבונן אם זה צליח להם! ישנם שכירים תחתם ששותקים אבל מפחדים. אני במצב ש ונה מהם, וכאן מופיעה הבעיה, השותף החלש נכנס לאפקט חיקויי, למרות שברור שהוא פחדן אבל מקבל כוח מהצלחת תרגילי הטרוף הניהולי של האדם ומחקה אותו! וזה פתאום מקבל כוח מולי בדברים הזוהים, כמו נוהלי עבודה שעובדים מצויין, הוא נכנס לשגעון של נהלים חדשים לגבי דרישות התנהלות מבזבזת זמן עם גורמים גןפים לקוחות, ללא הגיון עיסקי אלא טרופי כבוד שלדעתו הם חובה כדי לכבד את שמו ועיסוקו! מעבר לכך אפילו הופכים גורמים אנטי עיסקיים לפרוייקט. אני מתבונן ולא מצליח להחליט כיצד להגיב. האם לדבר ישירות על הבעיה נראה חסר משמעת גם דרך הצגת הבעיות הניהוליות. הרי זה במקורו אפקט חיקוי. זה מביא גלי משבר כאלה עד פתאום יורד לו הבטחון העצמי. אז מניסיון זה קצת עזר העדר תגובה חמורה, נראה שבעבר זה עזר לתת לזה לחלוף לזה לחלוף בלי עימות. כיום זה עבר גבול, מנותק מעל הקשר עיסקי, אציין שהוא פסיבי אגרסיבי, ובמצבי החיקוי נהיה יותר אגרסיבי מילולית. אבל הבעיה שאני מבקש לקבל עזרה היא שזה גוזל ממני משאבים,מפר את האיזון של עשיה, אני מרגיש שזה בעצם סוחט אנרגיה. סתם לא נחוץ נקודה לא תואם את חיי ואופיי שלי, אני יותר מהיר זורם פחות מחפש תהליכים יותר מיקוד תוצאות! והמחשבה לעצור את זה בתגובה שאינה מקל ראש וחשיבות עולה לי אבל הכניסה לתגובות פסיבית אגרסיביתמניסיון שראיתי בעבר שלו עם אחרים, נראה הרבה יותר גרוע כפתרון. יכולת ההתעללות שלהם עצומה שזה אומר אנשים שחיים מסכסוכים מתמשכים, במידה מסוימת שרואים כזו התנהלות הדבר הכי חשוב שעולה לא להכנס לזה כי ברור שזה המשחק שלהם! איך לשקול את התגובות, מה אפשרי במצבים אלה, והכי חשוב מה העקרון התגובתי היעיל ביותר מצידי, שהרי אין לי כל עניין לשנות אנשים. אלא לפעול במינימום נזק לי ולפרוייקט. בריאותי טובה אני בשנות ה40 ואני מרגיש שזה כלל לא המקום שאיתו תצמח מצוינות ועשיה. אני מחפש בעצמי חשיבה על עקרון פעולה שיבוא ממני שאדע כיצד לפעול לקראת תוצאה ולא הגררות תגובתית שהרי זו המלכודת של הפסיבי אגרסיבי. אני מחפש עקרון חשיבה משנה מצב שיתן לי הבנה שתוביל ליציאה נקיה מהסבך בנסיבות שתיארתי.

אני עובד במסגרת של עבודה מאוד מדויקת בניסוחים של טקסט. מרגע שהטקסט יצא הוא סופי ויש בו הרבה מעבר לפרוזה! הבעיה שאני אומנם מהיר מדוייק וטוב, אבל למרות שעם הזמן למדתי לשחרר יותר מהר נוסח סופי עדיין גם לאחר ששחלתי אני מעיין בו באופן כמעט מאגי! כאילו לא אני כתבתי אותו ויותר גרוע אני חוזר וקורא אותו מספר רב של פעמיים לפעמים זה דווקא מפתיע כאשר מתגלים ניסוחים מורכבים בעומקם או שלא לגמרי הייתי מודע להם עד תומם, ומקבלים ממעות רק לאחר ששחלתי ושחררתי! מהי התפיסה הכלכך מהותית שיש לי ביחס למילה כתובה? דרך אגב העבודות שלי הביאו גם להצלחות רבות שחשתי שהיתה בהם התכוונות רבה. ועדין אלו רק מילים! מה פשר היחס הזה למילים הכתובות?

אני בשנות החמישים מגיל מאוד צעיר הפכתי פרילנסר. מעולם לא החשבתי מעמד מדרג היררכיה ניהולית כמודל מהותי אלא רק כמבנה תפקודי. בשנים האחרונות אני פרילנסר אבל הארגון שאני עובד איתו הפך למסורבל והכל לחוץ לא זורם בשפה פשוטה מעין הגולם קם על יוצרו! המנהל שעבדתי מולו שהיה די חביב ונגיש הפך יצור מלאכותי הכל מנופח באוויר של חשיבות עצמית ולא נגיש עד כי עצם המאמץ למצוא אפשרות לזמן עבודה משותף כפגישה הוא כמעט בלתי אפשרי בצרוף זלזול באחרים. זה הפך לתכנס אלי , גינוני יימנו וכו קוצר רוח עבודה באינטרנט מולך בעת ישיבה ולמעשה אתה מוצא את עצמך לא נינוח לא מסוגל לחוש שהעבודה מתפתחת ומניבה אלא הלחץ בפורצדורה והזלזול הטקסי גורם לויתור וצמצום כמעט של כל יוזמ שאינה דחופה. מהיכן נולדת גישת השפלה כללית כזו ?לי זה פשוט גרם לויתור רב עד ינימום עשיה. הייתי שמח לקבל הבנה על דבר שאין לי כל הבנה איך להתמוד איתו דבר אחד ברור זה בקצה השני של התנהגות אותנטית . נהול וגבולות זה בסדר אבל חוסר בטחון שמוצג בכלים ניהולים חולניים זה קושי מהותי שאינו שייך לי איני מבקר זאת אבל במציאות כלום לא קורה זה קורה כלפי חוץ הצגה אין מהות. אני תחת חוזה שכל הפרתו תביא לקושי גדול לכן לעזוב אין אפשרות. חשוב לי לתפקד יעיל ולא להכנס לסבך המלאכותי שלהם. אציין שביטלתי פגישות קבועות ואני מתגמש לגבי מועדחים לפי הצורך כך זמנית הוקל לי אבל זה לא משהו מהותי שנוגע בליבה מה יש להם בראש?

אני אמא לשני ילדים בגילאי 6 ו3. ביתי נכנסה השנה לכיתה א' ואני לא יכולה להתמודד עם זה. החברות שהיו לה הפכו לאויבות. רציתי להעביר אותה כיתה ולא הצלחתי בזמן. לא הספקתי לקנות לה בגדים כמו שרציתי וגיליתי שהיא לא מוכנה ריגשית ונפשית לבית ספר. היא הייתה ילדה שהשקעתי הרבה מבחינת לימודים אבל כנראה לא מספיק ופתאום הבית ספר נפל עליי בבום ואיבדתי את הקצב שלהם ואין לי חשק ליצור קשר עם בית הספר ואו המחנכת. בנוסף, בית הספר מעלה בי רגשות שליליים לגבי הקריירה שלי כמורה שרציתי להיות. יש שם דמויות שקשה לי לפגוש שהיו איתי בבית ספר שלא צלחתי בעבודתי. יש לי חלום כל יום שהבת שלי תחזור לגן ולכן אני לא מצליחה לאסוף את עצמי ולשבת איתה על לימודים. הייתי רוצה שהכל יתקתק. ובקשר לבן הוא בן שלוש עוד מעט אבל עדיין לא גמול ולא יודע לשחק במשחקים דידקטטיים או ליצור קשר עם חברים ואת הגן שלו אני לא אוהבת. רציתי להעביר מסגרת אבל לא הספקתי בזמן. ועכשיו אני צריכה להעביר לגן עיריה והוא לא מתאים. אני כל הזמן שקועה במחשבות הללו בלי לעשות כלום וכל החיים שלי משום מה נעצרו כאילו אומרים לי אם הילדים הם כבר לא ... אז אין חיים. אני מרגישה גמורה ועצובה. לפעמים אפילו חושבת על מחשבות לסיים את חיי בהרגשה שלא צלחתי את תפקידי כאמא ו/או כאדם. אני לא רוצה לראות את הילדים שלי סובלים בעולם הזה. יש לציין שהייתי לוקחת אותם בבוקר לגנים ועכשיו האבא עושה זאת וחוזר בלילות וקשה לי עם זה והמשפחה שלנו נהרסה פשוט. אני מרגישה בודדה, עצובה ומאוכזבת וקשה לי להתמודד. אני לא יכולה לחשוב שאני מכשילה את הילדים שלי. איך מתמודדים עם זה? האם זה אבוד?

הילדים שלי מאוד זקוקים לי אין ספק. הילדה שלי סובלת מהתעללויות רבות בבית הספר ואין לה חברים וזה מאוד כואב לי. תמיד אמרתי לעצמי שהבת שלי לא תסבול את מה שאני עברתי שהייתי ילדה והנה הגורל צוחק עליי. בנוסף, אני לא עוזרת לה בלימודים כי אני לא מקבלת את העובדה שהיא גדלה ובבית ספר כבר. אני בכלל מרוחקת ממנה וזה מצער ומאמלל אותי יום ולייל. כי היא הנשמה שלי האהובה. והבן שלי המתוק צריך לעבור לגן עיריה ובפעוטון צוחקים עליי ומתייחסים אליו שונה וגם לו אין חברים והוא לא גמול ושונה מהאחרים ואני סובלת מזה. מה שעצוב הוא שאני בתפקידי כמורה לימדתי כל הזמן את הבת שלי וחלמתי שהיא תהיה תלמידה טובה אבל עם אמא שלא דואגת למחברת אפילו זה נראה לי לא טוב בנוסף הבית שלנו לא מתפקד ואני עצובה כי בעטתי בקריירה שלי ופגעתי גם בבעלי וגם רציתי מאוד שיהיה לי עוד תינוקת בבית ובדיוק עכשיו כולן מסביבי יולדות בנות. הכאב בלב מציק לי. דרך אגב כתבתי פה לפני כמה שנים שלא היו לי ילדים על כמה אני רוצה אותם אירוניה??????????.

האם ואיך מתמודדים עם מחשבות מטרידות בעניני עבודה שמפריעות בסופש? עם הזמן גליתי שבעת פעילות זה נעלם אבל בשקט מנוחה זה מנקר? גרוע מכל שזה במידה מסוימת עודף אחריות. מצד שני אין ברירה כי הרעיונות הטובים עולים בשקט הזה! בתנאים שאני נמצא זה מניב תוצאות. כי ברגע שזה מטריד אני יוצא אחרי יסוריי מחשבות בדכ עם איזה פתרון! לכן הדילמה.

שלום, יש לי הרגל שהמון זמן אני רוצה להפטר ממנו אך לא מצליחה. אני מתעסקת עם השיער, קורעת את הקצוות , גוזרת אותם, ונוגעת בהם המון. אני בעיקר עושה את זה במצבי חץ אך גם בשעמום. זה מציק לי ומעצבן כיוון שאני מרגישה שהמשחק בשיער גורם לנשירתו. זה הרגל שטבוע אצלי מזה המון שנים לפחות 10, ואני לא יודעת איך להיפטר ממנו. אני אודה לעזרתך.

נתקלתי בתופעה שקיומה במשך זמן מדהים אותי אבל בעצם לא! אני מתקשה לראות שזה קורה כל םעם מחדש לא הרעיון אלא שזה מתרחש מול עיני. אדם קרוב שנכנס לשיתוף פעולה עם "מהו שהציג עצמו כבעל קשרים עסקיים וכו" הקרוב שלי שאומנם השיג מקצוע מבוקש היה חסר בטחון והערכה עצמית די נמוכה אבל מרדן כזה שלוב מוזר! ואז ראיתי תופעה מבהילה ביותר. סוג של התטלות מוחלטת עד כדי אבוד עצמי של החשיבה ובעיקר הרצון עצמי. כאילו מחיקה של כל מחשבה עצמאית, על כל דבר הוא מצטט את אותו אדם! זה לא בעניין מקצועי אלא השתלטות מוחלטת על ראית המציאות. הוא מדבר על אדם כלשהו ואומר: אבי אומר שהוא אדם נהדר! " אמץ כל דרכי חשיבה ודעה של המשפיע. רציתי להבין יותר והזמנתי את עצמי בדרך מסוימת למצבים שבהם הופיע המשפיע מול אנשים במסגרת פעילותו העיסקית וגיליתי אדם פשוט דיקטטור עצבני חסר בטחון מוחלט בחשיבה ובעיקר לא מרשים ואפילו מגלומן מהסוג המטומטם. עד לרגע זה לא הבנתי איך נשים יכולים למצוא באדם זה מקור לחיקוי תחת ביטול! נפחאה דעתי שגיליתי שישנם מספר נוסף של אנשים קרובים אליו במצב דומה אבל מסויגים בחלק מהזמן אבל בחלק האחר שוב אותו תקליט " אבי אומר....." אני ראיתי הרבה רמי דרג בחיי במסגרות אחרות ואיני מבטל את יכולתי הצנועה להבחין באנשים כריזמטים בעלי הילה אישית! כאן אין כלום גיליתי אדם נרגן מניפולטור בגרוש שמשתמש באנשים כבאוביקטים בלבד!!! פסיכופאט אבל גבולי, הוא עיסקי מאוד. הכאב הוא שהקרוב שלי היה גבולי ומצא דוגמא מבהילה שלרחה אותו לכוון מזעזע! הסיבה הנוספת שאני נדהם היא שברגעים מסוימים שהוא תחת משטר האימה בבחירה זו, הוא אמר לי אישית שהיה רוצה לצאת מכל מה שנכנס אליו ולחיות במושב ולגדל עגבניות! ופרות! זה המנדט שלי להעלות ולהתיחס לנושא שלו. האם ניתן להבין את הצורך של אדם להגיע למחיקה עצמית מוחלטת בעבודה. שלמעשה הוא בבועה והשתלטות כזו? והוא לא טחפש ! לרגעים חשתי שהוא עצמו אומנם חסר בטחון אבל למעשה משתמש במגלומן באופן מתוחכם לצרכיו גם כן! מה הסיכויים להתפעחות זה מספר שנים ככה! תתפלא אני כבר כמעט שנתיים לא הערתי אפילו מילה בנושא מתוך מחשבה שזה רק יזיק וצריך לתת לו מרחב בלי התנגדות! עדין העליבות של הדמות אותה הוא מחקה היא נוראה, כמובן שזה גורם לו לבטל כל דבר ולציית להוראותיו כמו בובה, בחודש האחרון יזם משפטי בקורת אגביים על המגלומן אבל דבר לא ממש השתנה! מניסיונך תתעכן התפכחות? מה המדדים לשינוי? נסיבות או אילוצים חיצוניים בלבד?

חברה פרטית הבעלים החליטו לשים מצלמות והתאהבו בנושא! כולם סותמים את הפה לכאורה מה הבעיה! הבעלים מעסיק בני משפחה ויוצר רמות עובדים שכולם מבינים אותם. בני המשפחה עוקבים אחרי הפעילות וחלקם חסרי טאקט עד שממש ברור שהם באים לעובדים שנראה שכמה דקות מזבזבזים זמן על שיחה טבעית זה שקוף כמו כן במסדרונות שאין מצלמה שמו בן משפחה עם דלת חצי פתוחהלפקח! זה מחול שדים כולם סותמים אבל זה משטר סמוי בעיקר לשכירים קבועים. ברור שהבעלים רוצה מקסימום דעות תפוקה אבל משטר האימה זה הוא חולה ! לברוח משם?

הי תודה רבה על הפורום. ככה שאלתי היא בקשר לידידה טובה. צעירה בת 27 ,שהלכה לטיפול מהסוג האלטרנטיבי קנזיולוגיה , בקיצר אותה בחורה מאד אהבה את המטפלת , שבאיזה שלב הטיפול התחיל להיות אינטנסיבי מדי עבור שתיהן הן החליטו לחתוך. אח"כ ידידה שלי רצתה לחזור לטיפול , המטפלת הסכימה במידה ואת הטיפול תלווה פסיכאטרית או פסיכולוגית בנוסף. ידידה שלי אמרה שבסדר ,אבל החליטה לשקר למטפלת ויצרה מאין דמות טיפולית דרך מיילים שמכוונת את המטפלת ,כלומר כמו פסיכאטירת בשם בדוי. מהון להון ,הענינים מסתבכים , רציתי לשאול מה לדעתך היא צרכה לעשות? האם לשתף את המטפלת בכול הפיברוק של הדמות הפסיכאטרית , היא מפחדת שהיא תתבע אותה..על הונאה או משהו. ידידה שלי בחורה ממש טובה וישרה לא התכוונה כלל ,פשוט רצתה לשוב לטיפול איתה וזה היה בתנאי מסויים. אשמח לשמוע את דעתך.

פרופסר שלום .מטופל בציפרלקס מעל שנתיים אשר נתן לי הפסכיאטר.בכול התקופה הו הציפרלקס עשה אותי ומבי לגמרי. ולא הרגשתי שיפור מלא .בכול התקופה היו לי כאבים בכול הגוף והתכאבי כאבי פרקים .נעשו לי כל הבדיוקת ולא היה לי משהוא קליני. אני מטופל בציפרלקס 10.לציין שאני לא הייתי לוקיח את זה באופן רציף ולא בשעה קבועה היו ימיים ששחכתי לקחת בכלל.אתמול הייתי אצלו וטען שהוא לא רוצה שאני אקח ציפרלקס אלה לעבור לאפקסור. עם מודל 50 ליום. לציין שהוא לא רוצה להעלות לי את המינון של הציפרלקס בטענה שהוא לא מאמין בעלאת מינונים. השאלה שלי אך אני אמר לקחת את האפקסור הזה.יש לי פחד שיהיה לי תופעות לווי קשות כמו שהיה לי בציפרלקס אך עושים את המעבר הה ואם כדי לי בכלל לעשות אותו?? אני סובל מלחץ נפשי וחרדות ודיכאון .אבל אני מתפקד בצורה מלא עובד ונהל אורח חיים תקין .אשמח להמלצתך פרופסר

תודה על התשובה.היא נתנה לי בגלל שהייתה לי הרגשה לאחר השקמה בבוקר של הרגשה שאני לא יודע מי אני נשמע מצחיק אבל זה כך הרגשה של כמה שניות שאלות של מי מזיז לי את היד או שאני מפחד מעצמי .ממש כך . היו לכמה דקות ואז היו עוברים. הסיטואציה הזו מאוד הפחידה אותי והכניסה אותי לדיכאון .ומאז הלחץ גבר עלי והחרדות מההרגשה שאני משוגע או משהוא כזה. לציין אני בן 28 .עובד ומנהל חיים תקנים. הציפרלקס נתנה לי בגלל החרדות והדיכאון .יאומר שאני לא טפלתי בעצמי מההתחלה ולקח לי כמה שנים לפנות לאיש מקצוע. אז המצב היה לא טוב .מבחינה נפשית. הציפרלקס העלימה קת מהמצב הזה.לציין שההפרעה הזו הופעה לי בפתאמיות לגמרי . ומאז ממשיך הסבל. הייתי בטיפול פסיכולוגי ובכול פעם שהייתי שם הייתי אומר לעצמי מה אני עושה פה אני!!! הציפרלקס עשה לי הרבה תופעות לווי קשות מאוד .מבחינה מינית פגע לי ביצרתיות שלי עשה אותי בן אדם שלא חושב בכלל בלשון המעטה.כרגע המצב זה צרבות כל הזמן כאבי שריריים רוב הזמן מהר מאוד מתעצבן בעית קשב והקשבה. לאחרונה מזה שבוע חזרה הרגשת הניתוק הזה והיא תחושה מאוד מפחידה .והפסכיאטר אמר לי אתה בריא וכל מה שיש לך זה מהמצב הנפשי כולל בעיות העור שיש לי שלא מוצאים לה פיתרון. כתב לי אפקסר XR 75 ולאחר מכן 150 .ואני מאוד מפחד שיהיו לי תופעות לווי בגלל אופי העבודה שלי הרגישה .אשמח ממך ליעוץ פרופסר גידי

נכנסתי למעגל קסמים שאיני יודע כיצד יסתיים. לפהי מספר שנים נכנסתי לשותפות עיסקית שעלתה יפה מאוד. בשלב מסוים השותף נכנס לשותפות מקבילה שונה עם שותף שלישי בתחום אחר. למעשה השתלט כלפי חוץ כמובן על השותף שאיתי. הרי ידוע שאין דבר כזה אלא בחירה יחסי סימביוזה בלתי מאוזנים. השלישי עושה כל מאמץ לפרק את הקשר העיסקי ביננו אולם יש חובות והסכמים כלפי לקוחות לטווח ארוך. הלחץ הוא בלתי נסבל אבל סמוי. וכל הניסיונות שבעצם של שניהם הוא לרצות לגרום לי להגיע למצב שאני יאלץ ליזום פירוק. מהלך כזה יהיה הרסני עבורי כלכלית. כל פעם עוד צעד עד כי נוצר מעגל קסמים שאני באופן לא מודע נהיתי עם חששות לגבי המשך השותפות ופועל על בסיס השרדות בלבד. ברור שזה לא בריא בכל המובנים אבל זו תגובה עקב לחץ שמא יפרוץ עימות גלוי שיוביל לנתק כך שאני מנסה לצמצם נזקים ואחריות. התפתחות אין פה אלא מעין תחושה לא בריאה שכל רגע יגיע העימות למצב גלוי. לכאורה שיגיע אבל אף אחד לא רוצה להיות זה שישא באחריות. וככה המתח הסמוי גובר. דבר אחד ברור לי אני לא בעמדה של המפרק. מצד שני ההמתנה למהלכים של הצד השני רק גורמים לי לפעול כאילו כל רגע זה יגמר. אולי זה התגובה היחידה שנותרה בידי. אין בי כלל חשש ממה יהיה כי הכל ברור מקצועית. בכל דרך שלא בחנתי את זה זו הדרך הפחות גרועה גם מקצועית וגם נפשית. ובכל זאת אני מודע למעגל הקסמים של סוג של המתה הדרגתית של השותפות זה כואב אבל כמעט בלתי נמנע. האם נתקלת במצב כזה במסגרת נסיונך אודה על הערותיך.

אני עובד במסגרת עסק קטן עם אחריות בשווק. השווק מצליח מאוד. אבל לאורך הזמן גיליתי שישראלים פפשוט רוצים מידע הכל ללא תמורה. וכך בזבזנו שעות על מענה מנומס. עם הזמן יצרנו סינון מסודר על בסיס קריטריונים מקצועיים למידע רלוונטי כדי למקד ולקצר הליך החלטה. כן מקבלים או לא את הפניה. הישראלים מאוד מתוחכמים מעלימים מידע חשוב. עושים הכל כדי לקבל בלי לשם מידע מקצועי. וגם אם עונים באופן ראשוני זה מוביל לחוצפה במידה ולא מקבלים את כל מה שמבקשים ללא תשלום. נתת יחס קיבלת אסון מילולי. כיום אני בודק כל שביב מידע לפני מתן יחס והתקשרות. הנזק שנגרם מפונים בעחחתים גורמים לסגירת היחס שלי כלפי כולם. ךהידןק ושבוב האמון בפונים. זה הוכיח את עצמו בסינון ןחסכון בזמן. אבלזה מטורף. עד כמה זה כדור שמתגלגל שבעקבותי אני מחמיר יותר וזה רק מתסכל יותר. כי להגיד לפונה שהור משקר או לא מדייק זה הדבר הכי שגוי. כי כבר אין מה לחפש בפונה כזה ליצרת קשר כלקוח. בקצור זה מתסכל. אך מה תרומתי למתב זה. באם מצב כזה בקיא היכן לחפש שינוי . כיוון לחשוב עליו. כרגע זה ללא מוצא. תודה

במסגרת משבר שהמחלקה שלי בעבודה עוברת שלא ממש קשורה אלי נחשפתי להבנה רחבה יותר של התנהלות האנשים במסגרת. בדכ עסוקים בפעולות הרלוונטיות של המשבצת שלך. ואז קרתה לי מעין נקודת שינוי שלדעתי אין ממנה חזרה. התגלתה לי תמונה מעט אישית יותר על הדמויות חייהם והקשיים שלהם בחייהם הפרטים. וכמובן ההאטה של החלקה שלי עזרה לי להתבונן בעצמי גם וביחסי עם המסגרת ובעולמי שלי. הבנתי שהמנהלים רובם עסוקים מבריחה מבעיות בחיהם הפרטיים דרך העבודה בקנית מכונית בריחה מעצמם. ויצירת מערכות יחסים של הצגה כוחנית של שליטה ילדותית עם עובדים. שזה די רגיל. מה שהפתיע אותי שהבנתי שאני בכלל לא מושפע מהתדמית החיצונית שך הא שים האלה ושאני מתבונן בהם באופן מרוחק מן הצד. איני שותף לשקאיות ההצגתית הזו. שום תכונה שלהם אינה מהווה איזה מוקד שאחרים נכנעים מולם. יותר מזה זה הביא אותי למיקוד עצמי שאני לא יכול לזוז ממנו שעל אף הכישורים שלי. אני חייב לעשות רק מה שאני באמת מאמין לו גם במסגרת העבודה. בשיווק בנהול לקוחות וכו. בקצור השקריות היחסית שהם חיים בה יוצרים מסגרת שכולה פעילה אבל אין בה באמת הרבה . רובה זה יחסים של קומבינות. נןרא עסוקים ובעצם זה הכל סכסוכים עם אנשים לרוחות שותפים וכו. הכל נראה מגוחך להם זה נראה רציני. והמון עובדים נשאבים לזה בתלותיות. פשוט מגוחך. איני פוסל אותם. אבל אני השתנתי. נקודת המבט שלי שונה. אין חזרה ממנה. הדילמה קשה מה לעשות. הכל נראה גם לא תואם את הערכים שלי לא את כללי העבודה והנהול שלי. הקשיים הובילו לסוג של התפכחות ואני מרגיש שאין חזרה ממנה למצב הקודם. אני מרגיש מנותק ומגוחך שם. ויותר מזה גם נסוג מצמצם פעילות חחד עם צמצום הפעילות שקרה מעצמו. מה שקשה לי זה שזה התודעה שלי נגמר בעצם. עכשיו זה רק זמן נסיגה וסיום. בחיי היו סיומים חדים. ופה אני רוצה לבצע מעין תיקון חוית סיום. בעיקר שאני מבין שהשינוי בי. רוצה לעזוב את השגעון של מרוץ העכברים שלהם. אני כן עיסקי אבל בצורה שונה מהם. הפער לא ניתן לגישור. מה הדרך הטובה ביותר לאור המצב הזה להשתחרר בצורה הכי אלגנטית?

החלפתי במשך 30 שנה שלוש קרירות בהצלחה רבה כל אחת שונה מהשניה. רק בשנים האחרונות למרות קרירה שלישית מוצלחת, בעקבות תנאים בלתי תלויים כגון אנשים בסביבת העבודה הישירה נשארתי מוצלח משמתית השגי ומחויב במאה אחוז. אבל נפשית אני חש שהדרייב הפנימי נחלש. ונולד דחף חזק לניקויי שולחן. מעין כמיהה למרחב וע ניין מחוץ לגבולות של העבודה. לטייל לקרוא יותר לשקט סתם לא לעשות כלום. אם פעם כל פניה שאילתא עניין היה מפעיל אותי זה אפילו מעורר בי מסננת פנימית רק דברים מחויבים ומעט יותר. לי זה נראה כמו סינון איכותי. אבל למרות שתפיסתית זה נראה לי שלב בשינוי שאינו מוכר לי עולים גם רגשות של אשמה קלה ובקורת פנימית. שקצת פוגעים בחידוש הזה. אני שואל את עצמי אם בגיל 50 זה בסדר לעשות את זה? את השדרוג סנון הזה בעחס לחוץ. אשמח לתובנה והתיחסות. עצת חכם. תודה

מילןלית מסודרת להסביר אותה אבל ברור לי שזה בהחלט מציאות. אבקש להבין מה הכלים להתיחסות מבחינה מקצועית. אנחנו עובדים עם מנהל שעובד בשיטה של פגישות אישיות. בשנים האחרונות הוא פיתח מעין סגנון של ארוח של יין ואלכהול וכו. בחדרו. הוא קר רוח לכאורה שתלטן פסיבי אגרסיבי. מאוד מנומס. עם הזמן הבנו שיש כאן בעיה סמויה. שהוא מנסה להכניס אנשים לתחביב השתיה שלו על בסיס יוםיומי. מה שהבנתי שזה כביכול דרך להצדקת ההתמכרות לא? כולל גינוני סטייל שויסקי כוסות וכו. הבעיה היא שאנשים מסוימים פתאום מוזמנים בתדירות גבוהה לפגישות עבודה ארוכות. ואחרי זה הם פשוט נהיים חולים. עם עיפות מיגרנות חולשה. יש אנשים שבלי לדבר ממש עושים הכל לא לבוא לפגישות. זה נראה שממש יש לוח תכנון שאחת העובדות הגדירה יצור חסר חיים ערפד אנושי. זה מצחיק אבל זו המציאות. כאיל ניזון מהאנרגיה של הקורבנות. באמצעות תהליך השתיה המשותפת הגבולות מוסרים . נאמר שערפד זה מטאפורה אבל זה לא יתכן שכל האנשים מרגישים אותו דבר. אם זה מכור רגיל אף אדם ביוםיום לא מתקרב אבל כאן זה במסגרת מקצועית. עטופה בצלופן. אבל בלי להגדיר מושגים אנרגיה וכו. העובדות שאנשים יוצאים בלי אנרגיה מהפגישות. זה פשוט מפחיד וכל כמה זמן נהיים ממש חולים בהתאמה. האם מוכרת תופעה כזו!? אני מרגיש אותו דבר. יש איזה הסבר לכך? זה לא פחות מערפדות מטאפורית אבל זה קורה.  בנוסף אשתו מתאשפזת כל הזמן ולא מוצאים לה שום בעיה . האם תופעה כזו מוכרת לכם באיזה מסגרת הבנתית ?

כל דבר שאינו נעשה כרצונו מקבל ענישה בגישה פסיב אגרסיב. דחית פגישות קבועות טרטורים. העלמות אי מענה למיילים. זוועת עולם. הוא עובד על צפיה פנימית בחוסר האונים של הצד השני ומכך מפיק הנאה מי שאינו משתף פעולה נענש בשיטה הזו. זו ממש בעיה. צריך לברוח מאין מוצא כזה?נראה שהוא נפגע קשות בילדות לא ? הצורך לא להגיב לכנות את מי שגוחה אותו להרגשתו.

הי , אז ככה הייתי בטיפול כארבעה חודשים. עם מטפלת שמאד אהבתי והערכתי , מה שכן הפסקתי את הטיפול מאחר ועוצמת הרגשות אליה הייתה מאד גבוהה היא כמובן הכילה את זה. בימים האחרונים יש לי מחשבות לחזור לטיפול -אבל אני מרגישה שזה יותר מגעגוע אליה ותלות רגשית גדולה ..ולא ממניעים של רצון להתקדם בחיי האישיים. האם כדי לשוב לטיפול או שמא ללכת למטפל אחר ,אגב הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי ושם זה לא קרה-התלות עם המטפלת. ותודה על הפורום!!! מירית

הטיפול אצל מטפלת שרגשותיך כלפיה חזקים לא רצוי, כי תשומת לבך היא עליה ולא על עצמך. ממליצה לך ללכת לטיפול שעזר לי מאד, וכולל שתי פגישות בלבד, כך שאין שום אפשרות לפתח תלות. אחרי הפגישה הראשונה כבר חשתי בשינוי משמעותי. הטיפול בכללו עזר לי מאד, וגם קיבלתי כלים לעזור לעצמי בעתיד. ממליצה לך מאד: http://www.talor.to/%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D.html

שלום פרופי גידי, ברצוני לשאולך שאלה קטנה על מדיטציה. אדם מתרגל מדיטציה (עם מנטרה חסרת משמעות - המנטרה "אחד") 5 דקות פעמיים בכול יום באופן הבא - לנשום פנימה... החוצה, "אחד",לנשום פנימה... החוצה, "אחד" וחוזר חלילה. השאלה - כמה זמן לוקח לאדם להיכנס לגלי אלפא במדיטציה ( מהו טוח הזמן) וכמה זמן לוקח לאדם להיכנס לגלי תטא במדיטציה? תודה רבה מראש

שלום פרופ' גידי, המקרה - אדם מתרגל מדיאוטוסוגסטיה ( מדיטציה + אוטוסוגסטיה) 5 דקות פעמיים בכל יום באופן הבא - לנשום פנימה... החוצה, "אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע",לנשום פנימה... החוצה, "אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע" וחוזר חלילה ( האוטוסוגסטיה - אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע). בנוסף, לפני השינה , אותו אדם מתרגל את האוטוסוגסטיה "אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע" עם דמיון חיובי (לפחות 20 חזרות). במציאות, ע"פ רצונו, כאשר הוא חש ביטחון עצמי מופרז, האדם משתמש בפקודה - המילה "לאט" כדי להאיט את הפעולה וכך הביטחון העצמי מתאזן. השאלה האחרונה - האם תרגול המדיאוטוסוגסטיה והאוטוסוגסטיה המתוארים במקרה הנ"ל יכול לעזור לחיזוק הרגיעה ולחיזוק הביטחון העצמי של האדם המתואר במקרה הנ"ל? כן או לא ולמה? יותר אני לא שולח שאלות! מבטיח! בכבוד רב, אלמוני

שלום פרופ' גידי, מידע על האדם - האדם מתרגל מדיטציה פעמיים בכל יום - 5 דק' ו-10דק'. השאלה - האם תרגול האוטוסוגסטיה "אני מרגיש ביטחון עצמי בכל רגע" תעזור לחיזוק הרגיעה ולחיזוק הביטחון העצמי של האדם בכל סיטואציה חברתית ובכל מובן אחר? כן או לא ולמה? שנה טובה

שלום פרופ' גידי, המקרה - אדם המתרגל את האוטוסוגסטיה "אני מרגיש ביטחון עצמי בכל רגע". בזמן החזרות האדם מדמיין את עצמו בעל ביטחון עצמי ( הסימנים המעידים על כך - עמידה זקופה, ידיים פתוחות, שפת גוף נכונה והרגשה רגועה ובטוחה) בסיטואציות חברתיות בזמן הווה או בזמן עתיד. השאלה - האם תרגול האוטוסוגסטיה "אני מרגיש ביטחון עצמי בכל רגע" תעזור לחיזוק הרגיעה ולחיזוק הביטחון העצמי של האדם המתואר במקרה הנ"ל כן או לא ולמה? הערה קטנה - האדם מתרגל את האוטוסוגסטיה בנפרד מהמדיטציה ולא בזמן תרגול המדיטציה! שנה טובה