פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
507 הודעות
504 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

מאמר חדש של פרופ' גידי רובינשטיין: להיות לבד בעידן הקורונה https://www.giditherapy.co.il/?p=2068 השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום. חשוב: יש לציין את הגיל בפנייה
01/12/2013 | 14:48 | מאת: רני

הי תודה רבה על הפורום. ככה שאלתי היא בקשר לידידה טובה. צעירה בת 27 ,שהלכה לטיפול מהסוג האלטרנטיבי קנזיולוגיה , בקיצר אותה בחורה מאד אהבה את המטפלת , שבאיזה שלב הטיפול התחיל להיות אינטנסיבי מדי עבור שתיהן הן החליטו לחתוך. אח"כ ידידה שלי רצתה לחזור לטיפול , המטפלת הסכימה במידה ואת הטיפול תלווה פסיכאטרית או פסיכולוגית בנוסף. ידידה שלי אמרה שבסדר ,אבל החליטה לשקר למטפלת ויצרה מאין דמות טיפולית דרך מיילים שמכוונת את המטפלת ,כלומר כמו פסיכאטירת בשם בדוי. מהון להון ,הענינים מסתבכים , רציתי לשאול מה לדעתך היא צרכה לעשות? האם לשתף את המטפלת בכול הפיברוק של הדמות הפסיכאטרית , היא מפחדת שהיא תתבע אותה..על הונאה או משהו. ידידה שלי בחורה ממש טובה וישרה לא התכוונה כלל ,פשוט רצתה לשוב לטיפול איתה וזה היה בתנאי מסויים. אשמח לשמוע את דעתך.

שלום רני, כוונותייך הטובות ראויות להערכה, אך לדעתי עלייך להרפות, לעמוד מן הצד ולא להתערב. חברתך מערבת פנטזיות מעולמה הפנימי ומציאות ביחסי עם המטפלות שלה, אך כל זה מתרחש במרחב האישי שלה, שיש לכבד את גבולותיו. בנוסף, האמת ה"אובייקטיבית" פחות חשובה בטיפול מאשר התפיסה הסובייקטיבית של חברתך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/11/2013 | 17:01 | מאת: נדב

פרופסר שלום .מטופל בציפרלקס מעל שנתיים אשר נתן לי הפסכיאטר.בכול התקופה הו הציפרלקס עשה אותי ומבי לגמרי. ולא הרגשתי שיפור מלא .בכול התקופה היו לי כאבים בכול הגוף והתכאבי כאבי פרקים .נעשו לי כל הבדיוקת ולא היה לי משהוא קליני. אני מטופל בציפרלקס 10.לציין שאני לא הייתי לוקיח את זה באופן רציף ולא בשעה קבועה היו ימיים ששחכתי לקחת בכלל.אתמול הייתי אצלו וטען שהוא לא רוצה שאני אקח ציפרלקס אלה לעבור לאפקסור. עם מודל 50 ליום. לציין שהוא לא רוצה להעלות לי את המינון של הציפרלקס בטענה שהוא לא מאמין בעלאת מינונים. השאלה שלי אך אני אמר לקחת את האפקסור הזה.יש לי פחד שיהיה לי תופעות לווי קשות כמו שהיה לי בציפרלקס אך עושים את המעבר הה ואם כדי לי בכלל לעשות אותו?? אני סובל מלחץ נפשי וחרדות ודיכאון .אבל אני מתפקד בצורה מלא עובד ונהל אורח חיים תקין .אשמח להמלצתך פרופסר

שלום נדב, קודם כל, אציין שאינני רופא. לא ברור מפנייתך מדוע ניתן לך ציפרלקס מלכתחילה והאם מדובר אך ורק בטיפול תרופתי או גם בטיפול פסיכולוגי (שיחות). ציפרלקס היא אכן תרופת הבחירה הראשונה לטיפול בחרדה ובדיכאון (לעיתים גם בהפרעה כפייתית). נדיר מאוד שיש תופעות לוואי, בוודאי מהסוג שתיארת בפנייתך. כאשר תרופה לא עוזרת, או יש לה תופעות לוואי, מאוד הגיוני להחליף אותה לתרופה מקבוצה אחרת. במקרה זה, הציפרלקס שייכת למשפחת תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI) ואחרי שתרופה ממשפחה זו אינה עוזרת, נהוג לנסות תרופה המשפיעה גם על הסרוטונין וגם על הנוראדרנלין (SNRI), כמו האפקסור. הפסיכיאטר אינו אדם שאתה צריך לפחד לשאול אותו שאלות והוא אמור להיות קשוב לדיווחיך על השפעת התרופה. כמו כן, בדיכאון, בחרדה ובהפרעה כפייתית (OCD) כדאי מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי בנוסף לטיפול התרופתי. השילוב בין שני הטיפולים יעיל במיוחד ולעיתים קרובות הטיפול התרופתי מאפשר את הטיפול הפסיכולוגי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/11/2013 | 19:54 | מאת: נדב

תודה על התשובה.היא נתנה לי בגלל שהייתה לי הרגשה לאחר השקמה בבוקר של הרגשה שאני לא יודע מי אני נשמע מצחיק אבל זה כך הרגשה של כמה שניות שאלות של מי מזיז לי את היד או שאני מפחד מעצמי .ממש כך . היו לכמה דקות ואז היו עוברים. הסיטואציה הזו מאוד הפחידה אותי והכניסה אותי לדיכאון .ומאז הלחץ גבר עלי והחרדות מההרגשה שאני משוגע או משהוא כזה. לציין אני בן 28 .עובד ומנהל חיים תקנים. הציפרלקס נתנה לי בגלל החרדות והדיכאון .יאומר שאני לא טפלתי בעצמי מההתחלה ולקח לי כמה שנים לפנות לאיש מקצוע. אז המצב היה לא טוב .מבחינה נפשית. הציפרלקס העלימה קת מהמצב הזה.לציין שההפרעה הזו הופעה לי בפתאמיות לגמרי . ומאז ממשיך הסבל. הייתי בטיפול פסיכולוגי ובכול פעם שהייתי שם הייתי אומר לעצמי מה אני עושה פה אני!!! הציפרלקס עשה לי הרבה תופעות לווי קשות מאוד .מבחינה מינית פגע לי ביצרתיות שלי עשה אותי בן אדם שלא חושב בכלל בלשון המעטה.כרגע המצב זה צרבות כל הזמן כאבי שריריים רוב הזמן מהר מאוד מתעצבן בעית קשב והקשבה. לאחרונה מזה שבוע חזרה הרגשת הניתוק הזה והיא תחושה מאוד מפחידה .והפסכיאטר אמר לי אתה בריא וכל מה שיש לך זה מהמצב הנפשי כולל בעיות העור שיש לי שלא מוצאים לה פיתרון. כתב לי אפקסר XR 75 ולאחר מכן 150 .ואני מאוד מפחד שיהיו לי תופעות לווי בגלל אופי העבודה שלי הרגישה .אשמח ממך ליעוץ פרופסר גידי

25/10/2013 | 20:20 | מאת: אריה

נכנסתי למעגל קסמים שאיני יודע כיצד יסתיים. לפהי מספר שנים נכנסתי לשותפות עיסקית שעלתה יפה מאוד. בשלב מסוים השותף נכנס לשותפות מקבילה שונה עם שותף שלישי בתחום אחר. למעשה השתלט כלפי חוץ כמובן על השותף שאיתי. הרי ידוע שאין דבר כזה אלא בחירה יחסי סימביוזה בלתי מאוזנים. השלישי עושה כל מאמץ לפרק את הקשר העיסקי ביננו אולם יש חובות והסכמים כלפי לקוחות לטווח ארוך. הלחץ הוא בלתי נסבל אבל סמוי. וכל הניסיונות שבעצם של שניהם הוא לרצות לגרום לי להגיע למצב שאני יאלץ ליזום פירוק. מהלך כזה יהיה הרסני עבורי כלכלית. כל פעם עוד צעד עד כי נוצר מעגל קסמים שאני באופן לא מודע נהיתי עם חששות לגבי המשך השותפות ופועל על בסיס השרדות בלבד. ברור שזה לא בריא בכל המובנים אבל זו תגובה עקב לחץ שמא יפרוץ עימות גלוי שיוביל לנתק כך שאני מנסה לצמצם נזקים ואחריות. התפתחות אין פה אלא מעין תחושה לא בריאה שכל רגע יגיע העימות למצב גלוי. לכאורה שיגיע אבל אף אחד לא רוצה להיות זה שישא באחריות. וככה המתח הסמוי גובר. דבר אחד ברור לי אני לא בעמדה של המפרק. מצד שני ההמתנה למהלכים של הצד השני רק גורמים לי לפעול כאילו כל רגע זה יגמר. אולי זה התגובה היחידה שנותרה בידי. אין בי כלל חשש ממה יהיה כי הכל ברור מקצועית. בכל דרך שלא בחנתי את זה זו הדרך הפחות גרועה גם מקצועית וגם נפשית. ובכל זאת אני מודע למעגל הקסמים של סוג של המתה הדרגתית של השותפות זה כואב אבל כמעט בלתי נמנע. האם נתקלת במצב כזה במסגרת נסיונך אודה על הערותיך.

שלום אריה, כמו בתשובתי ליוריק, אציין שאינני יועץ ארגוני, ובוודאי שלא עסקי. עם זאת, נראה לי ששותפות מהסוג שאתה מתאר דומה מאוד לשותפויות בין בני זוג או בני משפחה. אם אתה מרגיש שאתה נשאר בה רק מטעמי הישרדות וכתוצאה מכך מתוסכל וכועס, אני מאמין שאו אתה אישית (למשל, בצורה פסיכוסומטית) או היחסים עם שותפיך ייצאו ניזוקים. אינני יודע במה כרוך פירוק השותפות ואיזה אלטרנטיבות פתוחות בפניך, אך זה בהחלט הכיוון שהייתי ממליץ אליו בכפוף לנסיבות המציאותיות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

13/10/2013 | 23:28 | מאת: יוריק

אני עובד במסגרת עסק קטן עם אחריות בשווק. השווק מצליח מאוד. אבל לאורך הזמן גיליתי שישראלים פפשוט רוצים מידע הכל ללא תמורה. וכך בזבזנו שעות על מענה מנומס. עם הזמן יצרנו סינון מסודר על בסיס קריטריונים מקצועיים למידע רלוונטי כדי למקד ולקצר הליך החלטה. כן מקבלים או לא את הפניה. הישראלים מאוד מתוחכמים מעלימים מידע חשוב. עושים הכל כדי לקבל בלי לשם מידע מקצועי. וגם אם עונים באופן ראשוני זה מוביל לחוצפה במידה ולא מקבלים את כל מה שמבקשים ללא תשלום. נתת יחס קיבלת אסון מילולי. כיום אני בודק כל שביב מידע לפני מתן יחס והתקשרות. הנזק שנגרם מפונים בעחחתים גורמים לסגירת היחס שלי כלפי כולם. ךהידןק ושבוב האמון בפונים. זה הוכיח את עצמו בסינון ןחסכון בזמן. אבלזה מטורף. עד כמה זה כדור שמתגלגל שבעקבותי אני מחמיר יותר וזה רק מתסכל יותר. כי להגיד לפונה שהור משקר או לא מדייק זה הדבר הכי שגוי. כי כבר אין מה לחפש בפונה כזה ליצרת קשר כלקוח. בקצור זה מתסכל. אך מה תרומתי למתב זה. באם מצב כזה בקיא היכן לחפש שינוי . כיוון לחשוב עליו. כרגע זה ללא מוצא. תודה

שלום יוריק, אני לא בטוח שזה הפורום המתאים, כי אתה מדבר יותר על איסטרטגיות שיווקיות (שאינני מבין בהן דבר) ופחות על עניינים פסיכולוגיים שהם בינך לבין עצמך, אבל אנסה בכל זאת לתרום מנקודת המבט השנייה. כשאני מתייחס רק אליך (ולא אל קידום העסק שלך) - אני יכול לזהות איזה שהוא קונפליקט בין קבלה ונתינה, נושא שמן הסתם מעסיק אנשים רבים. כל תפיסת הקיפוח, בין של אנשים בודדים ובין של קבוצות אנשים, מושתת על "התחשבנות" שכזו - מה אני מקבל תמורת מה שנתתי? אינני יודע עד כמה הקונפליקט הזה בין נתינה לקבלה מאפיינת אותך בתחומים אחרים בחייך, אך זה המנדט של הפורום הזה. בנימה אישית יותר - אציין שגם את הפורום הזה אני מנהל בהתנדבות. ייתכן, פה ושם, שכתוצאה מהתשובות שלי אנשים יפנו אליי לטיפול וייתכן שלא (אני לא חוקר את הפונים אליי איך הם הגיעו), אבל אני יכול להעיד שמידה ולא יגיעו כתוצאה מהנתינה שלי, לא ארגיש מקופח, בעוד שמתיאוריך עולה חשש שמא תיחשב "פראייר" אם תיענה לבקשות שאינן לגיטימיות בעיניך, וזה הנושא שבו אני מוסמך לעסוק. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/10/2013 | 07:58 | מאת: שרון

במסגרת משבר שהמחלקה שלי בעבודה עוברת שלא ממש קשורה אלי נחשפתי להבנה רחבה יותר של התנהלות האנשים במסגרת. בדכ עסוקים בפעולות הרלוונטיות של המשבצת שלך. ואז קרתה לי מעין נקודת שינוי שלדעתי אין ממנה חזרה. התגלתה לי תמונה מעט אישית יותר על הדמויות חייהם והקשיים שלהם בחייהם הפרטים. וכמובן ההאטה של החלקה שלי עזרה לי להתבונן בעצמי גם וביחסי עם המסגרת ובעולמי שלי. הבנתי שהמנהלים רובם עסוקים מבריחה מבעיות בחיהם הפרטיים דרך העבודה בקנית מכונית בריחה מעצמם. ויצירת מערכות יחסים של הצגה כוחנית של שליטה ילדותית עם עובדים. שזה די רגיל. מה שהפתיע אותי שהבנתי שאני בכלל לא מושפע מהתדמית החיצונית שך הא שים האלה ושאני מתבונן בהם באופן מרוחק מן הצד. איני שותף לשקאיות ההצגתית הזו. שום תכונה שלהם אינה מהווה איזה מוקד שאחרים נכנעים מולם. יותר מזה זה הביא אותי למיקוד עצמי שאני לא יכול לזוז ממנו שעל אף הכישורים שלי. אני חייב לעשות רק מה שאני באמת מאמין לו גם במסגרת העבודה. בשיווק בנהול לקוחות וכו. בקצור השקריות היחסית שהם חיים בה יוצרים מסגרת שכולה פעילה אבל אין בה באמת הרבה . רובה זה יחסים של קומבינות. נןרא עסוקים ובעצם זה הכל סכסוכים עם אנשים לרוחות שותפים וכו. הכל נראה מגוחך להם זה נראה רציני. והמון עובדים נשאבים לזה בתלותיות. פשוט מגוחך. איני פוסל אותם. אבל אני השתנתי. נקודת המבט שלי שונה. אין חזרה ממנה. הדילמה קשה מה לעשות. הכל נראה גם לא תואם את הערכים שלי לא את כללי העבודה והנהול שלי. הקשיים הובילו לסוג של התפכחות ואני מרגיש שאין חזרה ממנה למצב הקודם. אני מרגיש מנותק ומגוחך שם. ויותר מזה גם נסוג מצמצם פעילות חחד עם צמצום הפעילות שקרה מעצמו. מה שקשה לי זה שזה התודעה שלי נגמר בעצם. עכשיו זה רק זמן נסיגה וסיום. בחיי היו סיומים חדים. ופה אני רוצה לבצע מעין תיקון חוית סיום. בעיקר שאני מבין שהשינוי בי. רוצה לעזוב את השגעון של מרוץ העכברים שלהם. אני כן עיסקי אבל בצורה שונה מהם. הפער לא ניתן לגישור. מה הדרך הטובה ביותר לאור המצב הזה להשתחרר בצורה הכי אלגנטית?

שלום שרון, לא בדיוק הבנתי אם החלטת סופית, בינך לבין עצמך, לסיים את העבודה במסגרת שאתה מתאר. אם אכן מנוי וגמור עמך לעזוב את המסגרת, אני אישית לא רואה טעם באיזו שהיא "שיחת הבהרה". אם היחסים הבין-אישיים אכן אינם אותנטיים, נראה לי שכל עילה שתמצא מתחום אחר בחיים, יכול להוות סיבה מתאימה (אם אתה בכלל חייב להציג סיבה כלשהי). אם יופיעו ניסיונות שכנוע להשאיר אותך בעבודה, תימצא בעמדה טובה יותר להציג סיבות אותנטיות יותר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

06/10/2013 | 18:41 | מאת: גרשון

החלפתי במשך 30 שנה שלוש קרירות בהצלחה רבה כל אחת שונה מהשניה. רק בשנים האחרונות למרות קרירה שלישית מוצלחת, בעקבות תנאים בלתי תלויים כגון אנשים בסביבת העבודה הישירה נשארתי מוצלח משמתית השגי ומחויב במאה אחוז. אבל נפשית אני חש שהדרייב הפנימי נחלש. ונולד דחף חזק לניקויי שולחן. מעין כמיהה למרחב וע ניין מחוץ לגבולות של העבודה. לטייל לקרוא יותר לשקט סתם לא לעשות כלום. אם פעם כל פניה שאילתא עניין היה מפעיל אותי זה אפילו מעורר בי מסננת פנימית רק דברים מחויבים ומעט יותר. לי זה נראה כמו סינון איכותי. אבל למרות שתפיסתית זה נראה לי שלב בשינוי שאינו מוכר לי עולים גם רגשות של אשמה קלה ובקורת פנימית. שקצת פוגעים בחידוש הזה. אני שואל את עצמי אם בגיל 50 זה בסדר לעשות את זה? את השדרוג סנון הזה בעחס לחוץ. אשמח לתובנה והתיחסות. עצת חכם. תודה

שלום גרשון, כמובן שקשה לייעץ בלי להכירך אישית. כל אדם הוא סיפור חיים מורכב בפני עצמו, אך ברמה הכללית ביותר נראה לי שכמי שהספיק כל כך הרבה בחיים, הגעת לשלב שבו מגיע לך להתייחס יותר לצרכים של עצמך ופחות לצרכים של המסגרות שבתוכן אתה חי. אתה נמצא למעשה בתום שלב הבגרות, שלעיתים מכונה גם "משבר אמצע החיים". בשלב הזה העיקר הוא הולדת הילדים והדאגה לעתידם. הקונפילקט הנוצר כאן הוא בין הצורך לעיסוק בעצמי לבין הצורך לוויתור על צרכים ורצונות אישיים ושימת הילד במקום הראשון. התוצאה החיובית של השלב מתבטאת בפוריות, ביכולת של האדם ליצור לעצמו את ממשיכיו הגנטיים, את העתיד. המעלה הנרכשת היא הדאגה - היכולת של האדם לקחת אחריות על כל תחומי החיים כולל ילדיו. כישלון יגרום לקיפאון בו אין לאדם הבוגר עניין עוד במסגרות החברתיות בעיסוקו ואף לא בהולדה וטיפוח של צאצאים. המסר שלי אליך (כמובן במגבלה המאוד רצינית שאינני מכירך אישית) הוא להיפתח לחוויות חדשות ולתת מענה ליצר הסקרנות המבורך שלך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

מילןלית מסודרת להסביר אותה אבל ברור לי שזה בהחלט מציאות. אבקש להבין מה הכלים להתיחסות מבחינה מקצועית. אנחנו עובדים עם מנהל שעובד בשיטה של פגישות אישיות. בשנים האחרונות הוא פיתח מעין סגנון של ארוח של יין ואלכהול וכו. בחדרו. הוא קר רוח לכאורה שתלטן פסיבי אגרסיבי. מאוד מנומס. עם הזמן הבנו שיש כאן בעיה סמויה. שהוא מנסה להכניס אנשים לתחביב השתיה שלו על בסיס יוםיומי. מה שהבנתי שזה כביכול דרך להצדקת ההתמכרות לא? כולל גינוני סטייל שויסקי כוסות וכו. הבעיה היא שאנשים מסוימים פתאום מוזמנים בתדירות גבוהה לפגישות עבודה ארוכות. ואחרי זה הם פשוט נהיים חולים. עם עיפות מיגרנות חולשה. יש אנשים שבלי לדבר ממש עושים הכל לא לבוא לפגישות. זה נראה שממש יש לוח תכנון שאחת העובדות הגדירה יצור חסר חיים ערפד אנושי. זה מצחיק אבל זו המציאות. כאיל ניזון מהאנרגיה של הקורבנות. באמצעות תהליך השתיה המשותפת הגבולות מוסרים . נאמר שערפד זה מטאפורה אבל זה לא יתכן שכל האנשים מרגישים אותו דבר. אם זה מכור רגיל אף אדם ביוםיום לא מתקרב אבל כאן זה במסגרת מקצועית. עטופה בצלופן. אבל בלי להגדיר מושגים אנרגיה וכו. העובדות שאנשים יוצאים בלי אנרגיה מהפגישות. זה פשוט מפחיד וכל כמה זמן נהיים ממש חולים בהתאמה. האם מוכרת תופעה כזו!? אני מרגיש אותו דבר. יש איזה הסבר לכך? זה לא פחות מערפדות מטאפורית אבל זה קורה.  בנוסף אשתו מתאשפזת כל הזמן ולא מוצאים לה שום בעיה . האם תופעה כזו מוכרת לכם באיזה מסגרת הבנתית ?

שלום אקי, נראה לי שמילת המפתח בהתמודדות עם אותו מנהל היא "גבולות", וזאת בלי להיכנס לאבחנות של אדם שלא פנה אל הפורום ואיננו מכירים אותו אישית. לצורך העניין לא משנה אם הבוס הוא אלכוהוליסט או "ערפד" - לדעתי, בעת פגישה אישית שכזו על העובד לסרב בנימוס להצעת המשקה או לשתות את הכמות שהוא רוצה לשתות. אפשר להיעזר בתירוץ רפואי כלשהו (הרי בכל זאת הנורמה היא לא לשתות בשעות העבודה) או לא - זה כבר עניין של סגנון. אני מציע לנקוט בגישה של "התקליט השבור" בהתמודדות אסרטיבית, דהינו, לחזור שוב ושוב על אותו משפט סירוב מנומס נוכח הצעות חוזרות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

05/11/2013 | 16:16 | מאת: תוספת

כל דבר שאינו נעשה כרצונו מקבל ענישה בגישה פסיב אגרסיב. דחית פגישות קבועות טרטורים. העלמות אי מענה למיילים. זוועת עולם. הוא עובד על צפיה פנימית בחוסר האונים של הצד השני ומכך מפיק הנאה מי שאינו משתף פעולה נענש בשיטה הזו. זו ממש בעיה. צריך לברוח מאין מוצא כזה?נראה שהוא נפגע קשות בילדות לא ? הצורך לא להגיב לכנות את מי שגוחה אותו להרגשתו.

02/10/2013 | 17:22 | מאת: מירית

הי , אז ככה הייתי בטיפול כארבעה חודשים. עם מטפלת שמאד אהבתי והערכתי , מה שכן הפסקתי את הטיפול מאחר ועוצמת הרגשות אליה הייתה מאד גבוהה היא כמובן הכילה את זה. בימים האחרונים יש לי מחשבות לחזור לטיפול -אבל אני מרגישה שזה יותר מגעגוע אליה ותלות רגשית גדולה ..ולא ממניעים של רצון להתקדם בחיי האישיים. האם כדי לשוב לטיפול או שמא ללכת למטפל אחר ,אגב הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי ושם זה לא קרה-התלות עם המטפלת. ותודה על הפורום!!! מירית

שלום מירית, נשמע שהקשר שחווית עם המטפלת האחרונה היה עוצמתי מאוד והמטפלת טיפלה בו באופן מקצועי. לכן, הייתי ממליץ לך לחזור וללבן את הדברים, כולל את החשש שלך שהמוטיבציה לחזרה היא רגרסיבית ולא כדי להתקדם בחייך האישיים. יש בטיפול מה שמכונה "רגרסיה בשירות האגו", כלומר, ירידה לצורך עלייה, המתבטאת לעיתים בקשר תלותי וילדי עם המטפל, אשר לטווח ארוך מעודד צמיחה בחיים עצמם. כדאי לשים את הדברים על השולחן ולדבר עליהם. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

04/11/2013 | 12:47 | מאת: ליאת

הטיפול אצל מטפלת שרגשותיך כלפיה חזקים לא רצוי, כי תשומת לבך היא עליה ולא על עצמך. ממליצה לך ללכת לטיפול שעזר לי מאד, וכולל שתי פגישות בלבד, כך שאין שום אפשרות לפתח תלות. אחרי הפגישה הראשונה כבר חשתי בשינוי משמעותי. הטיפול בכללו עזר לי מאד, וגם קיבלתי כלים לעזור לעצמי בעתיד. ממליצה לך מאד: http://www.talor.to/%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D.html

30/09/2013 | 12:46 | מאת: אלמוני

שלום פרופי גידי, ברצוני לשאולך שאלה קטנה על מדיטציה. אדם מתרגל מדיטציה (עם מנטרה חסרת משמעות - המנטרה "אחד") 5 דקות פעמיים בכול יום באופן הבא - לנשום פנימה... החוצה, "אחד",לנשום פנימה... החוצה, "אחד" וחוזר חלילה. השאלה - כמה זמן לוקח לאדם להיכנס לגלי אלפא במדיטציה ( מהו טוח הזמן) וכמה זמן לוקח לאדם להיכנס לגלי תטא במדיטציה? תודה רבה מראש

שלום אלמוני, אינני מבין במדיטציה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/09/2013 | 14:07 | מאת: אלמוני

שלום פרופ' גידי, המקרה - אדם מתרגל מדיאוטוסוגסטיה ( מדיטציה + אוטוסוגסטיה) 5 דקות פעמיים בכל יום באופן הבא - לנשום פנימה... החוצה, "אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע",לנשום פנימה... החוצה, "אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע" וחוזר חלילה ( האוטוסוגסטיה - אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע). בנוסף, לפני השינה , אותו אדם מתרגל את האוטוסוגסטיה "אני משדר ביטחון עצמי בכל רגע" עם דמיון חיובי (לפחות 20 חזרות). במציאות, ע"פ רצונו, כאשר הוא חש ביטחון עצמי מופרז, האדם משתמש בפקודה - המילה "לאט" כדי להאיט את הפעולה וכך הביטחון העצמי מתאזן. השאלה האחרונה - האם תרגול המדיאוטוסוגסטיה והאוטוסוגסטיה המתוארים במקרה הנ"ל יכול לעזור לחיזוק הרגיעה ולחיזוק הביטחון העצמי של האדם המתואר במקרה הנ"ל? כן או לא ולמה? יותר אני לא שולח שאלות! מבטיח! בכבוד רב, אלמוני

16/09/2013 | 11:27 | מאת: אלמוני

שלום פרופ' גידי, מידע על האדם - האדם מתרגל מדיטציה פעמיים בכל יום - 5 דק' ו-10דק'. השאלה - האם תרגול האוטוסוגסטיה "אני מרגיש ביטחון עצמי בכל רגע" תעזור לחיזוק הרגיעה ולחיזוק הביטחון העצמי של האדם בכל סיטואציה חברתית ובכל מובן אחר? כן או לא ולמה? שנה טובה

שלום אלמוני, אנשים נבדלים מאוד זה מזה ביכולת השכנוע העצמי שלהם. אני בספק גדול אם אנשים ביקורתיים, בעלי צורך בשליטה ופסימיים מטבעם יוכלו להפיק תועלת מהאמירות המופיעות במדיטציה שאתה מתאר. לעומת זאת, אנשים שהם אופטימיים מטבעם ובעלי דימוי עצמי גבוה יוכלו לשתף פעולה במדיטציה כזו, אך ספק אם יזדקקו לה. מדיטציה כשלעצמה, לא חשוב מאיזה סוג, יכולה לעזור בקצב המטורף של החיים מעצם הרעיון של לקיחת פסק-זמן לרגיעה. לתוך הרעיון הזה, המבורך כשלעצמו, תנועות חברתיות וטיפוליות שונות מנסות לצקת תכנים התואמים את האידיאולוגיה שלהן ואז העניינים קצת מסתבכים. היה רצוי שב"מידע על האדם" לא רק תתאר את התרגול, אלא את עצמך ואת מה שהביא אותך לתרגל מדיטציה ואז אפשר יהיה לתת לך תשובה מושכלת יותר לגבי האמצעים שעשויים להיות יעילים עבורך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

16/09/2013 | 14:24 | מאת: אלמוני

שלום פרופ' גידי, המקרה - אדם המתרגל את האוטוסוגסטיה "אני מרגיש ביטחון עצמי בכל רגע". בזמן החזרות האדם מדמיין את עצמו בעל ביטחון עצמי ( הסימנים המעידים על כך - עמידה זקופה, ידיים פתוחות, שפת גוף נכונה והרגשה רגועה ובטוחה) בסיטואציות חברתיות בזמן הווה או בזמן עתיד. השאלה - האם תרגול האוטוסוגסטיה "אני מרגיש ביטחון עצמי בכל רגע" תעזור לחיזוק הרגיעה ולחיזוק הביטחון העצמי של האדם המתואר במקרה הנ"ל כן או לא ולמה? הערה קטנה - האדם מתרגל את האוטוסוגסטיה בנפרד מהמדיטציה ולא בזמן תרגול המדיטציה! שנה טובה

11/09/2013 | 19:14 | מאת: אירית

שלום אני בת 35 ולאחר שתי לידות אובחנתי בדכאון קל לאחר לידה טופלתי בעבר בציפרלקס וכעת אני נוטלת כבר קרוב לשנה סרנדה לאחרונה (בשבוע האחרון) אני חשה בסערת רגשות חריפה מאוד של התפרצויות בכי קשות חוסר תפקוד בסיסי בבית עם הילדים חוסר סבלנות והתמכרות לעבודה כאשר טעויות שקרו בימים האחרונים הקצינו את מצב הרוח הירוד יש להוסיף ולציין שאני סובלת מהשמנה ולאחרונה סובלת מאוד מבולמוסי אכילה בלתי נשלטים בעיקר בשעות אחה"צ והערב בחזרתי מהעבודה בנוסף התא הזוגי ירוד עד למצב של רצון עז בפרידה וגם בתקשורת עם ילדי בן החמש וחצי מאבחון שעשיתי באתר נראה כי אני סובלת מציקלותימיה .. איך אוכל לאבחן זאת בוודאות ומה הטיפול המומלץ ? אודה עם תענו לי בהקדם האפשרי

שלום אירית, אני מבין את מצוקתך, אך מציע לך בחום להימנע מאבחון עצמי באינטרנט. לא נראה לי שהאבחנה שמצאת לעצמך מתאימה. אני גם לא מבין למה הפסקת את הציפרלקס ואת ממשיכה עם הסרנדה שבעליל אינה מניבה תוצאות משביעות רצון. את סובלת מדיכאון וכנראה מוצאת מפלט לכך בעבודה, שהיא אולי התחום החזק שלך, או התחום ה"שמור" שנפגע הכי פחות. לכך יש להוסיף הפרעת אכילה קלה מסוג Binge Eating Disorder, שאכן נוטה להתחזק בשעות אחה"צ, הערב ולפעמים, יותר מכך, בלילה עצמו. המלצתי היא לפנות קודם כל לפסיכיאטר המתמחה בהפרעות אכילה, שיוכל להתאים לך טיפול תרופתי נוגד דיכאון שלפחות אינו מגביר תיאבון כמו הציפרלקס (למשל, פרוזק או לוסטרל הן תרופות הנמצאות בשימוש נרחב במרפאות להפרעות אכילה). זה לא ה-טיפול ה-אולטימטיבי בהפרעה ויש להוסיף לו טיפול פסיכולוגי, אבל זה לפחות עשוי להבטיח שהטיפול נגד הדיכאון לא יגרום להתגברות התיאבון. דיכאון והפרעות אכילה נוטים להופיע יחד במקרים רבים והטיפול הוא משולב, תרופתי ופסיכולוגי, כאשר בחלק של הפרעות אכילה יש משמעות רבה לקבוצות תמיכה, אפילו לא מקצועיות כמו אלו של שומרי משקל וכללים בסיסיים כמו לא להכניס אויבים (מזונות משמינים) הביתה. זו עבודה קשה מאוד, שאת חלקה את בוודאי מכירה, אך זהו מאבק מתמיד. בקיצור, פני לטיפול מקיף שיכלול אופני טיפול רבים: פסיכיאטרי, פרטני, קבוצתי (בעיקר קבוצת תמיכה להפרעת האכילה), פעילות גופנית "נסבלת" שתוכלי להתמיד בה וכו'. חשוב שהטיפול יהיה רב-תחומי ויכלול את רוב תחומי חייך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

הי ושוב תודה על הפורום. אז ככה כתבתי פה לפני יומיים על המטפלת שלי שאני הפסקה בטיפול הפכנו למאין חברות ,היא סיפרה לי בעיות אשיות וכ"ו.. תאמת אני קצת מרגישה ששתינו מסובכות. ואסביר למה. אנחנו מאד אוהבות אחת את השנייה והרבה בפייסבוק וכאלו , ומרגיש לי שזה לא עושה לי טוב מכול מיני סיבות.אני מרגישה מאד קשורה/תלותית בה , היא מבחינתה גם ככה אבל ממש לא כמוני. גם ההתכתבות והחברות גורומות לי לרצות שהיא תטפל בי ולהיכנס איתה לחדר הטיפולים מחדש יש לי געגוע חזק לזה. אני מרגישה אפילו קצת מכורה לה. איך אני יוצאת מכול הסיפור הלא פשוט. אגב אולי גילאים חשובים פה.. אני 29 היא 44 אני רווקה היא גרושה. אשמח לתשובתך.תודה שוב

שלום אביבית, אני מבין לליבך אך אני לא מרגיש שיש לי מה לחדש לך על תשובותיי עד כה. במקרים שבהם הקשר הפך להיות מטיפולי לחברי, קשה וגם לא רצוי לנסות להפוך אותו להיות טיפולי בחזרה. אם אינך יכולה או אינך רוצה להפסיק את החברות איתה, המלצתי היא לפנות למטפלת אחרת ולהתחיל את הטיפול מדיון בתסבוכת שנוצרה עם המטפלת לשעבר. קשה לי להאמין שניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור, דבר שיחייב ויתור של שני הצדדים על הקשר החברי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/08/2013 | 23:09 | מאת: אביבית

ממש תודה רבה על עזרתך המקצועית. כן רציתי לשאול האם זה שהיא לקחת כסף (שאגב באמת הייתה צרכה!) נחשב לניצול או משהו בסגנון , למרות שאני הצעתי את זה.. האם לדעתך יש מקום לנתק לחלוטין את הקשר איתה? או להשאיר או בפן החברי? אני קצת מרגישה שרימו אותי..

שלום אביבית, בקשר טיפולי צרכייך הם אלה שצריכים לעמוד במרכז וכמטפלת שלך היה עליה לסרב להצעתך, גם אם ההצעה לא ניתנה תוך כדי טיפול. כמו שאת רואה, שקלת לחזור אליה לטיפול, כך שאין לדעת מתי מטופל מפסיק או יפסיק להיות מטופל. קל לי יותר להמליץ לך להחליף מטפלת מאשר להמליץ לך להפסיק להיות חברה של מטפלת לשעבר. לדעתי, גם המטפלת שלך יכולה למצוא אנשים אחרים שיעזרו לה כלכלית וגם את יכולה למצוא חברות אחרות. במישור המקצועי גרידא, אני רק יכול להמליץ לך לתרום את חלקך בשמירה על גבולות המסגרת הטיפולית, משום שהמרחק בין המטפל למטופל (כמו גם הקרבה ביניהם, כמובן) הוא אחד האמצעים המבטיחים את יעילות הטיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/08/2013 | 20:10 | מאת: אביבית

וואו הודעתך הייתה נשמעת חריפה ביותר.. האם באמת אין סיכוי לטיפול שכזה? אני כן רואה בה דמות שאפשר להישען עליה והיא עזרה לי הרבה.. אני אשמח שתסביר יותר לגבי האתיקה..לא ממש הבנתי את הנושא הזה..

שלום אביבית, אין לפניי כרגע את קוד האתיקה (שדומה מאוד בין המקצועות הטיפוליים השונים), אבל ברור שנושא הגבולות בין המטפל למטופל מהווה בו נושא מרכזי. כך, למשל, חל איסור על קיום קשר חברי, קל וחומר עסקי, בין מטפל למטופל לא רק בזמן הטיפול כמובן, אלא גם בתקופות מסוימות המוגדרות קוד לאחר סיום הטיפול. כמובן שאם משאירים דלת פתוחה והטיפול עשוי להתחדש יש להקפיד על כך קפדנות יתרה. ישראל היא בין המדינות היחידות בעולם שבה, למשל, חלק גדול מהמטפלים עובדים בבית. בארה"ב, למשל, חדר הטיפולים נמצא בבניין משרדים או בבניין של קליניקות והמטופל יודע מעט מאוד על חייו האישיים של המטפל, למעשה לא הרבה יותר מאשר מה שאת יודעת על רופא העיניים או המשפחה שלך. מרחק זה אמור להיות מנוצל לטובת המטופל ולשמור על חלוקת תפקידים די ברורה של עוזר ונעזר. יכול מאוד להיות שמבחינת הכישורים המקצועיים והאישיותיים המטפלת שלך היא כן אדם שמבין אותך ושיש ביניכן שפה משותפת, אלא לפעמים יותר מדיי שפה משותפת או ליתר דיוק שפה משותפת שמגוייסת יותר לטובת המטפל מאשר לטובת המטופל עלולה לגרום היפוך תפקידים. דברים כאלה קורים לעיתים קרובות, אך במקרים כאלה יש לעבד אותם בטיפול עצמו. במקרה של תמיכה כלכלית של מטופלת במטפלת שלה נראה לי שחציית הגבולות קשה מדיי ויהיה קשה מאוד להחזיר את המסגרת הטיפולית לקדמותה. אני מזכיר לך שאת זו שהעלית את השאלה מלכתחילה, כך שמשהו מהדברים שכתבתי הדליק אצלך נורה אדומה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/08/2013 | 17:33 | מאת: אביבית

הי, הייתי בטיפול חצי שנה ,עם מטפלת מדהימה שעזרה לי מאד. אחרי חצי שנה החלטתי להפסיק כי חשתי שבא לי קצת לנשום.ולנוח. המטפלת ואני המשכנו להיות בקשר טלפוני אחת ל..והפכנו לחברות. כן המשכנו לדבר שאולי יום אחד אשוב לטיפול. לאחרונה המטפלת שכרגע היא חברה ,סיפרה לי שהיא בקושי כלכלי. החלטתי לעזור. מאד אותה עזרה נוצר ביננו משהו מוזר , קשה לנו יותר לדבר בפתיחות של פעם , אם כי אין לה בעיה שאני אשוב לטיפול. אני מצידי מבולבלת מה אנחנו...ולא כול כך בטוחה שנכון לחזור לטיפול אצל אדם שתמכת בו כלכלית ,ושהפך לחברך. אשמח לשמוע את דעתך

שלום אביבית, הצטערתי מאוד לקרוא את סיפורך, המעיד על התנהגות בלתי מקצועית ובלתי אתית בעליל של המטפלת שלך. תמיד כשאנו נפרדים ממטופלים, אנחנו משאירים להם דלת פתוחה לחזור. כדי שהדלת תישאר באמת פתוחה על המטפל לשמור על גבולות ברורים עם המטופל לשעבר גם אחרי שהטיפול מסתיים, במיוחד כשדובר על כך שאולי תחזרי לטיפול. ברגע שחל היפוך תפקידים מוחלט שכזה והפכת להיות הצד העוזר נחרבה לחלוטין המסגרת הטיפולית המגדירה את היחסים הטיפוליים. לפי תיאורייך הפכתן להיות חברות של ממש, בעוד הקשר הטיפולי נועד להבטיח שהמטפל יהיה נותן העזרה והמטופל מקבל העזרה. הקושי לחזור לטיפול מובן לחלוטין, משום שאינך רואה במטפלת אדם שניתן להישען עליו בעת צרה, אלא היא זו שנשענה עלייך. המלצתי החד-משמעית לך היא להחליף מטפלת, לפנות למטפל מוסמך שחבר באחד האיגודים המקצועיים של מטפלים (אם זה הסתדרות הפסיכולוגים או כל ארגון אחר) שאמור לפקח על האתיקה של הטיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

12/08/2013 | 08:45 | מאת: ליאת

ישלי הפרעת חרדה, קושי בקבלת החלטות מאוד קשה, וגם שאיפה למושלם, שאם לא מושלם, יש לי מחשבות אובססיביות בנידון האם תרופות יכולות לעזור לי? או שפסיכולוג שמתמחה רק בפרפקטיוניזם? זה הורס לי תא החיים, ההפרעות חרדה האלה,אודה לעזרתך

שלום ליאת, לפי תיאורך הקצר, יש מקום לשער שאת סובלת מהפרעה כפייתית, שהפרפקציוניזם הוא חלק ממנה. הטיפול היעיל ביותר בהפרעה זו הוא שילוב של טיפול התנהגותי-קוגניטיבי וטיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (ציפרלקס, פרוזק, פקסט וכו'). ברוב המקרים אנשים מעדיפים לפנות תחילה לפסיכולוג אך הסדר אינו מחייב. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/07/2013 | 02:04 | מאת: student

שלום וברכה, אני סטודנט בן 23. זמן רב אני סובל ממצבי רוח רעים לפחות אחת לשבוע, כולל מחשבה ארוכה על המוות ועל פתרונות קיצוניים (פגיעה בעצמי, ירידה מהארץ...) מקריאה בכתבה על פרפקציוניזם נראה לי שמצבי די מתאים לאמור בה (אני לוקח כשלונות קשה, חרד מפני ביקורת ולא מצליח לקחת החלטות בקלות). אמנם מצבי ההרוח נעלמים באותה קלות שבה הם מופיעים ונראה לי ששהייה עם אנשים עוזרת לכך. (אלא שרוב הזמן אני מרגיש די בודד.) האם אני זקוק לטיפול? (עלי לציין שאני מטופל בסטרואידים (פרדניזון) הניתן לתת-פעילות של בלוטת האדרנל כבר שנים. אינני יודע אם זה עשוי להשפיע על העניין.) תודה.

שלום לסטודנט היקר, אני חושב שבתוכך אתה יודע שאתה זקוק לטיפול. מצבי רוח דיכאוניים מלווים מחשבות אובדניות (גם אם לא תכניות מעשיות) מחייבות התייחסות של איש מקצוע. ניתן בהחלט לרתום את היחס הקשה שלך לעצמך לטובת הטיפול. יתר על כן, גם העובדה ששהייה במחיצת הזולת משפרת את מצב הרוח מבשרת טובות באשר לדרכי טיפול הן פרטני ובהמשך בהחלט קיים לשקול גם טיפול קבוצתי. ייתכן שבתחילת הטיפול לפחות ניתן יהיה להיעזר גם בטיפול תרופתי מסוג SSRI אשר בגלל הסטיאואידים רצוי שפסיכיאטר יתאים אותו (בד"כ אפשר להסתפק ברופא משפחה). גילך, השכלתך ונטיותיך הפרפקציוניסטיות - כל אלה מבשרים טובות בקשר לתועלת שאתה יכול להפיק מטיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/07/2013 | 19:45 | מאת: ליאן

הי, אני מטופלת אצל משהי מקסימה ,בשיטה שהיא לא דינאמית אלא אלטרנטיבית משו שקשור למוח אחד. רציתי לדעת בזמן האחרון יש ביננו קירבה מאד גדולה היא נותנת לי הרבה מעבר לזמן שצריך. אני מרגישה שאפילו התפתחה סוג של משיכה. אני אשמח לדעת הם זה רק בעיני או שגם היא באמת מרגישה שזה כך?

שלום ליאן, אינני יכול לדעת האם המשיכה קיימת גם מצד המטפלת, מהסיבה הפשוטה שאינני מכיר לא אותה ולא את הסיטואציה. עם זאת, שמירה על המסגרת הטיפולית, לרבות זמני שיחות, סיומן בזמן וכד', חיונית להבטחת טיפול טוב, לפחות כשמדובר בטיפול פסיכולוגי קונבנציונאלי. אינני אמון על מה שמקובל בטיפול אלטרנטיבי. למיטב ידיעתי המוגבלת בנושא, גם שם הפגישות אמורות להיות מוגבלות בזמן. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherpay.co.il

23/06/2013 | 13:32 | מאת: ליאורה

אהלן אני בת 23 וזקוקה ליעוץ בדחיפות.מגיל מאוד קטן התרגלתי להרגלים משונים ולא טובים הרגל אחד יכול להמשך חודשים ואף שנים וגם שהוא מסתיים מתחיל לו הרגל אחר כמו תלישת ופיצול שיער שמתחיל לגרום םה ושם לקרחות.הכנס ידיים לעיניים ועוד הרגלים משונים.מה הפתרוו? תודה רבה!

שלום ליאורה, ראשית, אני מתנצל על העיכוב הרב, אשר חלקו נבע משהות בחו"ל וחלקו מסיבות טכניות. ולעניין עצמו- תלישת שיער כפייתית מכונה בז'רגון המקצועי "טריכוטילומניה" והיא אחד הביטויים של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD). הטיפול היעיל ביותר בכך הוא שילוב של טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) וטיפול תרופתי ע"י SSRI, קבוצת תרופות המעכבת ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח. הנה, אפוא, קישור לאלפון המטפלים ההתנהגותיים-קוגניטיביים המוסמכים: http://www.itacbt.co.il/74049/אלפון-מדריכים מומלץ לבחור במטפל שרשם על עצמו שהוא מטפל בטריכוטילומניה ואם אין כזה, אז לפחות מטפל המתמחה ב-OCD (זה בוודאי יהיה רשום). אשר לטיפול התרופתי - הכתובת היא פסיכיאטר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/05/2013 | 11:38 | מאת: פפו

בשנה האחרונה הרגשתי שאני צריך ונהנה ביותר ר מפינוי זמן לאי עשיה חיצונית. סתם לשמוע מוסיקה לקרוא או לנוח. זה שונה מהמצעאות שהייתי רגיל לה. חלק מהיעדים נסוגו בהתקדמותם החשובים וההכרחים מבוצעים כראוי. מה שנראה היה פעם יעדי חובה למשל בפצוח בעבודה, אני עצמאי, קצת נדחק המחויביות הגדולות מבוצעות. מעדיף להרוויח פחות למען הזמן הפנוי. השאלה שלי היא האם זו לא נסיגה? מדוע אני שואל. אני אדם מאוד משימתי ומדויק ליעד ומצליח. אבל בשנתיים שקדמו סבלתי משותפים שעובדים באופן שלי אין נתקים שמאפשאים להם לטפל בהמון דברים אחרים עד רמת התעלמות מחובות כלפי לשוחות. לי קשה עם זה. החשש שלי שהשינוי שאני עובר בהתכנסות אינו שינוי שבא מתהליך פנימי חיובי של צמיחה. אלא כתגובה לפידבק והמיסיון הלא טוב. בסביבת העבודה וזה לא ממש חיובי כי זה תגובתי ועלול להיות למעשה המנעות מסוימת. מה הכלים להבין את הסיטואציה. במחשבתי היה עקרון אחד לבדיקה האם ההתכנסות תביא התפתחות יצירתית שלי לכוונים חדשים או לא? אשמח לשמוע התילסות. תודה

שלום פפו, התשובה שאני יכול לתת, בלי להכירך, היא כמובן כללית מאוד. פרפקציוניזם, ווורקוהוליזם כמקרה פרטי שלו, אכן נמצא קשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות. לפעמים הוא משתק מעשייה וגורם דחיינות או הימנעות, אך במקרים רבים תרומתו לעולם העבודה גדולה ולמעביד של הוורקוהוליסט או הפרפקציוניסט העניין משתלם מאוד, כך שמדובר במקרים אלה בהחלט על ניגוד אינטרסים בין רווחת האדם ובין טובת המעביד או העבודה. לפי תיאוריך, השינוי שערכת אינו נובע משאננות וחוסר מודעות, כי אם שינוי מחושב שנעשה מתוך קשיבות לצרכיך האחרים, צרכים הקשורים ברווחה הנפשית שלך. לכן, על פניו מדובר בשינוי מבורך. כאמור, אינני מכיר אותך, את העבודה שלך, את המערכת הסביבתית שבתוכה אתה מתפקד, כך שתשובה זו אינה מוחלטת ואת שיקולי העלות-תועלת רק אתה יכול לעשות מתוך מודעות לכך שלעיתים הרווחה הנפשית של הפרט באה על חשבון התועלת שהוא מביא לשוק העבודה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

אני בן 48 עשיתי פעמיים בחיים שינויים מוצלחים בקרירה תחום לתחום בהצלחה רבה. בגיל 30 ובגיל 39. מעברים הקודמים היו בתהליך של הווצרות עמוקה בתוך עצמי כמו מעבר חלק ממסילה למסילה , דבר נולד במקביל וקיבל ממוש במציאות בעולם החיצוני. העיסוק הנוכחי נולד על בסיס עניין והזדמנות עיסקית שהוכחה כמצוינת. הפעם היה צורך בשתוף עם בעלי מקצוע נוספים ובשנים הראשונות עבד טוב, המחויבות שלי היתה מוחלטת אולם בהדרגה הפרטנרים באופן טבעי השתנו ונפגמה מחויבותם לבצוע, יש הסכמים כתובים, אבל זה חסר משמעות מצב הנתון. יש מחויבות כלפי לקוחות, וכאן ראיתי שלמרות הבחירה הנכונ מאוד שעשיתי המצב של חוסר המחויבות שמתדרדר מעמיס עלי מאוד. הערה הם מקבלים כסף בצורה כמעט שווה לי כך שזה לא עניין כספי. האופציות היו הריסת המבנה, ותסבוכת מרכבת בהמשך הבצוע, מהומה ללא צורך. הם בשלהם וני רודף אחריהם לבצע. טיפוסים שמתנתקים וממתינים שיטתית. בחרתי עד לרגע זה שטובת הלקוחות לנגד עיני ובחינה קרה. מה יצור הכי פחות בעיות ובזבוז זמן, המסקנה היתה ברורה, המשך קיום הבצוע אתם למרות ההתנתקות מבלי לשבור כלים כי הלקוחות יפגעו ומקצועית באמת שאין סיבה, אך במקביל הבנתי שחייבים לא ליצור פיתוח מאסיבי של העסק כאשר ווליום הבצוע כולו עלי בפועל. לכן התרכזתי בחלקים המכניסים ביותר של העסק ובהם יש בעצם הכנסה והעסק ממשיך. השאלה והדילמה כרגע היא שאני אישית ערכית מתפקד כמחוייב פנימית והיתרון שהוא גם מגבלה שלי זה שאיני יכול ליצור נתקים פנימים כלפי המשימות בעסק כשהם כן מצליחים, ולכן הם מפתחים חלופות במקביל ואני לא! זה אופיי ניסיתי וזה קשה. אני מקבל את זה אבל גם אינו מאפשר לי לפתח שינוי הדרגתי במקביל כמו שעשיתי בפעמיים שבצעתי שינויים מקצועים בעבר. התעמתות איתם זה בזבוז זמן, כל ניסיון לעלות את הנושא של המחויביות שלהם הביא לניתוק נוסף בקשב שלהם. למעשה שניהם מציבים עמדה בעצם הפעולות שלהם, זו הנהגה שיש להבין אותה כעמדה. מצד אחד הקטנת הפעילות הובילה להפחתת לחץ אך מאשפרת קיום העסק בתנאים הנוחכים כאשר הלקוחות הקיימים לא נפגעים, אבל זה לא מתפתח זה בעצם קיום מוגבל, שהיה מאפשר לי לנסות לפצח במקביל דברים נוספים כמוהם, אבל לי זה לא עובד, כי אני כפי שצינתי שונה זו המציאות. מצד שני פירוק יוביל לעומס עצום עלי המחיר יהיה יקר יותר עבורי, התוצאה אני בתהליך סטטי שבהחלט מפחית לחת אבל גורם תסכול כיוון שאין אופק פנימי במשאבים שלי, יש בברור פרויקטים ברורים עם יעדין מסודרים לבצוע שהתחלתי רק שהקשיים בהתנהלות מולם משפיעים עלי זו עובדה. יש לציין שאני משימתי מתפקד מעולה במצבי לחץ כושר ביטוי ועצמאות. טובים אחראי ובעל ערכים. האם פירוק זו אופציה, אול הפחד מפירוק נראה לי גדול מכפי שהוא? ממה אני חושש? ואולי זה ללמוד של בניה של דברים במקביל. מרכיב הלחץ הפנימי הסוביקטיבי הפך להיות המדד שלי להתנהלות עד כדי המנעותיות רק לשמר רמת לחץ נמוכה אין לי רצון לשלם מחירים לטווח ארוך בגלל כסף. הייתי שמח לשמוע עצה כיוון עדיפיות ראיה נוספת., הערה, ברור לי שההליך הוא שלי עם עצמי, אין חיפוש אשמים וכו, אבל לפני נקיטת של צעדים בהם מעורבים עוד אנשים ני מחוייב לברור הזה עוד יותר.ת ודה

שלום לך, ראשית, אני מתנצל על העיכוב הרב שנבע בחלקו משהות בחו"ל ובחלקו מתקלה טכנית. מתיאוריך נראה לי שדרישותיך מהאנשים שאתה עובד איתם, מוצדקות ככל שיהיו, נובעות מהסטנדרטים האישיים שלך, שהם כנראה גבוהים מאוד ואינם מותאמות למה שניתן לצפות מעובדים אלה. כתוצאה מכך, נוצר מתח ביחסים הבין-אישיים שלך, שאינו מאפשר התנהלות סבירה. כמובן, שאין להתיר את הרסן באופן מוחלט, אך נשמע שחסרה איזו שהיא התאמה למציאות. אינני מכיר את המצב האובייקטיבי בתוכו אתה פועל. ייתכן שחלק מהמצב ניתן לפתרון ע"י הטלת מטלות תובעניות פחות על יותר אנשים, אך אין ספק שהשינוי המהותי צריך להיות בהתגמשות שלך, משום שאת המציאות החיצונית ניתן לשנות רק במידת-מה. רצוי לקבל החלטות לפי מה שאפשרי ולא רק לפי מה שרצוי על פי הסטנדרטים שלך. כן הייתי ממליץ לך על תהליך ייעוץ אישי שיעזור לך להתגמש, להרפות, לשחרר ולמצוא את האיזון בין החתירה להישגים ולביצועים גבוהים ובין הרווחה האישית שלך. בפנייה מורגש לחץ רב שעלול לפגוע ביחסיך הבין אישיים ובבריאותך הנפשית והפיזית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/03/2013 | 18:30 | מאת: אלון

שלום יש לי כמה שאלות 1 איזה סוג של הפרעות נפשיות יכולות לגרום לחרדה והאבחון יהיה שגוי יטופל רק בחרדה ? 2 איזה סוג של חרדה יכול לגרום הפרעות פסיכומטיות או ההפך? 3 מה ההבדל בין ציפרלקס ופרזימה ובמצב הזה שנהם לא עוזרים וגם ריסטל לא ? 4 איזה סוג של הפרעה זו שגורמת לך להרגיש ניתוק עצמי מכמה שניות שהיא לעצמה גורמת לחרדה ותסכול ? 5 . מה גורם לחלומות הזוועה שמקפיצים אותך בלילה ובבוקר אתה שוכיח אבל אתה נאר מכוווץ כל היום ? מדובר באדם בריא מנהל אורח חיים רגיל לחלוטין אך ללא שיפור הוחלף לו מציפרלקס לפריזמה על ידה פסיכיאטר מהשורה הראשונה בארץ

שלום אלון, חרדה אכן יכולה לבטא "רק" הפרעת חרדה ולהיות חלק מהפרעות כגון פוביה, OCD וכו' ויכולה להופיע כחלק מהפרעות נפשיות מורכבות יותר. ברוב המקרים הטיפול נגד החרדה בלבד לא יגרום נזק גם אם מאחורי החרדה עומדת הפרעה נפשית מורכבת יותר. ציפרלקס, פריזמה ורסיטל - כולן תרופות מאותה משפחה של תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI). במידה ונטלת את כל אחת מהתרופות במשך כחודשיים או יותר והיא לא עזרה, יש בהחלט מקום לשקול מעבר לקבוצה אחרת, אבל כמובן יש לשקול כל מקרה לגופו עם הרופא המטפל. לעיתים קורה שעוברים מתרופה לתרוה לפני שממצים את המינון המירבי של תרופה אחת, שאולי היה עוזר. חלומות מהסוג שאתה מתאר הם לרוב חלק מהפרעת החרדה או הדיכאון, אם כי קיימים גם דיווחים שהם הופיעו ואף התגברו תחת טיפול בציפרלקס. במקרה כזה יש להתייעץ עם הרופא המטפל שאמור להכיר את תופעת הלוואי הזו. לעיתים שינוי במועד נטילת התרופה במשך היום עשוי לעזור. "ניתוק עצמי" מהסוג שאתה מתאר נקרא בשפה המקצועית "דה-פרסונליזציה" והוא יכול להיות חלק מהפרעת חרדה או מהפרעה מורכבת יותר. אתה מתאר סימפטומים אשר ביחד עם סימפטומים אחרים יוצרים תסמונת ורק הכרות של התמונה בשלמותה מאפשרת אבחנה. ציפרלקס מהיר יותר בהשפעתו מפריזמה ופריזמה ניתנת במקרים בהם צפוי שימוש ממושך יותר. לפריזמה יש גם תופעת לוואי ראשונית של הפחתת תיאבון ולכן היא משמשת לעתים בהפרעות אכילה ואילו לציפרלקס יש לעיתים תופעת לוואי הפוכה של הגברת התיאבון. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

01/04/2013 | 19:55 | מאת: אלון

דר פרופסר על התשובה המהירה. רציתי לשאול אותך על שיטת ה EMDR האם היא יעילה במצבים של טראומה וחרדות ?

12/03/2013 | 20:39 | מאת: דויד

תודה רבה על התייחסותך ועל תשובתך. איך שם הקבוצות הללו? האם על החלק החברתי? האם על האישיות? והאם זה נקרא קבוצות תמיכה? אודה לך אם תוכל לעזור לי תודה

שלום דויד, מדובר ב"טיפול קבוצתי" - זה המינוח המקצועי. אין זו קבוצת תמיכה (כלומר, קבוצה לעזרה עצמית ללא מנחה מקצועי), אלא קבוצת מטופלים הנפגשים אחת לשבוע בהנחיה מקצועית. קבוצות כאלה פועלות לרוב במכונים פרטיים לפסיכותרפיה, שעליהם אינני יכול להמליץ כאן מחמת איסור פרסום בפורום. רשום בגוגל "טיפול קבוצתי" ונסה למצוא קבוצה באזור מגוריך. חשוב שתוודא שמדובר במכון פסיכולוגי ולא בסדנאות אלטרנטיביות/"רוחניות" למיניהן. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co..il

12/03/2013 | 18:19 | מאת: נעמי

ממש תודה אני ממש אוהבת את תשובותיך הם ממש לעניין. אכן הנושא מעסיק אותי אחת ל.. מכיון שיש משהו בקשר איתה שמרגיש (ולדעתי לא רק לי אני מרגישה בפירוש שזה הדדי) קרוב ומאד כמו משפחה כזה. אתה צודק שלא כדאי להעמיס את כול רגשותי על קשר כזה. אני מורה של הכיתות הנמוכות והיא של יב ככה שאין ממש מה למצוא משותף ממש.. לדעתך היא תגיב אותו הדבר בדבר הצעה למפגש? אז פשוט להשאר כרגע עם הטלפונים לפני חגים וזהו? אשמח לתשובה ושוב ממש תודה.

שלום נעמי, קשה לדעת. לפי תיאורייך, שתיכן שומרות על עצמכן. בכל צעד שתעשי טמון סיכוי להתקרבות אך גם סיכון לדחייה. רק אם תטלי את הסיכון הזה, תוכלי לדעת את התשובה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

12/03/2013 | 14:46 | מאת: נעמי

שלום ד"ר גידי , כתבתי פה לפני שבוע פלוס. לגבי קשר עם מורה שלי לשעבר. ייעצת לי להגדיל את מלאי החברות וכ"ו. אז האמת שיש לי הרבה חברות. רציתי לשאול שאלה נוספת -היום ביקרתי בתיכון שלמדתי ופגשתי שוב את אותה מורה..דיברנו ואפילו הסעתי אותה לביתה. אני ממש אוהבת אותה ומרגישה איתה כמו אחות גדולה. קשה לי שהקשר מצומצם רק לחגים. אני כן מרגישה שהיא מאד מאד רוצה את הקשר הזה וכן רוצה להיות בסוג של קשר. גם ברכב עוד ישבנו ודיברנו. מצד שני היא כן משדרת לי לפעמים ריחוק מסוים. אני שוב מבולבלת , לפעמים ממש בא לי להציע לה בואי נפגש אחר הצהריים אבל אני חוששת שזה יתקבל אצלה בצורה לא נכונה. אולי זה נשמע לך שאני מדי "מתעסקת" עם זה אבל ביום יום שלי אני עסוקה וחברותית . פשוט יש לי איתה קשר מיוחד ומרגיש לי שזה הדדי. מצד שני אין לי מושג אולי זה באמת יהיה נכון לשמור על קשר רק בחגים ופעם בלפני פסח לבוא לומר לה שלום בתיכון וזהו. אשמח לשמוע את הצעתך.

שלום נעמי, אכן נשמע שהנושא מעסיק אותך מאוד מזה זמן רב מאוד (אם רק עוקבים אחר הודעותייך בפורום). המלצתי לך הייתה להתחיל ממגעים בלתי מחייבים כגון יצירת קשר בחגים כדי למשש את הדופק. ייתכן שבאחד המגעים הללו יהיה מקום להציע למורתך לשעבר מפגש חברתי מעבר לכך או לחכות שהיא תציע. אינני יודע מה את עושה במערכת החינוך, אך ייתכן שניתן להציע איזה שהוא שיתוף פעולה מקצועי שאין בו פלישה לעולמה הפרטי של אותה מורה. אני שמח לשמוע שיש לך עולם חברתי מגוון ובכל זאת קיים אולי מקום לבדוק את עומס הציפיות שיש לך מאותה מורה לאחר שנים כה רבות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

09/03/2013 | 01:15 | מאת: דויד

ד"ר גידי, שלום רב, אני מאובחן כהפר' גבולית, ואודות לטיפול התרופתי אני מווסת במצבי הרוח. ומכיון שגם פניתי לסיביטי וטופלתי כמה פעמים אך כמובן הפסקתי כל פעם לדעתי ספגתי קצת תובנות והשתניתי יחסית. אלא מה, הקשרים החברתיים שלי רדודים, כמו שאני בונה קשר לפי יופי וכשרונות [הערצה] ופוסל מראש את רוב האנשים, גם בעיני עצמי אני צריך לעשות ולהתקדם כל הזמן כי אחרת "מה אני שווה", כך שמצד אחד אני מרגיש כל הזמן "ריקנות" ודווקא בתחום החברתי שיכול כל כך למלא אני תקוע בו. ויש לציין שאין לי חברה [אני בן 30] לדעתי כי אינני יודע להצליח בקשרים. ומאידך גיסא שואף כל הזמן לעשות ולמילוי, בקיצור מיואש ומתוסכל. [אך עדיין שורד!]. אודה לך מאד על תשובתך [-בטיפול הרווח של הפר' גבולית לא מתמקדים בנושא הזה, לדעתי]. תודה רבה רבה

שלום דויד, לדעתי, אתה יכול להפיק תועלת רבה מטיפול קבוצתי. למען האמת, ישנו טיפול התנהגותי-קוגניטיבי ספציפי להפרעת אישיות גבולית הנקרא "טיפול התנהגותי דיאלקטי", עליו תוכל לשמוע בסרטון הבא:http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=726. טיפול זה כולל גם מפגשים קבוצתיים, אך הואיל וייתכן ששאר המרכיבים של ההפרעה טופלו כבר אצלך, אני סבור שטיפול קבוצתי רגיל יכול לעזור. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditheapy.co.il

02/03/2013 | 19:34 | מאת: נעמי

שלום ד"ר תודה רבה על הפורום. טוב הסיפור קצת ארוך ובזמנו התייעצתי איתך לפני חצי שנה -אך ישלי צורך להתייעץ שוב. ככה -אני בת 29 עובדת בחינוך דתייה וכ"ו רווקה. כשהייתי בתיכון הייתה לי מורה אהובה במיוחד (אזור גיל 15 היא הייתה בת 29) אזהיינו בקשר 3 שנים -הקשר היה טעון רגשית היא הייתה רווקה ואני עברתי איזשהו משבר שהיא ידעה עליו ,לבסוף הקשר הופסק ,ואז החיים המשיכו ,לפני שנה נפגשתי איתה בתיכון בו למדתי היא כבר התחתנה אמנם מאוחר מאד 39 .כמו שהתחלתי לומר נפגשתי איתה בפסח שעבר דיברנו מעט והיא אמרה תתקשרי אלי נדבר. ואכן התקשרתי פעמיים בפעם השנייה היא הייתה פחות נחמדה והרגשתי שאולי היא בכלל לא מעונינת בקשר הזה ולחדשו מחדש. אז התייעצתיושאלתי אותך ואמרת שאתה חושש שהיא אכן לא מעונינת בו -ואם ארצה אתקשר אליה רק לשיחות נימוס כמו חג שמח וכ"ו. אפילו את זה לא עשיתי ... באמת הרגיש לי שהיא כנראה לא מעונינת אז בשיחה השנייה אני הצעתי לה שנפגש אז אולי בגלל זה היא מאד התרחקה אין לי מושג מה שכן החלטתי לנתק את הקשר לגמרי. אולי מה שהיה מתאים לגיל 15 לא מתאים לגיל 29.. אבל לפני יומיים היא התקשרה אלי והייתי בשוק ממש-היא התקשרה לאחל לי מזל טוב לכבוד יום ההולדת ואמרה שאני יקרה לה. נותרתי ללא מילים. עדיין ישלי את התחושה שלא ברור מה היא רוצה? היא רוצה קשר איתי? או קשר מאד מינימליסטי או שום קשר. אשמח לשמוע את דעתך בנושא. מבחינתי אני הייתי רוצה קשר חברי , אפילו חשבתי לבקר אותה בתיכון לפני פסח. מה אתה חושב?

שלום נעמי, אני זוכר את פנייתך ואת עצתי. שיחת הטלפון שיזמה מורתך לשעבר מהווה, ללא ספק, סימן שהיא מעוניינת לשמור על קשר ברמה זו או אחרת, קשה לדעת באמת באיזו רמת קרבה. אולי היא כלל לא נתנה את דעתה על כך וייתכן שהעובדה שהתקשרה לרגל יום הולדתך תומכת בהמלצתי לדבוק בשלב זה באירועים מיוחדים כמו חגים, ימי הולדת וכד' כעילות ליצירת קשר. אכן פסח הוא החג הקרוב, והוא אף חג גדול עם חופשות, כך בהחלט מתאים ליצור קשר. ממד נוסף של הקשר הוא העובדה שאתן נמצאות כיום באותו תחום, חינוך, כך שמבחינה מסוימת אתן עמיתות לעבודה. חשוב שיהיה לך חוג חברים/ות, כך שלא תעמיסי על הקשר עם מורתך לשעבר ציפיות גבוהות שיגרמו לך אכזבה בסופו של דבר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/02/2013 | 09:33 | מאת: אורטל

בוקר טוב גידי, יש לי הרבה מה לכתוב אבל הכל מבולבל בראשי אנסה לעשות סדר. בעצם הכל סובב סביב ענין של תעסוקה ודימוי עצמי. אני מרגישה טוטאלית גמורה בכל מה שקשור לעבודה כאילו קברתי את עצמי מלהצליח ושאני רואה אחרות מרימות פרוייקטים, קבועות במקום העבודה, משנות דרך ומצליחות אני גמורה מבפנים. אני מרגישה נחותה, לא שווה יותר. אני מאוד מתקשה לקיים אורח חיים רגיל בגלל זה כי זה לא אני האמיתי שלי. אני בחורה נחושה שמסמנת מטרה רצה אחריה. אני כבר בת 41 אמא לשני ילדים שבאו לי מטיפולים שעברתי. אני מאוד הייתי רוצה עוד היריון ועוד ילד במשפחה שלי וגם פה אני מרגישה מהפיכה בתוך הראש ולחץ נפשי. ושאני רואה אמהות לשלושה ילדים עם קריירה מוצלחת או לפחות עבודה קבועה או יותר אופטימיות ממני מבינה שחיי לא התנהלו כשורה. מה דעתך המקצועית על כך? תודה על ההקשבה.

שלום אורטל, ההשוואה המתמדת להישגים של אחרים היא מקור למצוקה רבתי של אנשים רבים. ראשית, את רואה רק את הקצה המוצלח של אותם אנשים ואינך יודעת מה עוד מסתתר בחייהם. (בתרגיל שאני עושה עם מטופלים שמכירים באופן אישי ומעמיק יותר את מושאי הקנאה שלהם, אף אחד מהם לא הסכים להחליף את כל החבילה שלו בכל החבילה שלהם!) לעומת זאת, אם אבקש ממך להשוות את עצמך לעצמך לאורך טווח החיים, בטוחני כי יסתבר לך שעשית דרך ארוכה, כולל הטיפולים שעברת כדי ללדת, בטוחני שיהיו לך סיבות רבות לגאווה. והנה רק אחת הדוגמאות ממה שכבר כתבת: האם אותן נשים שאת כל כך מקנאת בהן הגיעו לאן שהגיעו בתחום התעסוקתי לאחר טיפולי פריון? זה המעט שאני יכול להציע דרך הפורום. אולי אימוץ טכניקות התמודדות בעלות גוון בודהיסטי יוכלו גם הן לעזור לך. למשל, את כותבת שאת מסמנת מטרה וחותרת אליה. זו, ברוב המקרים, הדרך הנכונה בחברה המערבית, אבל יש לה לרוב מחיר כבד שאת משלמת אותו כבר עכשיו. סימון המטרות והשגתן לא בדיוק הביא לך שלווה פנימית. אולי אימרת חז"ל: "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו" תעזור יותר. וכמובן, אם טיפול עצמי לא יספיק, תמיד אפשר לפנות לעזרה מקצועית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/02/2013 | 13:19 | מאת: אורטל

מה זה התמודדות בגוון בודהיסטי? לא הבנתי את תשובתך בקשר לסימון מטרות. השגת המטרות הסבה לי אושר מסוים כמו להיות אמא כמו להיות בעלת מקצוע מסוים אך בעולם העבודה לא הצלחתי עדיין ויש לי רגשי נחיתות ורגשות של אי מוצלחות בתחום וזה כל הזמן מציף שבמקום לנסות לחפש דרך חדשה אני טומנת ידי בחול כאילו זה כבר קרב אבוד מראש. ועם חיים כאלו בטח ובטח שקשה להגדיל את המשפחה ובכלל לגדל ילדים ולחיות. איפה אתה רואה את הבעיה אצלי?

08/02/2013 | 18:11 | מאת: דני

שלום, האם כאשר אני חותם אצל מעסיק על טופס ויתור על סודיות רפואית, הוא יכול לקבל מידע על תוכן השיחות האינטימיות בין מטפל למטופל? הגיונית אני מניח שזה לא יקרה, השאלה האם מבחינה משפטית וחוקית הוא יכול לדרוש זאת. תודה

שלום דני, השאלה היא על איזה נוסח אתה חותם אצל המעסיק ועד כמה הוא גורף.יש חוק הגנה על צנעת הפרט וחוק חיסיון על מידע רפואי, כאשר החיסיון חל על מוסר המידע ("המטפל") ולא על המעסיק. גם אני ולמיטב ידיעתי גם הקולגות שלי היו מבררים את העניין אתך גם אם אינך נמצא כעת בטיפולם. במקרה כזה, אני גם מחתים את המטופל על ויתור על סודיות רפואית בו כתוב כלפי מי הוא מוותר ולמי הוא מבקש שאעביר את המידע. אני אישית לא הייתי מסתפק בפנייה של מעסיק אליי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

16/01/2013 | 00:35 | מאת: אריאל

שלום, אני בת 27 סטודנטית לפסיכולוגיה שנה אחרונה, כאשר הייתי בתיכון לא גיליתי עניין רב בלימודים, אף על פי שאני סקרנית מטבעי, באותה תקופה עניינו אותי חברים, מסיבות ים וכו . כתוצאה מכך נאלצתי להשלים בגרויות ולבסוף התקבלתי ללימודים אקדמאים בחוג לפסיכולוגיה - מאז ומתמיד גיליתי עניין רב בפסיכולוגיה ומאוד נהניתי בשנה הראשונה במיוחד שפתאום גיליתי שיש לי את היכולת להגיע להישגים גבוהים. אך ככל שהיו עוד מבחנים רציתי שוב להוכיח את ההישגים שלי ואכן הצלחתי ואני כרגע סטודנטית מצטיינת עם ממוצע של 96 . הבעיה היא שאני שוקדת בלימודים, אני יושבת 12 שעות ביום ללמוד למבחן שבועיים רצוף- ונהנית מזה. אבל הלחץ של לא להספיק או להיכשל הורג אותי. יש לי נטייה להיכנס יותר מדיי לעומק הדברים ולכן אני מרגישה שאני חייבת להתמקד בכל הפרטים. חיי חברה לא באים בחשבון מבחינתי בתקופות מבחנים ובשנה האחרונה גם לא במהלך הסמסטר. דבר נוסף שאני מתקשה בו ולא זוכרת שהתקשיתי בו בעבר הוא כתיבת עבודות אני מרגישה שאני לא מסוגלת לכתוב עבודה אני יושבת שעות מול מסך ריק ומרגישה שהגל נמצא בראש אני יודעת את כל מה שאני רוצה להגיד ופשוט לא מסוגלת לכתוב ואז אני מחפשת תירוץ( כנראה) ובורחת לקרוא עוד מאמר שאולי יעזור לי לכתוב את העבודה . בזמן האחרון חבריי ומשפחתי החלו לדאוג ולהביע הסתייגות לגבי הזמן היקר שאני משקיעה בלימודים. עד שהגעתי למצב שלא נעים לי להגיד שאני לומדת ואני מרגישה שעליי לתרץ את העובדה שהלמידה שלי נמשכת כל כך הרבה זמן עי זה שיש המון חומר והוא מורכב. דבר אחרון, משנה ב התחלתי לקחת ריטלין על אף שלא הייתי זקוקה , אם הזמן קיבלתי מרשם ומהשימוש שלי בריטלין הולך וגובר - בתקופת מבחנים משהו כמו שישים מיליגרם ביום. חשוב לציין שהפרפקציוניזם מתבטא אצלי (לדעתי) רק בהיבט של הלימודים. אני כותבת כרגע מתוך תחושות של חרדה שחוזרות ונשנות. מה כליי לעשות? אשמח לתשובה , תודה.

שלום אריאל, על פניו נשמע שהריטלין מיותר לחלוטין ואינו מתאים לסוג הבעיה שאת מתארת ולכן אני ממליץ להעריך מחדש, בעזרת איש מקצוע בכיר, את נחיצותו (ציינתי "בכיר" כי הכוונה אינה לרופא שרושם לך את המרשמים כבר באופן אוטומאטי). הכוונה לפסיכיאטר שתהייה לו סבלנות לשמוע את מכלול הבעיות. את אכן מתארת פרפקציוניזם קיצוני, שלפעמים מביא אותך להישגים ולפעמים גורם לקיפאון בגלל הציפיות הגבוהות שלך מעצמך. חלק מהבעיה הוא כנראה הגילוי העצמי שלך בשלב מאוחר יחסית בחיים שאת בעצם יכולה להיות סטודנטית מצטיינת, דבר שילדים שהם תלמידים שקדנים מגלים בשלב צעיר יותר בחיים, שהוא גם יותר מתאים להתלהבות מעצמם. כעת נראה לי שאין לך לאן לתעל את ההתלהבות הזו מעצמך. בגלל מורכבות הבעיה (לא חומרתה, כי היא אינה חמורה!) ובגלל המקצוע שאת לומדת, וקרוב לוודאי שתרצי לעסוק בו בצורה זו או אחרת, המלצתי היא לפנות לטיפול פסיכולוגי הן כדי לטפל בהתפעלות המאוחרת שלך מעצמך והן כדי להשתמש רק בחלקים הבונים של הפרפקציוניזם. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

15/01/2013 | 22:16 | מאת: בקי

שלום ד"ר, תודה רבה על הפורום , אני בת 30 עובדת כמורה כבר 6 שנים. לאחרונה אני מרגישה שאני צרכה שינוי (אני מאד אוהבת את המקצוע) גם בגלל לחץ בעבודה וגם בגלל שיש משהי בצוות החינוכי שאני בקשר איתה אבל מאד מסתייגת ממנה , את הקשר איתה ניסיתי לשפר במהלך השנים , אבל במהות יש בקשר הזה המון ריחוק ומתח. לאחרונה לכבוד זה שהגעתי לגיל 30 אני שוקלת לצאת לשבתון או לעבור למקום עבודה אחר. אני ממש לא יודעת במה לבחור , ואני מרגישה שהשינוי הזה מצד אחד מקל עלי את העבודה ומצד שני מעיק עלי. מבחינת הזכויות שלי והצד הכלכלי עדיף להמשיך ולעבוד שנה הבאה ולהשאר בתוך המערכת מצד שני-אם אני נשארת אני צרכה לחפש מקום עבודה חדש מה שלא בטוח שיהיה ובנוסף להתרגל לצוות חדש . שאלתי היא כזו כיצד אדע מה טוב לי? אני כן מרגישה שלהשאר במקום עבודתי הנוכחי אם כי הוא מקום עבודה מצוין ..אין לי כוח ואני באמת רוצה שינוי משמעותי. אבל מה אם השינוי לא יהיה לטובה? האם בכול זאת כדאי לי להשאר עוד במקום העבודה הנוכחי ולא לעשות את השינוי שנה הבאה אלא עוד שנה? אשמח אם תכוון אותי. תודה

שלום בקי, מתאירוייך עולה ששקלת את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהאפשרויות העומדות על הפרק ולכן נראה לי שכל החלטה שתקבלי תהייה מושכלת. כמובן שברגע שאנחנו בוחרים אופציה אחת אנו מחמיצים את האופציה האחרת ולהפך. אם המתנה בת שנה כדאית יותר אין כל סיבה להיחפז אלא אם כן המצב הוא בלתי נסבל מבחינתך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

09/01/2013 | 13:53 | מאת: טום

גידי שלום, אמנם הכותרת מעט דרמטית אבל היא מיצגת נכון את שאלתי. תמיד ידעתי שאני שואף למצוינות ופרפקציוניסט באיזשהו מקום אבל אף פעם לא חשבתי שכתבה בנושא תתאר כל כך הרבה תכונות ותיאורים נכונים לגבי. להלן לינק לכתבה דרך אגב http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4330359,00.html הביקורת הבלתי פוסקת כלפי עצמי וכלפי אחרים, השאיפה לשלמות בכל מה שאני עושה, הזמנת המקום הטוב ביותר במסעדה, תקווה שהשיר שאתה אוהב יתנגן ברדיו איך שאתה נכנס בבוקר לרכב וכו'... הבעיה העיקרית בחיים האלה היא, שהסיכוי שמשהו ישתבש הוא כ"כ גבוה שזה בעייה... דבר נוסף שמטריד אותי ומתקשר באופן ישיר לביקורת כלפי כל העולם ואשתו, הוא מיצוי האושר בכל דבר שאני עושה. תודה לאל, אני לומד במוסד יוקרתי, עובד בעבודה יוקרתית ויש לי בת זוג מדהימה, אבל לצערי מהדהד בראשי יתר על המידה תוכנו של ספר קהלת שלמדתי עוד בתקופת התיכון. בספר קהלת מלין קהלת בעצם על כל תהליכי העולם ופשוט מרגיש חסר אונים למול השיגרה הבלתי נפסקת של העולם ומרגיש שאין שום משמעות במעשיו בעולם כי בין כה וכה השיגרה תנצח את הכל ותמשך לעד. אז איך זה מתקשר? אני מרגיש שקשה לי לתעל את כל הטוב שיש לי, לכדי אושר אמיתי. איך אני לוקח את כל מה שכן התברכתי בו ואת כל מה שיש לי ומתרגם את זה לאושר פנימי? איך אני נוצר אושר של הצלחה ליותר זמן, ולא שיחלוף אחרי כמה דקות כשאני נזכר שלמחרת אני גם צריך לקום בשבע בבוקר כדי לצאת לעוד יום שגרתי בעבודה? איך אני נהנה מהרגע שאני נכנס למיטה ביום שישי בצהריים ולא חושב על השיעורים שיש לי לעשות ביום למחרת? איך אני מפסיק לטרפד בראש שלי את מערכת הייחסים באמצעות זה שאני מזכיר לעצמי שמוסד הנישואין נוגד את חוקי הטבע ותמיד תיהי מישהי יותר אטרקטיבית... שיהיה ברור, אני שלם עם מי שאני וחושב שהגעתי ועוד אגיע רחוק בזכות תכונות אלה למקומות מדהימים. אני פשוט רוצה להגיע למצב שאני נהנה ונוצר בתוכי את הטוב שבעולם למשך יותר זמן, ופחות חושב על הדברים הפחות טובים שבכל דבר. תודה רבה טום

שלום טום, אתה נוגע בשאלות חשובות ביותר, אשר מסבירות מדוע הבודהיזם החל להיקלט כל כך טוב בחברה המערבית בכלל ובפסיכולוגיה (על חלק גדול מזרמיה) בפרט. ההישגיות והתחרותיות של החברה המערבית הופכות כל הישג לחסר משמעות מרגע שהושג ואצל אנשים רבים - מרגע שהשיגו מה שתמיד חלמו עליו, מתחיל המרדף אחר ההישג הבא. כמובן שמדובר בנטייה כללית וכמו בכל נטייה יש הבדלים בין-אישיים. כך, למשל, אדם שלא מקבל את עצמו ידחה את חברת מי שמקבל אותו ויימשך באופן שיטתי דווקא למי שאינו מקבל אותו, שכן זה אתגר שעדיין לא נכבש. גישה חלופית לגישה שאתה מתאר נוסחה יפה ע"י חז"ל במשפט "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו". למשל, ברור שמראה חיצוני ומשיכה מינית מסוימת חשובים בבחירת בן/בת זוג לחיים, אך הדבר נכון בעיקר בשלב יצירת הקשר הראשוני. אם חושבים על קשר לחיים ברור שמזדקנים, המראה החיצוני נפגע, משמינים, יש הריונות וכו', כך שאותו מראה חיצוני שהתחלנו ממנו בלאו הכי הופך להיות לא רלוונטי תוך זמן קצר. לדעתי, מרגע שתהייה שלם יותר עם עצמך, תוכל לספק חלק גדול מצרכיך בעצמך בלי לצפות שגורמים חיצוניים יספקו אותם. השינוי, לדעתי, צריך להיות בהשלמה,משום שגישה של סיפוק חסכים תמיד תיצור חסכים נוספים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

05/01/2013 | 22:13 | מאת: נעמי

איך אדע מה רצוני האמיתי? אני מרגישה שאני מבולבלת-בגלל שאין לי כרגע זוגיות ולא מצאתי במהלך השנים מישהו כמוהו. בנוסף כתבת שחלק מהקפדנות זה גם חלק מהיציבות שזה נותן זה נכון אגב. האם לא אוכל לדעתך למצוא אדם יציב מאד אבל לא קפדן ולא מאד שמרן?

שלום נעמי, את המאזן בין היתרונות והחסרונות של הבחור רק את יכולה לעשות. יש, כמובן, גם בחורים יציבים שמרנים פחות, אך לפי תיאורייך, לא נתקלת בהם עד כה. כל בחירה שאנו עושים מלווה תחושת החמצה של האלטרנטיבות בהן לא בחרנו ומה שמאפיין אנשים שכן מצאו קשר זוגי הוא, בין היתר, היכולת לעשות פשרות ריאליות וסבירות בין המצוי לרצוי. כל מה שאני יכול לומר הוא שלא צפויים שינויים קיצוניים אצל הבחור, לא לטוב ולא לרע, וזה נתון שאת צריכה לקחת בחשבון. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום נעמי, אינני יודע עד כמה אתם פתוחים לכך, אך אפשרות נוספת (לאחר תקופה נוספת של קשר עם הבחור) היא לפנות למטפל זוגי ולשים את הקלפים על השולחן בגלוי. כלומר, ללכת יחד ולדבר על הלבטים. ראשית, בדרך זו תעבירי לבחור מסר מפורש שאת מתייחסת אליו ולקשר ברצינות ושנית, תהליך ההתייעצות עצמו עשוי לכלול מרכיבים של גישור ופשרה. הנה קישור לאלפון המטפלים הזוגיים המוסמכים של האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי: http://www.mishpaha.org.il/?CategoryID=158 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

05/01/2013 | 21:25 | מאת: נעמי

שלום לד"ר ותודה על הפורום. אני אספר את סיפורי בקצרה כי הוא קצת ארוך. אני בחורה דתית לאומית(כיפה סרוגה/בני עקיבא)בת 29 ,לפני מס שנים יצאתי עם בחור מאד שאפתן פרפקציוניסט וקפדן. בנוסף אנחנו מעדות שונות ובציבור הדתי יש איזשהי דרישה מהאישה ללכת אחר הבעל בכול מה שקשור למנהגים ותפילות. בזמנו כשיצאנו היו לנו המון ויכוחים גם על הסתכלות על החיים -הוא היה מאד קפדן מאד לעשות את הכול באופן יסודי ,גם קפדן כלפי. אני זורמת מכילה אנשים לא קפדנית וגם לא אמבציוזית מאד. בזמנו יצאנו חצי שנה. לאחרונה הבחור מבקש לשוב ולנסות הוא טוען שהוא "ליטש" את עצמו מבחינות מסויימות ומאמין שיהיה אפשר בכוחות משותפים לבנות משהו. אני מאד מתלבטת-1.עד כמה אדם באמת יכול ל"ללטש" את עצמו ולשנות. 2. הדברים שהיו חשובים לו אני בטוחה שנשארו חשובים כולל מנהגי העדה ממנה הוא בא. 3. יש לי קשר רגשי איתו אבל אני לא בטוחה שזו אהבה. האם לדעתך יש פה ענייו לחזור ולנסות בשנית? לגבי העדה שלו אני לא בטוחה שאני יכולה נפשית להכיל את המנהגים השונים. אני חייבת לציין שהוא בחור שנותן לי הרבה יציבות בחיים,מאד שמרן . מצד שני אני חוששת שמא זה שהו רוצה משפיע עלי גם. מכיון שאין לי עכשיו קשר זוגי משמעותי ואיתו כן נוצר משהו משמעותי. אשמח לשמוע ממך .תודה מממש מממש ממש.

שלום נעמי, לדעתי, את צריכה לקבל החלטה על חידוש הקשר על סמך רצונך ולא על סמך רצונו של הבחור. רצונו של הבחור הוא תנאי הכרחי, כמובן, לחידוש הקשר, אך רחוק מלהיות מספיק. לא הייתי מציע לך לבנות על שינוי שחל בו. שינוי כזה הוא חלקי, זמני ובמודע או שלא במודע, עלול להיות ניסיון ללכת לקראתך. גם אם חל שינוי, הבחור יכול בהחלט לחזור לדפוסים הקודמים לאחר הנישואין. יש, לדעתי, שתי שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך והן (א) האם את יכולה לחיות עם "הגרסה המקורית" של הבחור, כפי שהתגלתה בסיבוב הקודם ו-(ב) האם הקשר הרגשי עמוק מספיק והיציבות המשמעותית שהוא מספק לך מהווים בשבילך בסיס מספיק לקבלת הבחור כמו שהוא. שימי לב שאותן תכונות שמפריעות לך אצלך (למשל, קפדנות) הן גם אלה שתורמות ליציבות שהעניק לך הבחור. במילים אחרות, מדובר בחבילה אחרת שאי אפשר לפרק אותה ולקחת רק חלק ממנה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

31/12/2012 | 15:19 | מאת: עדי

שלום רב, אני בת 27, לקראת סוף לימודיי התואר הראשון שלי בחינוך מיוחד. התחלתי סטאז' כמורה בבית ספר אולם הפסקתי כי חשתי שאני לא מבצעת את העבודה כפי שצריך. בנוסף, בעבר התחלתי קורס חובשות בצבא וכמו כן, התחלתי תואר אחר במכללה וגם אותם עזבתי. כמעט בכל פעם בחיי שאני מתחילה דבר חדש, אני עוזבת כי אני מתמלאת בחרדות ופחדים שאכשל ולא אצליח. הפחד מקושי וכישלון משתק אותי. אני תמיד חושבת שאני לא מספיק טובה וחכמה כדי לבצע את המשימה כמו השאר. הביטחון והדימוי העצמי שלי נמוכים ואני מאמינה שאני מצליחה בדברים שכולם גם ככה היו מצליחים בהם וכי אין בי ייחודיות או כישורים יוצאי דופן. גם בתקופת התיכון חשתי כך ולפני כל מבחן הייתי מאוד לחוצה ובכיתי. אני מלאת פחד שהפרפקציוניזם והפחד מכישלון הללו ימנעו ממני לממש את עצמי ולעבוד בעבודה משמעותית משום שאני אבחר תמיד בדרך הקלה ולא אתמודד. אני יודעת שהדרך להצלחה רצופה אי הצלחות וקשיים אבל הדרך הזו משתקת אותי ומפחידה אותי נורא. בעקבות העזיבה של הסטאז', נכנסתי לדיכאון ולחרדות. אני נוטלת כ-15 מילגרם ציפרלקס בכל יום ומידי פעם רבעים של כדורי קלונקס. הייתי אצל פסיכיאטר אשר אמר כי יש לי חרדת ביצוע מאוד גדולה ודימוי עצמי ירוד. ברצוני לציין כי יש לי גם פחד קהל מאוד גדול. מהו לדעתך הטיפול הטוב ביותר עבורי? טיפול? קבוצת תמיכה? תודה רבה!

שלום עדי, צר לי מאוד לקרוא על מצוקתך. שמעתי פעם, לגמרי במקרה, דווקא רב שנתן ברכות מאחת מתחנות הרדיו, אומר שאת רוב הייסורים אדם מביא על עצמו. ראשית, לפי תיאורייך, הייתי מציע לך להישאר אצל המטפל הנוכחי, משום שעל סמך התנהגותך בעבר בתחומים אחרים, רוב הסיכויים הם שהחלפת מטפל לא תפתור את אי שביעות הרצון שלך, שמקורה פנימי, בין היתר, כנראה בציפיות גבוהות מאוד מהמטפל, מעצמך, מהמסגרות הלימודיות השונות שעזבת וכו'. במקרים כאלה החלפת סביבה לא מומלצת, אלא מומלץ, כחוויה ייחודית בשבילך, להישאר במקום בו את נמצאת, להפיק ממנו מה שאפשר (ומכל דבר אפשר להפיק משהו) ולהציב לעצמך כמטרה לדבוק בו. בגלל המרכיב של החרדה החברתית אני סבור שבהמשך הטיפול הפסיכולוגי הפרטני, טיפול קבוצתי עשוי להיות השלמה מבורכת. בגלל מרכיב זה של חרדה חברתית גם המשך הטיפול בציפרלקס מומלץ. יש לקוות שאם תתמידי בטיפול הפסיכולוגי, הפרטני והקבוצתי, ניתן יהיה להפחית באופן הדרגתי את המינון של הציפרלקס ובטווח הארוך אולי אף לוותר עליו לחלוטין, אך עוד חזון למועד. מאוד חשוב לא להתפתות ולהחליף סביבה. קל מאוד למצוא את החסרונות בסביבה ולראות את היתרונות בסביבה חלופית שעוד לא ניסינו, אך כשמדובר בדפוס עקבי ויציב כמו זה שאת מתארת, חשוב לדבוק בטיפול אחד, במסגרת לימודים אחת, במקצוע אחד וכו', תוך עבודה עם עצמך ובעזרת המטפל, על ההכרה במציאות שלכל אפשרות יש חסרונות ויתרונות וכשהם שקולים, החלפת סביבה לא תעזור. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

01/01/2013 | 16:43 | מאת: עדי

תודה רבה על המענה! האם ישנם מאמרים/ספרים בנושא זה שעליהם תוכל להמליץ?

31/12/2012 | 14:48 | מאת: עדי

שלום, הייתי רוצה לדעת האם ישנן קבוצות תמיכה לאנשים פרפקציוניסטים ודחיינים. אשמח למענה. תודה

שלום עדי, למיטב ידיעתי, אין קבוצות טיפולית המוקדשות אך ורק לפרפקציוניזם, אם כי מן הסתם הנושא נידון בכל קבוצה טיפולית בצורה כזו או אחרת. קבוצת תמיכה, או ליתר דיוק, קבוצה לעזרה עצמית, היא קבוצה בה חברי הקבוצה עוזרים לעמיתיהם, עם או בלי מנחה מקצועי. קבוצות מסוג זה בתחומים רבים ומגוונים ניתן למצוא במרכז הישראלי לעזרה עצמית http://self-help.sheatufim.org.il/ וגם אם עדיין לא קיימת קבוצה, תוכלי ליזום את הקמתה בתמיכה מתאימה של מנהלי המרכז. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

12/12/2012 | 19:38 | מאת: נועה

פרופ' גידי שלום! קרתי את המאמר שלך פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות נפשיות: הצד האפל של ההצטיינות. אני חייבת לציין שהוא ממש ריתק אותי והתאים לעבודה שאני עושה במסגרת לימודיי התואר השני שלי בקרמינולוגיה קלינית. אודה לך מאוד אם תוכל לשלוח לי את הביבליוגרפיה או המאמר שהזכרתי במאמרך של שני הפסיכולוגים פול היוויט וגורדון פלט. כמו כן, אם יש לך עוד מאמרים בנושא הפרפקציוניזם אני יותר מאשמח אם תוכל לשלוח לי או שמה להעביר לי את שמותיהם. המון המון תודה מראש נועה

12/12/2012 | 22:31 | מאת: נועה

noa_l21@walla.co.il תודה רבה רבה!

25/11/2012 | 08:49 | מאת: vera

אני בת 62 ומעשנת מגיל 18, ניסיתי מספר פעמים להפסיק לעשן סדנת אלן קאר - 3 סדנאות במכבי - 1 סדנה מכבי בטלפון וכלום לא עוזר, בשל בעיות רפואיות ביקש הרופא כי אולי טיפול פסיכולוגי יכול לעזור. או אולי טיפול בהיפנוזה? האם יש לך רעיון כיצד אוכל להיגמל מההרגל המגונה.

שלום vera, לפי ניסיוני המקצועי, סדנאות מהסוג שתיארת, במיוחד ב"מכבי", מניבות תוצאות יפות, אם כי כמובן שמדובר במאבק שנמשך כל החיים. מבין השיטות הפסיכולוגיות, הגישה הקרובה ביותר למה שנעשה בסדנא היא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (שיכול לכלול מרכיבים נסי לחפש באלפון איט"ה מטפלים העובדים עם מכבי: http://www.itacbt.co.il/74049/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%9D במקביל, עייני ברשימת המטפלים העובדים עם מכבי וראי מי מהם מופיע בשתי הרשימות. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/11/2012 | 09:52 | מאת: vera

אני מודה לך מאוד על תשובתך המהירה והעניינית, תודה על הרשימה, אחפש באזור השרון מטפל אשר יוכל לעזור לי להיגמל מעישון. ברצוני לדעת באם לדעתך טיפול בהיפנוזה יכול לעזור? האם יש לך שם של מטפל מוסמך בהיפנוזה?

24/10/2012 | 12:44 | מאת: יונית

שלום גידי, מה תפקיד המטפל/ת במקרה של שתיקת המטופל? לא שתיקה עקשנית ומתמשכת של שבועות וחודשים, אלא ככה, בקטנה, "אירועי שתיקה" מזדמנים, של פעם בתקופה... האם לפי הספר עליו לשתוק ולהמתין לאות חיים? האם על פי גישות מסוימות עדיף לנסות לדובב את השותק? אשמח אם תוכל קצת לפרט...

שלום יונית, חלק מהתשובה לשאלתך תלוי בגישה הטיפולית. בפסיכואנליזה האורתודוכסית, למשל, תפקידו של המטפל פאסיבי לכאורה וכך גם בפסיכותרפיה המרוכזת באדם של רוג'רס: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 כלומר, התשובות לשאלות אמורות לבוא מהמטופל עצמו והמטפל אמור לאפשר את האווירה המיטבית והבלתי שיפוטית לצורך כך. כך לומד המטופל לבטוח באינטואיציה שלו. יש גישות שבהן המטפל אקטיבי יותר, כגון בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. פרט לגישה הטיפולית, ישנם הבדלים בין-אישיים בין מטפלים - יש מוחצנים יותר שקשה להם לשתוק בדרך-כלל, יש כאלה שפחות בטוחים בעצמם ומרגישים שאינם מטפלים או עובדים אם אינם משמיעים משהו ועוד ועוד. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il (תעריף מיוחד לסטודנטים)

24/10/2012 | 13:56 | מאת: יונית

פרט לגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, שאופיה אכן שונה למדי, אילו גישות נוספות מעודדות אקטיביות של המטפל? אילו עוד סיבות עשויות "להצדיק" זאת?

20/10/2012 | 18:47 | מאת: מישהוא

שלום דר אני בשנות ה30 מטופל בציפרלקס 10 ליום עקב חרדות וטראומה מורכבת לציים שאני מנהל אורח חיים רגיל לפני שבוע אבדתי את החבר הכי טוב בדום לב וכשראיתי אותו הכל חזר לי החרדות קושי נשימה דופק מהיר זיעה בעורף לא פוסקת העלתי את המינון ל אחד וחצי ולא עוזר לי לקחתי וואבן שקצת עוזר לי אנא ממכם מה לעשות הפסכיאטר שלי לא עונה לי להעלות את המינון ל20 גרם או להחליף תרופה הזיעה רק בעורף זו מהחרדה והפוסט טראומה והכאבים בלב ???

שלום מישהוא, קודם כל, הייתי רואה צורך להדגיש את הנורמאליות של תגובתך. היית עד לאירוע שהיה טראומאטי עבור כל אחד, לא כל שכן מי שמלכתתחילה סובל מחרדה. החרדה שלך טבעית לחלוטין, גם אם אתה חווה את הדברים בעוצמה חזקה, כפי שאתה מתאר. חשוב שתפנים זאת לפני שאנו פונים לדון בטיפול. בלי להיכנס לפרטי המקרה - העלאת מינון הציפרלקס היא צעד שחייב להיעשות בפיקוח פסיכיאטרי, גם אם לא ע"י הפסיכיאטר המטפל (גם רופא המשפחה יכול לעזור כאן). אמנם ההעלאה אינה גדולה אך 20 מ"ג הוא המינון המירבי. עד שאתה רואה רופא אין כל מניעה שתיעזר בוואבן. הזעה היא אכן אחת מתופעות הלוואי הידועות של ציפרלקס, אך אם מדובר רק בעורף והיא לא הופיעה לפני העלאת המינון, יש להניח שמדובר באחד מתסמיני החרדה, ששוב אני מציין שהיא לגמרי נורמאלית אל מול הגירוי הקשה שנחשפת אליו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

20/10/2012 | 19:47 | מאת: מישהוא

תודה אלף תודות לך ד"ר .. אבל זה באמת נורמאלי אני מרגיש שאני הולך לאבד שליטה אני מפחד אבל לא נותן לאשתי שתרגיש כלום עלי הזיעה לא הייתה גם כשהשתמשתי בתרופה .. כאבים בעורף וזיעה .. אני לא יודע מה לעשות מאוד החריד אותי האירוע מאוד אני מפחד לאבד שליטה ..

שלום מישהוא, קודם כל, הייתי רואה צורך להדגיש את הנורמאליות של תגובתך. היית עד לאירוע שהיה טראומאטי עבור כל אחד, לא כל שכן מי שמלכתתחילה סובל מחרדה. החרדה שלך טבעית לחלוטין, גם אם אתה חווה את הדברים בעוצמה חזקה, כפי שאתה מתאר. חשוב שתפנים זאת לפני שאנו פונים לדון בטיפול. בלי להיכנס לפרטי המקרה - העלאת מינון הציפרלקס היא צעד שחייב להיעשות בפיקוח פסיכיאטרי, גם אם לא ע"י הפסיכיאטר המטפל (גם רופא המשפחה יכול לעזור כאן). אמנם ההעלאה אינה גדולה אך 20 מ"ג הוא המינון המירבי. עד שאתה רואה רופא אין כל מניעה שתיעזר בוואבן. הזעה היא אכן אחת מתופעות הלוואי הידועות של ציפרלקס, אך אם מדובר רק בעורף והיא לא הופיעה לפני העלאת המינון, יש להניח שמדובר באחד מתסמיני החרדה, ששוב אני מציין שהיא לגמרי נורמאלית אל מול הגירוי הקשה שנחשפת אליו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/10/2012 | 22:05 | מאת: שושי

שלום לד"ר, אני רוצה להתייעץ איתך בבעיה שלא פשוטה עבורי. קצת עלי בגדול-בת 29 עובדת בחינוך. אני טיפוס די עצמאי בחיי היום יום. עם זאת אני עדיין גרה בבית הורי. לאחרונה אני מרגישה שהגיע הזמן לפרוש כנפיים. עם זאת מאד קשה לי לעזוב. אני מבינה שאצטרך להגיע למצב נפשי שבו אוכל לעזוב מתוך שלמות. קשה לי לעזוב מכמה סיבות-פחד משינוי , משכורת שאינה מספקת עדיין להיות עצמאית, פחד לצאת לעולם.. ,פחד מבדידות. כרגע אני לא בקשר זוגי עם כי הייתי לפני כמה חודשים. האם אתה ממליץ על עזיבת הבית בגיל כזה באופן טוטאלי או שיש מקרים לגופו של עניין? דבר נוסף? האם כדי לי לקחת שנה ולהתרגל לרעיון. אגב אחי הגדול גם עזב את הבית בגיל 35 שזה מאוחר יחסית עם זאת הוא אדם מצליח בחייו ,וגם הצליח קודם לפני שעזב. ממש תודה על התשובה מצפה..

שלום שושי, כל החלטה צריכה להתקבל לגופו של עניין, אבל את זו שהעלית את נושא היציאה מהבית, ואני מניח שעשית זאת מתוך מצוקה או קונפליקט מסוים. במלים אחרות, איפה שהוא בתוכך את מכירה בכך שהמגורים בגיל 29 בבית ההורים הם גורם שמעכב את התפתחותך ועצמאותך. יש אכן יוצאים מן הכלל (אינני יודע אם אחיך הוא אחד מהם או לא) שמצליחים להתפתח למרוךת מגוים עם ההורים בגיל מבוגר, אך הכלל הוא שברוב המקרים מתלוות לכך הפרעות נפשיות או לפחות סיכון להן: http://www.giditherapy.co.il/?p=256 מניסיוני האישי והמקצועי, העניין הכלכלי הוא עניין של סדר עדיפויות. אפשר להאריך לימודים, למשל, ואפשר לקחת עבודות נוספות (אולי שיעורים פרטיים אם את בתחום החינוך), אפשר לרדת ברמת החיים החומרית אך בהחלט להעלות את רמת החיים הפסיכולוגית ואין ספק שמדובר בגורם שבאופן כללי מאוד מעכב עצמאות בגיל הזה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/10/2012 | 21:50 | מאת: לילך

תודה רבה על הפורום.. אני בחורה בת 27 ,דתייה בזמן האחרון מאד קשה לי עם אבי. אנחנו משפחה דוסית ואני מאד מעריכה את ההורים שלי. מאד ערכיים. גיליתי בזמן האחרון שאבי צופה בכול מיני סדרות בהם נשים...(לא פורנו) אני יודעת שאימי מעירה לו על כך. רוב אחיי נשואים , מאד קשה לי שהדמות שלו שלומדת תורה שעושה חסד שעוזרת לאנשים..מתנפצת לי לרסיסים. אני מרגישה שהוא חינך אותנו על דברים מסוימים ופתאם הוא לא עומד בהם. קשה לי ממש אני מגיעה למצבים של דיכאון. אני מנסה להכיל את זה..ולהבין שהוא גם אדם. אבל ממש קשה לי. אשמח אם תוכל לייעץ לי כיצד לחיות עם זה בשלום. תודה

שלום לילך, נשמע לי שלא רק שגילית שאביך הוא אדם, אלא שהוא גם גבר. כלומר, יש בו חלק חייתי וייצרי, כמו בכולנו. גם הציבור הדתי וגם הציבור החילוני גוזר על עצמו גזירות שלא תמיד הוא יכול לעמוד בהן במלואן. למשל, גם כשבחור חילוני נישא הוא נכנס למוסד שהמונוגמיה היא חלק ממנו, אך אנו יודעים בוודאות (גם מהחיים וגם ממחקרים) שרבים מקיימים יחסים מחוץ לנישואין וששיעור הגירושין נמצא בעלייה מתמדת. במילים אחרות, טוב שיש מערכת ערכים, שהן בבחינת מותר האדם על הבהמה, אך לא תמיד ניתן לעמוד בה בצורה מלאה מבחינה התנהגותית. בהקשר של נושא הפורום הזה, נשמע לי שאימצת לעצמך גישה נוקשה של "או הכל או לא כלום" האופיינית מאוד לפרפקציוניסטים (במקרה זה מדובר בפרפקציוניזם של הזולת): http://www.giditherapy.co.il/?p=832 אביך מצא לא פתרון חלקי וצנוע מאוד. מבחינה פסיכולוגית, ככל שידכא את היצר עוד יותר, יגדל הסיכון שמא יממש את יצריו המיניים מחוץ למסגרת הנישואין. לכן, אני מציע לך לפתח מידה מסוימת של סלחנות, גמישות ופשרה קודם כל בינך לבין עצמך אך גם ביחסך לזולת. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום רב, אני כבן 40 והרבה זמן נוהג לקסוס צפורניים כולל העור, לעיתים הייתי נוהג לאכול את קשקשי הקרקפת ריסים ואת שערות האף. כל התופעות מזוויעות אותי אבל אני לא יכול להפסיק. מה ניתן לעשות? האם אני עם הפרעת אישיות? תודה

שלום לך, התופעה שאתה מתאר היא הפרעה כפייתית, שהטיפול המתאים בה הוא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) - עם או בלי טיפול תרופתי, בהתאם למקרה ובהתאם לרצונך. צריך לבדוק האם פרט לכך יש דברים שמציקים לך ועד כמה ההפרעה הכפייתית פולשת גם לתחומים אחרים בחייך. תופעה זו אינה מהווה סימפטום של הפרעת אישיות והיא יכולה להופיע גם אצל אנשים שסובלים מהפרעת אישיות וגם אצל מי שאינו סובל ממנה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/10/2012 | 19:06 | מאת: גלית

מאז ומתמיד היו לי בעיות עם אמא שלי: היא תמיד רבה איתי, לא התייחסה אליי ולבעיות שלי אבל היא כל הזמן שלטה בחיים שלי - אמרה לי מה לעשות ואחר כך התגלה שבחירות משמעותיות שעשיתי בגללה פגעו בי מאוד. היא מתייחסת אליי בשינאה ובכל זאת אני תמיד עושה את הבחירות שלי לפי מה שהיא רוצה אפילו שאני יודעת שהיא לא רוצה בטובתי. אני לא יודעת מה לעשות ואיך לתקן את הבחירות הגרועות שלי.

שלום גלית, עם כל הכאב שבדבר, את הנעשה אין להשיב וגם לא בטוח שכל הבחירות שעשית גרועות רק משום שהושפעת מאמך. כעת את רואה את זה כך מתוך הכאב, וכדברייך אפילו ה"שנאה", שאת מרגישה שאמך מרגישה כלפייך. במציאות, כל פעולה שלנו יש יתרונות וחסרונות לכן לא ייתכן ש-100% מהדברים עשית שגויים, מה גם שזה לא "מדע מדויק" שיש בו רק פתרון אחד "נכון". מה שכן - בטוח שעם תפיסה כה קשה של היחסים עם אמך, קשה מאוד לחית, לא רק מבחינת מה שקורה או לא קורה בקשר ביניכן, אלא משום שתפיסה זו צובעת את יחסייך עם העולם כולו.לכן, המלצתי החד-משמעית תהייה לפנות לטיפול פסיכולוגי, אולי אפילו רצוי אצל פסיכולוגית אישה, לעבד שם את הקשר הקשה עם אמך ואולי אף לחוות חוויה מתקנת עם הפסיכולוגית, כדמות אם חלופית, לפחות בתחילת הטיפול. טיפול כזה יכול להיות ממושך, אך לדעתי הכרחי, ויהיה עלייך לשים אותו במקום גבוה בסולם העדיפויות שלך ולהתאזר בסבלנות. יהיו בו עליות ומורדות, גם הן צריכות להיות מעובדות ונידונות בטיפול עצמו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il (תעריף מיוחד לסטודנטים)

נראה לי שכן :-( אני בן 40, ופוסל כמעט כל קשר זוגי שמתפתח באופן חיובי, "במומי" כנראה פוסל על בסיס חיצוני ומודע לזה, אבל מתקשה ומרגיש לא נעים תוך כדי הקשרים, כאילו דואג לעתיד ואיך ומה יהיה, אולי אפילו גם "מה יחשבו" והאם אני נמשך,די אינפנטילי וילדותי כזה, אני יודע . עדיין זה שם, בכל פעם, למרות שברור שהתנהגות בוגרת זו לא. "כשרוצים אותי" נראה שבהתחלה נעים, לאחר מכן אני מחפש עם זכוכית מגדלת חסרונות לכאורה, תמיד חיצוניים, ופשוט לא מרפה מהם.. לא יכול לעבור טיפול כרגע בעיקר מסיבות כלכליות, אבל בהחלט מנסה לקרוא גם כאן וברשת ו"לקבל פרופורציות", איך להפסיק עם הזכוכית המגדלת הזו, להפסיק לפחד.. אשמח לדעתך, תודה :-)

שלום אביתר, נראה שעלית על הבעיה בעצמך כשהשתמשת בפתגם "הפוסל במומו פוסל", אך כמובן שהדבר דורש עיבוד הרבה יותר מעמיק של הדימוי העצמי הנמוך העומד בבסיס הנטייה הזו להמעיט בערכו של מי שמעריך אותך ואולי גם במקביל לרדוף אחרי מי שאינו מעריך אותך. באופן הכללי ביותר מדובר בנטייה של אנשים שאינם מקבלים את עצמם להשליך את חוסר הקבלה את עצמם על זולתם ואז כשהסביבה דוחה אותם הדבר הולם את הדימוי העצמי הנמוך שלהם וגם אם הדבר אינו נעים הוא מוכר ואילו כאשר הסביבה (במקרה זה, בחורות) מחזרות אחריך, הן מערערות למעשה על הדימוי העצמי הנמוך שלך, דבר שכמו שאתה מתאר, נעים ומחמיא בהתחלה, אבל אז נשאלת השאלה: "אם היא רוצה אותי, מה לא בסדר איתה?" ואז זכוכית המגדלת עובדת שעות נוספות: באופן עקרוני, מילת המפתח היא "פשרה" שאנשים מבוגרים עושים בדרך כלל, מתוך שקלול היתרונות אל מול החסרונות והבנה בוגרת שאין פתרונות מושלמים (ולא לחינם אתה רואה את עצמך כילדותי מהבחינה הזו): http://www.giditherapy.co.il/?p=248 עוד הערה לי על הסיבות הכלכליות שלכאורה אינן מאפשרות לך לפנות לטיפול. ייתכן שגם כאן אינך מוכן לעשות את הפשרות המתבקשות מהמציאות. יש כיום מסגרות מסובסדות רבות, החל ממרפאות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים (למשל, באיכילוב השירות ניתן חינם לכל תושבי ת"א), פסיכולוגים העובדים בתעריפים מסובסדים מאוד עם קופות החולים ועמותת "אלומה" ברח' בר-כוכבא בת"א. כמובן שהדבר תלוי בכימיה עם המטפל, ואני מקווה שלא תפעיל זכוכית מגדלת רגישה מדיי גם על המטפל, אבל בכל הנ"ל הרמה המקצועית סבירה למדיי והתעריפים נעים מחינם ועד מחצית מהמקובל בשוק הפרטי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

הי שלום,ותודה על הפורום. בחצי שנה אחרונה אני צופה באופרת סבון גרמנית ,בה שתי נשים המאוהבות אחת בשניה. אחת די בהכחשה והשניה מאד רוצה אותה. עצם הסיפור לא ממש משנה מה שמשנה שהתמכרתי לאופרת סבון הזו. אני מחכה לה ממש וכשיש הפסקה בסוף השבוע אני די במין מתח כזה ורעב לעוד. בגדול עלי- אני לא מגדירה את עצמי כאדם מכור, אני בת 27 עובדת ,יש לי חבר.. אני בי סקסואלית אבל החלטתי כי אני מעדיפה להיות בזוגיותעם בחור. אני לא מרגישה חיסרון בהעדר בת זוג. אבל משהו לא ממש נעים קורה לי עם התוכנית הזו.. אני יכולה לצפות בפרק שעלה לאתר הגרמני כמה פעמים ולקרוא באנגלית בפורומים על התוכנית וממש להתעסק בזה. אני מרגישה שבאות לי המון מחשבות בעבודה וזה די משתלט עלי. אני ממש חושבת מה יהיה בין שתי הנשים ומה הם מרגישות אחת לשניה וכו וכו.. אני צרכה להזכיר לעצמי מחדש שזו רק תוכנית.. השבוע למשל זה הולך להיות שבוע משמעותי כי אחת מהן זו שבהכחשה מנשקת את חברתה.. אני מרגישה שזה גם מונע ממני דברים אחרים כמו-ספורט/משפחה/בןזוג/חברים. ממש מחכה לשמוע את הצעתך ובכלל מה קורה לי?...

שלום אני, ראשית, אתנצל על ההמתנה הארוכה. בגלל תקלה טכנית בפורום ההודעה על היעדרותי לא הייתה כאן כל הזמן. ולעניין עצמו - אינני חושב שהבעיה היא התמכרות. רבים (כולל עבדך הנאמן) עוקבים אחרי סדרות, איש איש וטעמו, ויוכיחו זאת נתוני הרייטינג שלהם. הסדרה המדוברת הפרה כנראה איזון עדין שהגעת אליו בחייך האישיים בין משיכתך לגברים ומשיכתך לנשים. עד כה הצלחת לספק את הצורך שלך בזוגיות, עם כל הביטחון שבדבר, בקשר עם גבר ולבודד את משיכתך לנשים לתחום המיני בלבד (לא כתבת לנו איך נתת ביטוי למשיכה זו, אם בכלל). קשר זוגי בין שתי נשים לסביות הוא תופעה שאפשר להימנע מלהיתקל בו בקלות יחסית, שכן התופעה אינה שכיחה עד כדי כך וגם ביטוייה מוצנעים יחסית. באה הסדרה הזו והמציאות טפחה על פנייך. הקשר אינו רק מיני, אלא רגשי וסוער. בוודאי יש בו מרכיבים סנסציוניים הכרחיים לסדרת טלוויזיה, אך בוודאי יש שם גרעין של אמת שיש בו כדי לערער את היציבות שהגעת אליה בחייך האישיים. לא הייתי מציע לך לערוך כתוצאה מכך שינויים בחיי היום-יום שלך, אך בהחלט הייתי ממליץ לנצל את שעת הכושר הזו ולפנות ליעוץ פסיכולוגי כדי לעבד את הסערה הרגשית ומשמעותה עבורך. קריאה נוספת: http://www.shrink-friendly.co.il/?p=187 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/09/2012 | 15:26 | מאת: חנה

קראתי בעניין את המאמר אודות הרצון לשינוי והחסמים-הרווחים המשניים.אני טוטאלי מסכימה עם השלבים המקדימים לתהליך-בוננות עצמית ותובנה וכו.אך לגבי השינוי- אני חולקת (עם כל הכבוד)-רבים אנשים ואני בהם,שהפסקנו לעשן בהחלטה של רגע אחד ושנים רבות לא חזרנו והכמיהה לכך אף נגוזה מזמן...ברור שאין זה מאפיין כל החלטה שלי...לצערי...אבל החלטות והביצוע שלהן הן ממש תלויות באישיות של האדם .

שלום חנה, תודה על הערותייך והשגותייך הנבונות. הבדלים בין-אישיים הם אחד היסודות החשובים עליהם בנויה הפסיכולוגיה וכמובן כל אדם מגיב אחרת - יש כאלה שדווקא "זבנג וגמרנו" היא הגישה המתאימה להם והדרגתיות רבה מדיי אינה מתאימה למזג שלהם. במאמרי הצגתי גישה אחת, התנהגותית מאוד, אשר כאשר מיישמים אותה בתבונה היא אמורה להיות מותאמת באופן אינדיבידואלי לכל אדם (וכמובן, יש מטפלים יותר נוקשים ויש מטפלים יותר גמישים גם בעניין התאמת הגישה לאדם). כאשר מדובר בגמילה מהרגלים רעים ספציפיים מאוד כמו עישון, גישה כזו לרוב עובדת וגישה של "זבנג וגמרנו" עלולה להנציח את הבעיה (למשל, דיאטת כסאח). אני סומך עלייך שתדעי לקחת מכל גישה את מה שמתאים לך ולערוך את ההתאמות המתאימות לאישיותך. עוד על הגישות הטיפוליות: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

21/09/2012 | 00:33 | מאת: אנונימית

אני תלמידה בתיכון ופרפקציוניסטית. אני מייחסת לכל דבר קטן שאני עושה חשיבות עצומה, גם אם היא לא בהכרח חייבת להיות משמעותית. כל ציון שלי צריך להיות מושלם. לפני כל מבחן אני מתישה את עצמי בלמידה, ולפני כל מבחן אני נתקפת בפחד וסחרחורת ובחילות. הבעיה הנוראית יותר היא אחרי כל מבחן. בין אם הלך לי טוב ובין אם לא, ברגע שאני מגלה שעשיתי טעות קטנה ושולית (ולפעמים זאת סתם הטעיה שאני מכניסה לראשי ולא טעיתי כלל), אני מרגישה נורא. אני נכנסת לדיכאון וכל מבחן שאני רק עושה הוא כמו עוד אבן שמכבידה עליי. אני לא יכולה להעביר את היום בלי לחשוב כל שתי דקות על מה יקרה אם אני אקבל ציון נמוך מהרגיל, (בשבילי מספיק שהוא יהיה מתחת ל90). הגישה שפיתחתי מושפעת בעיקר מהסובבים אותי. בשנים האחרונות רמת הישגיי עלתה לרמה שבה ממוצעי הסופי היה 99.6 (של כל המקצועות) דבר אשר סיגל לי תדמית של "מושלמת" כביכול. לפני ואחרי כל מבחן כל אדם שאני מכירה כבר בטוח שאני עומדת לקבל את המקסימום, מחשבות שהם לא חוסכים ממני, ונוהגים לומר לי מדי יום. מצב זה מכניס אותי אף ללחץ גדול יותר הנובע מהפחד העיקרי לגרום להפתעה ולאכזבה, מכך שלא עמדתי בציפיות. הפחד מלאכזב נובע בעיקר מכך שאני פוחדת שאם אני לא אהיה זאת שטובה בהכל, אני לא אהיה אף אחת, וכבר לא יקבלו אותי. כך יוצא שהרף שאליו אני צריכה להגיע עולה בהדרגה וכעת הוא הגיע לרמה שמאוד קשה לעמוד בו כל הזמן. כל העניין מכניס אותי לסטרס נוראי אשר מפריע לי לישון, דבר המוביל לכך שאני עייפה במשך רוב היום. ההיגיון אומר לי שאני לא אמורה לייחס חשיבות גבוהה לחברה, ולדברים שוליים ולא דומיננטיים, אך כאשר אני מנסה ליישם את זה, איני מסוגלת להיפטר מהמחשבות על הכישלון האפשרי שלי. בעוד אני בשנותיי הקשות של התיכון, שבהן לחץ המבחנים הוא גבוה ביותר, יוצא שאני נמצאת בחרדה במשך רוב השנה, ולעיתים אף בדיכאון. ניסיתי לדבר על כך עם הוריי ועוד כמה אנשים קרובים אך הם כולם פסלו את האפשרות שיש לי בעיה ואמרו לי להפסיק לדאוג, דבר אשר בבירור אני לא מצליחה לעשות. וכך אני נמצאת במצב של חרדה ולחץ תמידי בלי אפשרות לדבר על כך עם אף אחד. אני מאוד רוצה להיפטר מהתחושות האלה, ולהפסיק לייחס חשיבות לכל דבר קטן, אבל אני לא יודעת איך לעשות זאת..

אנונימית יקרה, הנה הצלחת להצטיין גם כמתייעצת בפורום, כשאת מפגינה בגרות נפשית, מודעות לכל ההיבטים של הבעיה ויכולת נדירה למודעות עצמית בגילך הצעיר. כל אלו תכונות שאילו היית מגיעה לטיפול פסיכולוגי, היה הופך אותו לבעל סיכויי הצלחה טובים ביותר, במיוחד אם מוסיפים לכך את גילך הצעיר. כפי שכתבתי במאמרים קודמים, פרפקציוניזם נמצא בקשר עם יותר ויותר הפרעות נפשיות, וכבר כעת את כותבת על חרדה, דיכאון, מתח ואולי אפילו ניצנים של הפרעה כפייתית לאור עיסוק-היתר והמחשבות הטורדניות שיש לך על טעויות: http://www.giditherapy.co.il/?p=226 http://www.giditherapy.co.il/?p=832 אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול ואפילו להדפיס את פנייתך לפורום ואת התגובה אליה ולהראותה להורייך, שנוח להם כנראה לחיות בהכחשה ולראות בך אך ורק כוכב עולה. חלק מכך עונה על צרכים שלהם כי הם נהנים מהתהילה שאת מביאה להם, גם אם לא באופן מוצהר ומודע באופן מלא. בכלל, בעידן ההישגי והתחרותי שבו אנו חיים חלק גדול דווקא מההורים הדואגים נוטים להשתמש בילדיהם כבסמלי סטטוס, דוחפים את הילד להצליח בכל מחיר, גם אם הדבר אינו תואם את ציפיותיו מעצמו ואת נטיותיו האישיות ועוד. אהבת הורים, וגם אהבת חברים, צריכה להיות אהבה ללא תנאי, ולהוכיח את עצמה דווקא ברגעים שאינך בשיאך. אולי לחלק מחברותייך (אולי אפילו להורייך) תוכלי לומר ברגע של אמת עד כמה ציפיותיהם ממך מלחיצות אותך וגורמות לך להרגיש רע. בכל מקרה, אני ממליץ בחום על טיפול כדי למתן את הלחצים המטורפים בהם את חיה ואשר עלולים להזיק לך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

קראתי בעיות רבות בנושא זה אך האם יש עבודה עצמית לאדם שמודע לעובדה שהוא כזה ללא התערבות של פסיכולוג וכדומה?

שלום bnm, אפשר אולי באופן חלקי מאוד. בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית יש שיעורי בית רבים, שחלק גדול מן המטופלים (לפחות בארץ) אינו עומד בהם גם בתוך מסגרת של טיפול קצר טווח. חלק מהאמונות השגויות העומדות בבסיס הפרפקציוניזם עומדות גם בבסיס הטיפול בדיכאון ובחרדה (למשל, האמונה "או הכל או לא כלום") ולמשל, בטבלה שתמצאי בספרו של דיוויד ברנס "להרגיש טוב", תוכלי באופן עקרוני לתקן גם את המחשבה הזו וגם אחרות. הספר הוא ספר עזרה עצמית ובתור שכזה, הוא אחד הטובים יותר שנכתבו. פרספקטיבה קצת אחרת שנכנסת לאחרונה יותר ויותר לטיפול הפסיכולוגי הקונבנציונאלי הן בגישה פסיכודינאמית והן בגישה התנהגותית-קוגניטיבית היא התפיסה הבודהיסטית (או חלקים ממנה) שנועדה לאזן את גורמי לחץ כמו הישגיות, תחרות (וגם פרפקציוניזם!) שהופכים להיות גורמי סיכון לפסיכופתולוגיה בתרבות המערבית. באופן עקרוני, ניתן לאמץ חלקים מהגישה הבודהיסטית גם באופן עצמאי ע"י קריאה או השתתפות בסדנאות העוסקות בכך. כאן כבר מדובר בשינוי הרבה פחות נקודתי מאשר בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. נראה לי בכל זאת שאת ההתחלה כדאי לעשות במסגרת טיפול ואולי אף לעבד את ההתנגדות שלך לטיפול כחלק מהנוקשות המאפיינת פרפקציוניסטים בדרך כלל. קריאה נוספת: http://www.giditherapy.co.il/?p=832 http://www.giditherapy.co.il/?p=226 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

19/09/2012 | 13:42 | מאת: דינה

שלום, הכותרת של הפורום לא כל כך מותאמת עבורי אך מאד מעריכה את התגובות שלך לכותבים וזו הסיבה שפניתי לפורום שלך. אני בת 31 רווקה וכבר 3 שנים בטיפול אצל פסיכותרפיסטית,מקווה לא להאריך אך זה התחיל בקשיים מלהתמודד מול אמא בקשר שלי איתה,החוסר ביטחון,הדימוי העצמה הנמוך ובעצם לא התייחסתי לרצונות שלי כלל,גדלתי מגיל אפס עם הורים ששונאים אחד את השני ואווירה כואבת נורא בבית שהיום הם גרושים(שחיים תחת קורת גג אחת לצערי )בטיפול רכשתי ביטחון והרגשתי טוב יותר עם עצמי אחרי שנה וחצי של הטיפול, אך עניין הזוגיות השאיר אותי בטיפול, פשוט לא הצלחתי עם זה עם כל הרצון להקים משפחה ולמצוא אהבה שאני כל כך צמאה לה,מתארת לעצמי שאני כבר שנתיים מתעסקת בעניין בתקווה מאד גדולה שזה יסתדר לי,אך זה עדיין תקוע.הקשר שלי עם המטפלת הוא מאד טוב ויש חיבור גדול ביננו.אך לאחרונה מופיעות לי מחשבות על כישלון מצידה ומצידי,מחשבות על חוסר הצלחה,חוסר יכולת להביא אותי למצב של סיפוק מהחיים שלי(בעיקר נושא הזוגיות)-תחושת הפספוס שאני מרגישה שרק לפני כחודש היתה לי היכולת לדבר על אבא (בקושי עושה זאת),פשוט יש לי שנאה גדולה מאד וכעס אדיר כלפיו,ולא הייתי מסוגלת לדבר על זה כי מבחינתי הוא לא קיים!המטפלת אומרת שאולי הייתי צריכה להיות במקום טוב שאוכל כן לדבר עלין,אך השאלה למה לא הצליחה בעצם להביא אותי למצב שכן אוכל לטפל בעניין הזה מוקדם יותר!,כועסת על עצמי ,עליה ,ועל זה שגם היום לא כל כך מצליחה להיפטר מהשנאה הזו כלפיו..והיום אני מבינה שכל עוד אני נמצאת באותו בית יחד איתו לא אצליח לעבוד על גירוש השנאה(יהיה לי מותר לצאת מהבית ולקיים יחסי מין רק כשאתחתן!! ) וזה מוסיף את הסבל ואת הקושי והעומק של זה יש בי צורך אדיר למצוא בן זוג ,אהבה ולבנות בית אוהב ולהיות אמא,וזה עדיין לא קורה,חשבתי לעבור למטפל/ת אחר/ת.אך זה לא קל עבורי להתנתק ממנה,למרות שאני מרגישה הרבה הצלחה יחד איתה והרבה חוזק נפשי קיבלתי אצלה..מבינה שזה לוקח זמן וזה משתנה מאדם לאדם..אבל זה לא תמיד מנחם. האם לנסות ייעוץ שונה,אחר..האם להמשיך להיות סבלנית כלפי עצמי וכלפיה?? שאלה נוספת-מה המחיר שאני הולכת לשלם אם ארצה כן לקיים יחסים אינטמיים ומיניים עם אדם שאין לי רגש כלפיו,על מנת לספק את עצמי עד ש.......! אודה לך אם תתייחס למקרה.

שלום דינה, השאלה אם כן או לא לקיים יחסי מין לפני הנישואין, ובגילך, היא שאלה שמערבת גם סוגיות מוסריות, במיוחד אם את דתייה. אני יכול לומר רק שני דברים בהקשר הזה: (א) לא כל קשר בין גבר לאישה, אשר כולל יחסי מין ואינו מסתיים בנישואין הוא קשר מיני בלבד ולעיתים קרובות נלווים לו מרכיבים רגשיים משמעותיים, אשר לא תמיד די בהם כדי לגרום נישואין, ועם זאת, הם יותר מקשר מיני בלבד. (ב) החיים בבית ההורים בגילך הם חיים בסביבה פתולוגית שאינה מאפשרת שינוי והתקדמות בחיים כאדם בוגר, על כל המשתמע מכך, לא כל שכן לגבי זוגיות. אינני יכול להתחייב בפנייך שכאשר תצאי מבית הורייך ותחיי חיים עצמאיים יחסית תמצאי גם בן זוג, אך אין ספק שזה תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק. יתר על כן, גם הטיפולהפסיכולוגי יתפוס תאוצה ויהיה משמעותי יותר וללא ספק, סיכוייך למצוא זוגיות יגדלו. גם הבירורים שמציעה לך המטפלת לעשות עם הורייך ייעשו מעמדה שונה לחלוטין של אדם בוגר המבקש לעבד את עברו ולא את החיים האקטואליים שלו. זאת גם בלי שהסביבה הביתית הייתה כה קשה כפי שאת מתארת: http://www.giditherapy.co.il/?p=256 במחקר הנ"ל שהקיף מדגם מייצג של 601 סטודנטים וסטודנטיות לתואר ראשון בכל הארץ מצאנו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שנבדקים שעזבו את בית הוריהם (באמצע שנות העשרים לחייהם!) היו במצב נפשי טוב יותר מאלה שהמשיכו להתגורר בבית ההורים. ללא כל קשר לטיפול, אני ממליץ לך לעשות זאת וכמובן להיעזר במטפלת לצורך הצעד החשוב הזה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

02/10/2012 | 09:25 | מאת: דינה

שוב שלום, אני יכולה להגיד לך שזו ההמלצה של המטפלת כבר הרבה זמן-לעבור לגור לבד אך זה לא אפשרי בשבילי מהסיבה שזה לא מקובל (לצאת מהבית לפני חתונה,והחברה תתחיל להסתכל עליי כ"חריגה"! לצערי אני צריכה הרבה אומץ ומלחמה מול אמא והחברה ואני לא רוצה להתעסק בזה כרגע.מהסיבות שזה נורא קשה עבורי(אני מאד רוצה..) בכל זאת אני עושה מאמצים לא להיות נוכחת בבית,וכן מצליחה להתקדם בטיפול אך (כמובן אם הייתי יוצאת מזמן אז התהליך היה קצר יותר..).והתקופה שהיא כן המליצה לי ודחפה אותי לצאת זה גם הביא אותי למצב נפשי מאד קשה ,מכיוון שברור לה שאני מחברה שמרנית וזה לא אפשרי ובכל זאת "דחפה "אותי ליזום צעד כזה והתחלתי אך נשברתי מול אמא..וזה יצר מערבולת של כאב וצער והאשמתי אותה בזה!השאלה שלי אם אתה שומע את הדברים האלה ,רואה שיש אופטימיות ,שיש סיכוי למצוא "בן זוג עם כל הקושי הזה ??ברגע שאני כן עושה עבודה עם עצמי ומתאמצת..??