פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
526 הודעות
523 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום. נא לציין בקיצור גיל ופרטי רקע אחרים. מאמר חדש של פרופ' גידי רובינשטיין: פיתוח היכולת לסלוח בטיפול פסיכולוגי - https://www.giditherapy.co.il/forgiveness-psychotherapy/.

שלום רב, אנחנו זוג נשוי עם ילד כבן 4.5. אנחנו חווינו כמה וכמה משברים בחיי הזוגיות וכרגע אנחנו שוב בסוג של משבר. בן זוגי פרפקציוניסט-ביקורתי, עם הפרעת קשב וריכוז וסובל בכלל ממצבי רוח. ב--7-8 שנים האחרונות טופל על ידי פסכיאטר עם ניסיון בטיפול פסיכולוגי- ללא הצלחה. בכמה שנים טופל בפריזמה עם הפסקה בתקופות טובות יותר. אין לי ספק שהפריזמה בתקופה מסויימת בהחלט עזרה והוא הרבה יותר נינוח, פחות אימפולסיבי וכנראה שזה מווסת גם את עניין החרדה/פרפקציניזם-ביקורתיות. לפני כ-3 חודשים הרגיש איזה שהוא דיכאון ובהצמלצת פסכיאטר ניסה תרופה בשם וולבוטרין שפשוט שיבשה אותו עד כדי מצב היפו, עויינות מטורפת, כעסים בלתי נשלטים ופשוט מצאנו את עצמנו במשבר פתאום כל הכעסים שהיו לו כלפיי וכל מה שהוא לא אוהב אצלי התפרץ ביום בהיר עד כדי מחשבה על גירושין באופן מאוד מוקצן. זה הגיע לרמות שהוא החליט שלא טוב לו איתי, שהוא לא נמשך אלי וכהנה וכהנה, רשימת מכולת ענקית ונורא קיצונית!! תמיד שהוא היה בסוג של משבר הוא חיפש ומחפש מה לא בסדר איתי ואיפה אני לא בסדר ומה הוא לא אוהב אצלי? ושוב בהקצנה. החלטנו ללכת לטיפול זוגי ובטיפול יצאו הרבה דברים ואחד הדברים שכנראה כל כך מערימים קשיים זה עניין הפרפקציוניזם שלו והרצון שלו לשנות בי דברים, להתנות את המשיכה המינית בזה שאני אהיה טיפ טופ. אני מקבלת אותו כמו שהוא ומנסה באמת לעבוד על הדברים לו יש קושי גדול בלקבל אותי כמו שאני למרות האהבה הגדולה ביננו. איך בטיפול עובדים על עניים הפרפקציוניזם? באיזה כלים משתמשים? האם במקרה הזה עדיף לעבוד בטיפול זוגי או פרטני? כי הוא הרגיש שכל הטיפול מתרכז בו וזה מאוד הקשה עליו. אודה לתשובתך

29/12/2010 | 14:41 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום גלית, לא הבנתי אם הטיפול הזוגי נמשך או הופסק. לא משנה כרגע הוולבוטרן היווה את הטריגר להתפרצות הקשיים בזוגיות ולא חשוב אם הם נובעים מהפרפקציוניזם של בן זוגך - כרגע יש לטפל בתוצאה שהיא המשבר בחיי הנישואין וטיפול זוגי הוא מסגרת מתאימה לכך. בתיאור שלך חסרה מאוד התייחסות לפגיעה שלך. במילים אחרות, את מציגה אותו כמקור הבעיה ואת הדחייה שלו אותך כחלק מהפרפקציוניזם שלו. אני מניח שאת עצמך מאוד פגועה מהעניין, מטבע הדברים וסבור שגם את צריכה לקבל מענה לצרכייך ולפגיעתך, בין אם בתוך הטיפול הזוגי ובין אם מחוצה לו. אל תבני על כך שבן זוגך ישתנה. זה אף פעם לא טוב, בין אם הנישואין ימשיכו ובין אם לאו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/12/2010 | 15:58 | מאת: גיל

שלום, אני רואה בעצמי אדם פרפקציוניסט וזה פוגע משמעותית באיכות החיים שלי, גם במציאת בת זוג. ראיתי שכתבת בתגובתך "אל תבני על כך שבן זוגך ישתנה", מה זה אומר? לאנשים כמוני אין סיכוי? אז מה בעצם משמעות הטיפול? אני מניח שלא התכוונת כי אין טיפול שיעזור, ואשמח אם תרחיב בנושא זה. איזה טיפולים יש? והאם הם באמת יעילים? מה אתה חושב שכן יכול להשתנות אצל מטופל ומה לא? תודה רבה !

25/12/2010 | 16:26 | מאת: נועה

שלום! היום אני לומדת בתיכון בת 16 וכבר מהיסודי תמיד הייתי מאוד פרפקציוניסטית לגבי הלימודים שלי והציונים וה"לצליח"במבחנים. תמיד חשוב לי לקבל ציונים גבוהים גם אם להשיגם יהיה קשה מאוד ומלווה בהרבה לחץ נסיתי בטיפול פסיכולוגי שלא עבד ואין לי מושג מה לעשות? תודה על ההתיחסות נועה

25/12/2010 | 17:14 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום נועה, לא ברור לי כמה זמן היית בטיפול פסיכולוגי ומדוע הוא לא עבד. ראשית, בדרך-כלל התוצאות של טיפול כזה מופיעות רק לאחר זמן רב יחסית ודרושה סבלנות. שנית, המרכיב החשוב ביותר בטיפול הוא ההתאמה בין המטפל למטופל, כך שבהחלט יש מקום לשקול טיפול אצל מטפל אחר, עד שתגיעי לאדם המתאים עבורך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il

22/12/2010 | 21:59 | מאת: אמיר

יש לנו בן בגיל 4, אנו סובלים ממספר קשיים איתו אשר הולכים ומחמירים מדי יום בנושאים הבאים: - יש בעיה קשה לרכז אותו בנושא מסויים, הילד אקטיבי באופן מיוחד אבל לדעתינו לא היפראקטיבי, לדעתינו זו יותר בעיה של קשב וריכוז אך לא מצאנו היכן ניתן לבצע איבחון בגיל כה מוקדם ואם בכלל כדאי. - התגובות שלו חריפות וחסרות פרופוציה לכל דבר קטן כגדול, אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה, במקום ובזוית (פשוטו כמשמעו) המתאימה הוא נכנס לאקסטזות שיכולות להמשך שעות אם הוא החליט שאמא תנגב לו את האף ביר שמאל עם ניר מסויים, בנקודה מדוייקת בבית או ברחוב אז כלום לא יעזור והוא יצרח, יבכה ימשוך וידחוף שעות בדרישה שהסנריו שהוא תכנן יתבצע באופן מדוייק על אותה בלטה. דבר זה יכול להגרם מכל דבר קטן מספר פעמים ביום. - יש לו בעיה קשה עם הנעליים, בעיה זו הולכת ומחמירה מיום ליום, הוא מבקש להדק אותן יותר ויותר חזק בכל יום, תקשור את זה לבעיה הקודמת נגרם מכך שכל נעילת נעליים יכולה לקחת שעה שלמה אם הנעליים לא נקרעו. - הבעיות איתו הן יום יומיות שעה בשעה, אנו אובדי עצות. לאן לפנות ומי יכול לעזור לנו, האם התופעות שתיארנו מוכרות וניתן למצוא חומר קריאה מתאים. נא המלצותיך, תודה רבה.

22/12/2010 | 23:09 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אמיר, אינני מטפל בילדים והתופעות שאתה מתאר לגמרי מחוץ לתחומי התמחותי. עם זאת, אני יכול לומר לך בבטחה שהישועה לא תבוא מחומר קריאה והכתובת שלכם צריכה להיות פסיכולוג קליני של הילד או פסיכיאטר ילדים. יהיה חבל מאוד לדחות את הפנייה, כי ככל שהטיפול מתחיל מוקדם יותר, בעיקר בגיל הזה, הפרוגנוזה טובה יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

נעים מאוד. אני באמצע שנות ה30 לחיי. לפני כמה חודשים סיימתי לימודי תואר במקצוע מסויים (פרא רפואי). אני בעל 2 תארים ראשונים, זה התואר השני שאני עושה. הבעיה שלי היא ככל הנראה כוללנית- רק שאני כלל לא יודע מאיפה להתחיל. קשה לי להתמודד על לחץ, וזאת למרות שבשנים עברו ידעתי (או לפחות חשבתי שידעתי) להתמודד עם מצבי לחץ. התחלתי לעבוד לא מזמן במקצועי אולם הפסקתי לאחר שבוע כיוון שחשתי שאני לא יכול להתמודד ואין לי מספיק אנרגיות לעבוד שם, על אף שבעיני המקום נפלא. המקצוע שלמדתי הוא הגאווה שלי, ואני חש שאני לא מסוגל כרגע לעבוד בו. אולי הבעיה לא מתחילה בזה, בכל תחומי החיים אני חש כבר תקופה ארוכה מאוד חוסר ביטחון, פחד מכישלון, חוסר יכולת ללמוד. אני חש שכשיש לחץ- המוח שלי נאטם, לא מסוגל לזכור כלום ובמקצוע שלמדתי נדרש ידע רב במהלך העבודה. אני חש אכזבה עצומה מעצמי. ואני יודע שאני יכול להיות טוב יותר. אני יודע שיש לי בעיה או מכלול של בעיות שקשורות אחת בשניה,שאני צריך לפתור ואין לי מושג למי לפנות (פסיכולוג ? פסיכיאטר ?, רופא משפחה ?) אשמח אם תוכל לייעץ לי מה לעשות ולמי לפנות תודה רבה

19/12/2010 | 16:42 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום צדי, אני מסכים איתך לחלוטין שהבעיה היא אכן כוללנית וחוצה תחומי חיים. הכתובת המתאימה ביותר בשלב זה נראית לי טיפול פסיכולוגי. ייתכן שהאינטואיציה שלך הובילה אותך לפורום הנכון ומה שמגביר את לחציך הוא גישה של "או הכל או לא כלום" האופיינית לפרפקציוניסטים. זו השערה שצריכה להיבדק בטיפול. ייתכן, בתיאום עם המטפל, שניתן להוסיף לחבילה הטיפולית גם טיפול תרופתי נוגד דיכאון/חרדה ממשפחת ה-SSRI (למשל, ציפרלקס שנותן תוצאות מהירות), שאפשר אכן לקבלו גם מרופא המשפחה - ובלבד שלא תיתן ללחצים להכניע אותך בהתחלת הדרך של המקצוע האהוב עליך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/12/2010 | 10:23 | מאת: אמא מודאגת מאוד

מבקשת להתייעץ לגבי בתי , היא אחרי צבא, עבדה וחייה בצורה עצמאית זמן מה, היה זמן מאוד קשה עם תמיכה ותחזוקה יומימית כמעט , היו הרבה רגעי משבר ייאוש, דכאון, חוסר הסתגלות, למרות כל זאת תפקדה והמשיכה לעבוד ולהתלונן בלי סוף,לוקה בחוסר בגרות וחוסר החלטיות ברמה שלא מאפשרת לה לצאת מהלבטים הקשים שיוצרת לעצמה, מגיעה למצבים של החלטה וחוזרת בה, לא רוצה לפרט מפאת חשיפה, מדי פעם נפגשת עם פסיכלוג אך זה טיפול מקומי, אני מתרשמת שיש לה הפרעת אישיות כיצד ניתן לבדוק זאת?האם צריך לערב פסיכאטר? האם ניתן לעשות בדיקה? תודה על תשובתך

14/12/2010 | 14:56 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אמא מודאגת, אני מבין שכוונותייך טובות, אך בין אם בתך סובלת מהפרעת אישיות ובין אם לאו, לא הייתי ממליץ לך להתערב ובוודאי שלא לנסות לאבחן אותה. פסיכולוגים בהחלט מטפלים בהפרעות אישיות והם מאבחנים אותן בעצמן. פנייה לפסיכיאטר היא במקום בדרך כלל רק כשקיים צורך בטיפול תרופתי. יכול להיות שטיפול תרופתי נוגד חרדה/דיכאון (בעיקר SSRI) יכול להקל על סבלה של בתך, אך הואיל והיא מטופלת כך או אחרת אצל פסיכולוג, מן הראוי להיוועץ איתו בקשר לכך (והכוונה שבתך תיוועץ בו - ולא את). להערכתי, כל התערבות-יתר שלך תשיג רק תוצאה הפוכה. בתך היא זו שצריכה להגיע להחלטות על פנייה לטיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי. לצערנו, רק רמת המצוקה של האדם עצמו היא הגורם המוטיבציוני לטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/12/2010 | 15:22 | מאת: אמא מודאגת מאוד

בודאי שאין לי היכולת לאבחן, התייעצתי עם הפסיכולוג, לא פסל פנייה לפסיכאטר בנוסף המליץ לה להגיע לשלב כזה של טיפול תרופתי, בתי מסרבת, כרגע נראה לי שרמת המצוקה היא כה גבוה ועליי להתערב, בתי גם טוענת שעליה לעזור לעצמה. אני מודאגת עד כמה היא מסוגלת במצב הנוכחי.

13/12/2010 | 23:21 | מאת: ציפי

אולי זה לא המקום לשאול רציתי לדעת אם מטפלים שמנהלים פורומים משלתמים באיזהשהי השתלמות בתחום, האם יש התיעצויות, הדרכות או שכל העיסוק בא באופן אינטואיטיבי ללא מתודה.

13/12/2010 | 23:51 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ציפי, שאלה מצוינת. קיים גוף ידע הולך ומתפתח על פסיכולוגיה של האינטרנט בכלל וייעוץ פסיכולוגי דרך האינטרנט בפרט. לא ידוע לי על הכשרה ספציפית. אני מראשוני מנהלי הפורומים מסוג זה ובזמנו נעשה ניסיון של מנהלי פורומים להתארגן ואף נערכו מפגשים פנים אל פנים וככל הידוע לי עד היום נערכים ימי עיון, אך לא מדובר בתהליך הכשרה כלשהו, מלווה הדרכה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

13/12/2010 | 13:38 | מאת: דויד

מצד אחד אני כשרוני ומצטיין, מצד שני לכן אני לוקח את הדברים בכבדות יש בי נוקשות. מה עושים? אני יודע שההמלצה היא ללכת לטיפול, אבל מה בדיוק יהיה שם בטיפול? ובכלל האם דינמי או קוגניטיבי?תודה רבה

13/12/2010 | 15:58 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום דויד, ההחלטה על פנייה לטיפול היא אכן החלטה לא קלה ולא פשוטה, אך קשה וכמעט לא ניתן לחזות את מה שיתרחש בו. ראשית, משום שאינני מכיר אותך ושנית, משום שכל קשר בין מטפל למטופל הוא ייחודי (ממש כמו כל קשר אחר בחיים). אין עדיפות חד-משמעית לגישה פסיכודינאמית או לגישה התנהגותית-קוגניטיבית לטיפול בנוקשות ובקושי לקחת את החיים בקלות. הואיל וההכשרה הבסיסית של כל המטפלים בישראל נערכת בגישה פסיכודינאמית, גם מי שבחר להשתלם לאחר הלימודים הפורמאליים בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית נוטה לשלב ברמה זו או אחרת בין שתי הגישות. באופן כללי, אני אישית ומקצועית סבור שככל שהקושי מקיף יותר תחומי חיים כדאי שגישה פסיכודינאמית תהייה לפחות חלק מהטיפול וככל שהקושי ספציפי יותר (למשל, פוביות) כדאי לשים את הדגש על המרכיב ההתנהגותי-קוגניטיבי. יש כמה עיוותים קוגניטיביים המקשים על החיים באופן כללי (למשל, הכללת-יתר, גישה של "או הכול או לא כלום") שכדאי להתייחס אליהם גם ברמה הקוגניטיבית. ובכל זאת, אני רואה טיפול בקושי כזה כתהליך הדרגתי וממושך הדרוש סבלנות, כאשר זהו למעשה תהליך התפתחותי שבו המטפל משמש רק קטליזטור (זרז) לשינוי ולעבודה שלך עם עצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

13/12/2010 | 20:50 | מאת: דויד

11/12/2010 | 22:58 | מאת: משהי

הי ד"ר, אני גננת ויש לי סייעת שתינו מרקעים שונים.מאז שאותה סייעת עובדת איתי היא פקחה עיניים והחליטה שהיא רוצה ללמוד את המקצוע. יש לציין שבמהלך השנתיים הללו שררו ביננו מתחים על רקע -שליטה בגן,לאט לאט הסברתי לה בעדינות שאני זו שמקבלת את ההחלטות,כמובן שאין לי בעיה להקשיב.אני נחשבת גננת מוערכת.אני בת 27 והיא 32. אני מרגישה איום ממנה בכל פעם שאני לא נמצאת-חולה היא זו שמחליפה את מקומי. יש לציין שההורים אוהבים אותה-אבל היחס שלה לילדים הוא די פשטני ולא עמוק.היא המון מנסה לחקות אותי ושואלת שאלות על המקצוע. כל הדברים הללו מעיקים עלי אני מרגישה מאויימת.למרות זו תפקודי אינו יורד אבל מתבזבזים לי הרבה כוחות נפש.הפחדים שלי הם כאלו: פחד שהיא תשתלט על הגן , פחד שהיא תתפוס את מקומי ותעיף אותי , פחד לאבד את מקום העבודה והפרנסה.מאחר והיא התחילה ללמוד את המקצוע אז אני עוד יותר מאויימת. מה אפשר לעשות עם כל הפחדים הללו? ואיך לפרק את עצמי ואותה מהמתחים ביננו? אני מרגישה ששיחה איתה לא עוזרת כי תמיד יש לה דרישות וטענות אלי. אגב היא גם מאד מנסה לפלוש לחיי האהבה שלי , אבל שם לא יכלתי יותר ופשוט אמרתי לה בחדות-שאנחנו לא מדברות על בנים.ועל חיי האישיים. בבקשה חייבת עזרתך!

11/12/2010 | 23:29 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך, אני זוכר את פנייתך הקודמת מלפני כחודש והיא זהה כמעט לחלוטין לפנייתך זו. נוכח המשך המצוקה סביב אותו נושא, לא נראה לי שתשובה בפורום היא מענה מספק ואני ממליץ לך בחום לפנות לייעוץ פסיכולוגי פנים אל פנים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

09/12/2010 | 13:49 | מאת: מירית

הי, הייתי בקשר של חצי שנה עם בחור שעל פניו הוא בחור איכותי וטוב.היה דבר אחד שמאד הפריע לי -הרגשתי שהוא מאד מאד מחושב עם כסף עד כדי קמצנות.הרבה פעמים הוא דרש ממני להשקיע כלכלית כמותו-ולא היתה לי את האפשרות אני עובדת בחינוך והוא בהייטק ומרוויח טוב. חתכתי את הקשר ,מאז הוא מאד רוצה לחזור.כמובן שלא אמרתי לו על מה חתכתי כי התביישתי. הרגשתי שיש בו צד של ג'נטלמן אבל כשזה מגיע לכסף זה נעלם.יש לציין שבקשר השקעתי כלכלית כמעט כמותו. אני מרגישה שבאמת העניין הזה הוריד לי ממנו לגמרי אם כי כשהוא מתקשר אני קצת מתבלבלת וחושבת אולי זה כן שייך.. אני בת 27 והוא 28 אנחנו דתיים -סרוגים . אני לא מסוגלת לדבר איתו על העניין אבל בכללי אני פוחדת שאם נתחתן הוא יהיה בעל כזה קמצן שלא ממש נותן לאשתו ולילדיו. אני גם לא חושבת שיש לי דרישות מבחינה כלכלית-אני גם מחושבת ולא פזרנית. מה דעתך?

09/12/2010 | 14:22 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום מירית, לפני שאני מגיב, יש לי שתי שאלות: 1. איזה צדדים חיוביים את רואה בבחור? 2. האם הרגשת הרגשה דומה מצד בחורים אחרים שיצאת איתם? תודה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

09/12/2010 | 15:21 | מאת: מירית

צדדים חיוביים: בחור אחראי רציני,רגיש לזולת,מתחשב,שאפתן יגיע רחוק.נראה בסדר, יש לו לב טוב-אבל הקטע קצת של הקמצנות הורס. לגבי שאלתך השניה: היה לי עוד קשר אחד ארוך שקצת הזכיר וגם אז הבחור היה קמצן. חוץ מזה היו עוד 3 קשרים שלא הלך מסיבות אחרות לא בגלל נושא כספי.

09/12/2010 | 15:27 | מאת: מירית

רציתי להוסיף שיש בו גם נוקשות כזו..קשה לי להגדיר

08/12/2010 | 16:04 | מאת: בלומה

שלום גידי, אני לא יודעת אם הפורום הזה פעיל, אם לא, לא נורא, אולי תוך כדי כתיבה אמצא איזשהו פיתרון או תשובה. לפני שבועיים או שלושה כתבתי על ההתלבטות שיש לי בקשר להמשך הפגישות, כתבתי שקצת נמאס לי ובכל זאת נראה לי שאם כבר התחלתי כדאי יהיה לסיים כמו שצריך ואולי זה אפילו כדאי מבחינת ההישגים וכו'. השאלה שלי הפעם היא האם יש טעם להמשיך כאשר אחרי שנתיים וחצי אני עדין חוששת ממנו, הקשר איתו מכביד עלי, זה לא שאני חושדת בו, אבל כנראה שלא בדיוק סומכת עליו (תכלס למה שאסמוך עליו?), הייתה תקופה מסויימת שבה הייתי עסוקה מאוד בו ובקשר איתו כנראה משום שבד"כ אין לי קשרים עם אנשים אחרים (יותר נוח לי ככה), למעט קשר עם המשפחה הקרובה,ולכן היה בזה משהו קצת מרגש. עכשיו לשמחתי זה עבר ואין לי שום בעייה להפרד ממנו. נראה לי שהגעתי לקצה יכולת השיתוף או הקשר, אני לא רוצה לדבר יותר על עצמי, למען האמת די נמאס לי מעצמי, כל ההתעסקות הזאת בעצמי כל הזמן גורמת לי להרגיש רע מאוד. הפסיכולוג שלי אומר שכדאי וצריך להמשיך, אני רוצה להרגיש טוב להיות יותר מחוברת לרגשות (אם יש לי בכלל) אבל קשה לי לוותר על דפוסים מסויימים וקשה לי מאוד לספר על המציאות הפנימית שלי אולי אפילו בלתי אפשרי. בנתיים אני ממשיכה לבוא, מכוח האינרציה, וגם בזכות הפסיביות הבסיסית שלי (הוא אומר - אז אני באה). ד"א בסוף לא דיברתי עם בעלי על העניין של המשך הטיפול אבל מצד שני אני ממשיכה, אני יודעת שיותר נכון היה ליזום שיחה בנושא ולא להיות סבילה ולחיות עפ"י מצבי הרוח שלו, אז אני יודעת... זה יצא ארוך מאוד, אני מקווה שלא מיגע מידי אם בכלל תקרא את זה. ובנוסף, לא צריך לדאוג, אני אשתדל לא לכתוב יותר. תודה.

08/12/2010 | 16:48 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום בלומה, הפורום פעיל. יש תקופות עמוסות יותר ועמוסות פחות. אני זוכר את פנייתך הקודמת רק באופן כללי. לכן חסר לי ההקשר של פנייתך המקורית. למיטב זיכרוני, הייתה התנגדות של בעלך להמשך הטיפול. כן נשמע שיש לך איזה קונפליקט בסיסי אם לעשות שינוי או לא לעשות שינוי בתוך עצמך. קונפליקט שבא לידי ביטוי גם בטיפול וגם בפנייה לפורום - למשל, לא איכפת לך שלא אענה, את "מרגיעה" אותי שלא אדאג מכך שתפני שוב וכיו"ב מרכיבים המצביעים על יחס דו-ערכי לקבלת עזרה פסיכולוגית המכוונת לשינוי הן בקשר לטיפול והן דרך הפורום. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

08/12/2010 | 23:27 | מאת: בלומה (שם בדוי)

קצת נעלבתי בהתחלה, זה נשמע כמו האשמה כבדה, כאילו שאני סתם איזה נודניקית שמבזבזת את זמנם של אנשים טובים ולא באמת רוצה לעשות איזה שינוי. אבל בכל זאת זה גרם לי לחשוב כל מיני מחשבות ובגדול זה נכון, אני רוצה אבל פוחדת מאוד ובגלל זה גם לא רוצה. ובכלל כל הסיטואציה הטיפולית גורמת לי להרגיש מושפלת וחסרת חשיבות (גם בפורום). זאת אכן בעייה. תודה ושלום.

02/12/2010 | 00:37 | מאת: בנז'מין

האם אתה יכול להמליץ לי על ספר לעזרה עצמית בפרפקציוניזם. תודה מראש.

08/12/2010 | 16:38 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום בנז'מין, הואיל ופרפקציוניזם בפני עצמו אינו נחשב הפרעה נפשית, אין גם ספרי עזרה עצמית בנושא. עם זאת, חלק מהקוגיציות האופייניות לדיכאון, ובעיקר הגישה של "או הכל או לא כלום", מופיעות גם בפרפקציוניזם וניתן להילחם בהן. למשל, ספרו של ברנס "להרגיש טוב יותר" שהוא ספר עזרה עצמית לא רק לטיפול התנהגותי קוגניטיבי בדיכאון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/11/2010 | 14:45 | מאת: יוסי

ראיתי את תגובתך בקשר לכך שלמטופל אין כסף ואיך צרכה להיות תגובת המטפל-אם נרחיב את השאלה-האם זה לא לגיטימי למטפל לדרוש סכום מסוים ואם מטופל לא עומד בזה-הרי שאין סיבה להמשיך? האם לא צדקה אותה מטפלת שאמרה שהיא תפנה לפסיכולוג במחיר מוזל? ובכלל עד היכן מגעת רמת המחיובות למטופל?

25/11/2010 | 22:50 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום יוסי, אתה מעלה שאלות חשובות ביותר, אך הואיל והן לא נשאלות בחלל אלא בתוך הקשר מסוים, אינני רוצה להתערב יותר ממה שהתערבתי ביחסים שבין ירין והמטפלת שלה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/11/2010 | 19:33 | מאת: ירין

כאשר הגעתי לטיפול המטפלת הורידה ממחירה ב50 שקלים בקיצר אני משלמת עבור פגישה 350 ש"ח היא אמרה לי שבשוק זה נחשב מעט.אין לי מושג מה קורה בשוק. האם יש פה משהו שמריח לך לא אמין או שהיא משחקת בי. בכלל איך ייתכן שהיא מוכנה לזרוק אותי עבור הכסף.מה לא עברנו שנתיים ביחד. יכול להיות שהיא פשוט לא אוהבת אותי?

25/11/2010 | 22:48 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ירין, אני רואה את עיקר תפקידו של הפורום לעזור למי שזקוק לטיפול לעשות את הצעד הראשון ולפנות לטיפול. הפורום הוא בשום פנים ואופן לא תחליף לטיפול ובוודאי שלא אוכל להתערב במרקם היחסים העדין שנוצר בין המטפל למטופל. אמליץ לך רק לחלוק את תחושת הדחייה המובנת שלך עם המטפלת ולבדוק את האפשרות להפחתה מתונה בתדירות הפגישות כפי שכבר הצעתי לך. מעבר לכך לא יהיה זה טוב עבורך ועבור הטיפול שלך שאתערב יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/11/2010 | 19:03 | מאת: ירין

רציתי להוסיף-האם 3 פעמים בחודש זה אפקטיבי? האם זה לא מעט מדי? מה אני יעשה אם היא לא תסכים?

23/11/2010 | 19:26 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ירין, אני לא מצוי בפרטי המקרה, אך לא הייתי מדבר על אפקטיביות נמוכה יותר. להרגשתי, 3 במקום 4 פגישות עדיין מאפשרות איזו שהיא תחושה של רצף. קודם כל, תעלי את האפשרות הזו ותראי מה תגובת המטפלת. אם הגישה תהייה "או הכול או לא כלום", זה יישמע לי נוקשה מאוד בנסיבות המתוארות (אבל אני בהחלט יכול לחשוב על מטפלים שזה לא יישמע להם נוקשה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/11/2010 | 18:59 | מאת: ירין

בקשר לשאלתך.נכנסתי לטיפול לפני כשנתיים לאחר חיפוש של מטפלת שאתחבר אליה.ואכן מצאתי-הטיפול היה יקר וחשבנו שייקח כשנה.כרגע עברנו את השנתיים..ופשוט הכסף שלי הולך ואוזל.אני מרוויחה יחסית מעט ,הגעתי לטיפול בהנחה ששנה ולא יותר ובזה יכולתי לעמוד,אין לי אפשרות כלכלית כרגע להמשיך.המטפלת לא הציעה להוריד את המחיר,ואני לא אבקש כי זה מבייש. אני מאד אוהבת אותה ורוצה להמשיך.היא מבחינתה רק אמרה לי שאין לה בעיה לעזור לי לחפש פסיכולוג אחר במחיר יותר מוזל.למרות שאני מרגישה בתשובתה שהיא לא שלמה עם זה.. אני מרגישה שהולך להיות פה פיספוס גדול. יש לציין שנפגעתי מינית בעבר ואנחנו עדיין בשלבי עיבוד. אני מרגישה שיש משהו בחוזה הטיפולי שהוא קצת לא פייר-ברגע שאין לך מספיק כסף לשלם לי אין טיפול. האם אני צודקת? תודה

23/11/2010 | 19:21 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ירין, אני מאוד נזהר לא להיכנס למערכת היחסים בינך ובין המטפלת. אוכל רק לספר איך אני נוהג במצבים מקבילים, מה שכמובן לא מחייב אף אחד אחר לנהוג כך. לא הייתי קוטע תהליך טיפולי מסיבה כלכלית ומפנה למטפל אחר. אני סבור שגם התחלת טיפול וגם סיומו הן החלטות שצריכות להיות אך ורק בידי המטופל. בכל הקריירה שלי הפסקתי טיפול מיוזמתי רק פעמיים, בנסיבות קיצוניות, לאחר התייעצות עם עמיתים, ולא בלב קל. אני משער שמה שהייתי מציע במקרה שאת מתארת הוא הפחתה קלה בתדירות השיחות, כפי שציינתי קודם. גם קשה לי להבין איך אפשר לקבוע מראש את משך הטיפול, במיוחד אם עברת פגיעה מינית. טיפולים כאלה הם ברוב המקרים בגישה פסיכודינאמית ואינם מוגבלים בזמן. זה לא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שאפשר לתכנן מראש תכנית טיפולית ל-12-15 פגישות. בשורה התחתונה, הייתי ממליץ על ירידה קלה בתדירות, שאולי גם תפחית את תחושת התלות שלך ואת תחושת חוסר ההגינות שלך והרגשות שעוררה בך ההפניה למטפל אחר הייתי ממליץ להעלות בפגישות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/11/2010 | 17:00 | מאת: פ

שלום,האם סכיזופרניה היא בעיה גנטית שיכולה לעבור לילד או "להסתובב" במשפחה

23/11/2010 | 18:44 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום פ', תורשה גנטית נמצאה כבעלת השפעה רבה על הסיכון ללקות בסכיזופרניה. במחקרים שנערכו במשפחות בהן אחד או יותר מבני המשפחה לוקים בסכיזופרניה נמצא כי הסיכון ללקות במחלה גדל ככל שגדלה הקרבה אל בן המשפחה הסובל מסכיזופרניה (למשל, סיכויו של ילד לפתח סכיזופרניה כאשר אחד מהוריו לוקה במחלה הוא 12% ו-40% כאשר שני ההורים סובלים ממנה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/11/2010 | 14:12 | מאת: אליסף

אהלן מה הוא קשר טיפולי טוב ?

23/11/2010 | 18:42 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אליסף, לדעתי, קשר טיפולי טוב הוא קשר שבו המטופל מרגיש מובן ע"י המטפל וחש שהמטפל מקבל אותו ללא תנאי. אלה גם חלק התנאים שנמצאו כמנבאים הצלחה בטיפול במחקרים שנערכו בנושא. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/11/2010 | 14:10 | מאת: ירין

שלום,ותודה על הפורום. אני בת 26 בטיפול כבר שנתיים.לאחרונה עקב קושי כלכלי אני מתלבטת עם המטפלת האם נכון להמשיך את הטיפול,בנוסף לזו אני מאד תלותית בה ומאד צרכה אותה בחיי והיא יודעת את זה.אני גם לא מצפה שהיא תוריד במחיר.היא הציעה להפנות אותי לפסיכולוג יותר זול.מאד קשה לי והיא יודעת את זה.שאלתי היא כזו-היא רואה שכל כך קשה לי והיא אמרה "את תחליטי אם את רוצה להמשיך לבוא" אני מרגישה קצת תחושה שאני לא יודעת מה להחליט ובנוסף יש פה שיקול כלכלי גדול הטיפול "אוכל" לי חצי מהמשכורת. אין לי רצון להתחיל פרק ב' עם פסיכולוג אחר.ואני מרגישה שאני מתחילה להכנס לדיכאון בגלל הטיפול והידיעה שאני צרכה לעזוב. המטפלת אמרה שתחשוב ואלי שננסה בכמה פגישות לסגור את הטפול ולהפרד.כשהיא אמרה אתזה ראיתי שהיא לא שלמה עד הסוף עם מה שאמרה. מה דעתך על כל הנושא?

23/11/2010 | 18:40 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ירין, אני לא בדיוק מבין איזה שינוי התרחש. האם חל שינוי לרעה במצבך הכלכלי? לא נתקלתי בהחלפת מטפל על רקע קושי כלכלי. אם המצב הכלכלי נשאר כמו שהיה, אז השינוי הוא בסדר העדיפויות שלך. מניסיוני במקרים דומים, הפתרון היה הפחתה מסוימת בתדירות הפגישות (למשל, 3 פעמים בחודש), הנחה, או שילוב של השניים. אם את מרגישה כל כך תלותית במטפלת, אולי הפחתת תדירות הפגישות תיתן לך תחושה גדולה יותר של עצמאות, ולו חלקית. אלה רעיונות כלליים מאוד שדורשים עיבוד והסכמה בינך ובין המטפלת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/11/2010 | 19:37 | מאת: מושיקו

כמה שאמר לי הפסכיאטור אתה רוצה להיות טייס אבל אתה לא טייס!!! תקרא לזה מה שאתה רוצה פרפקציוניזם לא פרפקציוניזם כל הזמן היה לי מלא שאפות להיות מליונר להיות מוביל אבל שום דבר לא הלך לי בכלום אני כל הזמן עצבני כשאני נמצא במבחן על היכולות שלי אני נתקף חרדה אני נמצא בעבודה מעולה אבל כל הזמן מקטר לא טוב לי לא טוב לי הפכתי להיות אדם מאוד דכאוני ביני לבין עצמי אני מול האנשים בטחון מאוד מופרז אבל כשאני לבד מאוד עצוב כבר אין לי שאופות ואין לי כוח לכלום מה שנקרא מוותר על השאפות שלי כשאני רואה אדם שעשה כסף מהר אני מתבעס לגמרי כיא ני חושב שאני יותר חכם מהם ופשוט אין לי מזל לפני שנתיים היה לי התקפה חרדה מאוד קשה ודיכאוני מאוד קשה שלא יכלתי לזוז ולא לעשות כלום שהכל היה מופיע בצורה גופנית ו OCD וכל ההפרעות של החרדה הייתי אצל הרופא נתן לי כדור ריסטל כל יום כדור נכון שכל התופעות נגמרו והיום אני חיי פשוט יש לי בלבול עצום בחיים שלי אני כבר לא יודע מי אני ומה אני רוצה נפגע מכול מילה מתעצבן מכול מילה יש לי חברה מהממת בית מהממם אבל אני יודע שהבלגן נמצא בתוכי ..וכל זה אני מול אנשים מתפקד מצוין ולא מורגש שיש לי משהוא הכל מופיע כשאני לבד אפילו לאחרונה אני בעבודה אין לי חשק לדבר עם אף אחד ואין לי כוח להכיר אף אחד בא בגישה אם אני לא שולט אז לא טוב לי רק לאחר שקראתי את המאמר שלי על פרפקציוניזם הבנתי שיש לי את הבעיה הזו אפילו האופא המשפחה שלי אומר לי מרוב תלונות כופניות אומר לי שי בך התנהגות אומפולסיבית כמו שאתה רשמתה במאמר שלך ..זהוא הגעתי למצב שאני רוצה ללכת ליטפול על מנת להתרפותולצאת מזה לחלוטין ואני מאמין שאני איצא מזה פשוט אני חייב סדר בראש אני לא רוצה לאבד את עצמי ד"ר אנא ממך תעזור לי אני בגיל ה30 עוד מעט

22/11/2010 | 20:20 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום מושיקו, טוב מאוד שהתרופות הקלו עליך, אך כמו שראית ההקלה היא רק סימפטומאטית (מה שחשוב כשלעצמו) ועליך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לשקם את הדימוי העצמי הנמוך שלך, שגורם לך להרגיש נחות ולקנא בכל מי שהשיג דברים שאתה לא הישגת. בצד הטיפול הפסיכולוגי - ולא במקומו - הייתי ממליץ לך ללמוד כל מה שמעניין אותך, בלי קשר להישגים. כל למידה באשר היא מעלה את הדימוי העצמי. מדובר בתהליך איטי והדרגתי יחסית, אך גם בטוח. כשיחול שיפור בדימוי העצמי, תפסיק להשוות את עצמך לאחרים, תוכל לבטוח בעצמך וסמלי סטאטוס כמו כסף או תגובות אחרות של הסביבה תהיינה הרבה פחות חשובות לך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/11/2010 | 20:35 | מאת: מושיקו

תודה על מהירות התגובה. הדימוי העצמי הוא ביני לבין עצמי כך אני מרגיש .הבעיה אני כבר לא יודע מה מעניין אותי ומה אני רוצה .וזה כל להפסיק להשוות את עצמי לאחרים אני מאמין שרק כסף מביא לי אושר..הבעיה שאני מרגיש שהמוח שלי סגור לגמרי ולא חושב על כלום כנראה מרוב שאני חושב והזיכרון שלי ממש אבל ממש נמחק כאילו אני לא זוכר לפני יומיים איפה הייתי ומה עשיתי חברים שמדברים על התקופה של בית הספר הם זוכרים פרטי פרטים ואני ממש כלום שוםדבר יכול להיות שמרוב שאני סגור עם עצמי כך זה קורה לי לגבי הזיכרון ואפילו על מחשיבה חיובית ..השאלה יש חוץ ממך מטפל בה פרפקציוניזם באיזור הצפון?

21/11/2010 | 14:39 | מאת: בנז'מין

תמיד היו לי שאיפות גדולות בשמים, כיום אני מתחת לארץ. יש לי דבר בסיסי שאני סובל ממנו, אני שמתי לעצמי איזה רף ויותר מדויק אני שואף להישיגים והתנהגות של אדם משכיל, וכל הזמן זה רודף אותי שאני מודד את עצמי כל רגע אם אני נמצא באותו מקום. מה אני אמור לעשות? תודה מראש.

21/11/2010 | 14:43 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום בנז'מין, בפנייתך רב הנסתר על הגלוי. בין אם מדובר בפרפקציוניזם ובין אם לאו, ברור שאתה מאוד לא מרוצה מעצמך ומהישגיך וסובל מדימוי עצמי נמוך. נראה לי שמטרות הטיפול בך צריכות להיות שיקום הדימוי העצמי והביטחון העצמי הרעוע שלך, דבר שלא ניתן לעשות דרך פורום באינטרנט. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/11/2010 | 21:48 | מאת: בנז'מין

תודה על תשובתך. ואני רוצה לשאול אם הכוונה שהטיפול צריך להיות על הדימוי העצמי ולא על פרפקציוניזם, האם לא שהדימוי הנמוך נובע מהרף הגבוה שיש לי? ב.האם לדימוי העצמי עדיף טיפול דינמי או קוגניטיבי? תודה רבה.

18/11/2010 | 15:34 | מאת: ליאת

שלום ד"ר כתבתי לך בפורום לתמיכה בהומואים ולסביות.הודעתי לא היתה קשורה לפורום אלא לחרדות שלי אל מול הסייעת שלי בגן. רציתי לשאול-אני מרגישה שכשאני לוקחת ואבן-תרופת הרגעה אני מתמודדת עם חרדות ופחדים בכלל יותר טוב.השאלה היא האם אני צרכה בגילי (27) להיות על ואבן לאורך זמן? האם זה לא ממכר? אני ממש מתמודדת הרבה יותר טוב כאשר אני לוקחת. אשמח לתשובתך.

18/11/2010 | 18:28 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ליאת, ואבן אכן שייכת למשפחת הבנזודיאזפינים, שהן תרופות הרגעה ממכרות ובנטילה קבועה וסדירה של עד חודש מפתחים אליהן סבילות (נזקקים לכמויות הולכות וגדלות שאינן משפיעות). תרופות אלו יעילות להתמודדות עם חרדה נקודתית, כמו למשל לפני בחינה, ריאיון עבודה וכד'. אם החרדה קבועה פחות או יותר בחייך, התרופות המתאימות הן מקבוצת SSRI (ציפרלקס, פרוזק) המעכבות ניצול חוזר של סרוטונין במוח ומורידת את רמת החרדה באופן קבוע ובלי ליצור התמכרות. התייעצי על כך עם פסיכיאטר או אפילו עם רופא המשפחה שלך. בצד הטיפול התרופתי מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל במקורות החרדה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/11/2010 | 20:43 | מאת: דניה

שלום, קשה לי מאוד עם תגובות לא 'מושלמות' של אנשים בכל תחום כמעט- אכילה, לבוש, דיבור, התנהגות. עם אלה שעוברים את הרף הראשון קשה לי עם תגובות רגשיות מאכזבות שלהם שלא עומדות בציפיותי עד כדי רצון לנתק קשר ומגע שבא לידי מימוש. ניתוק הקשר והמגע קיים גם עם עצמי כשאני מאכזבת את עצמי או לא עומדת בסטנדרטים שהצבתי. כלומר הקבלה הסביבתית או העצמית תמיד מותנית בקרבה למודל האוטופי שהצבתי. שאלתי האם התנהגויות אלו קשורות יותר לפרפקציוניזם או דווקא לאישיות אובססיבית או גבולית? יש תנודות רגשיות קיצוניות במצב הרוח והרבה התעסקות באין ובריקות הגדולה מבפנים. אני עסוקה הרבה בהרמוניה בין מרכיבים חזותיים נמשכת לעיצוב ונהפכת מאוד חרדתית כשאין את הסדר המופתי עליו חשבתי.

17/11/2010 | 20:53 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום דניה, החתירה לשלמות והקושי בהיעדרה, הן אצלך והן אצל הזולת, מבטאת ללא ספק פרפקציוניזם. פרפקציוניזם כשלעצמו אינו מהווה הפרעה נפשית, אך הוא בהחלט קשור להפרעות נפשיות שונות, בעיקר כשהוא מעורר תגובות פנימיות וסביבתיות כמו אצלך. לא ניתן לאבחן אותך דרך הפורום ולאבחנה כשלעצמה אין תועלת רבה. ניכר שדלית כמה מהקריטריונים של כמה הפרעות בעצמך וכפי שאת רואה התוצאה היא רק דאגה ובלבול גדולים יותר. לפי תיאורייך, את סובלת ללא ספק וניתן בהחלט להקל על סבלך במידה ניכרת בטיפול פסיכולוגי ובמידת הצורך גם תרופתי, בהתאם לשיקול דעתו של המטפל יחד איתך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/11/2010 | 21:16 | מאת: דניה

ואף אחד באמת לא יכול לדעת את התשובה כי זה מקרין לכל אבל הקשר הזה בין פרפקציניזם להפרעת אישיות הוא מאוד קרוב ומבלבל- כי אם זה מתקשר ליחסים בינאישיים המכיב של הפרעת האישיות שולט יותר, ואם זה מתייחס לתוצרים אז המרכיב הפרפקציוניסטי דומיננטי יותר, ולי יש תחושה שיש מרכיב אחד שהוא מייצר את שני הדפוסים האלה ואני לא מצליחה לקבל תמונת מצב שמבינה את זה בטיפול אבל חשה שבהבנה הזו תבוא גם המודעות וגם השינוי- כדי שאדע במה להשקיע יותר בעבודה הפנימית. בשני המקרים יש קושי עם התפשרות ונטיה לטואטאליות, אז איך אפשר לדעת מה קדן למה...?

13/11/2010 | 21:18 | מאת: יקירה אברהמי

בתי בת ה-19 , בכל פעם שהיא מכירה חבר חדש נכנסת ללחץ . היא מוכנה לשנות את כל לוח הזמנים שלה לטובתו. לנסוע אליו וכו' ואם מעירים לה שזה לא מקובל כך - היא נתקפת זעם ברמות של ... "אז אני עוזבת את הבית". גם עושה לא רק אומרת. התנהגות זו חוזרת על עצמה.כ"כ במהלך ההתקף היא תוקפנית ומסוגלת להרים יד אפילו עלי. אחרי ההתקף היא מבקשת סליחה ומתנהגת כאילו לא קרה דבר. אני נשארת פגועה וקשה לי להתייחס אליה בחיבה. מתגבשת בי טינה ואני מרגישה שאני מתרחקת ממנה. כואב לי העניין שאינני יכולה לעזור לה להמנע מטעויות . אני אוהבת אותה אבל קשה לי מאוד. מה עושים?

13/11/2010 | 21:39 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום יקירה, גיל 19 הוא עדיין חלק מתקופת ההתבגרות והמתבגר רגיש ופגיע מאוד להתערבות של הוריו בחייו האישיים. חשוב מאוד לאפשר גם לילדים קטנים יותר, ובוודאי שלמתבגרים, ללמוד מטעויותיהם ולעמוד מן הצד, גם אם הדבר קשה. במבחן המציאות, את רואה שההתערבות פעלה לרעה. עם זאת, את מתארת תגובה קשה מאוד של בתך ובמידה והתקפי זעם מסוג זה מופיעים גם כשאינך מתערבת בחייה האישיים, יש להציב גבולות ברורים של התנהגות שאת כהורה מוכנה לקבל ובין כאלה שאינך מוכנה לקבל ובוודאי שיש לנקוט סנקציות כלפי אלימות פיזית. בשורה התחתונה, קחי צעד אחד או שניים אחורה מהתערבותך בחיי בתך ומצד שני פעלי ליצירת גבולות ברורים ביניכם ההורים ובין הבת. נראה שטיפול משפחתי של כל בני המשפחה יכול להועיל לשתי הבעיות ואף צפוי שיתוף פעולה גדול יותר מצד בתך אם כל המשפחה תפנה לייעוץ במקום לשלוח אותה לטיפול לבד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il

18/11/2010 | 18:19 | מאת: אורית

הבן שלי גם מתפרץ אך פחות.לדעתי אל תתערבי בחייה גם אם היא טועה הי תלמד מהטעויות שלה אני דורשת שיתנצל בשעת רגיעה כדאי לדבר על מה שקרה. תמחלי לה היא מתבגרת ולצמוח זה כואב

20/11/2010 | 10:48 | מאת: יקירה אברהמי

תודה על המשוב אבל איך לגרום לכך שלא תפגע בעצמה

11/11/2010 | 22:34 | מאת: איילת

שלום, אני אמא לילדה בת 7, ילדה חכמה, חברותית , מקובלת ויפה. אבל תחרותית יתר, כשהיא מגיעה למבחנים ונתקלת בשאלות שהיא לא צבינה היא נכנסת ללחץ, חרדה, בכי, אטימות. רק אחרי שהיא נרגעת היא מצליחה לפתור ללא בעיה. היא תמיד משווה את התוצאות שלה מול אחרים. היא לא יודעת להפסיד או לקבל ביקורת. אשמח לדעת מה אפשר לעשות, האם זה מעיד על הפרעות קשב וריכוז?

12/11/2010 | 00:09 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום איילת, לפי תיאורייך, אין אינדיקציה להפרעות קשב וריכוז, משום שלא מדובר בהסחות דעת שמקשות על ביתך להתרכז, אלא בחרדה שמשתקת אותה על רקע תחרותיות והישגיות יתר. חשוב מאוד להבהיר לילדה שוב ושוב שאתם מקבלים ואוהבים אותה ללא קשר להישגיה ולהימנע ככל האפשר מהפעלת לחץ גלוי או סמוי להצליח בלימודים. נראה שהיא מפעילה המון לחץ על עצמה בנושא זה. גם אם הישגיה לא יהיו "מושלמים" תמיד ניתן יהיה להשלימם, אך את הלחץ שהיא מפעילה על עצמה יהיה קשה יותר לתקן בהמשך. מבחינה טיפולית, קיימות שתי גישות עיקריות - הגישה המסורתית יותר של טיפול אצל פסיכולוג קליני של הילד או פסיכולוג התפתחותי או פסיכולוג חינוכי וגישת הטיפול המשפחתי, שבה כל בני המשפחה, או לפחות ההורים והילד, נוכחים בטיפול. לגישה השנייה יש יתרון מבחינת הילד בכך שלא הוא נתפס ע"י עצמו כבעייתי, אלא כל המשפחה שותפה לפתרון הבעיה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

27/10/2010 | 12:05 | מאת: ס

שלום אני בת 40.ולפני כשנתיים הרגשתי סימנים של אירוע מוחי כמו נימול בחצי מהפנים או תחושת צריבה בלסת התחתונת והפראות בחצי מסדה הראיה ועוד בלי שאדע שהם סימנים לאירוע מוחי.יום אחד ניכנסתי לאינטרנט ואני רואה שכל הסימנים מראים על אירוע מוחי.הייתי אצל נוירולוג והוא אמר שהוא לא רואה סימנים של אירוע מוחי ולא איסכמיה .ותסמינים האלה הם ממצב חרדה ומתח.ואני כן הייתי במצב של מתח באותו זמן.הוא הפנה אותי לפסיכיאטר והתחלתי לקבל כדורים.בנוסף לתסמינים שהזכרתי היו לי גם דפיקות לב מהירות או תחושת קור בחצי גוף ו....בקשתי מה רופא אך באינטרנט אני יכולה לקרוא על הבעיה הזאת הוא נתן לי את השם SOMATISTION DEPESSION ..דבר ראשון רציתי לדעת מה דעתך על האבחנה שלו האם אתה מקיר תסמינים כאלה כתגובה למתח וחרדה?ודבר שני המאמרים שחיפשתי תחת שם שהוא נתן לי כולם באנגלית.ואני לא יודעת אנגלית. אך אני יכולה למצוא על הנושא בעברית .כי עדיין אני חוששת שאולי היה לי איסכמיה ויש צורך לבדיקות נוספות בתודה

27/10/2010 | 16:43 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך, הסימפטומים המתוארים בחלק הראשון(נימול בחצי פנים + ליקויים במחצית שדה הראייה) אופייניים מאוד למיגרנה ואני קצת מתפלא שהנוירולוג לא בדק את האפשרות הזו. כיום יש טיפולים תרופתיים יעילים הן למניעת התקפי מיגרנה והן לעצירת ההתקף בתחילתו. מיגרנה היא היצרות של כלי דם והיא מושפעת גם מלחץ נפשי וגם מנטייה תורשתית ומגורמים מסוימים בתזונה, אך קודם כל, יש לחזור לניורולוג (רצוי נוירולוג אחר) ולברר ספציפית האם מדובר במיגרנה (אני חושב שכן, כי הסימפטומים הם ממש קלאסיים, במיוחד כשמדובר על חצי ראש ועל חצי שדה ראייה). דפיקות הלב המהירות אכן אופייניים להפרעת חרדה (לא דיכאון) מסוג של סומטיזציה והטיפול יכול להיות טיפול תרופתי מסוג SSRI (פרוזאק, ציפרלקס וכו') ו/או טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שבו נלמדות בין היתר טכניקות הרפיה להפחתת המתח ושליטה בו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

27/10/2010 | 18:32 | מאת: ס

שלום עד כמה שאני יודעת מיגרנה מלווה בכאבי ראש .ואף פעם לא סבלתי מכאבי ראש.ודבר שני אך אני יכולה להיות בטוחה שלא מדובר באיסכמיה?

21/10/2010 | 20:58 | מאת: ענת

אני בטיפול, וקשה לי מאד שהמטפלת אומרת לי דברים, בלי להכיר אותי ממש. זה נראה לי מגוכך, לתת סטיגמה בלי להכיר תמונה שלמה.וזה נראה לי לא נכון. אבל היא טוענת שאני חרדתית ומכחישה. איך מגיעים למצב שהמטפל ממש מכיר, עם זמן של כשעה שבועית, שהיא לדעתי זמן מועט להבין את ההיקף של כל ענין, ולהגיע לדיוק באבחנה? ומה התוצאה והמשמעות של חרדתיות והכחשה ? ושאלה אחרונה מה הטיפול במצב כזה?(חפשתי חומר ולא מצאתי) מאד חשובה לי תשובתך!(איתה שוחחתי כבר ע"ז)

21/10/2010 | 22:19 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

20/10/2010 | 22:38 | מאת: קיסוס

שלום, רציתי לדעת אם אישיות גבולית היא לא בעצם תוצאה של פרפקציוניזם וגישה טוטאלית גם ביחס לעצמי וגם ביחס לאחרים? אם אין אפשרות לקבל את הפגמים אין אפשרות להמשיך את הקשר ולכן יש אכזבות קשות מעצמי ומהסביבה. והאכזבות הקשות נחוות כטראומה שפוגמת בתחושת הרצף החוייתי והזהותי ויוצרות בעצם את כל הקשיים הנוספים. בעצם יכולת קבלת החלקיות היא המתכון לבריאות נפשית ואצל גבוליים לא ניתן לרוב אף פעם להתפשר יש צורך לאחוז את החבל בכל קצותיו. אם כך למה בעצם לא לטפל בהפרעה כמו שמטפלים באו סי די או פרפקציוניזם במקום לנבור ביחסי האובייקט הבלתי נגמרים, הרי הבעיה היא בעמדה הקוגניטיבית של החלק מול השלם בדיוק כמו אצל פרפקציוניסטים ואובססיבים?

21/10/2010 | 10:04 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום קיסוס, ראיית העולם בשחור או לבן המופיעה בהפרעת אישיות גבולית אינה קשורה לפרפקציוניזם. פרפקציוניזם יכול להופיע גם אצל הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, אך הוא לאו דווקא אחד ממאפייני ההפרעה. אפשר לטפל בהפרעת אישיות גבולית בטיפול התנהגותי-דיאלקטי (DBT) שהוכח במחקרים כיעיל בהפרעה זו ולאו דווקא בגישה פסיכודינאמית המדגישה עיבוד יחסי אובייקט. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/10/2010 | 03:08 | מאת: אלי

ד"ר גידי שלום! אני בן 31 ובעבר לאור משבר זוגי מחמת הפרפקטציניזם אובחנתי ע"י פסיכיאטר כסובל מocd ללא סימטומים חיצוניים וקשים. אך התבטא בחרדות וכאבים פיזים קשים ומשונים, טופלתי במשך כשנה וחצי שנתיים בציפרלקס 10 מ"ג ואכן היה שיפור ניכר, הטיפול כלל התחלת טיפול אצל פסיכולוג קוגנטיבי שלא צלח עקב חוסר חיבור ותקשורת איתו. בהמלצת הפסיכיאטר הפסקתי את הטיפול התרופתי ואכן לאחריו היו שנתיים של שקט , לאחרונה לאחר בחינות אקדמאיות שהדרישה שם מעצמי לשלמות ,התחלתי לסבול מחרדות דופק מהיר ומחושים שונים וברצוני לפנות לטיפול בשנית . שאלותי: האם לאור הסמפטומים ישנה אפשרות לטיפול קוגנטיבי ללא טיפול תרופתי(הטיפול התרופתי היה כרוך בתופעות לוואי ,אובדן חשק מיני, השמנה , עיפות יתר וכו')? מהו הטפול עליו הינך ממליץ? והאם אפשרי באמצעות טיפול זה להחלים לחלוטין? אשמח מאוד לתשובתך

18/10/2010 | 09:36 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אלי, די קשה לאבחן את מצבך ולענות לך על סמך התיאור בפורום. באופן כללי, אם התרופה עזרה (למרות תופעות הלוואי) כדאי לשקול שימוש חוזר למספר חודשים במצבי לחץ כגון תקופות בחינות וכד'. טיפול פסיכולוגי ללא הטיפול התרופתי בהחלט אפשרי ויכול לעזור, אך יש להבין יותר טוב מדוע אובחנת כ-OCD. בד"כ ב-OCD יש צורך בהוספת המרכיב התרופתי לפחות בשלב הראשוני של הטיפול הפסיכולוגי. לא הייתי מדבר על "החלמה", בין היתר משום שפרפקציוניזם בפני עצמו אינו "מחלה" אלא נטייה אישיותית. כלומר, לא ניתן להפוך אותך לאדם ספונטאני, "זורם" ו"זרקן" - וזה גם לא רצוי - אלא על חלק מהפרפקציוניזם יש להתגבר בטיפול ואת החלק האחר יש לרתום להשגת מטרות רצויות (אל נשכח שבמידה סבירה פרפקציוניזם יכול להיות בהחלט אדפטיבי). השילוב המנצח הוא בין טיפול התנהגותי-קוגניטיבי עם מטפל שתהייה לך כימיה איתו וטיפול תרופתי בעיקר בשלב הראשון של הטיפול הפסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/10/2010 | 12:24 | מאת: אלי

גם לי אין מושג מדוע אובחנתי כ OCD, מאחר והקפתי את החומר ואני לא רואה אצלי תסמינים אובססיבים אלא יותר פרפקציניזים ובעיקבותיהם חרדות. אכן אין ברצוני לשנות את אישיותי ובפרט שלדעתי חתירה לשלמות הינה דבר חיובי עד שזה נעשה מפריע למנוחת הנפש. וכמו שנכתב כבר בפורום לפני כל אחד יעדיף להיות מטופל אצל רופא או סתם כל בעל מקצוע אחר שהינו פרפקטצניוסט.

28/09/2010 | 16:08 | מאת: חגית

גידי שלום, האם לדעתך יש קשר בין פרפקציוניזם ללוחמנות, או לתקיפות, או לאסרטיביות יתר? אני שואלת זאת, אחרי שהיום קבלתי מבחור תשובה שלילית, אחרי דייט אחד בלבד, בטענה שאני לוחמנית מידי, ולא מספיק רכה... אציין רק, שזו הפעם השישית מתוך תשע במהלך השנתיים האחרונות, שנדחיתי ע''י גברים. ארבע פעמים כבר אחרי הפגישה הראשונה. אני זמן רב בטיפול דינמי, ומודעת לצדדים האלו באישיותי, אבל מסתבר שמודעות לבד לא מספיקה כדי שאוכל לשלוט שדרים בלתי רצויים כגון אלה. שאלתי השנייה היא, האם טיפול באוריינטציה התנהגותית עשוי לעזור לי בנושא? אם לא, מה כן? אני כבר בת 32, ומיואשת לגמרי...

28/09/2010 | 17:20 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום חגית, יש להבדיל בין לוחמנות, מצד אחד ובין תקיפות ואסרטיביות, מצד שני. בלוחמנות יש בהחלט עקשנות ואגרסיה (לעיתים היא מבורכת מן ההיבט הפוליטי אידיאולוגי, אך אכן בעייתית יותר ביחסים בין-אישיים) ואילו באסרטיביות/תקיפות יש עמידה על הזכויות שלי תוך שמירה על כבוד הזולת. למרות שלכאורה יש התקדמות במעמד האישה, גברים לא מעטים מעדיפים שהאישה שלידם תהייה בעלת תכונות "נשיות" מסורתיות, שרוך היא אחת מהן. רמת הוויתור והפשרה שאת מוכנה לה בעניין זה היא עניין אישי מאוד. אין קשר הכרחי לפרפקציוניזם. יש נשים פרפקציוניסטיות רבות שאינן לוחמניות ואפילו אינן אסרטיביות, אך ייתכן שזה בדיוק המקום שבו הפרפקציוניזם שלך הופך להיות לנוקשות ביחסים בין-אישיים, ובמיוחד עם גברים. קשה לי קצת לראות איך טיפול התנהגותי יכול לעזור כאן. דווקא טיפול דינאמי יכול להיות פלטפורמה נאותה לבירור סדר העדיפויות שלך ומתן דו"ח לעצמך עד כמה את מוכנה לוותר ולמען מה. בהחלט הייתי ממליץ להוסיף לטיפול הדינאמי טיפול קבוצתי גם הוא בגישה דינאמית. המטפל שלך בוודאי יוכל להפנות אותך לקבוצה מתאימה. ייתכן שקריאת חומר כלשהו על עקרונות בודהיסטיים יכולה גם היא לעזור לך להרפות, אך חשוב לברור את המוץ מן התבן ולנטרל את המיסטיקה (גלגול נשמות, קארמה וכיו"ב) ולנסות ליישם על עצמך רק עקרונות המאפשרים להרפות ולא ללכת עם הראש בקיר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

28/09/2010 | 17:42 | מאת: חגית

אני מסכימה שטיפול דינאמי הוא המקום לבירור סדר העדיפויות. למען האמת, אין לי התנגדות לקבל את האופי שלי כפי שהוא. המחיר הכבד הוא, להשאר לבד, ללא זוגיות, ואת זה לא הייתי מאחלת לעצמי... כלומר, אני מעוניינת להשתנות, ולו כדי למצוא בו זוג. הבעיה היא, שאינני מצליחה לשלוט בהתנהגויות "המבריחות" גברים, ואין לי מושג איך להיות רכה ונשית יותר. אני חוששת שכנראה יש לי חוסר ממשי בידע ובכלים מעשיים של מה לעשות, מה לא לעשות, ובעיקר איך להתנהג בדייט. האם לאור מה שהוספתי, אתה עדיין ממליץ על המשך טיפול דינאמי, בשילוב קבוצתי, עם קריאת חומר כפי שהצעת?

24/09/2010 | 12:20 | מאת: מתוסכל

שלום ד"ר עקב היותי פרפקציוניסת אני בבעיה אחרי שנתיים של נישואין כאשר אני ידעתי הכל על אישתי כך היא אמרה נפלט לה על מגע מיני נוסף עליו לא ידעתי ברור שהמפגש היה לפני הכרותי עימה אך כרגע אני תקוע עם הפרפקציוניזם של אסור לשקר וכל מה שכרוך בזה תודה

24/09/2010 | 20:18 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום מתוסכל, יכול להיות שאתה סובל גם מנוקשות בתפיסתך המוסרית, אך אם נפלט לאשתך משהו על קשר מיני עם מישהו מלפני נישואיכם והדבר מייסר אותך, המלצתי לך היא לפנות לטיפול פסיכולוגי ואולי לטיפול זוגי יחד עם אשתך. עם רמה כזו של קנאה רומנטית קיים סיכון משמעותי להמשך היחסים ביניכם לאורך זמן. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/09/2010 | 18:34 | מאת: רוני

שלום האם סיום טיפול פסיכותרפיה באופן מסודר- הוא חלק מהאתיקה המקצועית, כלומר חריגה ממנו היא הפרה של כללי האתיקה? (במידה למשל שמטפל חש פגוע על שמטופל עוזב כי לא הסכים לרעיון הפרידה ולא מאפשר למטופל תהליך פרידה תקין אלא מנתק מגע באופן חד צדדי). האם הכלל הוא משותף לכל סוגי המקצועות הטיפוליים העוסקים בפסיכותרפיה (עו"ס, פסיכולוגים קלינים, פסיכיאטרים ועוד)? ושאלה אחרונה, מדוע הדבר לא נדיר וקורה במידה לא מעטה? הרי לא מדובר על יחסי חברות אלא על על יחסים טיפוליים שאמורים לשרת את צרכי המטופל ולא המטפל, או שאני טועה...? אם מופיע כלל כזה איפה אוכל להשיגו- אשמח אם תוכל לשלוח קישור. תודה רבה

23/09/2010 | 22:33 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רוני, שאלה מעניינת מאוד. היחסים בין המטפל למטופל הם יחסים מורכבים מאוד ותהליך הפרידה, וההחלטה על סיום טיפול, לא פשוטים אף הם. כללי האתיקה מתייחסים, ברוב המקרים, לדברים פורמאליים הרבה יותר הנוגעים למסגרת הטיפול, כגון: קיום יחסים חברתיים ומסחריים בין מטפל למטופל בזמן הטיפול ואחריו, כמה זמן צריך לעבור מתום הטיפול עד שמותר יהיה למטפל להיות בקשר חברתי או רומנטי עם המטופל או לקיים איתו קשר עסקי (למרות שהמחמירים יאמרו שמטופל הוא תמיד מטופל, יש להשאיר לו דלת פתוחה לחזור ולכן בכל מקרה אין לקיים איתו קשר מסוג אחרי גם אחרי תום הטיפול). למיטב ידיעתי, הקוד האתי אינו מתייחס לתהליך הפרידה, אלא מדובר בדברים הקשורים ליחסים בין המטפל למטופל שלא ניתן להסדירם בכללים. קשה לומר באיזה מצבים מטפל שהחליט שלא הגיע הזמן לסיים את הטיפול עושה כן מתוך דאגה מקצועית כנה למטופל, מתי הוא פועל מתוך חרדת נטישה שלו, באיזה מקרים מעורבים בכך שיקולים כלכליים וכד'. לא ניתן לכסות את כל האפשרויות ע"י כללי אתיקה ותמיד המטפל יוכל לטעון כך והמטופל אחרת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/09/2010 | 23:03 | מאת: רוני

מדבריך שאין בעצם סכמה כזו שמעוגנת באתיקה- האם בשום מקצוע בריאות נפשי? זה קצת מתמיה לאור העובדה שסיום טיפול נכלל כחלק משמעותי מתהליך טיפולי אבל אין פרדיגמות אתיות שמטוות אותו. ומה לגבי עשיית הטוב- האם בתוכו כלל זה אינו נכלל? אם מטופל נפגע מכך כי חש שהשיקולים לא היו מקצועיים בסיום אלא אישיים מתוך פגיעה (בסרוב לעיבוד תהליך פרידה כי הדבר בא מיוזמתו של המטופל ללא תחושה מקבילה אמל המטפל)- לאיזה כיוון של תלונה כדאי לו ללכת- לכיוון האתי של וועדה או משפטי אזרחי- שם מתייחסים גם לנזק ולא רק אם נעשתה/לא נעשתה עבירה? שוב תודה על התגובה המקצועית.

20/09/2010 | 15:44 | מאת: צליל

שלום ד"ד רובינשטיין. אני מאוד פרפקציוניסטית בלימודים, שואפת תמיד לקבל מאה, לזכור את כל החומר למבחן, לכתוב הכל, להראות שאני יודעת, בעבודות לנסח הכל טיפ טופ. הבעיה שלי כרגע היא שאני צריכה להגיש סמינריון ללימודים ב-10/10. אני מתחילה להלחץ שאין לי זמן, כי אני רוצה להגיש עבודה מושקעת ומפחדת שלא אעמוד בזה. בשבוע האחרון אני גם לא מצליחה להרשם מהלחץ והמחשבות. האם אתה ממליץ במקרה זה על כדורי שינה? תודה

22/09/2010 | 01:46 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום צליל, לא הייתי ממליץ על נטילת כדורי שינה לבעיה שאת מתארת. זהו טיפול שטחי, ובשימוש ממושך ממכר, בקצה הקרחון, כלומר, באחד הסימפטומים המישניים של הבעיה. המלצתי היא לפנות לטיפול פסיכולוגי ואם יעלה צורך בטיפול תרופתי, להיעזר בטיפול נוגד דיכאון וחרדה ממשפחת ה-SSRI (ציפרלקס וכד') במשך מספר חודשים. ניתן לתקוף את הבעיה בעזרת טיפול קוגניטיבי המכוון הן כלפי הבעיה הכללית יותר של פרפקציוניזם והן כלפי הבעיה הספציפית יותר של חרדת בחינות / מטלות אקדמיות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

05/09/2010 | 19:04 | מאת: אלה

שלום, מתוך ניסיון העבר אם יש לי תחושה שרק אצל מטפלים גברים יש לי תחושת החזקה האם זה אומר שאני צריכה לפנות למטפל גבר? אני מתכוונת גם בתחושה שלהרגיש מוכל וגם רגוע בתוך החדר וגם מבחינת המחשבה על המטפל כדמות מחזיקה גם בין הפגישות (אצל נשים זה נעלם לי מהרגע שאני יוצאת מהחדר, ובכלל מתקשה להאמין שהן יכולות לעזור לי). תודה מראש.

05/09/2010 | 19:25 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אלה, מה שמסביר את ההבדל בתגובות שלך למטפל גבר לעומת מטפלת אישה הוא ההבדל בקשרים שהיו לך עם אביך לעומת אמך. לפחות כך זה אמור להיות מוסבר מבחינה תיאורטית. באופן מעשי, יש שיקולים לכאן ולכאן. יהיו שינקטו בגישה ש"לא מחליפים סוס מנצח" ואם את מרגישה מוכלת ע"י מטפל גבר ויכולה לסמוך עליו, זה הטיפול ה"נכון" עבורך. יהיו אחרים (מן הסתם, יותר חסידים יותר אדוקים של הגישה הפסיכואנאליטית) שיטענו שכדאי לבחור דווקא מטפלת במקרה שלך כי עד שלא תתגברי על הקושי שיש לך עם אמך דווקא בדרך הקשה, דרך תהליך העברה מדמות האם לדמות המטפלת, הבעיות לא תיפתרנה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/09/2010 | 18:14 | מאת: אלה

תודה, אני לא בטוחה שזו המהות האבהית או האמהית כמו הסגנון הפחות חופר של גברים, בלי כל המטען הרגשי הזה שנשים מעבירות. אין לי כוח לרגשות, מספיק יש לי את שלי. יש משהו פחות סימביוטי עם גברים, ואם אין לי כוח לסימביוזה מה יגידו פרוידיוני הקיר...? למה אני חייבת להתמודד איתה? אם לא מעניין לי בחדר עם נשים אז איך אפשר לשרוד טיפול בכלל ובפרט לעבוד על כל הסיבות שהביאו אותי להרגיש שלא מעניין לי בחדר עם נשים...?

01/09/2010 | 21:57 | מאת: איילת

לפי כל מה שאני קוראת על OCD ופרפקציוניזם, אין לי ספק שאני חיה עם בן זוג כזה. הכל לא מספיק טוב, אם פרט קטן בתוכנית משתנה או חלילה משתבש - היא לא שווה כלום וכו'...אני, כמובן, "אחראית", שלא לומר אשמה, לכל שיבוש, אני מקבלת הוראות הפעלה, כאשר בן זוגי נותר פאסיבי אך בעמדת "מבקר", המון ויכוחים על סדר וארגון ("את צריכה ללמוד לתכנן את הזמן שלך"), יש לו אין ספור תלונות על השותף שלו בעסק, אך הוא לא מוכן לקבל כל ייעוץ - לא בעניין הזוגי ולא בעניין העסק. ואני...קורסת תחת נטל הביקורת, הנסיונות האינסופיים לארגן את המציאות לפי צרכיו, בידיעה שזה "בור ללא תחתית,. איך לנהוג אל מול הפרפקציוניזם באופן שלא יפגע בו אך יישמור עלי?

01/09/2010 | 22:57 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום איילת, לכאורה, הפתרון פשוט, אם כי לא קל. לא הפרפקציוניזם ולא האובססיביות של בן זוגך לא ישתנו. הוא כזה ואי-אפשר לשנותו. מה שכן ניתן לשינוי הוא את חלוקת התפקידים ביניכם. אם הוא לא מרוצה ממשהו שאת עושה - שיעשה בעצמו. כמובן, אינני בקיא בפרטי המקרים ואינני יודע מה ניתן לשינוי בהסדרים ביניכם ומה לא, אך את העיקרון שאם הוא רוצה שדברים ייעשו בדרכו הוא צריך לעשות אותם בעצמו הוא יבין. דבר נוסף הוא שלא כתבת אם אתם נשואים או לא. אם אינכם נשואים קל יותר להציב גבולות ולשחק על חרדת הנטישה שלו. אנשים אובססיביים מאוד פוחדים משינויים ואם תעלי מדי פעם ספק שאולי אתם לא מתאימים, זה יזכיר לו שאת לא המשרתת שלו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

קראתי המון מאמרים באינטרנט בנושא פרפקציוניזם ובסופו של דבר הבנתי שכנראה אני כזאת. אבל אני לא בטוחה במאה אחוז. מאז גיל צעיר אני זוכרת שהרגשתי שאני צריכה להיות טובה הרבה יותר מכולם, שלא מספיק להיות ממוצעת, שאני צריכה להיות הרבה יותר מזה. (שזה אומר - להוציא תארים או לעשות משהו משמעותי בחיים שרוב האנשים לא עושים, או סתם לכתוב את כל האותיות בסיכום בהיסטוריה באותו גודל ואותה צורה ולמתוח קווים רק עם סרגל כדי שהדף יראה מושלם בסוף.) אני לא מעזה לשלב בגדים שנראים לי לא מתאימים, כי אני לא מסוגלת. יש אנשים שיכולים לעשות את זה בלי למצמץ ואני כל הזמן מודאגת מהתדמית שלי בעייני אחרים. למרות שאני יודעת שאף אחד לא יכול להיות מושלם ולא להופיע ככזה, כנראה לא הפנמתי את זה לחלוטין כמו שאדם נורמלי צריך. היום קיבלתי ביקורת קשה וצינית על משהו שעבדתי עליו פרק זמן ממושך של כמעט שנה ומהווה בסיס לשאיפות שלי לעתיד וכשקראתי את הביקורת התמוטטתי מבחינה נפשית. יכולתי להרגיש את זה גם פיזית: העור שלי פשוט בער והייתה לי תחושה של הלם ופשוט בהיתי במסך בשוק. (הביקורת נכתבה במחשב) עכשיו אני מרגישה שאני לא שווה כלום בתחום הזה שעליו בוקרתי, למרות שבעבר קיבלתי הרבה מחמאות. אני מנסה להגיד לעצמי שדעה של אדם אחד היא לא בהכרח דבר שצריך לקחת ללב, אבל עובדה שאני לא מסוגלת לשכוח מזה ומרגישה נוראי. כאילו עברתי טראומה. קראתי מאמר על זה שפרפקציוניסטים מסוימים לא מסוגלים לקבל ביקורת בגלל עצם הגדרתם ככאלה (כי הדימוי העצמי שלהם מבוסס על יחס הסביבה) ואז בגלל ביקורת שלילית קורה מה שקרה לי... והקטע הכי אידיוטי בעניין הוא שזו ביקורת שאני ביקשתי בעצמי,ומשום מה פשוט הייתי בטוחה שהיא תהייה מעולה-עוד נקודה שהופיעה במאמר הזה, כאילו נכתב עליי. פעם אחת הייתי באבחון בגלל בעיה לימודית במתמטיקה והמאבחנת אבחנה בקצרה גם את הפן הרגשי, היא כתבה שהביטחון העצמי שלי תקין אם כי הערנות שלי לסובב היא גבוהה ויש לי צורך בשליטה מתמדת שעלול להקשות על תפקוד יום יומי ושאני בעלת מוטיבציה להוכיח את עצמי ולהצליח. (ועוד כמה דברים לא רלוונטים)יש סיכוי שפסיכולוגית מומחית טטעה ובעצם אני חסרת ביטחון לחלוטין ופרפקציוניסטית?! נ.ב. אני אפילו לא מסוגלת לפרסם את ההודעה הזו עם טעויות כתיב ולהרגיש בסדר. אני חייבת לחזור אחורה ולתקן כל פסיק. נמאס לי מזה. זה משגע אותי. תודה רבה!

25/11/2010 | 22:58 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום שיר, פרפקציוניזם כשלעצמו אינו מוגדר רשמית כהפרעה נפשית שיש לטפל בה ויש לו גם היבט מועיל ובונה. עם זאת, מחקרים מצביעים על יותר ויותר הפרעות נפשיות שנמצאות בקשר עם פרפקציוניזם. לפי תיאורייך, את קודם כל סובלת מאוד וזה מה שהכי חשוב. לכן, אמליץ לך בחום לפנות לטיפול. אני לגמרי מסכים עם המעט שציטטת מדברי המאבחנת, בעיקר לגבי הצורך המופרז בשליטה. בגילך הצעיר מאוד עדיין אפשר לשנות הרבה דברים, להגמיש את מערכת הערכים הנוקשים והמייסרים שלך ולאפשר לך לנוח מעצמך וליהנות יותר מהחיים. המלצתי לך, אפוא, לפנות לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/08/2010 | 12:16 | מאת: חגית

הי גידי, כיצד היית נוהג במקרה של מטופל המאוכזב מאד מהישגיו האקדמיים הו בכמות והן באיכות, והערך העצמי שלו ירוד מאד בעקבות זאת. מאידך, הוא חסר אנרגיה נפשית להתקדם הלאה לתארים גבוהים יותר. האם היית מנסה לדחוף אותו לפעול ולנסות להגשים את חלומותיו, או, לחילופין, היית מנסה להביא אותו להאמין שהוא בעל ערך גם בלי תואר כזה או אחר, מה שיאפשר לו להרפות מהמרוץ הבלתי ממומש?

26/08/2010 | 12:38 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום חגית, יש יותר מדיי נעלמים במשוואה הזו. במידה שאת בטיפול, אנא העלי את השאלה בטיפול שלך ולא כאן. הדבר האחרון שהיינו רוצים הוא שהפורום יהווה אמצעי לפריצת גבולות המסגרת הטיפולית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/08/2010 | 14:45 | מאת: חגית

תשובתך נחוותה לי כדחייה, גם אם היא רציונאלית. נכון, אני בטיפול, כפי שכתבתי בהודעות קודמות, אבל חשוב לי מאד להבין תיאורטית אילו כיוונים אפשריים יכול לקבל טיפול בבעיה שהצגתי. לא באתי לפרוץ שום גבול או מסגרת, והתשובה, אם תסכים לתת אותה, לא תשמש אותי לתקיעת טריז בגלגלי הטיפול שלי, אלא תאפשר דיאלוג עשיר יותר בתוכו.

23/08/2010 | 15:40 | מאת: ריקי

שלום, האם למטפל מותר לפרסם דוגמאות קליניות מעבודתו בלי לבקש תחילה רשות ממטופליו (תוך שינוי שם ופרטים מזהים)? אם זיהיתי עצמי באיזו דוגמא כזו בלי קבלת רשותי מה ביכולתי לעשות?

23/08/2010 | 16:35 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ריקי, מבחינה אתית הוא חייב לבקש את רשותך. הסוואת פרטייך עשויה לשמש לו הגנה בפני ועדת האתיקה של האיגוד המקצועי אליו הוא שייך. במקרים שאני מכיר קיימת התחשבות גם באי הנוחות שתיגרם למטופל אם יוכל לזהות את עצמו, אך אינני חושב שזה מעוגן בכללי האתיקה. על כל פנים, במידה ואת עדיין בטיפולו, זה בהחלט נושא שיש לדון בו. אני אישית נוהג לתת למטופל לקרוא טיוטה לפחות של הקטע שבו הוא מתואר ושואל אם זה בסדר מבחינתו או שאני מרכיב דוגמא פיקטיבית מכמה מקרים באופן שאף אחד לא יכול לזהות את עצמו. דברי עם המטפל עצמו, במידת האפשר.את בפנייך פתוחה גם האפשרות להתלונן בפני ועדת האתיקה של האיגוד המקצועי שאליו שייך המטפל, אך לטעמי זו אפשרות שיש לשמור רק למקרה שהטיפול כבר הסתיים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/08/2010 | 20:04 | מאת: ריקי

אכן מדובר על טיפול בעבר- ובכל זאת יש משהו מאוד פוגע להפוך פתאום לאובייקט שמוצג באופן מסויים וללא ידיעתי מה שמרגיש לי כמו איזה בגידה באמון ושאלות רבות לגבי כל הטיפול הזה- שנתפס פתאום אחרת. אני אמורה עכשיו לחשוש שבכל טיפול שאלך אליו יכולים לבצע אקט כזה בלי ידיעתי? כלומר להגיד כבר בהתחלה 'אני מבקשת שתעדכן אותי אם אתה מתכוון לכתוב עלי' וכו'...? זה קצת מוזר. ומה הדין לגבי הצגת מקרים בכנסים וכו'? שם אין פרסום כתוב, האם שם מותר להביא באופן מלא סיפור של מטופל בלי ידיעתו (עם חסיון שמו ופרטים מזהים)? וקבוצות גדולות של עמיתי הדרכה- האם שם מותר להשתמש באופן חופשי בפרטי המטופל כולל אזכור שם, מקצוע וכו'? יש לי תחושה משונה שאני לא ממש מוגנת במקום שבו אני אמורה להיות מוגנת. כי זה עידן כזה שבו מטופלים צורכים ספרות טיפולית ואין שום סיבה להרגיש כאילו אין למטופלים גישה לשם- ולכן לראות את זה זה כצעד מקובל.

23/08/2010 | 10:14 | מאת: הילה

שלום אני בת 30 נשואה ואמא לשניים. ההגדרה פרפקציוניסטית הולמת אותי מאוד.. לכל אורך הדרך תמיד חיפשתי אתגרים קשים שרק אני אוכל לעמוד בהם. נוכח נסיבות ודברים שעברתי בחיים, כמעט תמיד הרגשתי שיש איזה שהוא אתגר באופק שקורא לי, שתפור למידות שלי, שרק אני אוכל למלא.. והאתגר הזה ליווה אותי, וכשהוא התמלא הייתי מאושרת (היו תקופות שזה היה לימודים/ ארגון אירועים/הצלחה במשפחתיות וכו') היום, עם כל מיני דברים שקרו, כמעט שום דבר לא ממלא אותי ולא "עושה לי את זה", לא המשפחה, לא הבעל האוהב.. מן תחושה כזו שהכל יכול להסתדר בלעדיי.. שאין שום אתגר ממשי באופק. הרגשה מאוד קשה, ריקנות... אני יודעת שזה מאוד בעייתי לחיות כך לאורך זמן, אבל מרגישה שזה חזק ממני... אודה מאוד לשתיים שלוש עצות מעשיות שיעזרו לי להתחיל לחפש דרך אחרת שתלמד אותי להנות ממה שכן יש ולא לחפש תמיד את מה שאין ... תודה הילה

23/08/2010 | 11:02 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום הילה, כנותך ראויה להערכה ומעידה על חוסן נפשי ועל יכולת להיעזר בטיפול פסיכולוגי. אין זה סביר ששתיים-שלוש עיצות בפורום באינטרנט, בלי להכירך פנים אל פנים, תוכלנה לפתור קושי מהותי כל כך כמו תחושת הריקנות שאת מתארת ולכן אני מעודד אותך לפנות לייעוץ. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/08/2010 | 18:22 | מאת: א'

שלום דר' גידי, כפי שציינתי בכותרת יש לי שאלה/ות: האם מנהלי הפורומים השונים עובדים בהתנדבות או בשכר? ואם בהתנדבות אז מה יוצא להם מזה? אני מקווה שהשאלות לא מטרידות מידי, ומודה מראש על התשובות.

22/08/2010 | 19:03 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום א', למיטב ידיעתי, כל מנהלי הפורומים באתר דוקטורס מנהלים את הפורומים ללא תמורה כספית ישירה. יש להניח שעבור רבים המוטיבציה היא שיווקית, בבחינת חלון ראווה לקליניקה שלהם או לשירותים שהם מציעים ואני רוצה להאמין שבאופן חלקי לפחות המוטיבציה היא גם אלטרואיסטית במידה זו או אחרת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/08/2010 | 19:14 | מאת: א'

22/08/2010 | 12:57 | מאת: פרפקציוניסטית גאה

שלום רב הגעתי לפורום הזה במקרה כשחיפשתי משהו באתר דוקטורס. השתוממתי לגלות שתכונה נאה כמו פרפקציוניזם הפכה להפרעה נפשית. נראה לי שיש כאן פשוט בלבול מושגים. למשל, האיש שאתה מתאר בהודעת הפתיחה של הפורום, הוא ורקוהוליק, לא פרפקציוניסט. אני פרפקציוניסטית, אבל אני לא נמנעת לצאת לחופשות. דברים לוקחים לי יותר זמן מלאחרים, אבל הם יוצאים טוב, ואני שלמה עם זה. אני לא חדורת תאווה ל"הספקים", רק לתוצאות טובות. בעיות אחרות שמתוארות כאן הן תוצאה של אובססיביות, לא של פרפקציוניזם. ברור, שאדם פרפקציוניסט ייתקל בבעיות בעבודת צוות עם אנשים שאינם כאלה, אבל זה נכון באופן כללי לשונות אחרת בין שני אדם. אולי תשקול שינוי שם של הפורום? ועוד, האם היית רוצה לעבור ניתוח אצל רופא שאינו פרפקציוניסט? אני חושבת שחינוך לדיקנות הוא דבר חשוב. כשבאים ואומרים שפרפקציוניזם זה בעיה נפשית וצריך ללמוד להתמודד עם זה נותנים חיזוק שלילי לתכונה שהיא חיובית בעיקרה. אשמח לקבל את תגובתך.

22/08/2010 | 13:40 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך פרפקציוניסטית גאה, אכן פרפקציוניזם בפני עצמו אינו מוגדר כהפרעה נפשית, אם כי יש חוקרים שמתנגדים לחלוקה בין פרפקציוניזם אדפטיבי ופתולוגי וטוענים שכל פרפקציוניזם הוא פתולוגי. אני אינני חושב כך. עם זאת, אנו עדים ליותר ויותר מחקרים המצביעים על כך שיותר ויותר הפרעות נפשיות קשורות לפרפקציוניזם. קשר סטטיסטי אינו מלמד בשום אופן על כך שכל הפרפקציוניזם סובלים מהפרעות נפשיות אלא שמדובר בתכונה שעלולה להיות (יחד עם גורמים אחרים) גורם סיכון. אם את פרפקציוניסטית וטוב לך, אשריך. אין שום בעיה. אבל, דווקא משום שמדובר בתכונה מוערכת מבחינה חברתית, כפי שעולה מהודעתך, יש אנשים לא מעטים שהשאיפה לשלמות גורמת להם ולעיתים גם לסביבתם סבל רב והם נמנעים מעשייה או מתאכזבים דרך קבע מכך שאנשים אחרים אינם עומדים בסטנדרטים שלהם והדבר מהווה מקור למצוקה רבה: http://www.giditherapy.co.il/?p=226 http://www.giditherapy.co.il/?p=601 לא מדובר בדעה אישית וגם לא בדעה שרווחת בקרב אנשי מקצוע, אלא בממצאי מחקרים עקביים לאורך עשרות שנים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/08/2010 | 13:58 | מאת: פרפקציוניסטית גאה

22/08/2010 | 08:13 | מאת: יש

גידי שלום, אני בת 27, נשואה, אמא לילדה בת שנה וחצי ויש לי משפחה חמה ותומכת. אני מגדירה את עצמי כפרפקציוניסטית... אני משקיעה אנרגיות רבות כדי שכל מה שבאחריותי יהיה מוצלח, מסודר, ללא טעויות, מושלם. זה אמנם לא ברמה שמונעת ממני לעשות דברים ע"מ שלא יצאו מושלמים, אבל הפרפקציוניסטיות עדיין שם ומקשה עלי. כל דבר שאני עושה נעשה ב"כבדות" ובחוסר גמישות, פן אשכח משהו או שסתם לא יהיה לפי התכנון... אני מרגישה שגם בעלי וגם ביתי "משלמים" את מחיר הפרפקציוניסטיות שלי, אבל בעיקר אני. לאחרונה, נקלעתי לחרדה וטופלתי לתקופה קצרה באסיול. אני יודעת שקשה להיפתר מהפרפקציוניסטיות באופן מוחלט, אבל אשמח לעשות צעדים משמעותיים כדי להקל על הנטייה שלי לכך שהכל ייעשה בשלמות וכמו שאני רוצה ומתכננת. מה היית מציע לי? האם טיפול פסיכולוגי? אם כן, אשמח אם תוכל לפרט איזה סוג של טיפול (אני ממש לא מבינה ב"עולם" הזה..). תודה!

22/08/2010 | 10:59 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך, האסיוול לא יפתור דבר. מדובר בתרופה ממשפחת הבנזודיאזפינים שמתאימה להרגעה סביב אירוע מעורר חרדה ספציפי מאוד, אך בשימוש קבוע וממושך עלול לגרום תלות והתמכרות. לכן, אם כבר טיפול תרופתי, עדיף משהו לא ממכר ממשפחת ה-SSRI (הלהיט היום הוא ציפרלקס). אבל, הפתרון המהותי אינו תרופתי. ישנם פרוטוקולים מובנים לטיפול קוגניטיבי (CBT) בפרפקציוניזם, למרות שהמחקר מלמד על כך שכמעט ולא נעשה בהם שימוש. גישה אחרת, הרבה יותר נפוצה בישראל, היא הגישה הפסיכודינאמית, שהיא גרסה מרוככת יותר של הפסיכואנליזה. טיפול זה ממוקד יותר באדם בכללותו מאשר בבעיה ספציפית כזו או אחרת ופרפקציוניזם הוא יותר תכונת אישיות קבועה ויציבה החוצה מצבים שונים. אידיאלית, הייתי ממליץ על שילוב של שתי הגישות. שילוב זה אינו כה נדיר בארץ, הואיל ועדיין ההכשרה הבסיסית של רוב המטפלים הוא בגישה פסיכודינאמית ויש הבוחרים להשתלם בנוסף גם בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית. קצת יותר על שתי הגישות תוכלי לקרוא כאן: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 ועל פרפציוניזם והטיפול בו כאן: http://www.giditherapy.co.il/?p=601 בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/08/2010 | 12:55 | מאת: יש

תודה על תשובתך המהירה. טופלתי באסיול בעקבות חרדה בה נתקפתי ורק בדיעבד הבנתי שכנראה מקור החרדה נבע מהאופי הפרפקציוניסטי שלי. אני לא חושבת שהפסיכיאטר (הפרטי) אליו הלכתי הבין את מקור החרדה כאשר נתן לי את הכדורים. מעיון במאמרים אותם הפנת אותי לקרוא אני מרגישה שאני עונה להגדרה של- 1."התעקשות חסרת סובלנות ופתולוגית על צורך מוחלט בעשיית דברים ב'דרך הנכונה'" 2.אני תמיד מרגישה בצורך להיות בשליטה מוחלטת. אולי אצלי זה לא קיצוני או פתולוגי, אבל אני מרגישה שללא ספק אני עונה להגדרות הנ"ל. אם הבנתי נכון את תשובתך, הטיפול המומלץ במקרה שלי הוא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי בשילוב עם גישה פסיכו דינאמית. אם כך, איך אוכל למצוא מטפל טוב שמטפל בשתי הגישות הנ"ל?

21/08/2010 | 08:30 | מאת: טלי

נישאתי לבעלי שהייתי בגיל 26 סטודנטית ובעלי היה בגיל 35. כשהתחתנו הרגשתי שיותר מכל אני רוצה את בעלי לעצמי שיפנק אותי ויאהב ללא ילדים. פחדתי גם מאוד מאוד מהיריון. אבל שלא תבין לא נכון מאוד אהבתי ילדים תמיד הייתי מחוברת אליהם והייתה כימיה כזו בינינו אבל הפחד מההריון ומבדיקות גנקולוגיות השאיר אותי מאחור. לבסוף בגיל 35 ילדתי לראשונה לאחר טיפול הפריה ובתחילת גיל 39 ילדתי את בני. כל הזמן המצפון מציק לי איך לא חשבתי על זה שבעלי גדול ממני בתשע שנים. אני לא רוצה שלילדים יהיה אבא מבוגר ומה יהיה שהם יתחתנו האם נזכה לראות את הנכדים שלנו. אני כל כך מצטערת על כך שלא ניסיתי יותר מוקדם להביא ילדים ושהייתי עסוקה בדברים אחרים. אומרים על הורים יותר מבוגרים שהם יותר בשלים ויותר מבוססים כלכלית. אומנם אני ובעלי נסענו המון לחול ובארץ לפני שהילדים באו. קנינו דירה וסיימנו משכנתא אבל זה לא אומר שמצבנו הכלכלי כזה שאין מה לדאוג כי אני לא עובדת כרגע. יש לי צער שלילדים שלי אין בני דודים בגילם כי האחים שלי הביאו ילדים הרבה הרבה לפניי. והכי חשוב זה שאני רוצה להביא עוד ילדים וקצת חוששת כבר מהגיל. היה לי חלום תמיד על משפחה גדולה של 4-5 ילדים. אז לא זה אז לפחות שלוש. אז על השלישי או השלישית אני כבר צריכה לחשוב זמן קצר אחרי הלידה. נישאתי לבעלי שהייתי בגיל 26 סטודנטית ובעלי היה בגיל 35. כשהתחתנו הרגשתי שיותר מכל אני רוצה את בעלי לעצמי שיפנק אותי ויאהב ללא ילדים. פחדתי גם מאוד מאוד מהיריון. אבל שלא תבין לא נכון מאוד אהבתי ילדים תמיד הייתי מחוברת אליהם והייתה כימיה כזו בינינו אבל הפחד מההריון ומבדיקות גנקולוגיות השאיר אותי מאחור. לבסוף בגיל 35 ילדתי לראשונה לאחר טיפול הפריה ובתחילת גיל 39 ילדתי את בני. כל הזמן המצפון מציק לי איך לא חשבתי על זה שבעלי גדול ממני בתשע שנים. אני לא רוצה שלילדים יהיה אבא מבוגר ומה יהיה שהם יתחתנו האם נזכה לראות את הנכדים שלנו. אני כל כך מצטערת על כך שלא ניסיתי יותר מוקדם להביא ילדים ושהייתי עסוקה בדברים אחרים. אומרים על הורים יותר מבוגרים שהם יותר בשלים ויותר מבוססים כלכלית. אומנם אני ובעלי נסענו המון לחול ובארץ לפני שהילדים באו. קנינו דירה וסיימנו משכנתא אבל זה לא אומר שמצבנו הכלכלי כזה שאין מה לדאוג כי אני לא עובדת כרגע. יש לי צער שלילדים שלי אין בני דודים בגילם כי האחים שלי הביאו ילדים הרבה הרבה לפניי. והכי חשוב זה שאני רוצה להביא עוד ילדים וקצת חוששת כבר מהגיל. היה לי חלום תמיד על משפחה גדולה של 4-5 ילדים. אז לא זה אז לפחות שלוש. אז על השלישי או השלישית אני כבר צריכה לחשוב זמן קצר אחרי הלידה. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.

21/08/2010 | 10:56 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום טלי, קראתי את הודעתך בעיון ובכובד ראש ואני מרגיש שהקושי, הספציפי לכאורה, שאת מציגה בה הוא רק קצה הקרחון של קשיים עמוקים יותר וישנים יותר. למשל, הפחד שהיה לך מבדיקות גניקולוגיות ומכניסה להיריון. עקרונית, עצם העובדה שההורים מבוגרים אינה חייבת לפעול לרעת הילדים, אך לפי תיאורייך בהודעה הספציפית הזו, קשה לך מאוד להיות מאושרת וזה כמובן מקשה קודם כל עלייך ובהמשך עלול להשפיע על ילדייך. לכן המלצתי היא לברר את העניינים בייעוץ פסיכולוגי פנים אל פנים ולא להסתפק בפנייה בפורום. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/08/2010 | 07:35 | מאת: טלי

בוקר אור, יש לי כמה שאלות ברשותך- 1. אילו קשיים עמוקים וישנים אתה מזהה בהודעתי למעט הפחדים שהיו לי מהיריון? 2. כיצד אתה מסיק שקשה לי להיות מאושרת?

אני כתבתי רק פעם אחת. לא ברור לי למה יש הכפלה בהודעה. אנא שים לב בקריאתך את הדברים. תודה טלי

20/08/2010 | 15:33 | מאת: אופטימי

היי גידי, אני בן 31 כיום וכבר תקופה ארוכה שאני שם לב שבסיטואציות פשוטות יחסית נגיד כאשר אני מתבקש לבצע איזה שהוא תרגיל במהלך פעילות ספורטיבית,אם אני מרגיש שאיני מבצע את המטלה בצורה הנכונה,ובנוסף מעירים לי על כך אני נוטה להילחץ, הדבר נובע לפי מיטב הבנתי מתקופת הילדות שבה הרגשתי שהסביבה לחצה עליי ולא קיבלה אותי כפי שאני, כיום כנראה נשארו בי קולות פנימים שמפחדים מביקורת, או משגיאות, השאלה איך מטפלים בזה? ולאיזה טיפול אני אמור לפנות לדינמי או התנהגותי-קוגנטיבי?

21/08/2010 | 10:48 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אופטימי, בחירת הגישה הטיפולית היא החלטה רב-גורמית ועליה לכלול שיקולים כמו: אישיות המטופל (האם קיימת נטייה לחיטוט עצמי מופרז?) טיפולים קודמים (אם היה טיפול דינאמי מתמשך, כדאי להחליף גישה) העדפת המטופל (טיפול קצר טווח / ארוך טווח; אינטרוספקטיבי או פרגמטי) יש אמנם פרוטוקולים מובנים לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי בפרפקציוניזם אך המחקרים מעידים שכמעט ולא נעשה בהם שימוש. אני נוהג לשלב בין שתי הגישות הטיפוליות הללו כשמדובר בפרפקציוניזם, אם כי אני חייב לציין ששיתוף הפעולה עם שיעורי הבית של הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי בקרב מטופלים ישראליים נמוך למדיי (compliance) יחסית למטופלים אמריקניים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

21/08/2010 | 13:51 | מאת: אופטימי

ובהנחה שבעבר הייתי רק בטיפול קצר מועד שברובו המוחלט לא עסק בנושא הזה בכלל,ובתוספת העובדה שאני אכן נוטה להיות מרוכז בעצמי ובקשיים שלי, אתה מציע שאפנה לטיפול דינמי כדי שהנושא הזה יקבל עדיפות מעבר לסוגיות אחרות שבכל מקרה עולות במהלך טיפול?

17/08/2010 | 13:05 | מאת: רעות

אנימעונינת ללכת לטיפול התנהגותי דרך הקופה. וברצוני לשאול מס' שאלות- 1. האם עליי לוותר על סודיות? 2. איזו השלכות יהיו לטיפול זה כשיהיה כתוב בתיק האישי שלי שעברתי טיפולי פסיכותרפיה? תודה

17/08/2010 | 14:03 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רעות, באופן עקרוני, וגם מעשי, קיימת חובת חיסיון מוחלטת על כל מה שקורה בטיפול, כולל עצם הפנייה לטיפול פסיכולוגי. מטפל רשאי להעביר חומר אודותייך למטפל אחר רק אם את חותמת לו על ויתור סודיות ומתירה לו להעביר את החומר לגורם ספציפי. עם זאת, יש להבדיל בין טיפול פסיכולוגי הניתן במרפאה לבריאות הנפש של קופ"ח ובין טיפול הניתן במסגרת הביטוח המשלים. במקרה הראשון המידע עלול להיות חשוף יותר בתוך קופ"ח, אם כי אינני בטוח בכך. המקרה השני אמור להיות זהה לחלוטין לפנייה לטיפול פרטי, כלומר, את בוחרת את המטפל מתוך רשימת מטפלים שנמצאים בהסדר עם הקופה והקשר כולו אמור להיות אך ורק עם המטפל. ייתכן, עם זאת, שהוא צריך להעביר איזה שהוא דו"ח תקופתי, אבל אינני בטוח בכך. עד כמה שאני יודע, הקושי העיקרי הוא בשמירת חיסיון בפני חברות ביטוח, במידה ותרצי לעשות לעצמך בעתיד איזה ביטוח רפואי נוסף באופן פרטי. אז גם תצטרכי לחתום על הצהרת בריאות והשאלה עד כמה את רוצה להסתכן בחתימה על הצהרת בריאות שאינה נכונה וגם לחברות הביטוח יש חוקרים שמגיעים לכל מקום. כמובן שככל שהפוליסה מצומצמת יותר (נניח, רק ביטוח סיעודי) החקירה מצומצמת יותר וככל שהיא מקיפה יותר, החקירה עמוקה יותר. במקרה הזה, אם זו פוליסה שכוללת גם החזר הוצאות על טיפול פסיכולוגי, בהחלט יפשפשו ויפשפשו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/08/2010 | 16:19 | מאת: אלונה

מסכימה עם כנותו של גידי לגבי השלכות אפשריות במקרה של תביעה. אומר גם שלא רק שגם בנושא נזיקי גוף יכולים לקשר עובדות חסרות קשר הקשורות למצבך הנפשי ואז אנשים חסרי ידע ורגישות מתבוננים בשיחות אישות ואינטימיות שניהלת- שזה הרבה פעמים לא שווה את מחיר התביעה. עקב נבערות וחוסר רגישות שקיימת בנושא אייעץ לך אם באפשרתך- להדיר רגלייך מכל מקום בו נעשה רישום העשוי לעבור הלאה. את יכולה לנסות למצוא מרכזי סיוע פמיניסטים שגובים תשלום סביר בהתאם לתלוש המשכורת שלך, או לכל מיני עמותות ומרכזים בהן המחיר מאוד נמוך. אם יש לך אפשרות באופן פרטי- זה כמובן גם טוב. חשכת ימי הביניים מטלת עדיין על תפיסת הטיפול הנפשי במדינתנו הקטנה.

13/08/2010 | 00:20 | מאת: ש.

לאחרונה התחוור לי מה"שטח" ומהספרות, שאישיות גבולית מאד מעיקה על מטפלים המתעייפים ונשחקים ממנה במהירות. גם הבנתי שהסיכוי להירפא ממנה אפסי. אינני רוצה לחיות כך מותשת אבל אין לי האומץ לשים לזה סוף. יש מוצא?

13/08/2010 | 08:38 | מאת: ש

מקווה שלא עושה פה מה שבד"כ בגלל הקושי לדחות סיפוקים... אבל מחכה לתשובה ומרגישה שזה "בוער" ודחוף ביותר. והכי קשה , זה לחכות . מקווה שלא מנג'סת.סליחה. בבקשה

13/08/2010 | 08:43 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ש', אני לא יודע אם אובחנת כסובלת מהפרעת אישיות גבולית ומי המטפל ה"חכם" שטרח להודיע לך על האבחנה. על כל פנים, גם אם זו אכן ההפרעה ממנה את סובלת, יש כיום שיטה חדשה, טיפול התנהגותי-דיאלקטי (DBT), שהוכחה אמפירית כיעילה לטיפול בהפרעה. מי שמוביל את השיטה בישראל ואף פתחה מכון מיוחד לכך היא ד"ר יפעת כהן. אינני יודע איך מגיעים אליה. הקליניקה שלה באבן-יהודה והנה קישור לריאיון איתה בנושא: http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=726 בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/08/2010 | 16:31 | מאת: חגית

הי גידי, יש לי שאלה קצת מוזרה (בעיני, בכל אופן...) כפי שהצגתי את עצמי בשתי השאלות הקודמות, אני בת 32, ללא בן זוג, עם קושי מוצהר להתפשר, ועם צורך אובססיבי לדעת על מה נפסלתי. כאשר היכרות עם בחור מסתיימת, ביוזמתו, לאחר הדייט הראשון, אני על פי רוב מקבלת הסבר מעורפל של "את לא הסגנון שלי", ולא מעבר לזה. לא קל להכיל דחייה, אבל כאשר אינני יודעת מה הסיבה לה, הקושי גובר שבעתיים. חשבתי, אולי, להפגש עם איש מקצוע כלשהו, רצוי גבר, ולקבל פידבק כן וישיר על מה שאני משדרת, ולמה "לא הולך לי עם בחורים". סוג של סרוגייט, אולי, אבל רק לפגישה אחת. אני אמנם בטיפול, אבל המטפלת כבר מכירה אותי, ואני לא בטוחה שהיא תוכל לשקף לי בצורה אותנטית מה שגוי בהתנהלות שלי מול בחורים. האם, לדעתך, זה רעיון טוב, או אולי ניתן להשיג את המידע החסר לי גם בדרכים אחרות?

11/08/2010 | 17:18 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום חגית, לפי תיאורייך, מבנה האישיות שלך אובססיבי והצורך שלך בשליטה עצום, כולל הצורך לדעת למה נדחית. אלה ייסורים שאת בפירוש מביאה על עצמך. אני לא רואה סיבה להחליף את המטפלת שלך. התפקיד (האכזרי) שאת מייעדת למטפל גבר אינו במקומו. נכון שהוא גם גבר, אך הוא בעיקר מטפל. אני סבור שרוב הקשיים שלך צריכים להיות מעובדים במסגרת הטיפול הנוכחי שלך והפורום המתאים לקבלת פידבק כללי, לא רק מגברים, הוא קבוצה טיפולית. התייעצי עם המטפלת שלך בקשר לכך. זכרי שאת צריכה למצוא חן רק בעיני גבר אחד, לא בעיני כולם, וכמובן לא לפסול את הגבר הזה מתוך חוסר נכונות להתפשר (ואין הכוונה להתפשרות חסרת גבולות אלא להנחות קלות פה ושם, ולסליחה וקבלת הזולת כמו שהוא ולא כמו שהיית רוצה שיהיה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/08/2010 | 19:01 | מאת: חגית

לא חשבתי להחליף את המטפלת הנוכחית, אלא ללכת לפגישה אחת בלבד עם מטפל אחר, לצורך התרשמות כללית ממני וקבלת משוב. למה אתה חושב שאני מייעדת לו תפקיד אכזרי? יתכן שרעיון הקבוצה טוב יותר. תודה שהעלית אותו.

11/08/2010 | 17:18 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום חגית, לפי תיאורייך, מבנה האישיות שלך אובססיבי והצורך שלך בשליטה עצום, כולל הצורך לדעת למה נדחית. אלה ייסורים שאת בפירוש מביאה על עצמך. אני לא רואה סיבה להחליף את המטפלת שלך. התפקיד (האכזרי) שאת מייעדת למטפל גבר אינו במקומו. נכון שהוא גם גבר, אך הוא בעיקר מטפל. אני סבור שרוב הקשיים שלך צריכים להיות מעובדים במסגרת הטיפול הנוכחי שלך והפורום המתאים לקבלת פידבק כללי, לא רק מגברים, הוא קבוצה טיפולית. התייעצי עם המטפלת שלך בקשר לכך. זכרי שאת צריכה למצוא חן רק בעיני גבר אחד, לא בעיני כולם, וכמובן לא לפסול את הגבר הזה מתוך חוסר נכונות להתפשר (ואין הכוונה להתפשרות חסרת גבולות אלא להנחות קלות פה ושם, ולסליחה וקבלת הזולת כמו שהוא ולא כמו שהיית רוצה שיהיה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

12/08/2010 | 23:14 | מאת: חגית

הי, שלחתי הודעת המשך, אבל כנראה היא לא נקלטה. כתבת בתשובתך, שאני מייעדת למטפל תפקיד אכזרי. מדוע אכזרי? כוונתי הייתה להגיע לפגישת משוב אחת, לא לטיפול. את הממצאים אני אביא לטיפול הנוכחי שלי, ואטפל בהם שם. יתכן שקבוצה היא רעיון טוב יותר, אבל למיטב ידיעתי, לשם צריך להגיע ליותר ממפגש יחיד.

שלום, שמי סיון, אני בת 27. כבר מהיותי צעירה אני זוכרת את הדאגה הרבה שהייתה לי בקשר לעתידי המקצועי(היום אני יכולה לומר כי פחות מדובר מ'חשש' מאיזה תחום מעניין אותי אלא איך אראה בעיני הסביבה'. הייתי תלמידה גרועה בתיכון והמילה''חלשה''- 'חלשה' בלימודים,'חלשה' בספורט, 'חלשה' מבחינה גופנית' חקוק אצלי עד היום, את ההצלחה וההתעניינות האמיתית חוויתי בלימודיי לתואר הראשון(סוציוליגיה ואנתרופ'.שם הרגשתי שאני באמת מצליחה ונהנית.מאז סיום התואר עבדתי במשאבי אנוש בכל מיני ארגונים. לא 'צלחתי' את שוק העבודה דייו. שמתי רגל לעצמי מכל מיני סיבות של פרפקציוניזם לדעתי, או הכל או לא כלום,- אם לא הלך אז עזבתי. כיום לאחר דכאון שעברתי והרבה תובנות שמחלחלות בי עדיין, אני נפגשת עם מאמנת אישית. הכימיה בינינו מעולה, והחלטתי שאני רוצה שינוי...בחרתי בתחום לימודים חריג קצת''נשים ומגדר'' והחלטתי לעשות את מה שאני אוהבת..אני באמת אוהבת את התחום הזה..למרות שאןי מה לעשות איתו חוץ מקריירה אקדמית שלא הייתי מתנגדת בכל לפתח. השאלה היא כזו- מרוב שכל חיי אני מייצרת דיאלוג מתיש עם עצמי על כשלון הצלחה, מה יחשבו מה יצא ממני אם בכלל...ואני ממש ממש ממש מותשת ממנו!! האם השינוי הוא אמיתי או פשוט כי ראיתי שאני לא מצליחה או נהנית בתחום אחר החלטתי לעבור למשהו אחר כי זה או הכל או לא כלום..אני מרגישה שאני כבר מצליחה אפילו ל''שכנע את עצמי'' אני כבר לא מאמינה לעצמי...איך יודעים שמשהו הוא אמיתי מהבחינה הזו..שהפרפקציוניזם והמחשבות על מה אהיה שולטות..?אני מקווה שהצלחת להבין אוץי:) תודה

10/08/2010 | 13:35 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום סיון, בכל בחירה שאנו עושים, אנו מוותרים על האלטרנטיבות שבהן איננו בוחרים ונלווית לכך תחושת החמצה הכרחית (בפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית אפילו יש לכך ביטוי "אשמה קיומית", הנחשבת אשמה בריאה, אשמה על הדברים שהחמצנו). הדרך היחידה שאני מכיר לעזור לעצמך במצבים כאלה היא (א) להכיר בכך שאם יש יתרונות וחסרונות לכל אופציה, הרי שאין דבר שהוא ממש טעות ו-(ב) אם יש לך נטייה להביט לאחור ולהתחרט, חשוב שתביני שזה מה שהיית מרגישה עם כל בחירה שעשית ולכן אין כל כך משמעות לבחירה עצמה. דבר נוסף שראוי להתייחסות הוא נטייתך לחיטוט עצמי, שהוכח במחקרים כתורם לדיכאון ומגביר אותו: http://www.giditherapy.co.il/?p=234 ההמלצה במקרים כאלה היא "נעשה ונשמע" וכן הסחות דעת שונות: http://www.giditherapy.co.il/pps/rumination.pps כמי שעוסק במחקר בנושאים מגדריים, אני סבור שעשית בחירה מעניינת ונועזת. קשה להבטיח קריירה אקדמית, אבל זה תחום שזוכה להכרה גוברת והולכת ואם תכניסי את התייחסותך לפרופורציות הראויות, בהחלט שווה לנסות. תראי איך את מרגישה עם התזה, כצעד קטן ראשון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

10/08/2010 | 13:59 | מאת: סיון

קראתי את מה שרשמת לגבי חיטוט עצמי- אך מזה אומר בדיוק?ומה זה נעשה ונשמע בנוסף, איך אני מכניסה את עצמי לפרופורציות הראויות..כלומר מה הכוונה? תודה

08/08/2010 | 23:13 | מאת: חגית (אנא התעלם מההודעה הקודמת)

שלום גידי, אתמול ראיתי את הציון שקיבלתי באחד הקורסים לתואר. העבודה שהתבקשנו להגיש הייתה קלה למדי, ואני ראיתי לנגד עיני 100 מושלם, עם שתי ספרות עגולות ויפות, ועוד אחת... אבל חסרו לי שתי נקודות. שתי נקודות בלבד כדי שאוכל להנות מהציון. אני כבר לא בגיל בית ספר יסודי, אבל, במלוא הכנות, ממש לא מצליחה לשמוח בציון הזה. אמנם גם אילו קיבלתי את המאה המיוחל, לא הייתי מעריכה זאת כהישג משמעותי, שהרי, כאמור, הקורס לא היה קשה כל כך... ובכל זאת... אני מסוגלת להעריך את עצמי רק אם מתברר לי, שרוב הסטודנטים בכיתה מדורגים רחוק מתחתי. האם אני סתם קטנונית? או סתם גאוותנית? או גם וגם?

09/08/2010 | 07:35 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום חגית, לצערי, ממש בבעיה שאת מתארת אני נתקל דווקא כמרצה, מה שמעיד על הבסיס החברתי-תרבותי של פרפקציוניזם ומעורר מחשבות נוגות על הנזק שגורמות התחרותיות וההישגיות בעולמנו. לא חשבתי על כך בעצמי, אך אם כבר העלית זאת, אפשר להתייחס לתופעה גם דרך פריזמת הגאוותנות. אולי זו אחת הסיבות לכך שיותר ויותר תפיסות וטכניקות מהמזרח החלו להיות פופולאריות כל כך ואף חלחלו אל תוך חלק מהטיפולים הפסיכולוגיים הקונבנציונאליים. כאדם מערבי, היה לי מאוד קשה לקבל את החלקים המיסטיים וה"קוסמיים", אך לאחרונה נתקלתי במאמר ששופך אור קצת יותר רציונאלי ומציאותי על רעיונות אלה, ואולי הוא ייתן לך כיוון כלשהו: http://www.psychology.org.il/article/197/ . בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

09/08/2010 | 12:00 | מאת: חגית

הי, לא הבנתי מהי, לדעתך, אחת הסיבות לכך ש"יותר ויותר תפיסות וטכניקות מהמזרח החלו להיות פופולאריות כל כך". האם הפרפקציוניזם בכלל, או אלמנט הגאוותנות שבו? ולשאלה נוספת: שתי הנקודות האומללות שהפסדתי בציון לא נותנות לי מנוח. פניתי אל המרצה בבקשה לקבל את העבודה, אבל פנייתי נענתה בסירוב (למרבה ההפתעה, אני מוכרחה לציין. זו הרי זכותי כסטודנטית, לא?) בקשתי מסטודנטית אחרת להשוות את תוצאות העבודות של שתינו, כדי לאתר את מקור הטעות, והקדשתי לעניין בוקר שלם, אבל עדיין אינני רגועה עד שאבין את מקור הטעות שלי, שגרמה לציון הנ''ל. כלומר, מעבר לאכזבה על הציון, אני ממש אובססיבית לדעת מה לא היה בסדר שם. האם התנהלות כזו מצביעה על חריגה מדאיגה מה"נורמלי"? אין ספק, שהיא מקטינה במידה משמעותית את איכות חיי, השאלה עד כמה השריטה שתיארתי נתפסת כעמוקה? נ.ב. תודה על הקישור. המאמר מרתק ביותר!

08/08/2010 | 19:42 | מאת: יערה

הרגעים האלה כ"כ דלים כל הזמן מלווה אותי חרדת ציפיה מה יהיה, עברתי משוכה שמחתי לכמה שניות וכל הזמן חושבת על זאת הבאה ועל מה נעשה לא טוב, וכל ההווה הולך לאיבוד, יש רק צבירת הישגים אבל הם מקבלים משמעות רק בדיעבד, אז מה הערך של החיים האלה אם לא הרגע, נחת הרוח, הגאווה על ההישג. אני הופכת להיות מכונה של משימות (שרובן לא מבוצעות וגורמות לי יסורי אשם כבדים) שנעשות אמנם טוב אבל בלי יכולת באמת להנות מהן בגלל החרדה האיומה- למרות שאני בחרתי בהן באמת מתוך מי שאני. אני מתקדמת בעולם החיצוני אבל בעצם נשארת במקום תהומי. אולי אני בעצם לא אדם אלא מכונה ואני יודעת שאלה שאלות לטיפול אבל בכל זאת כותבת. אולי לעצמי. סליחה שהשתמשתי בקיר ציבורי.

08/08/2010 | 21:29 | מאת: יערה

קיר- זה דימוי של המשבצת הזאת שאני כותבת בה ולא משהו שקשור למשמעות של הקשבה. סליחה אם לא הובנתי, וסליחה בכל מקרה- זה אף פעם לא מזיק לבקש סליחה. סליחה שוב פעם.

09/08/2010 | 07:38 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום יערה, מעניין שמרכיב ההתנצלות הקיצונית כל כך (ללא כל סיבה) מופיע ברוב ההודעות שלך ובכל ההודעות של גולשת קבועה נוספת בפורום הזה. אין ספק שמאחוריו מסתתרת מידה לא מבוטלת של אשמה, ואולי כדאי להתמקד בה בטיפולים שלכן. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/08/2010 | 18:10 | מאת: אנה עיר

לפני 8 שנים הפסקתי לעבוד בעו"ד עקב שששחיקה במקצוע וכו חרדות ודיכאון שנוצרו לקראת הפסקת עבודה .לא היו לי אנרגיות. מאז אינני מוצאת עצמי לא יוצאת. נעזרת בלוריון ומעט לוסטרל אך הבעיה לא נפתרת. עסוקה באובססיות של כאבים ,מחלות ובודקת כל הזמן אם אני זוכרת דברים שקראתי\ראיתי.גם גיל המעבר ,ששיער נושר שיניים וכל השינויים קשה לי לקבל את המצב את עצמי ואני רודפת שלמות האם אני מענישה את עצמי כי לא עובדת במקצוע? כשני מנסה לצאת כולי נשימות ומתח.אז מתיאשת כי נמאס לסבול . יש לי כושר ניסוח ידע אך מדוע אינני משתלטת על המצב? יש נשים שלא עובדות ואני מייסרת עצמי לאחר שעבדתי הרבה שנים וקבלתי זכויות שמגיעות.הייתי אצל אנשי מקצוע, כוללקבלת הוראות לצאת בכוח כמה פעמים ולסבול עד הקצה אך השיטה לא עבדה.גיל 53.הכל או לא כלום .מה לעשות?

07/08/2010 | 18:40 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום אנה, את מתארת בעיקר סימפטומים של חרדה, אשר הלוסטרל והלוריוון אמורים להקל עליה באופן חלקי, אך לא מהותי. לא ברור לי אם הטיפול שבו קיבלת הוראות היה טיפול התנהגותי-קוגניטיבי סדיר. על כל פנים, לא ניתן לדעתי להסתפק בטיפול התרופתי. נכון שהימנעות מהמצבים המפחידים אותך מזינה את החרדה וחשיפה הדרגתית אליהם מפחיתה אותה. את גם לא צריכה לעבוד או לא לעבוד כי נשים בגילך עובדות או לא עובדות. השאלה אם טוב לך בלי לעבוד ואם את זקוקה לעבוד מבחינה כלכלית. לפי תיאורייך, ככל הנראה, נוצר ואקום שאת חלקו העבודה יכולה למלא ולכן שווה לחשוב על אפיק תעסוקתי שיאפשר לך תחושה מסוימת של משמעות ואפילו סוג של "ריפוי בעיסוק" שיסיח את דעתך מהסימפטומים הרבים, אבל הכל צריך להיות מעובד רגשית במסגרת טיפול פסיכולוגי סדיר, בצד הטיפול התרופתי החשוב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il