פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

השאיפה למושלמות הן של העצמי והן של ביצועיו של האדם והישגיו מאפיינת את החברה המערבית התחרותית וההישגית. שאיפה זו עשויה להניע אנשים לקראת הישגים ולדרבנם להתגבר על מכשולים, אך בצורתו הקיצונית עלול הפרפקציוניזם לגרום לפיתוח עמדה של "או הכול או לא כלום" המביאה לדחיינות, פחד משתק מכישלון והתמכרות לעבודה ("וורקהוליזם"). בחיפוש אחר זוגיות עלולה הציפייה לשלמות לגרום אכזבה ולפגוע ביכולת להתפשר עם המציאות ואם כבר נמצא בן זוג, עלולים הפרפקציוניסטים להקריב את משפחתם ופעילותם החברתית לטובת השגת מטרותיהם בלימודים, בעבודה ובקריירה. ואכן, מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שפרפקציוניזם מהווה גורם סיכון וקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, בהן הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ודיכאון קליני. בפורום זה ננסה להבין מתי פרפקציוניזם מדרבן לעשייה, מתי הוא משתק ומתי הוא מהווה אות אזהרה מפני התחלה של הפרעה נפשית, וכיצד ניתן להתמודד עם כל אחד מהמצבים.
497 הודעות
472 תשובות מומחה

מנהל פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

כשחרדה פוגשת דיכאון: "מה יהיה?" – "יהיה רע": סקירה מקיפה על קומורבידיות בין דיכאון וחרדה: https://www.giditherapy.co.il/?p=1316 השאלות בפורום זה מתפרסמות רק לאחר אישורו של מנהל הפורום.
01/09/2010 | 21:57 | מאת: איילת

לפי כל מה שאני קוראת על OCD ופרפקציוניזם, אין לי ספק שאני חיה עם בן זוג כזה. הכל לא מספיק טוב, אם פרט קטן בתוכנית משתנה או חלילה משתבש - היא לא שווה כלום וכו'...אני, כמובן, "אחראית", שלא לומר אשמה, לכל שיבוש, אני מקבלת הוראות הפעלה, כאשר בן זוגי נותר פאסיבי אך בעמדת "מבקר", המון ויכוחים על סדר וארגון ("את צריכה ללמוד לתכנן את הזמן שלך"), יש לו אין ספור תלונות על השותף שלו בעסק, אך הוא לא מוכן לקבל כל ייעוץ - לא בעניין הזוגי ולא בעניין העסק. ואני...קורסת תחת נטל הביקורת, הנסיונות האינסופיים לארגן את המציאות לפי צרכיו, בידיעה שזה "בור ללא תחתית,. איך לנהוג אל מול הפרפקציוניזם באופן שלא יפגע בו אך יישמור עלי?

שלום איילת, לכאורה, הפתרון פשוט, אם כי לא קל. לא הפרפקציוניזם ולא האובססיביות של בן זוגך לא ישתנו. הוא כזה ואי-אפשר לשנותו. מה שכן ניתן לשינוי הוא את חלוקת התפקידים ביניכם. אם הוא לא מרוצה ממשהו שאת עושה - שיעשה בעצמו. כמובן, אינני בקיא בפרטי המקרים ואינני יודע מה ניתן לשינוי בהסדרים ביניכם ומה לא, אך את העיקרון שאם הוא רוצה שדברים ייעשו בדרכו הוא צריך לעשות אותם בעצמו הוא יבין. דבר נוסף הוא שלא כתבת אם אתם נשואים או לא. אם אינכם נשואים קל יותר להציב גבולות ולשחק על חרדת הנטישה שלו. אנשים אובססיביים מאוד פוחדים משינויים ואם תעלי מדי פעם ספק שאולי אתם לא מתאימים, זה יזכיר לו שאת לא המשרתת שלו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

קראתי המון מאמרים באינטרנט בנושא פרפקציוניזם ובסופו של דבר הבנתי שכנראה אני כזאת. אבל אני לא בטוחה במאה אחוז. מאז גיל צעיר אני זוכרת שהרגשתי שאני צריכה להיות טובה הרבה יותר מכולם, שלא מספיק להיות ממוצעת, שאני צריכה להיות הרבה יותר מזה. (שזה אומר - להוציא תארים או לעשות משהו משמעותי בחיים שרוב האנשים לא עושים, או סתם לכתוב את כל האותיות בסיכום בהיסטוריה באותו גודל ואותה צורה ולמתוח קווים רק עם סרגל כדי שהדף יראה מושלם בסוף.) אני לא מעזה לשלב בגדים שנראים לי לא מתאימים, כי אני לא מסוגלת. יש אנשים שיכולים לעשות את זה בלי למצמץ ואני כל הזמן מודאגת מהתדמית שלי בעייני אחרים. למרות שאני יודעת שאף אחד לא יכול להיות מושלם ולא להופיע ככזה, כנראה לא הפנמתי את זה לחלוטין כמו שאדם נורמלי צריך. היום קיבלתי ביקורת קשה וצינית על משהו שעבדתי עליו פרק זמן ממושך של כמעט שנה ומהווה בסיס לשאיפות שלי לעתיד וכשקראתי את הביקורת התמוטטתי מבחינה נפשית. יכולתי להרגיש את זה גם פיזית: העור שלי פשוט בער והייתה לי תחושה של הלם ופשוט בהיתי במסך בשוק. (הביקורת נכתבה במחשב) עכשיו אני מרגישה שאני לא שווה כלום בתחום הזה שעליו בוקרתי, למרות שבעבר קיבלתי הרבה מחמאות. אני מנסה להגיד לעצמי שדעה של אדם אחד היא לא בהכרח דבר שצריך לקחת ללב, אבל עובדה שאני לא מסוגלת לשכוח מזה ומרגישה נוראי. כאילו עברתי טראומה. קראתי מאמר על זה שפרפקציוניסטים מסוימים לא מסוגלים לקבל ביקורת בגלל עצם הגדרתם ככאלה (כי הדימוי העצמי שלהם מבוסס על יחס הסביבה) ואז בגלל ביקורת שלילית קורה מה שקרה לי... והקטע הכי אידיוטי בעניין הוא שזו ביקורת שאני ביקשתי בעצמי,ומשום מה פשוט הייתי בטוחה שהיא תהייה מעולה-עוד נקודה שהופיעה במאמר הזה, כאילו נכתב עליי. פעם אחת הייתי באבחון בגלל בעיה לימודית במתמטיקה והמאבחנת אבחנה בקצרה גם את הפן הרגשי, היא כתבה שהביטחון העצמי שלי תקין אם כי הערנות שלי לסובב היא גבוהה ויש לי צורך בשליטה מתמדת שעלול להקשות על תפקוד יום יומי ושאני בעלת מוטיבציה להוכיח את עצמי ולהצליח. (ועוד כמה דברים לא רלוונטים)יש סיכוי שפסיכולוגית מומחית טטעה ובעצם אני חסרת ביטחון לחלוטין ופרפקציוניסטית?! נ.ב. אני אפילו לא מסוגלת לפרסם את ההודעה הזו עם טעויות כתיב ולהרגיש בסדר. אני חייבת לחזור אחורה ולתקן כל פסיק. נמאס לי מזה. זה משגע אותי. תודה רבה!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שיר, פרפקציוניזם כשלעצמו אינו מוגדר רשמית כהפרעה נפשית שיש לטפל בה ויש לו גם היבט מועיל ובונה. עם זאת, מחקרים מצביעים על יותר ויותר הפרעות נפשיות שנמצאות בקשר עם פרפקציוניזם. לפי תיאורייך, את קודם כל סובלת מאוד וזה מה שהכי חשוב. לכן, אמליץ לך בחום לפנות לטיפול. אני לגמרי מסכים עם המעט שציטטת מדברי המאבחנת, בעיקר לגבי הצורך המופרז בשליטה. בגילך הצעיר מאוד עדיין אפשר לשנות הרבה דברים, להגמיש את מערכת הערכים הנוקשים והמייסרים שלך ולאפשר לך לנוח מעצמך וליהנות יותר מהחיים. המלצתי לך, אפוא, לפנות לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/08/2010 | 18:44 | מאת: שיר

פרפקציוניזם זה קללה. הביקורת העצמית והרצון להיות מושלם יכולים למוטט את האדם. מניסיוני - לצערי.

26/08/2010 | 12:16 | מאת: חגית

הי גידי, כיצד היית נוהג במקרה של מטופל המאוכזב מאד מהישגיו האקדמיים הו בכמות והן באיכות, והערך העצמי שלו ירוד מאד בעקבות זאת. מאידך, הוא חסר אנרגיה נפשית להתקדם הלאה לתארים גבוהים יותר. האם היית מנסה לדחוף אותו לפעול ולנסות להגשים את חלומותיו, או, לחילופין, היית מנסה להביא אותו להאמין שהוא בעל ערך גם בלי תואר כזה או אחר, מה שיאפשר לו להרפות מהמרוץ הבלתי ממומש?

שלום חגית, יש יותר מדיי נעלמים במשוואה הזו. במידה שאת בטיפול, אנא העלי את השאלה בטיפול שלך ולא כאן. הדבר האחרון שהיינו רוצים הוא שהפורום יהווה אמצעי לפריצת גבולות המסגרת הטיפולית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/08/2010 | 14:45 | מאת: חגית

תשובתך נחוותה לי כדחייה, גם אם היא רציונאלית. נכון, אני בטיפול, כפי שכתבתי בהודעות קודמות, אבל חשוב לי מאד להבין תיאורטית אילו כיוונים אפשריים יכול לקבל טיפול בבעיה שהצגתי. לא באתי לפרוץ שום גבול או מסגרת, והתשובה, אם תסכים לתת אותה, לא תשמש אותי לתקיעת טריז בגלגלי הטיפול שלי, אלא תאפשר דיאלוג עשיר יותר בתוכו.

23/08/2010 | 15:40 | מאת: ריקי

שלום, האם למטפל מותר לפרסם דוגמאות קליניות מעבודתו בלי לבקש תחילה רשות ממטופליו (תוך שינוי שם ופרטים מזהים)? אם זיהיתי עצמי באיזו דוגמא כזו בלי קבלת רשותי מה ביכולתי לעשות?

שלום ריקי, מבחינה אתית הוא חייב לבקש את רשותך. הסוואת פרטייך עשויה לשמש לו הגנה בפני ועדת האתיקה של האיגוד המקצועי אליו הוא שייך. במקרים שאני מכיר קיימת התחשבות גם באי הנוחות שתיגרם למטופל אם יוכל לזהות את עצמו, אך אינני חושב שזה מעוגן בכללי האתיקה. על כל פנים, במידה ואת עדיין בטיפולו, זה בהחלט נושא שיש לדון בו. אני אישית נוהג לתת למטופל לקרוא טיוטה לפחות של הקטע שבו הוא מתואר ושואל אם זה בסדר מבחינתו או שאני מרכיב דוגמא פיקטיבית מכמה מקרים באופן שאף אחד לא יכול לזהות את עצמו. דברי עם המטפל עצמו, במידת האפשר.את בפנייך פתוחה גם האפשרות להתלונן בפני ועדת האתיקה של האיגוד המקצועי שאליו שייך המטפל, אך לטעמי זו אפשרות שיש לשמור רק למקרה שהטיפול כבר הסתיים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/08/2010 | 20:04 | מאת: ריקי

אכן מדובר על טיפול בעבר- ובכל זאת יש משהו מאוד פוגע להפוך פתאום לאובייקט שמוצג באופן מסויים וללא ידיעתי מה שמרגיש לי כמו איזה בגידה באמון ושאלות רבות לגבי כל הטיפול הזה- שנתפס פתאום אחרת. אני אמורה עכשיו לחשוש שבכל טיפול שאלך אליו יכולים לבצע אקט כזה בלי ידיעתי? כלומר להגיד כבר בהתחלה 'אני מבקשת שתעדכן אותי אם אתה מתכוון לכתוב עלי' וכו'...? זה קצת מוזר. ומה הדין לגבי הצגת מקרים בכנסים וכו'? שם אין פרסום כתוב, האם שם מותר להביא באופן מלא סיפור של מטופל בלי ידיעתו (עם חסיון שמו ופרטים מזהים)? וקבוצות גדולות של עמיתי הדרכה- האם שם מותר להשתמש באופן חופשי בפרטי המטופל כולל אזכור שם, מקצוע וכו'? יש לי תחושה משונה שאני לא ממש מוגנת במקום שבו אני אמורה להיות מוגנת. כי זה עידן כזה שבו מטופלים צורכים ספרות טיפולית ואין שום סיבה להרגיש כאילו אין למטופלים גישה לשם- ולכן לראות את זה זה כצעד מקובל.

23/08/2010 | 10:14 | מאת: הילה

שלום אני בת 30 נשואה ואמא לשניים. ההגדרה פרפקציוניסטית הולמת אותי מאוד.. לכל אורך הדרך תמיד חיפשתי אתגרים קשים שרק אני אוכל לעמוד בהם. נוכח נסיבות ודברים שעברתי בחיים, כמעט תמיד הרגשתי שיש איזה שהוא אתגר באופק שקורא לי, שתפור למידות שלי, שרק אני אוכל למלא.. והאתגר הזה ליווה אותי, וכשהוא התמלא הייתי מאושרת (היו תקופות שזה היה לימודים/ ארגון אירועים/הצלחה במשפחתיות וכו') היום, עם כל מיני דברים שקרו, כמעט שום דבר לא ממלא אותי ולא "עושה לי את זה", לא המשפחה, לא הבעל האוהב.. מן תחושה כזו שהכל יכול להסתדר בלעדיי.. שאין שום אתגר ממשי באופק. הרגשה מאוד קשה, ריקנות... אני יודעת שזה מאוד בעייתי לחיות כך לאורך זמן, אבל מרגישה שזה חזק ממני... אודה מאוד לשתיים שלוש עצות מעשיות שיעזרו לי להתחיל לחפש דרך אחרת שתלמד אותי להנות ממה שכן יש ולא לחפש תמיד את מה שאין ... תודה הילה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום הילה, כנותך ראויה להערכה ומעידה על חוסן נפשי ועל יכולת להיעזר בטיפול פסיכולוגי. אין זה סביר ששתיים-שלוש עיצות בפורום באינטרנט, בלי להכירך פנים אל פנים, תוכלנה לפתור קושי מהותי כל כך כמו תחושת הריקנות שאת מתארת ולכן אני מעודד אותך לפנות לייעוץ. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/08/2010 | 18:22 | מאת: א'

שלום דר' גידי, כפי שציינתי בכותרת יש לי שאלה/ות: האם מנהלי הפורומים השונים עובדים בהתנדבות או בשכר? ואם בהתנדבות אז מה יוצא להם מזה? אני מקווה שהשאלות לא מטרידות מידי, ומודה מראש על התשובות.

שלום א', למיטב ידיעתי, כל מנהלי הפורומים באתר דוקטורס מנהלים את הפורומים ללא תמורה כספית ישירה. יש להניח שעבור רבים המוטיבציה היא שיווקית, בבחינת חלון ראווה לקליניקה שלהם או לשירותים שהם מציעים ואני רוצה להאמין שבאופן חלקי לפחות המוטיבציה היא גם אלטרואיסטית במידה זו או אחרת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/08/2010 | 19:14 | מאת: א'

22/08/2010 | 12:57 | מאת: פרפקציוניסטית גאה

שלום רב הגעתי לפורום הזה במקרה כשחיפשתי משהו באתר דוקטורס. השתוממתי לגלות שתכונה נאה כמו פרפקציוניזם הפכה להפרעה נפשית. נראה לי שיש כאן פשוט בלבול מושגים. למשל, האיש שאתה מתאר בהודעת הפתיחה של הפורום, הוא ורקוהוליק, לא פרפקציוניסט. אני פרפקציוניסטית, אבל אני לא נמנעת לצאת לחופשות. דברים לוקחים לי יותר זמן מלאחרים, אבל הם יוצאים טוב, ואני שלמה עם זה. אני לא חדורת תאווה ל"הספקים", רק לתוצאות טובות. בעיות אחרות שמתוארות כאן הן תוצאה של אובססיביות, לא של פרפקציוניזם. ברור, שאדם פרפקציוניסט ייתקל בבעיות בעבודת צוות עם אנשים שאינם כאלה, אבל זה נכון באופן כללי לשונות אחרת בין שני אדם. אולי תשקול שינוי שם של הפורום? ועוד, האם היית רוצה לעבור ניתוח אצל רופא שאינו פרפקציוניסט? אני חושבת שחינוך לדיקנות הוא דבר חשוב. כשבאים ואומרים שפרפקציוניזם זה בעיה נפשית וצריך ללמוד להתמודד עם זה נותנים חיזוק שלילי לתכונה שהיא חיובית בעיקרה. אשמח לקבל את תגובתך.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך פרפקציוניסטית גאה, אכן פרפקציוניזם בפני עצמו אינו מוגדר כהפרעה נפשית, אם כי יש חוקרים שמתנגדים לחלוקה בין פרפקציוניזם אדפטיבי ופתולוגי וטוענים שכל פרפקציוניזם הוא פתולוגי. אני אינני חושב כך. עם זאת, אנו עדים ליותר ויותר מחקרים המצביעים על כך שיותר ויותר הפרעות נפשיות קשורות לפרפקציוניזם. קשר סטטיסטי אינו מלמד בשום אופן על כך שכל הפרפקציוניזם סובלים מהפרעות נפשיות אלא שמדובר בתכונה שעלולה להיות (יחד עם גורמים אחרים) גורם סיכון. אם את פרפקציוניסטית וטוב לך, אשריך. אין שום בעיה. אבל, דווקא משום שמדובר בתכונה מוערכת מבחינה חברתית, כפי שעולה מהודעתך, יש אנשים לא מעטים שהשאיפה לשלמות גורמת להם ולעיתים גם לסביבתם סבל רב והם נמנעים מעשייה או מתאכזבים דרך קבע מכך שאנשים אחרים אינם עומדים בסטנדרטים שלהם והדבר מהווה מקור למצוקה רבה: http://www.giditherapy.co.il/?p=226 http://www.giditherapy.co.il/?p=601 לא מדובר בדעה אישית וגם לא בדעה שרווחת בקרב אנשי מקצוע, אלא בממצאי מחקרים עקביים לאורך עשרות שנים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/08/2010 | 13:58 | מאת: פרפקציוניסטית גאה

22/08/2010 | 08:13 | מאת: יש

גידי שלום, אני בת 27, נשואה, אמא לילדה בת שנה וחצי ויש לי משפחה חמה ותומכת. אני מגדירה את עצמי כפרפקציוניסטית... אני משקיעה אנרגיות רבות כדי שכל מה שבאחריותי יהיה מוצלח, מסודר, ללא טעויות, מושלם. זה אמנם לא ברמה שמונעת ממני לעשות דברים ע"מ שלא יצאו מושלמים, אבל הפרפקציוניסטיות עדיין שם ומקשה עלי. כל דבר שאני עושה נעשה ב"כבדות" ובחוסר גמישות, פן אשכח משהו או שסתם לא יהיה לפי התכנון... אני מרגישה שגם בעלי וגם ביתי "משלמים" את מחיר הפרפקציוניסטיות שלי, אבל בעיקר אני. לאחרונה, נקלעתי לחרדה וטופלתי לתקופה קצרה באסיול. אני יודעת שקשה להיפתר מהפרפקציוניסטיות באופן מוחלט, אבל אשמח לעשות צעדים משמעותיים כדי להקל על הנטייה שלי לכך שהכל ייעשה בשלמות וכמו שאני רוצה ומתכננת. מה היית מציע לי? האם טיפול פסיכולוגי? אם כן, אשמח אם תוכל לפרט איזה סוג של טיפול (אני ממש לא מבינה ב"עולם" הזה..). תודה!

שלום לך, האסיוול לא יפתור דבר. מדובר בתרופה ממשפחת הבנזודיאזפינים שמתאימה להרגעה סביב אירוע מעורר חרדה ספציפי מאוד, אך בשימוש קבוע וממושך עלול לגרום תלות והתמכרות. לכן, אם כבר טיפול תרופתי, עדיף משהו לא ממכר ממשפחת ה-SSRI (הלהיט היום הוא ציפרלקס). אבל, הפתרון המהותי אינו תרופתי. ישנם פרוטוקולים מובנים לטיפול קוגניטיבי (CBT) בפרפקציוניזם, למרות שהמחקר מלמד על כך שכמעט ולא נעשה בהם שימוש. גישה אחרת, הרבה יותר נפוצה בישראל, היא הגישה הפסיכודינאמית, שהיא גרסה מרוככת יותר של הפסיכואנליזה. טיפול זה ממוקד יותר באדם בכללותו מאשר בבעיה ספציפית כזו או אחרת ופרפקציוניזם הוא יותר תכונת אישיות קבועה ויציבה החוצה מצבים שונים. אידיאלית, הייתי ממליץ על שילוב של שתי הגישות. שילוב זה אינו כה נדיר בארץ, הואיל ועדיין ההכשרה הבסיסית של רוב המטפלים הוא בגישה פסיכודינאמית ויש הבוחרים להשתלם בנוסף גם בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית. קצת יותר על שתי הגישות תוכלי לקרוא כאן: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 ועל פרפציוניזם והטיפול בו כאן: http://www.giditherapy.co.il/?p=601 בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/08/2010 | 12:55 | מאת: יש

תודה על תשובתך המהירה. טופלתי באסיול בעקבות חרדה בה נתקפתי ורק בדיעבד הבנתי שכנראה מקור החרדה נבע מהאופי הפרפקציוניסטי שלי. אני לא חושבת שהפסיכיאטר (הפרטי) אליו הלכתי הבין את מקור החרדה כאשר נתן לי את הכדורים. מעיון במאמרים אותם הפנת אותי לקרוא אני מרגישה שאני עונה להגדרה של- 1."התעקשות חסרת סובלנות ופתולוגית על צורך מוחלט בעשיית דברים ב'דרך הנכונה'" 2.אני תמיד מרגישה בצורך להיות בשליטה מוחלטת. אולי אצלי זה לא קיצוני או פתולוגי, אבל אני מרגישה שללא ספק אני עונה להגדרות הנ"ל. אם הבנתי נכון את תשובתך, הטיפול המומלץ במקרה שלי הוא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי בשילוב עם גישה פסיכו דינאמית. אם כך, איך אוכל למצוא מטפל טוב שמטפל בשתי הגישות הנ"ל?

21/08/2010 | 08:30 | מאת: טלי

נישאתי לבעלי שהייתי בגיל 26 סטודנטית ובעלי היה בגיל 35. כשהתחתנו הרגשתי שיותר מכל אני רוצה את בעלי לעצמי שיפנק אותי ויאהב ללא ילדים. פחדתי גם מאוד מאוד מהיריון. אבל שלא תבין לא נכון מאוד אהבתי ילדים תמיד הייתי מחוברת אליהם והייתה כימיה כזו בינינו אבל הפחד מההריון ומבדיקות גנקולוגיות השאיר אותי מאחור. לבסוף בגיל 35 ילדתי לראשונה לאחר טיפול הפריה ובתחילת גיל 39 ילדתי את בני. כל הזמן המצפון מציק לי איך לא חשבתי על זה שבעלי גדול ממני בתשע שנים. אני לא רוצה שלילדים יהיה אבא מבוגר ומה יהיה שהם יתחתנו האם נזכה לראות את הנכדים שלנו. אני כל כך מצטערת על כך שלא ניסיתי יותר מוקדם להביא ילדים ושהייתי עסוקה בדברים אחרים. אומרים על הורים יותר מבוגרים שהם יותר בשלים ויותר מבוססים כלכלית. אומנם אני ובעלי נסענו המון לחול ובארץ לפני שהילדים באו. קנינו דירה וסיימנו משכנתא אבל זה לא אומר שמצבנו הכלכלי כזה שאין מה לדאוג כי אני לא עובדת כרגע. יש לי צער שלילדים שלי אין בני דודים בגילם כי האחים שלי הביאו ילדים הרבה הרבה לפניי. והכי חשוב זה שאני רוצה להביא עוד ילדים וקצת חוששת כבר מהגיל. היה לי חלום תמיד על משפחה גדולה של 4-5 ילדים. אז לא זה אז לפחות שלוש. אז על השלישי או השלישית אני כבר צריכה לחשוב זמן קצר אחרי הלידה. נישאתי לבעלי שהייתי בגיל 26 סטודנטית ובעלי היה בגיל 35. כשהתחתנו הרגשתי שיותר מכל אני רוצה את בעלי לעצמי שיפנק אותי ויאהב ללא ילדים. פחדתי גם מאוד מאוד מהיריון. אבל שלא תבין לא נכון מאוד אהבתי ילדים תמיד הייתי מחוברת אליהם והייתה כימיה כזו בינינו אבל הפחד מההריון ומבדיקות גנקולוגיות השאיר אותי מאחור. לבסוף בגיל 35 ילדתי לראשונה לאחר טיפול הפריה ובתחילת גיל 39 ילדתי את בני. כל הזמן המצפון מציק לי איך לא חשבתי על זה שבעלי גדול ממני בתשע שנים. אני לא רוצה שלילדים יהיה אבא מבוגר ומה יהיה שהם יתחתנו האם נזכה לראות את הנכדים שלנו. אני כל כך מצטערת על כך שלא ניסיתי יותר מוקדם להביא ילדים ושהייתי עסוקה בדברים אחרים. אומרים על הורים יותר מבוגרים שהם יותר בשלים ויותר מבוססים כלכלית. אומנם אני ובעלי נסענו המון לחול ובארץ לפני שהילדים באו. קנינו דירה וסיימנו משכנתא אבל זה לא אומר שמצבנו הכלכלי כזה שאין מה לדאוג כי אני לא עובדת כרגע. יש לי צער שלילדים שלי אין בני דודים בגילם כי האחים שלי הביאו ילדים הרבה הרבה לפניי. והכי חשוב זה שאני רוצה להביא עוד ילדים וקצת חוששת כבר מהגיל. היה לי חלום תמיד על משפחה גדולה של 4-5 ילדים. אז לא זה אז לפחות שלוש. אז על השלישי או השלישית אני כבר צריכה לחשוב זמן קצר אחרי הלידה. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.

שלום טלי, קראתי את הודעתך בעיון ובכובד ראש ואני מרגיש שהקושי, הספציפי לכאורה, שאת מציגה בה הוא רק קצה הקרחון של קשיים עמוקים יותר וישנים יותר. למשל, הפחד שהיה לך מבדיקות גניקולוגיות ומכניסה להיריון. עקרונית, עצם העובדה שההורים מבוגרים אינה חייבת לפעול לרעת הילדים, אך לפי תיאורייך בהודעה הספציפית הזו, קשה לך מאוד להיות מאושרת וזה כמובן מקשה קודם כל עלייך ובהמשך עלול להשפיע על ילדייך. לכן המלצתי היא לברר את העניינים בייעוץ פסיכולוגי פנים אל פנים ולא להסתפק בפנייה בפורום. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/08/2010 | 07:35 | מאת: טלי

בוקר אור, יש לי כמה שאלות ברשותך- 1. אילו קשיים עמוקים וישנים אתה מזהה בהודעתי למעט הפחדים שהיו לי מהיריון? 2. כיצד אתה מסיק שקשה לי להיות מאושרת?

אני כתבתי רק פעם אחת. לא ברור לי למה יש הכפלה בהודעה. אנא שים לב בקריאתך את הדברים. תודה טלי

20/08/2010 | 15:33 | מאת: אופטימי

היי גידי, אני בן 31 כיום וכבר תקופה ארוכה שאני שם לב שבסיטואציות פשוטות יחסית נגיד כאשר אני מתבקש לבצע איזה שהוא תרגיל במהלך פעילות ספורטיבית,אם אני מרגיש שאיני מבצע את המטלה בצורה הנכונה,ובנוסף מעירים לי על כך אני נוטה להילחץ, הדבר נובע לפי מיטב הבנתי מתקופת הילדות שבה הרגשתי שהסביבה לחצה עליי ולא קיבלה אותי כפי שאני, כיום כנראה נשארו בי קולות פנימים שמפחדים מביקורת, או משגיאות, השאלה איך מטפלים בזה? ולאיזה טיפול אני אמור לפנות לדינמי או התנהגותי-קוגנטיבי?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אופטימי, בחירת הגישה הטיפולית היא החלטה רב-גורמית ועליה לכלול שיקולים כמו: אישיות המטופל (האם קיימת נטייה לחיטוט עצמי מופרז?) טיפולים קודמים (אם היה טיפול דינאמי מתמשך, כדאי להחליף גישה) העדפת המטופל (טיפול קצר טווח / ארוך טווח; אינטרוספקטיבי או פרגמטי) יש אמנם פרוטוקולים מובנים לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי בפרפקציוניזם אך המחקרים מעידים שכמעט ולא נעשה בהם שימוש. אני נוהג לשלב בין שתי הגישות הטיפוליות הללו כשמדובר בפרפקציוניזם, אם כי אני חייב לציין ששיתוף הפעולה עם שיעורי הבית של הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי בקרב מטופלים ישראליים נמוך למדיי (compliance) יחסית למטופלים אמריקניים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

21/08/2010 | 13:51 | מאת: אופטימי

ובהנחה שבעבר הייתי רק בטיפול קצר מועד שברובו המוחלט לא עסק בנושא הזה בכלל,ובתוספת העובדה שאני אכן נוטה להיות מרוכז בעצמי ובקשיים שלי, אתה מציע שאפנה לטיפול דינמי כדי שהנושא הזה יקבל עדיפות מעבר לסוגיות אחרות שבכל מקרה עולות במהלך טיפול?

17/08/2010 | 13:05 | מאת: רעות

אנימעונינת ללכת לטיפול התנהגותי דרך הקופה. וברצוני לשאול מס' שאלות- 1. האם עליי לוותר על סודיות? 2. איזו השלכות יהיו לטיפול זה כשיהיה כתוב בתיק האישי שלי שעברתי טיפולי פסיכותרפיה? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רעות, באופן עקרוני, וגם מעשי, קיימת חובת חיסיון מוחלטת על כל מה שקורה בטיפול, כולל עצם הפנייה לטיפול פסיכולוגי. מטפל רשאי להעביר חומר אודותייך למטפל אחר רק אם את חותמת לו על ויתור סודיות ומתירה לו להעביר את החומר לגורם ספציפי. עם זאת, יש להבדיל בין טיפול פסיכולוגי הניתן במרפאה לבריאות הנפש של קופ"ח ובין טיפול הניתן במסגרת הביטוח המשלים. במקרה הראשון המידע עלול להיות חשוף יותר בתוך קופ"ח, אם כי אינני בטוח בכך. המקרה השני אמור להיות זהה לחלוטין לפנייה לטיפול פרטי, כלומר, את בוחרת את המטפל מתוך רשימת מטפלים שנמצאים בהסדר עם הקופה והקשר כולו אמור להיות אך ורק עם המטפל. ייתכן, עם זאת, שהוא צריך להעביר איזה שהוא דו"ח תקופתי, אבל אינני בטוח בכך. עד כמה שאני יודע, הקושי העיקרי הוא בשמירת חיסיון בפני חברות ביטוח, במידה ותרצי לעשות לעצמך בעתיד איזה ביטוח רפואי נוסף באופן פרטי. אז גם תצטרכי לחתום על הצהרת בריאות והשאלה עד כמה את רוצה להסתכן בחתימה על הצהרת בריאות שאינה נכונה וגם לחברות הביטוח יש חוקרים שמגיעים לכל מקום. כמובן שככל שהפוליסה מצומצמת יותר (נניח, רק ביטוח סיעודי) החקירה מצומצמת יותר וככל שהיא מקיפה יותר, החקירה עמוקה יותר. במקרה הזה, אם זו פוליסה שכוללת גם החזר הוצאות על טיפול פסיכולוגי, בהחלט יפשפשו ויפשפשו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/08/2010 | 16:19 | מאת: אלונה

מסכימה עם כנותו של גידי לגבי השלכות אפשריות במקרה של תביעה. אומר גם שלא רק שגם בנושא נזיקי גוף יכולים לקשר עובדות חסרות קשר הקשורות למצבך הנפשי ואז אנשים חסרי ידע ורגישות מתבוננים בשיחות אישות ואינטימיות שניהלת- שזה הרבה פעמים לא שווה את מחיר התביעה. עקב נבערות וחוסר רגישות שקיימת בנושא אייעץ לך אם באפשרתך- להדיר רגלייך מכל מקום בו נעשה רישום העשוי לעבור הלאה. את יכולה לנסות למצוא מרכזי סיוע פמיניסטים שגובים תשלום סביר בהתאם לתלוש המשכורת שלך, או לכל מיני עמותות ומרכזים בהן המחיר מאוד נמוך. אם יש לך אפשרות באופן פרטי- זה כמובן גם טוב. חשכת ימי הביניים מטלת עדיין על תפיסת הטיפול הנפשי במדינתנו הקטנה.

13/08/2010 | 00:20 | מאת: ש.

לאחרונה התחוור לי מה"שטח" ומהספרות, שאישיות גבולית מאד מעיקה על מטפלים המתעייפים ונשחקים ממנה במהירות. גם הבנתי שהסיכוי להירפא ממנה אפסי. אינני רוצה לחיות כך מותשת אבל אין לי האומץ לשים לזה סוף. יש מוצא?

לקריאה נוספת והעמקה
13/08/2010 | 08:38 | מאת: ש

מקווה שלא עושה פה מה שבד"כ בגלל הקושי לדחות סיפוקים... אבל מחכה לתשובה ומרגישה שזה "בוער" ודחוף ביותר. והכי קשה , זה לחכות . מקווה שלא מנג'סת.סליחה. בבקשה

שלום ש', אני לא יודע אם אובחנת כסובלת מהפרעת אישיות גבולית ומי המטפל ה"חכם" שטרח להודיע לך על האבחנה. על כל פנים, גם אם זו אכן ההפרעה ממנה את סובלת, יש כיום שיטה חדשה, טיפול התנהגותי-דיאלקטי (DBT), שהוכחה אמפירית כיעילה לטיפול בהפרעה. מי שמוביל את השיטה בישראל ואף פתחה מכון מיוחד לכך היא ד"ר יפעת כהן. אינני יודע איך מגיעים אליה. הקליניקה שלה באבן-יהודה והנה קישור לריאיון איתה בנושא: http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=726 בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/08/2010 | 16:31 | מאת: חגית

הי גידי, יש לי שאלה קצת מוזרה (בעיני, בכל אופן...) כפי שהצגתי את עצמי בשתי השאלות הקודמות, אני בת 32, ללא בן זוג, עם קושי מוצהר להתפשר, ועם צורך אובססיבי לדעת על מה נפסלתי. כאשר היכרות עם בחור מסתיימת, ביוזמתו, לאחר הדייט הראשון, אני על פי רוב מקבלת הסבר מעורפל של "את לא הסגנון שלי", ולא מעבר לזה. לא קל להכיל דחייה, אבל כאשר אינני יודעת מה הסיבה לה, הקושי גובר שבעתיים. חשבתי, אולי, להפגש עם איש מקצוע כלשהו, רצוי גבר, ולקבל פידבק כן וישיר על מה שאני משדרת, ולמה "לא הולך לי עם בחורים". סוג של סרוגייט, אולי, אבל רק לפגישה אחת. אני אמנם בטיפול, אבל המטפלת כבר מכירה אותי, ואני לא בטוחה שהיא תוכל לשקף לי בצורה אותנטית מה שגוי בהתנהלות שלי מול בחורים. האם, לדעתך, זה רעיון טוב, או אולי ניתן להשיג את המידע החסר לי גם בדרכים אחרות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חגית, לפי תיאורייך, מבנה האישיות שלך אובססיבי והצורך שלך בשליטה עצום, כולל הצורך לדעת למה נדחית. אלה ייסורים שאת בפירוש מביאה על עצמך. אני לא רואה סיבה להחליף את המטפלת שלך. התפקיד (האכזרי) שאת מייעדת למטפל גבר אינו במקומו. נכון שהוא גם גבר, אך הוא בעיקר מטפל. אני סבור שרוב הקשיים שלך צריכים להיות מעובדים במסגרת הטיפול הנוכחי שלך והפורום המתאים לקבלת פידבק כללי, לא רק מגברים, הוא קבוצה טיפולית. התייעצי עם המטפלת שלך בקשר לכך. זכרי שאת צריכה למצוא חן רק בעיני גבר אחד, לא בעיני כולם, וכמובן לא לפסול את הגבר הזה מתוך חוסר נכונות להתפשר (ואין הכוונה להתפשרות חסרת גבולות אלא להנחות קלות פה ושם, ולסליחה וקבלת הזולת כמו שהוא ולא כמו שהיית רוצה שיהיה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

11/08/2010 | 19:01 | מאת: חגית

לא חשבתי להחליף את המטפלת הנוכחית, אלא ללכת לפגישה אחת בלבד עם מטפל אחר, לצורך התרשמות כללית ממני וקבלת משוב. למה אתה חושב שאני מייעדת לו תפקיד אכזרי? יתכן שרעיון הקבוצה טוב יותר. תודה שהעלית אותו.

שלום חגית, לפי תיאורייך, מבנה האישיות שלך אובססיבי והצורך שלך בשליטה עצום, כולל הצורך לדעת למה נדחית. אלה ייסורים שאת בפירוש מביאה על עצמך. אני לא רואה סיבה להחליף את המטפלת שלך. התפקיד (האכזרי) שאת מייעדת למטפל גבר אינו במקומו. נכון שהוא גם גבר, אך הוא בעיקר מטפל. אני סבור שרוב הקשיים שלך צריכים להיות מעובדים במסגרת הטיפול הנוכחי שלך והפורום המתאים לקבלת פידבק כללי, לא רק מגברים, הוא קבוצה טיפולית. התייעצי עם המטפלת שלך בקשר לכך. זכרי שאת צריכה למצוא חן רק בעיני גבר אחד, לא בעיני כולם, וכמובן לא לפסול את הגבר הזה מתוך חוסר נכונות להתפשר (ואין הכוונה להתפשרות חסרת גבולות אלא להנחות קלות פה ושם, ולסליחה וקבלת הזולת כמו שהוא ולא כמו שהיית רוצה שיהיה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

12/08/2010 | 23:14 | מאת: חגית

הי, שלחתי הודעת המשך, אבל כנראה היא לא נקלטה. כתבת בתשובתך, שאני מייעדת למטפל תפקיד אכזרי. מדוע אכזרי? כוונתי הייתה להגיע לפגישת משוב אחת, לא לטיפול. את הממצאים אני אביא לטיפול הנוכחי שלי, ואטפל בהם שם. יתכן שקבוצה היא רעיון טוב יותר, אבל למיטב ידיעתי, לשם צריך להגיע ליותר ממפגש יחיד.

שלום, שמי סיון, אני בת 27. כבר מהיותי צעירה אני זוכרת את הדאגה הרבה שהייתה לי בקשר לעתידי המקצועי(היום אני יכולה לומר כי פחות מדובר מ'חשש' מאיזה תחום מעניין אותי אלא איך אראה בעיני הסביבה'. הייתי תלמידה גרועה בתיכון והמילה''חלשה''- 'חלשה' בלימודים,'חלשה' בספורט, 'חלשה' מבחינה גופנית' חקוק אצלי עד היום, את ההצלחה וההתעניינות האמיתית חוויתי בלימודיי לתואר הראשון(סוציוליגיה ואנתרופ'.שם הרגשתי שאני באמת מצליחה ונהנית.מאז סיום התואר עבדתי במשאבי אנוש בכל מיני ארגונים. לא 'צלחתי' את שוק העבודה דייו. שמתי רגל לעצמי מכל מיני סיבות של פרפקציוניזם לדעתי, או הכל או לא כלום,- אם לא הלך אז עזבתי. כיום לאחר דכאון שעברתי והרבה תובנות שמחלחלות בי עדיין, אני נפגשת עם מאמנת אישית. הכימיה בינינו מעולה, והחלטתי שאני רוצה שינוי...בחרתי בתחום לימודים חריג קצת''נשים ומגדר'' והחלטתי לעשות את מה שאני אוהבת..אני באמת אוהבת את התחום הזה..למרות שאןי מה לעשות איתו חוץ מקריירה אקדמית שלא הייתי מתנגדת בכל לפתח. השאלה היא כזו- מרוב שכל חיי אני מייצרת דיאלוג מתיש עם עצמי על כשלון הצלחה, מה יחשבו מה יצא ממני אם בכלל...ואני ממש ממש ממש מותשת ממנו!! האם השינוי הוא אמיתי או פשוט כי ראיתי שאני לא מצליחה או נהנית בתחום אחר החלטתי לעבור למשהו אחר כי זה או הכל או לא כלום..אני מרגישה שאני כבר מצליחה אפילו ל''שכנע את עצמי'' אני כבר לא מאמינה לעצמי...איך יודעים שמשהו הוא אמיתי מהבחינה הזו..שהפרפקציוניזם והמחשבות על מה אהיה שולטות..?אני מקווה שהצלחת להבין אוץי:) תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום סיון, בכל בחירה שאנו עושים, אנו מוותרים על האלטרנטיבות שבהן איננו בוחרים ונלווית לכך תחושת החמצה הכרחית (בפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית אפילו יש לכך ביטוי "אשמה קיומית", הנחשבת אשמה בריאה, אשמה על הדברים שהחמצנו). הדרך היחידה שאני מכיר לעזור לעצמך במצבים כאלה היא (א) להכיר בכך שאם יש יתרונות וחסרונות לכל אופציה, הרי שאין דבר שהוא ממש טעות ו-(ב) אם יש לך נטייה להביט לאחור ולהתחרט, חשוב שתביני שזה מה שהיית מרגישה עם כל בחירה שעשית ולכן אין כל כך משמעות לבחירה עצמה. דבר נוסף שראוי להתייחסות הוא נטייתך לחיטוט עצמי, שהוכח במחקרים כתורם לדיכאון ומגביר אותו: http://www.giditherapy.co.il/?p=234 ההמלצה במקרים כאלה היא "נעשה ונשמע" וכן הסחות דעת שונות: http://www.giditherapy.co.il/pps/rumination.pps כמי שעוסק במחקר בנושאים מגדריים, אני סבור שעשית בחירה מעניינת ונועזת. קשה להבטיח קריירה אקדמית, אבל זה תחום שזוכה להכרה גוברת והולכת ואם תכניסי את התייחסותך לפרופורציות הראויות, בהחלט שווה לנסות. תראי איך את מרגישה עם התזה, כצעד קטן ראשון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

10/08/2010 | 13:59 | מאת: סיון

קראתי את מה שרשמת לגבי חיטוט עצמי- אך מזה אומר בדיוק?ומה זה נעשה ונשמע בנוסף, איך אני מכניסה את עצמי לפרופורציות הראויות..כלומר מה הכוונה? תודה

08/08/2010 | 23:13 | מאת: חגית (אנא התעלם מההודעה הקודמת)

שלום גידי, אתמול ראיתי את הציון שקיבלתי באחד הקורסים לתואר. העבודה שהתבקשנו להגיש הייתה קלה למדי, ואני ראיתי לנגד עיני 100 מושלם, עם שתי ספרות עגולות ויפות, ועוד אחת... אבל חסרו לי שתי נקודות. שתי נקודות בלבד כדי שאוכל להנות מהציון. אני כבר לא בגיל בית ספר יסודי, אבל, במלוא הכנות, ממש לא מצליחה לשמוח בציון הזה. אמנם גם אילו קיבלתי את המאה המיוחל, לא הייתי מעריכה זאת כהישג משמעותי, שהרי, כאמור, הקורס לא היה קשה כל כך... ובכל זאת... אני מסוגלת להעריך את עצמי רק אם מתברר לי, שרוב הסטודנטים בכיתה מדורגים רחוק מתחתי. האם אני סתם קטנונית? או סתם גאוותנית? או גם וגם?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חגית, לצערי, ממש בבעיה שאת מתארת אני נתקל דווקא כמרצה, מה שמעיד על הבסיס החברתי-תרבותי של פרפקציוניזם ומעורר מחשבות נוגות על הנזק שגורמות התחרותיות וההישגיות בעולמנו. לא חשבתי על כך בעצמי, אך אם כבר העלית זאת, אפשר להתייחס לתופעה גם דרך פריזמת הגאוותנות. אולי זו אחת הסיבות לכך שיותר ויותר תפיסות וטכניקות מהמזרח החלו להיות פופולאריות כל כך ואף חלחלו אל תוך חלק מהטיפולים הפסיכולוגיים הקונבנציונאליים. כאדם מערבי, היה לי מאוד קשה לקבל את החלקים המיסטיים וה"קוסמיים", אך לאחרונה נתקלתי במאמר ששופך אור קצת יותר רציונאלי ומציאותי על רעיונות אלה, ואולי הוא ייתן לך כיוון כלשהו: http://www.psychology.org.il/article/197/ . בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

09/08/2010 | 12:00 | מאת: חגית

הי, לא הבנתי מהי, לדעתך, אחת הסיבות לכך ש"יותר ויותר תפיסות וטכניקות מהמזרח החלו להיות פופולאריות כל כך". האם הפרפקציוניזם בכלל, או אלמנט הגאוותנות שבו? ולשאלה נוספת: שתי הנקודות האומללות שהפסדתי בציון לא נותנות לי מנוח. פניתי אל המרצה בבקשה לקבל את העבודה, אבל פנייתי נענתה בסירוב (למרבה ההפתעה, אני מוכרחה לציין. זו הרי זכותי כסטודנטית, לא?) בקשתי מסטודנטית אחרת להשוות את תוצאות העבודות של שתינו, כדי לאתר את מקור הטעות, והקדשתי לעניין בוקר שלם, אבל עדיין אינני רגועה עד שאבין את מקור הטעות שלי, שגרמה לציון הנ''ל. כלומר, מעבר לאכזבה על הציון, אני ממש אובססיבית לדעת מה לא היה בסדר שם. האם התנהלות כזו מצביעה על חריגה מדאיגה מה"נורמלי"? אין ספק, שהיא מקטינה במידה משמעותית את איכות חיי, השאלה עד כמה השריטה שתיארתי נתפסת כעמוקה? נ.ב. תודה על הקישור. המאמר מרתק ביותר!

08/08/2010 | 23:06 | מאת: חגית

98 שלום גידי, אתמול ראיתי את הציון שקיבלתי באחד הקורסים לתואר. העבודה שהתבקשנו להגיש הייתה למדי, ואני ראיתי לנגד עיני 100 מושלם, עם שתי ספרות עגולות ויפות, ועוד אחת... אבל חסרו לי שתי נקודות. שתי נקודות בלבד כדי שאוכל להנות מהציון. אני כבר לא בגיל בית ספר יסודי, אבל, במלוא הכנות, אני ממש לא מצליחה לשמוח בציון הזה. אמנם גם אילו קיבלתי את המאה המיוחל, לא הייתי מעריכה זאת כהישג משמעותי, שהרי, כאמור, הקורס לא היה קשה כל כך... ובכל זאת... אני אוכל להעריך את עצמי רק אם יתברר לי, שרוב הסטודנטים בכיתה מדורגים רחוק מתחתי. האם אני סתם קטנונית? או סתם גאוותנית? או גם וגם?

08/08/2010 | 19:42 | מאת: יערה

הרגעים האלה כ"כ דלים כל הזמן מלווה אותי חרדת ציפיה מה יהיה, עברתי משוכה שמחתי לכמה שניות וכל הזמן חושבת על זאת הבאה ועל מה נעשה לא טוב, וכל ההווה הולך לאיבוד, יש רק צבירת הישגים אבל הם מקבלים משמעות רק בדיעבד, אז מה הערך של החיים האלה אם לא הרגע, נחת הרוח, הגאווה על ההישג. אני הופכת להיות מכונה של משימות (שרובן לא מבוצעות וגורמות לי יסורי אשם כבדים) שנעשות אמנם טוב אבל בלי יכולת באמת להנות מהן בגלל החרדה האיומה- למרות שאני בחרתי בהן באמת מתוך מי שאני. אני מתקדמת בעולם החיצוני אבל בעצם נשארת במקום תהומי. אולי אני בעצם לא אדם אלא מכונה ואני יודעת שאלה שאלות לטיפול אבל בכל זאת כותבת. אולי לעצמי. סליחה שהשתמשתי בקיר ציבורי.

08/08/2010 | 21:29 | מאת: יערה

קיר- זה דימוי של המשבצת הזאת שאני כותבת בה ולא משהו שקשור למשמעות של הקשבה. סליחה אם לא הובנתי, וסליחה בכל מקרה- זה אף פעם לא מזיק לבקש סליחה. סליחה שוב פעם.

שלום יערה, מעניין שמרכיב ההתנצלות הקיצונית כל כך (ללא כל סיבה) מופיע ברוב ההודעות שלך ובכל ההודעות של גולשת קבועה נוספת בפורום הזה. אין ספק שמאחוריו מסתתרת מידה לא מבוטלת של אשמה, ואולי כדאי להתמקד בה בטיפולים שלכן. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/08/2010 | 18:10 | מאת: אנה עיר

לפני 8 שנים הפסקתי לעבוד בעו"ד עקב שששחיקה במקצוע וכו חרדות ודיכאון שנוצרו לקראת הפסקת עבודה .לא היו לי אנרגיות. מאז אינני מוצאת עצמי לא יוצאת. נעזרת בלוריון ומעט לוסטרל אך הבעיה לא נפתרת. עסוקה באובססיות של כאבים ,מחלות ובודקת כל הזמן אם אני זוכרת דברים שקראתי\ראיתי.גם גיל המעבר ,ששיער נושר שיניים וכל השינויים קשה לי לקבל את המצב את עצמי ואני רודפת שלמות האם אני מענישה את עצמי כי לא עובדת במקצוע? כשני מנסה לצאת כולי נשימות ומתח.אז מתיאשת כי נמאס לסבול . יש לי כושר ניסוח ידע אך מדוע אינני משתלטת על המצב? יש נשים שלא עובדות ואני מייסרת עצמי לאחר שעבדתי הרבה שנים וקבלתי זכויות שמגיעות.הייתי אצל אנשי מקצוע, כוללקבלת הוראות לצאת בכוח כמה פעמים ולסבול עד הקצה אך השיטה לא עבדה.גיל 53.הכל או לא כלום .מה לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנה, את מתארת בעיקר סימפטומים של חרדה, אשר הלוסטרל והלוריוון אמורים להקל עליה באופן חלקי, אך לא מהותי. לא ברור לי אם הטיפול שבו קיבלת הוראות היה טיפול התנהגותי-קוגניטיבי סדיר. על כל פנים, לא ניתן לדעתי להסתפק בטיפול התרופתי. נכון שהימנעות מהמצבים המפחידים אותך מזינה את החרדה וחשיפה הדרגתית אליהם מפחיתה אותה. את גם לא צריכה לעבוד או לא לעבוד כי נשים בגילך עובדות או לא עובדות. השאלה אם טוב לך בלי לעבוד ואם את זקוקה לעבוד מבחינה כלכלית. לפי תיאורייך, ככל הנראה, נוצר ואקום שאת חלקו העבודה יכולה למלא ולכן שווה לחשוב על אפיק תעסוקתי שיאפשר לך תחושה מסוימת של משמעות ואפילו סוג של "ריפוי בעיסוק" שיסיח את דעתך מהסימפטומים הרבים, אבל הכל צריך להיות מעובד רגשית במסגרת טיפול פסיכולוגי סדיר, בצד הטיפול התרופתי החשוב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

05/08/2010 | 18:44 | מאת: חגית

לגידי שלום רב, אני רווקה בת 32, סטודנטית לתואר שני. את הפורום הזה גיליתי ממש במקרה, והתחברתי אליו מייד. הפרפקציוניזם וחוסר המוכנות לפשרה הם אויבי הגדולים, ואני מניחה שהם גם אחת הסיבות להיותי עדיין לא נשואה. במסגרת לימודי אני כותבת עבודה מחקרית על נכונות לפשרה בחיפוש אחר בן זוג, אך למרבה הפתעתי כמעט לא נתקלתי בחומר מחקרי בנושא, אע''פ שאני חורשת את מאגרי המידע כבר זמן רב. קראתי את המאמר שצירפת לאחת התשובות כאן בפורום, והוא העשיר אותי מאד. אני יודעת שזהו פורום תמיכה, ולא ייעוץ אקדמי, אבל הואיל והנושא רלוונטי מאד לגבי גם ברמה האישית, אני פונה אליך. אשמח אם תוכל לסייע לי בהפניות למקורות נוספים, ואודה לך מאד על כל עזרה. חגית

שלום חגית, ברוכה הבאה לפורום! הגבול בין עבודה אקדמית בענייני הלב ובין ענייני הלב עצמם הוא מאוד דק, כך שהשאלה שלך בהחלט במקום. ראשית, אני ממליץ לך בחום על ספרה של פרופ' אילה מלאך-פינס "התאהבות", המחזיק בתוכו שפע מחקרים על קשרים זוגיים ברמה אקדמית נאותה ובשפה שווה לכל נפש.. שנית, הנה תקציר למחקר בנושא קרוב (בוודאי ברשימת המקורות יש מחקרים רבים אחרים): http://www.springerlink.com/content/ynj6vlqhv2fxg59e/ בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

10/08/2010 | 09:40 | מאת: סיון

ראיתי את מה שכתבת בפורום.אני מודעת לכך כי דבריי אינם קשורים למה שרשמת. הבנתי כי את סטודנטית לתואר שני עם תזה, כך אני מניחה. אני מתחילה תואר שני בלימודי מגדר באוני' תל אביב בקרוב.שאיפתי היא תזה.. ומאוד מעוניינת להתייעץ עם סטודנט/ית לתואר שני עם תזה...בכל תחום שהוא(כיצד בעצם עושים זאת על אף כל הקשיים....ובלי 'התפשרויות'. אעריך מאוד את תשובתך, סיון

19/08/2010 | 18:36 | מאת: חגית

רק עכשיו הבחנתי בהודעתך. צר לי שאיני יכולה לסייע, אבל אני לומדת במסלול ללא תיזה. סוג של פשרה, אולי, אבל פשרה מאולצת, ולא פשרה מבחירה...

04/08/2010 | 22:59 | מאת: שירה

נורא מוטרדת לאחרונה מהתנהגותי - התקפי פניקה, התפרצויות זעם ותחושת חולשה וחוסר יציבות רגשית - כל אלה מוכרים לי מהעבר אבל לא בעוצמות ובתכיפות כאלה. הבעיה שמתפרקת בפני האנשים הלא נכונים, אנשים זרים או קולגות וכן מגיעה למצב שהחשיפה הזו גוררת החמרת החרדות והדיכאון בעקבות הבושה והתחושה שמזלזלים בי בגלל זה. קראתי על B.P.D ויותר ויותר מתחוור לי שכנראה סובלת מההפרעה הזו והפרוגנוזה הגרועה המיוחסת לה רק מביאה אותי לרצון לשים קץ להכל ולסיים בכבוד. מטפלים נרתעים מטיפול בבעלי אישיות גבולית ואני מרגישה מתישה ומלאה את שלי. הבעיה שלא יודעת אם קיים בי האומץ לעשות מעשה. פחדנית גם בעניין הזה - במילכוד -כי מפחדת לחיות ומפחדת למות. מרגישה שמאבדת את השפיות. תודה ומתנצלת אם מדכאת או מעיקה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שירה, אני מצטער לשמוע על תחושותייך הקשות, אך כמובן המקום לעבדן הוא בטיפול הפסיכולוגי שלך. אני רק זוכר שאת אותן תחושות באותן עוצמות, ואולי גם חזקות מהן, העלית כבר בפנייתך הראשונה לפורום. לכן, גם אם את חווה אותן כ"החמרה", כנראה שמדובר יותר בתנודות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

25/07/2010 | 23:38 | מאת: שירה

גידי , שאלה קצת מוזרה אך אשמח לתשובה --- איך אוכל לדעת מתי באמת מזלזלים בי ומתי זו רק הרגשה שלי הנובעת מרגשי הנחיתות או מדימוי עצמי נמוך? לא יודעת מתי יכולה לסמוך על עצמי. תודה רבה ושיהיה לך לילה שלוו.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שירה, אני לא חושב שאנשים מזלזלים בך בזדון ובמכוון. לכל היותר, מה שקורה לעיתים קרובות הוא שאנשים שמים באופן אוטומאטי את הצרכים שלהם לפני הצרכים שלנו, מי יותר ומי פחות, ועד כמה שאנחנו מאפשרים זאת. מהמעט שהצלחתי להתרשם ממך דרך הפורום, את כנראה מתחשבת בצורכי הזולת יתר על המידה (אם זה מתוך דימוי עצמי שלך ואם זה מתוך אלטרואיזם לשמו) ואז אנשים פשוט מרשים לעצמם להתעלם מהצרכים שלך, לא מתוך רוע לב, אלא בגלל האפשרות לעשות זאת. אם מדובר על מערכות יחסים מתמשכות, יכול להיות שהם התרגלו לכך וצריך להרגיל אותם אחרת, להתנהג בצורה אסרטיבית, לומר ברחל בתך הקטנה מה הצרכים שלך ומה הרצונות שלך אך ורק במשפטי "אני" וכדומה. Easeir said than done אבל אם תוותרי באופן פנימי על הצורך להיות נאהבת בכל מחיר, זה אפשרי וגם יעריכו אותך יותר: http://www.giditherapy.co.il/?p=230 בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.GIDITHERAPY.co.il

26/07/2010 | 22:21 | מאת: שירה

תודה רבה על מילותיך המסבירות ומרגיעות. יש דרך ללמוד איך לוותר על הצורך להיות נאהבת? או איך להרגיש בכלל אהובה? תודה וסליחה ששוב שואלת...

21/07/2010 | 16:09 | מאת: יערה

שלום גידי, סליחה שאני שוב פה (תרתי משמע...) שבוע הבא יש לי מבחן ואיתו התחילו שוב החרדות. המהלך הוא כמעט קבוע וחזרתי: בשלב הראשון אני מכחישה לא יודעת אפילו מתי התאריך ולא רוצה אפילו לדעת. אני בטוחה שאין לי סיכוי בו ואין לי שום סיבה לגשת משום שאני לא יודעת כלום ואין לי שום יכולת ללמוד ולשנן. אין לי סיכוי במבחנים אני יותר טיפוס של עבודות (שגם אותן אני לא מגישה...) אח"כ מתחילים יסורים ולחץ שאולי זה בעצם בימים הקרובים. אני מגלה את התאריך ואיזו אנחת רווחה יוצאת ממני- כאילו אני יכולה בכל זאת להנצל ברגע האחרון- לא פספסתי עדיין את הרכבת. אח"כ אני מגלה שאין לי שום סיכומים, שום חומר, ולא קראתי שום מאמר מרוב חרדה וידיעה שאין לי שום יכולת לרכוש או להבין כל ידע חדש. אני מתחילה לאסוף חומר ונורא גאה בעצמי שהנה יש לי חומר מוחשי בידיים. עדיין לא הגעתי לשלב הזה. אבל אני מניחה שכשהוא יהיה בידיים שלי שוב יתחילו ההמנעויות האלה והמשחקים האיומים וההרסניים האלה עם עצמי- שאני בעצם לא חייבת עכשיו אפשר אח"כ מחר מחרתיים ואפשר אפילו בכלל לא. זה לא פרסונלי אף אחד לא ימות אם לא אגש לבחינה ותמיד אוכל לקחת קורס אחר בשנה הבאה, או אפילו לא לסיים את התואר, מה זה משנה בעצם אני לא רעבה ללחם. וכל הערכת הזמן הלקויה הזו והידיעה הזו שהתכנון שלי לוקה ואני מגלה כמה התעכבתי על מה שלא היה צריך להתעכב. זה חשוב לי כמו משהו גורלי וחשוב לי גם כמו קליפת השום. אני לא יודעת אם האימה מורידה את המוטיבציה להשקיע- או שהמוטיבציה להשקיע ירודה כי בעצם אין לי ממש ערך לכלום. הכל הסחת דעת אחת גדולה, לחיים שלי אין שום משמעות והיה עדיף לי למות. מצד שני האימה הזו קשורה גם בצורך לקבל ציון מושלם. באורח די מוזר אני אפילו סטודנטית מצטיינת ולסביבה יש ציפיות גדולות ממני ולא מבינה אף פעם איך זה קורה ולכן מרגישה שאני סוג של מתחזה. שההצלחה שלי שקרית משום שהיא לא באה בתהליכים נורמלים של למידה, היא באה לי באיזה דילוג על שלבים, באיזה טיפוס נואש מעלה. שזה יכל להגמר גם אחרת. כשאני נכנסת לשוונג הזה של יצירת העבודה אני משקיעה את נשמתי והתוצר מתרחש די מהר כי תמיד יש יכולת לשנות ולתקן. מבחנים זה משהו יותר חורץ גורלות, משהו הרבה יותר ערמומי ולא הוגן ואני לא בנויה לקופסת ההפתעות הזו אני אוהבת שהכל בשליטה. אני לא יודעת איך להביא את עצמי ללמוד להכנס לתוך הריכוז ההיפנוטי הזה- שכשאני בתוכו הוא מביא לי המון אושר, גם מתוך תהליך רכישת הידע- אבל כנראה יותר מתוך ההבנה שיש לי יכולת להבין ואני מופתעת מזה כל פעם מחדש. אבל היסורים האלה הנוראים כל תקופת העבודות והמבחנים ממיתים אותי רגשית משום שאני משחקת משחק נורא אכזרי עם עצמי- בגלל שנורא חשוב לי להצליח ואני נהנת לקרוא ולהתרכז- אני נמנעת מלממש תהליך נורמלי של למידה בשלבים ונופלת לתוך מצבור של דפים לבנים עם נמלים שחורות ברגע האחרון. ברגע האחרון ברגע האחרון כאילו אני רוצה את החסדים האלה של 'הרגע האחרון' ואז אני נורא אסירת תודה לעולם הזה שנתן לי הזדמנות אחרונה. אני לא יודעת אם זה קשור להרפתקנות וזיקה לאתגרים או דווקא יותר להרס עצמי. נראה לי אפשרות שתיים נכונה. שוב הגיעה שעת הרומינציה... (זו מילה חדשה שלמדתי פה ומתנגנת לי הרבה בראש- אולי במקום רומינציה פעילה. חשבתי אפילו לשנות את שמי ל'רומי'). אני לא יודעת מה לעשות אני בתוך מלכודת איומה של עצמי. וכן- הדרקון זה אני. רוצה דרכון החוצה. תודה רבה על ההקשבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יערה, את מנתחת יפה את המצב, כמו תמיד, אך ברור שמדובר בקצה הקרחון וההתייעצות בפורום לא יכולה להחליף כאן טיפול פסיכולוגי סדיר פנים אל פנים. אני רק יכול לשתף אותך בטיפ קטנטן מניסיוני האישי. בזמנו סיימתי את הדוקטורט מהר יחסית, כאשר "סוד ההצלחה" היה שהכנסתי את עצמי ל-state of mind של פקיד דווקא. נושא הדוקטורט עצמו ריתק אותי, והיה מעין "חלום חיים" שכזה, אך ידעתי מראש שמדובר בהמון עבודה שחורה ולכן חילקתי אותה למשימות קטנות יחסית שהקפדתי לבצען מדי יום, משהו כמו 3 שעות ביום לכל אורך תקופת המלגה שקיבלתי. זאת לעומת חלק מעמיתיי שראו בכך "מפעל חיים" כל כך גדול שלא איפשר להם להתחיל אותו. אם את פרפקציוניסטית, בוודאי יש לך נטיות אובססיביות שיוכלו לעזור לך אם תשתמשי בהן נכון. למשל, בספרו של דיוויד ברנס "בוחרים להרגיש טוב" תוכלי למצוא טבלת אנטי-דחיינות לניהול זמן. לא מדובר רק בחלוקת זמן יעילה אלא גם באמצעי להנמכת ציפיות ובמעבר ממצב תודעה של "כיבוש האברסט" למצב תודעה של פקיד קטן וחרוץ העושה את עבודתו נאמנה מדי יום. מקווה שזה יעזור. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

22/07/2010 | 00:02 | מאת: יערה

אני אשתדל לכוון את התודעה שלי למצב הפעלה של פקיד קטן ופשוט-זה דימוי טוב, מוריד ציפיות. באמת האמביציות האלה הופכות אותי למטפס הרים שקופא למרגלות ההר ולא זוכה אפילו לעשות צעד אחד קטן למעלה. אולי יכול לטפס רק עד קצה הקרחון. שוב תודה, לוקחת מזה משהו אלי.

20/07/2010 | 18:50 | מאת: דניאלה

אני באופי ג"כ מוגדרת כפרפקציונסטית. אבל, אני בסוף מסתדרת. עד המאורע הנוכחי- אני בטיפול 7 חודשים ות'אמת, אין לי מה לעשות שם... בבית אני די מתכננת מה לומר שחשוב לי מאוד. אבל במקום עצמו אני ידבר על הרבה, חוץ מהעיקר.... הפסיכו' היא אדם חשוב בעיני, שנורא רגיש לסטיות. ואני לא מסוגלת לחשוף את משאלתי למות, היאוש של בואי לעולם... היא תפקח עניים ותהפוך אותי למשוגעת. ובנתיים מרחתי זמן בפגישות לא נוגעות. עד שהיא בפעם האחרונה נהיתה קשוחה, ולא ותרה.וירתה בי- כמה זמן יקח החימום.... וכמובן לא יכולתי לשבור את המסכה. מה עושים? איך יוצאים מזה?

שלום דניאלה, במשך שנים רבות של ייעוץ בפורומים פסיכולוגיים שונים נאלצתי לא אחת לתמרן בין תפקידי כמנהל פורום ותפקידו של המטפל שבטיפולו נמצא הגולש המתייעץ. שום דבר רע לא קרה בטיפול. להפך. המטפלת הושיטה לך יד ואני לא רוצה להיכנס בין היד המושטת לעזרה ובינך. על כן, המלצתי היא שתדפיסי את פנייתך לפורום (עם או בלי תגובתי) ותעבירי אותה למטפלת, בין אם במייל בין הפגישות, בין אם תשאירי לה את ההדפסה לקריאה בזמנה הפנוי ובין אם בפגישה עצמה. חשוב מאוד שנשאיר את המסגרת הטיפולית שלמה ולא נפרוץ אותה ע"י התייעצות איתי במקרה הזה כי היא זו שמאפשרת את הטיפול. הפנייה שלך היא מעט המכיל את המרובה - יש בה גם את מה שאינך חושפת, גם את הקושי לחשוף וגם את תפיסתך את דמותה של המטפלת בעינייך. כל זה בעצם יוגש למטפלת על מגש של כסף והיא תדע מה לעשות עם זה. העובדה שהיא התעקשה להושיט לך יד ולהפסיק את ה"מריחה" מוכיחה זאת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/07/2010 | 00:03 | מאת: דניאלה

עד שקראתי את הודעתך, כבר ביטלתי את הפגישה הבאה...מתיסכול... ועכשיו אחרי שקראתי- אין לי אומץ לשמוע לעצתך ולשלוח לה!!!!!! החשיפה זה איום עלי. ולא מסוגלת! להשחיר את עצמי! (שכחת מה זה פרפקציוניזם?) תן לי בבקשה עיצה מעשית, קלה יותר.שאוכל להתקדם,אנא!

19/07/2010 | 19:38 | מאת: ונסה

איך אדם חולה או פצוע יכול להיות מטפל? ואיך לדעת שמטפל שפצוע מהטראומה שהיתה לו לא יפגע במטופל?

שלום ונסה, תודה על השאלה המורכבת. לצערי, גם התשובה די מורכבת. כשמדובר על מחלה או פציעה פיזית של המטפל, בוודאי שאין כל מניעה שהמטפל יפסיק את עבודתו, אם הוא מרגיש כשיר להמשיך בה. אני עצמי עברתי בשנים האחרונות תאונות קשות, קיבלתי מטופלים כשאני עם גבס ביד וברגל והדבר לא פגע ברמת הטיפול. הראיה לכך היא שאף מטופל לא עזב באותה תקופה ומטופל לא מרוצה, כמו כל צרכן אחר, עוזב כשהוא לא מרוצה, או לפחות מוחה על כך. כשמדובר במשבר נפשי של המטפל, התמונה קצת יותר מורכבת. לפי תוצאות מחקרים העוסקים בהערכת תוצאות טיפול, ככל שהמטפל קיבל ציון גבוה יותר בשאלונים שבודקים הסתגלות נפשית או ציון נמוך יותר בסולמות שבודקים פסיכופתולוגיה, שביעות הרצון של המטופלים הייתה גבוהה יותר. כלומר, כן קיים קשר שלילי בין מצוקת המטפל לשביעות הרצון של מטופליו. עם זאת, יש לציין שמטפל שידע מצוקה בחייו האישיים עשוי בהחלט להיות רגיש יותר למצוקת מטופליו ולבטא אמפתיה רבה יותר. כל זאת בתנאי שהוא מפריד בין המצוקה שלו ומצוקת המטופל ולא משליך את קשייו האישיים על המטופל. יש לציין שחלק גדול מהבוחרים לעסוק במקצוע טיפולי קיבלו את בחירתם על רקע התנסות בטיפול במצוקתם שלהם והיו מטופלים לפני שהיו מטפלים. עם זאת, תהליכי המיון והקבלה להכשרה למקצועות טיפוליים, וגם תהליך ההכשרה וההדרכה עצמו, לוקחים בחשבון גם היבט זה. תהליך ההדרכה על עבודתו של מטפל בתהליך ההכשרה ובתחילת דרכו הוא צמוד מאוד וקשייו הרגשיים של המטפל בהחלט אמורים להיות מעובדים בהדרכה. לא מדובר ב"מסננת מדעית" ויש מטפלים רבים שאינם מתאימים למקצוע מבחינה אישיותית. יש מטפלים שמיטיבים להרשים את המראיינים בריאינות הקבלה ואת המדריכים תוך כדי ההדרכה ולהסוות ליקויים עמוקים באישיותם, ליקויים שעלולים לפגוע במטופל. יש לקוות שאלה המיעוט והרוב ראוי לעסוק בטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

15/07/2010 | 21:53 | מאת: בתיה

שלום אני מרגישה חסרת כח . בדיכאון חרדה ואין לי אנרגיה אני מטופלת כבר 7 חודשים בכדור 20 אסטו .האם המצב לא צריך להשתפר

שלום בתיה, התרופה הייתה אמורה להשפיע כבר מזמן והמינון שאת נוטלת נכבד. אסטו נוספה לאחרונה לשוק. התרופה המקורית נקראת ציפרלקס. מספר מטופלים שלי שעברו מציפרלקס לאסטרו דיווחו לי על השפעה פחות עוצמתית מהציפרלקס, למרות שמדובר באותה תרופה. כדאי לחזור לפסיכיאטר ולהתייעץ. אולי כדאי לנסות את הציפרלקס המקורי לפני החלפת התרופה. בכל מקרה, מומלץ להוסיף טיפול פסיכולוגי ע"י שיחות לטיפול התרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/07/2010 | 20:50 | מאת: כרמית

האם אתה יכול להסביר את התופעה שבה ככל שבה אדם נמשך לאנשים שדוחים אותו, כולל למטפלים? ומתי יודעים שיש התמכרות לטיפול? והאם מומלצת "גמילה" הדרגתית או בבת אחת? תודה מראש!

לקריאה נוספת והעמקה
14/07/2010 | 21:55 | מאת: כרמית

סליחה על הבלבול בשורה הראשונה - צריך להיות - "..התופעה שבה אדם נמשך לאנשים שדוחים אותו..." אוף גם בכתיבה אני מגמגמת. מקווה שלא אחווה גם כאן דחיה. (כבר בטראומה) ושוב תודה

שלום כרמית, ברור שאף אחד אינו יכול לענות על טעמם של כולם, אך משיכה למי שאינו מעוניין בנו ודחיית אלה המעוניינים בנו באופן שיטתי ועקבי מעידות לרוב על דימוי עצמי נמוך: http://www.giditherapy.co.il/?p=248 תופעה זו מתוארת גם בספרות המקצועית העוסקת בפרפקציוניזם בכל הקשור לזוגיות. הפרפקציוניזם עלול להפריע הן בבחירת בן זוג והן בחיים איתו. הדימוי העצמי הנמוך מושלך על האנשים שדוחים אותנו (אם הוא מעוניין בי אז מה הוא שווה?) ומחפש לעצמו אישורים ע"י משיכה סלקטיבית אך ורק לאנשים שלא מעוניינים בנו. הדחייה הזו כואבת אך עולה בקנה אחד עם מה שאותו אדם חושב על עצמו בעצם. כמובן שאין לקבל כל אחד, אך מילת המפתח היא פשרה, כפי שמפורט במאמר ששלחתי לך קישור אליו. באשר להתמכרות לטיפול - יש לבדוק כל מקרה לגופו. אחת השאלות המרכזיות היא האם הטיפול הפך להיות תחליף לחיים עצמם והוא מונע ממך לעשות דברים. לא כל טיפול ממושך יש להפסיק רק משום שהוא ממושך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

האם יש קשר בין דכאון בכל רמה שהיא לבין פרפקציוניזם? כיצד אדם יכול לעזור לעצמו לצאת מהתקיעות והתחושות השליליות הנוראיות שמלוות ולעשות צעד קדימה בהתקדמות האישית? תודה ובברכת שמחה אורטל

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אורטל, פרפקציוניזם נמצא בקשר עם יותר ויותר הפרעות נפשיות,ובכלל זה דיכאון, כפי שעולה ממחקרים שנערכו בעשורים האחרונים: http://www.giditherapy.co.il/?p=601 מבחינה קוגניטיבית, האמונות העומדות בבסיס הדיכאון ובבסיס הפרקפציוניזם הפתולוגי דומות, כאשר האמונה הדומיננטית ביותר המכשילה את האדם היא גישה של "הכול או לא כלום" שמונעת ממנו לעשות דבר ולהתפשר עם המציאות. הגישה השלטת כיום בפסיכולוגיה היא שקיימת אינטראקציה בין גורמים מולדים וגורמים סביבתיים לגבי רוב ההפרעות והתופעות הנפשיות, אך אין לכך משמעות רבה לגבי הטיפול. אני תוהה אם מדריך עזרה עצמית יספיק לך, אך נסי את ספרו של ד"ר דייוויד ברנס, "בוחרים להרגיש טוב". יש שם שיעורי בית רבים, שהם טובים באופן עקרוני וגם הספר טוב, אך קשה לי להאמין שהוא יכול להחליף טיפול פסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/07/2010 | 15:44 | מאת: אורטל

גידי, תודה רבה על תשובתך המהירה. רציתי לשאול למה הכוונה "הכל או לא כלום" האם אתה יכול לתת דוגמאות?

שלום אורטל, כמו שאת יכולה לראות בדוגמא שהבאתי במאמר ששלחתי לך קישור אליו בהודעה הקודמת, מדובר שם על אישה שבגלל שהחמירה עם עצמה ודרשה מעצמה לנקות את הבית בצורה מושלמת ("הכול") לא הייתה יכולה להזיז את עצמה ולהתחיל לנקות כלל ("כלום"). זו למעשה דוגמא של הגישה "הכול או לא כלום" שמאפיינת גם פרפקציוניסטים וגם דיכאוניים. גישה זו שכיחה מאוד בלימודים, למשל, כאשר סטודנט מכנן לכתוב עבודה סמינריונית "מושלמת" וחולם על 100 אך הציפייה למושלמות משתקת אותו והוא אינו עושה דבר או דוחה את העבודה שוב ושוב. אם היה מצפה ל-80 או לכתוב עבודה סבירה, ייתכן שאפילו היה משיג את ה-100, אך הציפייה ל-100 לא מאפשרת לו לעשות דבר. כנ"ל לגבי בחירת בן זוג. יש מי שמצפה לבן או בת זוג "מושלמים" ותמיד ימצא פגמים במועמדים לקשר ויישאר עם כלום, כלומר, בלי קשר בכלל. או בחור שמנמנן שרוצה להיראות כמו מייקל לואיס ורוקם תכניות לא מציאותיות על דיאטה וכושר, אך בגלל הקיצוניות שלהן אינו מתחיל בהן. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

14/07/2010 | 17:20 | מאת: אורטל

בעצם מה שמשתמע מדבריך שמציבים רף גבוה שהוא בלתי אפשרי לא נכנסים לפעולה. אני לא חושבת שמצבי כזה באופן מובהק. כי בכל זאת למדתי באוניברסיטה וסיימתי את הלימודים ואף המשכתי ללמוד במכללה ללימודי תעודה וסיימתי בציונים גבוהים. התחתנתי והבאתי ילדים. אבל בעולם העבודה טרם הצלחתי וזה תמיד מדכא אותי מחדש לחשוב על זה ואני די תקועה בענין הזה אבל לא עושה כלום. הכל נראה לי באפילה. תודה על ההבהרה שנתת לי.

12/07/2010 | 23:26 | מאת: שירה

גידי , התלבטתי אם לכתוב או לא במיוחד אחרי העץ המסועף שנוצר שם למטה לכבודי... לכן נותנת לך את הסכמתי מראש שלא להעלות את ההודעה, אם נראה לך שזה יותר מדי. בנוסף גם קצת בפראנויה שהיא קוראת אותי כאן, למרות ואולי דווקא מכיוון שעשיתי כעצתך . היא לא ממש הגיבה ספציפית לדברים. אולי נבהלה..אולי התעייפה.. בפגישות עצמן יש אלמנט של חוסר סבלנות מצידה כלפיי שמתבטא בבריחה ל"מחוזותיה", (לעיתים ביוזמה ובשיתוף פעולה שלי יש לציין), דרך התבדחות או דיבור על עצמה - לא יודעת אם זה מעיד על קרבה או על זלזול ולא יודעת מה מכאן. רציתי למעשה לפתוח בתודה על עצותיך ותודה שאתה כאן ויצא שסיימתי בזה.. (-: שירה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שירה, את ממש לא מעיקה. פתחתי את הפורום בדיוק לקשיים מהסוג שאת מתארת - במקרה הזה הצורך להיות מושלמת בעיני המטפלת וגם בעינינו, הגולשים המתייעצים ואני. ואת מתנצלת על שאינך מושלמת. כאשת מקצוע מהתחום הטיפולי, בוודאי תביני שאני נמצא קצת בין הפטיש והסדן. אני בהחלט מבין גם את קשייה של המטפלת נוכח פריצת המסגרת הטיפולית, אך בכל זאת את עשית את שלך (אכן בעצתי) בכך שהחזרת אליה את הדברים ונתת לה לקרוא את פניותייך לפורום. אני גם מאמין שכל מטפל תורם בדרכו שלו. אולי מיצית את כל מה שאת יכולה להפיק ממנה ושווה לשקול טיפול אחר, אצל מטפל אחר, ואולי בגישה שונה. ייתכן ששווה לקחת כמה חודשים חופש מהטיפול ולראות מה קורה לך עם עצמך. כתבת שהיית 15 שנה בטיפול פסיכודינאמי ובנוסף את נמצאת בתחום טיפולי בעצמך. במילים אחרות, אין לך מנוחה מעצמך ומיסדת את חוסר המנוחה הזה. אולי הגיע הזמן להסחת דעת מסוימת: http://www.giditherapy.co.il/pps/rumination.pps בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

13/07/2010 | 17:53 | מאת: יערה

אני מתנצלת על ניצול השרשור של שירה. היא נתנה לי איזשהו אומץ לחזור לפה שוב, כי תמיד נדמה לי שאני צריכה לעבוד במתכונת דג שלוש המשאלות- וזהו- אחרי זה ללכת מצוידת מחוזקת ולא להעיק יותר על הסביבה. ותמיד יש לי חשק שתמחק כל מה שכתבתי כדי לא להשאיר אחרי שום עקבות והנה השארתי עוד אבן מזהה. רוצה רק להתחבא. ועוד סיבה לא לכתוב היא ההרגשה שלי שאולי הדברים הבאים יהיו רחוקים מנושא הדגל של הפורום. אני מתחילה לפתח יאוש מאפשרות כניסה לאיזשהו טיפול, חזרתי לא מזמן מעוד איזה אינטייק- רציתי טיפול EMDR והמטפלת טענה שאני לא נראית לה מספיק יציבה לעבור את זה, שאני סוערת מדי הציעה לי דווקא את SE שזה פחות עוצמתי לדעתה. האמת נורא נפגעתי כי בעקבות איזה טראומה שעברתי אני כולי דרוכה וחשבתי כמה אינטיקים אני צריכה עוד לעבור כדי שמטפל יסכים לקבל אותי לשיטה בה רציתי, והייתי אדם נורא מתפקד ועכשיו אני נורא שבורה ולא יכולה אפילו לייצג את עצמי באופן שיסביר מי אני באמת כי אני לא מחוברת יותר לזהות הקודמת שלי- כל ההתבוננות הזו שלה בי כאיזה אדם פתולוגי- אני בסה"כ נפגעת טראומה ואני לא אשמה שמה שקרה לי קרה לי. מה עושים לאן הולכים הלאה. אני לא רוצה לחזור לשם אבל מרגישה שכולם רוצים לעושת לי טיפול דינמי ואני לא רוצה את זה יותר. אני מרגישה כאילו שאין מענה לאנשים שנורא נפגעו מהחיים אף אחד לא רוצה לטפל בהם. סליחה ששוב הופעתי. אני נורא עמוסה רגשית ולא מצליחה להפסיק לבכות כל הזמן ולכעוס ולהרגיש איך אני מאבדת כל רגע את הקשר לחיים. נורא עצוב לי שנולדתי.

14/07/2010 | 22:47 | מאת: שירה

גידי, קצת מרגישה לא נעים עכשיו שאתה חושב שאני יותר ממה שאני...."מקצוע טיפולי" זה שם מאד כללי ומקיף הרבה מאד תחומים. מצחיק שההרגשה שלי הפוכה ממה שהיא בד"כ - שמעריכים אותי פחות ממה שאני. מדוע זה תמיד צריך להיות בקצוות? האם זו רק זווית ההסתכלות שלי או שבאמת? מצד אחד כתבת שאני לא מעיקה - ותודה על כך, אולם מצד שני כתבת שאני "חופרת" (בצדק, כנראה...) = זו המשמעות של רומינציה לא? סליחה , מן הסתם זה מה שאני ממשיכה לעשות גם עכשיו... איך לצאת מזה?? מרגישה שאני משתגעת. סליחה

שלום רב, שמי אור. ילדתי בת 10 היא ילדה מקסימה ונבונה מאוד, תלמידה מצטיינת. הבעיה היא שהיא פרפקציוניסטית ומתקשה להתמודד עם תוצאות לא מושלמות. ברצוני להפחית את התחושות הללו. היכן אפשר לקבל עזרה? האם יש ספר שכדאי לנו כהורים לקרוא בנושא? תודה מראש, אור

שלום אור, המלצתי היא להניח לילדה לגדול בלי להתערב. ספר מומלץ שיעזור לכם לעשות זאת הוא ספרו של הפסיכולוג קארל רוג'רס "החופש ללמוד" שראה אור בספריית פועלים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

06/07/2010 | 22:33 | מאת: שירה

לגידי ערב טוב, לא יודעת אם הפרפקציוניזם שאיפיין אותי בראשית חיי הוא שהכשיל אותי. אז היו לי חלומות על הצטיינות בעבודה, על קריירה מוצלחת במקצוע יוקרתי, על זוגיות בריאה אוהבת ועל נתינה הדדית, על ילדים מתוקים והכל נראה מושלם.. הזמן עבר על פניי , עשיתי הרבה טעויות : בחירת מקצוע לא מתאים, עם סטטוס יחסית נמוך. רחוקה מהצטיינות, לעיתים עם תיפקוד מינימלי או לקוי. מעגל סגור שבו תסכול גורר מתן שירות לא מספק הגורר היעדר משוב חיובי וכו. נכשלתי ביצירת זוגיות , מעולם לא חוויתי קשר זוגי ארוך טווח ונותרתי באופן בלתי הפיך (בת 45) בודדה בעולם. מעט הקשרים החברתיים שיש לי - בעיתיים, פוגעניים והאמון שהיה לי בהם נפגע , כך שנותרתי באמת לבד. מעולם לא חלמתי בסיוטיי הגרועים ביותר שכך יהיו חיי. אולי השאיפה לשלמות, מנעה ממני דרכי ביניים, פשרות, אבל עכשיו כבר מאוחר. מחפשת סיבות לקום מחר בבוקר ואיכשהו להחזיק את הראש מעל למים. תודה ד"ר גידי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שירה, הלב נחמץ למקרא הייאוש הרב שזועק מהודעתך. לצערי, לא כתבת האם היית בטיפול פסיכולוגי כלשהו. מה שבולט מאוד בהודעה, מלבד הכאב, הוא שהיו לך תכניות (שאת קוראת להן חלומות) והן לא יצאו לפועל וכתוצאה מכך, ייאוש, תסכול ודיכאון. גישה שונה לחיים היא לתכנן פחות (לא עד כדי חוסר זהירות) ולהשתמש בתבונה וביצירתיות במה שהמציאות מזמנת. למשל, לפני כשעה עזבה את הקליניקה שלי מטופלת בגילך, נשואה לבעל אוהב ואהוב ואם לילדים מקסימים -והיא שוקלת גירושין מתוך כמיהה לחופש שלך יש בלאו הכי. ובתוך עסקת החבילה שלך, יחד עם הבדידות והייאוש, יש המון חופש והרבה פחות מחויבות. אפשר להפיק את המירב ממנו. במילים אחרות, אם התכניות לא עלו יפה אין פירושו של דבר שהמציאות חייבת להיות עגומה כל כך. חלמת להיות נשואה ויש כל כך הרבה אנשים שסובלים סבל ממשי בנישואין (כשליש ויותר מתגרשים ועוד הרבה יותר לא מעיזים לעשות זאת ונשארים בנישואין אומללים). בנוסף, כרגע את בדיכאון. יש שיגדירו אותו כתוצאה של מצבך בחיים, יש שיגדירו אותו כפרשנות של המציאות, אך בכל מקרה, כשיש חום לא הולכים לניתוח אלא מטפלים בחום. לכן, אני ממליץ לך בראש ובראשונה לשקול טיפול תרופתי נוגד דיכאון ויפה שעה אחת קודם. רק אז תוכלי לקבל החלטות מושכלות שאינן נובעות מתוך ייאוש - וכבר ראיתי אנשים במצבך שכעבור שבועיים של נטילת ציפרלקס, למשל, תפיסת עולמם השתנתה מהקצה לקצה. קיימים אמצעים פסיכולוגיים רבים, ביניהם טיפול קוגניטיבי, טיפול קבוצתי ועוד שיכולים לעזור לך, וגם גישות פחות קונבנציונאליות (למשל, בודהיזם) שיעזרו לך לוותר על שליטה ולקדם בברכה את מה שהמציאות מזמנת. אם תפרטי קצת יותר מה ניסית, מה עזר ומה לא, אולי אוכל להיות ספציפי יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

07/07/2010 | 13:30 | מאת: יערה

מכתבך נוגע מאוד ללב ואני ממש מאחלת לך מליבי המון טוב וכוחות שיבואו אליך. אני בטוחה שיש פתרונות טובים ואולי אחד מהם הוא השתחררות מהקלישאות התרבותיות של- מהם חיים 'נורמטיבים' (בן זוג, ילד, חתול וכלב)- זה בסדר גם אני שבויה בהם עדיין ומרגישה שנכשלתי במשימות החיים המכובדות האלה וצריך המון כוחות כדי לשמור על איזה אוטונומיות ולהלחם נגד מה שהחברה מגדירה כסטיה. את לגמרי בסדר 'רווקות' היא לא סטיה וגם החלטה על אי הבאת ילדים, ואם את באמת רוצה בדברים האלה- תשיגי אותם בלי הלחץ הזה שאת חשה מהסביבה, בלי העיניים המפקחות והמשטרה הזו- שהופכת בסוף למשטרה פנימית הרבה יותר קשוחה. את ממש בסדר...

07/07/2010 | 21:51 | מאת: שירה

שלום גידי, דבריך העלו בי דמעות. קשה לי לחשוף את כל מה שהביא אותי למצב שבו אני נמצאת - מחמת הבושה... אך בכל זאת, לשאלתך - בטיפול "דינמי" כ 15 שנה . (התחיל לאחר ניסיון אובדני) מצחיק-עצוב כמה שהדינמיות לא הייתה חלק מחיי התקועים... ניסיתי טיפול קוגניטיבי התנהגותי קצר וכן טיפול קבוצתי אשר לא עלו יפה . וכן תרופות כמו ציפרלקס, איקסל, לוסטרל ועוד אשר לא ממש הועילו. ציפרלקס עזרה לשיפור מצב הרוח אך גרמה להזעות ולסיוטי לילה. (אגב האם בניסיון חוזר, אפשרי שתופעות הלוואי לא יישנו?) מרגישה עמידה לכל טיפול. קרובה למצב של ויתור רק שקשה לי למצוא בי את האומץ לעשות מעשה. מתנצלת מראש על הקושי והכבדות שאני משרה. ו...תודה.

03/07/2010 | 22:45 | מאת: מירי

אהלן, לאחר שהתחלתי בחיים "האמיתיים" (לאחר השחרור מהקבע, הטיול, העבודה החדשה וההכנות ללימודים אקדמיים) נוכחתי לגלות שהביקורת העצמית שלי מקשה עלי ועוצרת אותי במצבים ובמהלכים מסויימים בחיים. הייתי רוצה לטפל בזה. בראש ובראשונה לקרוא על זה ולהגיע עם עצמי להבנה למה זה קורה ובאיזה מצבים. האם יש לך המלצות על ספרים מסויימים או דברים מכל סוג שהוא שיוכלו לעזור לי? תודה רבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מירי, אם את מדברת "רק" על ביקורת עצמית, הרי שזהו אינו נושא בפני עצמו בפסיכולוגיה ואינני מכיר ספרות העוסקת בנושא וגם לא טיפול בכך. אם תפרטי קצת יותר במה מדובר ואיך זה משפיע לרעה על חייך, ניתן יהיה לכוון אותך יותר, כך אני מקווה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

01/07/2010 | 18:48 | מאת: יערה

מקווה שזה בסדר שאני חוזרת לפה שוב... התחלתי תהליך של בדיקת 'הטיפול הנכון' עם איש מקצוע. לדעתו הבעיות שלי מורכבות ועמוקות עד כדי כך ש- CBT נראה חסר ערך מנקודת מבטו. האמת שהוא די הזדעזע מסיפור חיי הנורא וה"משונה"- ושבעיותי חובקות עולם כאילו אני אשמה בכל שייצרתי אותם או שבחרתי בהורי, מגדלי ובביוגרפיה שלי. יצאתי ממש עם תחושת אשמה קשה אפילו בניצול המיני שעברתי שהוא "לא מבין איך זה קרה בתדירות כזו" וש"סטטיסטית זה לא מסתדר ומתיישב עם ההגיון".אפילו טיעון הדיסוצאציה שלי והעדר קשר העיין שיוצר חוסר ערנות ופגיעות לא שכנע אותו. הוא ממש שפט אותי. אתה מבין-המצאתי ממש את הכל מרוב שיעמום או שאני סתם פתינית זונה סדרתית. ואחרי חוויה כזו לא בא לי לפנות יותר לשום איש מקצוע כדי לא להוסיף גולה נוספת לאוסף הגולות של ה- PTSD מי שנפגעה מינית היא באמת אשמה? אני כבר לא יודעת מה לחשוב הוא ערער לי את כל מה שהאמנתי בו קודם. באופן מפתיע הוא דווקא המליץ לי על הגישה הדינמית כי טען שהבעיה שלי רגשית. אמרתי לו שאני לא רוצה יותר להחשף לאמורפיות והוא אמר לי דווקא בגלל הפחד הזה שלך את צריכה להחשף לאמורפיות כדי להכחיד את החרדה ממנה. אבל מה אעשה עם כל חוסר התפקוד שלי? הוא טוען שרוב ADD . ואני כבר נוטלת את הממריץ הלאומי. נתן לי ממש תחושה שאני פסיכית נטולת תקווה ואני לא רוצה טיפול דינמי יותר לא רוצה, בעצם לא רוצה יותר טיפול בכלל אני צריכה משהו שייצב אותי כדי שאוכל להתחיל איזה תהליך לא בצורה כזו שאני כולי פזורה ומתפרקת עם מחשבות אובדניות. אני מתנצלת על הרטינות שלי, אבל ממש חשה חסרת תקווה ולא יודעת מה יכול לעזור לי אם בכלל. אני לא אשמה שהחיים פגעו בי ובכל זאת מרגישה שהבאתי על עצמי את הכל, שאם הייתי קצת יותר חכמה המסלול שלי היה נראה אחרת. הניהול שלי את החיים היה כושל ועל זה אי אפשר לסלוח. אני מתנצלת ששוב הופעתי פה, אבל כבר הכתיבה שחררה משהו. הרבה עצב והשפלה שלא יכולתי להרגיש אז מולו.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יערה, אני מסכים שבעיותייך חובקות עולם ומלואו, אך בגלל המרכיב הרומינטיבי ("חפירתי") ובגלל תגובתך הקשה לגישה הפסיכודינאמית בפגישה הראשונה, אני סבור שאת זקוקה לטיפול מארגן, כולל טיפול תרופתי. מעבר לכך, לא אוכל להרחיב משום שהשתתפות בפורום במקביל לטיפול ושימוש בפורום לצורך פריקת מצוקה הנוצרת בטיפול גם יחבלו בטיפול וגם אינם אתיים וקולגיאליים כלפי המטפל. זו באמת דוגמא של מלכוד שבו את מונעת בעצמך במקרה זה הן את העזרה ע"י המטפל בכך שאת מנסה לעבד דברים כאן במקום איתו והן את העזרה ממני, משום שאת בטיפול ואינני יכול לעזור לך מכאן. במידה ותמשיכי בטיפול שהתחלת זה המקום לעבד גם את המלכוד הזה ובמידה ותחליטי להפסיק את הטיפול, את מוזמנת לחזור ולהשתתף בפורום. אחרת, תשגעי בעיקר את עצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

01/07/2010 | 19:58 | מאת: יערה

זה לא היה טיפול זו היתה פגישת התיעצות חד פעמית לגבי החלטה לאיזה טיפול ללכת. מראש זה הוגדר כך ולא היתה כוונה אחרת. מה שהשאיר אותי מבולבלת בעיקר לאן לפנות- להתחיל מהשורשים או בתפקוד שהולך ומדרדר- כלומר דינמי או CBT . אין לי מספיק זמן לברר את כל סיפור חיי העגומים אני צריכה להשתזר בחיים כדי להשתקם באמת והמטפלים חושבים אחרת. אז מה עושים ולאן פונים (תרופות אני נוטלת בשפע) בכל זאת אני בלי טיפול כרגע ומחפשת את הדבר הנכון עבורי- וזו הסיבה שחזרתי שוב אולי להכונה. האם לדעה שלי על הצרכים הטיפולים שלי אין משקל מול מטפל?

02/07/2010 | 19:17 | מאת: בני

את מתארת בעיות בהיקף ומשא כבד על ראשך, את מציינת גם מחשבות אובדניות, ושקשה לך מאד הטיפול הפסיכולוגי לסוגיו. כפי שהמליץ לך גידי ואני בא רק להוסיף מן הנסיון, צריך שילוב תרופתי מרגיע ומייצב בד בבד דברים שיתנו לך תמיכה וכשהראש יותר מסודר תפני שוב לפסיכולוג כשתדעי מראש להיכן את הולכת. מקום טוב לזה הוא בהחלט 'אשפוז יום' בתוך בי"ח, שזה אומר לבוא לשעות הבוקר ולקבל טיפול מקיף. בירושלים למשל יש דבר כזה אפילו חוץ לבי"ח ונקרא מעון ירושלים, בכל אופן אני מצטרף לכל דברי גידי.

02/07/2010 | 20:10 | מאת: יערה

תראה... קראתי את תגובתך בחשש מה ו... החלטתי בכל זאת להגיב. אפרופו פורום פרפקציוניזם- בחורה צעירה פרפקציוניסטית לא תלך אף פעם לאשפוז יום או שעה ביום או דקה ביום. עצם הכניסה למערכת בריאות הנפש כבר מעוררת בי חרדה כי הרי אני חייבת להיות מושלמת ואסור ש'אף אחד ידע כמובן' בייחוד לאור העובדה שהתפקוד שלי הוא מושלם. זה שאני מתפוררת מבפנים זה סיפור אחר לגמרי אבל עדיין לסביבה ולי- יש לזה דימוי שאם אספוג אותו ארגיש כל חיי שקיבלתי באופן רשמי את אות הקלון הזה. יש בהצעה הזו אפילו משהו קצת מעליב, לפחות בחוויה שלי. כאילו הגעתי לסוף הדרך. וכל החוגים האלה והתעסוקה, והריפוי בעיסוק- יש לי המון תעסוקה- אני צריכה להגיש לפחות 10 עבודות לקורסים שונים ולא הגשתי אפילו אחת! אני לא יודעת אם ההצעה הזו באה מהתנסות שלך כמטופל שחש שזה עזר לו או כמטפל שחש שזה עזר לאחרים- בכל מקרה אני מרגישה שאני עדיין לא שם ויכולה לפתור את בעיותי בתוך הסביבה הטבעית שלי. באשפוז יום משהו בתפיסה העצמית שלך כאדם בריא/חולה מתערער בייחוד אם יש לך רגישות גדולה לעניין. אני לפחות עלולה להתחיל להתייחס אל עצמי כחולת נפש- וזה לא שאין לי מחשבות כאלה לפעמים על עצמי אלה שבמקרה זה זה ברור לי שזה יהפוך רשמי כי הדימוי העצמי שלי לא קבוע ומשתנה מרגע לרגע. האמת שאני פתאום מתחרטת על כל מה שכתבתי כאן כאילו מתקבל פרופיל נורא של מישהי ממש לא בסדר ואודה לך גידי אם תמחק הכל. ואסיים בקלישאה מוכרת:" אני בסה"כ אדם נורמטיבי ואני לא מבינה מה אתם רוצים ממני..." תודה, סליחה, ושבת שלום...

30/06/2010 | 14:04 | מאת: אורי

היי, עברתי חיים מאד בעייתים- אמא ביקורתית מאד אבא שנטש התעלוליות מיניות פיזיות ונפשיות רבות- יחסית למה שעברתי אני אדם בריא ומתפקד. אבל שוב הכל יחסי. קראתי את הדברים המדהימים שכתבת במאמר על אותה אישה שמזניחה את הבית שלה בגלל שהיא רואה את התמונה המלאה ופשוט נתקפת חרדה. הבית שלי נראה כמו דיר, יש לי 3 ילדים קטנים, אבל כל פעם שאני עושה צעד אחד לנקות את הבית- מבחינתי אני כבר רואה את הבית מבריק מנקיון עם ריח מדהים ופרחים על השולחן. ואז הולכת צעד אחורה חוזרת לחדר ומסתגרת. הסיטואציה הזו חוזרת בכל מקום בחיים- אני שופטת עת עצמי עד כדי חוסר יכולת לתפקד, כמובן חוץ מבעבודה- אני מושלמת בעבודה, אני נוסקת קדימה בצעדי ענק אבל כל פאשלה שלי מרגישה כאילו חרב עליי עולמי. אני מרוויחה מעט, יש לי 3 ילדים קטנים ואני פרודה מבעלי כך שאני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול- עם כל כמה שאני רוצה, אני מאמינה שגם לעניים מגיע להיות בריאים בנפשם, ואני אשמח לשמוע ממך מה כדאי לעשות, אולי טיפים קטנים או גדולים שיעזרו לי לפתור צעד אחד בכל פעם- כדי לצאת מהשנאה העצמית העמוקה שלי- כדי להרגיש שאני יכולה לטפל בילדים שלי יכולה לנקות לבשל לרדת במשקל . שאני לא ארגיש שכל אדם שקצת מעקם את הפנים שונא אותי אני מודה לך שלפחות יש לי את ההבנה מאיפה זה מגיע, ואשמח לשמוע עצות בנושא.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אורי, הצטערתי לקרוא את הדברים הקשים, אך לצערי, לא אוכל לעזור לך דרך הפורום במקום טיפול פנים אל פנים. יש כמה אפשרויות לקבל טיפול לא בשוק הפרטי. אחת היא טיפול מסובסד בכמחצית העלות המקובלת בשוק הפרטי במסגרת הביטוח המשלים של קופת החולים שלך ואם גם סכום זה גדול עלייך, פני למרפאת החוץ הפסיכיאטרית במרכז הרפואי הקרוב למקום מגורייך. בת"א, למשל, אפשר לקבל את הטיפול בחינם באיכילוב, אפילו ללא צורך בטופס 17, אבל כל רופא משפחה או פסיכיאטר יוכל להפנות אותך למרפאת חוץ כזו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/06/2010 | 13:48 | מאת: פרפקט

שלום, קודם כל תודה רבה על הפורום, ועל הזמן שאתה משקיע לכתוב לכולם, אני בטוחה שהוא מסייע ויסייע לעוד הרבה אנשים. אני מעדיפה לא לחשוף את פרטיי האישיים מ 2 סיבות: אני חרדתית ופרפקציוניסטית. מה שהופך את הבעיה אצלי לכפולה ומכופלת. מאז שאני קטנה הוריי זוכרים אותי ככזאת (מחזיקה את העיפרון חזק שלא יברח ושהכתב יצא מושלם, אם הציון הוא 99 ולא מאה אני בוכה וכד'). לאחרונה התמודדתי עם מבחן פסיכומטרי שבו ירדתי ממשקלי ה-מ-ו-ן, ששם הבנתי שהבעיה היא פרפקציוניסטיות וחרדה. (הלכתי למאבחנת). התחלתי לקבל טיםול אצל מאבחנת בציורים, אבל אחרי 5 פגישות הפסקתי ללכת אליה כי הרגשתי שזה לא מניב תוצאות מידיות, וגם האמירה ש"אני יכולה לעזור לעצמי בלי שיעזור לי לבד". חוץ מזה אני מפחדת להחשף, לא רוצה שידעו עלי, מה עשיתי ואת הדברים הלא טובים שבי. אני כבר שנתיים בקשר זוגי, הכוון הוא חתונה, ואני מפחדת להתחייב. מפחדת שזה לא הוא, והכי מפריע לי- קושי ביצירת קשר אינטימי עמוק. היה לי חבר, ונקשרתי אליו עמוק מאוד, ונפרדנו די בפתאומיות. כיום כשאני עם חבר שלי במצבים ככאלו, אני לפעמים נרתעת ועוצרת את עצמי. מתרחקת, לא מרצון, מפחדת. ואני רוצה להתאהב בו!! רוצה להרגיש את הפרפרים, רוצה לדעת שזה הוא!! ואני רוצה לדעת ב 100%. לא רוצה ספקות וחששות.. בבקשה אל תגיד לי ללכת לטיפול כי אני לא יכולה לחשוף את עצמי, אני לא מצליחה לומר שם דברים, ואני לא ממש משתפת פעולה כי אני מפפדת שיראו אותי באור שלילי. מה אפשר לעשות בכלים שיש לי? אני מוכנה לקרוא, לשתף אדם שאני סומכת עליו, לעשות תרגילים בהנחייה וכו'.. נ.ב אני יודעת שזה יצא מבולגן, אני בסערת רגשות. מקווה שזה הובן לפחות קצת.

שלום פרפקט, עם כל הרצון הטוב, אני חושב שיהיה זה ממש חסר אחריות מקצועית לנסות לעזור לך דרך הפורום בלי להפנות אותך לטיפול. באופן כללי, פורום מומחה באינטרנט נועד לעזור לגולש לעשות את הצעדים הראשונים לקראת פנייה לטיפול. עשית כבר את הצעד הזה, כנראה לא למטפלת מתאימה, אבל את הצעד עשית. יש ספרות מקצועית ענפה העוסקת במכשולים שפרפקציוניסטים מציבים בטיפול בהם ויש דרכים להתגבר על מכשולים אלה, אך לשם כך עלייך להגיע לטיפול. את מתארת מצב קיצוני מאוד של צורך להיות מושלמת גם בעיני המטפל - והרי זה מונע כל היעזרות במטפל. הגישה הפרפקציוניסטית שלך גם מופיעה בכל תחומי החיים, כולל בזוגיות, וזו עוד סיבה לפנות לטיפול. לצערי, זו העצה היחידה שאני יכול לתת לך ואני יכול רק לעודד אותך לפנות. אף אחד אינו מושלם, גם לא המטפל, ובוודאי שהמטופל מגיע לטיפול לא כדי להרשים את המטפל, אלא כדי לחשוף את הקשיים ולטפל בהם, כך שאיש אינו מצפה ממך למושלמות.ולא,זה בשום אופן לא מצב שבו את יכולה לעזור לעצמך. את כן יכולה לפנות לטיפול ולשתף פעולה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

29/06/2010 | 12:44 | מאת: קרן

גידי, תודה רבה לך על תשובתך המפורטת. יש לציין שאתה קורא אותי ממש נכון. לא מתאים לי טיפול חפירתי בעבר ובקשיים אלא אני צריכה התמקדות בהווה, בעשייה ובנקודות החוזק שלי. לאור כל זאת חשבתי לפנות לאימון אישי שהמטרה שלו תהיה התמקדות בקריירה וחיזוק האישיות מה אתה אומר? אכן גם אני חשבתי לעצמי הרבה פעמים שיש בי משהו הרסני שלא מאפשר לי מנוחה בחיים. איך מסבירים את זה והאם בעבודה עצמית ובמודעות אפשר לשחרר אותו ולכוון את המשאבים לכיוונים יותר בונים? ושוב תודה גדולה מכל הלב קרן

לקריאה נוספת והעמקה

שלום קרן, בשום אופן לא הייתי ממליץ על אימון אישי עם היוצא מן הכלל היחיד והוא שהמאמן האישי הוא בראש ובראשונה איש מקצוע מוסמך בתחום בריאות הנפש אשר בנוסף להכשרתו הבסיסית עבר השתלמות באימון. הכשרתם של מאמנים אישיים קצרה, נעשית בידי מאמנים אחרים ולא נדרשים כל תנאי קבלה לעבור את ההכשרה הזו. אני בכל זאת הייתי ממליץ לך על טיפול התנהגותי-קוגניטיבי מסודר וממוקד, לרוב הוא גם מוגבל בזמן (12-15 פגישות) אצל איש מקצוע מוסמך מתחום בריאות הנפש. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/06/2010 | 08:56 | מאת: קרן

מה זה בדיוק טיפול התנהגותי-קוגנטיבי? מה תהיה ההתמקדות שלי בטיפול זה?

29/06/2010 | 05:27 | מאת: גליה

שלום. הייתי רוצה לקבל איזשהי פידבק כלשהו על שעובר על בתקופה האחרונה, מספר חודשים. אני נמצאת בנקודה שכבר לא ממש ברור לי מה מניע מה, ומה גרם למה ואני מניחה שכשלון גרר כשלון, אכזבה, תסכול וכו'. עברה עליי שנה רעה במיוחד, תחילת לימודים שהתבררו כמשעממים, מחלקה שאני לא מעריכה, אבא שתפס עבודה חדשה ואמא שעשתה מניפולציה ואיימה בגירושים. אני מרגישה שאני כל שנייה מתחבטת עם עצמי, מכוונת את מחשבותי לכיוון ה"טוב" אך בצורה אובססיבית. אני מאובחנת כבעלת קשיי קשב וריכוז, ומאמינה שהכל עניין רגשי (איך זה שהרבהאנשים מתפנים לקריאת ספרים רק בחול?), מעבר לכך, יש לי הרבה הבזקי חשמל בראש, לא במקום מסויים ולא במצב מסויים. קשה לי ליצור פנות ללימודים ( ועכשיו זה השיא - תקופת מבחנים), אני עושה לפעמים כל מיני הקשרים מוזרים ("יש לי שן בינה שצומחת צמוד לעצב, ובגלל זה יש לי הבזקי חשמל"), וזה בלי שום ביסוס.זה כי קשה לי להודות שמצבי הנפשי לא טוב? אני מפחדת להתחיל לדבר על דברים כי מפחדת שהדברים יקבלו משקל וביסוס לא מתאים, מה שיגרום נזק בעתיד, ומפחדת מכל מיני פרשנויות שגויות. הייתי אצל פסיכיאטר שנתן מרשם לכדורים אך נמנעת לקחת אותם בשלב זה. אני אצל פסיכולוגית באונ' אך לא מאמינה שטיפול אצלה מתקדם למקום של התפתחות. אני מרגישה שכל מה שעובר עליי זה כמו איזה סרט רץ שאוטוטו מגיע לקיצו. הדברים מציאותיים וממששים ואני פועלת בצורה טובה, אך תמיד מלקה את עצמי אחרי כמעט כל מעשה. מרגישה שזה פשוט לא אני כל הדברים שרשומים מעלה, ואני מתפתה לא לשלוח את הכתוב,אני מתמלאת עצב שאני כותבת ככה אבל זה קרוב מאוד לאמת. אני חושבת שקודם אני צריכה לעשות בדיקה MRI ולבדוק איזה טיפול שיחתי טוב אני יכולה לקבל? ועוד דבר קטנטן נוסף, לפעמים שאני חושבת על משהו, הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה. אם אני ימשיך להעמיק באותה מחשבה (מחשבה ריאלית, על תכנון פעולה כלשהו נגד מרצה שהתנהגה בצורה לא הולמת), הלב ימשיך ויגביר קצב פעימותיו. אני כותבת כי חבל לי על כל דקה שאני לא מדברת עם מישהו על זה. אני מסוגלת לפי כמה וכמה מההתנהלות שלי כיום, אבל אני סובלת מדאגה וחרדה יומיומית. אפשר קצה חוט? תודה.

גליה יקרה, קראתי בתשומת-לב רבה את פנייתך ובהסתייגות ובזהירות המתחייבות מתשובה בפורום באינטרנט, בלי להכירך - אציין כמה דברים: 1. קשיי קשב וריכוז מאובחנים (בהנחה שהאבחון היה מקצועי) אינם רק עניין רגשי אלא עניין נוירולוגי טהור, שניתן לטפל בו הן תרופתית והן ע"י טכניקות שונות לשיפור הקשב. הם יכולים להיות מועצמים ע"י מצבי לחץ וכמובן לגרום ללחץ בפני עצמם, אך המקור מוחי. 2. בהחלט קיימת אינדיקציה לטיפול תרופתי נוגד חרדה, דיכאון ואובססיות, דוגמת מה שהציע לך הפסיכיאטר ואני מעודד אותך לשקול שוב את המלצתו. חלק גדול מהאובססיביות שאת מתארת מקורו גם הוא מוחי. 3. הקשר שאת יוצרת בין הבזקי החשמל ושן הבינה מבטא בהחלט אובססיה ויש כיום פרוטוקולים טיפוליים מובנים הן לטיפול בדיכאון והן לטיפול בהפרעה כפייתית. בהקשר זה, ולא כתחליף לטיפול, אני ממליץ לך לקרוא את ספרם המצוין של פרופ' עדנה פואה ופרופ' רייד וילסון "די לאובססיה" בהוצאת "מודן". זהו גם ספר מצוין המסביר את התופעה בשפה שווה לכל נפש וגם כולל תכניות אימונים מעשיות ויעילות מאוד נגד OCD. כאמור, רצוי מאוד שמטפל התנהגותי-קוגניטיבי ילווה את התהליך. שירותי הייעוץ הפסיכולוגי באוניברסיטאות טובים מאוד, אך לעניות דעתי, במקרה שלך אין מנוס מטיפול תרופתי שניתן יהיה להפחית את מינונו בעתיד ואולי אף להפסיקו כליל, אך הוא חיוני גם להצלחת הטיפול הפסיכולוגי בשלב זה. בשירותי הייעוץ אמור להיות גם פסיכיאטר וזה לדעתי צריך להיות השלב הראשון בתכנית הטיפול שלך. ההסתייגות הקלה שיש לי מהטיפול שם הוא (א) מדובר במקרים רבים בטיפולים הניתנים ע"י מתמחים והיה רצוי שאדם מנוסה יותר יטפל בך ו-(ב) הנטייה הכללית היא לטפל בגישה פסיכודינאמית, שאני מאוד מכבד ומעריך וזו גם ברירת המחדל שלי בטיפול, אך במקרה שלך רצוי להתארגן תחילה באמצעות טיפול התנהגותי-קוגניטיבי ממוקד בדיכאון וב0CD, לפני שנכנסים לתובנות שעלולות לסבך אותך בשלב זה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

29/06/2010 | 10:43 | מאת: גליה

תודה רבה על המענה הזריז... אני לא כזו חשוכה כפי שאולי הצטייר ומעולם לא הייתי. זה קשור לחוסר יציבות שלי מאז השחרור מהצבא שנושא עמו עליות וירידות של מצבי רוח. אז, מה לעשות כרגע? לנטוש את הפסיכולוגית-הקלינית (היא מנהלת הקליניקה, ולא מתממחה) ולחפש אחת אחרת? לקחת, לא לקחת כדורי "רסיטל"? אני מנסה רטלין אבל הייתה לי חוויה לא נעימה פעם אחת (היה זה יום חמסין... ונתקפתי סחרחורת עזה שכמעט הפילה אותי ארצה, דפיקות לב, קשיי נשימה), גם קונצרטה ניסיתי. חשוב לי לציין שהפרעת הקשב, אובחנה בכיתה י' כשנכנסתי ללחץ בגלל הבגרויות. עד אז הכל היה בסדר.בכיתה י' החברים שלי התחילו עישוני סיגריות וג'וינטים, והתנסויות של כמה פעמים כדורים ממריצים, ואני כחברת אמת הלכתי איתם... היום אני בת 25. אולי נפגעתי מהם? אף פעם לא עישנתי בצורה מוגזמת והעניין היה חברתי, פעם בשבוע, עם הפסקות של מספר חודשים... גם הקישור הזה, ספק אם הוא נכון, אבל אני עושה אותו, מה שגורם לי לכעוס על עצמי ולהכנס למחשבות עמוקות מאוד שבכלל הייתי במקום הזה וכו'. האם כדאי ללכת לפסיכולוג דרך הקופה (חסרון גדול של השארת ריזומה), אני בקופת מאוחדת או שכדאי לחפש מחוץ לקופה? אני רוצה טיפול שיאיר מקומות חשוכים, לא אחד שיפתח יציץ, יחפור עמוק יותר, וילך. שוב - תודה רבה ויום נעים.

28/06/2010 | 23:42 | מאת: סתם אחת

לאור הכתבה באתר "וואלה", גיליתי שהתיאורים בכתבה מאפיינים אותי במידה רבה. אני בת 18, ביקורתית מאוד, כלפי עצמי בעיקר, אך גם כלפי העולם. מקבלת 100 בכל מבחן (באמת שאני לא מגזימה), ואם לא- אז אני נכנסת לדיכאון עמוק, מאשימה את עצמי ואת הראש החלש והצר שלי שלא מספיק מוכשר וכו'. בחיים לא "נכשלתי" (לא קיבלתי ציון "נכשל"), אך מבחינתי אם קיבלתי 95 זה כישלון (98 בבגרות גורם לי לבכות לילה שלם). אני גם די דיכאונית (ככה אומרים לי לפחות...). הכל אצלי שחור או לבן, הכל או כלום. אין באמצע. אמצע זה לבינוניים ומטה. אם לא "הולכים עד הסוף", אז עדיף לא לעשות זאת בכלל. החדר שלי הפוך כולו ומבולגן ביותר, כי אין טעם לסדר אותו "חלקית"... ד"ר, יש לי הפרעה?? תגיד לי שאני לא צריכה טיפול. בבקשה. כולם אומרים לי שמשהו לא בסדר אצלי: ההורים, המורים, החברים. כולם. תגיד לי שזה בסדר. אני לא מזיקה לעצמי ואין לי הפרעות אכילה, אז אין בעיה, נכון? תודה רבה

שלום אחת (ובהחלט לא סתם), השאלה אינה אם את בסדר או לא בסדר והאם את צריכה או לא צריכה טיפול, אלא אם את סובלת או לא סובלת ואם טיפול יכול להקל על סבלך. נשמע שאת סובלת מאוד, אם את כותבת בעצמך שאת "בדיכאון עמוק" כשאת מקבלת פחות מ-100 וטיפול בהחלט יכול להקל במידה ניכרת על סבלך. אולם, כנראה הגישות של "הכול או לא כלום" ושל "שחור או לבן" מכתיבות לך גם את יחסך לטיפול, כלומר, את חייבת להיות "לא בסדר" כדי לפנות לטיפול. את בהחלט יכולה להפיק תועלת מטיפול ולהיות "בסדר". פנייה לטיפול מעידה הרבה יותר על חוזק מאשר על חולשה. את לא חייבת לפנות, אבל טיפול בהחלט יכול לשפר במידה ניכרת את איכות חייך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

29/06/2010 | 14:37 | מאת: סתם אחת

קודם כל, תודה רבה שענית לי. חוסר הרצון ללכת לטיפול לא נובע רק מאיזושהי תפיסה ש"פנייה לטיפול מעידה על חולשה", אלא בעיקר נובע מהבעייתיות העקרונית שבטיפול. נניח לרגע שאכן הטיפול יצליח להשפיע במידה ניכרת על תפיסת החיים שלי ועל איך שאני רואה את העולם (למרות שלא נראה לי, אבל רק נניח...). איך בדיוק זה יועיל לי? בכך שהטיפול יגרום לי להסתפק בציונים הרבה פחות טובים? בכך שהטיפול יפחית משמעותית את הישגיי? בכך שהטיפול יגרום לי לעשות דברים פחות טוב, לוותר על השגת יעדים- ועוד לשמוח בכך?! כלומר, טיפול "מוצלח" בבעיה, כזה שיגרום לי להיות "בסדר", הוא בעצם טיפול הדוחף לכישלון, טיפול שיפחית את הישגיי - זה "בסדר"?! (סליחה אם משתמעת מההודעה הזו נימה תוקפנית ומאשימה, אני רק מנסה ליישב את הבעייתיות הנ"ל...). שוב, תודה!

27/06/2010 | 12:32 | מאת: ליזט

אני אוהבת מאד ניקיון ןסדר בסביבה שלי וזה מרגיע אותי מאד רציתי לדעת אם אני כלולה בהגדרה של פרפקציוניזם למעט מנקיון יש לי תמיד עניין לתקן דרכי התנהגות של הסובבים אותי מעצמי אני לא דורשת שלמות אבל כל דבר שאני עושה אני עושה מושלם אני מאד מוערכת במקום עבודתי ובמשפחתי על התכונה של חריצות ודייקנות שאלתי האם אני פרפקציוניסיטית וצריכה טיפול

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ליזט, השאלה אם את צריכה או לא צריכה טיפול תלוי בדבר אחד ויחיד והוא רמת המצוקה שלך. אם אני מבין נכון, את שלמה עם הסטנדרטים הגבוהים שאת מציבה לעצמך בתחומים שונים. השאלה אם אותה ציפייה לכך שאחרים יעמדו בסטנדרטים גבוהים אלה גורמת לך התנגשות או קונפליקטים עם הסביבה. אם התשובה לשאלה זו חיובית, הייתי ממליץ על טיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

26/06/2010 | 12:42 | מאת: יערה

שלום, מנסה למצוא את הציר המרכזי סביבו קשיי נסובים- כי שנים אני דורכת באותו מקום גם אם התפאורה משתנה. האם זה הפרפקציוניזם או שהוא רק תוצאה של כל העניין. יש לי אוסף נכבד של קשיים- דכאון ואובדנות, חרדות והתקפי חרדות, פוסט טראומה, אובססיביות, קושי בזוגיות, אביוס ועוד המון אוצרות שלא כדאי אפילו להתחיל לפתוח כדי לא להכביד על הקורא. בילדותי הייתי תת הישגית- בגלל לקויי למידה ו-ADHD שאובחנו רק בבגרות. פיתחתי התנגדות לכל תהליך של למידה ויחס חשדני כלפי סמכות, ומסגרות. רק מהצבא ואילך החלו הכישורים שלי לבוא לידי ביטוי והסביבה תפסה אותי כבעלת יכולות גבוהות מאוד. הפכתי בעיני אחרים למוצלחת מאוד גם בתחום האקדמי ובייחוד בתחום המקצועי- והפערים בין הערכה העצמית שלי להערכת הסביבה החלו להתרחב עד שהייתי זקוקה כאילו 'לעצמי' שני שסופג את המחמאות ואת תדהמת הסביבה על ההישגים. כולם בטוחים שאני איזה סוג של 'גאונה'- ואני מרגישה ככה לפעמים איך המוח שלי שוקק חיים והבנות רבות אבל זה עדיין נראה לי בלתי אפשרי. בלימודים האקדמיים הגבוהים יותר אני מוערכת ומקבלת את הציונים הגבוהים ביותר והמון פידבקים חיובים ומתפעלים מהעבודות שלי ועדיין לא מבינה איך עשיתי את זה כי אני חשה כקליפת השום. לפעמים חשה שזה מתוך רחמים גם אם ברור לי שהייצוג החיצוני שלי כלפי הסביבה הוא טוב ו'עובר מסך'. אבל בפועל מרוב חרדה אני לא מגישה עבודות בזמן אם בכלל, מרגישה שאין לי מה לומר ואין לי שום ידע, ושום יכולת, ואני מפסיקה להגיע לקורסים שהכי מענינים אותי ושהמרצים מעריכים אותי ומרגישים שאני תורמת, עד שקורסים משנים קודמות הולכים לאיבוד והלימודים נמשכים ונמשכים. כשאני מסיימת לכתוב עבודה- אני פשוט מתקשה להאמין שיש בי כ"כ הרבה ידע ויכולת. כל עבודה כזו מקבלת את הציון 100- ואחרי רף כזה אפשר רק ליפול וכל ציון אחר נמוך בנקודה שתיים מעורר אכזבה. בעבודה אני לא מקדמת את עצמי, מאוד מצליחה אך חסרת אמביציה לחשוק בתפקידים בכירים. אני מאוד אוהבת את עבודתי והסביבה מציעה לי כל הזמן אפשרויות קידום ואני מסרבת. תהליכי ההתפתחות המקצועיים שלי היו נורא מהירים ומפתיעים ולפעמים לא נוח לי עם זה. מרגישה משותקת ומאוכזבת שלא מגישה עבודות בזמן שונאת את עצמי על כך ולא יודעת אם הסיבה קשורה בפרפקציוניזם או בחבלה עצמית-כאילו מתוך איזה רצון לאזן את הדימוי העצמי שלי כפי שנתפס על ידי וע"י הסביבה, או מתוך רצון לא לאפשר לי להתגאות בהישגי כי הרי אני כלום. הייתי בטיפולים דינמים שונים שלא הועילו ורק החמירו את המצב. ואני לא יודעת לאיזה סוג טיפול לפנות כי מצד אחד הבעיות ממוקדות (לא מגישה עבודות, לא מתארגנת עם משימות) ומצד שני השורשים שלהם עמוקים כמו של עצים זקנים ועייפים. אולי פשוט לוותר ולמות ולתרום את כל הפוטנציאל המבוזבז הזה לאיזה אדי מנטלי, עוד בחיי- למישהו בעל כלים משוכללים יותר של כישורי חיים...? תודה וסליחה על העומס.

לקריאה נוספת והעמקה

יערה היקרה, קראתי את פנייתך בתשומת-לב רבה וגם אני מצטרף להערכת הסביבה אלייך ומצר על הפער בין הערכה זו והערכתך העצמית הנמוכה. את מתארת עבר קשה ולא פשוט, כולל ADHD שהפריע לך בלימודייך ומנגד - פריצת דרך כה משמעותית בתחום האקדמי והמקצועי. יש כאן, ללא ספק, מרכיב של פרפקציוניזם משתק (למשל, ה-100 שאת מקנה לו משמעות של רודן פנימי, רף שאסור חלילה לרדת ממנו) המתבטא, בין היתר, בדחיינות, אלא שהבעיה אינה רק הפרפקציוניזם ואת מתארת דיכאון עמוק עד כדי הרהורים אובדניים. בהתחשב בטיפולים הפסיכודינאמיים שעברת (וכנראה, בכל זאת קידמו אותך), הייתי מציע לפנות דווקא לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי נקודתי יותר, כי כפי שכתבת בתבונה ובשיפוט המציאות המצוין שלך, בשלב זה של חייך הבעיות ממוקדות, גם אם "השורשים שלהם עמוקים כמו של עצים זקנים ועייפים". קיימים פרוטוקולים של CBT הן לטיפול בדיכאון (איתם יש יותר ניסיון) והן לטיפול בפרפקציוניזם וקיימת אף חפיפה ביניהם. כמו כן, ישנן טכניקות נקודתיות ויעילות להתמודדות עם דחיינות, שדווקא יכולות מאוד להתאים לאדם פרפקציוניסטי (בעצם, מדובר בסוג של "תכנית עבודה"). יש לי גם הרגשה שאת מרבה לחטט בעצמך ומתקשה לבודד את הבעיות וזו סיבה נוספת להעדיף בשלב זה CBT על גישה דינאמית שדווקא מנסה לקשור בין כל הקצוות השונים, דבר שאת עושה באופן טבעי בצורה מוגזמת: http://www.giditherapy.co.il/?p=234 http://www.giditherapy.co.il/?p=236 http://www.giditherapy.co.il/pps/rumination.pps בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il

26/06/2010 | 15:33 | מאת: יערה

גידי שלום, תודה רבה על תשובתך הכנה. היא נתנה תקווה. נראה לי שהכיוון שהצעת לי הוא מה שכנראה אלך בו בסופו של דבר. מה שרשמת לי על הנטיה הזו שלי לאגד נתונים יחד- במקום לבודד אותם ולהתייחס אליהם כפרטים עצמאיים הוא כ"כ נכון לסגנון העבודה הפנימי שלי שרוצה כל הזמן לקבל משמעות דרך אינטגרציה. ואז חשבתי שהסגנון הזה מאפיין אותי אולי דווקא בגלל קשיי הלמידה ההסטוריים שלא מאפשרים לי להחזיק בכמה נתונים בו זמנית- ולכן צורך לקשור אותם באיזה דבק אסוציאטיבי- כי אחרת הם הולכים לאיבוד (במקום לעיבוד). כך למדתי בבי"ס פרטים חסרי משמעות- פשוט נתתי להם משמעות מאולצת. אבל אני מתקשה להאמין שאוכל לשרוד בטיפול כזה שמפרק את העסק לגורמים- כי הצורך האובססיבי שלי (ואולי גם הפרפקציוניסטי) הוא לקבל משמעות בכל מחיר. להבין עד הסוף כל דבר – ונראה לי שאני אצליח בסוף להתיש את המטפל עד שיפטר אותי כי פילוסופיה לא נראית לי הכיוון שגישה כזו הולכת בה. אני פוחדת שהכל יחווה עבורי כחסר טעם וטכני ויגרום לי להתיאש ולאבד תקווה כי הנה עוד פעם נכשלתי. מצד שני אני מרגישה לפעמים שאני חיה ביקום נפרד ומסויט משל עצמי בעל סכמות ומערכת ערכים אוטונומיים, והמפגש עם המציאות הוא לפעמים מרגיע אפילו שנדמה לי שזו מדינה זרה. כאילו הצצה חפוזה וכמה רגעי חסד קצרים עד שאני חוזרת למערה החשוכה שלי. אולי בעצם אני צריכה מכינה קוגניטיבית- התנהגותית לפני שאלך לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, איזה בי"ס לשפות שיעזור לי לדבר בשפת האנשים הנורמלים...? שוב תודה.

24/06/2010 | 06:57 | מאת: קרן

שלום גידי, יש לי 3 נושאים בחיי שמטרידים אותי ביום יום ולא מאפשרים לי לחיות חיים מאושרים ומלאי עשייה. אני לא יודעת אם זה קשור בפרקציוניזם אבל אני מאמינה שיש קשר. בכל אופן מדובר בהרבה רגש. אני בת 38 אמא לילדה בת 3 ובתחילת היריון שני. *הנושא הראשון שרציתי לדבר עליו זה הזוגיות שלי. בעלי גדול ממני ב- 9 שנים. בתחילת הדרך שהתחתנו לא רציתי ילדים כי הייתי עוד סטודנטית. אבל אט אט הרבה אירועים וקשיים בדרך מנעו ממני להיות בהיריון ורק אחרי 9.5 שנות נישואין נולדה ביתנו הראשונה. שנכנסתי להיריון התחלתי להרגיש שאני ובעלי מבוגרים מידי ושאולי בזבזנו הרבה שנים לחינם ולא ניסינו להביא ילדים. יש לציין שבאתי מבית שמרני ולא קיימתי יחסים עם אף אחד לפני בעלי ואפילו איתו היה לי מאוד קשה, מאוד חששתי גם ללכת לרופא לבדוק את הענין ועד שהתגברתי על זה לקח זמן. שנתיים הייתי בבירורים ובטיפולים ובסוף הריתי וזה היה אחד הרגעים המשמחים בחיי. עכשיו אני בהיריון שני גם לאחר טיפולים ושוב הפעם התחושות שאנחנו מבוגרים מלוות אותי. אני נורא מפחדת שנהיה הורים מבוגרים בייחוד שאני רוצה עוד ילדים וחושש מהתנגשות עם גיל 40 ובעלי כבר לא רחוק משנות החמישים. אני מרגישה שהמחשבות האילו מרחיקות אותי מבעלי. אין לי חשק בכלל לעשות איתו סקס ואני חושבת עליו הרבה פעמים דברים שליליים עד כדי כך שאני מרגישה שאולי עשיתי טעיתי בבחירה ותמיד מרגישה שהתחתנתי לא בשלה שדחפו אותי יותר מידי מהר בשבילי להתחתן, למרות שיצאנו ביחד כשנתיים. כשהעליתי את הנושא של בזבוז הזמן לפני אנשים הם תמיד טענו שלא הייתי בשלה להיות אמא לפני זה ואולי טוב שזה כך וזה תמיד מכעיס אותי מחדש כי אני כן חושבת שהייתי בשלה רק שהייתי שקועה בתוך עצמי יותר מידי וגם עברתי אסון פתאומי במשפחה (אחי נפטר) שהשפיעו על חיי. יש בי הרבה כעס, אשם כלפי עצמי וכלפי אנשים אחרים. *הנושא השני הוא עולם העבודה והקריירה; הלוואי והייתי כותבת פה שאני מכורה לעבודה ולא מוצאת זמן לנוח אבל אצלי המצב הפוך לגמרי. לא יודעת באיזה מאיפה להתחיל להסביר את הענין, אבל זה כרוך בעבר הרחוק שעוד שהייתי ילדה תמיד חלמתי להיות מורה לאנגלית אך משבגרתי הדרך לא הייתה קלה להתקבל ללימודים ונאלצתי לעשות תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה שאותו סיימתי בהצטיינות ורק לאחר מכן הלכתי למכללה למורים ללמוד לתעודת הוראה. הלימודים ארכו כשנתיים. בשנה השנייה ללימודים הייתימאוד עמוסה באמת למדתי עבדתי בבוקר ואחר הצהריים וגם עשיתי עבודה מעשית. שנה לאחר מכן נכנסתי למשרד החינוך ומרוב ההתלהבות שלי רציתי הרבה שעות ולכן הייתי מוכנה לקבל תוספת שעות בנוסף הייתי צריכה ללכת גם להשתלמויות ומה שקרה זה שקרסתי ונכנסתי לדכאון מאוד עמוק ששיתק אותי בעבודה וכמובן בסוף שנה פוטרתי והיה לי מאוד מאוד קשה להשיג עבודה אחר למרות ששיקמתי את עצמי. בכיתי המון בתקופה שהבראתי היה לי קשה עם הזכרונות של מה שהיה ולא האמנתי איך הגעתי למצב כזה ואיבדתי את הכל בן רגע. עשיתי מאמצים לקבל שוב הפעם עבודה וקיבלתי עבודה רק על תקן מורה מחליפה - בביה"ס הראשון שהחלפתי זה עבד לא רע והחזיק מעמד, בביה"ס השני היה מאוד קשה ומה גם שאחרי 3 ימים אחי נפטר במפתיע ולאחר מכן עברתי תאונה ולא חזרתי לשם יותר. לאחר החופשה ניסיתי שוב לחפש עבודה בבית ספר ושוב הפעם רק כמחליפה אך פה היה משחק מלוכלך כי המחליפה לא חזרה ואני פוטרתי באמצע שנה. המנהלת עשתה עליי לינץ מאחורי הגב. לקחתי את זה מאוד מאוד קשה אבל בדיעבד זה היה לטובה כי רק אז ישבתי לסיים את עבודת הסמינריון שלי לתעודת הוראה, התחלתי בבירור פריון והפכתי לעובדת עצמאית בבית בשעורים פרטיים וחוגים. אך העסק לא החזיק מעמד כל כך כי לא טיפחתי אותו ולא שיווקתי יותר אלא קפאתי במקום. לאחר מכן נכנסתי להיריון וילדתי ונשארתי באופן קבוע עם 2-4 תלמידים שעד היום מתחלפים. שנה לאחר לידת ביתי קיבלתי הצעת עבודה במועצה ליד הבית עבדתי שם חצי שנה ולמרות שהובטח לי שבשנה לאחר מכן אחזור לעבוד בחרו להתעלם ממני ולקחתי את זה מאוד מאוד קשה. היום אני נמצאת במצב שמאוד קשה לי להחליט לאן אני הולכת עם עצמי. אני פשוט מיואשת, מותשת ומתוסכלת מזה שבגילי אין לי מקור הכנסה קבוע ואני עדיין צריכה להמשיך ולחפש. אני רוצה מאוד ללמוד ולכתוב חוברות עבודה אבל זה קשה שאין עבודה מסודרת. אני מרגישה משותקת בתחום הזה. *התחום השלישי שרציתי לדבר עליו זה הנושא החברתי- אני כל הזמן מרגישה בדידות ושאף אחד כמעט לא מתקשר אליי. אני כל הזמן בחיפוש אחר חברים חדשים אבל הבעיה שאני מכירה אני גם מתרחקת מהם כי קשה לי לראות נשים בגילי שיש להם כבר 3 ילדים והן בעלות קריירה. היום קצת פחת הלחץ שלי כלפי נשים שיש להן ילדים אבל עדיין נשים שמתקדמות בעבודה מרגיזות אותי ואני מפתחת כלפיהן גם רגשות שנאה. אני לא מבינה מה לא בסדר בי שאני לא הצלחתי למצוא את עצמי בעולם הקריירה. אני טיפוס מאוד חברותי אבל בכל זאת עדיין מחפשת חברים חדשים. תודה על ההקשבה קרן

לקריאה נוספת והעמקה

שלום קרן, צר לי לקרוא על הקשיים הרבים שלמעשה מתפרשים על כל תחומי חייך. חלקם קשורים לפרפקציוניזם וחלקם לא וכנראה שבטיפול אפשר יהיה לזהות מרכיבים פרפקציוניסטיים בכל אחד מהתחומים, אשר מחבלים ברווחתך הנפשית. כאשר הקשיים מקיפים כל כך הרבה תחומי חיים מומלץ להתחיל בטיפול פסיכודינאמי יותר מאשר התנהגותי-קוגניטיבי, שיעיל יותר לקשיים ממוקדים וספציפיים. עם זאת, בגלל נטייתך לדיכאון יש להיזהר מ"חפירה" (rumination) במקום עשייה שתשקיעה אותך עמוק יותר בבוץ: http://www.giditherapy.co.il/?p=234 http://www.giditherapy.co.il/?p=236 http://www.giditherapy.co.il/pps/rumination.pps במילים אחרות, הטיפול צריך להתמקד בגורמים אישיותיים, כולל פרפקציוניזם, הגורמים לך להסתבך, אך חשוב מאוד שהוא ילווה עשייה מידתית. אינני יודע באיזה מצב את נמצאת כיום מבחינת הדיכאון, אך במידה ונותרו ממנו שרידים ייתכן שרצוי לשקול גם הוספת מרכיב תרופתי לחבילה הטיפולית. תרופה נוגדת דיכאון בעלת מינימום תופעות לוואי עשויה לשמש starter לטיפול הפסיכולוגי ולהאיץ את השינוי וגם להקל עלייך באופן מיידי ולאפשר לך לקחת דברים בקלות רבה יותר. כמובן שזה נושא לדיון בינך ובין המטפל. ייתכן שבשלב מתקדם יותר בטיפול הפרטני כדאי להוסיף גם טיפול קבוצתי שעשוי לקדם את הבנתך הן לגבי תחושת הבדידות והן לגבי הסתבכותך בקשרים בין-אישיים. למרות הקשיים הרבים שאת מתארת ועל אף שהטיפול מורכב ומקיף, יש בהחלט מקום לאופטימיות. מתיאורייך מצטיירת תמונה של אדם חזק שמבזבז משאבים בצורה לא יעילה, ואולי אף הרסנית, אך המשאבים קיימים וניתן לנתבם לכיוונים בונים וחיוביים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

30/06/2010 | 14:08 | מאת: בנג'מין

גידי, קראתי כעת גם את מאמרך המקושר כאן, ונהניתי מכל מילה. חשוב גם כפי שכתבת לא רק שאהנה אלא ליישם ולפנות אל העשיה. בכל אופן תודה תודה ופעם ראשונה שאני שומע את הדברים כה ברור. בתקווה לישום.. ובכלל תודה על הפורום הנפלא שפתחת.

22/06/2010 | 16:37 | מאת: מאי

שלום,אני בת 16 ועכשיו יש לחץ נוראי בבית ספר [בגרויות] עד עכשיו הייתי לומדת ימים ולילות לקראת כל מבחן שהיה לי והייתי חייבת להוציא מעל 95 ולא פחות מזה! אם זה היה פחות מזה אז הייתי נכנסת לבאסה רצינית ולאכזבה כלפי עצמי.. עכשיו קורה לי ההפך-מרוב שאני רוצה להצליח משהו עוצר בעדי מללמוד משהו חוסם אותי.. אין בי כוחות להמשיך וללמוד,אין לי אנרגיות .. אני תמיד הייתי פרפקציוניסטית,למדתי תאטרון ומשחק וזה עולם תחרותי ותמיד השגתי כל מה שרציתי.. אני נורא בלחץ מהתקופה הזאתי-מהלימודים.. איך אפשר להתמודד עם זה? אשמח לתשובה,תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מאי, אחת הסכנות בפרפקציוניזם היא באמת תפיסה של "או הכול או לא כלום". כלומר, במקרה שלך, אם לא תשיג 95 לא כדאי ללמוד בכלל לבחינה. פרט לפרפקציוניזם, את נמצאת בגיל ההתבגרות שבו התפיסה של "או הכול או לא כלום" מאוד נפוצה גם אצל פרפרציוניסטים וגם אצל כאלה שאינם פרפקציוניסטים. מנקודת המבט של הדיון בפרפקציוניזם, המלצתי לך היא לנסות למצוא סיפוק כלשהו בתהליך הלמידה עצמו וכמו כן "לסלוח" לעצמך על חוסר המושלמות. קל מאוד לכתוב עיצה כזו בפורום וקשה מאוד ליישמה. לכן, הואיל והפורום אינו אמור לשמש תחליף לייעוץ פנים אל פנים, במידה שאינך מצליחה ליישם את העיצה בכוחות עצמך, אני ממליץ לך מאוד לפנות לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש ואפילו לפנות לרופא המשפחה שירשום לך תרופה מסוימת להרגעה בתקופה מלחיצה זו. אני נתקל בסטודנטים רבים, חלקם מטופלים וחלקם לא בטיפול, מצטיינים ששיפרו את תוצאות בחינות הבגרות שלהם בשלב מאוחר יותר בחייהם, אחרי הצבא, חלקם סטודנטים לרפואה וחלקם כבר רופאים היום, כך שזה לא רק לא "או הכול או לא כלום" אלא גם לא "או עכשיו או לעולם לא". נסי כמיטב יכולתך אך לא על חשבון בריאותך הנפשית שאותה הרבה יותר קשה לתקן מאשר לשפר ציונים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

21/06/2010 | 19:44 | מאת: פרפקציוניסטית אנונימית

ברכות על פתיחת הפורום! אני מגדירה את עצמי פרפקציוניסטית - אמנם לא ברמה פתולוגית שתמנע ממני לנסות לעשות דברים "שמא לא יהיו מושלמים" אבל אני משקיעה אנרגיה רבה מאוד בלעשות כל שביכולתי שהדברים שאני תופסת שאני אחראית עליהם יצאו הכי מוצלחים/שלמים/מושלמים שאני יכולה.כאשר אני זו ש"משלמת את המחיר" יש לי פחות בעיות עם עצמי (למרות הזמן שזה לוקח ולמרות המתח). הבעיה מתחילה בעיקר כאשר מעורבים אנשים נוספים בסיטואציה - אז השליטה שלי על הצורה שבה הם מתפקדים היא מוגבלת ויש לי נטייה לא לסמוך, להתאכזב,ולקחת כמה שיותר דברים על עצמי. אני יודעת שזה לא טוב וכמובן שבתחומים שונים בחיים זה מתבטא אחרת. עכשיו אני בזוגיות ואני פתאום תופסת שאני רואה את הזוגיות שלי בתור סוג של פרוייקט - פרוייקט שצריך להצליח ושבו אני צריכה להצטיין. ברמה הקוגניטיבית אני מודעת לזה שזה לא תקין אבל זה מגיע ממקום רגשי כלשהו ואולי גם תפיסתי (יש לי דימוי עצמי נמוך באשר ליכולותי לקיים קשר יציב ובריא - בגלל דברים מהעבר). אני לא מצליחה להשתחרר מזה! וכאשר בן הזוג שלי לא "ממלא את חלקו" בפרוייקט המשותף שלנו או כשהוא לא מתנהג באופן שאותו אני תופסת כמועיל לקשר ("לפרוייקט") אני נתקפת בכעס. במקביל אני גם מרגישה אומללה כי אני לא מרשה לעצמי להביע את אותו הכעס - גם כי אני יודעת איפהשהו שהוא מוגזם וגם כי אני חושבת שזה לא יועיל ליחסים. הכעס יכול להיות על הדברים הכי שטותיים בעולם שלא נכון לדעתי בכלל להעלות.האם יתכן פרפקציוניזם בזוגיות/חוויות רגשיות? מה אפשר לעשות כדי "להרגיע"?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום פרפקציוניסטית אנונימית, תודה על הברכות ועל השאלה החשובה. נשמע שאת רוב הדרך עשית כבר בעצמך והמודעות העצמית שלך גבוהה מאוד. אכן, הפרפקציוניזם שאת מתארת לא משתק ולא מונע ממך לעשות דברים, אלא השאלה היא - בעיקר בהקשר הזוגי - אם הוא לא גורם לך לעשות יותר מדיי (overdoing) ואם בגלל הדימוי העצמי הנמוך שציינת כה ביושר אינך מסוגלת להרפות (to let go) ולתת לעניינים להתנהל מעצמם, לפחות באופן חלקי. בתיאורייך ניכרת איזו אשליה שאם רק תשקיעי מספיק ותתאמצי מספיק אזי הקשר "יעבוד". בתחומים אחרים, כמו עבודה או לימודים, מוטיבציה כזו יכולה להניב הישגים (אם כי יש בה כדי לפגוע באיכות החיים), אך מאמץ-יתר ביחסים, בעיקר כשהוא נובע מדימוי עצמי נמוך, עלול לשדר בסופו של דבר לצד השני שאת מעוניינת בקשר יותר ממה שהוא מעוניין ויעביר לו את הדימוי העצמי הנמוך שלך, דבר שכמובן יפעל לרעת הקשר וגרוע מכך, לרעתך. אינני יודע אם את בטיפול ואם לא האם תוכלי לעשות זאת בעצמך, אך קשה לי לראות כיצד הבעיה תיפתר ללא טיפול ישיר בדימוי העצמי הנמוך. אני יודע שזה קשה לאדם עם צורך בשליטה כמו זה שלך, אך נסי בכל זאת להרפות, "לשכב על הגב" ולתת לבן זוגך הזדמנות (ששניכם ראויים לה) לאהוב אותך, למרות שקשה לך עם עצמך. נסי ל-א לעשות. הרי בן זוגך לא איתך לא בגלל ולא למרות שאת פרפקציוניסטית. כנראה שלמרות הלחץ את מעוררת חיבה והערכה. לא כל מה שהמציאות מזמנת לנו הוא רע ושום אסון לא יקרה אם תשבי בחיבוק ידיים ותתני לו קצת לחזר אחרייך וקצת להתגעגע אלייך. תוכלי, אולי, להיעזר באיזה עיקרון בודהיסטי ולקדם בברכה את מה שהמציאות מזמנת לך. והיא זימנה לך בן זוג שעוד לא נתת לו ממש הזדמנות. הסיכון שהוא יעזוב אותך גדול יותר אם תנהלי את הקשר כפרויקט מאשר אם תאצילי עליו קצת סמכות, ובעיקר אמון, לנהל את הקשר בעצמו. זכרי שהוא לא עושה לך טובה ולא נמצא שם מתוך אלטרואיזם. אני יודע שזה קשה ואולי תזדקקי לעזרה. ובמקביל, מומלץ מאוד לעבוד על הדימוי העצמי הנמוך אם בעזרת טיפול ועם בעזרת למידה והרחבת אופקים. למידה בכל תחום תורמת לדימוי העצמי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

23/06/2010 | 18:48 | מאת: פרפקציוניסטית אנונימית

התשובה שלך נסכה בי הרבה אופטימיות. התחלתי לאחרונה לקרוא את הספר החדש של ד"ר טל בן-שחר שעוסק כולו בפרפקציוניזם. גם זה נותן משהו מעניין לחשוב עליו.. שוב תודה הפרפקציוניסטית

21/06/2010 | 10:01 | מאת: אורנית

אני מעצבת במקצועי. ואני משקיעה המון זמן לכל פרויקט. גם את הלילות. דבר חמור, הנותן את סימניו עלי, ב(חוסר) תפקוד (צלול)ביום.(ביום אני עוסקת במקצוע אחר) נסיתי להגמל מכך. אך יש לי תופעה שלדעתי, נוירולוגית- של ציפור לילה. כל ההשראה והשלמות ביצירה דוקא בלילה. מה אפשר לעשות?

שלום אורנית, את מתארת שתי בעיות שונות: (א) הפרפקציוניזם ו-(ב) ההשראה שבאה בעיקר בלילות ופוגעת בשינה שלך. לבעיה השנייה צריך למצוא איזה שהוא פתרון טכני, אינך היחידה שמתעוררת לחיים בלילה. יש אנשים שהופכים את היום ללילה ואת הלילה ליום בצורה ממוסדת ממש בניסיון לפתור את הבעיה, אך זה עניין טכני לחלוטין ולא פסיכולוגי. לגבי הפרפקציוניזם - לא בטוח שהוא פתולוגי. בגלל הבלבול בין שתי הבעיות גם לא בטוח שאם היית משקיעה את ההשקעה הרבה בשעות היום (נניח, אם היית עובדת אך ורק כמעצבת עצמאית ביום או בלילה) הוא היה מעורר בעיות. על כל פנים, חלק מהחתירה שאת מתארת לתוצאה הטובה ביותר מתנהלת אך ורק בראש שלך. במילים אחרות, לא ברור שהעיצוב הראשון או הפתרון העיצובי הראשון הוא אובייקטיבית פחות טוב ממה שהגעת אליו אחרי ניסיונות רבים. יתר על כן, לא בטוח שבעיני הלקוחות הפתרון הסופי הוא הטוב ביותר. אני רק יכול לתת לך דוגמא קטנה מעצמי והיא שבזמנו הייתי נוהג לכתוב טיוטות רבות במטרה להגיע למוצר המושלם עד שהבנתי שזה עניין סובייקטיבי לחלוטין ובעיני הקורא אין הבדל בין הטיוטה הראשונה לחמישית ומאז אני מוסר את הדבר הראשון שאני כותב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

17/06/2010 | 20:29 | מאת: חנה

בני בן ה-6 פרפקציוניסט מלידה (לקח את זה מאבא שלו...) . הבעיה היא שהוא נמנע מעשיה שמא הוא יכשל. הוא לא כותב מילה שהוא לא בטוח ב-100 אחוז שהוא יודע איך לכתוב אותה, כך שהוא לא מתקדם בהבעה בכתב. הוא נמנע מלענות תשובות במשחקי ניחוש - אולי הוא לא ינחש נכון. אני חושבת שזה מאוד מאוד מגביל אותו. אשמח לקבל עצות לגבי ההתנהגות שלי כלפיו, שלא תעודד את הפרפקציוניזם, ותלמד אותו שמותר לטעות. אני חושבת שהוא עדיין בגיל בו עם הנחיה נכונה נוכל לעזור לו. תודה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום חנה, המלצתי היא לפעול בשני מישורים - האחד דידקטי והאחר פסיכותרפויטי. הייתי מציע לפנות תחילה לפסיכולוג קליני של הילד. הגוף האחראי לכך במערכת החינוך הוא שפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי), אך אם אתם יכולים להרשות לעצמכם טיפול פרטני ורוצים להימנע מכך שהדבר יירשם בתיק האישי של הילד במשרד החינוך, זו אופציה מועדפת. אם לא, ההפניה צריכה להיעשות דרך יועצת ביה"ס. הפסיכולוג יוכל גם לבדוק את הילד והדבר חשוב מאוד משום שפרפקציוניזם מהסוג שאת מתארת קשור להפרעות נפשיות שאפשר למנוע אותן בגיל הזה. דבר נוסף שהפסיכולוג יכול לעזור בו הוא הדרכת הורים וזה לא פחות חשוב מטיפול ישיר בילד עצמו. במישור הדידקטי אני לא מתמצא. הכוונה לתרגולים שונים אך כל פסיכולוג המטפל בילדים יוכל להפנות אותך לגורם המתאים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

18/06/2010 | 19:54 | מאת: אילנה

האם פרפקציוניזם עשוי לנבא הפרעה אובססיבית בעתיד - או הפוך האם פרפקציוניזם הוא בעצם ביטוי של איזה הפרעת OCD ?

שלום רב לכם, גולשים יקרים, וברוכים הבאים לפורום פרפקציוניזם, רק היום ניסיתי לשכנע מטופל שלי לשלב בנסיעת העבודה הקרובה שלו ביקור בספא, חלום שמעולם לא הגשים ולצערי, כנראה גם לא יגשים הפעם. ההקפדה על הפרטים הקטנים, מסירותו לעבודה, הדבקות במטרה - כל אלה הפכו אותו עובד מצטיין אך אדם מאוד לא מאושר. אחלוק עימכם סוד והוא שגם אני מאוד דומה לו, אך לאחר שנים של עבודה עצמית, הצלחתי לפחות לנסוע לחופשה בלונדון פעמיים בשנה - בלי מחשב נייד ובלי לעבוד - כי בארץ אינני מצליח להינתק מהעבודה ומההקפדה על הפרטים הקטנים ביותר. אני מזמין אתכם, גולשים יקרים, אנשים הדומים למטופל שלי ולי, אלה שעובדים סביב השעון ולא נחים עד אחרון הפרטים - לנוח לשעה קלה כאן, בפורום פרפקציוניזם של אתר דוקטורס, לחלוק בינינו לבין עצמנו את היתרונות, החסרונות, הקשיים ודרכי ההתמודדות של חרב הפיפיות ששמה "פרפקציוניזם", זו העוזרת לנו להגיע להישגים אך גם כובלת אותנו ואינה מאפשרת לנו לנוח, בעיקר מעצמנו. שלכם, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

גולשים יקרים, אנו שמחים לבשר לכם על פתיחתו של פורום פרפקציוניזם - קשיים ודרכי התמודדות, בניהולו של ד"ר גידי רובינשטיין. גלישה פורייה צוות האתר