פרפקציוניזם במראה חיצוני

שלום ד"ר, אני פרפקציוניסטית מאד. אני אפרט: אני בחורה אינטילגנטית- אין לי בגרות, אני לא מסיימת דברים, "מסגרות" למינהן ואני עוזרת כל דבר בגלל זה. (האם יש קשר בין טראומה לפרפקציוניזם??) בנעוריי היו לי הפרעות אכילה שלקחו ממני את כל הנעורים ועכשיו הבעיה המרכזית שלי- פחד מזקנה. סליחה, חרדה אימתנית מזקנה. בגלל שפספסתי את הנעורים שלי, והיה לי פוטנציאל להיות מאד יפה אם לא הייתי מכערת את עצמי בכוונה, מה שקורה, שהיום אני בת 19 נראית ת 30. זה אובייקטיבי, אנשים שאין להם שום אינטרס לרכך לי את האמת אומרים זאת וזה גם נכון. אני איבדתי כל דבר שהיה יכול להיות יפה בי ואני רואה איךה זיקנה משטלתת עלי מיום ליום. כן, זיקנה. אני לא יודעת מה לעשות בגלל שזה הפחד הכי גדול בחיים שלי והוא מתגשם ו-אי אפשר לעצור אותו הוא רק ילך ויגדל ככל שהזמן עובר. את האמת, אני מפחדת ממה שאהיה מסוגלת לעשות בעתיד. אני כל כך מתוסכלת מכל הפוטנציאל (הגדול) שהיה גלום והולך לטמיון. מצד אחד, אני יודעת שאני צריכה להגיד "מספיק, וללכת למצות את מה שנישאר אבל שוב- אם זה לא יהיה מושלם, אם לא אחזור להיות ת 17 שום דבר לא שווה בעולם הזה. האם יש לך משהו להגיד גם על האגרסיות והרצון ממש להרוסהרגשה של אלימות...והקשר לפרקציוניזם? אני מצב קשה, והכדורים לא עזרו לי מעולם. אם יש לך משהו להגיד אני אשמח.

שלום אני, עצוב לקרוא את פנייתך, אך בהחלט-בהחלט-בהחלט לא מאוחר מדיי! הייתי צריך לקרוא כמה פעמים את המשפט על הגיל, משום שהרגשתי הייתה שאני קורא פנייה של אישה בת 30, מבחינת הבשלות, התובנות, כושר הביטוי והרמה האינטלקטואלית והרגשית. אז, את התבונה של אדם בוגר כבר יש לך, גם אם נרכשה בסבל ובייסורים, וזה ייתרון עצום על פני בנות 19 אחרות. אענה לך בשני מישורים: (א) פרפקציוניזם קשור להפרעות נפשיות רבות (אחד הקשרים החזקים הוא אכן עם הפרעות אכילה) וטיפול פסיכולוגי ותרופתי משולב בהחלט אמור לעזור לך, בוודאי ובוודאי שבגילך הצעיר ועוד יותר לאור התובנות שכבר רכשת. מבחינה תרופתית, אני יכול להעיד על מטופלים שעברו דרך ארוכה מאוד עד שנמצאה ה'נוסחה' שמתאימה להם, ואני מדבר על דיכאון עמוק מאוד שנמשך שנים רבות. מבחינת הטיפול הפסיכולוגי - גם כאן מותר, ואפילו רצוי, לנסות כמה מטפלים. מציאת המטפל המתאים אינה שונה, באופן עקרוני, מתהליך של בחירת בן זוג. עלייך להיזהר, כמובן, מחתירה לשלמות גם כאן, אך יש בהחלט מקום לשקול ולבחור משום שמדובר בכימיה בין-אישית. כגישה טיפולית כן הייתי מציע לך לשקול מטפל שאמון על פסיכולוגיה חיובית: http://www.giditherapy.co.il/?p=662 משום שמאוד קל ליפול למלכודת שמפתה הרבה מטפלים לעסוק בהרס העצמי שלך, אבל יותר נבון יהיה לנצל את היכולות הרבות שלך ולחזק את הצדדים החזקים. (ב) למקרא הפנייה שלך כן נזכרתי בפתרונות שטחיים שמוצעים בתכניות טלוויזיה בידוריות למיניהן העוסקות בסטיילינג וכנראה לא כל מה ששיטחי לא עוזר. סטייליסטית בעלת גישה נבונה, שלא תציע לך פתרונות רדיקאליים מדיי, יכולה להקליל ולהצעיר את המראה שלך ובתהליך החיפוש המשותף אחר מראה קליל, להקליל טיפ-טיפה גם את גישת הרצינות התהומית שלך. בתור התחלה, כנסי לחנות בגדי נשים, תחליטי שאת מקדישה לעניין סכום קטן ותני יד חופשית למומחים בתחומם לעשות בך ככל העולה על רוחם. אחר כך, תבחרי, תמייני אך אולי לא תפסלי הכל. את יכולה גם לקבוע לעצמך שתקחי לפחות פריט אחד ממה שיציעו לך. לא נראה לי שזה יכול להזיק. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

קודם כל תודה רבה על המחמאה,ותודה שענית לי! (האמת (זה רק בגללי) נכנסתי לפאניקה והייתי צריכה לעצור כשקראתי שאתה קורא פנייה של אישה בת 30, זה הפחיד אותי, לפניי שהמשכתי לקרוא את המשפט. אני קצת שופכת: השאלה שלי בקשר לגישה החיובית היא שהפרפקציוניזם גוזל הרבה מהחיות, או מהכוח, עוצמה של החיים שיש בדר"כ בעיקר לבני נוער, אני מרגישה אפיסת כוחות נפשיים באמת כמו אישה בת 30 או 70, ואולי בגלל שגוף ונפש קשורים אז אני באמת מתחילה להראות כמו שאני מרגישה ואז זה מתעצם בגלל הפחד. אתה באמת חושב שחשיבה חיובית יכולה להחזיר את שימחת החיים? זה נראה לי אפילו מייסר עוד, מין "להתאמן על להתפשר". אגב, אם כבר ציינת בחירת בן- זוג- דווקא המראה הרבה הרבה פחות חשוב לי מאשר האישיות, ויהיה לי יותר חשוב שהוא יקבל אותי כמו שאני. אני מצטערת שאני נשפכת כאילו זה טיפול, אבל האמת שהפרפקציוניזם שלי נישען הרבה על התחושה שהיתה לי כילדה לא אהובה על המין השני ורק אהבות נכזבות (ובגלל שאני רגישה אז זה כאב בעצמה), ושבתת מודע "רק אם אני אהיה מושלמת מישהו יאהב אותי". בקשר לביגוד שהצעת לי, דווקא עשיתי משהו בסגנון, יש לי חברה שלמדה עיצוב אופנה, דווקא בשמלות יותר אלגנטיות שבאמת מנתאימות לנשים צעירות יותר מאשר נערות (חוץ מהעיגולים השחורים בעיניים) זה נתן לי תקווה וחיזק אותי כי אני עוד יכולה להראות טוב.אפילו מאד אם אני אצליח לא לפספס גם את הגיל הזה (בע"ה).

הי גידי, אני עוקבת מזה שנים אחר תשובותיך בפורומים שונים ותמיד נהנית, לומדת ומחכימה. אז ראשית כל - תודה! שמתי לב, תקן אותי אם אני טועה, למגמה משתנה לאור השנים. כך, אם פעם הנטייה שלך הייתה להמליץ ולהיות מזוהה עם הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה האנליטית, כיום, יותר ויותר ממליץ ומזוהה גם עם הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי ואפילו הפסיכולוגיה החיובית. (קראתי את המאמר. יופי של מאמר! ממש מאיר עיניים.) אני מרגישה קצת מבולבלת מעושר הגישות ועסוקה מאוד בשאלה מתי בעצם כדאי להיות בטיפול פסיכואנליטי, אם מוצעות שיטות אחרות יעילות ומחזקות. אני בטיפול פסיכואנליטי. לא הייתי אומרת על עצמי כי אני פרפקציוניסטית, אך בהחלט קצת אובססיבית במחשבות ובעיסוק בעצמי. אני מוצאת שהטיפול, במקום לקדם אותי ולחזק אותי (ייתכן וזו לא המטרה של הטיפול הדינאמי) גורר אותי "להתיילד", אם אפשר לקרוא לזה כך, להגיד כל מה שאני רוצה, להתפרץ, להרגיש נזקקת יותר, מוחלשת מבחינת הכוחות והיכולת שלי בחיים בכלל, לאו דוקא בתוך הטיפול עצמו. בקיצור... אני שואלת ולאו דווקא לגבי אישית, מתי בכל זאת לדעתך טיפול דינאמי יהיה דווקא הבחירה של הקו הראשון, במה תרומתו, עדיפותו על פני הגישות המחזקות והמגדלות?