פורום צמיחה אישית ונשית - מעגל נשים

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות.
334 הודעות
171 תשובות מומחה
גולשות יקרות: הפורום נסגר. ניתן להמשיך לקבל תשובות בפורום פסיכולוגיה ומיניות של האישה.
20/02/2006 | 08:39 | מאת: סימונה

אני רוצה להתייעץ איתכן כאן בנושא של טיסה לאילת עם תינוק בן 5 חודשים - אתן הייתן עושות את זה? מבחינת הטיסה, אני מתכוונת.

20/02/2006 | 09:48 | מאת:

אני מניחה שכן למה לא ?

16/02/2006 | 08:48 | מאת:

נשרפת חיים מאת סועאד (שם בדוי) בשיתוף עם מרי תרז קוני 227 עמודים תורגם מצרפתית ע" דגנית טבת הוצאת כתר ======================= על הספר הזה קראתי במוסף הספרים של עיתון "הארץ". סיכום של העיתון – עשרת הספרים הטובים ביותר שיצאו השנה ו"נשרפת חיים" ביניהם. כמי שמטיילת רבות בינות המדפים בחנויות הספרים התפלאתי, שלא קראתי אותו ויתרה מכך לא זכרתי שאי פעם נתקלתי בספר הזה . יצאתי למסע חיפושים ולא מצאתי ולבסוף בחרתי להזמין את הספר בחנות הקרובה לביתי. שלשום רכשתי את הספר. אתמול בלילה התחלתי לקרוא אותו ולא יכולתי להניח אותו עד הסוף. סיימתי את הספר בתחושות שקצרה היריעה מלתאר. חשבתי שלאחר "ילד ושמו זה" כבר כלום לא יכול לזעזע אותי. טעיתי. זועזעתי עד עמקי נשמתי. הספר מסופר בגוף ראשון ע"י סועאד ילדה/נערה בכפר פלסטיני נידח. כפר כל כך פרימיטיבי, שבו עז/כבשה/פרה שווים הרבה יותר מילדה/נערה/אישה או "פשוט" - נקבה. בשפה פשוטה וקולחת מתארת סועאד את חייה הקשים והאומללים בבית אביה. המילים אותן היא בוחרת כל כך פשוטות וכמו גורמות לכאב הפיזי והנפשי גם יחד לצאת מתוך הפשטות הזו. חיים שגרתיים של עבודה קשה מזריחה ועד שקיעה מלווה במכות קשות וכואבות והשפלות מרובות וכל זאת על מנת שחלילה לא יקראו לה "שרמוטה". חיים של ילדה אנפלבתית אשר כל ייעודה בחיים הוא לשרת את הגברים בחייה – אב, אח ולבסוף בעל. אחד הדברים שזעזעו אותי במיוחד בספר הוא מקומה של אמא של סועאד בסיפור הזה. האם שאמורה לגונן על בתה בכל מאודה, מצטרפת גם היא למסכת האומללה הזו בשם כבוד המשפחה. אני ממליצה לקרוא את הספר הזה ולא רק בגלל שהוא מעניין אלא בגלל שהוא פותח צוהר אל עבר חיים של נשים מדוכאות כאן ועכשיו במאה הזו ולא במאה הקודמת. חיים אומללים של נשים בגין ובשם כבוד המשפחה. אסנת.

16/02/2006 | 11:37 | מאת: שירה

תודה יקירתי, רשמתי את שם הספר ובהזדמנות הראשונה ארכוש אותו. נשמע כמו משהו שחייבים לקרוא כדי להאמין, וכדי לדעת. שיהיה סופשבוע נעים ורגוע (הבטיחו מזגאוויר מקסים, איזה כיף !! :-) )

16/02/2006 | 12:38 | מאת:

היי יקירתי המיוחדת אם יש מה שגורם לי להמשיך זו את ורק את הספר מדהים. אין מילים. חובה לקרוא ולדעת. ובשבת אנחנו בחרמון ! אני מתחילה לקבל מזה קצת באסה אבל יהיה אחלה. בטוח !

15/02/2006 | 13:20 | מאת: ט

דחוף!!! תרומת דם דחוף!!! מרים, אם לשלושה ילדים כבת 45 (27, 21, 12) חולת לוקמיה - סרטן הדם, מצויה במצב קשה אך ניתן לריפוי.לאחרונה חלה הידרדרות במצבה המצריך תרומות דם דחופות, סוג הדם הדרוש הנו B+ או B- ,העירוי חייב להתבצע באופן ישיר מהתורם לחולה תוך סינון כדוריות הדם הלבנות והעברתן לחולה- לכן אין באפשרותנו לרכוש דם מבנק הדם. ביכולתך להציל חיי אדם ולהעניק ברגע חיים שלמים- לה ולבני משפחתה. *המעוניינים לברר את סוג הדם שלהם יכולים לפנות לבנק הדם בין השעות 15:00--14:00 בטלפון: 03-5300400 . *יש לשים לב כי התורם לא שהה במזרח במהלך השנה האחרונה ואינו נוטל תרופות! התרומה מתבצעת בבית חולים רמב"ם בחיפה, לתרומה אין כל תופעת לוואי או השפעה פיזית על התורם, אנא תנו מזמנכם את המעט על מנת להציל אדם. היה והנך מתאים ומעוניין לתרום אנא צרו קשר עם בתיה בטלפון 052-2417160 או לירן 054-8111790. אנו מוכנים לארגן הסעה הלוך וחזור ואם יש צורך גם בפיצוי כספי מסוים עבור הזמן והטרחה. בכל מקרה נשמח אם תוכלו לברר עם קרוביכם ולהפיץ מייל זה לכמה שיותר אנשים.

לקריאה נוספת והעמקה
16/02/2006 | 08:51 | מאת:

שלחי לי את ההודעה למייל ואשלח אותה לרשימה שלי. בריאות !

16/02/2006 | 12:59 | מאת: ב.ג

הי אסנת, התקשרתי לתרום ואמרו שכבר אין צורך טוב שחזרת,

13/02/2006 | 11:29 | מאת: ק

ק

16/02/2006 | 08:49 | מאת:

מנסה ולפעמים מרפה אבל כאן כל הזמן.

08/02/2006 | 16:45 | מאת: דשה

היי! אני מודעת ליכולות שלי ולכישורים שלי אבל לא מצליחה להחליט או יותר נכון למצוא תחום עיסוק מוגדר אשר יאפשר לי לבטא את היכולות שלי והכישורים שלי. איך אוכל למצוא את הפיתרון/ התשובה? תודה:)

09/02/2006 | 16:47 | מאת: ל

יש באוניברסיטת חיפה יחידה לייעוץ והכוון תעסוקתי-מקצועי-לימודי. אם זה מתאים לך, יש מכון דומה בירושלים, מכון הדסה . במקומות מעין אלו יכולים לתת עצה, לעיתים זה יעיל ומועיל, בכל אופן זה לא יכול להזיק לדעתי. אבל זה עולה כסף...

02/02/2006 | 07:39 | מאת: תותית

שלום לכם אני אמא חד הורית לשלושה ילדים מקסימים הקטן בן 5 והגדולה בת 11 עובדת ביותר ממשרה מלאה. ואני מודה ומתוודה כי לאחרונה כוחותי מתחילים להדלדל. אין זמן לשום דבר חוץ מאשר לחיות את החיים השוטפים ולאחרונה אני מגלה כי עייפות החומר מתחילה להשתלט עלי. יש משהו שיודע איך להתמודד עם המצב? האם יש עוד משהו שנמצא במצבי ויש לו רעיונות איך לאגור כוחות וסבלנות? תודה תותית

02/02/2006 | 10:27 | מאת:

בוקר אור תותית וברוכה הבאה למעגל שלנו. ראשית אני מבקשת לציין בפנייך את הערכתי הכל כך גדולה כלפייך. יישר כח ! אם חד הורית זה קשה ובכלל ועוד לשלושה ילדים קטנים בפרט. מה דעתך למצוא לעצמך סידור כזה שערב אחד בשבוע את מקדישה לעצמך ורק לעצמך ? ערב מיוחד שבו תעשי ככל העולה על רוחך ולא רק בבחינת עשיה. אלא גם סתם לנוח וליהנות מן השקט עם עצמך. מה דעתך ?

02/02/2006 | 10:56 | מאת: תותית

תודה רבה על תגובתך אוסנת אולי זו השגרה, אולי זו העצלנות, אולי זה כי אני גרה בסוף העולם שמאלה אי שם בין הרים וגבעות, אולי זו העייפות, אולי זה הצד הכלכלי........ אך אני מודה ומתוודה שלמרות הצורך אין בי כח........... ועם זאת מי שאינו רוצה לעזור לעצמו אי אפשר לעזור לו. אני יודעת שאת צודק ואנסה לאמץ לי את עצתך, אולי לא אחת לשבוע אך לפחות אחת לשבועיים.......או משהו כזה. אני חייבת להתחיל לעשות משהו לעצמי שרק נעלה ונצמח תות

30/01/2006 | 17:24 | מאת: מירי

שלום, יש משהו מסוכן בלבצע אפילציה בבית השחי בעזרת מכונה חשמלית? תודה.

פני לפורום רפואת עור

23/01/2006 | 18:07 | מאת: רוני

שלום למה גברים מרגישים צורך יותר לקיים יחסים מאשר נשים(אין יום שחברי לא רוצה סקס) זה מקשה. תודה

24/01/2006 | 09:05 | מאת:

בוקר אור וברוכה הבאה למעגל שלנו :) לטעמי אי אפשר לעשות הכללות. ישנן נשים אשר גם הן רוצות מין בכל יום ואף יותר מפעם אחת ביום ויש גברים שאינם זקוקים לזה כל יום... מדוע הצורך של בן זוגך במין בכל יום מקשה עליך ?

24/01/2006 | 23:20 | מאת: טל

לפעמים עייפים מאוד מהיום ורצים לישון מה לעשות בכדי לא לפגוע בצד השני? תודה

24/01/2006 | 23:36 | מאת: רוני

אנו חברים ושומרים שימוש בקנדום פוגם בהנאה.לא מעוניינת לקחת גלולות. מה לעשות בכדי לא לפגוע?

25/01/2006 | 11:03 | מאת:

לשתף את בן הזוג בהבנה שאת עייפה ולא תמיד יש לך את החשק ו/או הכח ? יתרה מכך, בערב אנחנו מן הסתם כבר עייפים. מי אמר שחובה לעשות מין רק בשעות הערב ? מה עם במקלחת, או בשעות הערב המוקדמות ? יכול להיות מעניין/מרענן וכייפי במיוחד :)

23/01/2006 | 18:05 | מאת: טל

שלום אני וחברי יוצאים שנה בני אותו גיל 29.אני רוצה להתפתח (להתחתן) אבל הוא לא מאפשר לי בטענה שעכשו זה לא מתאים.קצת קשה לי (אולי כיוון שנשים מתפתחות מוקדם יותר מגברים). איך לשכנע אותו.דברנו על זה ואפילו התווכחנו והוא אמר שזה לא הזמן שאמתין. מה לעשות?אני מגישה תקועה ברגשות (בהרגשה). תודה

24/01/2006 | 09:03 | מאת:

בוקר אור וברוכה למעגל שלנו. האם שאלת אותו למה זה לא מתאים לו, מה קשה לו בדיוק ? והאם שאלת את עצמך למה את באמת רוצה להתחתן אחרי שנה ? האם הוא החצי השני שלך או שלגיל יש כאן משקל ?

24/01/2006 | 23:18 | מאת: טל

שלום לחוץ כי כרגע מחפש עבודה יותר טובה כן גם לגיל יש משקל ואנו אוהבים אודה על תשובה תודה

22/01/2006 | 07:34 | מאת:

בוקר של אור לכולנו המדינה שלנו אט אט מוצפת ב פסטיבלים מסוגים שונים ומגוונים ובעיקר בנושאי מיסטיקה ורוחניות. מכירות את "תמיד רציתי אבל לא יצא לי ?" או. בדיוק אני :) תמיד רציתי ללכת לפסטיבל כזה או אחר ואף פעם "לא יצא לי". שבוע הבא יוצא לי ! אני מתארחת בפסטיבל תפארת בזכרון יעקב ומשלבת הרצאות/פעילות שלי ואני כל כך מתרגשת !! שלושה ימים של הרצאות, מעגלים, פעילויות, הנאות והכל הכל על טהרת הנשים בלבד ! נוסיף לכך שחברה שלי הטובה גרה בזכרון יעקב והשמחה ממש גדולה :) מצרפת לכן קישור במידה ומעניין לכן ואולי תרצו גם אתן שיהא שבוע מאושר במיוחד לכולנו אסנת :) http://www.adama.ws/nashim.htm

22/01/2006 | 13:46 | מאת: ב.ג

אסנת שלום קראתי על הפסטיבל, לצערי אין לי אפשרות להשתתף עם הקטנטינים שלי. יש אפשרות להשתתף בהרצאה אחת בלבד? תודה שבוע טוב

22/01/2006 | 15:18 | מאת:

תקראי בלינק שצירפתי. יש שם את כל הפרטים וכן מחירים. יהיה נהדר אם תבואי ואוכל לראות אותך הקפה עלי :)

18/01/2006 | 13:07 | מאת: דנית

שלום, אני קוראת אתכן מדי פעם והחלטתי לשתף אתכן ואף לבקש עצה. אני נשואה כ-10 שנים + 3 ילדים מקסימים. תמיד הרגשתי נאהבת ונחשקת ע"י בעלי בזמן האחרון אני לא מרגישה את זה כמו פעם. הוא כל הזמן היה מכרכר סביבי ודורש סקס תמיד היו לו טענות שאנחנו לא עושים מספיק סקס. אבל תמיד תמיד הרגשתי נחשקת. בזמן האחרון הוא אומר שהוא פשוט התייאש ממני ואם אני לא רוצה סקס מסיבות שונות כגון עייפות או אי חשק הוא כבר לא לוחץ ולא עושה עניין לא רוצה לא צריך. לי זה מאוד מפריע וכואב עכשיו בדיעבד. חשדתי שאולי יש מישהי אחרת הא כמובן מפריך זאת מכל וכל. אפילו לאחר 3 לידות אני עדיין נראית מצוין ועדיין נכנסית בקלות לג'ינסים מידה 34. אני מאוד מטופחת ותמיד יש לי מחזרים. אני ממש לא יודעת מה לעשות? אני פוחדת לאבד את הבעל שלי. מה דעתכן?

19/01/2006 | 10:08 | מאת:

בוקר אור דנית וברוכה הבאה למעגל שלנו את כותבת שפעם הוא היה מכרכר סביבך ואף טוען שאין לו מספיק סקס איתך... ואני מבקשת לשאול האם את מחזרת/מכרכרת אחריו ? למעט העובדה שאת נראית מצוין, אשרייך על כך, האם את עושה משהו על מנת לתת גם לו הרגשה טובה של מחוזר ונחשק? האם בכל פעם שהוא היה מכרכר סביבך נענית לו ?

ערב טוב קיבלתי במייל וגרם לי לחשוב... מזמינה אתכן לקרוא ואשמח לקיים דיון בנושא. -------------------------------------------------------------------------------- משמעות ההצלחה- חומר למחשבה שבת נעימה וחמימה לכולכם, לא יכולתי שלא לשלוח אליכם את המייל המיוחד הזה. והלוואי ולעולם לא נאבד את הפרופורציות ונבין מה באמת נכון וחשוב בחיינו. חיבוק. מאת נתן רוזנברג הציעו לאישתי לנהל את לנהל את קומפלקס עזריאלי, אבל היא סירבה. בצהריו של יום אביב, נסענו בדרך השלום לכוון תל-אביב. אני מאחורי ההגה, וחברי מאיר במושב הנוסע, שומעים מוסיקה, מדברים על דא ועל הא ועל שום דבר מיוחד. לפנינו אט אט הלכו והתגלו מגדלי עזריאלי במלא תפארתם, מזדקרים אל-על בצורת משולש ועיגול. אני מביט לעבר מאיר, הוא יושב שקט ורגוע מסתכל קדימה מבעד לשמשה הקדמית. אני מחליט לחמם את האוירה. "אתה יודע שהציעו לאישתי, יעל, לנהל את כל הקומפלקס של עזריאלי"? הוא מיד הזדקף במושב, מחודד אזניים. ידעתי שזה יתפוס אותו. "לא. לא סיפרת לי - מתי הציעו? - זאת אומרת, למה אתה מתכוון בקומפלקס עזריאלי?" "את כל הקומפלקס" אני עונה בנון-שלאנטיות ומצביע קדימה לעבר המגדלים שלפנינו. "הציעו לה להיות מנהלת ראשית של החטיבה שאחראית על הבניינים, הק?ניון, הבנייה של הבניין השלישי - בקיצור כל הקומפלקס". עיניו של מאיר אורו. הלסת התחתונה שלו כמעט והגיעה לרצפה. בהינף מכחול של כמה מילים, יעל הפכה מעוד סתם מישהי, לתופעה מכובדת וראויה להערצה. ידעתי למי אני מספר את זה. מאיר, חברי הטוב וה"וורקוהוליק" משכבר הימים, בוגר מצטיין של סיירת מטכ"ל / טיול בעולם / תואר-ראשון ושני במנהל עסקים, ובעל עתיד מבטיח בחברת ההיי-טק בה הוא עובד. "אתה עובד עלי - באמת הציעו לה?" הוא מנסה את מזלו לפני שהוא מקטלג את יעל, אישתי, ברמת V.I.P , כיקירת האנושות, וכתפארת מדינת-ישראל. "כן. באמת הציעו!" אני עונה בביטחון. העובדות עומדות לצידי, אכן הוצע לאישתי לנהל את הקומפלקס. "ומה היא אמרה?" "היא סירבה. היא לא לקחה את התפקיד. היא אמרה שהיא מעדיפה להישאר בבית." פניו הרצינו, אך האור שבעיניו לא דהה. שמעתי את גלגלי השיניים במוחו עובדים בתאוצה מלאה. עסקים... כסף... ניהול... יעל... טיסות לחו"ל... קריירה... הצלחה... וול-סטריט... "באמת הציעו לה...?" הוא ספק שאל ספק תהה בינו לבין עצמו. "כן. באמת הציעו לה..." עניתי בפסקנות והנהנתי בראשי. "זאת אומרת... אני הצעתי לה..." - הוא סובב את מבטו אלי, ואני המשכתי - "פעם נסענו בנתיבי-איילון וראינו את המגדלים בוהקים בלילה, ואז הצעתי לה לנהל את הקומפלקס והיא אמרה שהיא לא רוצה. לא שבאמת יש לי איזה מילה אצל עזריאלי - אבל בכל זאת אפשר לומר שהציעו לה..." מאיר התחיל לצחוק צחוק מש?ח?רר. נראה שהוקל לו. "תוד?ה שלא שיקרתי – רק אמרתי שהציעו לה..." צחקתי גם אני. "אתה יודע למה אני צוחק?" הוא שאל. "אני צוחק בעיקר על עצמי. אתה לא מתאר לך איך פתאום הסתכלתי על יעל בצורה שונה לגמרי למשך כמה רגעים. היא פתאום הפכה עבורי למושא הערצה. התחלתי לרגע לבדוק את החיים שלי. הרגשתי קצת מבוזבז ו'לא-יוצלח' לעומתה" "כבר אמרתי לך שאתה וורקוהוליק...?" שאלתי וחייכתי אליו. "אמרת... אמרת..." הוא חייך והניף את ידו במחוות ביטול. קנה המידה להצלחה שכאומרים על מישהו, "פלוני הוא אדם מאוד מצליח", למה מתכוונים? התשובה היא אחת ויחידה בימינו, מתכוונים לכסף או לקריירה שלו. "הוא מאוד מצליח - הוא עשה מליונים בשנה שעברה / - הוא מנהל ראשי בחברה גדולה / הוא קודם לדרגת מנכ"ל וכו'". האם שמעתם אי-פעם מישהו אומר "הוא אדם מאוד מצליח - הוא אבא נהדר ובעל תומך." או אולי "היא אישה מאוד מצליחה - היא מגדלת משפחה לתפארת ויש לה ילדים מחונכים וטובי-לב". או אולי "הוא איש מאוד מצליח – בכל פעם שאני פוגש אותו אני מרגיש שהוא התפתח ורכש עוד חכמה ומידות טובות." בוודאי שלא שמעתם! למה? מפני שקנה המידה החברתי שלנו להצלחה הוא מצב הקריירה או חשבון-הבנק של האדם הנידון. בוודאי שאנו מעריכים תכונות נוספות של האנשים סביבנו – אבל את גולת הכותרת אנו נותנים למצב התעסוקתי / כלכלי של האדם – אחרת מדוע האסוציאציה הראשונה שלנו להצלחה היא הארנק? אך האם זהו באמת הדבר החשוב ביותר בחיים? האם אנחנו באמת מאמינים שהמצב הכלכלי של האדם הוא הערך הגדול ביותר בחייו? בוודאי שלא. כל אדם בר-דעת יודה כי המשפחה שלו חשובה לו יותר מאשר הקריירה. כל אדם שפוי יתפטר מעבודתו בכדי לעזור לבן משפחה חולה. אם כן, מדוע אנו נותנים את החשיבות העליונה לעבודה? מדוע חברי מאיר פתאום ראה באור חדש את יעל? האם כך הוא היה מתפעל ממנה אם הייתי מספר לו עד כמה אני חושב שהיא אמא טובה? אז מה אתם עושים בחיים? אנחנו צריכים לשנות את אופן החשיבה שלנו על החיים ועל הדרך בה אנו רואים ומגדירים את עצמנו. חז"ל מלמדים אותנו: "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי" – הפוך את לימוד החיים לעיסוקך העיקרי, ואת המקצוע שלך למשני. אנחנו מורגלים, על-פי החשיבה החברתית שלנו, לזהות את עצמנו עם המקצוע שלנו, למרות שאנו יודעים שזה לא הדבר החשוב ביותר בחיינו. קחו לכם כמה דקות של שקט, וערכו רשימה של הדברים החשובים לכם ביותר בחיים, ואז קדמו את הדברים האלו לחזית הגדרתכם העצמית. ואז... בפעם הבאה ששאולים אתכם מה אתם עושים בחיים, אל תשלפו מיד מתוך אינרציה את המקצוע שלכם. זהו עצמכם עם הדברים החשובים לכם באמת בחיים. *** ובתור בעל ההצעה... אני מוכן להתחיל... מי אני? קוראים לי נתן. ומה אני עושה בחיים? ובכן... אני אדם נשוי ואבא לילדים. אני משתדל בכל יום ללמוד ולהחכים ולעשות מעשים טובים, וזה לא תמיד מצליח לי... אני שואף להיות אדם מוסרי כמה שיותר ומוכן להשקיע בכך זמן ולימוד... אני אוהב להאזין למוסיקה וללכת לראות את הים – ואני גם מתכנת מחשבים שלפעמים כותב מאמרים ושולח לאתר של 'אש-התורה'... ומה אתם עושים בחיים?

יקירתי בוקר אור ! שמחה שאהבת את המייל.... :-) חייבת להודות שהוא נגע לי מאוד ללב, מצאתי את עצמי קוראת את הדברים וחושבת עד כמה הוא צודק, וכמה האופן בו אנו מתייחסים אל הזולת הוא שטחי ורדוד. אנחנו מגדירים את האחר בהתאם לכותרת שלו, וברוב המקרים הכותרת עוסקת במקצוע, ומקצוע מרמז על מעמד כלכלי, מעמד כלכלי מרמז על סטטוס חברתי וכן הלאה... עד כמה שאני רוצה להאמין שאני פתוחה וחכמה יותר מאשר ליפול לתוך המלכודת הזו, כשחשבתי על הדברים לעומק בכנות, גיליתי שאני בדיוק כזו, בדיוק כפי שתיאר כותב המייל הזה. לא יודעת אם אני יכולה להגיב כרגע על השאלה הקשה שהוא שאל בסוף דבריו, כנראה שמדובר בנושא טעון מבחינתי, נושא שאני מרבה להתחבט בו בתקופה האחרונה. אני צריכה זמן לחשוב.... שיהיה יום טוב יקירתי שירה

13/01/2006 | 15:22 | מאת: דנה

אתמול הגעתי, אני חושבת, לשיא הכעס שהיה לי על בעלי, בכל השנים שאנחנו ביחד. הוא הלך להצביע בפריימריס (הוא חבר מרכז מפלגה) עד כמעט 1 בלילה, וזה כשהוא יצא מוקדם בבוקר לעבודה ומשם נסע לפריימריס. אני אמרתי לו שנורא קשה לי עם 3 ילדים קטנים (שהקטן בן 4 חודשים) והוא אמר לי - "אני לא חייב לך שום דבר", כמובן בכעס, וכל זה בתגובה להערות שלי לגבי זה שהוא מרשה לעצמו תחביב כמו פוליטיקה כשאנחנו כאן מתמודדים עם 3 ילדים קטנים וקשים לשליטה. ישבתי וחשבתי ואמרתי לעצמי שזהו, המשפט הזה עשה לי פשוט מהפך מחשבתי. לא בגלל שהוא אמר את זה, הרי כולם אומרים דברים כשהם כועסים. אלא פתאום הבנתי איזה אדם אגואיסט חי לצידי, אדם שלא מוותר על שום דבר מהרצונות והשאיפות והפעילויות שלו, (ויש לו המון המון כאלה) ומצד שני סירב לגור ליד אמי שיכלה לעזור לי בגידול הילדים (סירב בגלל רצון לשליטה עליי). ואילו אני וויתרתי ומוותרת כל הזמן על כל ביטוי עצמי למרות שגם לי יש הון אנושי לא קטן, השכלה, כישרונות וכולי. פתאום אמרתי לעצמי שהאדם הזה נמצא בחיי רק בגלל שיש לנו ילדים ובכל זאת קשה לגדל אותם לבד (למרות שהרוב הגדול נופל עליי, הוא בכל זאת שם כדי לעזור לפני כל התמוטטות פיזית שלי). ואם לא היו לנו ילדים אני כבר מזמן לא הייתי איתו. ואם היתה לי עזרה משמעותית בגידול הילדים אז כבר לא הייתי צריכה אותו. כי כל השנים האלה הוא כל הזמן הקניט אותי ואת משפחתי (לאוזניי בלבד), נתן לי להרגיש קטנה ולא משמעותית , כעס עליי כשלא עמדתי בקצב המטורף שלו, ואני פתאום שואלת את עצמי למה זה מגיע לי. בילדותי גדלתי כמו נסיכה עם כפית כסף בפה, משפחה מאוד חמה ומפנקת (עד היום) ולעבור ממצב הכזה למצב שלי היום, זה נורא קשה. אז עשיתי החלטה שגויה לפני יותר מעשור...האם אני חייבת להשאר ולסבול? אשמח לשמוע דעות ...

15/01/2006 | 08:37 | מאת: ריקי

קראתי ואני אחזור מאוחר יותר. חייבת לרוץ. שבוע טוב ומוצלח ושונה ריקי

15/01/2006 | 09:34 | מאת: מיכל

הי דנה, לדעתי לא. את לא חייבת להמשיך לסבול. לאף אדם בעולם לא מגיע להרגיש קטן, מושפל ולא משמעותי. האם את חושבת שייעוץ זוגי לדוגמא יכול לפתור כמה מן המחלוקות ביניכם או שאת האהבה-קרבה-אינטימיות-אמון שהיו (היו?) אין להחזיר? אני שואלת משום שבכל ההודעה שלך לא נשמעה המילה אהבה על צורותיה... ואם האהבה לא קיימת, שאר הסיבות להשארות עם בעלך הן מתוך צרכים, לשם נוחות, מכורח ההרגל וכו'. דנה, בסופו של דבר זהו סדר העדיפויות שלך. בכל מקרה כדאי לדעת שעשית הכל לפני שפירקת את החבילה. ועוד בעניין הילדים, בדרך כלל חושבים לא להפרד כי זה לא טוב לילדים. מצד שני בית בו ההורים לא אוהבים וכועסים אחד על השני כן טוב לילדים? בכל אופן, מה שתחליטי, לדעתי כדאי לך לעשות זאת בליווי מקצועי ולא לבד - אם זה בטיפול זוגי או מגשר ואם בטיפול פרטני לך. בהצלחה.

15/01/2006 | 10:38 | מאת:

בכל שכתבת צרם לי משפט אחד במיוחד "אני לא חייב לך". לכל אדם מגיעה הזכות להיות עסוק ואף יום אחד לא לתרום ולא לעזור במסגרת המערכת הזוגית. אבל לא חייב לך ? כאמור אני מצטרפת למיכל וממליצה בחום לשוחח עמו. לפנות ערב אחד שקט לשניכם ולהעלות את הנושא. עוד אוסיף ואמליץ - לא לשים את כל הביצים בסל אחד קרי אל תדברי על כל מה שמפריע לך במערכת שלכם. תתחילי עם מה שקיים עכשיו והכי מפריע לך. ברוכה הבאה למעגל שלנו דנה :)

15/01/2006 | 13:22 | מאת: ריקי

נראה לי שאת מאד כועסת ולכן אין ביטויי אהבה בכתיבתך. קשה לי להאמין שעושים 3 ילדים (שיהיו בריאים) עם מישהו שלא אוהבים. אל תשכחי שאת אחרי לידה. הכל קשה יותר. התינוק כבר לא ישן כמו קודם. אגב, האם את עובדת? אולי את לא סולחת לו עד היום כי סירב לגור ליד אמך בזמנו?! ואז בכל פעם שקשה לך את נזכרת בזה? שני דברים אני רוצה לאמר לך: אחד, אל תוותרי על עצמך, על האפשרות לעשות למען עצמך. תמיד שיהיו לך דברים משלך. (זה יכול להיות יציאה לקפה עם חברה פעם בשבועיים, זה יכול להיות התעמלות או הליכה ברגל, זה יכול להיות חוג או סדנא, זה יכול להיות תכנית טלויזיה או סרט שאת אוהבת. שכולם יידעו ובמיוחד בעלך: שזה ש ל ך וזה ח ש ו ב מאד. שני, אל תעברי על משפט כזה לסדר היום. את צריכה לדבר איתו ודחוף. גם אם זו היתה פליטת פה מתוך כעס והוא לא התכוון לזה. שיתנצל ויגיד שלא התכוון. אם הוא "לא חייב לך שום דבר" אז תציעי לו רק לדמיין איך ייראו חייכם אם גם את "לא חייבת לו שום דבר". תסבירי לו מה את מצפה ממנו. תשתמשי בזה. תאמיני לי שזה עובד. "אתה רואה בעלי , במקרה כזה הייתי מצפה ש....." תראי לו את הצדדים היפים בנישואים שלכם, את הילדים המקסימים שלכם, יצירת המופת שייצרתם יחד ותשאלי אותו: "האם אתה רוצה לוותר על כל זה?" בהצלחה

13/01/2006 | 10:35 | מאת: ב.ג

שירה שלום, איך מתקדם עם מעבר הדירה? הבלאגן מאחורייך כבר? סופ"ש נעים וחמים

13/01/2006 | 19:10 | מאת: שירה

האמת שהיה יום נוראי באופן יוצא דופן (יום שישי השלוש-עשרה.... צפוי או לא צפוי ?) אבל הוא מאחוריי, נכנסתי הביתה (לביתו של בן הזוג, זאת אומרת) רק לא מזמן כשאני מותשת לחלוטין. כל מה שאני מייחלת לו כרגע זו מקלחת חמה ומיטה נעימה ורכה. נראה לי שתוך שעה אני כבר אהיה עסוקה בשינה עמוקה.... מחר עוד יום נוסף של סידורים, מקווה שעד מחר בערב מעוני החדש כבר יקבל צורה של מקום שנעים להיות בו. מתגעגעת מאוד לפינה משלי, מרגישה קצת כמו צב ללא הבית כרגע... :-) ומה שלומך את ? איך עבר השבוע לאחר סופהשבוע הנפלא שעבר ? האם את מרגישה איזה שהוא שינוי לטובה בעקבות סופהשבוע האחרון ? שתהיה לך שבת נהדרת שירה

15/01/2006 | 15:02 | מאת: ב.ג

שירה הי מקווה שהכל בסדר עם הדירה. שלומי בסדר, אני מרגישה טוב אחרי הסופ"ש, לא היה שינוי כלשהוא, עשינו כייף (אפילו התגעגעתי לאוירה שהיתה), אני מרגישה שהשינוי לטובה או לרעה תלוי רק בי. אם אני מחליטה לשים את הענין בצד אז אני נהנת וכייף כמו בעבר, כשאני נזכרת אני קצת מדוכדכאת. אז החלטתי לעשות יותר דברים בשביל עצמי, להעריך את עצמי ולהנות בחיים - יש לי ממה. (עד לדכדוך הבא.....) תודה שירה שבוע טוב

13/01/2006 | 10:01 | מאת: דנית

לאסנת שלום אני בת 33 נשואה עם שני ילדים התחתנתי כשהייתי בסוף השרות הצבאי שלי. ולכן לא למדתי, היום אני מאוד רוצה ללמוד אך נתקלת בקשיים כלכליים ובנוסף אין לי בגרות,או פסיכומטרי,השאלה שלי היא למה אין עזרה מהמדינה? איך אני יכולה עכשיו לעשות קודם כל מכינה לבני 30+ ורק אז להירשם ללימודים האם את חושבת שכדאי לוותר כי כבר מאוחר אני לפעמים מרגישה שאנשים כאילו רומזים שעכשיו כבר מאוחר ועד שאני אסיים הכל אני אהיה בת 38 גיל מאוחר להתקבל לעבודה אני מבקשת את דעתך. בתודה דנית

13/01/2006 | 10:11 | מאת: ב.ג

דנית שלום אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד. תלמדי מה שאת רוצה ומה שאת אוהבת וכמובן תחשבי על מה אפשר לעשות עם זה (בגלל שאת אומרת שיש בעיה כלכלית). יש הרבה מקומות שאחרי גיל 30 לא מבקשים בגרות (בודאות). אני מציעה לך: להחליט מה ללמוד לבדוק באלו מקומות לומדים את זה לפנות לכל המקומות ולשאול את כל השאלות (גיל,בגרות,עלות,מס' שנים,מס' פעמים בשבוע...) אומנם יש לך 2 ילדים , זה יכול רק להיות קצת יותר קשה אבל אין דבר העומד בפני הרצון. את תהיה מרוצה ותרגישי שאת עושה את מה שאת רוצה ואוהבת - כל הבית יהנה וירגיש שטוב לך.

15/01/2006 | 10:35 | מאת:

בואי נעשה חישוב קצר: היום את בת 33 ולפניך עד הפנסיה בגיל 65 - 32 שנים. במידה ותלכי ללמוד אזי כשתסיימי תהיי בת 38 ולפניך עד הפנסיה בגיל 65 - 27 שנים. עכשיו נשאלת השאלה. מה עדיף ? לעבוד 32 שנה בעבודה שאינה מספקת אותך ו/או אינה מוכיחה את כישורייך או לעבוד 27 שנה בעבודה שמספקת אותך וגורמת לך לאושר רב ? פעם קראתי ספר על צמיחה רוחנית וזו היתה פחות או יותר ההתחלה שלו... לטעמי כמובן עדיפות 27 שנים בעבודה נפלאה ומספקת. אין ספק שבגיל 33 לא קל להתחיל ללמוד ובעיקר כשהמצב הכלכלי לא קל ואת מטופלת בשני ילדים קטנים. אבל מתוקה - המטרה מקדשת את האמצעים. אני באופן אישי הכרתי אישה מדהימה. נשואה עם ארבעה ילדים שבגיל 37 החליטה לעשות מהפך בחייה. היא היתה סגן אלוף בצבא עם כל ההטבות והסיפוקים שרק אפשר ובכל זאת החליטה. כאשר אני הכרתי אותה היא היתה בת 45 שנים ושופטת ! את ההתחלה השניה שלה היא החלה כאמור בגיל 37 שנים ועם ארבעה ילדים. אז מה את אומרת ? יתרה מכך את יודעת מה את רוצה ללמוד ? אם לא מדובר בתואר אזי לא תמיד יש צורך בבגרות / פסיכומטרי.

13/01/2006 | 09:46 | מאת: ב.ג

הי בנות, רציתי לשתף אותכם בדילמה שיש לי כמעט בכל ערב, בעלי חוזר כל ערב מאוחר מהעבודה (בסביבות 19:30+,-) - עבודה קשה ודורשת. הדילמה שלי חצויה לשניים: 1. לפרגן על העבודה הקשה, לעודד, לתמוך, להבין כי עכשיו יש לו את היכולת להתפתח ולהתקדם, ולהמשיך לטפל ב- 3 קטנטנים מאוד לבד בשעות הכי קשות של מקלחות, אוכל...ולא להתרגז ולהתעצבן - כלומר לקבל את זה באהבה. 2. לכעוס ולהתרגז, יש 3 ילדים קטנים והוא חייב לבוא יותר מוקדם עלמנת לעזור, (אמא שלו בשמחה תעזור לי, גרה לידנו אבל לא בא לי בשעות הערב עוד מישהוא בבית, בא לי פיג'מות באוירה שקטה וחמה). הכעס לא מוביל לשום מקום. הדילמה איך לקבל את זה בתוכי, לפעמים אני אומרת לעצמי, הוא עובד קשה...תקבלי את זה ולפעמים אני מתרגזת שאני בכל "הסיפור" הזה לבד. רקע קצרצר: עד הלידה האחרונה (5 חודשים) עבדתי מאוד מאוד קשה : 5בבוקר עד 16:00 ואח"כ הטיפול בילדים, גם עכשיו שהארכתי את החופשת לידה, ה-4 שעות אחה"צ קשות, אפשרי אבל קשה. מה דעתכן מה צריכה להיות הגישה שלי. סופ"ש נעים וחמים לכן.

13/01/2006 | 10:06 | מאת: סיון

ברור שכל אחד יאמר לך שאם את לא עובדת ובעלך כן עובד אז הוא צריך לעבוד ואת מן הסתם לטפל יותר בעניני הבית והילדים. אבל, האם עבודתו מאפשרת לו להגיע יותר מוקדם? האם הוא יכול לשנות שעות ( כלומר: להתחיל מוקדם יותר בבוקר ולסיים מוקדם יותר אחה"צ וכך לתת את אותן השעות) ? האם הוא בכלל מעונין לעזור? האם הוא מהווה באמת עזרה כשהוא נמצא? ואולי הבעיה היא אחרת לגמרי? אולי מפריע לך שהוא לא מספיק עם הילדים (בשבילם)? אולי את מתוסכלת מן הישיבה בבית? אני מציעה שתיבדקי בראש ובראשונה עם עצמך ותגדירי לך בדיוק מה מפריע לך. חוץ מזה הרי זה בטח לא שחור - לבן ולא צריך להכריע בדילמה הזאת. יש ימים כאלה ויש ימים אחרים (אני מתארת לעצמי) מה דעתך?

13/01/2006 | 10:26 | מאת: ב.ג

סיוון שלום ותודה על התיחסותך,אשתדל לענות לפי שאלותייך, לגביי: עבדתי 9 שנים בעבודה כלכך קשה ותובענית (והרווחתי כמובן בהתאם) וגם עשיתי הכל, להיות בבית עכשיו עם התינוקת זה מאוד לא קל, ויש ימים שאני לא יכולה לעשות כלום, אם אני מתוסכלת להיות בבית - מ מ ש לא !!! אני נהנת מכל רגע ורגע וממלאת את ימיי בהנאה גדולה (ניפגשת עם אחותי הגדולה והאהובה, ניפגשת עם חברה טובה ביום החופשי שלה, קניות, בזבוזים, קוראת....). לגבי בעלי: יכול להתחיל יותר מוקדם ולחזור קודם, עשה זאת כמה פעמים אבל קצת קשה לו לקום מוקדם, אולי אתחיל שוב לעודד לזה. הוא אכן מעונין לעזור (צריך רק להפעיל אותו- להגיד לו אז הוא עושה) וכשהוא עושה זה באמת עוזר. הוא עם הילדים לא הרבה אבל הוא אוהב אותם ודואג להם והם מחכים למפגש הזה. דרך אגב אני לא מסכימה עם המשפט הראשון שלך, העבודה בבית לפעמים קשה יותר מהעבודה בחוץ (מניסיון!). כמובן שיש ימים ויש ימים, שהוא בא מוקדם יחסית אז כל הערב נראה שונה, רגוע ואוהב. תודה

04/02/2006 | 11:19 | מאת: יונתן

שלום, אבי היה בצבא שנים, ואני מכיר את זה מהצד של הילדים. יש הרצאות שמציעות מגוון פתרונות גם בפן הכלכלי, גם בפן של הזמן, ורובן בחינם. אם מישהי מעוניינת, אשמח לעזור, יונתן

13/01/2006 | 00:19 | מאת: מיקי

שלום אני בת 28 תכף 29 אני גרה בדרום אני נשואה+ 1 מתוקי מתוק ב10 השנים האחרונות מאז הכרתי את בעלי ..נוצר מצב שהקשר עם חברות ילדות נותק ( מסיבות שקשורות במעבר עיר ועוד ועוד) הקשר עם כל אחד שהייתי איתו בצבא או באוניברסיטה תמיד הגיע לסיום כאשר תמה התקופה.. יצא לי לעבור בשנים האחרונות מעיר לעיר, עם כל תפקיד צבאי שבעלי קיבל..וכל פעם עם המעבר לעיר חדשה ..גיליתי שאני שוב לבד לגמרי בעיקר בשנתיים וחצי האחרונות, אין לי חברות לצאת איתן או לדבר איתן..חברות שאני בקשר טלפוני איתן אינן נשואות ואין להן ילדים כך שנושאי העינין בשיחות כבר פחות יוצרים קשר בינינו תמיד ניתקלתי בקשיים של יצירת קשר עם אנשים זה תמיד היווה בעיה עבורי גם בילדות וגם בבגרות אבל היום אני מרגישה שזה ממש חסר לי, הייתי מגדירה את עצמי כבעלת הערכה עצמית נמוכה, בטחון עצמי נמוך עוד יותר והרשימה עוד ארוכה. כל זה גורם לי להסתגר ולא ליצור קשרים עם אנשים למרות הצורך שלי בכך. נשים עם ילדים שאני פוגשת בפארק, או שכנות שנראה לי שיכול להיות לי איתן דווקא קשר טובומעניין , אני לא יוזמת או מדברת יותר מדי ואז תמיד השיחות מתחילות ונגמרות ב " שלום מה שלומך" זה גם משפיע לדעתי על הילד שלי בצורה עקיפה או ישירה ..העובדה היא שלא באים אלינו חברים לבית, אין לבן שלי חברים שבאים אלינו..הוא אמנם רק בין שנתיים וחצי אבל כאן לדעתי זה מתחיל.. כל מי שהוא רואה אצלנו בבית זה רק קרובי משפחה מדי פעם ( הם גם גרים רחוק מאיתנו..עיר אחרת בצפון) כך שחוץ משליח הפיצה מדי פעם אף אחד לא מגיע. בעלי כל הזמן עובד ועובד ..ולא יש בעיקר קשרים עם אנשים בצבא ולא קשרים חבריים המצב הנוכחי לא נעים לי ואני רוצה לשנות אותו מה עליי לעשות? אני לא מתכוונת להצעה של תיזמי ..תדברי ...תקבעי עם אנשים... כי עבורי ברור שהשורשים עמוקים יותר וקשה פיתאום להתחיל להשתנות.. לדעתי אני זקוקה אולי לעזרה מקצועית יותר כמו סדנאות או טיפול כל שהוא שיעזור לי ברבדים עמוקים יותר.. אני לא יודעת מאיפה להתחיל ....... ולאן להמשיך אם למישהו יש משהו שיוכל לעזור לי אז ..בבקשה.. אני אשמח תודה!

לקריאה נוספת והעמקה
13/01/2006 | 08:34 | מאת:

בוקר אור מיקי וברוכה הבאה למעגל שלנו. אני קוראת את דברייך וחושבת לעצמי כמה דומה לי... איך אני אגיד לה בעצם ליזום קשרים חברתיים כאשר אני עצמי לא עושה זאת ? ואז המשכתי לקרוא והבנתי שאת בכלל לא מעונינת בכך. גם אני כמוך ללא קשרים חברתיים מפעם. לא בי"ס, לא תיכון, לא צבא ולא מקומות עבודה קודמים שלי. בעצם יש לי חברה אחת מכיתה א'. ובכל אופן אין לי להלין אלא על עצמי. מודה ומתוודה - אני מתקשה בלשמור על קשרים וזאת מאלף ואחת סיבות שאף אחת מהן לא רצינית. הכל תירוצים. כאשר אני מנחה ערבי מנשים - מסיבת רווקות יום הולדת בעיקר - אני מוצאת את עצמי לפעמים טיפטיפה מקנאה... כמה חברות ! זו מהילדות, השניה מהצבא, אחרת ממקום עבודה נידח. אבל מה ? כל אחת מהחוגגות שומרת על הקשר ! טלפונים, פגישות וכיו"ב אף על כך שגרים רחוק וכדומה... אז שוב. אין לי להלין אלא על עצמי. כאמא אני יכולה לספר לך שכאשר בתי היתה בגיל של בנך אני יזמתי עבורה פגישות חברתיות אם בגן המשחקים ואם כאשר היו מזמינים אותה אליהם ולהיפך. אז זה תמיד היה בליווי האם בגין הגיל והייתי משתדלת להיות קצת יותר חברותית. אבל אוטוטו הוא גדל. ויהא בן שלוש ואז יבקש ממך בעצמו. אם להזמין ואם ללכת לאחר. אולי זה פתח עבורך ? את כותבת שכנראה מדובר אצלך בחוסר ביטחון עצמי המונע בעדך ליצור קשרים חברתיים. מה עם ליצור קשר טלפוני עם חברות קודמות ? גם מכך את חוששת ומרגישה לא נעים/מתאים ? אני ממליצה לך בחום רב לקרוא את ספרה המאלף של לואיז היי "אתה יכול לרפא את חייך". ספר הכתוב רהוט, קריא, ברור ונותן כלים נפלאים אשר תורמים עד מאוד לשינוי הפנימי שלנו. לי באופן אישי הספר מאוד עזר. וכמובן יש לך אותנו להקשיב, לתמוך, לחלוק וכל שיעלה על דעתך שיהא לך סופשבוע מאושר במיוחד אסנת

15/01/2006 | 10:07 | מאת: מיכל

הי מיקי, המצב מוכר...מאוד מוכר... אני יודעת שמילים כמו הכל תלוי בך במה שתעשי או לא תעשי נשמעות עכשיו כמשהו רחוק, זר, קשה להשגה אולי כמעט בלתי ניתן...אבל באמת שצריך לעשות את הצעד הראשון ואז השני כבר קל יותר. וזה לא חייב להיות צעד כזה גדול. תתחילי בקטן, לא חייבת ישר להזמין לקפה אצלך בבית. אפשר להתחיל מדיבורים מעטים בענייני ילדים, על הגננת, על הגן, לא משהו מחייב או אישי. לאט לאט זה יתפתח הלאה. במקביל וזה אולי הכי חשוב, זה הזמן להסתייע במטפל מקצועי. זאת לא בושה, אנחנו במאה העשרים ואחת, וזאת לדעתי התמיכה הכי טובה שיכולה להיות לך בשלב הזה , מנסיוני יותר מסדנאות תקשורת שצצות כאן בשנים האחרונות כפטריות אחרי הגשם, ובהן העבודה היא חיצונית, שטחית ולא באמת נוגעת ברבדים הכי עמוקים של האישיות שנתקעו אי שם בנבכי העבר.

15/01/2006 | 13:02 | מאת: ריקי

שלום מיקי אני הייתי מזמינה לילד שלי ילד מהגן. כן כך זה מתחיל. את שואלת את הילד שלך האם הוא רוצה שתזמינו חבר ושואלת את מי?! אפילו פעם בשבוע להפגיש אותו עם חבר/חברה. בהמשך אני משערת שיווצרו קשרים גם עבורך. מחליפים מתכונים, מדברים על התעמלות, טלויזיה, ו..... יש עוד הרבה. לגבי הביטחון העצמי שלך: אין סיבה לזה. תזכירי לעצמך כל יום כמה שאת שווה וחשובה ונהדרת. לדעתי הכל בידייך. נסי להסתכל אחרת על הדברים ותיראי איך הכל יכול להשתנות. בהצלחה

12/01/2006 | 15:37 | מאת: סיגל

יש לי ילדה בת 10 וחמישה חודשים שקיבלה את הווסת הראשונה רציתי לדעת איך זה ישפיע על הגדילה שלה . כמה גובה אנו מוספים לעצמנו לאחר קבלת הווסת הראשונה

13/01/2006 | 08:35 | מאת:

אני ממליצה לפנות לפורום רפואת נשים.

12/01/2006 | 09:41 | מאת: ב.ג

אסנת שלום רוצה לארגן ערב בנות שבו אנו מזמינות אותך, לערב קסום... המיקום בצפון,באחד הערבים שנוח לכולנו, האם את באה לכל מקום?, עלות?, מס' משתתפות?... תודה על תשובתך

12/01/2006 | 10:36 | מאת:

מתוקתי זה אינו קשור לפורום את מוזמנת לכתוב לי למייל hilasgula@tapuz.co.il או להתקשר אלי 0544355341 כעיקרון אני מגיעה לכל מקום בארץ שאר הפרטים ביננו כאמור :)

10/01/2006 | 12:06 | מאת:

שלום לכולן אני קצת לא כאן כי אני מאוד מבולבלת/מוטרדת לא יודעת מה קורה לי אבל התחושות חזקות כל כך ומפחידות כל כך. הבטן שלי קוראת לי האינטואיציה מאותתת ואני לא יודעת מה. פתחתי קלפים ולא הבנתי כלום. הסנדלר הולך יחף ? ועוד איך. לפחות במקרה הזה. אני נטולת אנרגיה ולא מבינה ועל כן לא כאן נותנת לעצמי לנסות להתחבר, להבין ואולי אף לחוות. מצטערת סיפור מעניין שהגיע אלי במייל - שלח אלי ידידי הטוב שמואליק בונה, את הסיפור הזה, של לב טולסטוי, על חוואי כפרי מצליח שלא היה מרוצה מחלקת האדמה שלו. גם הוא תמיד רצה יותר. הקשיבו: יום אחד הוא קבל הצעה נדיבה. תמורת אלף רובל הוא יכול היה לקנות את כל האדמה שהוא יכול לחצות ביום אחד שלם. היה תנאי אחד לעסקה: הוא חייב לחזור לנקודת ההתחלה בסוף היום, עם רדת החמה. מוקדם בבקר המחרת, עם הנץ החמה, הוא החל לצעוד בקצב מהיר. בצוהרי היום הוא כבר היה עייף מאד, אך הוא המשיך לצעוד, מקיף יותר ויותר שטח. מאוחר אחר הצהריים הוא הבין שחמדנותו לקחה אותו רחוק מידי מקו ההתחלה. הוא החיש את הקצב וכשהשמש החלה לשקוע, הוא החל לרוץ, מבין שהוא לא יצליח לשוב עד השקיעה וכי ההזדמנות להיות בעל קרקעות רבות, תאבד. כשהשמש החלה לשקוע מעבר לקו האופק, הוא הגיע כמטווחי ראייה מקו הסיום. בלב פועם בחוזקה, בריאות מחפשות אויר בקדחתנות, הוא גייס את כוחותיו האחרונים ודידה מעבר לקו הסיום בדיוק לפני שהשמש נעלמה. אז הוא התמוטט, זרזיף דם דק ניגר מזוויות פיו ותוך דקות הוא נפח את נשמתו. משרתו הנאמן חפר אז את קברו. הקבר לא היה הרבה מעבר למטר ושמונים - אורכו, ותשעים סנטימטר - רוחבו. הכותרת שבחר לב טולסטוי לספרו הייתה: "לכמה שטח אדמה אדם זקוק?" איני חושב שיש לי מה להוסיף. בעצם כן, נזכרתי במשהו ששמעתי: אמר מי שאמר, שכשאתה הולך לעולמך, כל חייך המתוארים על המצבה מסתכמים למקף הקטן שבין השנים. (2004- 1920) . בסוף, אלה חייך - המקף. אז תיהנו ממה שיש.

10/01/2006 | 12:34 | מאת: שירה

יקירתי קחי את הזמן לברר לעצמך מה קורה לך בפנים, ותזכרי שאני כאן (או בטלפון) בכל רגע שאת זקוקה או רוצה. חיבוק גדול שירה

10/01/2006 | 13:22 | מאת: ב.ג

אסנת הי סיפור מקסים עם כמובן חומר למחשבה, יש תקופות שאין כלכך מצב רוח וגם לא יודעים להסביר בדיוק, ס.. ת.. ם האמת, מתחשק לי לחבק אותך, מכל הלב, תתחזקי (אולי ספורט) ותשובי בקצב שלך, יש לנו סבלנות (אבל לא יותר מדי.. בצחוק) ב.ג

10/01/2006 | 13:25 | מאת: ריקי

נשמה טהורה שכמוך

12/01/2006 | 08:43 | מאת:

בוקר של אור יקרות לי יום חמישי הגשם מכה בכל כוחו האוויר כל כך נקי ומזמין וההרגשה שלי נעימה יותר עדיין הבטן מאותתת ובכל זאת בפנים נעים לי יותר. שיהא לכולנו יום מאושר אסנת

09/01/2006 | 15:08 | מאת: שולה

ארצה להתייעץ: בתי, בת 30, ילדה לפני כחצי שנה בת ראשונה. מהרגע שהיא ילדה היחסים בינינו קשים ומלאי האשמות.היא טוענת שאני לא התנהגתי כאמא ולא טיפלתי בה מספיק אחרי הלידה ולא עזרתי ולא תמכתי.אציין כי אני עובדת למחייתי כ-10 שעות ביום עבודה פיסית,ולעיתים אחרי העבודה הייתי רצה אליה (ברגל) וחוזרת הביתה מותשת וגם אז היא לא הייתה מרוצה. שורה תחתונה אני לא אומרת שאני מושלמת אך אני סופגת ממנה השפלות קשות ובפעם האחרונה שהייתי אצלה גורשתי מביתה.הרגשתי מושפלת ושהפעם היא עברה את הגבולות שלי. אינני יודעת כיצד להתנהג.אני כועסת, ומצד אחד אני רוצה לעזור לה אך מצד שני היא לא נותנת לי לעזור לה, היא כל הזמן מרגישה מקופחת ושאני עוזרת לאחים יותר מאשר לה. כיצד ממשיכים מפה?

09/01/2006 | 17:02 | מאת: ב.ג

שולה שלום לדעתי כדאי ליזום שיחה ב- 4 עינים עם הבת, לדבר על כל הענין, לא למדת להיות אמא ולפעמים עושים טעויות, (אני לא אומרת שעשית טעויות), מה שהיה פעם נכון, היום הוא כבר נראה לא נכון, היום הרבה דברים שונים,בכל תחומי החיים (יש מיליון ואחד דוגמאות) את עשית הכי טוב שידעת לפני 30 שנה , היום שהדברים אחרת קל לשפוט וזה לא נכון לעשות. היום גם את השתנת ומוכנה לשנות ומוכנה לעזור לה אז שתפתח את ביתה וליבה ותקבל עזרה - לטובתה. בעבר יעצה לי פסיכולוגית שעלמנת לקרב את הילדה עלייך פשוט לשדר לה את המסר שאת שם בשבילה, אם היא תרצה את עזרתך את תהיה שם בשבילה. היום שאני אמא אני מבינה כמה שזה קשה.. בהצלחה

10/01/2006 | 11:00 | מאת: שירה

שולה בוקר טוב עם כל הכבוד לאהבת אם, אני לא חושבת שחלק מתפקידייך כאמא הוא לספוג השפלות מהבת שלך (לדברייך, היא גורמת לך להרגיש מושפלת וגירשה אותך מביתה !) יחד עם הרגישות למצבה המיוחד לאחר לידה, נראה לי שהגיע הזמן להציב לה גבולות מאוד ברורים ביחסים בין שתיכן, ולהגדיר במפורש שיש דברים שאת לא מוכנה לספוג. את זה ניתן לעשות בשיחה יזומה בין שתיכן. רצוי, כמובן, שלפני שאת מבהירה לה מהם הגבולות שלך, תבהירי את אותם גבולות לעצמך כדי שתדעי בדיוק מה את עומדת להגיד לה באותה שיחה. לפעמים קצרים כאלה בתקשורת נובעים מחוסר תיאום בין הציפיות של שני הצדדים. נסי לשאול אותה מה הציפיות שלה ממך, כיצד היא מצפה שתעזרי לה ותבואי לקראתה כדי שהיא לא תרגיש מקופחת בהשוואה לאחיה. בהתאם לתשובתה, בדקי מה מתוך הדברים את מסוגלת לעשות, מה מהדברים נראים לך הגיוניים וסבירים ומה נראים לגמרי לא מקובלים עליך. החכמה היא באמת למצוא את שביל הזהב בו היא לא תרגיש מקופחת מצד אחד, אבל שאת לא תרגישי מושפלת או מנוצלת מצד שני. אחרי הכל את אמא שלה, ולא המשרתת האישית שלה ולא נועדת אך ורק כדי לשרת את צרכיה של בתך, נכון....? לו היית מספרת לי שמדובר בבתך בת ה-10, תשובתי מן הסתם היתה שונה בתכלית, אבל נראה לי שבגילה המופלג ובמצבה המשפחתי (אני משערת שיש לה בן זוג ?) היא לא אמורה להפנות את *כל* מרכז הכובד של הרצון בתשומת לב ובעזרה דווקא כלפייך, אלא יותר כלפי בן זוגה, לא ? מדוע היא באה אליך בדרישות כאלה של עזרה ? האם אין לה בן זוג תומך שמגדל ביחד איתה את ילדתם המשותפת ? קצת מקומם אותי הציפייה הכמעט ברורה מאליה, ש"אמא תעשה הכל עבורי"... אני חושבת שיש נשים שלא כל-כך מבינות שאמא סיימה את תפקידה כאם ברגע בו סיימה לגדל את ילדיה שלה, וכעת היא אמורה ליהנות מהתפקיד של "סבתא", שהוא שונה לגמרי מהגדרת התפקיד של "אמא"... האם היא באמת מצפה שתהיי שוב אמא, אחרי 30 שנה ?..

12/01/2006 | 09:29 | מאת: מיכל

שלום שולה, כבת ואם שעברה את התהליך שאת מספרת עליו, אני יכולה להבין אותך ואת עלבונך וגם, אולי, להאיר כמה פנים מהצד השני, של ביתך. כמובן, שזה לא יהיה תחליף לשיחה בין שתיכן, שאני יודעת שקשה ליזום וכל ה"לא נעים לי" והמחשבות שרצות בראש, אבל במצבכן שיחה כזאת, כמו שכתבו ב.ג ושירה , היא בלתי נמנעת כי מה כבר יכול להיות יותר גרוע ממה שקורה ביניכן עכשיו? ובכן, תיאום הציפיות ביניכן, כפי שכתבה שירה, הוא הכרחי. חד משמעית ובראש ובראשונה. עברה רק חצי שנה. כעסים כאלה יחמירו אף יותר במשך הזמן אם לא תטפלו בבעיה כבר עכשיו. לי לדוגמא, היו ציפיות מאמא שלי שנסבו סביב "למה היא לא באה לבקר יותר... אני כאן לבד... בעלי עובד... אני צריכה תמיכה נפשית...אני צריכה קצת לנוח אחרי 24 שעות עם תינוק צורח....למה היא לא מציעה עזרה..." ועוד... אחרי שיחה איתה הסתבר לי שהיא ציפתה שאם אצטרך עזרה אומר לה ולכן לא הציעה מעצמה כיוון שחשבה שזה רק יפריע ובעלי מספיק לי...כמובן שעבורי ההיפך היה הנכון. למרות שבעלי עזר ותמך והיה שם בשבילי, דמות נשית היא חשובה מאוד בימים הראשונים. אז גם מתרחש שינוי הורמונלי בגוף המביא לתחושות צער ועצב. זה לא הדיכאון אחרי לידה המפורסם (וגם את זה כדאי לבדוק איתה, ייתכן שהיא כן חווה דיכאון כלשהו) אלא "בלו", עצב שבא פתאום וכך גם חולף אך עם זאת קשה לשאת אותו לבד - הדמעות פשוט זולגות מעצמן (אני לא אשכח איך בבית, ביום השלישי לחזרתי מביה"ח, ישבתי בבוקר מול צלחת עם טוסט, גבינה וכוס קפה, הסתכלתי לי בחלון, התינוק ישן, היה שקט בכל הבית, לכאורה אידיליה ופתאום, אאוט אוף דה בלו התחלתי לבכות. זה התחיל בדמעה סוררת אחת והמשיך לפרץ דמעות לא מוסבר. בעלי היה אז בבית אבל אני רציתי את אמא שלי. רצתי אליו בוכה והוא חיבק ונישק ועטף בחום אבל...מה אגיד לך שולה...כנראה שבכל זאת יש מצבים שאין כמו אמא. אין.). לכן חשוב חשוב חשוב שתהיה ליד האם דמות תומכת וקרובה - לי היה חשוב שתהיה זו דמות נשית שעברה את החוויה, ויש לה ידע ונסיון בזה. אחותי ואמי היו שתי דמויות פוטנציאליות ומכיוון שאחותי רחוקה גיאוגרפית, הציפיה היתה מאמי שהיא קרובה הרבה יותר. כנראה, שאם לביתך היו ציפיות כאלה היא רואה אותך כדמות כזאת עבורה - תומכת, אוהבת, בעלת ידע ונסיון. בעלה, אם יש כזה, סביר להניח בעבודה והבדידות בימים אלה קשה, בעיקר לאחר לידת ילד ראשון כשהיא לא מנוסה ובן לילה נהפך עליה עולמה. לסיכום, שיחה מלב אל לב, אמפתית, תומכת ואוהבת, שיחה בה את משדרת לה שאת שם בשבילה ולא נגדה, תוכל להגדיר לשתיכן מה הציפיות של כל אחת (כן, גם שלך כאם המסרבת לקבל השפלות, שהרי גם את הטענות הכי קשות יש דרך אחרת לומר) ולגשר על התחושות הקשות של שתיכן. ייתכן שמה שהיא רואה כ"טיפול ודאגה אימהית" שונה מאוד ממה שאת רואה ככזה ולהיפך. ייתכן שמה שאת רואה כ"טוב" הוא לא כזה עבורה ומה ש"טוב" לה הוא לא כזה עבורך. זה לא מאוחר וכל המוקדם הרי זה משובח. בהצלחה.

08/01/2006 | 10:22 | מאת: ב.ג

בוקר טוב היה סוף שבוע מהנה ביותר, השקט, היכולת לקרוא עיתון ולשתות נס קפה בלי שיפריעו לי (בכי של התינוקת,להכין חלב, להחליף טיטול, להביא לשתות, להביא לשרותים, להפריד כוחות, לעשות פזלים....) היה בדיוק במקום, הרגשתי שהיתי צריכה את זה הרבה זמן! היו הרבה פינוקים מצד שנינו.., הינו במסעדות, טילנו ברגל, דיברנו והכל באוירה חיובית,חמה ואוהבת. צריך לאמץ את זה קצת יותר מפעם בשנתיים. רעיון טוב של בעלי, פעם בחודש-חודש וחצי להביא את הילדודס לאמא שלו ביום שישי בצהרים, ולחזור הביתה (בית מלון לא עומד לידו בכלל) לנוח צהרים, לקרוא עיתון של שישי אחה"צ בלי הפרעות, לאכול ארוחה רומנטית ושקטה, ובבוקר לקחת את הילדים, נראה לי לא רע בכלל. (חמותי מוכנה לשלם לי כסף (כמובן בצחוק) רק שאביא לה את הנכדים) מקוה שבאמת נממש את זה מדי פעם בינתיים שיהיה שבוע טוב לכולכן ב.ג

08/01/2006 | 10:44 | מאת:

תענוג לקרוא את ד ברייך ולהבין שנהנית. אפשר ממש לחוש את השלווה וההנאה שחווית במהלך הסופשבוע. ההצעה של בעלך נפלאה ומניסיון אני ממליצה לך בחום רב ליישם אותה. אצלנו אחת לחודש לערך הבת שלי עושה סופשבוע אצל סבתא שלה (מרצון הדדי של שתיהן) ואנחנו עושים לנו סופשבוע בבית. שיהא שבוע נפלא ובשורות טובות אסנת.

08/01/2006 | 11:05 | מאת: שירה

איזה כ-י-ף לקרוא שנהניתם ! אני ממש שמחה עבור שניכם, ומצטרפת בחום לרעיון לעשות שישי שקט ורגוע של שניכם בלי הילדים, ולא לחכות שנתיים בין חופשונת של סופשבוע אחת לשניה... שמתי לב, בעיקר לאחרונה בשל הלחץ של התקופה האחרונה, ששגרת היומיום עלולה לבלוע אותנו ומבלי שנשים לב, יוצא שאני מבלה עם האדם שאני הכי אוהבת בעולם "זמן איכות" של חצי שעה בקושי, וגם זה כשאני מותשת משאר טרדות החיים והעיניים נעצמות כמעט מאליהן... הסתובבתי מאוד מתוסכלת מכך במשך תקופה, עד שהחלטתי שאסור לוותר על הזמן האיכותי ביחד, ושצריך לפנות לו מקום במיוחד - כי זה לא יקרה מעצמו, סדר היום לא ישאיר לי "חלונות ריקים" אלא אם כן אשתדל ליצור כאלה. החלטנו על ערב קבוע בשבוע שהוא רק שלנו, מוקדש אך ורק לעצמנו, וזה בנוסף לשישבת שהחלטנו להוסיף פעילויות משותפות לשנינו. בקיצור - אם לא ניקח את הזמן שלנו בידינו ונחליט איך אנחנו מחלקים אותו - כפי הנראה שהוא "ייבלע" בפעילויות החיים השגרתיות והלא-כל-כך מהנות... שיהיה שבוע טוב לכולנו עם בשורות טובות ואופטימיות שירה

07/01/2006 | 22:53 | מאת: רינה

אני מרגישה תקועה, למרות התקווה שיש לי בפרחי באך יש דברים שנורא קשה לי לשנות ואני רוצה לשתף אותכן. עבודה קשה שאני לא מצליחה לעשות שינו כי אני מפרנסת יחידה ואין לי מקצוע והיום בגילי קשה למצוא עבודה, הייתי מאד רוצה לפתוח איזשוהי חנות אבל לבד אין לי אומץ אני מחפשת שותפה אבל לא יודעת איך למצוא, כמו שקשה לי למצוא חברות כנראה, אם למישהי יש רעיון או רוצה להצטרף או לעשות שותפות אשמח ,אני גרה באיזור חדרה. משהו נוסף זה הקשיים בחיים הזוגיים אבל על כך בפעם אחרת,קשה להעמיס הכל בפעם אחת. ושוב תודה לכן בעצם ההקשבה ותשומת הלב אתן עוזרות מאד.

08/01/2006 | 10:05 | מאת: שירה

הי רינה אני חושבת שזה נפלא שאת רוצה להזיז דברים בחיים שלך ולגרום לשינויים, אבל בו בזמן לעשות זאת בצורה ריאלית ומציאותית. כלומר - אל תצפי שמתוך מצב של "תקיעות" בכל התחומים, פתאום תצליחי בבת אחת לגרום לשינויים מרחיקי לכת בכל אותם תחומים.... שינוי לוקח זמן (בפרט שינוי משמעותי וגדול), ולמרות שאני מבינה את התסכול שלך ואת הרצון לראות את השינוי כאן-ועכשיו, רצוי שתנסי לבצע את השינויים לאט-לאט-לאט, בצעדים קטנים ומדודים. עשית צעד גדול לדעתי כשהצטרפת לקורס של פרחי באך (הנושא עצמו פחות מהותי בעיניי, זה יכול היה להיות כל תחום - העיקר שזה אומר לצאת מהבית, ללמוד משהו חדש ולהיות מעורבת מבחינה חברתית). את יכולה לנסות להתעניין במתנ"ס באזור מגורייך ולבדוק איזה עוד קורסים קיימים, בדרך כלל מדובר בסכומים לא גבוהים והעיקר להרחיב את תחומי עיסוקייך ואת מעגל האנשים שאת נפגשת איתם ביומיום שלך. לגבי עבודה - מכיוון שאת חסרת ניסיון בניהול עסק (כך הבנתי, אם הבנתי לא נכון אני מתנצלת) לא הייתי מציעה לך לנסות לפתוח עסק כך סתם, גם לו היו לך האמצעים הכלכליים הדרושים לכך. ניהול עסק דורש מיומנויות שעל פי רוב צריך ללמוד ולתרגל בטרם הופכים להיות מוכשרים לכך. מכיוון שאת מדברת על רצון בפתיחת חנות, הייתי מציעה לך בשלב זה לנסות לחפש עבודה כעובדת שכירה בחנות באותו התחום שמעניין אותך, כך תיכנסי לעניינים ותלמדי את הנושא מבפנים. להיות בעלת עסק עצמאי זה לא רק יתרונות אלא גם הרבה בלבול מוח....תתחילי בקטן, ותראי איך את מתקדמת הלאה עם הזמן, זו דעתי. אל תתייאשי, את בדרך הנכונה שירה

08/01/2006 | 10:42 | מאת:

ושוב לא נותר לי אלא להצטרף לשירה :) הדברים אותם העלתה שירה לטעמי מאוד נכונים ומאוד חכמים. לא ניתן ו/או לא מומלץ להסתער על כל המטרות בבת אחת... לאט לאט ובביטחון ויציבות תוכלי להגשים את מטרותייך.

08/01/2006 | 15:26 | מאת: רינה

תודה לכן שירה ואסנת אני חושבת שאתן צודקות אלה שהדברים מה זה בוערים שאין סבלנות אבל כנראה שאצטרך להתאזר בסבלנות, בינתיים כנראה שארשם גם לקורס ציור אינטואיטבי, שזה נראה לי נסיון מעניין, מה דעתכן?תשומת הלב שלכן עוזרת מאד.

08/01/2006 | 16:06 | מאת: שירה

נשמע מאוד מסקרן ! מה זה אומר בדיוק ? כלומר, קורס ציור ברור לי, אבל איך האיטואיטיבי מתחבר לזה בדיוק ?... אשמח לשמוע הסבר.

04/02/2006 | 11:37 | מאת: יונתן

שלום רינה, אם את מעוניינת לשנות כיוון, אני והשותף שלי מחפשים יזמיות רציניות עם שאיפה לפתוח עסק. אם את רוצה להגיע לראיון, שלחי לי קו"ח ואזמין אותך, יונתן

07/01/2006 | 20:19 | מאת: ריקי

מה הבעיה שלך?

08/01/2006 | 10:37 | מאת:

מילי, גילה ועוד כינויים אחרים עזבי מתוקה לצערי התדיינות שכזו היא בבחינת טחינת מים.

10/01/2006 | 09:08 | מאת: גילה

טוב תודה, אני במצב נהדר ובמצב-רוח נפלא, אבל לעומת זאת ברור שלך יש בעיה.

10/01/2006 | 13:33 | מאת: ריקי

לא זכור לי שהצגתי איזושהי בעיה וגם אם כן - זה בדיוק המקום והפורום שהייתי פונה אליו להתייעץ. כל אחת מקסימה בדרכה ואיכפתית. הפורום הזה כל כך מצא חן בעיני, שאני נכנסת מס' פעמים ביום. אפילו ב.ג. שהצטרפה לקבלת ייעוץ, הפכה למייעצת לא רעה בכלל.אהבתי מאד לקרוא את תשובתה אתמול לבחורה שפנתה לגבי הבת שלה וגם קודם היא כתבה משהו נחמד לאסנת. אני חושבת שכבר כתבתי לך שאהבתי לקרוא גם את דברייך. מאד אהבתי. אני מציעה שתחזרי לייעץ לבנות מכל הלב כמו שאת יודעת ותוותרי על ההתנצחויות. מה דעתך? ריקי

07/01/2006 | 12:42 | מאת: בת 16 וחצי

שלום.. אני לא ממש לפנות עם השאלה שלי אז אם תוכלי לענות או לפנות אותי למקום אחר אני שמח,הבעיה שלי היא כזאת: אני בת 16 וחצי ופעם ראשונה קבלתי מחזור בגיל 13 שאז גם התחילו להתפתח השדיים שלי אבל אחרי כמה זמן אולי פחות מחצי שנה הם הפסיקו להתפתח ומאז הם לא השתנו פניתי לרופא ועשו לי בדיקת דם של ההורמונים והתוצאות היו טובות וגם גנקולוגית בדקה אותי ולא מצאה שום דבר. בכל מקרה האם יש מצב שמשהו אחר גרם לתופעה הזאת?אשמח אם תענו לי.. תודה

07/01/2006 | 18:46 | מאת: שירה

שלום לך בת 16 וחצי אם בדק אותך רופא וביצע בדיקות דם הורמונליות, וגם רופאת נשים בדקה אותך וכל התוצאות היו בגדר הנורמה - אפשר להניח שאין שום בעיה ושהחזה שלך פשוט סיים לצמוח. כנראה שתצטרכי ללמוד לקבל (ובתקווה גם לאהוב) את הגוף שלך כפי שהוא, כולל גודל השדיים, ובמידה וממש לא תצליחי - קיימות אפשרויות ניתוחיות להגדלת השדיים אבל גילך עדיין צעיר מדי, אז הייתי ממליצה לך לחכות כמה שנים ולראות איך את מרגישה בקשר לגופך. גלולות למניעת הריון יכולות לפעמים להגדיל מעט (ממש מעט !) את השדיים, אבל לא באופן משמעותי במיוחד. שירה

08/01/2006 | 00:59 | מאת: א.ת

בת 16 וחצי שלום, טוב לשמוע שכל הבדיקות שעשית תקינות. אני חושבת שכדאי שתשאלי את הרופאים שבדקו אותך, מה צפוי עוד מבחינת התפתחות השדיים. לדעתי ומנסיוני האישי, אבל אני לא רופאה, בהחלט יכולים להיות עוד שינויים., יש כמה פורומים שכדאי לך לשאול גם שם - הגוף בגיל ההתבגרות - http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2224-14768,00.html וגם כאן - http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2216-12316,00.html וגם כאן -http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/277 בהצלחה

08/01/2006 | 10:36 | מאת:

בוקר אור בת 16.5 לא נותר לי אלא להצטרף אל חברותיי. עשית את כל שצריך ועברת את הבדיקות ונודה על תקינותן. קבלי את עצמך כמו שאת יקירתי, הכי יפה ומושלמת שרק אפשר. אנחנו כאן בשבילך את מוזמנת להצטרף למעגל שלנו. בשורות טובות אסנת.

06/01/2006 | 09:44 | מאת: ב.ג

אסנת,שירה וריקי המקסימות סוף שבוע נעים גם לכן, תודה על שאתם פה, שאתם חושבות גם עליי ומאחלים רק טוב. "נשתמע" בתחילת השבוע ב.ג

06/01/2006 | 09:26 | מאת: גילה

אני בטוחה שאני לא היחידה שלא שמעת את שמי. אז הנה את שומעת נעים מאוד שמי גילה. לא כתבתי את הערתי כדי להתכתב אהבתי לקרוא את הדברים של מילי והבנתי אותה ואת מה שהיא כתבה. היא כלל לא נעלבה פשוט לא אהבה להיות כאן יותר כי היא לא באה לפטפט מה נשמע ולאן נוסעים או לעשות חצאי עבודות. אני לא רואה שהיא חוזרת ולא מאמינה שיש לה סיבה או ענין לחזור ואני לא חושבת שאפשר וכדאי להמשיך לדבר על זה, או שאתן מסוגלות להבין על מה היא דיברה, זה ברמה עמוקה יותר ולא מתאים כאן. לי זה חבל כי אני הבנתי ובעיני היא היתה צמיחה אישית אמיתית. באמת חבל ומיותר לדוש בזה כאן יותר.

06/01/2006 | 10:58 | מאת:

כתבת דבר מה ואני בחרתי להשיב לך. כעת את כותבת שוב ולמען האמת אני לא חושבת שכדאי לי להשיב כי בדיוק כפי שכתבת זה יהיה לדוש בענין וסתם. אני מצטערת עבורך שאינך מוצאת ענין בפורום מעבר לכתיבתה של מילי אבל מכבדת ביותר. בטוחה שתמצאי עצמך בכל מקום אחר והעיקר שיהא לך טוב ותהיי מרוצה ומאושרת. בשורות טובות אסנת.

07/01/2006 | 08:27 | מאת: גילה

אינני זקוקה לאישור למצוא את עצמי במקום אחר משום שאינני נמצאת כאן אינני כותבת כאן אלא למקרה הזה. לדעתי את סילפת את האמת הברורה כשכתבת שמילי לא המשיכה משום שהיא בחרה להיפגע ומצאתי לנחוץ ולנכון להגיד את זה. הסברתי לך שלא היה טעם להמשיך לכתוב בפורום צמיחה אישית שלא ממלא את יעודו ומטרתו והוא לא פורום צמיחה אישית אלא חזרה על הרגלים קודמים. קראתי את הדברים שהיא כתבה לסיבות עזיבתה. לדוש זה כשאת חוזרת על אותם דברים ועל אותה גישה ולתקן זה כשאני מתקנת אותך על הטעות הבסיסית שהיתה בדבריך וזה לא עניין של דעה אלא של קריאה, הבנה וראיה. כך שאודה לך אם לא תהיי לא מנומסת.

05/01/2006 | 22:12 | מאת: ריקי

ב.ג. - סופשבוע נפלא. תהני מכל הלב. אל תחשבי על כלום. אני בטוחה שהילדים יהיו בסדר. רק תהני ותהני ותהני. שני - ברוכה הבאה למעגל שלנו (זה מה שבדרך כלל אסנת אומרת) וזה נכון. את צודקת, חשוב להתייחס גם לטוב וגם לרע. החיים שלנו שוזרים אותם זה עם זה. רינה - מה שלומך. אני מקוה שאת נהנית מה"פרחי באך". אולי זו בורות, אבל אני לא שמעתי על כך ואפילו עכשיו עוד לא הבנתי מה זה בדיוק. העיקר שאת נהנית. שירה - שיהיה לך קל עם האריזה. זו הזדמנות לזרוק מה שלא צריכים. שיעבור בקלות. לאסנת ו ל כ ו ל כ ן סופשבוע נפלא ומוצלח באהבה, ריקי

לקריאה נוספת והעמקה
06/01/2006 | 08:25 | מאת:

כמה יפה ומרגש מה שכתבת תודה רבה אני מצטרפת לדברייך ומאחלת גם לך סופשבוע מופלא במיוחד.

05/01/2006 | 21:52 | מאת: רינה

תודה לכן על תשומת הלב זה עוזר מאד, אני מתרגשת מכל תשומת לב שהיא.

06/01/2006 | 08:24 | מאת:

05/01/2006 | 21:48 | מאת: שני

סתם כך ישבתי וחשבתי והתבוננתי בכל מיני פורומים והגעתי למסקנה שכשכותבים דברים קשים כלומר על בעיות קשות שיש לפעמים לאנשים בחיים אנשים נרתעים או שאין להם תשובה אז פשוט מתעלמים ולא עונים, ולדברים שמחים אנשים תמיד נענים עונים ומשתתפים, אבל דוקא זה חבל כי אולי דווקא התמיכה הקטנה הזאת של איזשוהי תגובה מצד מישהו שאינך מכיר יכולה לעזות כל כך הרבה טוב לאדם שצריך את תשומת הלב הזאת, מה דעתכן?

06/01/2006 | 08:23 | מאת:

בוקר אור שני אני לא ממש מסכימה איתך אני משתתפת באי אלו פורומים ולהיפך, מגלה תמיכה מדהימה כאשר אדם כותב משהו אשר קשה לו עמו. האם כתבת משהו היכן שהוא וחשת שאין לך מענה ?

06/01/2006 | 09:36 | מאת: ב.ג

שני שלום לך, אני חושבת שאת טועה, אני הבאתי כאן את סיפורי הקשה (לא יודעת אם עקבת) , סיפרתי בגלוי ובפתיחות את מה שעבר ושעובר עליי ואני חייבת להגיד - בלב שלם - הבנות פה עזרו לי מ א ו ד : להסתכל פנימה ולחשוב, להסתכל על החיים קצת אחרת (יחסית אליי), לאהוב, לאהוב את מה שאני עושה, לראות קדימה...... פשוט נחשפתי לתהליך עצמי מסוים שעושה לי טוב, לפעמים גם לא טוב אבל אני משתפת והתגובות,ההערות וההארות עוזרות לי! יש דברים שאני לוקחת איתי בגדול, יש דברים שגורמים לי לחשוב עליהם וגם יש דברים שלא כלכך מתאימים, החשוב לדעתי, לקחת את מה שעושה טוב ואת מה שיעשה טוב, אוהבת אותכם בנות את כולכן.

06/01/2006 | 10:58 | מאת: שירה

הי שני ! לא יודעת אם את מדברת על מקרה ספציפי שקרה לך אבל אני חושבת שאולי צריך להתאים את הציפיות לסוג הפורום. למה אני מתכוונת - אם את נכנסת לתוך פורום רפואי שעוסק רק בשאלות ותשובות ספציפיות, אז יתכן שתזכי לפחות תמיכה כי לא לכך הפורום מיועד. פורום רפואי מטבעו אמור לתת מענה רפואי ופחות תמיכה נפשית. מצד שני, יש כאן פורומים (וגם באתרים אחרים) שכל המטרה שלהם היא "תמיכה", ומשום כך הם אידיאליים דווקא כדי לשפוך את הלב ולספר ולשתף במצבים קשים. שוב, לא יודעת אם את מדברת סתם באופן כללי או שיש לך משהו על הלב שאת רוצה להוריד ולחלוק עם מישהו ואם זה המצב - נראה לי שכדאי לך לנסות כי אין לי ספק שתקבלי כאן תמיכה ונסיון לעזור ולסייע. נסי, מה יש לך להפסיד...? שתהיה שבת נהדרת שירה

05/01/2006 | 11:47 | מאת:

רציתי לכתוב בכותרת איחולי החלמה אבל ההיגיון אומר שבגילו ובמצבו של ראש הממשלה קצת קשה לראות את ההחלמה. אז מה אאחל לו ? אתמול בערב נכחתי בהרצאה מאלפת אצלנו בישוב. הרצה איש צבא דתי על חורבן בית שני. ההרצאה היתה אחת ההרצאות שהכי נהנתי מהן בחיים שלי ושעתיים חלפו ביעף. אגב, למדתי המון ! חזרתי הביתה וכמובן הטלויזיה דולקת והנה מבזק חדשות מיוחד - ראש הממשלה שלנו מובהל לבי"ח. נרדמתי עם הטלויזיה והתעוררתי איתה לבשורות קשות אף יותר. אני לא מעורבת פוליטית אבל כואב ועצוב לי כל כך. כאילו מדובר במי מן המשפחה שלי חלילה. לבי עם אריאל שרון.

05/01/2006 | 12:09 | מאת: שירה

יקירתי מזדהה לגמרי עם תחושותייך. בלי כל קשר לעמדות פוליטיות כאלה או אחרות, הלב נצבט לי לחשוב על האיש החזק הזה נמצא בסיטואציה שהחוזק ממנה והלאה. איש כל-כך מלא חיות, עצמאות ונחישות - נמצא בסיטואציה שהיא כולה חוסר שליטה, חוסר וודאות ותלות מוחלטת בסובבים אותו. מפחיד ועצוב. כמובן שמיד עלו בי המחשבות הבלתי נמנעות על הקיום השברירי של כולנו כבני אדם בעולם הזה, ועל החרדה הקיומית הבסיסית של רובנו מפני הסוף. אני באמת מקווה שבניגוד לכל הסיכויים והתחזיות - הוא יצליח להחלים ולחזור לעצמו. וגם לבי שלי, כמו שלך, נמצא אתו ועם בני משפחתו. רק בריאות לכולנו שירה

05/01/2006 | 14:59 | מאת: ב.ג

הי בנות בהחלט, בהחלט, בהחלט, ליבי עם אריאל שרון. לא בטוחה שאחרי ארוע כזה אפשר לחזור לתפקוד אבל כולי תקוה שכוחו יעמוד לרשותו ולו לפעם אחת נוספת. לא מאמינה בניסים (הם לא קרו כשמשפחתי היתה זקוקה לכך זה היה גם כן בחנוכה)). מחזיקה אצבעות ומקוה מכל הלב אוהבת אותו (לאו דוקא מבחינה פוליטית) ב.ג

04/01/2006 | 10:58 | מאת:

מכירות את זה שאתן מתחבטות בדבר מה מסוים ופתאום כאילו משום מקום מגיע משהו שאתן מרגישות שזה זה ? ואז יש לכן תחושה כזו טובה, של הקלה, של רגיעה. זה בדיוק מה שקרה לפני לפני כשעה. אני כבר חודשים מתחבטת בקשר לאתר שלי וקידומו. פתאום האתר שלי לא מספק אותי. אני מרגישה שהמתכונת שלו לא נכונה ולא מתאימה לי עוד. והתחבטתי המון. כל כך קשה לבחור משפע בוני האתרים שקיימים בשוק. שלא נדבר על ההוצאה הכלכלית הלא מבוטלת הכרוכה בכך. והנה הבוקר במסגרת חיפושים שלי ושאלה שהעלתי באחד הפורומים נתקלתי באישה מדהימה שנתנה לי את התחושה הכי טובה שרק אפשר. ועוד לא סגרתי איתה כלום. רק פגישה בשבוע הבא. אבל מרגיש לי הכי נכון והכי טוב שבעולם. איזה כיף !

04/01/2006 | 13:25 | מאת: ב.ג

אסנת הי שמחה בשבילך על ההרגשה הטובה, לא ידעתי שיש לך אתר, חיפשתי ומצאתי , יש כלכך הרבה מה לקרוא ורק בגוגל יש 24800 מקומות שבו השם שלך מוזכר לא יאמן. בגלל שאני מרגישה משהוא מיוחד לך ולמעגל הכן והאמיתי, החלטתי להעמיק קצת בקריאה של האתר, ואספר על חויותי בהמשך. תודה על החשיפה ב.ג

04/01/2006 | 13:32 | מאת: ב.ג

אסנת, אולי אני טועה אבל אני רואה שתמיד את מופיעה באתרים אחרים לא באתר רק שלך (אמא אדמה, תפוז,סטאר, הדרך למעלה....) יש אתר רק שלך?

אני מאוד אוהבת סיפורים/אגדות/משלים המילה הכתובה תמיד עושה לי את זה... גורמת לי למחשבה ותהיה. הבוקר קיבלתי סיפור במייל אשר גרם לי לחייך והנה הוא עבורכן - ============================================ חכמת החיים - סיפור מהמייל מחבר בלתי ידוע. לפני שנים רבות חי אדם חכם ולו ארבעה בנים, בוקר אחד החליט האב כי עליו ללמד את בניו שיעור חשוב לחיים, הוא זימן אותם אליו והורה להם ללכת לחפש עץ אגסים מיוחד שנמצא רחוק מאוד מביתם. בכדי לבצע את המשימה כפי שרצה האב היה עליהם לעמוד בשני תנאים: "אסור לכם לצאת אל המסע יחדיו ורק כאשר יחזור הבן ראשון יצא למסע הבן השני,כשיחזור השני יצא השלישי וכן הלאה". הבן הראשון הלך בחורף, הבן השני באביב, השלישי בקיץ והרביעי בסתיו. כשחזר הבן הרביעי ממסעו, זימן אותם האב אליו על מנת שיוכלו לתאר בפניו את העץ.. הבן הראשון אמר שהעץ היה מכוער, כפוף, ועקום. הבן השני אמר שהעץ היה מלא בניצנים ירוקים ונראה מלא תקווה. הבן השלישי לא הסכים לא עם הראשון ולא עם השני, הוא אמר שהעץ היה בשיא פריחתו, מלא בניחוחות מתוקים ובעיניו היה העץ הדבר הכי מלא הוד והדר שראה אי פעם. הבן הרביעי אמר שהעץ לא היה מכוער לא מלא בניצנים ולא בשיא פריחתו, העץ היה מלא בפרי בשל, מלא חיים והגשמה. לרגע חשבו האחים כי כל אחד מהם הגיע לעץ אחר, אך אביהם העמיד אותם על טעותם, "כולכם ראיתם את אותו עץ אגס, ואכן כולכם צודקים" שלחתי אתכם בעונות שונות על מנת שתלמדו כי אין להתרשם ולשפוט עץ או אדם על פי עונה אחת. המהות הפנימית של חייכם, שהיא הנאה, שמחה ואהבה תוכל להמדד רק בסופם, כשכל העונות יסתיימו. אם תתיאשו בחורף תפסידו את התקווה של האביב, את יופיו של הקיץ ואת ההגשמה של הסתיו. מוסר השכל: אל תתנו לכאב של עונה אחת להרוס את השמחה של כל השאר. אל תשפטו את החיים על פי עונה אחת קשה. תתמידו דרך הקושי ותקופות טובות יבואו במוקדם או במאוחר.

אסנת בוקר טוב אני יודעת שכתבת לכל החברות, אבל אני מרגישה שזה מתאים לי אישית. המוסר השכל ממש מתאר את מה שאני צריכה להרגיש, היתה תקופה גרועה וצריך להסתכל על התקופות היפות בעבר וכמובן להסתכל על העתיד. קצת קשה עדין להתנתק מהתקופה הקשה, "עובדת על זה" תודה בוקר נפלא ב.ג

04/01/2006 | 08:56 | מאת: שירה

תודה אסנת... בדיוק כמו ב.ג., גם אני הרגשתי שהסיפור הקטן והחכם הזה מדבר אלי באופן אישי. כנראה שזו הגדולה שלו, שהוא מצליח לדבר אל המכנה המשותף של כל בני האדם, כי כולנו בעצם דומים לעצים (כבר אמרו לפניי שהאדם הוא עץ השדה, לא ...?) וכולנו עוברים שלכת, ופריחה, ולבלוב.... מקווה שתקופת הלבלוב של כל אחת מאיתנו כבר בפתח :-) שיהיה יום נהדר שירה

04/01/2006 | 09:04 | מאת:

"כמו בטבע גם ללב ארבע עונות" שמחה שהסיפור נגע לכן אני מאוד התרגשתי בקריאה.

03/01/2006 | 20:46 | מאת: רינה

אני רוצה לשתף אותכם במה שעובר עלי, נורא קשה לי לדבר בחברה וליצור קשרים חברתיים נרשמתי לקורס פרחי באך ופתח קטן נפתח לי פתאום זכיתי בתשומת לב ואולי יש תקווה שאצליח לדבר ולהשתתף, זה דבר עצום בשבילי, יש תקווה , אולי אצליח לעשות איזשהו שינוי בחיי , זה משהו נפלא פרחי באך, כדאי לכל אחת להתנסות אני בכל אופן ממליצה בחום. מי שמעונינת בפרטים אשמח לשתף.

לקריאה נוספת והעמקה
03/01/2006 | 21:48 | מאת: ריקי

ספרי על מה מדובר ותני פרטים בבקשה. ערב טוב ריקי

03/01/2006 | 22:28 | מאת: רינה

הי תיקי, בוודאי שמעת על תמציות באך, אלה הן 38 תמציות שמתארות כל מיני סוגי אופי ומצבים של בני האדם, התמציות מעוררות אותך לחשוב ולהכנס לתוך עצמך ולהבין דברים על עצמך שמעולם לא חשבת שכך תסתכלי עליהם הן עוזרות לך להפתח ולעשות ריפוי ושינוי לפעמיים מאד דרמתים ,זה מאד כללי מה שאמרתי הידע שלי גם עדיין לא מספיק, אבל זה מאד מעניין. אני למשל לא חשבתי שאוכל פעם לדבר בכתה להפתח ולספר דברים על עצמי זה עדיין מאד קשה , אבל יש פתח של תקווה.

04/01/2006 | 07:24 | מאת:

פרחי באך הם נפלאים ונהדרים בעבר השתמשתי במרקחת שלהם תקופה ארוכה אשר מאוד תרמה ועזרה לי בחיים אני שמחה בשבילך וגאה בך שאת עושה מעשה למען עצמך. אשמח אם תשתפי אותנו בחוויותייך בהצלחה !

04/01/2006 | 17:40 | מאת: רינה

תודה רבה לכן בנות על כל העצות הטובות אשתדל להשמש בהן ולשתף אתכן, אבל יש לי עוד בעיות שאני רוצה לשתף אותכן עצם השיתוף כבר עוזר, אחת היא מקום העבודה שלי אני עצמאית, מעסיקה אנשים חולי רוח ומפגרים, שזה עשה לי תמיד טוב אבל בזמן האחרון זה נעשה נורא קשה, בתקופה שקשה לי קשה לי להתמודד עם אנשים קשים, העבודה גם היא מאד פיזית וקשה אין לי כל אפשרות לקחת חופש וזה לא פשוט, אני לא יכולה להחליף עבודה מאחר ואני המפרנסת היחידה ואני בת 55 כך שאני גם פוחדת לעשות שינוי שמה לא אמצא עבודה אחרת, קושי אחר שהוא לא פחות גדול הוא בעלי הוא חולה אבל לא זאת הבעיה, הוא לא מוכן לעזור לעצמו ומצבו מדרדר, אבל הבעיה העיקרית היא שאין לנו כל מחנה משותף הוא אדם פרימטיבי לא קורא ספר אין על מה לדבר אתו אי אפשר להחליף חוויות בקיצור לא פשוט , למרות שהוא אדם טוב ,אני צריכה לדאוג לכל בבית אפילו לכך שיקח תרופות וילך לרופא בקיצור אין לי שותף.החיים לא קלים כפי שהבנתן אבל כלפי חוץ אני מחייכת ואף אחד לא יודע מה בפנים. אני מודה לכן על ההקשבה זה עושה טוב. תודה

04/01/2006 | 08:54 | מאת: שירה

רינה בוקר טוב וכל הכבוד על הצעד האמיץ שבחרת לעשות ! את כותבת "אולי אצליח לעשות איזשהו שינוי בחיי" ואני רוצה להסב את תשומת לבך שכבר עשית את השינוי הזה, בכך שהלכת ונרשמת לקורס הזה, בכך שהחלטת לעשות משהו למען עצמך - זו *כבר* עשייה גדולה, וזה *כבר* שינוי גדול ! אין לי ספק שתיהני מהחווייה, אל תדרשי מעצמך יותר מדי אלא כפי שנכתב לך לפניי - בצעדים קטנים קטנים וזהירים, וטיפ קטן ממני: מכיוון שאמרת שקשה לך מאוד להיפתח ולדבר עם אנשים חדשים, וליצור קשרים חברתיים. אחד ה"פטנטים" הכי נהדרים שהעניק לנו הטבע הוא דבר פשוט בתכלית שכל אחד מאיתנו יכול לעשות ואפילו בלי כל מאמץ, והדבר הזה נקרא: חיוך. בלי לדבר, בלי להתאמץ לנסות לקשור שיחה, פשוט לחייך לאנשים סביבך, להאיר פנים ולשגר לעברם עיניים מחייכות ונעימות, זה כבר יעשה עבורך את חצי העבודה. שדרי לסביבה שאת *מעוניינת* בקשר, וכך כבר יישלחו אליך ידיים, את רק תצטרכי להושיט יד בחזרה. בהצלחה שירה

02/01/2006 | 04:28 | מאת: ריקי

שלום לכולכן מקוה שהכל בסדר. שלום לרינה, חדשה במעגל הנחמד הזה ? מה שלומך ב.ג. יקרה? מילי יקרה - דוקא אהבתי את תשובותייך והתיחסותך בעבר. יש לך תמיד צד אחר משירה ואסנת. לא תמיד דיעה או התייחסות לדברים זהה בין שני אנשים וחבל שאת מתרגזת בשל כך אל תיעלמי. שתהיה שנה אזרחית טובה וחיובית לכולנו ובמיוחד לב.ג. היקרה ולרינה שעוברות תקופה לא קלה בחייהן. בריאות ואושר

02/01/2006 | 12:23 | מאת: ב.ג

ריקי הי, חסרת לי לאחרונה לא שמענו ממך ,טוב שחזרת! אני רואה שהשקמת קום, אפילו אני עם התינוקת לא כמה כלכך מוקדם. האמת שממילי מאוד נעלבתי - אמיתי - אבל אח"כ הבנתי כי לא צריך להיעלב מטיפשות של אחרים ועברתי הלאה. כייף לי מאוד שאת מתענינת, נראה כי אכפת לך, (תודה), אני בסך הכל בסדר, יש ימים כיפיים ומזכירים את העבר הכלכך טוב ויש ימים פחות כיפיים זה בד"כ ימים שהזכרונות מהבגידה חוזרים אליי. דווקא אתמול בעלי שם לב שלאחרונה אני לא רגיל והתעקש שאני אגיד לו מה קרה אז קצת דיברנו ואמרתי לו שאני לא רוצה לחזור אחורה אבל המחשבות מציקות לי, תגובתו היתה מפתיעה, מלאת פירגון ואהבה יחד עם התנצלות. (אסנת זה בהמשך לאומץ לדבר על זה בעיקבות שיחתנו האחרונה) אנו יוצאים לסופ"ש הקרוב לצימר משגע ללא ילדים והאמת שאני מחכה לזה כבר. לא יצאנו ה מ ו ן זמן ללא ילדים, אוירה אחרת של שקט, ג'קוזי , פינוק וקצת שינוי . יתכן ואנו לא יוצאים מספיק אפילו בערב לכוס קפה בחוץ , נראה לי אפשרי לאמץ את הרעיון (חמותי מקסימה וזמינה) מעריכה אותכם חברות יקרות ריקי-תודה

02/01/2006 | 18:25 | מאת:

רעיון מעולה לצאת שניכם יחד. רק אתם בלי הילדים. אם תרגישי נכון אולי כדאי שתעלי את הנושא... את זה שמציק לך. אבל רק אם תרגישי שזה נכון לך !

02/01/2006 | 20:05 | מאת: שירה

איזה רעיון נפלא, סופ"ש בצימר רומנטי !! אני חושבת שזה בדיוק מה שאתם שניכם זקוקים לו, זמן איכותי ושקט עם עצמכם, נסי להתמקד אך ורק בהנאה ובמחשבות נעימות. ממש סלקי מהראש כל רמז למחשבה מדכאת, בכל פעם כשאחת כזאת מאיימת להיכנס לך לתוך הראש. אני בטוחה שיהיה נפלא, אשמח לשמוע עדכונים לכשתחזרו כמובן רק טוב שירה

02/01/2006 | 18:26 | מאת:

נחמד לראותך כאן. אוהבת לקרוא אותך. אוהבת מאוד לקרוא גם את מילי רק חבל שהיא בוחרת להיעלב כאשר לא מסכימים עם דעתה. אבל אין מה לעשות, כל אחד ודרכו הוא. אשמח שתישארי כאן איתנו ערב נפלא לך ולכולנו אסנת

03/01/2006 | 09:52 | מאת: גילה

זה לא נראה כמו שמילי התרגזה לי זה לא נראה ככה, נראה יותר שפשוט שהיא הבינה שכמה שהיא מתאמצת משתדלת משקיעה וחושבת זה לא מקדם פה ולא מוביל פה לאף מקום. גם אני חשבתי שאתן לא מעריכות את הדברים וגם לא מבינות את מה שהיא אומרת ושבגלל זה היא לא צריכה להמשיך שאין צורך.

03/01/2006 | 11:22 | מאת:

לצערי אני לא זוכרת שכתבת במעגל ובכל זאת... גם אני מסכימה עם הטרחה הגדולה של מילי. היא באמת משקיעה והרבה מאוד אבל השאלה היא למה היא מצפה ואם היא מצפה - כפי שנראה - שכל אחת ואחת מאיתנו תקבל את דבריה ותשנה את דרכיה על פי עצותיה אז זה לא ריאלי ולא ייתכן... חבל שהיא בוחרת להיעלב ולהפסיק. אבל כאמור אני מכבדת בחירה של כל אחד ואחד בדיוק כמו שאני מכבדת את הדעה של כל אחת ואחת כאן במעגל.

01/01/2006 | 09:37 | מאת: ב.ג

היתי רוצה לבוא לשמוע הרצאה שלך (הבנתי שאת עוסקת גם בזה) האם יש בקרוב?

01/01/2006 | 09:53 | מאת:

היי בוקר אור אני אכן עוסקת בין היתר במתן הרצאות אבל... ההרצאות שלי אינן פתוחות לקהל הרחב אלא מוזמנות מראש - הערב למשל אני מופיעה ומרצה בפני כל עובדי ישרוטל בתל אביב. אני לא נוהגת לתת הרצאות פתוחות אלא מגיעה לאן שמזמינים אותי אם להרצאה ואם לערב מיסטי מיוחד במינו.

01/01/2006 | 10:10 | מאת: ב.ג

חבל, נמשיך להנות ממך כאן, עד שיעלה לי רעיון אחר לשמוע אותך.

31/12/2005 | 23:27 | מאת: רינה

שוב הי בנות ותודה לכן זה היה מאד מעודד לשמוע מכן, אתן לא יודעות מה זה עושה לי כל פיסת תשומת לב זה כמו משב רוח רענן כשאני כל כך מחכה לכך אין לכן מושג כמה זה ריגש אותי שמישהי בעולם איכפת לה ממני ושאני מצליחה ליצור קשר עם מישהו, יש הרבה קשיים בחיים אבל הקושי הגדול ביותר שאין איפה לפרוק נורא חסרה לי חברה שאוכל לצאת איתה לטייל ושתוכל לשמוע אותי ואני טובה מאד גם בשמוע ולהאזין אומרים עלי שהדבר המאפיין אותי זה טוב הלב והיכולת לעזור אבל מה לעשות ולי אין במי להעזר, אנישוב שמחה מאד על העידוד זה מאד ריגש אותי אתן רואות כמה אני חוזרת על זה כנראה שעשיתן לי משהו.

01/01/2006 | 09:00 | מאת:

את מוזמנת להיות איתנו, לחלוק ולשתף. אסנת.

30/12/2005 | 21:37 | מאת: שירה

אני יודעת שזה לא "יהודי" מצדי לאחל שנה טובה בשנה האזרחית אבל.... מה לעשות שרובנו כן משתמשים דווקא בספירה הזו של השנים ולא לפי לוח השנה העברי...? דווקא משום שאני עוברת מן סגירת מעגל בימים אלה של חיי, דווקא משום שאני עומדת בפתחה של תקופה חדשה, מרגשת וקצת מפחידה, דווקא משום שבהורוסקופ שלי הבטיחו לי שנה של שינויים מרגשים ומשמחים (יש !!) ודווקא משום שלאחרונה הועלו כאן בפורום נושאים הקשורים לשינויים כאלה ואחרים שדורשים הסתגלות גופנית ונפשית לא פשוטה, רציתי לנצל את ההזדמנות הזו, של או-טו-טו שנה חדשה (לאן ברחה לי שנת 2005 בלי ששמתי לב לכל הרוחות ??) ולאחל לכל משתתפות הפורום הזה, האקטיביות והסמויות, שנה נ-פ-ל-א-ה שנה של הגשמת מאוויים כמוסים וחלומות שאולי לא העזתן אפילו להודות שהם קיימים, שנה של הרבה אהבה וזוגיות טובה (ומציאת אהבה וזוגיות למי מאיתנו שאין), שנה של סליחה, שנה של נתינה וקבלה, שנה של סיפוק בכל תחום בחיים. שנה שהבלתי אפשרי יהפוך למציאות - אבל רק במובן החיובי כמובן... :-) שנה טובה טובה טובה שירה

31/12/2005 | 22:55 | מאת: רינה

תודה לך שירה על דברייך והאחולים שלך מרעננים ומזה במקום ועושים טוב לנשמה גם לך שתהייה שנה טובה וכל האיחולים האפשריים לכולנו ולכל עם ישראל אפילו שאני דתית בכל זאת זאת התחלה חדשה וזה תמיד טוב גם בשנה האזרחית, ושוב שיהי לך כל טוב שירה

01/01/2006 | 08:07 | מאת: ב.ג

שירה, תודה רבה רבה יום טוב, שבוע טוב, שנה טובה - שכל ההתחלות יהיו טובות ומבורכות ב.ג

01/01/2006 | 08:29 | מאת:

אני לא יודעת מה התאריך העברי היום - לשם כך אני צריכה לבדוק ביומן.... אבל בהחלט יודעת כמעט תמיד מה התאריך הלועזי ומכאן - שנה אזרחית נפלאה ונהדרת לכולנו ! אני יהודיה אבל המדינה שלי מתפקדת עפ"י התאריך הלועזי - מה יותר שנה טובה מכך ? שתהא לכולנו שנה נפלאה וטובה במיוחד. שנה של הגשמה, שגשוג וסיפוק. אסנת.

30/12/2005 | 10:14 | מאת:

בוקר של אור המעגל שלנו הינו מעגל של שיתוף ותמיכה. כל אחת ואחת מאיתנו מוזמנת להעלות את רגשותיה, מכאוביה, שמחותיה וכן את דעותיה הפרטיות. זהו מעגל וירטואלי, פורום. מכאן שכל אחת בוחרת לעצמה למה להתייחס, מה לקחת ומה לא לקחת. אני מבקשת בכל לשון של בקשה לשמור על לשון תרבותית ונקיה ! אין זה ייתכן כי במעגל שבו כולנו שוות זו לזו תנסה זו או אחרת לקחת את המושכות ולכפות את דעותיה על אחרות. היופי בדיון תרבותי הוא שלכל אחת ואחת יש את הדעה שלה וכל אחת ואחת בידיה זכות הבחירה מה לקחת ומה לאו. אני לא אסכים לכפיה ! אני מאוד מבקשת שתקחו זאת לתשומת לבכן. אנחנו כאן לתמוך ולא לחרחר מריבות חלילה. זו הזכות של כל אחת ואחת מאיתנו שלא להסכים עם חברתה. בסך הכל כל אחת מאיתנו היא אדם בוגר עם השקפת עולם משל עצמה ועם רצונות ויכולות משל עצמה. יש לנו את הזכות לנסות ולעזור אבל חלילה לא לכפות ולחרחר מריבות ! אנא מכן בברכת סופשבוע מאושר לכולנו אסנת.

30/12/2005 | 10:40 | מאת:

אני מבקשת לשלוח לך מייל אבל לא רשמת את הכתובת שלך. אנא שלחי לי מייל ואשיב לך - אני מבקשת להסביר לך כמה דברים. hilasgula@walla.co.il תודה :)

30/12/2005 | 10:41 | מאת: שירה

אין צורך לומר שאני מסכימה עם כל מילה ומילה, כמובן... :-) יש יום מקסים בחוץ, כזה שמעורר חשק לצאת ולספוג את השמיים ואת הנוף ולמלא את הריאות באוויר נקי. אני מאחלת לכולנו סופשבוע של שקט ושלווה, של פעילויות מהנות ומענגות, ובעיקר מנוחה לגוף ולנפש. שירה

31/12/2005 | 09:12 | מאת:

כאמור אני לא אסכים ללשון לא תרבותית ולא נקיה במעגל שלנו. כל אחת ואחת מאיתנו מוזמנת לכתוב את שעל ליבה וגם אם מדובר בביקורת ו/או תגובה שלילית היא מוזמנת לעשות זאת בלשון תרבותית ונקיה. חן חן ושתהא שבת נעימה במיוחד.

28/12/2005 | 13:22 | מאת: ב.ג

מישהוא יודע איפה שירה? היא חסרה כאן. ב.ג

28/12/2005 | 14:04 | מאת: שירה

ב.ג. יקרה רק עכשיו הגעתי אל המחשב שלי בעבודה (ביומיים האחרונים עבדתי במקום אחר ממקומי הרגיל, הופרדתי באכזריות ממחשבי ושנינו חשנו געגועים עזים זה אל זו...) ימים עמוסים עוברים עלי באופן כללי, חיפושי דירה קדחתניים והרבה טרדות אחרות, אתמול בערב סופסוף מצאתי מקום שנראה מתאים מאוד, והבוקר הודיע לי בעל הבית שהמקום שלי אם אני עדיין רוצה (ואני רוצה !) כך שעכשיו אחרי שהדאגה בנוגע ל"איפה אגור" ירדה מהפרק, נותרה רק הדאגה ה ע נ ק י ת של המעבר עצמו. מעולם לא עברתי דירה בכוחות עצמי, עברתי כבר כמה וכמה דירות בחיי אבל תמיד זה היה עם בן זוג, וכעת אני לגמרי לבד וזה מפחיד ומאיים. אני יודעת שתהיה לי עזרה כמובן, אבל עדיין - לבד. תודה שחסרתי לך, אני אשתדל לקפוץ פה ושם בכל פעם כשאצליח לעצור את המירוץ ולנשום קצת... שיהיה המשך יום נעים שירה

28/12/2005 | 15:35 | מאת: ב.ג

שירה הי המון בהצלחה, לא רק במעבר לדירה החדשה (גם) - לדרך החדשה , לבד זה לא קל, חויתי זאת מספיק שנים בעבר. איתך, ב.ג

29/12/2005 | 09:04 | מאת:

בשורות נפלאות יקירתי ! כל כך שמחתי לקרוא שיהיה לך ים של הצלחה ואני מוכנה לבוא ולעזור לך בכל מה שרק תרצי - באמת ובתמים !

28/12/2005 | 09:50 | מאת: מילי

• גן-העדן שבו חיינו הוא תוצאה של השלמות שלנו: גן-העדן שבו חיינו כילדים הוא תוצאה של השלמות הפנימית שלנו. מכיון שהיינו: טבעיים, ספונטניים משוחררים ואמיתיים – המציאות שלנו היתה גן-עדן. כל התרחשות שקרתה סביבנו היתה התרחשות חדשה ומרתקת עבורנו, כיון שהגבנו אליה באופן חדש ויצירתי. גן-עדן אינו מקום שצריך לשאוף אליו. גן-עדן מתאר מצב מסוים מאוד אליו אנחנו יכולים לחזור. אנחנו גן-העדן. אם רק נבין שאנו שלמות, אם רק נקבל את התפיסה, שהשלמות שלנו היא הדרך לגן-העדן הפנימי הממתין בתוכנו כדי שנגלה אותו שוב. הגיהינום – אף הוא איננו מקום – אלא מצב. הגיהינום קורה לנו כשאנו חצויים, מפוצלים, חסומים, קפואים, נוקשים ומלאכותיים. הגיהינום מתגלה לנו שוב ושוב בחיי היום-יום, כיון שאיבדנו את מצב השלמות שלנו. בכל פעם כשאנו שבים למצב השלמות שלנו – אנו מרגישים בגן-העדן. בכל פעם שאנו מאבדים את השלמות – הגיהינום שב ומופיע. • איבדנו את השלמות כשהכנסנו פיצול לתוכנו: כל-אחד התפצל באופן שונה. חלק מאיתנו בחרו להיות רק גבריים, חלק בחרו להיות רק נשיים, וחלק בחרו לחיות בפיצול בין הנשי והגברי שבתוכם והיו מבולבלים. כך או כך כולנו הלכנו בדרכם של הורינו. הנשים שבינינו הפנימו את הפיצול של אימן, כיון שבאופן טבעי הן הזדהו עם מודל נשי. הגברים שבינינו הפנימו את הפיצול של אביהם, משום שבאופן טבעי הם הזדהו עם מודל גברי. אשה שהיתה לה אם נשית – הפכה אשה נשית. אשה שהיתה לה אם גברית – אשה גברית. אשה שהיתה לה אם נשית שחיה בחוסר הרמוניה עם החלקים הגבריים שבה – הפכה להיות אשה כזו. מי שבחרה להיות רק גברית – איבדה חלק מהנשיות שלה. מי שבחרה להיות רק נשית – איבדה חלק מהגבריות וחלק מהנשיות שלה. מי שבחרה לחיות בתוך הפיצול בין הנשיות לגבריות שלה – איבדה את הכוח שלה ואיבדה את עצמה. מאותו רגע שבחרנו להיות רק נשיים, או להיות רק גבריים, או לחיות בתוך הצל שבתוכנו – איבדנו את חופש הבחירה. תפיסת עצמנו היתה תפיסה מפוצלת וחצויה, במקום תפיסה שלמה. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לא מסכימה כלכך, בחיים אין שחור-לבן, ומי שבחר בפיצול איבד כלכך הרבה??

29/12/2005 | 12:12 | מאת: מילי

ביגי, הבטחתי להקל ולהעביר את החומר טיפין טיפין, ואעמוד בהבטחתי. אחרי קריאת כל הקטעים תהיה תמונה בהירה יותר בקשר לכל הכוונות. יהיה יותר איחוד, בינתיים זה בפיצול. הקיצוניות של המחבר לפעמים, מובאת דווקא ככה, כדי להסביר את שורשי העניין והמקורות. כל אחד יקח את זה לאן ואיך שמתאים לו/הוא רוצה/הוא יכול. וגם בינתיים את יכולה לקחת רק את מה שאת מסכימה איתו. כמובן! כן, מי שבחר בפיצול בחר לחיות בלי האנרגיה השניה שהוא נולד איתה. זו הבחירה שלו לחיות בפיצול, בלי הצד/החלק השני שלו. כל אחד נולד עם אנרגיה נשית וגברית. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

27/12/2005 | 22:47 | מאת: דנה

תודה על כל העצות. המצחיק (וגם מתסכל) זה שבעלי הוא רזה כמו מקל ומקפיד על דיאטה וספורט כל יום - הליכון, כפיפות בטן, משקולות וכולי (כדי לשמור על הגיזרה ועל הבריאות) ואם הוא עולה קילו או חצי קילו הוא נורא עצוב ומבטא את זה בקול רם. והנה אני, פילה שאחרי הלידה אומנם ירדה הכל אבל עכשיו, כמה חודשים אחרי, כבר שוקלת כמו בחודש התשיעי ולא זזה ולא עושה ספורט ואוכלת בלי לשים לב - במבה, שוקולד ולא יודעת מה (מתיסכול, מחוסר שינה, משעמום, מזה שאני בבית כל הזמן, מזה שסך הכל די משעמם כל הזמן לטפל בילדים קטנים, במיוחד כשיש לי השכלה אקדמאית ומקצוע ופשוט הפסקתי לעבוד בשביל להיות עם הילדים). נראה לי שההקפדה הזאת שלו שמה אותי באור די מגוחך, הרי זאת אני שצריכה את הספורט, לא הוא, ונראה לי גם שאצלי לפחות בראש, זה משחק סכום אפס - הוא מקפיד כל כך, ו"משליך" עליי את כל החוסר איכפתיות וההשמנה וחוסר הספורט. נשמע כמו תירוצים? יכול להיות. אבל אני יודעת שהוא לא מוותר על הספורט שלו עבור שום הון שבעולם, ואילו אני, מאוד רוצה לעלות על ההליכון אבל אף פעם אין לי זמן (בכל זאת, 3 ילדים קטנים כולל תינוק רך) אז אני מוותרת. מעצבן שהוא אף פעם לא אומר לי - עכשיו אני עם הילדים, תעלי על ההליכון. הוא יודע שאני רוצה להתחיל אבל הוא די מצפצף על זה, מקפיד בקנאות על שעות הספורט שלו ומאוד מעודד אותי גם לעשות ספורט ולרדת במשקל אבל בסך הכל לא נכנס לתמונה עם הילדים, בכדי שאוכל לעשות את זה. אני אצטרך מרפקים מאוד חזקים בשביל לקחת לעצמי את החצי שעה הנחוצה הזאת לעצמי, משום מה לבעלי אין שום בעיה לקחת לעצמו את הזמן שלו (לא רק בספורט אלא בכלל). אוקיי, זה הפך מרצון לרזות להוצאת קיטור על הבעל... :)

28/12/2005 | 07:33 | מאת: ב.ג

דנה בוקר טוב אני נותנת לך גם את המרפקים שלי! אל תעשי מלחמות, פשוט שבי עם בעלך בשקט (בחוץ או כשהילדים ישנים) ותדברו, תגידי בשיחה נעימה את מה שמפריע לך ומה שיעשה לך טוב באמת. אחרי שיחה כזאת אני מאמינה שהוא יעשה מעשה, הרי גבר מאושר יותר הוא כזה שגם אישתו מאושרת,(הרוב בכל מקרה). וד"כ לדעתי את צריכה לצאת לעבוד, אפילו חצי משרה, מה שאת אוהבת, לילדים יש מסגרת עד הצהרים, צאי גם את, תתלבשי,תתאפרי, תפגשי אנשים תתמלאי באנרגיה. יום טוב

28/12/2005 | 09:42 | מאת: מילי

היי דנה, השאלה היא האם את מוכנה לשנות את המצב או מוכנה רק לקטר עליו? את כותבת, "נראה לי שההקפדה הזאת שלו שמה אותי באור די מגוחך, הרי זאת אני שצריכה את הספורט, לא הוא, ונראה לי גם שאצלי לפחות בראש, זה משחק סכום אפס - הוא מקפיד כל כך, ו"משליך" עליי את כל החוסר איכפתיות וההשמנה וחוסר הספורט." נראה לי שהבעיה עמוקה יותר מזה. נראה לי שזה מגוחך לחשוב שהוא מקפיד על הספורט כדי להעמיד אותך באופן מגוחך. הוא הרי עושה את זה למען עצמו. את לא נמצאת במרכז העניין הזה. הספורט שלך, זה הדבר שנמצא במרכז העניין הזה. נראה לי שהבעיה האמיתית שלך איתו הם שני דברים אחרים: א. הוא לא נותן לך תשומת-לב, יחס, התחשבות, אהבה מספיקה ועוד. ב. הוא לא נותן לילדים מספיק תשומת-לב, אינו נמצא איתם מספיק, למרות שהוא האבא שלהם. והקשר עם האב או במקרה הזה חוסר הקשר, מאוד משפיע על נפשם של הילדים בהווה ובעתיד. נראה לי שעניין הספורט שלך לא קשור לעניין הזה. עבור הספורט נטו, אולי היית יכולה לקחת בייבי סיטר/מישהו מהמשפחה וכו'. מה שדחוף וכואב לך בפנים זה היחס שלו אליך ולילדים. שיעשה ספורט, אבל שיתחשב גם בסביבה. הוא לא רווק ולא חי לבד, יש סביבו אנשים שנפגעים ממנו, הוא פוגע באנשים הכי קרובים אליו, במשפחה הקרובה שלו. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

29/12/2005 | 09:36 | מאת:

מתוקה בוקר של אור אני קוראת את דברייך ומרגישה - תירוצים. לעתים אנחנו כל כך מרגישים נמוך שאין לנו פשוט את המוטיבציה להעלות את עצמנו מעלה ומכאן מתרצים תירוצים. אם הוא כל כך מקדיש זמן לעצמו - שיבושם לו. כל הכבוד לו ! למה את לא ?? האם את צריכה רשות ממנו לעשות כך ? האם את חייבת את זה שהוא יגיד לך קומי ועשי ? לא. לטעמי ממש לא. את צריכה להחליט שאת רוצה לעשות למען עצמך ורק להודיע לו ו/או לספר לו ו/או לשתף אותו אבל ההחלטה היא רק שלך. מתוקה אני יודעת. הייתי שם לפני שנה. גם בולדוזר לא היה מרים אותי מהספה ותירוצים ? וואו היו לי למכביר !

26/12/2005 | 23:03 | מאת: דנה

היי ותודה על כל העצות כאן, באמת נתתם לי הרגשה יותר טובה. אמרתן כאן, חלק מכן, שירדתן במשקל ואתן מרגישות נהדר. הבעיה אצלי היא שאני מניקה וכל הזמן רעבה (כנראה בגלל ההנקה) ואני לא יודעת למה אני כל הזמן עולה ועולה במשקל. היום התחלתי לנהל רישום של מה שאני אוכלת ואני ראיתי שבאמת אני אוכלת יותר מאשר לפני הלידה. אז השאלה שלי היא - איך ירדתן במשקל? ספורט? ואם כן, איזה? אשמח לדעת כדי גם להתחיל כי אני מתחילה להרגיש כמו פילה.

לקריאה נוספת והעמקה
27/12/2005 | 07:55 | מאת: ב.ג

דנה בוקר טוב ראשית עם את מניקה את צריכה לשתות ה מ ו ן הרעב הוא בעצם צמא ואנו מפרשים את זה לא נכון. זה בעיה להתחיל דיאטה כשמניקים אבל זה לא בעיה להוריד את השטויות: העוגיה עם הקפה, העוגה, החטיף... וכמובן ספורט, אפרט בהמשך. אני גם אחרי לידה ( 4 חודשים) אחרי חודש וחצי התחלתי והורדתי 16 ק"ג יש לי עוד טיפה להוריד ואני אפילו ימשיך להוריד עוד.(ירדתי כל שבוע 1-2 ק"ג) אני במוטיבצית שיא וזה הכי חשוב. - כ ח ר צ ו ן מה אני עשיתי: ס פ ו ר ט: (מקווה שאת בריאה בד"כ) להתחיל הליכה מהירה במשך 15-20 דק, 4 פעמים בשבוע. להעלות בהדרגה כל שבוע את המהירות את הזמן ואת מס' הפעמים. כל שבוע תוסיפי את אורך הזמן (חשוב עלמנת לשרוף שומנים) תתמידי ושבוע אחרי שוב להעלות. עד 6 פעמים בשבוע - יום אחד לנוח. לאחר שהגוף מתרגל להתחיל טיפה עם תרגילי בטן,מותן וידים. ת ז ו נ ה: אני אכלתי פחות ממה שצריך, כי פשוט לא היתי רעבה. האוכל הפך אצלי למישני אוכלת כי צריך (ואני טיפוס ש מ א ו ד אוהב לאכול) הכל בראש. בוקר: 2 פרוסות לחם קל עם גבינה/קוטג'/גבינה צהובה לייט עם ירקות (אני ויתרתי על הירקות לא אוהבת על הבוקר) צהרים:שניצל חזה עוף עם דבש וסויה של טבעול (מאוד טעים)+ירקות או ירקות מבושלים ופחמימה (מעט - אורז/פסטה/תפח"א) אני התעצלתי ואכלתי רק פרוסה במקום הפחמימה. היתי מכינה סיר מרק ירקות ענק שהספיק לי לכמה ימים, והיתי אוכלת אפילו 3 קערות. אחרי הצהרים: תאכלי יוגורט+פרי (אני דילגתי) ערב: סלט גזעי:חסה,בייבי,מלפפון,עגבניה,בצל ירוק...ואפשר לגרד גבינה בולגרית או ביצה קשה..עם 2 פרוסות לחם קל וגבינות. אם היתי מכינה לילדים פסטה או פתיתים היתי אוכלת קצת מזה במקום הפרוסות. בערב מאוחר היתי עושה פרישייק: בבלנדר בננה עם פרי נוסף+יוגורט+טיפה חלב+סוקל מתפנקת עם בעלי (שמגיע לו....סתם...). לי יש הליכון, שהתינוקת נרדמה בבוקר אני על ההליכון, את יכולה דווקא שהיא ערה בחוץ עם העגלה, אבל לדעתי שבעלך חוזר הביתה (אפילו מאוחר) תצאי לבד או עם חברה זה הזמן שלך! משהוא שאת עושה ל ע צ מ ך. תתחלי מסודר בגלל שאת מניקה אבל תקפידי על הספורט גם לשריפת שומן גם ההורמונים שמופרשים לדם עושים פלאים להרגשה. תשתפי עם מתחשק מכל הלב בהצלחה

27/12/2005 | 14:31 | מאת: מילי

ביגי ואסנת, וואו, אני כל-כך גאה בכן! הצלחתי להוריד לאחרונה 13 קילו ונתקעתי. אני רוצה להוריד עוד, ולא כל-כך מצליחה בזה. אני מטפלת בהמון תחומים בחיי כרגע, ולאחרונה אני רעבה יותר מקודם. אני מאמינה שיש לזה קשר לאנרגיות שלי, ושאני לוקחת אותן מהאוכל. אני חושבת בקול רם, מה לעשות כדי שהאנרגיות שלי לא יבואו רק מהאוכל, מה לעשות כדי שאקבל אותן גם ממקומות אחרים. אולי זה השיתוף, אולי השיתוף הוא הדבר הנכון לעשות? לא באיך להוריד משקל, אלא איך לעמוד בזה. אני צריכה קודם לדעת מה אני מבקשת, כשאני מבקשת עזרה. אני אחשוב. ואולי יש גם לכן רעיונות? המון תודה! ~~~~~~

27/12/2005 | 09:06 | מאת:

בשנה האחרונה הורדתי במשקלי 11 ק"ג. התחלתי את הדיאטה שלי ב- 20/2/2005 ממקום של עד כאן ! לא אוהבת איך שאני נראית ואני רוצה לשנות ! אני לא בן אדם של תפריטים. ממש לא. כקשתית מובהקת אני לא מסוגלת שיגבילו אותי :) התחלתי בשגרת ספורט אבל מה ? גם כאן גיוונתי ושיניתי ושוב מהמקום שאני לא בן אדם של משהו קבוע ורגיל. אז מה עשיתי ? בראש ובראשונה הקשבתי לגוף שלי. השתדלתי לאכול אך ורק שהגוף רעב ולא ממקום של עכשיו צריך לאכול כי... וכשאכלתי אז אכלתי נכון ומסודר - ירקות, פחות שומן, עוף ולא מטוגן וכדומה... הכי הקפדתי בקנאות על ההתעמלות. הלכתי המון ברגל עשיתי התעמלות עם גלעד בערוץ הספורט אח"כ קניתי דיסקים של פילאטיס אח"כ הוספתי דיסקים של קיק בוקסינג. כל יום התעמלות אבל מגוון ! שוב... קשתית שלא מסוגלת שיגבילו אותה. בהתחלה זה קשה וצריך להכריח את עצמך אבל תוך זמן קצר זה הופך להרגל מבורך. כמעט אין יום שאני לא מתעמלת. לא מסוגלת בלי. זה כבר חסר לי. התחלתי עם מידה 42-44 במכנסיים. היום אני במידה 36-38 במכנסיים והאושר הוא גדול. זה כיף ובעיקר המון סיפוק אישי ! בואי מתוקה ותתחילי, אנחנו כאן בשבילך :)

26/12/2005 | 11:54 | מאת: מילי

לרינה, קטע של דו-שיח לא שכיח, מתוך "שיחות עם אלוהים", מאת ניל דונאלד וולש. אל תרגישי נעזבת. אני תמיד איתך. אם יש לך שאלות – שאלות יומיומיות – ואני יודע שיש לך עוד עכשיו, ויהיו לך גם הלאה – דעי שאת יכולה לקרוא לי להשיב עליהן בעזרת ההליכה אחרי האינטואיציה. אינך זקוקה לצורה מסוימת. אין זו הדרך היחידה שבה את מדברת אל עצמך. הקשיבי לאמת שבנפשך. הקשיבי ברגשות שבליבך. הקשיבי בשקט שבינך לבין עצמך. שמעי אותי בכל מקום. בכל פעם שיש לך שאלה, דעי שכבר השבתי עליה. אחר-כך פקחי עינייך לעולמך ולסביבתך. תשובתך תימצא במאמר שכבר התפרסם, בסרט שכבר נעשה ( אני: גם ברדיו ובטלויזיה), בשיר שרק אתמול הולחן. במילים שעומד לומר לך אדם יקר לליבך. בליבו של ידיד יקר שאת עומדת לרכוש. האמת שלי ושלך היא בלחישת הרוח, בפכפוך הפלג, בנהמת הרעם, בטפיפת הגשם. זו תחושת האדמה, ניחוח החבצלת, חמימות השמש, קסמי הירח. (אני: גם בגינה או בעציצים שבבית ובמרפסת.) האמת שלי – העזרה המובטחת לך ביותר בעת הצורך – כבירה כמו שמי הלילה. פשוטה ונאמנה ללא עוררין כגרגורו של תינוק. קולה רם כהלמות לב פועם – והיא חרישית כנשימה שנושמים באחדות עמי. ~~~~~~~~~~~~~~ ~~~~~~~~~

26/12/2005 | 19:06 | מאת: רינה

תודה מילי על העידוד שאני מאד זקוקה לו כל תשומת לב עוזרת אך למרות הכל לא הולך מה לעשות והחיים כל כך קשים ולפעמים יש חשק לברוח מהם ולעשות מעשה המילים יפות מאד אך לישם לפעמים זה נראה בלתי אפשרי במיוחד שאת בודדה ואין לך חברה ואין אוזן קשבת.

26/12/2005 | 21:28 | מאת: מילי

רינה, היי ואם אני אגיד לך שיש לך כאן אוזבת קשבת? את רק צריכה להגיד. האוזן הקשבת כאן. היא הפורום. אנחנו מחכות לך. ~~~~~~;

26/12/2005 | 09:12 | מאת: מילי

• כשנולדנו היינו שלמים: כשהגענו לעולם היינו שלמים ומאוחדים. היינו תוצאה של כוח אחד – מיזוג בלתי נפרד של גבריות עם נשיות. היינו תוצאה של "פרדוקס בלתי נתפס", המכיל בו זמנית שני כוחות מנוגדים בתכלית. לכן היינו כה טבעיים ומשוחררים בילדותנו המוקדמת, לכן גם היינו כה אהובים. אי-אפשר להתעלם מתינוק – מילד קטן, כי יש בהם משהו טבעי ויפה כל-כך, פשוט ונכון כל-כך, שמונע מאיתנו להסיר את העיניים מהתופעה הזאת. ילדים קטנים הם תענוג לעיניים כי הם "שלמות". ילדים קטנים הם שלמות טהורה ומאוחדת – גם גבריים וגם נשיים. גם עצמאיים וגם תלותיים. גם תובעניים וגם מר?צים. גם נחושים וגם מבולבלים. גם תקיפים וגם סלחניים. רובנו שכחנו, שכחנו שהתופעה הזו היא חלק מאיתנו. השלמות הפנימית שנולדנו איתה היתה תוצאה של אותה אחדות מופלאה. כילדים הגבנו באופן טבעי ומשוחרר לכל דבר שקרה לנו. כשכאב לנו – בכינו. כשהיה לנו טוב – צחקנו. כיון שהיינו שלמים בתוכנו – כל פעולה שעשינו היתה פעולה שלמה וטוטאלית. כל החושים שלנו פעלו ללא מעצורים, ללא מחסומים. כל דבר שעשינו היה "בסדר", ולכן הבענו את עצמנו בצורה חופשית ומלאה. ילדים קטנים יודעים לאהוב, הם אינם זקוקים לשום הדרכה. רק אנחנו, המבוגרים, זקוקים להדרכה. כי שכחנו מה זאת אהבה. ילד קטן חי ומגיב באופן טוטאלי; הוא מחבק, מנשק, נוגע. הוא מרגיש. הוא מתמסר ומתמזג עם האנשים סביבו. אם הוא אוהב מישהו – הוא יאהב אותו באופן שלם ומוחלט. אם הוא שונא מישהו – הוא ישנא אותו באופן טוטאלי ומוחלט. כל עולם המושגים שלו הוא מוחלט. אם הוא רוצה משהו הוא יתן את הנשמה כדי להשיגו. אם הוא אינו מעוניין במשהו שמציעים לו – הוא ידחה את זה. ילדים רואים את כל מה שהאחרים רואים, רק מסתכלים על זה אחרת. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ __________________

מאוד מענין ונכון, וגורם למחשבות כמובן, הקטע הארוך עדין לא הספקתי, אני קוראת בשלבים שוב תודה

26/12/2005 | 12:09 | מאת: מילי

ביגי, בשמחה ומעומק הלב. הקטע הזה הוא חלק מתוך הקטע הארוך הקודם. הוא נועד כדי לעזור לקרוא את הקטע הארוך, כדי להצליח להבין ולהפנים. עכשיו אני מביאה אותו בחלקים, אביא בכל יומיים את ההמשך, כך שיהיה לכן קל, נעים, פשוט ונוח יותר. שמחה לדעת שהוא בכיוון הנכון גם עבורך. לפעמים כשיש שקט, אני נמצאת בחושך ולא יודעת מה קורה מסביבי. וביגי, ותודה לך! ~

26/12/2005 | 08:59 | מאת: דנה

שאלו אותי כאן בני כמה הילדים: אז 8, 6, ותינוק שרק נולד. אני בבית איתם, כבר כמה שנים שאני בבית ולא עובדת כדי להיות עם הילדים.

לקריאה נוספת והעמקה
26/12/2005 | 10:23 | מאת: מילי

דנה, מזל טוב לתינוק שרק נולד! כשאת חיה בישראל, אסור לך להתבייש. אלה הכללים כאן. כאן זה לא הכללים של אוסטרו-הונגריה, שוויץ או אפילו לא אתיופיה. כשאת חיה בשוייץ או אתיופיה את יכולה להרשות לעצמך להתבייש. כאן - לא. כאן צריך נחישות חסרת-גבולות, וגישה חיובית לעצמך. הכשלון היחיד הוא לא לעשות את כל מה שרק אפשר, ולא לשתף פעולה עם הטוב שבך ועם הטוב שלך.

26/12/2005 | 10:42 | מאת:

בוקר של אור דנה אני מצטרפת לחברותיי בהמלצה חמה - עשי משהו למען עצמך. אדם אינו יכול רק לתת מעצמו כל הזמן, הוא צריך ומומלץ לו גם לקבל. יש לך תינוק אז ראשית - מזל טוב ושיהיה בשמחה ואהבה ! גם עם תינוק את יכולה למצוא זמן אישי לעצמך. צאו קצת לטייל מחוץ לבית. קר ? אפשר בקניון או בכל מקום סגור אחר. מה דעתך על עיסוי תינוקות ? גם תעשי טוב לתינוק החדש וגם תצאי, תלמדי ואף תפגשי אנשים חדשים. באינטרנט למשל יש שפע של חומרים מעניינים שאת יכולה ללמוד ולפתח אצלך. מה למשל היית רוצה לעשות ?

ביגי, מבוסס עם הרחבות שלי, על קטעים מתוך "אהבה אלכימית" המסע אל הנשמה התאומה, מאת יואב ברנזון. מביאה את כל החומר בבת-אחת, ולא בשלבים. • כשנולדנו היינו שלמים: כשהגענו לעולם היינו שלמים ומאוחדים. היינו תוצאה של כוח אחד – מיזוג בלתי נפרד של גבריות עם נשיות. היינו תוצאה של "פרדוקס בלתי נתפס", המכיל בו זמנית שני כוחות מנוגדים בתכלית. לכן היינו כה טבעיים ומשוחררים בילדותנו המוקדמת, לכן גם היינו כה אהובים. אי-אפשר להתעלם מתינוק – מילד קטן, כי יש בהם משהו טבעי ויפה כל-כך, פשוט ונכון כל-כך, שמונע מאיתנו להסיר את העיניים מהתופעה הזאת. ילדים קטנים הם תענוג לעיניים כי הם "שלמות". ילדים קטנים הם שלמות טהורה ומאוחדת – גם גבריים וגם נשיים. גם עצמאיים וגם תלותיים. גם תובעניים וגם מר?צים. גם נחושים וגם מבולבלים. גם תקיפים וגם סלחניים. רובנו שכחנו, שכחנו שהתופעה הזו היא חלק מאיתנו. השלמות הפנימית שנולדנו איתה היתה תוצאה של אותה אחדות מופלאה. כילדים הגבנו באופן טבעי ומשוחרר לכל דבר שקרה לנו. כשכאב לנו – בכינו. כשהיה לנו טוב – צחקנו. כיון שהיינו שלמים בתוכנו – כל פעולה שעשינו היתה פעולה שלמה וטוטאלית. כל החושים שלנו פעלו ללא מעצורים, ללא מחסומים. כל דבר שעשינו היה "בסדר", ולכן הבענו את עצמנו בצורה חופשית ומלאה. ילדים קטנים יודעים לאהוב, הם אינם זקוקים לשום הדרכה. רק אנחנו, המבוגרים, זקוקים להדרכה. כי שכחנו מה זאת אהבה. ילד קטן חי ומגיב באופן טוטאלי; הוא מחבק, מנשק, נוגע. הוא מרגיש. הוא מתמסר ומתמזג עם האנשים סביבו. אם הוא אוהב מישהו – הוא יאהב אותו באופן שלם ומוחלט. אם הוא שונא מישהו – הוא ישנא אותו באופן טוטאלי ומוחלט. כל עולם המושגים שלו הוא מוחלט. אם הוא רוצה משהו הוא יתן את הנשמה כדי להשיגו. אם הוא אינו מעוניין במשהו שמציעים לו – הוא ידחה את זה. ילדים רואים את כל מה שהאחרים רואים, רק מסתכלים על זה אחרת. • גן-העדן שבו חיינו הוא תוצאה של השלמות שלנו: גן-העדן שבו חיינו כילדים הוא תוצאה של השלמות הפנימית שלנו. מכיון שהיינו: טבעיים, ספונטניים משוחררים ואמיתיים – המציאות שלנו היתה גן-עדן. כל התרחשות שקרתה סביבנו היתה התרחשות חדשה ומרתקת עבורנו, כיון שהגבנו אליה באופן חדש ויצירתי. גן-עדן אינו מקום שצריך לשאוף אליו. גן-עדן מתאר מצב מסוים מאוד אליו אנחנו יכולים לחזור. אנחנו גן-העדן. אם רק נבין שאנו שלמות, אם רק נקבל את התפיסה, שהשלמות שלנו היא הדרך לגן-העדן הפנימי הממתין בתוכנו כדי שנגלה אותו שוב. הגיהינום – אף הוא איננו מקום – אלא מצב. הגיהינום קורה לנו כשאנו חצויים, מפוצלים, חסומים, קפואים, נוקשים ומלאכותיים. הגיהינום מתגלה לנו שוב ושוב בחיי היום-יום, כיון שאיבדנו את מצב השלמות שלנו. בכל פעם כשאנו שבים למצב השלמות שלנו – אנו מרגישים בגן-העדן. בכל פעם שאנו מאבדים את השלמות – הגיהינום שב ומופיע. • איבדנו את השלמות כשהכנסנו פיצול לתוכנו: כל-אחד התפצל באופן שונה. חלק מאיתנו בחרו להיות רק גבריים, חלק בחרו להיות רק נשיים, וחלק בחרו לחיות בפיצול בין הנשי והגברי שבתוכם והיו מבולבלים. כך או כך כולנו הלכנו בדרכם של הורינו. הנשים שבינינו הפנימו את הפיצול של אימן, כיון שבאופן טבעי הן הזדהו עם מודל נשי. הגברים שבינינו הפנימו את הפיצול של אביהם, משום שבאופן טבעי הם הזדהו עם מודל גברי. אשה שהיתה לה אם נשית – הפכה אשה נשית. אשה שהיתה לה אם גברית – אשה גברית. אשה שהיתה לה אם נשית שחיה בחוסר הרמוניה עם החלקים הגבריים שבה – הפכה להיות אשה כזו. מי שבחרה להיות רק גברית – איבדה חלק מהנשיות שלה. מי שבחרה להיות רק נשית – איבדה חלק מהגבריות שלה. מי שבחרה לחיות בתוך הפיצול בין הנשיות לגבריות שלה – איבדה את הכוח שלה ואיבדה את עצמה. מאותו רגע שבחרנו להיות רק נשיים, או להיות רק גבריים, או לחיות בתוך הצל שבתוכנו – איבדנו את חופש הבחירה. תפיסת עצמנו היתה תפיסה מפוצלת וחצויה, במקום תפיסה שלמה. • שלמות פנימית היא פרדוקס: פרדוקס – היא דעה שהיא בניגוד גמור למקובל ולמוסכם, אמירה יוצאת דופן, הסותרת לעתים רק לכאורה! את השכל הישר. פרדוקסליות – מצב שיש בו סתירות פנימיות הסותרות את המקובל והמוסכם. השכל אוהב למצוא היגיון וסדר. השכל מעדיף בהירות על פני בלבול. לכן הפרדוקס שבתוכנו הוא תופעה, שהשכל האנושי אינו מסוגל להבין או לקבל. ההבנה הלוגית מסוגלת לתפוס חד-מימדיות, לא דו-מימדיות. לכן אין צורך שננסה להבין פרדוקס רק באמצעות השכל. רק ברגע שאנו מבינות שהחיים הם שלמות של שני קטבים, הנשי והגברי שבתוכנו, הפרדוקס נפתר מעצמו. אם נבחר להשקיף על עצמנו רק באמצעות השכל – לא נוכל לתפוס לעולם את השלמות שלנו. השכל הוא מפריד מטבעו. לכן תפיסה לוגית בלבד, תאפשר לנו להיות בכל פעם רק נשיות או רק גבריות – אך לעולם לא שניהם בו זמנית. • הפרדוקס נעלם: הפרדוקס מפסיק להיות פרדוקס וסתירה, רק כאשר אנו תופסות שהטבע ואנו, כחלק בלתי נפרד ממנו, מעגליים. איננו קו ישר – אנו מעגל. איננו צריכות ליישב את הסתירה שבתוכנו של הנשיות והגבריות, עלינו לתת לניגודים שלנו להתבטא. איננו צריכות להקרין רק גבריות או רק נשיות. אנו חופשיות לבטא את שניהם – בו זמנית. נקודת המבט השלמה מקבלת את כל עצמיותנו ללא הפרדה לגברי ולנשי, היא חושפת את עצמיותנו השלמה. היא מגלה לנו לא רק את הנשי, או לא רק את הגברי, אלא את האיחוד שלהם, את השלם. את המיזוג הפנימי הקיים בכל אחת מאיתנו. אם נשקיף על עצמנו באופן מאוחד, נוכל להחיות את שני הצדדים הקיימים בתוכנו. השלמות שלנו היא האיחוד של הנשי עם הגברי. משמעות האיחוד בין שני הכוחות הללו היא שאנו מסוגלות להיות נשיות רק אם אנחנו גם גבריות, והגברים מסוגלים להיות גבריים רק אם הם גם נשיים. אם גברים הם רק גבריים, לא רק שאינם מסוגלים להיות גם נשיים, הם גם אינם מסוגלים להיות גבריים באופן שלם. כי גבריות שלמה היא תוצאה של גבריות ונשיות. באותו האופן אצל הנשים. אם נשים הן רק נשיות, לא רק שהן אינן מסוגלות להיות גם נשיות, הן אינן מסוגלות להיות נשים באופן שלם. כי נשיות שלמה היא תוצאה של נשיות וגבריות. אי-אפשר להיות רק נשיות, כי כדי להיות נשיות באופן שלם, עלינו להיות גם גבריות באופן שלם. כדי שאצלנו יהיה אור יום, חייב לשרור חושך לילי בחצי הכדור השני. כך פועלת גם השלמות שלנו. כדי שנגיע לשיא הנשיות שלנו, עמוק בתוכנו אנו חייבות לשחרר בו זמנית אנרגיה אדירה של גבריות. אם איננו מאפשרות לאחד הכוחות הללו להתבטא – גם השני יוצא חסר וחלקי. • קל מאוד להישאר כפי שאנו. הקושי האמיתי הוא להשתנות ולהיות מה שאיננו רגילות להיות: כאשר הגענו לעולם היינו שלמות, כי היינו גם נשיות וגם גבריות. היום עלינו לשוב אל השלמות שאיתה נולדנו. עלינו לחוות גם את הצד ההפוך שלנו. רק כך נוכל לשוב אל השלמות שאיתה נולדנו, עלינו לחוות גם את הצד ההפוך שלנו. ואז נהיה בשלים ליצור שלמות אלכימית בחיינו. תהליך השיבה אל השלמות מפחיד רבים. יחד עם זאת, בהתמדה ועם מעט אמונה – התוצאות המדהימות אינן מאחרות לבוא. והתוצאות אכן מפתיעות ומדהימות. הן נוגעות לא רק בחיי האהבה והזוגיות שלנו, אלא משפיעות על כל תחומי החיים שלנו, כי ברגע שאנו משתנים – כל החיים, כל המציאויות של החיים שבהן אנו חיות – משתנות איתנו. • גברים התפצלו לגברים נשיים או לגברים גבריים: גברים – כשהם נמצאים מול אשה כחלק ממערכת יחסים איתה – מתחלקים לשני טיפוסים הפוכים – טיפוס גברי וטיפוס נשי. ישנו הטיפוס הגברי ששולט בנשים שאיתו, וישנו הטיפוס הנשי המאפשר לנשים לשלוט בו. בעקבות הפיצול הפנימי שיצרנו בתוכנו – נטתה כל אחת מאיתנו במידה גדולה יותר לכיוון אחד משני הטיפוסים הללו. יחד עם זה, ישנם טיפוסים של גברים שהם "גברים-נשיים בהתקדמות", וגברים שהם "גברים-גבריים בהתקדמות", כאלה שכבר עשו דרך והתקדמו, אך עדיין פן אחד הוא השולט בהם. באותו אופן ישנן נשים שכבר עשו כברת דרך לעבר האחדות בתוכן, הלכו עם הצד הגברי שבתוכן. נשים וגברים שהצד הגברי והנשי שבתוכם כבר אינם מפוצלים, הם חיים עם עצמם באיחוד ובשלום, חיים באותו אופן עם בן-הזוג. רק כשאנחנו משיגות איחוד ואחדות עם עצמנו, אנחנו מצליחות להשיג אחדות עם בן הזוג. נשים וגברים שכבר התקדמו לעבר השלמות שבתוכם, אך טרם הגיעו לאיחוד בתוכם, עליהם להמשיך לשמור על האיזון והאיחוד בתוכם כדי להגיע לשלמות. להשיג את התפיסה השלמה, לא המפוצלת. • גברים – כשהם נמצאים מול אשה כחלק ממערכת יחסים איתה – מתחלקים לשני טיפוסים הפוכים – טיפוס גברי וטיפוס נשי. ישנו הטיפוס הגברי השולט בנשים שאיתו, וישנו הטיפוס הנשי המאפשר לנשים שאיתן לשלוט בו. בעקבות הפיצול הפנימי שיצרנו בתוכנו, נטתה כל אחת מאיתנו במידה גדולה יותר לכיוון אחד משני הטיפוסים הללו. האשה הנשית לעבר הגבר הגברי, והאשה הגברית לעבר הגבר הנשי. אנחנו חיפשנו את החצי שלנו בן-זוגנו במקום בעצמנו. • הגבר האקטיבי הגברי הגבר האקטיבי הוא גבר בעל גישה גברית וזכרית לנשים. הוא מחוספס, שכלתני, אנוכי, נוקשה, עקשן, חשדן, נקמן, אטום, נחוש, הישגי ותחרותי מאוד. הוא עצמאי, מעז, מחפש אתגרים, מסתער על מכשולים ח-ז-י-ת-י-ת. נמצא תמיד צעד אחד לפני האירועים ולוקח אחריות מלאה למעשיו ולמעשי אחרים. הוא מחפש אשה נשית, שאותה הוא יוכל להוביל, להנחות, לשפץ ולתקן. הוא "אלוהים". מבחינת הגבר האקטיבי – האשה נחותה – כי הוא השולט. הוא אינו נותן לה מספיק מקום. הוא אינו רואה אותה ואינו מתחשב בצרכים שלה, כי הוא ממוקד רוב הזמן בעצמו ובצרכים שלו. הוא טיפוס המחנך המסורתי, ועל כן הוא יודע להוביל גם ביד קשה ותקיפה כשצריך. אי-אפשר לרצות אותו, כי הוא לעולם אינו מרוצה. הגבר הגברי הוא אדם שאינו חושף יותר ממה שהוא רוצה. לעומת זאת הוא יודע כיצד "לשאוב" מהאשה את מחשבותיה ורגשותיה. הוא אוהב סיפוקים מהירים ושונא להמתין בסבלנות. המוטו שלו בחיים הוא – כאן, עכשיו ומהר. הגבר האקטיבי אינו מושפע מדעות אחרים – הוא נוהג לעמוד על דעתו. הוא אינו מתייעץ, הוא מכתיב. הוא אדם מעשי, המעורה היטב במציאות היום-יום, ולכן קל לו להוביל אחריו את בת-הזוג – כי הוא משדר לה ביטחון רב והתמצאות. הוא חסכן במילים שהוא אומר לה, עומד במילה שלו ואינו מפזר הצהרות סתמיות. הוא ממקוד, תכליתי וברור. כשבת-זוגו מנסה להתנגד לו, הוא לא יתאמץ לשכנע אותה, להסביר לה או לקיים דיון או משא ומתן, הוא פשוט יתעלם ממנה ויעשה את מה שהוא החליט לעשות מלכתחילה. הגבר הגברי הוא טיפוס אנרגטי בדרך כלל המקרין שמחת-חיים. הוא לוקח את החיים בקלות, אוהב גיוון ושינוי תמידיים. הוא אוהב להיות לבד, מעין "זאב בודד", ואינו רואה את עצמו קשור לאף אשה (גם כשהוא נשוי....). הגבר הגברי אינו נצמד לנשים. הוא יודע לשחרר אותן – מה שגורם לרבות מהן לחזור אליו שוב ושוב. הגבר האקטיבי נמשך באופן טבעי לנשים תלותיות וחלשות. החולשה שלהן מוצאת חן בעיניו בתחילה, כיון שהיא מדגישה את תפקידו כמציל וכמושיע שוב ושוב. הוא האביר על הסוס הלבן. אבל ככל שהקשר מתהדק, הוא מתחיל למאוס בתפקיד שבחר לעצמו, כיון שהוא אוהב להציל אך לא לטפל. הוא אוהב לנוע הלאה לכיבושים חדשים ומשתעמם במהירות מיחסים ממושכים. • הגבר הפסיבי הנשי: הגבר הפסיבי הנשי הוא בעל גישה פסיבית נשית ביחסיו עם בת-זוגו. הוא עדין, רגיש, מתחשב, נוח, ותרן, מבין, הססן, לא תחרותי. הוא תלותי, פחדן, איטי, חסר העזה, מעדיף לעקוף מכשולים ולא להתמודד איתם. הוא מגיב לאירועים והוא חסר יכולת לקחת אחריות למעשיו ולמעשי אחרים. הוא מחפש אשה שתטפל בו, שתוביל אותו, שתנחה אותו ושתחליט בשבילו את ההחלטות הקשות. הוא מחפש אמא, ומבחינתו, זוגיות, היא ניסיון לשוב אל הרחם. מבחינת הגבר הפסיבי, האשה היא השולטת – כי הוא הנחות והחלש. במציאות במצב המאוחד, גם אם האשה מנחה ומכוונת, היא איננה שולטת. הגבר הפסיבי אינו רואה את עצמו, כי הוא ממוקד בה רוב הזמן, בצרכיה וברצונות שלה. הגבר הפסיבי אינו טיפוס של מחנך. הוא רגיש ועדין מדי מכדי להוביל בצורה נחושה ותקיפה כשצריך. אף שהוא מנסה לגרום לה ללכת בעקבותיו בעזרת ניסיונות שכנוע, הסברים ולפעמים אף תחנונים – הוא מוצא את עצמו שוב ושוב נשלט על ידה. במאבקי הכוח הוא הראשון שנשבר. קל מאוד לספק אותו ולרצות אותו, כי הוא מסתפק במועט. מרבית הזמן הוא מרגיש עצמו "בר-מזל" על שהיא בחרה בו. הוא טיפוס מבין ומזדהה, שיסלח על דברים שבת-זוגו לעולם לא היתה סולחת. הוא נוהג לחשוף את רגשותיו מיד בהתחלה, ואילו הצד האחר נשאר חידה מבחינתו, וכך הוא חי בערפל קרב. המוטו שלו בחיים הוא לאט לאט. הוא פזרן במילים, בדרך כלל אינו מסוגל לעמוד במילה שלו. הוא משדר חוסר אונים ומוגבלות, מבולבל, לא מעשי, אינו יודע להחליט, ובמקום לפתור בעיות הוא ממתין שהזמן יעבור והן יפתרו מעצמן. כשבת-זוגו מתנגדת לרצונותיו, הוא ייסוג, הוא לא יעמוד מאחורי הדברים שלו. אך גם אם הוא יתווכח איתה, הרי שבסופו של דבר הוא יוותר, ובמרבית המקרים אף יתנצל. הוא טיפוס מופנם, שקט ועצור בדרך כלל. הוא לוקח את החיים ללב, ומחפש באישה יציבות ובטחון. הוא שונא להיות לבד, כיון שאז הוא מרגיש כמו ילד נטוש. לכן הוא רואה עצמו קשור לבת-זוגו, המתפקדת עבורו כגלגל הצלה שלו. ככל שהקשר מעמיק, הוא רואה את בת-זוגו פחות ופחות כחברה ושותפה, ויותר כאמא שלו וכמשענת. מצד שני הוא טיפוס סוציאלי ומבין, אכפתי מאוד. הוא נמשך לנשים דומיננטיות וחזקות כי הוא רואה בהן את האמא שלו. • אנו מחפשים את החצי שלנו בבני זוגנו במקום בעצמנו: הפיצול והחציצה שיצרנו בעצמנו, יוצרים בנו תחושה תמידית של חוסר. חוסר זה הוא הגורם לנו לחפש ללא סוף, עוד ועוד, אחר פתרון חיצוני. ואולם הפתרון נמצא כל הזמן ממש מתחת לאף שלנו. הפתרון: אנחנו נותנות לעצמנו את הכוח שאנו זקוקות לו, מטפלות בעצמנו באהבה, יודעות לדרוש את מה שהוא שלנו, יודעות לדרוש מאחרים למלא את האחריות שלהם, מסרבות למלא את האחריות של מישהו אחר בנוסף לזה שאנו ממלאות את שלנו, יודעות לדרוש הכרה בערכנו. אנחנו מלמדות את הסביבה איך להתנהג אלינו. אם אנחנו מתנהגות ומתפקדות כקורבן, זה בדיוק מה שאנחנו מלמדות את האחרים להתנהג כלפינו, להתייחס אלינו כאל קורבן. אם לא התייחסנו לעצמנו כבעלות ערך, אם איננו מכירות בערכנו, אם אנחנו לא עומדות עם הרגליים על הקרקע, אם איננו מחוברות למציאות, גם היחס אלינו לא יהיה מחובר לקרקע ולמציאות. • אנחנו יצרנו את הפיצול והחציצה בתוכנו, ואנחנו יכולים גם ליצור איחוד בתוכנו: מה שחסר לכל אחד מאיתנו הוא תחושת שלמות. רק אדם שלם יכול להתחבר לאדם שלם אחר. אדם חצוי יימשך לאנשים חצויים וימשוך אל עצמו אנשים חצויים. הפחדים שלו מובילים אותו, והוא נשלט על-ידם. פחדים שאנחנו נשלטים על-ידם הם חרדה. ההבדל בין פחד לחרדה: פחד – רגש טבעי, מצב טבעי, וכשאתה מחובר אליו אתה ממזער את הסכנות. אתה הוא זה ששולט מפחד משום שאתה מחובר אליו, מקשיב לו. חרדה – רגש לא טבעי, מצב לא טבעי, זו השתלטות של הפחד עליך, אתה לא שולט בפחדים. הם מאבדים פרופורציות ונעשים עצומים. חרדה תוקפת אותך כשאתה לא מחובר לפחדים שלך. מה שחסר לכל אחד מאיתנו הוא תחושת השלם. מה שמניע אותנו הוא החיפוש אחר המחצית השניה ש-ל-נ-ו, שעליה ויתרנו ושמנו אותה בצד. אם אנחנו נשים נשיות בלבד – חסרה לנו העוצמה (הגברית). אם לא נעשה זאת, נעביר את כל חיינו בתחושת חוסר שלמות תמידית. קשרים ומערכות-יחסים מוסיפים לשלמות שלנו, הם אינם גורעים ממנה. אם הם גורעים, זה סימן שאנחנו מבזבזות אנרגיה במקום להשתמש באנרגיה. בזבוז האנרגיה שלנו, במקום יחסים הדדיים והטענת אנרגיה הדדית. • אנו מוצאים את בעלי המחצית השניה שלנו: כיון שאיננו מסוגלים להדחיק את השאיפה ואת הכמיהה חזרה לשלמות, אנו יוצאים למסע חיפוש. התת-מודע שלנו מכוון אותנו למצוא אדם משלים, במקום אדם שלם. כשאנחנו מחפשים בן-זוג שלם איננו יכולים להתחבר אליו עדיין, משום שלא נתאים לו. אדם שלם יחפש בת-זוג שלמה. לכן אנחנו מחפשים אדם משלים. כשאנחנו מחפשים אדם משלים, אנחנו מבקשים למצוא אדם שיש לו את מה ש-כ-ב-י-כ-ו-ל אין לנו, כדי שתיווצר סוף סוף השלמות, כדי שנוכל לחזור אל השלמות האבודה שלנו, לגן-העדן. לכן באותו שלב בחיינו – אם אנו נשים נשיות – אנחנו נימשך לאדם גברי (גבר או אשה). אם אנו בשלב הגברי – אנו נימשך לאדם נשי. לצערנו, ניסיון זה מועד לכישלון. הסיבה פשוטה: כל עוד לא הצלחנו ליצור איחוד ושלמות בתוכנו – לעולם לא נוכל ליצור לאורך זמן איחוד עם האחר. אדם (גבר או אשה) גברי נמשך לאדם נשי, ואדם נשי נמשך לאדם גברי. כשאדם נשי נמשך לאדם גברי זה קורה משום שהוא לא מסוגל להכיל את הגבריות שלו. במקום לאהוב את הגבריות הפנימית שלו, הוא מכיל את הגבריות של האחר. זה יכול לשמש פתרון זמני, אך לעולם לא פתרון אמיתי. הסיבה: יבוא יום והאדם הנשי ישנא את הגבריות שבאחר ולא יהיה מסוגל להכיל אותה, כפי שבתוך תוכו הוא עדיין לא מסוגל להכיל את הגבריות שלו. אשה נשית, כל עוד לא תרשה לעצמה לחוות את הצד הגברי-עוצמתי שבה, וכל עוד היא לא תהיה מסוגלת להכיל אותו, לא תוכל להבין גבר ולהתאחד איתו באמת. גבר גברי, כל עוד לא ירשה לעצמו לחוות את הצד הנשי-המשתף והטיפולי שבו, וכל עוד הוא לא יהיה מסוגל להכיל אותו, לא יוכל להבין אשה ולהתאחד איתה באמת. אשה גברית, כל עוד לא תרשה לעצמה לחוות את הצד הנשי-המשתף והטיפול שבה, וכל עוד היא לא תהיה מסוגלת להכיל אותו, לא תוכל להבין גבר שלם ולהתאחד איתו באמת. גבר נשי, כל עוד לא ירשה לעצמו לחוות את הצד הגברי-העוצמתי שבו, וכל עוד לא יהיה מסוגל להכיל אותו, לא יוכל להבין אשה שלמה ולהתאחד איתה באמת. לכן, לפני שאנחנו מטפלים בזוגיות, קודם עלינו לטפל בעצמנו, לחוות את הצד הנשי ואת הצד הגברי בתוכנו, ולהיות מסוגלים להכיל את החלקים הנשיים והגבריים בתוכנו. • התיקון הפנימי והחתירה לשלמות הפנימית שלנו הם הייעוד שלנו: באנו לעולם כדי לבצע תיקון פנימי. הייעוד של כל אחד הוא לבצע את התיקון הפרטי שלו. יש לנו את הכל, כאן, בכדור הארץ, כדי לבצע את התיקון הזה. לנשים הנשיות משמעות התיקון היא לעבור לצד השני של עצמן, להיות גבריות. משמעות התיקון היא להפנים את השקפת העולם הגברית, שכה זרה להן. אם את אשה נשית, הנשיות מתבטאת אצלך באופן טבעי. אינך צריכה לדאוג לה כלל, כי הנשיות שלך נמצאת איתך כל הזמן. הנשיות היא הצל שלך, ולכן היא תתבטא בכל פעולה שאת עושה. כשהבעיה שלך היא עם הגבריות שלך, את חסומה שם. שם אינך מתבטאת כל הזמן אלא לעתים רחוקות יותר. לכן בכל פעם שאת פורצת גבול חדש ביכולת הביטוי הגברי שלך – את נוגעת בו זמנית בגבריות ובנשיות שלך – כשלמות. אבל זה אינו נצחי, הוא זמני, כיון שהצד הגברי שלך הוא אינסופי. את חייבת להמשיך ולפרוץ עוד גבול ולעבור עוד משוכה בתוך המימד האינסופי שלך. בכל פעם שתפרצי גבול גברי – הפרס שלך יהיה השלמות. בכל פעם שתתקדמי עוד צעד לעבר הגבריות שלך – את תגעי בשלם, באיחוד בתוכך. בכל פעם שתגדילי את יכולת הביטוי הגברית שלך, תגדילי באותו האופן גם את יכולת הביטוי הנשית שלך. כך תהפכי לאדם עמוק יותר ויותר, ותנועי עוד ועוד לתוך השלמות האינסופית שלך. • כדי להשתחרר.... כדי להשתחרר מאחיזתו של ההרגל – עלינו ליצור בתוכנו הרגל הפוך. זה מתאים גם לגישתו של הרמב"ם שטען שאנו מגיעים לדרך האמצע כשאנחנו עוברים מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה. אשה נשית – במקום ההרגל להגיב באופן נשי, עליה להגיב באופן גברי. הדבר הזה מגדיל גם את הנשיות שבתוכנו, מעמיק אותה. ההרגל הוא זה החוסם אותנו ומשאיר אותנו בצד אחד של עצמנו בלבד. ההרגל הזה הוא הרגל של שנים, ולכן הוא טבוע בנו עמוק-עמוק בפנים. ההרגל הזה הוא השולט בחיינו, כי הוא זה היוצר אצלנו דפוסי תגובה קבועים. ההרגל הזה גורם לנו להגיב למצבים שונים באותה הצורה: או רק בגישה הנשית, או רק בצורה הגברית. בכל צעד ושעל שבהם הלכנו נוכל לראות את עקבותיו של ההרגל. הוא שב ומופיע מתוך התת-מודע שלנו, בכל פעם שאנו עומדים לעשות צעד אחר, שונה. בכל פעם שאנו רוצים להשתנות, הוא פורץ אל התודעה שלנו ומנסה לעצור אותנו. להרגל הזה יש אלף פרצופים, ואין-סוף תירוצים. הוא ישכנע אותנו בכל צורה אפשרית מדוע לא להשתנות, כי מבחינתו שינוי הוא מוות. הוא יהיה צריך לפנות את מקומו להרגל אחר. כל פריצה של תבנית התגובה הקבועה שלנו, ממיתה עוד חלק מההרגל, וההרגל הזה אינו רוצה למות. אל תטעו, להרגל הזה יש חיים משלו. הוא רואה את עצמו כבעלים שלנו. הוא אינו מוכן לוותר על השליטה בנו. כל עוד הוא חי – הוא יגרום לנו למות מבפנים. ההרגל הזה מייצג את "הגורל", את חוסר השליטה ואת חוסר המודעות. ההרגל הזה מעדיף שנישאר ישנים, שלא נפקח את העיניים, העיקר שלא ניקח מידיו את השליטה על חיינו. • דבר שלילי שקורה לנו בחיינו החיצוניים – הוא השתקפות של היחס שלנו לעצמנו. אם אנשים לא מקשיבים לנו ולרגשותינו – זה משקף את זה שאנחנו לא מקשיבים לרגשותינו האמיתיים. עלינו להתחיל להאמין לרגשותינו. אם הירקן מזלזל בנו – אנחנו מזלזלים בעצמנו. עלינו להתחיל להעריך את עצמנו יותר. אם מישהו מאחר לפגישה איתנו באופן קבוע – אנחנו מאחרים בטיפול בדברים חשובים של עצמנו, מזניחים אותם, לא מייחסים כבוד וערך לזמן שעובר ופועל נגדנו. עלינו לטפל בדברים שלנו הרבה יותר מהר. מישהו מדבר אלינו בגסות-רוח? אנחנו לא מדברים עם עצמנו ברגישות, באהבה ובהבנה מספיקים לצרכים האמיתיים שלנו. הדיאלוג הפנימי שלנו צריך להשתנות. עלינו לתת לעצמנו יותר אהבה, התחשבות ונועם. לפנק את עצמנו. לדבר עם עצמנו באהבה. מישהו מתעלם מאיתנו? אנחנו לא מתייחסים לעצמנו ברצינות המתבקשת. עלינו להעריך את עצמנו יותר ברצינות. מישהו מתנהג כלפינו באמהות-יתר או באבהות-יתר? זה מה שאנחנו עושים לעצמנו, אנחנו לא מתייחסים לעצמנו כבוגרים מספיק, עלינו להתבגר יותר. מישהו מתייחס אלינו ברצינות-יתר, מנדנד, לא "יורד מאיתנו, לא מניח לנו? עלינו להיות קלילים יותר ביחס לעצמנו. לרדת מעצמנו, לא לטפס על עצמנו, לא לנדנד, להניח. מישהו לא מאמין לנו? אנחנו לא מאמינים לעצמנו. עלינו להתחיל להאמין לרגשות, לדעות ולאמונות שלנו. מתייחסים אלינו כאל רכוש, כאל אובייקט, מישהו חושב שהוא בעל הרכוש? אנחנו נוהגים כלפי עצמנו ברכושנות, אין לנו מספיק יצירתיות, עלינו לברוא את עצמנו שוב. זה לא מסיר אחריות מהאנשים חיצוניים ומהירקן, לא הופך את התנהגותם השלילית לחיובית, אבל זה סימן למה שקורה בתוכנו. • יש פתגם האומר: "הפוסל באחר, במומו הוא פוסל". מה קורה לכם? לא נכון. זה לא תמיד: זה נכון רק אם התנהגותו של האחר, זו שאנחנו מבקרים אותה, מכעיסה ומעצבנת אותנו. זה סימן שהמום, הפגם הזה קיים גם בנו. אם התנהגות מסוימת של האחר לא מוצאת חן בעינינו, לא נזעמנו, אבל לא נעים ולא נוח לנו להיות בקרבתה, זה לא שלנו. • איך אני יודעת אם אני אשה גברית או נשית? תבדקי את עצמך לפי הגישה שלך, לא לפי מעשיך. אל תסתכלי רק במה שאת עושה – תסתכלי יותר איך את עושה את זה. אם את מחליטה בעניינים משותפים במהירות, בנחישות, מתוך יוזמה ועצמאות – זה מעיד על הגישה הגברית שלך. אם את מהססת, מתלבטת, פוחדת, מתייעצת, דוחה את ההחלטה עד לרגע האחרון – הרי שזה מעיד על הגישה הנשית שלך. עליך לשאול את עצמך מה קשה לך יותר, מה טבעי לך פחות – להיות נשים עם אנשים, או גברית? מה שקל לך יותר – זה את. מה שקשה לך יותר – זה בדיוק התיקון שלך. • כשאני נפגשת בפעם הראשונה עם גבר או אשה, האם כבר אז אני מסוגלת לדעת אם אני נשית או גברית איתם? כן, את יכולה. עליך רק לשים לב לתחושותיך הפנימיות. אם את מנסה להרשים, אם את מתרגשת, אם את חוששת לומר דברים שהם לא יאהבו לשמוע, אם את מרגישה צורך לרצות אותם, אם את שואלת את עצמך: "האם הם רוצים אותי?" אם את ממוקדת בהם, אם את מרגישה נחותה וחלשה לידם – אז כבר בפגישה הראשונה את הנשית והם הגבריים. לעומת זאת אם את מתנהגת באופן טבעי כהרגלך, אם את מבטאת את דעותיך ללא חשש ואינך משתדלת לומר דברים שאת יודעת שי?יר?צו אותם, אם את רגועה ואינך שוכחת את עצמך, אם את חשה שהם רוצים בך, אם את מרגישה חזקה ושולטת לידם – אז את הגברית והם הנשיים. • ישנם אנשים שאני מרגישה איתם גברית; ועם אחרים אני מרגישה נשית. איך אוכל להגדיר את עצמי? כרגע את גם גברית וגם נשית. אבל כדי שתביני את המשמעות של המצב שלך, עלייך להכיר את השלבים. ישנם שלושה שלבים בדרך לשלמות הפנימית, לאיחוד: 1. השלב הראשון הוא השלב המפוצל ביותר. אלה אנשים שעדיין לא החלו בתהליך התיקון. הם חסומים בתוך עצמם באותו קוטב שהם מכירים, ובכל קשר שהם יוצרים הם מתפקדים רק על פי אותו קוטב. אם מדובר בנשים נשיות, הן תמיד יוצרות מערכות-יחסים המבוססות רק על הנשיות שלהן. הן תמיד יוצרות קשר עם גברים גבריים ועם נשים גבריות. 2. השלב השני הוא שלב הביניים. אלה אנשים שהתחילו בתהליך התיקון, אך עדיין לא הפנימו אותו ממש. לכן יש קשרים שבהם יפעלו על פי הגישה הנשית, וקשרים אחרים בהם יתפקדו כגבריים. 3. השלב השלישי הוא שלב השלמות. אנשים הנמצאים בשלב הזה, נמצאים בעיצומו של תהליך התיקון. הם כמעט תמיד יוצרים קשרים עם אנשים זהים. למשל, אם מדובר באישה נשית, רוב הקשרים שהיא יוצרת הם דווקא עם גברים-נשיים ועם נשים-נשיות, ומיעוטן – עם גברים-גבריים ונשים-גבריות. ברוב הקשרים שלהן הן מעיזות לבטא את הצד הגברי שלהן. את נמצאת בשלב הביניים, ותבדקי היטב. אם תראי שאחת הקבוצות הללו גדולה יותר, זה הכיוון שאליו עליך לתקן את עצמך. אם הקבוצה הגדולה יותר היא נשים וגברים גבריים – את אשה נשית עם התקדמות גברית, ולכן עליך להמשיך לנוע לעבר הצד הגברי המוביל שלך. אם את אשה גברית עם התפתחות נשית, הקבוצה הגדולה יותר היא אנשים נשיים, עליך להמשיך לנוע לעבר הצד הנשי המוביל שלך. • האשה הנשית צריכה להיות המובילה את עצמה: אם עד היום היית אשה נשית; אם עד היום נהגת לרצות את האנשים סביבך, התביישת לומר, התביישת לבקש, פחדת להעמיד את עצמך שם; אם עד היום נתת לצרכים "שלו" ולצרכים "שלהם" לבוא לפני הצרכים שלך; אם עד היום פחדת להגיד גם "לא" – היית צמודה לקוטב הנשי הקיים בך, ועתה זה ישתנה. כדי לנוע לעבר הקוטב הגברי שלך, עליך להעמיד מעכשיו את הצרכים שלך, קודם. קודם את, ורק אחר-כך הוא או הם. מעכשיו בכל מה שקשור לעצמך, את קובעת, את מחליטה, את יוזמת. החזירי לעצמך את כבודך האבוד, את עובדת קיומך. מעכשיו תחווי את הצד האקטיבי הקיים בך. • התיקון הפנימי מתרחש: כשאנו עוברים לצד השני של עצמנו, מתרחש נס. בכל פעם שאנו נעים עמוק יותר אל המחצית האבודה שלנו – מתרחש נס. מתרחש איחוד פנימי. כל איחוד כזה טומן בחובו תחושת גן-עדן ממכרת. כל איחוד פנימי יביא עימו תוצאות מופלאות בשבילנו: גילוי, הפתעה, כוח, שליטה, אושר, אהבה, שלווה, אחדות, הרמוניה. בכל פעם שאנו נשארים חסומים בפני הצד השני שלנו – אנו חווים עוד קצת גיהינום. בכל פעם שאנו עוברים לצד השני של עצמנו – אנו חווים עוד טיפת גן-עדן. אם אנו נשארים כפי שהיינו ולא משתנים – הגיהינום הפנימי צובר כוח. גן-עדן אינו תוצאה של "מעשים טובים". גן-עדן הוא תוצאה של תיקון, של מאמץ, של התגברות על הקושי שמציב לנו ההרגל. גן-העדן הוא תוצאה של שינוי עצמנו. • כשאני מנסה לעורר בתוכי את המחצית השניה שלי, אני מרגישה שאני צריכה לעשות סיבוב של 180 מעלות. מה לעשות? אל תהיי טכנית, היי איכותית. אל תפגיני את המחצית החדשה שאליה את נעה ואל תנופפי בה. עליך להיות טבעית. תני לשני הצדדים לנבוע ממך ב-י-ח-ד. תני להם להתמוסס זה בזה. אל תיצמדי לאף אחד מהם – אל תפגיני אף אחד מהם ואל תתרברבי בהם. פשוט הניחי להם לצאת ממך באופן טבעי ומשוחרר. כשאת נמצאת בתהליך התיקון, המחצית שלך מתעוררת מתוכך באופן ספונטני. אם היית כל חייך אשה נשית, פתאום "ייפלטו" לך משפטים גבריים. תראי שאינך צריכה לתכנן את השינוי מראש. כל שעליך לעשות הוא להקשיב לטרנספורמציה המתחוללת בתוכך. אם תתכנני – זה יצור רושם מלאכותי, כי זה באמת יהיה מלאכותי. הגבריות כבר נמצאת בתוכך. אל תעצרי אותה ואל תדחפי אותה החוצה בכוח. תני לה לזרום ממך בכוחות עצמה, ואל תתערבי. תני לגבריות ולנשיות לצאת ממך בלי מאמץ, בלי כוח, בלי אובססיה, בלי כיוון. פשוט צפי בתוצאות. תופתעי עד כמה זה קל כשלא מתכננים. דווקא כשאינך מתכננת קורים לך הדברים הכי יפים, הכי שלמים. המשפטים היפים ביותר הם המשפטים הספונטניים שאת אומרת ברגע שהם חולפים לראשונה במוחך. אלה משפטים בתוליים, שלמים – הם עדיין לא הושחתו על-ידי החשיבה שלך, על-ידי האמונות שלך, או על-ידי הפחדים שלך. • אם טוב לי כפי שאני, מדוע עליי לתקן את עצמי? אם אינך מרגישה צורך, אל תשני את עצמך. שינוי הוא תוצאה של רמת מודעות מסוימת. אם המודעות שלך עדיין אינה רואה את השלמות שבך ואת השלמות שלך, את היכולת שלך לעבור טרנספורמציה ולחוות את הצד השני של עצמך, סימן שאינך בשלה לשינוי. לכן אם תעשי עכשיו שינוי – זה יהיה מלאכותי מאוד. לא תביני באמת מה את עושה ולא תפיקי מהמאמץ הזה תוצאות משמעותיות. עליך להמתין עד שתהיי בשלה לכך. אל תעשי שינויים בחיים רק מפני שאנשים אחרים עושים זאת. תעשי מה שאת מרגישה שנכון בשבילך, כרגע. אם אינך מוכנה, השינוי שתנסי לעשות יהיה תיאורטי, הוא לא יהיה שינוי חווייתי כי אינך בשלה לחוויה הזאת. • אני מאמינה בתקשורת בין אנשים. הרבה פעמים החברה שלי ואני מתווכחות במשך שעות, עד שאנו מגיעות לעמק השווה, ואז אנו מסכימות. הבעיה היא שהשיחות הן ארוכות מאוד. מדוע אי אפשר להגיע לתוצאה הסופית מהר יותר? אם את מוצאת את עצמך מדברת הרבה כדי להגיע לעיקר – את אשה נשית. אשה נשית מדברת הרבה – אך עושה מעט. ככל שאת מדברת יותר בעניין מסוים, כך את עושה פחות באותו עניין. השיחות הארוכות שאת מנהלת הן המפלט שלך, הן הבריחה שלך מעשייה. במקום להשתמש באנרגיה שלך לשינוי ולעשייה – את מדברת. את פוחדת לעשות, לשנות. כשיש חיבור ואיחוד פנימיים – אין צורך ביותר מדי דיבורים. לעומת זאת כשיש פיצול פנימי – גם שיחות אינן עוזרות בדרך כלל. הבנה פנימית ועמוקה היא הרבה מעבר למילים. כשמתווכחים – יש צורך בהרבה מילים – וגם הן לא תמיד מחזירות אותך לאיחוד ולשלמות. השלמות שלך היא תוצאה של מעשים, של שינוי – לא של דיבורים. אם את רוצה להפוך לאשה גברית – תמקדי את התקשורת שלך. הפכי אותה מתקשורת נשית לתקשורת גברית; דברי באופן תכליתי וקצר, אל תאריכי במילים; אמרי את מה שבאמת יש לך להגיד – וזהו. תגידי מה מפריע לך ותגידי מה בדיוק את רוצה שיהיה. תני עוצמה למילים שלך. עמדי מאחורי הדרישות שלך. אל תסגי, אל תתפתלי ואל תצטדקי. תקשורת גברית היא תקשורת המיועדת לבטא עוצמה וכוח. אינך משתמשת בכוח שיש לך, לכן את מבזבזת אנרגיה רבה כל-כך בשיחות ארוכות ומייגעות. כשאת מנהלת את השיחות הארוכות הללו, את בעצם מנסה להבין באמצעות השיחה עם החברה שלך, מה בעצם את רוצה. אם תלמדי להשתמש באנרגיה שלך נכון, תראי שככל שתדברי מעט יותר – כך תשיגי הרבה יותר. התקשורת שלך צריכה להיות תוצאה ולא סיבה. אינך ממוקדת בצרכים שלך. לכן התקשורת שלך היא תקשורת מבולבלת ולא ממוקדת. לכן אל תחפשי את התשובות שלך רק על-ידי תקשורת עם חברתך. אינך זקוקה לה כדי להבין את עצמך. נסי לשוחח עם עצמך. נסי להבין את עצמך לבד. את כבר ילדה גדולה. כשתגיעי לתוצאות והחלטות – תביאי אותן לחברתך. • אני אשה נשית הרוצה לחוות את הצד הגברי שבי. אם בן-הזוג שלי אינו מודע למסר המועבר כאן, איך אוכל לשנות את מערכת-היחסים שלנו ללא שיתוף פעולה מצידו? הסכמה היא דבר טוב תמיד, אך היא איננה הכרחית. אינך זקוקה לשיתוף פעולה מלא מצד בן-הזוג שלך כדי להתחיל בתהליך. אין צורך בהסכמה שלו, כיון שמדובר בחוקי הטבע. שניכם מושפעים מאותו כוח – כוח האיזון של הטבע. הים אינו צריך לקבל את ההסכמה של הנהר לכך שהמים יזרמו אליו – אלה הם חוקי האיזון של הטבע. לכן גם את אינך זקוקה כרגע להסכמת בן-זוגך, כדי שהוא ישתנה ויהפוך לגברי. ברגע שאת הופכת לים – הנהר זורם אלייך, כיון שאת נמצאת במקום הנמוך ביותר. באותו האופן, אם את משתנה והופכת לאשה נשית, באופן אוטמטי יהפוך הגבר שלך לגברי. זהו תהליך אוטומטי שמתרחש גם באופן לא מודע. בכך שאת משתנה בפנים והופכת לאשה נשית – את הופכת אותו באופן אוטומטי לגבר גברי. אם הוא מסרב להתנהג כגברי – סימן שבמקום כלשהו את עדיין מסרבת להיות נשית. אם את הופכת לאשה נשית באופן מלא, שלם ומתמסר – הוא יהפוך אוטומטית לגבר גברי ללא כל התנגדות, כיון שאתם בנויים כמשוואה. כשאת משנה את הצד שלך במשוואה, גם הצד השני של המשוואה חייב להשתנות. • מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי פסיבית ונשית. זה מה שאני. אינני מרגישה שאני מדחיקה בתוכי דבר, האין זה אפשרי שזה פשוט האופי שלי? ה"אופי" שלך זהה ל"טבע" שלך. זהו רק משחק מילים. אמנם נולדת פסיבית ונשית, ולכן אינך מכירה אופי או טבע אחרים. אבל אין זאת אומרת שלא קיים בך האופי הנגדי – דהיינו, הטבע הגברי. אבל זה מה שאת מכירה, ולזה את רגילה. את אוהבת להיות נשית, כי הפנמת את מערכת היחסים של ההורים שלך. אמא שלך היתה נשית ואבא שלך היה גברי. זו מערכת-היחסים המוכרת לך ביותר. וזה נכון – כך עוצב האופי שלך, אבל זו אינה המהות שלך. שלמות היא המהות שלך. במהותך נולדת שלמה – וכך נשארת תמיד. פשוט הפסקת להיות מודעת לשלמות שלך. • האם רק כשאנו לבד אנו מסוגלים לחזור לשלמות שלנו? אם אנו חצויים, תהליך התיקון מחייב תקופת זמן עם עצמנו. רק לבד נוכל למצוא את השלמות מתוך עצמנו. ביחד לא נוכל – כי אנו נשארים חצויים, ואז אנו מסוגלים ליצור רק מערכת יחסים של השלמה ולא של שלמות. אל תנסי למצוא תחליפים, אל תיכנסי למערכות אקראיות מתוך חולשה פנימית, מתוך צורך ולא מתוך בחירה. אל תחזרי אל הסם – נסי פעם אחת להיגמל ממנו. תראי שבתוך זמן קצר תתחזקי בכוחות עצמך, ולא בעזרת תחליפים זמניים. ______________________________________________

25/12/2005 | 23:09 | מאת: ריקי

מילי שלום. גם אני, כמו ב.ג. , צריכה על מנת לקרוא בעיון לחזור בקריאה נוספת. האמת שהתחלתי והתיאשתי. אני בטוחה שזה מאד מעניין, כפי שדברייך עד עכשיו היו אבל, בכל זאת.... זאת נראית משימה רצינית..... לילה טוב

26/12/2005 | 08:12 | מאת:

אני צריכה למצוא זמן שקט ומתאים כדי לקרוא ולהעמיק. יישר כח

26/12/2005 | 09:01 | מאת: מילי

ריקי ואסנת, חשבתי שיהיו שירצו לקרוא הכל. אז! כל יומיים אעביר קטע אחד, והוא יהיה באורך קצר. תיכף אסדיר את העניין, ויגיע הקטע מס' 2 שיהיה באורך קטע מס' 1, הקודם. יום מתוק.

25/12/2005 | 09:43 | מאת: לריקי וכמובן לכולכן

ריקי לשאלתך הקשיים אכן קימיים ואני חושבת שזה יום יומי. היכולת לתפוס את הבגידה, אחרי מה שהיה בנינו: אהבה וחברות-הרגשה של גוף אחד, היא הקשה מכול. אני "מחזיקה" פחות מהבן אדם עצמו. המחשבות שלי:, האם אני כל יום הולכת אחורה במחשבות? האם יעזור לי כל היום לחשוב על זה? האם לא כדאי להמשיך הלאה (כמו שהחלטתי)? האם לא כדאי לשנות בראש שלי את המחשבה שהכל חייב להיות מושלם? האם צריך להתפשר? אני מרגישה שאני אוהבת אבל ממש לא בעוצמה של לפני? אני חושבת שלמען ילדיי אני יכולה לקיים חיי משפחה טובים ומאושרים. ב.ג

25/12/2005 | 09:44 | מאת: ב.ג

התבלבלתי

25/12/2005 | 11:53 | מאת: מילי

ביגי, תודה על המילים בתשובה לדנה. בטח, בטח, תקחי... כל מה שטוב ומתאים לך. איזה שיר נהדר שהבאת, המילים כל-כך נכנסות ללב. וואללה, מצאת חלק מהתשובות בתוכך. כן, לא להתמקד כל הזמן ב"מה שהוא עשה לי" וב"איזה אדם לא מושלם שהוא". כל מה שאנחנו מתמקדים בו, זה הדבר שגדל בחיינו. רגשות אפשר להעלות ואפשר לטשטש, גם באופן שכלי. כשמתמקדים בהם מעלים אותם, וכשמטשטשים, מורידים. אנחנו מייסרים את עצמנו כי יש לנו רווח מיידי מזה. אבל הרווח לטווח הארוך הוא יקר מאוד, יקר מדי. וואו, אני לא רוצה לעצבן אותך עוד יותר בקשר לבעלך, אני רק רוצה להסביר משהו. הוא התחיל להתעורר מהפסיביות. אלא שהוא עשה את התתעוררות בכיוון הכי לא נכון, במקום לפנות את האקטיביות פנימה, הביתה, הוא פנה החוצה. אבל זה מלמד שיש בו התעוררות, ושיהיה ניתן לעשות שינויים בזוגיות בהמשך. אז אל תיפול רוחך, את בדרך!

25/12/2005 | 12:50 | מאת: ב.ג

תודה,תודה,תודה בהערכה

25/12/2005 | 09:25 | מאת: ב.ג

שבוע נפלא לכולכן, היה סוף שבוע נפלא מלא באהבה עם שני אחיי ומשפחתם כולם יחד תחת קורת גג אחת, המשפחתיות הזאת היא מעל הכל...!!! "ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו משהו נשאר איתנו"

25/12/2005 | 09:26 | מאת: ב.ג

בשיר המקורי - משהוא נשאר איתו...

25/12/2005 | 09:17 | מאת: דנה

אני בת 36, יש לי 3 ילדים מקסימים ובעל טוב, למרות שהוא די עסוק בעולמו. לכאורה הכל נראה טוב, אני גרה בדירה מפוארת באיזור טוב וכולי. ולא חסר לנו דבר. אך מצד שני אני מרגישה כמו רובוט מהלך, כל היום רק עושה למען הילדים והבעל והבית, ולא מרגישה את ניצוץ השמחה וחדוות החיים שהיה לי ברווקות. אני מזניחה את עצמי, עליתי כבר יותר מ-10 קילו מאז החתונה (כל לידה 3 קילו) ומסתובבת עם בגדים לא ממש יפים. אפילו הנעליים שלי כבר בלויות ואני לא מוצאת זמן או רצון ללכת לקנות עוד זוג. האם זה תהליך נורמלי של כל הנשים אחרי שמתחתנים ויולדים ילדים או שבכל זאת כדאי לי לחפש ניצוץ של חיות שיוציא אותי מהתחושה הזאת? אציין שכבר כמה שנים אני לא עובדת אלא בבית למען הילדים. אני לא חושבת שאני בדיכאון, אלא פשוט איבדתי כל תחושה של חיות ושמחה. פשוט קיימת בצורה רובוטית למען כולם, רק לא למען עצמי.

25/12/2005 | 09:58 | מאת: מילי

דנה, היי בהנחה שאת לא בדיכאון, כי זה כמובן עניין חמור יותר. את כמו חשבון בנק, אי-אפשר רק לרוקן אותך ולהאמין שאת כד השמן. את גיבורה, את מוכשרת, את משתפת פעולה, את חרוצה, יש לך אינטגריטי, אבל את לא כד השמן. את חשבון בנק. את יכולה לא להאמין לי, אבל את יכולה להאמין לתוצאה. את מרוקנת מבחינת הנתינה לאחרים בלי לקבל גם. ואת מרוקנת מבחינת הנתינה לאחרים בלי לתת גם לעצמך. לתת! לתת לעצמך! הכל! מרווח, גבולות יותר רחבים, לאחרים לתת גבולות יותר צרים וברורים, לא להיות טרומפלדור, לתת לעצמך הערכה, אהבה, כבוד, פינוק. הכל!!! ~~~ ~~~~ ~~

25/12/2005 | 11:21 | מאת: ב.ג

מילי איזה מילים..., לקחתי גם לעצמי. דנה - תהיה חזקה וחכמה וכמובן לישם לאט לאט ובבטחה, הרבה עבודה אבל מגיע לכולנו אושר,הערכה וכבוד. חברות הפורום הנהדרות נראות לי בשלות יותר לעזור ולתמוך בך הרבה הזדהות ואהבה ב.ג