ייעוץ

ארצה להתייעץ: בתי, בת 30, ילדה לפני כחצי שנה בת ראשונה. מהרגע שהיא ילדה היחסים בינינו קשים ומלאי האשמות.היא טוענת שאני לא התנהגתי כאמא ולא טיפלתי בה מספיק אחרי הלידה ולא עזרתי ולא תמכתי.אציין כי אני עובדת למחייתי כ-10 שעות ביום עבודה פיסית,ולעיתים אחרי העבודה הייתי רצה אליה (ברגל) וחוזרת הביתה מותשת וגם אז היא לא הייתה מרוצה. שורה תחתונה אני לא אומרת שאני מושלמת אך אני סופגת ממנה השפלות קשות ובפעם האחרונה שהייתי אצלה גורשתי מביתה.הרגשתי מושפלת ושהפעם היא עברה את הגבולות שלי. אינני יודעת כיצד להתנהג.אני כועסת, ומצד אחד אני רוצה לעזור לה אך מצד שני היא לא נותנת לי לעזור לה, היא כל הזמן מרגישה מקופחת ושאני עוזרת לאחים יותר מאשר לה. כיצד ממשיכים מפה?

שולה שלום לדעתי כדאי ליזום שיחה ב- 4 עינים עם הבת, לדבר על כל הענין, לא למדת להיות אמא ולפעמים עושים טעויות, (אני לא אומרת שעשית טעויות), מה שהיה פעם נכון, היום הוא כבר נראה לא נכון, היום הרבה דברים שונים,בכל תחומי החיים (יש מיליון ואחד דוגמאות) את עשית הכי טוב שידעת לפני 30 שנה , היום שהדברים אחרת קל לשפוט וזה לא נכון לעשות. היום גם את השתנת ומוכנה לשנות ומוכנה לעזור לה אז שתפתח את ביתה וליבה ותקבל עזרה - לטובתה. בעבר יעצה לי פסיכולוגית שעלמנת לקרב את הילדה עלייך פשוט לשדר לה את המסר שאת שם בשבילה, אם היא תרצה את עזרתך את תהיה שם בשבילה. היום שאני אמא אני מבינה כמה שזה קשה.. בהצלחה

שולה בוקר טוב עם כל הכבוד לאהבת אם, אני לא חושבת שחלק מתפקידייך כאמא הוא לספוג השפלות מהבת שלך (לדברייך, היא גורמת לך להרגיש מושפלת וגירשה אותך מביתה !) יחד עם הרגישות למצבה המיוחד לאחר לידה, נראה לי שהגיע הזמן להציב לה גבולות מאוד ברורים ביחסים בין שתיכן, ולהגדיר במפורש שיש דברים שאת לא מוכנה לספוג. את זה ניתן לעשות בשיחה יזומה בין שתיכן. רצוי, כמובן, שלפני שאת מבהירה לה מהם הגבולות שלך, תבהירי את אותם גבולות לעצמך כדי שתדעי בדיוק מה את עומדת להגיד לה באותה שיחה. לפעמים קצרים כאלה בתקשורת נובעים מחוסר תיאום בין הציפיות של שני הצדדים. נסי לשאול אותה מה הציפיות שלה ממך, כיצד היא מצפה שתעזרי לה ותבואי לקראתה כדי שהיא לא תרגיש מקופחת בהשוואה לאחיה. בהתאם לתשובתה, בדקי מה מתוך הדברים את מסוגלת לעשות, מה מהדברים נראים לך הגיוניים וסבירים ומה נראים לגמרי לא מקובלים עליך. החכמה היא באמת למצוא את שביל הזהב בו היא לא תרגיש מקופחת מצד אחד, אבל שאת לא תרגישי מושפלת או מנוצלת מצד שני. אחרי הכל את אמא שלה, ולא המשרתת האישית שלה ולא נועדת אך ורק כדי לשרת את צרכיה של בתך, נכון....? לו היית מספרת לי שמדובר בבתך בת ה-10, תשובתי מן הסתם היתה שונה בתכלית, אבל נראה לי שבגילה המופלג ובמצבה המשפחתי (אני משערת שיש לה בן זוג ?) היא לא אמורה להפנות את *כל* מרכז הכובד של הרצון בתשומת לב ובעזרה דווקא כלפייך, אלא יותר כלפי בן זוגה, לא ? מדוע היא באה אליך בדרישות כאלה של עזרה ? האם אין לה בן זוג תומך שמגדל ביחד איתה את ילדתם המשותפת ? קצת מקומם אותי הציפייה הכמעט ברורה מאליה, ש"אמא תעשה הכל עבורי"... אני חושבת שיש נשים שלא כל-כך מבינות שאמא סיימה את תפקידה כאם ברגע בו סיימה לגדל את ילדיה שלה, וכעת היא אמורה ליהנות מהתפקיד של "סבתא", שהוא שונה לגמרי מהגדרת התפקיד של "אמא"... האם היא באמת מצפה שתהיי שוב אמא, אחרי 30 שנה ?..

שלום שולה, כבת ואם שעברה את התהליך שאת מספרת עליו, אני יכולה להבין אותך ואת עלבונך וגם, אולי, להאיר כמה פנים מהצד השני, של ביתך. כמובן, שזה לא יהיה תחליף לשיחה בין שתיכן, שאני יודעת שקשה ליזום וכל ה"לא נעים לי" והמחשבות שרצות בראש, אבל במצבכן שיחה כזאת, כמו שכתבו ב.ג ושירה , היא בלתי נמנעת כי מה כבר יכול להיות יותר גרוע ממה שקורה ביניכן עכשיו? ובכן, תיאום הציפיות ביניכן, כפי שכתבה שירה, הוא הכרחי. חד משמעית ובראש ובראשונה. עברה רק חצי שנה. כעסים כאלה יחמירו אף יותר במשך הזמן אם לא תטפלו בבעיה כבר עכשיו. לי לדוגמא, היו ציפיות מאמא שלי שנסבו סביב "למה היא לא באה לבקר יותר... אני כאן לבד... בעלי עובד... אני צריכה תמיכה נפשית...אני צריכה קצת לנוח אחרי 24 שעות עם תינוק צורח....למה היא לא מציעה עזרה..." ועוד... אחרי שיחה איתה הסתבר לי שהיא ציפתה שאם אצטרך עזרה אומר לה ולכן לא הציעה מעצמה כיוון שחשבה שזה רק יפריע ובעלי מספיק לי...כמובן שעבורי ההיפך היה הנכון. למרות שבעלי עזר ותמך והיה שם בשבילי, דמות נשית היא חשובה מאוד בימים הראשונים. אז גם מתרחש שינוי הורמונלי בגוף המביא לתחושות צער ועצב. זה לא הדיכאון אחרי לידה המפורסם (וגם את זה כדאי לבדוק איתה, ייתכן שהיא כן חווה דיכאון כלשהו) אלא "בלו", עצב שבא פתאום וכך גם חולף אך עם זאת קשה לשאת אותו לבד - הדמעות פשוט זולגות מעצמן (אני לא אשכח איך בבית, ביום השלישי לחזרתי מביה"ח, ישבתי בבוקר מול צלחת עם טוסט, גבינה וכוס קפה, הסתכלתי לי בחלון, התינוק ישן, היה שקט בכל הבית, לכאורה אידיליה ופתאום, אאוט אוף דה בלו התחלתי לבכות. זה התחיל בדמעה סוררת אחת והמשיך לפרץ דמעות לא מוסבר. בעלי היה אז בבית אבל אני רציתי את אמא שלי. רצתי אליו בוכה והוא חיבק ונישק ועטף בחום אבל...מה אגיד לך שולה...כנראה שבכל זאת יש מצבים שאין כמו אמא. אין.). לכן חשוב חשוב חשוב שתהיה ליד האם דמות תומכת וקרובה - לי היה חשוב שתהיה זו דמות נשית שעברה את החוויה, ויש לה ידע ונסיון בזה. אחותי ואמי היו שתי דמויות פוטנציאליות ומכיוון שאחותי רחוקה גיאוגרפית, הציפיה היתה מאמי שהיא קרובה הרבה יותר. כנראה, שאם לביתך היו ציפיות כאלה היא רואה אותך כדמות כזאת עבורה - תומכת, אוהבת, בעלת ידע ונסיון. בעלה, אם יש כזה, סביר להניח בעבודה והבדידות בימים אלה קשה, בעיקר לאחר לידת ילד ראשון כשהיא לא מנוסה ובן לילה נהפך עליה עולמה. לסיכום, שיחה מלב אל לב, אמפתית, תומכת ואוהבת, שיחה בה את משדרת לה שאת שם בשבילה ולא נגדה, תוכל להגדיר לשתיכן מה הציפיות של כל אחת (כן, גם שלך כאם המסרבת לקבל השפלות, שהרי גם את הטענות הכי קשות יש דרך אחרת לומר) ולגשר על התחושות הקשות של שתיכן. ייתכן שמה שהיא רואה כ"טיפול ודאגה אימהית" שונה מאוד ממה שאת רואה ככזה ולהיפך. ייתכן שמה שאת רואה כ"טוב" הוא לא כזה עבורה ומה ש"טוב" לה הוא לא כזה עבורך. זה לא מאוחר וכל המוקדם הרי זה משובח. בהצלחה.