פורום הפרעות אכילה - תמיכה

היי אורלי אני שוב כותבת... רציתי לספר לך שבזמן האחרון התחלתי לאכול אפשר להגיד יותר טוב סוף כל סוף התחלתי לאכול.... אבל עכשיו היסוריי מצפון תוקפים אותי.. אני אוכלת ואני מרגישה רע עם עצמי איך בכלל אכלתי את זה ... טוב לא מורא מחר אני לא אוכל הרבה... נמאס לי מהערות של אנשים שאומרים לי כל הזמן שאני שמנה... אני שונאת את עצמי, אני כותבת לך עכשיו ואני בוכה.. קשה לי קשה לי להיות בסבביבת האנשים האלה שמעירים לי כל הזמן אבל אין לי ברירה זה הבית שלי! אין לי לאן לברוח... אז אני מסתגרת בחדר שלי יושבת שם שעות מחכה שאף אחד לא איהיה שם ואז אני מסוגלת לצאת החוצה...נמאס לי להעניש את עצמי באוכל אני לא נהנית ממנו בשבילי זה נטל... אני לא מסוגלת לראות את עצמי יפה.. אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי בראי ולומר שאני יפה אני שונאת את עצמי ואני עוד יותר שונאת את עמי כשאני מכניסה משהו לפה. כל הערה של מישהו אפילו סתם בן-אדם יכולה להכניס אותי למצב של דיכאון משום מה אני מקבלת רק את הערות השליליות קשה לי למצוא משהו חיובי בעולם הזה.....

שימי יקרה, העזרי בשיחות זה יעזור ואף יכול להוציא אותך מהמצב שבו את נמצאת אחת ולתמיד כי הרצון לצאת מזה קיים אצלך. יש דברים יפים וחיוביים בחיים האלה ומבטיחה לך שיש הרבה, רק עד שלא תלמדי להלחם בפחדים ולאהוב את עצמך לא תוכלי לאהוב אחרים כי בן אדם שרע לו לא טוב לו עם כלום. נסי שיחות רע זה לא יעשה אלא רק יכול לעזור באמת שאין לך מה להפסיד ויש הרבה מטפלים בתחום ומטפלים טובים, קונבנצינאליים ולא קונבציונאליים.

מועדים לשמחה! אני חדשה כאן בפורום, וותיקה בפורומים אחרים. חולה במחלה הארורה של אכילה כפייתית. מצאתי את האור, מצאתי את הדרך, ירדתי במשקל, השלתי קילוגרמים מעל נפשי, הולכתבדרך סלולה ובטוחה, מאושרת בה. אוכלת שלוש ארוחות וחיה ביניהן. תודה לאל!!! לא אשקר שלפעמים קשה, אבל רק להיום מאמינה ובטוחה בעזרה של הכח העליון שלי, הקבוצות, החברותא ועבודת התוכנית שאני עושה. במקרה הגעתי לכאן ואני שמחה להכיר!!!

שמעתי עליהם דברים מעולים וקראתי כתבה איך הם עוזרים לאחרים לצאת מזה בעזרת תמיכה אחד בשני. כל הכבוד. אני שמחה לשמוע שאת אחרי. נפילות יש תמיד בחיים אבל כשיש כלים לומדים ליפול ולקום.

הי, אני חושבת שאני סובלת מהפרעת אכילה או מאיזושהיא בעיה אחרת הקשורה לאכילה. במהלך השבוע אני אוכלת תפריט יחסית מאוזן ומגוון המגיע עד 1200 קלוריות (אני בת 29, 1.70 ס"מ, שוקלת 55 ק"ג) עד שמגיע סוף השבוע שבו אני אוכלת ללא הפסקה. לדוגמא: ביוםשבת אני יכולה לאכול למעלה מ-24 וופלות, 10 פסק-זמן, מס' פיתות (3-5)+ ארוחת צהריים + ארוחות ערב- קשה לתאר את זה בכתב אבל אני אוכלת ללא הפסקה ולא ברור לי למה, אפילו שכבר כואבת לי הבטן אני לא מפסיקה. רק בסוף שאני כבר לא מסוגלת יותר, אני מצטרת על מה שעשיתי אך אני לא מקיאה. ושוב יום ראשון מגיע ואני חוזרת לאכול כרגיל עד סוף השבוע. חשוב לי לציין שלאחרונה זה קורה לי גם באמצע שבוע, אני מגיעה מעבודה ולא מפסיקה לאכול. לא ברור לי למה אני עושה את זה, החיים שלי רגילים כמו שהיו תמיד, אני נשואה באושר ולא עברתי שום שינוי בחיים לאחרונה. אני לא יודעת מה לעשות ורק רוצה שזה יפסק. אני אשמח לקבל עצה/עזרה. תודה, עדי

עדי יקרה, את לא לבד!!! יש דרך ויש פיתרון!!! דרך ה'גוגל' היכנסי נא לאתר של 'אכלנים כפייתיים', תיכנסי ותסתכלי היכן ומתי יש פגישות שמתאימות לך לפי אזור מגורייך. אני הגעתי לשם ואני מצאתי את האור!!! גם את תמצאי!!! מבטיחה לך! בהצלחה!!!

עדי יקרה, אין לי ספק שהאכילה הכפייתית הוא פיצוי על משהו אחר שלא קיים וחסר. יש ארגון שנקרא אכלנים כפייתיים אנונימיים, נדמה לי שזה השם ושמעתי עליהם דברים טובים ואנשים נגמלים מההרגל הזה אחת ולתמיד בעזרת תמיכה של אחרים במצבם, דומה לאלכוהוליסטים אנונוימיים וכו'. נסי שווה, אומרים שזה קבוצת תמיכה מעולה ואנשים יוצאים מזה.

כבר יותר מחצי חיים במחלה הזאת יש תקופות טובות ותקופות איומות ותקופות שהן באמצע השנה האחרונה היתה מאד קשה וכשהתחיל להיות קל יותר הגיע משבר ענק בעבודה שזרק אותי למטה שוב במשקל תקין אבל שוב עם ימי קיזוזים ומידי פעם הקאות ואכילה ביתר וברוב הזמן מלחמה על כל ביס ושעות של התעמלות התאזנתי קצת יותר. בבדיקות האחרונות קבלנו התראה שאם אנחנו רוצים עוד ילד כדאי להזדרז אחרי כמה שבועות של התבשלות עם עצמי, אחר כך גם עם הבעל והשרינק הוחלט על חזרה למסלול לנסות עוד הריון אבל בימים כמו היום מרגישה שאולי לא מגיע לי עוד ילד נשארתי לנוח (כי כאבי הבטן מהטיפול הורגים אותי) ההרומונים מטריפים אותי - רע לי כל הזמן ואני אוכלת כדי לא להקיא ואחר כך שונאת את עצמי לא יכולה להתעמל קפה פעם ביום - וכבר היה סיגריות מחוץ לתחום מנסה לעשות את התרגילים של ה-CBT אבל מרגישה סופר זייפנית זה כל כך קשה ולפעמים אני מרגישה כל כך עייפה

תמרה יקרה אני בטוחה שהמלחמה היומיומית אינה קלה, כל הזמן להלחם מול עצמך ומול הגוף שלך ולא לאהוב את מה שאת רואה לא קל אך אני חושבת שאם היית נעזרת בשיחות זה היה הופך את זה לקל יותר ומשנה דברים לטובה ואולי היית אחת ולתמיד נפטרת מהמחלה ומהתסמינים. לא נמאס לך לבזבז אנרגיות בלספור קלוריות ובלהקיא, אם לא למען עצמך לפחות למען ילדיך. תני צ'אנס והלחמי בזה באמת באמת וברצון לצאת מן המחלה אחת ולתמיד ואת האנרגיות להשקיע בילדים ובהריון.

היי. שמי הוא בר, אני נהגתי לבקר בפורום הזה לעיתים קרובות בעבר הרחוק.. לפני שנתיים בערך. כשהייתי ממש בשיאה של האנורקסיה והרגשתי במשך כל היום כאילו דיבוק כזה או אחר שולט בי ואין לי את מי לשתף, אז בחרתי לשתף אותכן. ברוכה הבאה אורלי, איתך עוד לא יצא לי להתייעץ או להקשיב.. אבל עם הילה כן, אני בטוחה שתכהני בצורה אדירה בתפקיד התובעני הזה. אוקיי, אז ככה. את הסיפור שלי אני רוצה לספר לכולן , בשביל שלעולם לא תגיעו למצב הזה. או שפשוט תשתדלו ותעדיפו את החיים הרבה יותר מאשר את המחלה המזעזעת הזו. ששולטת ומשתלטת על החשיבה, התפקוד, החיים, האופי, הטעם, השליטה, הבטחון. על מה לא. עוד לא עולות לי דמעות בעיניים כמו תמיד כשאני מתחילה לדבר על אנה ועליי, על הרומן הארוך כ"כ שיצרתי לעצמי עם האנורקסיה, שהשתלטה עליי לפני 5 שנים ולא עבר יום אחד מבלי שהיא עזבה אותי לנפשי ונתנה לי לנוח ממנה. לפני כ-5 שנים לדיוק, ממש בחגים האלו לפני חמש שנים התחלתי בדיאטה פשוטה, כמו כולן. להוריד 3 קילו וזהו. היה נראה לי מאוד סקסי ומאוד נכון להוריד טיפה, רק טיפ טיפה בשביל שיירד טיפה מהצדדיות בבטן, טיפה מהידיים, מהירך פה ושם. הייתי אז בת 14 וחצי. היום אני בת 19 וחצי. שקלתי אז 62. אני 1.74 כיום. אז גובהי היה 1.69. אכלתי בריא, הורדתי ג'אנק. הורדתי צ'יפס, מטוגן, לחם לבן, פיצות, טוסטים, שוקולד וכו. ירדתי 5 קילו בחודש וחצי. אח"כ המשכתי , הורדתי כל שבועיים קילו. הגעתי ל 57. כיף חיים זה היה לי , כמובן. כולם שמים לב.. אומרים לי, ואוו, בר.. כמה יפה לך.. את נראית מדהים. הלכתי ברחוב בת"א וניגשה אליי סוכנת דוגמניות נורא מוכרת, החתימה אותי אצלה. עשיתי כמה פרסומות דיי מהר, אמרו לי שאני נראית כמו בובה מהלכת. רזה, בלונדינית, שפתיים אדומות, עיניים חומות, צבע מוקה. מה צריך יותר מזה ? אבל אני לא הרגשתי מספיק יפה. רציתי עוד. עוד טיפה. מה יהיה אם אני אוריד עוד טיפונת בטוסיק? עוד טיפה מהבטן.. נרשמתי למכון במקביל. עברה שנה.. שנה וחצי. והכל כרגיל. אני כל יום אוכל אורז וסלט, גבינה לבנה וסלט בערב. אכלתי בצורה כזו במשך שנתיים. נהייתי בולמית. לא הצלחתי שלא . חברה אמרה לי, תאכלי. תהני , תקיאי. 4 דקות ונגמר כל הסיפור. במשקל 54, תקין לחלוטין בעיניי, ואפילו תקין מדיי התחלתי לאכול הכול. בלי הפסקה מ3 פעמים להקיא ביום זה עלה ל7 ונהייה פשוט הקאה כל שעה. מלהקיא קורנפלקס עם חלב וופלים, ופיצות, ושווארמה, זה הפך לאט לאט ללהקיא את הסלט והאורז. ואז פשוט הגיעה התקופה המיוחלת שבה פשוט לא הצלחתי לעכל שומדבר. הייתי מקיאה הכל הכל. הייתי לבנה, עדיין בלונדינית, שיער ארוך, בובה מגעילה, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ושפתיים סגולות. עם שיער שמתחיל פתאום לצמוח במקומות שבחיים לא היה לי בהם שיער. עם התקפי עצבים נוראיים. עם ירידה בביטחון העצמי כל קילו שירד. לעולם לא הייתי לבד. תמיד היה לי חבר גדול ממני שאהב אותי והסביר לי כמה אני חשובה לו, ולמה אני לא אוכלת? למה אני לא כמו כולן? למה רק אני לא נהנית בארוחה ? כל חבר שהיה.. החלפתי אחר שנה. שהרגשתי שאוהבים אותי יותר מדיי ועושים בשבילי יותר מדיי הרגשתי שזה לא אמיתי. שאני לא מספיק טובה. שמחמיאים לי שאני יפה, אז משקרים לי. שחבר שלי אומר לי שהוא חושב רק עליי הוא משקר. שאני לא ראויה שיאהבו אותי מספיק. שאני לא טובה מספיק. בכל הבגרויות הוצאתי מעל 90, בלי יוצא מן הכלל. שהוריי אמרו לי עד כמה הם גאים בי אמרתי להם שזה יצא ככה בפוקס. שאני לא באמת כזו חכמה כמו שכולם חושבים. אני ציירת ויש לי תערוכות כבר שנתיים. כל ציור שמכרתי, אפילו בדיי הרבה כסף, והחמיאו לי עד כמה הוא יפה. הרגשתי שהוא לא יפה מספיק.. שאין דבר שאני מסוגלת ליצור שהוא מספיק שווה. מספיק טוב. שאני לא מסוגלת למושלמות. שאני פרפקטציוניסטית, אנוכית, כחושה, מגעילה, כבר לא יפה אפילו, שכולם מנסים רק להשיג בגלל שידעו שאני לא נותנת מעצמי לאף אחד חוץ מעצמי. שאני מוזרה, כל החברה שלי הסתכלה עליי בתור הילדה הכי מסתורית בעולם... הייתי משקרת, הייתי עונה תשובות סרקיסטיות, עונה בארסיות, עוקצת. מחייכת חצי חיוך והולכת. לא נותנת לאף אחד לדעת עליי כלום. כל הבנים רצו אותי ולא רציתי אף אחד. לא נתתי לאף אחד להתקרב אליי חוץ מלחברות הטובות שלי מגיל קטן. נהייתי מפלצת מהלכת. בר, כיתה יא, 1.73 שוקלת 46 קילו. שיער בלונדיני ארוך ארוך, שפתיים אדומות , לבנה מרוב חיוורון, ציונים הכי גבוהים בשכבה. לא עונה לאף אחד שמדבר אלייה, לא מעניין אותה שומדבר חוץ מלימודים. המשכתי לדגמן עד לנקודה שצלם אחד סירב לצלם אותי כי הוא פשוט החליט שאני מודעה לאנורקסיה מהלכת. והוא לא תומך בשיט הזה לא משנה כמה יפה אני. הקפיאו אותי עד שאחליט לעלות במשקל ואז אמשיך לדגמן. שמתי זיין על כולם, היה לי חבר שהייתי דלוקה עליו שנים, וראה אותי במסיבה ושלח לי את המספקר שלו על פתק ומאז היינו ביחד. הוא היה שרוט כמוני, במובן אחר. והוא אהב אותי אהבה הכי מיוחדת שיכולה להיות. ולא הציק לי שלא אכלתי, ולא אמר לי שהרזון שלי מבחיל אותו כשהייתי מורידה בגדים. הוא אהב אותי למרות הכל, וידע שאני חולה. אבל הוא אהב אותי למרות הכל. ואז הוא טס לדגמן באוסטרליה לחודש ואני אמרתי לו שאני רוצה הפסקה. הוא חזר, היינו קצת ביחד. וזה העיק עליי. רזיתי עוד. אכלתי מלפפון ועגבניה וקפה בלי חלב ביום. הייתי מתעלפת כל שבועיים ושומרת את זה בסוד. הייתי לבד, בלי חבר. בלי אהבה. עם לב קר, וחברות תומכות סביבי שלעולם לא שפטו אותי ורק ניסו לעזור בדרכן שלהן. ללא הצלחה כמובן. אני כ"כ בשלי, כ"כ עקשנית. עבדתי מגיל 16 בתור ברמנית שיקרתי לגבי הגיל שלי וכך הרווחתי כסף כשלא נתנו לי לדגמן. וזה רחק מלהזיז לי. זה עולם כ"כ מגעיל על כל פנים, אני אמנית, אני מציירת, אני אנורקסית, אני שרוטה, אני חולה. אני לא צריכה עולם כזה מעבר לעולם השרוט כ"כ שאני נמצאת בו כרגע. עוד שנה עברה, אני שוקלת 44. ההורים שלי משתגעים. אמא בוכה כל יום, אני כיתה יב, סוף יב. לא מתפקדת כמעט על שומדבר. רק מציירת ולומדת. ולוקחת תוספי תזונה ושותה קפה. ואוכלת סלט חסה עם חומץ ובצל 4 פעמים ביום. שותה דיאט ספרייט ומרגישה הכי מלאה בעולם. הולכת לצו גיוס, לא מגייסים אותי. אמא לוקחת אותי לאשפוז בכח. חודש אשפוז. זונדה, מכריחים אותי לאכול, אני מרגישה נוראית, שמנה. מזעזעת. אני מעלה 6 קילו בחודש. שקלתי 50. הייתי ענקית. מגייסים אותי. אני כבר חיילת חצי שנה. אחרי הגיוס, מן הסתם חזרתי למשטר האוכל ועקפתי את ההורים, את המשפחה, את כולם. חזרתי ל 48 וזה היה ממש קשה. ואז 47. והייתי בשלום עם זה. לא שלום מלא, אבל לא עם הרבה ברירות. מעקבים של ביה"ח, אבא אמא ומפקדים זה לא פשוט. גם כשאת אנורקסית בכל רמ"ח אברייך. ולצערי הרב עד מוות, אני כ"כ כזו.לפני חודש בדיוק ירדתי מהבסיס לכיוון היציאה, הרגשתי כאילו מישהו חובט לי חזק בגב תחתון. נפלתי על הרצפה. תקף אותי קור מזעזע. רעדתי בלי סוף. התחלתי לבכות. לא יכלתי לקום. פינו אותי לביה"ח. 40 וחצי חום, הזיות, לחץ דם הכי נמוך שיכול להיות. על סף גסיסה. פתאום, משהו קפץ עליי כמו שד. הכל היה בסדר. אז מה אם אין לי מחזור כבר שנה ומשהו... בטוח הכל בסדר. לא? לא. ממש לא. בביה"ח עשו לי כל בדיקה אפשרית, חיברו אותי לאינפוזיה מיד אחת זונדה לתוך הגוף ויד שנייה אנטיביוטיקה. עשו לי 7 בדיקות דם כל יום. יש לי זיהום בדם, אין לי המוגלובין בדם. אין לי ברזל כי אני לא אוכל שום בשר שום דגים שום דבר בערך. הגרון חרוך מההקאות של פעם, הקיבה ריקה, אין אבץ, אין מספיק דם. עירוי כל יום. כל יום נותנים לי עוד דם. ואז הגיעה המכה, הכלייה השמאלית שלי מזוהמת כתוצאה מהזיהום בדם. ולמה? כי אין לי מערכת חיסונית. הגוף לא מצליח להתגבר על שומדבר לבד. אז מה קורה עכשיו ? הכילייה. צריכה ללכת. צריך למצוא חדשה, או לא למצוא בכלל. מאז עבר חודש, ויש לי משטר דיאטטי נוראי, אני כול יומיים בביה"ח, אני כרגע חייה על תרופות. אני חלשה , לא עובדת, לא מצליחה לעשות שום דבר כמעט. אני חולה. אני אנורקסית שעוד לא יודעת אם זו הכאפה שהיא צריכה לקבל בשביל לרצות לצאת מהאנורקסייה. כי היא כבר חלק ממני. אני אוכלת בערך כמו כולם, רק לא לחם, ולא מטוגן. ואני גבוהה, ושוקלת 51 כרגע, ומרגיעה ענקית. אבל מרוב שאני תשושה מכל הסמים האלו שהגוף שלי עליהם כבר חודש אז אין לי מספיק כח ומספיק רגש וכאב לחשוב על זה. נשמע מפתה . נכון ? כרגע אני כבר לא יודעת מה הטעם בלחיות. אפילו הצבא שוקל לפלוט אותי למרות שאני קצינה, כתוצאה ממה שעברתי. וכתוצאה מכך שלא הצהרתי לעולם על הפרעות אכילה. וכרגע זה כבר ברור לכל. אני מותשת מלכתוב והגיע זמן התרופות. ואני מתחילה להזיע זיעה קרה כי התרופות עושות טיפה הזיות לפעמים. אני אוהבת אתכן למרות שאני לא מכירה אותכן. מקווה שתקראו טוב טוב.מקווה שתפנימו. אני כולה בת 19 וחצי ועברתי כ"כ הרבה עם חיוך, אנה הייתה חלק ממני והערצתי אותה. ועכשיו היא בוגדת בי והורדת לי כל חלקה בגוף. שתהיה לכולכן שבת מדהימה כמוכן. בר.

בר מתוקה, תודה על הברכות והפרגון. כעת תורי אני מורידה בפניך את הכובע ומצדיעה לך על האומץ לבוא ולדבר ולספר פה את הסיפור שלך כמו שהוא בלי התייפיפות ובלי כחל וסרק, סיפור אמיתי של נערה חולה, שבא להראות לאחרים כמה לא כדאי להם להכנס לשם, כמה קל להכנס אבל קשה מאוד לצאת מהבור. על זה אני רוצה לומר כל הכבוד לך ועכשיו אני רוצה להגיד לך שאת נשמעת לי בחורה אמיצה, חכמה וחזקה שמסוגלת לקבל החלטה לצאת מזה ולשחרר את אנה שהורסת לך כל חלקה טובה. אם הרצון כבר קיים זה צעד ענקי ביציאה החוצה וכעת עם טיפול נפשי טוב ושיחות את תצאי מזה ובגדול וידך על העליונה. אל תתייאשי, עברת הרבה ולכן אין לי ספק שאת יכולה לצאת מזה ונראה לי שכבר שבעת מהמחלה האיומה הזו שגמרה אותך לגמרי. שחררי את אנה היא לא חברה טובה היא צרה צרורה. שלך פה בכל עת, מחזקת את ידך. אורלי

אחרי דקות ספורות מרגישה אני את הדמעות זולגות השנים העברו הכל חוזר מקווה שמישהו יוכל לקרוא ולראות הכל במבט אחר. אחת שעברה ומקווה לא לפגוש יותר את המחלה -הרגשתי אותו דבר בשנה שעברה הייתי עם סטרואידים ועם השד יודע מה . זוכרת לפני מספר שנים אני ומולאן חשבנוו שאת אולי "בר" מקווה שאת חזקה כי זו תקופה קשה אם תרצי כל דבר אנחנו פנ לעזור,ולתמוך מרחוק דניאלה

כואב ומזעזע. אני חושבת שאני זוכרת אותך, אם כי אינני בטוחה. בכל אופן, נכנסת הנה כדי לספר ולהזהיר אחרות/ים, אך עם זאת, כדאי לך לקרוא את המילים שאת בעצמך כותבת. ואני קוראת אותך בעצב וחושבת לעצמי - אלוהים אדירים, כמה המחלה הארורה הזו אינה שווה ולו אף יום אחד של חולי ושל חוסר תפקוד, ובטח שלא הקרבת כליה. וזה לא שהחיים יפים ונעימים (לפחות לחלק מאיתנו), אבל אין שום סיבה שבעולם שנסבול כל-כך ונעולל זאת לעצמנו. ביחד עם זאת, שום דבר אינו סוף פסוק ודברים יכולים להשתנות כשמשנים את החשיבה וגם את הטרמינולוגיה ("אני אנורקסית"; "אנה אהבה אותי/הערצתי אותה" וכו'). ברור שאת זקוקה לטיפול נפשי מקיף שיטפל בשנאה העצמית (=אנורקסיה) שלך, אבל בשלב הזה אני מאחלת לך להתגבר על הזיהום שהיכה בך ולהתאושש מבחינה פיזית כמה שיותר מהר, בתקווה שזה באמת יגרום לשינוי משמעותי בחייך הצעירים, לבחירה בדרך אחרת ולרדיפה עיקשת אחר התקווה ונצנוצי האור שמבליחים מדי פעם. אני שמחה שנכנסת ופרשת בפנינו את מסכת הייסורים הזו, כי עם כל הצער שבה, היא משקפת חשבון נפש מתוך הסתכלות בוגרת יותר לאחור ורצון עז למשהו אחר. אני מאחלת לך רפואה שלמה.

היי.. תודה על תגובתך. הייתי השבוע אצל הדיאטנית והפעם עליתי במשקל ( זה עשה לי רע רציתי לקבור את עצמי ) היא הפסיקה לי את היומן אכילה ובגלל זה עליתי. היא גם אמרה שבלי היומן אכילה אין לי הרבה מה לעשות שם אז חזרתי לכתוב לה את מה שאני אוכלת אבל ידעתי אותה שתיקח בחשבון שזה יוביל לירידה נוספת במשקל אך זה לא משהו שהתריד אותה. אמרתי לה גם שאני רוצה טיפול מקצועי, שיחות והיא שאלה אותי במפתיע " את רוצה? " אני לא מבינה למה זה צריך לבוא מימני הם לא רואים שהמצב לא טוב? שאני לא מתקדמת איתם לשום מקום? מה עוזרת לי דיאטנית שאני יודעת את כל הקלוריות הקיימות שיש אני כבר בונה לאנשים תפריט לבד בלי עזרה של דיאטנית. אני מקווה שאחרי שביקשתי עזרה אני גם יקבל אותה למרות ששם ברגע שמראים נכונות הם ישר שוללים. מיואשת.

חמודה שלי, מה זו המרפאת אכילה שאת הולכת אליה? נראה לפי הדברים שלך שהם יורדים עליך ומורידים לך את המוטיבציה לצאת מאיפה שאת נמצאת. את יכולה למצוא אופציות אחרות ויש גם שיחות דרך הקופת חולים אצל מטפלים ופסיכולוגיים. יכול להיות שהמקום הספציפי הזה לא מתאים לך ממש ואפשר למצוא אופציה יותר טובה בשבילך. אל תתייאשי ואל תרימי ידיים. זה ששם דפוק לא אומר שאין דברים טובים ומטפלים טובים כי יש כזה.

היי אורלי להפתעתי נכנסתי לפורום וגיליתי שהפכת למנהלת מה קרה לדין דין ולמנהלת השניה? אז ככה כמו שאת יודעת אני אחרי אישפוז כרגע התחלתי לקבל טיפול במרפאה להפרעות אכילה ברמבם אבל אני לא מרגישה שזה כ"כ עוזר לי אני עדייין רוצה להרזות לפחות 15 קילו אם לא יותר והמחשבות כל הזמן מתרידות מה אני עושה? תודה רבה על הכל ורוניקה

היי ורוניקה מתוקה איזה כיף לשמוע ממך, מקווה שאת לא עושה שטויות ושומרת על עצמך. בקשר לניהול הפורום אז דין דין פרשה מזמן ואז רק הילה ניהלה אותו ואז הילה ביקשה לפרוש מניהול הפורום ולעבור הלאה והמליצה עלי לניהול הפורום והחלטתי לנסות ולקחת את זה לידיי ולנסות להכנס לנעליה של הילה שהיתה מדהימה כשניהלה את הפורום הזה. והנה אני פה מנסה ככל יכולתי לעזור ולהיות אוזן קשבת למי שצריך ותמיד ולתרום מנסיוני עם בתי. ועכשיו לגביך זה שעלית במשקל אני מאוד שמחה לשמוע אך מהר מאוד קל מאוד להוריד את זה חזרה ולחזור אחורה החוכמה היא לדעת לשמר את המשקל ואת מה שלמדת באשפוז. אי לכך חשוב מאוד להמשיך עם השיחות עם הפסיכולוגית או כל מטפל אחר המטפל בנושא הפרעות אכילה, מטפל אלטרנטיבי , מטפל מודעתי שיתן בידיך כלים לשמור על מה שיש וילמד אותך לשנות את מחשבותיך וילמד אותך לאהוב את עצמך כמו שאת לקבל את עצמך ולהתמודד עם הפחדים הקיימים. אם לא תעשי כן הכל לא שווה. הבת שלי אחרי האשפוז הלכה קרוב לשנה לשיחות עד שנעמדה בכוחות עצמה על הרגליים וידעה שלשם היא לא מגיעה יותר אף פעם. מקווה לשמוע אותך ולהתעדכן בדברים טובים. את מקסימה ונגעת לליבי ורוניקה. אל תעשי שטויות בבקשה. די לבזבז את הזמן והאנרגיות על המשקל כל הזמן זה מיותר, יש המון דברים יפים אחרים שאפשר לעשות חוץ מלהתעסק במשקל כל היום.

לבני בן השנה ו-3 חודשים ישנה בעיה שהלשון מורמת בקיפול כלפי מעלה (מהיום שנולד בפגיה) ברגע פתיחת הפה לאכילה ושתייה. משקלו נמוך לגילו - הוא נמצא באחוזון מינוס 15 (שוקל 7500). כל האכלה היא משימה קשה מאחר ולא ניתן להכניס כפית מלאה לפה בעקבות הקיפול והוא לא לועס את האוכל בעקבות הבעיה. לאחר מספר כפיות מועט הארוחה מסתיימת בבכי. מה ניתן לעשות, האם נתקלת בבעיה דומה בעבר? אאג בדק בדיקה פשוטה וטען שהוא לא רואה בעייה בחלל הפה. יתכן שמדובר בבעיה פסיכולוגית ולא רפואית? זה ישמע לי מוזר כי מהיום שהוא נולד התופעה קיימת. לפי מה שקראתי – לא מדובר בלשון קשורה אלא להיפך? תודה שהם

שוהם שלום קראתי בעבר על בעיה כזו אך אני לא ממש מתמצאת בעניין. העניין הפסיכולוגי נראה לי קצת לא נכון פה כי מדובר בתינוק רך ונאמר שזה מאז שנולד אז לא נראה שזה קטע פסיכולוגי. שקלת לגשת אולי להתייעץ עם כירורג? מה רופא משפחה אומר. אם זה לא יטופל אז בהחלט ייתכן בעיות בעתיד כי קיימת בעיית לעיסה אז חייבים להתייעץ ולראות מה זה. נסי באמת כירורג.

היי אורלי. החיים שלי דואכים, נגמרים. האנורקסיה השתלטה על כל חלק בגוף שלי. אני במעקב של דיאטנית וזה לא מוביל לשום מקום. אני לא מסוגלת יותר להתמודד, לא מסוגלת יותר להרים את הראש למעלה כי אז באה עוד ועוד מכה. כל כך עייפה מהחיים. כל כך לא רוצה להיות חלק בהם :(

אני מבינה את הקושי הרב שלך וקל לי להבין ולהזדהות כי גם בתי היתה באותו מצב, נואשת לגמרי וממש בתחתית אבל תראי למרות הכל היא התגברה ויצאה מזה אז אל תרימי ידיים גם את זה אפשרי לצאת מזה אך רק דיאטנית בתמונה זה לא יעזור זה פשוט צחוק. את צריכה טיפול לנפש ולא דיאטנית. הגיע זמן שגם הרופאים הנכבדים יתחילו להתעורר ויבינו כי אנורקסיות צריכות מזור לנפש גם אם הם יעלו במשקל אך הנפש תשאר פגועה ופגומה זה לא יעזור כי הם שוב יחזרו לשם כמו גלגל. את חייבת טיפול טוב לנפש ומפה תבוא הישועה, אך זה לא הוקוס פוקוס צריך רצון וסבלנות. אל תתייאשי מתוקה שלי את תראי שתצאי מזה ותהיי בסדר רק אל תרימי לי ידיים.

שלום ... כל יום שעובר אני רק חושבת על המשקל שלי שרק יורד ויורד ושאני חסרת תאבון רוצה לאכול אבל אין חשק זה מאוד מדאיג אותי כי אני דווקא רוצה לעלות במשקל לא טוב לי להיות רזה עד כדי כך שאני בקושי מצליחה למצוא ג'ינסים במידה שלי...אני שוקלת 39 והגובה שלי הוא 1.53 כל פעם זה מדאיג אותי מחדש..אמא שלי לא שמה לב כולכך רק מה שהיא אומרת לי תאכלי תאכלי..אבל אני חושבת שזה בעיה יותר מורכבת ..וצריך פתרון יותר טוב .. ואני כן אוכלת אבל לא בצורה מסודרת...אולי בגלל לחץ אולי בגלל דאגות תעזרו לי בבקשה אני ממש לא יודעת מה לעשות..אני חייבת עזרה

מריה יקרה, ברור פה שאת בבעיה ולא סתם בעיה זה הרבה מעבר ל..תאכלי...תאכלי,. כי זה משהו שאיבדת שליטה עליו, גם אם את רוצה את לא יכולה. תנסי לשתף את אמא ולהגיד לה שאת חושבת שאת בבעיה ואת מבקשת עזרה וללכת לרופאת משפחה. זה לא בושה לבקש עזרה לפני שיהיה מאוחר מדי וכמובן לבקש מהרופאה לעשות בדיקות ולשתף אותה ושתפנה אותך גם לשיחות או למרפאה שמטפלת בהפרעות אכילה לפני שיהיה מאוחר מדי. המצב יכול להתדרדר מהר מאוד אז אל תמתיני. אני בטוחה שאמא תעזור לך ותתן לך את כל העזרה והאהבה שצריך.

מ יע

שמי אסף , אני מבקש עזרה. גילי הוא 22 , ואני חושש כי חבריי הטוב, הזהה לגילי , סובל מהפרעות אכילה. לפני כ 7 חודשים, אף טיפה יותר, שקל חברי באזור ה 120 קילו . בשלב מסויים, החליט שהוא רוצה להוריד את המשקל , ולכן הפסיק לאכל בשר, התחיל להתאמן ללא השגחה רפואית , לרוץ ללא הרף , ואכל אך ורק ירקות וגבינות , ללא בשר כלל או כלל . לאחר 4 חודשים, הגיע למשקל של 78 קילו . כתוצאה מהדיאטה הלא מבוקרת הזו , התחיל לפתח אנטי לבשר ובקושי אוכל זאת, בנוסף הוא אוכל אך ורק ירקות ומתאמן ללא הרף בכל יום, ריצות, משקולות , ולעיתי אף מרעיב את עצמו, כיום הוא שוקל באזור ה 72 וגובהו הוא 1.93. ב 5 החודשים האחרונים , מצא עצמו מתעלף מסיבות לא ברורות באמצע היום, לראשונה התעלף בטיול שעשינו בצפון, גם בבוקר, והלך לשיחים לבצע את צרכיו, מיד לאחר מכן, נפל על הרצפה והתעלף . זו הייתה הפעם הראשונה. לאחר חודש וחצי, התעלף שוב במסיבת החתונה של אחיו הגדול , ושוב , לא פנה לבית חולים או רופא מומחה. לפני כשבועיים , התעלף שוב, בזמן ריצה , באמצע הכביש, למזלו, הבחין בו זר ולקח אותו לבית החולים, שם אמרו לו שהוא פשוט לא שתה מספיק. הבעיה היא , שהוא אינו מספר לאיש שהוא הוריד את הכמות הזו ממשקלו. הוא אושפז למשך שלושה ימים, ובשנייה ששוחרר, ניגש שוב לחדר הכושר, תוך כדי כך שהוא מפחית עד כמה שהוא יכול את צריכתו בבשר , חלבונים ופחמימות החיוניות לגוף . אני חושש מאד לחיו, לדעתי הוא במצב של הפרעת אכילה קשה, ואף מפתח אנורקסיה אשר בתחילת דרכה. מה עליי לעשות ? לדבר איתו, איש אינו יכול, הוא לא מקשיב לאיש ובטוח כי הוא בריא כמו שור, ולא מוכן להקשיב לאף אחד, לא מוכן ללכת לרופא, יותר מזאת, בכל פעם שהוא מסתכל במראה, הוא מרגיש כי הוא חייב להוריד עוד כמה קילו ממשקלו כי בעיניו, הוא טיפה שמנמן. אני מזכיר שוב, כי הבנאדם מתנשא לגובה של 1.93 , עם 9 אחוזי שומן בגוף, ושוקל 72. כיצד אוכל לעזור לו ? אשמח באם מישהו יוכל לעזור לי , או אולי להפנות אותי לבנאדם המתאים . תודה

לאסף שלום, אין לי ספק שמה שתארת פה בסיפור של חברך מצביע על הפרעת אכילה חמורה שאולי כבר חצתה את הקווים האדומים ונקראת כבר אנורקסיה. אין ספק שאותם התעלפויות שאתה מדבר עליהם נובעות מחוסר איזון של חומרים בגוף וכתוצאה מכך שהגוף לא מקבל את מה שהוא צריך ואף פחות מזה. אל תדבר עם חברך ואל תזכיר את הפרעת האכילה נסה אולי לומר לו שאתה מבין שהוא באיזה שהיא מצוקה ואתה מכיר מישהו טוב שהוא יכול ללכת ולדבר איתו. או אתה יכול להגיד לו שאתה מודאג מאוד מההתעלופויות שלו וכדאי שהוא יילך לרופא משפחה לעשות בדיקות שיגרתיות כדי לראות שהכל בסדר. אל תזכיר לרגע את הפרעת האכילה או האנורקסיה כי אתה תעורר אצלו אנטי מוחלט והוא לא יהיה מוכן לשמוע כי כרגע הוא נמצא בשלב ההכחשה. הוא לא מוכן להודות שהוא בבעיה חמורה למרות שבתוך תוכו הוא יודע שהוא נפל לבור עמוק ללא תחתית. אם תדבר לליבו ובכל זאת הוא לא יישתף פעולה אין לך הרבה מה לעשות כי הוא בגיר והוא אדם בוגר ואחראי. אתה לא יכול לקחת הכל על עצמך ועל מצפונך, למרות שזה חבר טוב ואתה רואה איך חייו נהרסים לו מול העיניים ואתה כואב אך אין הרבה מה לעשות. נשאר רק לנסות לדבר לליבו בטוב ללא תזכורת של הפרעת אכילה או שום נגיעה בכך ולקוות לטוב. דע לך כי חשוב מאוד השיחות הנפשיות כי הפרעת אכילה היא נפשית האוכל הוא רק התוצאה אך השורש של הבעיה זה עמוק עמוק בנפש פנימה.

אורלי , ראשית ברצוני להודות לך , על עצם ההקשבה וההתעניינות, ברור לי שאת שומעת מקרים כאלה מידי יום ביומי, ועל כן אני מודה לך על הסבלנות. לגבי חברי, המצב איתו אכן בעייתי, משום שהוא אינו חושב כלל כי הוא חולה, קשה נורא לדבר איתו על הנושא, מידי פעם הוא אוכל קצת בשר כדי לסתום לכולם את הפה, אך לרוב, הוא אוכל ירקות ודברים בריאים אחרים . היני מודע לכך שתזונה נכונה חשובה לגוף ,אך בכל זאת, האין בנאדם צריך לצרוך בבשר לפחות ארוחה אחת ביום ? זהו אדם שאינו צמחוני, ולא התנזר בחייו מבשר. מהן ההשפעות שיכולות לקרות לגופו בעקבות כך ? חשבתי אולי אוכל לגשת לאחד הרופאים אשר מטפלים בו, אותו רופא שאשפז אותו לא מזמן, ולספרו את הסיפור האמיתי אודותיו, על כך שירד משקל כה משמעותי בזמן קצר לחלוטין, על צריכתו המועטת בבשר, ואולי הוא, לאחר מכן, יוכל לדבר אל ליבו ולשכנעו לגשת לטיפול, או אף להתייחס ולטפלו בצורה הראויה . אין שום דרך בה אוכל לעזור לבנאדם שנמצא בסיכון ? היני מבין את עניין הבגרות, את עובדת היותו אדם בוגר , אך בכל זאת, אם הוא אינו מספיק בוגר כדי לשמור על חייו פועמים, עליי לוותר בכזו קלות ? ולראותו מתמוטט לי בן הידיים ? בכל פעם שאני רואה אותו, הוא נראה לי רע עוד ועוד, מאבד את שמחת חייו, ומצטמק יותר ויותר. אני נורא חושש . האם הינך מכירה דרך מסויימת בה אוכל לעזור לו , ללא שיתוף פעולה מצידו ??

שלום אורלי... אני כותבת לך שוב.. מאוד נוח לי לשוחח איתך אני מרגישה שאת מאוד מבינה ומזדהה איתי. בבית אף אחד, אף אחד לא מבין את מה שאני עוברת... החלטתי לספר להורים שלי מה אני מרגישה ומה עובר עליי עד עכשיו הסתרתי את זה והם בתחושה שהכל בסדר.. סיפרתי לאבא שאני מפחדת לאוכל, שאני שונאת את עצמי, שאני לא יכולה להסתכל במראה ולהגיד כמו כולם וואי איזה יפה אני, כי אני לא חושבת ככה, אמרתי לו,אבא אני חושבת שאני מכוערת, אני חושבת שאני שמנה, אני מפחדת לאכול, אני מפחדת להשמין יותר ממה שאני,אז אני לא אוכלת אני שותה, שותה כדי לשבוע... אני יודעת שזה לא הגיוני, אני יודעת שזה לא בסדר, אבל משום מה אני מרגישה שאני חיה כדי לרצות אחרים, כל היום אני במרדף מתמיד אחרי הדעות של כולם מה יגידו, מה חושבים עלי?,,, למה זה בכלל אמור לעניין אותי??!! אבל, זה כן מעניין. עוד דבר קשה לי לאכול בסביבת אנשים אני מרגישה מאויימת, אני מרגישה שמסתכלים עליי כמה אני אוכלת ואז ישר אני שבעה, לא בא לי יותר לאכול.... אבא היה המום.. אמר לי .. איך את יכולה להרגיש ככה, יש לך הכל את לומדת את מקבל הכל את יפה תסתכלי על עצמך את לא רואה?? ואז התעצבנתי,,, אמרתי לו את אבא שלי אתה יכול להגיד שאני מכוערת??? אף אבא בעולם לא יגיד על הבת שלו שהיא מכוערת?!! תקשיבי לי אני באמת חושב שאת יפה וזה לא רק אני זה כולם אבל לא אכפת לי אני לא חושבת ככה אני לא חושבת שאני יפה אני לא אוהבת את עצמי. אז מה עשיתי בזה רציתי תמיכה..בסוף יצא שציערתי את אבא שלי, יצא שכולם בבית חושבים שאני חולת נפש איך הם מכנים אותי "נדפק לה השכל". שום תמיכה שום הבנה כרגע אני הכבשה השחורה של הבית (ידעתי למה הסתרתי את זה!!) נמאס לי כבר לבכות!! מתי העיניים שלי יתייבשו מהדמעות?? מתי החיוך ישוב לפניי? ולא חיוך רגעי!!!חיוך אמיתי תמידי!! אני רוצה להוסיף עוד משהו קטן----> יצאתי עם בחור תקופה של חודשיים בחודשיים האלה הוא גרם לי להרגיש שאני הכי יפה בעולם,, קצת פקפקתי בזה אבל זאת הייתה תחושה נהדרת, למה אני צריכה להרגיש יפה רק בעזרת גבר שיגיד לי זאת?... מה לא בסדר??

שימי יקרה מה שלא בסדר זה הנפש. אם את לא אוהבת את עצמך ולא מרגישה טוב עם עצמך גם אם יגידו לך השכם וערב שאת יפה ומדהימה אבל את בתוכך לא מרגישה ככה זה לא יעזור. זה יכנס מצד אחד ויצא מן הצד האחר. זו בדיוק הבעיה של האנורקסיות מרביתן חכמות ויפות ופרפקציוניסטיות ורוצות כל הזמן לרצות את כולם אך הן לא מרצות את עצמן. האני שלהם נבלע ופתאום הם לא מוצאות את מקומם האני שלהם הולך לאיבוד. את צריכה להגיד להורים שאת מרגישה שאת במצוקה נפשית ובלחצים נוראיים ושאת רוצה קצת עזרה ושיחות. את חייבת ללכת למישהי מקצועית לשיחות שתלמד אותך להתמודד עם הפחדים שקיימים בתוכך, שתלמד אותך לאהוב את עצמך מחדש ולרצות את עצמך ולקבל את עצמך כמו שאת, את חייבת שיחות לרפא את הנפש ואז כשהנפש תהיה בריאה גם כל האלמנטים של הפחד לאכול ייעלם מאליו את תראי. זה תהליך וזה מדהים כמה שזה נכון. אבל את חייבת חייבת לבקש ולקבל את העזרה. לא עשית כאב לב לאבא רק הפתעת אותו משום מקום, אנחנו ההורים לא מבינים למה הילדים שלנו שאנחנו כה אוהבים מרגישים ככה פתאום, מרגישים לא אהובים , לא יפים למרות שבמציאות הם יפים וחכמים. קשה למישהו מהצד להבין אך היום עם הנסיון שלי ושל מה שעברתי עם הבת שלי אני יודעת כמה צריכים להיות קשובים לילדים וכמה חשוב הקטע הנפשי, לרפא את הנפש ואז הכל יסתדר.אל תתייאשי הכל יהיה בסדר. תראי שדברים יסתדרו.

איפה את נסיכה?!?!?!?! אני מתגעגעת אלייך מליין הייתי שבוע שעבר בשדרות וחשבתי עליך המון רק שתדעי באופן כללי דבר נוסף אני אוהבת אותך מלאכית שלי!!!!!!!!!!!!!!! ממממממממממממממממממלייו דניאלה

מזתומרת ב"שדרות" בשדרות ממש? או שרק עברת עם האוטובוס מאמי אני את יודעת עוד מעט אולי כבר חלא יהיה פה אולי באמת תבקרי אותי סוף סוף ואני מתעלייךךךךךךךךך

אורלי שלום!, קודם כל תודה לך על התגובה המהירה... אני רוצה לשתף אותך במחשבותיי, אני באמת צעירה אני בת 21, וכמו שאמרת לא הכל שחור, אז אצלי הכל שחור, אני לא אוהבת את עצמי, באמת קשה לי לקבל את עצמי כמו שאני, אני רוצה לאהוב את עצמי ולצאת מהבית בלי לשים לב לכל הערה שנותנים לי. אני יודעת שהמצב שלי לא כל-כך טוב וזאת בזכות חברה טובה שהחליטה לקחת אותי לטיפול, תחילה סירבתי אבל ראיתי שאני לא מסוגלת להתמודד לבד ושהסביבה בבית לא תומכת אז החלטתי להיענות להצעתה ובאמת אחרי חודשיים של טיפול המצב השתפר והיום שוב חזרתי לאותה הנקודה. אני מפחדת לאכול אני מפחדת להסתכל על האוכל קערה קטנה של קורנפלקס מספיקה כדי להחזיק אותי.. הבדיקות דם לא מראות טוב וגם המחזור החודשי הפסיק להגיע.. אני מפחדת, אני מפחדת להיות לבד והמשפחה שלי לא מאמינה למצב שהגעתי אליו הם חיים בהכחשה מלאה ומסרבים להאמין.. המשחקים עם האוכל,," בואי תאכלי .... לא אני לא רעבה אכלתי קודם" ... כל התשובות האלה... כל פעם אותה תשובה.. בבקשה עזרי לי.. עזרי לי לצאת מזה ולהאמין שיהיה בסדר אני רוצה להחלים !!!!!

מתוקה שלי, כל כך קל לי להזדהות איתך כי אני חוזרת עם הדברים שלך אחורה ארבע שנים כשהבת שלי היתה במצבך והיום היא 4 שנים אחרי, מתמודדת עם הקשיים והפחדים ללא שום בעיה, אוהבת את עצמה ומקבלת את עצמה כמו שהיא, פורחת וכמובן כשהנפש בריאה גם הגוף בריא אז כמובן גם אוכלת ונהנית מהאוכל במלוא מובן המילה ונראית יפיפיה אז תדעי שיש תקווה וזה הסיבה שאני מספרת לך. אל תרימי ידיים אפשר לצאת מזה וזה לא דברים באוויר, אמנם זה לא קל וזה לא הוקוס פוקוס אך בהחלט אפשר להשאיר את החלק הזה מאחור ולחיות את החיים רגיל. זו טעות שהפסקת את הטיפול, טיפול של חודשיים לא מספיק,הטיפול לוקח קצת יותר זמן, אל תרימי ידיים, את חייבת להחלים נפשית.יש המון מטפלים נפלאים ואם נכווית מאחד יש אחר, תאמיני בעצמך ותראי שתצליחי. את נשמעת לי מקסימה וחכמה. באמת ובכנות שיהיה בסדר אך את חייבת חייבת טיפול בשיחות כי זה המפתח ליציאה מן המחלה האיומה הזו, החלמה של הנפש וזה דבר שאורך לפעמים זמן אז היי סבלנית, ויש עליות וירידות וזה לגיטימי כי גם לאדם רגיל יש עליות וירידות וימים טובים יותר וטובים פחות. את צריכה ללכת למטפל שילמד אותך להתמודד עם הפחדים וילמד אותך וייתן בידך כלים כדי שלא תשליכי הכל ישר על האוכל. אל תתייאשי. אנחנו תמיד פה בשבילך. אל תפחדי את תצאי מזה זה שאת מודה שישנה בעיה ומבקשת לצאת מזה זה צעד ענק.

אני יושבת עכשיו וכותבת לכם... אולי בצורה הזו מישהו יבין כאן משהו.... "את שמנה!!!!. את לא ראויה לאהבה... תרזי קצת.... מה קרה לך מה ניהיה ממך....." מכאן זה מתחיל הערה לא במקום... הרצון העז לרדת במשקל הפחד....שגובר יום אחרי יום אחרי יום... הקושי לקבל את עצמך... התיסכול שמלווה אותך והרצון העז שלא מתממש אף פעם!!!!!! מתי אהיה שוב רזה??? מתי אזכה לתמיכה והבנה מתי???

שימי יקרה, אמנם אני אמא אך היום במבט לאחור אני מבינה, הייתי שם עם הבת שלי. גם אצלנו זה התחיל מהערה של "חברה טובה" בכאילו, שהעירה הערות את שמנה, נראית כמו פיל קטן, לא יזיק לך קצת לרדת במשקל ותראי איך המכנס יושב עליך, איכס. הערות שלאט לאט חילחלו וחילחלו והרסו כל חלקה טובה ומפה ועד לנפילה הדרך היתה קצרה מאוד אך גם הנפילה היתה כואבת מאוד. הבת שלי נכנסה לזה מהר וחזק במשך 4 שנים של סבל. יכול להיות שהיו ויש עוד גורמים גם אצלך וההערות מהוות קטליזטור (זרז) לעניין. כל הסיפור של אנורקסיה מקורו ושורשו בפחדים, פחד להסתכל על עצמך במראה ולהתמודד עם מה שאתה רואה, פחד לקבל את עצמך כמו שאתה,פחד לאהוב את עצמך. מתוקה שלי את חייבת ללכת לטיפול בידי אנשים מקצועיים לפני שיהיה מאוחר מדי. לבד לא תצאי מזה. זו לא בושה לבקש עזרה ולהושיט חבל הצלה, אני בטוחה שיש אנשים מסביבך שאוהבים אותך ויעזרו ויתמכו לטוב ולרע. אל תתייאשי את צעירה והחיים לפניך. בקשי עזרה לפני שיהיה מאוחר מדי וכן, גם עזרה נפשית, השיחות חשובות מאוד. ברגע שהנפש תבריא גם הגוף יחזור לקדמותו ויהיה בריא. אל תוותרי ותרימי ידיים. לא הכל כזה שחור.

שלום, אחותי בולמית כבר כ-3 שנים, ניסינו לדבר ולעזור אך שום דבר לא עוזר היא לא מוכנה ללכת לטיפול או ייעוץ בנושא, המצב לא טוב לדעתי, היא אוכלת בכמויות אדירות, ומקיאה בשירותים ובמקלחת של הבית שבה היא מתחלקת איתי גם האם ישנו חשש מחיידקים מכך?כי זה ממש מגעיל לדעתי וקשה לי כבר לחיות ככה וכולם מפחדים ממנה..אני היחידה שמעירה לה ומעמידה אותה במקומה אבל אני לא עושה זאת בדרך הטובה אלא אני עושה זאת בכעס.. ואיך אפשר לעזור לה למרות שאני מאוד אנטי כלפיה ואני יודעת שזה בעייתי אבל היא כועסת אם מעירים לה ומגיבה בצורה מאוד תוקפנית

אכן קשה לראות במצב כזה אחות.. אני רואה זאת מאד דואגת לה ורוצה בטובתה, וטוב שאת שמה את הדברים על השולחן ולא מתעלמת.בכל זאת, אולי 'העמדה במקום' אינה במקומה פה. אני בטוחה שאחותך סובל מאד ורע לה מאד עם מה שהיא עושה.את צריכה לקרוא פה רק קצת כדי להבין קצת על הרגשות השנאה העצמית ושאר רגשות קשים. לכן כעס ותוכחה הם לא מועילים.תאמרי לה שאת איתה,נסי לדבר איתה על זה וליצור איתה קשר חם ותומך.בפעם הבאה שהיא יצאת מהקאהנ,נסי לחבק אותה אפילו בלי מילים. אני לא הבנתי בת כמה את,אבל אולי שווה גם לנסות לדבר על זה עם ההורים.לא יודעת מה מידת הפתיחות אצלכם במשפחה,אבל זה בהחלט משהו שכדאי לנסות לפתוח ובד בבד עם הציפיה ממנה שזה יפסק,לנסות לתת לה כח. זו משימה קשה ואולי לא הוגנת,אבל אם לא אתם, אז מי? אגב,אם קשה לכם בשיחה, אולי תנסי לכתוב לה מכתב בה תביעי בצורה רגועה את הדאגה שלך ותבהירי לה כמה הכל מאהבה.גם אם היא לא בהכרח תחזיר לך מכתב דומה זה בטוח יחמם לה את הלב:) את יכולה גם לנסות להפנות אותה לפורום בהצלחה!

מתוקה שלי בכעס את רק תגרמי לאנטי ולדברים הפוכים ממה שרצית לקרות. כוח לא הולך פה. היא לא שולטת במה שהיא עושה זה משהו שמצד אחד הם מודעים לו ומצד שני הם בהכחשה מתמדת שהם עושים זאת. צריך לבדוק טוב טוב למה היא נגעלת מעצמה ומרגישה צורך להקיא הכל החוצה, צריך להכנס לשורשם של דברים. תני לה המון אהבה וחיבוקים כי היא צריכה את האהבה והתמיכה המשפחתית כי זה חלק מההחלמה שלהן, אל תראי לה שהיא מגעילה אותך כי זה לא יעשה לה טוב. שתפי מישהו מבוגר כי איכשהו צריך לנסות לדובב אותה בטוב כי תלך לשיחות ותוציא את מה שרע לה ואולי כשהנפש תבריא גם הגוף תבריא.

כן אבל אני מנסה לעורר מישהו בבית למרות שכולם מודעים לנושא כבר כולם הרימו ידיים ופשוט מעדיפים להתעלם כיוון שמפחדים מהתגובה שלה..ניסיתי גם מהמשפחה את דודות שלי אבל אז אמא שלי האשימה אותי שאני משפילה את המשפחה וניסתה לכסות ולומר שהכול בסדר וזה עובר לה...אבל מאז עבר יותר משנה ואין המצב רק מחמיר לדעתי זה התקפות של בולמוסים של לפחות 3 פעמים ביום, הגעתי למצב שאני צריכה להסתכל אם האוכל נשאר במקרר כי בטוח היא כבר חיסלה הכול וזה יוצר אווירה לא טובה בבית כי ההורים אומרים עזבי אז נקנה עוד למרות שמנסים לומר לה שהכסף של האוכל הולך לפח בגללה!ואין כלום לא עובד אנחנו לא יודעים את הדרך... אולי יש דרך לעזרה כלשהישאת יכולה לייעץ? מבלי שהיא תתקוף אותנו? כי אנחנו לא יודעים את הדרך לגשת לנושא... לבד היא לא תבין... והיא גם משקרת.

אכן קיימת סכנה בהידבקות בחיידקים אם היא נגועה בהם ואתם באים במגע עם הקיא שלה, ובייחוד קיימת סכנה להידבק בחיידק הליקובקטר פילורי - החיידק ה"מתגורר" בקיבה. אך זה משני יחסית, כי קיימת אנטיביוטיקה יעילה שמחסלת אותו. העניין העיקרי הוא שהיא חייבת לפנות לטיפול בבולמיה שלה, ואם היא כ"כ עיקשת בלא לפנות לטיפול - אולי היא צריכה עוד זמן להבין שאורח-החיים הזה אינו תורם לה דבר וחצי דבר, אלא רק מייסרה עוד יותר.

שלום, אני בת 26 וסובלת מבולימיה כ-5 שנים. אני כל פעם מקבלת החלטה להפסיק אבל אז שוב הדחף לאכול בכמויות גדולות בלי הכרה תוקף אותי ואני מייד מקיאה לאחר מכן, לפעמים זה קורה מס' פעמים בשבוע ולפעמים עובר חודש בלי.. אני אמנם לא שמנה אבל העיסוק במשקל מטריד אותי ברמה היומיומית ואני לא מצליחה להיות מרוצה מעצמי..ולפעמים אני אפילו מרעיבה את עצמי ומתחילה צום כדי לרדת במשקל.. אני יודעת שאני פוגעת בגוף שלי ומאוד רוצה להפסיק עם זה, אף אחד מהקרובים לי לא יודע וכך גם בעלי, אני ממש מתביישת אם מישהו יגלה כי סה"כ אני בחורה מאוד חכמה וזה ממש לא אופייני לי כל המצב.. בתקופה האחרונה הרצון להפסיק גבר בשל העובדה כי אנחנו מנסים להיכנס להריון, לפני חודשיים עברתי הפלה לאחר שלעובר לא היה דופק ואני מנסה לשכנע אותי שלא אני הסיבה אלא באמת כמו שהרופא אמר זה קורה הרבה..אבל בכל זאת האם ייתכן קשר? ואיך אני יכולה להתמודד עם המצב מבלי הצורך להיחשף? או להיחשף כמה שפחות? אודה לך על כל העצות האפשריות...ומקווה לטוב

היי שירה, לשאלתך בדבר היתכנות הקשר בין האירועים - ברור שייתכן וקיים קשר בין הבולמיה שלך להפלה, למרות שהפלות קורות תדיר בהריונות ראשונים גם בלי קשר להפרעות-אכילה. אבל דבר אחד בטוח: הפרעת-אכילה פוגעת בגוף והורסת אותו, נקודה. אני חושבת שאם את רוצה להביא ילד לעולם - את חייבת לפנות לטיפול עוד לפני הכניסה להריון, גם כדי להיות בריאה וללדת ילד בריא, וגם כדי להיות אמא בריאה וחזקה בשבילו, ובחיים. את סובלת מבולמיה ואל תטעי לחשוב שהיא תעבור לך כשתהיי בהריון עקב הדאגה לעובר, משום שאם לא תטפלי בזה - סביר להניח שהיא אף תתחזק עקב החרדה מהעלייה במשקל וההשמנה הצפויות במהלך ההריון. כך לפחות אומרות הסטטיסטיקות. הטיפול הניתן במרפאות להפרעות אכילה הוא דיסקרטי ומחוייב לחיסיון רפואי ככל טיפול רפואי אחר, ואת לא חייבת לגלות דבר לאיש מסביבתך הקרובה אם אינך חפצה בכך. ולענייני החוכמה - זה ידוע שדווקא החכמות והאינטליגנטיות יותר לוקות בהפרעות אכילה. אבל לצערי יש בעובדה זו כדי להתחפר במקום לא טוב, אז אל תמהרי "להתבשם" בה כ"כ. להיפך - כדאי שתפני לטיפול בהקדם האפשרי כדי להשתחרר מן המצב המעיק הזה ולהמשיך בחיים תקינים.

לפעמים האמת כואבת אבל אין ברירה וחייבים לשמוע אותה...ואכן בחודשים האחרונים מאז ההפלה לא הצלחנו להיכנס להריון וכפי שאתן אומרות סביר מאוד שיש קשר וחשוב לי מאוד לטפל קודם כל בעצמי ולהפסיק עם הנזק הזה שאני גורמת לעצמי גם רפואית וגם נפשית... איך אני פונה למטפלים בנושא? או מרפאות להפרעות אכילה דיסקרטיות כפי שציינתם?

לפעמים האמת כואבת אבל אין ברירה וחייבים לשמוע אותה...ואכן בחודשים האחרונים מאז ההפלה לא הצלחנו להיכנס להריון וכפי שאתן אומרות סביר מאוד שיש קשר וחשוב לי מאוד לטפל קודם כל בעצמי ולהפסיק עם הנזק הזה שאני גורמת לעצמי גם רפואית וגם נפשית... איך אני פונה למטפלים בנושא? או מרפאות להפרעות אכילה דיסקרטיות כפי שציינתם?

שירה יקרה, אין ספק שיש קשר בין ההפלה לקטע של הבולמיה וההקאות. אנחנו פוגעות בגוף שלנו ולכל דבר יש השלכה לעתיד. הנזק הוא לא תמיד הפיך. בגלל שהגוף לא בריא וחזק מספיק יש בהחלט אפשרות שבגלל זה הפלת אך זו לא בהכרח הסיבה כי לרוב הנשים באחד ההריונות יש הפלה. אני חושבת כמו סדנס כי בכדי להביא ילד לעולם צריך לחשוב על ההשלכות שיש לעניין ואת חייבת קודם כל להיות חזקה ובריאה נפשית. את חייבת לקבל טיפול, להתמודד עם הפחדים וללמוד לאהוב את עצמך מחדש ורק אז באמת באמת לצאת לחיים האמיתיים ולהביא ילד לעולם. ילד זו אחריות וקודם כל לפני שאנחנו לוקחים אחריות כה כבדה אנחנו צריכים להיות אחראים לעצמנו. ישנם מטפלים נהדרים שאליהם את יכולה לפנות וכמובן שהטיפול הוא דיסקרט ומחייב סודיות בין רופא לפציינט או בין מטפל לחולה. אל תזניחי חבל. ילד זה דבר מדהים. זה יצירה נפלאה של החיים.

היי, למישהי יש רעיון איך מתמודדים עם התקפי אכילה? בעבר הייתי מקיאה, ובתור נערה הייתי חותכת את עצמי. היום, ובמיוחד מאז שיש לי חבר, זה כבר כמעט ולא קורה לי. אבל בכל זאת, אם אני מדוכאת או לחוצה אני מתחילה לזלול בלי הכרה וזה בדרך כלל נמשך כמה שעות. אני לא רעבה, אני פשוט שונאת את עצמי - על זה שאני שמנה, על הקעקוע המכוער שעשיתי לעצמי, על זה שאני לא מצליחה לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי. בדרך כלל זה מלווה במחשבות מאוד אלימות כלפי עצמי. מצד אחד אני רוצה להכאיב לעצמי, מצד שני אני רוצה שהאוכל יגרום לי להרגיש יותר טוב. אחר כך זה השקט שאחרי הסערה, אני מחזיקה את עצמי חזק ומנסה להמשיך הלאה. אני כבר בת 25, זה לא הגיוני שזה ימשיך ככה.

היי, אני חושבת מה שכתבת זה לא רק על ההתקפי האכילה שלך אלא מעבר, כיוון שאת כבר בוגרת (בת25) אני חושבת שאת צרכה להגיע לשלמות עם עצמך באמת אני כאדם שחווה רזון וכמובן השמנה רצינית של תרופות (סטרואידים) לכן אני יודעת על מה את מדברת אחת שהייתה 45 ק"מ עלתה ל60+ לכן אני מבינה איפה את עומדת יש לי רק להציע לך הוא לפנות לעזרה את יכולה בין הרפואה הקונברציונלית- פסיכולוג או ברפואה המשלימה - רפואה סינית, נטרופתיה שיאצו רייקי כל טיפול ברפואה המשלימה יכולה לעזור לך , אני מכירה בחורה שהיא אנורקסית והיא בת 30 והיא מטופלת ברפואה סינית בין בתזונה סינית ובין כל האופנים של רפואה סינית והיא מתחילה להשתפר שהיא כבר לא מרעיבה את עצמה והמטפל עוזר לה באמת את יכולה לקחת את עצמך בכל דבר אפשרית ולעזור לעצמך עוד דבר סיפרת כי יש לך חבר ומאז שאת איתו את פחות - זה טעות שלא תעשי את כל זה בתתנפץ זה התנפץ יחד ותחזרי יותר גרוע אל תהיה תלותית בעיניין הזה אני רואה את עצמי בקשר שהייתי בקשר ברגע של חולשה חזרתי להקאות הרעבות אפילו החתכים חזרו לכן עשי כל המ שאת עושה לעצמך ולא בגלל האיומים שלו שלך דניאלה

שולה יקרה את מתארת מצב קשה ומתסכל,אבל עם זאת אני שמועת גם תקווה. אני אקדים ואמר שבדיוק היום חשבתי על זה שכבר שנה בטוח לא היה לי התקף זלילה,ובעצם אולי גם יותר מזה, וזה אחרי כמה שנים של התקפים יומיים.אז לפני הכל-תדעי שאפשר לצאת מזה! נראה לי שגם לך זה ברור שההתקפים באים בעקבות משהו רגשי,וגם רגשות השנאה שמתועררות,זה לא רק נולד מההתקף,אלא ההתקף מעורר בך רגשות קיימים.אני מתחברת לדניאלה באמירה שכדאי למצוא עזרה חיצונית,זה יכול לגרום לך להלחים בצורה מלאה ובריאה. לבינתיים,תנסי לחשוב על דרכים אחרות שאת יכולה לבטא בהם את הרגשות האלה. בתור התחלה אולי תנסי לצאת להליכה עם מוזיקה טובה וממש להתרחק פיזית מהמטבח,הרבה פעמים זה עוזר לשחרר את המתח.בהמשך,כשתתחזקי, תוכלי למצוא דרכים אחרות להביע את הרגשות-אם בשיחה, אם בבכי...צריך עזרה ולימוד בנושא הזה,אבל תתחילי! אני מקוה שכתבתי באופן ברור את מה שהתכוונתי להגיד,אני אשמח להסביר קצת אם יצא לי לא ברור. בהצלחה רבה ותזכרי שזה אפשרי- את הרי הצלחת להפסיק לחתוך!

היי שולה אני מסכימה מאוד עם דניאלה. הרפואה הלא קונוונציונאלית מוכיחה את עצמה יותר ויותר היום כפוטרת בעיות גופניות ונפשיות כאחד. נסי זה שווה אצלנו באנורקסיה זה עזר עם הבת שלי מאוד והיום היא כבר 4 שנים אחרי מדהים. את חייבת גם שיחות כדי ללמוד לאהוב את עצמך מחדש כי כל הבעיות באות מזה שאת לא אוהבת את עצמך ולא מקבלת את עצמך. הוכחת לעצמך שאת יכולה להמשיך לחתוך ולכן אין לי ספק שאת גם מסוגלת להפסיק עם התקפי הזלילה.

היי. עברתי לומר שלום ולספר שמאז תחילת הלימודים אני מרגישה יותר טוב. פחות מתעסקת בנושא. אמנם יש רגעים שאני מרגישה מלאה ולא שלמה עם עצמי אבל החלטתי השנה להשקיע בלימודים ובדברים חשובים אחרים ולשמח את ההורים של ואת עצמי. עליתי חזרה כמעט ל48. יש לי קצת בעיה לעלות יותר מזה. אבל לאט לאט. זה יהיה קשה כי החילוף חומרים שלי כבר מקשה עלי לעלות במשקל מכמויות רגילות וכשאני אוכלת הרבה אני מרגישה מאוד רע עם עצמי. ..., מסכימה איתך לגמרה. עם זינגר נפגשתי רק פעם אחת והיא בסדר. אופטימית כזאת. אבל הפסיכולוגית היא הקש ששבר אותי. ליד המילה "פוסטמה" במילון יש תמונה שלה. כ''כ אטומה. אני בכיתי שם להורים שלי וחטפתי קריזות כאלו שבחיים לא יצאו לי בציבור והיא תיקתקה כל מיני דברים על המקלדת ושחקה אותה מתעלמת. ושאלה קטנה: אם אני מתחילה לקבל מאין הפרשות כמו שמקבלים בגיל צעיר לפני שמתחילה בפעם הראשונה הווסת זה אומר שדברים מתחילים לפעול בגוף שלי? סבתא שלי אומרת שזה סימן טוב. קצת קשה לי להאמין.

היי ילדונת, רציתי להגיב לך בעיניין ההפרשות, למרות שסבתא שלך מנסה לעודד אותך מצטערת לומר לך אפילו אם תקבלי מחזור זה לא אומר כי המצב טוב! רק שתדעי אחרי הפסקה של המון זמן של המחזור פתאום קיבלתי מחזור - פחות מיום כמה שעות לא יותר וזה היה קצת וכולי שמחתי אבל אני אורמ לך דבר אחד שהילה לימדה אותי זה שקיבלת מחזור אל תשמחי כי הכל טוב - כי מעבר לזה יש עוד שצריך ל"רפא" אספר לך סוד קטן המחזור שלי אחרי 3 שנים שאני החלמתי מן המחלה המחזור שלי יומיים כמו אישה בלה נשבעת לך יום שבת קיבלתי יום שני בבוקר כבר כלום לא היה וזה הכי מפחיד אחרי החלמה של כמה שנים טובות שאני אפילו מעל המצופה בעיניין של משקל ותזונה אני משתפרת כל הזמן שאני מוסיפה לתפריט שלי ויטמיניםמינרלים וכמובן ברזל לא עוזר לכן את תצטרכי קצת להתאמץ על מנת שזה יראה באור חיובי שלך דניאלה

שלום האם יש סכנה בריאותית לאכול בכפית חתי קופסת טחינה גולמית? או לאכול קופסא שלמה של אגוזים?

שלום מור, ראשית,עלי להדגיש שאני לא רופאה או דיאטנית/תזונאית מוסמכת, ותשובתי נסמכת על ידע אישי רב. כעקרון, כל מאכל ראוי שייאכל במידה, ותזונת הגוף אמורה להיות עד כמה שיותר מסודרת וקבועה, היינו: ללא צומות, ללא זלילות/בולמוסים, ובזמנים פחות או יותר קבועים. לא ציינת בדיוק באלו כמויות מדובר, אז תשובתי מתייחסת למקרה של כמות מופרזת לכל הדעות. אומר זאת כך: אם הנ"ל מגיע אחרי הרעבה או צום - זה טוב עד טוב מאד, אם כי לא אופטימלי, כי צריך לאכול באופן מגוון מכל אבות המזון. אם זה מגיע פעם ב- בתנאי תזונה תקינה - אין בכך כל רע. אם זה קורה לעתים תכופות- זה לא מומלץ, כי כל דבר בהגזמה אינו מומלץ, וצריך לברר את הסיבה לכך. בכל מקרה - שומשום ואגוזים הינם בריאים ביותר לגוף, אז לבריאות.

אני מסכימה עם sadness שעונה תשובות מדהימות וחכמות פה בפורום. גאה בך ילדה התשובות שלך מראות על המון ידע. אני חייבת לפרגן. וכן חייבים לאכול מאוזן ולא להשתגע ולעשות צומות ולפספס ארוחות. חשוב לאכול מסודר, לקבל את כל אבות המזון שהגוף לא ייפגע וכל דבר לאכול בכמות נורמלית ולא בבולמוסים שמביאים איתם בעיות.

אכן, יש לי ידע רב ואני ממש לא ילדה - ולא שיש לי התנגדות להזיז את הגלגל אחורנית... תודה וליל מנוחה.

הבת שלי שמה לעצמה למטרה להרזות... בקושי אוכלת, ומיד רצה להקיא (אני לכאורה לא יודעת) אני מבררת באופן אינטנסיבי למי לפנות לטיפול אך בינתיים מבקשת עצות: כשהיא הולכת להקיא (לכאורה להתקלח או לשירותים) האם לחבק אותה ולבקש שלא תעשה את זה? האם לומר שאני יודעת? והאם לרצונה החזק והפתאומי ללמוד יוגה יש איזשהו קשר לרצונה להיות אנורקסית? האם לקוות שעכשיו עם תחילת התיכון ועם שינוי היחס שלנו אליה לכוון של הרבה יותר ביטויי שימחה ואהבה אליה, היא אולי תצא לבד מהעיסוק הזה שלה שהוא עדיין די בתחילת דרכו או שמוכרחים עזרה מקצועית?? תודה מאוד

בטי יקרה, אין קשר בין יוגה לאנורקסיה!! אין בכלל קשר ללמוד יוגה לאנורקסיה!! דווקא רק טוב יכול להיות מזה בכל מקרה השקרים נובעים ממספר סיבות שאת זה את צרכה לתקשר עם ביתך וכך תדעי את התשובות- הייתי כהתחלה לומר לביתך כי את יודעת מה היא עושה ותחבקי אותה זה מה שצריך אפילו אחרי שהיא מקיאה שהיא יוצאת מן השירותים תפסי אותה חבקי אוהת חזק ותאמרי לה את מה שאת יודעת אפילו בכי יכול לעזור, אחרי שאני החלמתי מן המחלה היה לי נסיגה שחזרתי להקיא אפילו בתדירות נמוכה ואחרי ארוחה קלילה הרגשתי נפוחה ורצתי לשירותים להקיא אחרי שיצאתי קיבלתי חיבוק גדול ממישהו קרוב אליי ומאז (3 שנים) לא הקאתי! לכן תפסי את ביתך בידיים ואם צריך תפני לעזרה - אפילו דרך הרופא משפחה שלכן ואם לא את יכולה לפנות לבית חולים איכילוב יש שם אחות בשם יהודית במחלקה והיא מדהימה שלך לכל שאלה דניאלה

שלום בטי, לא ציינת פרטים ורקע כללי על בתך (גיל, מצב נפשי, מצב חברתי). כעקרון, כל מקרה של הפרעת אכילה ראוי שיטופל במסגרת מקצועית, ובמיוחד אם הוא בתחילת דרכו, כי ככל שתופסים את זה מוקדם יותר - סיכויי ההחלמה וההתאוששות עולים. כיום בכל אזור בארץ יש מרפאה להפרעות אכילה וניתן לפנות אליהן. אך בד בבד עם הפניה לייעוץ מקצועי הייתי מציעה לך לעשות בדק-בית. מה המצב בבית ואיך את/אתם מתייחסים אל הילדה/הנערה? ציינת על שינוי אפשרי של היחס שלכם אליה "לכיוון של הרבה יותר ביטויי שמחה ואהבה אליה" (ציטוט). כיצד אתם מתייחסים כלפיה היום? חשבי על כך. באשר ליוגה - אין קשר ישיר בין יוגה לאנורקסיה. רעיון היוגה בא להיטיב עם הגוף והנפש, ואנורקסיה גורמת בדיוק לדבר ההפוך. עם זאת, גם בכלי טוב ניתן לעשות שימוש לרעה, כך שאין קשר ישיר - לטוב או לרע. הנקודה העיקרית היא שבתך מרעיבה את עצמה ומקיאה, וזה מה שדורש טיפול.

בטי יקרה יוגה לא קשורה לאנורקסיה אלא נהפוך הוא יוגה זה מין חיבור נהדר בין הגוף לנפש שלנו ויצירת רגיעה כך שזה יכול להיות מועיל מאוד. לגבי הילדה אני מציעה לפנות לקצת שיחות שיבדקו מאיפה נובעת הבעיה. את לא חייבת להגיד שהשיחות הן בגלל ההקאות כי אז זה עלול ליצור התנגדות אלא שיחות כי את מרגישה שהיא במצוקה וקשה לה לדבר ולחשוף את עצמה אליכם. חשוב לטפל ולא להזניח ולתת את זה בידי אנשים שזה המקצוע שלהם. לגבי החיבוקים חשוב כל התקופה וכל הזמן להרעיף המון אהבה על הבנות האלה שיידעו שלא כועסים עליהם ואוהבים אותם ולא משנה מה אנחנו פה בשבילם. אל תרצי לה ותטיפי לה שהיא לא בסדר כי מיד זה יעורר אצלה התנגדות ואנטי, תגידי לה רק שאת יודעת שהיא במצוקה ושאת אוהבת אותה ולא משנה מה את פה בשבילה. תבהירי לה שאת יודעת שמה שקורה זה בגלל המצוקה בה היא נמצאת. הן בנות חכמות ומבינות אבל אם הולכים איתם בכוח זה יוצר דווקא וחבל.אל תזניחי. טפלי ומהר כי ככל שהזמן עובר זה רק נעשה יותר קשה. ותביני כי באנורקסיה ובבולמיה כמו אצל בתך האוכל הוא לא העיקר אלא הנפש שחשוב לתת לה מזור. כשהנפש תהיה בריאה גם הגוף יהיה וגם היא לא תמצא צורך להקיא כל הזמן.

תודה רבה על הדברים בבקשה כמה שאלות: 1. שאלה שברור לי שהיא לא במוקד העניין אך חשוב לי לשאול: בימים האחרונים היא מאוד רוצה שנקנה לה אופניים. האם זה עלול להזיק לה אם נקנה (תשרוף יותר קלוריות וכ'? 2. היא מאוד רוצה חיבור של המחשב שלה לאינטרנט. כמובן זה יעזור לה בלימודים וכו אבל אני מפחדת מהגישה הזמינה יותר לכל אתרי ההדרכה לאנורקסיות.. האם נכון מצידי לעכב את התקנת האינטרנט אצלה? 3. אל מי אפנה באזור ירושלים? אני נורא מפחדת לפנות רק לפי זה שזו מרפאה מוכרת לטיפול בעניין. אני נורא מפחדת מלפנות לאדם הלא נכון ואז תינעל הדלת כי זה כל מה שהיא תדע על טיפול ולא תרצה בו. האם אפשר המלצות מהשטח???? רוב תודות

אורלי שלום. מקווה מאד שאני בפורום הנכון,וממש צריכה עצה מקצועית דחופה . יש לי בן בן 11. 68 ק"ג / 157 ס"מ. עד אתמול הייתי בטוחה שהמודעות המפותחת שלו לנושא תזונה - אמנם מכתיב לו שינוי בהרגלי האכילה שלו. הוא מעוניין להפחית ממשקלו, או לפחות להשאר באותו משקל ורק לצמוח לגובה תוך כדי כך. ואז, אתמול... פתחתי צנצנת של ממרח שוקולד,וסימני התעלות העמוקות בשוקולד, שהשאירו אצבעות - לא השאירו מקום לספק כלשהוא. ברור לי לחלוטין של מי האצבעות היו. אני ממש לא יודעת אם להגיד משהו, או לא... ואם כן, מה בדיוק ואיך !!! כל כך מפחדת לפגוע בו בצורה שתגרום נזק יותר מאשר תועלת. אני מנסה להסביר איך אני מרגישה ומה אני חושבת (שני מישורים נפרדים...) אבל אני פשוט אובדת עצות. עזרתך בבקשה. תודה מראש לתגובתך המהירה.

לילה טוב שושנה, עד שאורלי תענה לך אנסה לכוונך. אני מבינה שבנך סובל מעודף משקל וזה מטריד אותך. מעבר לכך שירידה במשקל ושמירה עליו הינה משימה קשה מאד עבור ילדים ומבוגרים כאחד, התנהגותו של בנך מושפעת לא מעט גם מהתנהגות הסביבה הקרובה אליו ביותר, היינו: מהתנהגות משפחתו הגרעינית. איזו התנהגות תזונתית נהוגה בביתכם - מתפשרת ורכה, דורשת אך מתפשרת או נוקשה ודיכוטומית (אוכל אסור/אוכל מותר)? האם יתר בני המשפחה רזים? האם את עסוקה בדיאטות? האם יכול להיות שמופעל לחץ לא קטן על הילד בכיוון? אלו רק נקודות למחשבה. מותר לילדך "לחטוא" בממרח שוקולד במידה מדי פעם, כי דרישה להתנזרות מוחלטת תביא בסופו של דבר לזלילות מוסתרות, כפי שנוכחת. בנוסף, קיימות כיום מסגרות לילדים בעלי עודף משקל, וכדאי לפנות לייעוץ אצל דיאטנית מומחית לילדים שתיתן לו ולכם את הכלים להתמודד עם המשימה מבלי לגרום לו נזק נפשי מיותר. ברור גם שהוא זקוק לעזרת כל המשפחה כדי להגיע למשקל אופטימלי, גם אם זה אומר לשנות את התפריט הביתי.

שושנה יקרה- אני מבינה שאת במצוקה קשה מול הילד, מצד אחד הוא סובל מהשמנת יתר ומצד שני את מנסה להכניס אותו למשטר דיאטה ומפחדת לומר הערות כדי לא לגרום נזק. אני מציעה לך לפנות למישהו מקצועי ולא לפתור את הבעיה לבד. ללכת לדיאטנית שתתן לו תפריט מוסדר שגם שם יש מעט ממרח שוקולד פה ושם ודברים שהוא אוהב אבל בכמויות מותרות. אם תגידי כל היום לילד לא ולא ולא הוא פשוט יעשה דווקא וכמו שאת רואה בהחבא הוא הולך ולוקח שוקולד כי ילד זה רק ילד גם אם הוא קצת שמן. האם בני הבית רזים? האם הם אוכלים תזונה נכונה או ג'נק פוד וכו', חשוב שכל הבית יהיה בקטע של תזונה נכונה שיראה שהוא לא לבד ויש לו תמיכה. חשוב לעשות את זה נכון ובטוח כי הגיל הזה הוא מסוכן ובקלות יכול להפיל אותו למקומות לא טובים. זכרי שאנורקסיה ובולמיה היא לא רק של נערות אלא גם יש בנים בפנים אז לכן חשוב להקפיד לעשות את זה נכון ובליווי של מישהו מקצועי.

שוב שלום ותודה על התשובות. על מנת להבהיר כמה נקודות,שהתגלו כבעלות משקל מתוך השאלות שהועלו : אין משטר דיאטה ואין מאכלים אסורים.הגבלות רק על כמויות. הגישה הכללית היא שאפשר לאכול מהכל אבל במידה. וצריך לחשוב לבד מה כדאי/לא כדאי להכניס לפה. ממתקים ? - כן, אפשר ! אחד ביום ולא חייב להיות כל יום. התפריט המשפחתי מאוזן בהחלט, ארוחות משותפות /פירות וירקות. בהחלט אוכל לומר שהתפריט מאורגן ובריא מעל הממוצע . מק'דונלדס נחשב מוקצה מחמת מיאוס (מיוזמת הילדים דווקא) ולהזמין פיצה הביתה זו אופציה של תיקון פנצ'ר בארוחה ביתית מבושלת - זה יכול לקרות פעם בחודש וחצי / חודשיים. !! כך שלמעשה, בסך הכל - אין דיקטטורה שחונקת את הילד בהגבלות. ואין "לא ,לא, לא ",כל היום . ודווקא בגלל זה כל כך הזדעזעתי מעניין השוקולד. נכון,ושתיכן צודקות שככל שמגבילים וחונקים יותר,כך ייקרע החבל מהר יותר. ובדיוק מסיבה זו ,נקטנו בגישה ליברלית . וכדי לא למצוא את עצמנו במצב של חסכים וחסרים - יש תמיד גם סוכריות ושוקולד ללא סוכר בבית. כך שאם יש רגע שמתחשק משהו מתוק - אז יש !!! ואפילו טעים מאד, כך שאין מקום להרגיש שמתפשרים על טעם אמיתי של שוקולד. אולי עכשו התמונה ברורה מעט יותר. אנחנו בכל מקרה מאד פתוחים ומדברים על נושא המשקל ותזונה נכונה (כמו הרבה נושאים אחרים) והמודעות גבוהה לנושא.

הבעיה שלי נראת כ''כ קטנה יחסית לאחרות אבל זה ניראה לי כמו פיל פתאום. עליתי על משקל ובכל הזמן זה שחשבתי שאני רק הולכת ועולה מתברר שרק רזיתי בחזרה. 46.5 אחרי שהייתי ב48. כאילו שעשיתי עבודה ענקית במחשב ומישהו מחק הכל. אכלתי הערב מלא. פתאום זה הפחיד אותי ואני רוצה לעלות חזרה. הכל כ''כ מטריד אותי ואני מרגישה כמו איזה ילדה מפונקת כי כאילו מה בקשו ממני. 50 קילו, זה הכל. אני מרגישה כ''כ רע. במקום לשמח את המשפחה שלי עם ציונים טובים אני מריצה אותם לרופאים וגורמת להם לעשות הכל כדי לרצות אותי. הם כ''כ רוצים שאני אהיה בריאה ושמחה שהם מוכנים לתת לי כ''כ הרבה ובמקום להודות להם בצורה הכי מינימלית שיש וזה לעלות במשקל אני עוד מעזה לרדת. ובקשר לרונית. ראיתי שכתבו אז מי שזאת לא תהיה, רק תדעי שגם אני בכיתי בגללה המון. היא אמרה לאבא שלי שהיא בכלל לא יכולה להבין "בנות כאלו". פחח אז שלא תעבוד בזה. היא עושה את זה בכוונה. היא רוצה שנרגיש רע.

מתוקה שלי אל תרגישי רע המשפחה שלך אוהבת אותך ללא תנאים וזה תנאי חשוב מאוד להחלמה המשפחה האוהבת מסביב. כואב להם שאת יורדת במשקל אך הם לא מאוכזבים ממך הם מבינים שאת חולה ולא עושה בכוונה. חשוב מאוד שתלכי גם קצת לשיחות זה חלק מאוד מאוד חשוב בהחלמה אם לא הכי חשוב. העליה במשקל היא רק פסיק קטן בדרך להחלמה הגדולה שצריכה להעשות דרך עבודה של מודעות עצמית, ללמוד לאהוב את עצמך וגופך כמו שהוא ולקבל את עצמך כפי שאתה וללמוד להתמודד עם כל הפחדים שמלווים עם הענין. אל תרימי ידיים. לאט לאט תחלימי, תעלי במשקל והכל יהיה בסדר. אל תתני לזה לייאש אותך ובאשר לרונית אם היא לא מבינה את הבנות האלה אז בעצם מה היא עושה במרפאה כזו שמטפלת בבנות כאלה מקסימות וחכמות שיש להן הפרעת אכילה? צריך לדעת איך לגשת ולדעת לגעת בבנות המקסימות והכל כך רגישות האלה.

אני באמת לא מבינה מה היא עושה שם. לדעתי היא רק מחמירה את המצב אצל רוב הבנות. אין לי עם מי לדבר על זה ממש חוץ מחברה אחת שרק היא מספיק קרובה אלי. אני מתבישת לבקש מההורים שלי דבר כזה כי הם אנשים יותר מעשיים. מבחינתם לראות 50 על המשקל ולקבל מחזור זה נקרא להחלים. אם אני אבקש דבר כזה זה סתם יביך אותי ואותם והם לא ישקיעו אנרגיה בדבר כזה.

הכל בידיים שלך. אם תקבלי החלטה נכונה, תעמדי בה ותתמידי בה, הכל ייראה אחרת. את הרי בעצמך יודעת ומבינה שהדרישה שמובעת כלפייך להגיע למשקל של 50 איננה בשמיים היא. אני מקווה שתקבלי את ההחלטה הנכונה ותגיעי למשקל הזה, שהוא עצמו הרי כל כך נמוך. הרי את מבינה שגם במשקל זה לא תהיי "שמנה" אלא דקיקת גזרה... למה שלא תקחי לך פסק זמן קטן ותנצלי את ימי החופש האחרונים לפני השיבה ללימודים כדי לחשוב על כל המצב ולקבל את ההחלטה הנכונה? אני חושב שכדאי לך לעשות את פסק הזמן הזה במחיצתה של סבתך האוהבת. ציינת כי השהות שלך שם נעימה היא וכן שקל לך יותר לאכול שם.אם אינני טועה, היא מיטיבה להכין לך מאכלים מיוחדים ומטעמים לרוב. אני סבור שזה יכול להיות רעיון מצוין!

היא גרמה להרבה לבכות..החוסר רגישות שלה במצב מטורף.. על השבוע הראשון...כל מוצרי הדיאט שלי הוחלפו.כמובן.. אבל רק בשבוע הראשון היא תקעה לי תפריט כאילו אני שוקלת 19 ק"ג תוקעת 6 ארוחות ביום שלפעמים הארוחות הקטנות יכולות להוות תחליף לארוחה. אמא שלי הפכה למושבעת רונית..ולמדה מרונית כל מיני דברים על כל מיני מאכלים וכד'..שואלת אותה לגבי המשפחה שלי ואני הרגשתי קצת לא נעים.. וההיא המטומטמת מנסה להצחיק ולדבר על הילדים שלה..על החשבונות בנק שלה ומרגישה את עצמה אמא או אבא שלי שיכולה לומר לאבא שלי מה לעשות עם הכסף שלי.. אני אוכלת כמו בן אדם רגיל יש לציין..אבל כלום לא מספיק לאף אחד.. כי בן אדם רגיל לא אוכל 6 ארוחות ביום..ובן אדם רגיל לא חייב כל יום לאכול קוראסונים ושוקולדים וגלידות.. והמאמצים שלי כבר חסרי תועלת..כי אף אחד לא מסתכל ורק מכריחים אותי לגמור קופסת נוטלה(350 גר')..ביום.. ולפעמים הבגדים שאני כ"כ רוצה לקנות..גדולים עלי כ"כ..שזה נראה כמו שק עלי..ולפעמים אני הולכת לחנויות בגדים ואומרים שלא מייצרים במידות שלי..

אני רואה שיש כאן הרבה שנמצאות במרפאת אכילה ברמת השרון.. גם אני שם..אני מבקשת עזרה.לא עם כאלה שידרדרו אותי אחורה.. אני נמצאת שם כבר הרבה זמן..אבל רק בגלל שאני וההורים לא איבדו בי תקווה...אישפוז בית של חודשיים והתרוצצות בין מחלקות עד כדי כמעט אישפוזים כפויים. כמו כן אני מכירה את רונית הדיאטנית ובמהלך "השהות" שלי שם ראיתי מראות מזוויעים..בין אם זה ילדות בנות חמש שיוצאות מהדלת של הדיאטנית או בין אם זה שלדים שמתעלפים לי מול העיניים. כמה ילדות נמצאות שם?

מתוקה שלי במרפאה ברמת השרון יש הרבה בנות כי זו מרפאה של הקהילה והיא שייכת לכל האזור של השרון, מרפאה של מכבי. כמה הטיפול בה יעיל או לא יעיל ניתן להתווכח. מי שמגיע לשם סימן שיש לו הפרעת אכילה ולכן המראות שאת רואה. לבת שלי המרפאה לא ממש עזרה. אם את רואה שאין שיפור חפשו אופציה אחרת משהו יותר שידבר אליך כי חשוב שאת תרגישי טוב ותשתפי פעולה כי זה שאת הולכת זה בסדר, השאלה מה את עושה עם מה שאומרים לך וכמה זה משפיע עליך.

אני יודעת..רציתי לדעת פשוט מי מהפורום פה.. ואני כן משתפת פעולה ואוכלת והכל..ואני כבר מטופלת שנה בכדורים נגד דיכאון..אבל..כשאני לבד..אני כל הזמן בוכה.. האכילה שלי יכולה להיות מאוד מועטה וגם מאוד גדולה..תלוי במצב רוח שלי ובמראה של גופי(אני דווקא רואה את הגוף שלי כמו שהוא כך שאין בעיה) אני יודעת שבגלל שאני במרפאה הזו אני רואה את זה..אבל עדיין למצוא ילדה רק בת 5 עם הפרעת אכילה..זה רק מראה איך הגיל רק יורד. זו הדיאטנית הכי מטומטמת שהייתי איתה..קרה כזו..מצאתי את עצמי בוכה בגלל דברים שהיא אמרה לי.. לקחה אותי לשיחות שרק הרעו לי וגרמו למצב להדרדר.. כל הצוות שם נפלא באמת..חמימים כאלה..אבל היא שונה..

שונאת אותה. סליחה על הביטוי, אבל היא כלבה אמיתית.

יש לך מסנג'ר או אימייל? ואורלי אני נמצאת אצלה תקופה לא קצרה שנה ורבע.. תקועה אצלה הרבה זמן בגלל שהגוף שלי קצת נדפק מהירידה הכ"כ מהירה הזו..שמתי לב להודעות שלי ב"הרזיה ללא דיאטה" לפני שגילו לי את הה"א..ושמתי לב שעשיתי שבועיים וחצי את הדיאטה.. היא באמת חושבת ככה נכון לעשות והיא לא מבינה שזו לא הדרך.. לדפוק אנשים כדי שלא יצאו לטיולים שנתיים אחרונים בחטיבה.. למרות שאני אכלתי כבר אז ממש טוב.. הצוות האחר חם ומסור וממש עוזר לכולם גם אם היו רגעים קשים.. נראה לי כבר עדיף להעביר את הטיפול אל הדיאטנית השנייה ברמה"ש.. למרות כברת הדרך הארוכה שעשיתי אצלה.

הדיאטנית לדעתי אין לה כוונה רעה היא פשוט עובדת לא נכון. היא חושבת שהיא תגיע לבנות על ידי זה שהיא תרד עליהם קאסח ותיתן להם בראש וכמובן לא זו השיטה ולא זו הדרך היא גורמת להן לשנוא אותה ולפתח אנטי נגדה ולדעתי זה נעשה מתוך אטימות וחוסר ידע איך להגיע לבנות וממשלא בכוונה רעה.

קראתי את כל השרשור, ואני חושבת שאם אינכן מרוצות (בלשון המעטה) מהתנהגותה האישית והמקצועית של הדיאטנית האמורה, זכותכן להלין על כך בפני מנהלת המרפאה או בפני הממונה הישירה שלה. זאת זכותכן הבסיסית כמטופלות במקום גם אם אתן עדיין קטינות ולא רוצות לערב את ההורים. באפשרותכן להתאגד ולהגיש תלונה משותפת, או להתלונן כל אחת בנפרד, ורצוי בכתב. כאשר המנהלת תראה שמצטברות תלונות על הדיאטנית שלה - היא תקרא לה לשיחה ותדרוש הבהרות. אם הדיאטנית מודה בעצמה ש"אינה מבינה את הבנות הללו", כדאי שתעבוד עם אוכלוסיה אחרת או שתשנה את גישתה הבסיסית. בכל מקרה, אין שום סיבה שתצאנה מהמרפאה מדוכאות ובוכיות יותר משהייתן בכניסתכן אליה.

שלום רב, ראיתי בפורום כי נפתחה קבוצת תמיכה להורים לילדות עם הפרעות אכילה, באזור כפר סבא. האם נפתחה הקבוצה? האם ניתן להיצטרף? הייתי שמחה לקבל פרטים.

היי סימה! כן הקבוצה נפתחה לא מזמן, היא ממש בהתחלה ואת מוזמנת להצטרף, הפעם הבאה היא ב- 1/9 יום שני ב- 20:00 ברחוב הגולן 4/3 כפר סבא אצל משפחת בלומנפלד. אם את רוצה לדבר לפני תתקשרי 052-3387519 אל תהססי. אשמח לראותך אין ספק שהסדנא תעשה לך טוב ותראה לך דברים ולהבין דברים. אורלי

בחודשיים הקרובים לא אהיה כאן בגלל אשפוז. זו הייתה החלטה לא פשוטה אך לבסוף הבנתי שאין מכך מנוס. עושה רושם שמבחינתי זהו הפתרון היחיד במאבק ארוך שנים באנורקסיה בפרט ובהפרעות אכילה אחרות בכלל. לעיתים צריך לדעת לקחת אחריות על מעשינו, לדעת לבקש עזרה ולעשות כל דבר שיוכל להוציא אותנו מאותו מקום לא בריא תחת צילן של הפרעות האכילה. ברצוני לנצל את ההזדמנות ולחזק את ידו/ידה של כל אחד ואחת מכם. ברור לי שמדובר במאבק לא פשוט. אני מאחלת לכולכם הצלחה. מי ייתן שתשכילו למצוא את האפיק הטיפולי שיתאים לכם, שתראו את האור בקצה המנהרה ושתלכו בעקבותיו. לדעתי כולכם מיטיבים להבין שמדובר במחלה שמצריכה טיפול הולם. אישית ניסיתי לעשות זאת לבד אך מאמציי עלו בתוהו. אפשר להדחיק את הבעיה, ניתן להתעסק בשקרים ובהסתרה אך חבל לבזבז על כך אנרגיות. הדבר הנכון ביותר הוא למצוא פתרון למצב, לבקש עזרה. וגם אם אופציה טיפולית אחת נמצאת לא מתאימה אין שום סיבה להתייאש. אסור להיכנע. יש להמשיך הלאה ולמצוא מסגרת מתאימה. לסיום אני רוצה להודות לאורלי, להילה ולכל מי שעוזר ונעזר במסגרת הפורום. הפורום הזה חשוב ועזר ללא מעט אנשים והוא ממשיך להתקיים הודות לכל אחד ואחת מכם. להתראות...

יקירה, אני מחזקת את ידייך ומאחלת לך בריאות. זו החלטה אמיצה, נבונה ונכונה, וכולי תקווה שתמצאי את הטיפול המשולב באשפוז כיעיל וכמוכיח את עצמו. אכן, תמיד צריך לקבל אחריות על מעשינו שלנו וללמוד ולהבין כיצד מנתבים את האנרגיות לכיוונים חיוביים ולצעדים בונים לעתיד. מי יתן ולא ירחק היום בו תחיי את חייך חופשיה מצלן ומעולן הכבד של הפרעת/ות האכילה. זה מגיע לך. שאי ברכה ובהצלחה!

כל הכבוד מתוקה, אני קוראת את מה שכתבת ודמעות עומדות לי בעיניים. זה מחזיר אותי 4 שנים אחורה כשבתי החליטה שהיא מתאשפזת כי נמאס לה להדחיק וכי היא רוצה לצאת מזה. כל הכבוד לך על ההחלטה. את אמיצה ואני גאה בך. זה לא קל לקבל את ההחלטה במחלה הזו וגם הדרך החוצה לא קלה אך יותר קשה זה אם לא מטפלים בבעיה ומדחיקים. גאה בך מאוד ומקווה שבאמת באמת תצאי מזה. אין לי ספק שלמרות הקשיים את תצליחי, כי לפי איך שהספקתי להכירך בפורום את מדהימה.שולחת לך המון חיזוקים ואהבה. אורלי

חשיפת רגשות אישיים קבל עם ועדה איננה משימה של מה בכך עבור אדם נחבא אל הכלים ככותב שורות אלו. יתרה מזאת, קצרה היריעה מלפרט במסגרת מצומצמת זו את כל המעלות הטמונות בתשובותיה של "?". ובכל זאת, על קצה המזלג: "?" נתנה בתשובותיה לפונות מענה נפלא בשני אספקטים חשובים מאוד: בכל הנוגע לפן המקצועי "?" הפגינה ידע רב ובקיאות עצומה. בכל הנוגע לפן הנפשי, "?" השכילה בתשובותיה לתת תמיכה נפשית, סיוע ועידוד לכל פונה ופונה. הפורום שיווע לתשובות כמו אלו של "?" כאדמה חרוכה המשוועת למים חיים. צר לי על היעדרותה הצפויה. אני מקווה בכל ליבי שהאשפוז יביאה לכדי ניצחון על האנורקסיה, לכך שהיא תכה את המחלה שוק על ירך ותשאירה בחזקת נחלת העבר, זיכרון מעורפל ותו לא שאין בינו ובין המציאות דבר וחצי דבר. אני מקווה שהיא תשוב לפורום בריאה וחזקה נפשית ופיזית מהר ככל האפשר ותמשיך להעניק את תשובותיה המקצועיות, המהירות, החכמות והאדיבות. ומוטב שעה אחת קודם... ולך, "?", אומר רק: חזקי ואמצי! חיבוק וירטואלי ענק, אוהב ועוטף מכל עומק הלב.

תודה על המענה. אני מאיזור המרכז. המצב קריטי מבחינת משקל. תוכלי להמליץ על פסיכיאטרית עם ידע ונסיון בטיפול בהפרעות אכילה? או עצה איך להתמודד עם חוסר רצון לקבל כל עזרה

חסרים הרבה פרטים בתמונה שתיארת (בת כמה החולה, קצת רקע עליה, כמה זמן היא חולה, האם טופלה בעבר או שכלל לא, מהו מצבה הנפשי הנוכחי, כמה זמן היא במצב הקריטי הזה כלשונך), אך אנסה לענות בכל זאת. באופן תיאורטי אשפוז בכפייה יכול להתבצע באמצעות פניה לפסיכיאטר המחוזי שבאזור מגורייך, בין אם על ידך ובין אם ע"י בימ"ש. במידה והוא מחליט שהמקרה מצריך אשפוז, מוצא צו אשפוז כפוי דרך ביהמ"ש המקומי. אך באופן מעשי צעד זה אינו ריאלי והוא נדיר ביותר, מכיוון שאנורקסיה אינה מוגדרת כמחלת נפש ברישומים הקובעים, וכדי שיתבצע אשפוז כפוי החולה צריכה להיות בסכנת חיים מיידית ו"רצוי" גם פסיכוטית (משוללת קשר ויכולת שיפוט נכונה של המציאות). אם חס וחלילה החולה מגיעה לחדר מיון או לאשפוז אחר (לא פסיכיאטרי), ניתן להזמין את הפסיכיאטר התורן של ביה"ח ולנסות לפעול מכאן, אך בד"כ גם דרך זו אינה יעילה במיוחד ומסתיימת בלא כלום ובשחרור קליל הביתה. לצערי, אין באמתחתי שמות של פסיכיאטרים להמליץ לך עליהם, ואינני מכירה פסיכיאטרים העורכים ביקורי-בית. אולי מישהו אחר יוכל לסייע לך כאן. אולם אינני בטוחה שצעד זה יהא לעזר רב, כי בד"כ הוא גורם לאנטיגוניזם מיידי מצד החולה ולהתחפרות נוספת במקום לא טוב. מה כן ניתן לעשות?? אין מנוס מלנסות לדבר עם החולה שוב ושוב, ולגרום לה להגיע למסקנה שאין דרך אחרת ושהדרך החולנית שלה לא תביא אותה לשום מחוז חמים ומואר, בלשון המעטה. חשוב להגיע בטיפול נפשי לשורשים שגורמים את המחלה, ולעקור אותם מן היסוד. זה אכן מתסכל כשהחולה אינה מוכנה לשמוע ונאטמת, אך בתוכה היא יודעת שהיא צריכה עזרה, והיא רוצה אותה. לכן אסור להתייאש ולוותר. לפעמים צריך לספוג חבטות וליפול למטה כדי להגיע לתובנות, לשנות את הטקטיקה ולהתחיל בתהליך החלמה. בכל מקרה - מדובר במסלול ייסורים לא פשוט לא לחולה ולא למשפחתה, אך אסור להתייאש. צריך לנסות לדבר על לבה ולדרבן אותה לדבר, אך לא בגישה שיפוטית של שלילה ואיומים, אלא בגישה פתוחה ואמפאתית עד כמה שאפשר. לילה טוב.

לחלופין האם מישהו יכול להמליץ על פסיכיאטר/ית שעושה ביקורי בית רצוי כזה שעסק בהפרעות אכילה

את יכולה להיות יותר ספציפית ולהגיד לי במה מדובר כך שאני אדע לתת תשובה ברורה יותר. מאיזה איזור בארץ את?

האם אפשר ע"פ החוק לאשפז בכפיה בחורה מעל גיל 18 שנמצאת בסכנה ממשית בעקבות הפרעת אכילה ומסרבת לקבל עזרה? איך זה מתבצע?

אישפוז בכפיה מתבצע בבנות 18+ רק באמצעות בית משפט ע"י הוצאת צו משופט ורק אחרי שמוכח שהיא מזיקה לחייה ועלולה להוות נזק לעצמה ולסובבים אותה. זה לא פשוט כמו שזה נשמע.

ההורים שלי היו בחו"ל והייתי שבוע אצל סבתא. אתן יודעות איך זה סבתות אז אכלתי אצלה ממש טוב והצלחתי לעלות ל48. היא כל הזמן מראה לי כמה היא אוהבת אותי, אומרת לי כמה שאני יפה, קונה לי כ''כ הרבה דברים. לא מגיע לי כל הטוב הזה. כשגיליתי את זה בכיתי, הייתי עצובה יום שלם למרות שידעתי שזה מה שרציתי שיקרה. לא יודעת למה. אח"כ עבר. כבר חזרתי הביתה ושוב יש אותן מריבות מעצבנות על כלום, לפעמים גם על אוכל. מצפים ממני לעלות ל50 בבית. אפילו שבמרפאה בקשו פחות. זה מוצדק? אם אני לא העלה ל50 אני אפר את ההסכם אחרי לקח לי כ''כ הרבה זמן לשכנע אותם. אני רוצה לשקול 50. בעצם זה המשקל האידיאלי לגובה שלי אבל אני מפחדת לא לאהוב את זה.

אם 50 הוא המשקל האופטימלי לגובה שלך, כפי שאת עצמך כתבת, הרי שהפחד שלך מהמשקל הזה אינו הגיוני. אם המשפחה מצפה ממך להגיע למשקל זה, ואם אכן תגיעי אליו ותתמידי בו, בטוחני שהדבר יתרום תרומה ניכרת לשיפור יחסייך עם המשפחה. הרווח שלך יהיה כפול: גם תיפטרי מהפרעת האכילה וגם תשפרי את יחסייך עם משפחתך הקרובה. ואז תוכלי להשמיט סוף כל סוף את ה"דאגה" מהכינוי שלך... מה דעתך על "הילדה והאושר"? נשמע יותר נחמד...

אין לך מה לפחד, נראה שאת ילדה מדהימה. תכניסי לך לראש כל הזמן את מה שסבתא שלך אמרה שאת ילדה מקסימה ואת אהובה והכי יפה והכי טובה כי זה מה שאת. חבל לילדה מיוחדת כמוך להיות בדאגה ולבזבז כל כך הרבה אנרגיות על המשקל. זה גוזל מלא מלא אנרגיות חיוביות ועלול להרוס חיים. הסתכלי כל יום במראה והגידי לעצמך כמה שאת מדהימה ונפלאה ותראי שבסוף זה ייכנס לראש ותתרגלי לזה.

מאוד מבקשת עזרה הבת שלי בת 14.5 מצאתי דברים שהיא כתבה על רצונה להיות אנורקסית, על נסיונותיה להקיא שבדרך כלל לא יוצא לה כלום אבל היא תמשיך לנסות, היא אוספת חומר על אנורקסיה ונכנסת לבלוגים של אנורקסיות כדי ללמוד מהן פטנטים אני חושבת שהיא רגע לפני וכל כך רוצה למנוע ממנה את הסבל והנזק מה הדרך למניעה????

הדרך שלך להגיע אל הבת שלך זה לא בכוח כי זה לא עובד. נהפוך הוא, את תעוררי אצלה את הדווקא ואת הרצון לעשות הפוך והתוצאות לא תאחרנה לבוא. גשי אליה בשיטה של הבנה ודיבור וקחי אותה לשיחות למישהי שמטפלת בתחום, כשהנפש תהיה בריאה תאמיני לי שגם השגעון של האנורקסיה והבולמיה יעברו לה. זה איזה שהוא משהו בתת מודע שלהם שאומר להם לעשות כך ושזה בסדר ומצד שני הן ילדות מאוד חכמות והן מבינות שזה לא בסדר אז כדי למנוע פשוט קחי אותה לשיחות עם מטפל/ת מתאימים. אל תהפכי את האוכל לנושא מרכזי כי זו לא הבעיה הפרעות אכילה הן רק התוצאה של עוד דברים אחרים מסביב. חשוב להגיע לשורש הבעיה ושוב לא בכוח כי זה יעורר אנטי ודווקא. עשי זאת כמה שיותר מהר כי זה שאלה של חיים ומוות וכל יום פה חשוב ומשנה. עשי זאת לפני שיהיה מאוחר מדי. והאתרים האלה שהם שואבות רעיונות הפרו מיה והפרו אנה הן פשוט אסון לאנושות.

אורלי תודה מאוד על התגובה המהירה. אני בשוק מכך שהזכרת משהו לגבי "אנה" - כי הבת שלי מדברת על עד כמה היא רוצה להיות חברה של אנה. איך אני מוצאת מה זה מי זה?? איפה האתר הזה? תודה רבה

האם תוכלי להמליץ על מטפלים משפחתיים מתאימים באזור ירושלים?

שלום, לאחרונה התחלתי לשים לב לכמה מעט אני אוכלת. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מורעבת, עם כאבים בגוף וכ"ו. לאט-לאט התחלתי להיזכר איך כבר מספר שנים לפחות אני לא אוכלת "כמו שצריך". הרבה פעמים, אוכל מגעיל אותי. רק להכין לעצמי חצי סנדוויץ' לוקח הרבה כוחות נפשיים, וכשאני אוכלת, הרבה פעמים אני צריכה להכריח את עצמי לחשוב "זה מגעיל". הרבה פעמים, אני לא אוכלת כי יש לי דברים "יותר חשובים לעשות" או כי אני לא מרגישה רעבה. אני מוצאת שאחרי תקופה מסויימת ביום בלי אוכל, מתגנב רעב ואם אני שוב לא אוכלת, הוא נעלם - רק כדי לשוב, חזק פי מאה או אלף, בזמן הכי פחות נוח..... יש גם פעמים שאני פשוט שוכחת לאכול. למרות שהייתי רוצה להיות רזה (ולראות את עצמי כרזה), אני לא חושבת על זה כל היום. כל המידע שמצאתי באינטרנט על אנורקסיה מדבר על נשים שמרעיבות את עצמן במטרה לרזות, וזה לא המקרה שלי. אני יודעת שהיו לי אתגרים עם ערך עצמי ואהבה עצמית, ואני עדיין עובדת על זה, אך המצב יותר טוב מאי פעם, ולכן אני מוצאת את עצמי לא מבינה את ההתעללות שלי בגוף שלי. האם תוכלו לעזור לי?

אין לי ספק מתוקה שישנה פה איזה שהיא בעיה רצינית המוגדרת כסוג של הפרעת אכילה, ולא בטוח שזו אנורקסיה למרות שהתסמינים די מזכירים אחד את השני. ייתכן ומדובר באובדן תאבון מסיבה כלשהיא. מה שאני מציעה זה שתלכי לרופא משפחה ותבקשי לעשות בדיקות כלליות לנסות לראות מה מקור הבעיה. ייתכן וצריך לעשות קצת עבודה עצמית של מודעות עצמית של עליה בערך העצמי שלך ואהבת האני. אל תשללי את העניין. מה המצב של המשפחה בתמונה? חשוב שיהיה מישהו קרוב שיתמוך ויאהב לאורך כל הדרך ויחזק אותך. אל תזניחי טפלי בעצמך ואם את צריכה לדבר את יכולה לצלצל אלי אני פה בשבילך. הטלפון הוא 052-3387519 אל תהססי ואל תתביישי

הייתי כבר אצל הרבה רופאים, מסיבות אחרות.... בשנה האחרונה אני קצת חולה, והרופאים בקושי עוזרים, לא יודעים מה זה, ובקושי מוכנים לתת טיפול רפואי.. אני בתהליך מעבר של קופת חולים, ובכל זאת, יש לי אתגר לסמוך על רופאים עכשיו. המשפחה שלי לא יודעת על זה. הרופאה הכללית שאני "שייכת" אליה כרגע היא גם הרופאה של אמא שלי, וכן, אני יודעת שאסור לה לספר כלום, אבל אני לא מרגישה בטוחה ללכת אליה, מה גם ששוב, בפעמים האחרונות שהלכתי אליה, הצטרכתי ממש לריב איתה כדי שתשלח אותי לבדיקות בנוגע למחלה.... היחידה שיודעת מה שעובר עליי זאת המאמנת שלי, שאיתה אני מדברת רק פעם אחת בשבוע. אני גם עובדת איתה על הנושאים הרגשיים. לדעתי, האתגר עם האוכל זה שאריות של הבלגן שהיה לי בפנים מקודם, אבל אני כבר לא יודעת, לפעמים אני לא מבינה, כי נראה שזה מחמיר כל הזמן. המאמנת שלי הציעה שאפנה למומחה/מומחית להפרעות אכילה ושאטפל בעצמי. היא חושבת שזאת התאבדות פאסיבית, ואני כבר לא רוצה למות. אבל אני גם לא יודעת איפה למצוא אדם כזה ואני גם לא חושבת שאני מוכנה. ואני מעריכה את ההצעה להתקשר אלייך, אולי יום אחד אעשה את זה. כרגע יש לי פחד לדבר על זה עם אנשים, ואני מרגישה חסרת אונים ולגמרי לבד עם זה. אני לא מאמינה שאני כותבת על זה פה. גם כשאני כבר רוצה לאכול, אני מרגישה הרבה פעמים שאני לא יכולה. ואני מגיעה למצב שאני רוצה להתעלם מזה, כמו שהתעלמתי שנים מקיומו של הגוף שלי בלי לשים לב בכלל, אפילו שאני יודעת שזה לא בריא. אני חושבת שלפעמים אני עדיין בהכחשה. אם רק לא הייתי מרגישה את הרעב והכאבים שנלווים אליו כל הזמן, אז אולי היה בסדר. העניין הוא, שזה נהיה חמור יותר ולעיתים קרובות יותר....

מולאני! אני רק עברתי דרך שדרות לא עצרתי שם פיזית חוץ ממך אין לי אף אחד שם- אולי ידידי שמאז הצבא לא שמעתי ממנו! בכל מקרה אני כל שבוע עוברת משם כי אני נוסעת בקו הזה המון!(לפחות1 לשבוע) אני מתגעעגת מה איתך? פתאום ראיתי את ההודעות העזויות שלך! רוצה לספר לי מה עובר עליך? זה לא מולאני שאני מכירה מולאני שלי היא הכי אופטימית- כנראה עובר עליך משהו כי לא סתם כתבת פה את ההודעה הזאת אני זוכרת בימים שהיית חותכת היית הכי אופטימית ולא היית מראה פה הפורום כזה איךא ת מרגישה באמת ואם את כותבת סימן קריאה גדול עומד מאחורי זה! בכל מקרה אני אוהבת מתגעגעת מאוד!!!!!!!!! דניאלה

תראי אין לי מושג על איזה מההודעות את מדברת חח לא כתבתי ולא נכנסתי מזמן אני עסוקה כל היום ומי זה הידיד אולי אני מכירה ולמה את עוברת כל פעם בשבוע?? מווואאאאאאאאאאהההה

אני עוברת דרך שדרות כי אני נוסעת למשפחה של החבר שלי והאוטובוס עובר דרך שדרות! ראיתי את ההודעה האחרונה שכתבת כי את מיואשת- זאת לא מולאני שאני מכירה בכל אופן! אוהבת אותך אהובה שלי דניאלה וחג אהבה שמייח:-)

הערה למנהלת הפורום החדשה: אשר לא יודעת לתת מתן עזרה ותמיכה חוץ משלומר ללכת לטיפול ושיחות ובלה בלה בלה.... לא שזה לא חשוב, אבל לפעמים צריך תמיכה מעבר .....נקודת מבט אחרת.. לפי דעתי ביאן עשתה את התפקיד טוב יותר משעושה המנהלת החדשה.... אפילו "?" נותנת תגובות שיותר עוזרת ותומכות ועוד הרבה אנשים בפורום זה שעוזרים מאשר מנהלת הפורום .... מה יש עוד לומר מזל שישנם אחרים שעושים את העבודה. אני מודה לכולם על כול העזרה והתמיכה חוץ מאשר מנהלת הפורום ....

קודם כל מתוקה שלי אני מקבלת כל ביקורת באהבה. אני משתדלת לעשות את המיטב ולידיעתך הרבה מהפורום הזה מגיעות אלי לטלפון ומבקשות להתייעץ ואני מדברת ומייעצת שעות על גבי שעות ועם המון אהבה ותמיכה מכל הלב. אני מציעה שתתחילי לבדוק בציציות שלך מה לא בסדר אצלך שכל כך מפריע לך. נורא קל לבקר. שיהיה לך סוף שבוע מדהים ואני מקווה שתביני שאת טועה ובגדול. אני אוהבת את הבנות האלו בפורום הם בנפשי ואני לשירותם תמיד גם עם הם צריכות ייעוץ טלפוני ולדבר אני פה בשבילם בכל שעה. אני רואה בכך עבודת קודש.

אורלי תורמת המון לפורום ובלעדיה סביר שהוא היה נסגר. אי אפשר לצפות שאופי התשובות של אורלי יהיה זהה לאופיה תשובותיה של ביאן שהרי כל אחת מהן מגיעה מכיוון אחר לחלוטין. איני חושבת שהתכתבות בפורום היא סוג של "עבודה" אלא יותר זכות - הזכות לעזור מצד אלה שעונים והזכות לשתף ולהיעזר מצד הפונים. ברור שכל אחד יכול להיות בשני צדדים אלה - הן לעזור והן להעזר. זה כל הרעיון של הפורום. הרי לא מדובר כאן בפורום "מומחה" המיועד למתן תשובות ע"י מנהל/ת הפורום בלבד אלא בפורום תמיכה. כל אחד מביע את עצמו/דעתו כפי שמוצא לנכון. יתכן מאוד ששילוב "איש מקצוע" דוגמת דיאטנית המתמחה בה"א/פסיכולוג/רופא יכולה לתרום בהבט המקצועי יותר. עם זאת הפורום שרד שנים רבות גם בלי אנשי מקצוע אלה. אם איני טועה, אורלי מנהלת את הפורום כבר 3 חודשים. לא מדובר בפרק זמן שמאפשר שיפוט מהימן. בכל מקרה את/ה מוזמנ/ת להמשיך לקרוא ולכתוב בפורום, לקחת ממנו את הדברים שנתפסים בעיניך כיעילים יותר ולהתעלם מהיתר. אני בטוחה שכוונותיה של אורלי תמיד טובות ואם נפגעת או היית חסר/ת שביעות רצון מתשובה ספציפית הרי שלא בהכרח שמדובר במשהו מגמתי/מייצג.

תודה על העידוד והפרגון אני פה בשבילכן בנות ממניע נקי מאוד, כדי לעזור, לעודד ולתמוך ולא אחת אני עושה זאת גם מעבר לפורום. הילה המקסימה באה ממקום של מי שהיתה שם במחלה ואני באה ממקום של אמא שעברה זאת על בשרה עם בתה. אני לא באה לשפוט ולבקר אף אחת אני כל כך מבינה אתכן בנות, אני פה בשבילכן מכל הלב ועם כל האהבה ובכל עת, אני חושבת שהפורום הוא למען מטרה נעלה כדי לעודד ולעזור לבנות ומבחינתי זה קודש קודשים גם אם מישהי מבקרת וכועסת אני באמת לא נפגעת ולא כועסת עליה. אני אוהבת את כולם.

מה שלומך? גם אני לא נכנסתי הרבה..אני כבר בקושי נכנסת לגבי הצבא, הורידו לי פרופיל כי המשקל שלי הוא 44 אני חושבת שמתחת למשקל 50 מורידים למרות שזה ממש מעצבן כי המשקל שלי מתאים לגובה..הייתי מנסה להעלות במשקל אבל עד 50?! אני יהיה ממש שמנה איך אני יוריד את זה אח"כ? מה חדש אצלך? אגב, עברתי טסט שבוע שעבר:) [טסט ראשון] **חמודה**

אני כל כך שמחה עבורך!!! טסט ראשון?!?!?!?! אני שני אבל לא אנחנו לא סופרים מקווה שההורים יתנו לך לנהוג קצת על הרכב שתוכלי לקבל קצת ניסיון... לגבי המשקל בצבא כנראה אני נפלתי בין הכיסאות אני התגייסתי במשקל 45-44 וירדתי מהר בזמן הצבא ולא הורידו לי פרופיל ולא איימו על להעיף אותי מהצבא... אבל אני מקרה מיוחד!!! אני את האמת לא יודעת איך לעזור לך כי אולי עלייך אם את מעוניינת להתגייס אז תתנדבי את יכולה עם פרופיל 35(פרופיל חדש) להתגייס זה לא גיוס חובה את משרתת שנה נראה לי ואת מקבלת את כל ההטבות של כל חייל משוחרר! אצלי אין כל כך חדש מה איתך ספרי ספרי התגעגעתי מאוד דניאלה חג אהבה שמייח!!!!!

כן כן טסט ראשון.. אני והתאום שלי ביחד חחח עברנו שנינו טסט ראשון ותיאוריה ראשונה:) בקשר לפרופיל- המקרה שלך מוזר.. בכל אופן הפרופיל שלי 64 הורידו על גובה ומשקל [אני נמוכה מדיי חח] אני מקווה לתפקיד טוב.. אממ.. מה חדש? מחר אני באילתתתתת! אני מזה מתבאסת כי חברות שלי לא יכלו לבוא והאחים שלי הגדולים יורדים שלהם ככה יצא שאני יורדת עם משפחה - אבל רק עם האחים הקטנים ואין לי כ"כ מה לעשות איתם..אבל אני מקווה להנות מה עוד חדש?.. בספטמבר אני מתחילה י"ב! כ"כ מוזר לי.. וואי שנה אחרונה.. חח וזהו נראה לי.. התגעגעתי המון המון המוןן! חג אהבה שמח גם לך:) אוהבתתת

הייתי אצל הפסיכולוגית שלשום וזה היה זוועה. היא בכלל לא הייתה פסיכולוגית ולא שינתה לי בכלום. כל פעם שאני יוצאת משם זה בהרגשת תיסכול ועצב וכך זה היה גם הפעם. יש לי מזל שיש לי חברה מדהימה אחת שבכל רגע של שבירה מחזירה אותי לעמוד על הרגליים. בערב פניתי להורים שלי ואחרי הרבה שיכנועים הם החליטו כרגע לעצור את הטיפול בתנאי שאני עולה במשקל בבית עד סוף החגים. כשאני אשקול 49-50 אנחנו נפנה לרופאה הרגילה שלי וניראה איך ממשיכים. אני מרגישה מלאה כזאת גם במשקל הנוכחי שלי אבל כניראה שרק הזמן יעשה את שלו. אין שום קסם.

היי, זה מזכיר לי אותי לפני 3 שנים בערך הייתי כמוך בדיוק! רק שהצלחתי לתמרן את ההורים שלי טוב מאוד כי היו לי חברות שלימדו אותי איך לתמרן אותם בעיניין המשקל איך ל"עלות" אבל לא לעלות במשקל. בכל מקרה אל תתיאשי אולי אותה פסיכולוגית לא טובה לך ואת צרכה אחרת כי אם אין חיבור אז פשוט מוצאים את זאת שתהיה לך איתה חיבור ותבין אותך. אם תרצי כל דבר את יכולה לפנות אליי במייל [email protected] ועוד דבר אם תראי את ההודעות שלי לפני 3 שנים תראי איזה שינוי עברתי בזכות המון אנשים פה בפורום שבלעדייהן לא יודעת איך הייתי עוברת את השנים הקשות של ההפרעה. שלך דניאלה

אני מבינה שהפגישות עם הפסיכולוגית אינן פשוטות אך יש להן מטרה. המפגשים עימה אמורים לגרום לך לראות את המציאות בצורה נכונה יותר, לתת לך כלים להתמודד עם דברים. הגעה למשקל תקין אינה מספיקה. את מבינה שזה לא הגיוני להרגיש שמנה במשקל 50 שנחשב גם ככה למשקל נמוך מאוד? כל עוד את מרגישה לא שלמה עם גופך הרי שקיימת בעיה שמצריכה טיפול פסיכולוגי. קשה מאוד לעבור את התהליכים הללו לבד... כשהייתי בת 17 גם אני עזבתי פסיכולוגית לאחר מספר קטן של פגישות. היא עצבנה אותי. הרגשתי שאני לא בוטחת בה, שאני נאלצת לשקר. לצערי, לא הלכתי לפסיכולוגית אחרת. גררתי את ההפרעה שנים לאחר מכן. גם כשהגעתי למשקל תקין ההפרעה עדיין הייתה שם. כדי לצאת ממנה נדרש תהליך שהוא הרבה יותר עמוק. אל תעשי את הטעות שאני עשיתי. אני משלמת על הטעות הזו עד היום מחיר כבד. נסי למצוא מישהו שיוכל לעזור לך, שתוכלי לסמוך. בהצלחה.

מתוקה שלי כל הכבוד להורים שלך שהשכילו להבין שאם את לא מתקשרת עם המטפלת הטיפול לא יצליח. חשוב להגיע למטפלת טובה שמתקשרים איתה ויש המון כאלה, על תפסלי על הסף. גם אנחנו נכוונו מפסיכולוגית וממטפלים שהיו על הפנים אך כשהגענו לנורית מ טפלת הוליסטית פסיכואנרגתית מודעתית הקליק היה מיידי והתוצאות הגיעו. הילדה החלימה נפשית ופיסית.

את ההורים שלי לא מענינות כל השטויות מסביב. יש להם אינטרס אחד והוא שאני אקבל מחזור ודיי. שמנה, רזה אוהבת לא אוהבת יש עלי לחץ לקבל כאילו אני אחראית לזה. לאמא שלי אין סבלות. אם אני מסרבת לאכול משהו הוא מתעצבנת עלי ואני עליה. אני לא מתכוונת לבקש פסיכולוגית, זאת תהיה פגיעה אדירה באגו שלי. החברה הכי טובה שלי היא היחדה שמעודדת אותי, היחידה שאני יכולה לבטוח בה באמת. אני לא יודעת למה אבל אחרי כל שיחה איתה אני מרגישה יותר טוב, שאני לא באמת שמנה, אבל כמובן שאח"כ ההרגשות האלו חוזרות. אני לא יכולה להתכחש לעובדה שאני רוצה להרות יפה כמו הדוגמניות והשחקניות שאני אוהבת. לא שלד, אבל רזה וזאת הכללה לומר שכולן סובלות מהפרעת אכילה כי זה לא נכון, פשוט לא. רוב הבנות הרזות שאני מכירה אוכלות כמה שהן רוצות. אמרו לי להשלים עם הגוף שלי כמו שהוא, אבל זה ניראה נוראי להשלים לשארית חיי עם גוף מכוער ושמן, פשוט לסבול אותו בלית ברירה, לא להרגיש יפה אף פעם ולהיות מודעת לזה. זה עונש.

שלום ילדה חביבה האם את סבורה באמת ובתמים שתוכלי להגיע בכוחות עצמך וללא שום טיפול למשקל היעד שהיצבת לעצמך? ואם בלאו הכי את מתכוונת לפנות לאחר מכן לרופאת המשפחה להמשך הכוון ומתן טיפול, מדוע לא להקדים ולעשות זאת כבר כרגע? כל דחייה עלולה לטמון בחובה הידרדרות של המצב. זאת ועוד: טיפול אמיתי בבעיה משמעותו איננה הגעה למשקל תקין בלבד, אלא שינוי בתפיסה של מושגי המשקל וההשמנה. עלייך להבין ולהפנים כי כרגע התפיסה שלך מעוותת לחלוטין ולא רציונלית. הגעה למשקל תקין ותו לא משמעותו "כיבוי השריפה". עלייך לטפל ב"גורמי ההצתה", דהיינו לעקור את הבעיה מהשורש. הרי את בעצמך כתבת: "אני מרגישה מלאה כזאת גם במשקל הנוכחי שלי", ואת שוקלת פחות מ- 49, שכן כתבת שזהו משקל היעד שלך עד אחרי החגים. בד בבד עם העלייה במשקל, שהיא חיונית כשלעצמה, עלייך לשנות את גישתך ותפיסתך. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא ע"י קבלת טיפול נפשי מקצועי של הגורמים המתמחים בכך. ומוטב שעה אחת קודם. זכרי של דחייה טומנת בחובה סכנת הידרדרות.

בוקר טוב החברה של הבן שלי עושה דיאטה ולפי דעתי היא התחילה שלבים של אנורקסיה,אמא של מתנערת ממנה,ולכן עברה לגור אצלי לפני כשבוע.היא בקושי אוכלת,ומקיאה כל הזמן,איך אוכל לשכנע אותה להתחיל בטיפול.... תודה

בוקר טוב, מתאורך אכן עולה שיש בעיה המצריכה טיפול. איני יודעת מה טיב היחסים שלך עם חברתו של הבן אך אני חוששת שהתערבות שלך לא תתקבל בברכה (בלשון המעטה). לפני שאת משוחחת עימה, הייתי מציעה לנהל שיחה בארבע עיניים (ולא חלילה בפורום רחב יותר) עם בנך, להגיד לו שאת מודאגת מהמצב, שאת חרדה לשלומה ולנסות לבדוק מה הוא יודע עליה והאם הוא מודע להשלכות. אולי יחד תוכלו לשכנע אותה לפנות לטיפול. חשוב שהדבר ייעשה בשיתוף פעולה עם הבן ובהדרגתיות. אל תלחצו עליה, זה עשוי לגרום לתוצאה הפוכה. מעבר לכך קצת קשה לי לתת עיצות יותר פרקטיות משום שלא ציינת פרטים כגון גילה, האם היא במשקל תקין ביחס לגובה, מה המשמעות של בקושי אוכלת, באיזו תדירות היא מקיאה, מה טיב היחסים שלך עם בנך ועימה, האם מישהו מבני משפחתה מודע למצב וכו'. לסיום לא נותר לי אלא להביע הערכתי על עירנותך ועל דאגתך. אני מקווה שתצליחו לעזור לה בהקדם.

היי, אני שמחה מעוד על ערנותך אבל על מנת שהיא תוכל לקבל עזרה כל שהיא, היא צרכה את ההורים שלה את יכולה לפנות כמובן להורים שלה, תאמיני לי שהורים לא מתנערים מהילדים שלהם - כי אם כך למה הביאו אותם, כנראה יש להורים את הסיבות שלהם שאת זה אני לא מצדיקה אבל עליך לפנות להורים שלה שיטפלו בה כי עם כל הרצון הטוב שלך לעזור לילדה אבל אין לך את הכלים ואת יכולה באמת להיות כמו שתמיד שלא תאבדי אותה כי עכשיו כל אחד שינסה לעזור בתהליך הטיפול של הילדה יאבד את מה שיש ז"א אם יש לכם תקשורת הדדית זה יהרס בשניה שתנסי ליכנס לה בתהליך הטיפולי. דניאלה

זה ברור לחלוטין שאנחנו פה בבעיה ובעיה רצינית שאם לא תטופל מיידית זה כמו כדור שלג רק יילך וידרדר. הדרך היחידה היא לנסות לשכנע אותה לקבל טיפול נפשי בשיחות אולי כך היא תגיע למודעות שיש לה בעיה ותרצה לצאת מזה, או בעצם שהנפש בריאההגוף בריאה.

שלום לך, ע"פ תיאורך הקצר לא נראה שמדובר בדיאטה, אלא בהפרעת אכילה לשמה. הפרעות אכילה הינן סימפטום בלבד לבעיות עמוקות יותר. כנראה שהנערה שקועה במצב משפחתי סבוך משהו, ומקיימת ה"א כדי לברוח מבעיותיה וכנראה גם כדי להעניש את אמה שע"פ דברייך "מתנערת ממנה". העניין הוא שהיא אינה יודעת שהיא מענישה רק את עצמה. בכל מקרה, אני חושבת שעלייך לדבר עם אמה וליידע אותה על מצבה המידרדר של בתה, יהא המצב המשפחתי אשר יהא. זה צעד מחויב. לאחר מכן כדאי לך לדבר עם בנך ולהנחות אותו כיצד להגיע אליה בדרכי נועם ובגישה רכה ולא מאיימת. הוא צריך להביע דאגה כנה מולה, לדבר על לבה ו"למשוך" לכיוון של טיפול. בהצלחה!

אני בחורה בת 21,תמיד הייתי רזה בצורה נורמלית ועכשיו כנראה מלחץ של כל מיני עניינים רזיתי יותר וכולם מסיביבי מרגישים בשינוי ואומרים לי להשמין.אני לא הרגשתי בשינוי מיוחד חוץ מהחזה שלי שממש הצתמק.זה ממש מצער אותי אני לא יודעת איך להשמין בצורה יחסית לגוף שלי.אני משתדלת לא לאכול יותר מדי ובאותה מידה אני אף פעם לא מרעיבה את עצמי. מה אני צריכה לעשות לדעתכם המקצועית ובכלל..? תודה רבה מראש.

היי אור, לדעתי הפתרון הטוב ביותר הוא לפנות לדיאטנית ולהרכיב תפריט מאוזן שיאפשר לך להגיע למשקל תקין בצורה מבוקרת. היא תוכל להכווין אותך ולייעץ לך מה הכי כדאי לעשות, לאיזה משקל עליך להגיע ובאיזה אופן. אף פעם לא מזיק לנסות...

היי אור, "לחץ של כל מיני עניינים"... יקירה, בחיים האמיתיים משקל גוף יכול להשתנות לשני הכיוונים ע"פ האירועים והנסיבות. ידוע שמנחת משמינים ושמצרות ולחצים מרזים, אבל יש איזשהו קו אמצע ש"מתנדנדים" בטווח שלו. זה מצב תקין ומקובל. מתי זה מקבל תפנית? כאשר קורה שינוי שגורם לך לרצון עז לשמר את זה. את כותבת שהיית רזה תמיד ולא היתה לך בעיה. אז מדוע אינך רוצה לחזור למשקלך הרזה הקודם, עכשיו כאשר תקופת הלחץ עברה? ע"פ הודעתך נשמע שאת מחפשת דרך להשמין רק את החזה שהצטמק, כהגדרתך. לי נראה שהתחלת לחשב את כמויות האוכל (בלשון עדינה) כדי לשמר את ההישג, ולכן אני חושבת שאת צריכה לשבת עם עצמך ולחשוב מה בדיוק את רוצה מעצמך, למה בדיוק את מצפה ועל מה אמור לחפות הרצון הזה.

כדי להתייחס לדברייך חסרים מס' פרטים חשובים: מהו משקלך? מהו גובהך? כתבת שתמיד היית "רזה בצורה נורמלית". לאיזה משקל התכוונת? כתבת שעקב לחצים שונים רזית עוד. כמה ק"ג הפחתת ממשקלך? הוספת וכתבת כי כולם מסביבך חשים בשינוי, כך שאני מניח שמדובר בהפחתת משקל משמעותית וניכרת. שימי לב לסתירה העולה מדברייך: מצד אחד את טוענת כי את מנסה להשמין, אך ממש באותה נשימה את מוסיפה ואומרת כי "אני משתדלת לא לאכול יותר מדי". אלו סממנים ברורים של הפרעת אכילה...

הייתי היום אצל הדיאטנית שלא הייתה כ"כ מרוצה מהצמצום של התפריט הדל ממילא. הבטחתי שאני אשתדל אבל אם שבוע הבא אני עולה במשקל- אני חוזרת לתפריט שלי!... וכרגיל אכלתי לפי התפריט עד עכשיו... בערב יש לי בעיה כי באופן עקרוני אני יכולה לאכול מעט או כלום ואז להישאר עם 650 קל' בסיכום היומי. לא מפתה?!... אז... איך אתם/ן מתמודדים עם הביקור אצל הדיאטנית? מה אתן אומרות לעצמכן כדי להשתכנע להצמד לתפריט?

יונית יקרה בואי נתחיל בשאלה בסיסית יותר - למה את הולכת לדיאטנית. אם התשובה היא כדי לעזור לעצמך/כדי לשפר את המצב/כדי להרגיש יותר טוב/כדי להימנע מנזקים פיזיים ונפשיים וכו' - הרי שזה נימוק מספיק טוב כדי לשתף פעולה עם התפריט. היצמדות לתפריט אינה פשוטה. הפיתוי לאכול פחות תמיד נמצא שם. עליך להבין ששיתוף הפעולה שלך עכשיו ישפיע על המשך הטיפול. אם לא תשתפי פעולה המצב ימשיך להתדרדר ואז תצטרכי להתאשפז. אינך רוצה להימנע ממצב כזה? 650 קלוריות ליום היא כמות אפסית שאינה מספיקה לתפקוד הבסיסי של הגוף. הדבר גורם לפגיעה במנגנונים חיוניים מאוד בגוף. חבל שתגרמי לעצמך נזקים בלתי הפיכים. חבל לבזבז זמן ואנרגיות על חישובי קלוריות ועל התעסקות מוגזמת באוכל (או יותר נכון באיך להימנע ממנו). זה לא קל. אף אחד לא טוען שזה פשוט. אם יש דברים שמקשים עליך - שתפי בכך את הדיאטנית ונסו יחד למצוא פתרונות. את כותבת מה את אוכלת כל יום? הדבר הקל ביותר הוא להרים ידיים, לוותר, אך זו תבוסתנות. החוכמה היא להילחם, להתמודד עם המציאות ואני מבטיחה לך שבאמצעות נחישות וכוח רצון - את תנצחי. המון המון המון בהצלחה!!! מחזיקה לך אצבעות.

יונית יקרה תביני שאת חייבת לשכנע את עצמך להצמד לתפריט כדי להגיע למשקל הייעד אין יותר מדי ברירות. עבדי על עצמך וקבלי החלטה לצאת מזה הכל בידיים שלך וכן במקביל חשוב חשוב חשוב טיפול נפשי שזה נדבך חשוב בכל הנושא וחלק חשוב מהיציאה החוצה מהמחלה כי נפש בריאה בגוף בריא.

לשם מה את הולכת לדיאטנית? כדי להעמיד מולה אולטימטומים ולאיים, או כדי להיחלץ ממצב ביש? הרי על מי את מאיימת? רק על עצמך. הדיאטנית היא לא זו שתיפגע ממעללייך, אלא רק את עצמך. יונית, צאי מהתפיסה השגויה הזו! שימי את עצמך במרכז וחשבי: האם את באמת רוצה לעזור לעצמך לחזור לחיים נורמליים, או שאת רוצה להמשיך ולהתבוסס במצב חולני שרק יילך ויתדרדר? אם התשובה היא 2, לצערי הדיאטנית לא תוכל לעזור לך. ומה באשר לטיפול הנפשי? הרי שם שורש כל הרע. האם עשית צעד בנדון? האם התחלת לברר פרטים? אני מאד מקווה שכן.

הצלחתי לעלות ל-820 קלוריות ואני מאוד גאה בעצמי. עדיין היסטרית כי ברור לי שעליתי במשקל, אבל השתפרתי... כל השבוע הקפדתי ללכת חצי שעה-45 דק' ואני עדיין מרגישה שעליתי. איזה באסה! (ואני עם BMI תקין 18.9, שלטענתה עבורי נחשב תת-משקל למרות שבגבול הנורמה. האם זה הגיוני???)

רציתי לשאול האם כל פסיכולוג קליני יכול לטפל בנושא של הפרעות אכילה...? ואם לא- איך אני יכולה לקבל המלצות לגבי פסיכולוגים- אני לא מכירה אנשים שהיו מטופלים או מכירים...

היי מור, עקרונית כל פסיכולוג קליני יכול לטפל בהפרעות אכילה, עם זאת רצוי לפנות לפסיכולוג בעל ניסיון או התמחות בתחום. אם את מעוניינת בפסיכולוג דרך קופת החולים את יכולה לבקש שישלחו לך רשימת פסיכולוגים שעובדים עם הקופה. לפני שאת מתאמת עם אחד מהם פגישה תוכלי לשאול אם יש לו ניסיון בתחום. כמו כן פסיכולוגים בעלי התמחות בהפרעות אכילה נמצאים במרכזים להפרעות אכילה ברחבי הארץ. המון הצלחה!!! לגבי המלצות - חשוב שהפסיכולוג יהיה קרוב לאזור מגוריך. היכן את גרה?

מור יקרה אני אישית ממליצה לא ללכת לסתם פסיכולוג, אני ממליצה אם פסיכולוג אז פסיכולוג שתחום ההתמחות שלו זה הפרעות אכילה ומעבר לזה אנחנו נכוונו מפסיכולוגים אז אני ממליצה לנסות מטפלים הוליסטים מודעתיים. אם תרצי אמליץ על המטפלת של הבת שלי, אצלנו היה מיד קליק והכימיה ביניהם היתה מדהימה. היא זו שהוציאה את בתי מהמחלה.

מולאני, היום עברתי דרך העיר שלך וחשבתי עליך, מתגעגעת אלייך נסיכה שלי!!!! דניאלה

למה לא אמרת כלום? אוף איתך מה את לא רוצה לפגוש אותי??

שלום, בשנה זו אני אמור לקבל זימון לצו ראשון, ואני מאוד מודאג מהמשקל. אני בן 16 (פלוס קצת) ואני שוקל משהו כמו בין 48 ל-50, גובהי הוא משהו כמו 166 ס"מ. האם אני בתת משקל ולצבא תהיה בעיה עם זה? ואם כן, כמה קילו אני אמור לעלות כדי לחזור למצב רגיל? תודה.

היי רונן לדעתי כמו שאני יודעת ומבינה אתה בתת משקל כי המשקל שלך צריך להיות בסביבות ה- 55 קילו. תנסה לבדוק עם דיאטנית או יש גם באינטרנט כל מיני אתרים שאתה מכניס גובה ורושם לך כמה צריך לשקול. אני חושבת שאתה צריך לשקול לפחות עוד 5 קילו. האם יש לך בעיה של הפרעת אכילה?

לא, אין לי בעיות הפרעות אכילה, גם אבא שלי רזה, טוב לא כמוני, אבל עדיין. (כמובן עם מסת שריר), זה כנראה בגנים. אז את אומרת שאני צריך לעלות 5 קילו? אם אני אוכל קבוע וטוב, תוך כמה זמן לדעתך אני אשיג את זה? תודה ויום טוב.

אתה נמצא על הגבול תחתון של הערכים התקינים. המשקל המינימלי התקין עבורך בהתחשב בגובה שלך הוא 51. משקל זה יניב BMI 18.5, שהוא המינימום התקין. מהו מדד ה - BMI? המשקל התקין של אדם כלשהו נקבע בעזרת יחידות Body Mass Index - BMI. חישוב יחידות אלה נעשה באמצעות הנוסחה הבאה: משקל (בק"ג) חלקי גובה (במטרים) בחזקת 2. ערכים של 18.5-25 נחשבים למצב תזונתי תקין.

לנוחיותך, אני מצרף קישור למחשבון BMI. http://health.walla.co.il/?w=/@calculators/index.calculator&no=2

הbmi שלי תקין, ובכל זאת הורידו לי פרופיל על תת משקל, כיוון שבצבא הם לא מתחשבים ביחס של המשקל לגובה, יש להם גובה מסויים שמתחתיו זה נחשב תת משקל- לדעתי זה 50

חמודה, את האמת אין לי מושג איך הורידו לך פרופיל אני הייתי שהתגייסתי משקלי היה 45 ותוך שבוע הגעתי ל42 ולי לא הורידו פרופיל וגובהי 160 ס"מ. מה שלומך חוץ מזה? הרבה זמן לא הייתי, חשבתי עליך:-) דניאלה

לרונן, אין לך מה לדאוג, שהתגייסתי הייתי בתת משקל +תת תזונה ולצבא לא היה אכפת חשוב לו רק כוח עבודה זול- אם אין לך בעיות בריאותיות אז הצבא לא מתייחס אל זה! בהצלחה דניאלה

היי דניאלה, איני יודעת כיצד התאפשר מקרה כמו שלך אך מניסיון רב אני יכולה להגיד לך שהצבא אינו מגייס בקלות בנות מתחת למשקל מסויים, אם אני לא טועה מתחת ל-45. אני מכירה סיפור של בחורה שמשקלה היה נמוך מ-45 בגלל שהייתה נמוכה מאוד. לא היה לה שום רקע של ה"א והמשקל נחשב כתקין ביחס לגובה. לאחר מאמצים רבים הסכימו לגייס אותה תחת הקלות ופטורים כגון פטור מנשיאת M16 ארוך.

אבל היה אמור להיות לי תור לדיאטנית היום ואמא הסכימה לדחות אותו כי ממש בכיתי שאני לא סובלת אותה. חוץ מזה לא הצלחתי לעלות עוד קילו מאז הפגישה הקודמת. אני לא אוכלת לפי התפריט. אני לא מסוגלת לוותר על לחם קל ולאכול פחממה בצהריים ובערב ועוד כל מיני שטויות שהיה כבה לי שם. אני לא יכולה להפסיק לחשב קלוריות. הכי היה עוזר לי אם אמא הייתה לצידי עכשיו. רואים שהקשר לשנו זה רק טירחה בשבילה. אתם לא יודעים מה זה לאהוב אותה אבל לשנוא. אני רוצה שהיא תיתן לי ביטחון. עזבו ביטחון, אני רוצה חיבוק, אני רוצה שהיא תתענין בי מעבר למה אכלת היום ועשית שיעורים. כל החברות שלי והאמהות שלהן מסתדרות כ''כ יפה. ורק אני (וסליחה מראש על הביטוי) מרגישה כמו איזה יתומה. אין לי שום מבוגר אחראי שישמור עלי וירצה את הקרבה שלי. היא לא אוהבת אותי כי אני עושה בעייות עם האוכל וכי אני לא מצליחה בלימודים. זה היה ככה גם כשהייתי שמנה. אני חושבת שאם היו לי ציונים טובים ואם הייתי ילדה רזה ונורמאלית עוד מההתחלה, כמו כל החברות שלי, אולי היא הייתה גאה בי עכשיו, אולי היא הייתה רוצה להיות בקרבתי.

לילדה והדאגה, זה כן קשור כי אנורקסיה לפי המחקרים מצביע על איזה שהוא בעייתיות ביחסים בין אמא לבת. מתוקה שלי אמא שלך אוהבת אותך מאוד ואכפת לה ממך והבעיה היא אצלך בעיקר בקטע שאת לא אוהבת את עצמך אז את חושבת שאמא לא אוהבת אותך. אין לי ספק שהיא אוהבת אותך רק שאני מבינה גם את הקושי שלה, כאמא שעברה את זה, קל לי להבין באיזה מצוקה היא נמצאת. אמא אוהבת את הילד שלה כמו שהוא ולא משנה אם הוא שמן או לא טוב בלימודים, יכול להיות שהיא מצפה ממך לשלמות ומכאן יכולה לנבוע הבעיה אך אין לי ספק שהיא אוהבת אותך, את הילדה שלה. כדי לפתור בעיות, גם את וגם אמא צריכים שיחות עם מישהו שמטפל בהפרעות אכילה, דברים לא ייפתרו לבד. זכרי כי גם אנחנו ההורים לא מושלמים ועושים טעויות. מי שלא טועה לא לומד. אנחנו רק בני אדם ובאהבתה של אמך אל תטילי ספק.

מצטרף לקריאתה של אורלי: אל לך לפקפק באהבתה של אימך כלפייך. אמנם היו כבר דברים מעולם, אך נדיר למצוא הורה שלא אוהב את ילדיו, בין אם שמנים הם ובין אם רזים, בין אם מצליחים הם בלימודים ובין אם נכשלים. הורה אוהב מטבעו את ילדיו באשר הם ילדיו. המעורבות שאימך מגלה בנוגע לבעיית האכילה שלך דווקא כן מצביעה על איכפתיות, לדעתי. אילו לא היה לה אכפת, היא לא היתה מסכימה לדחות את התור לדיאטנית ולא היתה מתעניינת במה שאת אוכלת. מעבר לטיפול בבעיית האכילה עצמה, שהוא דבר חשוב מאוד כשלעצמו, נסי ליישר את ההדורים בכל הנוגע לייחסייך עם אימך. בטוחני שאם תבואי לקראתה בגישה חיובית, הדבר יסלול את הדרך ליחסים טובים וחמים ביניכן.

אתן ממש מקסימות. אני שמחה שמצאתי את הפורום הזה. בימים האחרונים חיזקנו את הקשר ועשינו הרבה דברים יחד ואני מרגישה יותר טוב.

שלום. אין לי עם מי לדבר על הדברים האלה אז אני מקווה שכאן יהיה מי שיקשיב. התחלתי בהרעבה עצמית מתוך מחשבה שאני לא רוצה להמשיך לחיות. התחלתי לקחת טיפול תרופתי נגד דכאון והשבוע הגעתי לדיאטנית מומחית להפרעות אכילה. המשקל שלי עדיין תקין ואני מקיאה מעט פחות מבעבר. הדיאטנית נתנה לי בתור התחלה תפריט של 730 קל' וגם בו אני לא מצליחה לעמוד. ליתר דיוק לא רוצה להאכיל את עצמי. שואלת את עצמי האם יש טעם בכלל ללכת אליה שוב- אין לי עדיין רצון של ממש לחזור לאכול תקין.

שלום לך, לא ציינת בת כמה את וכמה זמן את שרויה במצב של "לא רוצה לחיות יותר", אבל את חייבת בדחיפות האפשרית לטפל בדכאון שלך, משום שאת מצויה כעת במדרון חלקלק וזדוני עד מאד. זה מצוין שהתחלת טיפול תרופתי, אך במקביל לו את חייבת לשלב טיפול פסיכותראפי שיעזור לך לברר את הגורמים הנפשיים לרצון שלך לחדול ולהשתחרר מהם. חשוב שתדעי שהתחושה הקשה המלווה אותך לא תחלוף מאליה, ואם את מוסיפה עליה הרעבה - היא תעמיק עוד יותר. ועוד נקודה חשובה - אם את מקיאה יתכן ונוגדי הדכאון אינם נספגים. אנא קחי זאת בחשבון. אל תתמהמהי, כי ללא עצירת התהליך המסוכן הזה עכשיו מצבך יתדרדר במהירות. בהצלחה!

לא ציינת כמה פרטים חשובים: לא כתבת מהו גילך, מהו משקלך ביחס לגובהך. כמו כן כתבת שאת מקיאה פחות מבעבר, אך לא ציינת באיזו תדירות. בכל מקרה תפריט שמבוסס על מכסה קלורית של 730 קלוריות הוא דל ביותר ואינו בו כדי לספק את צרכי הגוף, קל וחומר אם את טוענת שגם בו אינך מצליחה לעמוד. מי נתן לך את התרופות נוגדות הדיכאון? האם במקביל לטיפול הניתן ע"י הדיאטנית את מקבלת גם טיפול פסיכיאטרי? בשורה התחתונה: "אין דבר העומד בפני הרצון", אומרת הקלישאה החביבה, ולי לא נותר אלא להסכים עם כל מילה. גם אם אין לך כרגע רצון להתגבר על בעיית האכילה, עלייך לעורר רצון זה, שכן אני סמוך ובטוח שהוא קיים עמוק עמוק בקירבך. עלייך רק להוציאו החוצה ולתת לו דרור. או אז, אני בטוח שאותו רצון לחיות חיים נורמליים נטולי הפרעת אכילה, יילך ויתעצם וישחרר אותך מעונשה של זו, בבחינת "עם האוכל בא התיאבון", תרתי משמע...

יונית יקרה עצוב לשמוע מה שאת אמרת, וקודם כל אני מאחלת לך שהמצב ישתנה במהרה, אות חייבת לזכור שהוא יכול להתשנות!!כמה שזה נראה הזוי מאיפה שאת נמצאת עכשיו. בוודאי ובוודאי שארת צריכה לחזור אליה, גם אם זה כרגע בלי רצון,אחר כך כבר יבוא הרצון.תצילי את עצמך קודם פיזית. אחר כך יבוא הזמן לשאול (ואת כמבון לא חייבת לענות פה אם את לא מרגישה בנוח)למה את לא רוצה לחיות ומה כל כך מעציב אותך. אני בטוחה שהתשובות כואבות,אבל שתדעי שההדחקה עוד יותר כואבת. שתיהיה לך שבת שלום ושמחה עד כמה שאפשר

תודה רבה לכם על התגובות.כשקראתי את מה שאני כותבת- אני די נדהמת. ביומיום אני עם פוזת הכל בסדר, אני בשליטה מלאה. אני בת 32 בקרוב , 1.70 מ' ושוקלת כיום 54.3 שזה עדיין בטווח הנורמה. ירדתי 8 קג בחודשיים האחרונים. טיפול אנטידכאוני ניתן לי כמובן עי פסיכיאטרית (למי ששאלה). השאלה האם לא עדיף לחכות שארצה לחזור לאכול באופן תקין? לא נעים לי לגשת אליה ולבזבז את זמנה של הדיאטנית שנראית מקצועית ונחמדה , כי כרגע אני עדיין מרגישה שאני לא רוצה לאכול וחושבת שאין טעם להמשיך ועוד בלה-בלה-בלה בסגנון הזה..דרך אגב אני מאוד מאוד מודעת למה אני חשה כך אך באמת לא רואה כל תקווה שהמצב ישתנה מתישהו. תודה שוב על ההקשבה וההיתחסות. השיתוף מעט מקל עלי.

יונית מתוקה- ברור לך שאת עושה טעות והורסת את חייך במו ידיך אבל אני מבינה שזה כבר לא בשליטה שלך, את חייבת לקבל עזרה וטיפול ולא נראה לי שאת רוצה. חמודה שלי עד שאת לא תחליטי ובאמת באמת תחליטי שאת רוצה לצאת מזה את לא תצאי מזה, גם אם תעלי במשקל ושוב תרדי ושוב תעךי ושוב תרדי לא באמת תצאי מזה אם לא תרצי. את חייבת זאת למען עצמך, החיים לפניך. בלי עזרה זו לא בושה ואפשר לצאת מזה אך שוב זה תלוי בכוח הרצון שלך ורק שלך ולא באף אחד אחר.

החיים קשים ונוקשים למרות הטיפול,למרות הדרכי היתמודדות ולמרות הכול .... הכול פתאום שחור ... מרגישה לא שייכת לעולם,לחברה ובעצם לשום דבר.... מנסה להיות בסדר עם עצמי.... משכנעת את עצמי שזה עיניין חולף, כול העצב והתסכול שעוטף אותי... יש בי רצון לחיים, לחיות אבל ניראה שהחיים בעצם לא רוצים אותי.... אני נופלת להרס של עצמי.... אישה בגוף של ילדה....אני מתעבת את הילדה הזו שמסרבת ללכת ממני למרות רצוני לברוח ממנה לחיים אחרים טובים יותר..... אני מנסה לא לחשוב על ההפרעה וללכת בדרך חדשה.... ואז צצות לי בעיות אחרות ומעיקות ומחניקות יותר... שוב אני מוצאת את עצמי עם אותה הפרעה כדי לא להתמודד...לא להרגיש.... ברור לי שהבעיות צצות אחרי הויתור....אבל הבעיות הללו מעיקות עוד יותר מההפרעה עצמה רע לי שאני חלשה.... אמוציונלית.... איני מסוגלת להתמודד עם הבעיות האמתיות שצצות מעל פני השטח ששוב אני נמצאת עם המוכר,הידוע.... מרגישה מפוזרת בעולם שבניתי לעצמי....פשוט אין לי עיניין בעצמי....רק הצורך בלא להרגיש רק לשכב ולהעלם בעצמי.... צוללת ...צוללת....נשעבת....ושוב עם המוכר שמעורר בי חלחלה .... בעצם נראה שלעולם לא היה רגילה.....

אין לי מה לומר. חוץ ממכירה את ההרגשה הזאת... כ''כ הרבה פעמים גם אני רוצה להיכנס למיטה ולהעלם מהעולם הזה.

כתבת "צצות לי בעיות אחרות, מעיקות ומחניקות יותר". אכן, צרות באות בצרורות.. אולם ברגע שתתמודדי עם בעיית האכילה ותגברי עליה, אני חושב שדרכי ההתמודדות שלך עם הבעיות האחרות תהיינה קלות יותר. לכל אדם יש "שק" פרטי משלו ובו צרותיו האישיות. ההבדל המשמעותי בין ה"שק" שלך לזה של האדם הממוצע, הוא שהשק שלך כבד בהרבה בשל המשקל הרב של בעיית האכילה. ברגע שתורידי מעל עצמך את ההפרעה הזו, ה"שק" יהיה קל בהרבה... ה"גיבנת" שגבך המסכן סובל ממנה עקב הבעיה תחלוף ותוכלי ללכת עם גב זקוף, תרתי משמע. זכרי: ברגע שאדם נמצא בים המלח, הוא לא יכול לרדת יותר נמוך. הוא יכול רק לעלות... מקווה שתמצאי את דרכך מעלה מעלה.

היי מתוקה, נראה שאת ממש ממש מיואשת מהחיים וזה לא צריך להיות ככה את חייבת לקחת את עצמך ואת החיים שלך בידיים אחרת זה רק ילך ויהיה רע רע רע. יש המון מטפלים נהדרים בארץ שמומחים בהפרעות אכילה. את חייבת לקבל טיפול נפשי, כשהנפש בריאה גם הגוף בריא. את חייבת ללמד את עצמך להתמודד עם הבעיות, הפחדים ועם החיים לא לפחד מדברים אלא להסתכל עליהם בעיניים ואז תראי שהשד לא כזה נורא ודברים נפתרים אך את זה את לא יכולה לעשות לבד אלא בעזרת מטפל טוב שידריך אותך ויתן מזור לנפשך הרגישה.

מנסה להתמודד ...רוצה ....לא מצליח לי.... ויתרתי על ההפרעה... אני רוצה לחיות.... כנראה באמת שקשה לי להתמודד עם בעיות שצצות מעבר להפרעה ....הבעיות שצצות אחרי הוויתר אלה הם שמעיקות....מחניקות.... אני כן מקבלת טיפול כבר שנה עם מטפל מצויין...מדהים שלא דווקא מתמכה בהפרעות אכילה....אבל יש כימיה נהדרת.... אנחנו מדברים על הכול!!! ונראה שההתמודדות קשה בהרבה מעבר למה שחשבתי ..... יותר קל לי לחזור למוכר ולידוע.... אולי אני עדיין לא מוכנה להתמודד עם הבעיות האחרות ....אולי... חלשה אני.... לוקחת הכול באובר רגשנות.... אני מודעת לכך שעם אני לא יקח את עצמי לידיים מצבי רק ילך ויחמיר....יודעת....עברתי את זה....ועודני עוברת.... אני מסתכלת על האמת שלי בעניים .... מנסה להתמודד איתה יום יום...צעד צעד... אבל השד נראה הרבה יותר גרוע....למרות השיחות ולמרות הכול.... אולי אינני מוכנה לקבל... כי להבין אני מבינה.... כול כך מבינה.... לא תמיד קל להתמודד עם השדים שצצים אחרי הויתור זה הרבה יותר מורכב .... השדים הרבה יותר גרועים מההפרעה....הרבה יותר.... למנהלת הפורום: ציפיתי ליותר מתשובה כזו .... למרות שאינך חייבת באמת.... תודה בכול אופן.... אישה בגוף של ילדה.....

שלום, מחפשת פסיכיאטר פרטי המומחה בהפרעות אכילה באיזור המרכז (ת"א, הרצליה) המון תודה

היי אור אני מצרפת לינק בנושא (יש שם מספר המלצות). במקביל אנסה לברר על פסיכיאטרים נוספים. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1210,xPG-129,xFT-96116,xFP-96236,m-Doctors,a-Forums.html

אור למה פסיכיאטר כדי שילעיט אותך במלא כדורים. כדי שימסטל אותך כך זו דרך של בריחה מהמציאות וההתמודדות עם דברים. יש אפשרות ללכת למטפל בתחום הפרעות האכילה ויש הרבה טובים כאלה בארץ ואת זה בהחלט אפשר לשלב עם הליכה לפסיכיאטר. חשוב להתמודד קודם כל עם הפחדים והבעיות ולא לברוח מהם, יכול להיות שאחרי שתלמדי לחיות עם הפחדים לא תצטרכי פסיכיאטר וכדורים.

קראתי את תשובתך וסלחי לי - היא אינה במקום. הפונה עשתה צעד אמיץ וביקשה המלצה לפסיכיאטר. היא רוצה עזרה ועשתה צעד חשוב. מדוע את ממהרת לפסול זאת ולהבריח אותה? חולות בה"א לא פונות לפסיכיאטר כדי "להתמסטל ולעשות סמים", אלא כדי להשתמש בתרופות ככלי עזר בטיפול. לא תמיד שיחות נטו נמצאות מועילות, ואין כל פסול בלהיעזר בכדור כזה או אחר בתהליך כדי להקל עליו. הרי גם כך מדובר במסלול ייסורים קשה מנשוא. אף יותר מכך - ישנם מקרים שטיפול תרופתי הוא הכרחי. אז אני שמחה עבור בתך שנחלצה ממלתעות המחלה ללא כדורים (כך אני מבינה לפחות), אך זכרי שלא דין אחד כדין אחר. לילה טוב.

את הדיאטנית רונית מהמרפאה לה"ע ברמת השרון. בחורה נמוכה, ג'ינג'ית, חמוצה שלא מרוצה מכלום? עליתי השבוע ל47 בשעה טובה. אבל הפוסטמה הזאת עושה פרצופים. במקום לעודד ולעזור היא רק גורמת לי להרגיש רע עם עצמי. היא גם אומרת לי שלא בטוח שאני אקבל מחזור כשאני אגיע למשקל הזה למרות שזה המשקל שהרופאה קבעה. כל פעם שבאים אליה היא מקלקלת לי את המצב רוח. חצי יום בכיתי בגללה.זה אמור להיות איזה תרגיל פסיכולוגי? תראו לילדה שאתם לא מרוצים מכלום כדי שהיא תעלה במשקל. אפשרי להחליף דיאטנית באמצע טיפול?

היי מתוקה ודואגת- אז ככה דיאטניות יודעות בדרך כלל את העבודה שלהן אבל זה לא נהוג או מקובל שאם את עולה אז היא עם פרצוף חמוץ וזה מייאש אותך נהפוך הוא לדעתי מילה טובה רק יכולה לעשות טוב, ואני יודעת בוודאות כמה קשה לך כל עליה במשקל, כי כל עליה כזו זו מלחמה פנימית עם עצמך וזה לא פשוט. אז כאמא לא ממש הבנתי היום אני מבינה יותר שזה מלחמה קשה וזה לא קל. תנסי לא לקחת את זה קשה, את ההערות שלה, כי בגדול היא צריכה להבין שאלו לא הערות בונות אלא עושות את ההפך, נסי אולי לדבר איתה, את או אמא שלך ולהסביר לך שההערות והפרצוף החמוץ גורמות לך לדכאון ומורידות את החשק ואת יודעת מה תהיה יותר חכמה ואל תתייחסי , זה בשבילך העליה במשקל לא בשבילה ואם תתמידי כל פעם ותעלי קצת ותגיעי למשקל הייעד גם מחזור תקבלי. אפשר תמיד להחליף דיאטנית העניין שהמבחר במרפאה ברמת השרון לא כזה גדול ואם באים לשם מחויבים לצוות שלהם. נסי שוב לא להתייחס להערות שלה והיי את חכמה יותר מתוך נקודת מוצא שזה בשבילך, למענך ולמען בריאותך, תמשיכי לעלות, כל הכבוד, אל תרימי ידיים בגללה, אם תתמידי תצאי מזה וחשוב חשוב גם ללכת לשיחות ומנסיון שלי, רק השיחות אצלהם והטיפול שלהם לא מספיק, חשוב ללכת למישהי טובה באמת באמת לשיחות.

איני מכירה את הדיאטנית הזו אך כאחת שהייתה אצל 4 דיאטניות שונות אני יכולה להגיד לך שלכל אחת יש כמובן גישה משלה. המטרה שלהן לעזור לך ככל שניתן, כל אחת עושה זאת בדרך שנראית לה מתאימה יותר למצב. ניתן להחליף דיאטנית באמצע טיפול אך זה לא מומלץ. עקביות מאוד חשובה. אני יודעת שזה לא פשוט אך הפתרון אינו להרים ידיים. אולי תנסי לדבר עימה? לשאול מדוע היא לא מרוצה? להגיד לה מה מקשה עליך ומה הציפיות שלך מהטיפול? דיאטניות במרכזים להפרעות אכילה הן מאוד מנוסות ומקצועיות. יש להן ניסיון עם הרבה מקרים ולרוב הן יודעות כיצד הכי נכון לנהוג. ברור שלא תמיד נוח לנו עם זה. הרי יכולנו להעדיף לקבל תפריט דיאטטי שיאפשר שמירה על משקל נמוך או אפילו ירידה במשקל. את מסכימה איתי שזה לא הפתרון לבעיה, נכון? לא נראה לי שהיא רוצה בכוונה לקלקל לך את מצב הרוח. היא רוצה לעזור לך לצאת מהמצב הזה כמה שיותר מהר. רופאי משפחה הם הרבה פחות מבינים בתחום. תנסי לשתף עימה פעולה ולנהוג על פי ההנחיות שלה. אם תפרטי יותר מה מפריע לך, מה היא מבקשת ממך לעשות, במה את עומדת ובמה לא - אולי נוכל לחשוב יחד על פתרון.

הבעיה היא שעכשיו היא אומרת שמשקל 48 לא יספיק כדי ליאש אותי, כשבעצם הרופאה קבעה את המשקל הזה ואמרה לי שלא אצתרך לעלות יותר מזה. אני מסתכלת על הגוף שלי במראה כל הזמן ומרגישה מלאה עוד מהקילו הראשון. היא אומרת לי שאני צהובה, לא ניראת טוב ואוף, אי אפשר איתה. הפסיכולוגית אמורה להפגש איתי רק בעוד 10 ימים כי היא בחו"ל או משהו ואני מנסה גם לא לפתח ציפיות שבזכותה אני אוהב את הגוף שלי כי דיבורים לא עוזרים. מה שאני רואה מול המראה זה מה שיש וזה לא מוצא חן בעייני ולא מצא חן אף פעם. כבר השלמתי עם העובדה שאני אצתרך להתביש בו מעכשיו. כמה שהייתי רוצה ללכת לים כמו כל הבנות הרזות והיפות האלו ולהרגיש יפה, כניראה שזה כבר לא יקרה.

היא גם הדיאטנית שלי ואני לא סובלת אותה! בהתחלה כשעוד הייתי בתת משקל חמור(עכשיו אני רק בתת משקל של איזה 5 קילו...) היא רק ייאשה אותי ולא משנה כמה אכלתי היא חשבה שאני עולה לאט מדי למרות שהלכתי בדיוק לפי התפריט המעיק שהיא נתנה לי. היא לא תומכת ואני לא סובלת אותה, אבל לעת עתה אני צריכה לבוא אליה פעם בשבועיים שלוש....תודה לאל. אני כמעט הפסקתי את הטיפול בגללה. היא לא רגישה ותומכת בכלל.

היי חמודה. נשמע לי שהיית מאד גאה בעצמך עד שרונית קלקלה לך. הכי חשוב שתדעי בתוכך שעשית הכל כדי להיות בריאה וחזקה וגאה ולעזאזל עם רונית. יהיו עוד הרבה רוניות בחייך אבל מה שאת ישאר איתך לתמיד והחיזוקים שאת תתני לעצמך רק עליהם תוכלי באמת להשען. אני מחזקת אותך גיבורה ומקווה ששוב תהיי גאה בעצמך מהר מאד כי הרי כבר עשית זאת. תשאירי אולי את המחזור בצד כרגע אם את יכולה כי מי יכול לנבא מה יהיה? כל צעד בזמנו עכשיו זמן לחיות

יש משהו שאוהב אותי הוא אציא לי ידידות ורוצה להציא לי חברות הוא נחמד קורים לו %F

??? ??? ??? ????? ??? ???? ??? ??? ??????? ?-0%?

עדי היי מה שכתבתי קודם ושנראה כמו אוסף לא ברור של סימני שאלה הוא: אני מניחה שאם כתבת זאת כאן התכוונת ל-0%?

נעלמת... הכל בסדר?

גם אני לא נכנסתי לפורום זה עידן ועידנים, אך אותי משום מה לא שאלת אם הכל בסדר. נעלבתי. (ואם יורשה לי להוסיף: חחחחחחח...)

קנאי חחח

דיברנו כל יום זה לא מספיק? :) :) אם לא- כיצד אני יכולה לפצות?

פשוט אני לומדת כל היום חורשת פסיכומטרי והמצב טוב בהרבה תודה נשמה!!!

מולאני מקסימה המון המון המון (X מיליון פעמים) הצלחה - בפסיכומטרי ובכלל. אני מאמינה שתצליחי!!! תשמרי אל עצמך ואל תוותרי. חיבוק ענק. גאה בך!

גם אני שמחה מאוד לשמוע מולאני שאת בסדר וחורשת לפסיכומטרי. המשיכי כך ובלי שטויות. הבריאות חשובה לא פחות מהפסיכומטרי. שמרי על עצמך כי את מקסימה.

גם אני שמחה מאוד לשמוע מולאני שאת בסדר וחורשת לפסיכומטרי. המשיכי כך ובלי שטויות. הבריאות חשובה לא פחות מהפסיכומטרי. שמרי על עצמך כי את מקסימה.

שלום, את הפורום אני מכירה לא מהיום ובכל זאת החלטתי לכתוב הודעה בעקבות תהליך שהתחלתי לעבור. אמנם לא הגעתי למשקל מזעזע, אלא רק ל45 על 1.60. המחזור שלי נפסק ופניתי לרופאת נשים ושהפנתה אותי למרפאה להפרעות אכילה. משקל היעד שלי בו אוכל לקבל מחזור הוא 48. כיום אני שוקלת 46, האמת? לא מרגישה עם זה הכי טוב אבל ממשיכה כי אין ברירה. אני מפחדת לשנוא את עצמי מאוד במשקל 48 אבל אין לי אפשרות אחרת כי אני רוצה לקבל מחזור כבר, שהשער שלי יחזור לקדמותו ולהיות בריאה ויפה כמו שעוד הייתי במשקל הזה. בשיא שלי אגב שקלתי 64. אני גם מפחדת שאני אגיע למשקל הזה ושהמחזור לא יסתדר ואצתרך לעלות עוד ולהרגיש רע. מישהי כבר בקרה במרפאה הזאת. יכול לקרות מצב כזה בכלל? אני אהיה הרבה יותר רגועה ואודה לכם אם אקבל את התשובות (:

מתוקה, אחת ממטרות הטיפול היא לאפשר לך לקבל את גופך במשקל נורמלי. 46 ק"ג זה תת משקל שאינו בריא לגופך כלל. הפסקת המחזור היא רק דוגמא לנזק אחד מיני רבים היכולים להגרם כתוצאה מהמצב הזה. טיפול במסגרת מרפאה להפרעות אכילה בהחלט יכול לסייע וכדאי לעשות זאת ללא דיחוי. שאלת אם מישהי כבר ביקרה במרפאה - אך לא ציינת באיזו מרפאה - תל השומר/רמב"ם/איכילוב וכו'... כמו כן לא ציינת את גילך (יש הפרדה בין מרפאות לבני נוער מתחת לגיל 18 לבין מרפאות למבוגרים). באופן כללי אינך צריכה לחשוש מהטיפול במרפאה להפרעות אכילה. מדובר באנשי מקצוע מקסימים ומנוסים שנמצאים שם כדי לעזור במקרים כאלה. יש להם המון ניסיון והם לא יעשו משהו שיפגע בך. סביר להניח שיעשו לך אבחון ובהתאם לכך ימליצו על הטיפול המתאים. בגדול אין סיבה שהמחזור לא יחזור. החזרה של המחזור אינה מיידית, הגוף צריך להתאזן מבחינה הורמונלית. מדובר בתהליך שיכול לארוך כחצי שנה, תלוי בחומרת המצב (אך זה מאוד אינדיבידואלי). תדאגי לחזור למשקל תקין, המחזור יסתדר ואת תחזרי להיות יפה ומאושרת. הכל תלוי רק בך. אם יש לך שאלות נוספות - תרגישי חופשיה לשאול. בהצלחה!!!!!!

מתוקה שלי, אני מבינה שאת נלחמת מאוד קשה עם עצמך ועם העלייה במשקל וזה עינוי לא קל עבורך. המלחמה הזו עם העליה במשקל ועם הקול השני שאומר שזה לא בסדר שעליתי במשקל, המלחמה היומיומית הזו היא לא קלה. ברור לחלוטין שהמשקל הוא לא הבעיה פה, כלומר, אז את עולה במשקל, אז מה? זה לא פותר את הבעיות האחרות, של הנפש העדינה. במקביל את חייבת טיפול נפשי/שיחות עם מישהי שמתמחה בתחום. מישהי שתדע ותבין ותוכל לתת לך את העזרה המקצועית הנפשית המגיעה לך, מישיהי שתלמד אותך להתמודד עם הפחדים והבעיות ולהסתכל עליהם בגובה העיניים, תלמד אותך להתמודד איתם ולחיות איתם בשלום ולא להילחם בהם, כי המלחמה לא תעזור. מישהי שתלמד אותך שוב לאהוב את עצמך ואת גופך כמו שהוא, תלמד אותך מודעות עצמית. עד שלא תפתרי את הבעיות האלו כל החיים תלחמי עם "המשקל נדנדה" וזה לא ייפתר. זה לא נפתר מאליו. פני לקבלת טיפול, אל תהססי ואת תתביישי כי אין לך במה. והכי חשוב אל תרימי ידיים, אנחנו פה בשבילך אוהבות אותך ומחבקות אותך ופה לתת לך עידוד ומוטיבציה לרצות לצאת מזה.

אני בת 15. הבעיה היא שאני מפחדת שכלום לא יסתדר גם במשקל שקבעו לי למרות שברור לי בפירוש ששם ניראתי הכי יפה. ידוע לכן במקרה תוך כמה זמן השער משקם את עצמו למראה הקודם? שמעתי שלפעמים הנזק הוא בלתי הפיך למרות שההגיון אומר לי שבמקרה שלי זה חייב להסתדר כי לא הגעתי למשקל באמת מזעזע כמו הרבה אחרות.