קצת הבנה

אני יושבת עכשיו וכותבת לכם... אולי בצורה הזו מישהו יבין כאן משהו.... "את שמנה!!!!. את לא ראויה לאהבה... תרזי קצת.... מה קרה לך מה ניהיה ממך....." מכאן זה מתחיל הערה לא במקום... הרצון העז לרדת במשקל הפחד....שגובר יום אחרי יום אחרי יום... הקושי לקבל את עצמך... התיסכול שמלווה אותך והרצון העז שלא מתממש אף פעם!!!!!! מתי אהיה שוב רזה??? מתי אזכה לתמיכה והבנה מתי???

שימי יקרה, אמנם אני אמא אך היום במבט לאחור אני מבינה, הייתי שם עם הבת שלי. גם אצלנו זה התחיל מהערה של "חברה טובה" בכאילו, שהעירה הערות את שמנה, נראית כמו פיל קטן, לא יזיק לך קצת לרדת במשקל ותראי איך המכנס יושב עליך, איכס. הערות שלאט לאט חילחלו וחילחלו והרסו כל חלקה טובה ומפה ועד לנפילה הדרך היתה קצרה מאוד אך גם הנפילה היתה כואבת מאוד. הבת שלי נכנסה לזה מהר וחזק במשך 4 שנים של סבל. יכול להיות שהיו ויש עוד גורמים גם אצלך וההערות מהוות קטליזטור (זרז) לעניין. כל הסיפור של אנורקסיה מקורו ושורשו בפחדים, פחד להסתכל על עצמך במראה ולהתמודד עם מה שאתה רואה, פחד לקבל את עצמך כמו שאתה,פחד לאהוב את עצמך. מתוקה שלי את חייבת ללכת לטיפול בידי אנשים מקצועיים לפני שיהיה מאוחר מדי. לבד לא תצאי מזה. זו לא בושה לבקש עזרה ולהושיט חבל הצלה, אני בטוחה שיש אנשים מסביבך שאוהבים אותך ויעזרו ויתמכו לטוב ולרע. אל תתייאשי את צעירה והחיים לפניך. בקשי עזרה לפני שיהיה מאוחר מדי וכן, גם עזרה נפשית, השיחות חשובות מאוד. ברגע שהנפש תבריא גם הגוף יחזור לקדמותו ויהיה בריא. אל תוותרי ותרימי ידיים. לא הכל כזה שחור.