פורום פיזיולוגיה של המאמץ

נכון, הגירוי שיצרת המתיחה לגידים מעודד תהליכי בנייה והתחדשות שלו, כמו גם סידור מרחבי יותר טוב של הרימה ושיפור של האלסטיות של הגיד. כל זאת בתנאי שהמתיחה מבוקרת ולא יוצרת טראומה.

לא הרבה. לשנות את סגנון הפעילות הגופנית, להשתמש בגרביים אלסטיות טיפולים בליזר והתערבות כירורגית במקרים קיצוניים בלבד.

שלום לך דניאל, אנו מנסים לבסס את התחום ברמה האקדמית והמקצועית בישראל. כרגע עדיין אין בארץ מסלול יעודי לפיזיולוגיה של מאמץ, כפי שקיים בחו"ל. יש אפשריות קרובות, כמו מסלול בחינוך גופני עם התמחות בתחום בוינגייט (תואר שני בחינוך). ישנה תכנית לפיזיותרפיסטים (תואר שני בפיזיותרפיה בחיפה) ויש אפשרות לתואר שני במדעי הרפואה עם התמקדות במחקר בפיזיולוגיה של המאמץ באוניברסיטה העברית ובתל אביב. האפשרויות בארץ ובחול ותנאי הקבלה תלויים מאוד ברקע שלך- במה קבלת תואר בוגר? ציונים? הנכונות ללימודי השלמה? המוסד אותו אני מנהל מאפשר לסטודנטים מתחומי ידע שונים לבצע מחקרים קליניים עם התמחות בפיזיולוגיה של המאמץ, בשיתוף עם המוסדות האקדמיים שהזכרתי למעלה.

מצאתי בספרות מספר עדויות לכך שפעילות גופנית אירובית יכולה להביא להגברת הפעילות של תאי שומן חוף BROWN ADIPOSE PROJENITOR CELLS. ראה מאמר לדוגמה: http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S093947531200049X אולם בהמשך לשאלה הקודמת, לא ידוע מספיק על בני אדם, וודאי שלא ברמה של השפעת סוג הפעילות על פעילות השומן החום.

שומן חום ידוע בעיקר מעולם בעלי החיים החיים באזורים גאוגרפים קרים, בזכות יכולתו להשתמש באנרגיה ולהפיק חום. קיימות מחלוקות בספרות המדעית לגבי שכיחותו ותפקידו אצל בני אדם בוגרים. בשנים האחרונות ראיתי מספר פרסומים התומכים בקיומו אצל בני אדם ואף חיזקו את החשיבות שלו, בתהליכים מטבוליים. על כל פנים שומן חום יהיה שכיח יותר בינקות ואצל אנשים שחיים במקומות קרים.

1. קולגן הוא חלבון מבני חשוב ברקמות חיבור בעוםם החי והצומח.חלבוני קרישה שונים בתכונותיהם מהקולגן (חלבונים שונים). בנוסף חלבונים מתעכלים ומתפרקים לרכיבים פפטידיים וחומצון אמינו במערכת העיכול שלנו ומאבדים את התכונות המרחביות שלהם, לכן אין קשר בין צריכת מזונות עשירים בקולגן לבין קרישיות יתר.מעבר לכ 2. אכן סוכרת לא מאוזנת פוגעת במבנה האנדותל בכלי הדם ונכון שנמצא שבכלי דם חולים ומוצרים יש גם הצטברות של שכבת קולגן המגבירה בין היתר הסתברות של יצירת קרשי דם. אולם לתזונה עשרה בקולגן אין קשר לכך, מהסיבות שבזכרתי.

לא בהכרח, בכדי לחזק את סביבי השריר המבוקשים רצוי לבצעה תרגילים יעודיים, לדוגמה קרוב שכמות בשכיבה על ספסל, "שראג הפוך"- בעודך אוחז במקבילים, קרב את הכתפים לצוואר ותתרומם חזרה עם זרועות ישרות לאורך כל התרגיל.

שאלה טובה, ישנן עדויות מחקריות שלאוכלוסייה מבוגרת יש אחוז גבוה יותר של שרירים לבנים מסוג 2B, שהם בעלי יכות אנאירובית גליקוליטית. ראה קישור למאמר: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/9376893 למפתחי גוף יהיו גם אחוז סיבים לבנים גדול יותר, כתוצאה מאימוני ההתנגדות וגם השימוש בחומרים אנבוליים.

מקובל לחשב שכל סנטימטר מרובע של חתך של שריר יכל להרים 3-4 ק"ג (30-40 ניטון). בפועל החישוב מאוד לא מדוייק כי יש פקטורים נוספים שמשפיעים על כוח השריר, כפי שאתה מציין, רמת ה- ATP שלו, סוג היחידה המוטורית, סף הגירוי שלה ועוד.

זו שאלה מעניינת, את מתארת שני מצבים שונים: 1. במהלך הסט את מאפשרת ירידה במתח השריר בין חזרות. 2. מצב שבו השריר נמצא במתח תמידי ללא הרפייה לאורך כל הסט. ההבדל הפיזיולוגי הוא שבמצב הראשון את מאפשרת זרימת דם טובה יותר ופינוי של חומצת חלב תוך כדי הפעולה ובמצב השני את למעשה חונקת את השריר ומגדילה את הסטרס האנאירובי. אני ממליץ על הטכניקה הראשונה כאשר המטרה היא לאפשר התאוששות מהירה יותר ואת מעוניינת להוריד את רמת חומצת החלב המצטברת בשריר, נניח באימוני כוח מרבי. הטכניקה השנייה היא היא כנראה טובה יותר להגביר את הסבולת השרירית ואת היכות שלו להתמודד עם סטרס אנאירובי. אפשר שגם יעילה יותר לצורך היפרתרופה, בגלל הפרשת יתר של הורמון גדילה.

שלום יוסף, לא ידוע לי על מחקר שמלמד על ירידה בפיצוי היסף לאנשים שמבצעים מתיחות לאחר האימון. אשמח אם תצרף את אותם מחקרים שמלמדים על האפקט ההפוך? מקובל שהתגובה לגירוי השרירי המכני והמתח על השריר היא המרכיב העיקרי שמעודד הגדלה במסת השריר וזה לא תלוי בהתאוששות. או שאולי אתה מדבר על פיצוי יסף בתחום אחר? אשמח שתחדד את השאלה עם התייחסות למאמרים הרלוונטיים.

כל עוד זרימת הדם במוח לא נפגעת, לא תהיה לו מגבלה בקליטת הגלוקוז אצל אדם בריא, שכן מחסור בגלוקוז במוח יגרום מיד לתופעות נוירולוגיות ואף לאיבוד הכרה. לכן הרגישות הקולטנים והטרנספורטרים תהיה גבוה ואפקטיבית. לעומת שריר שיכל לפעול במצבי מאמץ גם באמצעות מקורות אנרגיה חליפיים בתהליך אנאירובי וליצר חומצת חלב, המוח אינו עושה כן. רק במצבי קיצון הוא יכל להשתמש במקור של גופי קטון. רוב הטרנספורטרים, מסוגים שונים לגלוקוז, נמצאים במחסום הדם מוח BBB, נעשו מחקרים שונים שמלמדים שבמצבים של מחלות שונות כמו סוכרת ואלצהיימר לדוגמה, התכונות שלהם משתנות. אך עדיין לא ידוע מספיק על הנושא. אם תרצי להעמיך, מצורף קישור למאמר: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3497292/

דקלון שלום, לגפרית תכונות אנטי דלקתיות וכן תכונות אנלגטיות (מקלה על כאבים). ריכוז הגופרית גבוה במיוחד בירקות עלים כפי ציינת, כרוב, ברוקלי, בצל ירוק וגם בביצים ואגוזים. תיסוף של גופרית במינון גבוה יהיה יעיל במצבים של דלקת כרונית. היות והספיגה של מינרליים מאכילה של ירקות וכמות הסיבים שאדם יכל לצרוך ביום מוגבלת בסופו של דבר, אני לא חושב שתוכל להגיע למינון דומה לזה שמתקבל מתוסף המזון.

ויטמין C מעלה את אחוז הספיגה של ברזל בעיקר ממקור צמחי. ויטמין C משנה את המטען החשמלי מ FE+3  ל FE+2 , הנספג טוב יותר. כאשר ברזל מגיע מן החי הוא נספג מצוין גם ללא צורך בויטמין C.

שימוש במינרלים, בעיקר מלחי גופרית, ידועים בתכונות האנלגטיות (הפחתת כאב)שלהן. זה הרציונל לטבילה בים המלח וכן שימוש בתוספים המכילים מלחי גופרית, כמו MSM.

תפקידו של הגולג'י הוא להגן מפני קרע של הרקמה בעקבות עלייה במתח הגיד, כתוצאה מעומס יתר על הגיד, נניח במצב של מתיחת יתר או של עומסי משקלים גבוהים. כאשר הגולג'י מופעל השריר פשוט נרפה לחלוטין - כושל. 1. לא ידוע לי שהרגישות של הגולג'י עולה עם הגיל, אולי להפך ומכאן שיש עליה בהסתברות לפציעות. 2. לא,אין קשר לגיוס יחידות מוטוריות, ראה הסבר ראשוני. ידוע שבענפי ספורט הדורשים כוח מרבי (הרמת משקולות)דיכוי הגולג'י על ידי הזרקה של מאלחש (לידוקאין לדוגמה) תמנע קריסה במשקלים גבוהים מאוד.

מקובל בספרות שיכולה להיות דינמיקה של שינוי בהרכב הסיבים, בדרך כלל סיבים לבנים משנים את תכונותיהם לסיבים אדומים ולא להפך. אוורור ריאתי, ורוויון החמצן בדם לא מהווים גורם מגביל אצל אדם בריא (גם לא במאמץ) לכן לא סביר שיהיו בעלי קורלציה לתכונות השריר. אפשר שכן במצבי חולי, כמו באי ספיקת לב לב או מחלת ריאות. אדם בריא שמתאמן באופן סדיר ומבצע פעילות אירובית, יהיה בעל הרכב גבוה יותר של סיבים אירוביים, אדומים.

שלומי שלום, מדובר בריכוזים זניחים, שהשפעתם, (אם בכלל נספגים בצורתם הפעילה במערכת העיכול) בטלה בשישים.

אמת שבי: לכן אנו ממליצים על דיאטות מאוזנות ולא קיצוניות וחד גווניות. במצבי קיצון, בדיאטה עם גירעון קלורי גדול מידי, הגוף יאט את קצב חילוף החומרים שלו והתוצאה תהייה הפוכה. בנוסף בכדי לשמור על שיווי משקל מטבולי ובשביל להשלים את החוסרים, הגוף יפרק רקמות חיוניות, ידלדל את מסת העצם והשריר. חסר במינרלים יצור לאורך זמן חוסר איזון אלקטרוליטי ועלול לגרום להיפו-קלמיה (מחסור באשלגן), היפו נתרמיה (מחסור בנתרן), הפרעות נוירולוגיות שונות, הפרעות קצב לב ועוד....

החוק בפיזיולגיה של שריר הוא הכל או כלום. כלומר ברגע שהיחידה המוטורית מקבלת פוטנציאל פעולה חשמלי (מספיק חזק) שעובר דרך הסינפסה המוטורית, כל היחידה המוטורית תתכווץ, ללא קשר להרכב הסיבים שלה (אדומים, לבנים, ורודים....). מספר היחידות שנגייס תלוי בעומס המשקל, ככל שגבוה יותר, כך נגייס יותר יחידות מוטוריות ויתר סיבי שריר. כך יהיה אצל מרים משקולות צעיר עם אחוז סיבים לבנים גדול יותר וכך גם אצל אצן מרתון מבוגר שלו יש יותר סיבים אדומים- כל הסבים באותה יחידה מוטורית יתכווצו.

למרות שיכולות מוטוריות יורדות בדרך כלל בגיל מבוגר, הכותב טוען שיכולת הלמידה המוטורית לא נפגעת. מכאן שלרוב הירידה בתפקוד מוטורי קשורה לחוסר תרגול ופחות חשיפה לגירויים מוטוריים. לינק לסקירה: http://link.springer.com/article/10.1007/s11556-008-0030-9

1. ראשית, לצערי, אני לא מכיר מזונות, בעלי ערך קלורי שלילי- כאלו שגורמים לנו להוציא יותר אנרגיה מזו שהם מכילים. ערכם הקלורי של ירקות רבים קרוב לזניח, אבל לא שלילי. 2.תהליך עיכול איטי לא מגביר תהליכי חמצון. 3. בעניין העדפה למזונות עתירי/דלי קלוריות, זה כמובן תלוי במצבך הגופני- אם אתה מעוניין לרזות, להשמין או לשמור?

תרגול סטטי, אכן יצר לחץ של בשריר על כלי דם ואף מעלה את לחץ הדם והעומס על הלב, אולם להערכתי הגורם המגביל את האכלוסייה בתרגילים שאתה מזכיר, הוא דווקא החולשה של השרירים המיצבים ששותפים לתרגול הסטטי. הללו חלשים יותר במקרים רבים בגיל מבוגר ולכך הקושי. לכן, חשוב מאוד לתרגל את שרירי אותם.

הנרי שלום, אשמח לסימוכין לקביעה שלך שגיל מבוגר מביא להולכה איטית יותר בעצב מוטורי. ככל הידוע לי זה לא מצב הטבע, כל עוד לא מדובר במחלות ניווניות של מערכת העצבים ההיקפית (נוירןפטיות פריפריות), או פחלות של מערכת העצבים המרכזית (המחלות שהזכרת). אולם בעוד שפרקינסון ואלצהיצר שכיחות יותר בגיל מבוגר, טרשת נפוצה שכיחה יותר דוקא בגיל צעיר בגיל 20+, כך שלא בהכרח בגיל מבוגר. מעבר לכך פרקינסון ואלצהימר לא נובעים מניוון של המיאלין, כך שקביעתך לא באה בהלימה לטיעונים שלך. ישנם שינויים פיזיולוגיים שמתרחשים עם הגיל ומשנים את התכונות של השריר, משריר מהיר לשריר בעלי סיבים איטיים יותר ובעלי מאפייני סבולת ופחות כוח מתפרץ ויש לכך גם יתרוות כמובן. פעילות גגופנית בגיל מבוגר, תמנע דלדול שרירי, תשפר את היכולת של השרירים לפעול ושל מערכת העצבים לגייס יחידות שריר ובכך תשפר את היעילות המוטורית ותגובת השריר ביחידת זמן. דרך אגב, בניסויים קליניים שבחנו יכולת למידה וקוגניציה בתחום של למידה מוטורית, מצאו שדווקא לאוכלוסייה המבוגרת הייתה למידה טובה יותר!

תאורטית עקומת כוח -מהירות מלמדת על יחס (כמעט ישר) בין מהירות הכיווץ של השריר לכוח המרבי אותו הוא יכל להפיק. כלומר נוכל לדחוק בבנץ' מהר יותר משקולת של 10 ק"ג לעומת משקולת של 50 ק"ג. יחד עם זאת כוח מתפרץ כולל גם אלמנטים נוספים מורכבים יותר מוטוריים ועצביים: כמו תאום רב מפרקי של יחידות מוטוריות, מיומנות אקורדינטיבית של סנכרון ביו-מכני הפונקציה תוך ניצור האלמנטים הפסיביים והאקטיביים, שימוש נכון ויעיל במומנטים ועוד. לכן כוח מתפרץ היא מיומנות מורכבת יותר הכוללת את הרכיב הכוח המרבי, בשילוב של רכיבים נוסםים.

אוקסיטוצין הוא נוירופפטיד (חלבון קטן שמעביר מסרים בגוף). השפעתו וחשיבותו ידועה בעיקר אצל נשים לאחר לידה- כיווץ הרחם ויצירה של חלב וכן השפעות התנהגותיות ועידוד של אינטראקציות חברתיות. בכתבה מודגשת החשיבות של ההורמון במצבי עקה- סטרס, אז רמתו עולה במחזור הדם - מורידה את השפעות המזיקות של החרדה והמתח ומעודדת אנשים לחפש אינטראקציות חברתיות ועזרה הדדית. מחקרים מלמדים שרמת האוקסיטוצין עולה בדם גם לאחר פעילות גופנית, השפעותיו הפיזיולוגיות על הלב הן כנראה לא מאוד משמעותיות, כי כאשר מחקו את הגן מעכברים בתהליך שהנדסה גנטית, לא ראו שיש השפעות משמעותיות על תפקוד הלב. לכן כנראה שהשפעותיו בעקבות הפעילות הגופנית הן בעיקר רגשיות וחברתיות- כפי שנאמר. אולי בשוליים מוריד את רמות לחץ הדם.

צריכה מוגברת של נתרן (מלח בישול) מגבירה את הרגישות של המערכת הסימפתטית (התלויה באדרנלין ונוירואדרנלין), לספיחה של נוזלים ולעליית לחצי דם. השינויים הם בעיקר ברגישות של הקולטנים לאדרנלין בכלי הדם ופחות בהפרשה של אדרנלין למחזור הדם, לכן כלכלה עשירה במלח מעלה בעיקר את לחץ הדם ופחות משפיעה על הדופק, כמו קפאין שיש לו השפעה גם על קצב הלב. לכן צריכת מלח באופן מוגזם לפני פעילות גופנית יכולה לגרוע מהתפוקה הקרדיווסקולרית- כי רמת התנגודת של כלי הדם לפעילות הלב תעלה. לגבי שאלה שנייה- לא ידוע לי. אני מכיר את הקונספט של שימוש בחדרי מלח לחולים עם בעיות במערכת הנשימה, שיכולים במצבים מסוימים לסייע כי הם מורידים מרמת הנוזל (האוסמולריות) התוך תאית בריאות.

תהליכי דלקת, חיוניים לצורך ריפוי של חבלות ופציעות, כפי שאתה מתאר הם מעודדים את זרימת הדם ומאיצים את חילוף החומרים במקום הפציעה עד לריפוי מקומי. מכאן שדלקת היא תהליך טבעי וחשוב. כאשר יש אספקת דם מוגבלת, בגלל הפיזיולוגיה והאנטומיה של הרקמה, אז תהליך הריפוי איטי יותר. כך בגידים וכך גם במצבי חולי לדוגמה בחולי סוכרת עם קושי בריפוי פצעי הסוכרת. הבייה בתהליכי דלקת היא כאשר היא חורגת ממסגרת הזמן והתפקיד שלה והופכת כרונית. אז היא יכולה להיות הרסנית ולשנות את התכונות של הרקמה.

מחקר בהחלט מעניין עם תוצאות מפתיעות. המחקר מתאר שיפור ביכולת של תאי הביטא בלבלב ליצר אינסולין דווקא כאשר התאים זקנים יותר. היות ומדובר במחקר חדשני וראשוני, אינני יודע להסביר את התוצאות או להשליך אותן על הקליניקה של סוכרת במבוגרים. הסבר שאני יכל לחשוב עליו יכל להיות קשור לכך שרמת הפעילות הגופנית שלנו פוחתת בגיל מבוגר ולכן נדרשת רמת אינסולין גבוה יותר בכדי להכניסו לתאים. שכן תאי השריר מסוגלים לקלוט סוכר גם ללא אינסולין בזמן פעילות גופנית.

היות ואתה מתאר שאינך מבצעה פעילות אירבית, יכולות להיות סיבות רבות לקושי בנשימה במאמץ. ראשית סבולת לב ריאה לקוייה היא האפשרות המרכזית שבהן בגלל חוסר אימון, אך יכולים גם להיות מצבי חולי בגלל בעייה בשריר הלב או בריאות. ידוע שאימוני כוח יכולים לגרום לעיבוי של שריר הלב ולהביא למגבלה בגמישות שלו. לכן מומלץ לאזן בין אימוני כוח לאימונים אירוביים. לגבי הספרינטים, שם המשחק הוא הדרגה. תתחיל בפעילות אורובית מתונה ורק לאחר תנסה לבצע הפוגות. בכל מקרה במידה וקוצר הנשימה ממשיך, גש להבדק.

אצל אדם בריא רמות הסוכר ישמרו על ערך הנורמה ברמות עצימות בינוניות. בתחילת המאמץ עשוייה להיות אף עלייה מסויימת ברמות הסוכר בדם בגלל פריקה של סוכר ממאגרי הגליקוגן בכבד, מצב שכיח מאוד אצל סוכרתיים, בגלל שהקליטה של הסוכר איטית יותר בשריר. במצבים של מאמץ עצים וחד, או של דיאטה דלת פחמימות, יכולה להיות נםילה של רמת הסוכר בדם. אז התוצאה תהייה תשישות, חולשה ועד לעילפון.

מדובר באלגוריטם שאמור לכמת את היחס שבין קצב ההתאוששות, ירידת הדופק, לבין חוב החמצן שנוצר. מנסיוני, הערך האבסולוטי של החישוב לא תמיד עובד. ממליץ להשוות את נתוני ההתאוששות לאותו מאמץ נתון בין הילדים.

שלום למורה, ראשית דבר עלי לפרגן לרעיון- כן ירבו. לגבי החישוב של דופק מקסימלי, בגדול אפשר להשתמש בערך של 220 פחות גיל לבנים ו 226 פחות גיל לבנות. יחד עם זאת חשוב להסביר לתלמידים ולבודקים שלא לצפות שהחישוב יהיה נכון לכולם ושהתחושה הסובייקטיבית אותה ניתן לכמת על פי סולם בורג היא אמינה יותר. למעשה ניתן להכין טבלה שבה ימדדו התלמידים דופק ובמקביל ירשמו את רמת המאמץ הסובייטיבית לכל מדד דופק. כך ילמדו לשייך בין המדדים התחושתיים לבין המדדים הפיזיולוגיים. לגבי דרוג רמת הכושר, ניתן להשתמש במבחנים שונים בהתאם לרמת ההספק בכל תחנה. אולם אני חושב שמדידת קצב ההתאוששות- הדלתא בין מדידת הדופק בשיא המאמץ לבין המדידה דקה לאחר סיום המאמץ יכולה להיות בעלת ערך לימודי חשוש על חזרה להומאוסטזיס, מידת חוב החמצן ורמת הכושר הגופני.

בתרגילי החתירה לעומת תרגיל הפולי, החזה מקובע לספסל ולכן אין סיוע של זוקפי הגב ושל שרירי החזה שמסייעים בתרגיל הפולי.

אף פעם אין סימטריה מוחלטת בין צידי הגוף: זו שאלה של מידה. הסיבות יכולות להיות רבות: הפרשי גבהים בין הרגליים, עקמת בעמוד השדרה, אסימטריה בכוחות השרירים בין ימין לשמאל, כיווץ/מתח שרירי לא שווה של קבוצות שרירים. במקרים רבים ניתן לתקן אסימטריות באמצעות אבחון ביומכני והתאמה של תרגילי חיזוק ומתיחה, תרגול לתיקון יציבה

יכל בהחלט להיות קשר לבלט הדיסק. ממליץ להיבדק ולקבל יעוץ/טיפול לגבי פעילות מותאמת, על ידי פיזיותרפיסט.

האם יש ברקע סוכרת, יתר לחץ דם, שימוש בתרופות? בכל מקרה כל עוד יש דימום, להימנע מאימונים מאומצים ובמיוחד מפעילות איזמטרית- שכולל נשיאת משקל רב באופן סטטי.

אמר ובצדק, במחלות של רקמות חיבור קולגניות, החשש הוא מהשפעות של עלייה בלחץ הדם שיכל להביא להתרחבות של כלי דם, בעיקר של אבי העורקים ופגיעה במסתמי הלב. פעילו איזומטרית (לדוגמה מאמץ ממושך של אחיזת משקולת ללא הרפיה של השרירי) בהתנגדות גבוה שמביאה להפעלה של קבוצות שרירים רבות בו זמנית עלולה לגרום לכך שהשרירים ילחצו על כלי הדם ההיקפיים ורמת הלחץ על כלי הדם הגדולים תגרום למפרצת עורקית. לשם כך אני ממליץ להתאמן במשקל נמוך עד בינוני, 12-15 חזרות, שמאפשרות להגיע להרפייה שרירית בין כל חזרה. להקפיד על טכניקת נשימה במהלך התרגיל ולחלק את העומסית בצורה נכונה בתכנית האימון. לגבי המכשיר שאתה מציג, מעיון החומר הפרסומי, נראה שהמאמצים המוצגים כוללים עבודה איזומטרית, אומנם בעומסי סבולת נמוכים אך עדיין איזומטרית. אני מעריך שאם אתה מעוניין לתרגל איתו, תצטרך להתייעץ או ךלבנות את תכניות האימון בצורה שונה מזו הסטנדרטית.

בדיוק לשם כך מופעל רפלקס מיוחד שגורם להרפייה של השרירים האנטגוניסטיים בעת מאמץ של האגוניסטים, במסלול עצבי שמגיע דרך נוירוני אלפא לעמוד השדרה, כך שההתנגדות של הרכיבים האלסטים בדוגמה שלך היא שואפת ל-0.

עזרא, האנטואיציה בדבר עצירת הנשימה בעת ביצוע תרגיל התנגדות, כחלק מהצורך ליצב את עמוד השדרה ולכווץ את השרירים המיצבים היא נכונה. בחלק השני של ההנחה האבולוציונית, היא נחמדה הפלגת למחוזות מעט רחוקים. ההסבר להפעלת שרירי היציבה בעת הרמת משקולת, היא לצורך יצוב הגוף וקטנה של האלסטיות של החלקים הקבועים ביחס לחלקים הנעים. אחרת הראשונים "יגנבו" חלק מהאנרגיה והיעילות/ניצולת יפחתו.

עזרא, האנטואיציה בדבר עצירת הנשימה בעת ביצוע תרגיל התנגדות, כחלק מהצורך ליצב את עמוד השדרה ולכווץ את השרירים המיצבים היא נכונה. בחלק השני של ההנחה האבולוציונית, היא נחמדה הפלגת למחוזות מעט רחוקים. ההסבר להפעלת שרירי היציבה בעת הרמת משקולת, היא לצורך יצוב הגוף וקטנה של האלסטיות של החלקים הקבועים ביחס לחלקים הנעים. אחרת הראשונים "יגנבו" חלק מהאנרגיה והיעילות/ניצולת יפחתו.

בהיבט אבולוציוני, בני האדם הם חיות יום ומכאן שהרציונל שך לגבי פעילות גופנית באור יום באופן כללי הוא נכון: במובן של התאמת המערכות מטבוליות, הורמונליות ההעצביות. יחד עם זאת יש לא מעת אנשים שיעידו שהם מתפקדים ומרגישים האימונים שלהם אפקטיביים יותר בשעות הערב, ללא אור שמש. בנוגע להיבט המפרקי, החום התוצר של עבודה מכאנית של המפרק ומאפשר אלסטיות טובה יותר של הרקמה, אבל הגירוי ליצירת נוזל סינוביאלי מגיע ככל הנראה כתוצאה מכוחות השונים שפעלים על המפרק כגון: מתיחה, דחוסה וכו'.

לתהליכי דלקת יש כניראה גם השפעות אנבוליות וקרוס-ריאקציות שקשורות בשלבי ההתאוששות לאחר האימון ואינטראקציות עם פקטורי גדילה וביטוי של חלבוני שריר. אולם, לא נכון לומר שמערכת החיסון "מפקחת" על תהליכי בנייה של שריר, ברמה הפיזיולוגית. נכון יותר לומר שהיא נמצאת ב"אינטראקציה". בהקשל של קורטיסול- ידוע ששימוש יתר בתרופות סטרואידליות על בסיס של קורטיזון, גורמות לדלדול שרירים ועצם.

מששך שנים היו תיאוריות שונות מה הגורם לקנקים במפרקים. לאחרונה הוכיחו בעזרת תמונת MRI, שלפחות חלקם קשורים לפקיעת בועת גז בתוך המפרק (כניראה חנקן). ברמת העקרון אין בכך סכנה אונזק למפרק, רק שיכול להיות הקשר בין הצטברות בועות גז לבין תהליכי דלקת בפרקים, או מחסור בנוזל סינוביאלי, כך שליתר ביטחון אני ממליץ להקפיד לבצע את התרגיל באופן מתון עם תנועה איטית יותר ונשלטת בחזרות הראשונות.

שלום יעל, האם ידוע לך מה הביא לדום לב בגיל צעיר אצל אבא ואחיו? האם מחלת לב איסכמית (של עורקי הלב הכליליים), או קרדיומיופתיה (מחלה של שריר הלב). האם את במעקב קרדיולוגי? האם מקבלת טיפול תרופתי קבוע? כיצד משתנה קצב הלב בשינויי מנח? Postural Tachycardia Syndrome?. האם נבדק התפקוד של המערכת האוטונומית, שמווסתת, את קצבי הלב? האם עשית בירור פיזיולוגי מקיף? שיפור הכושר הגופני יכל להביא לירידה בדופק, כתוצאה משיפור ביעילות ההתכווצות של הלב ושיפור בדינמיקה של תהליכים מטבוליים. אבל התהליכים המטבוליים והתגובה של מערכות לב וכלי דם לא תמיד מסונכרנים ונדרשת התאמה פיזיולוגית/רפואית של הפעילות הגופנית, טיפול ומעקב.

לא באמת, כי מחלות הזקנה גורמות להידרדרות תפקודית נוספת ופגיעה נוספת ברקמות הגוף, זאת מעבר לאספקט הגנטי וההורמונלי. לדוגמה פגיעה בזרימת דם לרקמות תביא לתהליכים ניווניים, שחיקה ופגיעה במערכות שריר שלד, וירידה משמעותית ברמת הפעילות הפיזית של האדם.

קור לאחר מאמץ גופני עצים, מוריד את רמת הדלף של חומרי דלקת אל הסביבה הבין תאית ולאחר מביא לפיצוי יתר על ידי התרחבות והגברת זרימת הדם ההיקפית, מצב שמזרז את חילוף החומרים ויכול לזרז האת ההתאוששות, אולם יכול גם מאידך להביא לשוק ואינו מומלץ לכל אחד.

אגור, כל התהליכים שציינת, אכן מתרחשים בדרך כלל כחלק מההזדקנות הפיזיולוגית. ישנו קשר פיזיולוגי, אך לא בהכרח כולם תלויים אחד בשני: הדופק יורד, בגלל התייעלות של המערכות המטבוליות האירוביות, שינוי בהרכבי סיבי השרירים, ירידה בצריכת החמצן וקצב חילוף החומרים במנוחה ושינוי בהרכב של סיבי השריר ומערכת ההולכה בלב. רמת ההפרשה של הורמוני גדילה יורדת ויש פחות בנייה של רקמות והתחדשות של תאים ולכן גם האטה בהתקצרות הטלומרים שהם הקצוות של גדילי ה DNA -נמצא לכך קשר להזדקנות ושינוי ברמה הגנטית של תאי גוף. אולם גם אם הקצב של התהליכים מתון יותר, הם עדיים ממשיכים להתרחש ולכן ההזדקנות לא מפסיקה, גם הקצב והתהליכים מתרחשים לאט יותר.

חוסר ברזל, אי-ספיקת לב או מחלות כליה כרונית, אכן יכולים לגרום לאנמיה וירידה ביכולת האירובית. לעומת זאת עישון יביא לתגובת פיצוי עם עלייה ברמת ההמוגלובין מעל לנורמה, כדי לפצות על עלייה ב- דו וחד תחמוצת הפחמן בדם. כך שהתגובה מאוד תלויה בסוג הליקוי. פיצוי של מנגנונים אנאירוביים אכן יתרחש, עד לגבול מסוים, אצל מי שמפעיל את השרירים שלו ומאמן אותם, אבל במחלות כרוניות, המוזכרות למעלה, יכול בשלבים מתקדמים של המחלה תהליך של היחלשות ואיבוד מסה שרירית (סרקופניה), בגלל שבדרך כלל רמת הפעילות יורדת באכלוסייה חולה, היעילות האנרגטית יורדת והרמה הקטבולית (תהליכי פירוק) עולה על האנבולית (תהליכי בנייה). כמו נכן, כאשר מסה שרירית עולה, עולה גם צריכת החמצן הבסיסית והגוף במצבי חולי לא עומד בעומס מטבולי גבוה ולכן צריך להתאים את עצמו לתנאים הפיזיולוגיים והמטבוליים, על ידי ירידה כללית במשקל ובמסה שרירית.

שרירי בטן הם שרירים יציבה שיש להם תכונות מיוחדות (סיבי שריר אדומים, אירוביים, ודקים יחסית). האימון שלהם ישפר את הסבולת שלהם והיכולת לעמוד בעומס לאורך זמן, אך היכולת שלהם לפתח תכונות של סבי שריר לבנים (בעלי נפח גדול) היא מזערית. לכן אימון שלהם לא יגרום לבטן עגלגלה, אלה להפך, יגדיל את המתח השרירי שיביא לבטן שטוחה יותר.

בשלב הראשון מתרחש כיווץ סטטי של השריר ללא תנועה, בגלל שכוח המתנגד שווה לכוח המכני של שרירי הכתף. בשלב ב' יורדת ההתנגדות לתנועה, בעת שעדיין קיימת עוררות של שרירי הכתף, אשר מקבלים עדיין מסר עצבי להתכווץ, למרות שהתנגדות ירדה, הטונוס הפלקסורי של השרירים עדיים גבוה והם ממשיכים עם הכיווץ והפעם יוצרים תנועה מכנית.

המשקל של הזרוע זניח במקרה זה, יחסי כוחות ומומנטים כן חשובים, אבל זה לא תלוי במסת השרירי של הזרועות. דרך אגב, השריר העיקרי בעליות מתח ופולי הוא הרחב גבי ולא שרירי הזרוע.