כמה שאלות

שלום גידי, קודם כל - כל הכבוד על הפורום והעשייה הברוכה. יש לי כמה שאלות שהייתי שמחה לשמוע את עצתך בהן... הראשונה: אני נמצאת בטיפול כבר כשלוש שנים, שהיה יעיל ומוצלח מאוד ושינה לטובה את חיי בהרבה תחומים. בחודשים האחרונים אני מהרהרת באפשרות להפסיק אותו, לפחות לתקופת ניסיון, או להפחית את התדירות (נגיד לפעם או פעמיים בחודש). אני עדיין מרגישה שאנחנו מתקדמים, אבל כלכלית זה מתחיל להיות לי קשה, ובנוסף אני קצת מרגישה שזה יותר מדי זמן להיות בטיפול... וזה כבר הופך לפינוק וחיטוט עצמי (כמו מאמר שכתבת פעם). האם יש "משך זמן מומלץ" לטיפול, לדעתך? האם אחרי שמשפרים דברים אקוטיים אפשר להמשיך בתור פינוק, או שיש בזה פגם? בנוסף המטפל הגיב ממש בהסתייגות כשדיברתי על הרצון להפסיק, וגרם לי לרדת מזה לגמרי, ואני רוצה להאמין שלפחות חלק מזה לא היה רק הרצון להמשיך להתפרנס ממני אלא גם רצון להמשיך לעזור לי. מה דעתך, האם כדאי להתחשב בדעתו בשלב זה, או שאחרי שלוש שנות טיפול אני כבר צריכה לבטוח לגמרי בשיקול הדעת שלי? זה קצת מבלבל. שאלה שנייה. סבלתי במשך הרבה שנים מפרפקציוניזם קיצוני, הגעה להישגים מרשימים מאוד בגיל צעיר ולצדם חוסר יכולת לתפקד בתחומי חיים בסיסיים לגמרי (קירבה, עצמאות רגשית, אחריות וכדומה). בשנים האחרונות איזנתי את ההיבטים השונים, גם בעזרת הטיפול וגם בעזרת הסבה מקצועית - התמקדתי בדברים שהיו קשים לי יותר במקום להמשיך לרוץ קדימה בהכשרה האקדמית. כעת אני בצומת דרכים ומתלבטת אם להירשם ללימודים מתקדמים או להמשיך להתפתח אישית: למשל לנסוע לטיול ארוך בחו"ל, להשקיע ביחסים עם בן הזוג ובחברויות - או לרכז את המאמצים שלי בלימודים תובעניים ובהתקדמות מקצועית. מה דעתך, האם "חשוב" יותר להצליח ולהתקדם מקצועית ואינטלקטואלית או להיות מאושר? האם אפשר להיות מאושר מבלי לממש את מלוא הפוטנציאל האישי? למה חייבת להיות סתירה? האם לסכן את האיזון והרוגע שהשגתי ולחשוף את עצמי שוב ללחצים וחרדות? מצד אחד אני מאוד רוצה אתגרים חדשים, ומצד שני מפחדת לחזור למסלול המהיר. תודה רבה, רונית

שלום רונית, לגבי השאלה הראשונה - אין משך טיפול אחיד שמתאים לכולם והדבר אינדיבידואלי מאוד ותלוי באדם, במצבו ובתועלת שהוא ממשיך להפיק מהטיפול. באופן הכללי ביותר, אני יכול לומר ששלוש שנים הן בהחלט תקופה יפה לטיפול פסיכולוגי גם בגישה פסיכודינאמית שהטיפולים בה הם הארוכים ביותר. גם אני מקווה שלא מנחים את המטפל שיקולים כלכליים, אך הספרות המקצועית (דווקא הפסיכואנליטית) מלאה דיונים ודוגמאות על הקושי של מטפלים להיפרד ממטופליהם ממניעים פסיכולוגיים שלהם. לכן, כן הייתי מציע לך לפעול על פי האינטואיציה שלך ואני לגמרי מסכים איתך שאחרי שלוש שנות טיפול מוצלח, את אמורה להיות בעלת תחושות בטן נכונות בעניין זה. מעבר לפעם בשבועיים (לא פעם בחודש) בהחלט יכול לשמש אומדן לגבי יכולתך להסתדר בלי טיפול. לגבי השאלה השנייה - אם את מרגישה ש"חייבת להיות סתירה", כנראה שהגישה של "או הכול או לא כלום" המאפיינת פרפקציוניסטים עדיין קיימת. לדעתי, כל למידה, פורמאלית ובלתי פורמאלית, מעשירה את האדם ומעלה את הדימוי העצמי ומחקרים בהחלט תומכים בכך. אני בהחלט ממליץ על מציאת שביל הזהב בין המשך הלימודים ובין ההשקעה בחייך האישיים, גם אם הדבר יאריך את הלימודים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

תודה. אני חושבת שהעניין הוא בעיקר פחד ששוב אתפתה לוותר על התמודדויות בשביל להצטיין. שאקריב עוד ועוד בשביל עוד הצלחה כאן ועוד הישג שם. וגם: ששוב אשתמש בהצלחה ואברח אליה כדי להדחיק בעיות. מציאת שביל הזהב היא באמת האתגר הגדול. אני קצת מרגישה שהענשתי את עצמי כמה שנים, ובאמת נקטתי בגישה של הכל או כלום: שללתי מעצמי את הדבר שהצטיינתי בו כדי "לכפר" ולתקן את מה שהזנחתי. הייתי ילדת פלא בתחומי, ואז שיניתי כיוון ב-180 מעלות כדי להיות בן אדם אמיתי. עכשיו אני מפחדת שלא אוכל שוב להיות טובה כבעבר ללא ההקרבה האישית הגדולה, וגם קצת מפחדת מכך שלא אתקבל יותר כפנומן אלא כסתם עוד אחת. ברור שעכשיו יש לי חיים מלאים ומספקים שאף אחד לא יכול לקחת ממני. אבל באיזשהו מקום... אני מפחדת שאם לא אצטיין שוב בקצב של העבר, אתפס כמי שדהתה ואיבדה את זה.