פורום פסיכותרפיה

13420 הודעות
11967 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
07/05/2015 | 01:18 | מאת: איריס

שלום רב.אני אם חד הורית מזה 21 שנה אם לבן ולבת בוגרים .התגרשתי בגלל שהגרוש שלי צרך סמים קשים.יש לי בעיה קשה עם הבן ,בן 26.הוא סובל מחרדות שמשפיעות על חייו.לדוגמא:בשיעורי נהיגה וכו.בנוסף,הוא מאוד ממורמר ומתוסכל .די מבודד חברתית .אני מחלימה ממחלת הסרטן ומאוד לא קל לי לראות אותו במצב כזה.הוא חוזר ואומר שהניתוק מאבא שלו מאוד השפיע עליו.ברור לנו שהוא זקוק לטיפול אבל מצבנו הכספי כרגע אינו מאפשר תשלום מלא ויקר.אני חוששת וחרדה מאוד לעתידו.

לקריאה נוספת והעמקה

היי איריס קודם כל רפואה שלמה ובריאות!אני מניחה שהמצב קשה גם לך וגם לילדים אבל איכשהו אני מרגישה ממה שכתבת שאת גם אישה בעלת כוחות. אמנם את אומרת שהבן מתאר את החרדות והקושי סביב הניתוק מאביו אבל ייתכן שהחרדות אינן באות רק משם אלא מכל הסיטואציה המורכבת כעת או בכלל ממקומות אחרים. האם חשבת לפנות לקבלת טיפול רגשי בשבילו דרך קופת חולים ? אולי יש אפשרות שהרווחה או אף האגודה למלחמה בסרטן יוכלו לעזור בהשתתתפות בהוצאות טיפול רגשי? את יכולה לנסות לפנות גם לעו"ס במחלקה האונקולוגית שבה את מטופלת ולשאול האם יש אפשרות לעזרה? כמובן שכל זה בהנחה שהוא בכלל מסכים לטיפול ואני מקווה שכן. ליאת

10/05/2015 | 23:26 | מאת: מאיה

מאחר בבחור צעיר בן 26 לא ברור לי למה את מפנה למחלקת הרווחה ??? למה שמחלקות הרווחה יסייעו כספית במימון טיפול רגשי ונפשי (אלא אם כן מדובר בקטין שעבר התעללות ומימון הטיפול הוא ע"פ חוק) ??? מחלקות הרווחה בישראלי עמוסות בעבודה עם קטינים נפגעי התעללות, מצבי עוני, אלימות וכדומה ... אם לבחור יש קשיים הנובעים ממצבים רגשייו וכן הוא סובל מחרדות שיפנה לתחנות בריאות הנפש בעיר מגוריו שמוסמכות ומקצועיות לטפל במצבים כאלו וכן מטפלים בקופות החולים.

06/05/2015 | 16:01 | מאת: מיכ

הי ליאת, את יכולה להסביר למה אני מרגישה תמיד אשמה?? לא משנה מה? תמיד ההרגשה שהכל באשמתי, שאני לא בסדר שמשהו דפוק בי :( אוףףףףףףףףףףף לא אמרו לי מעולם במפורש שאני אשמה או שבגללי קורים דברים......אבל תמיד מרגישה צורך להתנצל ואשמה כזו....למה???? ואם את תשאלי אותי אז לא ממש יודעת, רק לומר שיש בי צורך להתנצל ואולי בגלל שאני רוצה שיאהבו אותי??????אוףףףף למה זה קורה?????

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ מבינה למה את מתכוונת ואשמה זו תחושה מאד לא נעימה וקשה. קשה לי לומר למה את תמיד מרגישה ככה אבל אני כן בטוחה שכנראה שברוב הפעמים זהו דפוס ולא שאת באמת אשמה :)או שמשהו דפוק בך. ממש לא... ליאת

05/05/2015 | 18:56 | מאת: מאור

היי אני מרגיש כול הזמן רע

היי מאור מצטערת לשמוע...רוצה לספר עוד למה ומה קרה? ליאת

04/05/2015 | 04:38 | מאת: מוטי

שלום..אני בן 22 מאובחן כסובל מחרדה ומחשבות טורדניות .נוטל ציפרלקס. בזמן האחרון אני פשוט כבוי. מפחד מהמחשבה שהשנים הקרובות אתחתן ואביא ילדים...מבחינתי זה ספירה לאחור לסוף בחיים. מפחד שהחיים יעברו כהרף עין. מפחד להיות בודד ועוד יותר להיות מבוגר ערירי שבסוף יפגע בעצמו . כל שיר עצוב כל זקן שעובר ברחוב כל סיפור על גירושין פשוט עושים לי רע. אני מרגיש כבד בפנים ומפחד שפשוט לאט לאט אני משתגע .מפחד פשוט שאני מאבד שפיות . לא מוצא את עצמי..

לקריאה נוספת והעמקה

היי מוטי אני חושבת שציפרלקס זה מצויין אבל מה שיכול לעזור ביחד עם הציפרלקס זה טיפול רגשי שבו תוכל להעלות בדיוק את הנושאים עליהם אתה כותב פה. יכול להיות שאחרי טיפול תרגיש ממש שונה ודברים שנראים כעת מאד מפחידים לא ייראו כך בכלל, ליאת

23/04/2015 | 11:20 | מאת: דור

שלום ליאת.. מה שלומך? אני משתפת ומתייעצת.. לפני שבועיים וחצי גיליתי שאני בהריון. החששות ברורים לי והרצון גם. אני שמחה מזה ובן הזוג שלי גם. אני חושבת כל הזמן מחשבות שאין לי שליטה עליהן. כמו למשל שאולי אמות לפני הלידה ויצטרכו להוציא את התינוק/ת מהבטן והוא ואלה ויצטרכו לטפל בו לבד. או ששניה לפני הלידה הבן זוג שלי יעזוב אותי ויגיד שנמאס לו מאיתנו. או שתהיה מלחמה ואני ארגיש לא טוב ויאשפזו אותי בכפייה ולא אוכל לראות יותר את אלה. למה אני חושבת ככה דברים רעים שקורים רק דברים טובים..?? לפני כמה ימים אלה לקחה בובה ושמה אותה מתחת לחולצה ואמרה " הנה אמא יש לי תינוקת אחות בבטן" חשבתי שאני מתעלפת,חשבתי שיש לה כוחות על..קראתי קצת והבנתי שזו תופעה קיימת. אלה מרגישה אותי וגם יש לי כבר בטן. אני בתחילת חודש רביעי. זה כבר די מתקדם.. אני עוד לא מספרת לה כי זה נראה לי הרבה זמן של ציפייה בשבילה. תוהה מתי כן לספר לה.. שבוע שעבר רבתי עם המטפלת שלי. אני לא מאשימה אותה אבל כן חושבת שיכלה להיות קצת יותר אמפתית. סיפרתי לה שהלכתי עם אלה לגינה והיו שם עוד כמה ילדים מהגן שלה. הייתה צפירה וכל האמהות עמדו והעמידו את הילדים שלהם דום. אני נתתי לאלה להמשיך לשחק ולפני הצפירה אמרתי לה שיהיה צפצפוף ארוך ושאמא תעמוד כמה דקות בשקט ושאם היא רוצה היא יכולה לעמוד לידי. והיא כמובן התעניינה יותר במתקנים של הגינה מאשר בצפצוף. ההורים של שאר הילדים פנו אלי כשהסתיימה הצפירה ואמרו לי שאני לא בסדר. שצריך לכבד. לא עניתי להם חוץ מלומר שאני מתנצלת אם אלה הפריעה. הן המשיכו לומר לי שאני לא בסדר. נעלבתי וישר כל הזעם יצא. וחלקו יצא על אלה המסכנה.. סיפרתי לה את זה והיא אמרה שאולי יכלתי לחשוב על זה לפני הצפירה. כעסתי נורא שהיא אמרה לי את זה. חשבתי שזה לא בסדר שהיא תופסת צד ואיך יכול להיות שהיא חושבת ככה. כמותן. אמרתי לה שאני הולכת )חצי שעה לפני סיומו של הטיפול) היא אמרה שחבל לה אבל שזו בחירה שלי וגם ביקשה שאשאר ואני ביקשתי ממנה לשים לב לגישה שלה. ושמותר לי לכעוס ולהתעצבן. יצאתי מהפגישה ולפגישה הבאה לא הגעתי. הודעתי לה שאני לא מצליחה להגיע בגלל אירועי שבוע שעבר. היא כתבה לי שאני במצב לא טוב ושכדאי שאבוא. הייתע מתוסכלת כי זה רק הגביר את הכל. לא,אני לא מרגישה שאני במצב לא טוב. אני יכולה להסביר את הכל. את זה שלא נתנו לי ליתנהל עם הילדה שךי על פי שיקול דעתי ועל זה שכולם חושבים שמותר להם לומר מה שהם רוצים. בלי לחשוב בכלל. אני אחות שכולה,איך היא לא גילתה אמפתיה כלפי העניין הזה.. אני מודה שמה שאני הכי גרועה בו,זה להבדיל מתי אני בתקופה לא טובה ומתי אני בסדר אבל יש לי דעות ומותר לי לא להסכים.. אשמח לשמוע את דעתך.. תודה ליאת. טוב שלפעמים אני יכולה לכתוב פה כמו עכשיו שהמטפלת שלי הכי רחוקה ממני או אני ממנה..גם אם מנטלית. דור

היי דור, מבינה שומעת שזו תקופה מבולבלת ומציפה ההריון מציף כנראה גם מקומות טובים וגם חרדות. מה שטבעי ומובן מאליו. אני חושבת שבמקום שבו את עומדת על דעתך גם אם אחרים חושבים אחרת יש כוח, העניין הוא אז לקחת בחשבון שלא כולם מסכימים איתך וזה בעצם בסדר, אולי גם בסדר שהמטפלת לא תמיד מסכימה איתך ועדיין היא יכולה להיות מטפלת טובה ואיכפתית. מצד שני, שוב, חשוב שתמשיכי להביע את דעתך או גם לכעוס זה לגמרי בסדר! לכן מציעה שתחזרי לפגישה וגם אם תכעסו או לא תסכימו עדיין יהיה שיח. ומזל טוב כמובן :) ליאת

20/04/2015 | 15:15 | מאת: עדי

שלום רב, אני רוצה להתייעץ לגבי בעיה שיש לי במשפחה. אחותי היא שקרנית פתולוגית. היא אשה בוגרת שמגיל קטן משקרת, נוכלת, מרמה ופוגעת בכל אדם שנקלע לדרכה. הנושא מורכב מאוד ואנחנו מנסים מזה זמן רב למצוא מטפל ושיטת טיפול יעילה עבורה (היא מסכימה לטיפול). לצערי אחרי מספר פסיכולוגים וטיפול לא יעיל חזרנו שוב לנקודת ההתחלה. אני מאוד רוצה למצוא מישהו מיקצועי עם ניסיון בסוג הפרעה כזאת כדי שיוכל לטפל ולעזור לי ולמשפחתי. אשמח מאוד לעצתך, תודה.

הי עדי שומעת את הרצון הרב לעזור שלך ושל המשפחה. העניין הוא שבסופו של דבר, עם כל כאב הרב, אם אחותך אינה מספיק משתפת פעולה מאיזשהי סיבה אז קשה לעזור, אני לא יכולה להמליץ על גבי הפורום לגבי מטפל/ת ספיציפי מקווה שתמצאו לבסוף מישהו מתאים, ליאת

19/04/2015 | 01:01 | מאת: טליה

ליאת בלתי נסבל לי קשה לי לנשום אני רועדת נכנסתי לנוח במיטה אבל אין מנוח הם כאן פוגעים בי כולם כאן במיטה שלי אין לי שליטה לעצור את זה אני ניתוק מהגוף שלי ..שמסתכלת מהצד וראוה כל מה שעושים לי רוצה שקט רוצה מנוחה ולא נותנים לי אולי רק המות שלי יבאי לי שקט ככה מרגישה שאני צריכה להעלם מכאן שיפסיקו לפגוע

לקריאה נוספת והעמקה

היי טליה המוות אינו באמת מקום בטוח. הוא שם תמיד אבל הוא פשוט הכלום הגדול, בחיים לעומת זאת יש הרבה דברים גם טובים וגם רעים מאד כפי שכתבת. הכאב לפעמים נדמה כבלתי נסבל במיוחד כאשר חווים אותו לבד, וחשוב שתפני לעזרה מקצועית טיפולית, אולי לקו לנפגעות תקיפה מינית? ליאת.

17/04/2015 | 23:02 | מאת: שנהב

שלום , אני שנהב בת 19 , רווקה . אני חושבת שיש לי הפרעת אישיות סכיזואידית . מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד חשתי בטוב להיות לבד . בגן הייתי לבד ושיחקתי לבד עם הבובות , לא דיברתי עם שאר הילדים . ביסודי גם הייתי לבד , ובהפסקות לפעמים ישבתי עם חברות שדיברו בניהם ואני רק הקשבתי , לא רציתי להוציא קול מפי ולא הרגשתי בנוח בחברתם או בחברת כל בן אדם . הקשר עם המשפחה שלי מרוחק , אני נוטה לשבת בחדרי הסגור על המחשב או סתם לשכב במיטה ולחשוב . אני תמיד חשה אווט סיידרית , תמיד בצד , תמיד הנטל , המישהי שלא זוכרים אותה , וזה די טוב לי , אני מאוד מחוברת לצד הפנימי שלי , לרוחניות , לבורא עולם למרות שאני חילונית לכל דבר . אני מאוד מתחברת לעולם הבא ולחיים שאחרי המוות , אני מרגישה כאילו העולם הזה הוא דבר חסר חשיבות , נורא , אכזרי , אני לא מתאימה בשבילו . וכל קשר עם האנשים שמסביבי , אני חושבת שאין ממש קשר . אני דחיתי את הגיוס שלי , אני נרתעת משינה עם עוד בחורה באותו חדר וחויות קבוצתיות ובכלל לדבר עם בן אדם על עצמי . אני מאוד מופנמת ושקטה . קראתי קצת על הפרעת האישיות הזאת ואני מרגישה שהיא מדברת עלי אך אני לא יודעת אם זו הפרעה או שפשוט זה החינוך שלי וככה אני . כי למרות כל הדחייה שלי וחוסר הקשר החברתי שלי אני מרגישה בטוב , חוץ מזה שקשה לי לפנות לאנשים או לעשות חויות קבוצתיות . האם אני לוקה בהפרעה הזאת וללכת לדבר עם פסיכולוג או שזה לגיטימי , תודה .

לקריאה נוספת והעמקה

היי שנהב יכול להיות שיש לך את ההפרעה ויכול להיות שלא אני לא יכולה לאבחן דרך האינטרנט.נקודה נוספת והיא החשובה יותר האם זה משנה באמת מהי האבחנה או שיותר חשוב הטיפול בעצמך? אני שומעת שאת מודעת ואפילו די טוב לאופן שבו את מתייחסת לעולם סביבך, לקשרים ולבחירות שאת עושה. אני לא בטוחה ממה שכתבת עד כמה זה מכאיב לך כרגע? האם זה פוגע בך? האם זה משהו שהיית רוצה לשנות? אני כמובן ממליצה שכן משום שאני חושבת שהאדם הוא כן יצור חברתי וכזה שכמהה לקשר וזה משתבש רק כאשר העולם נתפס כמאיים או פוגע ואז חשוב להבין בטיפול מה השתבש ואיך אפשר אולי לשנות זאת. כי העולם הרי אינו באמת כזה כולו..(רק חלקו) במידה ומה שאני כותבת מדבר אלייך אנא פני לטיפול, חבל... החיים יכולים להיות משמחים יותר! ליאת

17/04/2015 | 22:34 | מאת: ליאת

שלום בני בן 5 ילד מאוד רגיש הוא כועס הרבה ונעלב מהר. יש לו התקפי זעם, בכי השתטחויות על הרצפה. אני ממש מתוסכלת ורוצה לעזור לו. האם יש טיפול פסיכולוגי לגיל הזה? מה ניתן לעשות? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי ליאת יש טיפול רגשי גם לילדים בגילאים אלו. ולעיתים זה גם עובד די מהר... מבחינת התוצאות הרצויות. ממליצה לברר לגבי מטפל בילדים מתאים ע"י המלצות ולגשת, ליאת

19/04/2015 | 23:40 | מאת: ליאת

תודה על התשובה. האם ניתן לקבל המלצה למטפל/ת באזור נס ציונה?

17/04/2015 | 15:48 | מאת: אח של דנית

אני מבין מה שאת אומרת..דנית עדיין לא מדברת ואני לא יודע איך להתייחס למה שקרה. אני נוטה לחשוב שמי שלוקח כדורים אולי רק רוצה תשומת לב. אבל אני הגעתי אליה במקרה. הדלת הייתה נעולה. ברור לי שהיא התכוונה למות ולא לתשומת לב..אני לא יודע מה עלי לחשוב בהקשר של אבא שלנו. קשה לי איתו עכשיו ואני מרגיש שאני לא רוצה לדעת את האמת. אם הוא פגע בה באמת. אני לא יכול לחשוב על זה בכלל זה לא נשמע לי הגיוני. ולכן מאוד מפחד לדבר על זה עם גורמים שמטפלים בה כרגע. שהיא לא מדברת איתם חוץ מלמלמל מידי פעם "נכשלתי" או "למה לא הצלחתי" ואני לא מבין על מה היא מדברת. בא לי לנער אותה חזק ולהגיד לה די כבר. שזה לא מצחיק..אבל היא נראית כל כך רע ושרע לה שאני רואה אותה ומשתתק. ואבא שלי בכלל נראה בהלם. אולי אני רואה עכשיו הכל מעוות. פתאום אני מרגיש שכולם מסתירים ממני משהו...זה משגע אותי. חזרתי לכאן כי הרגשתי עכשיו שאבא שלי כבר לא איש הסוד שלי. שמשהו במה שהיא חיפשה בגוגל גרם לי להחליט שעד שהיא לא תגיד לי בוודאות שזה לא קרה,אני לא יכול לסמוך עליו..

היי אח של דנית אני לגמרי מבינה את תחושתך שפתאום הכל מתערער לא ברור על מי אפשר לסמוך ומצד שני אתה מפחד לשתף. חשבתי שאולי חשוב שתחפש אתה כרגע איש מקצוע שאתה סומך עליו, שיעזור לך. נשמע שאתה נושא כרגע עומס מאד גדול ואולי איש המקצוע יעזור לך להחליט גם את מי לשתף, האם לשתף ואיך להתנהל כרגע בתוך המורכבות המשפחתית. אי אפשר להשאר עם "סודות" כאלו לבד..זה מאד קשה. ליאת.

17/04/2015 | 08:10 | מאת: מטופלת

שלום אני מטופלת כבר שנה וחצי ומרגשה שהשגתי המון דברים במהלך התקופה הזו. אני מרגישה שאולי אני יכולה כבר לחשוב על סיום הטיפול אבל ככל שאני מעמיקה במחשבה הזו אני נחרדת ונעצבת מאופציה של פרידה מהמטפלת שלי. אני מרגישה לכודה בתוך התחושה הזו ולא מצליחה לראות את עצמי מסיימת את הטיפול רק כי מפחדת לאבד אותה. מה עושים עם זה? תודה

16/04/2015 | 15:25 | מאת: שירי

אין מקום בטוח בעולם!!!!אין מי שישמע אין מי שירא רק פגיעות פגיעות כל החיים פוגעים בי אין לי כוח רוצה למות לחתוך לדמם ולא לחיות יותר הם כאן פוגעים בי אני רוצה לברוח ואין לאן הם במיטה שלי כולם אני רועדת מזייעה מנותקת רוצה לחזור למציאות להפסיק את הסבל אבל לא יודעת איך מגיל שנתים רק אונס ופגיעות מיניות קשות בגיל 4 כבר היו פגיעות משותפת של 2 אנשים קרובים מאוד ששיתפו פעולה ביחד לפגוע בי רוצה לשכוח הכול איך עושים את זה ????

לקריאה נוספת והעמקה

היי שירי אנא פני לעזרה מקצועית כדי שיוכלו לעזור לך עם החוויה הכ"כ קשה. ניתן לפנות לקו לנפגעות תקיפה מינית ויפנו אותך לטיפול, אי אפשר להתמודד עם חוויות כאלו לבד ליאת

13/04/2015 | 19:58 | מאת: שלום

זיכרןנות מן העבר השאירו לי הרבה משמעות רגשית נלוות. ככה זה בנוי אצלי. בעוד נראה שהשכחה היא מצב 2גיל אצל אוב האנשים. אצלי גם מצבים גם חויות טובות וגם קשות ופגיעות. למרבה הפלא גיליתי שבעוד לי הזכרונות נותרו אבל גם הרבה סלחנות וויתור דווקא המפגש עם אנשים שכביכול שכחו אצלם השאריות נותרו מאוד חדים נוקבים ואפילו פוגעניים כגודל פשטות הדברים גם המיקוד חוסר עיבוד. גם חד צדדי וגם שטוח. האם זה דבר מוכר שאנשים חווים בצורה שלא ממש זוכרים לעןמק אבל כן נותרים עם חוויה שטוחה וחדה? נראה לי שאני שונה באופן החוויה והעיבוד. מה בעצם אני מתאר?

היי שלום, לרוב האנשים יש זכרונות מן העבר שחלקם עמוקים וברורים יותר וחלקם זכורים באופן שטוח אן גם בכלל לא. ליאת

13/04/2015 | 19:48 | מאת: רינה

האם זה דבר נהוג להביא לרופא משפחה מתנות לחג? זה פתאום נראה לי קצת לא במקום. אבל הרבה אנשים כן מביאים. שמתי לב שזה משהו מאוד מקובל. מה דעתך?

היי רינה מתנות הן משהו שאין בו נכון או לא נכון. חושבת שחשוב להביא מתנות בחג למי שרוצים להביא לו :) ולמי שמרגישים שמתאים ונכון להביא לו. אם יש קשר אישי עם רופא המשפחה ומרגיש לך נכון להביא אז כן אבל לא ממקום של "כולם עושים זאת" כי אז זה חסר משמעות בעיני לפחות, וגם- לא נכון. ליאת

13/04/2015 | 15:42 | מאת: מיכ

מקווה שעכשיו את בטוב...המטפלת שלי בחופשה, בחו"ל, אני שמחה בשבילה שהיא יודעת לקחת חופשות כשכלם עובדים ומקנאה בה קצת כי אני לא יכולה לקחת חופש כשמתחשק לי, החופש שלי הוא מוכתב ואז כל עם ישראל בחופש כשאני גם...ועולה לי הרבה כסף בזמן הזה והמשכורת נמוכה יחסית...ואף אחד לא מבין, כלם אומרים איזה כייף לך, יש לך הרבה חופש, מה את מתלוננת?... אני מתגעגעת אליה, ואף פעם לא יצרתי איתה קשר בחופש ואני שמחה על כך שיש לי גבולות לפחות בזמן חופשות שלה שאני יודעת לעצור....הפעם אני ממש בסדר עם החופש שלה, מרגישה געגוע שונה..זה חדש ומלהיב אותי שאני מצליחה לשמור את הידיעה שהיא פה בשבילי גם אם לא נפגשות...ולהחזיק את החסר הזה. יש לי הרגשה שהטיפול זה כמו באוכל, אני יכולה לא לדבר איתה כשאני יודעת שהיא בחו"ל אבל אם היא בארץ אני כן, לפעמים מגזימה בהודעות, כך גם באוכל כשאני בדיאטה אני שומרת אבל כשנמאס מהדיאטה ואני מגיעה למשקל סביר אני עולה הכל בחזרה ודי מהר... :( מבחינת האוכל אני רוצה לספר שפעם ראשונה שאני ממש לא רוצה להעלות בחזרה, מעולם לא הצלחתי לשמור, איך שהייתי מגיעה למשקל סביר הייתי עולה הכל בחזרה, הפעם אני נלחמת בזה וקשה לי נורא!!!!!! אני נלחמת בלמלא את החסר במשהו אחר..כל כך קשה :( והמטפלת שלי כל כך רזה שכל פעם אני אומרת לה שהיא לא מבינה...היא רוצה להבין אך היא מעולם לא עשתה דיאטה בחייה (כך הודתה בפניי) והאוכל אצלי כל כך מתחבר עם הרגש....אני מנסה לנתק את האוכל עם הרגש ולא יודעת אם נכון לעשות את זה ואיך בכלל...תמיד הצלחתי לרדת אבל אלו היו מעין מבצעים...איך אוכל לשמור על המשקל ולא להרוס? לא לאכול עם הרגש אלא עם השכל? איך משתלטים על התנפלויות כאלה? רוצה להלחם בזה.....הלוואי שאצליח, טוב היא לא כאן אז העליתי הכל פה, מקווה שבסדר בינתיים לכתוב פה...

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ טוב שכתבת הכל זה גם סוג של התמודדות. שומעת שהתחושות לגבי הנסיעה קיימות ולגמרי אנושיות וגם יש את הקול הפנימי שמנסה לעזור לך לעבור את זה יותר בקלות. לגבי אוכל ומשמעותו. אני חושבת שאחוזים גבוהים ורבים מהאוכלוסיה אינם מתייחסים לאוכל כמשהו מנותק מהמקום הרגשי. הקשר בין אוכל ורגש הוא חזק מאד בהרבה מובנים ווריאציות. אוכל אכן יכול להוות סוג של מילוי, סוג של השלמת חסר, סוג של תמיכה ועידוד, או גם להיפך מקום של שנאה עצמית, תעוב, הזנחה עצמית ועוד ועוד. לכן...ההתעסקות שלך בזה מובנה ושוב- אנושית ואני מקווה שבעבודה משותפת עם המטפלת תמצאי את המקום הנכון לך למול האוכל, דווקא לא ממקום של ניתוק מהרגש אלא - חיבור לרגש אבל אולי לרגש אחר? אולי האוכל כמקום שהוא גם מזין, מבריא, ממלא במידה, מהנה ועוד... ליאת

15/04/2015 | 17:09 | מאת: מיכ

אני גם מתביישת ממנה.......היא רזה, מעולם לא עשתה דיאטה ואיך תבין?????? אוף.....יש לי לפעמים מעין מתקפות על אוכל כשרע לי...מרגישה פרה שמנה...חזירה כזו..זה מגעיל אותי ובטח אותה :(

12/04/2015 | 22:06 | מאת: שוש

הבת שלי החלה בשבוע שעבר טיפול אצל פסיכולוגית. הבת היא חיילת שנמצאת עכשיו במשבר בקשר לשירות שלה. היא לא היתה מרוצה מהפסיכולוג הצבאי, ולכן עברנו לטיפול פרטי. הפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית התארכה ל"פגישה וחצי" כי לטענת הפסיכולוגית הבת היתה נרגשת. היא קבעה איתה שיחה טלפונית באמצע השבוע (מוץ מהפגישה השבועית). השיחה גם היא התארכה, ואנחנו מחוייבים עליה כמו על פגישה רגילה. הדבר הכי חשוב לנו הוא טובת הילדה אבל בכל זאת התעוררו אצלנו תהיות. קודם כל, האם זה מקובל שטיפולים מתארכים מעבר לזמן הקבוע? האם זה מקובל לעשות טיפולים בטלפון ? האם מקובל לחייב על שיחה טלפונית כמו על פגישה אמיתית? שנית, עם ההתארכות של הפגישה הראשונה ועם שיחת הטלפון שנוספה לפגישה השבועית, אנו מגיעים להוצאות בסכומים גבוהים ממה שתכננו ושקשה לנו לעמוד בהן. מה עושים?

לקריאה נוספת והעמקה

היי שוש, מה שאת מספרת בהחלט מעורר תחושה לא טובה.מצד אחד נשמע שהבת זקוקה לעזרה ואני שומעת שחשוב לכם שתקבל אותה, מצד שני יש פה משהו שמעורר סוג ל חוסר אמון בטיפול. מקובל לעיתים להאריך פגישות ראשונות משום שיש בהן הרבה מידע או גם הצפה רגשית אבל בדרך כלל מסכמים זאת מראש, כולל את עניין התשלום. לא מקובל לגבות כסף עבור שיחה טלפונית ושוב- בודאי שמבלי לסכם זאת. אני מציעה לדבר עם הפסיכולוגית על העניין או לשקול מה דעתכם על המתרחש וכמובן להבין מהי תחושת הבת לגבי זה. ליאת.

10/04/2015 | 00:52 | מאת: אח של דנית

שלום. אני כותב באופן ספונטני ומוזר גם על מנת לספר את מה שקרה כאן וגם כי אני כבר כאן. אחותי דנית לא ענתה לטלפונים,ווטצאפ,או כל אמצעי תקשורת שניסינו אני ואבא שלי. הגעתי אליה הביתה ומצאתי אותה במצב לא טוב. הזמנתי אמבולנס ועשו לה שטיפת כיבה וכרגע היא מתאוששת. חזרתי אליה לדירה על מנת להבין מה שקרה כאן. נכנסתי למחשב כמובן כדי לנסות להבין ולא על מנת לחטט סתם. הדף האחרון שבו היא הייתה היה על מערכות יחסי מגע מיני בין אב ובתו. הדף הבא היה כאן,הפורום הזה ובו אני רואה שהיא כתבה שקשה לה וממש קשה לי לקרוא את זה. וגם שהגיבו לה,כנראה מאוחר מידי. אינני מאשים כמובן אף אחד. כמובן שזה לא באחריות של אף אחד. רק הייתי רוצה לדעת מה עלי לעשות עכשיו. עם המידע שאני רואה לגבי מה שהיא חיפשה בגוגל..ובכלל איך אוכל לעזור לה. היא לא מסכימה ללכת לטיפולים וגם כשהתעוררה בבית החולים הייתה עצבנית ומאוכזבת. אינני מבין ממה אך היא לא הוציאה מילה עד עכשיו. לא מוכנה לדבר עם הרופאים וגם לא עם הפסיכיאטר וגם לא עם העו"ס..לא יודע למה אני רושם פה. מרגיש די אידיוט ועוד יותר מרגיש אשם שלא הבנתי מוקדם יותר שהיא חושבת מחשבות למות. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך אח של דנית מצטערת מאד לשמוע את מה שאתה מספר. שומעת שאתה מאד דואג ואיכפתי וזה הרבה אבל אל תאשים את עצמך. אפשר להבין ממה שאתה מספר שדנית מרגישה כרגע שאף אחד לא יכול לעזור לה. שאולי עדיף הסתרה ולכן היא לא רצתה שתדע וגם לא רצתה לשתף. גם הקרובים ביותר לפעמים לא רואים את המצוקה של האחר אם הוא יודע להסתירה היטב. תראה כמה אנשים מנסים לדובב אותה וכיצד היא עדיין לא משתפת. מה שאני יכולה לומר לך זה בעיקר להמשיך לנסות לערב את כל הגורמים שפונים אליה הווה אומר: אנשי טיפול ואולי גם לשתף במידע שחיפשה בגוגל? הרבה פעמים מי שמבצע נסיון אובדני מרגיש שאין תקווה לכאב הנפשי שהוא חש והחשוב הוא לאפשר לאדם שעשה זאת להרגיש שכן יש תקווה ושהיא קיימת בעזרה שיקבל. זו עבודה קשה ולכן חשוב שהיא תפגוש איש מקצוע טוב. ליאת.

08/04/2015 | 15:51 | מאת: לא רלוונטי

שלום . עד כמה זה חוקי יהיה להקליט שיחה עם הפסיכולוג ללא ידיעתו? זה נעשה כבר מהמפגשים הדי ראשונים בעיקר על מנת שאוכל לעקוב אחרי ההתקדמות שלי ולשחזר את מה שנאמר בחדר כיוון שהרגשתי שאני כל כך בתוך החוויה שאני לא זוכרת כל כך מה נאמר. כמו כן ללמוד מ"מהלכים" שלו איך הדברים נשמעים מבחוץ. אני לא מספרת לו על כך עקב החשש שזה לא חוקי ואולי לא מוסרי? אשמח לדעתך בעניין.

היי לך אני לא זוכרת כרגע את החוק אבל אני בטוחה שהמעשה הוא לא אתי. אף אדם לא היה מוכן שיקליטו אותו ללא ידיעתו ויש כאן עניין של אמון ביניכם. מציעה לך או לשתף אותו או להפסיק לעשות זאת. ליאת

14/04/2015 | 06:09 | מאת: לא רלוונטי

האם זו יכולה להיות סיבה שיפסיק את הטיפול?

אני לא יכולה לדעת מה תהיה החלטתו...אבל כמובן שצריך לקחת זאת בחשבון.

05/04/2015 | 20:21 | מאת: נועה

אני נמצאת בטיפול עקב פגיעות מיניות בילדות המוקדמת ושבוע שעבר כנראה נאנסתי שוב לא יודעת איך זה קרה פשוט שתיתי כוס תה ומאז לא זוכרת כלום רק שהתעוררתי ומצאתי את עצמי ללא בגדים והוא מעלי לא יודעת איך זה אגיע למצב הזה בלי שהרגיש

לקריאה נוספת והעמקה

היי נועה מצטערת מאד מאד לשמוע! חשוב שתספרי למטפלת שלך על מה שקרה או שאפשרי כמובן גם לפנות ל 1202. אל תשארי עם מה שכתבת לבד משום שאינך אשמה. ליאת.

05/04/2015 | 13:22 | מאת: יעלה

אני רואה שהמנהלת של הפורום לא עונה כבר הרבה זמן. האם הפורום פעיל? אני בת 23,אמא לתינוקת בת 8 חודשים. בימים האחרונים התחלתי להרגיש שאין לי כוח לשום דבר כמעט. בהתחלה חשבתי שזו עצלנות כזו ורצון להיות עם הבת שלי כל הזמן. אבל אני מרגישה שזה כבר לא זה. אח שלי אמר שרזיתי מידי ושאני צריכה ללכת לטיפול כי עכשיו אני לא אחראית רק על עצמי.. הסכמתי איתו והלכתי לפסיכולוג דרך קופת חולים. הייתי אצלו כבר לפחות 5 פגישות. ואני חייבת להודות שאני לא מבינה על מה אני משלמת.. אני אומרת לו מה אני מרגישה ו(סליחה על הדיבור הלא יפה) האידיוט חוזר אחרי.. למשל "אני מנסה לקום מהמיטה ומרגישה שאם אקום,אפול או פשוט לא אהיה מסוגלת באמת לעשות דברים" ואז הוא אומר "את ממש מרגישה מוטשת..ממש מרגישה שלא תצליחי כלום".. מה אתה עושה ממני צחוק? זה מה שאמרתי מה לא היה ברור?? אני מרגישה שהוא זורק לי ססמאות קלישאתיות לאוויר החדר וזה מוציא אותי מדעתי..אמרתי לו את זה והוא ממשיך..אמרתי לו שאני לא בת 7...שכבר לא מדברים ככה היום. אנשים יותר אינטילגנטים ב2015... מה לא בסדר אצלי...או אצלו???

היי יעלה הפורום פעיל, התשובות התעכבו עקב מחלתי. אז בקיצור אני פה עכשיו..:) ולשאלתך, אז לא, פסיכולוגים של ימינו אנו אינם אמורים לדבר כך ובהחלט עליהם לתת ערך מוסף שהוא מעבר להנהונים או חזרה על מילות המטופל. אם זה מה שאת מקבלת ממנו ולא יותר מכך פשוט תשקלי החלפת מטפל/ת . הכי חשוב שכן תקבלי טיפול כי נשמע שיש בו צורך ושיש קושי או דכאון? אחרי לידה משהו שעלול לקרות וקורה להרבה נשים ואם מטפלים בזמן אז הרבה יותר קל להתמודד הן מול עצמך והן בבית למול התינוקת. לפעמים לוקח זמן עד שמוצאים את המטפל/ת המתאימ/ה שיש כימיה איתו ותחושה של התקדמות הבנה ועוד לכן חשוב לא לוותר! ליאת.

02/04/2015 | 17:34 | מאת: יעל

היי ליאת, שוב נעזרת.. המטפלת שלי יצאה לחופשה. חופשת פסח. חופשה שהעיתוי שלה מוכר לי וגם אלו שתבואנה בעקבותיה בהמשך השנה. שנים רבות של טיפול לא מצליחות להרגיע את הכאב. והיא אמרה שאנחנו במקום חדש ואין מקום יותר לכל העזרים שאפשרה לי לקחת ולחבור אליה דרכם בעבר ושהיא מאמינה שכמו שהיא מחזיקה את הקשר גם אני יודעת לעשות זאת. זהו אז שלא. חשבתי שיהיה בסדר שאצליח הפעם לשאת את האין בייחוד לאור כך שגם אני בחופשה ואינני פנויה לפגישות. גם אני נוסעת. אך קשה לי קשה לי מנשוא. כואב לי בגוף ובנשמה. ממש ממש כואב ואני לא מפוקסת ואוכלת ומגעילה את עצמי. והיא אמרה לי שאני צריכה להחזיק מבפנים את הקשר ואת הידיעה שהמקום שלנו נשמר והיא תחזור וקבענו פגישות, אך הכל מעיב עליי. הביטחון שלה וההפחתה בדבריה שזה רק שבועיים.. שהיא בטוחה כי היעזר ואכתוב לה במייל אם ארגיש צורך.. וגם אם יש בי צורך לא אממש זאת. ההצעה שלה מכעיסה אותי. אמרתי לה שאני מקווה מקווה מקווה שלא אכתוב לה, מעדיפה למות ולא לעשות זאת. עכשיו אני ממש שונאת אותה. קשה לי לקבל את המילים הקשות שאני כותבת. מבינה ואומרת לעצמי שטוב שהיא נוסעת ומתמלאת ובאישהו מקום זה גם בשבילי. ומגיע לה לנסוע ומגיע לי לנסוע ושום דבר בתוכי לא חובר למילים הרציונליות והמבינות הללו. ואני כותבת כי ממש ממש קשה לי. אני רוצה לזעוק שמישהו יציל אותי. יציל אותי מעצמי ומהכאב שנוצר בתוכי ושאני כנראה גם ממשיכה לייצר. מייחלת למילים שלך שיאפשרו לי להמשיך לחיות. כך אני מרגישה שחלק ממני נלקח בנסיעות שלה, וזה כבר מעבר לקנאה ולכך שאני מדמיינת שהיא צוחקת ומאושרת ונותנת את כל כולה לבני ביתה. קשה לי לקבל שמה שאני מקבלת ממנה היא נותנת גם לאחרים.. וקשה לי אי הידיעה איפה היא בעצם שאלה ששאלתי כמה וכמה פעמים ונותרה יתומה כי היא אמרה שאינה מרגישה שזה באמת משנה. אבל זה עוד ריק שמתמלא בכאב. מודה לך מאוד על היכולת לזעוק ולהיעזר ומאחלת לך חג פסח שמח ונעים :)

לקריאה נוספת והעמקה

היי יעל סליחה על העכוב בתשובתי (מחלה). אני מבינה וחשה אותך דרך הכתיבה, ומרגישה שאת מדברת באמת על איזשהו כאב רגשי של ריק והעדר וחוסר אמון כשאר נקטע הרצף ועד כמה זה קשה "לדבר" עם המקום הזה באופן רציונלי. אולי אפשר לנסות להסתכל על התקופה הזו שהיא בחופשה וכואב כעל משהו שמורכב מרגעים קטנים ויומיומיים. ואז למשל... להרגיש האם בכל הרגעים את מרגישה שהיא לא שם? האם יש רגעים (גם אם קטנים וקצרים) שלשנייה את מרגישה שאולי היא כן שם בתוכך ובשבילך גם כשאתן לא נפגשות? יש לי הרגשה שאם תיפרטי את התקופה הזו כך כפי שאני מציעה אולי היא לא תראה כולה כמקום כה קשה ויהיה אפשר גם להיאחז קצת ברגעים שאת מרגישה אותה שם. אני חושבת שזה בסדר אם תכתבי לה מייל (אם הציעה זאת) ואין צורך לשנוא את עצמך על זה אלא לראות את הכל כחלק מדרך שאת עושה, קשה, מורכבת ואמיצה! כן- מאד אמיצה! ליאת

02/04/2015 | 16:52 | מאת: מיכ

אאחל לך חג שמח...רק שלא יהיה מאוחר מדיי :) חג שמח ותודה שאת פה אפילו שלא כרגע..כנראה שאת ממש עסוקה...מחכה...ומקדישה לך את השיר "מחכה" של ריטה..חג שמח. מיכל

היי מיכ, חג שמח גם אם באיחור! תודה על שאת פה ודואגת. אני מאד אוהבת את השיר של ריטה "מחכה" המילים נהדרות! והאמת ממש מתחברות לי :) תודה רבה! ליאת

01/04/2015 | 23:52 | מאת: מיכ

איך שומרים על השיג?איך נהנים משינויים ולא חוזרים לדפוסים ישנים? הורדתי במשקל..לטובה..פוחדת להרוס והשינוי מפחיד אותיי....אבל הוא לטובה, מקבלת מחמאות ועדיין פוחדת...ועדיין מרגישה שמנה במחשבה....ומה עושים כשרע במקום אוכל???כשגם המטפלת לא יכולה להיות זמינה דווקא בהתקף אוכל....ועצרתי אותי אבל קשה...מקווה שהובן...חג שמח ותודה שאת פה..גם כשאת לא ממש פה.

היי מיכ נעלמתי קצת (מחלה) אבל לא נעלמתי ממש :) זו שאלה מאד לא פשוטה מה עושים כשרע במקום אוכל... אוכל הוא "ממלא" בהמון מצבים ובעיקר יוצר הרגשה שכזו גם אם מטעה כמובן. אני חושבת ש"הפתרון" הקל יותר הוא לפנות לאדם אחר קרוב כדי להתמלא ממנו ו"הפתרון" הקשה יותר זו האפשרות להיות עם החסר ועם מה שעולה ובעצם להיות עם זה ועם עצמנו... ליאת

30/03/2015 | 16:54 | מאת: מאת

הי, מה עושים כשיש הרגשה שהפסיכולוג לא מספיק מקצועי, לא יודע לאבחן, לא יודע להגיד אם מדובר בתופעה כזו או אחרת? תודה

היי לך השאלה היא האם התחושה היא שהפסיכולוג אינו מספיק מקצועי בכלל או שזו תחושה רק סביב שאלת האיבחון? כי אם יש תחושה כללית של חוסר מקצועיות אז נשאלת השאלה מדוע להשאר אצלו? אם מדובר רק על עניין האבחון, יש מטפלים שאינם נוטים להכנס לאבחנה זו או אחרת כחלק מגישה טיפולית ולכן כדאי לבדוק עם המטפל אולי זוהי גישתו? ליאת.

30/03/2015 | 06:46 | מאת: דנית

לא אתפלא אם כתבתי שרע לי בפורום לא פעיל. ולא מתפלא שלכולם עונים פה תוך יום יומיים..ולזה שרע לי ולא בא לי יותר-אף אחד לא הגיב כבר חמישה ימים. זה אירוני. לבד בכל מקום. אני כבר לא מרגישה שזה משנה אם תעני או לא. זה מאוחר כל כך ושש בבקר ולא ישנתי

היי שוב דנית הפורום פעיל וזה לחלוטין לא אישי. שוב שואלת אם מתאים לך לשתף יותר... ליאת

25/03/2015 | 22:04 | מאת: יובל

הי ליאת, ברשותך, אני כותבת עוד, בהמשך להודעה שכתבתי לך כאן לפני כמה ימים. אני צריכה עוד קצת מילים שלך ועזרה להבין, אני יודעת שזה חלקי כאן בפורום, אבל כרגע המילים שלך עוזרות לי ועושות לי סדר שלו אני זקוקה מאוד. אני רוצה לשאול- איך אני יודעת יכולה לדעת מה זה הדבר שקרה לי? מה זה היה? זו הטרדה מינית? כשאת עוד לא בת 15 ובחור בצבא עושה איתך כל מיני דברים, בלי שאת ממש מוכנה אליהם, וזה מרגיש לא מתאים ולא הדדי אבל את לא מתנגדת... השבוע היה לי שבוע קשה, סביב התוכנית של עובדה על ארז אפרתי. אבל למה? אני לא נאנסתי ואף אחד לא לקח אותי בכוח מהרכב ולא פוצץ אותי במכות ולא איים על חיי. אז מה זה? למה אני מרגישה בבטן את ההתכווצות הזאת? כאילו זה נוגע בי במקום הכי כואב?

לקריאה נוספת והעמקה

היי יובל כשמישהו עושה לך דברים כנגד רצונך זו הטרדה ולא חייב להיות אקט של אונס כדי שכפייה שכזו תקרא: הטרדה מינית. שוב שאומרת לך אני מרגישה שמאד חשוב שתתני לזה מקום בטיפול. ההתכווצות בבטן שתיארת מעידה שזה כואב ולא מרפה וזה לגמרי נורמלי שכך תרגישי! לתת מקום יכול בסופו של דבר לעזור לזה שיכאב פחות גם אם בהתחלה זה נדמה ככואב יותר. ליאת.

24/03/2015 | 12:32 | מאת: דנית

פשוט רע לי. אין לי למי לפנות אין לי מה לעשות. לא מוצאת מקום בתוך עצמי

היי דנית עברו לא מעט ימים מאז שכתבת, סליחה על העיכוב. היית רוצה לספר יותר? ליאת

אני פונה כיוון שהמצב אצלי בבית הפך לבלתי אפשרי. אני נשואה 3 שנים עם ילד בן שנתיים ונמצאת בחודשי הריון מתקדמים. בין ההריונות חווינו הפלה שאולי השפיעה על המצב בבית. אבל הסיבה האמיתית שאני פונה היא כיוון שבלי אובססיבי לסדר ברמה שגורמת לו ולי לרצות להתגרש, דבר שלא פשוט עם 2 ילדים. בעלי קם בבוקר ויש לו סדר יום קבוע, שכולל השפלה שלי על למה הבגדים לא מסודים ולמה לא הורדתי כביסה שזה 2 התפקידים היחידים שיש לי בבית, את השאר הוא לא מסכים שאני אעשה. את רוב המשימות בבית הוא עושה, ולא בגלל ששאני לא יכולה, הוא פשוט לא מסכים, טוען שאני לא עושה מספיק טוב את הכלים או את הכביסה, כשהוא תולה כביסה הוא מסדר את הבגדים לפי סדר מסויים, הוא מחזיר את התחתונים שלו לפי סדר מסויים,וכך גם החולצות- בגדים שלא לבש- למעלה, מה שיצא מהכביסה למטה. בהתחלה זה הצחיק אותי, היום כבר לא. בעלי לא יוכל לראות תמונה עקומה, לא נותן לילד לשחק, הוא מתחרפן ממני והמשפט הקבוע שלא שהוא אומר כמה פעמים ביום זה- למה את לא בלחץץץ??? למה את לא בלחץ לסדר- זה הבית שלך? אני חושבת שהוא כבר לא אוהב אותי, הוא מאשים אותי בכל הסיבות לגירושים לא מוכן להבין שהבעיה אצלו, לא פעם הוא אומר שהוא מושלם ואני אישה רעה. חברות שלי מקנאות בי שבעלי "עוזר" לי, האמת שבא לי לבכות. לא יודעת איך להתנהג איתו, סה"כ הוא בן אדם טוב, יכול להיות שמדובר בהפרעה... איך אני מפנה אותו לטיפול, בדרך שלא יכעס? בדרך שבא הוא יסכים ללכת? אודה לעזרתכם, אני ממש אובדת עצות.

לקריאה נוספת והעמקה

היי אביה, את מתארת מצב קשה בהרבה מובנים ואני מבינה מאד את הלחץ שלך ואת התחושה הקשה. בהחלט ייתכן ממה שאת מתארת שלבעלך יש בעיה (אני אומרת בעדינות) שאינו מודע לה ושדווקא את כן רואה אותה. אולי יש אפשרות לערב גורם חיצוני שאת סומכת עליו ושאת יכולה לספר לו את העניין ואשר יכול להשפיע על בעלך ללכת לטיפול? חשוב מאד לנסות להביאו לקבל עזרה. אולי אם תציעי טיפול זוגי שבו גם את מטופלת יהיה לו יותר קל לגשת? ליאת

20/03/2015 | 00:57 | מאת: דינה

שלום ליאת, אני בת 33 ובטיפול כמעט 6 שנים עם עליות וירידות ואני במקום טוב יותר ואנסה לקצר ,אני עדיין מרגישה תקועה למשל בעניין הזוגיות ולא הצלחנו להגיע למקום טוב אחרי כמה שנים של עבודה, אני נמצאת בעבודה שלא מסופקת ממנה ובוודאי בחיים בכלל, בחודש האחרון פניתי לטיפול פסיכיאטרי כי שקעתי בדיכאון והיו לי חרדות וקשיי שינה והחלטתי אחרי התלבטות של שנים על טיפול תרופתי, מצבי התייצב ואני בשגרה רגילה . הפסכיאטר מאד ממליץ להפסיק את הטיפול עם הפסיכותרפסטית, ואמר מלכתחילה הייתי אמורה ללכת על טיפול משולב "תרופתי). אבל לטענתו אני תוך חודשיים ארגיש מאד טוב וחבל לי להמשיך עם המטפלת, אני מרגישה מוכנה לזה ,אבל כן יש התלבטויות וחששות האם זה מתאים ונכון לי..? איך הוא בטוח בעצמו כל כך ומייעץ לי על העניין..? חושבת באמירה שאומרת שאם לא משיגים את המטרה אז צריך עדיין להמשיך בטיפול,אבל עברו 6 שנים מאז האם זה הגיוני האם יש גבול למגוון שיטות וטיפול בחדר מטפלים? מרגישה לפעמים שזה מערבולת ואין יציאה ממנה ? האם נהוג שטיפול יימשיך שנים רבות ובמה זה תלוי? איפה הגבולות ומי שם אותם ?אני?המטפל? או המסרים מהמטפל שעדיף להמשיך מאשר להפסיק כי וכי וכי..? לחשוב שזה אולי ניצול? יש לי מטפלת מדהימה אבל עולות לי שאלות שלא תמיד מצליחה לפתור אשמח מאד לייעוץ ממך,תודה רבה !

לקריאה נוספת והעמקה

היי דינה, שאלת שאלה מאד חשובה ואני מבינה את ההתלבטות. קשה לי לומר לך כמובן "מה לעשות" אבל אולי אוכל להאיר כמה נקודות. ראשית, אני מאד מאמינה שאדם אינו צריך לסבול באופן קבוע ושטיפול תרופתי משולב בטיפול רגשי מביא לפעמים להתקדמות משמעותית יותר מאשר טיפול רגשי לבד. יש מצבים שהתרופה היא "דחיפה" לדברים שהנפש לבד מתקשה לעשות. שנית, אני בהחלט חושבת שיש מקום לשקול הפסקת טיפול או הליכה למטפל אחר לאחר כמה שנים. לא משום שהטיפול לא הצליח אלא כי לעיתים יש מגבלה למה שמטפל מסויים מסוגל לעשות עם מטופל מסויים בתקופה מסויימת והתחלה חדשה עם מטפל אחר יכולה לעשות פריצה נוספת בהנחה כמובן שיש קליל עם המטפל החדש. מאידך ,אני מבינה גם עד כמה זה לא פשוט לסיים טיפול עם מי שמכיר ויודע אותך כ"כ טוב. בשורה התחתונה..בהחלט התלבטות לא קלה! ליאת

18/03/2015 | 22:29 | מאת: יובל

ליאת שלום, אני מתנצלת על הישירות בשאלתי. אני זקוקה לבן אדם שאוכל לפנות אליו בדיסקרטיות, שהוא גם כן מטפל, ולקבל ממנו עזרה אובייקטיבית, אז אני בוחרת כאן, כעת, וזקוקה לעזרה בצורה של הבהרה/אישור על משהו שקרה לי. אני בת 23. כשהייתי בת 15 אח של חברה שלי, שהיה גדול ממני, היה מנשק אותי ונוגע בי בכל מיני הזדמנויות, בחדר שלו. לא התנגדתי לכך, לא נהניתי מזה. ובשורה תחתונה- אצלי בראש, בלב ובגוף זה מתקשר עד היום לקשר אינטימי עם החבר שלי מזה מספר חודשים. זה כואב לי וזה מציק לי ביחסים איתו. לפעמים המחשבות של מה שקרה לי אז תוקפות אותי באמצע היום. אני בטיפול פסיכולוגי מזה שנה וחצי, והעניין עלה בצורה מאוד עדינה מהצד שלי. הסיבה לכך שזה עלה בצורה עדינה- היא מכיוון שכשהעליתי את זה הרגשתי מצד המטפל שלי תחושה של "זה לא ביג דיל", אני מרגישה שהוא שופט אותי על מה שקרה, שאני עושה מזה "עניין" ושיש סיבות אחרות לבעיות האינטימיות שאני חשה עם בן זוגי, שקשורות למשל להורים. כמובן שזה אף פעם לא נאמר בצורה מפורשת מצד המטפל שלי, אך אני מרגישה שאין לזה מקום בתוך הטיפול (למשל- הוא לא מעלה את זה בעצמו או שואל/מקשר את זה לשום דבר). בנוסף...אני נמצאת בטיפול קלייניני (אם כך כותבים...) וקראתי קצת, והבנתי שבכלל בטיפולים פסיכואנליטיים ההתייחסות למקרים כאלה היא שונה. בשורה התחתונה- זה נמצא אצלי הרבה יותר בראש ובמחשבות במהלך הטיפול מאשר במילים מול המטפל. אין לי ממש שאלה, הייתי חייבת לכתוב, אולי השאלה שלי היא מה עברתי שם, ולמה אני מרגישה ככה מול המטפל, אני מרגישה שאני צריכה אישור כרגע, למשהו...

לקריאה נוספת והעמקה

היי יובל, כשעוברים הטרדה או תקיפה מינית אחד הדברים שהכי צריכים זו תחושה של תקפות למה שקרה, אדם שמאמין למה שקרה, מישהו שרואה בך לא את האשמה אלא את הקורבן ועוד. אני לא יודעת האם באמת המטפל אינו נותן לזה מקום או שאלו תחושות שלך כחלק מהאשמה עצמית שהרבה פעמים מאפיינת מי שעברה תקיפה אבל קודם כל דעי: אינך אשמה בשום אופן! אם המטפל אינו נותן לעניין מקום או שתשוחחי איתו שוב על זה או שתחשבי האם הטיפול מתאים כדי לטפל בעניין הזה, אבל אני בטוחה שחשוב לטפל בזה ושיש לזה הרבה משמעות. ליאת

16/03/2015 | 17:45 | מאת: יאללה בייייייי

שנים ארוכות בטיפול (8) באמת טיפול טוב, מיטיב, הרבה מוטיבציה מצידי ומצידו ומאז הקיץ האחרון (ואולי עוד לפני כן) משהו התהפך בי לגבי הטיפול והמטפל. מאז אני סובלת מהתקפי זעם, קושי להירגע, קושי להיות לבד וכו' וכו'. משהו לא פתור. אבל בהחלט שובר שיאים משני הצדדים כי זה לא נפתר, ולא בר דיבור עדיין אבל עדיין מעיק, וכל ההתפרצות כזאת גוררת בהכרח חרטה, בושה וכמובן בדידות גדולה למול העוצמות. עכשיו, בתקרית האחרונה, הושם גבול ע"י המטפל. אנחנו נמצאים במעין מאבק כוחות סמוי/גלוי. ברור לי שזה כתוצאה מהתפתחות והתפכחות מהאשליה הילדית שהיתה לי (מאז כבר יש לי זוגיות יציבה, התוודעתי לקשיים כלכליים ובכלל למציאות יומיומית לא פשוטה ובירוקרטית סבוכה שמקשה עליי להתנהל ביומיום) לרוב אני בשליטה עצמית גבוהה, מודעת לעוצמות וליכולת ההרסנית שלהם וההשלכות שעלולות להיות להם. אבל לא יודעת מה לעשות עם כל זה. להיות עם זה זה לא מספיק פשוט, כי זה מכלה כל חלקה טובה, זה טורד את מנוחתי וגם לא מועיל ורק מזיק לכל הצדדים. איך מטפלים בזה? איך יוצאים מהתקפי הזעם האלו שהופיעו פתאום? (ברור שזה חרדה וחלק יושב על הטראומה מהמלחמה בקיץ והלחצים הכלכליים... אבל המטפל שלי אומר שזה רק תירוץ ולא מסביר הכל)

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך, קשה לי לומר ממה שאת כותבת מה הביא למה שקורה מול המטפל. אני בטוחה שאתם מדברים על זה לא מעט ושהוא מכיר אותך הרבה יותר טוב ממני. אני מאד מבינה כמה זה טורד את מנוחתך ומעיק ומציק, ייתכן שזה סימן שמשהו צריך לקרות, אולי איזשהו שינוי בקשר או הפסקה? אני לא יודעת...לעיתים הזמן נותן את התשובות, ליאת

היי, ברצוני לקבל תשובה ולדעת איך קוראים למצב ממנו אני סובל. לצערי מחיפוש בגוגל בעברית ובאנגלית אני לא מצליח למצוא משהו שמספק לי מענה. לפני 4 וחצי שנים כאשר הייתי בדרך לסיום לימודיי באוניברסיטה הייתי תחת לחץ רב וכתגובה קרעתי בגדים ללא הפסקה. הלכתי לטיפול פסיכאטרי וטיפול אצל פסיכולוגית קוגניטיבית התנהגותית והבנתי שאני סובל מ-OCD אך מעולם לא פירטו לי לאיזו קטגוריה אני נכנס בדיוק עם אקט קריעת הבגדים. האם זה רק מלחץ? האם זה ממחשבות חודרניות? משהו אחר? בכל אופן, לפני כמה שבועות (בעודי לגמרי לא לחוץ מלימודים או עבודה, למעשה נמצא יותר בקטע של חוסר תעסוקה מאשר כל דבר אחר) - זה חזר אליי אחרי שחבר פלט משפט שנגע בנקודה רגישה ומאז אני כבר שבועיים במצב של חוסר איזון ומרגיש את עצמי מלא בעצבים מיותרים שאני מתקשה להרגיע. התגובה המיידית שלי הייתה לשבור מברשת שיניים (משהו שגם נהגתי לעשות בעבר) ולאחר מכן כבר קרעתי מספר בגדים יום אחרי יום באופן די אובססיבי (ספציפית לתחתונים). העניין הזה די מייאש לנוכח העובדה שלאחר שהקריעה נותנת הקלה מסוימת (קצרה למדי), אני מיד לאחר מכן מתמלא בחרטה שלא עוזבת אותי על המעשה שעשיתי ומתחיל לחשב בצורה אובססיבית את הנזק הכספי שגרמתי לעצמי ע"י הרס הבגדים. מחיפושים בגוגל אני לא מצליח למצוא OCD שמתקשר לקריעת בגדים. אשמח לדעת מול מה אני ניצב. אני מודע לכך שאני סובל מ-OCD מחשבות פולשניות שמתקשרות למין ואלימות ומתקשה להתמודד עם מצבי לחץ, אך אני תחת הרושם שהמצב הנוכחי בו אני שרוי נטול כל מחשבות פולשניות ואיני שרוי במצב לחץ (לפחות לא אחד כזה שבאמת אמור לגרום לי לחוסר שליטה) שיגרום לי להתפרצויות האחרונות. לא זכור לי שקראתי שקריעת בגדים ו\או הרס חפצים קשור לזה. על הדרך, ראוי לציין שאני גם סובל מסף גירוי נמוך, חרדה\דיכאון וקמצנות כרונית (נשמע משעשע, אבל אני ממש מרגיש שזה על תקן הפרעה נפשית לכל דבר - זה גורם לי להרבה חרדה ולחץ מיותר).

לקריאה נוספת והעמקה

היי אופיר לא כ"כ הבנתי את שאלתך משום שנשמע שקיבלת כבר הגדרה ואבחנה למצבך שהיא: ocd נראה לי שהרבה יותר חשוב מההגדרה זה הטיפול במה שקורה לך. לא חשוב מה הביא למצב או אלו תוצאות גוגל יעלה או לא מה שחשוב זה לטפל כפי שטיפלת אז, לגשת לפסיכיאטר וכן למטפלת שטיפלה בך באופן קוגנטיבי התנהגותי ולשוב לטיפול משום שאני בטוחה שכרגע אתה מאד סובל וחבל... ליאת

23/03/2015 | 16:35 | מאת: אופיר

היא לדעת באיזה סוג של OCD מדובר או מה בדיוק ההפרעה הנפשית שגורמת לי להגיב ככה במצבים כאלה ואחרים. מחיפושים לא מצאתי שום דבר על קריעת בגדים בשביל להקל על עצבים\מצבי לחץ ולכן אני מעוניין לדעת האם יש עוד שסובלים מתגובה שכזו. נכון לרגע זה אני דווקא לא סובל, ב-5 הימים האחרונים אני יכול לומר שפשוט נרגעתי בכוחות עצמי. אגב, טיפול קוגנטיבי לא אמור להיות משהו חד פעמי?

15/03/2015 | 21:07 | מאת: צוף

שלום. אני בת 28. הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית ששלפתי מהאינטרנט. בזכותה הבנתי שהחיים ה"רגילים" שאני חיה,הם בכלל לא חיים. מעולם לא חשבתי על זה ולא עצרתי אפילו שידעתי שאחרים חיים חיים נורמלים,לא חשבתי על זה שאני לא. זה מה שידעתי וזה מה שהכרתי. אפילו לא פניתי לטיפול בגלל זה,אלא בגלל התלבטויות קשות בקידום בעבודה. תוך כדי הטיפול עלו הרבה דברים שהכלל לא היו קשורים לעבודה. בהתחלה זה עיצבן אותי ואחר כך כבר לא הייתי "פה" כדי להתעצבן או לחשוב בהיגיון. הפסיכולוגית הזאת גרמה לי להעלות לאוויר הקליניקה פגיעה מינית שהתמשכה מאז שאני נורא קטנה,אני לא חשבתי על זה והיא כן. זה מוזר,אבל זה ככה. תוך כדי הטיפול הכל הלך והידרדר. התחלתי טיפול פסיכיאטרי שכלל הרבה תרופות אנטי פסיכותיות,הפסקתי ללכת לעבודה הפסקתי לאכול ולישון וכו'.. נהייתי זומבי רזה ומוזנח. הפסיכיאטרית והפסיכולוגית,ניסו לשכנע אותי להתאשפז. בכל פעם כמעט זה קרה ואז ברחתי. בסוף הן הצליחו להכניס אותי לטיפול במרכז מיוחד לבנות שנפגעו. בהתחלה המטפלת אמרה שלא אדאג,שהיא לא הולכת לשום מקום שהיא תמיד כאן. לאט לאט עם התקדמות הטיפול במרכז,הפסקתי להיפגש איתה,והיא שלחה לי מיילים הרבה,לשאול לשלומי. היא הייתה גם בקשר עם המרכז. יום אחד המטפלת במרכז,ביקשה שאנסה להתמקד בטיפול. ושאפסיק לאט את הקשר עם הפסיכולוגית. כעסתי מאוד. לא בגלל שאני רוצה להמשיך את הקשר כמו שבגלל שבכלל לא אני יוזמת אותו. היא תמיד מתקשרת והיא תמיד הייתה כותבת מיילים ומזמינה אותי לכתוב אליה. לפעמים בכלל לא היה לי מה לומר ולא הייתי עונה. עברה כמעט שנה מאז.. ואני חושבת עליה כל יום. ומרגישה רצון גדול לחזור להיות מטופלת שלה. כואבת לי המחשבה שאין בינינו שום קשר. אבל חוץ מלכתוב,לחשוב,אני עדיין לא מדברת כמעט ולא עובדת ולא לגמרי חיה. גם לא מול המטפלת במרכז ולא נראה שהטיפול עומד להסתיים בקרוב. אני אופטימית כי אני יודעת שכשהטיפול יסתיים במרכז,אני באמת אוכל לחזור להיות מטופלת שלה ושהיא תשמח. אבל זה יכול לקחת כל כך הרבה זמן. ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת..לא יודעת למה אפילו.

לקריאה נוספת והעמקה

היי צוף את מתארת תהליך כואב ומאד לא פשוט שעברת ועוברת. חושבת שדווקא כן ברור למה את מתגעגעת, הפסיכולוגית הייתה משמעותית לך וליוותה אותך בתוך התהליך. יחד עם זאת אני חושבת שחשוב שתשקיעי את מירב המאמצים בטיפול הקיים בהווה שלך משום שזה כרגע הטיפול שלך ומה שאמור לעזור לך, ליאת

15/03/2015 | 20:51 | מאת: דור

שלום ליאת. מה שלומך? את יודעת,בלי להעליב ומקווה שזה לא מעליב,עם כל הפסיכולוגים והמטפלים שסבבו אותי וסובבים אותי בגלל האשפוזים והכל,מה שהכי עוזר לי ביומיום זה הפורום. זה כמו לכתוב ולקבל תשובה מאף אחד. לא שאת אף אחד אבל את כאילו מחשב מבחינתי. אני לא מתכוונת להעליב. אני ובן הזוג שלי בחו"ל כרגע. השארנו את אלה עם סבא שלה ודווקא בסדר. דיברנו בסקייפ והיה מצחיק וכמובן שבכינו שנינו וגם אלה והיה קשה אבל היו הרבה חיוכים. אני לא נהנת,מרגישה שאני על הקצה ורוצה כבר לחזור. לא בגלל אלה,בגלל שאני מפחדת שאני לא טוב. בבקרים לוקח לי הרבה זמן להתאפס ואני עצבנית ומרגישה שאני שוב נכנסת להתמוטטות. אין לו הרבה סבלנות.. אני מבינה את זה ולפעמים חושבת לעצמי שאם הוא ירצה כבר לעזוב אותי אני מבינה. והוא לא עושה את זה והיינו במקומות יותר קשים. שהייתי באשפוז נכנסת ויוצאת. לחודשים.. שלשום היה לי התקף זעם. אני לא זוכרת כמעט כלום. התעלפתי בסוף והוא לא נבהל..הוא מכיר את זה. אבל זה ביאס לנו את היומיים הראשונים ואני רציתי לחזור ובכיתי נורא. אני לא מבינה איך מתגברים על החרדה הזאת של לחזור אחורה למקום שאני מזמן כבר לא בו. אבל כל הזמן יש נגיעות כאלה,כאילו תזכורות לזה שזה קיים אצלי ואכן יכול לחזור.. תודה.. דור

לקריאה נוספת והעמקה

היי דור, מאד מבינה את שאת כותבת ואת החששות. אני חושבת שהחרדה הזו היא מעין "בת לוויה" מובנת וחשוב ללמוד לחיות איתה. לפעמים שמתרגלים "לחיות עם" זה יותר קל מאשר המאבק הפנימי של לנסות להעלים את זה לגמרי. מצד אחד, חשוב שתזכרי ואני שומעת שאת עושה זאת, שאת באמת לא באותו מקום. גם הליכה של כמה צעדים אחורה לא זורקת אותך ישר למקום שהיית בו. מצד שני, שוב אומרת, לתרגל את החיים עם החששות ו...להאחז שוב ושוב ושוב בטוב שיש בחייך ויש! ליאת

06/03/2015 | 01:50 | מאת: מבולבלת

ליאת שלום, ראיתי שאלות דומות כאן בפורום ותשובות מדהימות מהמשתתפים וממך, אך היה לי צורך לשתף במקרה שלי. אני בת 23 והולכת לטיפול דרך האוניברסיטה- מכאן שהמטפלת שלי בתואר שני במהלך הפרקטיקום וקרובה לגיל שלי באופן יחסי (28). זאת פעם ראשונה בחיי שאני הולכת לטיפול ומאז הפגישות הראשונות הטיפול מעסיק אותי באופן אובססיבי- זה כאילו שנגלה לעיני עולם חדש שלא הייתי מודעת אליו לפני, רגשות, דיבור ובעיקר עם המטפלת. אני מבינה שהיא 'כלי' והיא לא שם בכדי לספר לי על עצמה אלא להיפך, אבל החד צדדיות הזו משגעת אותי. אני לא כ"כ מבינה בטיפולים אחרים כיון וזו הפעם הראשונה שלי, אבל ברור לי כי היא לא אמור לספר לי על עצמה. אבל המחשבה הזו מעסיקה אותי לפעמים יותר מהטיפול עצמו- בת כמה היא, מה היא עושה, האם יש לה בן זוג? האם זה לגיטימי לשאול אותה מס' פרטים על עצמה? אני מוצאת את עצמי קופצת מכל SMS שהיא שולחת לי על ביטול/ שינוי פגישה, מרגישה שהטיפול לא הכרחי יותר אבל אני באה רק בשבילה, אולי אפילו קצת מאוהבת בה. מרגישה שזה לא טוב לי. אבל בוודאות יודעת שלא רוצה להפסיק את הטיפול, בכדי שאוכל להמשיך לראות אותה. כל הסביבה אומרת לי להפסיק ללכת לטיפול כי אני כבר יותר טוב, אבל אני רוצה רק בשבילה. אני מרגישה שאני רוצה להיות חברה שלה יותר מאשר מטופלת שלה, מאמינה שהרבה מזה נובע מהקרבה בגיל. יש בינינו חיבור ממש טוב ואני מרגישה שהיא צינית לפעמים ויש בינינו "צחוקים" מעבר לטיפול. האם הגיוני? האם זה לגיטימי? האם אני יותר מידי אובססיבית אליה? אשמח לשמוע את עצתך, תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך מבולבלת, כן, כפי שקראת פה את לא היחידה :) הווה אומר שמה שאת חווה קורה לעיתים כחלק מתהליך רגשי שמתפתח בטיפול בין מטפל למטופל ויש לו משמעות בהקשר לטיפול. הייתי מפרידה במקומך בין שני דברים. אחד- האם הטיפול מבחינתך אכן השיג את המטרות שלמן הגעת? וחשוב שתעני על שאלה זו גם בינך לבינך וגם למולה. השאלה השנייה נוגעת להבנה עמוקה יותר של החוויה הזו למולה והאם יש אפשרות שתפתחי משהו מזה איתה? אני חושבת שזה חשוב. מה דעתך? ליאת

06/03/2015 | 23:33 | מאת: מבולבלת

תודה רבה על התגובה המהירה! אני חושבת שבאמת יש הפרדה של שני הדברים, מצד אחד באמת מרגישה שמיציתי את התותחים הכבדים שהבאתי עמי לטיפול, ומצד שני אני סקרנית ונרגשת לקראת המפגשים כל שבוע מחדש. השאלה האם זו סיבה מספיק טובה בשביל לשלם כסף שגם ככה אין לי בתור סטודנטית.. אחשוב על לעלות את הנושא איתה- מה שנראה לי מביך בטירוף. תודה רבה לך!

05/03/2015 | 08:49 | מאת: מיכ

אני רוצה לשתף אותך בכך שבפורם הזה (בשונה מהפורם של אודי) אין לדעת מתי תעלי הודעות או מתי תעני. לאודי יש ימים קבועים שבהם הוא עונה זה הופך לקצת יותר נח ויש שם קוראים וכותבים קבועים, מה שפה פחות. לא שזה משנה, אבל לפעמים נדמה לי שאת מאוד עסוקה ולא ממש רוצה להטריח. הפעם חשבתי קצת אחרת, שאולי שם עמוס לי מדיי ופה יהיה יותר קל לשתף...מחשבות. אז שבוע שלא שוחחתי עם המטפלת שלי, הרגשתי ממש רע אחרי שנודע לנו שאחת הקבועות בפורם של אודי נפטרה בזמן שהייתה מאושפזת, מדום לב, היה לי עצוב, שתפתי את המטפלת בעשר ורבע בערך בערב והיא כתבה כמה עצוב אבל אחר כך כתבה שהיא לא רוצה שאכתוב לה בערב.. שמה גבול :( כשלא היה מתאים לדעתי...וסיימה את השיחה מהר, נפגעתי שלא הבינה שחשוב לי שם....וזה עורר בי מחשבות...אז אחרי יומיים כתבתי לה שנפגעתי ממנה מהחוסר רגישות, אכפתיות ועוד, היא כתבתה תודה על השיתוף והאמון ושנדבר פנים מול פנים...לי אין כל כך זמן לקבוע איתה פגישות והן לא סדירות, כרגע אני עדיין בסוג של כעס עליה...אז לא קבעתי פגישה בינתיים....ביום א יש לי יום הולדת לפי העברי , לתאריך הלועזי יש עוד זמן..ופורים..שהוא חג אמביוולנטי בשבילי..שמח עצוב כזה. וקשה לי עם הטיפול המוזר הזה..ובכלל כל הזמן חושבת מתי אעזוב...עוד מעט בסמוך ליום ההולדת נהיה חמש שנים יחד. ממש לא מתחשק לי לדבר איתה ולשתף אותה יותר..כי אני כלום בשבילה והיא עולם ומלואו בשבילי..מבאס אותי החוסר איזון בנינו...ראיתי את הגרוש שלה והבן שלה באחת החנויות וזה עשה לי גם משהו צובט בלב...לא יודעת, למרות שאני נשואה באושר עם ילדים ויש לי על מה לשמוח...טוב שיתפתי מלא, סליחה על האורך.. פורים שמח, מיכל

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ, אכן יש הבדל כנראה ביו הפורומים ובאופן הניהול ויכולה להבין את התהיות שזה מעורר. אני כן יכולה לומר שאני עונה תמיד גם אם לא בזמנים קבועים. אני מבינה את התחושות למול המטפלת וזה נכון לעיתים קשה להכיר בכך שהקשר אינו סימטרי, ההכרה בזה היא אפילו כואבת. נראה לי שאנחנו בעצם מדברות על חלקיות וכשאני חושבת על זה גם אני פה "חלקית" כפי שכתבת אבל לעיתים חלקיות היא חלק מהמציאות אפשר לכעוס עליה ולהרגיש את "החר" ואפשר לקבל אותה (וזה קשה..) ואז גם ניתן להרגיש את "המלא" שבתוך החלק... פורים שמח, ליאת

04/03/2015 | 19:40 | מאת: יעל

היי ליאת, שוב ושוב אני נופלת לאותן מהמורות, מסרבת להינתק מהן. כותבת מסרבת. מחזיקה את זה נורא נורא חזק ולזה מתלווה כאב עז. כתמיד היא יוצאת לחופשה בפסח. כבר כתבת לי שהיא חוזרת, שהיא לא באמת נעלמת ואלו תגובות של הילדה הקטנה שבי. ובכל זאת מבינה ושומעת הכל. שומעת אותך ושומעת אותה ותמיד נורא נורא כועסת על הנטישה שאני חווה. ושוב בא לי לנתק ולהפסיק הכל ולקחת לעצמי חופשה ממנה, מה שלא יעלה על הדעת מבחינתי כשהכל כביכול כשורה. וזה כביכול כי תמיד מרגיש לי שמשהו יחכה לי בסיבוב ויקח אותי איתו לתהום מאוד מאוד עמוקה. עצוב לי ומבלבל. מבלבל מידי. הקרבה אל מול רצון ההתרחקות והאימה מהתחושות הבלתי נעימות שמפעמות בתוכי לאור זאת בראש ובראשונה כנגדה ולא נגד עולמי שלי..

היי יעל אני מבינה את הרגשתך, ואני גם רואה איך ההרגשה הזו חוזרת ואיך את גם כבר יודעת שההרגשה חוזרת ובכל זאת כמה קשה להיות במקום אחר. כשיש נקודת פגיעות או "פצע" הרבה פעמים לוקח המון המון זמן עד שמשתנה שם משהו מבחינה רגשית ולפעמים השינוי הוא בעצם המודעות ולאוו דווקא בהרגשה וביכולת לדבר אל עצמך שכלית באותן נקודות אם את מבינה את כוונתי, ליאת

שלום. רציתי לנסות להבין ממה יכולה לנבוע הבעיה שארשום כאן..אני בן 25, ויש לי קושי ביצירת קשרים חברתיים *חדשים*. בגיל 19 לערך הכרתי מספר מסוים של אנשים שאיתם פיתחתי קשרים חברתיים שנמשכים עד היום. אלה אנשים שמכירים אותי טוב והקשר שלי איתם פתוח וזורם. הבעיה מתחילה שאני הולך איתם למסיבות או למקומות חדשים עם חברים שלהם או מכרים שלהם שאני לא מכיר. או סתם אנשים חדשים. אני לא מצליח לפתח שיחה עם אנשים חדשים. אני עם הראש ברצפה, בקושי מדבר, מסתובב ומתעסק בדברים אחרים או בפלאפון ואני לא מבין ממה זה נובע. פשוט קשה לי ליצור שיחה עם אנשים חדשים, לחייך, לדבר אליהם..זה מרגיש כאילו אני צריך לסחוב על עצמי משא כבד. מיותר לציין שהדבר הזה פוגע בי מאוד מהבחינה החברתית אבל אני לא מצליח להתגבר על זה. חברים שבאים איתי מחייכים, מדברים, צוחקים רוקדים ורק אני סגור וקפוא למרות שאני ממש לא רוצה בזה. כאילו משהו עוצר אותי. אני מודע לזה ממש ברגעי האמת אבל לא מצליח להשתחרר מזה. מה שקורה זה שאני לא מרחיב את מעגל החברים שלי, וגם חברים שלי מתעצבנים עליי על ההתנהגות שלי. יש כאלה שאומרים לי שחברים שלהם אומרים עליי שאני סנוב (במצב שמישהו בא להגיד לי שלום ואני בקושי מחייך ושוב שותק וקופא למשל) או שהחברים עצמם אומרים לי שאני חייב להפסיק להיות מריר פסימי או שלילי באופן כללי למרות שחלקם יודעים שזה לא בכוונה. בהתחלה השכנוע העצמי היה חוסר ביטחון בגלל מראה חיצוני. אפילו עשיתי ניתוח פלסטי. וגם לאחריו זה לא עזר. ואני היום יודע שזה לא מראה חיצוני. כלומר באיזשהו שלב אמרתי שאולי מראה חיצוני יחפה על אופי דפוק וזה פשוט יעזור אבל זה ממש לא זה. אף אחד לא יסכים "להיסחב" עם בנאדם "כבד" לא משנה איך הוא יראה. הייתי בכל המסגרות (צבא לימודים אקדמיה עבודה) אבל קשה לי ליצור בהם קשרים חברתיים. הקשרים שאני כן יוצר הם עם מס' אנשים מאוד מצומם וזה רק לצורכי עבודה ולא מעבר. חשבי שאולי הבעיה נעוצה בחינוך שלי בתור ילד. לא לדבר, לא הביע דעה, לא לחשוב, "אתה לא תעשה מה שאתה רוצה אלא מה שאני אגיד לך", בשילוב עודף מגננה מההורים במצב שלא נותנים לאף אחד לדבר איתי ואם מישהו יסתכל אליי בעין לא יפה הוא בצרות. כלומר בתוך הבית זה לשתוק ולהיות בובה על חוטים של ההורים ומחוץ לבית מול אנשים זרים- הסוף של מי שידבר איתי ואני ילד טוב וכל זה.. בכל מקרה רציתי לדעת אם יש איזה אבחון למה שרשמתי פה. שם לדבר הזה? טיפול? האם יש מצב שזה באמת חוסר חופשיות בילדות או משו בכימיכלים בראש? תודה.

היי בר בהחלט נשמע שטיפול רגשי יכול לעזור ואפילו מאד לעזור. חבל לסבול, ליאת

18/03/2015 | 19:36 | מאת: מיקה

קראתי מה שכתבת,בלעתי מה שכתבת,כבר מהכותרת או בגללה. אני מרגישה אחד לאחד מה שכתבתב. אין לי תשובה ואין לי פיתרון ואני בעצמי לא מטפלת בזה. איך שהוא חשבתי עם הזמן והשנים,שפשוט ככה אני. ככה זה..זו אני ומי שלא טוב לו אז שלא יהיה איתי,אבל המחשבה הזו לא מקלה על הסיצוטואציות וגם הרבה פעמים פשוט לא מזמינים אותי כי יודעים שלאארצה לבוא.. בהצלחה..

28/02/2015 | 12:21 | מאת: יוסף

שלום. אני בן 44 נשוי כשמונה עשרה שנה ואב לילדה בוגרת. אני חש ומבין שאני בעל מוגבלות חברתית. ואי יכולת ליצור מערכת קשר המבוססת על רגשות .במישור האישי אשתי לא מרגישה שום רגש ואמפתיה מימני והקשר שטחי למדי ומבוסס רק על פעולות טכניות כמובן שאין אינטימיות בקרבה רגשית. גם בעבודה אני חש אי שייכות ללא מארג של יחסים אמיתיים עים הסובבים הכול טכני וחסר רגשות. אין לי כלל חברים וקשרים חברתיים .אני מבין שמשהו לא נכון אצלי בהתנהגות מצב זה גורם לי לתסכול וחוסר אונים.ראוי גם לציין שאני חבר ביטחון ובעל ערך עצמי נמוך בעבר סבלתי מהתקפיי חרדה חברתיים תופעה אשר טיפלתי בה אצל מדריך לחיים שאתו אני נפגש אחת לשבועיים.אשמח לקבל הצעות טיפול והתמודדות .

לקריאה נוספת והעמקה

היי יוסף אתה מתאר בעיה שנשמע שאתה מנסח אותה היטב ואף מודע לאופן היא משפיעה על היבטים רבים בחייך. לא לגמרי הבנתי מיהו "המדריך לחיים" ומהי הכשרתו...הייתי ממליצה על פניה לטיפול פסיכולוגי רגשי שדווקא יכול לעזור מאד לבעיה שתיארת, ליאת

25/02/2015 | 18:38 | מאת: sigal

באתי לבקר ולאחל שבת שלום

היי sigal שבת שלום גם אם באיחור ותודה :) ליאת

25/02/2015 | 10:26 | מאת: ש.ש.

שלום, אני מעוניינת בהמלצה עבור פסיכותרפיסט מאיזור המרכז המתמחה בטיפול של התפרצויות זעם והתנהגות, חיזוק הביטחון העצמי, שינוי גישה, וזוגיות עבור אדם בוגר. אשמח אם אוכל לקבל את ההמלצות במייל הפרטי שלי.. הרבה תודה!

לקריאה נוספת והעמקה

בהצלחה :) ליאת

23/02/2015 | 20:02 | מאת: יעל

היי ליאת, אני זקוקה לך. זקוקה לביטחון ולהרגעת הנפש, מה שתמיד תשובותייך נוסכות בי. היה למטפלת שלי יום הולדת. תאריך יום הולדתה זה משהו שאני אשא עימי לנצח. ושנה אחר שנה אני קונה לה מתנה. מתלבטת ונחבטת מאוד לפני ומלאת תרחישים וחרטה אחרי נתינתה. זה היה ספר, מחזיק מפתחות, שרשרת, עוגות שהכנתי לכבודה וכיוב. תמיד זה מרגיש שהספר לא ימצא חן בעיניה, שהעוגה נשרפה ואינה טעימה , האם תענוד את השרשרת.. ועם השנים החלטתי שלא עוד מתנות אישיות, ולא ספרים ולא דברים לקליניקה שמא תבחר לא לשים אותם.. כך שהשנה כתבתי לה ברכה שממש השקעתי בעיצוב שלה והיא בכלל לא שמה לב. התייחסה רק לכתוב שהיה מינורי באופן יחסי לשנים עברו וקניתי לה משהו לא אישי במיוחד. ואולי לא מתאים שהרגיש קצת לצאת ידי חובה. אז למה עשיתי זאת בעצם?? בכל מקרה בשום מצב לא הייתי מרגישה בנוח. גם אם הייתי בוחרת כביכול לא להביא כלום. ועכשיו זה אוכל אותי מבפנים למה לא התייעצתי אם זה מתאים, אם זה ראוי..ודי ברור לי שהיא שלי המטפלת ושאני לא חושפת את הקשר שלנו כמעט בפני אף אחד . בטח לא ברמת מה אקנה לה מתנה. ואני מצטערת על כך. מצטערת ממש. וזה די מעיק לי מבפנים שבעצם אני שבויה במין פלונטר אישי ביחסים שלי מולה..

לקריאה נוספת והעמקה

היי יעל, נשמע שמה שמכאיב או מעורר אי נוחות זה בעצם החשש מאיזו דחייה ופגיעה. ואז אולי לא כ"כ משנה מה את תביאי ואיך היא תגיב כי אם "הפצע" שם אז בכל דרך שנוגעים בו הוא יכאב, וזה לדעתי הנושא העיקר שאת מביאה בעצם... ליאת

20/02/2015 | 01:05 | מאת: עדי

ליאת שלום, רציתי להתייעץ איתך.... הנני בן 28 בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה. אני חושב ברצינות על תואר שני בעבודה סוציאלית מתוך כוונה להמשיך לבית ספר לפסיכותרפיה. כואב לי לראות את עצמי במקצוע אחר, אבל- אני מכיר את המציאות של העובדים הסוציאלים מבחינת רמות שכר. רציתי לשאול ולהתייעץ איתך לגבי נקודת מבטך ממה שאת רואה לגבי אפשרויות התפתחות ושכר (אני יודע שלא באים למקצוע בגלל הכסף ומצד שני חשוב לי לדעת לאן אני נכנס במידה ואחליט) תודה על כל מקרה, (אשמח אם נוכל אולי לשוחח בטלפון) עדי

לקריאה נוספת והעמקה

היי עדי במידה ולומדים תואר שני בע"ס קלינית ואחר כך גם פסיכותרפיה אפשר לעבוד בקליניקה פרטית ואז אנחנו לא מדברים על שכר של עו"ס בשרות הציבורי. כך שיש הרבה אפשרויות להתפתח בתחום הזה מהרבה מאד בחינות, רק שהמסלול די ארוך וצריך לקחת זאת בחשבון, ליאת

19/02/2015 | 07:19 | מאת: דר

שלום. אני בת 26 מטופלת אצל מישהי בגלל פגיעה מינית מתמשכת מהילדות. ביום ראשון ה8,2 שברתי את היד. ביום חמישי הרגשתי אבודה וחרדה ופחדתי שאעשה משהו לעצמי והתקשרתי לשאול אם אפשר לבוא היום. היא כתבה לי שבשמחה וניפגשנו. בפגישה סיפרתי לה מה קרה וגם סיפרתי שזה קרה ביום שלישי,ולא בראשון. )שיקרתי( . ביום ראשון שאחרי,הגעתי שוב לפגישה שלנו. היא אמרה שהמזכירה שלה ראתה במחשב שהייתי במיון ביום ראשון (אחרי הפגישה שךנו ב8.2) . היא ניסתה להבין למה שיקרתי או למה היה בי צורך לומר שזה קרה בשלישי. לא ידעתי לומר והלכתי הביתה בהרגשה מזעזעת חשבתי שאני משתגעת. התקשרתי אליה והתנצלתי ובכיתי ואמרתי שאני מרגישה רע ושאני מרגישה מפלצת. היא הייתה קצת קרה. וגם שלחה לי אס אם אס שאם אכפת לי מזה שהיא נפגעה אז כנראה שאני לא מפלצת ושהיא מציעה לי לכתוב לה במייל למה לדעתי הרגשתי צורך לסלף את זמן המיון וגם שאכתוב על הקושי להגיע לאזכרה של אמא שלי ביום שישי (מחר). כתבתי לה במייל ביום שני (לפני שלושה ימים)שאני לא יודעת למה אמרתי לה שזה היה בשלישי ושאולי לא רציתי שתחשוב שכאילו הלכתי למיון אחרי הפגישה ולא אמרתי לה. ושאני לא באמת יודעת למה עשיתי את זה,כתבתי לה גם ששתיתי יותר מידי ושאני מרגישה רע וגם כתבתי שאני מפחדת עם האזכרה והניסיון לחשוב על זה גורם לי להשתגע ולחשוב דברים מסוכנים. המטפלת לא ענתה למייל...ואני שואלת את עצמי איך זה ייתכן שכתבתי דברים משמעותיים עלי והיא בכלל ביקשה וכבר יום חמישי ומחר האזכרה והיא לא הגיבה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי דר, סבלנות, אני מאמינה שהיא תענה. יכול להיות שהיא עסוקה מכל מיני סיבות שאינן קשורות אלייך, ליאת.

18/02/2015 | 11:28 | מאת: אנה

היי , אני בחורה בת 30 , נשואה יש לי בעיה מאז ומתמיד: "משיכה רגשית" לנשים סמכותיות ואסרטיביות. בתיכון , בצבא, בעבודה. אני תמיד "מאתרת" אישה דומיננטית וחזקה (בד"כ מנהלת שאני תחתיה) ומפתחת אליה תלות רגשית. בד"כ מדובר בנשים מאוד דומיננטיות, שנחשבות "רעות" וקשוחות. אז אותה אישה נראת בעייני חכמה, מוכשרת, מוצלחת , אסרטיבית. ואני רק רוצה להיות כמוה ובקרבתה. עד שאותה בוסית אוהבת אותי, מעריכה אותי, ואז אני מפתחת אליה רתיעה ואז אדישות, התרחקות, וזהו. זה קרה לי גם בטיפול שהייתי בו. הייתה לי פסיכולוגית מאוד אסרטיבית וקשוחה. שחצנית וצינית. גרמתי לה לחבב אותי, וברגע שראיתי שהיא מראה סימני חיבה כלפיי ,החלטתי להפסיק את הטיפול. כאילו, פשוט ירד לי ממנה ואני כבר לא "מחזיקה" ממנה יותר. היא כבר לא חכמה ומוצלחת כפי שחשבתי. בבקשה תוכלי להסביר לי ממה העניין נובע? זה לא קורה לי עם גברים ואין לי עניין מיני בנשים. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי אנה, סביר להניח שזה קורה כי את משחזרת איזשהו דפוס קדום שלך ומוכר לך שנשמע שכיום הוא יותר פוגע מנעים כי הרי לא מדובר על יחסים שמטיבים איתך אלא להיפך. אם את מוצאת שזה משהו שמפריע לתפקודך או להרגשתך ביום יום כדאי מאד להגיע לטיפול סביב הנושא כי הנושא הוא בעצם קשר ואיכותו וטיבו, ליאת

17/02/2015 | 21:01 | מאת: ורד

שלום אני בטיפול כבר שנה ובזמן האחרון מרגישה רגשות חזקים כלפי המטפלת שאני לא יודעת להגדירם. מה זה הרגשות הללו? מה עושים איתם? האם הם "מפריעים" לטיפול? זה קצת מבלבל..

לקריאה נוספת והעמקה

היי ורד, לפעמים רגשות כאלו מתפתחים במהלך טיפול וזה טבעי ואנושי ואף חלק מתהליך העברה. לא צריך "לעשות" עם זה דבר אבל בהחלט אפשר להרגיש את זה, להרגיש לאן זה לוקח אותך או גם לדבר על זה (רק אם מתאים) ליאת

16/02/2015 | 18:02 | מאת: דניאל

שלום אני נער בן 17 ואני סובל כבר שנתיים מחרדות ואבחנו אותי עם OCD חרדות ודיכאון היו לי לא מעט התקפי חרדה ואני אמור להתחיל טיפול בפריזמה עכשיו העניין הוא שאני מפחד לקבל התקף פסיכוטי אני ממש בחרדה כרגע ואני מפחג לקחת פריזמה כי אולי זה יעשה לי התקף פסיכוטי בבקשה ממך האם זה מחשבה טורדנית? האם אפשר פתאום לקבל התקף פסיכוטי?

לקריאה נוספת והעמקה

היי דניאל אין טעם לחשוב מה יקרה ואולי...במיוחד סביב דברים שאין לנו יכולות שליטה בהם. חשוב להתייחס להווה, בהווה אתה סובל ממשהו והציעו לך תרופה. מציעה פשוט לקחתה ולא לחשוב יותר מדיי קדימה. ליאת

12/02/2015 | 23:55 | מאת: .

גם הבנות שם... לא אכפת להן... מילא הוא.. אבל הן? ניסיתי לפנות , אבל התעלמו ממני. זה כואב נורא. ליאת כואב לי בלב

היי נקודה אני לגמרי מבינה... אבל נסי להרפות, יש דברים כ"כ הרבה יותר משמעותיים שנראים לי שכדאי להתעסק בהם, ליאת

10/02/2015 | 15:17 | מאת: סהר

שלום, יש לי אחות בת 18 וחצי שהתשחררה מב"ח פסיכטארי וכרגע בבית ולא מטופלת הייתי רוצה שתמלצו לי על פסיכולוג אן פסיכותרפסית שיש לו הממלצות ממטופלים . תודה רבה

היי סהר לא ניתן להמליץ על גבי הפורום ניתן להשאיר מייל ואולי יחזרו אליך לשם, ליאת

08/02/2015 | 10:10 | מאת: אמא מודאגת

שלום, בני בן ה7 "חולה ירח" כבר כמה שנים,שמחמיר בזמני לחץ וכד. לצערי הרב בזמן שהבייבי סיטר שמרה על ילדיי היא לא הבחינה שהוא יצא מהבית ושוטט ברחוב דקות ארוכות-את זה הוא זוכר כי הוא התעורר פתאום באמצע הרחוב.... מזלי שזה ניגמר יחסית בטוב. אני חייבת לעזור לו,לטפל בזה לפני שחלילה יקרה לנו אסון של ממש! למי אני אמורה לפנות?ונהייתי מעדיפה כמה שיותר טיפול טיבעי תודה מראש!

היי לך נראה לי שהכי נכון זה לפנות קודם לרופאת משפחה שתפנה אתכם לבדיקות מתאימות מבחינה נוירולוגית. משם אפשר להמשיך לשקול דרך טיפול, ליאת