פורום פסיכותרפיה

13420 הודעות
11967 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
17/09/2019 | 08:08 | מאת: מירי

בת 40 מזה שנה וחצי מאז טיפולי פוריות אין לי שינה רציפה הולכת לישון לקראת חצות וקמה כל 4 בבוקר לפיפי ולא מצליחה לחזור לישון , האם יש סיבה מיוחדת פשוט זה ממוטט אותי העייפות הזאת

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך יתכן שזה תופעה הורמונלית או גם רגשית. טיפולי פוריות הם תהליך שמתיש את הגוף ואת הנפש והרבה פעמים ליווי רגשי יכול לעזור בתקופה זו ואז גם תוכלי להבין יותר מה קורה לך..כמו כן ניתן להתייעץ עם רופא משפחה או פסיכיאטר. ליאת

12/09/2019 | 15:41 | מאת: שואלת השאלות

שלום ליאת, במקרה שבו המטפל מחליט על סיום טיפול כי על פי החלטת המטפל נדרש סוג של טיפול אחר עבור המטופל, האם מקובל לעשות הליך פרידה או שניתן לקטוע את הטיפול ללא תהליך פרידה מסודר? בהנחה שלא ניתן לבצע תהליך פרידה מסודר, האם זה יכול לפגוע בתפקוד או באמון המטופל במטפלים עתידיים? האם כדאי לפנות למטפל בבקשה לתהליך כזה גם אם המטפל חושב שלא? מה קורה במצב שיש צורך לשלם ונותר חוב אבל המטפל לא מעוניין בשום קשר עם המטופל ובטח לא מאפשר לו להגיע לקליניקה, לשלוח הודעות או כל דרך אחרת. מה עושים במצב הסבוך הזה? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך ניתן לענות על כל שאלה בנפרד ואז התשובות תהיינה שונות או שאני מחברת את תשובתייך ואז התשובה היא אחרת. בגדול התהליך המיטבי הוא שגם אם המטפל מחליט על סיום עושים איזושהי פגישת פרידה אחת לפחות וכן מניחה שאם זה לא קורה זה עלול לפגוע באמון בטיפול עתידי. במקרה שתיארת אני איכשהו שומעת מצב אחר...אם מטפל מרגיש שאין לו דרך לעזור למטופל וקרה משהו בין המטפל למטופל בו הרגיש שגבולותיו האישיים אינם מכובדים או שהחוזה הטיפולי נפרץ שוב ושוב (ותשלום חוב זה חלק מהסכמה לחוזה בין מטפל למטופל ) יתכן שיחליט חד צדדית שהוא מוותר על קשר עם המטופל כולל על החוב כדי להגן על עצמו. ליאת

11/09/2019 | 22:42 | מאת: מוריה

בשבוע הבא יש לי מפגש המיון בקופה לתחילת טיפולים... א. מה קורה במפגש הזה? ב. כמה זמן הוא אורך? לאחר המפגש יקבעו לי מועד לטיפול (שמניחה עם רשימה המתנה ארוכה) - נכון או שיהיה משהו אחר לאחר המפגש הראשון?

לקריאה נוספת והעמקה

הי מוריה יתכן שבעצם כבר היית במפגש אבל בגדול מה שקורה הוא שהפסיכיאטר מנסה להבין ממה את סובלת האם צריך טיפול רגשי בלבד או שמע גם טיפול רגשי וגם תרופתי וכן איזה סוג טיפול מתאים במידה ורגשי. לגבי כמה זמן אורך המפגש מכייון שזה דרך הקופה קשה לי לענות לך.. ליאת

02/09/2019 | 23:17 | מאת: אבי

שלום רב ,‏ אני בן 38 ,‏ לפני 16 שנה בגיל 22 אובחנתי כסובל מחרדה חברתית + פוסט טראומה עם כאבים פסיכוסומאטיים ‏פוסט טראומטיים (מאירוע חבלני שנכחתי בו ) .‏ קיבלתי טיפול תרופתי של סרוקסט (30מ"ג)+ טיפול פסיכותרפיה במשך שנתיים .‏ והמצב היה מצויין עם קצת כאבים פסיכוסומאטיים שנשארו, מה שאפשר מבחנתי לעבוד ולהתחתן (מה ‏שלא חשבתי שאוכל לעשות לפני הטיפול).‏ לפני 8 שנים (נשוי +2 + עובד )‏ חשבתי בהתייעצות עם רופא המשפחה להוריד את המינון של הכדורים בהדרגה .‏ כל 3 חודשים הורדתי 10 מ"ג עד למינון 0 .‏ שלושה חודשים לאחר מכן , התחלתי לסבול מחרדה ודיכאון .‏ החזרתי את המינון לקדמותו והמצב לא חזר לגמרי , (בערך 85%)‏ העלנו ל- 40 מ"ג ועדיין לא עזר לגמרי .‏ ניסינו הוספת מלודיל וגם לא עזר ,‏ ניסינו הוספת סרווקוול במינון 200 מ"ג ,התחיל קצת שיפור, אבל התופעות לוואי היו בלתי נסבלות .‏ הפסיכיאטר אמר שאפשרות אחת היא להשלים עם המצב,‏ והאפשרות השנייה היא לנסות משהו חדש לגמרי אבל יש את הסיכון ששוב מורידים ל- 0 כדי להתחיל ‏משהוא אחר (וזה ממש מפחיד , אני כבר עם משפחה ו 4 ילדים )‏ במקביל התחלתי טיפול פסיכותרפיה במשך שנתיים שעזר אבל שוב לא לגמרי .‏ ניסיתי לרוץ שלוש פעמים בשבוע במשך 6 שבועות (אולי זה לא מספיק) ולא הראה שינוי. ‏ כיום, המצב הוא ,‏ סרוקסט 40 מ"ג .‏ ותחושות יומיומיות ברקע שלא משביתה, אבל מאד מציקה (כמו להיות עם בחילות במשך היום ), ‏ הרגשה רעה, לא ברורה לגמרי, בין פחד,חשש,דריכות , כאב נפשי .. בלי שום קשר למציאות.‏ לפעמים ההרגשה עוברת כמו גל ונעלמת , לפעמים אני מתרכז ברגש וזה עובר , לפעמים אני ‏מתעסק עם משהו שממש מסיח את דעתי לגמרי וזה עובר (מה שגורם לי לחשוב שכן יש פה ‏מחשבה מעוותת ברקע ולא רק כימקלים )‏ ולפעמים לוקח לו זמן לעבור .. ‏ הורדתי כמעט כל לחץ אפשרי מבחינתי , עבודה רגועה, הכל באיזי .. ‏ אבל הגוף עדיין משדר סכנה במשך היום . וזה מעייף ומתיש .‏ והשאלה שלי , האם כתוצאה מהורדת המינון משהוא "נדפק במוח"‏ כימיקלים שגורמים למצב הזה, ואין ברירה אלא להשלים עם זה ?‏ או שכן יש מקום לנסות עוד טיפול תרופתי בלי לסכן את המצב הנוכחי ,‏ או שאולי שווה להיכנס לעוד טיפול פסיכותרפיה (וכן יש פה עיוות בתת מודע שגורם לכל ההרגשה ‏הזאת ) שאולי יעזור ?‏ או שאולי יש לך רעיון אחר מניסיונך ?‏ תודה רבה ‏

לקריאה נוספת והעמקה

היי אבי לפעמים באמת מנסים עד שמשהו עובד. שומעת שאתה ממשיך לנסות וזה מאד חשוב. לעיתים הגוף מרגל לתרופה מסויימת ואז פחות מגיב לה ולכן מחליפים לעיתים טיפול יכול לעזור שונה בתקופות שונות אז לא...אל תוותר תמשיך כפי שעשית עד היום לנסות להיטיב עם עצמך.... ליאת

28/08/2019 | 15:21 | מאת: ריקי

לא יודעת אם זה הפורום המתאים, או אם אני בכלל פה להתלבט או לפרוק: לפני חצי שנה עברתי הפלה, לקח לי קצת זמן להתאבל ולעכל את זה וניגשתי לניסיון חוזר עם כוחות מחודשים. מאז אני מגלה שהסיפור לא נגמר. כנראה שהיו סיבוכים שממשיכים לרדוף אותי עד היום, וכל פעם שאני חושבת שזה עומד להסתיים אני מגלה עוד סיבוך רפואי שקשור בזה וכבר לא רואה את הסוף. כל שבועיים עד חודש בערך אני מבינה מהרופאים שזה כנראה לקראת סיום ואז מתבשרת מחדש שלא, כשבין לבין עברתי ניתוחים וטיפולים למיניהם. אני מרגישה שהפכתי מבנאדם אופטימי לצינית ושלילית בכל הנוגע לנושא ההחלמה. אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי בוכה, סתם באמצע היום... ברור לי שזה הכל קשור למצב הרפואי, שהוא זמני ויחלוף מתישהו (נקווה..), אבל אני מרגישה כבר בחרדה קבועה כל הזמן לגבי הבדיקות הבאות (מה יבשרו לי הפעם??). אין לי הרבה כסף להוציא על טיפול, והבנתי שאם אני פונה לקופה אז יש תהליך המתנה ארוך... אני מתלבטת אם זה בכלל יהיה רלוונטי עד אז. ואולי בכלל עדיף לחכות שהמצב יחלוף ואיתו גם כל התחושות.

לקריאה נוספת והעמקה

היי ריקי מבינה מאד את מה שכתבת וכמה קשה לשמור על אופטימיות בתקופה כזו למרות שככ חשוב לשמור עליה! לא קל לפנות לטיפול לעיתים גם בגלל מצב כלכלי אבל גם בגלל שזה בעצם לפתוח נושאים וקשיים והרבה פעמים יש איזו אמביוולנטיות כלפי זה...האם יעזור יותר "לא לדבר" או דווקא לדבר...טיפול יכול להיות גם מקום לתמיכה רגשית בודאי בתקופה כזו מאתגרת ומציפה. נכון שיש המתנה במידה ואת פונה דרך קופת חולים אבל ניתן לבקש לזרז את הפנייה ואולי ייענו לכך. בסופו של דבר השאלה אם לפנות או לא תלויה בצרכים שלך כעת וביכולת להתחייב לאיזשהו תהליך... ליאת

27/08/2019 | 09:37 | מאת: יעל

במה ניתן לטפל? אני מרגישה בזמן האחרון את התופעות האלה אני בגיל המעבר.

לקריאה נוספת והעמקה

היי יעל האם לא רשמת שאלה זו בעבר ובפורום זה מספר פעמים? ליאת

21/08/2019 | 18:23 | מאת: תומר

הסיפור שלי הוא דיי ארוך מורכב לא סבלתי מעולם צעירות ליפני כמה חודשים תקף אותי התקף חרדה ממקרה מסויים וכעבור יום או יומיים צצה לי פיסורה מיציאה קשה ומתי כנראה אני מקשר ככה... אני כבר 8 חודש סובל מפיסורה ומטופל ברסיטל 40 מג ליום שץאמת לא מרגיש לי כזה עוזר כנראה שיילך לפסיכיאטר וישנה כדור רציתי לדעת אם זה ייתכן שהכדור גרם לי בכל הזמן הזה לעצירות? יציאות קשות חשוב לציין שאני שותה מעל 3 ליטר ביום ואוכל אוכל טום ללא פחמימות תודה מראש בבקשה לאשר לי את הפוסט

לקריאה נוספת והעמקה

היי תומר השאלה מתאימה לפורום פסיכיאטריה העוסק בטיפול תרופתי. ליאת

17/08/2019 | 21:28 | מאת: שרית

האם העובדה שהייתי בטיפול יפגע בי בעתיד? לפעמים במקומות עבודה (או דברים אחרים) צריך לחתום על וויתור סודיות רפואית. אם אעשה טיפול דרך הקופה (בתוכנית החינמית) זה יכול לפגע בי? (*מבחינת ביטוח רפואי לא דואגת כי יש לי בעיה רפואית מולדת שמניסיון שחשבתי לעשות ביטוח רפואי פרטי היה קצת קשיים. - לכן לא שואלת לגבי ביטוח רפואי אלא דברים אחרים). אני לומדת בינתיים חינוך ורוצה לעבוד במערכת החינוך הישראלי (אך אולי אעשה הסבה למשהו אחר) לכן כמה טיפול פסיכולוגי יפגע בי בקבלת למקומות עבודה (או לכל דבר אחר שבה צריך לחתום על וויתור סודיות רפואית). וויתור סודיות רפואית כולל גם טיפול נפשי - נכון?

לקריאה נוספת והעמקה

היי שרית בדרכ הרישום של טיפול נפשי בתיק אינו מפריע . מבחינת ויתור סודיות במקומות עבודה עד כמה שידוע לי זה לא כולל את הטיפול הנפשי. כמובן שתמיד צריך לקחת בחשבון שבכל זאת כאשר יש רישומים במערכת ציבורית אין לדעת כיצד ומתי זה עלול לעלות. ליאת

22/08/2019 | 17:27 | מאת: שרית

תודה רבה!

היי, ובכל זאת כותבת פה שוב. לקראת פרידה. קבענו די הרבה פגישות, אני בחרתי 10 שזה פגישה לכל שנה פלוס, אז פתאום זה נראה לי הרבה מאוד. פתאום הטיפול תקוע לי באמצע היום ויש לי דברים יותר חשובים לעשות. ..וזה גם עולה כסף. שהחלטתי שמספיק ל"בזבז"על טיפול...למרות שיודעת שהוא ממש עזר לי!!!! אבל עכשיו הוא כבר פחות רלוונטי. לא יודעת מה קורה לי...חולמת המון בהקיץ על התהליכים ודברים שעלו. על זכרונות מהחדרים כי עברתי איתה כמה מקומות... האם לא מספיק מספר קטן של פגישות? שתיים? כדי להפרד? כי מרגישה שזה פתאום מפריע לי. כאילו רוצה לומר. תודה וביי....אבל יודעת שגם פה כמו כל דבר אחר זה תהליך...אעמוד בזה כי התחייבתי. אבל..בא לי כבר שיגמר. מעניין לא? כי בעצם לפעמים חשבתי שלא יגמר לעולם ורציתי טיפול לכל החיים. מעניין.....מה דעתך?

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ מאד מבינה אותך לפעמים כשמחליטים ללכת אז באיזשהו שלב זו הקלה כבר לעשות זאת ודי. 10 נשמע לי בהחלט הרבה וגם אם החלטת על כך מראש תמיד יש את האופציה לשנות זאת ע"פ הרגשתך..נשמע לי שזה משקף את התחושות שעולות בפרידה: רצון להשאר, רצון ללכת, רצון לדבר, רצון לשתוק...ועוד. ליאת

09/08/2019 | 00:36 | מאת: הילה

איך עובד טיפול דרך הקופה? (שעלותו חינם/קרוב לכך) אם אני רוצה מטפלת ולא מטפל האם אוכל לקבל או שאהיה מוכרחת לקבל את מי שיוצא (כלומר אם יוצא מטפל להחליט אם בא לי להיות אצל גבר או להחליט שלא רוצה טיפול כלל...). בנוסף מה קורה אם אני מקבל מועד לטיפול ביום/שעה שאני לא יכולה, - האם זה יפגע בסיכויים שלי לקבל זמן אחר? (או שיגיד שבגלל שדחיתי מועד אחר אז יורידו אותי מרשימת ההמתנה? ומה אם קורה כמה פעמים שאני מקבלת זמן שאינני יכולה?) - אני סטודנטית לכן המערכת שלי לא תלויה בי..

לקריאה נוספת והעמקה

היי הילה שאלות מצויינות עי אכן אלו החסרונות ל הטיפול הציבורי- פחות אפשרויות בחירה יחד עם זאת חושבת שאפשר תמיד לנסות...ולהציג את הדברים שכתבת כלומר זה ממש בסדר טאף רצוי לבקש מטפלת או לומר שיש שעות שאת יכולה או לא יכולה בהנחה שאולי ייענו לך ואולי לא ע"פ יכולות המערכת...אני לא מאמינה שבגלל זה יורידו אותך מרשימת המתנה היא רק אולי תתארך ליאת

07/08/2019 | 14:58 | מאת: מכל

וקבלת הפנים החמה😁 הולך להיות לא פשוט. זאת תקופה ארוכה שהייתי אצלה. אין לי עדיין מקום או חברה כזו שאוכל להרגיש קרובה כמו שהיה בטיפול או בכלל.. אני כן אדם חברותי עם סביבה גדולה אך ללא חברה קרובה..זה לא הושג. איש אינו יודע על הטיפול גם לא בעלי. כך שלא יהיה גם את מי לשתף בפרידה ממש...אז אתמודד לבד עם זה..מחשבות. הושגו המון דברים. ואני הפכתי מאדם דיכאוני לאדם אופטימי,מצאתי משמעות גדולה לחיי..רזיתי 25 קילו ואני שומרת על כך במשך 5 שנים, כבר לא אוכלת בכעס על עצמי.. האפשרות לחזור תמיד ישנה אז זה נותן לי רוגע מסויים. האם גם לה עצוב להפרד ממני? למרות שהיא צריכה להיות שמחה שהושגו דברים.. האם הקשר הזה משמעותי עבורה? מאמינה שכן...מאמינה שישאר בה משהו גם ממני...וברור שהקול שלה ילווה אותי תמיד...לא קל לי. אבל אני הצעתי ואני שלמה עם ההחלטה למרות הכל. תודה לך.

היי מיכ מאמינה שגם את היית משמעותית לה ושגם לה יהיה עצוב...אולי הפרידה דווקא תעודד אותך באיזשהו אופן למצוא חברות? אולי.. ליאת

אם מטופלת אומרת שלפעמים היא רוצה לפגוע בעצמה (עם סכין או כל דבר אחר) - לפגוע אך לא כלל להתאבד האם על המטפל חוות הדיווח? (מדובר במטופלת מעל 18 וכשירות קוגניטיבית). אם יש סימנים של פגיעה עצמית (שוב לא ברמה של סכנה חיים) האם כאן יש חובה דיווח?

לקריאה נוספת והעמקה

היי אסנת בנוגע לחובת דיווח מעל גיל 18 הנושא מאד מורכב ולרוב קשור בהרבה מאד גורימם בין המטפל ובין המטופל. תמיד עומדת לנגד המטפל השאלה של חובת הדיווח או מעשה שראוי לעשותו כדי להגן על המטופל למול שמירה על סודיות ופרטיות המטופל ולכן כל מקרה יישקל לגופו. בדרכ המטפל יבדוק עם המטופל מהי רמת הסכנה? האם היו נסיונות כאלו בעבר? האם מדובר בפנטזיה או מחשבות או ממש תכנית מסודרת? האם הפגיעה העצמית אינה רצון למות כפי שכתבת אלא רצון להעביר את הכאב לגוף במקום שהוא בלתי לנסבל לנפש? לעיתים יעלה בטיפול שיש צורך במעורבות של אדם נוסף כמו: פסיכיאטר או בן משפחה קרוב שיהיה מודע למקום הפוגעני ועוד. ליאת

אז אם אין פגיעה ממש המטפל לא תדווח את זה? - רק מחשבות ללא תכנית/ניסיון של פגיעה (לחשוב על לקחת סכין ולחתוך קצת - לא ברמה שמסוכן) האם מותר למטפל להגיד שלא יהיה דיווח ואז בפועל כן לדווח? (כלומר לשקר על מנת שהמטופל יגיד את האמת?). אם כן ידווח האם יש בחירה למי לדווח? (חובה להורים? - אם זה דרך קופ"ח יש להם גישה ליצירת תקשורת עם ההורים גם אם לא מביאים...) ניתן לבחור למי שהמטפל תפנה?

04/08/2019 | 09:37 | מאת: מכל

פעם כתבתי פה די הרבה. בתור מיכ. זוכרת? בכל אופן נכנסתי כדי לומר תודה ולספר שאני נפרדת מהטיפול. אחרי כמעט 9 וחצי שנים. פעם או פעמיים בשבוע...הרבה זמן. אז השגתי המון, מרגישה מחוזקת מאי פעם, תוהה איך יהיה... האם הפנמתי והאם אוכל להמשיך טיפול בעצמי בלעדיה. כלומר עם קולה הפנימי אוכל להמשיך לצמוח לבד? האם זה קורה? היא כזו מדהימה שיש אפשרות תמיד לחזור, או לקבוע פגישת עדכון. היא גמישה וזה כל כך חשוב עבורי. מקווה שאצליח. הבקשה לעזוב באה ממני, מתוך מקום של צמיחה...היא הסכימה שזה זמן טוב. יש עוד זמן...8 מפגשים לפרידה. מקווה שלא יהיה קשה מידיי...אשמח לשמוע מה קורה אחרי? כלומר האם כשיש הפנמה אפשרמ להתמודד לבד? מה קורה אחרי הטיפול? ואיך מסכמים? על מה מדברים בסיכום? מדגישים חוזקות? מתרפקים על הזמנים שהיו? מה מומלץ? ואיך? וכמובן שאצטרך לחשוב על מתנה...עוד לא יודעת מה...

לקריאה נוספת והעמקה

מיככככככ :))) היי. שמחה לראותך פה :) וגם שמחה לשמוע שאת במקום טוב ושאת חושבת על פרידה מטיפול אבל ממקום כזה של צמיחה וגדילה. נראה לי שמה שמרגישים בסיום טיפול משתנה מאדם לאדם...אני מניחה שזה שהיא איפשרה לך את הגמישות להיות בקשר בהמשך מאד עוזרת להרגשה שמה שלא יעלה היא בכל זאת בשבילך...בסיום בדרכ מציינים מה שמרגיש משמעותי כמו: מה קרה בטיפול היכן החוזקות היכן המקומות היותר פגיעים ועוד. לעיתים הפרידה ממשיכה גם אחרי הפרידה כלומר שדווקא בשבועות ובחודשים לאחר מכן יתכן שיעלו עוד דברים שקשורים לטיפול: אולי געגוע אולי החמצות אולי דברים משמעותיים שנאמרו כלומר הקול הפנימי שנבנה בתוך הטיפול יחד עם המטפלת קיים בתוכך ובעצם ישאר שם תמיד... אלו מחשבותיי בינתיים :) ליאת

היי, אני בת 27, עובדת כמנהלת כבר שנתיים בחברה קטנה. המנהל שלי (רווק וגדול ממני בכמעט עשור) ואני בדינמיקה מאוד טובה, יש לנו הומור משותף והוא ממש קורא אותי כמו ספר פתוח. מהר מאוד פיתחתי כלפיו רגשות ואני כל הזמן מחפשת בקרבתו. הרבה פעמים זרקו לי (ולפעמים גם בפניו) רמיזות לכך שנראה שיש בינינו משהו ושהוא בעניין שלי אבל לצערי, הוא פשוט לא עושה כלום ויש הרבה רגעים שנדמה לי שזה הכל בראש שלי ושל כל אותם אנשים שניסו לרמוז לנו רמיזות. הוא בן אדם מאוד סגור ולא משתף כמעט בכלום אבל לפעמים נראה שבכל מה שלא קשור ממש לעבודה הוא מעדיף לבלות עם מנהלות אחרות במשרד (לא רווקות...). אני מותשת כבר מלחכות שמשהו יקרה ומהתקפי קנאה שיש לי לפעמים. אני לא יודעת להעמיד פנים בכלל ואני בטוחה שהוא מרגיש עליי כשאני מתבאסת עליו. מה לעשות?? אני בתפקיד בכיר ואני צריכה לראות אותו כל יום ולהתמודד עם המצב הלא פשוט הזה שכבר נסחב המון המון זמן.

לקריאה נוספת והעמקה

היי.. מכירה את השיר על גברת כבר ואדון כמעט?? אם לא תסתכלי בגוגל. אם לא תנסי איך תדעי? למה שלא תנסי את לבדוק אם הוא בעניין? אם הוא רווק לא הבנתי מה הבעיה...שולחת לך אומץ. מקסימום יגיד לך לא.

היי הדר נשמע לא פשוט בייחוד משום שאתם עובדים ביחד. עולות לי כמה מחשבות... קודם כל הכי קונקרטית: אולי הוא לא בענין שלך מסיבות שלחלוטין קשורות אליו ולא אלייך. אולי הוא כן בעניין שלך אבל דווקא משום שהוא המנהל שלך הוא לא יכול לעשות צעד קדימה ואולי הוא לא בעניין שלך כי איכשהו לא מתאים לו. כלומר יש הרבה "אולי" והדרך היחידה כנראה לבדוק זאת תהיה לדבר איתו ישירות על עד כמה שזה מביך...כי אז לפחות תדעי אבל כמובן שאת צריכה אז לחשוב האם את יכולה לספוג תשובה שלילית או גם מה זה יעשה לאפשרות שלכם לעבוד יחד. דבר שני...נראה לי ששווה לבדוק בינך לבינך או עם עזרה האם חלק מההתאהבות קשורה לעובדה שהוא דמות סמכות שהוא "מעלייך" ומה זה משקף לך...כמו כן מהו המקום שאת בעצם שמה עצמך במקום של פנטזיה לא ממומשת ולא מושגת על משהו שיקרה -אולי וכך מונעת מעצמך לכיר אנשים במציאות שהינם זמינים יותר שזה נשמע לי חבל בשבילך... ליאת

31/07/2019 | 17:24 | מאת: לימור

לפעמים קורה לי שיש לי ירידות במצב רוח. אני בת 52 אני לא יודעת אם זה קשור לגיל אבל יש לי מידי פעם נפילות. רציתי לשאול אם יש לכם עצה איך אני יכולה לעלות את מצב הרוח ברגע שזה קורה מבחינה מעשית ולא מבחינה טיפולית. אני לא מטופלת בטיפול כזה או אחר אם אתם מסכימים אשמח מאד אני מודה לכם

לימור היי עניתי למטה לדגנית ששאלה שאלה די דומה. בין אם זו את ובין אם לא תשובתי היא אותה תשובה...אין לי אפשרות לתת מענה פרקטי כאשר אנחנו לא מכירות. תרגישי טוב ליאת

היי, אני כיום בן 22. אני סובל מזה שנים רבות מקושי ביצירת קשר עם אנשים. אני חי בתחושה שבכל פעם שאני רואה אדם שאינו מכיר אותי , הוא מפחד ממני בגלל הרושם הראשוני שאני יוצר/מהמראה שלי/וכו'. אני מזהה את זה על בסיס השפת גוף והבעות פנים שאותו אדם מציג. איני יודע מה לעשות , האם יש טיפול לכך ? אני נורא נבוך לפנות לאיש מקצוע אך אני יודע שאני חייב לעשות משהו. סבלתי רבות במהלך התיכון מהצקות של ילדים עד כיתה יב והייתי ילד דחוי, וכמו כן גם בתחילת השירות הצבאי שלי הציקו לי. זה נראה שאף אחד מבחוץ לא מזהה אצלי את הבעיה הזו

לקריאה נוספת והעמקה

היי אריאל אתה מתאר מצב שמלווה אותך כבר שנים רבות. גם אם אחרים לא מזהים את הבעיה חשוב שאתה מזהה את הקושי ! נשמע לי ממש חשוב וממש יכול לעזור לגשת לטיפול פסיכולוגי שיוכל לעזור לך להתמודד גם עם החרדה שנוצרה מדחייה וממצבים חברתיים וגם יוכל לעזור לך להבין מה בעצם קרה שהוביל לאותם מצבים ואיך זה משפיע עליך כיום. ככל שתטפל יותר מוקדם כך תחסוך מעצמך סבל נוסף בעתיד... ליאת

30/07/2019 | 06:45 | מאת: דניס

במסגרת טיפול זוגי שאני עובר עם אשתי, זיהיתי בבירור שישנם דפוסים בחיי בהם אני נזקק לתחושת נאמנות בלתי מסוייגת מצד אנשים הקרובים אליי באופן בו הם יפגעו או יפגעו עקרונותיהם כדי שארגיש באמת אני חשוב להם. אם הם אכן מוכיחים את נאמנותם אליי בצורה בה אני מבקש, אני מתוסכל מכך שהיו נאמנים אליי. דוגמא לא זוגית: לדרוש ממישהו לשקר עבורי. בכל מצב -לא ניתן לרצות אותי ולהביא אותי על סיפוקי ואני יוצא מתוסכל. מעבר לכך אני יכול לזהות גם דפוס של התקרבנות מכוונת, למשל אני עסוק בלהכין אוכל באירוע חברתי וכאשר אני מבין שהולכים להגיש קינוחים או משהו מיוחד אחר, אני ''נעלם לשירותים'' וחוזר כאשר כבר נגמר הכל ומביע מרמור למה לא חשבו עליי או שמרו לי בצד. האם כדי להתגבר על דפוסים אלו יש צורך בטיפול קוגניטיבי קצר טווח או שיש צורך בבירור מעמיק יותר במסגרת טיפול פסיכודינאמי, כיוון שהמטפלת הזוגית-מינית של הזמן שואלת

לקריאה נוספת והעמקה

היי דניס לפי מה שתיארת נשמע שיש דפוסים שהתחלת להיות מודע אליהם שמשקפים כנראה איזושהו חסך רגשי.מה שקורה לפי מה שאתה מתאר שאתה ממלא את החסך הזה באופן כיום בעצם פוגע בך...בהרגשתי מתאים יותר טיפול דינאמי למה שתיארת או טיפול משולב עם מרכיבים גם מהעולם הקוג התנהגותי. ליאת

25/07/2019 | 19:39 | מאת: דגנית

שלום. אני לא מטופלת בטיפול כזה או אחר,עובדת,יש לי משפחה מדהימה חיי בסדר גמור. אני אחרי גיל 50 ואני לא יודעת אם זה נובע מהגיל אבל אני מרגישה בשבוע האחרון חוסר מוטיבציה לעשות דברים מצב רוח ירוד עייפות במה ניתן לטפל? עשיתי את כול הבדיקות לפני כמה זמן וכול הבדיקות תקינות אשמח לעצה מעשית מה לעשות

לקריאה נוספת והעמקה

היי דגנית קשה לי לומר לך מה לעשות כי איני מכירה אותך. אולי יש סיבות נפשיות שמציקות כרגע ושווה לברר מהן? בטיפול או עם חברה טובה /בן זוג או גם עם עצמך. ליאת

שלום טל, שמי דניאל, אני בחור בן 25 שמתמודד עם פוסט טראומה מורכבת כתוצאה מלגדול בבית מזניח ומרעיל ריגשית, עם הורים בעלי פסי אישיות/ הפרעה נרקיסיסטית, יחד עם וורקוהוליזים (שניהם מנהלים ביחד עסק משפחתי, ואני גם עובד איתם בשנים האחרונות מאז השיחרור וחי איתם) אבל בפוסט הזה רציתי להתמקד בקושי שלי בליצור מערכת יחסים איתנים ביני לבין המטפלת שלי, ומשבר אמון שאני חווה לאחרונה, שמערער לי על כמה טוב שחשבתי שהקשר בנינו, וגורם לי להרגיש תקוע, ולא בטוח כיצד להמשיך ממנו כל כך… אני נמצא בטיפול פסיכודינמי מזה כשנתיים וחצי, פעם בשבוע, עם מטפלת שאני מעריך, ומוקיר תודה ויכול להגיד שעברנו כברת דרך משמעותית ביחד. אבל אפילו שזה כבר מס' פגישות אני משתף אותה בכמה אני מרגיש פגוע מהמשבר הזה, ועוסק רק בזה. עדיין קשה לי לשקם את האמון שלי (שאולי מראש לא היה חזק מספיק), והתיקוף והתשובות שאני מקבל ממנה מרגישות כבר לא אפקטיביות ומספקות כבעבר. ואולי אי אפשר אחרת לאור האמון הפגוע שלי, אף על פי שהיא כן משתדלת, ואולי אומרת את "הדברים הנכונים" וזה עדיין לא מספיק.... ואני מודע לזה שהרבה מהתחושות שלי מעורבות, נובעות או מועצמות כתוצאה מהעברה שלי של היחסים עם ההורים אל המטפלת שלי, וגם המשבר הזה לא יוצא דופן. ואני משתף את המטפלת שלי שאני מודע לזה לפעמים אני עושה כך, ומשליך עליה, אך עדיין משהו בדינמיקה בנינו מרגיש שלא עובד טוב, ואני מתחיל לחשוב שהיא לא מכילה את הדפוס הזה בצורה טובה, מה שמגביר אצלי עוד יותר את הקונפליקט. ולכן אני פונה אלייך בתקווה שתוכלי לשתף אותי מנסיונך, ולשמוע את חוות דעתך לגבי מתי צריך לדעת להגיד שהטיפול מיצה את עצמו, ומתי כן להילחם עליו ? ואיך יודעים אם המטפל/ת מתאימה לי או מקצועית מספיק לעזור לי ? כי אני מוצא את עצמי מתחבט יותר מדיי בדילמה הזו, רציתי לשאול מה דעתך על כיצד אתם אמורים להיראות לדעתכם יחסי אמון תקינים בין מטפל למטופל ? ועל קושי של המטופל לסמוך. ועל הדרך רציתי לתקף את עצמי עם ההתמודדות האישית שלי בסוגייה הזאת שקשה לי. האם התחושות שלי שפעם אחר פעם שאני מרגיש שאני נותר איתם לבד, הם טבעיות, האם יש לכם ניסיון עם תחושות דומות מצד המטופלים שלכם ? ומצד שני תוהה לעצמי אם יכול להיות שאני פשוט מפחד להיפגע שוב.. כפי שאת מבינה המשבר הזה מורכב מהצטברות של הרבה דפוסים חוזרים ביני לבין המטפלת שלי שלבסוף גורמים לי לבילבול, להטיל את אותם סימני השאלה . דפוסים חוזרים למשל: אני חווה הרבה בעיקר בתקופה האחרונה תחושות שהיא מופתעת הרבה מהתגובות שלי. ולעיתים מציפה מחדש של הטראומה והפחדים, מה שגורם לחיזוק אמונות מגבילות שלי לא בכוונה, ותחושה שהיא לא יכולה להכיל את כל הצדדים שלי, ותחושת פרדוקס כשהמטרה שלנו היא ליצור קשר בטוח. כמובן שקשה להסביר לאוזניים חיצוניות, אבל בכל זאת רציתי להמחיש קצת כמה דפוסים חוזרים כאלו: 1. לאורך התקופה האחרונה מרגיש לי לפעמים כבר שהסבלנות שלה פחתה כלפיי, והיא חסרת אמפטיה, רגישות כפי שאני צריך, וזה בדרך כלל קורה כאשר אני מדבר על הצרכים הריגשיים, אמונות מגבילות, חששות וכו', ובעיקר על קשיים, ודברים שמפריעים לי בקשר שלנו... למשל יש לי חשש שמוכר לשנינו לאורך כל הטיפול: שאני לא רצוי, ומתי שהוא ימאס לה ממני, או שאני מבקש לדון בנושאים לא רצויים. ושאני סיפרתי לה על התחושות והציפיות שלי בפעם האחרונה לאור המשבר הזה, אז היא קיבלה בהפתעה את התגובות שלי, (למשל עד כמה אני נעלב ומרגיש דחוי, עד כמה אני כועס כלפיה והעולם,) ולא הרגיש לי שהיא באמת נכונה רוצה לדון בזה, או מזמינה אותי להמשיך לדון בזה, ושיתפתי אותה פגישה אחרי זה, שאני מרגיש "לא מוזמן" לדון בנושאים הללו, ואובססיבי, ושוב היא הופתעה, התנצלה וחשבה שזה היה מובן מאליו, שאני תמיד מוזמן לדון במה שאני רוצה, וזה למה היא לא חשבה להעלות את זה. נכון זה סוג של לקיחת אחריות מצדה. אבל (לאו דווקא באשמתה) זה גרם להרגיש חריג, ולהתבייש בזה שאני צריך הזמנה אישית, ואפשר להגיד כמעט לדרוש את התיקוף שלי בעצמי . וקיוויתי( אולי ציפייה מוגזמת) שלאור ההתעסקות שלנו בנושא, וההיכירות היא תבין שאני צריך שהתיקוף הזה יגיע ממנה. כיוון שקשה לי יותר להאמין בכנות של תיקוף שאני ביקשתי, לעומת תיקוף שהגיע מיוזמתה) ואני מרגיש לא נוח לבקש. (אפילו שמצד שני אני מבין שאני בשלב שאני צריך הרבה תיקוף, וזה לא ריאלי לצפות שהיא תמיד תדע את זה.) 2. ובפעם אחרת, אותה הפעם שהציתה את המשבר: שוב שיתפתי את המטפלת שלי בפחד שאני מעיק ומתיש אותה. וההתקדמות שלי איטית לעומת מטופלים אחרים, אז היא הגיבה לזה עם גיחוך עדין, ואמירה מופתעת של "מאיפה אני שולף את המחשבות האלה?". ובאותו רגע הביך אותי ובילבל לשמוע את המשפט הזה מפיה. הפרשנות שלי לאחר הפגישה הייתה שזה היה ניסיון שלה לעודד אותי, ולהפריך את הפחדים והאמונות המקבילות שלי, ולהמחיש לי כמה הם רחוקים מהמציאות, או שאולי הם באמת מגוחכים. אולי כדי לגרום לי להרגיש רצויי בעקיפין רמזה לי שהיא מוצאת סיפוק בעבודה איתי, והקצב התקדמות טוב או לא רלבנטי בכלל. וברור לי שהכוונה שלה הייתה טובה, ואם להודות התגובה שלה כן חיזקה ותיקפה אותי, ואף נהנתי ממנה בצורה מסויימת. אך מצד שני היא גם כירסמה לי בדימוי העצמי כי זה הרגיש לי גם כמו סוג של לעג. גם אם הוא לא ישיר כלפיי - עדיין לעג שגורם לי להרגיש חריג ולחשוב שאולי ההאיחזות שלי בפחדים האלה היא אובססיבית ומוגזמת, ואולי באמת מכתיבה לי את החיים שלי בצורה מגוחכת. אבל משם אני באופן בלתי נשלט כמעט מתוך הרגל אני משליך את זה על עצמי שמשהו בי פגום, ואולי אני מה שמגוחך פה, אם האמונה הזאת שאני לא רצוי עדיין שולטת בי ומנהלת אותי, ואני חווה לעג מהמטפלת שלי.. אבל כשאני בוחן את זה מזווית רחבה יותר, להיות נלעג הוא רק עוד מרכיב אחד ממה שמרכיב את הפסיפס בנינו, ואולי בכלל זה בלתי נמנע עבורי, כיון שלאור נסיבות חיי, יש לי נטייה טבעית להרגיש נלעג ע"י הסביבה, ואני רגיש לדחייה, והדפוס הזה שיחזר את עצמו גם עם המטפלת שלי. ומצד שלישי אולי היא התכוונה ליצור איתי חיבור חזק יותר בצורה שלא פגשה את מה שההיתי צריך באותו רגע, אולי זה היה אמור אולי היא התכוונה ליצור טיזינג בריא, שאני עוד לא יכול לקבל ? וזה היה אמור להיות סימן לזה שהמטפלת מרגישה פתוחה איתי, שזה דבר טוב. ואולי הבעיה שלי היא שאני מזדהה את הפחדים שלי, והאמונות האלה יותר מידיי, כאילו זה מה שמגדיר את עצמי. 3. וששיתפתי בפגישה אחרת את המטפלת באמביולנטיות שלי לגבי התחשה שלי שלהרגיש נלעג, היא דחתה את כל הראיצונליזצייה מסביב אף על פי שברור לי שגם חווית העבר שלי משפיעות, אך מרגיש לי שהיא לא מכילה את זה עד הסוף. מכיוון שהיא התעכבה רק על תחושת הלעג, והתעלמה מהשאר, לכן הסקתי גם מזה וגם מהתגובה שבאה אחרי זה תחילה או שהיא רוצה לעזור לי להתחבר לצד הפגוע שלי, אבל נפגעתי ממה שקרה אחרי זה וחשבתי שאולי היא מתגוננת, ולקחה את זה אישית. היא קיבלה זאת בתדהמה ובצער שאני מרגיש נלעג ממנה, וכמעט דרשה ממני לפרט מה היא עשתה שגרם לזה. הרגיש לי שהיא ממש כעסה, אולי היא נבהלה משום מה שמטופל שלה יכול לחוות אותך ככה, אולי זו העברה נגדית שלה. ובאותו זמן אני נלחצתי כיוון שזה הרגיש לי כמו שיחזור טראומתי מההורים שלי שהיו שוללים לי לגיטימצייה לרגשות שלי אם לא ההיתי מצליח לתת להם תשובות פה במקום, כאילו מדובר באודישן. כמובן שמרוב פחד ההיתי מגמגם ומילה בקושי יצאה לי, או שפשוט ההיתי מקבל בלק אוט, ואז היו מביישים אותי שאני שקרן ורק רוצה תשומת לב, ואז לנטוש אותי ריגשית. ובאותם רגעים ההיתי מרגיש כישלון למורות שבדיעבד אני מבין שלא הייתה לי אפילו דרך לעבור את "האודישן הזה". ולדעתי המטפלת שלי הייתה אמורה להכיר את זה, כיוון שדיברתי על זה כמה פעמים בעבר, אבל היא הציפה בדיוק את אותו תחושות,ללא כוונה. וששאלתי אותה פגישה אחרי זה אם היא התגוננה באותו רגע, היא טוענה שלא. ומה שהצית את המשבר בסוף אותה פגישה ההרגשתי שהמטפלת שלי מציפה את הטראומה שלי ואמונות מגבילה, (שאחרי זה היא התברר כלא בכוונה) בצורה מאוד חזקה שחוויתי בתור פגיעה ישירה: אמונה מגבילה שאני פגום ומנותק מהמציאות, ושאני מייאש אותה. שמעתי אותה משתמש במילים קשות כמו "ממאבדת עצות" מולי-, "אם אני מרגיש נלעג ממנה אז סימן שיש פה כשל מערכתי" מה שהתפרש אצלי כנטישה דווקא בזמן שאני נזקק לתיקוף ממנה. ואחרי זה שאלתי אותה על זה ולדבריה הוצאתי את המילים מהקשרם. ונכון אני מבין את זה שטיבעי שטיפול יציף מחדש את כל הפחדים והטראומות, יאתגר אותם ואת האמונות המגבילות, ואני מבין שאני מוציא פה דברים מהקשרם, ואפילו באותו רגע.. אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש שאלה עולים על ידה באופן שאני לא מצליח להבין כיצד מקדם אותי, ובאופן שמפקיר אותי "לבד במערכה" ומעצים את הקושי שלי לסמוך. ואפילו שהיא לאחר מכן התנצלה ולא ידעה שלקחתי את זה ככה, מה שמצד שני גורם לי להרגיש שאולי היא לא יודעת מה היא עושה. והמקרה הזה השאיר אותי עם תיסכול על איך המטפלת לא שמה לב מבעוד מועד לאיך זה משפיע עליי ? האם אנחנו לא מכירים מספיק זמן כדי שהיא תדע מה הטריגרים שלי, ולא תלחץ עליהם בטעות ? אלא אם כן זה משרת משהו ? ואפילו באותו פגישה ובפגישה שקדמה לזו בדיוק מצאתי את עצמי מדבר על אותם טריגרים, ועוד באותו פגישה והיא מעוררת אותם שוב, אפילו אם זה ללא כוונה... אבל הרגיש לי פרדוקס שמצד אחד היא מעודדת אותי להודות שאני פגוע ומרגיש נלעג עד עומקי נשמתי, ומצד שני אני הרגשתי שהיא לא הייתה סובלנית ושזה שומש נגדי בתור מתקפה כמעט, או כתירוץ לחווית הנטישה שספגתי ממנה. אבל אחרי זה לכאורה "ישרנו את ההדורים", והפחד מנטישה פחת. אבל אני מבין שזה בעצם עוד דפוס חוזר אחד מיני רבים, ואני נותר תמיד עם התחושה שהמטפלת שלי מופתעת הרבה מהתגובות שלי, ואני מוצא את עצמי מוטרד מזה, ומרגיש חריג, ואולי שמשהו בי (שוב) פגום או לא בסדר, אם אני מעורר אצלה תגובות שכאלה. וזה מחזק אצלי עוד אמונה מגבילה שיש לי שאני בלתי ניתן להבנה, ועוד אחרי יותר מ 20 שנה של גימגום זה מאוד חזק אצלי. 4. ולאחרונה היא "משקפת" לי לאור המשבר אמון הזה, "שלא משנה מה היא תעשה היא תמיד תרגיש ממני שהיא לא בסדר", וזה מותיר אותי תלוי באוויר, ומבולבל מה אני אמור להסיק מזה. האם היא גם מטילה עליי עכשיו את האחריות לרגשות שלה ? או שקשה לה איתי ? אני מנסה לחקור את עצמי אז אני מתעלל בה ? אני גרום לה לסבול ? אני צריך לסרס את עצמי מלדבר על נושאים קשים ? וגם במקרה הזה היא טוענת שלא לזה התכוונה, וסה"כ תפקידה הוא לשקף את הדברים, ושאני צריך לדאוג לעצמי ולא לה, ורק צריך לדעת את זה.... (את הנושא הזה לא הספקתי עוד לחקור עד הסוף כיון שהיה ממש לאחרונה) ושוב, זה מעלה שאלות על טיב היחסים לכל אורך התקופה הזו. ברור לי שטבעי שיהיו פערים, אי הבנות, פרשנות שונה בנינו, שנינו אנשים נפרדים עם מטענים אחרים וחוויות חיים אחרות. . אבל אני תוהה לעצמי האם נחצה פה גבול שהוא יותר מידי ? גם אם הכוונות של המטפלת שלי הן הכי טובות שאפשר, אולי משהו בנינו לא עובד טוב, וזה פוגע בטיפול שלי ? אולי גם על סמך זה שהמטפלת שלי מופתעת הרבה מהתגובות שלי, ומההיבטים השונים שלי בצורה כזאת ועוד בשלב הזה של היחסים בנינו לאחר יותר משנתיים וחצי.. האם זה מה שאני צריך ? אולי מטפל/ת טוב/מקצועי מספיק לא היו צריכים להיות מופתעים כל כך ? אולי היא לא מנוסה מספיק ? כיוון שלהבנתי התגובות שלי הן די אופייניות לאדם במצבי עם פוסט טראומה והורים נרקסיסטים, ובכל זאת היא מופתעת. ברור שאני לא אבקש ממנה להפסיק להיות מופתעת כיוון שזה לשקר לעצמי, וכמו שאני לומד להכיר ברגשות שלי, לא הגיוני שאני אבקש ממנה שהיא תדחיק את את התגובות והרגשות הטבעיות שלה… אבל לפעמים כל הדפוסים האלה מרגישים לי משהו פרדוקסלי, אם המטרה הטיפולית שלנו היא ליצור מרחב בטוח. ואז שאני משתף אותה בתחושות שלי לגבי המשבר הזה ובחווית הללו, היא כן תביע אמפתיה ותצטער על החוויה שלי, ועל זה "ושאיך שהיא בחרה להתנהג לא פגש אותי במקום שההיתי צריך באותו רגע." אז ואנחנו מבינים שיש בנינו אי הבנה וכו', לכאורה מיישרים את ההדורים, והיא מתקפת אותי. ולכאורה הכל כבר צריך להיות טוב ויפה, התשובות שלה הגיוניות סה"כ, ואמורות לספק אותי… ואומנם היא אמרה לי כבר שהיא לא מצפה את זה ממני, אבל אני בעצמי כן מרגיש שאני צריך כבר לסלוח, להמשיך הלאה, אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט… ועצם זה שאני לא מצליח לעשות כן גורם לי להרגיש קטנוני, ואובססיבי, סוג של קמצן שלא יכול להמשיך הלאה, ולסלוח, וכפוי טובה שהיא סבלה אותי עד כה, ושמתי שהוא אני אמאס עליה. וכן גם על זה ודיברנו... מדוע התיקופים האלה לא מספיקים לי ? מרגיש שזה מתנדף עם הזמן כמו מים שזולגים מכף היד. אולי שבוע בין פגישה לפגישה זה מספיק זמן כדי לשאול את עצמי אם זה אמיתי בכלל מה שקרה, אולי יכול להיות שהסיבה הפשוטה היא שזה בגלל שהאמון שלי נשבר. רצית לציין גם שאני ללא שום ניסיון מקדים בעולם הטיפולים - מה שכנראה מוסיף לתחושת הבילבול, ואני נמצא בשלב שאני מתלבט אם המשבר הזה זה על רקע חוסר כימיה ביני לבין המטפלת, אולי הציפיות שלי לא ריאליות, או שקרה משהו והיא איבדה את הסבלנות שלה כלפייי. או שאולי היא לא מספיק ממוקצעת בתחום שאני מתקשה בו. ושהמטפלת שלי כנראה פשוט לא מבינה איפה היא פוגשת אותי בהרבה מקרים, ומה זה אומר להיות ילד להורים נרקיסיסטים, גם לאחר השנתיים וחצי שאנחנו נפגשים. או רקע סמוי נוסף הוא הקושי שלי בלתת אמון ולסמוך, גם אני מאוד רגיש לדחייה באופן כללי - רגישות שגורמת לי לשחזר מהעבר תבניות ביחסים להרגיש לא רצוי בטיפול, ולהרגיש נטל כפי שהרגשתי בתור ילד על ההורים.. מה שמקשה עליי להמשיך הלאה. אני לא יודע כמה אני יכול להגיד כמה היחסים בנינוו היו חזקים, וכמה אני מרגיש בטוח, מערכות יחסים זה משהו שנמנעתי ממנו כל החיים, וקשה לי לסמוך, ואפילו לשמור על קשר עין עם המטפלת שלי ובכלל גם לאחר שנתיים וחצי. ואולי היחסים בנינו יותר שיטחיים ממה שרצתי להאמין ? . ואולי לאורך כל הזמן החיבור בנינו לא באמת היה כל כך טוב כמו שחשבתי, והמשכתי למורות הכל, כי הסתנוורתי מקצת תיקוף ואמפתיה לראשונה בחיי…? איך אפשר לדעת, חוץ מלהמר שאני לא אפגע שוב, או (יותר חשוב) שזה הטיפול והמטפלת שנכונה לי ? אבל מצד שני כן אני מפחד לאבד אותה, ואת האוזן הקשבת שחשבתי שמצאתי לעצמי, והשאלה אם זה יהיה חכם להתעקש על הקשר הזה, או שאולי הגיע הזמן להיפרד ולהמשיך הלאה, או שאולי הנטייה שלי לברוח מקונפליקטים ואינטימות מדברת. ואני ותוהה לעצמי אם בכלל יהיה לי את הכוחות להתחיל מהתחלה עם מטפל/ת אחר/ת, אני אפילו מוצא את עצמי אפילו מתבייש בזה שהמשבר הזה צץ בשלב כזה מאוחר, וכועס על עצמי שאולי התעלמתי מכל הסימנים המקדימים. ומותש מנטלית מהעניין, בין אם הוא הזדמנות חיובית לצמיחה או לא… ומצד שני גם עולות מחשבות שאולי זה לא חייב להיות ככה, אולי אני צריך לסלוח לה, אולי עבר עליה יום רע באותו יום ? ואולי אני צריך כן לתת לזה סיכוי, ולהפסיק להשליך כל מיני משמעויות לסיבה שהיא מופתעת מהתגובות שלי, ולהפסיק לתלות בזה את הדימוי עצמי שלי, ולקבל את עם עצמי שעדיין יש לי לגיטמצייה לתחושות שלי, שהם כן הגיוניות לחוויות חיים שעברתי, אפילו שהיא מופתעת ממני (אני מקבל את זה מהמטפלת שלי אבל לא מספיק.) ורק אז אני יצליח להשתקם מזה לאט לאט. אני יודע שהפוסט הזה ארוך בצורה היסטרית, עם יותר מדיי שאלות לא מצפה לתשובות לאחת אחת. יותר מהחוסר ודאות, הכעס והכאב, מפריע יותר התחושה שלי שאני מרגיש תלוי באוויר. מה גם הפנתי כמעט את רוב הסוגיות האלה למטפלת שלי, עדיין אני נשאר בסימני שאלה, אולי "כנראה זה החיים" ואין תשובות להכל. וברור לי שלא את וולא היא יכולים להחליט בשבילי מה לעשות והאם לנסות לסמוך עלייה מחדש, ושום תשובה שלה כנראה כבר לא תרפא את המשבר הזה ותענה על הסימני שאלה, כל עוד האמון שלי פגוע זו תהיה חייבת להיות אך ורק בחירה שלי לנסות ולשקם אותו. בכל אופן אני ממש מודה ומעריך את העבודה שאת עושה, אני חושב שזה מלאכת קודש. מודה לך שקראת עד פה. אני מוצא את עצמי קורא הרבה ומתרשם מהחוויות של אנשים אחרים ומהחוות דעת שלך. ואני מרגיש פחות לבד, ומבין היום לעומת העבר שבו הייתי מאוד מבודד - שהרבה מהמצוקות הרגשיות שלנו הם אוניברסליות ומשותפות במהותן, להרבה אנשים ואצל כל אחד באופן קצת שונה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי דניאל שומעת ממה שכתבת קודם כל עד כמה היה קשה לגדול בצל סביבה מרעילה ועד כמה לא קיבלת תיקופים לתחושות רבות ,טובות וגם שליליות ואולי כן קיבלת תיקופים לכאורה דווקא לחוויות שליליות כמו להיות נלעג או דחוי- מה שמאפיין מאד הורות נרקיסיסטית ומרעילה כפי שכתבת. היום הרבה פעמים מתייחסים לגדילה בצל הורות נרקיסיסטית כחוויה שהיא טראומה מורכבת ומתמשכת ולכן גם מובן שהיא בעצם קצת משתחזרת בטיפול ועולות מול המטפלת תחושות דומות של: האם היא רואה אותי כנלעג? האם רואה בי את הטוב? האם מגיבה אליי במדוייק? ועוד. קשה לי לומר לך מה לעשות במצב זה...האם לומר לעצמך אולי אנסה טיפול אחר? או שמא להתייחס למה שקורה כרגע ביניכם כנושא לעבודה רגשית מעמיקה עוד יותר שבעצם נוגעת בלב הכאב שלך...? משהו בי אומר שבכל זאת עברתם כברת דרך כלשהי כבר תקופה ואולי שווה כן להתעכב לעומק על התחושות שלך שעולות כרגע ועל מה זה מייצר ביניכם? הכאב הוא מאד גדול כפי שכתבת....מבינה. ליאת

שלום הייתי בקשר עם מישהו לא חברות קשר בעבודה והייתה בנינו תקשורת טובה עברתי לעבודה אחרת ותמיד הוא בראש שלי האם מבחינה פסיכולוגית הוא גם חושב עליי כלומר אם אני חושבת על מישהו להרבה זמן האם זה אומר שהוא מרגיש כלפיי משהו ושהוא גם חושב עליי?

היי דנה אם את חושבת הרבה על מישהו זה לא אומר בהכרח שהוא חושב עלייך אלא אם כן את מחזיקה באמונות שהן יותר רוחנחות ואז אולי יהיה מי שיאמר לך שכן :) פסיגכולוגית ורגשעת נראה לי שמעניין יהיה לשאול את עצמך מה את חושבת עליו? האם יש משהו במחשבות שמעיד למשל על עניינים לא סגורים איתו (רגשיים) ? או אולי זה בעצם משהו שהוא מסמל ומסמן שקשור בכלל אלייך וכדאי להבין אותו או להתייחס אליו? משהו שאולי הוא מזכיר לך? ועוד... ליאת

24/06/2019 | 21:38 | מאת: טל

בן 37, נשוי +3. עובד, לומד. מתפקד. אובחנתי לפני כ-11 שנה כסובל מדיסתמיה לאחר שני אירוע MDD. אני מאוזן תרופתית יחסית וסביב מתחים בזוגיות שהחלנו בטיפול זוגי עבורם, התחדד הצורך בטיפול פרטני שמעולם לא עברתי ברצינות, מעבר לייעוצים פסיכיאטרים לצורך התאמת טיפול תרופתי ומעקב. נאמר לי ע''י אחד הרופאים בעבר כי דיסתימיה אינה ניתנת לריפוי מאחר שמדובר במבנה אישיות. עם ההבנה כי מצבי אינו בר-תיקון, אלא מאפשר לחיות עם המצב, והקושי הקשור לכך, בזוגיות, עולות בי שוב מחשבות אובדניות. לא משהו מעשי, אבל אני מאחל לעצמי מדי בוקר מחלה קשה, תאונה קטלנית, או לא לקום יום אחד. אני לא חושב להתאבד כי אין לי אומץ ואני לא חושב שהילדים, אשתי והמשפחה יוכלו להמשיך לחיות בלי להשתגע מהמחשבה ש''אבא'' רצה למות. תאונת דרכים, סרטן או פגיעה בצבא הם משהו שבהחלט קל יותר לחיות איתם כמשפחה מאשר אובדנות. האמת שאני מתפלא שיש לי כוח לקום לעבוד ולהיות יוזם ופעיל בעבודה ועוד שאין לאף אחד מושג שמתחת לעור ולבגדים- הנפש שלי כבר ברקבון מתקדם. שוב - אין לי כוונה אקטיבית להתאבד, אני פשוט רוצה להפסיק את הסבל שאני חי איתו מאז שאני זוכר את עצמי (כנראה שסביב גיל 4-5, שם נמצא שורש הדיסתימיה).

לקריאה נוספת והעמקה

היי טל שמתי לב ממה שכתבת שאתה נותן דגש יתר לחשיבה הפסיכיאטרית כמו גם הרפואית. הדיבור על עצמך כחולה והשאלה אם זה אינו "בר תיקון" מובילה אותך למקום נמוך שבו עולה המחשבה :אם "המחלה" אינה ברת תיקון למה לי לחיות"? המטרה של טיפול פסיכולוגי היא דווקא לצאת מהמקום הזה במובן שזה לא באמת חשוב אם זה "בר תיקון" או לא אלא שמה שחשוב זו האופציה והתקווה הגלומה בטיפול דווקא לכך שלא תסבול כל כך. טיפול הוא מקום של תקווה לריפוי ולכן מאד הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול כי נשמע שבכל התהליך לא באמת הלכת לשם וחבל ממש! לאף אחד לא מגיע לסבול כך...אתה צודק... אבל יש פתרון אחר להפסיק את הכאב שהוא לא רק תרופתי או אובדני. בטיפול נותנים מקום והכלה ל"פצע "ומאפשרים לך לחיות איתו. ליאת

30/06/2019 | 06:37 | מאת: טל

תודה על המענה, אבל מאחר ומדובר במבנה אישיותי האם טיפול כלשהו יכול לפרק האישיות ולבנות אותה מחדש או שרק מלמד לחיות עם ההפרעה? ההגדרה של ריפוי אולי לא מתאימה אבל הכוונה האם יש עדויות מחקריות לשיפור בסימנים או לפי שאלונים המצביעים על כך שדיסתימיה ממושכת לאחר טיפול יכולה להראות ככל אדם אחר שאינו סובל ממנה

היי טל לא יעזור לך לדעתי להמשיך להתייחס לעדויות מחקרים וסטיטיסטיקות... אני שומעת את הקושי לתת אמון ולסמוך אבל כמה דברים: טיפול הוא חוויה רגשית הוא לא מפרק אישיות ובונה אותה מחדש. הוא מקום לעיבוד כאבים ואובדנים, להבנות של דפוסים שאנו משחזרים מבעבר- להווה,לחוויה של קשר רגשי ומה קורה בתוכו ועוד. מתוך התובנות והתחושות שטיפול מייצר כמעט תמיד רואים שינוי (כמובן תלוי גם במיהו המטפל ובחיבור בינו לבין המטופל) השינוי הוא לא בבת אחת. זהו שינוי איטי שמייצר תנועה פנימית בתוך הנפש ולאחר מכן גם תנועה בחיים במציאות. אני מניחה שיש גם מחקרים על דיסתימיה אבל... וזה אבל חשוב! הרבה טיפולים לא נחקרו משום שקשה למדוד טיפול אלא אם כן הוא קוג התנהגותי. השאלה המשמעותית פה הוא מהו הנסיון הקליני של המטפלים למול דיסתימיה והנסיון הקליני שלי לפחות :) מראה שיש שיפור. מניחה שגם מטפלים אחרים יגידו זאת שוב- תלוי הרבה משתנים. העניין מבחינתך הוא לאפשר לעצמך סוג של לקיחת סיכון ולהעז להתנסות בחוויה רגשית כלשהי שאתה לא יודע כעת כיצד בדיוק היא תעזור אבל אולי ניתן להחזיק איזושהי אמונה שכן...היא תעזור. ליאת

21/06/2019 | 12:34 | מאת: נירית

אני בת 23 מאוהבת בבחור שאנחנו ידידים קרובים אך לא בני זוג הוא לא מעוניין ובכל זאת אני תקועה במחשבות עליו מסתכלת עליו בתמונות בפייסבוק לא מצליחה להשתחרר ממחשבות ממנו מה אני יכולה לעשות? אשמח לפתרון קטן

לקריאה נוספת והעמקה

היי נירית כשתחושות הן לא הדדיות זה כואב... נסי לחשוב מה הכי מתאים לך. מתאים לך להיות ידידה שלו כעת? מתאים באמת להמשיך לצפות? אולי אפשר לקחת את זה למקום שבעצם עולה צורך בקשר ובאהבה ואז ניתן למצוא אותה במקום אחר? ליאת

18/06/2019 | 01:00 | מאת: דנה

שלום כשאני נמצאת במפגש עם חברות שאני מכירה אותן טוב או עם קרובי משפחה עם הדודות בעיקרון ומנסה להישתתף בשיחה ומתחילה לספר משהו אני מבחינה בהבעות פנים מוזרות של אחד מהן בכל מפגש כאילו שהיא כל כך רוצה שאשתוק או שמה שאני אומרת לא מוצאת חן בעניה האם זו התקף של שינאה או קינאה או בכלל חוסר הערכה וכבוד כלפיי כל כך מתקשה לפרש כי אני נתקלת מכמה אנשים הרבה פעמים מה אמור להביע התנהגות כזאת?

לקריאה נוספת והעמקה

היי דנה אני לא מכירה אותך כך שקשה לי לענות לא יודעת האם זה קשור לאיך שאת אומרת את הדברים או לתוכן של הדברים או שמא אולי זו בעצם רק פרשנות שלך להבעות... אולי אם יש משהי שאת דווקא יותר קרובה אליה וסומכת עליה אולי כדאי לשאול מה הרגישה כשדיברת...אולי יהיה ניתן להבין מזה משהו. ליאת

07/06/2019 | 10:06 | מאת: ספרדיקס

הי ליאת, מה שלומך? חוזרת לכתוב כאן קצת, ופה, כי אולי אבד לי בהרגשה המרחב במקומות אחרים. כועסת שקמתי בבוקר. על מלוא הרגשות האלימים בי מולי. על העולם. פחות יודעת היכן למצוא נחמה, רוך. פחות נקלטים קולות מרככים. מרגישה ממש לא חמודה ולא ראויה. עדיין פונה לאמצעים שונים ובשיחות, כל התקופה. עדיין לא יכולה לבכות. ואצעק - די כבר עם זה. די. מבקשת להיות בעץ הזה לבד ושכולם יעופו לכל הרוחות. א.ה. (הכינוי המוכר שלי כאן)

לקריאה נוספת והעמקה

היי א.ה יקרה רק היום ראיתי את שכתבת... לפעמים בוקעת זעקה שכזו ולפחות יכולה לומר לך ששומעת לא יודעת מה הביא אותך כרגע לתחושה זו. מהו הטריגר? וכמובן שאת מוזמנת לשתף עוד אבל אכתוב אסוציאטיבית ומהרהורי הלב שגם אם עושים "עבודה" כפי שכתבת לפעמים משהו מחזיר אחורה ואוזלים הכוחות וחוזר המקום שממנו התחלנו ואיתו מזדחל הייאוש אבל... לפעמים גם החזרה הזו אחורה היא עוד מפגש עם החלק שאנחנו לא אוהבים ויש משהו במפגשים גם עם החלקים הללו שמאד מכאיב -שוב אבל אח"כ גם קצת מרפא כי זה מזכיר לנו שגם החלקים ה"לא חמודים" הם שלנו ואולי הם לא כאלו נוראיים אלא אנושיים. (אם הצלחתי להסביר...) וחוץ מזה שמחתי לראותך פה... ונ.ב בעיניי את חמודה :) ליאת

16/06/2019 | 05:38 | מאת: ספרדיקס

הי ליאת החמודה, כן, כואב באופן (לי) בלתי נישא, לגלות שיש בי משהו אנושי ולא מן סוג של כל יכולה. נצחית וכד'. אבל אולי גם אני עדיין עיוורת איכשהו לזה. חושבת שגם העובדה שאני בגיל המעבר עכשיו, ויש כאן משהו שכרוך לעוד אובדן נשי תורמת את תרומתה. וההזדקנות. אני לא יודעת לגמרי מה הנחית אותי כל כך נמוך וייתכן שיש קשר גם לסוג העבודה שלי, שמזכירה לי את האובדן האישי שלי, והיא גם מתחלפת כל שנה. תודה רבה מאד, א.ה.

היי א.ה יקרה כן יש משהו בהתבגרות וגיל המעבר שבהחלט מציף אובדנים והחמצות...איתך ליאת

03/06/2019 | 22:14 | מאת: קצת לבד

שלום. אני מאד מתקשה לנהל שיחות עם אנשים שיובילו לקרבה חברתית.וגם זוגית. הייתי רוצה לדבר עם איש מקצוע.אבל לא יכול מבחינה כלכלית. האם יש איזה. גוף ציבורי או עמותה שיכולים לאפשר שיחות כאלה עם מישהו באופן קבוע

היי לך "קצת לבד" שאלה מצויינת וחשובה וחשוב שאתה מזהה את הקושי ומנסה לחשוב על פתרונות. קשר עם איש מקצוע מאד יכול לעזור כי הדיבור על עצמך עם אדם שמבין ומכיל הוא כבר לכשעצמו סוג של קשר שממנו ניתן לצמוח לקשרים אחרים. אתה יכול לקבל טיפול דרך קופת חולים במסגרת גופים שעובדים איתם מכונים או גם בתחנות של הקופה... זה אמור להיות ללא עלות ממליצה לפנות... ליאת

שלום. רציתי לדעת חוץ מ cbt איזה עוד טיפולים יש נגד דיכאון וחרדה ללא תרופות. בברכה,

לקריאה נוספת והעמקה

היי שרה גם טיפול רגשי פסיכודינאמי שמנסה להבין את הדיכון ועל מה הוא "יושב" עוזר משמעותית. כל טיפול רגשי עשוי לעזור ליאת

שלום ליאת, אשמח להמלצות על מטפלים טובים ממכבי מאיזור המרכז. עברתי כבר מספר מטפלים בעבר אך בגלל המחיר הגבוה בפרטי נאלצתי להפסיק ..מקווה למצוא מטפל או מטפלת טובה דרך הקופה. תודה

היי איילה לצערי אני לא יכולה להעביר המלצות על גבי הפורום בהצלחה ,מקווה שתמצאי ליאת

21/04/2019 | 15:09 | מאת: אייל

שלום רב !! בשבועות האחרונים מאוד מאוד קשה לי לקום בבוקר ולצאת מהמ יטה . וזה מאוד מתסכל למשל היום יצאתי מהמ יטה בסביבות השעה 14 . מה אעשה זה קשור לתרופות ?? ממש איני יודע . הקושי שלי הוא ממש גדול מאוד . אשמח לקבל הצעה ופיתרון לבעיה . תודה רבה לכם וחג שמח תגובה

לקריאה נוספת והעמקה

היי אייל ממליצה להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך לגבי זה כמו כן פעילות גופנית אפילו הליכה קצרה ביום יכולה לעזור כמו גם הקפדה על תזונה נכונה כמובן שנשמע לי גם שצריך שיהיה למה לקום בבוקר, האם יש לך תכנית טיפול גם כשאתה בבית? ליאת

18/04/2019 | 10:12 | מאת: אייל

מזה כשבועיים ישן אצל חבר בשביל לקום בוקר בשעה סבירה . משום מה מאוד קשה לי לקום בבוקר . שוחררתי בדיוק לפני כ 3 שבועות . במהלך האישפוז רופא נתן לי להבין שזה לא רק התרופות ושעליי לעבוד על עצמי .כרגע ערב חג והמתחים קצת עולים לי מהלא נודע ושצריך בבית ההורים לתת יד ולעזור גם יש לי את הדירה שלי והחדר . שמחתי לעדכן ואשמח לתגובות . תודה רבה לכם חג שמח ורק טוב . תגובה

לקריאה נוספת והעמקה

היי אייל איך אתה היום? קושי לקום בבוקר זה בהחלא חלק ממצב נפשי הרבה פעמים אני מקווה שאתה מקבל עזרה רגשית ותמיכה גם מחוץ לאישפוז זה נשמע לי מאד חשוב ליאת

03/04/2019 | 19:06 | מאת: שיר

החלטתי לפנות לטיפול פסיכולוגי רציתי לשתף בחוויות מהמפגש הראשון ואשמח לשמוע חוות דעתך ליאת לאחר שיחה קצרה בטלפון עם המטפלת שבחרתי קבענו להיפגש. בשיחה בטלפון התרשמתי לטובה מהיכולות האישיות והטיפוליות שלה הגם שהשיחה היתה קצרה ,היא נשמעה אמפתית,אכפתית ועם נכונות לטפל ולסייע. כשהגעתי למפגש איתה הרגשתי שהיא לוחצת חזק מידי שאספר לה מה הבעיה .. באותו יום ספציפי לא הייתי במיטבי והתחלתי לשתף אותה ולספר לה יחד עם זאת הרגשתי לא נוח מולה וקצת גימגמתי ועצרתי בדיבור.. היא קטעה אותי מספר פעמים עם עצות משלה מה אני צריכה לעשות שזה בסדר מבחינתי ,אבל לא הייתי צריכה את העצות מכיוון שאני יודעת מה צריך לעשות כדי לפתור את הבעיות שלי ועשיתי את מה שצריך והבעיות לא נפתרו ,,בכל זאת המשיכה ללחוץ שאספר ואדבר יותר ,,כשאמרתי לה שלא פשוט לי לעשות את זה היא ענתה "אז בשביל מה באת" עניתי שבאיזה שהוא מקום בפנים קיימת תקווה לשינוי ולכן החלטתי ובחרתי להגיע לטיפול.. ואז שוב קטעה אותי עם הצעות ופתרונות שלה שכאמור עשיתי וניסיתי ...חשתי ממש לא נוח מולה ,הטון דיבור שלה היה לא נעים,הרגשתי קצת מותקפת אפילו ובעיקר שהיא לוחצת עליי חזק מידי ... אז פשוט אמרתי לה שאני מרגישה שאנחנו לא משדרות על אותו הגל וככל הנראה אין ביננו התאמה נכונה כדי לעשות טיפול,,בתגובה היא אמרה בסדר.שהיא לא רוצה לכפות את עצמה עליי ומה שאני רוצה לעשות זה בסדר ..וציינה שמעולם לא קרה לה שמטופל או מטופלת אמרו לה באמצע פגישה שזה לא מתאים ורצו ללכת באמצע.. אמרתי או קיי זה לא אישי כלפייך אני פחות התחברתי,את בסדר ..."זו לא את זו אני".. שאלתי אותה כמה אני צריכה לשלם ענתה שאני לא צריכה לשלם לה כלום. התעקשתי בכל זאת לשלם מאחר והיא הגיעה במיוחד לקליניקה כדי לקבל אותי .היא סרבה לקחת תשלום.הודיתי לה ונפרדתי ממנה כשיצאתי שלחתי לה הודעה שאני מתנצלת אם פגעתי בה ושאני מחפשת משהו מסויים וכנראה ההחלטה שלי היתה מוטעית ... היא לא הגיבה להודעה... מרגיש לי שלא היו לה כוונות רעות ושהיא לא דיברה ממקום של לפגוע בי... אני כן חושבת שהיא היתה צריכה להתנהל אחרת ולתת לי לשתף בקצב שלי ולא ללחוץ עליי חזק,,לא אמרתי לה את זה כנראה בגלל מבוכה ,ציפיתי שהיא תבין לבד שללחוץ עליי להתבטא ולדבר ולשפוך את כל הצרות שלי מולה שהיא בנאדם זר זה מיותר מבחינתה ולכל אחד יש את הקצב שלו להיפתח ,להתמסר ולשתף.. יכול להיות שהייתי צריכה כן לומר לה את זה והיא היתה מבינה ואז מתנהגת אחרת. אני חושבת שטעיתי ורוצה לתת לה עוד צ'אנס נוסף היות וכן היתה אנושית ,לא גבתה תשלום למרות שהצעתי,בשיחה בטלפון היא נשמעה מקסימה לפני שקבענו את המפגש .. האם כדאי לתת צ'אנס נוסף ןהפעם לדבר איתה מה הפריע לי בהתנהלות שלה? או שללכת עם התחושות שהיו לי בפגישה מולה ולעבור למטפלת אחרת ,לנסות משהו אחר? הייתי רוצה לשמוע ממנה למה בחרה להתנהל מולי ככה בצורה לא מותאמת לקצב שלי וליכולות שלי ליאת האם יש גישה טיפולית מסויימת שצריך ללחוץ על המטופל כפי שהיא עשתה ושיטה זאת אמורה לפעול לטובת המטופל ולעזור לו? אשמח אם תעירי את עיניי בנושא .. תודה..

לקריאה נוספת והעמקה
08/04/2019 | 15:16 | מאת: דג במים

עמנהבגהננ

יי שיר יש גישות יותר קוגנטיביות התנהגותיות או גם מעולם האימון שמנסים להגיע מהר יותר להצבת מטרות או קשיים אבל גם אז לא עושים זאת באופן כזה ובפגישה ראשונה. נשמע לי שהייתה לחוצה ואיכשהו זה לקח אותה למקום שלחצה עלייך או גם ייעצה לך מהר מדיי. ...פחות נראה לי מתאים המשפט שאמרה לך שזה פעם ראשונה שזה קורה לה...או גם המשפט "בשביל מה באת לכאן". נסי לחשוב מאיזה מקום את רוצה להתעקש דווקא עליה והאם זה נכון לך או שאולי לפנות למישהי אחרת שיהיה חיבור יותר מתאים. ליאת

28/04/2019 | 19:08 | מאת: שיר

לא חייבת להתעקש דווקא עליה ... מחפשת מטפל/ת אחרת תודה על התשובה המפורטת

03/04/2019 | 00:32 | מאת: נועה

היי, אני בטיפול כבר 7 חודשים, כל פעם קורה שאני תחושה שמשהו לא מספיק לי, כלומר התעניינתי בגילה של המטפלת, אך היא סרבה לומר לי כי טוענת שהיא לא האישיו בטיפול. או למשל ביקשתי חיבוק.. סירבה כי אינה מתחברת עם מטופלים. זה תסכל אותי וכעסתי נורא, הרגשתי שאינה מבינה אותי ואת צרכיי וביקשתי לעשות הפסקה. אחרי שבוע וחצי המטפלת יצרה קשר לשאול מה איתי והחלפנו דברים. ביקשתי להיפגש אך היא ביקשה שאקח זמן נוסף למחשבה ושכם היא מעוניינת בייעוץ להבין מה קורה. חלפו עוד שבועיים ואני יצרתי הקשר. במשך הזמן היה מידי פעם התכתבנו. לבסוף לאחר חודש (בדיוק חזרתי מחול) קבענו להיפגש. בפגישה היא הודיעה לי חגיגית כי אנחנו נפרדות . טענה שמההתחלה היתה תחושה שאינה יכולה להעניק לי את הטיפול לו אני זקוקה וזוהי החלטה מקצועית שלה. הייתי בשוק! לא ציפיתי. אבל זה מה שהמדריך שלה ייעץ לה. זהו אין עם מי לדבר. ואני ממש ממש פגועה, בודדה וחשה בעיקר שאין זה נכון לחתוך כך טיפול. ללא הדרגתיות או אפשרות לעבד זאת. אני ממש התאהבתי בה מיד בתחילת הטיפול. כעת קשה לי מנשוא ומצער אבל היא אטומה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי נועה מבינה מאד את התחושה ואת הקושי ואת חווית הנטישה. בואי ננסה להסתכל על זה בעוד זויות... אני חושבת שהמטפלת בעצם הרגישה שהיא באמת לא יכולה לעזור לך לא בהכרח כי את "קשה" אלא בגלל שהרגישה שה י א לא יכולה . ולכן באיזשהו מקום אולי עשתה משהו שהוא לטובתך (עם כל הכאב) כי במקום שתחווי תסתכול מתמשך אצלה והיא תרגיש כנל היא אמרה לך את האמת שלה. ובאמת הזו אין רעים וטובים יש פשוט כנראה חוסר התאמה או הבנה שבכלים שלה יש היא לא תוכל להיות טובה מספיק בשבילך. חשוב ממש שלמרות תחושותייך הקשות תנסי לחשוב על טיפול או מסגרת אחרת שמתאימה יותר. הרבה בהצלחה... ליאת

03/04/2019 | 13:17 | מאת: נועה

אני מבינה , אבל זה לא בא ממנה. היא התכוונה שנמשיך, מישהו שיכנע אותה.. וזו טעות. אף אחד למעט שתינו לא יודע מה היה בטיפול. ובטח שלא לסיים זאת כך, לחתוך! לא לדאוג לי קשה לי להבין את זה

27/03/2019 | 11:46 | מאת: לימור

בת 45,נשואה פלוס 2 עברתי משבר אישי אני לא מטופלת אין לי קשר לטיפולים כאלה או אחרים לכן אני כותבת כאן כדי לשאול מה אני אמורה לעשות במקום להיות מרירה וכועסת בגלל חוסר עבודה התמודדות אישית דווקא מחפשת כלי להרגיש טוב ולהיות שמחה אנא עם את מסכימה לתת לי מענה אודה לך

לקריאה נוספת והעמקה

היי לימור קשה מאד לומר מבלי להכירך מה אפשר לעשות משום שנשמע לי שחשוב להבין מהם נגורמים לתחושותייך או גם איךך את מתמודדת בדרך כלל עם מצבים קשים. אין "כלי" אחד שמתאים אבל כמובן שישנם כלים אוניברסיליים שעוזרים להרבה אנשים כגון: ספורט, מדיטציה, תמיכה חברתית או משפחתית או גם וגם, עסוק בדברים שגורמים לך לסיפוק והנאה, חשיבה חיובית על הדברים שיש בחיים (ציינת נשואה עם 2 ילדים למשל ) ולא למקד את הפוקוס על האין, חשיבה איך את מוצאת עבודה (במידה ואת מחפשת) ואם בכל זאת המצב ממשיך אולי כן כדאי לחשוב על טיפול רגשי. ליאת

22/03/2019 | 16:17 | מאת: דואגת

האם תסמינים של עישון גראס מוגבר עלולים להיות דומים לתסמינים המתוארים של המניה דיפרסיה ( בינהם בזבוז כספים, מחשבות קופצות, תחושת חוזק, תזזיתיות, צורך מופחת בשינה, קפיצה מנושא לנושא וחוסר יכולת להחזיק רעיון)

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך עישון קנאביס עשוי לעזור מאד לאחד או גם ליצור תסמינים רגשיים מוקצנים אצל אחר. אני חושבת שכדי לדעת האם זה מהעישון או מאניה כדאי להפחית מינון או גם להפסיק. יש אנשים שבכלל לא יושפעו לרעה מעשון קנאביס (או גם יושפעו לטובה) ויש מי שתחושות מסוימות או גם חוויות יוקצנו אצלו כמו: בלבול, דיכאון, רגזנות, חוסר פוקוס חרדות ועוד. תלוי מאד גם האם מדובר בעישון מוגבר או עישון פה ושם. חשוב לי לומר שגם מאניה לא מאבחנים כ"כ מהר וכל מה שתיארת יכול לנבוע גם מסיבות אחרות כגון: דיכאון, מצב משברי, ועוד. לא כדאי לערוך אבחנות עצמיות... ליאת

הבת שלי נמצאת בתחילת הליך גירושין. במצב נפשי קשה לאחר 18 שנות נישואין ועם 2 ילדים בתיכון. הומלץ לה ע"י רופאה פסיכיאטרית לעבור טיפולי פסיכותרפיה ע"י מטפלת מתאימה. כיצד בוחרים מטפלת מתאימה והאם עדיף שתהיה גם עובדת סוציאלית. בתודה אדי

לקריאה נוספת והעמקה

היי אדי נשמי שאתה אבא דואג איכפתי וזה כבר הרבה בשביל בתך! תחת הכותרת: טיפולי פסיכותרפיה נמצאים למעשה כל הטיפולים אשר בהם נעזרים בשיחות מה שאנו מכנים טיפול רגשי. (יש גם פסיכותרפיה גוף נפש שבה גם עובדים על חוויות הגוף במקביל לשיחות) מי שמוכשר בדרך כלל לערוך טיפולים כאלו הם: עובדים סוציאלים קליניים, פסיכולוגים קליניים או מטפלים בהבהעה ויצירה. ישנם מטפלים ללא תארים אלו אשר למדו פסיכותרפיה ועשויים גם להציג עצמם כפסיכותרפיסטים. התחום עדיין לא מוגדר היטב. לטעמי רצוי ללכת למי שהינה בעלת ההכשרה התאימה מאלו שתיארתי לעיל. כיצד בוחרים? המלצות, אינטרנט, אפשרויות התשלטם פרטי או דרך קופ"ח ועוד ניתן גם בדרך כלל להגיע לפגישה ראשונה ולחוש כיצד "הכימיה" עם המטפל/ת מה שחשוב מאד להמשך הטיפול. ליאת

אני בת 42. עובדת מתפקדת רק שבשעות הערב אני נכנסת למין קונפליקטים כליליים עם עצמי אני איבדתי חבר טוב לפני כחודשיים ומאז אין לי חשק לתפקד בערב אני עובדת עד הערב גם התחביבים שהיו לי אין לי חשק לעשות אותם אני אני כול הזמן חושבת עם עצמי איך לצאת מזה עם כן לצאת למשל או לא לצאת או עם כן לחזור למה שאהבתי לעשות או לא. ההרגשה לא מאפשרת לי את זה. אני כל ערב במחשבות מדכאות חסרת מוטיבציה מה הפתרון שניתן לעשות כדי להתמודד? לחזור לשמחה לחיוניות לחיים המלאים שהיו לי?

לקריאה נוספת והעמקה

היי שרון את מספרת שאיבדת חבר טוב... יש תקופת אבל את רק חודשיים אחרי...שבה ממש מובן אם מרגישים חוסר חשק וחוסר שמחה עצב או אף דיכאון. אולי כדאי לתת לעצמך זמן להתאבל ולנסות לא להלחץ מכך שאת מרגישה את כל זה... ליאת

13/03/2019 | 23:25 | מאת: דנה

שלום. בדרך כלל אני לא פונה לפורומים אך הפעם הרגשתי כי אני חייבת עצה עזרה בפורום כי אני מרגישה כי עליי לקבל כלים להתמודד עם מה שעובר עליי. אני יודעת שאני נמצאת כרגע במצב של חוסר אונים דכאון אין לי מצב רוח אני לא רוצה טיפול עם כדורים או דברים כאלה כרגע שיעזרו לדכאון אני לא אוהבת כימי ניסיתי לוסטרל זה לא עשה לי טוב זה הרופא משפחה נתן לי. אני לא עובדת אין לי אף חברים אני מרגישה שאני לא שייכת לחברה כן יש לי משפחה תומכת יש לי הכול אבל חברים אין לי עבודה אין לי וכול פעם שאני קמה בבוקר אני מרגישה שאני קמה לכלום ממש כלום. אני מגישה מתוסכלת אני המון שנים עבדתי והיו לי חברים אבל משום מה החברים נעלמו במשך השנים אני כבר לא צעירה אני אחרי גיל 50 ומרגישה הרגשת נחיתות לא התחתנתי בגלל שאני מרגישה שעשיתי עם בחורים המון טעויות כן היו לי מחזרים בעבר אבל היום אני פשוט לבד. אני לא רוצה שום מסגרת טיפולית בגלל זה אני פונה לפורום אני זקוקה לעצה ועזרה מה ניתן לעשות כדי להרגיש יותר טוב גם לבד באמת אני מודה לכם.

לקריאה נוספת והעמקה

היי דנה נשמע שאת מתארת איזו תחושת בדידות ועצב שמתוכה עולה צורך חזק יותר מובן ואנושי במעגלי תמיכה ובכלל קרבה כמו חברים או בן זוג. לא הצלחתי להבין ממך האם זה שאינך עובדת מפריע לך או שזו בחירה מרצון והאם גם זה חלק ממצב הרוח? אני חושבת שאפשר לנסות להיות אקטיבית כדי להתקרב לאנשים אם זה ע"י הצטרפות לקבוצות וירטואליות שנפגשות גם המציאות למשל דרך הפייסבוק או אתרי הכרויות כדי להכיר בני זוג, או קבוצות שמטיילות, או גם להצטרף לאיזה חוג פשוט כדי לפגוש עוד אנשים. אני נותנת לך עצות כאלו כי ביקשת "עיצה" אבל כמובן שאני חושבת שמעבר לכל חשוב להבין מהן האמונות והתחושות סביב קשרים חברתיים או זוגיים? מה מונע ממך להתקרב כרגע? מהם הפחדים? ועוד גם לבד את יכולה לנסות לחשוב על פעילויות שמרגישות לך שממלאות אותך: ספורט, סרטים, ספרים...באמת כל מה שנראה לך שיכול לגרום לתחושת סיפוק והנאה מבחינתך... ליאת

08/03/2019 | 15:34 | מאת: אייל

שלום רב !! כאמור לוקה בסכיזופרניה ואוסידי מחשבת י מטופל בתרופות . כיום נמ צא באישפוז בבי"ח. ארצה לשתף שעברתי המון טיפולים בשיחות אך נעזרתי חלקית . יש לי את התמונה בראש של ומאז המשבר הראשוני שלא יוצא לי מהראש אשר הוביל אותי למצבי נפש לא טובים . אציין שבמהותי אני מאוד רציני ומשקיע ובשנים האחרונות אין לי רצף בטיפולים בשיחות . ומאוד ארצה להשתפר .. מה עליי לעשות וכיצד לפעול ?? תודה רבה שבת שלום

לקריאה נוספת והעמקה

היי אייל, האם אתה מתכוון לשיחות במהלך האישפוז או לאחריו? נשמע שאתה מביע רצון לשיחות כאלו ואתה אומר שאתה משקיע ורציני...מה מפריע לך כרגע ליצור רצף טיפולי בשיחות? ליאת

15/03/2019 | 16:49 | מאת: אייל

שלום ליאת !! שאלתך יפה ועליי ככל הנראה אצטרך לענות .. גם כעת שאני במסגרת אישפוז .. אז בפגישות (היו רק 2 כאלה )) עם הפסיכולוג הסב את ליבי לדפוס שאני רוצה להיות שם לא כאן . וכשאני מגיע לשם אז שוב אני רוצה להיות שם ..שם >> שם ושם . מנסה לעצור ולהיות כאן ועכשיו . מה הדרך להגיע לכך אולי זה האי שקט שאני סובל מנה רבות שנים . אשמח לקרוא תגובתך החכמה . תודה ושבת שלום לך

25/02/2019 | 23:34 | מאת: עדי

אבקש המלצתך על ספרות מקצועית-טיפולית בתחום הפרווסיה, בעברית כמובן, או שם של ספר. תודה רבה!

לקריאה נוספת והעמקה

היי עדי אני לא מכירה ספר שממש נותן מידע על כל ההפרעות ישנם מספר ספרים בעברים שעוסקים במשמעויות של סאדיזם ומזוכיזם כמו: "עבד התענגות אדון" או גם בתוך הספר "בכבלי האהבה" יש פרק או שניים שמדובר על כך ליאצ

23/02/2019 | 19:09 | מאת: טלי

שלום. אני בת 30. שנים רבות בטיפול. יש לי בעיה שחוזרת על עצמה תמיד בטיפול אצל כל מטפלת שהייתי אצלה. אני מאוד פתוחה בטיפול אבל על הבעיה הזאת אני לא יכולה לדבר אז אשמח אם את תעזרי לי ובבקשההה אל תגידי לי שאני צריכה לדבר על זה עם המטפלת כי אני באמת לא מסוגלת כבר הרבה שנים! הבעיה היא שאני כל הזמן במהלך היומיום כאילו מדברת איתה, מספרת לה דברים. פשוט מדמיינת את עצמי בתוך טיפול. זה מטריד אותי וקצת מפריע לי בתפקוד כי זה קצת מנתק אותי. כשאני חייבת לעשות דברים חשובים אני מצליחה להתרכז אבל בכל זמן פנוי אני מיד מדמיינת את עצמי מדברת איתה. ואם אני צריכה פתאום לעשות משהו אני מתעצלת כי בא לי רק להמשיך לדמיין... מה אפשר לעשות??? תודה מראש!

לקריאה נוספת והעמקה

היי טלי נשמע שממש הפנמת את המטפלת כקול פנימי שאת משוחחת איתו .מדוע בעצם זה מטריד אותך? ממה שאת כותבת ישנה תחושה שאת מרגישה שזו "אובססיה" הווה אומר משהו שלא בריא לך אז אם כך במה זה מתבטא? ליאת

26/02/2019 | 19:06 | מאת: טלי

ליאת, תודה על התייחסותך. זה מטריד אותי גם בגלל שאני מתביישת בזה, מרגישה שזה לא נורמלי כי זה יותר מדי זמן שתופס אותי במהלך היום. וגם מהסיבה שכתבתי לך שזה מנתק אותי ומוציא אותי מריכוז. לדוגמא, כשאני מתארגנת בבוקר אני תוך כדי מדמיינת אותי משוחחת עם המטפלת ואז ההתארגנות שלי יותר איטית. או שאני מדמיינת ואז פתאום מישהו מדבר איתי ואני נבהלת... כי בעצם הייתי בעולם אחר.... אני גם פחות מתפקדת בבית כי מעדיפה לשכב במיטה ולדמיין...... בתקופות קצרות שלא הייתי בטיפול הרגשתי ממש הקלה שלא היה לי את המטרד הזה. אבל אני חייבת להמשיך בטיפול, רק לא מסוגלת לדבר על זה. זה המצב כבר הרבה שנים. מקווה שהבנת ותוכלי לעזור לי. תודה!

היי טלי מבינה כעת מדוע זה מפריע ועדיין יש לי הרגשה שאולי אם תעלי את זה זה בעצם יעזור להפחתת המחשבות הללו....ככה זה מרגיש שבעצם יש "סוד" כלשהו שיש לו משמעות ובדרכ כאשר אנו מרגישים שנושאים סוד אנחנו חושבים עליו הרבה... ליאת

06/03/2019 | 21:17 | מאת: טלי

אין לי אומץ להעלות את הנושא הזה בטיפול. תודה בכל אופן על ההתייחסות!

לליאת היקרה יש לי אח חולה בבית, ואני מתוסכלת אחי מקסים בכל קנה מידה אבל לא תקשורתי כל כך היום הוא לא מה שהיה עד לפני כמה שנים גם הוריי לא בריאים כל כך ואני צריכה לתחזק את הבית,גם לעבוד בקיצור לעשות הכל הדבר מצער אותי, שהכל על הראש שלי אך אני לא רוצה לצער אותם. לא את אחי ולא את ההורים טיפול אני לא כרגע האם יש איזו דרך אחרת שאת יכולה לייעץ לי מה לעשות, כדי שהדבר ישתנה אצלי בבית? מה עושים?אני במתחים רגשיים

לקריאה נוספת והעמקה

היי גל נשמע לא פשוט בכלל ועם הרבה עומס רגשי ופיזי. האם יש אפשרות לחשוב על עזרה נוספת חיצונית בתשלום? עזרה של מטפלת מבטוח לאומי או עזרה פרטית? (לגבי ההורים). ךא ככ הבנתי בת כמה את ובני כמה בני שאר המשפחה . האם יש אפשרות שאחיך יהיה במסגרת כלשהי? חסרים לי לא מעט פרטים כדי לענות לך ברצינות כפי שהייתי רוצה. מוזמנת לפרט בהמשך ליאת

19/02/2019 | 22:38 | מאת: אייל

שלום.. רשמתי כאן בפורום שאלה ואיני רואה אותה . מדוע?

19/02/2019 | 22:17 | מאת: אייל

שלום רב !! אני סובל מהפרעות נפשיות מזה שנים מטופל בתרופות עם הטבה חלקית .. אציין שבעבר הרחוק הייתי מטופל ומתמיד בטיפול שיחתי .. בשנים האחרונות בעצם רק בתקופה האחרונה החלפתי כ 3 מטפלים מכיון שאני מאוד מבולבל מאובחן באוסידי מחשבתי קשה . לאחרונה החלה לקחת כדור בשם ג"ילקס שבהתחלה עשה לי טוב אבל לאחרונה הופיעו אצלי מחשבות אובדניות לא שאני רוצה בכך אך זה נכפה עליי . ארצה לשאול מה הוא הטיפול לצאת ולהיפטר מהחשיבה בככ שלילית הזו ? כמוכ הרופאה העלתה לי מינו ן לפונקס ואמרה שבאם המצב לא ישתפר היא תאשפז אותי ואני נורא לחוץ מכך . איני יודע מה קרה לי שאני מחליף מטפלים . השאלה היא לגבי טיפול לאיזה מטפל לחזור ומה עליי לעשות להרגיש יותר טוב . תודה על התגובה לילה טוב

לקריאה נוספת והעמקה

אייל היי נשמע שאתה מטפל בעצמך בזה שאתה בקשר עם הפסיכיאטרית. חשוב שתדווח לה על כל השפעה של התרופות עד שתמצא התרופה המתאימה. לפעמים זה לוקח זמן. לגבי הטיפול הרגשי ניתן אולי לנסות טיפול קוגנטיבי התנהגותי ממוקד באו סי די. מקווה שתרגיש טוב ליאת

05/02/2019 | 16:17 | מאת: עמי

שלום רב נקלעתי למערכת קשר זוגי עם בחורה שסובלת מהפרעת אישיות ושינויי מצבי רוח תקופה ארוכה אני מנסה לסיים איתה את הקשר ופשוט לא מצליח והיא בכלל לוחצת על חתונה ובטוחה שנגור יחד ונתחתן ולי כבר מאוד קשה איתה מבחינה נפשית לא יודע איך להיפרד ממנה אני כל עולמה והיא מאוד תלויה בי רגשית אני במבוך נוראי

לקריאה נוספת והעמקה

היי עמי מבינה מאד את תחושתך נשמע שמצד אחד אתה דואג ואיכפתי אולי גם קשור אליה ומאידך אתה רוצה להפרד עם כמה שפחות נזקים וכאב. הייתי ממליצה לך לערב מישהו בסביבתב שיכול לעזור לך לעמוד מולה אולי בן משפחה שקרוב אליה או חברה טובה או גם לבדוק אם היא הולכת לטיפול...יתכן שיהיה לך קל יותר לעשות את הפרידה כאשר תדע שהיא מטופלת ומוחזקת "בידיים טובות" ליאת

03/02/2019 | 21:18 | מאת: אייל

שלום רב !! הערב הייתי אצל הרופאה פסיכ" שלי שלא היתה מרוצה מאיך שאני נראה .. ובמיוחד הבדיקות דם לא בישרו טובות . שלחה אותי דחוף מחר לרופא המשפחה ולחזור למסגרת אישפוז יום להמשך איזון כלשונה . הערכים בדם היו נמוכים ואני מקווה שנצא מזה מהר אמן . המטפל שלי אמר לי שזה לא הבעייה אצלי כלומר מצבי הנפשי אלא ת. לוואייי של הלפונקס כדור ממנו אני סובל מאוד בחיים . שמחתי לעדכן אשמח לתגובות והמלצות מכולם . תודה רבה ולילה טוב תגובה

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך נראה לי ששאלתך שייכת לפורום פסיכיאטריה שם עוסקים בטיפול תרופתי... מקןוה שמתמצא שם תשובה ליאת

13/02/2019 | 23:42 | מאת: אייל

שלום ליאת !!! רציתי לשאול מנסיונך .. איך והאם יוצאים ונפטרים ממחשבות של אובדנות ? אשמח לשמוע דעתך בעניין . תודה

02/02/2019 | 17:14 | מאת: ספי

איזה דברים משפיעים על הבטחון העצמי ? סביבה שיש בה הרבה כעסים+ויכוחים יכולה להשפיע לרעה על הבטחון העצמי ?

היי ספי מספר שורות למטה מופיעה תשובתי אך עונה שוב: בטחון עצמי משופע מהרבה גורמים בחלקם לסביבה רוויות כעסים בהחלט יכולה להיות השפעה לרעה על הבטחון והצורך להצטמצם מתוך רצון להגן על עצמנו. ליאת

02/02/2019 | 17:06 | מאת: ירון

אני מעוניין לדעת איך אפשר לשפר/לפתח את כושר הלמידה/הבנה - להבין מהר/טוב יותר דברים שמסבירים לי (תפקיד חדש עבודה/שיחות וכו') כי יש אצלי קצת בעייה עם זה שאני לא זוכר הכל ותופס לפעמים לאט את הדברים

היי ירון למטה מופיעה אותה שאלה בדיוק ועם תשובתי ליאת

25/01/2019 | 11:08 | מאת: שי

אני עם קצת בעייה בחשיבה - קצת מתקשה לשלוף מהראש את התשובות שאני רוצה בכל מיני סיטואציות וזה מפריע ביום יום ורוצה לדעת מה לעשות ?

לקריאה נוספת והעמקה

היי שי מה שאתה מתאר יכול לנבוע מהרבה סיבות... לרוב מדובר באיזושהי חרדה שיכולה לעצור את מהירות התגובה כמובן שלעיתים יכולה להיות גם איזו לקות למידה או עניין נוירולוגי. בכל מקרה אם זה מפריע לך ומחמיר כדאי לערוך ברור כדי להבין מהו מקור הקושי. ליאת

22/01/2019 | 15:17 | מאת: אייל

שלום לכולם !! אני מזה כחודש התחלתי טיפול פסיכולוגי שיחתי עם מטפל חדש כאמור .. הוא עובד בצורה ממש שונה אבל כן עובדת ויש לו ניסיון של הרבה שנים .. אני חש שיפור במצבי כמובן לא מושלם אך אני שואף מה שיותר גבוהה . העניין הוא שהוא נותן לי ש.ביית לעשות יום ביומו. ואני לעיתים עושה או עושה חלקית .. העניין הוא מה ומי ואיך אני כן אצליח לבצע לפחות 80 % מהמטלות . תודה רבה תגובה

לקריאה נוספת והעמקה

היי אייל שמחה לשמוע שאתה חש שיפור. זה טוב... נשמע שהמטפל עובד בשיטת ה CBT הקוגנטיבית התנהגותית שבה לעיתים עובדים באופן מסודר, עבודה על התנהגות- רגש - ומחשבה והקשר ביניהן. לעיתים גם דרך מתן תרגילים לבית. אבל....המטרה היא שלא תלחץ מתרגילי הבית ובודאי שלא תחוש שהן שיעורי בית כמו בבי"ס....להבדיל .גם אם אתה עושה חלק מהעבודה בבית או אפילו בכלל לא מצליח לגשת אליה זה משהו שניתן להביאו לטיפול בדיוק כפי שזה, עם הקושי ,כאשר המטרה היא לא שהמטפל "ינזוף" בך אלא תוכלו לעבוד יחדיו על הקושי. ליאת

20/01/2019 | 07:00 | מאת: מיכל

היי, אני בת 30, רווקה, ויצאתי מקשר של שנה שהתחיל טוב אך המשיך כקשר כוחני, אלים נפשית, מילולית וכספית וקנאי מצד בן הזוג הקודם. זו הפעם הראשונה שחוויתי קשר מסוג זה. אני בחורה רגישה מאד בכללי, קולטת אנרגיות ומושפעת מהן. עברו מספר חודשים מאז הקשר, ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים ״יוצאת״ על גברים שאני מתכתבת איתם (כלומר, כועסת, מטיפה) על התנהגויות שמעוררות אותי רגשית מבחינת כך שזיהיתי בהן קצת קנאות גברית/כוחנות/שקרים וכו׳. אני מרגישה שבגלל שאני עוד מושפעת מהקשר ההוא, קשה לי להאמין בצד הטוב ובכוונות הטובות, ואני נתפסת לכל רע קטן ושופטת לחומרה, וגם מרגישה צורך לצאת על אותו האדם, כי אני כועסת על ה״עוול״ שנגרם לי באותה הבעה של תכונה לא טובה מצידו. זו התנהלות שאני בטוחה שלא תקינה רגשית, אבל לא יודעת לאיפה אני יכולה לתעל את הכעסים האלו והרגשות הלא פתורים שלי, כך שזה יהיה נכון יותר ובריא יותר? (מאחר ואני רגישה מאד הרבה פעמים בחיי אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת להתגבר על רגשותיי, ופועלת באימפולסיביות רגשית) אשמח לעצה פרקטית, בינתיין התייעצויות עם פסיכולוג לא עזרו, מודה מכל הלב, מיכל

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכל את מתארת משהו שהוא ככ רגשי ומבקשת עצה פרקטית...זה בלתי אפשרי לטפל במשהו רגשי דרך אמירות כמו: תהיי חיובית, תעשי ספורט או תשכחי את העבר. אני מניחה שאת מבינה את זה נכון? נשמע שכפי שכתבת: היית בקשר קשה שהשפיע עלייך . קשר כזה שאינו מעובד רגשית בהחלט יכול לתת אותותיו במפגשים עם גברים שנוגעים לך "בפצע". כמו כן נשמע שחשוב גם להבין את את הסיבה שבעטייה היית בקשר הזה ואז לגעת יותר בעומק של מה משך אותך לשם? כך שבפעם הבאה שתפגשי מישהו תוכלי לזהות מהר יותר האם את נמשכת לדפוס הפוגעני או לא... אז שכפי שאת מבינה יש הרבה נושאים לעיבוד רגשי ואולי כרגע את לא מספיק זמן בטיפול? או ...וגם זה קורה... שלא נוצרה לך כימיה עם המטפל/ת? כדאי לחשוב בכל זאת לא לוותר על מציאת טיפול מתאים ומטפל/ת מתאים. ליאת

18/01/2019 | 17:08 | מאת: ויקטור

אני מעוניין לדעת איך לשפר/לפתח את כושר הלמידה בשביל ללמוד/להבין מהר יותר טוב יותר כמו איך להגיע ממקום למקום+תפקיד חדש בעבודה וכו' ? כי אני קצת מתקשה בזה

לקריאה נוספת והעמקה

היי ויקטור קשה לי להבין ממה שכתבת היכן נעוץ הקושי כי אתה מתאר מספר דברים שונים להגיע ממקום למקום שונה מהסתגלות לתפקיד חדש ניתן לחשוב על הנושא של קשיי למידה שלזה אפשר לעבור איבחון ואז ממקדים היכן הקושי וגם לומדים איך לעמוד מולו או שאולי מדובר בחרדות או קושי סביב התנהלות מסויימת כמו מציאת עבודה או הסתגלות אליה וכאן מדובר במשהו יותר רגשי. ליאת