נגישות
נגישות

פורום פסיכותרפיה

13412 הודעות
11959 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
23/08/2015 | 12:30 | מאת: מיכ

מקווה שאת בסדר...רק רציתי לומר שאני עוד פה, מציצה מדי פעם אבל לא ממש מעיזה לכתוב איך אני...ולשתף כי לא ממש יודעת מתי תהיי.....ולוקח המון זמן לתשובה. (לא מאשימה חלילה)פשוט מבחינתי, קשה לחכות לתשובה. אז תודה על הזמן שהקדשת ומקדישה, את אישה יקרה! עזרת ועוזרת מאוד להבין את מה שעברתי....הרבה אושר ובריאות, מיכל

היי מיכ, אני פה וזה בסדר שאת כותבת ומשתפת...מבינה, ליאת

17/08/2015 | 03:15 | מאת: גיא

אני לא מצליח ליצור קשרים חברתיים. אשמח להמלצה על טיפול מתאים.

היי גיא פשוט לפנות לטיפול..:) אני בטוחה שתוכל להעזר, ליאת

16/08/2015 | 21:58 | מאת: ע

הי יש לי פסיכולוגית ממש טובה ,חיבור טוב מרגישה פתיחות וחשק להיתקדם.לפעמים זה גם קשה כי מרגישה מעין תלות.אם היא בחופש אז איך אשרוד שבוע בלי לספר לה מה קורה?..אני גם מתקשה לפעמים להבין אם היא מצד אחד האדם הכי קרוב לי אבל מצד שני היא לא חברה ואני לא יכולה לדבר איתה או להתקשר מתי שבא לי וזה מאוד קשה הדיסוננס הזה.לפעמים אני רוצה להפסיק כי הקשר הטוב הזה הוא גם קשה שאני יודעת שזו לא חברה וזה מאוד מבלבל.ברור שאני לא אפסיק מצד אחר כי היא עוזרת לי אז אני ממש מבולבלת .איך פרויד לא חשב על ההשלכות?:) יש עיצה איך להיכנס לפרופורציה אם אפשרי בכלל?תודה...

היי ע אני מבינה את תחושותייך ואת הבלבול אכן יש קרבה אכן זו לא חברה, לעיתים לא פשוט להבין זאת. זה לוקח זמן. לפעמים זה גם מפחיד כפי שכתבת. ליאת

09/08/2015 | 18:09 | מאת: דני

שלום,יש לי שאלה. אני מטופלת במרכז המתמחה בתחום מסויים. המטפלת שלי יצאה לחופש של חודשיים ו לא חשבתי שיהיה לי קשה בכלל,זה לא עלה על דעתי למרות שהציגה בפני שעלול להיות לא פשוט. עכשיו שבועיים אחרי שנסעה אני מרגישה רע מאוד ומאוד לבד. היא שלחה מייל מיוזמתה ודרשה בשלומי. אבל אני לא רוצה להפריע לה וחושבת ויודעת כמה החופש חשוב. גם לי.. אני תוהה,עד כמה זה אתי/מוזר/הגיוני/ריאלי,לקבוע פגישה עם המטפלת הקודמת שלי? רק אדגיש שעזבתי את הטיפול איתה רק מהסיבה שפחות יכלה לעזור לי בתחום שהייתי צריכה בו עזרה אך מעבר לזה היה בנינו קשר מאוד מאוד חזק למשך כמה שנים. אך לא ראיתי אותה לפחות שנתיים ולא החלפנו מילה בזמן הזה.. אשמח לדעתך המהירה כי קשה.. תודה, דני (בת)

היי דני אני לא בטוחה שהעניין פה הוא האתיות אלא השאלה האם פגישה עם המטפלת הקודמת אכן תועיל באמת? זה כמו למלא איזשהו חלל במשהו העיקר למלא ואולי אותו משהו כבר אינו מתאים כפי שאת כותבת. נורא קשה להשאר לעיתים עם חלל. באמת קשה ולכן מבינה אותך, יש לנו רצון עז למלא אבל האתגר הוא לנסות להכיל בכל זאת את המקום הזה של החסר ולדעת שעוד מעט המטפלת חוזרת, אולי גם בכל זאת תשלחי לה מייל אם תראי שממש קשה לך אני בטוחה שגם אם היא בחופשה היא תבין ותענה. ליאת.

09/08/2015 | 11:16 | מאת: ליהי

איך אפשר לקבל תשובה לא בפורום? תודה, ליהי

היי ליהי ניתן לפנות אליי למייל liat@liatbaroz.co.il ליאת

06/08/2015 | 09:29 | מאת: מיכ

מקווה שאת בטוב...הזמנים הולכים ומטמעטים בנראות שלך כאן. בכל מקרה רוצה לשתף שאני בטוב, ויש המון שינויים חיוביים, אני שומרת על עצמי מבחינת משקל, לומדת לאזן! מרגישה טוב עם עצמי ומחוברת לגוף ולנפש יותר מתמיד....מבולבלת קצת מהטוב אבל מגיע לי טוב!! ועכשיו מתחילה לחשוב על פרידה למרות שלא דובר על כך כלל בטיפול...אני פוחדת, פוחדת מלהפרד, שלא אסתדר לבד..שלא יהיה למי לפנות.איך נפטרים מתלות במטפל? זה מסובך.....אני עדיין תלויה בה.....מחכה לפגישות, האם זה ישתנה אי פעם גם??? ואוכל להפרד בשלווה????? יש דרך שהתלות תפסק כבר??

מיכ יקרה, מתנצלת שוב על העדרותי הפעם, כרגע הכל בסדר, תודה שאת שמה לב ומתעניינת. אני מבינה את התחושות הסותרות שמחד את דווקא מרגישה שיפור ומאידך- זה מוביל להרגשה שאולי תהיה פרידה וזה לא קל. אני לא חושבת שאם נפרדים אי אפשר לשוב ולפנות למטפל זה לא שהוא נעלם...חשוב לזכור זאת. לפעמים גם מתחילים בכך שמורידים את מינון הפגישות נגיד נפגים פעם בשבועיים ועוד. ליאת

04/08/2015 | 20:15 | מאת: שירה

אני אדם כל כך לא אופטימי. ביקורתית,כוחנית,תחרותית,אגואיסטית..למה בן אדם נוצר להיות מפלצת שכזו..ואם כזו,למה אני צריכה להיות כל כך מודעת לזה? קשה לי עם עצמי. האם יש קשר בין זה שהייתי ילדה שההורים שלה היכו אותה לבין מה שאני מרגישה? אני בקשר טוב עם אבא למרות שהוא אלים כלפיי לפעמים גם היום..קשה לי לכעוס עליו אבל בימים האחרונים אני חושבת על ההקשר והשאלה הזו הרבה מאוד.. מפחדת לשאול אותו כי אמא שלי החליטה שהיא לא רוצה יותר לחיות והיא לא בחיים. ואני מפחדת שזה יכאב לו אם אשאל..

לקריאה נוספת והעמקה

היי שירה, בהחלט עלול להיות קשר בין התחושות שלך כלפי עצמך (הקשות) לבין חווית האלימות משום שמה שאת עושה שהוא שאת "אלימה" כלפי עצמך וזה דבר מאד קשה. במידה ואינך בטיפול הייתי ממליצה לך לפנות לקבלת עזרה, ליאת

22/08/2015 | 10:56 | מאת: התיחסות

היכולת שלך לזהות את מצבך וההקשרים שלהם לאלימות שחווית הוא נדיר. רוב האנשים שחוו מצב זה ויש בהם את כל מה שתארת בדכ כלל לא מזהים את הבעיה מתוך עצמם באופן מוגדר ומופרד מובדל. היכולת שלך לעשות כך מעידה על בגרות נפשית ומודעות. ללא זה בכלל לא ניתן לקדם פתרון. רוב האנשים במצב זה נתקלים בקשיים שמעוררת התנהגותם עם מגעם עם הסביבה. קשיים מלחמות וכו. תחרותיות והשגיות הם לוא דווקא תכונות שליליות. אבל התפסיה שזה בא על רקע בעייתי כלכך מצריכה עיבוד. אלי ות מתמשכת בילדות זה קושי שמפר את ההתפחות הטבעית של האדם. בנוסף במצבך את חייבת לקדם הפסקת אלימות כלפיך כיום! תביע אי הסכמה לכך. יש דרכים לפתרון. כל עוד את נמצאת במסגרת כזו זה מזין את התסכול והאלימות הפנימית שלך באופן שתארת. זה לא יגמר כי זה מזין אחד את השני. נצלי את יכולת המודעות שלך הנדירה ותכיני תוכנית פעולה עם יעדים. לא ציינת גיל. אבל קודם כל לצאת ממגע יוםיומי עם אב אלים מיעד. מעבר למקום אחר.זה צעד ראשון. אחר כך נפשך תרגע ואז תוכלי למצוא כלים ועזרה. בהצלחה.

26/07/2015 | 18:11 | מאת: עמי גרשון

אני נתקל בקשיים למצוא מטפל באיזור המרכז (חולון,ראשון). חלק לא עונים, חלק לא עובדים כבר עם מכבי וחלק עם המתנה של מספר חודשים מה עושים ? המלצות , ו/או המלצות על מטפלים לCBT התנהגותי/קוגנטיבי. תודה

היי עמי, אתה מוזמן להשאיר כתובת מייל פה ואולי יגיעו לכאן המלצות בהצלחה ליאת

24/07/2015 | 15:17 | מאת: שאלה

היי, אם יש מישהו שאומר שהיהודים שנרצחו בשואה הם כביכול אשמים, והוא מעביר עליהם ביקורת שלא עשו שום דבר והיו פחדנים, מה זה אומר עליו? מעבר לזה, הוא משווה בין האמירה שהוא לא יכול לשפוט אותם מבלי להיות במקומם לכך שהוא גם לא יכול לשפוט את היטלר... האם אלו נחשבות מחשבות לגיטימיות? לטענתו מי שחושב שאי אפשר להאשים את היהודים הוא לא מספיק בשל ועמוק כדי להבין על מה הוא מדבר ובעצם, לטענתו, הסיבה היחידה לכך שלא מאשימים אותם היא כי "לא נהוג להאשים את הקורבן ולתת ביקורת עצמית". כמו-כן, הוא מצדיק מאד את האימרה "הם הלכו כצאן לטבח". זה פשוט גורם לי להרבה כעס ואינני מצליחה להבין אותו. בעיני הדברים האלה שהוא אומר הם נוראיים וזה ממש בושה לדבר ככה.. האם זה נורמלי? כלומר, האם פשוט זו דעתו וזהו או שמדובר בתופעה עם שם? אטימות? חוסר רגש? משהו? קשה לי מאד פשוט לקבל שככה מישהו חושב הוא גם לא מוכן להקשיב לשום טענה אחרת תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך תראי...לכל אדם הזכות לכל מחשבה כל עוד הוא לא בהכרח מממש אותה. אני גם לא יכולה להגיד אם הוא "נורמלי" או לא כי לא מכירה את האדם אבל בהחלט חושבת כמוך שאלו מחשבות ביזאריות ומעוותות. ליאת

24/07/2015 | 03:29 | מאת: רוני

לפני כמה שנים הייתי בטיפול פסיכותרפיה במסגרת קופת חולים. אם אני חותם לחברת ביטוח על טופס ויתור סודיות רפואי, האם זה אומר שייחשפו פרטים מהטיפול עצמו או רק עצם זה שהייתי בטיפול?

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך תחשף רק העובדה שהיית בטיפול לא תכניו, ליאת

23/07/2015 | 15:35 | מאת: שאלה.

האם מחשבה על כך שהחיים זמניים ממילא ואין טעם בהם כי כל יום זהה ליום קודם ורק קשה יותר, והמחשבה שכל יום יכול להיות יום אחרון שלנו (בעקבות מחלה של אדם קרוב-שהחלים) עברו כבר 4 שנים. אך המחשבות לא פסקו ובפועל יש קושי בחזרה לעבודה ופעילות יומיומית. ניסיתי טיפול עם פסיכולוגית שהסתבך ובמקום לדבר על הנושא והחרדות מצאתי את עצמי מתעסקת ביחסיה של המטפלת כלפי. איני יודעת מה לעשות .מאד קשה לי בימים אלו.

היי לך יש לי תשובה פשוטה: לנסות מטפלת אחרת שתתאים לך. חושבת שבמצבים של דכאון אין טעם רב בהתעסקות ביחסים עם המטפלת, (וזו דעתי בלבד) ליאת

23/07/2015 | 13:15 | מאת: גילי

ליאת שלום, מזה תקוםפה שאני חשה חוסר אונים בהקשר של משבר אישי שאני עוברת. אני בת 27, סטודנטית לתואר ראשון. יש רגעים שאני ממש מרגישה חסרת אונים בנוגע למצב שאני מצאת בו על אף שאני בטיפול קוגנטיבי כבר שלושה חודשים. יש רגעים ביום שתחושת חוסר האונים תוקפת אותי וממש קשה לי להתמודד עמה וזה ממש מכבה אותי ואני יכולה להרגיש את הכאב אפילו על גופי. אלו רגעים ממש קשים. הייתי רוצה לדעת אם יש איזו המלצה או תרגיל משהו שאני יכולה לעשות על מנת להקל על עצמי ולהעביר את התחושה הקשה אפילו במעט? תודה גילי

לקריאה נוספת והעמקה

היי גילי, מבינה את תחושותייך וטוב שאת בטיפול. מציעה להעלות את השאלה בפני המטפלת אבל באופן כללי יש כל מיני טכניקות להתמודד עם רגשות: למשל, דווקא לתת לחוסר האונים להיות בך ולא לברוח ממנו עד שעובר, טכניקת המינדפולנס שזה סוג של מדיטציה, או גם טכניקות קוגנטיביות של מעבר למחשבות מסוג אחר, ליאת

22/07/2015 | 21:52 | מאת: מה עושים?

שלום ליאת, אנונימית ולילך. מודה שחששתי להיכנס לכאן לקרוא. ימים כל כך קשים. והרגשתי שיש תגובות שלא אצליח לשאת כרגע. אז אני דבר ראשון שמחה שהמילים של כולכן היו אמפתיות ומבינות. העובדות הפשוטות הן שהיא לא ידעה אותי. שתמיד כשביקשתי שנחשוב מה יהיה עם החוב, ואולי אוריד פגישות, היא שכנעה אותי להישאר ושהכל יהיה בסדר. לא שמעתי מילה על העלאת מחיר. ומעבר לכך היא אף אמרה שאם יהיה לי קשה להחזיר את החוב היא תבוא לקראתי, ותדאג שלא אפגע מכך. (כל זה בשלב שלא עבדתי). את צודקת לילך, אכן מבחינתי הנפשית הטיפול שלי כבר לא איננו. וצדקת במילותיך שזה דו כיווני. היה משפט שאמרה לי בטעות בשבועיים הללו, ושרף את ליבי. והוא מהדהד לי בעקבות מה שאמרת. שלפני שנה וחצי רצתה שאבוא ולא חשבה כלל על הכסף. אך כעת היא חושבת ממקום רציונלי והמבט שלה על הכל משתנה. המשפט הזה הוא רק סמל לתהליך שלם שעובר בינינו. שהוא רובו התרחקות שלה. היא אומרת שהפכתי להיות נודניקית ומציקה, שקשה לה איתי. ושבעבר היתה מאוד קשורה אלי אך דברים השתנו. ואני מרגישה שיש אפשרות שהעניין הכספי הוא דרך שלה לומר לי שלום ולא להתראות. ואכן זו אבדה קשה מידי עבורי. היא היתה כל עולמי. היה בינינו קשר מיוחד מאוד. אין לי דרך לספר אפילו עד כמה. אני שבורה. וממשיכה להאחז בה. לא יודעת מה לעשות עוד. נאחזת בה, ולא מסוגלת לראות את ההתנכרות שלה אלי. כתבתי לה שני צ'קים (ביקשתי הלוואה מחברה שריחמה על המצב, עד כמה שנורא לספר). אבל כלום לא נרגע. הבנתי שהבעיה הרבה יותר גדולה. זהו רק סימפטום. וככל שהיא מתרחקת, אני הופכת לנואשת יותר. צריכה אותה יותר, זקוקה לה כמו אויר לנשימה. והיא נעלמת יותר ויותר. לא מסוגלת אפילו לחשוב על סיום הטיפול.

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך כל מה שיכולה לומר הוא שאני מאד מבינה את כאבך הקשה והבלתי נסבל. אולי צריך לרחת איזו תקופה של פרספקטיבה פנימית כדי להרגיש את הדברים קצת יותר מרחק, ליאת

14/08/2015 | 16:18 | מאת: לילך

היי שוב, כאב לי לקרוא את מה שכתבת.. אני מכירה מאוד את המצבים האלה, שלמרות שכבר רע מאוד, "התמכרנו" לסיכוי לאהבה מאותו גורם מזיק, ואנחנו ממשיכים לדפוק ולדפוק על אותה דלת סגורה, גם כשאנחנו מרגישים שאנחנו ממאיסים את עצמנו, וגם כשזו לא התנהגות שמתאימה לנו. מכירה מאוד. אני כל כך מאחלת לך לכעוס... הכעס לפעמים מאפשר לתפוס מרחק ולהסתכל על זה מהצד. ואני שמחה שאת משתפת ולא נשארת לבד עם התחושות הקשות האלה.. בשלב הזה, לפחות ממה שאת מספרת על מה שהיא אומרת לך, זה לא נשמע כמו טיפול יותר. פסיכולוגית שאומרת למטופלת שהיא נודניקית ומציקה היא פסיכולוגית שכבר לא מטפלת בך. היא לא מצליחה להיות שם בשבילך יותר, ועם כל הכאב שזה כנראה מסב לך, היא כבר יותר מזיקה ממטפלת. כנראה שקרה משהו ביניכן שלא מאפשר לה לחזור לטפל בך, לחזור להיות אובייקט להשלכות עבורך. אני חושבת שזה גם מוזר שפסיכולוגית אומרת שבעבר היא הייתה מאוד קשורה למטופל.. משהו באמירה הזאת צורם לי קצת.. כאילו לא קשור לטיפול.. ברור שפסיכולוגים נקשרים למטופלים שלהם, אבל זה פשוט לא משהו שאומרים. כי הטיפול שהיא מאפשרת לא אמור להיות קשור לאם היא אוהבת אותך או לא, ועד כמה, ואם היא נקשרה אליך או נפרמה ממך, וזה לא צריך לעניין את המטופל אם בעבר היא הייתה קשורה ועכשיו כבר לא. זו סתם אמירה פוגענית ולא מקצועית. כאילו היא לא מודעת לכוח שלה כמטפלת, ולעוצמת הפגיעה של מילים כאלה ממנה. אני יודעת שאלה מילים קשות מצידי, אבל אנא.. דאגי לעצמך ועזבי את המטפלת החולה שלך. אני חושבת שאת נשאבת לאובססיה קטנה כלפיה, ובעתיד יצא ממך המון כעס ותסכול על שנשארת שם איתה בכוח. היא לא עושה לך טוב יותר, גם אם בעבר הייתה כל עולמך ונתנה לך המון. הלוואי שתרגישי גם את שעם כל האהבה שהייתה, הטיפול הזה כנראה הסתיים. הלוואי שתצליחי לבחור בעצמך את המקומות שטוב לך בהם, ולהחזיר לעצמך את השליטה על חייך. להחליט בעצמך מה טוב לך. המון בהצלחה! ליבי איתך, לילך

18/07/2015 | 23:25 | מאת: מיכ

לא יודעת מתי תראי.....בכל זאת רוצה לדעת, למה קשה עם שינויים חיוביים? האם גם לאחרים זה קורה שמייד חוזרות למקום המדכא אחרי משהו משמח? לא יודעת מה קרה..כל כך שמחתי והרגשתי אהובה ופתאום כאב לי נורא הראש, התכסתי בשמיכה ואמרתי לכלם ללכת....ונשארתי לבד...לא בטוחה שזה מה שרציתי אבל זה מה שיצא לי....זה קורה??למה??????מרגישה יותר אהובה ושיכולים כן לקבל אותי..אבל כאילו פתאום הרגשתי נורא.....למה זה קורה????

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ כן בהחלט, לעיתים קשה עם שינויים חיוביים לא פחות מאשר עם שליליים. שינוי הוא שינוי והוא דורש הסתגלות, חשיבה אחרת, לפעמים מפחיד לקוות ולצפות ויש משהו נוח ברע המוכר, ליאת

16/07/2015 | 12:40 | מאת: מיכ

אורזת את שארית חיי, מנסה לעטוף בעטיפה יפה, את העבר, את לוח רשמיי, את שאריות הזיכרון שלא נמחק את אותה התקופה שחלפה... מציירת בגוונים הנודדים על פני הדף מייצרת זיכרון אחר, חדש, מאיר, זיכרון של שייכות לעתיד, ממסגרת בצבע זוהר, בהיר, מגלה מחדש את אשר היה שם תמיד. לוקחת בקלות, נרדמת על ענן, מרחפת כמו מלאך המשאיר סימן, את יקיריי נושאת על כפיים, לעיתים נבהלת ואחורה צועדת, וכך משפחה שלמה נוצרת... מתגעגעת אלייך...מקווה שאת בסדר ושומרת על עצמך ויש שדואגים לך..

היי מיכ חמודה אכן נימה אופטימית מאמצת אותה גם ! הכל בסדר תודה :) ליאת

15/07/2015 | 18:55 | מאת: מיכ

היי, מהו מטופל אידיאלי מבחינתך? כזה שיודע להפיק את המירב מהטיפול? כזה שלא צריך להזדקקק כלכך? להתלות? מרגישה שאני מאכזבת אותה בתור מטופלת.....ובכלל אני לא אמורה לרצות (מלשון ריצוי) אותה נכון? אז למה מרגישה דפוקה וצורך להתנצל כשמשתמשת בתקשורת בין פגישות :( או בכלל מולה?.... אוף בכל זאת רוצה שתעני מהו מטופל אידיאלי? תודה מראש, מיכל

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ באמת שאין דבר כזה "מטופל אידיאלי" :) מטופל בא לטיפול כי קשה לו ולכן זה ברור שהמטרה היא לא בהכרח לשבת וללקק דבש בטיפול. אולי אם אנסה בכל זאת לענות משהו אז אני חושבת שמטופל בדר"כ "מתאים" לטיפול כאשר יש לו יכולת לאינטרוספקציה פנימית, ליאת

11/07/2015 | 20:15 | מאת: בלה

הי ליאת, האם חלה "התיישנות" על הקשר בין מטפל למטופל? הכוונה - האם אחרי X שנים שבו נגמר הקשר הטיפולי ביניהם אפשר לבסס קשר חברי או שזה בלתי אפשרי לחלוטין? תודה מראש, בלה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי בלה האמת היא שאיני יודעת, מניחה שאפשר לקרוא על העניין בחוקי האתיקה. אבל אם מניחה לרגע בצד את חוקי האתיקה אני חושבת שזה די בעייתי לפתח יחס חברי ואף עלול לפגוע בטיפול גם אם עבר זמן מאז נערך. אני חושבת שבהחלט אפשר לשמור על עדכונים ובכלל לשמור על קשר אבל חברי?... ליאת

09/07/2015 | 06:14 | מאת: מה עושים?

היי ליאת וכולם. אני מטופלת 5 שנים. החל מאמצע השנה השלישית לטיפול לא עבדתי במשך כמעט שנה (פוטרתי). המטפלת הציעה שאשאר כרגיל, ושאשלם כשאחזור לעבוד. כשנלחצתי איך אחזיר חובות עצומים (אנחנו נפגשות כמה פעמים בשבוע) אמרה שאין לי מה לדאוג וחשוב לה שאבוא. חזרתי לעבוד והחזרתי את הכסף (כמה עשרות אלפים) בכך שפדיתי סכום כסף שהיה כולו חיסכון (לא שלי, הוענק לי). מעבר לזה אין לי עוד כסף. הבעיה היתה שהיא החליטה שהיא מעלה את הסכום באופן רטרואקטיבי על אותה תקופה. וכך נוצר לי חוב נוסף שלא שיערתי של כמה אלפים. כעת אני באולטימטום - לשלם את החוב כלשונה או שהטיפול נפסק (אם לא אשלם בשלושה פגישות הקרובות). הסברתי לה שהתשלומים החודשיים פלוס תשלום חוב שלא ציפיתי - אין לי אפשרות (ואף פירטתי כי היא חשדה שאני לא דוברת אמת לגבי המשכורת שלי). אך לא עוזר. היא טוענת שלמטופלים תמיד קשה לשלם, ולא מתייחסת לכך שעד עכשיו תמיד שילמתי עוד לפני סוף החודש (חוץ מהתקופה בה לא עבדתי). במיוחד מטרידה הטענה שלה שהתשלום הוא תמונת ראי לכך שכמו שהייתי רוצה לא להגיע לטיפול ו"לשלם" בנפשי את שגיאות הסביבה שלי, כך אני לא רוצה לשלם את השגיאות שהיא עשתה לגבי הכסף. (ההעלאה אחורה). ברגע שהיא עוטפת את זה בהסברים פסיכולוגיים היא לא מסכימה לשמוע כלום, וטוענת שהיא יושבת בחרדה מולי בגלל החוב שלטענתה אני חייבת. וכן, היא יודעת ששינתה את מה שסוכם. חוץ מההרגשה האיומה לנוכח ההתנהלות ממי שהיא האדם הכי קרוב אלי בשנים האחרונות, אינני יודעת מה לעשות. להתלונן עליה לוועדת האתיקה - הטיפול יגמר באותו רגע. ומצד שני - לתת צ'ק שאין לי יכולת בשום דרך לשלם ושאני יודעת שאין לי חוב כזה - הורג אותי מבפנים. אנא עצתך או עצתכם (ואשמח למשהו שהוא יותר מ"הבנה" או אמפתיה... סליחה על הבקשה. אני חשה זקוקה לעזרה שתיתן לי "פתח"). יעל

10/07/2015 | 15:34 | מאת: אנונימית

היי יעל, לא ממש הבנתי מה הכוונה שהיא החליטה באופן רטרואקטיבי להעלות את הסכום. האם היא לא יידעה אותך על כך קודם, כאשר היא אמרה שזה בסדר להגיע ללא תשלום ושתשלמי בעתיד? לדעתי יש להפריד בין "הטיפול" שהוא החלק ה"פסיכולוגי" לבין החלק הכספי . וכסף לפעמים זה רק כסף. אני לא חושבת שיש עניין לגשת לוועדת האתיקה, כי זכותה לדרוש איזה מחיר שתרצה...ולא חושבת שיש כאן הפרה של חוקי האתיקה. לדעתי, אם את מעוניינת להמשיך להיות מטופלת אצלה, והדרישה שלה היא שתשלמי את ההפרש - אין לך הרבה מה לעשות. את צריכה לשלם וזהו. רק תוודאי שה"תקל" הזה לא יכרסם באמון ביניכן, ואז הטיפול שלך ייפגע וחבל. לעומת זאת, אם את מתעקשת שאינה צודקת ולא יכולה להשלים עם הדרישה הזו. אז קחי בחשבון שתצטרכי למצוא מטפלת חדשה. וזה לא פשוט. שיקול שלך.. מבינה אותך שמדובר בהרגשה איומה ופגיעה רצינית באמון

היי יעל, קראתי את שכתבת ואני בהחלט מבינה את התסכול ואת ההרגשה שנעשה משהו לא תקין. בהסתמך על מה שאת כותבת (וזה חשוב משום שאיני מכירה את עמדת הצד השני) זה לא תקין לבקש החזר רטרואקטיבי על העלאת הטיפולים במידה ולא סוכם על כך מראש. את צודקת שאין פה מקום להסברים פסיכולוגיים, זה עניין קונקרטי ומציאותי מאד. מה שתעשי עם זה זה כבר לא יכולה לומר לך פרט לכך שחושבת שבהחלט צבינה כמה המצוקה קשה. ליאת

14/07/2015 | 23:58 | מאת: לילך

היי יעל, אני אמנם קוראת מבחוץ, ולא מכירה כלל את הדינמיקה ביניכן או את הצד שלה, אבל ממה שאת כותבת נשמע לי שהטיפול ממילא נגמר... זה נשמע שסביב נושא התשלום נשבר האמון של שתיכן אחת בשנייה. גם אם תסכימי ותצליחי לשלם את יתרת החוב שהיא טוענת שנותרה, האם תהיי מסוגלת להמשיך להיעזר בה באותו אופן? לסמוך עליה שהיא הוגנת וישרה? האם היא עדיין יכולה להמשיך להיות אובייקט להשלכות עבורך? בעיניי זה לא חוקי (עזבי אתי) להעלות את מחיר הפגישה רטרואקטיבית, בלי להודיע מראש שתהיה העלאה. נסי לחשוב על סיטואציות אחרות בחייך, בהן את משלמת על שירות או טיפול.. בשום מקום זה לא קורה. אני הייתי שמה בצד את ההיבטים הפסיכולוגים שהיא מציעה, וחותרת לסיום הטיפול- עם הבטחה שאת החוב תשלמי במלואו, גם אם זה יהיה אחרי סיום הטיפול, למעט הסכום שהוסיפה רטרואקטיבית. ממש סיטואציה קשה!! ליבי איתך.. לילך

שלום, בתיבת 7 ילדה חכמה, מקובלת חברתית . לאחרונה החלה בסיפורים דימיוניים כגון: שחברה שלה עצרה את הזמן בעזרת מיצמוץ, שהיא מפחדת מילדה נוספת- שהצמה שלה מפחידה עם סיכות שדומות לקוצים בצבע דם ודרקון מקדימה. כמו כן בזמן שסיפרה לי היו לה דפיקות לב מואצות. בנוסף היא מספרת שיש לה מחשבות לא טובות לגבי העתיד. מדיי פעם יש לה התקפי זעם אך היא נירגעת. אשמח לחוות דעת בנושא. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך אמא חושבת שהכי טוב אם תעלי את שאלתך בפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד באתר דוקטורס, ליאת

30/06/2015 | 13:26 | מאת: 9

איך מפסיקים לחשוב על סקס

היי לך למה להפסיק לחשוב על זה? הכל עניין של מינון. אם המינון אינו מפריע לדברים אחרים בחיים אז אין שום בעיה. אם המחשבה היא טורדנית ומפריעה כדאי לפנות לקבלת עזרה מקצועית. ליאת

26/06/2015 | 17:56 | מאת: שאלה

שלום רב,אני נמצאת בזמן האחרון בתקופה מאוד לחוצה ואני מאוד חרדה,הרופאת משפחה שלי המליצה לי לקחת אסיול 5 מג כדור ליום ו רסיטל 20 חצי כדור ליום,אני לוקחת כבר 3 ימים אך אני מרגישה לא טוב ומרגישה סחרחורות ואני מרגישה כמו הר געש שעומד להתפוצץ ושהחרדות לא פוסקות,האם זה מסוכן?האם זה הגיוני בגלל השימוש בכדורים?תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך זו שאלה שהיא רפאית ולכן מאד חשוב שתבדקי את התשובה עם רופאת המשפחה ואולי עדיף אף עם פסיכיאטר (אפשרי לגשת דרך הקופה) ליאת

21/06/2015 | 20:21 | מאת: מיכ

איך פרט קטן בזיכרון יכול להכאיב? פרט קטן, לא חשוב, זניח, מעורר בי משהו אחר, פרט קטן, טפשי ומעצבן... פרט קטן שלא נשכח כנראה הוא בתוכי פרט המחשב צעדיו ויוצא בחסות החשיכה. פרטים רבים נשכחו, הוזנחו והוברחו ממחשבות, והוא החצוף מקובע בזיכרון, מתעורר ומציף כנחשול... אתעטף בשיריון ערוכה לקראתו, אחייך לי בשקט כממתיקת סוד, אתייצב מולו בלהט להוציאו מתוכי אערוך נגדו קרב עם כל הטוב שבי....

היי מיכ, תודה ששיתפת,פרט קטן "גדול"... ליאת

19/06/2015 | 19:07 | מאת: מיקה

היי מיכל, ראית ששאלת את ליאת לגבי חשיפה הדרגתית בטיפול... אני תרגלתי זאת קצת עם המטפלת שלי אני חושבת שזה יכול לעזור, ובאופן כללי מאמינה בכל השיטות ההתנהגותיות שמכוונות להתמודדות עם חרדה ושבירת ההימנעות. בהצלחה!

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיקה מסכימה! ליאת

מחפש המלצות על פסיכולוגיות קליניות שעובדות עם קופ"ח מכבי באיזור המרכז - בקעת אונו, פתח תקווה, רמת גן ואם היא טובה ארחיק גם עד תל אביב. חשוב לי שהיא לא תהיה מבוגרת מדי (אך גם לא צעירה בתחילת דרכה) כי גם ככה קשה לי מאוד להיפתח ואני מרגיש שיהיה לי עוד יותר קשה להיפתח לפסיכולוגית מהדור הקודם שלא מדברת בשפה שלי.. אשמח לכל המלצה ו\או עזרה!

היי אבנר לא ניתן להעביר המלצות על גבי הפורום מוזמן להשאיר כתובת מייל אולי ישלחו לך המלצות לשם בהצלחה :) ליאת

11/06/2015 | 17:11 | מאת: מיכ

שאת לא כאן...נעדרת הרבה :( האם יש מצב שתחזרי לאותה תדירות? כמובן בלי לדעת מה קורה איתך בחייך הפרטיים. ושאלה, האם חשיפה עוזרת? בטיפול קוגנטיבי התנהגותי הכוונה? האם צריך חוזק של מטופל במיוחד? יש לי הרגשה שהיא חושבת שאני יכולה כי יש המון שינויים לטובה אצלי והיא הציעה. מתי מציעים את זה? לי קשה עם השינויים אפילו שהכל לטובה...

היי מיכ, אני משתדלת מאד ובהחלט מנסה בהתאם ליכולתי. מבינה את הצורך בחשיפה ובנוכחות. לפעמים חשיפה בהחלט עוזרת משום שהיא מארגנת איזו מציאות חשובה למטופל, לפעמים היא קשה ואם לא עושים אותה בזמן ובאופן הנכון מטופל יכול שלא להכילה ואולי אפילו תהרס איזו פנטזיה (של המטופל לגבי המטפל) שחשובה לטיפול. שורה תחתונה- לפעמים חשיפה נעשית במצבים של בלית ברירה (מצד המטפל) ולפעמים כשיש ברירה השיקול הוא- האם החשיפה היא לטובת המטופל? ומה הוא ירוויח מזה? השאלה איפה את והיא נמצאות בנקודה זו. ליאת

15/06/2015 | 21:11 | מאת: מיכ

לא התכוונתי להאשים...בטוחה שאת עונה כשאת יכולה...(גם קצת דואגת לך..)תודה על התשובה שמובילה להבנה טובה יותר תהליכים בטיפול(כמו תמיד:))אני התכוונתי לחשיפה למשהו שנרתעים ממנו ועושים תרגילים כדי שלא אהיה חרדה מכך יותר :) אבל גם לחשוף בטיפול דברים זה קשה והתשובה שלך נותנת לי כיוון... האם צריך חוזק מסויים או תקופה טובה כדי להשתמש בשיטה זו? והאם כל אחד יכול וזה לא גורם להחמרה דווקא? כי אני בתקופה טובה והיא חושבת שכדאי...

08/06/2015 | 01:35 | מאת: מאי

היי ליאת, המון המון זמן לא כתבתי פה.. מה שלומך? האמת שאין לי משהו יותר מידי חשוב להגיד.. סתם רציתי לקפוץ להגיד לך שלום :) ואולי גם לספר שכבר עוד מעט 4 שנים בטיפול.. התהליך קשה אבל מרגישה שהוא עוזר לי מאוד.. הקשר עם המטפלת מעולה ומיטיב.. וכבר תקופה ארוכה יחסית מגבשת דעה שטיפול פסיכולוגי משתלם וטוב!! מקווה שימשיך ככה.. נשתמע ;) מאי

הי מאי איזה כיף לשמוע ממך ואיזו דרישת שלום נחמדה. נעים לשמוע שאת יכולה לתת מקום גם לטוב, ולרוגע שבשיגרה ולא רק (כמו רובינו...) כשקשה או בוער או מציק. מאחלת לך שימשיך כך ואף יותר! ליאת

07/06/2015 | 09:24 | מאת: מישהי

תודה,התשובה שלך מעודדת.. קשה לי לחשוב איך לבקש או להסביר..או לשאול אותה או את המרכז.

היי מישהי בדרך כלל הכי פשוט והכי ישיר עובד הכי טוב..נסי את זה :) ליאת

07/06/2015 | 02:45 | מאת: h

שלום, עד לפני 7 חודשים הייתי אשה נורמטיבית: נשואה+3 ואקדמאית. בעקבות מקרה שעברתי בעבודה חדשה לאחר הסבה מקצועית שבה השקעתי לא מעט זמן וכסף, אני נמצאת מזה כ- 7 חודשים בדיכאון עמוק. נכון להיום, אני מטופלת ב-3 תרופות שונות נוגדות דיכאון, נמצאת במעקב קבוע אצל פסיכיאטר ופסיכולוגית. אני נמנעת מכל מפגש חברתי בגלל שאני לא רוצה לשמוע איך אנשים אחרים מצליחים בחיים ונהנים ומסתגרת רוב הזמן בבית, כי רק כאן אני מרגישה בטוחה. אפילו בעלי שמנסה לתמוך בי עד כמה שהוא יכול כבר מיואש ממני כי הוא מרגיש שהוא צריך לתרץ בכל פעם למה אני לא מגיעה איתו למפגשים משפחתיים והוא נתון ללחץ מצד הוריו שלא מבינים את מצבי, וזה כמובן בנוסף ללחץ הכלכלי שמופעל עליו מאחר והוא המפרנס היחיד כרגע את כולנו והוריו כנראה מפעילים עליו לחץ נוסף בכיוון הכלכלי. מה אפשר לעשות כדי לצאת מזה מעבר למה שאני עושה כרגע? אני לא יכולה לצאת לעבוד כרגע בגלל שסף הריכוז שלי הוא אפסי וכך גם הביטחון העצמי. בעקבות חוסר-היכולת שלי לתפקד בכלל ולעבוד, מצבנו הכלכלי מדרדר. אני מאוד מיואשת מאוד מזה שאני לא מצליחה למצוא את עצמי ומזה שהרוב לא מבינים אותי ומהלחץ שמופעל עליי. תודה מראש

היי לך אני שומעת שאת עוה בעצם את מה שצריך לעשות במקרים כאלו ואת מטופלת אצל פסיכולוגית ופסיכיאטר שזה טוב. נשמע שצריך אולי להאמין בתהליך הטיפולי שאת עוברת ולפתח תקווה (ואני יודעת שזה קשה כנמצאים בדכאון) שהתקופה הקשה תעבור ושתצאי מזה.סבלנות. נשמע גם שחלק מהלחץ שאת חווה הוא בעקבות חוסר הבנה של הסובבים אותך את המצב. הרבה פעמים גם אנשים קרובים אינם מבינים לעומק דיכאון מהו ולכן מאד מאד חשוב כן לנסות ולהסביר שבעצם כמו בכל מחלה דרוש זמן החלמה וריפוי ולא ניתן הכל לעשות. למקד לעצמך מי האנשים שמולם את חשה שלא בנוח(הבעל? הוריו? ) ואם לא ניתן להסביר אז ...לפחות לנסות לשים את האשמה העצמית שאינה תורמת לכלום- בצד. שולחת אופטימיות ורוח חיובית! ליאת

04/06/2015 | 16:35 | מאת: מישהי

שלום,אני מטופלת כבר שנה וחצי במרכז שמתמחה בנושא מסויים. הגעתי אליו לאחר טיפול אצל פסיכולןגית פרטית שהרגשתי שהנושא איתו אני מתמודדת,גדול עליה ושהיא לא מצליחה לעזור לי. יחד עם זאת,עזרהלי בהרבה דברים אחרים,הטיפול איתה נמשך כשנתיים והקשר בינינו היה מאוד טוב ונכון עבורי. היה לי מאוד קשה לעשותאת המעבר ממנה אל המרכז. היום,אחרי שאני בלעדיה כבר שנה וחצי והיא לא יצאה לי מהסיסטם בכלל בכלל (רק במחשבות,לא ראיתי אותה ולא דיברתי איתה בכלל כל הזמן הזה),ואני במקום קצת קצת יותר טוב אבל עדיין מורכב וקשה ביומיום,יש בי מחשבות חזקות עד כדי שכמעט מסמסת לה אם אוכל לחזור להיות מטופלת שלה. רציתי לשאול מה רע יכול לקרות אם אהיה מטופלת גם אצלה וגם במרכז,שכן הם מספקות לי צרכים שונים ועוזרות לי בצורה שונה..? מה דעתך על הכפילות הזו ולמה אם בכלל זה לא מקובל? תודה רבה;)

היי מישהי לגישתי (אבל זו דעתי) תמיד בוחנים כל מקרה לגופו. נכון שבגדול יש לעיתים בעייתיות כשאר משלבים שני טיפולים, מצד שני, לפעמים זה כן הולך במקביל בדיוק משום שכל אחד מספק ועוזר למשהו אחר. במידה והמטפלת שלך גמישה ומאמינה גם בגישה זו האם יכולה להיות אפשרות למשל שתפגשי איתה במינון שאינו גבוה במקביל לטיפול במרכז? האם יש מקום לבדוק איתה את זה? ליאת

03/06/2015 | 17:45 | מאת: מיכ

היית פה יותר...אני קצת דואגת לך, מקווה שאת בטוב וזה רק מעומס במקום אחר....גם היית חולה ואחר כך לא חזרת כרגיל...בכל אופן את חסרה לי, תבואי?

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ, מרגישה משאלתך כמה את מאד רגישה ואף שמה לב לכל פרט ופרט, ואת צודקת, רק שלא הכל יכולה לפרט פה :) בכל מקרה, לא לדאוג! אני בסדר. ליאת

07/06/2015 | 18:34 | מאת: מיכ

שאי אפשר לפרט....אני מאוד אוהבת את התשובות שלך הרגישות לכלם. תודה על ההקשבה וההבנה.מקווה שתהיי פה יותר. מיכל

02/06/2015 | 23:25 | מאת: מיכ

רגליים עייפות, יחפות עוברות בין שורות ובתים, נזכרת איך פעם נכתבו המילים כשעוד היה טעם לכתוב אותן כשהן עזרו להקשיב ללב, לראות לנשימה... מה נשאר לי מאותה הכתיבה? זיכרון ישן ונייר מוכתם בערימה. חלקו נעלם אך לא לגמרי שוכב הוא מתחת להריסות בית ילדותי אין איש שראה או הקשיב לליבי.... רגליים קטנות, בוחנות, פוחדות, מהססות לצעוד בחדרי הצללים, לפתוח שוב את עולם המילים. את הצוהר שנפתח כעת אחתום, אסגור את ליבי ואותו אאטום... בין כותלי הבתים הרוח מהדהד, המילים והשורות מתרחקות לאיטן, לא אעז שוב לחטוא בכתיבה, האומץ חושב אם לשוב, הלב לא נותן את מפתחותיו ליבי מהסס, האם הכל היה לשווא? כתבתי את השיר הזה אבל הוא לא מתייחס רק למילים של כתיבה אלא בכלל למילים בטיפול....לקשר איתה.מרגישה קצת אבודה שהצוהר נפתח אמנם אבל קשה להפתח ועד מתי?????? כמה שנים???????לעולם???? ואיך בוחנים זאת?????? ממשיכים ללכת כל שבוע?????? עושים הפסקה??????מה עושים?????

היי מיכ לפעמים בתוך "האין מילים" יש גם הרבה מילים. להיפתח זה תהליך שבו לפעמים זזים קדימה ולפעמים אחורה ועדיין יש איזשהו רצף זו לא נקודה שצריך להגיע אליה אלא דרך מתמשכת, ליאת

02/06/2015 | 22:14 | מאת: מיכ

להסביר את ההתנהגות המוזרה שלי אולי יש לך כיוון...אני תלויה בה..כשרע לי היא היחידה שאני כותבת לה בסמס או מדברת בפגישה לא עם חברות..לא מסוגלת. וזה חבל...הרגשתי רע ביקשתי עוד פגישה אבל בסוף ביטלתי אותה כי השעה הייתה כזו קשה עבורי היא תגיע באיחור אני צריכה לצאת מוקדם הרגשתי שאין טעם לחצי שעה...לא יודעת לפתע בכלל חושבת על פרידה...שכבר אי אפשר תקופה ארוכה להיות ככה..לבזבז משאבים וכסף...ולמרות התקדמות עדיין רע לי בתקופןת...אוף לא יודעת מה לעשות איך אדע אם יכולה לבד...הרי לכאורה אני לא מסוגלת לבד....לנסות..האם יש דבר כזה תקופת צינון??? הפסקה??? תמיד זה חיב להיות או פרידה או טיפול???

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ אין חוקים...לפעמים אפשר לעשות הפסקה או למנן פגישות. נשמע לי שידיעה זה כבר חצי הדרך לשינוי ואני מבינה את הרצון לאפשר לעצמך להתמך ולהזדקק גם לאחרים ולא רק לה, ליאת

27/05/2015 | 14:48 | מאת: מטופלת

הי אני מטופלת כבר שנה וחצי וכעת החלטתי יחד עם המטפלת שלי על סיום טיפול. אני מרגישה שאני לא מצליחה לסיים ולהיפרד ממנה. קשה לי הפרידה הזו ואני מאוד מבולבלת. מדוע זה קורה לי? מה עושים כדי להקל על הפרידה?

היי לך מטופלת פרידות הן תמיד מורכבות ואפשר לומר שאפילו שנפרדים "בטוב" לעיתים קרובות זה קשה. אנחנו בני האדם מעצם טיבנו לא ממש אוהבים פרידות והרבה פעמים גם קשה לנו להתמודד איתן. גם במקרה כזה שהחלטתן יחד על סיום טיפול אני מניחה שזה עדיין קשה. אולי כי היא ליוותה אותך תקופה וזה היה משמעותי? אולי כי קרו דברים בתקופה זו, איני יודעת מניחה שאת יודעת יותר... כדי להקל על הפרידה אפשר למשל לעשות אותה בהדרגה, או להפגש בתדירות פחות גבוהה, או להקדיש מספר פגישות לפרידה או לנסות ולסכם יחד איתה את הדברים הטובים או גם הפחות טובים שקרו בתקופה שהיית מטופלת. (ועדיין פרידות זה בדר"כ לא נעים..) ליאת

25/05/2015 | 13:30 | מאת: מיקה

היי ליאת, אני בטיפול. כשהייתי ילדה (לא זוכרת בדיוק באיזו כיתה), היה אדם נחמד שהיה משחק כדורגל ליד בית הספר שלי. הוא תמיד היה חביב כלפיי וחייכן, ואפילו היה מראה לי חתולים ומלמד אותי איך ללטף אותם. חיבבתי אותו וחשבתי שהוא איש נחמד. ואז, באחת הפעמים, ואני אפילו לא זוכרת מה בדיוק קרה ואיך..הוא נגע בי אני רק זוכרת שהחצאית שלי הייתה זרוקה על הרצפה, ושלא יכולתי לסבול את הריח שלו והרגשתי שאני פשוט נחנקת מזה! ולא יכולה לנשום...אבל לא אמרתי לו כלום....אני חושבת שלא הבנתי מה הוא עושה, אני עדיין לא מבינה לגמרי מה קרה ואני גם לא כל כך זוכרת. אני רק זוכרת שהפריע לי שהוא לא מדבר איתי, נגעלתי מהבעת הפנים החולמנית שלו ומהגוף הזה שלו ומהריח, ורציתי שהוא ידבר איתי. אני חושבת שפחדתי ממנו והרגשתי חסרת אונים. ועכשיו קשה לי שבעלי לא מדבר איתי כשאנחנו ביחד, וקשה לי עם המגע שלו והגוף שלו, למרות שאני אוהבת אותו מאוד. אני חושבת שזה קרה לי כמה פעמים (זוכרת לפי הבגדים שלבשתי, שהיו שונים) ואני לא מדמיינת.. אף פעם לא סיפרתי לאף אחד (כואב לי שהקשר עם אימא שלי לא הכי קרוב), וכיום אני לא מצליחה לספר גם למטפלת. איך אפשר לשבת בחדר קטן ולדבר על כאלו דברים? האוויר ייגמר לי ולא יהיה לי מה לנשום. אני ארגיש חנוקה ואבהל! אני פוחדת מהמטפלת ולפעמים בתחילת המפגש שהיא יוצאת מהחדר, אני רוצה לסגור את הדלת ולמנוע ממנה להיכנס. אני מבולבלת! ולא מבינה מה אני צריכה לעשות...האם לספר לה? האם ללכת למפגש? אולי לתת לה לקרוא את ההודעה הזאת? איך אני יכולה לשמור על עצמי מפניה? אני מחבבת אותה מאוד. אני פשוט מרגישה מוצפת וחייבת להוציא את זה ממני. חייבת לספר כבר ולהגיד. ורק בכתיבה אני מצליחה. אני רוצה לעזוב את הטיפול, אבל מרגישה שהגעתי לנקודת האל חזור. ושאני חייבת להתמודד עם הידיעה הזו שהדבר הזה קרה לי. ואני לא יודעת איך...אני מרגישה כמו ילד קטן שרוצה לחצות את הכביש, ויש מכוניות מרעישות ומבהילות מכל עבר, וכל המחשבות האלו והזיכרונות הם פשוט עושים לי "רעש" בראש. אני לא מסוגלת להתרכז בעבודה ומפחדת ליפול לעצב ודכדוך וחוסר ריכוז כזה...ובעיקר מרגישה ילדה קטנה וטיפשה ופחדנית - וקשה לי לקבל שאני כזו! אני רוצה להרגיש בוגרת ושקולה והחלטית. יש לי ילדים ועבודה ואחריות! לא יודעת מה אני...אפשר להיות גם וגם? תודה רבה על ההקשבה

לקריאה נוספת והעמקה
27/05/2015 | 21:22 | מאת: sigal

כן קחי את הכתוב ותני למטפלת. לא את לא ילדה קטנה את ילדה שנפגעה ולא את לא אשמה....

היטי מיקה נראה שהגעת לנקודה בטיפול שמחד את מרגישה שהדברים צריכים לצאת החוצה ומאידך זה מפחיד ומבלבל וכואב להעלות את הדברים הללו ואז יש איזשהו רצון לברוח מהטיפול. לכולנו יש חלקים שהם גם ילדיים וגם בוגרים ובטיפול אנחנו נוגעים בכל החלקים הללו באופן שיהיה מכיל ומרפא ולא מאשים. מה שקרה לך אכן אינו באשמתך, ויחד עם זאת את הולכת עם זה באופן מובן עד היום וזה מלווה אותך וטיפול הוא בדיוק המקום לנסות לרפא את הפצע הזה ואת מה שעברת או לפחות לעבד אותו... כפי שכתבה לך סיגל פה למטה אולי אכן יעזור אם תכתבי את הדברים ותראי למטפלת במידה וקשה לומר אותם... ליאת

25/05/2015 | 01:07 | מאת: חסוי

שלום רב במהלך חיי נתקלתי לא פעם במקרי אלימות קשים באחד מהמקרים התנפלו עליי קבוצת אנשים והכו אותי היום אני בן 26 ובכל פעם שאני שומע קולות גבוהים צעקות רואה אנשים שנראים לי מפוקפקים או נמצא במקומות הומי אדם אני נכנס למין מצב שהלב מתחיל לפעום מהר אני מזיע ורוצה רק לברוח למקום שקט התופעה ממש מפריעה לי למהלך חיי התקינים ברצוני לדעת איך והיכן אוכל לקבל טיפול שיתאים לי ואוכל לחזור להיות בתחושת בטחון תודה מקווה לשמוע תשובה בהקדם

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך, אתה מתאר תגובה שיכולה להיות מה שאנו מכנים תגובה פוסט טראומתית לאותה טראומה שעברת למול אלימות בעברך. ניתן לטפל בזה ואף רצוי במידה וזה מפריע להתנהלותך היומיומית ומעכב אותך. הייתי ממליצה על טיפול דינאמי בנושא, או אפשרי גם לנסות emdr ליאת

24/05/2015 | 21:03 | מאת: עדן

בת 28,מטופלת אצל פסיכולוג קליני בערך שנה. פעם בשבוע. תוך כדי הטיפול,הדיכאון החריף והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. אמרתי למטפל שלי שהחלטתי לנסוע. זו הייתה החלטה די מהירה וספןנטנית אבל גם בלי הרבה ברירות. הרגשתי שאני לא יודעת מה יהיה איתי והייתי חייבת לברוח משם. הוא נבהל וניסה לשכנע אותי לא לנסוע ואמר שאני צריכה להיות קרובה. שאלתי למי בדיוק? והוא אמר שאני צריכה להיות קרובה לטיפול. ביקש שאשמור על קשר ואגיד לו מה איתי. במייל בטלפון או בהודעות אבל שאמצא את הדרך לתקשר. שלא אעלם. ביקשתי לשלם לו באותה הפגישה האחרונה על כל הפגישות האחרונות למרות שהיה אמצע החודש. הוא אמר שאני יחזור קודם כדי לשלם לו. אני באירופה כבר שבועיים וחצי. לפני שבוע שלחתי לו מייל וסיפרתי לו מה איתי. וגם הוספתי שאם הוא יכול לומר לי כמה אני צריכה לשלם לו כי מטריד אותי שאני חייבת לו ולא יודעת מתי אחזור. והוא לא ענה לי כבר שבוע למייל..שלחתי לו אתמול מייל נוסף לוודא שהוא קיבל. הוא לא ענה... זה הגיוני?

היי עדן יכולות להיות הרבה סיבות שלכל שהמטפל עוד לא ענה. אני מאמינה שיענה לך וגם אם במקרה לא נסי לא לקחת זאת אישית אולי יש לו את הסיבות שלו שאינן קשורות אלייך. נסי להמשיך וליהנות מהטיול ואולי קחי זאת כזמן גם למחשבה עם עצמך, ממה ברחת, למה..והאם לא נכון אכן לחזור ולהתמודד עם הדברים בטיפול? טיפול זה לא תמיד רק דבר קל ונעים, לפגוש את עצמנו במראה זה לפעמים קשה כואב ומתסכל. לפעמים יש נקודות בטיפול שמגיעים למקומות "נמוכים" דווקא כשפוגשים את הדברים החשובים בתוכנו,אבל אחרי שצולחים אותם התחושה הרבה הרבה יותר טובה ... ליאת

22/05/2015 | 01:02 | מאת: גלי

ליאת שלום, אשמח לחוות דעתך, אני בת 35 סובלת מהרבה מאד דברים: הפרעת אישיות גבולית, דיכאון, קשיים לתפקד שאני נאבקת בלהכריח את עצמי להתקלח, קושי להחזיק את עצמי כלכלית- עובדת רק שלוש שעות ביום, עודף משקל שרק הולך ומחמיר, ולא נראה באופק שאני מתקרבת ליעדים שהייתי רוצה כמו זוגיות וילדים. לאורך השנים הלכתי לפי הספר וידעתי שההמלצה הטובה ביותר היא שילוב של טיפול ותרופות, ואכן מגיל 18 עד היום אני מטופלת בהרבה מאד תרופות ובמעקב אצל פיסיכיאטר, ונמצאת בטיפול נפשי אינטנסיבי לרוב של שלוש פעמים בשבוע. ולמרות כל זאת הכל תקוע. כל ניסיון שלי להתקדם ולשנות משהו ולצאת קצת מאזור הנוחות מיד גורר אחריו משבר ענקי. ועוד דבר חשוב, אני נמצאת כבר בטיפול השלישי שלי, השניים הראשונים התייאשו, וכעת אחרי שש שנים בטיפול הנוכחי היא אמרה לי גם שהתייאשה. אז אני שמה כרגעבצד את הכאב הזוועתי בלשמוע את זה פעם אחר פעם ולחוות את הנטישה ואת חוסר האמון שיהיה טוב יותר.... ואני מנסה באמת רציונלית לשאול את עצמי מה עכשיו. אני מנסה טיפול פסיכולוגי ותרופות כ"כ הרבה שנים בלי שיפור (מלבד תקופה של שנה וחצי שהיתה במגמה חיובית אך בהנץ המשבר הראשון הכל קרס), אולי אני צריכה לחשוב על משהו אחר ואני לא יודעת על מה. מה שאני מרגישה שאני נורא צריכה זו החזקה רגשית או פיזית... אני מתמוטטתמהחשבה שהמטפלתשליעכשיו המשיכה הלאה והיא לא מזיקה אתי יותר..... כאלו בפנטזיה אם הייתי מצליחה להרגיש שמישהו חושב עלי אוהב אותי רוצה את טובתי היתי מצליחה להרגע ולהשתפר.... אבל זה לא קרה בכמעט עשרים שנות טיפןל... אז מה עשיו? יש לךרעיונות.? עוד טיפול... שאני בחרדה עכשיו שאף אחת לא תסכם לקבל מטופלת עם רקורד כמו שלי.... או משהו אחר ואז מה? תודה ליאת, אני אהבתלקרא את התשובות הרגישות שלך

לקריאה נוספת והעמקה

היי גלי, מבינה את הקושי הרב שעולה בין השורות ואת התחושה שדברים תקועים. זו תחושה מתסכלת ומייאשת. שני דברים נשמעים לי כחשובים מאד במה שכתבת. האחד. מהי כוונתך שאת אומרת שהמטפלת התייאשה? האם התייאשה משינוי או התייאשה בכלל? לעיתים יש לקבל את העובדה שלא כל טיפול מוביל לשינוי אלא שיש טיפולים שמטרתם היא אכן החזקה תמיכה והכלה...האם את זה המטפלת כן יכולה לתת? דבר שני, נשמע שדווקא את יודעת מה את מחפשת להרגיש, את האיכפתיות של המטפל, את התחושה שלא מתייאשים, את העובדה שרוצים בטובתך, האם אינך מרגישה זאת בטיפול הנוכחי? חושבת שזו נקודה ששווה מאד להתעכב עליה בין עם המטפלת הנוכחית ובין אם לבסוף תגיעי למטפלת חדשה כי זה כנראה ה-מהות שאולי משם גם יתחיל השינוי? ליאת

26/05/2015 | 23:48 | מאת: גלי

הי ליאת. ותודה על תשובתך. אני אנסה לענות לשתי הנקודות שהתיחסת... הנקודה הראשונה, של הטיפול התמיכתי, אין למטפלת בעיה שאשאר לטיפול תמיכתי, היא אומרת שזה מבחינתה הכי קל... אבל אני לא מצליחה לוותר על התקווה שישתפר. היא גם אומרת שאין לה בעיה להמשיך כמו שעכשיו היא נפגשת איתי ומקבלת כסף והיא פשוט חושבת שזה מחויבותה לומר לי שהיא לא עוזרת לי... ובטח תגידי עכשיו שטיפול תמיכתי יכול להיות זמני עד ששינוי יהיה יותר אפשרי... נראה לי מדכא להיות בטיפול שלא מאמין שאני יכולה לצאת מהמיטה ונועד רק להקל על פצעי הלחץ... כמטאפורה... ולנקודה השנייה, אני אף פעם לא מצליחה להרגיש את ההחזקה והקשר שאני כ"כ צריכה, לדברי המטפלת זאת הבעיה שלי, כלומר זה לא שהטיפול לא היה מספיק טוב אלא שלי אין את הרצפטורים להרגיש את זה... כך שמה זה יעזור טיפול אחר? כ"כ כואב לי היאוש שלה ממני... ואני חוזרת ושואלת אותך, אז מה עושים? עוד טיפול? או משהו אחר? היית מקבלת על עצמך מטופלת כמוני?

היי גלי חושבת שחשוב שהמטפלת תאמר לך מה כן היא חושבת שיעזור. יכול להיות שהיא חושבת למשל ששינוי של מטל בהכרח יעשה איזשהו שינוי גם אצלך ואז היא בסך הכל די הוגנת איתך למרות שאני מבינה את תחושותייך. מטפל חדש בא גם הוא עם אנרגיות חדשות, אולי תקווה חדשה? אני לא חושבת שזה אומר שאף מטפל לא ייקח אותך כעת לטיפול , ממש לא, אולי חשוב לנסות למצוא בעזרת המטפלת הנוכחית שלך מהו הכיוון שמתאים כעת.. ליאת

18/05/2015 | 23:48 | מאת: בלה ווסלי

בני הבכור התחתן בגיל 40 עם אשת עסקים ולהם נולד ילד חמוד שהוא נכדי. ככרגע היא לא אי. עובדת ומטפלת בילד ובני עובד אך לא מרשה לאישתו לבשל מהפחד שתלכלך הוא לא נותן לילד לזחול מעבר לחדר שלו לסלון כדי שהוא לא יתלכלך כמובן שצריך להוריד נעלים שזה לא מטריד אותי קורה ביפן וקוריאה אך הוא כל הזמן עם מגבת וספריי לנקיון המשפחה כבר לא מבקרת כי צריך לשבת ולא לזוז שלא לדבר על בן דודו הגדול ממנו בשנה. הוא לא ככה כשהוא בא לבית של מישהו אחר אבל אז הוא לא מרשה לילד להתקרב לספה מסויימת שמה הכלב היה שם. מה אפשר לעשות אני חוששת שהוא יכניס חרדות בילד ויסגור את המרחב שלו מה אפשר לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום בלה אני לגמרי מבינה את חששותייך וטוב שאת כאמא וסבתא שמה לב לעניין. שומעים את דאגתך הכנה לנכד. הייתי מציעה לך לנסות לשוחח עם בנך על הנושא בעדינות מתוך נסיון להביא את נקודת המבט של הנכד. יש טיפול רגשי לנושא של אובססביות לנקיון לרוב טיפול קוגנטיבי התנהגותי והוא די ממוקד ולא ארוך אבל צריך הבנה מצד בנך שיש בעיה ושיתוף פעולה שלו עם הנושא. במידה ואת מרגישה שאת לא האדם הנכון לנהל איתו שיחה כזו והקשר עם הכלה טוב אולי כדאי להפעיל אותה? שוב מתוך אמירה שהכל סביב טובתו של הנכד. או לחשוב על כל אדם שנראה לך שיכול להגיע לליבו של בנך. ליאת

14/05/2015 | 00:38 | מאת: חופית

היי ליאת איך מתמודדים עם סיום כפוי של טיפול רגשי ממושך מצד המטפל? זה לא נעשה מבחירה חופשית שלו אבל אני מרגישה קצת אבודה. אני לא כועסת עליו אבל אני מרגישה שלא זכיתי לסיים ולסכם את הטיפול שהיה משמעותי מאוד עבורי בשנים האחרונות ושינה (לטובה) את מי שאני מקצה לקצה. מה דעתך?

היי ח7פית, אני מבינה את שאלתך ואת התחושה משום שלא קל להתמודד עם פרידה שכזו גם אם נעשתה שלא באשמתו. לעיתים אין לנו שליטה על הדברים ואז באמת נותר לעשות איזו עבודה למול עצמך. אולי חשוב שתקחי עימך את כל השינויים שעברת לטובה ותזכרי אותם וגם את ההבנה שלעיתים פרידות לא מתרחשות כפי שהיינו רוצים שיקרו וגם זה חלק מהחיים. במידה ואת מרגישה צורך בהמשך טיפול האם חשבת על פנייה לטיפול חדש? ליאת.

19/05/2015 | 14:43 | מאת: חופית

אין לי כוחות או אמצעים להשקיע בפגישות שכל מטרתן יהיה להסביר למטפל החדש מי אני מה עברתי וכו...

13/05/2015 | 14:29 | מאת: טלי

שלום, אני מטופלת בציפרלקס 10 מג מעל 5 שנים עקב התקפי פאניקה.הרגשתי מצויין במהלך השנים מלבד פעם או פעמיים של נפילות עקב מחלות קלות . אני מאוד היפוכונדרית ולכן כל שינוי בריאותי מורגש בנפש. אני הייתי חודש עם נזלת , ליחה ושיועלים ורופאת משפחה נתנה לי אנטיביאטיקה זינט,(ברוכיטיס שלא טופל) תחילה פחדתי תופאות לווי מאנטיביאטיקה הזאת שמעולם לא לקחתי, לאחר מכן פחדתי שחליתי במחלה נוראית כמו מחלת ריאות סופנית (למרות שאיני מעשנת) או משחפת (למרות שכולם הסבירו לי ששיעול עם ליחה ירוקה ונזלת אינם תסמינים של שחפת), בקיצור אני עם חרדות קשות , חוסן תאבון וקשי שינה. איך אני יוצאת מזה? האם השינה תחזור? האם התאבון יחזור? בבית יש לי 3 ילדים ובעל

לקריאה נוספת והעמקה

היי טלי לעיתים רק טיפול תרופתי אינו עוזר לבד וכדאי לתמוך בעצמך ולטפל בעצמך גם דרך טיפול פסיכולוגי. יש טיפולים ממוקדים בחרדות כפי שאת מתארת אולי יותר בכיוון של טיפול קוגנטיבי או טיפול התנהגותי. אלו לא טיפולים ארוכים אך יעילים. ליאת

12/05/2015 | 02:08 | מאת: אנונימי

חשוב לי לדעת מה של התופעה שאני מתאר ואם יש טיפול תרופתי? אני בחור כבן 20 עם ocd אבל זאת לא הבעיה.. מה שמפריע לי אני רוב היום אדיש מופנם ובקושי מצליח להשתלב בשיחות חוסר באנרגטיות חוסר במרץ.. וזה בכלל לא מה שאני נהנה ממנו... הקטע הוא שבסיטואציות מסוימות אני משתנה (לא בשליטה ולא תמיד) נגיד אם אני ממש מתעצבן מאוד אז אחרי זה אני יכול להיות בן אדם מאוד אקטיבי מרכז הענינים בשיחות מרובות אנשים ובדיוק הפוך מאדיש ומופנם הופך להיות הבן אדם הכי לא ביישן אלא הפוך הטיפוס המצחיק האקטיבי זה שכולם שומעים לו ואנרגטי.. זה קורה לי חא רק שאנח מתעצבן ממש אלא גם נגיד הייתי בטוח שאני יחמיץ משהו ופתאום שוב נהייצי כזה זה לא קורה הרבה וזה לא בשליטה שלי וממש מפריע לי שאנו לא תמיד ככה ושזה לא בשליטתי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לאנונימי אני לא יכולה לאבחן אותך דרך מדיה זו אבל לחפי מה שנשמע לי ישנה הרגשה שאולי יש איזשהו דיכאון סמוי שאתה נמצא בו. במידה ומה שתיארת מפריע לך וגורם לך לקשיים/הסתגרות /המנעות אני מציעה לטפל בבעיה ולפנות לטיפול רגשי ליאת

10/05/2015 | 11:50 | מאת: השואל

שלום, האם ניתן להפנות אותי לאתר עם מאגר מטפלים, שכולל את עלויות הטיפול ? תודה מראש

היי לך איני מכירה מאגר כזה.. ליאת

07/05/2015 | 01:18 | מאת: איריס

שלום רב.אני אם חד הורית מזה 21 שנה אם לבן ולבת בוגרים .התגרשתי בגלל שהגרוש שלי צרך סמים קשים.יש לי בעיה קשה עם הבן ,בן 26.הוא סובל מחרדות שמשפיעות על חייו.לדוגמא:בשיעורי נהיגה וכו.בנוסף,הוא מאוד ממורמר ומתוסכל .די מבודד חברתית .אני מחלימה ממחלת הסרטן ומאוד לא קל לי לראות אותו במצב כזה.הוא חוזר ואומר שהניתוק מאבא שלו מאוד השפיע עליו.ברור לנו שהוא זקוק לטיפול אבל מצבנו הכספי כרגע אינו מאפשר תשלום מלא ויקר.אני חוששת וחרדה מאוד לעתידו.

לקריאה נוספת והעמקה

היי איריס קודם כל רפואה שלמה ובריאות!אני מניחה שהמצב קשה גם לך וגם לילדים אבל איכשהו אני מרגישה ממה שכתבת שאת גם אישה בעלת כוחות. אמנם את אומרת שהבן מתאר את החרדות והקושי סביב הניתוק מאביו אבל ייתכן שהחרדות אינן באות רק משם אלא מכל הסיטואציה המורכבת כעת או בכלל ממקומות אחרים. האם חשבת לפנות לקבלת טיפול רגשי בשבילו דרך קופת חולים ? אולי יש אפשרות שהרווחה או אף האגודה למלחמה בסרטן יוכלו לעזור בהשתתתפות בהוצאות טיפול רגשי? את יכולה לנסות לפנות גם לעו"ס במחלקה האונקולוגית שבה את מטופלת ולשאול האם יש אפשרות לעזרה? כמובן שכל זה בהנחה שהוא בכלל מסכים לטיפול ואני מקווה שכן. ליאת

10/05/2015 | 23:26 | מאת: מאיה

מאחר בבחור צעיר בן 26 לא ברור לי למה את מפנה למחלקת הרווחה ??? למה שמחלקות הרווחה יסייעו כספית במימון טיפול רגשי ונפשי (אלא אם כן מדובר בקטין שעבר התעללות ומימון הטיפול הוא ע"פ חוק) ??? מחלקות הרווחה בישראלי עמוסות בעבודה עם קטינים נפגעי התעללות, מצבי עוני, אלימות וכדומה ... אם לבחור יש קשיים הנובעים ממצבים רגשייו וכן הוא סובל מחרדות שיפנה לתחנות בריאות הנפש בעיר מגוריו שמוסמכות ומקצועיות לטפל במצבים כאלו וכן מטפלים בקופות החולים.

06/05/2015 | 16:01 | מאת: מיכ

הי ליאת, את יכולה להסביר למה אני מרגישה תמיד אשמה?? לא משנה מה? תמיד ההרגשה שהכל באשמתי, שאני לא בסדר שמשהו דפוק בי :( אוףףףףףףףףףףף לא אמרו לי מעולם במפורש שאני אשמה או שבגללי קורים דברים......אבל תמיד מרגישה צורך להתנצל ואשמה כזו....למה???? ואם את תשאלי אותי אז לא ממש יודעת, רק לומר שיש בי צורך להתנצל ואולי בגלל שאני רוצה שיאהבו אותי??????אוףףףף למה זה קורה?????

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ מבינה למה את מתכוונת ואשמה זו תחושה מאד לא נעימה וקשה. קשה לי לומר למה את תמיד מרגישה ככה אבל אני כן בטוחה שכנראה שברוב הפעמים זהו דפוס ולא שאת באמת אשמה :)או שמשהו דפוק בך. ממש לא... ליאת

05/05/2015 | 18:56 | מאת: מאור

היי אני מרגיש כול הזמן רע

היי מאור מצטערת לשמוע...רוצה לספר עוד למה ומה קרה? ליאת

04/05/2015 | 04:38 | מאת: מוטי

שלום..אני בן 22 מאובחן כסובל מחרדה ומחשבות טורדניות .נוטל ציפרלקס. בזמן האחרון אני פשוט כבוי. מפחד מהמחשבה שהשנים הקרובות אתחתן ואביא ילדים...מבחינתי זה ספירה לאחור לסוף בחיים. מפחד שהחיים יעברו כהרף עין. מפחד להיות בודד ועוד יותר להיות מבוגר ערירי שבסוף יפגע בעצמו . כל שיר עצוב כל זקן שעובר ברחוב כל סיפור על גירושין פשוט עושים לי רע. אני מרגיש כבד בפנים ומפחד שפשוט לאט לאט אני משתגע .מפחד פשוט שאני מאבד שפיות . לא מוצא את עצמי..

לקריאה נוספת והעמקה

היי מוטי אני חושבת שציפרלקס זה מצויין אבל מה שיכול לעזור ביחד עם הציפרלקס זה טיפול רגשי שבו תוכל להעלות בדיוק את הנושאים עליהם אתה כותב פה. יכול להיות שאחרי טיפול תרגיש ממש שונה ודברים שנראים כעת מאד מפחידים לא ייראו כך בכלל, ליאת

23/04/2015 | 11:20 | מאת: דור

שלום ליאת.. מה שלומך? אני משתפת ומתייעצת.. לפני שבועיים וחצי גיליתי שאני בהריון. החששות ברורים לי והרצון גם. אני שמחה מזה ובן הזוג שלי גם. אני חושבת כל הזמן מחשבות שאין לי שליטה עליהן. כמו למשל שאולי אמות לפני הלידה ויצטרכו להוציא את התינוק/ת מהבטן והוא ואלה ויצטרכו לטפל בו לבד. או ששניה לפני הלידה הבן זוג שלי יעזוב אותי ויגיד שנמאס לו מאיתנו. או שתהיה מלחמה ואני ארגיש לא טוב ויאשפזו אותי בכפייה ולא אוכל לראות יותר את אלה. למה אני חושבת ככה דברים רעים שקורים רק דברים טובים..?? לפני כמה ימים אלה לקחה בובה ושמה אותה מתחת לחולצה ואמרה " הנה אמא יש לי תינוקת אחות בבטן" חשבתי שאני מתעלפת,חשבתי שיש לה כוחות על..קראתי קצת והבנתי שזו תופעה קיימת. אלה מרגישה אותי וגם יש לי כבר בטן. אני בתחילת חודש רביעי. זה כבר די מתקדם.. אני עוד לא מספרת לה כי זה נראה לי הרבה זמן של ציפייה בשבילה. תוהה מתי כן לספר לה.. שבוע שעבר רבתי עם המטפלת שלי. אני לא מאשימה אותה אבל כן חושבת שיכלה להיות קצת יותר אמפתית. סיפרתי לה שהלכתי עם אלה לגינה והיו שם עוד כמה ילדים מהגן שלה. הייתה צפירה וכל האמהות עמדו והעמידו את הילדים שלהם דום. אני נתתי לאלה להמשיך לשחק ולפני הצפירה אמרתי לה שיהיה צפצפוף ארוך ושאמא תעמוד כמה דקות בשקט ושאם היא רוצה היא יכולה לעמוד לידי. והיא כמובן התעניינה יותר במתקנים של הגינה מאשר בצפצוף. ההורים של שאר הילדים פנו אלי כשהסתיימה הצפירה ואמרו לי שאני לא בסדר. שצריך לכבד. לא עניתי להם חוץ מלומר שאני מתנצלת אם אלה הפריעה. הן המשיכו לומר לי שאני לא בסדר. נעלבתי וישר כל הזעם יצא. וחלקו יצא על אלה המסכנה.. סיפרתי לה את זה והיא אמרה שאולי יכלתי לחשוב על זה לפני הצפירה. כעסתי נורא שהיא אמרה לי את זה. חשבתי שזה לא בסדר שהיא תופסת צד ואיך יכול להיות שהיא חושבת ככה. כמותן. אמרתי לה שאני הולכת )חצי שעה לפני סיומו של הטיפול) היא אמרה שחבל לה אבל שזו בחירה שלי וגם ביקשה שאשאר ואני ביקשתי ממנה לשים לב לגישה שלה. ושמותר לי לכעוס ולהתעצבן. יצאתי מהפגישה ולפגישה הבאה לא הגעתי. הודעתי לה שאני לא מצליחה להגיע בגלל אירועי שבוע שעבר. היא כתבה לי שאני במצב לא טוב ושכדאי שאבוא. הייתע מתוסכלת כי זה רק הגביר את הכל. לא,אני לא מרגישה שאני במצב לא טוב. אני יכולה להסביר את הכל. את זה שלא נתנו לי ליתנהל עם הילדה שךי על פי שיקול דעתי ועל זה שכולם חושבים שמותר להם לומר מה שהם רוצים. בלי לחשוב בכלל. אני אחות שכולה,איך היא לא גילתה אמפתיה כלפי העניין הזה.. אני מודה שמה שאני הכי גרועה בו,זה להבדיל מתי אני בתקופה לא טובה ומתי אני בסדר אבל יש לי דעות ומותר לי לא להסכים.. אשמח לשמוע את דעתך.. תודה ליאת. טוב שלפעמים אני יכולה לכתוב פה כמו עכשיו שהמטפלת שלי הכי רחוקה ממני או אני ממנה..גם אם מנטלית. דור

היי דור, מבינה שומעת שזו תקופה מבולבלת ומציפה ההריון מציף כנראה גם מקומות טובים וגם חרדות. מה שטבעי ומובן מאליו. אני חושבת שבמקום שבו את עומדת על דעתך גם אם אחרים חושבים אחרת יש כוח, העניין הוא אז לקחת בחשבון שלא כולם מסכימים איתך וזה בעצם בסדר, אולי גם בסדר שהמטפלת לא תמיד מסכימה איתך ועדיין היא יכולה להיות מטפלת טובה ואיכפתית. מצד שני, שוב, חשוב שתמשיכי להביע את דעתך או גם לכעוס זה לגמרי בסדר! לכן מציעה שתחזרי לפגישה וגם אם תכעסו או לא תסכימו עדיין יהיה שיח. ומזל טוב כמובן :) ליאת

20/04/2015 | 15:15 | מאת: עדי

שלום רב, אני רוצה להתייעץ לגבי בעיה שיש לי במשפחה. אחותי היא שקרנית פתולוגית. היא אשה בוגרת שמגיל קטן משקרת, נוכלת, מרמה ופוגעת בכל אדם שנקלע לדרכה. הנושא מורכב מאוד ואנחנו מנסים מזה זמן רב למצוא מטפל ושיטת טיפול יעילה עבורה (היא מסכימה לטיפול). לצערי אחרי מספר פסיכולוגים וטיפול לא יעיל חזרנו שוב לנקודת ההתחלה. אני מאוד רוצה למצוא מישהו מיקצועי עם ניסיון בסוג הפרעה כזאת כדי שיוכל לטפל ולעזור לי ולמשפחתי. אשמח מאוד לעצתך, תודה.

הי עדי שומעת את הרצון הרב לעזור שלך ושל המשפחה. העניין הוא שבסופו של דבר, עם כל כאב הרב, אם אחותך אינה מספיק משתפת פעולה מאיזשהי סיבה אז קשה לעזור, אני לא יכולה להמליץ על גבי הפורום לגבי מטפל/ת ספיציפי מקווה שתמצאו לבסוף מישהו מתאים, ליאת

19/04/2015 | 01:01 | מאת: טליה

ליאת בלתי נסבל לי קשה לי לנשום אני רועדת נכנסתי לנוח במיטה אבל אין מנוח הם כאן פוגעים בי כולם כאן במיטה שלי אין לי שליטה לעצור את זה אני ניתוק מהגוף שלי ..שמסתכלת מהצד וראוה כל מה שעושים לי רוצה שקט רוצה מנוחה ולא נותנים לי אולי רק המות שלי יבאי לי שקט ככה מרגישה שאני צריכה להעלם מכאן שיפסיקו לפגוע

לקריאה נוספת והעמקה

היי טליה המוות אינו באמת מקום בטוח. הוא שם תמיד אבל הוא פשוט הכלום הגדול, בחיים לעומת זאת יש הרבה דברים גם טובים וגם רעים מאד כפי שכתבת. הכאב לפעמים נדמה כבלתי נסבל במיוחד כאשר חווים אותו לבד, וחשוב שתפני לעזרה מקצועית טיפולית, אולי לקו לנפגעות תקיפה מינית? ליאת.

17/04/2015 | 23:02 | מאת: שנהב

שלום , אני שנהב בת 19 , רווקה . אני חושבת שיש לי הפרעת אישיות סכיזואידית . מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד חשתי בטוב להיות לבד . בגן הייתי לבד ושיחקתי לבד עם הבובות , לא דיברתי עם שאר הילדים . ביסודי גם הייתי לבד , ובהפסקות לפעמים ישבתי עם חברות שדיברו בניהם ואני רק הקשבתי , לא רציתי להוציא קול מפי ולא הרגשתי בנוח בחברתם או בחברת כל בן אדם . הקשר עם המשפחה שלי מרוחק , אני נוטה לשבת בחדרי הסגור על המחשב או סתם לשכב במיטה ולחשוב . אני תמיד חשה אווט סיידרית , תמיד בצד , תמיד הנטל , המישהי שלא זוכרים אותה , וזה די טוב לי , אני מאוד מחוברת לצד הפנימי שלי , לרוחניות , לבורא עולם למרות שאני חילונית לכל דבר . אני מאוד מתחברת לעולם הבא ולחיים שאחרי המוות , אני מרגישה כאילו העולם הזה הוא דבר חסר חשיבות , נורא , אכזרי , אני לא מתאימה בשבילו . וכל קשר עם האנשים שמסביבי , אני חושבת שאין ממש קשר . אני דחיתי את הגיוס שלי , אני נרתעת משינה עם עוד בחורה באותו חדר וחויות קבוצתיות ובכלל לדבר עם בן אדם על עצמי . אני מאוד מופנמת ושקטה . קראתי קצת על הפרעת האישיות הזאת ואני מרגישה שהיא מדברת עלי אך אני לא יודעת אם זו הפרעה או שפשוט זה החינוך שלי וככה אני . כי למרות כל הדחייה שלי וחוסר הקשר החברתי שלי אני מרגישה בטוב , חוץ מזה שקשה לי לפנות לאנשים או לעשות חויות קבוצתיות . האם אני לוקה בהפרעה הזאת וללכת לדבר עם פסיכולוג או שזה לגיטימי , תודה .

לקריאה נוספת והעמקה

היי שנהב יכול להיות שיש לך את ההפרעה ויכול להיות שלא אני לא יכולה לאבחן דרך האינטרנט.נקודה נוספת והיא החשובה יותר האם זה משנה באמת מהי האבחנה או שיותר חשוב הטיפול בעצמך? אני שומעת שאת מודעת ואפילו די טוב לאופן שבו את מתייחסת לעולם סביבך, לקשרים ולבחירות שאת עושה. אני לא בטוחה ממה שכתבת עד כמה זה מכאיב לך כרגע? האם זה פוגע בך? האם זה משהו שהיית רוצה לשנות? אני כמובן ממליצה שכן משום שאני חושבת שהאדם הוא כן יצור חברתי וכזה שכמהה לקשר וזה משתבש רק כאשר העולם נתפס כמאיים או פוגע ואז חשוב להבין בטיפול מה השתבש ואיך אפשר אולי לשנות זאת. כי העולם הרי אינו באמת כזה כולו..(רק חלקו) במידה ומה שאני כותבת מדבר אלייך אנא פני לטיפול, חבל... החיים יכולים להיות משמחים יותר! ליאת