פורום פסיכותרפיה

13420 הודעות
11967 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
29/08/2014 | 01:53 | מאת: חן

אני 9 חודשים אחרי לידה ואחרי הלידה היו לי התקפי חרדות מאוד רמיניים במשך כל היום שמלווה בהמון מתח ובהלות סתם .....אחאי 5 חודשים קיבלתי רסיטל ומאז אין התקפי חרדה ברוך השם....אבל מה שכן מידי פעם יש נפילות ממש קטנטנות במצב רוח שרק הפחד באותו רגע שאומר בראש יו מזה..זה חוזר?.... ולפני מחזור ובמחזור עצמו יש לי ממש המון גלי חום זה פשטט לא מפסיק...ולפעמים ממשיך גם אחרי המחזור...ואם כני חושבת על זה או על משהו שקצת מלחיץ אטתי אז הגל חום כאילו מתגבר כאילו עוד יותר חם לי...?... זה טבעי? מזה אומר איך אפשר להפסיק את זה ? והאם זה סוג של חרדה או מה זה ... זה סתם מלחיץ ואז מהלחץ מתגבר... זו הייתה לידה ראשונה טבעית רגילה ואני בת 25....לוקחת רסיטל 30 מ"ג...אשמח לתשובה תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

היי חן הרבה פעמים הן במהלך הריון והן אחרי לידה עלולות לצוץ כל מיני חרדות. זוהי תופעה שכיחה אבל...חשוב גם לטפל בזה כדי שתרגישי יותר טוב כאמא ובכלל. וגם כדי שהמצב לא יחמיר. נשמע שאת מטפלת החרדות ובגלי החום דרך טיפול תרופתי- רסיטל, וזה מעולה שאת מטפלת בכיוון הזה אבל אולי כדאי לחשוב על טיפול נוסף שהוא טיפול רגשי, בשיחות, כדי להבין יותר לעומק את החרדות ולעזור לך רגשית- להרגע. אני חושבת שכך הטיפול בעצמך יהיה יותר שלם מלא ומדוייק, טיפול תרופתי פותר רק חלק מהבעיה ולא את כולה. כמובן...שכל זה אחרי שבדקת את העניין הפיזי/הורמונלי דרך רופא משפחה, בדיקות דם וכו' כדי לשלול שאכן אין בעיה גופנית. ליאת

27/08/2014 | 19:55 | מאת: מיכ

"הכאב הוא חלק מהחיים הסבל הוא כבר עמדה"....משהו כזה אמרה לי המטפלת....מה דעתך? האם גם את מאמינה בזה? את מוכנה קצת להאיר את עיניי? נדמה לי שהיא קצת בקטע של בודהה... מיכל

היי מיכ, הכי טוב לשאול אותה למה התכוונה בדיוק. כאב הוא אכן חלק מהחיים, ובכלל רגשות שאנו נוטים להגדירם כ"לא נעימים", סבל זה אולי עניין של פרשנות אישית משום שלמשל אפשר לסבול אבל אנחנו יכולים לדעת שבסוף הסבל יש: אושר, הנאה ועוד...אז האם זה סבל פר סה? מנסה לחשוב גם למה התכוונה וזו הפרשנות שלי... ליאת

28/08/2014 | 23:14 | מאת: מיכ

אהבתי את התשובה שלך...תחשבי שעשיתי לייק :) כן פרשנות אישית...אשאל אותה בפגישה הבאה ונשוחח על זה....ואני כבר חשבתי יותר מדיי....ומה היא רצתה לומר...אז תודה.

27/08/2014 | 17:44 | מאת: :-(

היי, אם הפסיכולוגית קבעה שאני מתגעגעת אליה, וכששאלתי אותה אם היא התגעגעה - לא רצתה לענות, מה עליי להסיק? אני מניחה שזה נובע מרצון שלא לשקר ולהגיד כן או חוסר רצון לפגוע ולהגיד לא. די ברור לי שהיא לא הרגישה כך. איך אוכל להתמודד עם זה? הידיעה שאליי היא לא מתגעגעת ואני יודעת שמגוחך שמשווה בינינו, הרי זה לא סימטרי. אך בכל זאת. תודה :-(

היי לך סמיילי עצוב, נכון, זה קשר לא סימטרי ולפעמים זה מתסכל. יש משהו בשאלה שלך שאולי קצת מכשיל אותך, האם יש אפשרות שהיא מרגישה למשל רגשות אחרים שהם חיוביים אך אינם בהכרח געגוע? האם אפשר לנסות להרגיש מה היא מרגישה למולך גם מבלי לשאול? ליאת

28/08/2014 | 23:26 | מאת: :-(

למה אי אפשר להגיד? אם יש רגשות חיוביים, מה הבעיה לדבר על זה? אלא אם הם לא אמיתיים. ועוד היא קבעה שאני מתגעגעת, היא העלתה זאת. זה לא בא ממני. אז למה לה מותר לקבוע שאני מתגעגעת ולי אסור לשאול? למה אני צריכה לנסות להרגיש מה היא מרגישה למולי? אם כך, אני מרגישה רגשות שליליים.

27/08/2014 | 14:50 | מאת: נטע

שלום, רציתי לדעת האם ישנם עוד מכונים פרטיים המטפלים בשיטת DBT מלבד למכון אופק? בתודה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה

היי נטע, אופק הוא המכון היחיד שאני מכירה שממש חרט על דגלו את הנושא אולם יש מטפלים פרטיים שמטפלים בשיטה ומכירים אותה. האם חשבת על אופציה כזו? ליאת

27/08/2014 | 07:57 | מאת: sigal

רע לי כל כך מגרדת את התחתית כל כך הרבה רעש בראש כל כך הרבה עצב כאב לא יכולה להכיל יותר רוצה כל כך לפגוע להשמיד את עצמי אני נטרפת מרגישה יד שבוחשת בנשמתי ושופכת חומצה על אבריי ..לא עומדת בזה יותר . לא מחזיקה לא להתנתק להתפצל ..רוצה להעלם ולא להיות פשוט להעלם ...(לא לדאוג אני לא אובדנית ) יש בי נערה כועסת כואבת מוטרפת גוש אש לוהט ענקי מי יכול להכיל אותה?פעם לבד תמיד לבד ..מפחדת להביא אותה לטיפול שלא תיברח המטפלת ושלא להבין לא נכון אני אוהבת אותה היא שורדת אמיצה פגועה שזקוקה לעירסול והכלה ואהבה ..פוחדת מדחייה כבר סבלנו הרבה מאנשים שאולי יכלו לעזור שם בדרך אבל נבהלו וברחו ...עצוב לי כל כך

לקריאה נוספת והעמקה

היי sigal טוב שאת מפרידה בין התחושות שהן אכן קשות ובהם יש פוגענות עצמית לבין ההבנה שלא תעשי זאת. אל תפחדי להביא כל זה לטיפול, אני בטוחה שהמטפלת לא תברח אלא להיפך, תכיל ותהייה שם בשבילך, מאד קשה להיות עם כל זה לבד, ליאת

27/08/2014 | 07:55 | מאת: מיטל

אני בת 23 . בתקופה האחרונה אני פשוט איבדתי את כל שמחת החיים שלי, בני משפחתי מתרחקים ממני ולא מדברים איתי אני כל הזמן לבד אני מרגישה בודדה כל הזמן ולא מרגישה בנוח בחברת אנשים, כל הסובבים אותי טוענים שאיבדתי את שמחת החיים שלי עוברת עלי תקופה לא טובה, אני עצובה כל הזמן, מדחיקה את הכל, לא שלמה עם עצמי, עם הסטטוס שלי שנאר קבוע תקופה ארוכה ולא נראה שהולך להשתנות בקרוב עצוב לי כי לא האמנתי שבגילי לא אהיה אפילו קרובה למטרה שלי בחיים, אני מרחיקה ממני את כולם אני נתקפת בחוסר ביטחון על יד אנשים, מאבדת את הצפון, מרגישה רע, לא מצליחה לעצור את הדמעות ופשוט רע לי, אני כבר לא יודעת מה לעשות כי אני מרגישה שאני מאבדת שליטה על התחושות שלי, על החיים שלי. בבקשה תנחו אותי מה לעשות, קשה לי לחיות אין לי חברים. בחיים לא הייתה לי אפילו חברה אחת. למה אין לי חברים??? למה לכולם יש חברים ולי אין? איך משיגים חברים? לא יודעת איך להתמודד עם החיים שלא מאירים לי פנים... האם המצב שלי בלתי הפיך? האם עדיף למות במצב שלי? כי אני עצובה מאוד כל הזמן מרגישה רע ובדיכאון קשה. אין לי עבודה אין לי חברים אין לי עבודה אין לי חיים!!! אם אין חיים אז איך אפשר לחיות?

היי מיטל, את מתארת שבכל מיני תחומים בחייך יש איזושהי תקיעות שאולי נובעת מכל מיני עניינים שקשורים לבטחון עצמי, דימוי עצמי, מה שלעיתים עלול בסופו של דבר להוביל לדיכאון. מאד ממליצה לך ללכת לטיפול משום שאת מאד צעירה והרבה דברים יכולים להשתנות ו"לזוז" בחייך אם תרגישי יותר טוב עם עצמך. האם חשבת על פנייה לטיפול? ליאת

26/08/2014 | 20:04 | מאת: ורד

היי ליאת, חזרתי לטיפול ותהיה פגישה שבוע הבא(עד המשבר הבא? מקווה שלא) עד כמה זה נורמלי לפנות למטפל במיילים בין הפגישות? המטפלת שלי אמרה לי שבעיקרון היא לא מאפשרת פנייה כזו, אבל בשבוע האחרון יוצא לנו להתכתב כבר כמה פעמים? (גם מצידה) וזה קצת מבלבל... אני פוחדת שהיא תשים לי גבול, או שתשלח מייל נזיפה... או שסתם תאבד את הסבלנות אליי...

היי ורד, מיילים בין הפגישות הן צורת תקשורת שאם המטפ והמטופל מגיעים להסכמה לגביה, בדיקת הצורך מאחורי זה, ומציבים בדיוק את הגבולות (מתי כותבים, כמה כותבים, תשובות המטפל למיילים ועוד) אז אין שום בעיה, זה בודאי נורמלי ואף לגיטימי. ליאת

25/08/2014 | 16:34 | מאת: someone

שלום. עד לאחרונה ניהלתי מערכת יחסים של כשנה וחצי עם אדם שאני משוכנעת שלוקה בהפרעת אישיות נרקיסיסטית. מלבד העובדה שהוא בטוח שהוא הכי מושלם, מקצועי, ומתת האל לאנושות (וגם אומר את זה בריש גלי) הוא מתקשה להכיל אנשים אחרים. החברים המעטים שיש לו מבוססים על אינטרסים משותפים, הוא מתעסק בכושר, עצמאי, מתנשא על אחרים, מתקשה לתחזק קשרים ובמערכת היחסים בינינו - ממחזר נלהב הוא הפך למתעלל. בהתחלה גילה עניין עצום ולאט לאט העניין שכך עד כדי העלבות תכופות, חוסר קשב מוחלט, התרכזות בעצמו ובצרכים שלו בלבד, אי ראייה של הצרכים שלי לחלוטין, חוסר רגישות, זלזול, קור וחוסר אמפתיה, לפעמים אפילו דיבר אליי לא יפה... מצאתי אותו לא פעם מפלרטט עם בחורות שהוא היה איתן בקשר בעבר תוך כדי מערכת היחסים בינינו, כאילו "בוחן אופציות" כל הזמן. בכל פעם שהייתי מעלה את הנושא ואומרת שמפריע לי היחס שלו הוא היה אומר לי שאני מוזמנת לעזוב. בלי שום רצון להקשיב או לתקן את התנהגותו. הבעיה היא שמספר חודשים אחרי שנפרדתי ממנו הוא חזר על ארבע, אמר שאני האדם הכי קרוב אליו בעולם ושהוא עשה טעות איומה וכו', התחרט על התנהגותו "המביישת" לדבריו - חזרתי אליו וכעבור 3 חודשים ההתנהגות פשוט חזרה על עצמה. נפרדנו שוב, הפעם סופית, אבל הוא שוב מנסה ליצור קשר ומנסה לגרום לי לחזור אליו. מיותר לציין שהוא מעולם לא הצהיר על אהבתו בפניי (רק בצורה מתחמקת ולא ישירה) ולא מוכן לעשות שום הקרבה משמעותית כמו למשל ללכת לטיפול. הוא משוכנע שאין איתו כל בעיה. אני מנסה למצוא דרכים להתגבר על מערכת היחסים הזו ומתקשה מאוד. כל תשומת לב שמגיעה מכיוונו גורמת לי לנסיגה. אני זקוקה לכלים על מנת להתגבר, להמשיך הלאה. האם נכון שאדם עם הפרעה כזו לעולם לא ישתנה? הוא אומר לי שהוא "עובד על עצמו" בניסיון להחזיר אותי בחזרה לקשר כלשהו איתו, אומר שחסר לו לדבר איתי ושהוא מתגעגע אליי ושאני האדם הכי קרוב אליו (כמובן שהוא מתעסק רק בצרכים שלו) ומשוכנע שבסך הכול יש לו קצת בעיה עם אינטימיות.

לקריאה נוספת והעמקה

האדם שסובל מההפרעה הוא בדרך כלל זה שבקשר עם הנרקיסיסט ולאוו דווקא הנרקיסיסט ולכן לא תמיד יש מוטיבציה גדולה לטיפול. לא נשמע במקרה שאת מתארת שמדובר במי שממש משנה עצמו, או עובד על עצמו והשאלה העיקרית שעולה ממה שכתבת היא: מדוע את שם? ליאת

28/08/2014 | 15:33 | מאת: someone

אני מסרבת לנהל איתו כל קשר כרגע. אנו פרודים כבר מספר חודשים. אבל הוא כל הזמן מנסה שאחזור אליו ויוצר קשר, וכשהוא עושה זאת הוא מדבר על שינוי ועל התפתחות ועל כך שהוא עובד על עצמו. אז אני מנסה להבין אם זו תסמונת הגבר המכה או שיש סיכוי לשינוי במקרה של אישיות נרקיסיסטית.

31/08/2014 | 08:37 | מאת: בצחוק כמובן

24/08/2014 | 14:38 | מאת: עינת

שלום ליאת. מה הטיפול היעיל להפרעת אישיות נרקיססטית ולהפרעות אישיות בכלל. האם יש הצלחות והפרעת האישיות יכולה לעבור לגמרי? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

הפרעות אישיות אינן "עוברות" משום שמדובר בדפוסי אישיות די מקובעים. כן ניתן להגמיש את הדפוס או גם להיות מודע לו או גם דרך פסיכותרפיה (בדרך כלל דינאמית) לנסות לעבוד על חלק מהדברים, ליאת

24/08/2014 | 11:39 | מאת: רוני

היי, אני סובלת מאניזמוס (עצירות כרונית) כבר 8 שנים. עברתי שתי סדרות של טיפולי ביופידבק, והסידרה האחרונה שיפרה את המצב שלי. הפיזיותרפיסטית טוענת (ואני גם מרגישה כך) שאני צריכה לעבור טיפול טיפול רגשי כדי לפתור את הבעיה והמליצה לי על CBT: 1.איזה מטפל אני צריכה לבחור כדי שידע לטפל בבעיה הספציפית שלי (בעיה גופנית) 2.האם דמיון מודרך יכול לעזור במקרים כאלו

לקריאה נוספת והעמקה

היי רוני מאמינה ש cbt יכול להתאים. כל מטפל שלמד cbt באופן מעמיק (עם דגש על כך) עשוי לעזור לבעייתך כי פסיכותרפיה כזו מטפלת במגוון בעיות גם כאלו שכוללות קשר בין גוף ונפש, ליאת.

26/08/2014 | 10:17 | מאת: רוני

את מכירה אולי מטפל מומלץ שעובד עם מכבי באזור ירושלים?

23/08/2014 | 23:12 | מאת: מיכ

https://www.youtube.com/watch?v=Y05rqt0YHtw

היי מיכ, ובמילים אחרות? :) ליאת

24/08/2014 | 14:40 | מאת: מיכ

אממ... עצב תהומי :( שום טיפול לא יוכל.. נפגשנו שלוש פעמים בשבוע שעבר והטיפול כה יקר שביטלתי את השבוע בתירוץ אחר כי לא רציתי לומר שיקר גם כך יש לי הנחה אצלה.. בכיתי המון....אלוהים כבר לא מרחם על ילדי הגן? חושבת על הילד החמוד בן הארבע. ואין סוף למלחמות ארורות... מ.

23/08/2014 | 19:38 | מאת: שקדיה

מנסה למצוא את המקום... להרגיש מובנץ רוצה שיראו אותי.. שיקראו אותי... ומצד שני רוצה להיות ממש קטנה ופשוט להיעלם. הפערים בין הצדדים החזקים שבי, המתפקדים, הכוחות, היכולות שלי לבין ההרס הארס והשנאה... הפער בין המטפלת שבי למטופלת שאני... לא מצליחה להכיל את זה. את הפערים בין מי שאני ומה שאני ואיך שאני חיה את חיי בחוץ לבין איך שחיי נראים בפנים. סליחה שמתפרצת לכאן.

היי שקדיה, נשמע שמדובר בפערים שאכן לעיתים קשה להכיל. כנראה שאכן יש בך גם צדדים כאלו וגם אחרים והשאלה היא איך הם יכולים לחיות זה לצד זה מבלי שיקחו אותך לקצוות. הווה אומר שאני מתכוונת לכך שככל שיצוצמם הפער בין החלקים שבך כך גם סביר להניח שתרגישי טוב יותר כי יהיה קל יותר להכילם יחדיו. עם דגש על "צמצום הפער" ולא שאיפה להעלמת חלקים אלו (הן המתפקדים והן הקשים) לחלוטין.. ליאת

24/08/2014 | 19:24 | מאת: שקדיה

אני עובדת על זה בטיפול הרבה- על צמצום הפערים ועל החיבור בין החלקים. אבל יש רגעים בהם אני פשוט מרגישה כ"כ מפלצתית וכ"כ לא אנושית וכל החלקים האחרים נשכחים ממני. יש רגעים שפשוט אני רוצה להיעלם, להיות קטנה, לברוח... לא להצטרך להחזיק כ"כ חזק. והאבסורד הוא שדווקא שאובייקטיבית דברים מסתדרים וכולם חושבים שהכל הולך כל כך טוב ואני במצב יותר טוב, דווקא אז אני מרגישה שיש בי צורך להשמיד את הכל (ואת עצמי). לפעמים הבטן פשוט כואבת יותר מידי.

22/08/2014 | 13:49 | מאת: ליה

קשה לי מאוד היום. אני צריכה ללמוד לבחינה וכל הגוף כואב לי. אתמול רצתי כל היום ומלאתי את הבית לי להורי. מוציאה את דכאוני על עוגה נטולת גלוטן.רע בבית. אבי נכה רדיפות הנאצים הוא בן 88 בקושי חי לא לדבר שאימי גם היא בקושי. מה יהיה עם בחינה? אבדתי את המחזור, ויש לי לפעמים גלי חום.???????????????????????????

לקריאה נוספת והעמקה

היי ליה את תמיד מצליחה להעביר היטב בכתיבתך פה את תחושת העייפות שאת חווה ואת ההתשה...אין מה לומר נשמע באמת מאד מאד עמוס הכל ביחד. לגבי התופעות ההורמונליות, כדאי להתייעץ עם רופא, לעיתים יש לתופעות אלו גם היבטים נפשיים, ליאת

22/08/2014 | 06:56 | מאת: ג

מכירה את המצב שבבטן את יודעת בדיוק שאת עושה את הדבר הנכון למרות שלטווח קצר הוא נראה לא רגיל ועוד מאותו דבר. אבל בגלל שהוא שינוי יזום נשאר ספק קטנטן שמנקר. בעיקר שלא ממש רואים את השינוי קורה עד תומו. אבל ברור שלא נכון לחזור אחורה. זה תהליך פנימי. לא היתה באמת כל ברירה אחרת. אבל זה צובע את הרקע בבעיה שלא נפתרת. לצד יוזמה מתוך החלטה נחושה לשנות. זה מתגנב בזמן שקט העשיה משכיחה. גם לדעת להכיל את הצפיה הפרת האיזון וחוסר הודאות נינוחות מעיקה . הרי הודאות היא אם כל קבעון. אי ודאות היא האמת התמידית. אז יש תבונה אבל השקט שנשאר מלווה ברחש רקע. הסביבה בה זה התרחש מנסה ללחוץ להשיב את המצב עם רווחים הנלווים לאחור. כל ניסיון כזה מעורר את הרעש רקע שצריך להשקיט מחדש. ככה זה שמשתנים ?

לקריאה נוספת והעמקה

היי ג כן, בהחלט כככה זה הרבה פעמים עם שינוי, יש ידיעה וגם חרדה, יש הפרת איזון ביחד עם תקווה, יש רווחים משינוי ולעיתים...יש גם רווחים מאי שינוי או המתנה עד שמהות השינוי תובהר. המשפט שהודאות היא אם כל הקיבעון ואי ודאות זו האמת התמידית פחות מתחבר לי, זה נשמע יפה פילוסופית אבל לא מוצאת זאת כאמת מוחלטת ונכונה תמיד. בכלל, יש בעיה עם "אמיתות מוחלטות" כי הן אינן מתחשבות במורכבויות של סיטואציות.. ליאת

יש לי חבר ששירת במבצע הנוכחי בשירות סדיר בצבא, ותוך כדי המבצע הוא איבד חברים וראה מראות קשים. הוא השתחרר עכשיו מהצבא אחרי שסיים את חובתו של 3 שנים. האם מגיע לו תמיכה כלשהי? תשלום או כיסוי מחא או חלקי על טיפול פסיכולוגי

מציעה לברר זאת מול גורמי הצבא, הם יוכלו להשיב הכי טוב עלשאלה זו ולתת את המידע הרלבנטי, ליאת

19/08/2014 | 17:15 | מאת: גולם

המטפל שקרן מטבעו?

היי שוב, לא נראה לי :) ליאת

19/08/2014 | 17:13 | מאת: גולם

המטפל יכול לומר משהו שאינו מתכוון אליו?

המטפל יכול לטעות כמו כל אדם אחר אבל אני מניחה שהוא בהחלט בורר את מילותיו וכוונותיו ולכן בדרך כלל ישתדל שלא לומר דברים שאינו מתכוון אליהם.

19/08/2014 | 17:07 | מאת: גולם

היא הודיעה לי שהיא יוצאת לחופשה, ואני מחייכת לה שהכל בסדר ושתהנה ובפנים אני "אוכלת " את עצמי , הרי הכל לא בסדר. העולם הזה דפוק! המטפל יודע באמת מה עובר על המטופל ? האם הוא מנסה לחשוב איך המטופל מגיב ? האם המטפל משקר כשהוא אומר שהוא שמח לפגוש את המטופל או שזה אולי גינוני נימוס? מה את חושבת על כל הכותבים פה גם את שמחה שהם פונים אליך ורוצים את התיחסותך? ואם כולם שמחים אז למה כולם זוועפי פנים? העולם דפוק.

היי גולם (?) הרבה כעסים ולא ברור כל כך לאן הם מופנים ומה באמת מרגיש... מרגיש לי שמתוך הכעס על החופשה הלכת רחוק מדיי בתחושות ואת מסיקה מכך שלא איכפת לה, שהיא מזייפת/משקרת ושאולי גם אני עושה זאת וגם כל העולם...כשעושים כאלו הכללות זה בדרך כלל רק מחמיר את התחשוה כי האמת הפשוטה היא שהמטפלת יצאה לחופשה בגללה ולא בגללך ואין לזה קשר כלל לאופן שהיא מתבטאת מולך /חשה מולך בפגישות. ליאת

24/08/2014 | 11:32 | מאת: sigal

האם כל האנשים שווים כך גם לא כל המטפלים ... האם המטפלת שלך אומרת את האמת ..תשאלי אותה דברי איתה תהיי איתה הכי כינה שאפשר תאמיני לי תקבלי כנות .. יכולה לאמר לך רק מעצמי המטפלת שלי אומרת אמת לפעמים אפילו אמת כואבת קשה לא פשוטה ..כי היא מטפלת ישירה ..לא כולם שורדים את הישירות הזו וזה גורם ללא מעט קשיים אני רואה בזה אומץ ואוהבת את זה ..נכון שיש דברים שבתחילת הטיפול או אפילו אחרי זמן היא לא יכלה לאמר לי והיום כן כי יש דברים שאם היא לא הייתה הולכת בעדינות יתרה כמו לוליין על חבל דקיק ממש חוט השערה הייתי פשוט בורחת ולא חוזרת ..אז כמובן שתלוי גם בסוג הטיפול ..ושוב את צריכה לשאול את עצמך למה את חושבת שהיא לא אמיתית כשהיא אומרת שהיא שמחה לראות אותך ..אין סיבה לשקר בזה לדעתי מטפל לא יכול לעבוד עם מטופל עם אין שום כימייה ..יחד עם זה שומעת את הקושי שלך את הבלבול את הרצון שזה יהיה אמיתי והפחד שלא תאמיני לה ללא אמון אין טיפול ..בהצלחה

18/08/2014 | 17:12 | מאת: כריסטינה

היי שלומי,אני מרגישה בדיוק אותו הדבר, בדיוק. רק שאני הייתי בזוגיות ארבע שנים ועשיתי משהו נוראי שגרם לזוגיות להסתיים ומרגישה אותו הדבר, שלעולם לא אמצא מישהו כמוהו, שאצטרך להתפשר, שהשנים עוברות ואני רוצה ילדים והפחד שלא אמצא מישהו שאהיה מספיק שלמה איתו בשביל להקים משפחה. כל אלה מכניסים אותי לדכאון וחרדות. אני כולכת לטיפול, קוראת ספרים בנושא,נעזרת בחברים ועדיין כאשר אני לבד עם עצמי יש לי תחושץ מועקה בחזה ותחושה של חור בלב. אם תמצא את האור אנא שתף גם אותי.

לקריאה נוספת והעמקה

היי כריסטינה אם את מפנה הודעה למישהו ספציפי כדאי לשרשר אותה בהמשך למה שכתב. מאחלת לך הרבה הצלחה בהמשך למה שכתבת ושיגיע השקט שאת מחפשת... ליאת

17/08/2014 | 18:58 | מאת: הילה

הי ליאת. שוב אני כותבת כאן. רוצה שתביני אותי. כל כך. לאחרונה אני חווה תסכולים בטיפול וזה ממש מעיב עלי. היום חזרתי מהטיפול ובכיתי במשך שעות. המטפל שלי מאחר לא פעם. לפעמים בעשר דקות/ 5 דקות/ והיתה אפילו פעם שאחר בעשרים דקות. ואז הוא מבקש ממני להישאר. פעם אפילו הייתי צריכה לקבל אישור מיוחד ממקום העבודה...... אני כמעט ולא מאחרת- ביום שישי האחרון אחרתי בעשר דקות. ביקשתי ממנו להאריך את הטיפול והוא סרב. זה היה כל כך תמוהה בעיניי. הוא הסביר את זה בכל מיניי הסברים שאני לא זוכרת. היום הגעתי לפגישה אחרי שבת קשה מאוד. ואז הוא התחיל לדבר - אני מרבה לסמס לו. עד היום ההסכם היה שהוא קורא והוא לא מגיב. היום הוא אמר שהוא מוריד את זה ל2 ביןם. הוא גם לא שאל אותי אם זה מתאים לי או לא. הוא כן אמר משפטים כמו אנחנו..... שהכעיסו אותי מאוד בזמן שזו היתה החלטה חד צדדית שלו. את האמת??? שקשה לי עם הטלטלות שלו. אין לי כבר כח בשבילו. הילה

לקריאה נוספת והעמקה

היי הילה, נשמע שאתם מנסים למצוא את הגבולות המתאימים גם לך וגם לו, ולעיתים גבולות הם לא רק בהסכמה הדדית אלא כאשר צד אחד אומר: "זה מתאים לי: או: "זה לא מתאים לי". לכן זה בסדר מצד המטפל לומר שלא מתאים יותר משני סמסים ביום אבל יחד עם זאת אני חייבת לציין שמטפל שמאחר באופן קבוע זה לא תקין כלל (מה גם שנשמע שזה מפריע לך) ולכן זכותך לומר לו לגבי האיחורים שלו שהם לא מתאימים לך וגם להציב את הגבול שלך כפי שהוא מציב את גבולותיו. ליאת

שלום, אני ממש מודאגת מאמא שלי. לאחרונה היא פיתחה לעצמה סוג של חרדה/פרנויה/סכיזופרניה, אני לא יודעת איך לקרוא לזה.. היא בטוחה שמאזינים לה ופעם אחת אמרה שעוקבים אחריה. היא מספרת לעצמה סיפורים וממציאה כל מיני קנוניות הזויות. אני לא יודעת למי לפנותף צריכה המלצה לפסיכאטר באזור המרכז בבקשה. אם אתם מכירים מישהו שעובד עם קופת חולים כללית אז עדיף. בכלל, איך זה עובד מול הקופה, מישהו יודע לומר לי? פשוט ממש מבולבלת ומודאגת, אשמח לכל מידע בנושא. תודה רבה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי מרים, אמא בהחלט צריכה לראות פסיכיאטר על פי מה שכתבת. ניתן לעזור ע"י טיפול תרופתי מתאים. אני לא יכולה לתת המלצות על גבי הפורום אז נסי לחשוב היכן ניתן לקבל המלצות, אפשר לפנות לפסיכיאטר פרטי או לכזה שמקבל דרך הקופה, ליאת

16/08/2014 | 00:58 | מאת: שלי

שלום.. אני עייפה כבר,וצריכה עזרה הלוואי ויכלתי לברוח מעצמי. אבל אני לא ובכל זאת הכל מפחיד ולא נעים לי. המשפחה שלי נהרסה היום חלק גדול כל כך ממנה התפוגג,ברח לי מבין האצבעות,לא השאיר לי רגע אחד של אושר ממנו. כל כך דומה לי. אני אחכה עד שמשהו ממש רע יקרה לי,כאילו זה שנעלמת זה לא מספיק על מנת להכתים את ליבי בשחור. ואז אולי שם אוכל לראות אותך שוב. איך מחשבים את הזמן בלעדיך? איך עושים תכניות? עדיף שאשתוק.

היי שלי, מבינה שאת עוברת משהו קשה שקשור בהתפרקות או נטישה? קשה להבין בדיוק, רק בין השורות...אני יכולה לומר שיש רגעים שבהם באמת הכל נראה שחור משחור וללא דרך מוצא אבל לפעמים צריך זמן כדי לעכל ולעבד ולמצוא לאט לאט את נקודות האור.. ליאת

14/08/2014 | 19:20 | מאת: נאש

שלום, סיימתי לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ולא יכלתי להתקבל לתארים מתקדמים בפסיכולוגיה. אחרי חיפוש רב, ראיתי שאפשר ללמוד תעודה בפסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי במכללת סמינר הקיבוצים. מה דעתך? מה הסיכוי למצוא עבודה אחרי סיום התעודה? מה יש אפשרויות לעבודה אחרי סיום 3 השנים בלימודים? מה לגבי השכר..?

היי נאש, אין לי תשובה חד משמעית לגבי מה שכתבת משום שההצלחה בעבודה זו תלויה בהמון פרמטרים שמתחברים יחדיו להצלחה במקצוע. אני חושבת שהכי טוב אם תבררי עם בוגרי התכנית הספיציפית הזו שעליה כתבת לגבי ההמשך התעסוקתי, היכן השתלבו, האם בציבורי או בפרטי, האם מרוצים, ועוד. ליאת

14/08/2014 | 11:39 | מאת: יולי

היי ליאת, אני זקוקה לטיפול מקצועי. הגעתי להבנה זו לאחר שחיבלתי בכל מערכת יחסים בחיי ובאופן כללי, חיי לוו באינספור קשיים ומאבקים. ברור לי כיום מאוד שיש לי קושי עז בוויסות רגשי, נטייה לאימפולסיביות ופחד קיומי מנטישה של בני זוג- פחד שמלווה ומנחה אותי בכל נקודה בחיי, פחד המביא אותי למצבי קיצון ואף למעשים אובדניים (בעבר). לאחר קריאה נרחבת באינטרנט, ולמרות שאני יודעת שזה לא נכון לבצע אבחון עצמי, מצאתי הרבה קווים דומים בין האישיות שלי לבין הפרעת אישיות גבולית. ניסיתי לברר על טיפלים פסיכותרפיים באצעות הקופה, אך לא ניתן לי מענה. ברור לי כי אאלץ, על אף העול הכספי, לפנות לעזרה פרטית. השאלה היא- לאיזה סוג של טיפול אני זקוקה? כיצד אוכל לקבל איזשהו מענה ראשוני? אודה לעזרתך, כי אני סובלת ומיואשת. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי יולי, אני שמחה שהגעת למסקנה שכדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי. לא הייתי ממליצה על איבחון עצמי אבל כן חשוב שתביאי לטיפול את תחושותייך בנוגע למידע שמצאת ותוכלו לברר זאת בטיפול. מציעה שתגשי לטיפול דינאמי. במידה ומדובר בהפרעת אישיות גבולית מומלץ גם טיפול dbt או טיפול מבוסס מנטאליזציה, את יכולה לקרוא על שתי השיטות הללו אבל בתור התחלה פשוט פני לטיפול ומשם תמשיכי הלאה, ליאת

היי שלום, אני לא מוסמך לאבחן הפרעות נפש אבל אני חושב שיש לי בעיית חרדה. אבל התסמינים מגיעים רק ב-2 סיטואציות חברתיות מאוד ספיציפית: האחת- בזמן שאני מכיר בחורה שאני שולל אותה לקשר רציני אבל בכל זאת רוצה לשמור איתה על קשר למטרת חברות כי אהבתי את האישיות שלה. השנייה וזה קרה לי רק פעם אחת - הכנסתי לדירה שותף שבסוף גיליתי שאני לא רוצה אותו ולא היה באפשרותי להוציא אותו מהדירה אז אני עזבתי את הדירה בגלל התקפי חרדה ודיכאון. אסביר את המקרה הראשון - בכל פעם שאני פוגש בחורה, אני מרגיש מיד שאני מעוניין לפתח איתה קשר רציני. ישנן בחורות שמאוד אהבתי את האישיות שלהן עד שכן רציתי להיות ידיד נפש שלהם. אבל יום לאחר שאני פוגש אותן, כשאני לבד בביתי, אני מתחיל לפתח תסמיני חרדה: דופק מהיר, הזעה, קשיי תיאבון, קושי בשינה, קושי להתרכז, אי שקט נפשי. כדי להתמודד עם החרדה, אני פשוט מנתק קשר עם הבחורות (נמנע מהן), מחכה שבוע ימים בערך ואז אני מצליח לחזור לשיגרה שלי ולמצב נפשי יציב. אני מרגיש ריגשות אשמה שאני לא רוצה איתן קשר רציני ופחד שאולי הן יפתחו אלי רגשות ותחושות לחץ לשלוח הודעות ולהתקשר רק כדי לשמור על קשר ולצאת ידי חובה. בעבר, הלכתי לטיפול פסיכולוגי במשך חודשיים בשיטה הפסיכודינאמית אבל לא הרגשתי שהוא כל כך יעיל. הבנתי שעבור טיפול בחרדה, CBT מומלץ יש לי כמה שאלות: 1. איך אני יודע איזה שיטה הכי מתאימה לי? 2. איך אני יודע שאני צריך טיפול בכלל? האם ניתן לטפל בזה בעצמך? 3. חיפוש מתיש אחר פסיכולוג מתאים גוזל זמן וכסף רב, מדוע אין דרך יעילה יותר? 4. האם חשוב לדעת למה אני מרגיש מה שאני מרגיש או פשוט כדי להתמקד בפיתרון הבעיה? וכיצד אפשר לדעת בוודאות שהסיבות שגיליתי לבעיה הן אכן הסיבות הנכונות? תודה רבה, אתם עושים עבודת קודש ג.

לקריאה נוספת והעמקה

היי ג אני לא חושבת שיש דרך קיצור. חרדה היא מצב נפשי ואתה גם מתאר שהיא מתעוררת בנסיבות מסויימות שהן גם- רגשיות כך שאי אפשר שלא לטפל בעניין באופן רגשי ונפשי. אני לא יודעת אם בסיטואציה שאתה מתאר דווקא cbt יעזור אם כי כמובן אפשרי לנסות. בתחושתי דווקא כן יתאים לך טיפול פסיכודינאמי רק שאתה צריך לתת לו צ'אנס ולא לעזוב מהר ואולי למצוא מטפל שיותר יתאים לך מהקודם, אני יודעת שלא פשוט למצוא את המטפל/ת המתאים/מה ולפעמים זה מתסכל אבל אני יכולה לומר בוודאות שכשמוצאים את המטפל המתאים אזיי לפעמים זה ממש בגדר "הצלת חיים"... ליאת

11/08/2014 | 19:23 | מאת: מיכ

מנסה להבין למה זה קורה לי..פעם לא רציתי לדעת כלום על המטפלת אחר כך בדקתי עליה באינטרנט..קצת שאלתי קצת חקרתי....וכשאני מתקרבת אליה מאוד ומתפדחת מולה... או כשנמצאת ברגרסיה כזו אני מתחילה לחפש הרבה יותר, רוצה כאילו להתקרב ממש........אולי בעצם בגלל זה.....עכשיו גיליתי שאחותה נמצאת בעמדה מאוד מאוד בכירה, מישהיא ידועה כזו ...פרופסורית...ומרצה....תפקיד בכיר, והיא רבת פעלים שלא כמו המטפלת שלי...וקשה לי עם זה........

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ נשמע שיש איזו אמביוולנציה סביב הקרבה מרחק ובין הלרצות לדעת לבין הלרצות לא לדעת. זה טבעי ואנושי שאת מחפשת עליה מידע אבל בתחושתי יתכן שעודף מידע עושה משהו פחות נכון לקשר. הייתכן? ליאת

12/08/2014 | 18:52 | מאת: מיכ

אני אוהבת את התגובות ההגיוניות שלך והמרגיעות בעיקר, תודה הנזקקות שלי כרגע היא ברמת רגש של ילדה קטנה, האם אינה מסוכנת? האם זה טבעי כמו לבקש טובה רגילה ממישהו? מרגישה נורא כשאני בוכה מולה ומתיילדת......מתפדחת, פוחדת.....לא יודעת עד כמה אפשר להתנהג את ההרגשה....בינתיים היא מקבלת בהבנה.....רק אני לא ממש.....

11/08/2014 | 09:11 | מאת: ורד

היי ליאת, האם יש קטע כזה למטפלים לזייף זילזול כלפי המטופלים שלהם או שהם פשוט כאלה? המטפלת שלי מרגישה לי מאוד מזלזלת (כתבתי על כך בעבר) : באחת הפגישות היא פתחה יומן בתחילת הפגישה ואמרה שחשבה שקבעה ל-2 מטופלים בו זמנית, קרה שבאתי ולא היה רשום שהחדר אמור להיות תפוס באותה השעה למרות שקבעתי שלא ברגע האחרון. בפגישה נוספת אמרה שלא מצליחה להדליק את ה-DVD (צריכות כחלק מהטיפול) ושאם אני רוצה אני יכולה ללכת הביתה וניפגש בהזדמנות אחרת(וזאת אחרי שהגעתי כבר לקליניקה) , שאני מזכירה נושאים שהיו בפגישות קודמות (ומדובר בדברים משמעותיים) היא אומרת שלא זוכרת, וכשאנחנו מסכמות לדבר על כך בפגישה לאחר מכן - היא פשוט שוכחת שוב ואומרת שלא מבינה מה אני מצפה שתאמר. וכמובן, אחרי 4 חודשים של טיפול היא שאלה אותי בפגישה האחרונה - בת כמה את? (והיא נוטה לשאול אותי שאלות אינפורמטיביות שדיברנו עליהם בעבר) אני גם לא רואה שהיא מבצעת רישום - אולי בגלל זה? אני נחשבת לאדם שפוי ונורמלי, משלמת מחיר מלא (מגיעה באופן פרטי) ללא בעיות, ואין לי דרישות מיוחדות אבל, בחיי, אני מתחילה להרגיש שאני משתגעת ממנה. אני לא מפסיקה לחשוב על הנושא הזה. ובאופן הזוי ומזוכיסטי מחכה לפגישות איתה כדי לראות מה יהיה הפעם. ניסיתי לדבר איתה על כך - והיא לא מבינה מה אני רוצה ממנה! ייתכן שהיא פשוט לא רוצה לטפל בי? ואז בונה על זה שאני אתייאש ואעזוב לבד? האם יש טכניקה טיפולית כזאת לייאש את הבנאדם עד שהוא מרגיש שהוא משתגע? בבקשה תאירי את עיניי

לקריאה נוספת והעמקה
11/08/2014 | 13:28 | מאת: מיכ

הי, אפשר לדעת לאיזה סוג טיפול את הולכת? משהו פה נשמע מוזר...מי משתמש בדי וי די? אפילו נשמע קצת מפחיד, סליחה שכותבת את זה...וללכת הבייתה בגלל זה? ראית תעודות שלה? משהו לא מסתדר...שאלת אם היא כותבת סיכום פגישה? כי היא לא חייבת לכתוב תוך כדי, אצלי היא כותבת מיד כשמסיימות...אני חושבת שאת חייבת לשוחח איתה על זה ממש....לא לתת לה להתחמק מתשובות ברורות! כי היא חייבת ואת חייבת להבין, מה קורה פה? ולא מטפלים לא מזלזלים.

12/08/2014 | 06:42 | מאת: ורד

לא ראיתי תעודות שלה. אבל מדובר במטפלת מוכרת שכותבת בעיתון , ואפילו מופיעה באתר המטפלים כמוסמכת . היא עובדת גם במרפאות ציבוריות. לא חושבת שיש בעיה מבחינת התעודות שלה. אני בטראומה מדבר מסוים, ויש עניין של חשיפה הדרגתית ואז עושים מול DVD. אני רוצה להאמין שזה חלק משיטת הטיפול שלה, אולי לזעזע אותי או משהו, מאוד קשה לי לתפוס שאדם שעובד במקצוע טיפולי מתנהג ככה. ובכל פעם שאני הולכת לפגישה, ומנסה לברר מולה, היא הופכת את היוצרות כך שאני יוצאת עוד יותר מבולבלת.אני מתחילה להשתגע ממנה!

כמה דברים, לא, למטפלים אין "קטע" של זלזול במטופלים.. :) ויותר ענייני לגבי מה שכתבת. יש כמה אפשרויות נסי לבחון את דבריי מכמה זויות. א. או שהמטפלת מאיזושהי סיבה אדם שנוטה לחוסר סדר, ארגון, בלבול וכו'. הווה אומר שהיא לא מזלזלת, אלא שזה "שלה". ב. אולי כרגע היא באיזושהי תקופה עמוסה ומה שאת מרגישה אלו ביטויי העומס ושוב- זה "שלה". ג. נשמע שאת בוחנת את "חשיבותך" בעיניה ע"י הוכחות "מציאותיות". לפעמים אנו עושים זאת כאשר אנחנו בעומק לא מסוגלים להאמין שלמישהו איכפת מאיתנו או לא סומכים על עצמנו שנדע להרגיש זאת גם מבלי "ההוכחות" ההלו. אם זה כך אצלך זהו נושא מאד מאד חשוב לעבודה בטיפול...האם הובנתי? ליאת

12/08/2014 | 14:02 | מאת: ורד

ליאת, תודה על התשובות המושקעות. ואת החושבים שלי לגבי המשך הטיפול אני אהיה חייבת לעשות. אבל אני חייבת להוסיף מספר דברים כלליים ומהותיים מאוד בעיניי: כשאת אומרת שייתכן שהמטפלת עמוסה\מבולבלת\חסרת סדר ו"שזה שלה", קשה לי להסכים עם הקביעה הזאת. לצורך הדיון, בעבודתי, כשאני נדרשת לבצע משימה מסוימת , וכאשר אני מקבלת על כך תשלום ויש לי אחריות עבור המוצר והלקוח, גם כשיש תכונות אישיות שלי \ מצבי חיים אישיים שלי שמפריעים "והם שלי" אני צריכה להיות מסוגלת למתן או לנטרל את ההשפעה שלהם. בנוסף, כיוון שאני איני קוראת מחשבות, ולמטפלים אין נטייה לשתף ברגשותיהם, ההוכחות היחידות לכך שאני נמצאת בידיים של מטפלת אחראית ואכפתית אלו הן הוכחות מציאותיות. והוכחות אלו (בעיקר בתחילת טיפול) הן שיוצרות את הרגש הפנימי הנדרש שמאפשר להפליג קדימה. ולהרגיש שאני בידיים טובות מבלי ההוכחות הללו – מצטייר בעיניי כסוג של תמימות מסוכנת במקרה הטוב ואפילו טיפשות במקרה הפחות טוב.

10/08/2014 | 15:28 | מאת: היי

הי ליאת, את אוהבת מטופלים שלך? אבל אוהבת

היי לסמיילי עצוב.. מדוע הוא עצוב? לשאלתך: כן. קשה לטפל באנשים באופן מלא מבלי להתחבר... והיה פה דיון על השאלה לפני זמן מה, ליאת

12/08/2014 | 23:04 | מאת: :-(

עצוב משום שהיא לא אוהבת אותי. יש להתחבר ויש לאהוב. אפשר להתחבר מבלי לאהוב, לא? זה טיפשי שאני רוצה שתאהב אותי? ואני לא מדברת על לחבב, אלא שתאהב אותי, שאהיה חשובה לה.. יש לך מטופלים שאת באמת אוהבת אותם לעומת אחרים, שהם בסדר אך את רק מחבבת אותם?

10/08/2014 | 11:41 | מאת: ניצן

היי ליאת, בימים האחרונים רע לי מאוד. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה שלא כל כך בא לי להמשיך לחיות. העתיד לא מסקרן אותי, נשמע לי נדוש וחוזר על עצמו להביא ילדים, להיות אמא, אחר כך סבתא ואז למות. אני מרגישה כאילו הזמן התקצר מאוד ובעוד שבועיים אהיה בת 75, וזה לא כל כך משנה אם אצא לעולם בזמן שנשאר לי או לא. אני לא רוצה לחזור לעבודה. למה צריך כל כך להתעקש ללכת לשם בכל זאת, כשעוד שבועיים שלושה אני בכל מקרה אהיה קשישה ונוטה למות? אני מרגישה שאני לא כל כך רוצה להמשיך לחיות את החיים שלי. הם נראים לי עלובים ולא מספקים. אין לי כוחות לדחוף את עצמי לחזור לעבודה או לשבת על תיזה. אני יודעת שבכל מקרה לא אספיק, או שבכל מקרה העבודה תגרום לי להרגיש רע בקשר לעצמי. עוד מעט יסתיימו החיים, למה לחיות אותם בכוח? בא לי לוותר על כל המאמץ הזה לצאת מהבית, להתקדם בעבודה, לעשות גם כשאין חשק.. הלוואי ויכולתי להתפטר. ניצן

לקריאה נוספת והעמקה
10/08/2014 | 19:23 | מאת: בלה

הי ניצן (לילך מפעם?), מכירה מאוד את דפוס המחשבות הזה, שהכל נראה חסר תוחלת ובעיקר משעמם עד אימה. אין כוח לצאת מהמיטה כי מריצים בראש את כל היום ומרגישים שזה מיותר לחוות את הדברים.ואז גם בא כבר למות וזהו. ניצן, מניסיון אישי - זה לא צריך להיות ככה. זה לא חייב להיות ככה. וזה לא משהו שאפשר לשנות בכוח הרצון בלבד. זה גם פיזיולוגי. תני צ'אנס לטיפול התרופתי. כמה שיותר מהר. חיבוק גדול, בלה.

11/08/2014 | 11:46 | מאת: ניצן

תודה בלה, מעודד לשמוע את איך שאת מתארת את התמונה- שיש דברים שהם כימיה פשוטה ואפשר לטפל בהם בכימיה. פשוט קשה לי, כנראה עדיין, להודות שמשהו איתי לא בסדר. אני מניחה שזה יחלוף כשארגיש אחרת. קצת מתרגשת/מפחדת מהיום, מהפגישה עם הפסיכיאטרית. אני מניחה שיהיה בסדר.. בכל אופן, תודה שאת תמיד צצה בזמן להרגיע אותי :-) חיבוק בחזרה, ניצן (כן, לילך מפעם..)

היי ניצן רוצה הפעם בתגובתי להיות פרקטית מקווה שלא תתפסי זאת כחוסר אמפתיה אלא להיפך... "הדיבור" שהשמעת במה שכתבת מאפיין ראיה דכאונית ודיכאון בכלל וכתבת בזמנו, אם אני לא טועה, שהיה דיון על כדורים (טיפול תרופתי)בינך לבין המטפלת, היכן עומדים הדברים כרגע? ליאת

10/08/2014 | 22:59 | מאת: ניצן

היי ליאת, הייתי צריכה אולי לכתוב שאין לי כוונה אמיתית לקחת את חיי, וודאי שאין לי תכנית מפורטת איך לעשות זאת. זה החלק של ההרגעה. החלק של המציאות הוא שדוד שלי נפטר לפני יומיים, חודש מרגע שהתגלה הסרטן. אותו סרטן שגם אמי נושאת בשנים האחרונות בגופה. ועוד חלק של המציאות הוא שתפיסת העולם שלי היא באמת דכאונית, אני חושבת. אם היה לזה שם יותר מוצלח מ"דכאונית" הייתי שמחה להשתמש בו, כי דכאונית מרגיש לי לא בדיוק. אולי מציאותית? :) אני באמת לא מאמינה שיש איזו מטרה לחיים, או שזה חשוב לממש איזו יכולת, כישרון או שאיפה. אני באמת מרגישה שהחיים הם מצמוץ קצרצר בתוך אינסוף של כלום. והקצרצר הזה מאפס לי כל משמעות. כאילו כולנו יושבים בחדר המתנה גדול, מחכים לסוף שלנו, וזה לא משנה הרבה אם נבחר לקרוא 'לאישה' בזמן הזה, לשחק באייפון, לנמנם או לעשות תואר שלישי במשהו. לגבי שאלתך- קבעתי למחר תור אצל פסיכיאטרית. נקבע מהיום למחר. נכנעתי.. רכבת ההרים הדרמטית הזאת קשה לי. אם תשתנה תפיסתי את העולם והחיים, אשמח מאוד לספר לך :) (תודה על הדאגה) ניצן

09/08/2014 | 23:36 | מאת: הילה

הי ליאת, מזמן לא הייתי כאן.קוראת שקטה..... אוהבת את התגובות המושקעות שלך....... אני שוב נפלתי נחבטתי. מדברים על מיניןת,על קשר זוגי ועל טיפוח. ביום שישי קניתי לעצמי ערכת טיפוח לפנים בסכום גבוהה זה הכניס אותי להתקפה עצמית נוראית מאז אני בחרדה לופתת ונוראית כל המיניות והטיפוח אני רוצה בזה אבל זה מעורר שדים נוראיים קשה לשאת את זה מטלטל כל כך ממש זקוקה כאן על הספה במשך שעות לא מתפקדת הילה

היי הילה ברוכה הנמצאת גם אם כשקטה :) יכולה להבין שהנושא של נשיות ומיניות הוא גם מושך וגם מאיים באיזשהו אופן. לפעמים דווקא כשנוגעים בנושא שהוא מאד משמעותי לנו יש צעד קדימה ושניים אחורה, זו תנועה טבעית ואני גם מרגישה ממה שכתבת שאת מתבוננת על עצמך ועם כל החרדה מבינה את התנועה האמביוולנטית הזאת, כך שאולי זה נותן איזהו הסבר מעט מרגיע למתרחש, ליאת

08/08/2014 | 21:16 | מאת: דילמה???

שלום , אני בת 36 אמא ל4 ילדים ומעוניינת ללמוד פסיכותרפיה אין לי תואר ראשון ואני לא רוצה לעשות תואר ראשון בגלל הזמן, השאלה אם אתם מכירים מכללה מספיק טובה ומקיפה שאלמד בה והכי חשוב שאוכל לטפל בילדים גם ללא תואר ראשון? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך לא מכירה מקום שמקבל ללימודי פסיכותרפיה ללא תואר. אני מאמינה שאם תפני ללימודים אחרים של קואצ'ינג למשל אז תנאי הקבלה הם אחרים, בהצלחה! ליאת

08/08/2014 | 12:50 | מאת: גל

ליאת הי, כתבתי כאן בעבר וחזרתי. עשיתי הפסקה די ארוכה כי בשלב מסוים, לאחר שסיפרתי למטפלת על הפורום, הרגיש לי לאחר תקופה שהיא נכנסת גם ומזהה הודעות שכתבתי... לא היה לי ואין לי עדיין האומץ לדבר איתה על כך. מן הסתם זהו לא שמי האמיתי, אך אני משוכנעת שהיא ידעה שזו אני. ובכל זאת עתה היא בחופשה. המפגש האחרון היה מאוד טעון. עזבתי באמצע. תמיד קשה לי עם הנסיעות שלה. הרגשתי שהיא דוחקת אותי לפינה ומנסה לפתוח דברים שהעיתוי לא היה נכון לדעתי. אני נשארת לבד אז למה? והיא אמרה שאכתוב לה אם ארגיש צורך והרגיש לי שהיא אומרת תכתבי לי ולא לפורום... ותגובתי הייתה: אני מקווה מאוד שלא אעשה זאת. וחלפו כבר שבועיים מיום נסיעתה וקשה לי מאוד. אין לי אוויר. והחלטתי לכתוב ואולי הדבר ייקל עליי במקצת כי ממש ממש קשה לי. קשה לי לנשום ואני מתמלאת זעם עליה ובכלל לא מתכוונת לחזור כשהיא תשוב. נראה לי שמצבי לא משהו ואני אף מחריפה אותו...

10/08/2014 | 08:59 | מאת: sigal

גל יקרה חיבוק ענק אם נכון לך כל כך מבינה ומזדהה איתך תרגעי המטפלת שלך לא נגדך בעניין הפורום הרבה פעמים הם לא מבינות את הצורך ומעדיפות שלא יהיה חילוק בטיפול בצדק . ובאשר לכתוב לה היא התכוונה תאמיני לי היא התכוונה שתיכתבי לה כי את חשובה לה וחשוב לה לא להשאיר אותך לבד במצב הזה שאת זקוקה לה כל כך ..אל תיבהלי מהטוב וההכלה שלה היא לא תפגע בך והיא לא מי שעשה לך רע בחייך ..היא דואגת לך ורוצה שלא יהיה נתק בטיפול כדי לא לתת לך מקום לברוח כי זאת התגובה הראשונה של הרבה מאיתנו לברוח מהטוב כי הוא מפחיד .. אני איתך כאן

היי גל יכול להיות שהייתה איזושהי אי התאמה ביניכן בפגישה האחרונה מה שיכול לקרות בכל קשר ובכל קשר טיפולי, אבל איכשהו אני שומעת ממך שמרגיש לך כאילו המטפלת אולי "כופה" עלייך דברים (לדבר בפגישה, לא לכתוב בפורום ועוד) אבל האם יכול להיות שבעצם את קצת "כופה" זאת על עצמך ומכאן הכעס? כי הרי גם אם צרכים או רצונות מתנגשים אפשר לדבר על זה... כמן כן, כפי שכתבת אולי את מקשה על עצמך יותר בכך שאת לא כותבת לה , קשה להרגיש כנראה "נזקקת"...דווקא כשהיא נוסעת... אולי :) ליאת

07/08/2014 | 15:11 | מאת: sara

אני קוראת כאן לעיתים, והיום רוצה להיות אקטיבית ולשתף: היום כתבתי למטפלת שלי בקושי רב מייל עם כל מה שמפריע לי בטיפול שלנו. ואני כל כך מאוכזבת מתגובתה. עמוק בלב אני מסוגלת להודות בפני עצמי שמה שרציתי ממנה היא תגובה רגשית, חמה ואימהית. והיה לי מאוד קשה לקרוא פרשנות קרה ומנוכרת, שלא התייחסה באופן ישיר לשום דבר מה שהעליתי. כל מה שהיא הסבירה זה שהכול נובע מחוסר גבולות. כי נפגעתי. אבל היא לא מבינה שהיא ממשיכה לפגוע. רציתי שתבקש סליחה, שתגיד שטעתה. הייתי מסתפקת אפילו ב: אני מבינה אותך. אבל לא... הרגשתי כמו אותה ילדה שאימא שלה כל הזמן מבקרת אותה, מזלזלת בה, שותקת לה, מתעלמת ממנה, נוטשת אותה ולא מסוגלת לדבר אליה באופן רגשי ולהסביר שהיא אוהבת ושאכפת לה. אני יודעת שלהפסיק את הטיפול, משמע לוותר לעצמי , לחזור לדפוסים הישנים שלי, לנטוש . אבל אני כבר מרגישה נטושה!!! ואיך אני אדע שהיא באמת טובה לי? שאלו לא רק הבעיות שלי אלא גם בעיה בקשר בינינו ובכימיה שלנו ביחד? אני מבולבלת ומאוד עצוב לי!

08/08/2014 | 12:45 | מאת: סיגל

שלום שרה, אני לחלוטין מבינה את תחושת האכזבה שלך. ציפית לתגובה מסויימת וקבלת תגובה שונה שאף החריפה את הרגשתך. בדרך כלל, בטיפול תגובה לבקורת וגם לחחמאות למול המטפל תהיה ענינית. כלומר, נדיר שהמטפלת תשתפך ותגיב באופן רגשי (בניגוד לשיחה כזאת מול חברה). ההסתכלות על הסיטואציה תהיה לשוחח על כך באופן די קר שעשוי ללמד משהו עליך ועל הקשר בינכן. אני מניחה שמה שהיה בפגישה היתה רק התחלה של הדברות של מה שמציק לך והנושא יעלה שוב בסיטואציות נוספות. קשה לי לומר לך אם זו את או חוסר ההתאמה בינכן. לכן, כל עוד הנושא מציק לך , ראוי שיעלה שוב (עם כל הקושי ואני יודעת שזה לא קל). בהצלחה שרה וסןפ"ש נעים

10/08/2014 | 08:55 | מאת: sigal

קודם כל ברוכה הבאה וחיבוק מקווה שתיראי את תשובתי לפני הפגישה הבאה אני יכולה להגיד לך רק מההרגשה שלי מימה שכתבת "היום כתבתי למטפלת שלי בקושי רב מייל עם כל מה שמפריע לי בטיפול שלנו. ואני כל כך מאוכזבת מתגובתה" הדינמיקה בטיפול מאוד חשובה אבל היא חשובה מהמקום שלך המטפלת לא קיר אבל היא לא האישיו ...מה שחשוב זה לא איך היא ענתה לך זה חשוב איך ולמה את חווית את זה ככה . אני אישית יוצאת מנקודת הנחה תמיד שהיא רצתה לטוב מניחה שיש בניכן קשר טוב אם היא מאפשרת לך לשלוח לה מיילים בן הפגישות גם מאמינה לפי זה שאכפת לה ממך ומהטיפול והיא משקיעה מאמץ וזמן עבורך לקרוא לענות וכו'..מנקודת הנחה זו אנחנו חוזרים להרגשה שלך את מרגישה (ואני לא מדברת על נכון לא נכון כי אין דבר כזה ) שאת צודקת והיא טועה .. אישית אני חושבת שדברים כאלה לא שולחים במייל ואם כן מדגישה שלא רוצה תשובה ונדבר בפגישה ולמה ..בקריאה את שומעת אחרת את לא מרגישה את החום וההכלה שלה ואין לך את היכולת להגיד אפילו בשפת גוף קשה לי עם הדברים . עכשיו כמו שאת בעצמך כתבת שהתחושות הם כמו של ילדה אולי באמת את נפגעת מהמקום הילדי הפגוע שזקוק לטיפול ..גבולות זה דבר קשה בייחוד למי שהם חסרים לו התחושה היא כאילו הגבול לרעתיינו למרות שהוא לטובתיינו ומגן עליינו .. שלא תחשבי לרגע אחד מבינה את ההרגשה העצובה הפגועה זאת שלא קיבלה את מה שהייתה זקוקה לו ..שולחת לך עוד חיבוק והמון כוחות מאמינה בדיבור לפעמים בטיפול יש הרבה מהמורות ובורות אבל לפחות כך אני חווה אותם כאשר אנו נופלות לבור כזה זה תמיד שתיינו שם והצמיחה היא אדירה אחר כך ...איתך

10/08/2014 | 22:46 | מאת: sigal

היי שרה, שאלת את שאלת השאלות איך אפשר לדעת האם המטפלת נוהגת "נכון" והאם זה קשור אלייך, לקשר ביניכן, אליה או שמא מטפלת אחרת הייתה נוהגת אחרת? התשובה היא מורכבת, במובן ש...כל התשובות איכשהו נכונות :) מבינה את הצורך שלך להבנה והכלה ולא בפרשנות אבל איני יכולה לדעת כי לא מכירה אותך מספיק האם זה היה "נכון" לענות לך אחרת או לא... הכי חשוב זה שתשאלי את עצמך לאחר זמן בטיפול האם למרות הכל, הוא עוזר לך? בדרך כלל אם התשובה היא: "כן" אז אפשר לשאת גם כשלים ואי הבנות בקשר הטיפולי אם התשובה היא: "לא" אז כדאי גם מזה להסיק מסקנות. כתבת עוד משהו חשוב, שהרבה פעמים את נוטשת, אז אם עולה כרגע הרצון לנטוש שוב נראה לי שזו הזדמנות מצויינת לדבר על הדפוס שמשתחזר לפני שבאמת נוטשים, ליאת

05/08/2014 | 08:25 | מאת: יעל

שאלה קצת מוזרה: אני מטופלת אצל מטפלת פרטית, ומאוד מפריע לי שהיא לא מביאה לי קבלה עבור התשלום. (300 ש"ח לפגישה). ת'כלס אין לי מה לעשות עם הקבלה , אבל עדיין מרגיש לי קצת מעצבן...למה זה כה מפריע לי?

07/08/2014 | 15:44 | מאת: סיגל

המטפלת שלך שומרת חוק. אולי מבחינתך זה נראה לך מוזר , מין חותמת כזאת שזאת "עסקה" ?

07/08/2014 | 22:42 | מאת: סיגל

כתבת שהיא לא נותנת לך ... צודקת, זה לא בסדר

07/08/2014 | 17:52 | מאת: ניצן

היי יעל, בצדק. גם לי היה מפריע. אצלי זה קשור באמינות ובהתנהלות ישרה וגם מכבדת. אני מניחה שיש מקום ל"דיבור פסיכולוגי" בעניין, אבל לא רק. אולי ליאת תוכל לשפוך אור על החלק הפסיכולוגי.. בחלק היותר קונקרטי, הייתי שואלת בנימוס אם היא תוכל לא לזרוק את הקבלות, אלא לתת לך אותן כשאת משלמת. (וכך את מניחה מראש את העובדה שהיא עובדת עם קבלות, וחוסכת את אי הנעימות).. בנימה אחרת, נחמד קצת השימוש בביטוי "עם קבלות".. כמו את רוצה לוודא שהיא "פסיכולוגית עם קבלות" :-) במובן של הצלחה במה שהיא עושה. שבת טובה, לילך

07/08/2014 | 18:27 | מאת: מיכ

תבקשי קבלה...זכותך לבקש ...פשוט תשאלי יפה אם אפשר קבלה.

07/08/2014 | 20:44 | מאת: גלי

זה מפריע לך כי את יודעת שהיא מעלימה מס.. ואולי זה אומר עליה משהו?

08/08/2014 | 16:54 | מאת: יעל

ביקשתי ממנה קבלה, ונתנה לי על סכום חלקי. לפי הבנתי, צריכה לתת על 100% ממה שאני משלמת לה, ולא רק על חלק מהסכום..התביישתי לשאול אותה מה הרעיון. האמת שקשה לי להבין אותה, וזה קצת גורם לי לחבב אותה פחות

10/08/2014 | 23:11 | מאת: ניצן

אם כך, יעל, תני לה בחודש הבא צ'ק על חלק מהסכום. בגובה הקבלה :-) אולי גם היא תחבב אותך פחות, אבל לפחות תהיה התאמה. ובנימה יותר רצינית- לגמרי לא לעניין! לגמרי לגמרי לא. לא את זו שצריכה להתבייש בדיאלוג הזה.. הרשי לעצמך לדבר באופן גלוי וכנה איתה. במקרה הזה, הייתי שמה בצד כל פרשנות פסיכולוגית אפשרית ליחס לכסף, ומתמקדת במציאות. על תשלום מלא ומכבד, מגיעה קבלה מלאה ומכבדת. זה ממש בסיסי... בהצלחה! ניצן

10/08/2014 | 08:41 | מאת: sigal

האמת שאי אפשר לענות לך במקומך.. אבל אני אתן לך עוד כיוון למחשבה הרבה פעמים נושא הכסף בעייתי כי זה "הורס" את האינטימיות שנוצרת כאילו המטפלת שם בשביל הכסף מה שבחלקו נכון כי זו פרנסה רק שיש הרבה מעבר לזה כי היא בטוח לא שם רק בשביל הכסף .. לכסף יש גם ערך בכך שאת משלמת עבור הטיפול ובעצם זה לוקחת אחריות על חייך .. עכשיו לשאלת הקבלה ..שאלי את עצמך מה הרגשתך כלפי כסף בכלל ובפרט זה שאת נותנת לה . האם כשאת קונה קרם גוף את גם רוצה את הקבלה באותה מידה או שזה רק כלפיה כלומר כלפי הקשר בניכן? ועוד נקודה למחשבה האם אי פעם ביקשת ממנה את הקבלה אישית זה היה פוגע בי כי אז באמת הייתה לי הרגשה של "מסחר" בפגישה ..הרבה יותר נעים לי לתת לה את כספה בשמחה רבה אני חייבת לאמר כי מגיע לה כל שקל על העבודה הקשה שהיא עושה איתי ...אם היא רושמת או לא זה שלה עם רשות המיסים ממש לא בעייה שלי ולא ענייני מצטערת זה לא מה שעושה אותה מטפלת טובה או לא ..זה רק מוכיח ועושה את זה בטוח יותר שמטפלת היא קודם כל בן אדם בדיוק כמוני עם רגשות כאלה ואחרים התנהגויות כאלה ואחרים וזה נותן לי הרגשה טובה ונעימה יותר ... בכל מקרה אני חושבת שאת פשוט צריכה לבקש ממנה בנימוס בלי שיפוטיות את הקבלה אם זה כל כך חשוב לך ואם זה יפריע לה זה שלה בהצלחה...

בעניין החלק הפסיכולוגי, מסכימה עם מה שנאמר כאן שהכסף לעיתים מרגיש כמו נושא "אסור" ככזה שמחבל באינטימיות אבל האמת היא שהוא אינו כזה. הוא נושא כמו כל נושא אחר ואכן אצל כל אחד מאיתנו הוא "מספר" משהו אחר, יש מי שמרגיש כפי שכתבה sigal שבעצם לא חשוב לה מהי עמדת המטפלת מול רשויות המס ויש מי שמרגיש כמו ניצן שזה מספר משהו על אמינות. לטעמי (וזו דעתי האישית בלבד) דווקא כדי "לנקות" חומרים שליליים כגון אי אמינות או הסתרה ועוד מן הראוי דווקא להצמד בנושא הזה לקונקרטי- הווה אומר להרגיש הכי בנוח עם הבקשה לקבלה ואף מבינה את הרצון שהמטפלת תתן קבלה אף מבלי שתתבקש. ליאת ליאת

11/08/2014 | 08:41 | מאת: יעל

היי סיגל, בתחילת הטיפול לא הפריעה לי הקבלה. לאחרונה כן התחיל להפריע לי העניין הכספי. ואני נחשבת לבנאדם שתמיד משלם בשמחה ולא מבקש קבלות. כנראה שמשהו בהתנהלות שלנו ובטיפול מתחיל להרגיש לי לא מתאים, ובא לידי ביטוי שמישור הכספי.

10/08/2014 | 17:37 | מאת: שירה

נשמע פשוט כמו העלמת מס.לכאורה לא קשור לטיפול אבל בעצם מאד מאד קשור. אדם שמתפרנס ממקצועו ומעלים מס-ואפילו לא מתבייש בכך כשמתבקש לתת קבלה ונותן חלקית. זה מביש.וקשה מאד להיות מטופל אצל אדם לא ישר.כך שזה מאד קשור ומאד לא נעים לשמוע שמטפל מתנהג כך..שירה

היי יעל שאלתך אינה מוזרה אלאמ אד במקום ואי הנוחות שלך מובנת לחלוטין. היא אמורה לתת לך קבלה ולא חלקית אלא על כל הסכום. עניין של חוקי מס. אנא אל תתביישי ותרגישי "הכי בסדר" עם לעמוד על זכויותייך לקבל קבלה כזו, ליאת

04/08/2014 | 07:32 | מאת: מיכ

רציתי לעדכן שהפסיכולוגית חזרה ואתמול נפגשנו :) מעניין שדווקא ההפסקה שהיא לא פשוטה נתנה לי זמן לעבד דברים, ואני חושבת שבסופו של דבר זה הראה לי שאני יכולה גם לבד. שוחחנו על הרבה הצלחות והתקדמות שלי בהרגשה של הרבה פחות חוסר ביטחון, יותר קרקע יציבה, וידעתי שהיא תחזור הפעם.. החזקתי את הידיעה הזו....בשאלתי אם להמשיך או שלהפסיק טיפול, אמרה שזה תלוי בי, כי יש עוד דברים שלא עשינו....היא בכלל נותנת לי להחליט...רוצה שפחות יחליטו כנראה בשבילי כי תמיד החליטו בשבילי...ואני מתחילה להחליט בדברים..בדרך כלל מחליטים יחד אם להפסיק טיפול לא? רואים אם המטרות הושגו וכו'....טוב, הושג הרבה מאוד ולא ממש מתחשק לי לעזוב..זה יהיה קשה...בנתיים ממשיכות כרגיל, כן כרגיל, שגרה , כמה חיכיתי לשגרה...נקווה שגם בחוץ נחזור לשגרה, לשקט...ויש לי שאלה, האם כשבחוץ קשה מפסיקים לחשוב על הפנים? נראה לי שזה מה שקרה לי ודווקא לטובה...מוזר..מה דעתך?

היי מיכ, כןןןן שיגרה! אני מאד מבינה את הכמיהה לשיגרה ומרגישה כמוך כמה היא נעימה לעיתים ומרגיעה. את צודקת, באופן אבסורדי לפעמים כשקשה "בחוץ" אנחנו מגייסים את הכוחות שלנו להתמודד ונצמדים למוכר שלנו וכך יוצא שלעיתים דווקא אז יש פחות סערות פנימיות. בטיפול יש תקופות, חלקן סוערות חלקן רגועות בחלקן עובדים יותר על הפנים בחלקן פחות יש משהו דווקא כשלא "לחוצים" על השאלה "מתי נסיים" שמאפשר לחוות את הטיפול עם כל התקופות הללו שבו (וגם את עצמינו) ליאת

03/08/2014 | 09:57 | מאת: אני

הי ליאת, רציתי קצת לשתף ולתייעץ אני בתקופה לא משהו מול המטפלת כבר המון זמן בשנה ההאחרונה מאוד מאוד קשה לנהל שיח ביננו בעיקר בגלל החוסר ההצלחה שלי בחוץ(אני קרוב לשנתיים בטיפולי הפריות) והתסכול הרב שיוצא ממני . בחדוש וחצי האחרונים הייתי חייבת קצת ללכת הצידה והורדתי את הפגישות בהסכמה הדדית של שתינו בידיעה שבספטמבר חוזרים למינון הקבוע של פגישה בשבוע. בשבוע שעבר נפגשתי איתה אחרי המון זמן .מסתבר שני הילדים שלה נמצאים בעזה .הרגשתי אותה מאוד קצרה איתי ובעיקר דרוכה לאורך כל הפגישה הבנתי את המצב וניסתי לא להכנס למקום שהיא לא רוצה אותי אני מבינה מאוד את החוסר אונים שלה בתור אמא.המון חברות שלי במצב הזה והן בקושי מצליחות לעביר את הימים. בפגישה חלק מהזמן דיברנו איך לא על המצב בארץ הרגשתי אותה מתכווצת כל פעם ובאיזו שהוא שלב הפסקתי לדבר על המצב הבטחוני. אני דואגת גם בשבילה עכשיו . קבענו להפגש בשבוע הבא אני לא יודעת אם זה נכון עבורי להגיע לפגישה כשהיא במצב הזה .אני באמת משתדלת להבין ולהיות רגישה (פתאם יחסי הכוחות השתנו) ולא לעצבן . יצאתי מבפגישה בתחושה שלא באתי לה בטוב עכשיו . היה לי מאוד לא פשוט להגיע לפגישה לאור ההפסקה מהטיפול ומצד שני אני רוצה לתת צאנס אמיתי לחזור למסגרת של הטיפול ששמרה עלי מאוד בשנים ההאחונות. האם לחכות קצת עד שהמצב הבטחוני יעבור? בקשתי הפסקה מהטיפול בעיקר בגלל האי שקט וחוסר ביטחוןשהרגשתי. הלבד בתק' ההאחרונה עשה לי מעט טוב כי הרגשתי שאני אוספת את עצמי ומתחזקת בקצב שלי והצלחתי להסתכל על כל הדברים שעברו עלי במבט מבחוץ. מצד אחד רוצה לחזור לטיפול ולשקט והכלה שהוא נתן לי בתקפות רבות ומצד שני האם זה נכון עכשיו?הרי המצב לא ימשך לנצח .. בתקווה לימים שקטים יותר .

03/08/2014 | 18:59 | מאת: סיגל

שלום לך אני, המלחמה הזאת הוציאה מכולנו מצבים בלתי אפשריים. אני בהחלט מבינה את חוסר הנוחות שלך למול המצב הזה, ויחד עם זאת את חוסר הסבלנות שלה מול העובדה ששני בניה נלחמים. אנשים ללא שני בנים במלחמה, מצאו את עצמם מרוטי עצבים. לא הייתי ממהרת להסיק מסקנות כרגע בנוגע לטיפול. היחסים בינכן עדינים, והמצב באופן כללי מאוד רגיש. כולי תקווה שעד פגישתכן הבאה, הכל כבר יהיה מאחור, ותוכלו לשוחח על הנושא (ועל הטיפול) באופן נינוח יותר. בהצלחה רבה לך גם בטיפולי הפוריות, נראה כי את נמצאת בהתמודדות אישית לא פשוטה, אך לרוב יש שכר בצידה- בהצלחה.

היי אני תיארת סיטואציה באמת מורכבת שיכולה לצערינו לקרות לאור המצב ואני מרגישה איך את מנסה להתסכל על הדברים בזווית רחבה. אבל... יכול להיות שבכל זאת "מתערבב" פה משהו וזה: החוויה שלך את עצמך כ"מתסכלת ומקשה" (לאור התסכול שאת חווה בשנתיים האחרונות כפי שכתבת) יחד עם היותה של הפסיכולוגית "קצרה" כפי שתיארת אולי אכן לאור מה שהיא חווה. קשה לדעת באיזשהו אופן "מה שלה" ו"מה שלך" אני חושבת שכדי לפשט את הסיטואציה חשוב דווקא שתתרכזי בצרכים שלך ןתסמכי עליה שאם היא מקבלת מטופלים אז זה אומר שהיא יכולה לעמוד בזה. הווה אומר שאם הצורך שלך לדבר על הדברים שלך אז תלכי עם זה ותמשיכי להעזר בטיפול כ"מקום בטוח". ובכלל עכשיו רוב הכוחות עומדים לצאת מעזה אז ...גם המציאות הרי משתנה :) ליאת ליאת ליאת

02/08/2014 | 17:28 | מאת: מאי

היי ליאת.. אני רושמת את ההודעה הזאת נטו בשביל לפרוק.. כי קשה לי להכיל את המצב הזה.. אני מכירה מישהו שנהרג השבוע במלחמה, וזה קשה.. בנוסף לכל זה .. אח שלי עשה תאונה .. הוא בסדר.. אבל האווטו הלך טוטאלוס.. זה שהתנגש בו עבר באדום.. אני בתקופת מבחנים עכשיו.. אין לי באמת אפשרות ללמוד ואדחה את כל המבחנים.. הפסיכולוגית הפרה את מה שסיכמנו לגבי ההנחה.. היא חייבה אותי על מחיר מלא לפני שעידכנה אותי על שינוי.. אני מרגישה הרבה בגידות של אנשים.. אמא שלי מקשיבה תמיד רק לאח שלי.. הם כמן זוג.. היו צריכים להתחתן.. אני מרגיה שנאה כלכך גדולה מבפנים.. הכל גועש.. צונאמי.. רעידת אדמה.. מחכה שיעבור כל ההרס הזה

היי מאי נשמע באמת המון דברים בבת אחת, במצבים כאלו אני חושבת שחשוב להתייחס לכל דבר בנפרד ולא לראות את כל התמונה ביחד כי אז באמת זה מרגיש כהרס וכמשהו שאי אפשר להתמודד איתו. האם את בטוחה שכדאי לדחות את המבחנים? לפעמים דווקא כשממשיכים בשיגרה זו הדרך הכי טובה ובטוחה להתמודד.. ליאת

27/07/2014 | 01:41 | מאת: עמלי

כבר כמה ימים שמרגישה מאוד לבד. משהו לא טוב קורה לי מבפנים. צריכה לדבר עם מישהו ולא מצליחה למצוא את הבן אדם המתאים ומבינה שהוא לא קיים וזה מותיר אותי עוד יותר לבד. ההבנה הזו. אני רוצה להיות גבר. חזק,אבל גם עדין.. אני לא יכולה יותר להסתכל במראה ולראות את עצמי-בת. דווקא ביום שהחלטתי לדבר עם אבא שלי על זה,אחותי הגדולה יצאה מהארון ואני ויתרתי בינתיים. נעלמתי להם וגם לעצמי והדמעות חונקות אותי ואין אף מלאך שיושב לי על הכתף ומזכיר לי לא לוותר. וכשאני אומרת את זה לעצמי,אני נהיית צימוק. שלא יכולה לומר כלום. הייתי בטיפול כמה שנים אצל איש מקסים ועכשיו הוא לא בארץ עד להודעה חדשה. אני לא מרגישה שחסרות לי השיחות איתו. מרגישה עצב גדול ואכזבה גדולה. רצון גדול לא להיות בשום מקום

28/07/2014 | 07:06 | מאת: SIGAL

יקרה שומעת את העצב והקושי וקוראת אותך את הלבד שלך ובן השורות קוראת כמה כוח יש לך כמה את לא צימוק . כמו כולנו גם את זקוקה למישהו הזה שאפשר להניח את הדברים ולהיות - את יקרה אולי דווקא זה שאחותך יצאה מהארון יעזור לך לצאת גם את מהמקום שאת נמצאת בו ... אל תפחדי להפך קבלי ים כוחות ואולי תנסי למנף את אחותך לעזרתך ..לא יודעת מה טיב היחסים בנכן אבל אולי אפשרי שדווקא היא יכולה להיות האדם שאיתו תוכלי לדבר .מניחה שהיא עוברת קשיים ופחדים דומים למרות השוני . בכל מקרה אנחנו כאן מושיטה לך יד וכתף לדבר ולהיות קצת פחות לבד ..

היי עמלי, נשמע שאת מסתובבת עם משהו מאד גדול שהוא "סוד" בעינייך ומאד לא קל גם להיות עם סוד כזה וגם לא למצוא מי שיקשיב ויעזור לך להתמודד. ממליצה כן לפנות לטיפול כדי לא להשאר לבד, כדי לדעת איך להרגיש טוב עם עצמך בכל מקרה, כל טיפול נעשה בשלב אחר בחיים, עניינים חדשים, תחושות אחרות, גם "לשים" את העצב בטיפול זה חשוב, ואולי כפי שכתבה sigal יש מקום לדבר עם אחותך? האם היא יכולה להוות כתף תומכת? ליאת

26/07/2014 | 21:49 | מאת: לא רלוונטי

שלום, אני בת 27, נשואה ואמא לשלושה. אני בטיפול מיני כבר כמה חודשים עקב וגיניסמוס (ברקע טראומה מינית מהילדות ופינופוביה, שלא עברה לי למרות נישואיי) במהלך הפגישות יש לי קושי מאוד גדול להיפתח ולשוחח עם המטפלת שלי .אני פשוט לא מסוגלת לדבר איתה. כל שאלה שלה בנושא מיני או רגשי גורמת לי לשתוק, לגמגם ולבהות ברצפה. ומצד שני, אני מחכה לפגישה , חושבת עליה גם בחיי היום-יום, ולא מעוניינת ללכת למישהי אחרת. קורה מצב, שככל שאני נקשרת אליה רגשית , כך אני מפתחת סלידה לחיצוניות שלה. אני מאוד מבולבלת! אני יודעת שכדאי להעלות זאת בפניה (ואין לי מושג איך לעשות זאת) אך בכל זאת, למה זה כך???

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך יכול להיות בשדיוק בגלל שאת נקשרת אליה כסוג של הגנה נפשית עולה הסלידה מהמראה החיצוני שלה בדיוק כפי שאולי ככל שאת נקשרת לגבר מבחינה רגשית עולה הסלידה ממגע פיזי. אולי גם אפשר להחליף את המילה סלידה במילה "פחד" בעצם? מה את אומרת? ואם זה פחד/רתיעה אולי על זה אפשר להגיד לה משהו... ליאת

28/07/2014 | 20:16 | מאת: לא רלוונטי

היי ליאת, אני מבינה שמקור הרתיעה היא פחד. וככל שזה ישמע מוזר, אני באמת קצת מפחדת ממנה. ניסיתי להעלות זאת בעבר ללא הצלחה. בבקשה תעני לי על שאלה נוספת: אני שמה לב שהיא מבצעת כל מיני התערבויות בטיפול , אם זה בסידור החדר, בתאורה שלו (בפגישה שהייתה היא החשיכה את החדר), וגם במילים ודברים שהיא אומרת. וזה מרגיש לי חוסר כנות והצגה אחת גדולה. בפגישתנו האחרונה היא האריכה את זמן הפגישה , בלי שדיברנו על כך. האם זה משהו שנהוג לעשות? לשם מה כל המניפולציות הללו? זה מרגיש לי חוסר אמינות!

25/07/2014 | 17:02 | מאת: sigal

כל כך קשה היום . מחשבות שלא עוזבות רעש בראש כמו קן של צרעות תמונות . פרצופים מלחמה אין סופית בתוכי ... נשארו עוד שבועיים מגרדת את הקירות כבר נשמעים הקולות כנגדה מפחדת שמרוב שמחזיקה זה יתפו ץ כשהיא תחזור

לקריאה נוספת והעמקה

היי sigal הקולות כנגדה הם כי אולי גם קשה וגם מכעיס להתמודד לבד לא פשוט לחכות לה כך כשמרגישים ש"עומדים להתפוצץ".. אני בטוחה שלא רק תתפוצצי עליה , בודאי גם תגיע הקלה כשהיא תחזור עוד קצת... ליאת

28/07/2014 | 14:41 | מאת: sigal

יודעת אלו מחלקיי זועמים ועל מה התסכול . הכתיבה על כך עוזרת לי לזכור להציב גבולות ולזכור שאנחנו נמשיך מהיכן שהפסקנו וברור שנחזיק היא איתנו גם שאיננה .לרגע אני לא שוכחת את זה . תודה על זה שאת כאן תומכת .

24/07/2014 | 19:35 | מאת: ליה

פתאום הפסיקו לי את העבודה אני לא יודעת אם פטרו אותי או לא,כל העול של הבית עלי, הורי קשישים ועד שהם מבינים משהו זה עולה לי בעצבים רבים,אחי לא מדבר איתי לא טוב לא רע הוא מספר לי סיפורים כל הזמן. עולה לי בבריאות.אני כל כך מעוצבנת. או מדוכאת, עבודה מוסיפה לי המון, אני שוכחת את כל החרה שיש לי בחיים, לפחות אם מפטרים שיודיעו, הבוס כל הזמן משחק לי משחקים הוא בעצמו נכה נפש, חבל שלא סגרו אותו במוסד פסיכיאטרי. הוא כל הזמן מכה, משבש,מדכא,בועל,עוקץ. הבעיה שהוא בן אדם , הוא נכה צהל.ליאת מה דעתך?

היי ליה, קשה להיות תחת עומסים כאלו ובודאי קשה להרגיש אי ודאות לגבי העבודה.גם אם הבוס הוא בעייתי עדיין מגיעה לך תשובה לגבי הפיטורין אם כן או לא, תנסי לחשוב איך את עומדת על כך שתקבלי אותה.. ליאת

22/07/2014 | 16:13 | מאת: ליה

ימים קשים עוברים עלי, אני אוכלת קשה לי להתרכז בלימודים או אפילו אני לא מסוגלת ללמוד, הראש שלי עם הילדים בצבא, והחיל החטוף הייתי כל כך מזועזעת, כל כך יפה ואמיץ, לוחם מצטיין בבית הנשיא, למה זה מגיע לאמא שלו? 3 אחים זה בכלל קשה, החייל שלי השתחרר ביום הפלישה לעזה. כל מערכת השיווק. בעבודה קרסה, אין עבודה, כבר לא חשוב הרכסף אבל מה עם הילדים בעזה?

היי ליה, מבינה את המועקה והחרדות בייחוד סביב אותם ילדים שנמצאים שם כי אכן הם קודם כל ילדים של מישהו ורק אח"כ חיילים וזה קורע ומטלטל לראות את הכאב הבלתי נתפס של ההורים והמשפחות,ופוגש את רובינו בבטן הכי רכה, מאמינה שהרבה חווים את מה שתיארת כי איך אפשר שלא? תהיי סלחנית לעצמך בנוגע לאוכל או העדר הריכוז זה מאד נורמלי ואנושי, ליאת

22/07/2014 | 13:15 | מאת: מיכ

בהמשך להודעה קודמת שלי שעוד לא פורסמה...רציתי לשאול האם מקובל גם אצל פסיכולוגים קליניים רגילים ולאו דווקא כאלו שעוסקים בפסיכואנליזה להכניס ספה עם כרית ושמיכה? (הייתה ספה אבל קצרה וכריות גם קודם והשמיכה הייתה בתוך ארון) יש לי הרגשה שהיא עשתה סוג של מחווה...ושזה כאילו התבקש שיכנס לחדר אבל בכל זאת היא פסיכולוגית קלינית ולא אנליטית ואנחנו יושבות פנים מול פנים......אני גם רוצה להסביר שיש שני חדרים בקליניקה, בהתחלה כלם ישבו בחדר פנימי (כשהכל היה חדש) אחרי פגישה או שתיים היא החליפה שישבו בחדר הפחות פנימי ואני רציתי להשאר בפנימי וכך היה..אני בחדר הפנימי..ושם היא החליפה לספה המדוברת.. בחדר החיצוני נשאר כיסא...אז מה? היא עשתה משהו בשבילי? מוזר ומתביישת לשאול.. גם לא בטוח שתענה. מה דעתך על המרחב הטיפולי הזה? היא כל הזמן משתלמת ואולי רצונה לספק את הצרכים למטופל או משהו כזה (זה חלק מהשיטה)...האם זאת כוונתה לספק צרכים כאלו? השינוי לספה ולשכיבה (רק כשאני רוצה לשכב לפעמים) נרקם לאט, כשבאתי לפני ארבע וחצי שנים היו שני כסאות, אחר כך הייתה כורסא ובסוף מעין ספה...גם החלפתי איתה 3 פעמים מקום....היא משתנה אני משתנה...ומעניין לדעת אם זה מקובל? שתהיה ספה כריות ושמיכה בסוג רגיל של טיפול? האם היא מכינה אותי לקראת אנליזה? או לאו דווקא? מה דעתך?

היי מיכ, אצל הרוב אין ספה ושמיכה אבל אני מדברת על הרוב ולא אומרת בדברי שאי אפשר להכניס לחדר גם ספה ושמיכה כראות עיניו של המטפל/ת. יש גישות שבהם מכניסים ספה לחדר גם אם לא עושים אנליזה...אבל נדמה לי שהשאלה האמיתית שלך היא אם אכן עשתה זאת בשבילך כמחווה או מענה לצרכייך ואולי כדאי לשאול אותה כי אם לא תשאלי מניחה שזה ימשיך להטריד את מנוחתך, ליאת

21/07/2014 | 19:42 | מאת: אנונימוס

קראתי על אותו קרנברג ועל מבנה אישיות פסיכוטי. האם בעזרת פסיכותרפיה ניתן לרפא הפרעה דו קוטבית (ע"י שינויים באישיות)?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנונימוס, קצת בלבלת בין מספר דברים, בין הפרעת אישיות, מחלה ואירגון אישיות. אבל לשאלתך- אז לא. הפרעה דו קוטבית ציכה להיות מטופלת ע"י תרופות על מנת שהחולה יהיה מאוזן.במקביל לתרופות רצוי לעבור פסיכותרפיה שחלק משמעותי בה הוא אופן ההתמודדות עם המחלה, איך להעזר ברגעים הקשים כשמרגישים את "הסימנים" ובכלל איך מקבלים את המחלה כחלק מהעצמי ולא כמשהו שדוחים אותו, ליאת

21/07/2014 | 13:32 | מאת: מיכ

הייתה טובה בסופו של דבר...הייתי קצת לחוצה והיא מאוד הרגיעה אותי...דברנו על המצב (איך לא?) ושיש לי ארוע בדרום שאני צריכה לנסוע לבד ללא בעלי וקצת מלחיץ בדרך בגלל אזעקות ושלא מיירטים בשטח פתוח.....היא שאלה איך אני ואמרתי שהדברים האישיים בהולד כרגע והעדפתי שנדבר על איך אני בתוך המצב...וכך היה.. היא החליפה את הריהוט בחדר, את הספה ואת הכיסא שעליו היא יושבת, ידעתי את זה כי זה היה בשלבים... כנראה כדי שהמטופלים ירגישו בנוח :)..בדרך כלל אני לא אוהבת שינויים אבל הפעם הרגשתי כאילו זה נעשה בשבילי, הרגשתי כמו ילדה קטנה שקבלה חדר חדש...יש ספה עם כריות ושמיכה מקופלת בצד..איזה כייף, כל כך מתחשק לי לשכב שם ולנוח...בינתיים אחכה שבועיים, זה עשה לי חשק דווקא לחכות ולדעת שזה יחכה לי, ושהיא תחזור...ועוד אמרה לי תשמרי על עצמך ושהיא שמחה לראות שאני בסדר, כמה מחמם את הלב שאכפת לה ממני...ואני אמרתי שהתגעגעתי וכן מתגעגעת שוב...מחכה כבר שיעברו שבועיים...ולא רוצה למחוק הכל :) מיכל.

היי מיכ נשמעת פגישה ממש טובה וחוויה נעימה, וגם שהצלחת להביא לשם את מה שבדיוק הכי מתאים... בהחלט משאיר את הטעם של עוד, ליאת

20/07/2014 | 01:01 | מאת: מאי

היי ליאת, קודם כל תודה לך ולסיגל על התגובה להודעה האחרונה שלי.. נורא קשה לי מכל הכיוונים.. המלחמה, הלימודים והטיפול... קרה לי דבר מוזר בפגישה האחרונה.. (זה היה קורה לי גם ממש מזמן)דיברנו על דברים שקשים לי ואז התחלתי להרגיש שאני חווה את הכל כמו במשחק מחשב.. שאני כמו בחלום.. וידעתי שאני יושבת, מבינה מה קורה מסביבי והצלחתי להמשיך לדבר אבל הרגשתי מרוקנת מבפנים.. רק גוף שיושב..פחדתי לספר לה את זה שלא תחשוב שאני משוגעת.. אבל בסוף כן סיפרתי... היא הבינה אותי אבל ניראלי שבתוך תוכה היא חשבה שאני הזויה.. בנוסף לכל זה.. בסוף הפגישה התחילה אזעקה.. הלכנו לממד אני המטפלת והמטופלת שעמדה להיכנס אליה!! היא חייכה אל שתינו.. החזיקה את הדלת שנכנס... ומאז אני בהתקף קנאה :( יש בי חלק שאפילו לא רוצה לחזור לטיפול בגלל זה... ניראלי שאני בתחתית הרשימה של המטופלים שהיא מחבבת ונחמד לה איתם :( אני יודעת שלפעמים קצת איכפת לה.. אבל איכפת לה ממטופלים אחרים יותר., כי אני לא תמיד נחמדה אליה.. לפעמים מאוד תוקפנית ומציפה אותה בהודעות ומצד שני לפעמים מראה לה שאני מאוד אוהבת אותה רשמתי קצת לפרוק.. תודה על המקום ליאת!!

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאי, לא חושבת שיש קשר בין תוקפנות כלפי המטפלת לבין אי האפשרות "לאהוב" אותך...אולי לא תמיד קל לה אבל אני בטוחה שהיא מחוברת גם למה שהיא אוהבת בך אחרת לא היית מרגישה את הקשר ביניכן ונשמע שיש קשר. לגבי הניתוק שחווית, לא יודעת אבל יש משהו במצב המלחמה הזה שכמעט "דורש" איזו חווית דיסוציאציה מסויימת...בכל אופן אם החוויה תחזור שווה לדבר עליה שוב כמובן, ליאת

17/07/2014 | 21:46 | מאת: דפנה

עד כמה זה אפשרי או הגיוני שמטפל יבוא למסיבה של מטופל? נניח חתונה, או בר מצווה לילד , או אפילו השקה של תערוכה? או טקס חשוב? האם מטפל יכול להיענות להזמנה שכזו? או שיתפתח רק דיון תאורתי שבו ידובר הרצון או הצורך?

לקריאה נוספת והעמקה

הי דפנה, אני לא חושבת שזו שאלה של "הגיוני" אלא שאלה של: מה מתאים? מה מתאים למטופל, מה מתאים למטפל, מהו טיב הקשר, כמה שנים, באיזה זמן נמצאים בתוך הטיפול, מה שכן מאד ברור זה שלדעתי חייבים לדבר על זה קודם בין אם הצורך ממומש ובין אם לא, כדי להבין יותר לעומק את ההשלכות... מעבר לזה הכותרת שבחרת מעניינת "פסיכותרפיה במסיבה" עלו לי אסוציאציות של האפשרות לערוך טיפול בזמן מסיבה :) ליאת

17/07/2014 | 14:06 | מאת: ניצן

היי ליאת, קצת קשה לי לאחרונה.. וכל פיפס קטן צורם לי כמו הדיפה או דחייה. למשל, אתמול הפגישה התחילה קצת מאוחר, כי היא הכינה לעצמה קפה, אבל הסתיימה בזמן הרגיל, בלי התוספת של 5-7 דקות, כמו תמיד כשיש עיכוב שלא תלוי בי. ואני די בטוחה שהיא פשוט שכחה, וזה גם לא קורה בדרך כלל, ומידי פעם אנחנו מסיימות דקותיים אחרי הזמן שלנו. ועדיין- נפגעתי מאוד. הרגשתי שהיה לי עוד מה לספר, ופתאום החוצה. בכלל, המעבר הזה בסוף הפגישה משכיבה, בעמדה של חצי חלימה עם שמיכה וכל העניינים, להחוצה למדרכה, הוא מעבר קשה. ולא נעים להיות קטנוניים, אבל זה עשה לי כזה מצב רוח רע- כאילו לא היה לה כוח כבר לשמוע אותי. וזה מתחבר לעוד כמה מקרים קטנים, שאני פירשתי כמו דחייה, למרות שאני די בטוחה שלא לכך היא התכוונה. ועדיין מה עם בתת-מודע באמת קשה לה להיות איתי כל כך הרבה? אנחנו נפגשות 3 פעמים בשבוע. בהתחלה זה הרגיש לי מלא, ולאחרונה אפילו זה קצת קשה (שאין עוד פגישה). מביך, הא? אבל בכלל התכוונתי לשאול אותך משהו אחר: שוב הדילמה אם לפנות לפסיכיאטר או לא, כדי לבדוק את האפשרות להיעזר בטיפול תרופתי נוגד דכאון. אין לי ממש דכאון, נראה לי, אבל אני עצובה די הרבה ודי מהר, וגם באופן כללי- יש הרבה סרטן במשפחה שלי כרגע וזה קשה. אז ההתלבטות היא אם לפנות לרופא קופ"ח או לא. היא מנסה לרמוז שאולי כדאי לא. אני מתבאסת נורא כי זה עולה יותר מפי-10 בפרטי. אני רוצה לגלות שאני בעצמי עובדת בבריאות הנפש, ולכן הייתי צריכה לחתום על טופס ויתור סודיות רפואית בפני הרשות המקומית.לכן הפסיכולוגית שלי חושבת שאולי כדאי לוותר על רישום בתיק שלי בקופ"ח. מה דעתך? האם זה טיעון אמיתי? מצד אחד- זה לא בושה להיעזר בטיפול תרופתי, והלוא המון אנשים נעזרים בזה, כמעט שליש, ויש גם סיבות משפחתיות אובייקטיביות, וכו וכו, ומצד שני- ללכת לרופא פרטי כדי שזה ישאר פרטי וסודי ומוסתר. מה זה? מה את חושבת, ליאת? ניצן

19/07/2014 | 11:57 | מאת: ניצן

היי שוב, חזרתי כדי לומר ששיתפתי אותה בכל זה, ומאז השתנו לגמרי תחושותיי. קשה לי לפרט, גם כדי לשמור על פרטיותה, אבל רק אומר שהדברים שאמרה וגם המעשים, גרמו לי להרגיש מעל כל ספק שיש לי מקום בליבה.. זו תחושה מרגשת ומטלטלת ביחד, משמחת ומפחידה קצת גם. רציתי נורא לחבק אותה :) (היא אוהבת אותי ;-) ומכאן, קצת יותר קל לדבר או לחשוב על עניין הפסיכיאטרית, בלי להרגיש לכודה. תודה שהקשבת :) ניצן

קראתי את שתי ההודעות כמובן... ומורגש "התדר" השונה בכל אחת מהן. דבר קטן שבכל זאת רציתי להוסיף לגבי ההגעה לפסיכיאטר. את צודקת יש משהו עצוב ואף "לא צודק" בהבנה שמכיוון שאת עובדת בבריאות הנפש רצוי אולי ללכת לפרטי. יש בזה מסר של הסתרה ובושה שאנו כ"כ משתדלים למנוע. ובכל זאת, יש את המציאות הזו שבה הפסכולוגית כנראה מנסה במידה מסויימת להגן עלייך ולשמור עלייך באמירתה שעדיף ללכת לפרטי ואני חושבת שאולי כדאי להקשיב לה, ליאת

16/07/2014 | 15:01 | מאת: דניאל

אני היום בת 19 וכבר כמה שנים שאני סובלת מ-BDD, הפרעת גוף דיסמורפית. אני עוד לא הצלחתי למצוא את המטפל המתאים שיבין את הבעיה שלי ויוכל לעזור לי להתמודד איתה. רציתי לדעת אם אתם יכולים להמליץ על מטפל שמתעסק בבעיה זו. אשמח מאוד אם תוכלו לעזור לי.

לקריאה נוספת והעמקה

היי דניאל, לצערי לא ניתן להעביר המלצות על גבי הפורום אך את מוזמנת להשאיר כתובת מייל ואולי ישלחו לך המלצות לשם, בהצלחה! ליאת

15/07/2014 | 23:21 | מאת: מיכ

נכון שאפשר לדבר על דברים טובים, אבל קורה לי משהו מוזר...הייתי בסדר כשהיא לא הייתה, ופתאום כשחושבת על פגישה אני נלחצת שארצה יותר...שיהיה יותר קשה כי נפרדות שוב לשבועיים.....אני לא חושבת שמסוגלת לכך, פתאום שוב חושבת על הפגישות שלנו...לכן מעדיפה לוותר על הפגישה...בכלל קשה לבוא אליה אחרי שבועיים ושוב להיפרד.. מבינה?

היי מיכ בודאי שמבינה.. אבל אולי אפשר להתייחס לזה לא כפרידה אלא כהפסקה, ולנסות להחזיק את הרצף למולה בראשך ובליבך... מובן למה אני מתכוונת? ליאת

17/07/2014 | 13:14 | מאת: מיכ

וקשה לי...ובכל זאת נפגש בסוף ביום א', איני יודעת מה יהיו ההשלכות כי שוב שבועיים בלי קשר איתה, תודה שאת מבינה אותי.