פורום פסיכותרפיה

13395 הודעות
11940 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
19/01/2016 | 07:08 | מאת: רינה

אני בת 68 מחפשת המלצה על פסיכולוג מטעם מכבי באזור גוש דן.תודה

היי רינה לא ניתן להעביר המלצות על גבי הפורום במידה ואת מעונינת בהמלצות למייל זה אפשרי ואת מוזמנת להשאיר פה מייל בברכה ליאת

חיפוש פסיכולוג קליני בגןש דן.תודה.

חיפוש פסיכולוג קליני בגןש דן.תודה.

13/01/2016 | 14:25 | מאת: מממ יאללה ביייי

תודה ליאת שהיית שם בשבילי בעין הסערה, תודה לפורום הזה לשמחתי, החיפושים אחרי מטפלת חדשה לא ארכו זמן רב, ומצאתי מטפלת חדשה והתחלנו להיפגש באופן סדיר. היא גרה קרוב, קליניקה נגישה. היא תבוא לטיפולי בית אם צריך. כבר הוגדרו יעדים ומטרות חדשות לטיפול, היא מבוגרת ועם ניסיון טיפולי רב היא מוכנה להגיע אליי בעת הצורך ובעיקר אני מרגישה שהיא תשמור עליי היטב ותביא אותי ליעד הסופי (להיות אמא). אני עדיין חווה התקפים של בכי וגעגועים למטפל הקודם, ונראה לי מוזר מאוד לשבת מול מטפלת פתאום (אחרי שנים של טיפול עם מטפל גבר) אבל אני מניחה עם הזמן שהכאבים יפחתו ואני אתגבר. בינתיים, מתעסקת עם כל הבירוקרטיות המעצבנות עד שישוב הסדר על כנו. תודה לך

13/01/2016 | 22:07 | מאת: סיגל אביב

שמחה בשבילך

אני ממש שמחה לשמוע! לפי התאור שלך נשמע נכון וכבר נשמע שאת טיפה יותר רגועה. מאד שמחה שהיו לך הכוחות למרות ואף הסערה לעשות את השינוי הזה. זה צעד שבפני עצמו מעיד על המון. לעיתים כ"כ הרבה יותר קל להשאר במקןם המוכר. אשמח לשמוע עוד עדכונים לכשיהיו שבת שלום ליאת

08/01/2016 | 08:48 | מאת: אביב סיגל

לרוב מרפא מבינה שזה הכי נכון ...אם היה לי לאן ללכת זה היה טוב יותר קל יותר..אבל בנתיים גם במעט מטפלים שיש באזור שלי גם אלו שמטפלים בדיסוציאציות קשות אומר לי לא בבית ספרי...אולי זה קורבני אבל זה כואב כל כך ששוב ושוב אומרים לי בעצם בך אנחנו לא יכולים לטפל ...ממש מזון לחרדת ההתקשרות שגם ככה יש לי ....כבר משכנעת את עצמי שממש לא צריכה טיפול שיכולה לבד ..וכנגד רואה איך האכילה שוב נעשתה לא שפויה...אלוהים אבא שלי מנצח בכל סיבוב ... והזיכרונות הם כל כך כואבים ...תרפיית ידית הדלת או לא ..הם כאן ואני לבד איתם זה כל כך אכזרי ... ויש לי כוחות ואני חזקה ואני לא נשברת אבל כל כך צריכה מקום שאני יוכל לנוח להרגיש עטופה ..ואין ואולי זה שוב בגלל ההתקשרות הראשונית שלי שזה פשוט לא חודר ....למה הוא מנסה אותי כל כך הרבה ...אני עייפה ..ולא מתייאשת ולא מוותרת https://www.youtube.com/watch?v=p8ZofiG_gw8

היי סיגל אביב הפעם אהיה קצת קונקרטית. האם ניסית גם במקומות יותר כוללניים. למשל :מרכז יעוץ לאישה? למשל, במכון למנטליזציה? לא יודעת היכן את גרה אבל אולי שווה ללכת למקום שבאמת מומחה בדפוסים שאת מתארת. שבת שלום ליאת

09/01/2016 | 00:05 | מאת: אביב סיגל

לא מבינה את הקשר ....ולא בטוחה שיש כאלה מכונים באזור ... זה לא שאני קשה או שמי מהם חושב שאני אישית קשה ..רק שלא רוצים ואין נסיון וידע בdid זה כואב וזה טבעי שזה יכאב לי . שגם מי שכבר מטפל בנפגעות לא רוצה /יודע לטפל בדיסוציאציות ..אבל אני בטוחה שאמצא בסוף. סליחה עם הבאתי לכאן קושי גדול מידי . פשוט הפרדה הזאת והשיחזורים החדשים יחד זה קצת הרבה .

09/01/2016 | 00:11 | מאת: אביב סיגל

Did זה ממש לא הפרעת אישיות ..כשכתבתי על ההתקשרות זה כי מן הסתם ברור שההתקשרות הראשונית שלי לקוייה. אבל עדין אני נשואה שנים רבות ועם ילדים ...אין לי בעיה ביצירת קשרים כן יש לי חרדה מסויימת מנטישה ככה שכל הלא ששמעתי מאכילים את הפחדים . מצטערת שלא הובנתי .

06/01/2016 | 20:38 | מאת: מיכ

סתם כזה חסר לי משהו......אני מצליחה, החיים בסדר..מפחדת כאילו כשטוב לי.. וכאילו יש צפיות שאשאר בסדר ומסובך לי ואין את מי לשתף ממש....הייתי בפגישה דיברתי על מטרות..העיקרית עלתה ככה בקטנה כי היה לי קשה...מאז שעברה מנסה להראות שבסדר, משכנעת את עצמי ואותה, שומרת את הידיעה שהיא כאן בלי לכתוב לה הודעות בין..ואז רוצה שננסה מהתחלה נציב מטרות..שטויות..זה לא ילך... אפילו על פיגוע שקרה קרוב אליי ( לא ראיתי אותו)לא חוויתי טראומה מזה, אבל לא דיברתי...על שום קושי רציני שמנסה כבר חודש להעלות...אז הכל צף לי עכשיו...הפגישה הייתה נינוחה וכזו בסדר..רצינית עם מטרות...אוף הכל צף לי עכשיו בבום אחד גדול ונראה לי שככה יקרה לי עוד מעט עם האוכל שאני מצליחה כבר הרבה זמן לשמור........עצוב לי :(

מיכ יקרה דווקא בין העצוב אני שומעת הרבה חיים גם אם הם "רציניים" ו"בסדר" לא תמיד אנחנו צריכים ריגושים או סערות. לפעמים החיים הם הרגעים האלו שאנחנו אוספים אותם אחד לאחד. שבת שלום :) ליאת

05/01/2016 | 07:51 | מאת: מיכ

השבוע אני בבית אחרי ניתוח קטן, לא רציני... לא שוחחתי איתה, מחכה לפגישה, היא הייתה חולה בשבוע שעבר וסתם ניצלתי את זה לפסק זמן של חשיבה. אני כל כך רוצה להפסיק עם המחשבות של קשר, אמון וכו'... אני חושבת שאני בכיוון הנכון, חושבת יותר מה המטרות שלי ואיך לומר לה, מחכה לפגישה ולא שולחת הודעות. רוצה להחליט מה עושים הלאה...ובכלל המקום החדש, הנסיעה שלה וביטול הפגישה כי לא הרגישה טוב נתנו לי פסק זמן של חשיבה....מקווה שאצליח להגיע לפגישה ולדבר על מטרות ולבדוק מה קורה ומה אני רוצה מעצמי...אם לא אחשוב על הקשר כל כך הרבה נוכל יותר להתמקד בדברים אחרים כנראה..תודה שעזרת לי לחשוב על כך. מיכל

מיכ יקרה נפלא שלקחת את הדברים למקום שנשמע לי נכון ומדוייק. שאפשר לצפות על עצמך מעט מהצד ולראות לאן המחשבות הולכות, מהן "החומרים" שמזינים אותן ואיזה סוג הזנה זו , האם מתאימה או האם משרתת שוב את אותם מקומות מוכרים לנו שאולי לא באמת עוזרים לנו? הרבה בריאות! (כי זה הכי חשוב) ליאת.

06/01/2016 | 13:19 | מאת: ממממ יאללה ביייייי

רק לאחרונה פירקתי קשר של 8 שנים בשנים האחרונות הקשר עסק יותר בקשר בינינו ופחות במטרות שלי ... תחושות הבטן שלך לא משקרות קשר שעסוקים בו יצר על המידה זה לא קשר בריא הטיפול הוא שלך ובשבילך, הקשר ביניכן זה רק מטאפורה לא האובייקט עצמו... אל תתבלבלי הייתי שם וזה היה נורא בכל קנה מידה ועשה נזק לטווח הארוך והקצר, אבל זה לא אמור להיות ככה תחזיקי מעמד ותהיי חזקה

מחזקת אותך, את צודקת. מה שלומך? ליאת

05/01/2016 | 07:31 | מאת: א.ה.

הי ליאת, הודעה יפיפיה כתבת והיא נותרה יתומה, בינתיים, כפי שאני מצליחה לראות. חשבתי המון על התרגיל שהצעת. את יודעת, אני מרגישה שבאיזה מקום (יש קול כזה בי) אסור לכתוב, אסור לדעת. מה שקורה צריך להעשות באופן חסוי וסמוי. בכל מקרה, הייתי מבקשת להצליח להרגיש חופש ולהצליח לבכות. זה בזה נראה לי קשורים. ובאשר למעשים קונקרטיים, אנסה לחשוב על הזמן הקרוב - אני צריכה לעיין באיזה חוזה חשוב ולהבין אותו - כוחות ותעצומות נדרשים לשם כך; ארשום לעצמי לראות שני סרטים שהמטפל המליץ לי עליהם; התחלה קטנה, ליאת, שולחת לך ברכות חמות ולכל הקוראים, א.ה.

א.ה יקרה ורגישה. שתמיד שמה לב לכל דבר וכלום לא נעלם מעינייך. איזה יופי של בקשות כתבת : הן פנימיות יותר והן חיצוניות. יש משהו בכתיבה שאכן "צועק" לעולם את בקשתינו ואולי גם יוצר התחייבות לעצמנו ולא תמיד אנחנו רוצים להיות שם. קשה לתפוס מקום, לקחת אותו ממקום של- מגיע לי. שנה טובה :) ליאת.

03/01/2016 | 17:47 | מאת: סיגל אביב

פשוט כל היום לא עשיתי כלום. יש לי עבודה להגיש ועוד לא התחלתי מאמרים לקרוא עוד מעט מבחנים ואני קרבן מצויי שחי במערה שוכה רוצה להעלם מהעולם.... עוד שבועיים מהיום ואני לבד ...ואין לי מטפלת ואין בנמצא והפכתי את כל העולם ויש עוד שמחפשות לי ואין .. אני מתחילה להבין שאני צריכה להמשיך לבד וזה מפחיד כל כך ...תמיד דמיינתי את סוף הטיפול בהדרגה פעם בשבועיים ואחר כך פעם בחודש וזהו ..לא ככה בבום אחד...שש שנים שאני לא זזה לבד אלוהים לפעמים אני מצטערת שהתחלתי את המסע הזה ...ואני יודעת שיש לי כוחות ויש לי אותי וזה גל וזה יעבור ותמיד הכי חשוך בתחתית אבל משם צומחים מבינה הכל ...אבל הלב שלי נשרף וכואב כל כך ...ורוצה לסמס לה למה ? למה היא הבטיחה לי שתהיי איתי עם ידעה שלא יכולה..למה עשתה הכל שהם יגיעו . הראתי לה סרט לפני שנתיים בערך איך אני נראית איזה עוצמות יש בי ..היא אמרה שזה בסדר היא תתמודד..לפני חצי שנה שהסכמתי לגעת בגוף אמרתי לה שזה יביא איתו גל חדש וחזק יותר היא אמרה שזה בסדר ואנחנו חזקות ונתמודד ..אם הייתי חושבת שהיא לא יכולה לא הייתי נוגעת בגוף הזה ואף אחד מהם לא היה מגיע ...אוףף ליאת איך אני יוצאת מהמקום הזה ...מאמינה שאלוהים ישלח לי את האדם הנכון ברגע שאהייה מוכנה ושזה חלק מהתהליך שאני חייבת לעבור אבל כמה ? באמת שזה כבר מוגזם לבדוק אותי כל כך הרבה

05/01/2016 | 08:15 | מאת: מיכ

הי..חושבת עלייך, ממש לא פשוט, מקווה שתמצאי מטפלת במהרה ואני יודעת שלמטפלת הזו אכפת ממך, היא לא נוטשת, לפי הכתיבה שלך אני מבינה שהיא נהדרת ותעזור לך ומקווה שגם הסביבה תומכת, זה חשוב! שמרי על עצמך יקרה, את חשובה!! ותצליחי להתגבר, מאמינה בך מאוד!!! חיבוק כזה שיתאים למצב, מיכל

לשחרר ולהרפות או להרפות ולשחרר כפי שכתבתי למטה למי"ב. קשה מאד אבל מאד חשוב. מה שקרה ביניכן כבר קרה. הוא לא ניתן לשינוי. אני מאמינה שכל אחת מכן עשתה את הכי טוב שיכלה. אני גם מאמינה שאם תתעקשי תמצא מישהי אחרת. איתך... ליאת

בפתחה של שנת 2016 מאחלת לכולכם שנה טובה טובה עם הרבה: בריאות, אושר, אהבה, הצלחה, שפע וחיבור נכון ואותנטי לעצמכם ולאחרים. ממליצה מאד על תרגיל (אני עצמי עושה אותו כל שנה) שבו כותבים (חשוב לכתוב) את כל הדברים שאנחנו רוצים להשיג ולהגיע אליהם בשנה הקרובה ובכל תחום. ממש כותבים הכל, ועם כל הפרטים ויוצרים איזושהי "תמונת חיים" שאליה אנו שואפים. הכתיבה, התמקדות והאמירה יוצרים מצב שהלא מודע שלנו (וגם המודע) מכוון למה שכתבנו והדברים מתחילים להתגשם. אז שוב... שונה טובה! ליאת.

07/01/2016 | 06:54 | מאת: סיגל אביב

תודה מהמקום הקרבני שאני נמצאת בו מעדיפה לחכות עוד קצת ...אז השנה התחלתי עם המון חשבון נפש וכרגע בלי שום מטרה או רצון ...פרט לרצון לעבור כל יום בנפרד בשלום ובשקט יחסי ..התנודות חזקות מידי כרגע .

זו מטרה ראויה מאד :) מאחת שקט ושבת שלום ליאת

10/01/2016 | 00:32 | מאת: ת

אני סתם עוברת אורח ולא כותבת אף פעם בפורומים. זה תרגיל לא פשוט (בשבילי). שתהיה לכולנו שנה אזרחית טובה ובכלל... ובכלל החיים ממש קצרים והזמן עובר נורא מהר ואם לא עכשיו אימתי?

31/12/2015 | 22:55 | מאת: אירית

שלום לך ליאת יקירתי אני אישה בת 37 נשואה בשנים האחרונות אני יותר מידי בודקת דברים כגון:דלת הבית,האוטו,בודקת המון פעמים אם סגרתי זה הפך להיות ממש מטרד וקצת מוגזם לפני 3 חודשים נולד לי בן מתוק והתחילו לעלות לי מחשבות פולשניות.. שאולי אפגע בו חלילה..מדמיינת דברים מעצבנים שלא נכונים וסתם מציקים...אני ממש אוהבת אותו ומאושרת איך אתפטר מהמחשבות הלא רצויות ולא הגיוניות הללו הרי אני מודעת לזה שבחיים לא אפגע בו.. אפגע בעצמי ולא בו מרוב שהוא חמוד ותמים וקטן נכנס בי פחד לא הגיוני ודמיונות מה עושים תעזרי לי..איך יוצאים מהמחשבות הלא רצויות האלה אולי יש מאמרים ספרים שיעזרו לי לסלק את המחשבות ולגדל את ילדי באושר..אולי יש טיפול מתאים בשיחות דרך קופת חולים כללית אולי ספרים על ocd מה עושים זה פשוט תקוע בראש

לקריאה נוספת והעמקה

היי אירית מה שאת מתארת בהחלט יכול להיות חלק מ ocd אבל אני לא יכולה לאבחן דרך המדיום הוירטואלי לכן זו רק השערה. אני לא ממליצה לנסות לטפל בעצמך, וגם לא דרך קריאת ספר. יש היום טיפולים פסיכולוגיים מעולים ל ocd ובאמת כאלו שיעזרו לך לפתור את הבעיה. רצוי שזה יהיה טיפול cbt (קוגנטיבי התנהגותי) שעובד טוב במצבים כאלו. שנה טובה ליאת

31/12/2015 | 11:58 | מאת: סיגל אביב

ליאת איך מרגיעים את הלב הכואב. מבינה הכל רואה את המתנות שבדרך וגם מהסיום אבל...הכאב ..הקטנים שבוכים...לא יודעת איך להרגיע כאב של ילד ששוב נעזב לבדו . אומרת לעצמי שזה גל וזה יעבור לא רוצה להשבר כדי שאבא לא ינצח... ליאת שנים של עיוות של התעללות מטורפת של החפצה של מחיקת האני שלי..הכי כואב שעכשיו שהעיניים פקוחות ואני רואה ומבינה שלעולם לא יצליחו לתקן אותי הנזק כל כך גדול ...זה פשוט לא הוגן. אני לא עשיתי רע לאיש אז למה ????

סיגל אביב את כ"כ צודקת. אין בזה שום דבר הוגן והשאלה למה תמיד עומדת שם ונותרת ללא תשובה. כואב לפעמים דווקא במקום של "ההתפכחות", דווקא כשרואים מהצד. מאחלת שנה טובה בכל זאת...או עוד כמה שאפשר, ליאת.

01/01/2016 | 09:02 | מאת: סיגל אביב

ליאת תודה על היותך ...עצוב שנה שלמה אני חוסמת טיפול לא נותנת ומצד שני רוצה כלכך . נכון שלטנגו צריכים שניים וגם היא הייתה במקום מפוצל ומבלבל צד אחד שלה שידר שרוצה לגלגל אותי במדרגות מחכה שאני אלך לבד ..היו רגעים בשנה הזו שפשוט הרגשתי שהיא דוחקת אותי לפינה עושה הכל שאני אוותר אבל לא רק שלא ויתרתי זה יצר התנגדות ומצד שני הצד שנאבק שירק דם יחד איתי שנאחז ולא רצה לרגע לוותר עלי הצד הזה שגם היום קשה לה לשחרר אותי באמת ...המצב הזה יצר בלבול ושיחזור מול אבא ..וזכרונות שנאבקתי שלא יצאו שהחלקים הכועסים עשו הכל שהם לא יגיעו כדי להגן עליו עכשיו נזכרו לצאת ואני ממוטטת מההבנה ...של גודל הפגיעה גודל האסון הכוח שנתתי לו עד כמה הייתי חפץ ולא יותר עד כמה עשיתי לו אידלזיזצייה עד כמה ראיתי אותו קול וגזעי שבסה"כ הוא לא היה יותר מסרסור ואני לא יותר מזונה ...היא גרדה ממני את הקוצים הציבה לי מראה של מי אני ואיזה חלקים קשים יש לי ונטשה אותי ...מרגישה כל כך לבד ובלי הגנות....

29/12/2015 | 19:01 | מאת: מממ יאללה ביייי

כתבתי פה בחודש מרץ השנה. לא יודעת מה עובר עליי ומה עובר לי בראש. אבל משהו לא טוב עבר בטיפול הזה. מאז עליתי וירתי מהמסלול לסירוגין מאות פעמים, משהו לא טוב מרגיש לי בטיפול הזה. התחלתי טיפולי פוריות לבד אחרי פרידה כואבת מבן הזוג שלי (שלא רצה משפחה וילדים)ף וכעת נפרדת מהמטפל על סף שנתי ה40 הכל מתפורר לי מול העיניים במו ידיי ובעיקר הקשר עם המטפל מאז אני שוכבת עם כאבים עזים בכל הגוף, לא ישנה, לא אוכלת, בקושי מתפקדת ביומיום, לוקחת כדורי הרגעה כדי לנסות להירגע קצת מהסערה הזאת, לעבור את המשבר הזה שקורע אותי אני רוצה להמשיך הלאה, להשיג ולהגשים חלומות חדשים למצוא זוגיות, להביא ילדים, להקים משפחה, לשמוח ולשמח 8 שנים עם אותו מטפל רצוף לא יודעת איך הגעתי למצב הזה שהגענו אליו בטיפול שאני ממש בורחת ממנו עכשיו כמו מאש, למה אי אפשר להיפרד יפה? איך עושים פרידה יפה בלי משקעים ופחדים?

לקריאה נוספת והעמקה

היי מי"ב קודם כל, טוב לשמוע ממך. אני זוכרת אותך מפה :) נורא קשה לעבור מספר פרידות במקביל ובודאי שזה קשה אם זה מגיע יחד עם משבר אחר אותו את מתארת. אני רוצה להתייחס דווקא למשפט עם התקווה אותו רשמת יחד עם תאור הכאב. המשפט שבו את אומרת שאת רוצה זוגיות ילדים, משפחה, ובמקביל את גם כותבת שאת עוברת טיפולי פוריות. אני חושבת שחשוב להפריד,כלומר: האבל הוא על הזוגיות שאולי לא תקרה- כעת, כמו גם על הקשר עם המטפל (אולי?), כמו גם על הפרידה מבן הזוג והתקווה (והאמונה) נמצאים במקום שבו את רואה אפשרות לקחת שליטה על חייך בלי תלות באף אחד- לא במטפל, לא בבן זוג שהיה, לא בבן זוג עתידי. מקום שבו את היחידה שמחליטה והמקום הזה נמצא לדעתי, ממה שכתבת, בתהליך טיפולי הפוריות כי שם א-ת המחליטה ולכן- את זו שיכולה להגשים את חלום המשפחה והילדים (כן, גם ללא בן זוג). נדמה לי שאם תתמקדי במקום הזה - שהוא שלך, ותחליטי שאת לא עוזבת את עצמך גם אם אחרים כרגע עוזבים או נעזבים אולי יהיה יותר קל. פרידות הן תמיד כואבות, בין אם זה מבן זוג, בין אם זה ממטפל, אבל התחלות חדשות הן ...משהו אחר:) ליאת.

29/12/2015 | 21:47 | מאת: ממממ יאללללה ביייי

כרגע אין לי הבטחה להצלחה בשום תחום מה שיש זה בעיקר האין והוא מועצם פי כמה וכמה בעין הסערה מחר אני אמורה לפגוש אותו לפגישת סיכום אין לי מושג איך עושים את זה במצבי,מה אומרים לא רוצה לבוא בתלונות או להתבכיין אבל חבל שלא סיימתי את זה אז... כנראה שיש אנשים שפוגשים בחיים כדי ללמוד שיעור חשוב על עצמך אני בעיקר לומדת עכשיו לשחרר כדי שאוכל להתקדם הלאה למטרה החשובה ביותר שלי , הגשמת חלום: הקמת משפחה משלי אני לומדת שכדי להתקדם חייבים לשחרר גם את התקווה (שזה יהיה בסדר, שזה מצב זמני בינינו וכיוצב) יש לך רעיון איך לסיים מחר? אני לא רוצה להיתפס לדמעות ודרמות מיותרות זה גם ככה נורא קשה לי לפגוש בו שוב

29/12/2015 | 17:35 | מאת: סיגלאביב

הלב שלי נשרף מבפנים. זה יגמר אי פעם ההרגשה הזו שאבא שלי ניצח אותי בגדול.זה כל כך לא הוגן ....מרגישה שרוצה לאבד אחיזה ולהתפרק כל כך מפורק לי בפנים ...הלב שלי מנופץ לרסיסים ...זאת פרידה לא הוגנת ...הלוואי והייתי שונאת אותה או היא אותי .הלוואי והיה לי על מה לכעוס חוץ מעל עצמי שפשוט הדפוסים שלי לא איפשרו לה לטפל....מרגישה רע כל כך ...

היי סיגל אביב את אומרת שאבא ניצח ואני בטוחה שכך זה מרגיש, אבל דווקא משום שאינך שונאת אותה ואת גם מבינה מה קרה זה מראה שהוא לא ניצח. תנסי למצוא את הקול הזה בתוכך, אני יודעת שהוא קיים. מאמינה בזה. כמו שקיימים גם קולות אחרים, יש את הקול שאומר- לא לתת לו לנצח, לא לוותר. ליאת.

27/12/2015 | 18:54 | מאת: מאיה

לא חשבתי על ההקשר שעשיתי בעצמי באותה נשימה.. אבל אולי בגלל שאין לי משפחה (לא אומרת מרחמים עצמיים) אז הורים ונטישה ואהבה וכאב נחווים מבחינתי באותה נשימה..למשל את ההבחנה הזו קיבלתי מהמטפלת (אם כבר שואלים מה אני מקבלת ממנה) אמנם לא הגענו להבנה כזו יחד,אבל אולי נתנה לי כלים להבין דברים כאלה לבדי. זה נכון שקשר הוא משני אנשים שונים..אני קוראת מה שכותבות/ים פה כי אין לי דרך אחרת אלא לעשות השוואות..אין לי דרך למדוד את המטפלת שלי מלבד השיפוט שלי וזה דיי קשה לסמוך עליו כי עד לפני ארבעה חודשים אמרו לי שהוא לא תקין..אפילו לא אמרו את זה לי..רק שמעתי את זה כאילו אינני עוד. אבל שתדעי או בעצם שהם יידעו להם שאני דווקא ממש יודעת לשפוט מצבים. ושאני שפויה לגמרי וזה שלפעמים אני מאבדת את הדרך שלי עצמי ויוצאת מהמסלול/יורדת מהפסים זה בכלל לא אומר שכושר השיפוט שלי לא תקין..זה רק אומר שצריך ליישר אותי מעט. אני לא פסיכית כמו שעושים ממני. אני תוהה איך להתמודד עם ההרגשה הזו שלא מבינים מה שקורה לך בפנים. כמה נורא זה להרגיש לבד-לא לבד של להיות יחד,לבד שלא מבינים וחושבים שבכל פעם שאני מאבדת קצת שליטה אז ירדתי לגמרי מהמסלול. אני באמת לא. אני באמת בסדר..ואני ניסיתי לכתוב להם מה שאני כותבת פה. אבל זה לא עזר...בכלל...כאילו כל מה שאכתוב ואגיד זה בתור הזו שירדה מהפסים..ואני לא.. איך אפשר לטעון שירדתי מהפסים כשאני כל כך רוצה לטפל בעצמי....נכון?

היי מאיה, את יודעת יש כ"כ הרבה אמירות על "שגעון" ו"נורמליות" או מה שאת מכנה "לרדת מהפסים" שאני באמת חושבת שקשה להגדיר ולתחום. בכל אדם "נורמלי" יש את "המשוגע" ובכל "משוגע" יש את "הנורמלי". אז כן, אני מבינה שאת מרגישה שגם כשאת "יורדת מהפסים" שאת עדיין בסדר ורק צריכה "יישור" וזה ברור גם שלפעמים זה מרגיש מאד לבד- להרגיש ככה אם השאר אומרים אחרת. ויודעת מה, השורה התחתונה שלך היא הכי חשובה- נכון, מי שרוצה מאד לטפל בעצמה- היא כבר בסדר, יותר בסדר מבסדר. ליאת.

27/12/2015 | 10:30 | מאת: סיגל אביב

זה מוזר כשהגעתי אליה בפעם הראשונה לא ידעתי איזה תיבת פנדורה אני סוחבת ...לא הבנתי ששינויי מזג האויר זה פיצולים שלי לא הבנתי שאני נעלמת מגיעים אחרים שהם אני חשבתי שאני מעופפת סתם כזאת אישה לא מחוברת שכחנית...לא שאלתי אותה מה למדה לא שאלתי מה עושה ...ראיתי אותה ואת שפת הגוף שלה ופשוט ידעתי שאיתה זה אפשרי ... ועכשיו בודקת שואלת ...המטפלת שדיברתי איתה אמרה שהיא מעדיפה דף חלק ואני אמרתי שאני רוצה שתדבר עם הקודמת..יודעת שהמניעים שלי לא נכונים זה כדי שהמטפלת הקודמת תאשר לי אותה ..זה להתחיל ברגל שמאל.יודעת גם שיש דברים שאני מעדיפה שהיא תגיד לה ולא אני כמו כל הפאזל הטראומתי שלי ..מוקדם לי מידי לגעת בו עם מטפל חדש ...כל כך מבולבלת ואולי אני צריכה להיות לבד ואז לצעוד מחדש ... ומצד שני אוטוטו בחינות ויש עבודות להגיש ואני הראש שלי ממש לא בלימודים ...וליאת זה לא תלוי בי השינה אני פשוט מקיצה אחרי שעתיים ...לא מצליחה להשתחרר מאיך דפקתי לעצמי את הטיפול מרגישה כל כך אשמה ....ליאת תודה שאת כאן

לקריאה נוספת והעמקה

היי סיגל אביב אני דווקא חושבת שזה מקום של אינטגרציה והתפתחות בו את "בודקת" יותר את המטפלת שלמולך ואף רוצה שתדבר עם הקודמת. דווקא מתוך הידע שלך על עצמך ועל הפיצולים זה נשמע לי מאד נכון ומאד מותאם... קשיי שינה, כפי שאמרתי מאד מקשים. לפעמים כדאי להעזר בתרופות טבעיות לשינה זה עשוי מאד לעזור. לילה טוב :) ליאת

28/12/2015 | 07:17 | מאת: סיגל אביב

ליאת תודה על תשובתך פתאום נהייתה בי הקלה שאני בסדר הכל בסדר גם אם אטעה הכל בסדר... ושאלה איך היית מגיבה אם פתאום בתוך התהליך הייתי מציעה לך לנסות להמשיך אבל בסקייפ...בטלפון ההרסנים לא מגיעים אני יותר מאוזנת ומפוקסת על עצמי פחות נבהלת אולי כי אני בפינה המוגנת שלי ...לא רוצה לפגוע בה אבל זה עלה לי בראש ואני חושבת שאם לא אציע לא ניסיתי אולי זה יהיה נכון לנו..נתחום בזמן נניח של חודש נסיון ואם לא אז נפרד סופית ...

שמרו על עצמכם, תהנו תשמחו ותרגעו נשתמע ביום א ליאת.

24/12/2015 | 16:57 | מאת: מישי

אם מטפל אומר הערה, אובייקטיבית לכשעצמה, אך המטופל חווה אותה באופן מתנשא ופוגעני . האם תפקידו של המטפל לגלות רגישות ולנסות להבין מה מנקודת המבט של המטופל נחווה פוגע באמירה/יחס של המטפל? האם זה חלק מעבודה הטיפול או שלא בהכרח ואם המטופל נפגע זאת בעיה שלו שהוא כזה רגיש ולוקח אישית ? מה תפקיד המטפל? ואם המטפל חוזר על אותן אמירות שבחווית המטופל הן מתנשאות בלי לברר עם המטופל את הסוגיה והפשר לרגשותיו - האם זה סימן למטפל לא טוב? מה עבודת המטפל בעצם במצבים כאלה?

היי מישי שאלת שאלה חשובה בנוגע לטיפול בכלל. כן, המטפל אמור בהחלט להבין את נקודת המבט של המטופל ומדוע הוא נפגע, אבל אם המטפל אינו חש זאת לבד (מה שאנו מכנים: כשל אמפתי) חשוב מאד שהמטופל יעלה את העניין ויסביר מדוע נפגע. עכשיו, השאלה מה "עושים" עם הנושא מאד תלויית גישה. בגישה הדינאמית הנקודה הזו של הפגיעות שמתרחשת במה שאנו מכנים יחסי העברה בין המטפל והמטופל חשובה מאד לעבודה הטיפולית כמייצגת גם וכנראה יחסים- מחןץ לחדר הטיפולים ולכן מאד חשוב להבינה- קודם בתוך חדר הטיפולים. בגישות אחרות יותר "סיביטיסטיות" ההתיחסות תהיה לפרשנויות הקוגנטיביות שהמטופל נוטה לעשות במיוחד אלו שמכשילות אותו ומייצגות סכמות מסויימות שהוא נוטה אליהן. שבת שלום :) ליאת

23/12/2015 | 21:58 | מאת: מיכ

להודעה הקודמת..אני לא מצליחה לחזור לנושא שדובר לפני שעברה למקום החדש ולפני שנסעה..ובעצם למטרה העיקרית שממש התחלנו לעבוד עליה והיא עברה מקום ואז נסעה..מאז שחזרה הפגישות רק כאלה כמו של מישהו רגיל שפוגשת ביום יום :( ואין קשר בין פגישות שלמעשה אולי מרחיק יותר? למרות שזה האידיאלי שלא יהיה קשר? חבל על הזמן והכסף.......

היי מיכ תנסי לשאול את עצמך מה באמת חוסם... מה מרגיש לך שהשתנה בעקבות המעבר? ליאת

23/12/2015 | 21:26 | מאת: מיכ

מה שלומך? אני נמצאת במקום כרגע בניסיון צמיחה, לא מתקשרת בין הפגישות איתה, זה קצת חסר אבל יודעת שהאפשרות לכתוב לה תמיד קיימת...היא אמרה שזה כבר טוב :) קראתי את אשר כתבת לאחרים ואני מבינה שצריך לחזור למטרות ולא כל הזמן לקשר..אז מנסה. יש לי בעיה שאני לא מצליחה לשתף כמו תמיד בגלל המקום החדש, לא רוצה לבזבז זמן ומשאבים במקום שקשה בו אבל ממשיכה לנסות....מנסה לחזור למטרות. ושאלתי היא האם אפשרי בטיפול לשפר בטחון עצמי? להעלות אותו יכולה להוות מטרה טובה בטיפול?

היי מיכ שמחה שאת חושבת על הדברים שעולים פה ועל הנושא החשוב של מטרות בטיפול. כן, אני חושבת שאפשר לשפר דימוי עצמי ובטחון עצמי כמו גם שאני חושבת שזה לא דבר פשוט - אבל אפשרי? בטוח. זה טוב לדעתי לחזור לפעמים למקום שהוא עוגן. להתחבר לשאלות ראשוניות, מה אני מחפשת בטיפול, לאן הולכת, כן לנסות לשתף כשקשה, שבת שלום :) ליאת

23/12/2015 | 18:06 | מאת: אביב

אני כל כך מבולבלת דיברתי עם כמה מטפלות לא יודעת מה לחפש מה לשאול כולן אומרות שברור יש להן כוח להכיל להחזיק..מצטערת זה נראה לי מלא באגו כשאת לא יודעת מה אני מביאה איתי ... אוף כל כך אהבתי את הפשטות את הכנות חסרת האגו של מי שליוותה אותי ...לא יודעת איך ממשיכים מכאן בלי לפול להשוואות ...והכי מעצבן שאני יודעת ששוב אני אבחן ואדחוף ולא האמין ..לא בטוחה שיש לי כוח למבחנים האלה שאני עצמי יעמיד לקשר הזה ... ליאת אני כבר לא בוכה כאילונהשלמתי בהכנעה או שדוחקת וזה יצא ...מה שבטוח אני עייפה בחוסר שינה מטורף....

לקריאה נוספת והעמקה

היי סיגל אביב תשמעי, קודם כל, חוסר שינה מטורף כפי שכתבת זה משהו שמשפיע ברמות שלא ניתן אפילו לתפוס תוך כדי. חוסר שינה הוא ממש מערער לעיתים, מקצין וגורם אפילו לדיכאון. זה דבר אחד. דבר שני, זה בסדר לבוא זהירה לקשר, זה בסדר לבדוק כמו גם שמי ש"מבטיחה" עושה זאת גם כנראה בכנות ומכוונות טובות כי היא מאמינה שהיא יכולה. אפשר אולי גם וגם, תנסי לישון השבת :) ליאת

22/12/2015 | 20:32 | מאת: מאיה

המטפלת שלי נסעה..הרבה זמן לא הרגשתי כל כך משוחררת. זה שאני יודעת שאין טיפול השבוע ושבוע הבא מאוד מרגיע אותי. מה זה אומר עליה? עלי אני יודעת מה זה אומר..אין לי הרבה ברירות אלא להיות בטיפול אצלה. זה לא ממש מבחירה. אבל אני בסדר עם זה..רק תוהה מה פשר ההרגשה הזו. שיחרור.. מצד שני עכשיו כשהיא נסעה קורים כל מיני דברים חדשים שבטוח הייתי מספרת לה אותם. ולרגעים נדמה לי שאולי זה שהיא לא כאן,זה טוב מהבחינה הזו כי היא בטח הייתה עושה מזה סרט..בעוד שאני סהכ די ממוססת את זה ומחליקה את זה ממני והלאה.. אני כל כך לא מבינה את העולם הזה של הטיפול,שלהיות בטיפול בחוסר הבנה כזה,מרגיש כמו להיות מנתחת בלי לדעת באיזה צד נמצא הלב... אני קוראת מה אחרות כתבו כאן..זה נשמע לי שהקשר שלהן עם המטפלת הוא ממש אמהי..נוטש..כואב..אז אני לא מבינה את הטיפול..וגם קצת רוצה שגם הקשר שלי איתה יהיה כזה אמיתי..

היי מאיה חושבת שקוראים פה הרבה צדדים שקיימים בטיפול. באמת לא תמיד קל להבין מהו טיפול וגם כל טיפול נחווה אחרת כי הוא נוצר משני אנשים שונים. מבחינתך, בהחלט מעניין לחשוב מה כן את מקבלת אצל המטפלת, אבל גם מובנת הרגשת "החופשה" . לעבוד על עצמנו ולטפל בעצמנו זה לפעמים קשה :) יותר קל לעיתים לא לטפל, לא לגעת. מעניין גם שכתבת על בנות שכותבות על קשר אימהי כואב ונוטש וכתבת זאת באותה נשימה... שבת שלום ליאת

20/12/2015 | 16:52 | מאת: סיגל אביב

כוח והבנה של מה שנכון וכאב שלא נגמר. ליאת פתאום הבנתי כל השנה האחרונה אני שכחתי את הדרך .מה שהיה לי חשוב זה הקשר שלנו שאני אשאר בטיפול...הפחד הזה שזה יגמר הפך לחרדה שניהלה אותי והפכה חכעס גדול שאני מאבדת את עצמי..שיחזור עצוב מול אבא ....כואב ....היא תהייה כל כך חסרה לי אבל אני אנשום לתוכי אחייך לעולם והמשיך עם הרוח ....ותמיד היא תהיה שם בלב .

20/12/2015 | 20:14 | מאת: מיכ

הי אביבוש..אני ממש מתחברת למה שכתבת על הקשר...לפעמים גם אני חושבת שאבדתי בדרך את המטרה... ליאת, מה את מייעצת כדי לחזור למטרה ולא להילחץ כשהיא נוסעת או לחשוב כל הזמן על הקשר בינינו........קצת נמאס את האמת, אני רוצה קצת להתמקד במטרות ולא במקום שעברה או בנסיעות שלה, אולי היציבות תוביל לחזרה למטרות? לא יודעת, תקופה ארוכה חוזרות לקשר הזה..ולאמון...ולפי מה שכתבת פה ומה שאביב כותבת אני רוצה לחזור למטרה בבטחה...רעיון?

היי מיכ עניתי משהו לגבי זה פה למעלה. לפעמים צריך לעשות איזושהי התרחקות כלוצר משהו שהוא: צפייה מהצד על עצמנו. במקרה הזה עלייך ועל הטיפול. בתוך המקום הזה לשאול: לאן הולכים? מדוע מתעסקים בקשר? מה זה משרת? האם זה משרת את הטיפול או כבר לא? ואז גם: מהן המטרות של הטיפול והאם הולכים לכיוונן? ליאת.

יופי. זה חשוב שאת גם במקום הזה של להבין שהקשר יכול להמשך אבל בעצם באופן אחר ושלפעמים כשדלת נסגרת אחרת נפתחת בהרבה מאד מובנים... ליאת.

21/12/2015 | 17:15 | מאת: אביב

תמיד כשדלת נסגרת אחרת נפתחת. אנשים ניכרים בדרכיינו כדי ללמד אותנו משהו ...אני מאמינה שבאיזה שלב המעגלים שלנו עוד יפגשו ...לא יודעת מתי או איך אבל יודעת והקשר ימשיך להתקיים בלב ובכלל מן הסתם העדכן אותה בפרות ההצלחה שלנו . כי מה שזרענו בשש שנים יצמח ויגדל מתי שהו ותמיד אני מקווה שאזכור מאיפה זה בא ...

22/12/2015 | 11:45 | מאת: סיגל אביב

הפיצול מוטרף לגמרי ..... איך מלמדים ילדים במח ארבע חמש . שהיא ואני ו ניפרדים וזה לא כי היא לא אוהבת אותם זה כי אין לה כוחות לטפל בנו... לאמא לא היה כוח ליועצת לא היה כוח למנהל היה כוח הוא היה כמו אבא לפסיכולוגית לא היה מושג קלוש לאבחון ב...לא הבינו כלום לפסיכולוג הצבאי לא נתתי להתקרב ולה....נתתי את הלב נתתי לה לאחוז אותו בלי פחד ...סמכתי עלייה האמנתי בה אמרה לי שהדלת שלה תמיד פתוחה בשבילי.. אמרה לי שתהייה איתי כל זמן ארצה ...מבינה את הכל ...אבל איך אני יכולה להאמין למישהו ... רוצה טיפול נקודתי בלי קשר לא רוצה יותר מטפל שיקח לי את הלב ... יותר מידי אנשים שברו לי אותו ...

היי סיגל אביב מבינה אותך מאד. זה כואב. אבל נשמע לי שהיא הכילה והייתה - לא נטשה וגם כעת אולי עדיף לנסות לא לשים את זה "בסל הנטישות" היא הייתה שם לא מעט לפי מה שהבנתי ממך. נכון, קשה להסביר זאת "לילד הפנימי" בהחלט מבינה... ליאת.

19/12/2015 | 17:52 | מאת: מאיה

אני כבר לא מטופלת אצלה שנתיים וחצי. כבר מטופלת במקום אחר-ציבורי.. אבל המחשבות עליה,הזכרונות של ההרגשה בקליניקה..משהו מוגן כזה. והיא בעיקר..איך שהיא מבינה ואיך שאכפת לה ואיך שרוצה לשמוע עוד..איך שסוף סוף מישהי נותנת לי הרגשה שהיא אוהבת אותי. שלא מוותרת עלי ועל פגישה איתי.. אבל יש לי מטפלת אחרת..גם היא טובה ומכילה ואכפתית. אבל הגעגוע הוא אמיתי. אין לי משפחה וגם לא ממש חברים קרובים..וזה הגעגוע היחיד ומרגישה שאין לי איך לספק אותו. הייתי רוצה לחזור להיות מטופלת שלה. כשעזבתי את הטיפול (לסוג אחר של טיפול) היא אמרה שהיא לא מפסיקה להיות הפסיכולוגית שלי רק בגלל שלא נפגשות..אבל היא לא..לא התקשרתי אליה מעולם ולא שלחתי הודעה מאז..וגם היא לא. רק תמיד מקווה לפגוש אותה ברחוב..סתם שתראה שאני הרבה יותר שמחה מפעם...

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאיה אני מאד מבינה מה שאת מרגישה את הגעגוע מחד ואת הקושי (אולי) לשאול מה שלומה או בכלל, אני חושבת ששום טיפול אינו דומה למשנהו ואכן בכל טיפול יש את המיוחד לו עקב האינטראקציה הייחודית שנוצרת, מה שנשמע לי מרגש במה שכתבת זו הנוכחות המטיבה שהייתה למטפלת בשבילך שבעצם נשמעת כעדיין "הולכת" איתך ובתוכך... ליאת.

20/12/2015 | 15:47 | מאת: סיגל אביב

תודה על מה שכתבת כל כך מבינה אותך ונתת לי תקווה

15/12/2015 | 22:12 | מאת: סיגל אביב

זהו ליאת כמו שידעתי הטיפול שלי נגמר עוד שתיים שלוש פגישות לסיום אבל זהו היא לא יכולה יותר ..ניסינו בשנה האחרונה שתינו נאבקנו ירקנו דם רצון יש אבל אין יכולת ...עצוב כואב אבל זה מה שיש ...מאמינה שכמו שנסגרה לי דלת תיפתח אחת חדשה ..כמעט שש שנים של טיפול ורגע לפני שנה חדשה ...מתנת יום הולדת מוזרה וכואבת כרגע ואולי במרחק הזמן בעוד כמה חודשים אגיד שזאת הייתה המתנה הכי נהדרת. כרגע עצובה כואבת אוהבת אותה מאוד ויודעת שאוהבים גם שכואב צרי לדעת להרפות אז מנסה ...לרגע נופלת למקום הקרבני המשחזר ששוב לא מצליחים להכיל אותי את התוקפנות שלי ..שהאמת עם יד על הלב לא חושבת שהיא קיצונית כל כך בטח לא לנפגעות ...רק שהיא רגישה מידי וכרגע עוד יותר ..כן אני חוסמת טיפול כן אני הודפת כן אני צינית ולא פשוטה אבל מכאן להרגיש כמו מפלצת המרחק עצום ...עצוב לי כל כך ..האמנתי שאני והיא נטפס לפסגות אחרות אבל אני תמיד אזכור אותה כמי שהצילה את חיי מה שהיא עשתה עבורי אף מטפל לא היה עושה ...לא פלא שנגמרו לה הכוחות...לא מאמינה שזהו הפעם זה אמיתי כל כך

לקריאה נוספת והעמקה

היי סיגל אביב זה באמת קשה אבל שומעת שאת כבר עושה פרידה "טובה" יחסית, כלומר מתבוננת ןמסתכלת גם על מה שהקשר נתן וגם על מה שלא היה שם. מניחה שתמשיכו לעשות זאת. שש שנים זה לא מעט בודאי יש הרבה גם מכאן וגם מכאן. וכן....פרידות הן לא נעימות אף פעם אבל עם עיבוד נכון הן נסבלות :) ליאת.

19/12/2015 | 23:14 | מאת: אביב

מה כבר אפשר לעבד בשתי פגישות זה מה שאי חושבת לנכון .....זה מה שיש ועם זה ננצח ..הפיצול חוגג אבל יש לי אותי וזה הרבה

20/12/2015 | 22:42 | מאת: מה עושים?

לא יודעת מה בטיפול שלך. ומה הדרך שעברתן, ומה המסקנה. ואיך. אבל התרשמתי לקרוא את הכוחות הפנימיים שלך. מעורר הערכה והשראה. מאחלת לך הצלחה!

15/12/2015 | 21:17 | מאת: מה עושים?

היי... סיגל אביב וליאת. קראתי אתכן. ואצל שתיכן הרבה דברי אמת. היא מטפלת מקסימה. במקומות היכולת שלה. חיפשתי שנים רבות מטפלת לפני שהגעתי אליה, וכשהגעתי ידעתי שהיא זו שמתאימה לי. ומנגד, כשהתחלתי לגרד את המקומות שכנראה מתישים אותה או קשים לה, היא התפרקה לי. והפירוק לא נרגע, הוא מתדרדר מדבר לדבר נוסף וכך הלאה. הכאב הוא שהיא אומרת שאלו כוחותיה כנראה תמיד. היא מתנצלת שהוליכה אותי שולל. וברגעי בכי קשים שלי אומרת, שאני יכולה לעזוב אם לא מתאים לי. ויודעת שלא אעזוב. שאנחנו מידי קשורות. אז יש כאן כאב גדול. לא הייתי נכנסת לטיפול לו ידעתי כך. (ואכן, ליאת, זו התחושה. בדיוק מה שכתבת שהבנת). ואחרי שלושה שבועות של ייסורי נפש וגוף הודעתי לה אתמול, שנצמצם את הקשר שלנו שנחזור לטיפול של פעם בשבוע ודי. וכבר ממחר השינוי מתחיל. כל שבועיים נוריד בהדרגה פגישה. היא חושבת שאני עושה את שגיאת חיי. אבל אני רואה, שזה הדבר היחידי שנותן לי מעט כוח. גם אם מזויף. להתרחק, לברוח... לברוחחחח הכי רחוק שיש. אחרת אני לא שורדת את הכאב. כשהוא כל כך קרוב. לראות אותו כל יום או יומיים מול העיניים. ממני.

היי אני מבינה בין השורות שאתן מנסות לדבר על היכולות שלה להחזקה צמודה למול הצרכים שלך. אני חושבת שאם מתאים פעם בשבוע אז מעולה אבל אם היא מציעה יותר וגם זה מתאים לך- אולי כדאי לשקול שוב. מבינה את הפחדים שעולים אבל מזכירה שוב- טיפול אמור לעזור. זו המטרה הבסיסית וחשוב שזה מה שהוא יספק ושעדיין המוקד יהיה המטרות הטיפוליות ולא: הקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי הוא מקום שבו נעזרים כדי להבין דברים - כדי להתקדם למטרות. כשהוא הופך למטרה בפני עצמה ומהות הטיפול אני חוששת שזה לא נכון. ליאת.

20/12/2015 | 22:40 | מאת: מה עושים?

כ ן ליאת. הבנת נכון. הדיבור הוא על מקומות הצורך שלי והיכולת שלה. הקשר בינינו הפך למהות בהחלט. היא מאמינה בגישה עוטפת ומכילה בכל שעות היממה. עד שהצורך והחרדה יפחתו. ובכך שהקשר במהותו גם מרפא. אצלי קרו דברים אחרים. משהו באינטנסיביות ובקשר הצמוד "הרג" לי את המטפלת שלי. היא החליטה שהיא לא מוכנה שנצמצם את הקשר. אומרת שאני נוקמת בה ובי. אמרתי לה שאני חשה צורך לשכוח מהטיפול. להתרחק. אך היא אומרת (ואולי צודקת) שצריך לעבור זאת ביחד. אני לא מצליחה. וכוחותיי אוזלים. והיא נבהלת, כי רואה שאני מגיעה למצבי קיצון שמעולם לא התקרבתי אליהם. ואומרת שאם אמשיך כך הטיפול יגמר. מעולם לא חשתי כל כך רע. מרוסקת לרסיסים וכמעט לא מתפקדת. לא רואה מוצא. קשה. אולי קשה להבין דרך הכתיבה מה כל כך קשה במה שאני עוברת. אך מקוה שאפשר.

14/12/2015 | 11:49 | מאת: מיכ

כמעט כתבתי לה , סתם כזה שלוש נקודות שתזכור אותי ש.....אוף אבל אני לא אעשה את זה כי היא בחופש, בחו"ל, ובעצמה אמרה שהיא זקוקה לזה לנוח ולחזור עם כוחות...מרגיש לי לבד. למרות שאני לא ממש לבד....אבל המעבר למקום אחר שאני שונאת והנסיעה שלה....חבל שאני ככה תלויה בה.....טיפשי לחכות למישהו ככה :(

14/12/2015 | 18:57 | מאת: סיגל אביב

ממש לא זה מעיד על קשר משמעותי וטוב ...וכן שתכן נחות ויהיה לכן יותר כוח להמשיך לעבוד כי טיפול זאת עבודה קשה מאוד ולא גן עדן כמו שחושבים...חיבוק ענק ומשאית של כוחות...נשאר עוד קצת ממש ועכשיו חזרה לשגרה ככה שזה יהיה קל יותר

היי מיכ בקרוב היא חוזרת...עוד קצת. ליאת

14/12/2015 | 21:02 | מאת: מיכ

כן עייפות החומר... הערב נשברתי בדיאטה...אבל מבטיחה לעצמי שממחר זהו חוזרת שוב...אוף זה מטלטל אותי. תוהה אם יש קשר לזה שהיא לא פה או שבגלל שהחזקתי את עצמי כל חנוכה החלטתי להרפות היום...כשמרפים משמינים :( נטייה להשמנה תמיד הייתה....וגם התאווה הזו לאוכל...מקווה שיעבור לי הרצון והתאווה הזו לפחמימות. שתחזור כבר....חיכיתי מספיק!! טוב שאת פה ושיש את המקום הזה לפרוק כשקשה. תודה ליאת יקרה. שתהיה שגרה מבורכת לכלם...

13/12/2015 | 20:02 | מאת: מיכ

ואני מוצאת את עצמי לבד....לא יודעת דווקא כל השבוע הייתי עסוקה וכשאני לא עסוקה חושבת עליה. טוב הילדים די גדולים יחסית. אוף עד שתחזור...יהיה סופ"ש וזה קשה לי..מתגעגעת עד כאב. מבאס אותי שאני ככה. חלמתי שמאשפזים אותי ומדברים איתי מילים רכות כאלה והיה נעים אבל היה גם מאוד מביש...ותוהה אם זה רצוני לפעמים למרות שמנהלת אורח חיים רגיל למדיי ומעולם לא אושפזתי או אובחנתי במשהו..לא יודעת רצון להחזקה כזו שלא אמעד...והנה לא מעדתי ממש בחנוכה עם האוכל הזה בכלל.. רק אלוהים יודע איך...אוף קשה לי. המשך חג שמח. מיכל

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ כן, ברור שאחרי 7 נרות בנר השמיני כבר אין כוח :) מכל הבחינות וכן, לפעמים מרגישים לבד, ולפעמים סתם מפנטזים על החזקה ולהיות במקום "המטופל" ולא רק "המטפל" או "המארח". ליאת

13/12/2015 | 19:47 | מאת: מה עושים?

היי ליאת וכולם, ליאת שאלת מה שלומי ואיך התקדם, וראיתי, וקיויתי שאוכל לעדכן בטוב, אך לצערי מעדכנת שלא בטוב. בחרתי בסוף לשלם לה את יתרת החוב (או מה שבחלקו בעיניה חוב). המטפלת הזו היתה כל עולמי. וחשבתי, שאם זו המשוכה שמפרידה בינינו (למרות ההרגשה שיש מעבר, בעיקר בשל התבטאויותיה), אני אספוג את הכל העיקר שהטיפול יימשך. מצאתי עבודה צדדית נוספת וביקשתי עזרה מאנשים נוספים (תהליך שכלל הרבה רגעי חוסר נעימות), ושילמתי. לפחות שילמתי לה. (לאחרים אני באמצע להחזיר) לפני שלושה שבועות היא הודיעה לי על שינוי דרסטי נוסף בתנאי הטיפול (לצערי חוששת מזיהוי שלה ולכן לא יכולה לפרט). הסברתי לה ששינוי כזה משמעותו קשה מידי בשבילי, ושאני צריכה זמן לעכל, להבין, לדבר על כך. מה גם שלטיפול כזה לא הייתי נכנסת מעולם. שוב היא אמרה, שדברים השתנו בליבה מולי. ושהיא מצטמצמת נפשית מולי עוד. ואם תעשה זאת - אולי יהיה לה יותר כוח. התרסקתי. הפעם סופית. מאז שלושה שבועות אני חולה בבית. עזבתי את העבודה (לקחתי חל"ת). לטיפול אני מגיעה אך כל פגישה הפכה לסיוט. ככל שאני בוכה וכואבת, היא מסבירה שנכון שאמרה שבגלל שבנפשה הצטמצמה אך במחשבה שניה זה לטובתי. ואילו אני שוב אומרת לה שאינני יכולה עם הסברים פסיכולוגיים שמחפים על תהליך נפשי של מרחק שקורה בינינו. ושלפחות תיתן לו מקום איך שהוא. שלא תנסה לצבוע בצבעים אחרים. והאם מתוכננים עוד שינויים? וכמה עוד אוכל להכיל? ובכזו תדירות ועוצמה? בתגובה לפירוק הזה, היא אמרה שאם אני בתחושה כל כך קשה זה אומר ששכחתי מה הם החיים ומה הוא הטיפול. ושעלי להתגבר. גם אם נעשה לי משהו מאוד קשה. היה לנו קשר מיוחד ונדיר. במובן מסויים היא מילאה מקום של דמות הורית עבורי. והכאב הוא עמוק מהניתן להסביר. בכל שנות הטיפול הראשונות היא ידעה מה הרקע שלי. ידעה על פחדי מתלות. ידעה על הקשיים שלי. והבטיחה שתעטוף, תכיל, תהיה איתי. עודדה אותי לשם. ואמרה שאין מה לפחד. שתהיה איתי באש ובמים. ואם צריך אפילו תאמץ אותי. ועכשיו - היא התעייפה. וזה מובן. אך אני, איפה אני באה? היא האדם היחידי שסמכתי עליו. וכל כך חששתי שהיא תשחזר לי את הטראומה הזו. והנה זה קרה. ומרגישה שאני לא מסוגלת יותר. כמו מוות פעם שניה. לא יודעת מה לעשות עוד. לא בטוחה בכלל שהצלחתי להסביר את עומק הטרגדיה. מאוד במצוקה.

לקריאה נוספת והעמקה
14/12/2015 | 18:54 | מאת: סיגל אביב

כל כך מבינה אותך .. הייתי שם ובמידה מסויימת עדין שם..אני אמרתי לה שאני מרגישה שהיא מטפלת בי כאילו מחזיקה מקל של מטאטא ובכל פעם שאני מתקרבת היא דוחפת אחורה. במקרה שלי מבינה מאיפה זה הגיע דיברנו על זה על הצורך שלה במרחק כדי שתוכל להכיל אני יודעת שאני לא פשוטה ושאני מביאה חלקים לא פשוטים ועדין זה קשה. לצערי מבינה אותך כל כך... תבדקי עם עצמך האם את יכולה לעשות שינוי במה שאת מביאה -כעס ביקורת וכאלה ובכלל האם הטיפול הזה איתה באמת נכון לך...תחזיקי מעמד

היי אני כן מבינה את עומק הטרגדיה כפי שכתבת. כשמשתחזר משהו בטיפול שקשור למקומות עמוקים וכאובים (כפי שכתבת, דמות הורית) ושם נוצר משבר אמון יש תחושה של בגידה קשה וכאב מאד גדול. הדבר שכן נשמע לי אותנטי הוא שהיא כנראה מנסה לומר לך משהו אמיתי על כוחותיה וכדאי להקשיב לו יחד ועם הכאב. כי כנראה זה מה שיכולה כעת. ליאת

13/12/2015 | 13:18 | מאת: סיגל אביב

ליאת כתבת לגל משפט שהכה אותי בבטן הרכה "להרגיש אהובה גם מבלי שאת נותנת משהו" מבחינתי זה יותר מזה זה להיות נוכחת ..להרגיש שרואים אותי. קשה לראות את זה ככה כי אני יודעת בדיוק לאן זה לוקח אותי . ליאת מפחדת להגיע השבוע לטיפול בגלל הפגישה האחרונה ומצד שני מנסה לא להיות שם לתת למה שצריך להיות לקרות ..מפחד של נבואה שמגשימה את עצמה. ההרגשה הזו של החיבור לחלקיי ההבנה שכולם אני עדין כאן מרגשת כל כך ועצוב כי חוץ מבוירטואל אין לי את מי לשתף ...כי אף אחד לא יבין את זה ..ואני לא יודעת אם התגובה המתחמקת שלה (סמיילי ) להודעה ששלחתי ושיתפתי אותה היא מכעס על ההתנהגות שלי מהפגישה האחרונה או הצבת גבולות לעצם ההודעה ושלא נדבר על הדברים בהודעות כי אם בפגישה .....הראש שלי אוכל סרטים . תודה על היותך ..

לקריאה נוספת והעמקה

היי סיגל אביב בתחושתי זו אמירה על כך שתדברו בפגישה ולא ממקום של כעס. מבינה את מה שכתבת, הרצון שיקבלו אותך על היותך נוכחת...מסוג הרצונות הכי עמוקים ואלו שהכי קשה להאמין שיגיעו. ליאת

13/12/2015 | 08:52 | מאת: גל

ליאת יקרה, ראשית שמחה מאוד שחזרת. להרגיש אותך מחדש, להאמין שעתה זה מתאים ואפשרי ולקבל את המרחב שנוצר בהבנה ובתקווה שאת יודעת מה נכון עבורך. נעים לי פה. להתחזק מלקרוא את תשובותייך ולהתחזק מהקשר היותר קרוב שנרקם ביני ובין המטפלת ולו רק לאור כך שחזרתי יותר לזרועותיה וזה הנכון. ובכל זאת אני כותבת.. מתוך תקווה שתשובתך תאיר לי את הדרך. אני לרוב לא זוכרת תאריכי יומהולדת, גם לא של הקרובים לי, אך את זה של המטפלת אני נושאת עימי יום ביומו והוא קרב. וכמעט שנה אחר שנה אני אובדת עצות ומתחרטת בדיעבד על מה שקניתי או הכנתי עבורה. ובשל האימה אני לא רוצה להגיע בתאריך הפגישה שיוצא בדיוק על יומהולדתה. רוצה הפעם להעביר זאת הלאה.. תוהה האם בכלל אפשרי.. שואלת עצמי מה היה שם שנה שעברה שכה התאכזבתי ומה יהא השנה שהרי אינני חייבת. בטיפול אני עוברת עימה תקופה לא פשוטה, מאתגרת, שבה אני משתפת ומעלה דברים שלא עלו עד כה. גם כעסים כלפיה.. גם הררים של קנאה.. כך שמצד אחד לא מסתדר לי המשהו הקרוב של קניית מתנה עבורה ומאידך אני גם ממש ממש רוצה. רוצה להיות המיוחדת.. הנאהבת והייחודית עבורה.. מסובך לי מאוד. כשלזה מתווספים גם הלבטים של מה קונים. בא לי גרביים עבים לחורף ללטף אותה דרכם, אך זה נראה לי לא קביל. גם כל התסבוכת הפנימית הזו שכובלת אותי..

לקריאה נוספת והעמקה

היי גל, תודה על מילותייך החמות. נראה לי שאת עושה עבודה טובה עם עצמך בנוגע לשאלת יום ההולדת והמתנה ואולי כדאי עוד להמשיכה. כי באמת השאלה היא מדוע? האם את קונה כדי שתרגישי :המיוחדת: כפי שכתבת? "זאת שלא שוכחים"? או שמא כי את רוצה להביע הערכה ותודה דרך המתנה? אולי גם וגם? בעיניי במידה ומדובר על משהו שיותר קרוב למקום של "להרגיש מיוחדת" חושבת שאפשר להביא נושא זה לטיפול,ואולי אפילו קודם לחשוב עליו עוד בינך לבינך, האם אפשרי להרגיש מיוחדת גם ללא משהו קונקרטי שניתן לזולת משמעותי? או בכלל להרגיש אהובה גם מבלי שאת נותנת משהו אלא רק על מה שאת...? חג שמח :) ליאת.

לד"ר ליאת ברעוז, יש לי בת נשואה, ואני לפעמים מאוד מתוסכלת. בתי היא מקסימה בכל קנה מידה אבל לא תקשורתית כל כך. היא התקדמה המון בתחום התקשורתיות והיום היא לא מה שהיא היתה, אבל בכל זאת ישנם דברים שהיא לא כל כך שמה לב אליהן. היא מצטיינת מאוד בעבודתה וגם בעלה חרוץ מאוד, הוא סטודנט מצטיין, אבל גם הוא לא מספיק שם לב לדברים. עכשיו כאשר הם באים לבקר, בעלה, בזמן האחרון מגיע עם חולצות לא נקיות ומקומטות. הדבר מאוד מצער אותי, אני לא אומרת כלום כי אני לא רוצה לצער , לא אותה ולא אותו. האם יש איזו שהיא דרך שאת יכולה לייעץ לי מה לעשות, כדי שהדבר ישתנה? בקרוב יש לנו איזה שמחה במשפחה, ואני חוששת שגם לשם, הוא מסוגל להגיע עם חולצה מקומטת. כמובן, שאם הוא היה בני, הייתי אומרת לו את הדברים בצורה דוגרית, אבל הוא חתני. מה עושים? ההורים שלו בחו"ל ובכל מקרה, לא נראה לי שהייתי פונה אליהם כדי לא לפגוע בהם. גם בתי הנוספת, העירה לי שמפריע לה שגיסה מגיע תמיד עם חולצות מקומטות. בעלי אומר שחתני ובתי הם טיפוסים שלא שמים לב, (כפי שאמרתי לא תקשורתיים), וזה לא מכוונה רעה, אבל בכל זאת זה מאוד מתסכל. זה קורה גם בתחומים אחרים בנושא הלבוש וכו', מה עושים? תודה רבה מראש רונית

היי רונית לא כל כך הבנתי משאלתך איך את רואה את הנושא של הלבוש והקשר שלו לבעיות תקשורת כפי שכתבת. אני לא מוצאת בהכרח קשר בין הדברים. ישנם אנשים שאכן לא שמים לב לפרטים ולא רואים דברים שאחרים כן או שזה לא מפריע להם גם אם הם רואים ועדיין הם יכולים להיות אנשים תקשורתיים...בכל מקרה- הערות על לבוש אחרים בדרך כלל לא עוברות טוב וגם...איש הישר בעיניו יעשה. זה לא באמת משהו שלדעתי שווה להעיר עליו. אבל אולי אם תסבירי פה מה כוונתך לנושאים אחרים שבהם "אינם תקשורתיים" אוכל להבין יותר טוב. ליאת.

13/12/2015 | 15:03 | מאת: רונית

תודה על תשובתך. ראשית, בקשר ל"לא תקשורתיים", אני מתכוונת שהם לא תמיד מבינים בהבעות פנים, ובאיך לתת אמפטיה וכו'. בתי עבדה על זה הרבה עד שהיא קצת התקדמה בענין. היא וגם הוא הם טיפוסים שתמיד שקועים בלימודים ובעבודה, ובקריאת ספרים. אבל ישנם דברים אלמנטריים שמפריעים בין בני אדם בקשר לצורת לבוש. לא פרטתי לך הכל, כי זה באתר, אבל הם לא תמיד מספיק מטפחים את עצמם. לדוגמא, הם יכולים ללכת עם אותו בגד, מבלי לכבס אותו די הרבה זמן. הדברים האלה כואבים לסביבה. כאשר היא היתה רווקה הערתי לה, והיא בהחלט קבלה את הדברים, אבל עכשיו אני לא יודעת איך לעשות זאת, ובטח כאשר מדובר על בעלה.

10/12/2015 | 07:51 | מאת: סיגל אביב

מתחברת לאבדנים מתחילה להבין דברים מבינה איך הפיצול הזה ניתק אותי מלהבין להרגיש להיות. ועדין ליאת כמו שכתבת למטה נאחזת ופוחדת להרפות כי אז אצטרך להביט לאמת בפנים להיות שם באמת הזו שלאט לאט מחלחלת לי מתחת לעור .... יש לי חברה גם עם did ומהשיחות עם החלקים שלה אני מבינה המון מבינה עד כמה אני לא באמת מקשיבה לחלקים שלי לא באמת נותנת להם מקום לא באמת נותנת לעצמי להבין שעם הם זו אני זה אחד אז הפחד המשתק של הקטנים הוא שלי ועד כמה החרדה והכעס והתסכול של הנערה הוא שלי ועד כמה כשהנערה פועלת על אוטומט כמו רובוט מבצעת דברים שהיא כאילו חייבת ומסבכת את חיי זאת בעצם אני שאבא תיכנת אותה לדבר אחד ...אני שונאת את החיים האלה ..עייפתי מלהבין להאבק -לא לדאוג לא אובדנית סתם מחשבות של בוקר

זה נורא קשה. מאד מאד קשה להרגיש הכל. גם לאנשים ללא DID על אחת כמה וכמה למי שכן. להתבונן באמת הפנימית שלנו ולהרגיש עד דק את כל חלקי החלקים גם הקטנים - דורש אומץ רב ולפעמים "הרובוט" זה שפועל בשבילנו הוא השרדותי והוא החלק שמגוייס כדי לעבור דווקא את הימים הקשים. אבל... לפעמים, כשמצליחים לרגע כן להרגיש, או לפחות לתת שם לרגש- עולה גם תחשות הקלה גדולה. מבינה את העייפות... ליאת

09/12/2015 | 12:44 | מאת: מיכ

לא יודעת..היה כייף לארח וממשיכים... היום נוסעים להתארח. כואב לי הגב כל הגוף(בעיה ישנה)..ואני תוהה, עכשיו דווקא די טוב למרות העדרה והגוף שלי קצת מתפרק למרות הכל, צצות בעיות רפואיות, האם יש קשר של גוף נפש? האם בהכרח כאב גב מראה לי משהו? האם דווקא כשטוב נפשית אז אני מרשה לעצמי להרגיש לא טוב גופנית? מוזר :( ובקשר למה שכתבת לי אכן מרגישה חשופה ולא מובנת..כאילו שאני מצליחה בקלות, איש לא מבין שזה לא כזה פשוט וקל במיוחד לשמור על ההורדה...ומקווה שאצליח להתמיד, כי הפעם זה שונה, אני יודעת, לא מרשה לעצמי לחזור אחורה. והכי מעצבן שאומרים לי "לא נורא, את יכולה לאכול פעם אחת"...והערות כאלה ואחרות..אוף.. חג שמח.

לקריאה נוספת והעמקה
09/12/2015 | 21:48 | מאת: סיגל אביב

לאנשים תמיד יהיה מה להעיר לכן נבראנו עם שתי אזניים מהאחד ניכנס מהשני יוצא...וברצינות את עושה עבודה יפה מאוד לא פשוט מה שהאכילה הרגשית מעלה במיוחד שהמטפלת איננה ...והגב כן בדרך כלל מה שהנפש דוחקת הגוף מוציא וההפך ...איתך יקרה תשמרי עלייך..חיבוק

מאמינה שיש קשר בין גוף ונפש. והשאלות שאת שואלת את עצמך חשובות. זה טוב שאת מרגישה את שניהם. חג שמח :) ליאת

08/12/2015 | 16:10 | מאת: סיגל אביב

אני כזאת סתומה עוד פעם הצלחתי להרוס פגישה לדחוף לפגוע בה נמאס לי ממי שאני מהרגעים האלה שהרוע שהוטבע בי כל כך טוב יוצא החוצה . ואני לא מצליחה להשתלט על עצמי והיא כל כך לא מבינה שאני באמת לא יכולה לשלוט בפיצול הזה היא רוצה ממני משהו שאני לא יכולה .

לקריאה נוספת והעמקה
08/12/2015 | 16:57 | מאת: סיגל אביב

אני לא מצליחה לתת לה לטפל בחלקים האלה בדפוסים האוטומטים .כל פעם שהיא מתקר

08/12/2015 | 17:03 | מאת: סיגל אביב

בכל פעם שמתקרבים לגעת בדפוסים האוטומטים אני מתפצלת לילדים היאנכועסת שזה מניפולציות כדי לא לגעת אולי היא לא מבינה שהחלקים האלה לא ייתנו לי לעולם להשתחרר ממנו בחיים אני כבולה לשם בשרשרות ואויי למי שיפר את מה שהם אומרים . לפני חודשיים היא כמעט ויתרה אמרה לי שהיא מוכנה להמשיך לנסות הפעם ניראה לי שהיא מוותרת ליאת אני נישרפת מבפנים באמת..

אף פעם כל עוד יש תקווה ויש קשר ויש! את שם, גם כשקשה. ליאת.

אין אנשים רעים יש אנשים שרע להם... נכון? ליאת

09/12/2015 | 12:33 | מאת: מיכ

קשה, רוצה לומר שקראתי ואיתך, את חזקה ותצליחי!

08/12/2015 | 14:19 | מאת: מיכ

היי ליאת, הזמנתי אורחים יהיו הרבה הערב...מכינה המון..אנחנו גם מוזמנים מחר, מחרתיים..בקיצור שמח ועמוס. חושבת על המטפלת שלי, היא חסרה לי. מתחילה לחשוב על עצמי יותר, להתחבר ואולי אפילו לחבק מבפנים....חושבת שהגיע הזמן שאבין ששכבה של שומן על גופי אינו תחליף לחיבוק חם..אפשר להתחמם גם עם כוס תה :)חסר לי החיבוק שלה, כל סוף פגישה יש חיבוק, שזה נחמד ומחזיק אותי למשך השבוע... גם לא מתכתבת איתה כי שומרת היטב על פרטיות וגבולות כשהיא איננה... קשה לי עם האוכל עדיין...כבר 22 קילו פחות, לא יאמן, אמרו לי להפסיק להוריד...לא יודעת תמיד רוצים עוד, לא? יש לי פנים עגולות ונטייה להשמנה וכמובן אין סיכוי לאנורקסיה כי אוהבת כל כך לאכול אני נראית בסדר כנראה שאין צורך בהורדה, בטבלה אני הגעתי סוף סוף למשקל תקין, אבל השמירה חייבת להיות לתמיד וזה קשה.... חג שמח,מואר ולא משמין מידיי, מיכל

היי מיכ קודם כל חג שמח טעים ו...מלא ניסים. נשמע לי לא קל להיות חשופה כפי שאת מתארת. גם נעים וכיף וגם- גלוי. נראה לעין. אולי כמו התנועה הזו בין האורחים המוזמנים, שגרץ החג, לבין המערבולות הפנימיות שאותם את מכירה ואחרים- לא תמיד רואים. חיבוק :) ליאת

08/12/2015 | 07:54 | מאת: א.ה.

הי ליאת, הי לקוראים, בשבוע האחרון יש לי נטייה חרדתית גבוהה יותר. משמעותית. מצבי רוח לא הכי טובים שתופסים יותר נפח ממה שהיה בתקופה האחרונה. ונדמה לי שאוכל לקשור זאת לשינויים - שינויים די חדים במזג האוויר. הקור לא עוזר למוטיבציה; שינויים שאולי צפויים מבחינה תעסוקתית, מגורים, קשרים עם קרוביי, פרידות; ובהמשך לכך - אנשים בעולמי שמזדקנים, נחלשים; בוודאי אומר זאת למטפל. אומר גם שאני מרגישה שיש צורך להחזקה צמודה יותר, גם אם לא ייצא לפועל. ואת יודעת, ליאת, גם השינוי כאן. פתאום את פה. יותר. פתאום יש עוד מקום. זה קצת מבהיל (אותי). מרגישה שחסרה לי קצת עטיפה, מעטפת. ובכל זאת, התקווה לא מתה :-) שלכם, א.ה.

לקריאה נוספת והעמקה

א.ה יקרה כתבת על נושא קרוב לליבי. איך מתמודדים עם שינוי? (גם ברבים) האמת שיש לי באמת המון מה לומר בנושא זה אנחנו יכולים להתמודד עם שינויים באופן רגשי, שכלי, אפילו גופני כפי שתיארת אבל לדעתי אולי הכי חשוב זוהי איזשהי נקודת מבט פנימית שבה אנחנו מחליטים לא להאחז בדבר. למעשה, לרובינו יש נטייה כן להאחז, כי אנחנו רוצים להרגיש מה "שהיה הוא שיהיה" אבל המציאות מכתיבה אחרת ולפעמים המציאות יוצרת שינוי אחר שינוי. המשמעות של "לא להאחז" אומרת שאחשוב לשמור על אמונה שכפי שקורים דברים מפחידים כך יכולים לקרות דברים חיוביים, באותה מהירות. המשמעות של לא להאחז היא גם ובעיקר- גמישות. משהו שמאפשר לנוע משינוי לשינוי מבלי להרגיש שאנחנו מאבדים את עצמנו. חרדה נובעת מהרצון להאחז..."שלא יקחו לי" "שלא ילכו" "שלא ישתנה" אבל אם מקבלים והולכים עםהשינויים ולא נגדם גם החרדה פוחתת. בקיצור- הרחבתי קצת :) אבל שורה תחתונה אני מבינה את הקושי הרב שבשינוי את החרדה שזה מעורר ואולי עזרתי קצת במה שכתבתי. ליאת.

09/12/2015 | 06:42 | מאת: א.ה.

הי ליאת יקרה, הרבה חומר מעניין למחשבה. נהניתי לקרוא אותך. זה יפה לשמוע משהו ממישהו אחר, שמוציא אותך קצת מהבועה שלך, או מזכיר לך דברים שאתה יודע, אולי רק במילים אחרות. כן, אפשר לומר שיש לי נטייה להיות מהנאחזים. במוכר, גם אם אינו חביב במיוחד. והאמת, שעל פי רוב הקורה במציאות קל ופשוט יותר מהתרחישים הנוראיים הגרנדיוזיים שאני יכולה לפתח. חושבת שאני גמישה למדי במקומות מסוימים, גם בנפש. גמישה מחד, מאידך, יש גם אזורים נוקשים. "שלא ייקחו לי" ממש אהבתי :-) וגם, שמישהו יראה שיש לי ויחמוד. ובהמשך לדברייך אליי למטה - אבקש נס (ואנסה לתרום לו מכיווני). תודה על התשובה המפורטת, המהירה והמושקעת, שלך, א.ה.

07/12/2015 | 18:46 | מאת: תמר

שלום ליאת. תודה על תשובתיך, האם כאשר הטיפול הוא פרטי לא דרך מסגרת כלשהי,האם יתכן שהמטפל יוצר קשר עם בן משפחה של המטופל לשאול לגביו ללא ידעת המטופל (אין סכנת חיים למטופל) ?

היי תמר מבחינה אתית זה אפשרי רק אם המטופל מסכים. ליאת.

06/12/2015 | 14:14 | מאת: סיגל אביב

מנסה ...לפעמים זה כל כך קשה. עכשיו זה מן רגע כזה שהכל הפוך ואני יותר אנחנו מאני ...

06/12/2015 | 19:10 | מאת: סיגל אביב

והוא כל כך חי כבר שנים הוא לא היה כל כך חי אני נשרפת מבפנים

שוב...איתך האם היה איזשהו טריגר? ליאת

היי סיגל אביב איתך. וכן, יש רגעים כאלו שזה קורה ואפילו שכתבת מעט אני מבינה כמה זה ....קשה. ליאת

07/12/2015 | 19:01 | מאת: סיגל אביב

ליאת תודה באמת לא פשוט הכתיבה היא סוג של האחזות בנסיון לא להעלם לגמרי ...תודה על היותך

04/12/2015 | 15:47 | מאת: תמר

נניח שיש קושי עם מטופל , מטופל בעיתי ולא יציב . מצד אחד נורא "פעיל" מחוץ לשעות הפגישה עם תכנים משמעותיים (טלפונים אימלים..) אך בשעות הפגישה הדיבור מתחמק , "תפל" ולא משמעותי, והייתי מציינת שהמטופל מאד אגרסיבי לא פיזית אלא בתגובותיו הרגשיות באיזה שלב אומרים למטופל שהוא בלתי ניתן לטיפול? ומפסיקים לטפל בו? או שלא מפסיקים עד שהוא עוזב לבד ?

היי תמר כל עוד יש בכל זאת שמירה על הסטינג הטיפולי הווה אומר הגעה לפגישות יש בסיס לעבודה משותפת גם אם קורה כל מה שתיארת. כי הרי מה שתיארת הוא לב הקושי כנראה, של המטופל, עם זה הוא בא, ועם זה הוא כנראה צריך עזרה לכן ברור שלא "מפטרים" :) מטופל על כך. ליאת.

04/12/2015 | 15:39 | מאת: תמר

תודה לשתיכן על התשובה, הנושא דובר בפגישה , והביא איתו מפלה גדולה...לא אהבתי את תשובתה, רציתי תשובה אחרת. ליאת האם כל הקשרים שלך עם מטופלים הוא זהה או שעם כל מטופל זה אחרת לאחד את מאפשרת יותר ולאחר פחות ואם כן מה הסיבה לכך? האם המטופל עצמו? עם מי קלים יותר ומאפשרים קשר פתוח ועם מי יש יותר דיסטאנס?

היי תמר מבינה את אכזבתך אע"פ שאיני יודעת מה בדיוק איכזב. כן, לכל קשר (עם מטופל) יש את האופי שלו אבל לא הייתי מגדירה זאת על סרגל "למי קרובה יותר" אלא על סרגל של דיאלוג שונה עם כל מטופל בהתאם לאישיותו, אישיותו ו...מה שנוצר באינטראקציה. מרגישה שהשאלה שלך נוגעת במקום שאולי הכי קשה להבנה בתוך קשר טיפולי והוא העדר הסימטריה...יחד עם זה שיש הדדיות. עדיין יש לי הרגשה שאולי שווה להמשיך את השיח עם המטפלת גם אם תשובתה איכזבה סביס מה שאמרת פה, האם יש תמיד דיסטנאס? כפי שהגדרת, האם לפעמים הוא "נשבר" מסיבות אלו ואחרות?, למה? ועוד מרגישה שיש ערך רב להמשך דיאלוג כזה ביניכן (אינטואטיבית). ליאת.

04/12/2015 | 08:40 | מאת: א.ה.

הי ליאת יקרה, עדכון קטנטן - אנחנו, המטפל ואני עדיין עורכים פגישות הכוונה ושמירה. יש ביננו קשר טוב עכשיו. סופ"ש נעים ותודה חמימה ולבבית, בהערכה, א.ה.

א.ה יקרה נשמע טוב, רגוע כזה, אנושי ואישי. והחמימות והלבביות בהודעתך מתיישבת לי טוב על סוף השבוע הקפוא שלפנינו :) אז גם לך... ליאת

07/12/2015 | 09:37 | מאת: א.ה.

הי ליאת חמודה, תודה :-) הקור קשה. וגם בדיוק המזגן אצלי נשרף. באסה משהו. אין נפגעים ושלום לכולם. דואגת למי שאין להם הגנה. ומשהו מצחיק שרץ בפייסבוק - "מי ייתן ואחרי החג נהיה לנר ולא לסופגניה" :-) להת' א.ה.

03/12/2015 | 23:18 | מאת: מה עושים?

בתקוה שאת קוראת כאן. כתבתי פה לפני חמישה חודשים (נמצא בעמוד הקודם בפורום), על סיפור החוב שלי מול המטפלת, והענין הנורא שנוצר מזה. לא הייתי מסוגלת להיכנס ולקרוא שום תגובה. בורות שחורים של כאב. והכאב המשיך וממשיך. ונכנסתי כעת, קראתי את מילותיך. וצמררת אותי. ממני. (מתנצלת אם כתבתי הודעה כביכול פרטית בפורום כללי. אך לא ידעתי איך אפשר אחרת).

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך אני זוכרת את שאלתך ואת הקושי הנוראי... מוזמנת לשתף מה קרה מאז? אם מתאים, ליאת

03/12/2015 | 16:32 | מאת: סיגל אביב

תנודות קשות בן מצב למצב מביאים אותי לידי הצפה שאני לא מסוגלת להכיל ...רק להיות כאן ....לרגע עד שהתחזק ....

היי סיגל אביב מוזמנת לנוח, לשהות פה...לנשום. מאד חשוב פשוט לנשום נשימות ארוכות במצבים כאלו,ואז לתת למחשבות לחלוף מבלי לנסןת להתעמק בהן, פשוט, לחלוף עד שעובר... איתך ליאת

03/12/2015 | 13:41 | מאת: סיגל אביב

חושבת שהבנתי מי את ... לא חושבת שניפגשנו כאן ...כתבתי כאן בתקופה מאוד קשה טריגרית ודיסוציאטיבית בכינוי sigal ...בעיקר כאב אמיתי ללא כוח...ואז הגעתי לשם וניכנסתי בכינוי אחר וניכנסתי בתקופה שהפורום סער לא באתי עם אותו הכאב כמו שהיום קשה לי ואני רוצה לפצל ...אולי בגלל זה איחדתי כאן את שמי כדי לא לאפשר לעצמי את הפיצול הזה ....בכל מקרה זאת אני ...

04/12/2015 | 08:26 | מאת: א.ה.

הי סיגל-אביב חביבה, שולחת לך חיוך וחיבוק מחזיק. יהיה טוב, נאמין? שלך, א.ה.

01/12/2015 | 16:41 | מאת: תמר

שלום ליאת, רציתי לשאול האם זה מוגזם שמטופל ירצה שהמטפל יהיה מעורב מעבר לשעת הטיפול, ותרשי לפזר את העמימות עם דוגמא : נניח שלמטופל יש בחינה משמעותית או משהו כלשהו משמעותי שהמטופל הזכיר את החשיבות בפגישות והמטפל יודע את המועד, אך כאשר זה האחרון לא התעדכן באותו יום של המאורע החשוב, המטופל התאכזב נורא והשליך את כל היחסים כלא היו. ברשותך 2 שאלות:1.(הנחה שהיחסים עם המטופל הם די ארוכים 3 שנים עם הרבה עליות ומורדות) האם היית כמטפלת כן דואגת לסמן למטופל שאת זוכרת? גם כי את יודעת כיצד יגיב וגם כדי להביע אכפתיות 2. ואם לא כיצד היית מטפלת בדבר לאחר שהמטופל הביע אכזבתו? כמובן שזה מאד יחסי ואינדיבדואלי אבל אשמח לשמוע את תשובתך.

לקריאה נוספת והעמקה

היי תמר אענה לך מאד בכנות כי שאלת בכנות, גם איך הייתי מגיבה כמטפלת. אז... א. ברור שבמצב אידיאלי המטפל היה זוכר ומביע עובדה זו ב. מכיוון שהמטפל הוא גם בן אדם יכולות להיות כל מיני סיבות שבעקבותיהן לא ציין כמו: פשוט שכח :) מעומסים שלו, או שזכר אבל אז חשב על משהו אחר ושכח וכו'. ג. בוודאי שאם המטופל מביע אכזבה חשוב מאד שהמטפל יתייחס אליה כי: ראשית, לתת מקום לאכזבה כרגש לגיטימי. שנית, זה מעלה נושאים מאד חשובים כמו: מה זה אומר שיש "שניים" בקשר? האם אנחנו תמיד רואים את האחר? האם תמיד נצפה שיתייחס אלינו בדיוק בדיוק כפי שנרצה? מה קורה כשזה לא קורה? באמת יש המון נושאים מאד חשובים שניתן להגיע אליהם דרך האינטראקציה שתיארת. ליאת

02/12/2015 | 15:02 | מאת: סיגל

הי תמר, אינני מטפלת (אך כן עוסקת באופן זה או אחר בטיפול) ורציתי להוסיף פן נוסף. מאוד טבעי שאם קרה לך משהו מיוחד וחשוב שתצפי מהמטפלת לזכור ולהביע התעניינות. זה אנושי לגמרי ואם המטפלת היא דמות משמעותית בחייך, זה אפילו מתבקש. אני מבינה שציפית שהיא תיזום שיחת טלפון מעבר למפגש הקבוע, ביום הבחינה ( מקווה שהבנתי נכון). לגבי זה- רוב המטופלים ימנעו מליזום קשר בין הפגישות בעצמם (גם אלה שמאפשרים זאת מצד המטופל) וידחו את השיחה על כך לפגישה עצמה. בכל מקרה, חשוב שתביעי את הצפייה והאכזבה שלך אל מול המטפלת, זה חומר חשוב להבנה את עצמך. ומקווה שהלך אחלה במבחן :-)

סיגל וברוך גם שובך! אשמח לשמוע ממך. ליאת

01/12/2015 | 11:24 | מאת: מאיה

שלום, רציתי לשאול האם זה תקין שילדה בת 8 ציירה על הדובי שלה איבר מין גברי? האם זה עשוי להעיד על משהו שעברה?? אודה לתשובה

היי מאיה, זה יכול לנבוע מכל מיני סיבות ולא בהכרח מהסיבה שציינת. אבל מציעה לך גם להעלות את השאלה בפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר ולקבל שם תשובה יותר מפורטת, ליאת.

30/11/2015 | 08:45 | מאת: sigal- אביב

את יודעת יש משהו בהצעה שלך של האיחוד הגם וגם ...ככה אני לא מבטלת אף אחד מהם וזה נראה לי שלם יותר ...אז מה את אומרת?

כן, אני חושבת שזה נותן הרגשה של גם וגם רק קצת קשה לשמוע זאת כשם מלא ורציף... אולי אפשר למשל לקרוא לך בעברי: "סיגל אביב" זה גם רצוף וגם- שתיהן. או שיש עוד רעיונות? ליאת

30/11/2015 | 18:26 | מאת: סיגל אביב

זה מוזר אבל זה בטח יותר נוח מאנגלית ועיברית ..זה מעניין אף פעם לא היה חשוב לי השם שלי האמיתי ומבחינתי יכלו לקרוא לי בכל שם. התרגלתי לשם אביב וזה כאילו אני ,אבל לוותר על השם סיגל זה לוותר על הזהות שלי כאן...והחיבור בני לבין נניח הנערה זה מחייב לשמור על הזהות של כל החלקים ...אז מה

30/11/2015 | 18:30 | מאת: סיגל אביב

מה שהתכוונתי לשאול האם באינטגרציה הכוונה לשמור גם על שתהן הרי האיחוד לא יוצר דבר חדש...תיראי משם איזה שיח מעניין

29/11/2015 | 14:21 | מאת: מיכ

היי..בפגישה היה ניכור כזה....לא רציתי לשתף...היא ניסתה שאדבר את הכעס, דיברתי אותו מעט מאוד.......והייתי ממש רחוקה ממנה............אחר כך הכל יצא בווטסאפ..לא כעס אלא כל מיני דברים שנלחמת בהם..שתפתי אותה, בבית, במערכת החינוך של ילדיי, וכן גם בטיפול ואני צריכה לעבור משהו רפואי מעצבן כזה.........אוף היא נוסעת, לא רוצה שתיסע...לא רוצה!!!!מעולם לא ביקשתי ממנה שלא תיסע....הפעם מרגישה כמו ילדה קטנה שלא רוצה שאמא תיסע :( ואז שוב הרגשתי קרבה..אני לא רוצה ריחוק ממנה!!!!!!! לא מוחקת כלום......לא מוותרת ונלחמת על הכל יותר קל לשקוע בדיכאון ולאכול עד אובדן תחושה....מה יותר קל? להיות בדיכאון או להלחם בו? אולי כדאי להיות עצובים נורא ולשקוע ביאוש? הרי הכל עובר בסוף לא????אוףףףףףף האם צריך להלחם בדחף לשקוע? להלחם ברצון הזה?????? מה את אומרת????

לקריאה נוספת והעמקה

מיכ, שיתפת וזה הרבה כי קודם לא הצלחת אז שמחה שזה יצא גם אם בכעס או בווטס אפ. כן, מבינה את הרצון כמו שאת אומרת ש"אמא לא תיסע"...האם את יכולה להגיד לה את זה ככה כפי שזה? לפעמים כשאומרים כבר יש הקלה אפילו אם היא תיסע. אני חושבת שאם אומרים: "אני עומד לשקוע בעצב" במקום: "אני עומד לשקוע בדיכאון" זה הרבה יותר אפשרי לתת לזה מקום ופחות מאיים. כי לשקוע בעצב זה אנושי, קורה לכולם וכן, כשנותנים לזה מקום זה בדרך כלל גם עובר. המשמעות של "לשקוע בדיכאון" כשמה כן היא: לשקוע. כי המחשבה אז היא על מצב מתמשך של עצב שקשה לצאת ממנו ולכן זה נתפס לכאורה כשלילי יותר למרות שגם במצבים אלו: לעצב חשוב לתת מקום!ולפעמים גם לדיכאון. לעניין של "לשקוע"- פחות. ליאת

29/11/2015 | 08:08 | מאת: sigal

שמחה לראות שחזרת שיהיה רק בטוב והרבה :)

לקריאה נוספת והעמקה

היי sigal טוב לשמוע ממך :) מה שלומך? ליאת.

29/11/2015 | 19:27 | מאת: sigal - אביב

צעד ועוד צעד ושניים אחורה ואחד לעמוד ..אבל המגמה קדימה ..ליאת נכנסתי לכאן בעבר בניק הזה ואחר כך הגעתי למקומות אחרים בניק אחר כיאה למצבי הפיצולי אני רוצה לאחד אותם ...אז אם לא אכפת לך אני אשתמש בניק השני והוא אביב זה קצת מפחיד זה כמו לעשות אינטגרציה בן החלקים שלי ...יש בזה משהו מקדם ..ומפחיד :)

30/11/2015 | 19:53 | מאת: א.ה.

הי :-) ליאת, שמחה מ-א-ד לראות שהפורום מראה אותות חיים מחדש. סיגל-אביב - וואי, לא ידעתי שמדובר באותה דמות. שם היא גלויה כל-כך, וכאן נראתה לי חבויה. בהמשך לדברייך, סיגל-אביבונת, כותבת בכינוי ותיק פה, כינוי, שאני דווקא מתחברת לראשי התיבות שהוא ייצג עבורי די בראשית הדרך, בפורום אחר. היו לי בעבר מלאן כינויים (אוי, פרגמנטציה...). אבל כבר תקופה ארוכה שנצמדתי כאן לכינוי אחד בלבד, ובפורום המקביל לכינוי אחר. הבנות הותיקות כולן יודעות שאני אותה אחת - מידע שהועבר בינהן בהתכתבויות חוץ פורומיות. הכתיבה שלי די באותו הסגנון בכל הכינויים שהיו, כך נראה לי. כאן נראה לי שאשאר א.ה. אם אבחר לכתוב, אבל, אנא, אם אפשר לבקש, השתדלו לא לערבב בין הפורומים. ליאת - איני זוכרת באיזה מצב הייתי לפני הפסקת הכתיבה כאן. אחפש, ולפי מה שאמצא, אולי אעדכן אותך בעץ חדש. בכל מקרה, ד"ש חם, ליאת, מקווה שבסדר אצלך. הבנתי שהיו כאן גם קולות כעס, אבל בסיכומו של דבר, את כאן ולא נטשת :-) א.ה.

א.ה יקרה טוב לשמוע ממך ומרגש, ובכלל נעים לשמוע את כל הקולות הותיקים שהכרתי. אשמח מאד אם תעדכני, מה איתך? לגביי, אני מבינה את קולות הכעס , אפילו מאד מבינה, אבל יש דברים שלא תמיד תלויים בי ...בכל אופן, אכן לא נטשתי, ואני פה שוב ושמחה על השיח המעניין. ליאת.

25/11/2015 | 23:17 | מאת: עינת

היי ליאת, יש לי התלבטות: אני מטופלת באנליזה, עם התקדמות משמעותית (לפחות מבחינתי), ועם עוד דברים שאפשר לעבוד עליהם. מרגישה שהמטפלת שלי מצוינת ועוזרת לי מאוד להבין דברים. אנחנו מתקרבות לסיום הטיפול, ואני מודה פה(קצת במבוכה) שהצצתי לה כמה פעמים במחברת, כשהיא הכינה לה לשתות לפני שנכנסה לחדר. כל פעם שאני מציצה אני בשוק, אבל בפעם האחרונה הייתי בשוק במיוחד. היה שם ציטוט של משהו שאמרתי, מן משאלה כזאת מהקשר שלנו, וליד זה היא כתבה לעצמה הערה וסימנה אותה בקו: "היית מתה" וגם משהו שנשמע כמו "מוות בטיפול" או משהו כזה. הייתי בשוק וכבר כמה מפגשים שקשה לי להתגבר על זה. מסיטואציה של קירבה ואמון, אני פתאום מרגישה שהיא לא אמיתית, ושאי אפשר לסמוך על המחוות שלה, אם בינה לבין עצמה היא כותבת דברים כאלה. וגם.. מבאס אותי שזה מוציא אותה מתנשאת ודוחה ומזלזלת. איך היא לא מתביישת? וכל פעם מדגדג לי פשוט לשאול אותה למה "הייתי מתה", על המשאלות שלי?! למה? מעליב נורא.. אבל אני מסתפקת בלשאול מסביב, ואז היא מנסה לפרש דרך חוויות אחרות שהיא מכירה ממני, ולא מודעת לזה שאני מדברת על הכאן ועכשיו. ומטריד שזו לא הפעם הראשונה שכשאני מציצה לה במחברת אני מוצאת בהן אמירות כאלה, מפתיעות ולא צפויות וככ שונות ממה שאני מכירה בה. אני לא בטוחה שהקשר שלנו יצליח לעמוד בבגידה כזו שלי באמון שהיא נותנת בי, כשהיא משאירה את המחברת ליד הכורסא, ולא במגירה. היא תיקח את זה מאוד קשה (אולי בצדק) ולא תצליח לסלוח לי. ומאידך- אני מתקשה לתת בה אמון עכשיו. אני נוטה לספר לה, אבל יודעת שהיא תגיב מאוד בעוצמה, ולכן אולי עדיף שאשמור את זה לעצמי ואבטיח לעצמי לא לעשות את זה יותר. הכנסתי את עצמי לפינה קשה.. אשמח לשמוע את דעתך, עינת

לקריאה נוספת והעמקה

היי עינת קראתי כל מילה ממה שכתבת, כי מרגיש לי שהעלית משהו מורכב. ראשית, אני לא בטוחה שהפרשנות שלך ל"היית מתה" היא - גם שלה. (כותבת לך כרגע מכסא המטפלת) יש אפשרות שהיא התכוונה לכך שהיא מרגישה מילים של מוות בטיפול או משאלות מוות שעולות כרגע בהקבלה לסיום ולזאת היא התכוונה ולא למה שאת חשבת. לכן...עולה גם האפשרות שיתכן שגם במקרים האחרים בהם הצצת אולי אולי פירשת לא נכון. פסיכואניליטיקאים הם אנשים עם הרבה אסוציאציות,מאד חופשיות, מאד מורכבות, דמיון, וכו'... דבר שנוסף ששמתי לב אליו זו אמירתך שהמטפלת תגיב בעוצמה. למה כוננתך? כעס? איזה סוג עוצמה? אני מנסה לדמיין עצמי שוב בכסא שלה ולא יודעת, זה לא נראה לי כ"כ "נורא" שהצצת... זה אפילו אנושי. היא יצאה, השאירה מחברת ו...עשית זאת. לכן כן חושבת איתך האם אולי בכל זאת יש מקום לפתוח זאת איתה? דבר נוסף, אולי דווקא כחלק מסיום הטיפול עושים איזושהי התרחקות לעיתים אפילו לא מודעת, ואז כמו בכל קשר, מתחילים למצוא את "הפגמים" באדם שממנו נפרדים..או שעושים דבלואציה של הקשר. אולי?... מעלה השערות, מוזמנת לשתף שוב, ליאת.

28/11/2015 | 19:16 | מאת: עינת

היי ליאת, תודה על התגובה. חשבתי קצת על מה שכתבת, וקשה לי לפרט את ההקשר והפרטים, אבל אני בכל זאת מרגישה שהפרשנות שלי ל"היית מתה" מתאימה יותר. עם זאת, משהו במה שכתבת בכל זאת הצליח קצת לרכך את האמירה הבוטה הזאת שלה. אני עדיין מתלבטת אם לשתף אותה שהצצתי, כי זה כן נשמע לי נורא מצידי.. כשמדובר באנליזה, אז המחברת שלה כוללת את כל הדיבור בינינו וגם את כל האסוציאציות והמחשבות שעולות בה בדרך, חלקן כאלה שקשורות לגמרי אליה. לכן, להציץ למחברת זה קצת כמו להציץ ליומן אישי, וזה קצת נורא מצידי... אמנם לא ראיתי הרבה הערות על חייה האישיים, וגם הן היו מקודדות ואידיוסינקרטיות, כך שזה לא באמת אמר לי משהו, אבל בכל זאת. זו כן בגידה באמון.. עוד לא החלטתי מה לעשות.. בנתיים אנסה להמשיך כאילו כרגיל ואולי הרושם הפוגע יעלם ממני לאט לאט. סיום האנליזה הוא לטובת חזרה לפסיכותרפיה, אז יהיה לי זמן לבחון איך אני מרגישה עם הידיעה הזאת, שהיא אולי בוטה וביקורתית מאוד כלפי חלקים בי. תודה שוב! ושבוע נעים, עינת

25/11/2015 | 16:38 | מאת: מיכ

ליאת יקרה! שמחה כל כך שאת חוזרת למתכונת רגילה :) היית חסרה. לי קשה כל כך... מעולם לא היה כך בטיפול.....שבוע שעבר ממש שיתפתי אותה למרות שהמקום מעצבן...ישבתי על הרצפה, שתפתי בכאב גדול ועוד.....ואז אחר כך התנתקתי ממנה, לא כתבתי לה בין הפגישה הזו לשניה, (מה שבזמן האחרון נהיה ממש, כתבתי הרבה בין פגישות שוב)והיום נפגשנו והייתה שתיקה ארוכה ואני אדם מאוד פטפטן ותמיד יש על מה לדבר...אמרתי שאין על מה לדבר היום או יותר נכון לשם מה לדבר :( ואז היא רצתה שהילדה הכועסת תדבר וישבתי על כיסא אחר לדבר את הכעס ועדיין רק קצת מהכעס יצא.... ואז היא הייתה אמורה לצאת יחד איתי ואמרה "נצא יחד" גם משהו ש...אוף...לא ממש רציתי שנצא יחד......אבל לא אמרתי דבר ורק הלכתי לצידה ככה בלי להסתכל בכלל או להתייחס לעובדה שהיא לצידי ........ו.......לא יודעת רע לי עכשיו......והיא עוד הודיעה בשבוע שעבר שעוד מעט היא נוסעת לה לחו"ל.......אוףףףףףףףףף כל כך קשה המקום הזה......וכאילו שוב הכל או לא כלום......ואם כלום נשארת לבד נורא!!!!!! ילדה שרוצה תשומי :( בא לי לבכות.

מיכ יקרה תודה על הפירגון. אני מאד מבינה אותך בייחוד נגעה לליבי השורה האחרונה שכתבת. כן, התוך כל אדם יש ילד קטן שרוצה "תשומי" ולפעמים אפילו הרבה. מעברים הם קשים, במיוחד למי שרגיש להם ונשמע שאת אחת מאלו שמאד רגישים לכך. גם מקום חדש, גם נסיעה, אולי לפעמים באמת פשוט צריך לבכות "את זה" בדיוק כפי שעשית... ליאת