פורום פסיכותרפיה

13422 הודעות
11967 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
06/03/2016 | 19:28 | מאת: שמואל

היי רציתי להתיעץ בבקשה אחותי הקטנה בת 17 וחצי ומגיל קטן יש לה בעיה לעשות פעילות מעיים במקומות אחרים ובבית היא כן יכולה.. אני חושב שיש לה מחסום פסיכולוגי וזה ממש מציק לה.. היא כרגע בטיול שנתי והיא בוכה לי בפלאפון שהיא לא מצליחה להוציא.. יש מה לעשות בנידון? תודה רבה :)

היי שמואל, אם זו בעיה שמציקה לאחותך אפשר להציע לה לפנות לטיפול רגשי סביב העניין, ליאת

05/03/2016 | 21:32 | מאת: רינת

שבוע מקסים ליאת.כמו הרבה אנשים שכתבו כאן בפורום גם אני לא עובדת ומרגישה הרגשת ריקנות עצבנית אני גם תלויה באחרים וזה מעיק לי כמו כולם אני רוצה להרגיש כיף כל יום,לקום בבוקר עם הרגשה טובה ולא להיות תלויה באחרים,אשמח לעצתך ממש תודה על עזרתך שוב שבוע מקסים.

לקריאה נוספת והעמקה

היי רינת מבינה, כפי שכתבתי גם לקודמים, לא קל לשמור על מצב רוח טוב כשמחפשים עבודה, חשוב לזכור מה יש לך שאינו תלוי באחרים, ברמה הכי בסיסית, אלו דברים טובים שקשורים אלייך שהם איתך כל הזמן, זה עוזר כדי לקבל פרופורציות ולהעלות את מצב הרוח. ליאת

06/03/2016 | 14:47 | מאת: איש בעל אלף פרצופים

אולי הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים?

02/03/2016 | 17:24 | מאת: מיכ

נעלמת כדמעות שקופות אחר בכי מציף, עוצמת עיניה בחוזקה, אך רואה היטב. מנסה להרחיק את הזמן, אך כה קרוב למגע הוא, זמן עמד מלכת, ומשם היא לא הלכה... להריח, לנשום, רצתה לצאת לאוויר, אך כמעט ולא נשמה... קולה לא נשמע. שפתיה כבר לא חתומות, אך המילים נשארות יתומות.... אני חושבת שאני בסדר, התחלתי לכתוב עוד ועוד....ובטיפול היא מכילה, מבינה ואמפתית כלכך. פעם ידעתי שרע לי מבפנים ולא ידעתי כל כך לומר מה רע, היום אני יודעת למה...היא אומרת שזה רגע מכונן, וחשוב ושזה סימן שאני מקבלת את עצמי שאני בסדר, לא שמשהו דפוק בי...מרגישה יותר שלמה כך. תודה שכתבת שאת לא חושבת שיש אשמה בילדה...זה עזר גם.

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ יופי...שמחה לשמוע שהתחלת לדבר ושיש איזושהי תחילתה של השלמה דרך האמפתיה, ההכלה וההבנה... ליאת

29/02/2016 | 00:00 | מאת: אנה

היי.אני קמה כל בוקר מדוכדכת ואין לי מוטיבציה להתחיל את היום.אני עברתי איזשהו משבר קטן בתקופה האחרונה ואני רוצה לקום בבוקר לחזור לשמחה שהיתה לי ולאנרגיה שהיתה לי כי בדרך כלל אני בחורה שמחה.איך ניתן לקום ולהתמלא באנרגיה ומוטיבציה בבוקר? אשמח לתשובה זה מאוד חשוב לי.תודה רבה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי אנה עניתי לך למטה ליאת

04/03/2016 | 13:50 | מאת: אנה

אני נוטה להיזכר בעבר המר שהיתה לי.בתור ילדה עברתי התעללות רגשית עשו עלי גם חרם חברתי הרגשתי לא אהובה.בשנות ה90 התחלתי טיפולים נפשיים אבל גם זה זכור כטראומה,לא היה לי טוב במסגרות האלה.היום החיים שלי טובים,אני כבר לא מטופלת,יש לי משפחה תומכת לא חסר לי כלום.אבל הבעיה שאני נוטה להיזכר בעבר,ואני רוצה לשכוח מהמחשבות האלה וכמו שכתבתי לחיות חיים אנרגטים ושמחים.איך להתמודד עם רגשות העבר? איך אני יכולה לשכוח מזה ולחיות חיים שמחים בלי המחשבות האלה?אודה לך על המענה.

היי אנה המחשבות הללו הם זכרונות שלא עובדו מספיק ולכן עדיין מכאיבים. אחד הדברים שעושים בטיפול זה עיבוד של זכרונות כאלו כלומר נוגעים קצת "בפצעים" על מנת שיכאבו פחות בהמשך. אולי כדאי ללכת לטיפול? ליאת

28/02/2016 | 17:51 | מאת: SIGAL

מחפשת מנוח לנשמתי ואין בשום מקום הבור כל כך גדול ועמוק איזה רעש יש לי בראש אשמה , יכולת אחרת , את רצית את אשמה , אשמה אשמה !!!!!!!!!!!!!! כי אם לא חייבת לקבל את מה שהיה ככה ... כשהקולות צועקים שאני XXXXXX ואני רוצה זה משאיר במקום הכנוע השותק.. ליאת הלב שלי מתפוצץ..רוצה לגרד את העור שלי מעלי לעקור את הלב מהמקום ולא אעשה את זה כי זה לא מגיע לי ...אני עייפה באמת עייפה..

לקריאה נוספת והעמקה

הייsigal טוב שאת פורקת פה, ואגיד...שוב, את לא אשמה, הכי לא אשמה. לפעמים מעייף מאד מאד להתמודד יום יום עם שדים פנימיים מבינה ליאת

29/02/2016 | 00:24 | מאת: אנה

שאני מתנדבת פעמיים בשבוע ושאר הימים אני חופשיה ואשמח עם תוכלי לתת לי עצה איך לקום בבוקר בשמחה ומלאת אנרגיה כמו שהיה לי לפני המשבר.המשבר שהיה לי זה פרידה קשה מאוד של אובדן מחברה קרובה שנפטרה בפתאומיות. תודה על עצתך.

היי אנה כשעוברים אבל, משבר, פרידה מחברה קרובה טבעי שתהיה תקופה שבה אי אפשר להרגיש שמחה וגם לא כדאי לצפות לזה. הנפש צריכה את הזמן שלה כדי לכאוב גם אם זה מרגיש לא נעים והיינו רוצים שזה יעבור. כשרגשות מציפים עדיף דווקא "לאמץ" אותם ולא להרחיק אותם כי אז הם גדלים אם מאמצים אותם הם דווקא קטנים בהמשך.יחד עם זאת, אם עוזר לך לעסוק בכל מיני דברים מהנים או כאלו שבהם את שוכחת את עצמך- לטובה כי את עסוקה במשהו אחר חשוב שתמצאי עוד דברים כאלו. חוגים, סרטים, ספרים, חברים, כל מה שמתאים לך. ליאת

שלום, אני לא יודעת אם זה הפורום הנכון אבל אנסה את מזלי. אני בת 20, מאוד רוצה להתחיל ללמוד לתואר ראשון. כל הנושא של פוסט טראומה - הלם קרב מאוד עניין אותי מאז ומתמיד, ואני יודעת שהדרך לשם ארוכה. רציתי לדעת, מאיפה אני צריכה להתחיל ? פסיכולוגיה ?עבודה סוציאלית? ואחרי תואר ראשון, לאן אני ממשיכה משם כדי שבסופו של דבר אוכל לטפל ולעבוד עם אנשים הסובלים מפוסט טראומה ונפגעי טרור. בנוסף, לצערי לא השקעתי בתיכון ולכן הדרך היחידה שלי להתחיל ללמוד ללא בגרות היא באוניברסיטה הפתוחה. אשמח לייעוץ ודעה מקצועית. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי נעם את יכולה להתחיל מפסיכולוגיה או גם מעבודה סוציאלית. בשני המסלולים תצטרכי להמשיך לתואר שני, טיפולי. כדאי לפנות לאוניברסיטאות או מכללות ולשאול ספיציפית על המסלולים והדרך להגיע אליהם כי ייתכנו קריטריונים שונים בהצלחה! ליאת

24/02/2016 | 13:48 | מאת: ליסה קפלן

היי זקוקה בדחיפות להמלצה עבור מטפל ב cbt באזור בת ים , חולון, תל אביב, אשמח אם תיצרו עימי קשר 0546745335 lisa_kp@walla.com

לקריאה נוספת והעמקה

בהצלחה ליסה! ליאת

24/02/2016 | 10:13 | מאת: איילה

שלום רב.שמי איילה אני גרה בצפון.בשבוע האחרון אני מרגישה ירידה במצב רוח בין היתר בגלל שאין לי בן זוג,אני לא עובדת כרגע סיימתי קורס לפני שבועיים ומאז אין לי שום עבודה שום לימודים אני קמה בבוקר עצבנית אני הלכתי ללשכה ונרשמתי אבל עדיין לא מצאו לי עבודה עקב זה אני מרגישה מצב רוח ירוד ודכדוך.איך ניתן להחזיר את עצמי לחיים נורמלים ושמחים,בלעדי טיפול כזה או אחר? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי איילה נורמלי וטבעי שתרגישי דכדוך לאור החוסרים שתיארת. חשוב בתקופות כאלו לזכטר גם מה "יש" למרות שלכאורה האין יותר בולט. אולי אפילו לעשות לעצמך רשימה של היש בחייך. האפשרות לחזק את עצמך שלא דרך טיפול יכולה להיות דרך קריאת ספרים מעצימים (ביירון קיטי, "בוחרים להרגיש טוב" של ברנס- למשל) או דרך תמיכה רגשית למשל: של חברים או משפחה, אולי אפילו פורומים באינטרנט, כל מה שיכול להוות תמיכה. ליאת

17/02/2016 | 23:36 | מאת: שיר

שלום ליאת אפשר לומר שזרקתי את עצמי מהטיפול. אני לא יודעת מה אני מרגישה. מקווה שהוא לא כועס עלי ולא שונא אותי יותר מידי... אולי מרגישה בעיקר שאכזבתי וגם קצת התאכזבתי. איך הצלחתי להרוס או להרוג את הקשר הזה? בהתחלה זה היה מרגש מאוד, היו לי ציפיות לא הגיוניות לגבי כל העניין , רציתי מאוד להיות הכי אהובה הכי מיוחדת וכל מיני שטויות כאלו שגרמו לי לחוש אשמה ובושה למרות שמעולם לא אהבתי ואפילו לא חיבבתי אותו ובעיקר לא הצלחתי להתרגל לקונספט שאני באה ומספרת על עצמי דבר שמאוד זר לי, החלטתי שמטרת הטיפול להפוך אותי לאמא טובה ואוהבת. בתכלס דיברתי הרבה מאוד שטויות ושיתפתי באופן חלקי ביותר, זה היה מן טיפול חד צדדי כזה יותר ביני לבין עצמי... כמובן שתקוותי הנסתרות נכזבו ולא סתם נכזבו אלא יבשו ומתו לאט לאט איבדתי עניין בכל הדבר הזה, ועדין המשכתי לבוא למרות התחושה שהקשר הזה פשוט מת לגמרי, עדין קיוויתי שעצם זה שאני באה זה כמו מן תעודת ביטוח כזו לאמהות טובה, עד שהתפקחתי גם מזה...נראה לי שאולי אם הייתי קצת יותר אמתית הייתי יכולה לדבר על הרגשות שכן היו בהתחלה והיה צומח מזה קשר. אבל לא יכולתי אפילו שרציתי, לפעמים רציתי, אבל משהו בי גם לא רצה וזה היה חזק ממני . אני חשבתי שיציע שנקיים כמה פגישות ואז נפרד, אבל הוא כנראה שנמאס לו מזה שכל הזמן אני אומרת שרוצה לסיים אמר שנקיים פגישת פרידה אחת...ליתר דיוק שאני אחליט אם הפגישה הבאה תהיה פגישתנו האחרונה. כמה פגישות מקובל לעשות לפני הפרידה? האם בכלל יש כללים בעניין הזה?. תודה לך על ההקשבה.

לקריאה נוספת והעמקה

הי שיר דיברת על המקום שבו למעשה היית למעשה בשני מישורים, ברובד הגלוי היה משהו שלא נכנס פנימה, שלא באמת נתן צאנס, ברובד הסמוי, היית בעצם במקומות אחרים, כאלו שבהם עסקת בקשר בינך לבינו, בחוויות אימהות פנימיות שאולי לא חלקת ועוד. מה שתפס אותי במה שכתבת זו דווקא העובדה שהכתיבה שלך פה מאד נוגעת, אישית ומשתפת...ואולי מתחברת בדיוק לזה שכתבת כמה היה קשה להפתח פנים אל פנים. חושבת שלפעמים צריך לקחת זמן ומרחק מטיפול כלשהו ואז לחזור שוב אולי למטפל אחר , אולי ממקום אחר. אין חוקים ברורים לגבי פרידה, בתהליכים ארוכים יותר אכן מקובל לעשות מספר פגישות פרידה, בתהליכים פחות ארוכים אפשרי גם פגישה או שתיים ובכלל הדבר תלוי גם ברצונו של המטופל, לכל אדם מתאימה פרידה אחרת. ליאת

25/02/2016 | 22:18 | מאת: שיר

17/02/2016 | 16:45 | מאת: מיכ

האם ילדה בת שבע שמונה אשמה שנגעו בה????????אולי אשמה שבכך שרצתה קרבה??????

לקריאה נוספת והעמקה

מיכ יקרה ילדה, לא משנה בת כמה, (ובעצם אף אחת לא חשוב באיז גיל) אף פעם אינה אשמה בכך שנגעו בה גם אם חיפשה קרבה מה שמאד מובן. ילדים בגיל כזה מחפשים חום אהב קרבה ומגע וברור שאם יש מי שמנצל זאת הם עלולים להתבלבל מאד. איתך... ליאת

19/02/2016 | 14:20 | מאת: מיכ

קשה כרגע לכתוב ולהסביר.......אבל תודה שאת כאן ומבינה.

16/02/2016 | 15:52 | מאת: רווית

שלום רב.זה כבר שלוש שנים שאני בלי עבודה ובלי מסגרת.אני מחפשת כל הזמן ולא מוצאת.גם היום שהלכתי גם לראיון התנדבות הם לא מצאו לי ואמרו לי ברגע שהם ימצאו לי הם ירימו לי טלפון.בגלל חוסר עבודה או התנדבות אני מרגישה בדידות ומדוכדכת.מה ניתן לעשות כדי להתמודד עם זה? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי רווית תחושת הדכדוך מובנת מאד ויש לה קשר ברור לפי מה שאת מתארת למצב כלשהו בחיים. אני חושבת ששלוש שנים זה הרבה זמן ואיני מכירה אותך אבל אולי חשוב גם להבין מה מונע את מציאת העבודה והאם בתוך כל הדברים שאינם תלויים בך ישנם גם מקומות שכן תלויים בך? כאשר ישנה חוויה של מסוגלות ושליטה כלשהי בתוך מצבים שיש בהם הרבה חוסר שליטה הרבה פעמים גם הדכדוך יכול להתמתן שבת שלום ובהצלחה:) ליאת

16/02/2016 | 14:06 | מאת: Sigal

זה בסדר לחזור לשם הקודם שלי ..מרגישה בו יותר נוח כאן...מוצפת כל כך מהמורכבות כרגע . מהטריגרים והשיחזורים שאני איתם לבד לבד לבד ומההבנה שאי אפשר להביא את המכלול למקום שעוד אין בו מיכל שיכיל ...

היי סיגל בטח שזב בסדר :) מבינה גם את ההצפה, קשה מאד ... שבת שלום ליאת

12/02/2016 | 13:32 | מאת: צופית

שבת שלום. נפרדתי מחבר שלי שהיינו אמורים להתחתן וברגע האחרון החלטנו זה לא זה.היתה לנו פרידה לא קלה ואני מרגישה משבר פרידה מאוד קשה.אני רוצה לחזור לשמחה הפנימית,לבילויים,לכיף ואני מרגישה שאין לי את זה.אני לא רוצה ללכת לעזרה כרגע,מה אני עושה כדי לחזור לשמחה הפנימית שהיתה לי? איך לקבל כוחות בלי טיפול כרגע? תודה על המענה.

היי צופית כמה דברים. קודם כל, לקבל, ממש להבין שיש איזו תקופת אבל אחרי פרידה ושהיא לגיטימית וחשובה ושהרצון לחזור מיד לשמחה פנימית אולי לא מתאים עדיין. השמחה תגיע בזמנה היא ללא כפייה ומאמץ. מה גם שאת מתארת שהייתם אמורים להתחתן אז האבל הוא לא רק על הפרידה אחא גם על הפנטזיה שהתגלמה בקשר הזה וכרגע אולי את מתאבלת גם על אובדנה. בהמשך הייתי ממליצה לעשות כל מיני דברים שיכולים לעזור לך להתחזק למשל: (רשימה חלקית) - ספורט - ים (מקום מאד מנקה) - פגישות/שיחות עם אנשים שאוהבים אותך ואת חשובה להם (חברים למשל, משפחה) - אם את מתחברת לכתיבה- זהו גם אמצעי - אם את מתחברת למדיטציות- גם יכול לעזור - ספרים מעצימים - דברים שמנקים את הראש סתם כך- בית קפה, סרט. - להרשות לעצמך כל מיני פינוקים קטנים כמו גם לבכות- זה משחרר! - ובכלל לתת מקום גם לאפשרות "ליפול" כלומר: לישון, לבכות, לא לעשות כלום, ועוד וגם להזכר מהם הדברים שעושים לך תחושה טובה ולנסות לעשותם. ליאת

06/02/2016 | 16:33 | מאת: דנה

מה עושים עם מחשבות מדכאות טורדניות וחוסר חשק לפעילות? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי דנה מה שכתבת יכול לאפיין הרבה מצבים יותר פשוטים או יותר מורכבים,החל מדיכאון או חרדה וכלה ב ocd כמו גם לעיתים מאפיינים של מצבי משבר בחיים. כדי להבין יותר לעומק במה מדובר ואיך ניתן לעזור ממליצה לפנות לעזרה מקצועית, ליאת

10/02/2016 | 16:14 | מאת: דנה

יש לי מחשבות שליליות לפעמים כגון:אני לא שווה,אף אחד לא אוהב אותי,לכולם טוב ולי לא.גם אין לי כל כך הרבה חברים זה קורה לי בעיקר שאני יושבת מול הטלוויזיה.איך ניתן לעצור את זה? שוב תודה ויום נפלא.

05/02/2016 | 23:03 | מאת: רון רון

שלום ליאת! נדמיין רגע סיטואציה הבאה: בן אדם ממוצע חי לו את החיים הפשוטים ולא פשוטים ויחסית מרוצה מהם, כי הכל בחיים יחסי. טוב לו בלי זוגיות, אבל הסביבה לוחצת עליו כל הזמן שלא טוב לאדם לבדו, ואז הוא מנסה לחפש לו זוגיות ולא מוצא.אכזבה ועוד אכזבה ועוד ועוד.כמובן ערך עצמי שלו יורד בעקבות זה וכל החיים משתבשים. מה טוב בכך? אז מה עדיף? שיכנע ללחץ חברתי ויהיה "בסדר" מבחינתם אבל לא מרוצה מעצמו ומהחיים שלו או שיעמוד על גישתו המקורית שהוא לא זקוק לזוגיות כי טוב לו גם בלי?

היי רון תשובה: יש אנשים שבהחלט בוחרים לחיות את חייהם ללא זוגיות מתוך בחירה אמיתית ומשמעותית וזה לגמרי בסדר. במצב כזה חשוב לא להקשיב ללחץ החברתי שאתה מתאר. מצד שני, כשבוחרים לא להיות במערכת זוגית בגלל פגיעות עבר יתכן שהבחירה היא ב: "לא להפגע שוב" ולא ב:"להיות לבד". במקרה כזה, ללא שום קשר, שוב, ללחץ החברתי כן או לא חשוב לראות שמשם הבחירה ואז לשאול שוב: האם אני מעדיף להיות ללא זוגיות כי איני רוצה להסתכן/להפגע? (שג-ם זה לגיטימי) או שאני מעדיף לעבוד על הפגיעות שלי ועל התחושות שזוגיות מביאה לחיי כך שאוכל להכניס זוגיות מתאימה שבה לא אפגע או אפגע פחות או שגם אם אפגע- אוכל עדיין להמשיך ולחפש. ליאת

05/02/2016 | 12:22 | מאת: ליאור נ

בעלי שקרן כפייתי. בעל הפרעות קשב וריכוז. עושה מאחורי גבי דברים איומים. ומספר לי שאין לו שליטה על מעשיו ...והוא רק שיקר. ..לא מבין בין טוב לרע. הצילו אני נואשת ממש. נשואים 47 שנים. ומרגישה אשה מוכה. וגם קצת אולי נאיבית. מבקש סליחה אך הפר את האמון שנתתי בו. החיים המשותפים לדעתי הרוסים. ואני פשוט חולה. יש לי פיברומיאלגיה ובעיות גב קשות. עדיף לי להפסיק לחיות חיי אינם חיים.

לקריאה נוספת והעמקה

היי ליאור נשמע מאד קשה, גם הפגיעה המתמשכת וגם בעיות הבריאות מהן את סובלת, הכל ביחד- מאד לא קל. חושבת שבמקומות כאלו צריך עזרה חיצונית, יד מושטת של מישהו מבחוץ שיחזק אותך ויתן לך כוח להתחיל לראות שיש אופציות אחרות חוץ מהאופציה של להרגשי שהחיים אינם חיים. האם יש אפשרות שתקבלי עזרה מקצועית כלשהי? ליאת

04/02/2016 | 19:37 | מאת: סיגל אביב

אם אני מבינה אותך נכון אז בעצם זה יכול להתקיים יחד טיפול חדש וגעגועים למטפלת קודמת ...אם אני אתן להם מקום להתגעגע ככה איך אני אצליח ליצור קשר אמיתי עם מטפלת חדשה ....זה כמו לצאת עם בן זוג חדש ולחשוב על הקודם :( והאמת שחייבת להוציא כמה דברים שהגענו אלהם ולא נגענו חלק מהפצע האמיתי וזה נראה לי מוקדם אחרי שתי פגישות אז אני תקועה עם זה בגרון כמו עצם ....לא יודעת ליאת זה מוזר כל כך ..ותודה לך על התשובה

היי סיגל אביב הבנת אותי נכון, ובהחלט הרבה פעמים אנחנו נמצאים בשני "מקומות" וזה בסדר וכן, לעיתים גם כשמכירים בן או בת זוג חדש/ה יש בהתחלה עדיין משהו מהקודם/מת וזה בסדר ונורמלי. אולי צריך עדו קצת זמן, אמון, קשר, בטחון, כדי לגעת בדברים היותר כואבים... ליאת

06/02/2016 | 18:57 | מאת: סיגל אביב

מבחינתי זה הכי נכון ליקפוץ לאש ...זה פשוט מכלה אותי מבפנים זה שם כל כך שזה פשוט בילתי נסבל להיות עם זה לבד וזה מוציא מתרדמת דפוסים ישנים . השאלה שלי דווקא מהצד המטפל שברור לי שהיא זאת שתענה לי על כך בסופו של דבר . בגדול רוצה לדעת עד כמה זה קשה ובעייתי להיות במקום המטפל מוקדם כל כך ישר בלב הכאב ..

04/02/2016 | 18:51 | מאת: רון רון

שלום ליאת! כבר כמה שנים אני בטיפול פסיכיאטרי על ידי כדורים בעקבות דיכאון וחרדות.הדיכאון עבר לי מזמן. במקביל נמצא בטיפול פסיכותרפי סביב נושא חרדה חברתית. עם מטפלת הקודמת הטיפול היה בסדר, אפילו נחמד. אבל היא עברה לאיזור אחר בארץ והעבירה אותי לפסיכותרפיסת אחר. הוא אמר שהטיפול אצלו מתוכנן למשך שנתיים- שלוש. פעמים בשבוע. שמעת אי פעם על טיפול במתכונת כזו? עד עכשיו הייתי אצלו 20 פגישות. ואמרתי לו שאין שיפור.והוא אמר שאחרי שנתיים אראה את השיפור. "וגם אם לא אז לא קרה כלום." - אז מה אני אמור לבוא לפגישות שלו שמהן אני יוצא כועס ופגוע עוד יותר בתקווה שאחרי שנתיים ארגיש יותר טוב?? כועס ופגוע בעיקר מהתגובות וגישה שלו. כל דבר שאני אומר הוא הופך למשהו שלילי.כאילו מנסה לשכנע שכל מקרה שקרה לי בהכרח כואב לי ומכעיס אותי. וכשאני שואל אותו למה הוא עושה את זה הוא אומר שזה חלק מהטיפול לעלות דברים כואבים. לי אישית אין בעיה שנעלה דברים כואבים. אני רק לא מבין למה לשכנע אותי שכל דבר כואב? ואם אני מסכים שמשהו באמת כואב לי או מכעיס אותי, אז הוא מדגיש את זה שזה אכן כואב. פשוט מכניס לי את זה לראש :"כואב לך, כואב לך, כואב לך" השאלה העיקרית שלי: איך בדיוק זה אמור ללמד אותי להתמודד עם דברים?? הרי ידוע שבן אדם שכל הזמן אומר "רע לי, רע לי, רע לי" - באמת ירגיש רע.אז למה לעשות את זה?? עכשיו אני חייב להבין איך בדיוק הדגש והעצמה של דברים שליליים תגרום לי להרגיש טוב??

לקריאה נוספת והעמקה

היי רון כמה דברים : - טיפול פעמיים בשבוע במשך שנתיים שלוש זה טיפול ארוך. יתכן שהסיבה שדובר על תקופה כזו היא כי המטפלת הקודמת העבירה לו מידע לגביך ומתוך כך הוחלט שזו הדרך הטיפולית? זה משהו שצריך להבינו יותר לעומק מדוע נקבעה תכנית כזו - בגדול לטיפול בחרדה חברתית יש גם פרטוקול טיפולי קוגנטיבי התנהגותי שעורך פחות זמן. השאלה היא אם הוא מתאים לך ואם זה אכן העניין. חשוב לבדוק זאת עם המטפל החדש. - הערך של להעלות דברים כואבים הוא בכך שזה אמור ללמד אותך להרגיש את הדברים ולא לברוח מהם. חרדות מבוססות על המנעויות והתנהגויות בטחון (הרגעות) שנדמה לכאורה שהן מפחיתות את החרדה אך לא כך, לטווח הארוך הן מגבירות אותה לכן הטיפול בחרדות מלמד בעצם להרגיש את החרדה מבלי "להתפרק" מכך ומבלי לפנות ישר להרגעה כלשהי או- המנעות. מקווה שעזרתי, ליאת

אני לא יודע האם הבנת אותי נכון. אני לא "מתפרק", אין לי דברים שכואבים כיום ואני מעלה משהו שפעם כאב ובתגובה המטפל קובע: "כואב לך." הוא לא שואל , הוא פשוט קובע. וזה מה שמכעיס כי זה לא הגיוני שמישהו יקבע לי מה אני מרגיש. זה באמת אמור לכאוב לי גם היום? מה שבאמת הייתי רוצה להוציא מהטיפול - זה תשובה למה אנשים לא מעוניינים להכיר אותי, נרתעים ונפגעים ממני. אני רוצה להבין מה לא בסדר בתקשורת שלי עם אנשים. האם חרדה חברתית היא האבחנה הנכונה וסוג הטיפול הנכון במקרה זה? כי האבחנה הזאת ניתנה בפרק זמן שבין שני הטיפולים כשעברתי תקיפה והייתי בחרדה כמה חודשים ולמרות זאת לא נמנעתי לנהל חיי יום יום רגילים, רק כל הזמן הייתי בפחד. החרדה הזאת עברה קצת לפני שהגעתי למטפל האחרון. חוץ מזה, כיוצא מתשובתך אני גם מבין שבאופן כללי אף אחד לא יכול לחיות בלי חרדה בכלל כי אי אפשר לחיות בלי להיפגע. האם הבנתי נכון? תודה רבה רבה על הסבלנות שלך!

04/02/2016 | 09:58 | מאת: דנה

בוקר טוב.לפני חודשיים איבדתי את חברתי הטובה שהלכה לעולמה ממחלה.לפני שהיא נפטרה היתה לי שמחת חיים היינו מבלות ביחד הרבה,ואחרי שהיא נפטרה איבדתי את שמחת החיים שהיתה לי.בנוסף אני חסרת עבודה כרגע,ואני רוצה לחזור לשמחה שהיתה לי ולקום עם אנרגיות חיוביות.אשמח עם תייעצי לי בינתיים כעזרה עצמית בלי ללכת לטיפול איך אני יכולה לחזור לשמחה שהיתה לי? ועם זה לא יעזור אני אלך לטיפול.כרגע אני מחפשת לעזור לעצמי לבד.אני מודה לך על המענה,שיהיה לך יום נפלא.

היי דנה נשמע שאת עוברת תקופה לא פשוטה שיש בה הרבה אבל ואובדן- מה שמאד מובן ממה שכתבת. נשמע לי גם שהציפייה לחזור מיד לשמחת החיים שהיית בה קודם אולי לא לגמרי אפשרית , טבעו של אובדן זה שהוא כואב וחשוב לעבור את תקופת האבל. אולי אם דווקא תוותרי בתוכך על זה שזה יקרה כאן עכשיו ומיד ותתני זמן לאט לאט הדברים ישתנו. אם דיברת על עזרה עצמית ממליצה כמה דברים: אפשר לקרוא ספרים שמחזקים למשל הספר : כשהדברים מתפרקים" של פמה צודרון הוא מצויין. ובכלל אפשר להקשיב למדיטציות ברוח המיינדפולנס, גם יכול לעזור. ספרים ברוח הפסיכולוגיה החיובית - של טל בן שחר, על האושר. ממליצה להקשיב גם להרצאות של ברנה בראון, שתמיד מחזקת, אפשר לקרוא את הספרים של ביירון קייטי שגם מלמדת איך להיות עם הדברים כפי שהם. זה מה שעולה לי בינתיים :) ליאת

05/02/2016 | 21:24 | מאת: דנה

הקלת עלי,ממש ממש תודה סוף שבוע נפלא.

03/02/2016 | 07:01 | מאת: סיגל אביב

בזהירות מהוססת משתפת שיש לי מטפלת חושבת שגם התחלה של טיפול . יש לה כל הנסיון והמקצועיות שצריך אבל המקום .. קצת כמו בדירה להשכיר ...לא יודעת איך הצליח להפתח במקום כזה ובכל זאת לא יוצאת בהצהרות והכי מנסה בעולם .. זה במרפאת רופאים .....זה מרגיש שהחוץ ניכנס פנימה ...ויותר מזה פעם ישבתי על הרצפה שם על הרצפה הרגשתי שכולם רצויים ויכולים להגיע ...בכורסא זה מרגיש רישמי לא קרוב לא מחבק כמו לשבת מול רופא .....והכי בעולם אני מתגעגעת למטפלת הקודמת מתי יפסקו הגעגועים האלה זה כל כך שורף...זה קם בבוקר בנשמה והולך לישון בן חדרי הלב ...אוחז כמו צבת ולופת ולופת....

היי סיגל אביב שמחה שמצאת מטפלת חדשה ואולי עם הזמן יהיה אפשרי פחות לראות את החסך ויותר את המלא. לא קל להחליף מטפלת, גם לא מקום וקליניקה, וברור שיש געגועים לקודמת...כמו בחיים, אנחנו נושאים עימנו הפנמות של מערכות יחסים גם כשאנחנו "מתקדמים הלאה" זה נורמלי אנושי ומובן. ליאת.

02/02/2016 | 22:19 | מאת: מיכ

הי ליאת, מה שלומך? אצלי בסדר, דווקא די טוב...אבל דווקא בלילה מתעוררת מחלומות לא טובים..וזה מוזר לי. למה זה קורה עכשיו שאין שום סיבה..ובטיפול סתם כזה רגיל..אבל בלילה לא טוב ....למה זה קורה לי??? זה הגיוני??? שבעצם טוב לי ואני לא עצובה ולא כלום??? והחלומות מטרידים????

היי מיכ החיים שלנו הם הרי לא קו ישר אלא גלים עולים ויורדים וכך טבעו של גל שהוא לפעמים שקט ביום לפעמים מציף בלילה. לא נראה לי שצריך להבהל אלא להסתכל מה החלומות אומרים? מה הם מסמנים? ליאת

02/02/2016 | 14:11 | מאת: מאיה ת

זוהי אינה הודעה אובדנית, רק מעין תהייה שאלה עצמית תחושה כזו של מיציתי את עצמי בחיים , יש לי משפחה , ילדים בן זוג עבודה השכלה אקדמאית גבוה אני באמצע שנות השלושים לחיי וכבר אין לי למה לשאוף לא מענין אותי לרדוף אחרי רכוש כך שלהשיג רכוש רב או נכסים ממש לא מענין אותי יש לי מס' תארים אקדמאים כך שלימודים כבר לא מאתגרים אותי , תחושת מיצוי מה עושים? ולא טיפול לשם הלכתי שנתיים ואפילו לא דיברתי

היי מאיה תחושת ההתמלאות מהחיים לא מגיעה רק מההישגים אלא מהדרך. מהדברים הקטנים שבדרך. ממה שקורה לך בתוך כל אותם תחומים שתיארת, למול בן הזוג, הילדים, למול עצמך, האם אלו מערכות יחסים מספקות וממלאות? האם את מרגשיה כך גם מול עצמך? לפעמים יש מיש מתקשה להרגשי את כל אלו כפי שתיארת ואז צריך להבין מה מקשה, מה מקורה של התחושה, מה קורה בתוך כל עולמות התוכן שתיארת ועוד. כתבת לא טיפול אבל בכל זאת השארת פה את השאלה בפורום שעוסק בטיפול :) אני חושבת שאם היית שנתיים בטיפול ולא דיברת כנראה משהו שם לא עבד בשבילך אבל אולי יתכן שמטפל/ת אחר/ת שיטה אחרת כן יעבוד? שווה לחשוב על זה. ליאת

27/01/2016 | 17:40 | מאת: אילנה

הי ליאת, הפחד האמיתי שלי באמת הוא שאני מרגישה בזמן האחרון שאני ממש נקשרת אליה וזה ממש מעסיק אותי וזה אפילו קצת מגיע למצב שאני חושבת על זה דיי הרבה. אין שזו אחת הסיבות בגללן הגעתי לטיפול. אך אני מאוד חוששת להגיד לה את זה...האם זה נכון להגיד למטפלת שנקשרתי אליה? זה ממש מפחיד אותי כי להיקשר לא מוציא ממני דברים טובים ואני מרגישה שאני מאבדת שליטה, ויותר מזה אני מפחדת שזה יחסום אותי כי אז הכל הופך ליותר אישי...ולמרות שברור לי שלא יהיה בניניו קשר מעבר לטיפול, כאילו משהו בי כן רוצה את זה...הרי היא האדם שיודע עלי הכי הרבה עד היום (:....בקיצור אני מאוד מוטרדת...והמחשבה אם לספר לה או לא לא מניחה לי... אשמח לעזרתך

היי אילנה כתבתי לך למטה אבל שוב דגה מתוך מה שכתבת את מה שנראה לי כמשפט החשוב שבו את בעצם אומרת: אם אני נקשרת- אני מאבדת שליטה- קורה משהו לא טוב. על הסכמה הזו רצוי וכדאי לעבוד בתוך הטיפול, אז כן...לשתף :) ליאת.

26/01/2016 | 12:31 | מאת: שאל

בגיל 50 לאחר הרבה שנים של עבודה 2 קרירות בתוכם מוצלחות. הרגשתי שאין לי רצון לקחת כל התחייבויות חדשות ונוספות. יש הרגה כאלו כמו יציאה לפנסיה. הקיום הבסיסי קיים. התבוננות במבנה יום בעבר עם יעדים ופעילות אניטנסיבית לא מדברים אלי יותר. זו הרגשה טובה של בחירה. אין מניעה לעבוד ויש מגוון של אפשרויות. משום מה אני נהנה ביותר מהעדר התחייבויות ולוח זמנים פתוח מאוד. זה אפילו מועדף עלי שאני שוקל יחס הזמן החופשי מול עוד הכנסה. כיצד עלי להתייחס לתובנה הזו שמנחה אותי. אציין שבמה שעדין מחוייב אני מעשיממוקד ומצוין בבצוע. אבל פנימית שאיפתי למעט כמה שניתן את ההתחיבויות שלי עקרונית. זה בגדול עומד נגד כל מה שרוב האנשים עושים עוד ועוד יעדים והתחיבויות. יש משהו לא נכון בבחירה זו?

היי לך אין כאן עניין של נכון או לא נכון. מה שמהותי זה לעצור לשאול פנימית, ולהרגיש מה מתאים לך בשלב זה בחייך. אנשים משתנים, גם השנים שעוברות משפיעות, תקופות חיים. לפעמים משתנים סדרי עדיפויות, לפעמים משתנות הבחירות, הכל לגיטימי. אנחנו לא יצורים חד ממדיים אלא אנשים מורכבים ומתוך כך ברור שנהיה בתנועה בתוך החיים ומי שבתנועה- שואל שאלות, מגיע להחלטות, משנה ועוד. ליאת.

24/01/2016 | 22:09 | מאת: מיכ

הי ליאת, האם חרדה זה משהו שעובר בתורשה או שפשוט קולטים מהסביבה ואז הופכים גם לכאלה? האם ערך עצמי נמוך גורם גם לילדים של אותו אדם להיות בעל ערך עצמי נמוך? ברור לי שאנחנו משפיעים על ילדינו..האם בהכרח יהיו כמונו??

לקריאה נוספת והעמקה
25/01/2016 | 12:50 | מאת: סיגל

הם יהיו דומים- כן, הם יהיו שונים- כן. אחרי הכל הם הילדים שלנו אחרי הכל הם הם עצמם.

היי מיכ חרדה יכולה להיות מושפעת גם מנתונים גנטיים גם מהבית וגם ממצבי חיים או אירועים נקודתיים. כמו כן, היא יכולה להיות חרדה ממוקדת נושא כלשהו או - חרדה כללית. חושבת שככל אנחנו מודעים יותר לעצמנו כך יש לנו יותר אפשרות לעבודה פנימית על הנושאים "שלנו" וכך פוחת הסיכוי שגם ילדינו ישאו אותם על גבם. כמובן שזה אינו משהו מוחלט וילדים בהחלט קולטים את אישיות ההורה, ערכים, "שפה" שמדברים בה בבית ועוד. ליאת

21/01/2016 | 19:12 | מאת: אילנה

ליאת שלום, מזה כ6 חודשים אני נמצאת בטיפול בטיפול. אני מאובחנת גם על ידי פיסיכיאטר בOCD אבל כזה הקשור יותר למערכות יחסים. הטיפול אכן מניב תוצאות, אך מן הסתם עוד יש זמן מאחר והרבה דברים צפו במהלך הטיפול כתוצאה מההתקדמות שלי וכמובן מהתקדמות הטיפול. החשש היחיד שלי הוא שאני יוצרת תלות במטפלת שלי. כי אני ממש מרגישה שאני אוהבת אותה וממש קשורה אליה, כאילו לעיתים שאני מגיעה אליה לטיפול אני ממש מרגישה כמיהה לפגוש אותה. והתחושה הזו מאוד מטרידה אותי ומלחיצה אותי. אני לא ממש יודעת אך להכיל אותה, ומעבר לכך לא יודעת אם שווה לי להעלות אוצה ולהציף אותה. זה בא לידי ביטוי בכך שלעיתים יש דברים שהיא אומרת (לא דברים רעים) ואני מוצאת עצמי מהרהרת עליהם המון וחושבת איך היא מקבלת את זה ומה היא חושבת עלי. אשמח לעצתך בנושא. ברור לי שהטיפול שלי יימשך עוד מספר חודשים לפחות מאחר ואני ממש בתהליך מעמיק, אך אני חוששת שאני הולכת ונעשית תלויה בו ויותר מכל בה. תודה, אילנה

לקריאה נוספת והעמקה

היי אילנה תלות שנוצרת בטיפול היא נושא שעולה רבות, היא עשויה להיות תלות בריאה הווה אומר כמו זו שנוצרת למעשה בכל מערכת יחסים והכוונה היא שזו תלות שניתן להכילה, להתנהל איתה, ול-א לחשוב עליה כל היום כל יום :)ועדיין לדעת שהיא שם- וזה בסדר. תלות פחות בריאה היא כזו שהופכת להיות רגרסיבית ושיוצרת הרגשה שהיא "משתלטת" על הקשר הטיפולי והופכת להיות מהותו ובשמה נזנח העיסוק במטרות הטיפול, ובסיבה שבעטייה באת. במקרה שלך, כפי שאת מתארת, יכול להיות (אומרת בזהירות רבה) שהמחשבות שמתחילות להציף דומות לבעיה שאיתה באת (או סי די במערכות יחסים) ולכן נשמע לי שמאד מאד חשוב שכן תשתפי את המטפלת בתחושות ובמחשבות משום שזה יכול לקדם אותך גם מבחינת השגת מטרות הטיפול וגם יכול להיות שאחרי שתשתפי תרגישי איזו רגיעה במחשבות ובתחושות. מקווה שהובנתי, ואני פה לשאלות נוספות ליאת.

27/01/2016 | 17:09 | מאת: אילנה

הי ליאת, ראשית תודה רבה. התחושה המאוד מטרידה שלי כרגע היא תחושה מאוד חזקה שבזמן האחרון אני מרגישה שממש התחלתי להיקשר אליה ולכן המשך הטיפול מאוד מלחיץ אותי. אני מוטרדת באופן ממש מעיק מהמחשבה אם לספר לה שנקשרתי אליה או לא. מצד אחד אני ממש חוששת כי אני לא יודעת אם יש לזה מקום, מצד שני זה ממש גורם לי לכאב פנימי להשאיר את התחושה אצלי כי זה ממש מתסכל אותי ומשפיע עלי. אני חוששת שעם המשך הטיפול ( שברור לשתינו שהוא לא הולך להיפסק בקרוב) תחושת ההיקשרות הזו רק תפגע בי יותר. כי ברור לי שזה רק טיפול.... ולא לא יהיה משהו מעבר כי זה לא נכון, אך בהרגשה אני לא מצליחה להפריד. אשמח לעצתך זה ממש ממש מטריד אותי תודה

27/01/2016 | 17:28 | מאת: אילנה

הי ליאת, ראשית תודה. שנית...אני אחדד מעט יותר נושא שמאוד מלחיץ אותי. מזה כחודש בערך אני פשוט מרגישה שאני ממש הולכת ונקשרת למטפלת שלי. כשלעצמו ממש מלחיץ אותי. זה מלחיץ אותי בהקשר של המשך טיפול. ברור לי שהיחסים בנינו יישארו במגרת הטיפול בלבד, אך אין לי שליטה על התחושה שאני נקשרת אליה ואני רואה בה גורם מאוד משמעותי בחיים שלי כרגע מהרבה בחינות. מה שמטריד אותי כרגע ברמה יומיומית ואין יום שאני לא חושבת על זה זה האם נכון להגיד לה שאני מרגישה שאני נקשרת אליה וזה מרתיע אותי. מצד אחד אני מפחדת להגיד כי אני לא יודעת אם יש מקום לזה בכלל בטיפול. מצד שני אני מרגישה שאני לא יכולה יותר להכיל את התחושה הזו והיא ממש מעיקה עלי, יש רגעים שאני אפילו חשה שזה משתק אותי. כעת כבר נפגשתי עמה השבוע וטרם אמרתי לה את זה וזה ממש אוכל אותי, המחשבה שאולי אגיד לה את זה אבל אני צריכה לחכות עוד שבוע ממש מורידה אותי. אמרתי לה השבוע ודיברנו קצת על זה שאני מפחדת ליצור תלות בטיפול, אך אני מרגישה שזה מעבר לתלות וזה ליצור היקשרות. אשמח לעצתך, האם זה לגיטימי? האם זה קורה לאחרים? ואיך עלי להתמודד עם זה? לשתף אותה? אשמח לעזרתך כי זה ממש מטריד אותי תודה אילנה

שלום, אני פונה מתוך מצב של יאוש ומצוקה מאוד גדולים לגבי המצב שבו אני נמצאת ולגבי אפיקי הסיוע האפשריים במצב הזה, ואני אשמח לעצה בנושא הטיפול שאולי אולי יוכל לסייע לי ולשבור כבר את המעגל הזה שבו אני נמצאת. אני אציין שאני למודת טיפולים פסיכולוגים פרטניים והייתי בטיפול פסיכולוגי במהלך למעלה מ-10 השנים האחרונות וגם בעבר בתור נערה הייתי פה ושם בטיפול פסיכולוגי. אני בת 36 ומעולם לא הייתי בקשר רומנטי-זוגי, וגם לא קרובה לזה (ולשם החידוד - גם לא בשום אספקט פיזי, על כל המשתמע מכך). דבר שכמובן מבחינתי הוא בלתי נסבל, בייחוד שיש לי הרבה מאוד מה להציע. על קצה המזלג ומבלי לתת באמת את המקום הנדרש ואת הבסיס הרחב לדברים, אני אציין כי ברגע שיש מישהו שמוצא חן בעיני אני חווה חרדה מאוד גדולה, קיפאון, חוסר תפקוד וכו' בצורות כאלה שלא מאפשרות לי להתנהל או לפתח את סוג האינטראקציה הנדרשת שמובילה בסוף לקשר. ושוב חשוב לחדד - על מנת לפתח רגשות ומשיכה גם אם קלים ביותר, אני צריכה להכיר ולהתוודע לבחורים האלה בצורה בלתי תלויה (עבודה, לימודים וכו'), ולא במסגרת המוגדרת מראש כמסגרת למציאת קשר, כלומר דייטים, אינטרנט, שידוכים וכו', אלה כל כך לא פועלים עלי, וזה לא מתוך איזו "החלטה מנהלתית". זה פשוט המצב. בטח לא לפני שעברתי איזשהו תהליך, שכאמור עדיין לא הצלחתי לעבור אותו. אגב, גם קשרים חברתיים אחרים (עם בנות מיני) זה דבר שממש לא בא לי בקלות ודבר שיש לי ממנו מאוד מעט אם בכלל, אולם זה כן דבר שלאורך השנים הצלחתי לפתח, גם אם לא החזיק מעמד לטווח ארוך. ברור לי שלמצב הזה יש כל מיני שורשים אשר קשורים למקום בו גדלתי ולמשפחתי וההתנהלות בה, גם על רקע התנהלות מינית מסוימת שהשפיעה עלי. בכל אופן, כאמור, עברתי כבר טיפולים פסיכולוגים ממושכים עם מספר מטפלים שעד כה לא סייעו לי לפרוץ את המעגל הזה ואני באה ממקום של תסכול ויאוש כאלו שאף מילה שאני אכתוב לא תעשה איתם צדק.. אשמח לבחון האם יש לכם איזושהי המלצה, כיוון, רעיון וכו' לאיזשהו סוג או אפיק טיפולי שאולי יוכל לעזור במצב שלי ולסייע לי לצאת מהסיוט הזה..? יש לציין כי אין ביכולתי לממן טיפול יקר. תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

הי אני לא מנהלת הפורום אבל חשבתי כשקראתי את דברייך שמעניין לשמוע מה את חושבת על כל שנות הטיפולים האלו, מה היה בהם? מה היה צריך להיות בהם לדעתך כדי שתצליחי לצאת מהמעגל הזה? יכולה לומר שאני מגיעה ממקום מאד דומה למה שאת מתארת, ושהגיחות שלי מהמעגל הזה הן באמצעות שילוב של תרופות (נשמע שאת מתארת חרדה, במקרה שלי גם היה צורך בתרופות נוגדות דיכאון) ובאמצעות טיפול אינטנסיבי (2-4 פגישות בשבוע) לאורך זמן (אני בגילך וכבר עשרים שנה מטופלת...). מקווה שהתשובה שלי לא מייאשת אותך, יש מוצא, בהחלט יש, רק שהוא דורש המון השקעה והתמדה ומאמץ... בהצלחה...

היי קרן (וגם גלי) קשה לי לתת תשובה מלאה משום שאין לי אפשרות באמת להכירך דרך המדיה. לכן, התשובה שלי תהיה בשני כיוונים שעלולים להשמע כסותרים. יש מצבים, בהם יש תקיעות כזו גדולה כפי שאת מתארת שאכן טיפול אינטנסיבי פלוס תרופתי כפי שכתבה גלי ותיארה- זו "התשובה" ויש מצבים שבדיוק להיפך...שיתכן שאכן מדובר באיזושהי חרדה חברתית (שוב מסייגת דברי כי איני מכירה אותך) ש"התלבשה" על נושאים נוספים כפי שכתבת ובמצבים כאלו ידוע היום שדווקא טיפולים יותר קצרים- קוגניטיביים התנהגותיים וממוקדי סימפטום (עם שיעורי בית בין לבין ועוד) הם אלו שיכולים לעזור ולעשות שינוי- ראדיקלי. אולי בגלל שציינת גם אין בידייך לשלם כרגע לטיפול אינטנסיבי, זה עשוי להיות הכיוון, אולי? משהו ממוקד. אני לא יודעת באיזה איזור בארץ את נמצאת אולי תצייני זאת? יש אפשרות לקבל טיפול מוזל דרך קופת חולים תבקשי לנסות את הגישה הקוגניטיבית התנהגותית. יש את המרכז ייעוץ לאישה שהטיפולים שהם מוזלים ויותר באורינטציה הומניסטית פמינסטית. יש בחלק מהערים תחנות לבריאות נפש שגם בהם יש מטפלים טובים והטיפול ללא עלות. בהצלחה :) ואם יש לך שאלות/תהיות נוספות מוזמנת להמשיך ולשתף, ליאת

19/01/2016 | 07:08 | מאת: רינה

אני בת 68 מחפשת המלצה על פסיכולוג מטעם מכבי באזור גוש דן.תודה

היי רינה לא ניתן להעביר המלצות על גבי הפורום במידה ואת מעונינת בהמלצות למייל זה אפשרי ואת מוזמנת להשאיר פה מייל בברכה ליאת

חיפוש פסיכולוג קליני בגןש דן.תודה.

חיפוש פסיכולוג קליני בגןש דן.תודה.

13/01/2016 | 14:25 | מאת: מממ יאללה ביייי

תודה ליאת שהיית שם בשבילי בעין הסערה, תודה לפורום הזה לשמחתי, החיפושים אחרי מטפלת חדשה לא ארכו זמן רב, ומצאתי מטפלת חדשה והתחלנו להיפגש באופן סדיר. היא גרה קרוב, קליניקה נגישה. היא תבוא לטיפולי בית אם צריך. כבר הוגדרו יעדים ומטרות חדשות לטיפול, היא מבוגרת ועם ניסיון טיפולי רב היא מוכנה להגיע אליי בעת הצורך ובעיקר אני מרגישה שהיא תשמור עליי היטב ותביא אותי ליעד הסופי (להיות אמא). אני עדיין חווה התקפים של בכי וגעגועים למטפל הקודם, ונראה לי מוזר מאוד לשבת מול מטפלת פתאום (אחרי שנים של טיפול עם מטפל גבר) אבל אני מניחה עם הזמן שהכאבים יפחתו ואני אתגבר. בינתיים, מתעסקת עם כל הבירוקרטיות המעצבנות עד שישוב הסדר על כנו. תודה לך

13/01/2016 | 22:07 | מאת: סיגל אביב

שמחה בשבילך

אני ממש שמחה לשמוע! לפי התאור שלך נשמע נכון וכבר נשמע שאת טיפה יותר רגועה. מאד שמחה שהיו לך הכוחות למרות ואף הסערה לעשות את השינוי הזה. זה צעד שבפני עצמו מעיד על המון. לעיתים כ"כ הרבה יותר קל להשאר במקןם המוכר. אשמח לשמוע עוד עדכונים לכשיהיו שבת שלום ליאת

08/01/2016 | 08:48 | מאת: אביב סיגל

לרוב מרפא מבינה שזה הכי נכון ...אם היה לי לאן ללכת זה היה טוב יותר קל יותר..אבל בנתיים גם במעט מטפלים שיש באזור שלי גם אלו שמטפלים בדיסוציאציות קשות אומר לי לא בבית ספרי...אולי זה קורבני אבל זה כואב כל כך ששוב ושוב אומרים לי בעצם בך אנחנו לא יכולים לטפל ...ממש מזון לחרדת ההתקשרות שגם ככה יש לי ....כבר משכנעת את עצמי שממש לא צריכה טיפול שיכולה לבד ..וכנגד רואה איך האכילה שוב נעשתה לא שפויה...אלוהים אבא שלי מנצח בכל סיבוב ... והזיכרונות הם כל כך כואבים ...תרפיית ידית הדלת או לא ..הם כאן ואני לבד איתם זה כל כך אכזרי ... ויש לי כוחות ואני חזקה ואני לא נשברת אבל כל כך צריכה מקום שאני יוכל לנוח להרגיש עטופה ..ואין ואולי זה שוב בגלל ההתקשרות הראשונית שלי שזה פשוט לא חודר ....למה הוא מנסה אותי כל כך הרבה ...אני עייפה ..ולא מתייאשת ולא מוותרת https://www.youtube.com/watch?v=p8ZofiG_gw8

היי סיגל אביב הפעם אהיה קצת קונקרטית. האם ניסית גם במקומות יותר כוללניים. למשל :מרכז יעוץ לאישה? למשל, במכון למנטליזציה? לא יודעת היכן את גרה אבל אולי שווה ללכת למקום שבאמת מומחה בדפוסים שאת מתארת. שבת שלום ליאת

09/01/2016 | 00:05 | מאת: אביב סיגל

לא מבינה את הקשר ....ולא בטוחה שיש כאלה מכונים באזור ... זה לא שאני קשה או שמי מהם חושב שאני אישית קשה ..רק שלא רוצים ואין נסיון וידע בdid זה כואב וזה טבעי שזה יכאב לי . שגם מי שכבר מטפל בנפגעות לא רוצה /יודע לטפל בדיסוציאציות ..אבל אני בטוחה שאמצא בסוף. סליחה עם הבאתי לכאן קושי גדול מידי . פשוט הפרדה הזאת והשיחזורים החדשים יחד זה קצת הרבה .

09/01/2016 | 00:11 | מאת: אביב סיגל

Did זה ממש לא הפרעת אישיות ..כשכתבתי על ההתקשרות זה כי מן הסתם ברור שההתקשרות הראשונית שלי לקוייה. אבל עדין אני נשואה שנים רבות ועם ילדים ...אין לי בעיה ביצירת קשרים כן יש לי חרדה מסויימת מנטישה ככה שכל הלא ששמעתי מאכילים את הפחדים . מצטערת שלא הובנתי .

06/01/2016 | 20:38 | מאת: מיכ

סתם כזה חסר לי משהו......אני מצליחה, החיים בסדר..מפחדת כאילו כשטוב לי.. וכאילו יש צפיות שאשאר בסדר ומסובך לי ואין את מי לשתף ממש....הייתי בפגישה דיברתי על מטרות..העיקרית עלתה ככה בקטנה כי היה לי קשה...מאז שעברה מנסה להראות שבסדר, משכנעת את עצמי ואותה, שומרת את הידיעה שהיא כאן בלי לכתוב לה הודעות בין..ואז רוצה שננסה מהתחלה נציב מטרות..שטויות..זה לא ילך... אפילו על פיגוע שקרה קרוב אליי ( לא ראיתי אותו)לא חוויתי טראומה מזה, אבל לא דיברתי...על שום קושי רציני שמנסה כבר חודש להעלות...אז הכל צף לי עכשיו...הפגישה הייתה נינוחה וכזו בסדר..רצינית עם מטרות...אוף הכל צף לי עכשיו בבום אחד גדול ונראה לי שככה יקרה לי עוד מעט עם האוכל שאני מצליחה כבר הרבה זמן לשמור........עצוב לי :(

מיכ יקרה דווקא בין העצוב אני שומעת הרבה חיים גם אם הם "רציניים" ו"בסדר" לא תמיד אנחנו צריכים ריגושים או סערות. לפעמים החיים הם הרגעים האלו שאנחנו אוספים אותם אחד לאחד. שבת שלום :) ליאת

05/01/2016 | 07:51 | מאת: מיכ

השבוע אני בבית אחרי ניתוח קטן, לא רציני... לא שוחחתי איתה, מחכה לפגישה, היא הייתה חולה בשבוע שעבר וסתם ניצלתי את זה לפסק זמן של חשיבה. אני כל כך רוצה להפסיק עם המחשבות של קשר, אמון וכו'... אני חושבת שאני בכיוון הנכון, חושבת יותר מה המטרות שלי ואיך לומר לה, מחכה לפגישה ולא שולחת הודעות. רוצה להחליט מה עושים הלאה...ובכלל המקום החדש, הנסיעה שלה וביטול הפגישה כי לא הרגישה טוב נתנו לי פסק זמן של חשיבה....מקווה שאצליח להגיע לפגישה ולדבר על מטרות ולבדוק מה קורה ומה אני רוצה מעצמי...אם לא אחשוב על הקשר כל כך הרבה נוכל יותר להתמקד בדברים אחרים כנראה..תודה שעזרת לי לחשוב על כך. מיכל

מיכ יקרה נפלא שלקחת את הדברים למקום שנשמע לי נכון ומדוייק. שאפשר לצפות על עצמך מעט מהצד ולראות לאן המחשבות הולכות, מהן "החומרים" שמזינים אותן ואיזה סוג הזנה זו , האם מתאימה או האם משרתת שוב את אותם מקומות מוכרים לנו שאולי לא באמת עוזרים לנו? הרבה בריאות! (כי זה הכי חשוב) ליאת.

06/01/2016 | 13:19 | מאת: ממממ יאללה ביייייי

רק לאחרונה פירקתי קשר של 8 שנים בשנים האחרונות הקשר עסק יותר בקשר בינינו ופחות במטרות שלי ... תחושות הבטן שלך לא משקרות קשר שעסוקים בו יצר על המידה זה לא קשר בריא הטיפול הוא שלך ובשבילך, הקשר ביניכן זה רק מטאפורה לא האובייקט עצמו... אל תתבלבלי הייתי שם וזה היה נורא בכל קנה מידה ועשה נזק לטווח הארוך והקצר, אבל זה לא אמור להיות ככה תחזיקי מעמד ותהיי חזקה

מחזקת אותך, את צודקת. מה שלומך? ליאת

05/01/2016 | 07:31 | מאת: א.ה.

הי ליאת, הודעה יפיפיה כתבת והיא נותרה יתומה, בינתיים, כפי שאני מצליחה לראות. חשבתי המון על התרגיל שהצעת. את יודעת, אני מרגישה שבאיזה מקום (יש קול כזה בי) אסור לכתוב, אסור לדעת. מה שקורה צריך להעשות באופן חסוי וסמוי. בכל מקרה, הייתי מבקשת להצליח להרגיש חופש ולהצליח לבכות. זה בזה נראה לי קשורים. ובאשר למעשים קונקרטיים, אנסה לחשוב על הזמן הקרוב - אני צריכה לעיין באיזה חוזה חשוב ולהבין אותו - כוחות ותעצומות נדרשים לשם כך; ארשום לעצמי לראות שני סרטים שהמטפל המליץ לי עליהם; התחלה קטנה, ליאת, שולחת לך ברכות חמות ולכל הקוראים, א.ה.

א.ה יקרה ורגישה. שתמיד שמה לב לכל דבר וכלום לא נעלם מעינייך. איזה יופי של בקשות כתבת : הן פנימיות יותר והן חיצוניות. יש משהו בכתיבה שאכן "צועק" לעולם את בקשתינו ואולי גם יוצר התחייבות לעצמנו ולא תמיד אנחנו רוצים להיות שם. קשה לתפוס מקום, לקחת אותו ממקום של- מגיע לי. שנה טובה :) ליאת.

03/01/2016 | 17:47 | מאת: סיגל אביב

פשוט כל היום לא עשיתי כלום. יש לי עבודה להגיש ועוד לא התחלתי מאמרים לקרוא עוד מעט מבחנים ואני קרבן מצויי שחי במערה שוכה רוצה להעלם מהעולם.... עוד שבועיים מהיום ואני לבד ...ואין לי מטפלת ואין בנמצא והפכתי את כל העולם ויש עוד שמחפשות לי ואין .. אני מתחילה להבין שאני צריכה להמשיך לבד וזה מפחיד כל כך ...תמיד דמיינתי את סוף הטיפול בהדרגה פעם בשבועיים ואחר כך פעם בחודש וזהו ..לא ככה בבום אחד...שש שנים שאני לא זזה לבד אלוהים לפעמים אני מצטערת שהתחלתי את המסע הזה ...ואני יודעת שיש לי כוחות ויש לי אותי וזה גל וזה יעבור ותמיד הכי חשוך בתחתית אבל משם צומחים מבינה הכל ...אבל הלב שלי נשרף וכואב כל כך ...ורוצה לסמס לה למה ? למה היא הבטיחה לי שתהיי איתי עם ידעה שלא יכולה..למה עשתה הכל שהם יגיעו . הראתי לה סרט לפני שנתיים בערך איך אני נראית איזה עוצמות יש בי ..היא אמרה שזה בסדר היא תתמודד..לפני חצי שנה שהסכמתי לגעת בגוף אמרתי לה שזה יביא איתו גל חדש וחזק יותר היא אמרה שזה בסדר ואנחנו חזקות ונתמודד ..אם הייתי חושבת שהיא לא יכולה לא הייתי נוגעת בגוף הזה ואף אחד מהם לא היה מגיע ...אוףף ליאת איך אני יוצאת מהמקום הזה ...מאמינה שאלוהים ישלח לי את האדם הנכון ברגע שאהייה מוכנה ושזה חלק מהתהליך שאני חייבת לעבור אבל כמה ? באמת שזה כבר מוגזם לבדוק אותי כל כך הרבה

05/01/2016 | 08:15 | מאת: מיכ

הי..חושבת עלייך, ממש לא פשוט, מקווה שתמצאי מטפלת במהרה ואני יודעת שלמטפלת הזו אכפת ממך, היא לא נוטשת, לפי הכתיבה שלך אני מבינה שהיא נהדרת ותעזור לך ומקווה שגם הסביבה תומכת, זה חשוב! שמרי על עצמך יקרה, את חשובה!! ותצליחי להתגבר, מאמינה בך מאוד!!! חיבוק כזה שיתאים למצב, מיכל

לשחרר ולהרפות או להרפות ולשחרר כפי שכתבתי למטה למי"ב. קשה מאד אבל מאד חשוב. מה שקרה ביניכן כבר קרה. הוא לא ניתן לשינוי. אני מאמינה שכל אחת מכן עשתה את הכי טוב שיכלה. אני גם מאמינה שאם תתעקשי תמצא מישהי אחרת. איתך... ליאת

בפתחה של שנת 2016 מאחלת לכולכם שנה טובה טובה עם הרבה: בריאות, אושר, אהבה, הצלחה, שפע וחיבור נכון ואותנטי לעצמכם ולאחרים. ממליצה מאד על תרגיל (אני עצמי עושה אותו כל שנה) שבו כותבים (חשוב לכתוב) את כל הדברים שאנחנו רוצים להשיג ולהגיע אליהם בשנה הקרובה ובכל תחום. ממש כותבים הכל, ועם כל הפרטים ויוצרים איזושהי "תמונת חיים" שאליה אנו שואפים. הכתיבה, התמקדות והאמירה יוצרים מצב שהלא מודע שלנו (וגם המודע) מכוון למה שכתבנו והדברים מתחילים להתגשם. אז שוב... שונה טובה! ליאת.

07/01/2016 | 06:54 | מאת: סיגל אביב

תודה מהמקום הקרבני שאני נמצאת בו מעדיפה לחכות עוד קצת ...אז השנה התחלתי עם המון חשבון נפש וכרגע בלי שום מטרה או רצון ...פרט לרצון לעבור כל יום בנפרד בשלום ובשקט יחסי ..התנודות חזקות מידי כרגע .

זו מטרה ראויה מאד :) מאחת שקט ושבת שלום ליאת

10/01/2016 | 00:32 | מאת: ת

אני סתם עוברת אורח ולא כותבת אף פעם בפורומים. זה תרגיל לא פשוט (בשבילי). שתהיה לכולנו שנה אזרחית טובה ובכלל... ובכלל החיים ממש קצרים והזמן עובר נורא מהר ואם לא עכשיו אימתי?

31/12/2015 | 22:55 | מאת: אירית

שלום לך ליאת יקירתי אני אישה בת 37 נשואה בשנים האחרונות אני יותר מידי בודקת דברים כגון:דלת הבית,האוטו,בודקת המון פעמים אם סגרתי זה הפך להיות ממש מטרד וקצת מוגזם לפני 3 חודשים נולד לי בן מתוק והתחילו לעלות לי מחשבות פולשניות.. שאולי אפגע בו חלילה..מדמיינת דברים מעצבנים שלא נכונים וסתם מציקים...אני ממש אוהבת אותו ומאושרת איך אתפטר מהמחשבות הלא רצויות ולא הגיוניות הללו הרי אני מודעת לזה שבחיים לא אפגע בו.. אפגע בעצמי ולא בו מרוב שהוא חמוד ותמים וקטן נכנס בי פחד לא הגיוני ודמיונות מה עושים תעזרי לי..איך יוצאים מהמחשבות הלא רצויות האלה אולי יש מאמרים ספרים שיעזרו לי לסלק את המחשבות ולגדל את ילדי באושר..אולי יש טיפול מתאים בשיחות דרך קופת חולים כללית אולי ספרים על ocd מה עושים זה פשוט תקוע בראש

לקריאה נוספת והעמקה

היי אירית מה שאת מתארת בהחלט יכול להיות חלק מ ocd אבל אני לא יכולה לאבחן דרך המדיום הוירטואלי לכן זו רק השערה. אני לא ממליצה לנסות לטפל בעצמך, וגם לא דרך קריאת ספר. יש היום טיפולים פסיכולוגיים מעולים ל ocd ובאמת כאלו שיעזרו לך לפתור את הבעיה. רצוי שזה יהיה טיפול cbt (קוגנטיבי התנהגותי) שעובד טוב במצבים כאלו. שנה טובה ליאת

31/12/2015 | 11:58 | מאת: סיגל אביב

ליאת איך מרגיעים את הלב הכואב. מבינה הכל רואה את המתנות שבדרך וגם מהסיום אבל...הכאב ..הקטנים שבוכים...לא יודעת איך להרגיע כאב של ילד ששוב נעזב לבדו . אומרת לעצמי שזה גל וזה יעבור לא רוצה להשבר כדי שאבא לא ינצח... ליאת שנים של עיוות של התעללות מטורפת של החפצה של מחיקת האני שלי..הכי כואב שעכשיו שהעיניים פקוחות ואני רואה ומבינה שלעולם לא יצליחו לתקן אותי הנזק כל כך גדול ...זה פשוט לא הוגן. אני לא עשיתי רע לאיש אז למה ????

סיגל אביב את כ"כ צודקת. אין בזה שום דבר הוגן והשאלה למה תמיד עומדת שם ונותרת ללא תשובה. כואב לפעמים דווקא במקום של "ההתפכחות", דווקא כשרואים מהצד. מאחלת שנה טובה בכל זאת...או עוד כמה שאפשר, ליאת.

01/01/2016 | 09:02 | מאת: סיגל אביב

ליאת תודה על היותך ...עצוב שנה שלמה אני חוסמת טיפול לא נותנת ומצד שני רוצה כלכך . נכון שלטנגו צריכים שניים וגם היא הייתה במקום מפוצל ומבלבל צד אחד שלה שידר שרוצה לגלגל אותי במדרגות מחכה שאני אלך לבד ..היו רגעים בשנה הזו שפשוט הרגשתי שהיא דוחקת אותי לפינה עושה הכל שאני אוותר אבל לא רק שלא ויתרתי זה יצר התנגדות ומצד שני הצד שנאבק שירק דם יחד איתי שנאחז ולא רצה לרגע לוותר עלי הצד הזה שגם היום קשה לה לשחרר אותי באמת ...המצב הזה יצר בלבול ושיחזור מול אבא ..וזכרונות שנאבקתי שלא יצאו שהחלקים הכועסים עשו הכל שהם לא יגיעו כדי להגן עליו עכשיו נזכרו לצאת ואני ממוטטת מההבנה ...של גודל הפגיעה גודל האסון הכוח שנתתי לו עד כמה הייתי חפץ ולא יותר עד כמה עשיתי לו אידלזיזצייה עד כמה ראיתי אותו קול וגזעי שבסה"כ הוא לא היה יותר מסרסור ואני לא יותר מזונה ...היא גרדה ממני את הקוצים הציבה לי מראה של מי אני ואיזה חלקים קשים יש לי ונטשה אותי ...מרגישה כל כך לבד ובלי הגנות....

29/12/2015 | 19:01 | מאת: מממ יאללה ביייי

כתבתי פה בחודש מרץ השנה. לא יודעת מה עובר עליי ומה עובר לי בראש. אבל משהו לא טוב עבר בטיפול הזה. מאז עליתי וירתי מהמסלול לסירוגין מאות פעמים, משהו לא טוב מרגיש לי בטיפול הזה. התחלתי טיפולי פוריות לבד אחרי פרידה כואבת מבן הזוג שלי (שלא רצה משפחה וילדים)ף וכעת נפרדת מהמטפל על סף שנתי ה40 הכל מתפורר לי מול העיניים במו ידיי ובעיקר הקשר עם המטפל מאז אני שוכבת עם כאבים עזים בכל הגוף, לא ישנה, לא אוכלת, בקושי מתפקדת ביומיום, לוקחת כדורי הרגעה כדי לנסות להירגע קצת מהסערה הזאת, לעבור את המשבר הזה שקורע אותי אני רוצה להמשיך הלאה, להשיג ולהגשים חלומות חדשים למצוא זוגיות, להביא ילדים, להקים משפחה, לשמוח ולשמח 8 שנים עם אותו מטפל רצוף לא יודעת איך הגעתי למצב הזה שהגענו אליו בטיפול שאני ממש בורחת ממנו עכשיו כמו מאש, למה אי אפשר להיפרד יפה? איך עושים פרידה יפה בלי משקעים ופחדים?

לקריאה נוספת והעמקה

היי מי"ב קודם כל, טוב לשמוע ממך. אני זוכרת אותך מפה :) נורא קשה לעבור מספר פרידות במקביל ובודאי שזה קשה אם זה מגיע יחד עם משבר אחר אותו את מתארת. אני רוצה להתייחס דווקא למשפט עם התקווה אותו רשמת יחד עם תאור הכאב. המשפט שבו את אומרת שאת רוצה זוגיות ילדים, משפחה, ובמקביל את גם כותבת שאת עוברת טיפולי פוריות. אני חושבת שחשוב להפריד,כלומר: האבל הוא על הזוגיות שאולי לא תקרה- כעת, כמו גם על הקשר עם המטפל (אולי?), כמו גם על הפרידה מבן הזוג והתקווה (והאמונה) נמצאים במקום שבו את רואה אפשרות לקחת שליטה על חייך בלי תלות באף אחד- לא במטפל, לא בבן זוג שהיה, לא בבן זוג עתידי. מקום שבו את היחידה שמחליטה והמקום הזה נמצא לדעתי, ממה שכתבת, בתהליך טיפולי הפוריות כי שם א-ת המחליטה ולכן- את זו שיכולה להגשים את חלום המשפחה והילדים (כן, גם ללא בן זוג). נדמה לי שאם תתמקדי במקום הזה - שהוא שלך, ותחליטי שאת לא עוזבת את עצמך גם אם אחרים כרגע עוזבים או נעזבים אולי יהיה יותר קל. פרידות הן תמיד כואבות, בין אם זה מבן זוג, בין אם זה ממטפל, אבל התחלות חדשות הן ...משהו אחר:) ליאת.

29/12/2015 | 21:47 | מאת: ממממ יאללללה ביייי

כרגע אין לי הבטחה להצלחה בשום תחום מה שיש זה בעיקר האין והוא מועצם פי כמה וכמה בעין הסערה מחר אני אמורה לפגוש אותו לפגישת סיכום אין לי מושג איך עושים את זה במצבי,מה אומרים לא רוצה לבוא בתלונות או להתבכיין אבל חבל שלא סיימתי את זה אז... כנראה שיש אנשים שפוגשים בחיים כדי ללמוד שיעור חשוב על עצמך אני בעיקר לומדת עכשיו לשחרר כדי שאוכל להתקדם הלאה למטרה החשובה ביותר שלי , הגשמת חלום: הקמת משפחה משלי אני לומדת שכדי להתקדם חייבים לשחרר גם את התקווה (שזה יהיה בסדר, שזה מצב זמני בינינו וכיוצב) יש לך רעיון איך לסיים מחר? אני לא רוצה להיתפס לדמעות ודרמות מיותרות זה גם ככה נורא קשה לי לפגוש בו שוב

29/12/2015 | 17:35 | מאת: סיגלאביב

הלב שלי נשרף מבפנים. זה יגמר אי פעם ההרגשה הזו שאבא שלי ניצח אותי בגדול.זה כל כך לא הוגן ....מרגישה שרוצה לאבד אחיזה ולהתפרק כל כך מפורק לי בפנים ...הלב שלי מנופץ לרסיסים ...זאת פרידה לא הוגנת ...הלוואי והייתי שונאת אותה או היא אותי .הלוואי והיה לי על מה לכעוס חוץ מעל עצמי שפשוט הדפוסים שלי לא איפשרו לה לטפל....מרגישה רע כל כך ...

היי סיגל אביב את אומרת שאבא ניצח ואני בטוחה שכך זה מרגיש, אבל דווקא משום שאינך שונאת אותה ואת גם מבינה מה קרה זה מראה שהוא לא ניצח. תנסי למצוא את הקול הזה בתוכך, אני יודעת שהוא קיים. מאמינה בזה. כמו שקיימים גם קולות אחרים, יש את הקול שאומר- לא לתת לו לנצח, לא לוותר. ליאת.

27/12/2015 | 18:54 | מאת: מאיה

לא חשבתי על ההקשר שעשיתי בעצמי באותה נשימה.. אבל אולי בגלל שאין לי משפחה (לא אומרת מרחמים עצמיים) אז הורים ונטישה ואהבה וכאב נחווים מבחינתי באותה נשימה..למשל את ההבחנה הזו קיבלתי מהמטפלת (אם כבר שואלים מה אני מקבלת ממנה) אמנם לא הגענו להבנה כזו יחד,אבל אולי נתנה לי כלים להבין דברים כאלה לבדי. זה נכון שקשר הוא משני אנשים שונים..אני קוראת מה שכותבות/ים פה כי אין לי דרך אחרת אלא לעשות השוואות..אין לי דרך למדוד את המטפלת שלי מלבד השיפוט שלי וזה דיי קשה לסמוך עליו כי עד לפני ארבעה חודשים אמרו לי שהוא לא תקין..אפילו לא אמרו את זה לי..רק שמעתי את זה כאילו אינני עוד. אבל שתדעי או בעצם שהם יידעו להם שאני דווקא ממש יודעת לשפוט מצבים. ושאני שפויה לגמרי וזה שלפעמים אני מאבדת את הדרך שלי עצמי ויוצאת מהמסלול/יורדת מהפסים זה בכלל לא אומר שכושר השיפוט שלי לא תקין..זה רק אומר שצריך ליישר אותי מעט. אני לא פסיכית כמו שעושים ממני. אני תוהה איך להתמודד עם ההרגשה הזו שלא מבינים מה שקורה לך בפנים. כמה נורא זה להרגיש לבד-לא לבד של להיות יחד,לבד שלא מבינים וחושבים שבכל פעם שאני מאבדת קצת שליטה אז ירדתי לגמרי מהמסלול. אני באמת לא. אני באמת בסדר..ואני ניסיתי לכתוב להם מה שאני כותבת פה. אבל זה לא עזר...בכלל...כאילו כל מה שאכתוב ואגיד זה בתור הזו שירדה מהפסים..ואני לא.. איך אפשר לטעון שירדתי מהפסים כשאני כל כך רוצה לטפל בעצמי....נכון?

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאיה, את יודעת יש כ"כ הרבה אמירות על "שגעון" ו"נורמליות" או מה שאת מכנה "לרדת מהפסים" שאני באמת חושבת שקשה להגדיר ולתחום. בכל אדם "נורמלי" יש את "המשוגע" ובכל "משוגע" יש את "הנורמלי". אז כן, אני מבינה שאת מרגישה שגם כשאת "יורדת מהפסים" שאת עדיין בסדר ורק צריכה "יישור" וזה ברור גם שלפעמים זה מרגיש מאד לבד- להרגיש ככה אם השאר אומרים אחרת. ויודעת מה, השורה התחתונה שלך היא הכי חשובה- נכון, מי שרוצה מאד לטפל בעצמה- היא כבר בסדר, יותר בסדר מבסדר. ליאת.

27/12/2015 | 10:30 | מאת: סיגל אביב

זה מוזר כשהגעתי אליה בפעם הראשונה לא ידעתי איזה תיבת פנדורה אני סוחבת ...לא הבנתי ששינויי מזג האויר זה פיצולים שלי לא הבנתי שאני נעלמת מגיעים אחרים שהם אני חשבתי שאני מעופפת סתם כזאת אישה לא מחוברת שכחנית...לא שאלתי אותה מה למדה לא שאלתי מה עושה ...ראיתי אותה ואת שפת הגוף שלה ופשוט ידעתי שאיתה זה אפשרי ... ועכשיו בודקת שואלת ...המטפלת שדיברתי איתה אמרה שהיא מעדיפה דף חלק ואני אמרתי שאני רוצה שתדבר עם הקודמת..יודעת שהמניעים שלי לא נכונים זה כדי שהמטפלת הקודמת תאשר לי אותה ..זה להתחיל ברגל שמאל.יודעת גם שיש דברים שאני מעדיפה שהיא תגיד לה ולא אני כמו כל הפאזל הטראומתי שלי ..מוקדם לי מידי לגעת בו עם מטפל חדש ...כל כך מבולבלת ואולי אני צריכה להיות לבד ואז לצעוד מחדש ... ומצד שני אוטוטו בחינות ויש עבודות להגיש ואני הראש שלי ממש לא בלימודים ...וליאת זה לא תלוי בי השינה אני פשוט מקיצה אחרי שעתיים ...לא מצליחה להשתחרר מאיך דפקתי לעצמי את הטיפול מרגישה כל כך אשמה ....ליאת תודה שאת כאן

לקריאה נוספת והעמקה

היי סיגל אביב אני דווקא חושבת שזה מקום של אינטגרציה והתפתחות בו את "בודקת" יותר את המטפלת שלמולך ואף רוצה שתדבר עם הקודמת. דווקא מתוך הידע שלך על עצמך ועל הפיצולים זה נשמע לי מאד נכון ומאד מותאם... קשיי שינה, כפי שאמרתי מאד מקשים. לפעמים כדאי להעזר בתרופות טבעיות לשינה זה עשוי מאד לעזור. לילה טוב :) ליאת

28/12/2015 | 07:17 | מאת: סיגל אביב

ליאת תודה על תשובתך פתאום נהייתה בי הקלה שאני בסדר הכל בסדר גם אם אטעה הכל בסדר... ושאלה איך היית מגיבה אם פתאום בתוך התהליך הייתי מציעה לך לנסות להמשיך אבל בסקייפ...בטלפון ההרסנים לא מגיעים אני יותר מאוזנת ומפוקסת על עצמי פחות נבהלת אולי כי אני בפינה המוגנת שלי ...לא רוצה לפגוע בה אבל זה עלה לי בראש ואני חושבת שאם לא אציע לא ניסיתי אולי זה יהיה נכון לנו..נתחום בזמן נניח של חודש נסיון ואם לא אז נפרד סופית ...

שמרו על עצמכם, תהנו תשמחו ותרגעו נשתמע ביום א ליאת.

24/12/2015 | 16:57 | מאת: מישי

אם מטפל אומר הערה, אובייקטיבית לכשעצמה, אך המטופל חווה אותה באופן מתנשא ופוגעני . האם תפקידו של המטפל לגלות רגישות ולנסות להבין מה מנקודת המבט של המטופל נחווה פוגע באמירה/יחס של המטפל? האם זה חלק מעבודה הטיפול או שלא בהכרח ואם המטופל נפגע זאת בעיה שלו שהוא כזה רגיש ולוקח אישית ? מה תפקיד המטפל? ואם המטפל חוזר על אותן אמירות שבחווית המטופל הן מתנשאות בלי לברר עם המטופל את הסוגיה והפשר לרגשותיו - האם זה סימן למטפל לא טוב? מה עבודת המטפל בעצם במצבים כאלה?

לקריאה נוספת והעמקה

היי מישי שאלת שאלה חשובה בנוגע לטיפול בכלל. כן, המטפל אמור בהחלט להבין את נקודת המבט של המטופל ומדוע הוא נפגע, אבל אם המטפל אינו חש זאת לבד (מה שאנו מכנים: כשל אמפתי) חשוב מאד שהמטופל יעלה את העניין ויסביר מדוע נפגע. עכשיו, השאלה מה "עושים" עם הנושא מאד תלויית גישה. בגישה הדינאמית הנקודה הזו של הפגיעות שמתרחשת במה שאנו מכנים יחסי העברה בין המטפל והמטופל חשובה מאד לעבודה הטיפולית כמייצגת גם וכנראה יחסים- מחןץ לחדר הטיפולים ולכן מאד חשוב להבינה- קודם בתוך חדר הטיפולים. בגישות אחרות יותר "סיביטיסטיות" ההתיחסות תהיה לפרשנויות הקוגנטיביות שהמטופל נוטה לעשות במיוחד אלו שמכשילות אותו ומייצגות סכמות מסויימות שהוא נוטה אליהן. שבת שלום :) ליאת

23/12/2015 | 21:58 | מאת: מיכ

להודעה הקודמת..אני לא מצליחה לחזור לנושא שדובר לפני שעברה למקום החדש ולפני שנסעה..ובעצם למטרה העיקרית שממש התחלנו לעבוד עליה והיא עברה מקום ואז נסעה..מאז שחזרה הפגישות רק כאלה כמו של מישהו רגיל שפוגשת ביום יום :( ואין קשר בין פגישות שלמעשה אולי מרחיק יותר? למרות שזה האידיאלי שלא יהיה קשר? חבל על הזמן והכסף.......

היי מיכ תנסי לשאול את עצמך מה באמת חוסם... מה מרגיש לך שהשתנה בעקבות המעבר? ליאת

23/12/2015 | 21:26 | מאת: מיכ

מה שלומך? אני נמצאת במקום כרגע בניסיון צמיחה, לא מתקשרת בין הפגישות איתה, זה קצת חסר אבל יודעת שהאפשרות לכתוב לה תמיד קיימת...היא אמרה שזה כבר טוב :) קראתי את אשר כתבת לאחרים ואני מבינה שצריך לחזור למטרות ולא כל הזמן לקשר..אז מנסה. יש לי בעיה שאני לא מצליחה לשתף כמו תמיד בגלל המקום החדש, לא רוצה לבזבז זמן ומשאבים במקום שקשה בו אבל ממשיכה לנסות....מנסה לחזור למטרות. ושאלתי היא האם אפשרי בטיפול לשפר בטחון עצמי? להעלות אותו יכולה להוות מטרה טובה בטיפול?

היי מיכ שמחה שאת חושבת על הדברים שעולים פה ועל הנושא החשוב של מטרות בטיפול. כן, אני חושבת שאפשר לשפר דימוי עצמי ובטחון עצמי כמו גם שאני חושבת שזה לא דבר פשוט - אבל אפשרי? בטוח. זה טוב לדעתי לחזור לפעמים למקום שהוא עוגן. להתחבר לשאלות ראשוניות, מה אני מחפשת בטיפול, לאן הולכת, כן לנסות לשתף כשקשה, שבת שלום :) ליאת

23/12/2015 | 18:06 | מאת: אביב

אני כל כך מבולבלת דיברתי עם כמה מטפלות לא יודעת מה לחפש מה לשאול כולן אומרות שברור יש להן כוח להכיל להחזיק..מצטערת זה נראה לי מלא באגו כשאת לא יודעת מה אני מביאה איתי ... אוף כל כך אהבתי את הפשטות את הכנות חסרת האגו של מי שליוותה אותי ...לא יודעת איך ממשיכים מכאן בלי לפול להשוואות ...והכי מעצבן שאני יודעת ששוב אני אבחן ואדחוף ולא האמין ..לא בטוחה שיש לי כוח למבחנים האלה שאני עצמי יעמיד לקשר הזה ... ליאת אני כבר לא בוכה כאילונהשלמתי בהכנעה או שדוחקת וזה יצא ...מה שבטוח אני עייפה בחוסר שינה מטורף....

לקריאה נוספת והעמקה

היי סיגל אביב תשמעי, קודם כל, חוסר שינה מטורף כפי שכתבת זה משהו שמשפיע ברמות שלא ניתן אפילו לתפוס תוך כדי. חוסר שינה הוא ממש מערער לעיתים, מקצין וגורם אפילו לדיכאון. זה דבר אחד. דבר שני, זה בסדר לבוא זהירה לקשר, זה בסדר לבדוק כמו גם שמי ש"מבטיחה" עושה זאת גם כנראה בכנות ומכוונות טובות כי היא מאמינה שהיא יכולה. אפשר אולי גם וגם, תנסי לישון השבת :) ליאת

22/12/2015 | 20:32 | מאת: מאיה

המטפלת שלי נסעה..הרבה זמן לא הרגשתי כל כך משוחררת. זה שאני יודעת שאין טיפול השבוע ושבוע הבא מאוד מרגיע אותי. מה זה אומר עליה? עלי אני יודעת מה זה אומר..אין לי הרבה ברירות אלא להיות בטיפול אצלה. זה לא ממש מבחירה. אבל אני בסדר עם זה..רק תוהה מה פשר ההרגשה הזו. שיחרור.. מצד שני עכשיו כשהיא נסעה קורים כל מיני דברים חדשים שבטוח הייתי מספרת לה אותם. ולרגעים נדמה לי שאולי זה שהיא לא כאן,זה טוב מהבחינה הזו כי היא בטח הייתה עושה מזה סרט..בעוד שאני סהכ די ממוססת את זה ומחליקה את זה ממני והלאה.. אני כל כך לא מבינה את העולם הזה של הטיפול,שלהיות בטיפול בחוסר הבנה כזה,מרגיש כמו להיות מנתחת בלי לדעת באיזה צד נמצא הלב... אני קוראת מה אחרות כתבו כאן..זה נשמע לי שהקשר שלהן עם המטפלת הוא ממש אמהי..נוטש..כואב..אז אני לא מבינה את הטיפול..וגם קצת רוצה שגם הקשר שלי איתה יהיה כזה אמיתי..

היי מאיה חושבת שקוראים פה הרבה צדדים שקיימים בטיפול. באמת לא תמיד קל להבין מהו טיפול וגם כל טיפול נחווה אחרת כי הוא נוצר משני אנשים שונים. מבחינתך, בהחלט מעניין לחשוב מה כן את מקבלת אצל המטפלת, אבל גם מובנת הרגשת "החופשה" . לעבוד על עצמנו ולטפל בעצמנו זה לפעמים קשה :) יותר קל לעיתים לא לטפל, לא לגעת. מעניין גם שכתבת על בנות שכותבות על קשר אימהי כואב ונוטש וכתבת זאת באותה נשימה... שבת שלום ליאת

20/12/2015 | 16:52 | מאת: סיגל אביב

כוח והבנה של מה שנכון וכאב שלא נגמר. ליאת פתאום הבנתי כל השנה האחרונה אני שכחתי את הדרך .מה שהיה לי חשוב זה הקשר שלנו שאני אשאר בטיפול...הפחד הזה שזה יגמר הפך לחרדה שניהלה אותי והפכה חכעס גדול שאני מאבדת את עצמי..שיחזור עצוב מול אבא ....כואב ....היא תהייה כל כך חסרה לי אבל אני אנשום לתוכי אחייך לעולם והמשיך עם הרוח ....ותמיד היא תהיה שם בלב .

20/12/2015 | 20:14 | מאת: מיכ

הי אביבוש..אני ממש מתחברת למה שכתבת על הקשר...לפעמים גם אני חושבת שאבדתי בדרך את המטרה... ליאת, מה את מייעצת כדי לחזור למטרה ולא להילחץ כשהיא נוסעת או לחשוב כל הזמן על הקשר בינינו........קצת נמאס את האמת, אני רוצה קצת להתמקד במטרות ולא במקום שעברה או בנסיעות שלה, אולי היציבות תוביל לחזרה למטרות? לא יודעת, תקופה ארוכה חוזרות לקשר הזה..ולאמון...ולפי מה שכתבת פה ומה שאביב כותבת אני רוצה לחזור למטרה בבטחה...רעיון?

היי מיכ עניתי משהו לגבי זה פה למעלה. לפעמים צריך לעשות איזושהי התרחקות כלוצר משהו שהוא: צפייה מהצד על עצמנו. במקרה הזה עלייך ועל הטיפול. בתוך המקום הזה לשאול: לאן הולכים? מדוע מתעסקים בקשר? מה זה משרת? האם זה משרת את הטיפול או כבר לא? ואז גם: מהן המטרות של הטיפול והאם הולכים לכיוונן? ליאת.

יופי. זה חשוב שאת גם במקום הזה של להבין שהקשר יכול להמשך אבל בעצם באופן אחר ושלפעמים כשדלת נסגרת אחרת נפתחת בהרבה מאד מובנים... ליאת.

21/12/2015 | 17:15 | מאת: אביב

תמיד כשדלת נסגרת אחרת נפתחת. אנשים ניכרים בדרכיינו כדי ללמד אותנו משהו ...אני מאמינה שבאיזה שלב המעגלים שלנו עוד יפגשו ...לא יודעת מתי או איך אבל יודעת והקשר ימשיך להתקיים בלב ובכלל מן הסתם העדכן אותה בפרות ההצלחה שלנו . כי מה שזרענו בשש שנים יצמח ויגדל מתי שהו ותמיד אני מקווה שאזכור מאיפה זה בא ...

22/12/2015 | 11:45 | מאת: סיגל אביב

הפיצול מוטרף לגמרי ..... איך מלמדים ילדים במח ארבע חמש . שהיא ואני ו ניפרדים וזה לא כי היא לא אוהבת אותם זה כי אין לה כוחות לטפל בנו... לאמא לא היה כוח ליועצת לא היה כוח למנהל היה כוח הוא היה כמו אבא לפסיכולוגית לא היה מושג קלוש לאבחון ב...לא הבינו כלום לפסיכולוג הצבאי לא נתתי להתקרב ולה....נתתי את הלב נתתי לה לאחוז אותו בלי פחד ...סמכתי עלייה האמנתי בה אמרה לי שהדלת שלה תמיד פתוחה בשבילי.. אמרה לי שתהייה איתי כל זמן ארצה ...מבינה את הכל ...אבל איך אני יכולה להאמין למישהו ... רוצה טיפול נקודתי בלי קשר לא רוצה יותר מטפל שיקח לי את הלב ... יותר מידי אנשים שברו לי אותו ...

היי סיגל אביב מבינה אותך מאד. זה כואב. אבל נשמע לי שהיא הכילה והייתה - לא נטשה וגם כעת אולי עדיף לנסות לא לשים את זה "בסל הנטישות" היא הייתה שם לא מעט לפי מה שהבנתי ממך. נכון, קשה להסביר זאת "לילד הפנימי" בהחלט מבינה... ליאת.

19/12/2015 | 17:52 | מאת: מאיה

אני כבר לא מטופלת אצלה שנתיים וחצי. כבר מטופלת במקום אחר-ציבורי.. אבל המחשבות עליה,הזכרונות של ההרגשה בקליניקה..משהו מוגן כזה. והיא בעיקר..איך שהיא מבינה ואיך שאכפת לה ואיך שרוצה לשמוע עוד..איך שסוף סוף מישהי נותנת לי הרגשה שהיא אוהבת אותי. שלא מוותרת עלי ועל פגישה איתי.. אבל יש לי מטפלת אחרת..גם היא טובה ומכילה ואכפתית. אבל הגעגוע הוא אמיתי. אין לי משפחה וגם לא ממש חברים קרובים..וזה הגעגוע היחיד ומרגישה שאין לי איך לספק אותו. הייתי רוצה לחזור להיות מטופלת שלה. כשעזבתי את הטיפול (לסוג אחר של טיפול) היא אמרה שהיא לא מפסיקה להיות הפסיכולוגית שלי רק בגלל שלא נפגשות..אבל היא לא..לא התקשרתי אליה מעולם ולא שלחתי הודעה מאז..וגם היא לא. רק תמיד מקווה לפגוש אותה ברחוב..סתם שתראה שאני הרבה יותר שמחה מפעם...

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאיה אני מאד מבינה מה שאת מרגישה את הגעגוע מחד ואת הקושי (אולי) לשאול מה שלומה או בכלל, אני חושבת ששום טיפול אינו דומה למשנהו ואכן בכל טיפול יש את המיוחד לו עקב האינטראקציה הייחודית שנוצרת, מה שנשמע לי מרגש במה שכתבת זו הנוכחות המטיבה שהייתה למטפלת בשבילך שבעצם נשמעת כעדיין "הולכת" איתך ובתוכך... ליאת.

20/12/2015 | 15:47 | מאת: סיגל אביב

תודה על מה שכתבת כל כך מבינה אותך ונתת לי תקווה

15/12/2015 | 22:12 | מאת: סיגל אביב

זהו ליאת כמו שידעתי הטיפול שלי נגמר עוד שתיים שלוש פגישות לסיום אבל זהו היא לא יכולה יותר ..ניסינו בשנה האחרונה שתינו נאבקנו ירקנו דם רצון יש אבל אין יכולת ...עצוב כואב אבל זה מה שיש ...מאמינה שכמו שנסגרה לי דלת תיפתח אחת חדשה ..כמעט שש שנים של טיפול ורגע לפני שנה חדשה ...מתנת יום הולדת מוזרה וכואבת כרגע ואולי במרחק הזמן בעוד כמה חודשים אגיד שזאת הייתה המתנה הכי נהדרת. כרגע עצובה כואבת אוהבת אותה מאוד ויודעת שאוהבים גם שכואב צרי לדעת להרפות אז מנסה ...לרגע נופלת למקום הקרבני המשחזר ששוב לא מצליחים להכיל אותי את התוקפנות שלי ..שהאמת עם יד על הלב לא חושבת שהיא קיצונית כל כך בטח לא לנפגעות ...רק שהיא רגישה מידי וכרגע עוד יותר ..כן אני חוסמת טיפול כן אני הודפת כן אני צינית ולא פשוטה אבל מכאן להרגיש כמו מפלצת המרחק עצום ...עצוב לי כל כך ..האמנתי שאני והיא נטפס לפסגות אחרות אבל אני תמיד אזכור אותה כמי שהצילה את חיי מה שהיא עשתה עבורי אף מטפל לא היה עושה ...לא פלא שנגמרו לה הכוחות...לא מאמינה שזהו הפעם זה אמיתי כל כך

לקריאה נוספת והעמקה

היי סיגל אביב זה באמת קשה אבל שומעת שאת כבר עושה פרידה "טובה" יחסית, כלומר מתבוננת ןמסתכלת גם על מה שהקשר נתן וגם על מה שלא היה שם. מניחה שתמשיכו לעשות זאת. שש שנים זה לא מעט בודאי יש הרבה גם מכאן וגם מכאן. וכן....פרידות הן לא נעימות אף פעם אבל עם עיבוד נכון הן נסבלות :) ליאת.

19/12/2015 | 23:14 | מאת: אביב

מה כבר אפשר לעבד בשתי פגישות זה מה שאי חושבת לנכון .....זה מה שיש ועם זה ננצח ..הפיצול חוגג אבל יש לי אותי וזה הרבה

20/12/2015 | 22:42 | מאת: מה עושים?

לא יודעת מה בטיפול שלך. ומה הדרך שעברתן, ומה המסקנה. ואיך. אבל התרשמתי לקרוא את הכוחות הפנימיים שלך. מעורר הערכה והשראה. מאחלת לך הצלחה!