נגישות
נגישות

פורום פסיכותרפיה

13412 הודעות
11959 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
08/12/2015 | 14:19 | מאת: מיכ

היי ליאת, הזמנתי אורחים יהיו הרבה הערב...מכינה המון..אנחנו גם מוזמנים מחר, מחרתיים..בקיצור שמח ועמוס. חושבת על המטפלת שלי, היא חסרה לי. מתחילה לחשוב על עצמי יותר, להתחבר ואולי אפילו לחבק מבפנים....חושבת שהגיע הזמן שאבין ששכבה של שומן על גופי אינו תחליף לחיבוק חם..אפשר להתחמם גם עם כוס תה :)חסר לי החיבוק שלה, כל סוף פגישה יש חיבוק, שזה נחמד ומחזיק אותי למשך השבוע... גם לא מתכתבת איתה כי שומרת היטב על פרטיות וגבולות כשהיא איננה... קשה לי עם האוכל עדיין...כבר 22 קילו פחות, לא יאמן, אמרו לי להפסיק להוריד...לא יודעת תמיד רוצים עוד, לא? יש לי פנים עגולות ונטייה להשמנה וכמובן אין סיכוי לאנורקסיה כי אוהבת כל כך לאכול אני נראית בסדר כנראה שאין צורך בהורדה, בטבלה אני הגעתי סוף סוף למשקל תקין, אבל השמירה חייבת להיות לתמיד וזה קשה.... חג שמח,מואר ולא משמין מידיי, מיכל

היי מיכ קודם כל חג שמח טעים ו...מלא ניסים. נשמע לי לא קל להיות חשופה כפי שאת מתארת. גם נעים וכיף וגם- גלוי. נראה לעין. אולי כמו התנועה הזו בין האורחים המוזמנים, שגרץ החג, לבין המערבולות הפנימיות שאותם את מכירה ואחרים- לא תמיד רואים. חיבוק :) ליאת

08/12/2015 | 07:54 | מאת: א.ה.

הי ליאת, הי לקוראים, בשבוע האחרון יש לי נטייה חרדתית גבוהה יותר. משמעותית. מצבי רוח לא הכי טובים שתופסים יותר נפח ממה שהיה בתקופה האחרונה. ונדמה לי שאוכל לקשור זאת לשינויים - שינויים די חדים במזג האוויר. הקור לא עוזר למוטיבציה; שינויים שאולי צפויים מבחינה תעסוקתית, מגורים, קשרים עם קרוביי, פרידות; ובהמשך לכך - אנשים בעולמי שמזדקנים, נחלשים; בוודאי אומר זאת למטפל. אומר גם שאני מרגישה שיש צורך להחזקה צמודה יותר, גם אם לא ייצא לפועל. ואת יודעת, ליאת, גם השינוי כאן. פתאום את פה. יותר. פתאום יש עוד מקום. זה קצת מבהיל (אותי). מרגישה שחסרה לי קצת עטיפה, מעטפת. ובכל זאת, התקווה לא מתה :-) שלכם, א.ה.

לקריאה נוספת והעמקה

א.ה יקרה כתבת על נושא קרוב לליבי. איך מתמודדים עם שינוי? (גם ברבים) האמת שיש לי באמת המון מה לומר בנושא זה אנחנו יכולים להתמודד עם שינויים באופן רגשי, שכלי, אפילו גופני כפי שתיארת אבל לדעתי אולי הכי חשוב זוהי איזשהי נקודת מבט פנימית שבה אנחנו מחליטים לא להאחז בדבר. למעשה, לרובינו יש נטייה כן להאחז, כי אנחנו רוצים להרגיש מה "שהיה הוא שיהיה" אבל המציאות מכתיבה אחרת ולפעמים המציאות יוצרת שינוי אחר שינוי. המשמעות של "לא להאחז" אומרת שאחשוב לשמור על אמונה שכפי שקורים דברים מפחידים כך יכולים לקרות דברים חיוביים, באותה מהירות. המשמעות של לא להאחז היא גם ובעיקר- גמישות. משהו שמאפשר לנוע משינוי לשינוי מבלי להרגיש שאנחנו מאבדים את עצמנו. חרדה נובעת מהרצון להאחז..."שלא יקחו לי" "שלא ילכו" "שלא ישתנה" אבל אם מקבלים והולכים עםהשינויים ולא נגדם גם החרדה פוחתת. בקיצור- הרחבתי קצת :) אבל שורה תחתונה אני מבינה את הקושי הרב שבשינוי את החרדה שזה מעורר ואולי עזרתי קצת במה שכתבתי. ליאת.

09/12/2015 | 06:42 | מאת: א.ה.

הי ליאת יקרה, הרבה חומר מעניין למחשבה. נהניתי לקרוא אותך. זה יפה לשמוע משהו ממישהו אחר, שמוציא אותך קצת מהבועה שלך, או מזכיר לך דברים שאתה יודע, אולי רק במילים אחרות. כן, אפשר לומר שיש לי נטייה להיות מהנאחזים. במוכר, גם אם אינו חביב במיוחד. והאמת, שעל פי רוב הקורה במציאות קל ופשוט יותר מהתרחישים הנוראיים הגרנדיוזיים שאני יכולה לפתח. חושבת שאני גמישה למדי במקומות מסוימים, גם בנפש. גמישה מחד, מאידך, יש גם אזורים נוקשים. "שלא ייקחו לי" ממש אהבתי :-) וגם, שמישהו יראה שיש לי ויחמוד. ובהמשך לדברייך אליי למטה - אבקש נס (ואנסה לתרום לו מכיווני). תודה על התשובה המפורטת, המהירה והמושקעת, שלך, א.ה.

07/12/2015 | 18:46 | מאת: תמר

שלום ליאת. תודה על תשובתיך, האם כאשר הטיפול הוא פרטי לא דרך מסגרת כלשהי,האם יתכן שהמטפל יוצר קשר עם בן משפחה של המטופל לשאול לגביו ללא ידעת המטופל (אין סכנת חיים למטופל) ?

היי תמר מבחינה אתית זה אפשרי רק אם המטופל מסכים. ליאת.

06/12/2015 | 14:14 | מאת: סיגל אביב

מנסה ...לפעמים זה כל כך קשה. עכשיו זה מן רגע כזה שהכל הפוך ואני יותר אנחנו מאני ...

06/12/2015 | 19:10 | מאת: סיגל אביב

והוא כל כך חי כבר שנים הוא לא היה כל כך חי אני נשרפת מבפנים

שוב...איתך האם היה איזשהו טריגר? ליאת

היי סיגל אביב איתך. וכן, יש רגעים כאלו שזה קורה ואפילו שכתבת מעט אני מבינה כמה זה ....קשה. ליאת

07/12/2015 | 19:01 | מאת: סיגל אביב

ליאת תודה באמת לא פשוט הכתיבה היא סוג של האחזות בנסיון לא להעלם לגמרי ...תודה על היותך

04/12/2015 | 15:47 | מאת: תמר

נניח שיש קושי עם מטופל , מטופל בעיתי ולא יציב . מצד אחד נורא "פעיל" מחוץ לשעות הפגישה עם תכנים משמעותיים (טלפונים אימלים..) אך בשעות הפגישה הדיבור מתחמק , "תפל" ולא משמעותי, והייתי מציינת שהמטופל מאד אגרסיבי לא פיזית אלא בתגובותיו הרגשיות באיזה שלב אומרים למטופל שהוא בלתי ניתן לטיפול? ומפסיקים לטפל בו? או שלא מפסיקים עד שהוא עוזב לבד ?

היי תמר כל עוד יש בכל זאת שמירה על הסטינג הטיפולי הווה אומר הגעה לפגישות יש בסיס לעבודה משותפת גם אם קורה כל מה שתיארת. כי הרי מה שתיארת הוא לב הקושי כנראה, של המטופל, עם זה הוא בא, ועם זה הוא כנראה צריך עזרה לכן ברור שלא "מפטרים" :) מטופל על כך. ליאת.

04/12/2015 | 15:39 | מאת: תמר

תודה לשתיכן על התשובה, הנושא דובר בפגישה , והביא איתו מפלה גדולה...לא אהבתי את תשובתה, רציתי תשובה אחרת. ליאת האם כל הקשרים שלך עם מטופלים הוא זהה או שעם כל מטופל זה אחרת לאחד את מאפשרת יותר ולאחר פחות ואם כן מה הסיבה לכך? האם המטופל עצמו? עם מי קלים יותר ומאפשרים קשר פתוח ועם מי יש יותר דיסטאנס?

היי תמר מבינה את אכזבתך אע"פ שאיני יודעת מה בדיוק איכזב. כן, לכל קשר (עם מטופל) יש את האופי שלו אבל לא הייתי מגדירה זאת על סרגל "למי קרובה יותר" אלא על סרגל של דיאלוג שונה עם כל מטופל בהתאם לאישיותו, אישיותו ו...מה שנוצר באינטראקציה. מרגישה שהשאלה שלך נוגעת במקום שאולי הכי קשה להבנה בתוך קשר טיפולי והוא העדר הסימטריה...יחד עם זה שיש הדדיות. עדיין יש לי הרגשה שאולי שווה להמשיך את השיח עם המטפלת גם אם תשובתה איכזבה סביס מה שאמרת פה, האם יש תמיד דיסטנאס? כפי שהגדרת, האם לפעמים הוא "נשבר" מסיבות אלו ואחרות?, למה? ועוד מרגישה שיש ערך רב להמשך דיאלוג כזה ביניכן (אינטואטיבית). ליאת.

04/12/2015 | 08:40 | מאת: א.ה.

הי ליאת יקרה, עדכון קטנטן - אנחנו, המטפל ואני עדיין עורכים פגישות הכוונה ושמירה. יש ביננו קשר טוב עכשיו. סופ"ש נעים ותודה חמימה ולבבית, בהערכה, א.ה.

א.ה יקרה נשמע טוב, רגוע כזה, אנושי ואישי. והחמימות והלבביות בהודעתך מתיישבת לי טוב על סוף השבוע הקפוא שלפנינו :) אז גם לך... ליאת

07/12/2015 | 09:37 | מאת: א.ה.

הי ליאת חמודה, תודה :-) הקור קשה. וגם בדיוק המזגן אצלי נשרף. באסה משהו. אין נפגעים ושלום לכולם. דואגת למי שאין להם הגנה. ומשהו מצחיק שרץ בפייסבוק - "מי ייתן ואחרי החג נהיה לנר ולא לסופגניה" :-) להת' א.ה.

03/12/2015 | 23:18 | מאת: מה עושים?

בתקוה שאת קוראת כאן. כתבתי פה לפני חמישה חודשים (נמצא בעמוד הקודם בפורום), על סיפור החוב שלי מול המטפלת, והענין הנורא שנוצר מזה. לא הייתי מסוגלת להיכנס ולקרוא שום תגובה. בורות שחורים של כאב. והכאב המשיך וממשיך. ונכנסתי כעת, קראתי את מילותיך. וצמררת אותי. ממני. (מתנצלת אם כתבתי הודעה כביכול פרטית בפורום כללי. אך לא ידעתי איך אפשר אחרת).

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך אני זוכרת את שאלתך ואת הקושי הנוראי... מוזמנת לשתף מה קרה מאז? אם מתאים, ליאת

03/12/2015 | 16:32 | מאת: סיגל אביב

תנודות קשות בן מצב למצב מביאים אותי לידי הצפה שאני לא מסוגלת להכיל ...רק להיות כאן ....לרגע עד שהתחזק ....

לקריאה נוספת והעמקה

היי סיגל אביב מוזמנת לנוח, לשהות פה...לנשום. מאד חשוב פשוט לנשום נשימות ארוכות במצבים כאלו,ואז לתת למחשבות לחלוף מבלי לנסןת להתעמק בהן, פשוט, לחלוף עד שעובר... איתך ליאת

03/12/2015 | 13:41 | מאת: סיגל אביב

חושבת שהבנתי מי את ... לא חושבת שניפגשנו כאן ...כתבתי כאן בתקופה מאוד קשה טריגרית ודיסוציאטיבית בכינוי sigal ...בעיקר כאב אמיתי ללא כוח...ואז הגעתי לשם וניכנסתי בכינוי אחר וניכנסתי בתקופה שהפורום סער לא באתי עם אותו הכאב כמו שהיום קשה לי ואני רוצה לפצל ...אולי בגלל זה איחדתי כאן את שמי כדי לא לאפשר לעצמי את הפיצול הזה ....בכל מקרה זאת אני ...

04/12/2015 | 08:26 | מאת: א.ה.

הי סיגל-אביב חביבה, שולחת לך חיוך וחיבוק מחזיק. יהיה טוב, נאמין? שלך, א.ה.

01/12/2015 | 16:41 | מאת: תמר

שלום ליאת, רציתי לשאול האם זה מוגזם שמטופל ירצה שהמטפל יהיה מעורב מעבר לשעת הטיפול, ותרשי לפזר את העמימות עם דוגמא : נניח שלמטופל יש בחינה משמעותית או משהו כלשהו משמעותי שהמטופל הזכיר את החשיבות בפגישות והמטפל יודע את המועד, אך כאשר זה האחרון לא התעדכן באותו יום של המאורע החשוב, המטופל התאכזב נורא והשליך את כל היחסים כלא היו. ברשותך 2 שאלות:1.(הנחה שהיחסים עם המטופל הם די ארוכים 3 שנים עם הרבה עליות ומורדות) האם היית כמטפלת כן דואגת לסמן למטופל שאת זוכרת? גם כי את יודעת כיצד יגיב וגם כדי להביע אכפתיות 2. ואם לא כיצד היית מטפלת בדבר לאחר שהמטופל הביע אכזבתו? כמובן שזה מאד יחסי ואינדיבדואלי אבל אשמח לשמוע את תשובתך.

לקריאה נוספת והעמקה

היי תמר אענה לך מאד בכנות כי שאלת בכנות, גם איך הייתי מגיבה כמטפלת. אז... א. ברור שבמצב אידיאלי המטפל היה זוכר ומביע עובדה זו ב. מכיוון שהמטפל הוא גם בן אדם יכולות להיות כל מיני סיבות שבעקבותיהן לא ציין כמו: פשוט שכח :) מעומסים שלו, או שזכר אבל אז חשב על משהו אחר ושכח וכו'. ג. בוודאי שאם המטופל מביע אכזבה חשוב מאד שהמטפל יתייחס אליה כי: ראשית, לתת מקום לאכזבה כרגש לגיטימי. שנית, זה מעלה נושאים מאד חשובים כמו: מה זה אומר שיש "שניים" בקשר? האם אנחנו תמיד רואים את האחר? האם תמיד נצפה שיתייחס אלינו בדיוק בדיוק כפי שנרצה? מה קורה כשזה לא קורה? באמת יש המון נושאים מאד חשובים שניתן להגיע אליהם דרך האינטראקציה שתיארת. ליאת

02/12/2015 | 15:02 | מאת: סיגל

הי תמר, אינני מטפלת (אך כן עוסקת באופן זה או אחר בטיפול) ורציתי להוסיף פן נוסף. מאוד טבעי שאם קרה לך משהו מיוחד וחשוב שתצפי מהמטפלת לזכור ולהביע התעניינות. זה אנושי לגמרי ואם המטפלת היא דמות משמעותית בחייך, זה אפילו מתבקש. אני מבינה שציפית שהיא תיזום שיחת טלפון מעבר למפגש הקבוע, ביום הבחינה ( מקווה שהבנתי נכון). לגבי זה- רוב המטופלים ימנעו מליזום קשר בין הפגישות בעצמם (גם אלה שמאפשרים זאת מצד המטופל) וידחו את השיחה על כך לפגישה עצמה. בכל מקרה, חשוב שתביעי את הצפייה והאכזבה שלך אל מול המטפלת, זה חומר חשוב להבנה את עצמך. ומקווה שהלך אחלה במבחן :-)

סיגל וברוך גם שובך! אשמח לשמוע ממך. ליאת

01/12/2015 | 11:24 | מאת: מאיה

שלום, רציתי לשאול האם זה תקין שילדה בת 8 ציירה על הדובי שלה איבר מין גברי? האם זה עשוי להעיד על משהו שעברה?? אודה לתשובה

היי מאיה, זה יכול לנבוע מכל מיני סיבות ולא בהכרח מהסיבה שציינת. אבל מציעה לך גם להעלות את השאלה בפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר ולקבל שם תשובה יותר מפורטת, ליאת.

30/11/2015 | 08:45 | מאת: sigal- אביב

את יודעת יש משהו בהצעה שלך של האיחוד הגם וגם ...ככה אני לא מבטלת אף אחד מהם וזה נראה לי שלם יותר ...אז מה את אומרת?

כן, אני חושבת שזה נותן הרגשה של גם וגם רק קצת קשה לשמוע זאת כשם מלא ורציף... אולי אפשר למשל לקרוא לך בעברי: "סיגל אביב" זה גם רצוף וגם- שתיהן. או שיש עוד רעיונות? ליאת

30/11/2015 | 18:26 | מאת: סיגל אביב

זה מוזר אבל זה בטח יותר נוח מאנגלית ועיברית ..זה מעניין אף פעם לא היה חשוב לי השם שלי האמיתי ומבחינתי יכלו לקרוא לי בכל שם. התרגלתי לשם אביב וזה כאילו אני ,אבל לוותר על השם סיגל זה לוותר על הזהות שלי כאן...והחיבור בני לבין נניח הנערה זה מחייב לשמור על הזהות של כל החלקים ...אז מה

30/11/2015 | 18:30 | מאת: סיגל אביב

מה שהתכוונתי לשאול האם באינטגרציה הכוונה לשמור גם על שתהן הרי האיחוד לא יוצר דבר חדש...תיראי משם איזה שיח מעניין

29/11/2015 | 14:21 | מאת: מיכ

היי..בפגישה היה ניכור כזה....לא רציתי לשתף...היא ניסתה שאדבר את הכעס, דיברתי אותו מעט מאוד.......והייתי ממש רחוקה ממנה............אחר כך הכל יצא בווטסאפ..לא כעס אלא כל מיני דברים שנלחמת בהם..שתפתי אותה, בבית, במערכת החינוך של ילדיי, וכן גם בטיפול ואני צריכה לעבור משהו רפואי מעצבן כזה.........אוף היא נוסעת, לא רוצה שתיסע...לא רוצה!!!!מעולם לא ביקשתי ממנה שלא תיסע....הפעם מרגישה כמו ילדה קטנה שלא רוצה שאמא תיסע :( ואז שוב הרגשתי קרבה..אני לא רוצה ריחוק ממנה!!!!!!! לא מוחקת כלום......לא מוותרת ונלחמת על הכל יותר קל לשקוע בדיכאון ולאכול עד אובדן תחושה....מה יותר קל? להיות בדיכאון או להלחם בו? אולי כדאי להיות עצובים נורא ולשקוע ביאוש? הרי הכל עובר בסוף לא????אוףףףףףף האם צריך להלחם בדחף לשקוע? להלחם ברצון הזה?????? מה את אומרת????

לקריאה נוספת והעמקה

מיכ, שיתפת וזה הרבה כי קודם לא הצלחת אז שמחה שזה יצא גם אם בכעס או בווטס אפ. כן, מבינה את הרצון כמו שאת אומרת ש"אמא לא תיסע"...האם את יכולה להגיד לה את זה ככה כפי שזה? לפעמים כשאומרים כבר יש הקלה אפילו אם היא תיסע. אני חושבת שאם אומרים: "אני עומד לשקוע בעצב" במקום: "אני עומד לשקוע בדיכאון" זה הרבה יותר אפשרי לתת לזה מקום ופחות מאיים. כי לשקוע בעצב זה אנושי, קורה לכולם וכן, כשנותנים לזה מקום זה בדרך כלל גם עובר. המשמעות של "לשקוע בדיכאון" כשמה כן היא: לשקוע. כי המחשבה אז היא על מצב מתמשך של עצב שקשה לצאת ממנו ולכן זה נתפס לכאורה כשלילי יותר למרות שגם במצבים אלו: לעצב חשוב לתת מקום!ולפעמים גם לדיכאון. לעניין של "לשקוע"- פחות. ליאת

29/11/2015 | 08:08 | מאת: sigal

שמחה לראות שחזרת שיהיה רק בטוב והרבה :)

לקריאה נוספת והעמקה

היי sigal טוב לשמוע ממך :) מה שלומך? ליאת.

29/11/2015 | 19:27 | מאת: sigal - אביב

צעד ועוד צעד ושניים אחורה ואחד לעמוד ..אבל המגמה קדימה ..ליאת נכנסתי לכאן בעבר בניק הזה ואחר כך הגעתי למקומות אחרים בניק אחר כיאה למצבי הפיצולי אני רוצה לאחד אותם ...אז אם לא אכפת לך אני אשתמש בניק השני והוא אביב זה קצת מפחיד זה כמו לעשות אינטגרציה בן החלקים שלי ...יש בזה משהו מקדם ..ומפחיד :)

30/11/2015 | 19:53 | מאת: א.ה.

הי :-) ליאת, שמחה מ-א-ד לראות שהפורום מראה אותות חיים מחדש. סיגל-אביב - וואי, לא ידעתי שמדובר באותה דמות. שם היא גלויה כל-כך, וכאן נראתה לי חבויה. בהמשך לדברייך, סיגל-אביבונת, כותבת בכינוי ותיק פה, כינוי, שאני דווקא מתחברת לראשי התיבות שהוא ייצג עבורי די בראשית הדרך, בפורום אחר. היו לי בעבר מלאן כינויים (אוי, פרגמנטציה...). אבל כבר תקופה ארוכה שנצמדתי כאן לכינוי אחד בלבד, ובפורום המקביל לכינוי אחר. הבנות הותיקות כולן יודעות שאני אותה אחת - מידע שהועבר בינהן בהתכתבויות חוץ פורומיות. הכתיבה שלי די באותו הסגנון בכל הכינויים שהיו, כך נראה לי. כאן נראה לי שאשאר א.ה. אם אבחר לכתוב, אבל, אנא, אם אפשר לבקש, השתדלו לא לערבב בין הפורומים. ליאת - איני זוכרת באיזה מצב הייתי לפני הפסקת הכתיבה כאן. אחפש, ולפי מה שאמצא, אולי אעדכן אותך בעץ חדש. בכל מקרה, ד"ש חם, ליאת, מקווה שבסדר אצלך. הבנתי שהיו כאן גם קולות כעס, אבל בסיכומו של דבר, את כאן ולא נטשת :-) א.ה.

א.ה יקרה טוב לשמוע ממך ומרגש, ובכלל נעים לשמוע את כל הקולות הותיקים שהכרתי. אשמח מאד אם תעדכני, מה איתך? לגביי, אני מבינה את קולות הכעס , אפילו מאד מבינה, אבל יש דברים שלא תמיד תלויים בי ...בכל אופן, אכן לא נטשתי, ואני פה שוב ושמחה על השיח המעניין. ליאת.

25/11/2015 | 23:17 | מאת: עינת

היי ליאת, יש לי התלבטות: אני מטופלת באנליזה, עם התקדמות משמעותית (לפחות מבחינתי), ועם עוד דברים שאפשר לעבוד עליהם. מרגישה שהמטפלת שלי מצוינת ועוזרת לי מאוד להבין דברים. אנחנו מתקרבות לסיום הטיפול, ואני מודה פה(קצת במבוכה) שהצצתי לה כמה פעמים במחברת, כשהיא הכינה לה לשתות לפני שנכנסה לחדר. כל פעם שאני מציצה אני בשוק, אבל בפעם האחרונה הייתי בשוק במיוחד. היה שם ציטוט של משהו שאמרתי, מן משאלה כזאת מהקשר שלנו, וליד זה היא כתבה לעצמה הערה וסימנה אותה בקו: "היית מתה" וגם משהו שנשמע כמו "מוות בטיפול" או משהו כזה. הייתי בשוק וכבר כמה מפגשים שקשה לי להתגבר על זה. מסיטואציה של קירבה ואמון, אני פתאום מרגישה שהיא לא אמיתית, ושאי אפשר לסמוך על המחוות שלה, אם בינה לבין עצמה היא כותבת דברים כאלה. וגם.. מבאס אותי שזה מוציא אותה מתנשאת ודוחה ומזלזלת. איך היא לא מתביישת? וכל פעם מדגדג לי פשוט לשאול אותה למה "הייתי מתה", על המשאלות שלי?! למה? מעליב נורא.. אבל אני מסתפקת בלשאול מסביב, ואז היא מנסה לפרש דרך חוויות אחרות שהיא מכירה ממני, ולא מודעת לזה שאני מדברת על הכאן ועכשיו. ומטריד שזו לא הפעם הראשונה שכשאני מציצה לה במחברת אני מוצאת בהן אמירות כאלה, מפתיעות ולא צפויות וככ שונות ממה שאני מכירה בה. אני לא בטוחה שהקשר שלנו יצליח לעמוד בבגידה כזו שלי באמון שהיא נותנת בי, כשהיא משאירה את המחברת ליד הכורסא, ולא במגירה. היא תיקח את זה מאוד קשה (אולי בצדק) ולא תצליח לסלוח לי. ומאידך- אני מתקשה לתת בה אמון עכשיו. אני נוטה לספר לה, אבל יודעת שהיא תגיב מאוד בעוצמה, ולכן אולי עדיף שאשמור את זה לעצמי ואבטיח לעצמי לא לעשות את זה יותר. הכנסתי את עצמי לפינה קשה.. אשמח לשמוע את דעתך, עינת

לקריאה נוספת והעמקה

היי עינת קראתי כל מילה ממה שכתבת, כי מרגיש לי שהעלית משהו מורכב. ראשית, אני לא בטוחה שהפרשנות שלך ל"היית מתה" היא - גם שלה. (כותבת לך כרגע מכסא המטפלת) יש אפשרות שהיא התכוונה לכך שהיא מרגישה מילים של מוות בטיפול או משאלות מוות שעולות כרגע בהקבלה לסיום ולזאת היא התכוונה ולא למה שאת חשבת. לכן...עולה גם האפשרות שיתכן שגם במקרים האחרים בהם הצצת אולי אולי פירשת לא נכון. פסיכואניליטיקאים הם אנשים עם הרבה אסוציאציות,מאד חופשיות, מאד מורכבות, דמיון, וכו'... דבר שנוסף ששמתי לב אליו זו אמירתך שהמטפלת תגיב בעוצמה. למה כוננתך? כעס? איזה סוג עוצמה? אני מנסה לדמיין עצמי שוב בכסא שלה ולא יודעת, זה לא נראה לי כ"כ "נורא" שהצצת... זה אפילו אנושי. היא יצאה, השאירה מחברת ו...עשית זאת. לכן כן חושבת איתך האם אולי בכל זאת יש מקום לפתוח זאת איתה? דבר נוסף, אולי דווקא כחלק מסיום הטיפול עושים איזושהי התרחקות לעיתים אפילו לא מודעת, ואז כמו בכל קשר, מתחילים למצוא את "הפגמים" באדם שממנו נפרדים..או שעושים דבלואציה של הקשר. אולי?... מעלה השערות, מוזמנת לשתף שוב, ליאת.

28/11/2015 | 19:16 | מאת: עינת

היי ליאת, תודה על התגובה. חשבתי קצת על מה שכתבת, וקשה לי לפרט את ההקשר והפרטים, אבל אני בכל זאת מרגישה שהפרשנות שלי ל"היית מתה" מתאימה יותר. עם זאת, משהו במה שכתבת בכל זאת הצליח קצת לרכך את האמירה הבוטה הזאת שלה. אני עדיין מתלבטת אם לשתף אותה שהצצתי, כי זה כן נשמע לי נורא מצידי.. כשמדובר באנליזה, אז המחברת שלה כוללת את כל הדיבור בינינו וגם את כל האסוציאציות והמחשבות שעולות בה בדרך, חלקן כאלה שקשורות לגמרי אליה. לכן, להציץ למחברת זה קצת כמו להציץ ליומן אישי, וזה קצת נורא מצידי... אמנם לא ראיתי הרבה הערות על חייה האישיים, וגם הן היו מקודדות ואידיוסינקרטיות, כך שזה לא באמת אמר לי משהו, אבל בכל זאת. זו כן בגידה באמון.. עוד לא החלטתי מה לעשות.. בנתיים אנסה להמשיך כאילו כרגיל ואולי הרושם הפוגע יעלם ממני לאט לאט. סיום האנליזה הוא לטובת חזרה לפסיכותרפיה, אז יהיה לי זמן לבחון איך אני מרגישה עם הידיעה הזאת, שהיא אולי בוטה וביקורתית מאוד כלפי חלקים בי. תודה שוב! ושבוע נעים, עינת

25/11/2015 | 16:38 | מאת: מיכ

ליאת יקרה! שמחה כל כך שאת חוזרת למתכונת רגילה :) היית חסרה. לי קשה כל כך... מעולם לא היה כך בטיפול.....שבוע שעבר ממש שיתפתי אותה למרות שהמקום מעצבן...ישבתי על הרצפה, שתפתי בכאב גדול ועוד.....ואז אחר כך התנתקתי ממנה, לא כתבתי לה בין הפגישה הזו לשניה, (מה שבזמן האחרון נהיה ממש, כתבתי הרבה בין פגישות שוב)והיום נפגשנו והייתה שתיקה ארוכה ואני אדם מאוד פטפטן ותמיד יש על מה לדבר...אמרתי שאין על מה לדבר היום או יותר נכון לשם מה לדבר :( ואז היא רצתה שהילדה הכועסת תדבר וישבתי על כיסא אחר לדבר את הכעס ועדיין רק קצת מהכעס יצא.... ואז היא הייתה אמורה לצאת יחד איתי ואמרה "נצא יחד" גם משהו ש...אוף...לא ממש רציתי שנצא יחד......אבל לא אמרתי דבר ורק הלכתי לצידה ככה בלי להסתכל בכלל או להתייחס לעובדה שהיא לצידי ........ו.......לא יודעת רע לי עכשיו......והיא עוד הודיעה בשבוע שעבר שעוד מעט היא נוסעת לה לחו"ל.......אוףףףףףףףףף כל כך קשה המקום הזה......וכאילו שוב הכל או לא כלום......ואם כלום נשארת לבד נורא!!!!!! ילדה שרוצה תשומי :( בא לי לבכות.

מיכ יקרה תודה על הפירגון. אני מאד מבינה אותך בייחוד נגעה לליבי השורה האחרונה שכתבת. כן, התוך כל אדם יש ילד קטן שרוצה "תשומי" ולפעמים אפילו הרבה. מעברים הם קשים, במיוחד למי שרגיש להם ונשמע שאת אחת מאלו שמאד רגישים לכך. גם מקום חדש, גם נסיעה, אולי לפעמים באמת פשוט צריך לבכות "את זה" בדיוק כפי שעשית... ליאת

<p>שלום לכולם</p> <p>לאחר תקופה לא קצרה בה הייתי פה רק בחלקיות</p> <p>חוזרת לשמחתי, לענות בקביעות, לשאלות/בקשות/רעיונות</p> <p>וכל מה שעשוי להפרות את השיח בנושאים הנוגעים לטיפול רגשי- פסיכותרפיה</p> <p>&nbsp;</p> <p>ליאת. </p>

24/11/2015 | 20:08 | מאת: ...

היי שלוש מסכימה חלקית :) מילים חשובות כי הן מצהירות על כוונה מעשים חשובים לא פחות- כדי לממשה. ליאת.

12/11/2015 | 16:36 | מאת: מיכ

בזמן עבר, במקום רחוק, עמד בית ילדותה היציב, כך לפחות האמינה... בזמן עבר, במקום רחוק, הייתה חולמנית ורגועה, כך לפחות הרגישה... בזמן עבר, במקום רחוק עטופה ומוגנת מהעולם, כך לפחות זכרה... אמונה, רגש וזיכרון יכולים לתעתע ולעיתים אף לטלטל את הספינה השוקעת ממילא... עבר והווה מתעתעים בי כנראה, ומה טומן בחובו העתיד? מתעתע גם הוא מטלטל כתמיד... שתפתי אותה בסוף...כל הטיפול ישבתי על הרצפה...אמרה שאני "מתאבלת" על הבית שנהרס פעם...ובכלל...וגם השארתי אצלה דובי שהבאתי וחיבקתי, הניחה אותה על הספה...אולי יש סיכוי? עדיין שונאת את המקום שבחרה...

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ יופי ששיתפת! זו כר התחלה של הסתגלות זה לא קל להחליף בית, תמדי, במיוחד מקום שמרגישים בו בבית... ליאת

11/11/2015 | 17:07 | מאת: רוני

לגבי רווקות מאוחרת (ביישנות)- כל פסיכולוג יכול לעזור או שעדיף לפנות לפסיכולוג שיחסית מתמחה בתחום? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי רוני בעקרון כל פסיכולוג מנוסה הווה אומר: איש מקצוע טוב ועם ההשכלה המתאימה יכול לטפל בבעיה שאת מתארת (כמובן רק על סמך כותרת מאד כללית שנתת...) ליאת

10/11/2015 | 17:21 | מאת: מיכ

היא מבינה אבל....ממש בעייתי שאני לא מסוגלת לשתף, נדאה לי סתם חבל להמשיך ללכת...צריך אומץ גם לדעת לעזוב וגם להישאר ולא להתייאש :( ...ואין לי אומץ. (אני לא משתפת אותה ברגשות שלי במה שעברתי..עברתי הפלה טבעית שזה לכאורה כלום כי לא ידעתי כלום והכל בסדר..אבל זה עורר בי המון שלא ידעתי שיעורר..מקווה שהובן)ואני רק מסוגלת לשלוח הודעות שרע לי בלי הסבר למה....אוףףףףף מתסכל אותי כל כך.

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ נשמע שהשינוי מעורר הרבה דברים ובנוסף לדברים שאת עוברת בחייך זה כנראה מאד מעמיס. מבינה שלפעמים יש צורך שיבינו אותנו ללא מילים אבל זה בדר"כ עובד רק חלקית אם בכלל, ליאת

29/11/2015 | 08:11 | מאת: sugal

סליחה שנדחפת, אבל אולי בלי קשר אליה ולמקום (סוג תרוץ). פשוט צריך אומץ, לגעת ברגשות שעולים . זה מה שקורה לי, בכל פעם שאני נכנסת לצמתים כביכול איתה שברור שיש דברים אחרים ..סתם למשבה .

08/11/2015 | 19:19 | מאת: מיכ

לא להחליט כרגע..כן, זה מה שנחוץ לי אולי.....אבל היא לא מבינה, היא רוצה שאחליט בפגישה הבאה..שאודיע אם אני באה או לא :( מעצבנת אחרי כל כך הרבה זמן :( אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף החלטתי שאגיע אבל זה יהיה סתם.....כי אי אפשר לשתף שם! פשוט אי אפשר במקום שכזה...בוכה בגללה וכועסת עליה כל כך :( שהיא אומרת שהיא איתי ומבינה וכו'......נשמע סתם....הכל סתם.......כאילו כבר לא אמין כזה......אוףףףףףף

מיכ לנשום עמוק :) אני בטוחה שהיא תבין. יש ביניכן קשר ארך טווח, תדברו... ליאת

08/11/2015 | 07:04 | מאת: אבחנה

האם יכול אדם לחיות ולתפקד בשתי צורות מנוגדות לחלוטין. כושר ביטוי מצוין שנים של עבודה מוחצנת מגע באמת בלתי אמצעי עם אנשים ועניין רב. בתחום של יחסי ציבור הוראה ותקשורת. במקביל רצון פנימי ומתוך הנאה לזמן פרטי רב והתרחקות מעניין עמוק ואישי מאנשים וסיטואציות יומיומיות? כמו סיפורי משפחה שכנים וובכלל צרות העולם. בניסוי שעשיתי יצאתי לשנת שבתון מהמסגרת המחייבת בעבודה הזו. ההנאה מהעלמות הריגושים כביכול בחוץ רק הגבירה את הכיף בלבדיות קריאה טיול ופנאי. לכאורה זה עלפי מומחים גורם לאיבוד כושר במה שאתה לא מתעסק בו בשוטף. זה לא קרה נוצר שקט פנימי ובמקומות שצריך את הכישורים המוחצנים הכל חוזר בקלות רבה ובאותו כשרון. חש בטחום מלא שאני יכול בכל רגע להיות פעיל חיצונית כמו תמיד. אבל האיזון הופר החופש והלבדיות בהקשר ממסגרת התחיבויות העבודה במתכונת הקודמת כבר לא קימות. מה בדיוק הצעד הבא. אחורה לא ניתן ליזור לאיזה איזון חדש כדאי לי לחתור. אני בן 48. תודה

היי לך בוודאי שאפשרי. אנשים רבים חיים באופן שלא תמיד הוא מחובר לעצמי האותנטי שלהם או גם שלעיתים יש כל מיני "חלקי עצמי" שאנו מביאים לידי ביטוי בסיטואציות שונות. מה שנשמע לי משותף בחוויות החוץ והפנים שלך זה שאיכשהו נשמע לי שבשתיהן אין מגע אינטימי קרוב משמעותי עם האחר כי הבחירה היא, לפי מה שאתה מתאר, בין מגע מוחצן (כלומר: לא נוגע עמוק) לבין עומק שאותו אתה משיג כשאתה לבד אבל לא עם אחרים משמעותיים. לגבי השאלה מהו האיזון, ומה מתאים לך נראה לי שאלו שאלות חשובות שאולי כדאי לשאול אותן בטיפול, ליאת.

07/11/2015 | 00:09 | מאת: ק

לא יודעת איך מנקזים כל כך הרבה להודעה אחת בפורום אבל אנסה. אני בת 23. מאז שאני זוכרת את עצמי נאבקתי חברתית. כשהייתי בבית ספר יסודי החרימו אותי על ימין ועל שמאל ונראה שזה די "סגר את הבסטה". במשך המעבר שלי בין תחנות בחיים הייתי בכל המצבים- חיקיתי את כל מי שסביבי כדי להתקבל חברתית, האשמתי את העולם, האשמתי את החברה, האשמתי את עצמי, את כל מי שיש להאשים האשמתי בשלב זה או אחר. היום אני במצב טוב לאין שיעור יחסית למה שהייתי לפני כמה שנים- השפלתי מבט כל הזמן ולא יצרתי קשר עין, בקושי דיברתי, התביישתי מכולם, נמנעתי גם מדברים פשוטים כמו לשאול מה השעה. פחדתי. הייתי זאת שאף אחד לא יודע איך קוראים לה או איך הקול שלה נשמע. היום זה כבר לא כך והתקדמתי מאד מהשלב הזה (לא אומר שאני קרובה לאיפה שאני רוצה להיות). יש לי בטחון עצמי, אני מדברת עם אנשים מדי פעם, אם בדיוק יש לי משהו שנון לומר שמתקשר למשהו שקרה עכשיו. אני יכולה לדבר בביטחון, להצחיק את הסובבים, להשתתף בשיחה קיימת, אבל אני לא מצליחה לשמר קשרים, לא מצליחה למנף שיחה יומיומית עם אנשים למשהו יותר "עמוק". רוב הזמן אני לבד. האמת היא שלהיות נאהבת ובחברה זה הדבר היחיד שאי פעם רציתי באמת וזה גם הדבר היחיד שאף פעם לא היה לי ואני גם מרגישה שלא יהיה לי. אני ממדרת את זה כי אם הייתי מסתובבת בתחושה הזאת כל הזמן הייתי מסכנה פי אלף. אבל מכאיב לחשוב שחוץ מהמשפחה שלי- אף אחד לא אוהב אותי, אף אחד לא רוצה בחברתי, אף אחד לא שם לב שאני שם. אני בלתי נראית עבור רוב האנשים. בזמן האחרון אני כבר מתקשה להדחיק את הכאב הזה ואני לא רוצה להתגלגל למקומות רעים בגלל זה. זה גוש עצב שאני משתדלת לא להתייחס לקיומו בשביל השפיות שלי. מרגע לרגע המשימה הזאת קשה יותר... אני מבינה שדרוש פה סוג של טיפול. רציתי לשאול איך היית ממליצה לי להתקדם- חשבתי על כיוון של אימון (קואוצ'ינג), כי אני אדם מודע לעצמו מאז ובאמת שכבר הרהרתי על הנושא מכל זווית אפשרית. לא בטוח שיועיל לי לחשוב על זה עוד קצת. מה את אומרת?

לקריאה נוספת והעמקה

היי ק תחושת הבטן שלי ממה שאת כותבת הוא שקואצ'ינג זה לא הכיוון. אני חושבת שהעניין הוא לא מיומנויות חברתיות כמו אמונת הבסיס שלך שלא ניתן לאהוב אותך ו"לראות" אותך בחברה ואמונה כזו יכולה להפעיל את כל שאר ההתנהגויות והיא מאד עמוקה. הרבה פעמים אמונה כזו אכן משתרשת דרך חוויות מוקדמות שאפילו יוצרות כעין טראומה. כדי "לשחרר" את האמונה הזו ולייצר במקומה אחרת הייתי ממליצה דווקא על טיפול יותר דינאמי כדי שיעבדו איתך על האמונה ועל הטראומה יחד עם כלים קוגניטיביים התנהגותיים סביב מיומנויות חברתיות ספציפיות. כלומר: משהו משולב. ליאת

08/11/2015 | 21:34 | מאת: ק

תודה!!

06/11/2015 | 18:03 | מאת: נטע

שלום, לפני בערך חודש התחלתי טיפול תרופתי נגד התקפי חרדה וחרדה כללית שחזרו.בנוסף גם התחלתי טיפול cbt. איך ניתן לדעת שהטיפול עוזר? איך אני יכולה לדעת שאפשר להפסיק את הטיפול? האם ניתן לדעת שזהו הטיפול שעוזר בחרדה ולא הכדורים שכאשר אני יפסיק אותם החרדות לא יחזרו? תודה על התשובה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי נטע שאלת שאלה חשובה. למעשה, לא ניתן לדעת אף פעם באופן מדוייק מה עוזר יותר הכדורים או הטיפול אבל מנסיון קליני וכן מנסיון מחקרי נמצא שהשילוב של השניים הוא זה שמוביל לתוצאות הכי טובות. משמעותית גם העובדה שאת פשוט חשה יותר בטוב ושזה עוזר- הכל ביחד, הפסקת הטיפול הפסיכולוגי תלויה בשאלה האם את מרגישה שקיבלת שם את הכלים להתמודדות והאם את אכן מצליחה להעזר בהם. לגבי הכדורים, חושבת שוב, שאם עוזר, בשלב כזה לא מפסיקים. בהמשך אחרי שתרגישי יותר טוב ואולי השינוי יתייצב את בהחלט יכולה לנסות להפסיק (אם תרצי) ולראות האם יש שינוי. הכל צריך להעשות בעיקר בהרבה זהירות, איטיות ומחשבה. ליאת.

05/11/2015 | 15:55 | מאת: מיכ

במקום החדש...מסדרון ארוך עם מלא דלתות כל דלת משרד אחר..........בהתחלה עמדתי בחדר והסתכלתי הרבה זמן על הכל...כאילו בחנתי..... הסתובבתי ליד הספה...אח"כ בחרתי בספה ולא בכיסא (יש שני כיסאות אחד מול השני ויש ספה) היא העבירה את הדברים שלה....אבל אין תחושה של בית, כמה שניסתה לעצב :) עבורי? אולי...קנתה לי ספר עם הקדשה על דפים בכתב ידה (ביקשתי שלא תכתוב סיכום ומלאה את בקשתי)....בסוף החלטתי שלא להחליט מה לעשות ובקשתי ארכה לבוא גם שבוע הבא...ביקשה שאודיע אם לא אבוא 24 שעות לפני ושאודיע לה בפגישה אם החלטתי להמשיך וכיצד (אולי פעם בחודש) חשבתי על פרידה ותהליך אבל אי אפשר לעשות שם....הרגשה שאי אפשר לדבר שם על הכל כמו תמיד.............המקום הומה אדם מבחוץ.....וזה דפוק! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף בהתחלה התלבטה מה לכתוב על הדלת..היא החליטה בכל זאת לשים שלט את שמה ולכתוב פסיכולוגית קלינית.....וגם למטה איפה שכתוב מספר חדר וכו'...אמרה לי כדי שלא אופתע כשאגיע לשם שוב...........אם אגיע בכלל......מבולבלת :( מעולם היא לא כתבה שלט עם המקצוע שלה..רק היה שמה בקטן על הפעמון.......ובכלל הכל היה במקומות שקטים בתוך בית ועכשיו אחר ממש אחר.........אחר במובן רע.......אוףףףףףףףףףףףףףףף איך אמצא בית כזה במקום ההוא????????????? מבאס אותי.........הלב רוצה לעזוב השכל אולי להמשיך........... :( עצוב לי...........הבאתי משהו טעים שהכנתי עבורה ועבורי (לא אפרט למה זה עבורה ועבורי)....לתחושה ביתית אכלנו יחד................אבל לא יכולתי לכתוב לה כלום. שתדעי שזו פעם ראשונה בחיי שאינני מסוגלת להחליט..אולי זה אומר משהו? אולי שנקשרתי ואולי גם שאין תשובה אחת, שחור לבן..ואולי מותר להתלבט וזה בסדר????? שמחתי לקרוא שתבואי יותר :) אני מקווה שאת בטוב, מיכל

היי מיכ אני בטוב תודה. :) חושבת שקשה להתרגל למקום חדש, שינוי לפעמים מציף בודאי כשמדובר על מקום טיפולי שהוא גם "בית לנפש". אולי הלא להחליט כרגע זה בדיוק מה שמתאים עד שתחושי יותר איך זה מרגיש לך.... ליאת.

02/11/2015 | 18:30 | מאת: אחת

הי ליאת. אין לי ספק בכלל שזה כמו התמכרות. אין לי ספק שלהודות בזה זו התקדמות. יש לי ספק רב בזה שהטיפול יכול לעזור. אבל אני חושבתשרב המטפלים או לפחות אלו שנתקלתי בהם,כולל בפורומים השונים וגם כשכבר העזתי ללכת לטיפול פנים אל פנים ולחשוףלגמרי את המצב,נתקלתי באותה נשימה בזלזול והשפלה. כי שקר זה טאבו. וככל שעובר הזמן אני מבינה שאני קיצונית, רק קיצונית, כי כולם שקרנים. המטפלים שקרנים,אנשים שקרנים. אני קיצונית וחולה. ואגב-זה מלידה. פשוט מלידה. וזה לא פשוט בכלל לקבל אפס מענה מאנשי מקצוע שלא מסוגלים לשים את דעותיהם האישיות על שקרים בצד ולהבין שזה לא מרוע. שזה בדיוק כמו הפרעה אחרת. וכשאבא שלי הלך למטפל כשהיה מכור לאלכוהול,התייחסו אליו בכבוד הראוי לו מתוך הבנה שזה קושי ונובע מחיים לא פשוטים. אבל כשההתמכרות היא שקרים,לא מקובל..מפשיטים ממני את כל מה שטוב את כל הכבוד ורואים בי שקרנית מנובלת... אני מאמינה בטיפול אם לא הייתי מאמינה לא הייתי טורחת להכנס הנה. אבל אני לא חושבת שאפשר להחלים מההפרעה הזו. ברור לי שאם מטפל טוב שהיה מבין ואוהב אותי למרות הכל-הייתי בריאה כי ממזמן אני מוכנה לחשוף את עצמי. לא מפחדת בדיוק כי אני מבינה מה שמטפלים לא מבינים.. והאמת ( לשם שינוי,אמת) אני מבינה אותם. זה נוראי וקשה לקבל את זה. אבל זה המצב הנתון והוא זוועה ולא פעם מהידיעה שלא יהיה מי שיעזור לי ויגלה טיפת הבנה וחמלה כלפי הבעיה הנוראית והמזעזעת הזו-אני חושבת להתאבד. ואפילו מוותרת על הפחד שמן הסתם כשאתאבד ולא אהיה פה-האמת תתגלה. הגרסאות יחובורו.

לקריאה נוספת והעמקה

היי אחת, הודעתך מאד נוגעת ללב וקשה לי להאמין שלא תמצאי את המטפל/ת שיבינו בדיוק בדיוק מה שכתבת פה. אני רוצה להעלות השערה זהירה שאולי גם חלק ממה שתיארת היא תחושה שלך שזה מה שחושבים עלייך? האם את יכולה להיות בטוחה שמטפל/ת שפוגש/ת אותך חושבים באמת שאת רק "שקרנית מנובלת"? אני חושבת שחלק מהקושי הוא בדיוק צורת החשיבה הזו שאין בך מעבר ואז אולי זו התחושה גם למול המטפלים מאד הייתי רוצה שלא תתייאשי ושכן תחשבי על האופציה שיהיה האדם שיבין יקבל יאהב ויעזור לך...(טיפולית) ליאת.

31/10/2015 | 01:34 | מאת: מיקה

אני עובדת כבר מספר שנים בחברת טכנולוגית המנהל שלי הוא אדם חביב בגיל 40 והצטברו כל כך הרבה פרטים במשך מספר שנות העבודה איתו שלא קישרתי אבל בשנה האחרונה הדברים השתנו באופן מפתיע. והתחברו לתמונה מבהילה. הבנתי תמונה רחבה בבת אחת. הבנתי שהוא למעשה שהוא מציג כל הזמן וחי חיים כפולים בכל תחומי החיים. גם בתחום המקצועי וגם בתחום האישי. שמאחורי הכל מדובר באלכהןליסט מטורף בעור כבש משקר את עצמו את אשתו את מנהליו ואת עובדיו. ובעיקר חסר אחריות שיקריב כל אחד בעבור שקריו. לא העלתי בדעתי שהכל זה עקרון אחד הוא חי דרך אנשים אחרים שבתוכו יש ריק שאותו הוא מכסה בהצגות מהבוקר עד הלילה. ומאחורי הכל חוסר אחריות מוחלט. אבל כל זה חסר משמעות אילמלא הבנתי שכל הדברים שהוא מספר הם למעשה מלכודת שותפות סוד שממנה לא ניתן לצאת כשלמעשה זה חד צדדי ושיטתי. בשנה האחרונה הוא הסתבך מאוד עם השקרים כיוון שעובד אחר בדרגתו סיבך אותו עם כל השקרים שלו בהנהלת החברה. הבנתי שאני במילכוד. זה פסיכופט שנראה ילד טוב ירושלים חסר מצפון. כעת מה שמטריד אותי זה איך לסיים את העבודה שם בלי שהיצור הזה יקשור אותי בשקרים שלו. ההתלבטות שלי היא האם למצוא סיבה חיצונית אישית או להתעמת גם אם לא ישירות אבל עקרונית עם הבעיות שנוצרו. בינתיים המתנתי לראות מה קורה אבל זה נראה מסתבך יותר. פסיכופט נחמד...השארות נראית לי האפשרות הכי פחות טובה. האסימון נפל לי אבל מה הדרך הנכונה?

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיקה מבינה את תחושת השבר כאשר מגלים שאדם שקרובים אליו, גם אם במסגרת עבודה הוא שקרן או פסיכופת כפי שהגדרת. ובכל זאת, הייתי מציעה לך לחשוב באופן פרקטי בעניין זה משום שאת במערכת יחסי עבודה איתו ולא במערכת יחסים אישית. ולכן השאלות שצריכות להשאל הן: האם טוב לך במקום העבודה? באיזה אופן הוא מפריע לך, בעבודה? אם את מחליטה לצאת לא נראה לי מתאים להתעמת, למול אדם כזה אלא לצאת משם בענייניות, את לא יכולה לטפל בו או לעזור לו זהו לא תפקידך. ליאת.

23/10/2015 | 17:21 | מאת: דורית

שלום, אני סובלת מקלסטרופוביה משאני מכירה את עצמי בנוסף יש לי בעיה של סקרנות נוראית שמתבטאת אם משהו אמר משהו ולא שמעתי ושאני שואלת מה אמרת והוא לא זוכר או לא רוצה להגיד, המוח שלי טוחן את עצמו מה הוא אמר ונמצא במערבולת חושים , אפילו שזה לא קשור אלי הנושא השיחה. אם בסופו של דבר כן אני אדע אני ארגיש הקלה. ועד שזה חוזר חלילה, אבל במקרה הגרוע שאני לא אדע זה ימים כלילות רודף אותי. אני ניסתי המון טיפולים, פסיכולוג רגיל מס' טיפולים, הומופתיה, רפקסולוגיה, היפנוזה , ביו פדבק. וכלום לא עזר לשני המכרים. אני לא רוצה לקחת כדורים. רציתי לדעת אם יש עוד טיפולים שיכולים לעזור לי ללא כדורים. תודה רבה על המענה

לקריאה נוספת והעמקה
29/10/2015 | 06:20 | מאת: דעה

אחרי שבוע המח ירגע. ותוכלי להבין איך זה בלי המחשבות המפריעות ולא תרצי אותם. יהיה לך חלון להתבונן איך זה בלי להזכר בחוויה זו ולצאת דרכה שהמחשבות ישובו. ככה לא כדור זה מעגל סגור .

כמובן ולא בטוח כלל שזה הכדור המתאים. ליאת

היי דורית את מתארת לופ של מחשבות אובססיביות (לפי התאור) ולמצב כזה כדאי להעזר בטיפול התנהגותי או: אכן להעזר בטיפול תרופתי או גם וגם בברכה ליאת

19/10/2015 | 13:41 | מאת: מיכ

מתגעגעת לימים שהיית פה יותר....בכל מקרה מסתמן שאעזוב את הטיפול כי היא עוברת למקום מרכזי ואיני יכולה להגיע למקום כזה......קשה לי עם זה אבל אין ברירה. אבדוק את המקום אך נראה כמעט בלתי אפשרי להיות שם....אף אחד לא יודע שאני אצלה..בעייתי ולא יכולה לסכן את משפחתי...........אז עצוב לי.....יש עוד שתי פגישות, נראה......בינתיים אני רק עצובה מעצם הפרידה הכפויה הזו.....מבאס. קניתי לה שני ספרים, אני כל הזמן חושבת על פרידה ומתקשה לעשות תהליך פרידה כי זה עדיין לא ברור לי עד הסוף.........סתם רציתי לשתף אותך. תודה על הקריאה אותי.

היי מיכ אוי, זה נשמע אכן קשה...מה המטפלת מציעה האם מציעה לך למצוא טפול אחר או כן להשאר אצלה איכשהו? ליאת

29/10/2015 | 19:21 | מאת: מיכ

שלא אחליט מיד שנפרד...היא הציעה קודם לבוא לפגישה שם ולראות איך מרגיש לי, ובנוסף גם הציעה פגישה אחת לחודש, וכן גם ללכת למישהו אחר אך סירבתי ממש לזה, אני רוצה רק אותה לא חושבת שאוכל אי פעם ללכת למישהו אחר בכלל....בנתיים הפגישה שם תהיה בסוף שבוע הבא וממש אני עוצרת מבעדי לברוח ושכן אגיע לשם. בפגישה האחרונה בררנו על מה זה יושב ולמה אני כזו נחרצת למרות שברור שקשה לי עם שינויים...עלינו על זה קצת כמובן בגלל הבית של ההורים :( אוף! לא יודעת, מעולם לא קרה שלא הצלחתי ממש להחליט, דווקא אני די יודעת להחליט ולבצע בלי להסתכל לאחור ולא להתחרט והנה פה זה שונה כל כך....מקווה שנוכל להמשיך לפחות במתכונת כל שהיא. עצוב לי :( אני בכלל לא יודעת מתי תראי את ההודעה הזו כי את ממש נכנסת לעיתים רחוקות :( מרגישה נשמטת ולא במקום בטוח ושאין לי בית לבוא אליו בבטחה ולספר לה דברים :( קשה נורא!!!!! מקווה שאת בטוב, דואגת לך למרות שלא ממש מכירה אותך...שמרי על עצמך, מיכל

התנהלותה והתנהגותה אני מניחה ככה. היא אישה קשה מאד לפיענוח ולהתנהלות איתה. לא נישאה מעולם . ללא ילדים. מחלתה מודגשת ביתר שאת היום . איך להתנהל איתה ? ( בזמנו עם אבא של בעלי בגלל מחלת אלצהיימר שהצרכיה אותנו להיות יצירתיים מאד בהתנהלות איתו - למשל זרמנו איתו עם רצונותיו ושגעונותיו הקשים בנעימות ובאסרטיביות עם המווון סבלנות וזה עבד ) האם מחלה זו תתאפיין גם בשגעונות כאלה ? אני לא מוצאת עוד חומר במה לעשות ממש ואיך..תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי גילי מחשבות רודפניות ופרנואידיות שכיחות בגיל מבוגר וזה לא בהכרח קשור להסטוריה האישית של דודתך. (אם כי יכול להיות כמובן שכן) בכל מקרה, הטיפול במקרה כזה צריך להיות תרופתי מחד ומאידך אם היא פתוחה לקבלת תמיכה נפשית זה גם יכול לעזור. האם היא ניצולת שואה? ליאת.

סכנה לחייה ולא היה איום על משפחתה או עליה. זו אינה הסיבה . היא באופייה קשה ביותר ואשמח אם יהיה כיוון כלשהו מלבד לנסות בכל כוחי לזרום איתה וזה מאד קשה . הכל מתקבל אצלה הפוך - זה פשוט מדהים איך היא מסובבת כל משפט לאופן שבו נוח לה לקבל אותו וככה הוא נחקק במוחה גם שנים אחר כך היא לנצח תזכור את אותה הפעם לפני 35 שנה שאיזה ילד בן 6 אמר לה..כולם גונבים ממנה היום בכולם היא חושדת שרוצים לרעתה ורק מתנכלים לה..

12/10/2015 | 01:03 | מאת: חיה

איך מתחילים ללמוד תיאוריה, אני מרגישה ומכניסה לעצמי בתת מודע שאני לא אצליח ולכן אני רק מנסה ללמוד החומר לא נקלט .... איך לבטל את המחשבות השליליות האלו? זה תוקע אותי בהרבה תחומים בחיים, גם לגבי לימודים..

לקריאה נוספת והעמקה

היי חיה ישנן הרבה דרכים לגשת לעניין החל מלבדוק את החרדה שמעורר הנושא או אפילו לקחת כמה פגישות מאד ממוקדות של טיפול קוגנטיבי התנהגותי סביב הנושא, מנסיוני זה יכול מאד לעזור לך! בדר"כ למחשבות שתוקעות יש אופי מסויים מעגלי ומשתק והן חןזרות על עצמן. בטיפול כזה "מנטרלים" את המחשבות הללו. למשל: האם את מתקשה לקבל כישלון? למשל, האם יש פחד מאי מושלמות? האם יש פחד מנהיגה? האם יש רתיעה מעניינים "טכניים" ועוד? (כותבת לך גם בתור "מאותגרת" תיאוריה ורשיון בעבר :) ) ליאת. ליאת.

15/10/2015 | 09:50 | מאת: חיה

היכן אני מוצאת את התור " מאותגרת" שכתבת לי...

10/10/2015 | 01:25 | מאת: אנונימי

לא מצליח להירדם.. הפסקתי את האיטומין (10 מ"ג) לפני יומיים בגלל שהוא ממש "שובר" אותי בבוקר ומקשה עליי להתעורר והופך אותי ל"איטי" ו"כבד".. אז קבלתי במקום פרוטיאזין 25 מ"ג אך הוא לא משפיע עליי.. מנסה להיות במיטה אך כול הגוף שלי חם ובסטרס והמחשבות לא מפסיקות להציף אותי, הראש עובד ב"פול פאוואר" .. לא ישנתי כבר שני לילות.. איך אפשר להחזיק ככה עבודה קבועה ? להתעורר כול יום בבוקר? אי אפשר אם לא ישנים כול הגוף שלי כואב מעייפות איך אפשר לתפקד ככה? המתח הורג אותי והמחשבות על כך שאני לא אצליח לישון לעולם בלי תרופות.. אני יודע שאני מכניס את עצמי לזה אבל אין לי שליטה על זה.. ואני לא עושה את זה בכוונה, הרי איזה אינטרס יש לי? מי לא רוצה לתפקד בצורה נורמאלית ולחיות חיים נורמאליים..? כמה אפשר לסחוב ככה? המשפחה אומרת שאני מכניס את עצמי לזה ושאני נתלה בתרופות, אך אין לי מה לעשות אני לא מוצא שום פיתרון שיוריד את הסטרס שלי ואת מהירות המחשבות המציפות אותי..זה שאני לא ישן כבר יומיים גורם לי לכתוב הרבה ולהיות "מוצף".. לפחות אני יכול "לשפוך" קצת החוצה את כול ה"חרא".. איך אפשר לצאת מהמעגל השחור הזה, מהגיהנום הנצחי של המחשבות וחוסר השינה?

לקריאה נוספת והעמקה

היי אנונימי חוסר שינה פלוס מחשבות מציפות זה אכן מאד קשה. שומעת שאתה נעזר בטיפול תרופתי אך השאלה היא האם אתה נעזר גם בטיפול רגשי ? אני חושבת שהשילוב בין השניים יכול לעזור יותר מאשר תרופות בלבד ויכול לעזור להוריד את החרדה, את המחשבות, לבדוק מה באמת מעורר חרדה אצלך ועוד. ליאת.

07/10/2015 | 08:47 | מאת: גל

בוקר טוב, ברצוני לשאול האם OCD זה שיך למניה דיפרסיה? תודה על תשובתך

לקריאה נוספת והעמקה

היי כל אין קשר בהכרח בין שתי האבחנות, ליאת

08/10/2015 | 16:26 | מאת: כאן

בדכ המאני דפרסיבים נוטים לסבול מנגנון הבנה אובססיבי. בעיקר בהיותם בקצוות. בעיקר בשלב המאני.

05/10/2015 | 23:18 | מאת: רחל

אני מאוד מודאגת לגבי אבי; אבי הוא בן 62, עבר בשנים האחרונות טראומות לא פשוטות: גירושים מורכבים של שני ילדיו, מצב כלכלי קשה לאורך תקופה ארוכה, ניתוח לב פתוח לפני שנתיים שהסתבך, כאשר לפניו ואחריו חווה אשפוזים ארוכים (כשלושה חודשים לערך) ושיקום מאוד ארוך ועכשיו שבר את פרק הירך ושוב לאור מצבו הרפואי המורכב היה מאושפז כשלושה שבועות ללא יכולת לנווע ומרותק למיטה. יש לציין בנוסף שמאז הוא מתמיד לא היה איש מאוד רגוע וגם העבר היותר רחוק לא היה גן של שושנים - לסיכום ניתן לומר שבעשור האחרון הוא עובר ממשבר אחד למשנהו וכבר לאורך זמן אין שמחת חיים בליבו. באשפוז האחרון זה החמיר, הדכדוך הלך ונעשה עמוק יותר ולמרות ששוחחנו על זה לא מעט בבית החולים הם בחרו להתעלם מזה ואמרו לנו שזה תופעה ידועה לאנשים שמאושפזים לטווחים ארוכים ומרותקים למיטה, אבל לי זה נראה בעין לא מקצועית שהוא בדיכאון, כמו כן הוא מספר על חרדות קשות, הוא מרבה להזיע ללא קשר למזג האויר, להתעורר בבהלה בלילות או משינה, ממעט לישון, נראה ומרגיש תשוש וחסר אנרגיות ושמחת חיים ואני מאוד מאוד מודאגת לאור המצב, אין לי ספק שבמצב הזה הוא חייב לקבל טיפול מקצועי, הבעיה היא שאין כרגע יכולת לקחת אותו לשום מקום בשל מצבו הרפואי והאבחון/טיפול חייב להתחיל בבית ולי אין מושג לאן לפנות על מנת לסייע לו בכך, אשמח לדעת אם יש ביכולתכם לעוץ או לסייע לי במקרה הזה, כי אני ממש מודאגת ואובדת עצות תודה רחל

לקריאה נוספת והעמקה

היי רחל מובן בהחלט מדוע מצבו הנפשי של אביך אינו פשוט לאור מה שעבר וכן מובנת דאגתך. חושבת שבמקרה כזה אולי רק כדי קודם כל "להרים את הראש מעל המים" רצוי להעזר בטיפול תרופתי כלומר לקבוע לו תור לפסיכיאטר שאינו דורש מאמץ הגעה רב אלא לפגישה אחת. מעבר לזה הייתי בודקת עם בטוח לאומי, יש להם מתנדבים אשר מגיעים לבקר אנשים בביתם שמקבלים הדרכה על ההתנדבות. אולי גם פגישות כאלו יוכלו לעזור מה גם שיערכו בבית? ליאת.

05/10/2015 | 18:55 | מאת: עדן

מחפשת דחוף סדנא רצינית או מטפל רציני, רצוי פסיכולוג שהתמחותו איזון הנפש והרוח ושליטה בכעסים. מי שיודע דבר בעל ערך אנא המלצתכם.

היי עדן רצוי שתשאירי כתובת מייל קח יהיה יותר קל לשלוח לך המלצות ליאת

לבקשתך אני מצרפת את המייל שלי. אודה לך על תשובה.

02/10/2015 | 15:34 | מאת: מטופלת

היי אני מטופלת כשנתים.. במהלך התקופה עברתי תהליך טוב ועשיתי המון שינויים והשגתי יעדים טיפוליים שהצבתי לעצמי. לאחרונה נכנסתי בצורה פתאומית למצב דיכאוני (עדיין לא אובחנתי, אך יש לי חשש כבד וכך גם למטפלת שלי). יש לי חוסר תיאבון, ירידה חדה במשקל, עצבות, חוסר עניין ועוד, כבר תקופה ארוכה. אני באמת לא מצליחה להבין מדוע זה קרה לי..ונראה לי שגם הפסיכולוגית שלי לא מצליחה להבין מה קרה פתאום. האם טיפול יכול להוביל למצב דיכאוני?

לקריאה נוספת והעמקה

היי מטופלת טיפול מעלה לעיתים במהלך שלביו ג-ם נקודות כואבות. לפעמים מתקלפים שכבות של הגנות ואז מגיעים ללב "הפצע" ושם, כאשר כואב עלולה להיות תחושה של עצב או גם דיכאון. הייתי במקומך מנסה להבין עם המטפלת האם נגעתן במשהו כזה לאחרונה שפתח את "הפצע"...אם כן חשוב לדעת שלרוב זהו מצב זמני והעצב כמו גם הדיכאון עוברים... בכל אופן חשוב שתדעי שישנה גם אפשרות של טיפול תרופתי גם אם לתקופה זמנית שגם הוא עוזר לעיתים כאשר נמצאים באיזשהו דיכאון במיוחד אם כזה שקורה פתאום ללא טריגר במציאות. ליאת.

08/10/2015 | 15:54 | מאת: מטופלת

תודה על תשובתך. האם ניתן לקבל טיפול דרך רופא משפחה או שיש לפנות לפסיכיאטר?

29/09/2015 | 16:08 | מאת: רעות

שלום ליאת שמי רעות, אני בת 27, עם תואר ראשון ומחפשת לימודי פסיכותרפיה גופנית.אשמח אם תוכלי להמליץ לי על מקום טוב. תודה ובברכה, רעות.

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך אני לא יכולה לתת המלצות על גבי הפורום לצערי, נסי לברר ממקורות אחרים. בהצלחה! ליאת

24/09/2015 | 12:41 | מאת: אני

שלום וברכה בן 27, נמצא כרגע בצומת דרכים מאובחן כסובל מהפרעת אישיות גבולית ותלותית (קלסטר B ו-C). מטופל תרופתית, למיקטל 100 מ"ג, לוסטרל 50 מ"ג ואיטומין 10 מ"ג. בעבר הייתי בטיפול דינאמי כשנתיים אך ללא הצלחה משמעותית (הטיפול הופסק מצד המטפל), וכרגע אני מטופל במרפאה ציבורית, אך הטיפול הפסיכותרפי עומד להסתיים בעקבות כך שהמטפלת יוצאת לחופשה. חשבתי אולי לחפש מטפל פרטי, אך יש כ"כ הרבה מטפלים ואינני יודע במי לבחור ובאיזו שיטה כדאי. הפסיכיאטר שלי אמר לי ללכת למטפל בשיטה דינאמית עם שילוב של CBT, אך ראיתי שיש גם טיפול לאישיות גבולית שנקרא DBT.. אני די מבולבל ולא יודע במה לבחור. יש גם כ"כ הרבה מטפלים.. שאני לא יודע מי טוב ומי לא, אני אמור לעבור עכשיו מטפל מטפל? אני כרגע גם נמצא לפני שיקום מקצועי בביטוח לאומי ולא יודע אם ללכת על זה כרגע, האם אני בשל מספיק לצעד הזה? האם אני צריך להכיר את עצמי יותר? להבשיל עוד קצת? הבנתי שיש דבר כזה שנקרא אבחון פסיכודיאגנוסטי.. האם זה בעצם אבחון פסיכולוגי? האם כדאי לעבור את האבחון הזה בכדי לדעת לאיזה כיוון מקצועי ללכת או לאיזה סוג טיפול ללכת? או שזה מיותר (כי הבנתי שזה עולה כמה אלפי שקלים)? את האבחנה של האישיות הגבולית והתלותית נתנו לי באשפוז שהייתי לפני כשנה וחצי (לא אובחנה לי מחלה נפשית מאג'ורית, למרות שהפסיכיאטר הנוכחי שלי מתלבט האם אני מתאים ל"סכיזואפקטיב"). כרגע עובד לסירוגין בחצי משרה. אשמח מאוד לתשובות תודה מראש..

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך טיפול dbt בהחלט מומלץ כיום לטיפול בהפרעת אישיות גבולית. ישנם מכונים שמתמחים בנושא כמו גם טיפול במטנליזציה. חפש באינטרנט לגבי שני הדברים. בהחלט הייתי ממליצה לנסות טיפול כזה. במקומות אלו גם יערכו לך אבחון לפני שיתחילו לטפל. חג שמח! ליאת

22/09/2015 | 13:21 | מאת: ניסים חדידה

שלום דוקטר שמי ניסים ב3.4.09עברתי תאונת קטנוע חבלות גופניות קשות ליפני ניתוחים בשתי כפות ידי שתלים פי טי אס די פיברומיאלגיה פוסט טראומה בן55אב ל4בנות מדהימוצ סבל6נכדים בנוסף עברתי טראומה קשה קשה שהרסה לי את החיים מתקלח אוכל צוחק נהנה ומיליוני מחשבות חרדות ופחדים קשים עוברים עליי ישן לא מצליח מאבד שוכח די חכם מפוכס מבין עינין מהר אדם מעולם לעולם ללא רבב אוהב את הבריות איש טוב ואהוב איף בתי בר אומרת אבא שלי הכי סלב ליפני כשנה עקב לשון הרע משכנה חזרתי מבית הכנסת נחנקתי על ידי דניס אוגרפתי קשות בראש אנדרה ובנו שגררו אותי לכניסה ניפצו אותי על הזכוכיות העולם היתאסף אישתי ובנותי צרחתי למיטל בצי הגדולה מנהלת באסותא רמת החייל מיד100אבא כימעט נירצח היגיעו ועצרו אותי אבו כביר 5ימים ושבועים הרחקה אצל בתי בירושלים הצתקפות חרדה קשות במעצר ניסיתי שם להיתאבד טראומת ילדות ממקום סגור נינעלתי על ידי חברי הטובים ועדיין מצהרים עד הלילה שכחו אותי ידוע בתרציו עדיין מוטרד מאוים מותקף ומלא חרדות כל היום בוכה מוריה בית ספר תמר אישתי גננת מתמחה לילדים בעלי מוגבלויות בעירת חולון ואני מאז לא עובד כל היום בוכה ובוכה גם עכשיו בכתיבה ממש זקוק לדיבורים שיחות פעילות ואין לי כח לזוז אנא הצילי אנא תודה ניסים

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך אני חושבת שכדאי שתפנה בהקדם לגורמים מטפלים שאינם וירטואליים כלומר: פסיכיאטר, רווחה, או טפול אחר לא יכולה לטומר בדיוק איזה כי לא לגמרי הבנתי מה שכתבת. ליאת.

21/09/2015 | 23:45 | מאת: מזה?

בתקופה האחרונה קורה משהו שאין לי כל הסבר מודע אליו. אבי בן 82 אימי נפטרה לפני מספר שנים. הוא חלה נחלש אבל מתפקד עצמאית ברוב הדברים. שאני איתו יש לי נכונות לעזור להעניק לתמוך. הוא אדם די נוח לפעמיים מעט עיקש. הבעיה שאני לא איתו במצבים שאני משוחח איתו בטלפון זה כאילו משהו אחר. וכל ההרגשה שיש לי כלפיו נעלמת. משהו בדנמיקה בטלפון בלבד, לא בכל מצב אחר ולא במחשבה עליו לעצמי, רק בשיחות טלפון. אני פשוט לא מסוגל לסבול אותו ואני כועס. הדבר הזה מתסכל אותי נורא. אנמ משתדל לתקן את זה באופן מעשי ולא זז מהעזרה שלי אליו. אבל זה לא משתפר. אין למ מושג מזה. וניסיתי לחשוב על סיבות גם פחות גלויות. בנטו אני רואה שהמעשים מאוד חיוביים ימקדמים אותו. אין פשר לדבר שקורה בשיחה. יש לך רעיון לחשוב מהזה?

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך אני יכולה לתת השערה כי כמובן לא מכירה לעומק אותך אותו או את הסיטואציה אבל לפעמים דחיייה/כעס ניתו' זה מנגנון שמשרת אותנו כדי לא להרגשי משהו עמוק יותר ופגיע יותר, כלומר: יתכן שמתחת לתחושות שאתה מרגיש או בעצם לא מרגיש יש : פחד? רחמים? משהו שמזכיר לך משהו? אולי את עצמך? אולי סיטואציות קשות? ועוד... ליאת

21/09/2015 | 19:19 | מאת: דן

שלום ליאת, שמי דן, בחור בן 24, הבעיה שלי התחילה בגיל 22 שבה התנסיתי בפעם הראשונה בנערת ליווי ונהנתי מזה בצורה לא נורמלית, הסיפור שלי הוא שמשהתחלתי להיות פעיל מבחינה מינית מגיל 18 כמעט ולא גמרתי בעיקר בגלל הכדורים שלי שבין השאר מעקבים גמירה, גמירה גם לא הגיעה עם בנות הזוגות וסטוצים מזדמנים, מאז הפעם הראשונה עם הנערות הליווי, שאותה נערה גרמה לי לגמור מהר, התמכרתי , אני לא יודע אם פסיכולוגית או גופנית, אבל הפעמים היחידות שאני גומר הן רק אצל נערות ליווי, דבר אשר גרם במשך השנים לבזבוז של עשרות אלפי שקלים, ועקב הבעיה של אי שפיכה שלי ביומיום ואי אוננות, הפתרון היחידי שלי לגמירה ו"התרוקנות" היא ללכת לנערת ליווי, גורם לפחד שאני מכור, תודה על העזרה

לקריאה נוספת והעמקה

היי דן, אתה כבר ברבע דרך כי נתת שם לבעיה והוא נכון- התמכרות. כדי להבין התמכרות אנחנו צריכים לדעת מה היא משרתת את מה היא מחליפה ואז לתת לה מענה אבל אחר- בריא ומיטיב. את כל זה ניתן לעשות רק בטיפול ונראה לי שחשוב שתלך. התמכרות יכולה להמשיך ולגדול ובינתיים אתה מפספס אינטימיות אמיתית עם בנות זוג פוטנציאליות. חג שמח ליאת

21/09/2015 | 01:54 | מאת: מיכל

שלום אני בת 32, עברתי טיפול פסיכולוגי-פסיכיאטרי במשך שנה.. בו אובחנתי עם הפרעת אישיות (לא נאמר לי עם מה זה משולב), אני מרגישה שהבאתי את עצמי למצב שהסביבה שונאת אותי או לא מעוניינת בקשר.. רוב החברים שלי נתקו איתי קשר. חשבתי שאני יצרתי את זה, אולי באמת יצרתי את זה.. יתכן ואני בעצמי התרחקתי, כי מילאתי את החיים שלי ביותר עבודה ופחות סיטואציות חברתיות שאני משתתפת בהן, יצרתי המון קשרים עם אנשים ובשלב כלשהו כנראה היה קשה לטפח את כולם במיוחד שאני מהטיפוסים המתבודדים. כלומר, אני טיפוס ידידותי ובדכ לא חושפת את עצמי על ההתחלה, זה מושך אנשים... ואז הם לומדים להכיר אותי ומתאכזבים. אבל זה מרגיש וגם הבנתי עם הזמן שזה הדדי, אני מרגישה בברור שחברים לא מעוניינים להיות איתי בקשר קרוב. היו כאלה שאמרו שאני מרוכזת בעצמי, אומרים שהתחומי עניין שלי מצומצמים, שאני לא רואה אותם וכו. בהתחלה כשאמרו התעלמתי אבל ככל שהשנים עברו יותר אנשים אמרו והתחלתי להאמין שזה נכון, אני מנסה להבין באמת איך זה יכול לקרות, מנסה מאוד לטפל בעצמי.. מנסה להיות קשובה לאחרים, לא תמיד זה מצליח.. מרגישה שבסביבה לא מבינים ולא רוצים להבין הפסקתי את הטיפול כי לא היה לי זמן... המטפל רצה שאעבור תהליך של טיפול דינמי, וזה כלל להגיע כמעט כל יום לטיפול, מעין לעבור תהליך שיקומי חברתי - בנוכחות מטופלים נוספים. לא יכלתי לוותר על החיים שהשגתי, על העבודות והלימודים... והלחיץ אותי להיות עם אנשים אחרים באותו טיפול. כי פחדתי על הפרטיות שלי. אז הפסקתי את הטיפול.... האמת היא שאני לא מרגישה שיש בהכרח טיפול למצב שלי מנסה מאוד להבין מה ואיך אני פוגעת באנשים. להיות בסיטואציות מלאכותיות עם אנשים שנמצאים בטיפול דינמי לא בטוח שזה יעזור... אנשים באופן כללי, בחיים עצמם לא משתפים פעולה... מרגישה הרבה צביעות וחוסר אמת... אני חושבת שאני בנאדם טוב, ושאכפת לי מאנשים, יש בי רגישות.. אבל מרגישה שאף אחד לא רואה את זה. ולכן אני גם לא בטוחה שיש טיפול למצב שלי כי אנשים לא מאמינים בכלום, הם לא נותנים צאנס.... וזה כמעט תמיד מגיע לאותה נקודה בסופו של דבר.. אני מרגישה שאני נותנת הרבה מאמץ עם אנשים שלא יכולים או לא יודעים להעריך, או שרוב האנשים מחפשים את הקל ולא את הסיבוכים אז בלאו הכי הם לא מעוניינים בקשר עם אדם כמוני. אז למה לטרוח? אולי לא כל האנשים צריכים טיפול? אולי יש אנשים שבהכרח נגזר עליהם להיות כאלה ואין סיכוי לתקן אותם? אני לא ילדה ואני חושבת שיש כישורים שבגיל מסוים כבר אי אפשר ללמוד, למשל כישורים חברתיים... שהייתי רוצה שיהיו לי אבל זה לא כמו ללמוד לבשל... זה משהו שהוא כל כך בסיסי, כמו שפה שבגיל מבוגר יותר קשה ומסובך יותר לרכוש מאשר בגיל צעיר... גם רוב הקשרים הרומנטיים שלי נגמרים בצורה לא טובה (הבחירות שלי גרועות וכשאני מנסה לגשש בחירה טובה זה נגמר לא טוב מהצד השני.. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בקשרים עם אנשים מסובכים, כי האנשים הלא מסובכים הם כאלה שמתרחקים... אז הגעתי למסקנה שאולי אני לא צריכה יותר קשרים חברתיים ולא צריכה לנסות להכיר בן זוג פוטנציאלי..) כשמנסים להפגש איתי אני אמצא תירוצים אחרים, אני לא רוצה לאכזב אף אחד ולא רוצה שיכאב לי

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכל כתבת הרבה ומעומק ליבך וחשוב לי לענות לך משום שאני מרגישה שאת בצומת מאד חשובה שחבל שתפספסי. היית בטיפול שנה, זה לא הרבה זמן במונחים טיפוליים, בודאי כאשר מדובר על איזשהו קושי שאדם מסתובב איתו חיים שלמים. אני שומעת ממה שכתבת כעין הבנה חלקית, את נעה בין הבנה שיש משהו שאת עושה שגורם לדברים לבין אמירה- האנשים סביבי לא בסדר. האמת היא שהחיים מורכבים וגם מערכות יחסים וגם אנחנו ולכן יש אפשרות שגם הבחירות שלך שגויות לעיתים ושגם יש משהו שאת מביאה לאינטראקציה שמשתחזר. אני חושבת שחשוב שלא תפרשי כעת מהכל ומכל ההבנות ושתמשיכי לטפל בעצמך, תמשיכי את התהליך שהתחלת. להגיד שהכל קשור לאחרים ושאין תקווה זה חבל. את צעירה החיים לפנייך. נצלי אותם. לא יודעת איך תבחרי לטפל בעצמך אבל קבוצה לכישורים חברתיים או קבוצה בכלל בהחלט יכולה לעזור אולי מטפל אחר, גישה אחרת, איני יודעת..אבל מקווה שתעשי זאת. חג שמח ליאת.

אני מעוניינת להבין את הסיבות שמונעים מילד לדבר בהיותו בבית הספר. הוא בוחר לשתוק באופן מוחלט ובבית הוא כן מדבר.. הילד היום הוא בכיתה י והוא כזה מכיתה גן חובה

היי סנא כדאי להעלות את השאלה בפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד אבל קשה לדעת את הסיבה מבלי להכיר את הילד ואם זה נמשך כ"כ הרבה זמן אניחושבת שכדאי לשקול טיפול רגשי כי כנראה יש קושי אמיתי. ליאת.

09/09/2015 | 15:47 | מאת: ע

מה זה אלוהים? מה הקשר בין אלוהים לדת? האם אני חייב להיות דתי בשביל להאמין באלוהים? האם אני חייב להיות דתי ולקיים תרי"ג מצוות בשביל להאמין שקיים בורא לעולם? לא מאמין בכלום, מיואש, העולם הזה מבלבל, פעם אני קורא על הדת ועל ה', ואז מקבל חיזוק, ואז אומר שוב "אז אם זה ככה, למה כולם לא מאמינים? ויש אתאיסטים?" ואז הולך לקרוא על אתאיזם, וגם אומר שזה לא מוחלט, ויש צד אחר, כול היום אני בבלבולים, לא יודע במה להאמין, אין לי כוח לכלום, אין לי שאיפות, האם הבעיה שלי היא רוחנית? דתית? נפשית? פסיכיאטרית? האם הכול בעצם זה אותו דבר? לא יודע כבר מה יעשה אותי מאושר, כסף, משמעות בחיים, לא מאמין בכלום, אין לי דרך, כול דבר שאומרים לי, או דרך שאומרים לי ללכת בה, אני ישר מביע ניגוד של "מה לא טוב בדרך הזאת", ושיש עוד דרכים.. וזאת לא הדרך הכי טובה ללכת בה.. זאת לא ה"אמת המוחלטת", ואז אומרים שלי שאין דבר כזה "אמת מוחלטת", וצריך לבחור, וכול אחד בדרך שלו, אז מאיפה אני אקבל את העוגן שלי? איך אני יודע איזו דרך הכי טובה בשבילי ללכת בה? מאיפה אני מתחיל? אין לי ביטחון, אין משמעות בחיים.. הכול מעורפל, הכול סימני שאלה, איפה אני אמור לחפש את האמת שלי? לקלף את הקליפות שמעליי, להגיע לגרעין הפנימי שלי, האם להתחיל ללמוד קבלה? לפעמים אני סתם מוצא את עצמי קונה דברים חומריים בשביל למלא איזה ריק ריגשי.. שמתמלא ברגע ואז שוב חוזר להיות ריק.. פעם הייתי הולך לשיעורי תורה, שם היה לי קצת מעניין וכיף, ואז הפסקתי, כי אוליי הכל "פסיכולוגי", ומספיק להיות בן אדם טוב, ולא צריך להיות "דתי".. אבל אז אני שואל את עצמי מה זה להיות בן אדם טוב? מה זה טוב בכלל? מי ידריך אותי? מי הבן אדם המושלם ששווה לקחת ממנו דוגמא? מצד אחד אני אוהב את החיפוש והשאלות האלה.. כי אומרים שעצם החיפוש זה כבר המציאה, מצד שני זה מתסכל, שוחק ומייאש אותי.. :\ אני גרוע בלהתמיד בדברים.. לא יודע מה לעשות כבר אין לי כוח אפילו להתחיל לחפש, לחקור, להגיע להאמת, מיואש מלכתחילה..

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך ע אני אכן שומעת בלבול גדול אבל בתוך כל הבלבול הזה נראה לי שהכי משמעותי זה לשאול את עצמך שתי שאלות פשוטות. האחת- האם טוב לך? השנייה- אם לא, מהו באמת מקור הכאב? אני חושבת שאתה מבלבל קצת בין מחשבות פילוסופיות, אמונה דתית ורגשות. מקור הכאב שלנו הוא בדר"כ ברגשות ובמחשבות ולא בהבנות אינטלקטואליות. לכן כדי להרגיש טוב יותר צריך לפנות לשם והרבה פעמים כדי להבין ולטפל באותן כאב כדאי להגיע לטיפול. ליאת.

הי ליאת רציתי לשאול האם יש משמעות לכך שאורך השעה הטיפולית הוא 50 דקות.וכמו כן האם יש משמעות לרוח שלוקח המטפל בין מטופל למטופ שהוא 10 דקות? תודה

היי יעלי שאלה חשובה. נדמה לי שזהו פרק זמן שהגיעו אליו כנראה די במקרה שבו חשבו שגם יקרה איזשהו תהליך טיפולי משמעותי אך לא עמוס ומציף מדיי וגם המטפל יוכל לנוח לעכל ולעבד בין פגישה לפגישה. אני יודעת שיש מטפלים שהחליטו על פרק זמן קצר יותר או גם ארוך יותר... ליאת

01/09/2015 | 01:35 | מאת: שון

שלום אני אספר בקצרה אני טיפוס מאוד חרדתי ובזמן האחרון פיתחתי חרדת בריאות פעם זה נקודת חן וםעם ורידים בחזה ועכשיו ראיתי מזמן כבר באמנון לוי את הבחור עם ניוון השרירים ונכנסתי לחרדה נוראית ופחד נוראי הייתי אצל נירולוגית מומחית שהיא הדקה אותי גופנית ותודה לאל רשמה שהבדיקה יצאה תקינה עכשיו יש לי שאלה האם לחץ ממושך וחרדה ממושכת יכולה לגרום לממש כאבים פיזים יש לי כבר כמה זמן מין כאב ביד שמאל וכמו חולשה כזה והרגשת כמו זרמים אי נוחות חרדה יכולה לגרום לכאב יד? יש לי כל מיני כאבים בגוף שהולכים ובאים.. אבל בעיקר ביד שמאל.. האם חרדה ממושכת יכולה לשלוח סימנים על הגוף הכוונה ככה לגרום לכאב שרירים חולשה התכווציו וכל זה? גם אם אני מרגישה כביכול פחות לחוצה הסימנים עדיין יכולים להשאר? אני כבר נורא מפחדת... חרדה שהיא ממושכת וכל כך הרבה זמן יכולה לגרום לכאבים גופניים של ממש כאבים?

לקריאה נוספת והעמקה

היי שון, בהחלט יתכן שחלק מהכאבים שאת מרגישה מקורם נפשי. מציעה לנסות ללכת לטיפול קוגנטיבי התנהגותי סביב הנושא זה יכול מאד לעזור לך. ליאת

29/08/2015 | 12:48 | מאת: אנונימי

היי. אני משקרת הרבה ובהגזמה. שיקרתי שהחבר הקודם שלי היה מכור להרואין והיה מכה אותי והמצאתי לעצמי חיים כפולים. באמת דברים נוראיים. אני לא ידעתי למה אני עושה את זה עשיתי את זה כי יכולתי. שיקרתי לגבי העבודה של אבא שלי, המוצא שלי, ואפילו על זה שאני עיוורת צבעים. הגעתי למצב שאני משקרת כמעט על כל דבר. ממציאה סיפורים שבחיים שלא קרו, עם אנשים שבכלל לא קיימים. לא באמת חשבתי שיש לכל השקרים שלי חשיבות חשבתי שזה סתם שקרים לבנים כאלה שלאף אחד לא אכפת. לפני כמה זמן דיברתי עם אחד החברים שלי ועלה בשיחה על שקרנים פטולוגים וזה הפעם הראשונה ששמעתי שיש לזה שם. ואז התחלתי קצת יותר לקרוא על זה ואני מפחדת שזה מה שאני. אני רוצה לשנות את זה בעצמי. אני לא יודעת מה אני אבל אני כרגע מאורסת לאהבת חיי, לחבר הכי טוב שלי. ולא מגיע לו שתיהיה לו חברה כזאת. אז החלטתי שאני מפסיקה לשקר. ואמרתי לעצמי אם אני לא מצליחה להפסיק זה כניראה משהו מעבר לרצונות שלי. מאז שהחלטתי את זה עצרתי את עצמי מלהגיד הרבה שקרים. אבל לא מספיק. אני עדיין משקרת פה ושם. אני באמת מאמינה שאני יכולה לצאת מזה ולהיות הבת זוג הכי טובה לבן זוג הכי טוב. אבל לדעתי אני צריכה קצת עזרה חיצונית בשביל באמת להיגמל מזה. קראתי שלשקרים פוטולוגים אין באמת רגשות אשמה לגבי השקרים שלהם. ובגלל שלי יש אולי זה מה שמפריד אותי מהם. מצד שני אני משקרת נורא בטבעיות ואף אחד לא מצליח לראות את זה עלי אז אני לא באמת יודעת. רציתי לדעת אם יש אולי קבוצת תמיכה לאנשים כאלה כי אני יודעת שברגע שיהיה לי מישהו שהוא גם כמוני ואני יוכל לספר לו הכול ולהתמודד עם זה איתו ביחד אני יצליח לצאת מזה. עד עכשיו אף אחד מהחברים שלי לא יודע ששיקרתי לו על כל כך הרבה דברים, אף אחד בעולם הזה לא באמת מכיר אותי. אני מתה לספר הכול לארוסי אבל אני כל כך מפחדת שהוא יעזוב אותי. הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים שלי ואני לא מוכנה לאבד אותו בגלל טימטום שלי. בבקשה תעזרו לי אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת ללכת.עם זה לפסיכולוג כי זה כתם לכל החיים ואני מפחדת שאיכשהו זה יצא החוצה וארוסי יגלה על זה.

לקריאה נוספת והעמקה
06/09/2015 | 00:08 | מאת: אחת

שלום.. גם אני כזו. מילה במילה. הסיפור שלנו דומה,גם הרגשת הנפרדות בשל קיומן של רגשות האשם. חיים כפולים..הכל. מנסיון,כל פורום בו שפכתי את הדבר הזה החוצה,התקיל אותי בתגובה מזלזלת וחסרת הבנה. לא מקצועית ולא מנחמת.. ונשארתי עם זה מאוד לבד. ומניסיונך,את יודעת על איזה לבד אני מדברת ועם איזה לבד אני מזדהה. אני ניסיתי ללכת לטיפולים ולהודות בזה ולא הצלחתי. כי זו מחלה/תכונה/הפרעה נוראית מלאה בבושה ואין לה תמיכה באמת. אין מי שיבין שאנחנו אנשים טובים ורגילים,עושים דברים מלאי משמעות. אנשים כמו כולם. ומשהו בדרך השתבש. ונשארנו מכל זה רק שקרנים.. הלוואי וליאת תתן לך תשובה שתספק אותך מעבר ל"לכי לטיפול"...הלוואי שגם אני אקבל קצת אור מתגובתה ומהאומץ שלך. בהצלחה.

היי אחת מרגישה כאב רב במה שאת כותבת, בגלל ההבנה עד כמה זה עמוק/מקשה/מפריע בחיים ובעצם אני חושבת שאת אומרת גם שההליכה לטיפול היא כבר צעד גדול מאד מהטיפול כי צריך להודות בבעיה ואני מבינה זאת לחלוטין. מצד שני, אולי כדאי להתייחס לשקרנות כמו אל התמכרות. וכמו בכל התמכרות אכן לוקח זמן לאדם, להודות, לומר ואז גם להגיד: רוצה שינוי. לכן, לא תמצאי אף אחד שיגיד לך שאפשר לטפל בזה ללא התהליך אותו רשמתי קודם....למרות שברור לי שהית רוצה שזה יהיה יותר קל. אני לגמרי מסכימה איתך שגם אדם מכור/שקרן יכול להיות לגמרי אדם טוב בהרבה אספקטים אחרים של חייו אבל האספקט השקרני הוא אספקט מפריע ובעיקר- סובל. אז אולי בכל זאת אפשר אחרת? ליאת.

היילך שקרים תמיד מתגלים בסוף ולכן אני חושבת שמאד מאד כדאי לקבל טיפול. הפחד מלקבל טיפול נשמע לי קשור בדיוק לאותו המקום שבו את משקרת, הפחד להיות מי שאת, מה שאת, באמת מבלי לפחד כ"כ מה יחשבו או מה יגידו. ליאת

27/08/2015 | 00:11 | מאת: דינה

שלום, הנני בת34 בחורה שנורא רוצה זוגיות וחתונה וזה עדיין לא מצליח לי, שמיותר לציין שאני בעלת אינטלגנציה ואופי ומודעות עצמית מאד גבוהים. מרגישה מאד מוכנה לחתונה .. סיימתי טיפול שנמשך חמש שנים אצל פסיכותרפסתית שעסק בעיקר על הקשר שלי עם אמא, וכל מיני תהליכים ונקודות לא כל כך טובות שעברתי בבית וכמובן על עניין הזוגיות, אבל בשורה התחתונה זה עדיין לא קורה עם כל הרצון המודע ,וכנראה יש עדין חסימות ,פחדים שלא ברור לי עד כמה הם חזקים מושרשים בתוכי שמונעים ממני להתקדם.שלא משנה כמה דייטים אעבור וקשרים זה לא יצליח,וזהמאד מתסכל ,תמיד מוצאת סיבה להתנגד ולהתרחק מהקשר מהדייט, כי לבד אני הרבה יותר משוחררת חופשיה ,,,מצד שני לא בא לי להשקיע עוד כסף ועוד זמן ועוד... עייפתי מזה ומאוכזבת שבעזרת טיפול לא צלחנו. מצד שני אני מתלבטת מה יותר מקצועי לאיזה כיוון ללכת? לאיש מקצוע (פסיכולוג, פסיכותרפיסט..) או שיש כל מיני אנשים שמתעסקים בנושאים אלה שמציעים את עצמם באינטרנט( מתמחים וחסרי השכלה .) לא בא לי להמשיך את הלבד,רגשית אני יודעת שאני חסומה אז מה עושים ,איזה תהליך צריך כאן..?האם יש טיפים איך לפתוח את הלב והנשמה ולהכניס גבר לחיי בצעדים קלים או שלדעתך צריך למשל תהליך קצר נוסף כדי להשיג את מה שנשמתי רוצה...?

היי דינה לצערי אני לא מכירה פתרונות שהם פתרונות "קסם" בנושאים מורכבים. אולי צריך אכן מדי פעם להחליף סוג טיפול או מטפל כי כל תהליך הוא שונה וכל מטפל מביא איתו משהו אחר. עדיין אין מנוס לדעתי מלהמשיך ולטפל בעצמך וכמובן להמשיך להשאר אופטיטמית בנוגע לכל- הן בנוגע לזוגיות והן בנוגע להצלחת טיפול. ליאת

24/08/2015 | 19:33 | מאת: הדר

שלום רב, כשילדתי את ביתי הבכורה לפני 6 שנים, חוויתי דכאון אחרי לידה. בעזרת טיפול פסיכותרפיסטי וטיפול תרופתי, יצאתי מזה. הבעיה שמאז ועד היום אני על טיפול תרופתי. הכדורים עושים לי טוב והאמת שאני פוחדת להפסיק. כמו כן, הגוף שלי התמכר אליהם. במידה ואני מספספת כדור או שניים, הגוף שלי חווה תופעות פיזיולוגיות כגון סחרחורות, מצב רוח ירוד וחנק של בכי בגרון. התרופה נקראת ונלפאקסין xr של טבע. האם זה מסוכן לקחת אותה כל כך הרבה זמן או שאין מניעה וכל עוד זה עוזר לי להמשיך? מבחינתי לקחת כל החיים. תודה לעונים

לקריאה נוספת והעמקה

היי הדר השאלה שאת שואלת קשורה לייעוץ תרופתי ולכן חשוב שלא תתיעצי על גבי האינטרנט אלא עם פסיכיאר מטפל, בליאת