פורום פסיכותרפיה

13422 הודעות
11967 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
10/02/2015 | 15:17 | מאת: סהר

שלום, יש לי אחות בת 18 וחצי שהתשחררה מב"ח פסיכטארי וכרגע בבית ולא מטופלת הייתי רוצה שתמלצו לי על פסיכולוג אן פסיכותרפסית שיש לו הממלצות ממטופלים . תודה רבה

היי סהר לא ניתן להמליץ על גבי הפורום ניתן להשאיר מייל ואולי יחזרו אליך לשם, ליאת

08/02/2015 | 10:10 | מאת: אמא מודאגת

שלום, בני בן ה7 "חולה ירח" כבר כמה שנים,שמחמיר בזמני לחץ וכד. לצערי הרב בזמן שהבייבי סיטר שמרה על ילדיי היא לא הבחינה שהוא יצא מהבית ושוטט ברחוב דקות ארוכות-את זה הוא זוכר כי הוא התעורר פתאום באמצע הרחוב.... מזלי שזה ניגמר יחסית בטוב. אני חייבת לעזור לו,לטפל בזה לפני שחלילה יקרה לנו אסון של ממש! למי אני אמורה לפנות?ונהייתי מעדיפה כמה שיותר טיפול טיבעי תודה מראש!

היי לך נראה לי שהכי נכון זה לפנות קודם לרופאת משפחה שתפנה אתכם לבדיקות מתאימות מבחינה נוירולוגית. משם אפשר להמשיך לשקול דרך טיפול, ליאת

06/02/2015 | 21:39 | מאת: יעל

היי ליאת, לצערי, שוב מציפה אותי תחושת הרצון לא להגיע. לא לבוא יותר לפגישות. המצב רוח שלי לא מזהיר ובמקום להתחזק ולהתמלא מכך שיש לי מקום חם, מכיל ומקשיב אני בועטת בו. אני כועסת על המטפלת, על כך שבטיפול לאחר כל כך הרבה שנים יחדיו אני אמורה להרגיש רווחה נפשית ולהנות מהקיים. להנות ולהרגיש משוחררת ולא כבויה. אז לעיתים אני מגיעה אליה , כמעט על אוטומאט ולא מוכנה בשום אופן לוותר על המפגשים ולפעמים אני כל כך כועסת, מרגישה שהטיפול שלי הוא סתם עוד עבודה בשבילה ובכלל לא משמעותי וחשוב ואני רוצה לסמס כי לא אגיע. אני לרוב לא עושה זאת. מבועתת מתשובתה כי חבל ושלא אכנע לפחדים ולכעס שבי ושעדיף כי נדבר את הדברים ולא אתנהל לפיהם. היא צודקת. אני אוהבת אותה, מפחדת לאבד אותה , אך בוא בעת גם נורא נורא כועסת על כל מה שאני מדמיינת שיש לה. הכסף, הזוגיות, הנתינה לאחרים ושבעצם אני משהו מאוד מאוד מינורי עבורה שמחוייב אליי באותה שעת טיפול וזהו. אני מנסה לצאת מתחושות קשות אלה, אך זה מציף אותי שוב ושוב. גם הכאב הרגשי שנוצר בעקבות כך..

לקריאה נוספת והעמקה

היי יעל נשמע שלא פשוט להקשר. ואז יש כעס וגם קרבה, רצון וגם דחייה. הפנטזיות על מה שיש לה הן כאמור רק פנטזיות אני מקווה שאת יודעת את זה והשאלה מה הן משרתות ומדוע את שמה עצמך במקום שבו לה יש יותר בהכרח...סתם עוד נקודה למחשבה. ליאת

04/02/2015 | 00:37 | מאת: שושי

יש לי חברה שיצאה עם בחור כמעט שנה וממש גרו ביחד אפשר לומר, הוא התנהג אליה כל פעם בנקודות קיצון של או ממש להשפיל אותה ולהתעלל בה מילולית התנהגותית (לא פיזית) ועושה המון מניפולציות או שהיה נחמד ואוהב...לאחר שבשעה טובה נפרדו כיוון שהוא עבר כל גבול בהתנהגות שלו אליה היא נכנסה לדיכאונות כבר חודשיים..לא אוכלת לא ישנה ולפי מה שבדקנו היא סובלת מתלות רגשית חמורה אליו..אני חייבת לעזור לה כי היא נכבית יותר ויותר ולא מוצאת סיבה לחיות ..מה עושים?

היי שושי, נשמע שאת חברה טובה ואיכפתית וגם נשמע שחברתך זקוקה לטיפול לא רק בגלל הדיכאון אלא גם משום שהייתה בקשר כזה, אני חושבת שאולי אפשר למצוא דרך לעזור לה על ידי הפנייתה לטיפול וגם כמובן פשוט להיות שם לצידה בתקופה כזו עם הרבה חום ואהבה... ליאת

03/02/2015 | 23:33 | מאת: .

שחסמו אותי כבר מכל האתר

היי נקודה לא נחסמת לא לדאוג... ליאת

האם ביקור אצל פסיכיאטר לצורך טיפול בחרדת ביצוע (הומלץ לי על ידי הרופא משפחה.. מיד אחרי שהוא אמר "אז תחליף חברה")יכול לפגוע לי בעתיד? החרדה והחוסר תפקוד הזה מופיע רק איתה מרוב התרגשות... עד עכשיו "הסוותי" את הבעיה באמצעות סיאליס... אבל אני לא מעוניין להמשיך עם תרופות במיוחד ללא מרשם.

לקריאה נוספת והעמקה

היי יניב במידה ואתה מוטרד מהעניין אתה יכול לגשת באופן פרטי לפסיכיאטר, יתכן שהעניין הוא בכלל רגשי ואז כדאי לקבל איזשהו טיפול ממוקד בבעיית החרדה שאינו בהכרח מחייב תרופות, נשמע לי שלקחת תרופות ללא מרשם או להתעלם מהבעיה זה חבל, ליאת.

30/01/2015 | 14:52 | מאת: יעל

היי ליאת, מתגעגעת אלייך. מצפה שתחזרי אלינו.. ושהכל בסדר אצלך.

היי יעל חזרתי :) ותודה על הדאגה והאמירה! ליאת

30/01/2015 | 00:58 | מאת: .

למה את לא חוזרת כבר? :(

נקודונת חזרתי, תודה! ליאת

29/01/2015 | 22:49 | מאת: .

לאף אחד לא אכפת שזה עושה לי רע??? לא הוא לא מפרסם הודעות שלי!! אפילו לא כותבת לו! למה ממשיכים לעשות לי רע ורע ורע ורע ורע ורע ורע ורעעעעעעע מה הקטע הזה?! פסיכולוג קליני שעושה עליי חרם

תעשי חרם בחזרה! :) ליאת

29/01/2015 | 22:47 | מאת: .

עדיין מתעלמים ממני... כתבתי לו שעושה לי רע ולא פרסם ולא הגיב אני לא עומדת יותר ביחס הזה... אני לא יכולה עוד לסבול את זה שעושים לי ככה... לא יכולה להניח למקרה הזה של הפורום האחר.. איך יכול להיות שעונה לכולן חוץ ממני??? גם על אלה שהוא מתעצבן הוא ממשיך לענות. רק הודעות שלי לא עולות... אני עייפה

היי נקודונת אני יודעת כמה מפתה להיות במקום של "איפה שפוגעים בי" "ולהתבחבש" במקום הזה ולהיות בו ממש לעומק אבל באמת באמת שזה רק לוקח למצולות ולמקום פוגעני- כלפי עצמך. נסי להסתכל על היכן שאת כ-ן למשל פה בפורום, משוכנעת שגם במקומות אחרים, ליאת.

28/01/2015 | 15:05 | מאת: מיכ

שחזרתי..ודברנו על חלקיות שאולי היא עדיפה על כלום..וקבענו לחודש הקרוב פגישות...ומקווה שתחזרי לפה בקרוב ולא תשכחי שיש אנשים מאחורי הפורם שמחכים לך...

היי מיכ רק עכשיו , אחרי שעניתי לך על ההודעה הקודמת קוראת את שכתבת פה :) אז חזרתי וגם אתן, תודה על האמירה.. ליאת

היי לכולם, החל ממחר לא אוכל לענות למשך שבוע אחזור בהקדם, שימרו על עצמכם :) ליאת

19/01/2015 | 19:12 | מאת: מיכ

בסמס.......לבנתיים כך אמרתי לה......נקלעתי למצב שאין לי כסף להמשיך........חבל :( הפגישות היו לא סדירות והיה לי קשה עם אי הסדירות הזו...אז החלטתי היא מצידה אמרה שאזכור שאני בליבה........

היי מיכ, אני בטוחה שזה לא סוף פסוק ולגמרי מצב זמני מהיכרותי איתך... לא? לפעמים גם יש מן פרידות כאלו לתקופה. ליאת

19/01/2015 | 18:32 | מאת: טל

אני אולי קטנונית אבל הייתי שמחה לשמוע עוד דעה.. לפני כמעט שבועיים עברתי תאונה ונפצעתי, עדכנתי את הפסיכולוגית שלא אוכל להגיע באותו שבוע בשל הפציעה. מאז היא לא שלחה הודעה ולא קבענו פגישה (למרות שבאופן עקרוני פגישה שמבוטלת נדחית סוג של אוטומטית בשבוע). אני מבינה שזה לא התפקיד שלה להתעניין בי מחוץ לפגישות ושיש לה חיים משל עצמה אבל מילא אני, לא אכפת לה מהזמן של עצמה? היא הרי יודעת שרוב הסיכויים שלא אוכל להגיע גם השבוע (ואכן כך הדבר). היא לא רוצה לדעת? קצת נפגעתי כי הייתה לי ציפייה קטנה שתתעניין בשלומי אבל אני יכולה גם להבין שלא. אני חושבת שמן הראוי שאשלח לה הודעה לגבי השבוע אבל אני מרגישה שבא לי לעשות דווקא ילדותי כזה ולא לשלוח.. מילא הייתי חדשה אצלה אבל אנחנו כבר יותר מ 4 שנים ביחד והיא יותר מכולם יודעת כמה נושא התקשורת מורכב עבורי. אני מרגישה קטנונית ומגעילה וממש לא בא לי לחזור אליה. אשמח לשמוח דעה אובייקטיבית וקצת יותר רציונלית. תודה :)

28/01/2015 | 09:25 | מאת: ליליאן

הי לך הייתי רוצה לחשוב שהיא לא רוצה להטריד אותך או ללחוץ עלייך ולכן לא מתקשרת, אולי מצפה ממך שאם את לא יכולה להגיע תתקשרי ותודיעי לה . זה יכול להיות ... אלא שבימינו בעידן האסמסים והווטצאפ, אפשר לשלוח הודעה לא מחייבת ולהתעניין בלי להטריד ולהציק יותר מידי . ולכן זה באמת מעורר מחשבות ובוודאי שרגשות חוסר ההתעניינות שלה... בכל זאת כדאי לך לחזור ולברר איתה את העניין ומה יש לה לומר על כך.

היי טל מתחברת למה שכתבו לך פה בתגובה. אפשר להתבונן על זה בהרבה דרכים אבל בהחלט מבינה גם את המקום הרגשי שאת מדברת עליו. נראה לי חשוב דווקא כן לקבוע פגישה ולדבר על התחושות שלך ועל הציפייה ולשמוע גם אותה, ליאת

18/01/2015 | 20:29 | מאת: תמר

שלום ליאת האם זה נכון לדעתך להחליט על פגישה נניח פעם בשנה( בחג או יומולדת) לשם עידכון והסתכלות על הטיפול לאחר סיומו?או שזו רק בריחה מהתמודדות עם הפרידה? נדמה לי שגם אני וגם המטפל נשמח לכך טבל הוט לא יציע בעצמו. הכונה לפגישה בקליניקה ובתשלום כמובן תודה תמר

היי תמר אני חושבת שבעניינים הללו אין "נכון" או "לא נכון"...אם זה מתאים למטפל וגם לך אז הכל בסדר! ואני לא רואה בזה בהכרח "בריחה מהתמודדות"... ליאת

18/01/2015 | 18:20 | מאת: עלמה

שלום, רציתי לשאול בנוגע לגישת טיפול מסוימת, שלא מובנת לי בכלל. התחלתי תואר בפסיכולוגיה (הקפאתי אותו בשל סיבה אישית) כיום הבן שלי בן ה18 (עדיין תיכוניסט) מטופל אצל פסיכולוג, כתוצאה מדיכאון ופגיעות עצמיות. גם כאשר למדתי אני פסיכולוגיה (כמובן שאני לא מתיימרת ומה שלמדתי הוא אפילו לא קמצוץ) לא שמעתי על גישה כזו, כמו השאלות הללו :"איפה אתה רואה את עצמך בעוד שלושה חודשים.. חמש שנים.." הבן שלי מטופל בגישה הפסיכודינאמית, לא טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. הוא העלה מולי את השאלה בטענה שאינו יודע מה לענות על כך. אנחנו מאוד פתוחים בבית ואני מביעה עניין רב בטיפול שלו, על מנת שלא ירגיש שהוא עובר את התהליך לבד. כמובן שאני לא מתערבת ולא שואלת אם הוא עצמו לא פונה. ואין לא מושג אילו נושאים עולים בשיחות. רק רוצה להאמין שזה תורם. אבל גם לי עצמי אין מושג מה מטרת השאלות האלה. אני לא מתכוונת לעזור לו, כי אני כן מאמינה שאך ורק הוא צריך לעשות זאת. אבל ביני לבין עצמי, אני לא מבינה.. לא מבינה לדוגמה על מה זה יעיד אם הבן שלי לא יודע היכן יהיה עוד שלושה חודשים.. (הוא לא מתגייס לצבא בשל אסטמה) הוא ענה לי כשניסיתי לדרבן אותו:"אמא, אני לא יודע. אין לי כרגע חלומות. אני לא אוהב כלום והלוואי שלא אמות מדיכאון או מאסטמה" לא ידעתי איך לאכול את זה. אשמח לשמוע דעתך.. אולי אני זו שלא בסדר? אולי אני מתיימרת מידי להבין? בסה"כ רוצה לדעת שהדרך שבה מובילים את בני, כן תהיה דרך אידיבידואלית לו, ולא מאין "סכמה" שבה שואלים כל מטופל "איפה הוא רוצה להיות" ועל פי התשובה לקבוע האם הוא בר שיקום או לא. תודה מראש! עלמה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי עלמה, מבינה את החששות והתהיות. לא קל לתת למישהו חיצוני להגיע לנפש בנך, יכולה להבין מדוע זה מעורר חרדה. יחד עם זאת, חושבת שבעייתי להסיק משאלה זו או אחרת לגבי כל הטיפול. שאלה כפי שתיארת יכולה להישאל במסגרת נסיונותיו של המטפל להבין את נפשו של בנך או עד כמה הדיכאון עמוק והאם יש אצלו למשל איזושהי ראיית העתיד או תקווה וכו'. אני מציעה לך שבמקום להיכנס לתכנים מדויקים של הטיפול יותר נכון יהיה לשאול את בנך האם הוא מתחבר למטפל? האם חש שעוזרים לו ומבינים אותו? וכו'.. כמו כן את יכולה בהסכמתו של בנך לבקש פגישה משותפת עם המטפל , כלומר, יש הרבה דרכים להביע התעניינות ומעורבות שלדעתי עשויות לעזור יותר, ליאת

15/01/2015 | 06:44 | מאת: רק שואלת

שלום ליאת, איך היית מגיבה אם מטופלת הייתה קונה לך דובי במתנה? אני רוצה לקנות לשלי, אך מפחדת שיגרום לגיחוך מצידה. היא לא כזו צעירה בגיל. תודה

18/01/2015 | 15:05 | מאת: מיכ

לא נראה לי שהיא תלעג...זה דווקא חמוד..בטח פשוט תשאל מדוע דובי..אולי הוא מיצג משהו בקשר שלכן? ותנסו לברר....אני קניתי פעם למטפלת שלי פייה מתחת לעץ..זה היה משהו בנינו...הכל לגיטימי בטיפול.

היי רק שואלת זה מאד חמוד בעיני :) ואני לא רואה סיבה לגיחוך. זה ברור שמתנה כזו יש לה ערך סימבולי ואולי אפילו תדברו על זה, אם תרצו, ואם יש לה ערך שכזה אז למה לגחך? ליאת

13/01/2015 | 17:46 | מאת: מיכ

לעיתים מקיפה את עצמה בגבולות, לעיתים לא רוצה להתגלות... גוזרת על עצמה גדרות משונות מפחדת לעבור, מפחדת לשנות. מתכנסת בעבר לא נותנת מעבר יושבת בפינה צמודה אל הקיר, עדיף שאיש אותה לא יכיר. אף אחד שם לא ידע מה התרחש במסתור כשניסתה לחוש ולקבל את הרגש שבתוכה יעבור....

13/01/2015 | 20:42 | מאת: sigal

מרשה לי לשבת ליד הסדק בחומה ולחכות . שולחת יד אולי יתאים לך

19/01/2015 | 19:09 | מאת: מיכ

18/01/2015 | 15:02 | מאת: מיכ

בנתיים עזבתי את הטיפול.....לא יודעת אם אחזור ומתי...

נכון, לפעמים יש רגעים כאלו, מצבים כאלו, לפעמים אפשר להכניס לשם אדם נוסף לעיתים לא... תודה ששיתפת, ליאת

12/01/2015 | 08:28 | מאת: sigal

היי ליאת לא הבנתי אותך ... אל איזו תנועה דיברת ? פיזית באמת או נפשית פנימה והחוצה. האמת שתוך כדי שאני כותבת שתהן נכונות . והלבד הוא עניין של בחירה . פשוט תודה שאת כאן

היי sigal התכוונתי שלפעמים גם בתוך הלבד יש תנועה של אנשים וכן שגם יש תנועה פנימה והחוצה זאת אומרת שהלבד הוא אינו מקום מוחלט או תמידי... ליאת

11/01/2015 | 01:22 | מאת: מפוחדת עד אימה

איך מתמודדים עם רגרסיה נפשית לאחרונה דברים בחיי במס' חודשים הביאו אותי במדרון מהיר ובלתי ניתן לעצירה לאותם דפוסי התנהגות, חשיבה, תחושות,רגשות, מעשים..של לפני 6 שנים!!!! מכל הבחינות חזרתי לאותה נקודה )שם התחלתי להתמודד עם עניין הדיכוי והחרדות בנפש..( ומאז עברתי כל כך הרבה שינויים.. ופתאום בחודשיים האחרונים כאילו הכל הכל הכל הלך לאיבוד )גם מה שחיצוני וסביבתי וגם מה שבתוכי - שיוצר ביצה ותרנגולת להמשך התדרדרות..( כאילו העירו אותי מחלום ארוך שהוא היה ה6 שנים האחרונות..כאילו הן בכלל חא התרחשו... לא הזכרונות לא התובנות לא החוסן לא הלמידה לא ההתבגרות לא הרצונות לא האישיות שנבנתה .. הכל אבד כהיה כלא היה. זה מפחיד!!!!!!!! האם איבדתי לחלוטין הכל ????? כמו אמניזיה... האם הדרך להילחם בזה היא באמת להתחיל מאותה נקודה של לפני 6 שנים?!? ההגדרה לרגרסיה נפשית היא מדוייקת למה שקורה איתי בחודשיים האחרונים : פסיכואנליזה, רגרסיה או נסיגה היא מנגנון הגנה בו האדם חוזר להתנהגויות המאפיינות שלב מוקדם יותר בהתפתחותו, בו הוא חש נוחות וביטחון רגשי. הדבר עשוי להתרחש במצבים בהם האדם חש משבר מסוים בשלב ההתפתחות שלו, חוסר ביטחון וקושי להתמודד באופן המקובל והתואם את שלב ההתפתחות הבוגר יותר בו הוא נמצא כרגע. לפי התאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד, הדבר קורה כאשר עולים למודעות דחפים ומחשבות שהאדם חש חרדה רבה מולם ומתקשה להתמודד איתה, ולכן הוא נסוג לאחור, לשלב מוקדם יותר בהתפתחות, בו הוא מדחיק דחפים ומחשבות אלו אל הלא-מודע, ויכול לחוש יותר ביטחון. ** מי יכול לעזור לי להשתקם מהמצב הזה בטווח קצר ומהיר? אם זה בכלל אפשרי.. אנא הציעו לי עזרה שאינה כוללת טיפול פסיכולוגי ארוך ומייגע (שמעולם לא עזר לי גם בעבר ולהפך( רוצה את החיים שעבדתי עלייהם עד לאחרונה בחזרה..רוצה להילחם על החיים שלי על עצמי ואין לי כוחות להתחיל מאפס..מתגעגעת לחיות שלי שהייתה בי עם כל הקשיים. מפוחדת עד אימה. לא רוצה להתחיל מאפס שוב.. לא רוצה שייעלמו לי ה6 שנים האחרונות כלא היו... הצילו.. הפנו אותי למה שצריך אני מתדרדרת עמוק מרגע לרגע ושוקעת בייאוש והלכאה עצמית על מצבי

היי לך נכון, לפעמים יש תקופות שלכאורה חוזרים אחורה אבל בדרך כלל יש לזה סיבה ואני כן מאמינה שחשוב לטפל בסיבה. זה לא חייב להיות טיפול ארוך ,יש גם טיפולים יותר קצרים וממוקדים סביב מצבי משבר או דפוסי התנהגות, ליאת.

10/01/2015 | 20:18 | מאת: גל

היי ליאת, עתה מוצ"ש. שמתי לב (וזה הרבה יותר קל) כי לאחרונה הינך משיבה בסופי שבוע ואני שמחה כי לא פספסתי אותך. ואני כותבת כי המקום הזה נחווה אצלי כפינה חמה שניתן לפרוק ולהיתמך בעת הצורך. בשל מזג האוויר פספסתי פגישה השבוע (שוב פספסתי..) והיה לי קשה לחזור. בשל שינויים שמתבצעים בקליניקה, אולי ההימנעות שלי מלהגיע לא הייתה רק מזג האוויר.. ואני נושאת עימי את הקושי. בתחילה לא חשתי דבר. הרגיש לי כי לפספס פגישה ביוזמתי זה לא כל כך נורא ואפילו ניתן להמשיך את הרצף הלאה. אך ברגע שאני חוזרת , לוקח זמן, לפעמים כמעט משך הפגישה עצמה, עד שמשהו בי מתחיל להתחבר מחדש, להתרגש ולפחד בו זמנית מהקשר. אז מצד אחד הצלחתי לאסוף את עצמי באין פגישה ולהתנהל. כמעט מחקתי את האופציה הכה מוכרת והשגרתית מחיי ומצד שני לאחר שנפגשנו משהו בי התעורר. תחושה מבלבלת של כמיהה למגע וקשר קרוב ובו זמנית רצון להדוף ולסרב להאמין שאכן קיים משהו שמטלטל אותי מבפנים. והפעם אני כותבת בשביל לחלוק, כי קשה להישאר עם זה לבד. יותר קשה להישאר עם התחושה שיש לי מקום שנעים ויקר לי מאוד. ושדבר כזה באמת מסוגל להתקיים לאורך זמן ולא להיעלם. בפגישה אינני יכולה לומר זאת. זה מרגיש לי חשוף מידי, תלותי ולא הגיוני לחוות כך. ממחיש לי את הפער ביני לבין המטפלת. מרגיש לי כי אני נזקקת כילדה קטנה שכמהה למגע. וזהו רגש ותחושה בלתי מדוברת כי לא נראה לי לגיטימי להרגיש זאת מולה. תחושה שמאוד מאוד מקטינה אותי. זהו. תודה!

לקריאה נוספת והעמקה

היי גל, אני מבינה למה את מתכוונת אבל זה לב העניין, הכמיהה לקשר יחד עם הפחד ממנו והתלות אני דווקא חושבת שמה שאת מרגישה לא מקטין אותך בכלל! אלא הופך אותך לאנושית והתחושה מאד לגיטימית...הייתי ממליצה לך כן להעלות משהו מהתחושות הללו למולה... ליאת.

08/01/2015 | 00:07 | מאת: כואבת את ליבי

ליאת יקרה, כתבתי פה לפני כמה שנים... מידי פעם הייתי נכנסת, מגיבה מעט או כותבת מעצמי. אני בטיפול סוער. אנליזה של יום יום בשבוע. 4 שנים. ועכשיו לילה, ואין לי מנוחה. ורציתי לומר באיזשהו מקום בעולם את מה שעברתי בטיפול שלי. כי איבדתי את האמון שלי בעולם. הגעתי לטיפול לפני כמה שנים, התחיל כטיפול רגיל. לפני שנתיים עברנו לאנליזה. אני מגיעה מתחום הטיפול, באמצע תואר שני בפסיכולוגיה בעצמי. התחלתי טיפול, שהרגיש לי מקסים. מכיל, מחבק. אבל תמיד היתה לי תחושה לא נינוחה. ראיתי כמה מטפלים בחיי לפני הנוכחית. ומעולם לא ליוותה אותי תחושה כזו. התחושה התגברה מאוד עם הזמן. חוסר יציבות מתמשך של המטפלת שלי. בתחילה זה התבטא ב-3 חופשות בנות חודש כל פעם, בשנה (באנליזה לא קל כך), בזמנים לא קבועים ועוד. בהמשך זה התבטא בחוסר יציבות נפשית מולי. אמירות מסוימות שידעתי שלא יחזיקו ואכן לא החזיקו. לפני שנה, היא עשתה מאמץ כלשהו עבורי. חששתי מהמאמץ הזה. ידעתי שהיא לא יציבה ואמרתי לה שאני חוששת. שלא תגרום לי להיות תלויה בה כל כך, ואז תעלם. היא הבטיחה שלא. וביקשתי רק שאם תעשה זאת - שתעשה בהדרגה. כי אחרת אתפרק. וטעיתי. בצהריים אחד, מיד כשהגעתי לפגישה - הודיעה שמעכשיו שינוי גישה. התהפכה עלי. אמרה שעשתה מאמץ וקשה לה. (רק אחרי 4 חודשים הסכימה לומר שלא שמרה על הגבולות של עצמה ולכן כך קרה). ומאז - 8 חודשים של גיהנום. לא רק המאמץ שהשתנה. גם הפגישות. צעקות, פגיעות, איחורים, אי נוכחות בקליניקה כשאני מגיעה. כל שבוע - סיפור חדש. בכיתי לה שלא תעשה את זה. שהיא פוצעת אותי. במהלך 8 החודשים הללו, היו עוד שתי חופשות שלה. בהן הלכתי למטפלת אחרת שהיא המליצה לי עליה, ושלטענתה מכירה את הסיפור. סיפרתי לה את העובר עלי- והיא הופתעה. אמרה שלא כך סיפרה לה המטפלת שלי. שסיפרה דברים אחרים. הוכחתי (היה לי דרכים להוכיח). והיא הופתעה ואמרה שתדבר איתה. דברים לא השתנו. הבנתי שזה שינוי נפשי של המטפלת שלי מולי. ואין איך לשנות את זה. אדם חיצוני לא יכול לגרום לה לפעול באופן מסויים. היות וזה בא ממקום פנימי שלה. ניסתי!!! כמה שניסתי!!! ואין. אפס שינוי. הקשיחות גברה וגברה. פגישות שלמות שבכיתי, והיא כעסה: "תפסיקי כבר לבכות". מילים לא יפות. איומים. דיבורים על אלימות שלי (הנואשות גררה אותי להתקשות לצאת מהפגישות בדיוק בדקה שהסתיימו, הבקשות החוזרות ונשנות שלי ממנה שלא תכעס עלי ועוד) ובכך שזה מוציא אלימות ממנה. ביקשתי והתחננתי שתרגע. היא ניסתה. אך תיעבה את הבקשות שלי שתשתנה. כעסה כשהתחלתי להתחנן. כעסה כשכעסתי. כעסה שאיבדתי עניין ביחסי חברה ובפעילויות שוטפות שהן לא לימודים או עבודה. רצתה אותי מחוברת - ואני, כבר לא מסוגלת עוד. הלכתי לעוד שני פסיכולוגים להתייעצות. שניהם ביקשו לדבר איתה, היא סרבה. ייעצו לי לעזוב אולי, ומצד שני אמרו שרואים כמה אני אוהבת אותה. ואני - לא מסוגלת לעזוב. הלב שלי כואב. ככה לסיים טיפול? האדם ה"זר" הראשון בחיי שסמכתי עליו? שדמיינתי אותה בהמשך צמתי חיי? שהקדשתי מעל 4 שנים לקשר בינינו? כך? בכאב? בפגיעה? בזוועה? לא מסוגלת. ואני פגועה. מרגישה מרוסקת. לאחרונה ביקשה שאקח כדורים כדי שאפסיק להישבר ממה שקרה. שארגע. מאלצת, אך אני לא מסכימה. לא בגלל סטיגמה על כדורים (שהיתה לי בעבר), אלא כי מרגישה שאני לא רוצה ככה להתנהל. להיפגע בטיפול - ולכן לקחת כדורים. אלו לא חומרים שלי, מרגישה שמדובר לגמרי על חלקים עיוורים שלה. מבינה בראש שחייבת לסיים את הטיפול הזה. טיפול שהפך להיות מתעלל. ולא מצליחה. היא מאשימה אותי שאני גורמת לה להתפוצץ עלי. שקשה איתי. שאני הפכתי להיות "שלולית של דמעות" ומנגד - אני כל כך קשורה אליה. וגם קשה לי העולם הטיפולי שכל כך הייתי גאה בעבר שאני חלק ממנו... אין אף אחד שמוכן לקחת אחריות. מחזירים לטיפול. אבל בטיפול הכל חרב. אנליטיקאים לא מסכימים לקחת מטופלת שסיימה כך אנליזה. רוצים תקופת צינון של חצי שנה. ואני אומרת - איפה אני בתוך כל זה? זה מה שקורה לאדם שעבר דבר כל כך קשה ומפרק בטיפול שלו? ליאת... אני ממש זקוקה לעיצה או מילים שלך. דווקא כמישהי שלא נגועה ולא מכירה את הנפשות הפועלות - יש לך יתרון. אשמח לתגובתך

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך מבינה את הכאב אבל ממש מרגישה שקצרה ידי. נשמע שהסיפור מאד מורכב עם המון צדדים המון אנשים שמעורבים, לא מרגישה שכמי שלא מכירה אותך כלל יש לי יכולת להגיד משהו על כל ההתרחשות הזאת פרט לזה שאני לא חושבת שאדם צריך להיות איפה שהוא סובל כל כך אבל את מתארת גם הרבה דברים חוץ מתחושות סבל כך ששוב- קצרה ידי ...אני מקווה שתמצאי בתוכך את הקול שאומר לך מה נכון, ליאת ליאת.

05/01/2015 | 23:32 | מאת: הייתי בת

כואב לשמוע אותך בוכה בלילה קשה להבין אותך כשאת שותקת המילים שלי לא עוברות בך לא עוזרות לך ואני מיואש. את שוכבת במיטה לא רוצה לראות אף אדם,גם לא אותי ואני מחבר את שתיקותייך לשלי מדמיין אותן יושבות על הספסל ושותקות יחד..שותקות על כאב ועל אבדן,שותקות על שמחה שהייתה כאן פעם. את הולכת לאיבוד ולא עונה,רק העיניים שלך ממלמלות לי כמה קשה כמה את לא רוצה יותר ושהבטחת שלא תנסי ואני לא סומך עלייך. אני רואה את המבט שלך. וזה מספיק לי.

יש מצבים שבאמת קשה להגיע אל האדם כאשר הוא חווה אותם שומעת שאתה מנסה... ליאת

05/01/2015 | 07:17 | מאת: paradise

היי ליאת, מה שלומך? בהודעה הקודמת שלי אלייך המלצת לי לעזוב את הטיפול ולחפש מטפלת אחרת. ובכל זאת, היה לי צורך לחזור אליה ..אולי ללבן דברים ולהעלות מולה דברים שמטרידים אותי בקשר בינינו. הפגישה האחרונה שהייתה איתה היתה טיפה מוזרה, לא ארחיב עליה יותר מדי, אני גם חושבת שהנוכחות שלי שם הייתה יותר פיזית-שכלית מאשר רגשית. אבל הייתה בינינו התכתבות קצת קשה במייל ואפילו מייגעת. ואני לאט לאט לומדת לקבל את העובדה שאנשים הם לא מושלמים, וכן..גם שלא הכל גן עדן :-) ויש בה משהו שעוזר לי, לא יודעת להסביר.. אולי דווקא בגלל שהיא לא הכי טובה עבורי וכלפיי וכו וכו'..והקשר בינינו מורכב מעליות ומורדות והוא דינמי ומשתנה. ליאת, מה את חושבת? היא לא תפגע בי...נכון? למה שתרצה לפגוע? אני הרי אפילו לא חלק מהחיים שלה..אני סתם עבודה...אבל יש לה כל כך הרבה כוח עליי והיא יודעת עליי דברים כל כך אישיים... לפעמים אני חושבת שאם היה בינינו קשר אמיתי ולא טיפולי..אני לא בטוחה שהוא היה בכלל מתקיים... תודה לך על ההקשבה ועל כך שאת כאן...

לקריאה נוספת והעמקה
07/01/2015 | 21:40 | מאת: גולם

הייתי חייבת להגיב- את מתארת אחת לאחת את מערכת היחסים והתחושות בטיפול ומול המטפלת שלי. מסתבר שלא רק אני חווה כך את הטיפול שלי. רק שאני עכשיו לא רואה איך אנחנו עוברות עוד משוכה.

לא חושבת שהמלצתי כמו ששאלתי אותך מה משאיר אותך איפה שכל כך לא נעים לך ואני שומעת במה שכתבת הפעם שיש דברים שמשאירים אותך, ולכן בסופו של דבר זו באמת החלטה אישית שלך האם זה מקדם ומתאים או לא. היא בטח לא תפגע בך בכוונה אבל אולי תפגע שלא בכוונה וזה חלק מקשר טיפולי.. ליאת

04/01/2015 | 16:40 | מאת: sigal

עטופה בשתיקה כמו חומות על הלב עטופה בשתיקה של כאב עטופה בשתיקה עצובה ושותקת הכי בטוח להתעטף בשתיקה ובפנים הלב צורח... כל כך לבד

05/01/2015 | 21:30 | מאת: מיכ

הי..אם בפנים הלב צורח אולי העטיפה היא רק יפה מבחוץ...אולי כדאי לנסות לפתוח את העטיפה לאט לאט שלב אחר שלב בקצב שמתאים לך ולנסות לגעת גם אם קשה? כל כך מבינה את השתיקה זה קורה וקרה לי הרבה....אם לא תפתחי תשארי במקום הבודד הזה....השאלה מה עדיף... איתך בשתיקה בינתיים אם מתאים , מיכל

ואם כבר לבד אז לפחות בתנועה...איתך ליאת

03/01/2015 | 15:29 | מאת: דור

היי ליאת. מה שלומך? אני בתקופת דיכאון לא קל. מידי פעם מצליחה לחייך בעיקר לאלה,בעיקר כי יש לה יום הולדת ולא מגיע לה שאמא שלה לא תשמח בה. אבל זה כל כך מאולץ שכל מה שנשאר לי זה להתאכזב בשבילה.. בן הזוג שלי הציע לי לנסוע לחמישה ימים לאירופה ביחד. בלי אלה. ואני רוצה ומפחדת נורא. אף פעם לא נסעתי מאז האשפוזים ומאז שאלה נולדה ואני מפחדת שבלעדייה הכל יעלה לי ויהרס. מצד שני יכולים להיות געגועים פיזים קשים מה שקורה לי כשהיא בגן למשל ואז לחזור אליה אחרי כל כך הרבה זמן יתן ערך לחיים שלי. אבל הכאב..אני ממש מרגישה שזה יותר מידי בשבילי. בשבילה גם אבל היא מאוהבת בסבא שלה..;) והוא רק רוצה את אלה כל היום איתו. אני סומכת עליו בעיניים עצומות. אבל על עצמי שאחזיק מעמד ממש לא.

05/01/2015 | 21:39 | מאת: מיכ

הי דור...את יודעת בפעם הראשונה שנסעתי ללא הילד הראשון שלי הייתה כשהוא היה בן שנתיים, בעלי רצה ואני לא ממש, היה כל כך קשה הפרידה וברגע שהחלטנו וידעתי שהוא בידיים של סבא וסבתא והכל יהיה בסדר עדיין הלב חשש בכל זאת...נסענו והקאתי כל יום בבקר מלחץ אבל אחר כך טיילנו את היומית, והיה בסדר במשך היום ואפילו נהנתי... גם לך מגיע את הזמן לעצמך ולבעלך לעבוד על הזוגיות לפעמים ללא הילדה, אך תעשי מה שהכי נכון עבורך, כיום אני עוזבת לעיתים את הילדים ומצליחה אפילו להנות מכך :) בהצלחה, מיכל

היי דור אני תמיד שומעת שאת עושה המון מאמצים להיות אמא טובה לאלה וזה הרבה. גם אימהות שאינן במצב נפשי כשלך לעיתים מרגישות שהן "לא מספיק" וזה נורמלי! הכי חשוב שתסעי רק על פי מה שהאינטואיציה שלך אומרת לך, על פי תחושת בטן...ומה שבאמת באמת נכון לך, ליאת

03/01/2015 | 15:23 | מאת: שי

וקר לי.. ראיתי את אחותי בלילה ברחוב עם חברות יושבת בבית קפה והתחבאתי. לא רציתי להביך אותה ולא את עצמי.. ישבתי והסתכלתי עליה עם עיני הנץ שפיתחתי,מישהי לימדה אותי איך עושים את זה. כדי שאפשר יהיה לזהות אנשים לא טובים אפילו אם יש גשם וחושך ושמשה של אוטו..

היי שי עצוב...:( ליאת

01/01/2015 | 18:15 | מאת: שי

זה שלא מבינים. בן אדם אומר שהוא לא יכול להיות בטיפול ואומרים לי שוב ושוב ללכת לטיפול. למה כל כך קשה להבין? אני לא כותבת פה כתחליף לשום דבר. בין אם אכתוב כאן ובין אם לא,לטיפול לא אוכל ללכת. זה לא עניין של כסף. אני מודעת לזכויות שלי. לא נעים לכתוב כמה רע,כמה קשה לי להפסיק את העבודה הזו,כמה כוחות דרושים לי כדי לקום מהמיטה אם בכלל אני מצליחה לישון. לא מבינים את מה שקורה לי בראש. אני יודעת הכל,יודעת שטיפול יכול לעזור ומבקשת שתפסיקו להציע לי את האופציה הזו כי זו לא אופציה בשבילי כרגע. רק צריכה לכתוב כדי לא להשתגע. מישהו אמר לי פעם שאם טיפול זה לא אופציה אולי אני לא רוצה להפסיק. ליאת,אם תוכלי לענות לי על מה שאמר לי אשמח. מבלי לומר לי ללכת לטיפול,האם את חושבת שזה שאני לא הולכת לטיפול אומר שאני לא רוצה להפסיק? תודה ליאת ותודה מיכ. אשמח אם ליאת תענה ולא מישהו אחר..אבל מעריכה את זה מיכ.

היי שי, כן, אני מאמינה שיש חלק שבך שלא רוצה/מפחד/לא מוכן להפסיק וזה החלק שגם מסרב לטיפול. שינוי זה דבר קשה מאד! אבל אם את רוצה שפשוט אקשיב פה ולא "אשלח אותך לטיפול" אני בהחלט מוכנה אם כי מודה שזה לא פשוט לי :) ליאת

30/12/2014 | 21:44 | מאת: גולם

בשביל מה אנחנו כאן? למה להתאמץ? הרי בסוף נגיע לאותו מקום? אז מה הטעם להאריך את שהותנו כאן ?שמישהו יתן לי תשובה משכנעת.

היי גולם כל אחד ואחת מוצא את התשובה "בשביל מה" במקום פנימי או חיצוני או גם וגם אחר. אבל כן, בהחלט מאד חשוב למצוא את המקום הזה, ראי מה שכתבתי בהודעה הקודמת, משום שרק שאנחנו יודעים בדביל מי ובשביל מה אנחנו פה נוכל לשאת גם רגעי סבל קשים. ליאת

29/12/2014 | 18:01 | מאת: sigal

יד ומקום . מחזיקה בציפורניים לא ליפול ...קשה כל כך מאבק אין סופי בני לבני לבן עצמי . בהרס מטורף שנמצא שם ומחכה לרגע אחד של חולשה . יש לי כל כך הרבה להפסיד ....מפחדת

לקריאה נוספת והעמקה

היי sigal אני מאד מאד מבינה אבל תפס אותי המשפט שכתבת שיש לך הרבה מה להפסיד. תנסי ממש ממש להאמין בזה כי זה המפתח לכוחות הנפש, ליאת

28/12/2014 | 11:14 | מאת: מיכ

אני רוצה לספר דברים שמחים...ומקווה שיש מקום לזה כאן :) אז התקדמתי מאוד מאוד בטיפול אחרי משבר גדול שכעסתי עליה וגם כאב גדול, יש הקלה..היום הייתה פגישה משמעותית, הרבה דברים טובים מתחילים לקרות, אני כבר לא כל כך שופטת את עצמי ולא כועסת עליי.. וגם לא כועסת על הוריי, די השלמתי עם הכל...וגם עם הכאב ויש תחושה אמיתית של שחרור אחרי כמעט חמש שנים של טיפול, הדברים זזים. ורציתי לומר שטיפול עובד, הרבה בזכותה אך גם בזכותי :) והיום אני יכולה לראות זאת, ומתחילה להאמין שאפשר לאהוב אותי, אני מתחילה לקבל את עצמי פחות שופטת, יותר מקבלת ופחות מרגישה אשמה....תודה שאת פה לקרוא ולהגיב, מיכל

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכ את נשמעת רגועה ואני שמחה על ההודעה שכתבת. מרגישה שאכן עשית דרך משמעותית מאד ואיכשהו הרגשתי זאת גם בהודעות הקודמות שכתבת... שבת שלום ליאת

26/12/2014 | 15:24 | מאת: שי

ליאת,אני לא יכולה לקבל טיפול. אני בכלל לא יודעת איך. היום ישנתי בחוץ. לא התכוונתי אבל לפעמים זה עדיף. אני מפחדת

28/12/2014 | 10:49 | מאת: מיכ

הודעותייך נגעו לליבי...רציתי לומר לך שיש מוצא!!!! אפשר לפנות לטיפול אנונימי, איש אינו חייב לדעת שאת הולכת, יש בחינם, את שומעת? חינם!!! יש מרכזים לבריאות הנפש....בבקשה טפלי בעצמך, אם את כותבת כאן סימן שאת רוצה ואכפת...את יכולה כמובן להמשיך לכתוב כאן, אבל בבקשה טפלי בעצמך, עשי משהו טוב למענך!, איתך, מיכל

אנא קראי מה שמיכ כתבה והיא מאד מאד צודקת! אפשרי לקבל טיפול, אפשרי להעזר. ליאת

25/12/2014 | 15:18 | מאת: .

אני כל כך כועסת!!!! זה מרגיז אותי שהוא התייחס אליי בצורה הזאת , בזלזול וציניות ועכשיו הוא לא מפרסם שום הודעה שלי - אפילו לא הודעות לאחרות!!! הוא אפילו לא התנצל!!!! ראיתי שהוא מסוגל להתנצל בפני כאלה שהוא פגע בהן ולי הוא לא למה כולם מתייחסים אליי ככה?!?!?!!!!!!!!!!!!!!!!!!?????????????!!!!!!!!!!!! את גם חושבת ככה?!?!?!?!??!?!

לקריאה נוספת והעמקה
27/12/2014 | 20:29 | מאת: paradise

היי לך , וסליחה שמתערבת . אולי תנסי לכתוב לו הודעת "לא לפרסום" ותנסי ללבן את הנושא אתו. אני לא מעורה בטיב הוויכוח שהיה בניכם, למרות שכן קראתי את ההודעות שלך ושלו ושל הבנות שכתבו. המדיה הווירטואלית, מטיבה היא מדיה מוגבלת והרבה פעמים היא נוטה "לשבש" את הטון שבו הדברים נאמרים ואז המשמעות משתנה. במקרה הזה , זה קצת "שיחק" לרעתכם ואז כל הדיון יצא מפרופורציה. לא כולן מתייחסות אליך כך! היו בנות שיצאו להגנתך והצדיקו אותך! אל תתעלמי מהן. יש לך מקום בפורום ההוא כמו שיש לך מקום בפורום הזה ויותר אחת זה תמיד יותר נחמד :-))) אני אשמח לראות שתחזרי. באופן אישי אני יכולה לומר, שגם לי לפעמים קשה לקרוא תגובות שכותבים לי ואני מרגישה שלא הובנתי כראוי וזה צורם לי (ואם קראת את ההודעה שלי לגבי הוואטס-אפ, אפילו ציינתי שהיה לי קצת קשה לקרוא את תגובתו, והבעתי את הרגש שלי ואפילו עוד בנות כתבו, וקיבלתי התייחסות מכובדת ועינינית. ונכון, גם התנצלות.) לדעתי, להיות מנהל פורום כזה , לתת מעצמך ומהזמן הפנוי שלך, ולענות לשאלות שאנשים מעלים ...בפרט שמדובר בתכנים לא פשוטים לפעמים שדורשים יכולת הכלה , זו גדולה ומעלה אדירה שיש לאדם. ומעטים האנשים שמסוגלים לעמוד בתובענות הזו יום אחרי יום, כמוהו וכמו ליאת ... ושוב, אני מאוד מבינה את התסכול הזה שמדברים אליך בציניות וזלזול, ועוד ממישהו סמכותי, אין דבר יותר פוגע ומנמיך מזה. זה מרסק ומכאיב ופוצע ואני באמת מדברת מניסיון...אבל, תנסי לכתוב לו, בלי להאשים אלא מכתב מהלב ,באופן עיניני אני בטוחה שהוא לא יישאר אדיש. בקיצור, אשמח שתחזרי.

28/12/2014 | 11:10 | מאת: מיכ

האם באחת ההודעות שלך אל אודי התנצלת את? כלומר אולי אם תבואי בגישה חיובית ותאמרי שאת מתנצלת ושאת רוצה לשנות את הגישה הוא יראה זאת באופן אחר? בינתיים היו הרבה קשיים של אנשים שונים בפורם והוא לקח חופשה, כנראה שלא עמד בעומס.... אז בינתיים אני מציעה לך לקרוא שוב את כל ההודעות שלך אליו ולדפדף אחורה לנסות להבין מה קרה...ואולי לנסות להבין גם את הצד שלו...בהצלחה, מיכל

30/12/2014 | 01:43 | מאת: לילך

הי נקודה אני ממש מבינה את תחושותייך. את לא הראשונה שהוא העיף משם ביחס שלו ואחכ גם במחיקת הודעות..הבנות האחרות לא יוכלו להבין את הדחיה הזו עד שהן גם יושארו בחוץ..ואני הייתי לפני שהוא הגיע קבועה בפורום. הוא אפשר לבנות אחרות במיוחד אחת ( זו שכתבה שאת צריכה להתבייש לעצמך..אף כי היא זו שצריכה להתבייש בעצמה על האמירות המגעיךות האלה) לדבר אלייך בצורה מזלזלת תוקפנית ומשפילה ואף אחת בפורום לא הקימה קול צעקה. המילים שהוא אמר לך הן לא מקצועיות אפילו בתור מנהל פורום להגיד למישהי שהיא הצליחה להיות בלתי נסבלת זה ממש חוסר מקצועיות ומספיק שזו מישהי אובדנית שהייתה צריכה משהו קטן שידחוף אותה מהקצה וזה יכול להחגמר רע. כולם יודעים כמה מילים יכולות לפגוע ועוד באינטרנט ואם יש מישהו שצריך לשקול כל מילה זה מנהל פןרום. עד אותו הרגע שהוא אמר לך את זה לא כתבת שום דבר שיצדיק את זה. בעיניי על דבר כזה היו צריכים להעיף אותו על טיל אבל אין באמת פיקוח. הרבה מרמור ואכזבה גם בליבי על הפורום השני שהיה בית ועכשיו איננו. אבל מה שיפה באינטרנט זה שאי אפשר באמת להשתיק אנשים- הנה, פה יש לך קול, וגם מנהלת שעונה בצורה אנושית ומכבדת..אז אולי תכתבי פה? לפעמים לא הכל שחזור- הוא פשוט כתב לך שם בצורה דוחה וזה פגע בך וקשה לך לשחרר.. מקווה שהוא והכותבות שם יתביישו לעצמן קצת. את לא!! בלתי נסבלת. נקודה.

הכעס שלך מובן וזה בסדר שאת מוציאה אותו פה. אבל שוב לטובתך נסי להרפות ממנו הוא לא האישו. האישו הוא את והכי חשוב שתתייחסי לעצמך. נסי לקבל את המציאות שלא יתנצל ושלא יפרסם את הודעותייך ועשי לעצמך טובה גדולה ופשוט אל תשלחי הודעות כי מדוע להעביר את עצמך דחייה? לעיתים צריך באמת באמת לקבל את המצב. ליאת

25/12/2014 | 12:59 | מאת: מישהו

אז ככה, אני בן 17 יש לי פחד מאחרי המוות, פשוט יש לי מחשבה שאחרי המוות אנחנו בעצם קבורים מתחת לאדמה, אבל מרגישים כול מה שקורה, אנחנו מרגישים שאנחנו חיים אבל לא יכולים לעשות כלום, חיים אינסופיים של כלום לתמיד, המחשבה הזו מאוד מאוד מפחידה אותי, יש פיתרון והוא לשרוף את הגופה, קשה לי להאמין אבל גם אפשרי, שמרגישים משהו אם שורפים את הגופה, אבל ביהדות אסור לשרוף את הגופה אחרת בעולם הבא לפי מה שקראתי באיזה מקום אתה תשרף שוב ושוב אז שימי לב, משני הצדדים קורה משהו אני פשוט מפחד לקבל החלטה, מה צריך לעשות? להיקבר רגיל? ומה אם טעיתי? אף אחד לא יוציא אותי משם לעולם.. ומה אם שרפתי את הגופה ואז יקרה מה שאמרתי למעלה? מחשבות מאוד מפחידות, אבל ההבעיה שאני לא חושב שמשהו יכול לעזור לי, כי גם הפסיכולוג וגם הפסיכיאטר או מה שלא יהיה, גם הם יעברו את זה אבל הם פשוט לא יודעים את זה.. זה לא משנה אם אני יהיה רגוע או לא, זה משנה מה אני עושה כדי להימנע מזה, את מבינה? מה זה משנה שהייתי רגוע ושמח כול החיים ואז יקרה משהו כזה חס וחלילה! אני לא יודע מה לעשות ולמה בכלל פניתי לעזרה לא חושב שיש מה לעשות עם הדבר הזה, מפחיד אותי שזה שאלה שאין עליה תשובה, אז אני פשוט יהפוך למשוגע, אני מפחד להשתגע מהדבר הזה כי אין לזה תשובה.. באמת שקשה לי , לא יודע מה לעשות עם זה..

היי לך פסיכולוג או פסיכיאטר או גם וגם בהחלט יכול להעזור בהתמודדות עם מחשבות אלו רצוי דווקא בשיטה קוגנטיבית התנהגותית, ניתן לטפל בזה וכדאי כי בינתיים נשמע שזה די מאמלל אותך וחבל! ליאת

25/12/2014 | 21:52 | מאת: אבל

אם זה אמיתי? לא נראה לי טיפול יכול לעזור הרי אני בטוח שזה ככה , איך יוכיחו לי אחרת?

שלום וברכה. לאחר משבר בנישואין נראה לי כמעט בודאות שאשתי סובלת מהפרעה זו. רציתי לדעת מה הטיפול הכי טוב, אצל מי(פסיכיאטר פסיכולוג פסיכותרפיסט ?) , איזה גישה טיפולית וכו' וכו'. אין לי את הזמן והמשאבים לניסויים, לכן אשמח לדעת מה הפתרון האולטימטיבי לבעיה זו. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי רמי הטיפול הכי יעיל ב ocd הוא טיפול התנהגותי או קוגניטיבי התנהגותי. טיפול כזה יכול להעשות על ידי מיש הוכשר בגישה זו בין אם פסיכולוג בין אם פסיכותרפיסט, ליאת

23/12/2014 | 21:03 | מאת: אלון

שלום רבים האנשים שמתקשים עם חווית עמידה בתור, אבל אצלי זה תמיד כרוך בתחושת פגיעה מאוד עמוקה כאשר אנשים חודרים למרחב האישי שלי (לא יודע להגדירו בס"מ, אבל מדובר במרחב קטן יותר מזה שאני זקוק לו) תוך כדי עמידה בתור (בעיקר מאחוריי) ואני מרגיש כאילו אדם שנצמד אליי מצמצם את קיומי / את מקומי בעולם או אף מוחק אותי, ולפחות שעה לאחר מכן הנושא ממשיך להציף אותי אמוציונלית (כעס+עלבון). מהו סוג הטיפול היותר מתאים לדעתך לחוויה זו של תחושת צמצום המרחב האישי ואיתו גם המהות והאגו? (הריי ממילא לא אצליח לשנות את תרבות העמידה בתור במזרח התיכון)

היי אלון מניחה שטיפול יכול להתייחס לסיבה העמוקה שבעטיה זה מעורר כאלו תחושות קשות. משהו שאכן קשור למרחב , לצמצום אולי לאינטימיות סתם מעלה נושאים אפשריים.. ואלו נושאים שבהחלט עוסקים בהם בטיפול פסיכולוגי, ליאת

25/12/2014 | 16:40 | מאת: אלון

23/12/2014 | 19:39 | מאת: שי

תודה שענית. זה לא מובן מאליו אפילו שזה פורום. טוב לי לכתוב כאן.. לא טוב לי בפנים. אני לא אוהבת אותי. אבל טוב לי לכתוב ופתאום אני מרגישה שאפשר להתגבר על הכל. ואהיה כנה. אני יושבת עכשיו בתחנת אוטובוס..מחכה. ורוצה לישון. וכסף. ובעצם לרגע לא בא לי כלום..אפילו לא בא לי שיהיה טוב.מבינה שטיפול ישנה. אבל אני מפחדת להפסיק. אני לא רוצה שיטפלו בי ויעזרו לי במצבי הנפשי. אני רוצה שיהיה לי בית. אני רוצה תנור ומיטה.. משלי.

היי שי הכי מובן בעולם, לרצות בית תנור ומיטה... שוב אומרת אולי טיפול יכול לעזור להוביל גם לשם, אולי הוא יעזור לך להרגיש עוד תקווה אפילו יותר ממה שאת מרגישה כעת... ליאת

23/12/2014 | 19:28 | מאת: הילה

הי ליאת, קפצתי לבקר. מה שלומך? אצלי לא משהו,בין הבלתי נסבל לסביל. הילה

היי הילה אני בסדר, תודה :) רוצה לשתף יותר לגבי תחושות הנסבל ובלתי נסבל? ליאת

22/12/2014 | 11:22 | מאת: paradise

היי ליאת, האם תוכלי בבקשה לייעץ לי מה לעשות במצבי...אני כבר כמעט חודשיים לא מגיעה לפגישות. בעיקרון ביקשתי מהמטפלת "חופש" מהטיפול, אך לא חושבת שאחזור שוב אי פעם. הפגישה האחרונה בינינו הייתה כה טעונה מבחינתי, שאני פשוט לא מסוגלת לראות אותה, להיות איתה באותו חדר, ואפילו לא מסוגלת לשמוע את הקול שלה. אולי זה יישמע רע, אבל כל מה שקשור אליה גורם לי לסלידה גדולה. החדר שלה הוא קטן בעיניי, לא נוח ומחניק. ולהיות איתה שם לבד – זה "חונק" אותי...ומפחיד.. ומרתיע . כתבתי לה בעבר על כך, שאני מרגישה לפעמים שהיא "תוקפת" אותי : עם השאלות שלה שלא נוחות לי, עם הבעות הפנים שלה, עם ההתנהגות שלה איתי, עם ההתייחסות הישירה שלה מדי (לטעמי) לצורת הישיבה שלי במהלך הטיפול. והיא מנגד אמרה לי שאני : "מקרה קשה", "אתגר טיפולי" ושהיא מיואשת ומתוסכלת מהתקדמות הטיפול – דברים שקצת העליבו אותי... אני מרגישה שהיא לא מסוגלת להכיל אותי ולהיות סבלנית כלפיי , שהיא מבולבלת ולא יודעת איך להתנהל מולי. אני אמנם לא מכירה אותה באופן אישי, אבל ממה שיצא לי להכיר – אני לא מחבבת אותה כבן אדם. היא מאוד מניפולטיבית בעיניי, מאוד מעליבה ומאוד חסרת רגישות: היא עונה לי בציניות, צוחקת עליי לפעמים, בפגישה טעונה וקשה שהייתה היא עצרה אותי באמצע ואמרה שנגמר הזמן (ואני לא מטופלת שמתקשה לקום) –והתקשיתי לחזור הביתה מעוצמת הרגשות . וזה פגע בי מאוד. בנוסף, היא אדם מאוד פתוח ואפילו פרובוקטיבית בסגנון הדיבור שלה והלבוש שלה (והיא אפילו מקללת :-), אבל ממש...), לפעמים אני קצת "מרחמת" עליה שהיא צריכה להתמודד איתי ועם החוסר הפתיחות שלי ... המממ, ויש לה גם מלא קעקועים ...ואני גדלתי כחרדית עד גיל מסוים... אבל, אני מאוד מאוד מתגעגעת אליה. אני רק רוצה לראות אותה, ושהיא תחייך אליי (והיא לא עושה את זה הרבה) . אני לא מסוגלת להתחיל את כל התהליך עם מטפלת אחרת, לא מסוגלת להתנתק ממנה סופית. אני מתקשה להמשיך הלאה כאילו כלום... אני לא אוהבת אותה באופן רומנטי, אבל כן אוהבת בכל אופן אחר... והיא חסרה לי מאוד... ליאת, מה אפשר לעשות?

היי פרדייז הרבה רגשות אמביוולנטיים כלפי המטלת וזה לא פשוט. בתחושת הבטן שלי, תתחילי במקום אחר עם מישהי שתתחברי אליה יותר וגם לאישיותה. לא חייבים תמיד ללכת להתנסות במקומות שהכי קשה בהם, ליאת

27/12/2014 | 20:31 | מאת: paradise

תודה רבה על תשובתך... אני מבולבלת. מאוד.

20/12/2014 | 12:08 | מאת: גל

כתבתי לך לפני כשבועיים שלושה לערך על הקושי שאני חווה כשהמטפלת בחופשה. בתשובתך התייחסת לקושי מההיבט של הנטישה ואולי של קנאה סמויה וכי כדאי לי לנסות לפרק תחושות אלה בטיפול. ואכן עזרתי אומץ ופעם ראשונה מזה שנים שמתי את הקנאה ביננו בצורה מאוד מדוברת. אני חושבת שבאותה פגישה אמרתי אינספור דברים שעלו והרגיש לי מספיק בטוח לחשוף ולהיחשף בפני המטפלת. לרגעים בתם הפגישה עוד הציפה אותי תחושת אושר ומלאות על היכולת לומר את כל שאמרתי. ונהנתי מתחושת החיבוק והמגע האימהי שחשתי. דברים ששנים לא הצלחתי להוציא בפנייה ובאמת דיברתי מעומק ליבי וממקום כואב ועדין. אך מאז, אני מרגישה כי אני בנסיגה. ממאנת לשתף , מנהלת מאבק עיקש עם עצמי בפגישה לא לשתף ולא לומר דבר שמעבר וממאנת לחוש את תחושת הקרבה מצידה ולהאמין שבאמת אכפת לה ובאמת אני יקרה לה והיא לא עוטה מסכה ומעבירה הלאה את הדברים. תודה וחג חנוכה שמח :)

לקריאה נוספת והעמקה
24/12/2014 | 20:05 | מאת: גל

ליאת שלום, בפרק הזמן עד לתשובתך רוחשים בתוכי קולות שממאנים להירגע. למרות שכבר נפגשתי עם המטפלת, משהו בי לא נרגע. נהפוך הוא. אני מפחדת כי הקשר ייעלם, חוששת שמא נמאס לה ממני ותחושת עצבות גואה בתוכי. עצבות על הקשר שכביכול משהו בו יתרופף.. ולמרות שהחלק הרציונלי שבי מבין כי אין זה כך ואני בתוכי מייצרת משהו מהתחושות הלא פשוטות הללו אינני יודעת כיצד אצליח להשקיט אותם ולנוע על החמימות והביטחון שהקשר והמקום מייצרים עבורי. מסתבך לי ועצוב לי מידי..

אני מבינה את בליל התחושות ואת ההרגשה שהכל "מסובך" טוב שאת מדברת איתה ובמציאות- היא לא נעלמת לך...מניחה שהעצבות היא פנימית ואולי אף לא קשורה לקשר איתה אלא למשהו מוקדם יותר, ליאת

19/12/2014 | 08:02 | מאת: "שליו"

אני כל הזמן כועס ועצבני וכמובן שזה יוצא אך ורק על המשפחה שלי וכל יום אני חושב שאצליח לשנות את זה ואני לא מצליח ויותר גרוע מזה שלא עוברת לה שעה בבית בלי כעס וריבים וזה משפיע על כולם כבר!\בבקשה המלצה ועצה לאן לפנות בכדי לטפל בכך כמה שיותר מהר. (בעבר שמעתי על אורה גולן אך נשמע לי תמוהה האם?)

היי שליו חשוב לפנות לטיפול, כעס בדרך כלל מצביע על איזשהו קושי שנמצא מתחתיו שאינו מטופל. ממליצה לפנות למקום רציני ומכובד רצוי למטפל פרטי ולא למכון שמציע פתרונות קסם. אין פתרונות קסם כאשר מדובר בנפש האדם אלא טיפול טוב שבדר"כ נעשה ע"י מטפל מנוסה וכדאי לברר לפני שפונים. ליאת

18/12/2014 | 23:46 | מאת: שי

שלום, אני בת 22 בלילות אני עובדת ברחוב. כבר כמה שנים. אתמול הגעתי להחלטה שאני מפסיקה. וכמו כל כמה זמן שאני מחליטה,שוב אני כאן. אני לא יכולה להיות בטיפול מכל מיני סיבות ומבקשת כאן רק מילים שיקלו.

היי שי, הודעתך כאבה לי מאד...גם מהמצב שאת נמצאת בו וגם מאי היכולת להיות בטיפול. האם את בטוחה שטיפול לא יכול לעזור? גם אם טיפול דרך גוף ציבורי כלשהו שלא תאלצי לשלם? מבינה שאת מחפשת מילים מנחמות והמילים שלי הם בעיקר שאני מבינה כמה זה קשה קשה זו מילה קטנה למה שאת בודאי מרגישה, אני מציינת גם את הפנייה לטיפול גי אני רואה באפשרות כזו תקווה ואני רוצה שהמילה תקווה תהיה גם אצלך, הלוואי... ליאת

18/12/2014 | 17:22 | מאת: sigal

קשה לי כל כך לקחתי כדור פניתי למטפלת לעוד פגישה לא יכולה הוחמר מצבי עוד יותר . פניתי לרשת תמעכה לא הגיבו בעלי לא יכול להכיל אותי הילד בבית לא יכולה לבכות רוצה להרוג אותי ואף אחד חא שומע זה כמו פעם בדיטק ואני לא מוותרת ופונה לעוד ועוד אנשים אבל די כמה אפשר אז שוב אני לעצמי עם הגאב הבילתי נסבל הזה די לא עומדת בזב .ממש קשה לי לא מצליחה להאסףךךך

היי sigal לפעמים החוויה של להיות לא מוכל היא כ"כ חזקה שכמעט קשה להרגיש גם את ההכלה כשהיא נמצאת או את חלקיות ההכלה. חושבת שבמצב כזה הכי טוב בכל זאת לרכז כמה שיותר אצל המטפלת ואצל השאר רק בחלקיות אחרת אכן הכל מציף מאד, ליאת

22/12/2014 | 07:20 | מאת: sigal

הייתה האופציה הראשונה. לא הייתה זמינה . לפי טעויות ההקלדה תביני איך הייתי זה תמיד רגע לפני שהורגת את עצמי . מנסה בכל זאת למצוא מישהו שיהיה שם להרגיע . ותמיד זה יוצא שאני נשארת לבד . אין לי עדין מספיק כלים להיות עם ההרס הזה לבד . זה תמיד נגמר בסימנים על הגוף .שבוע זה המון זמן לבד .

14/12/2014 | 16:16 | מאת: אלמונית

שלום לפורום התחלתי ללכת לטיפול לפני כמה חודשים והמטפלת הודיעה לי בטלפון היום שהיא בשמירת הריון וייתכן שלא נוכח להמשיך את הטיפול ובטוח שאנחנו עכשיו לאיכולות להמשיך להפגש. המטפלת לא ציינה בפניי מעולם שהיא בהריון בכלל ולכן הדבר הגיע כבפתעה מוחלטת! עכשיו אני מוצאת את עצמי באמצע תהליך רגשי ונפשי שלקח לי זמן רב להגיע אליו, שילמתי המון כסף והתהליך נקטע. שאלתי היא האם לדעתכם נעשתה פה רשלנות? מהעובדה שהפסיכולוגית לא ציינה בפניי את הריונה ולא הןדיעה שהתבליך הולך להקטע? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי אלמונית אני מבינה את תחושת האכזבה, ואף הכעס שעולה מהודעתך אבל לפעמים "קל" יותר להרגיש מיידית כעס מאשר "כאב" או צער על העזיבה או גם תחושת חוסר אונים של..."מה עכשיו". אני כמעט בטוחה שלא מדובר ברשלנות משום שאני מאמינה שהיא הייתה מספרת לך זאת באיזשהו שלב, בדר"כ מספרים בשלב שבו ההריון כבר נראה לעין באיזשהו אופן ולאחר תום הבדיקות שנערכות בחודשים הראשונים. (הרי הריון לא ניתן להסתיר) ואני יכולה להמר שגם שמירת ההריון הפתיעה אותה כך שלא ציפתה שתקרה בשלב כה מוקדם. (הרי אם אינך יודעת על ההריון אני מניחה שהוא עדיין בשלבים מוקדמים) מציעה לך לנסות לתעל את הדברים ולחפש מישהי חדשה כך שבכל זאת תוכלי להמשיך לעבור דרך טיפולית ורגשית שכבר התחלת אותה והדרך שעברת הרי אינה נעלמת ומתאיידת! גם אם היא תמשך עם מישהי אחרת למרות שבהחלט אני מבינה שלא פשוט להפתח ולהקשר למישהי חדשה. ליאת

14/12/2014 | 16:12 | מאת: אורה

שח

ואיפה השאלה? :) ליאת

14/12/2014 | 13:45 | מאת: מטופלת

שלום אני בטיפול כבר כמעט שנה. אני מטופלת אצל מטפלת שאני מאוד אוהבת ומעריכה ואני מרגישה כי עשיתי דרך טובה בכל התהליך הזה. יש דבר שמעסיק אותי עכשיו ואני תוהה מה עליי לעשות - אני מרגישה כי עיבדתי איתה את הנושאים "הכבדים" של חיי ואני יכולה לנשום יותר לרווחה, מצד שני מה שמשאיר אותי עכשיו בטיפול זה החום האהבה והעטיפה של המטפלת - זה מאוד נעים לי שהיא שם לצידי, ואני מרגישה כי אני רוצה עוד מהתחושה הזו...הקשר איתה מחזק אותי. האם זו סיבה להישאר עוד בטיפול? האם זה דבר נורמאלי? האם עליי לדבר איתה על כך? תודה מראש

היי מטופלת קודם כל טוב ונעים לשמוע שהטיפול השיג את שלו בהרבה מובנים ותחושת השלווה עוברת דרך מה שכתבת. לשאלתך, כן, בהרבה מקרים טיפול משנה את מטרותיו "תוך כדי תנועה" במובן שמתחילים עם נושא/ים מסויים/ים ואז שהדברים מטופלים ונרגעים עוברים לדברים אחרים ולפעמים גם נשארים בטיפול בשביל תחושת ההחזקה והתמיכה וההכלה וגם זה בסדר גמור! רק שאולי כן חשוב לפתוח את הדברים עם המטפלת. ליאת

13/12/2014 | 21:55 | מאת: שירי

בילדות סבלתי מהתעללות רגשית לכן אני אובר רגישה, שנים חפשתי בעל רגיש, וכשמצאתי התברר שהחיים הם לא תקופת החיזור... בערב כשבעלי כעס או לא כבד היו לי בלילה חלומות נוראיים שהיו ממציאות בעבר של ההתעללות הרגשית שעברתי, כשהתעוררתי מהחלום רציתי למות. כמה שנסיתי לומר לעצמי שכרגע זו אפיזודה חולפת ולהרגע שכלית, הרגש גבר על כל התכנונים ולמרות שבעלי הגיע והתנצל רק בכיתי ונורא שתקתי וחשתי חרדת שחזור טראומה ואני עדין שותקת לו בהלם, אבל לא ברור אם מציאותי מהווה או ששומר הסף שלי מתריע על העבר? מה עושים? איך שומרים על ההווה ולא גולשים לעבר (רגשית בתגובה מוגזמת וביחסים כקורבן שעובר התעללות)

היי שירי את שואלת שאלה מאד גדולה ולא סתם אומרים שמי שעבר התעללות בין אם רגשית ובין אם פיזית או גם וגם חייב לטפל בזה באופן רגשי (ע"י טיפול פסיכולוגי) משום שטראומה אינה עוברת וטיבה הוא שהיא צפה בהווה ברגעים שמזכירים את העבר (קרי: את הטראומה). אחד הדברים שעובדים עליהם בטיפול, מעבר לעיבוד הטראומה זו היכולת להתמודד עם הפלשבקים ועם הזכרונות שעולים בהווה מבלי ש"תזרקי" במיידית כל כולך לתוך העבר. זן עבודה קשה! ולכן מומלץ לעשות אותה בטיפול ולא לבד. חשוב גם שתשתפי את בעלך במה שקורה לך באמת אולי גם זה יכול לעזור. ליאת

13/12/2014 | 19:04 | מאת: איצו

שלום בן 46 סוחר בבורסה וכל פעם שנכנס לטרייד מרגיש את הגוף נדרך ופעימות לב ותחושת מתח ולחץ נלוות ...כנראה כתוצאה מעליית אדרנלין בגוף...האם אני יכול להגיע למצב של שליטה בריגוש ובמתח בזמן המסחר ?

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך האדרנלין והריגוש בהחלט עשויים לאפיין את העיסוק שלך השאלה היא האם אתה חש שהחרדה שנלווית לכך בדמות דפיקות הלב/מתח מפריעה לך לעשות את מה שאתה עושה או שניתן להכילה? לא סתם יש הרבה אנשים שאינם בנויים לעיסוק של סחר בבורסה, צריכה להיות סבילות די גבוהה למצבי חרדה. במידה וזה מפריע לך וזהו עיסוקך היוםיומי ישנה שיטה שנקרית ביופידבק שבה ניתן ללמוד לשלוט יותר טוב על תגובות חרדה כגון אלו שתיארת. ליאת

12/12/2014 | 13:52 | מאת: sigal

החלום שוב נוסעת ...שוב קמה בבהלה ובהרגשה רעה... שוב מתנתקת שוב לא אני שוב לא שייך לי לא נוגע לא המשפחה שלי לי יש משפחה אחרת הם תיכף יגיעו לקחת אותי ...סיוט .

לקריאה נוספת והעמקה
14/12/2014 | 19:21 | מאת: sigal

זה שוב קורה ...לא זוכרת שכתבתי את זה אבל בודאות זאת אני ...

כנראה בא גם כשלא מצפים לו...אבל בכל זאת אני שומעת שגם חלק בך יודע שזו היית את...אני פה. ליאת

15/12/2014 | 15:54 | מאת: sigal

לא היה יודע את זה וכותב בשמי ...עדין מפרק מרגישה מאוד לא בטוחה ...

12/12/2014 | 09:02 | מאת: הפוך

בן 36נשוי +2 ואני לא זוכר מתי בחיי הייתי לא כעוס. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אנשים מסביבי החברים והאנשים חשבו שאני בן אדם נעים ורגוע אבל האנשים הקרובים אלי תמיד סבלו מזעמי...כיום שאני מנסה לנהל חיי משפחה בריאים ונעימים זה כבר הפך לכעס רציף וכמעט בלתי נפסק וכמובן שאיתו מתלוות תחושת אשם בושה וחרטה ואני מרגיש שכבר אי אפשר לחיות ונהל חיים בצורה שכזאת. אני מניח שזה גם משפיע עלי בעקיפין על העבודה שלי ועל הדרייב שלי לעשות איזשהו משהו עם חיי מכיוון שאני ממש תקוע בשנים האחרונות. אשמח מאד לקבל עזרה ועצות , אני מאמין שהגיע הזמן!! תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך כעס הוא בדרך כלל רגש שמתחתיו מסתתר רגש אחר (כאב, עצב, דיכאון, פחד ועוד ועוד) ורגשות כאלו תמיד עולים ביתר שאת דווקא למול מי שהכי קרוב. אני מניחה שהגעת לנקודה שבה אתה מרגיש שאכן הכעס הורס לך ולאחרים את איכות החיים אבל לא ניתן לטפל בזה דרך "עצה" חד פעמית אלא דרך טיפול פסיכולוגי שבו תיגע בסיבות לכעס ובמה שבאמת מסתתר מתחתיו. ממליצה לפנות לטיפול במידה ואתה באמת, אבל באמת! לוקח אחריות ורוצה לעשות שינוי. ליאת.

15/12/2014 | 12:52 | מאת: הפוך

האם יש המלצות? על מה אני צריך לשים דגש?

פשוט לחפש מטפל/ת טוב/ה דרך המלצות ולפנות... ליאת