פורום פסיכותרפיה

13420 הודעות
11964 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכותרפיה

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורה של מנהלת הפורום. 2. הפורום נועד לתת מענה לטווח רחב של מצבים בהם קיימת מצוקה רגשית. ניתן להתייעץ בו לגבי גילאים שונים ובנושאים מגוונים כגון: הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים חברתיים, קשיים בגיבוש הזהות המינית, מצבי משבר, קשיים ביצירת קשר ועוד. בנוסף יינתן בפורום יעוץ לגבי פנייה לטיפול או לגבי התלבטויות בתוך התהליך הטיפולי. 3. בעת הפנייה יש לציין גיל, מצב משפחתי, ורקע קצר על הבעיה. 4. אבקש להקפיד על שפה נאותה וכבוד הדדי. הודעות שאינן נאותות יימחקו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה.
10/12/2014 | 23:07 | מאת: אתי

שלום, אני מנסה להבין לאיזו קטגוריה ב dsm נכנסת הפרעה בהתרוקנות של שתן וצואה והיכן אוכל למצוא חומר על כך. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי אני לא יודעת בדיוק על איזו הפרעה בדיוק את מדברת ולכן קשה לי לענות. ליאת

10/12/2014 | 20:04 | מאת: ????

שלום שמתי לב שבסיום הפגישה הפסיכולוגית שלי יוצאת מיד מהחדר אפילו לפניי וממש רצה לעבר המטבחון הקטן שלה וזה מנהג קבוע כל כך רע לה איתי שהיא בורחת לפחות שתאמר שלום

היי לא נראה לי שזאת הסיבה אולי הסיבה היא שהיא פשוט רוצה להספיק לשתות קפה לפני הפגישה הבאה? :) או במילים אחרות יכולות להיות הרבה סיבות לכך חוץ מהעובדה שהיא רוצה לברוח... מה שנקרא לפעמים "סיגר הוא רק סיגר" ליאת

10/12/2014 | 15:30 | מאת: sigal

מאוד עייפה סתם באתי לנוח ...ולהמשיך לצעוד . ליאת זה פשוט קשההה

היי sigal מוזמנת בשמחה למרות שאין פה ממש כסא או כורסא אבל אפשר לדמות משהו כזה :) נכון, קשה לפעמים מאד לשאת הכל... ליאת

10/12/2014 | 13:48 | מאת: Paradise

ליאת, למה לראות בילדה בת 7 אובייקט מיני? למה לחטוף אותה ליער? למה אני לא ברחתי כמוה? אני ממש רוצה לשלוח לה מייל... ליאת, היית עונה במייל למטופל שכבר לא מטופל שלך? זה היה מכעיס אותך? אני לא רוצה שהיא תכעס עליי...

היי שוב, כן, זה מקרה קשה ועצוב ונוראי. בודאי שהייתי עונה, זה לא מכעיס כלל. מטופל שלעבר הוא עדיין מטופל לשעבר... עם דג על המילה מטופל, וגם אם לא נפגשים הקשר בטיבעו החדש שריר וקיים. ליאת

10/12/2014 | 13:40 | מאת: Paradise

ליאת, למה אנשים בעבודה צוחקים ומרכלים על אנשים אחרים? ואז האנשים שצוחקים עליהם - שומעים את השיחה ונעלבים עד עמקי נשמתם וכל היום שלהם נהרס? למה?

היי פרדייז זהו שהחיים אינם גן עדן :) השאלה היא איפה אנחנו שמים את הפוקוס. במקום של משקפיים שחורות או ורודות או גם וגם. אנשים הם הכל ויש בהם מזה ומזה ואני בהחלט מבינה שלפעמים זה קשה להכלה מתסכל מעציב ומכעיס, ליאת

08/12/2014 | 21:43 | מאת: נעלמת

ליאת היי, המטפלת שלי בחופשה וקשה לי מאוד. ממש סופרת את הימים ואת השעות.. תמיד החופשות שלה עם הדמויות המשמעותיות בחייה הופכות להיות כימים הכמעט בלתי מתפקדים שלי. בטח זה לא אמור להיות כך. זה כאילו חלק נלווה להפסקות שלנו שאני ממאנת להיפרד ממנו.. מנסה בכל כוחי לא להתפרק

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך, חשוב להבין בטיפול מה יש בחופשות של המטפלת שגורם להרגשה של כמעט התפרקות. האם החוויה של ההעדר/נטישה? האם החוסר? האם אולי איזושהי קנאה סמויה? כל הרגשות לגיטימיים כמובן, רק כדאי לנסות לפרקם ליאת

04/12/2014 | 18:44 | מאת: ××××

מרגיש/ה שנניח והייתי מצליח/ה ללכת לטיפול ונניח שהמצב היה טוב,איך מתמודדים עם כל השקרים להם כבר אין באמת דרך חזרה. מרגיש/ה שאצטרך לברוח לחו"ל ולהתחיל בגיל 27 חיים חדשים לחלוטין.

07/12/2014 | 22:40 | מאת: מיכ

בתור התחלה...פשוט לומר אם אתה גבר או את אישה? למרות הפחד? והמטפלת שלי אומרת שהפחד יותר גדול מהמציאות...אז אני מציעה להתחיל לתרגל פה לספר על עצמך קצת.. אבל בכנות :) ובמקביל לספר למטפל את החששות מביקורת..דווקא אני הרגשתי רצון עז לשינוי, בהצלחה.

מתמודדים אט לאט, צעד צעד על פי קצב שבו תוכלי לעמוד בו וגם זה משהו שניתן לדבר עליו בטיפול. ליאת

04/12/2014 | 18:37 | מאת: ××××

אני כל כך רוצה להפסיק את זה,כמו שלא רציתי שום דבר בחיים שלי. אבל מרגיש/ה מבוכה גדולה לספר למישהו פנים מול פנים על כל זה. אדם שמשקר הוא אדם רע. אני לא אדם רע,באמת שלא. זה על סף פיצול האישיות. אני לא מצליח/ה להתגבר על הבושה. המחיר של לחשוף את זה,מרגיש לי כבד הרבה יותר מלהתאבד ומהאין דרך חזרה. אני כלוא/ה וכל יום שעובר אני רק מרגיש/ה יותר ויותר מפחד יותר ויותר תסכול ויותר ויותר שאני הולך/ת להשתגע. אני לא מצליח/ה,ניסיתי וכבר הייתי בטיפול שבו אמרתי שאני משקר/ת כל הזמן. והרגשתי ששופטים אותי ולא עמדתי בזה.

לקריאה נוספת והעמקה

היי שוב אני מבינה כמה זה קשה אבל תנסי ללכת לטיפול נוסף. נשמע שאת השיפוט המחמיר את עושה עם עצמך, המטפל/ת ידע לקבל את העובדה שאת משקרת כחלק מקושי ולא כמשהו שצריך לשפוט ולבקר אותו. ברור שאינך אדם רע, את אדם שקשה לו. ליאת

04/12/2014 | 07:00 | מאת: Paradise

היי ליאת, אני מרגישה לפעמים שאני לא אמא מספיק טובה לילדים שלי שאין לי סבלנות אליהם, שאני לא מספיק חמה ואכפתית כלפיהם, שאני רוצה רק שילכו לישון וייתנו לי קצת שקט כל החיים רציתי להקים משפחה, אולי כי הרגשתי שהמשפחה המקורית היא לא מספיק תומכת עבורי. ודווקא עכשיו שיש לי משפחה ובעל וילדים שאוהבים אותי. אז אני חייבת להרוס. אני מבקרת את בעלי למרות שהוא בעל מקסים ותומך, ומעירה לילדים - בעיקר לבת שלי הבכורה שלאט לאט אני "כותשת" לה את כל האישיות והופכת אותה לילדה חסרת ביטחון, ילדה מרצה וטיפשה ומגושמת - כמוני. ליאת, איך אפשר ללמוד לאהוב? אין לי באמת לב.

היי לך, תתבונני לרגע על האמירה : אני לא אמא מספיק טובה כי אין לי סבלנות אליהם וכו'.. זוהי אמירה מאד מכלילה וגורפת ולכן היא גם מייצרת הבנה שגויה שאמא טובה משמעה אמא שהיא כ-ל הזמן סבלנית מה שאינו נכון. אמא טובה היא אמא שהיא לפעמים כך ולפעמים אחרת. כל האימהות לעיתים חסרות סבלנות ורוצות שהילדים יילכו לישון. זוהי פנטזיה לחשוב שאימהות היא רק פרחים ושושנים. :) בקשר לנושא השני- אולי יש אישו מול הבת ששוה לפתור בטיפול. או בכלל אישו עם ביקורת משום שאני שומעת שאת מברקת אותה, את בעלך אך בראש ובראשונה... גם את עצמך וזה חבל! ליאת

03/12/2014 | 13:44 | מאת: תמר

ליאת, איך היית מתייחסת לאמירה של מטפל שהוא שואף למחוק ממוחו לחלוטין (שימוש במילה זו-למחוק) את מטופליו בין הפגישות. יש לו חיים אישיים ועליהם הוא רוצה לחשוב מחוץ לשעה הטיפולית. והוא אומר זאת כאילו לתומו, לא כתוצאה משום נסיון של המטופל לייצר איזשהו קשר בין הפגישות אף פעם אחת!. לדבריו-תמיד למטפל חשיבות גדולה יותר בחיי המטופל מאשר למטופל בחיי המטפל. לדבריו- ככה זה, ולמרות שאולי המטופל מצפה למשהו אחר הוא מוצא לנכון להבהיר את זה.כאמור-בלי שום פרובוקציה,בלי שאלה של המטופל,פשוט מין כנות נפלאה שכזו,..שפוצעת בצורה שאין לתאר

03/12/2014 | 15:41 | מאת: מיכ

המילה למחוק נשמעת חזקה..לא נראה לי שהתכוון ששוכח אותך אלא שמשתדל לעשות את ההפרדה בין הבית לעבודה וזה בריא בכל עבודה, תחשבי שהיית באה הבייתה עם כל המטענים של העבודה והבעיות שם וחושבת על זה ..יכול להיות שזה היה מפריע לניהול הבית, חייבים להפריד בין בית לעבודה בכל סוג של עבודה..אבל לא הפרדה מוחלטת לכן אני לא כל כך מבינה את המילה "למחוק" אבל בודאי שיש לו חיים אחרים ובני משפחתו חשובים לו!! אצל כלנן זה עדיף שהמשפחה לפני העבודה לא?

04/12/2014 | 15:28 | מאת: ד.

אז כנראה שזו האמת, כואבת ככל שתהיה...הרי אין סימטריה בקשר הזה. אני כשלעצמי אף פעם לא השליתי את עצמי בקשר לטיב הקשר הטיפולי, בשבילו אני העבודה ותו לא, אפילו בחמישים הדקות שאני איתו הוא לא חושב כל הזמן רק עלי, כבר לא כל כך אכפת לי על מה ועל מי הוא חושב וטוב שכך. זה די מעצבן שהוא אומר שיש "קרבה" בינינו , אני לא חשה בכך זה סתם צביעות, לדעתי עדיפה הכנות גם אם פוצעת.

זה נכון שקשר טיפולי אינו סימטרי גם אם הדדי ואולי הוא ניסה לומר משהו על זה. בכנות גם כן :) אומר שאיני אוהבת את האמירה שלו, גם משום שאני מתקשה להאמין שזה נכון ואם זה כך אז זה אומר דרשני (מטפלים אמורים בהחלט לחשוב על מטופלים גם מחוץ לחדר כמובן בגבולות הסביר) בכל אופן, גם אם האמירה נכונה מבחינתו האמירה לא נראית לי במקום כ"כ. הכל בהנחה שפירשת את דבריו נכון... ליאת.

04/12/2014 | 19:02 | מאת: תמר

תודה ליאת שאת לא מגוננת באופן אוטומטי על התנהגות של מטפל. נפגעתי מהאמירה עד עמקי נשמתי, ואני בטוחה שכל מטופל(כולל מיכל שניסתה לסנגר עליו) היה חש כמוני. קשר טיפולי אמנם אינו סימטרי, אבל אמור לדמות קשר אמיתי ועמוק בין אנשים,אחרת מה הטעם. כמו שאנחנו לא אומרים לאף אחד בשום קשר שאנחנו מוחקים אותו,גם אם במציאות אנחנו עושים הפרדה בין התחומים השונים בחיינו,כך נראה לי לא אנושי לומר זאת למטופל. מבחינתי-זה הניכור בהתגלמותו.

02/12/2014 | 14:34 | מאת: מיכ

בגלל סודיות של ילדה בגן...לא יכולה לשתף הכל אבל קצת אשתף...ליאת, סומכת עלייך שאם אסור אז לא תפרסמי...טוב? ילדה בגן עצובה רוב הזמן...פסיכו' עוקבת...תצפיות עליה בגן, ובדרך לאבחון...הורים גרושים יש אבא חורג גם...היא לא שיחקה היום עם הילדים הייתה בצד....שאלתי למה את לא משחקת אמרה שעייפה אח"כ אמרה שלא ישנה בלילה שאלתי מדוע...אמרה שכואב לה שאלתי איפה? אמרה ביד, ילדה בת 4 וחצי....שיחה משונה כזו....ונסגרה ולא רצתה עוד לשוחח....אז עזבתי אותה.....אני פוחדת...הילדה כבר תקופה מאוד עצובה, די לבד....היום קצת נבהלתי.... אולי קורה משהו??? ליאת, אני פועלת עלפי הכללים והחוק, פוחדת...האם יש סיבה לכך?????האם סתם חושדת????? איך אדע?????? כתבתי למטפלת שלי...רציתי שתהיי, שתענה...שאולי תעיר את עיניי..ופתאום סתם בוכה ובוכה.......היא ענתה שלא קראה כי הנייד נכנס עכשיו לתיקון והיא תהיה בלי נייד... אני בוכה...כל היום חשבתי עליה.ועכשיו בוכה עליי גם....על הילדה העצובה..אולי אני רגישה מדיי? אולי סתם....

היי מיכ, יכולים להיות הרבה הסברים למה שעובר על הילדה ולכן חשוב שהפסיכולוגית של הגן מעורבת. תפקידך הוא לומר את ההתרשמות תפקידה הוא להחליט האם יש צורך בהתערבות נוספת. אל תקחי הכל עלייך. ליאת

02/12/2014 | 00:51 | מאת: פול

היי. לא מזמן רשמתי לך על החוסר שביעות רצון שלי לגביי הטיפול ועל הדרך פעולה שלו. לאחר עזיבת החדר בעצבנות לא היה ברצוני לקבוע פגישה נוספת יש אף לציין שבתחילת הפגישה התוודתי שלא היה לי רצון לה להגיע לפגישה הזו מראש. בחרתי שלא לקבוע תור נוסף ונעלמתי... האם סביר שינסה לבדוק האם הכל תקין?

לקריאה נוספת והעמקה

היי פול, סביר- בהחלט, אבל עדיין לא כל המטפלים ינקטו בגישה זו. עניין של גישה. יתכן שהמטפל/ת רוצה לראות שהמוטיבציה לטיפול באה ממך כי משם גם הדרך לשינוי. ליאת

08/12/2014 | 03:44 | מאת: פול

יש מוטיבציה, אני תוהה האם הוא מבין שזה החלק שמתקיל אותי גם ביום יום, והבדיקה של חשיבותי בעייני האחר והצפיה לחיזור . אני ממש כועסת על זה שהוא לא קולט אותי אחרי תקופה נכבדה, שאינו מגלה אף מאמץ ביוזמתו לראות מה עומד על הפרק ולמה אני כועסת, חותכת ככה מהטיפול ותולה הכל באיזה עניין מוטיבציוני. ככל שעובר הזמן אני מרגישה שאני עולה על איזה עץ שלא אוכל לרדת ממנו, אין פידבק מהדמות הטיפולית מה שמחזק את שאר הקשרים שחכתי מהם.

01/12/2014 | 15:29 | מאת: ××××

שלום. אני משקר/ת כל הזמן. ללא כל "סיבה" שקרים מזעזעים ללא נקיפות מצפון. שקרים נבזיים ויותר מזה,גורם/ת לאנשים לעשות דברים מסויימים עי שקרים. אני בן/בת 27 ואני ככה מאז שאני זוכר/ת את השקר הראשון בגיל 6.. אני מודע/ת למצבי אך אינני יכול/ה להפסיק. אני מחפש/ת תשומת לב מאנשים מבוגרים ממני בהרבה עי שקרים כנל גם פסיכולוגים להם אני מספר/ת שקרים ונעלץ/ת לעזוב את הטיפול ולעבור למטפל אחר. אינני מצליח/ה לצאת מהמצוקה הזו וחושב/ת הרבה על התאבדות. אבל אפילו להתאבד זה בלתי אפשרי כי התאבדות תגרום לגילוי כל מי שאני על ידי אנשים קרובים. משפחה,חברים,מכרים,מטפלים. הכל יתגלה ואפילו למות אני מפחד/ת. יש לי חיים מלאים ועבודה שאני טוב/ה בה,מוערך/ת..אבל לכולם אני משקר/ת כל הזמן שקרים שונים גדולים וקטנים נוראיים ופחות.. אני כלוא/ה בתוך עצמי וכל כך לבד שלפעמים אני מרגיש/ה שאני עומד/ת להשתגע. כמעט מאמין/ה לשקרים של עצמי. הצילו בבקשה אני לא רוצה יותר לחיות. חשוב לי לכתוב כאן שבכל מה שכתבתי כאן כתבתי רק אמת. תודה לכם..

היי לך נשמע שאימצת את השקרים כאיזשהי דרך התמודדות עם כל מיני מצבים והדרך הזו לא רק שאינה עוזרת כבר אלא מפריעה ומאמללת מאד. אני מאד ממליצה לפנות לטיפול שבו תוכל/י להבין מדוע בחרת בדרך הזו וכיצד אפשר ליצור דרכי התמודדות אחרות, זו דרך הרבה יותר טובה להפסיק את הסבל מאשר התאבדות שממנה אין דרך חזרה. חשוב שתאמין/יני שאפשר לעזור לך בדרך טיפולית ואפשר! ליאת

29/11/2014 | 23:03 | מאת: שירה245

היי ליאת הפסיכולוגית שלי מקבלת אותי במרכז טיפולי שבו עובדים כמה פסיכולוגים. בפגישה האחרונה שמעתי את הפסיכולוגית שלי מדברת עליי עם פסיכולוגית אחרת, אומרת את שמי ואף מראה לה אותי מרחוק. (היא לא יודעת ששמעתי אותן מדברות) האם זה אתי לנהוג כך כלפיי? יכול להיות שהפסיכולוגית שלי מקבלת הדרכה לגבי מאותה פסיכולוגית שאתה היא דיברה ואז זה באמת מראה שאכפת לה ממני והיא רוצה לעזור לקדם את הטיפול . אבל מדוע לא בעילום שם ונדרשה להראות לה אותי? תודה

היי שירה, בהחלט יתכן שהיא הביאה "אותך" להדרכה ופשוט תפסת אותה ברגע שבו יצאה היא האנושית ולא הפסיכולוגית שבה שרצתה להראות למדריכתה במי מדובר. אני חושבת שבמקרים כאלו השערות, ומחשבות כתוצאה מההשערות יכולות לעשות לך יותר רע מטוב כי יכול להיות שאפשר להסביר את הדברים באופן יותר פשוט ולכן אני מאד מאד ממליצה לך להגיד לה מה שכתבת פה כדי "לנקות" את הנושא ביניכן, ליאת

ליאת שלום, אני כותבת וכותבת ועוקבת ומסתייעת מידי פעם בפורום בעיקר ברגעי אי שקט ובהלה וכשיש הפסקה ברצף.. איכשהו אני כן מצליחה להביא את עצמי ואת החלקים המתנגדים שבי לטיפול ולכל מה שמעורר קרבה ביננו ולדבר. אך שוב לפני הפסקה קצרצרה מצידה מתהפכת לי הבטן ותשובותייך מהעבר שהיא תחזור ושהיא לא נעלמת ושאני עדיין חשובה ומקומי איתן לא נוסכים בי ביטחון. למרות השנים הרבות שאני בטיפול איתה, עם אותה מטפלת, משהו בי ממאן להאמין שהכל יימשך , ושאני לא נהדפת ונזרקת באופן חד כתער כשהיא בחופשה עם הבעל ו/ או עם הילדים. בעיתות שכאלה תוקפת אותי חרדה וסקרנות מהולה בקנאה על כך שהיא נוסעת, על כך שהיא בחופשה. ולאור שאלותיי בעבר לאן את נוסעת ומדוע איננו נפגשות... ולאור התשובה הממאנת להינתן, רק כשאלה חוזרת לעברי מה זה עושה לי.. לאור כל זאת הצורך והסקרנות רק גוברים וממלאים את ליבי בקנאה עזה מהולה בחרדה ובעצב. ושום הסבר רציונלי אינו מניח לי לחזור לשלווה, לנינוחות של הנפש ושל הגוף ולעשייה נעימה ומוחזקת כבזמן הטיפול.. איך מתמודדים?? ומתי סוף סוף אפנים את החיבור והביטחון כי דבר אינו נעלם ואינני מתנדפת וננטשת כשאנחנו לא נפגשות..

לקריאה נוספת והעמקה

היי יעל, "המלחמה" בשדים הפנימיים ובנקודות של פגיעות מתרחשת לעיתים כל החיים ולכן אני חושבת שמאד חשוב בעיתות שכאלו להפריד בין הקולות. יש קול מסויים שהוא הילדי שממאן להאמין שלא מדובר בנטישה ויש קול שאני שומעת שהוא גם קיים כיום שאומר שלא מדובר בנטישה שהיא תחזור ועוד. חשוב איכשהו לחזק את הקול הבוגר גם אם הקול הילדי יותר לא נעלם ואולי אף לא ממש ייעלם...כמו כן, כתבת על קינאה ואולי זו נקודה משמעותית וקצת מוחבאת בתוך כל החרדה על הנטישה ועליה כן נראה לי שווה לדבר... ליאת

27/11/2014 | 19:53 | מאת: רעות

היי.. אני רעות בת 31, ואני מרגישה שאני כבר ממש אובדת עצות...:( אני נשואה ובתחיעובדת סוציאלית במקצועי בתחילת הריון.. במקור אני מהצפון והיום מתגוררת במושב במרכז הארץ. לפני כ7 שנים עזבתי את בית הוריי שבצפון (ישוב יפה וירוק בעמק) למרכז והייתי חדורת מוטיבציה למצוא עבודה במרכז וגם חברות שלי עברו לתל אביב.. גרתי שם מספר שנים ושנאתי כל רגע..(אין לי מושג מדוע לא עשיתי בחירה של לחזור לצפון מקום שאותו אהבתי.. לפני מספר שנים הכרתי את בן זוגי ולאחר שנתיים התחתנו.טוב לנו יחד..אבל לי כל הזמן קשה, אני ממש מתגעעגת לצפון לחיים שם, למרחבים הירוקים ולהורים, ואני לא רוצה לחיות איפה שאני חיה. בן זוגי מהמרכז במקור, עובד בתל אביב(ראיית חשבון) ולא מעוניין לעבור לצפון, אני גם די מבינה אותו כי אין לו כלום בצפון ולי עוד איכשהו יש חברות (לא מעטות) אבל מאוד קשה לי..אני לעיתים נהיית מדוכאת בגלל זה, מרגישה שאני לא נמצאת היכן שליבי רוצה..וה ממש משפיע על.הייתי כבר בטיפול אך זה לא עזר לי..חשבנו על לעבור לשרון אבל כרגע זה לא רלוונטי בגלל המרחק הגדול מהעבודה של בן זוגי.. עכשיו בתקופת ההריון זה הולך ומתעצם..אני לא יודעת מה לעשות...אבל אני ממש סובלת ומלאת געגועים לתקופה שלא תחזור ולמקום שאני ככ אוהבת ולא יכולה להיות בו..מה גם שהחיים שלי היו יכולים להיות קלים יותר מבחינות רבות.... אשמח להתייחסותכם..:)תודה

היי רעות יש לי תחושה רק ממה שכתבת שהרבה דברים מתערבבים לך עכשיו. הריון לעיתים קרובות מעצים תחושות או גם מעלה דברים ביתר שאת ונשמע שיש משהו בצפון, בבית ,שמחובר לי אינטואטיבית לכך שאת בהריון. אני מרגישה שזה נושא שאולי כן חשוב לבדוק בטיפול ואם טיפול מסויים לא עזר אולי אחר כן, הרי בית אמיתי ניתן לבנות בכל מקום ולכן ייתכן שאת נאחזת באיזו פנטזיה שקיימת שם בבית בצפון והשאלה היא מהי המציאות ומהו העולם הפנימי. כמובן שכל מה שכותבת זה בגדר השערה בלבד ותחושות מכתיבתך משום שאינני מכירה אותך, ליאת

27/11/2014 | 07:47 | מאת: Paradise

היי, האם העובדה שמתקיימת העברה בטיפול מעידה על כך שהטיפול הוא טוב? כל "סלט" הרגשות הזה - זה מפחיד! התוודיתי בפנייה על כל מה שאני מרגישה היא תפגע בי, נכון? לא רוצה לראות אותה יותר!

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך העברה אינה מעידה בהכרח שהטיפול הוא טוב אבל העברה מעידה שבהחלט מתרחש משהו משמעותי בטיפול. אולי כחלק מרגשות ההעברה את מרגישה עכשיו שהיא עלולה לפגוע בך...אבל היא לא. לכן חשוב , למרות הפחד, כן להגיע לפגישה... ליאת

23/11/2014 | 18:15 | מאת: מורן

הי, אני יועצת חינוכית בעלת תואר ראשון ושני בייעוץ חינוכי, מזה 5 שנים ומאוד רוצה ללמוד פסיכותרפיה. מאוד הייתי רוצה באוניברסיטת חיפה. האם אפשרי? לא רוצה להתפשר על מכללה...אשמח אם תוכלי להמליץ על בתי ספר מקצועיים וטובים ללימודי פסיכותרפיה שאוכל להתקבל..היו לי לאורך התארים ציונים מאוד גבוהים. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

היי מורן יש באוניברסיטת חיפה תכנית ללימוי פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית בבית ספר לעבודה סוציאלית. לדעתי ניתן להתקבל אליה עם התארים שלך, אני בהחלט ממליצה על התכנית. ליאת

22/11/2014 | 01:31 | מאת: לא רלבנטית

לפעמים הראש פשוט עוצר ממחשבות החולין,הלב בוכה מעצבות חזקה כל כך שאין לה מקום ולא רוצים בה ביומיום.. אנשים שהולכים מהר מידי,חברים שמתרחקים,אנשים שלא רוצים שילכו מאיתנו,אבל ליקום יש תוכניות משלו והגורל קשה-בגלל אלא שהלכו ואלה שיצטרפו אליהם מאוחר יותר,ואת,אף פעם לא יודעת מתי זה יקרה והמחשבות הכל כך לא שיגרתיות,נשטפות בפחד נוראי בדמיון מפותח ואכזרי,נוקשה ולא הוגן. אי אפשר לנצל את הזמן שנשאר,אין עוד הרבה זמן והוא-הזמן,שאול.. איך אנחנו מצליחים להמשיך כרגיל כשהזמן שאול? לא קשה לדמיין את הרגע הכןאב שיגיע,כי את כבר כל כך דועכת שהדמיון פשוט מקבל זהות משל עצמו,וברגע אחד יהפוך למציאות בלתי אפשרית. אבל אנחנו מוכנים לכל..מבלי להתכוון,מבלי לרצות בזה,ככה אנחנו אנשים. יש כאלה שעסוקים בלהציל את העולם,באופן מעשי ומעורר השראה,באופן מרגיז וחסר עמוד שדרה,נתפסים לקיצון ושוחכים שהמציאות גדולה מאתנו,ממני. בעצירה הזו,אני חושבת,מה זה משנה העולם אם ברגע אחד אתם כבר לא תהיו יותר איתנו. אולי המילים מבולגנות על המסך,אבל בפנים הן מבולגנות ומסורבלות הרבה יותר,בסוף יתנקזו הן להרגשה אחת עצומה של חסרון ענק. שאין לתאר אותו במילים כאלה..ומה שנותר הוא לבלבל את המוח במילים שכאלה. תמיד יגידו לנו,שזה טוב לומר ולכתוב ולחשוב ולדמיין ולהגיד ולהוציא ולא לשמור שלא נתפוצץ שלא נתכווץ שלו נחמיר עם עצמינו-אבל בלילה הזה הכל נראה לי כמו הולך ומעציב יותר ויותר את הרצון שתמשיכי לחיות,לא ככה,לא כמו שאת-כמו שהיית..כמו שאנחנו מכירים אותך. יפה,קטנה,מופנמת,ביישנית,לא ברורה,משתנה,אכפתית,נעלבת,מזדקנת,מצפה ליותר מידי,מבקשת,מרגיזה,מצחיקה,מפחידה,כחולה.. עיניים של אוקיינוס אין סופי,שמסתירות אינספור סיפורים שלא יוצאים החוצה ועכשיו-כשאת כבר לא את,הכל כמו מתפרץ ומאיים ומכין אותנו לנורא מכל. את לא שייכת לי,אבל ככל שהזמן עבר את יותר ויותר חלק ממני,ולא הספקתי לומר לך שלום,כמו שאת באמת. ואולי זה הבאמת שלך,השיגעון הזה שבסופו מרירות שהולכת ומתקרבת. וזה כל כך קשה וכל כך כואב. להסתכל אחורה ולבכות,להזכר בפעם ולומר מזל שגם שם אנחנו כבר לא. אבל בכל זאת,לאן נעלמת לנו? איפה הונחה,או היכן הנחת את עצמך בדרך. איפה בין שם לפה השארת את הנפש שאותה אנחנו רוצים ומכירים. ולרגעים את מתייאשת ולרגעים את מחייכת,לרגעים נדמה שאת יכולה לכבוש את העולם עם העיניים שנפקחות פתאום ומחייכות חיוך מזוייף כל כך. כזה שרק מרצה,אולי כדי שלא נתייאש בעצמנו,אולי כדי שיהיה אפשר לשמור עלייך מהיקום, מהעולם. שנוכל לבודד אותך כמו שכל כך רצית לא מזמן. בהאכזריות שיש בכל חפץ וחפץ שנמצא בחדר שלך. אולי מהשיגעון,אולי מהנפש שלך שלא מסתדרת בעולם האכזרי הזה. אני יודעת שאת צריכה אותי וכנראה כמוך,אני הולכת ודועכת ונפרדת ממך בדרכי,מחר כבר לא אהיה פה ואולי זה היקום שכבר לא יהיה בי.

לקריאה נוספת והעמקה

היי לך קראתי הכל...משהו בטקסט שכתבת שואב לתוכו , מילה רודפת מילה כמו זרם מחשבות שרודפות זו את זו ומתערבלות זו בזו שמזה יכולתי להבין רק רסיסי מחשבות ואולי גם לא באמת הבנתי... לפעמים נדמה שהכל חסר טעם ןקשה לאבד וקשה לחשוב על הסוף ואם נמצאים רק שם באמת קשה לחיות. לא פשוט להיות אחת בפנים ואחת בחוץ כזו שחיה בשני עולמות , יש שם בדידות גדולה והלוואי שזו שבבפנים תחבור במקצת לזו שבחוץ... ליאת

21/11/2014 | 04:07 | מאת: פול

היי... נשמע שהרוב פה די מרוצים מהמטופלים, קשורים אליהם באופן כלשהו (שלא נדבר על התלותיים).. במקרה שלי הוא סתם אובייקט להשמיע לעצמי את הקול הפנימי.. בפעם האחרונה רציתי לבטל אבל אני לא מרשה לעצמי כי אני מאמינה בהתמדה ותהליך, בסוף יצאתי משם עצבנית... לפחות הפעם הוא הצליח להזיז משהו אבל לא לכיוון הנכון.. בקיצור הוא משעמם, אין קונטרה, הוא עצלן.. בתור מישהי שעובדת בתחום הפנימיות אני לא יודעת עד כמה לשקף, לסכם את דבריי ולהגיד לי מה הדרך הנכונה (שאני כבר יודעת מה היא אמורה להיות אבל מה לעשות שהיישום קצת יותר בעייתי) זה לא נראה לי מספיק. אז כן.. את תגידי שאני צריכה לדבר איתו על זה.. אבל זה הדרך עבודה שלו איך זה כבר יעזור?

היי פול טוב...דווקא לא אומר שאת רק צריכה לדבר איתו :) אם כי כמובן זה גם חשוב מאד. דווקא בעיקר רציתי לומר שתגובות המטפלים קשורות גם לאישיות שלהם ולא רק למה שנלמד. בהחלט יש מטפלים יותר "שקטים" ויש כאלו שהינם יותר "דברנים" , יש כאלו יותר אקטיביים יש יותר פסיביים, זה גם עניין של שיטה או הכשרה אבל לא רק...ולכן לאורך זמן אם זה מפריע לך צריך לחשוב גם האם המטפל הזה מתאים לך ולאישיותך.. ליאת

16/11/2014 | 15:10 | מאת: דור

תודה ליאת..מחמיא לי מאוד מאוד שאת זוכרת אותי.. אני מרגישה מספיק אנונימית בכדי לומר פה שניסיתי להתאבד חמש פעמים. שמתוכם הייתי פעמיים בסכנת מוות קריטית. ואני שמחה שאת כותבת שיש פאר גדול בין לפנטז לבין לעשות כי זה לא היה ברור ונפרד לי. תודה. המטפלת שלי באמת חכמה ולא לוקחת אותי סחור סחור.. לפעמים אני מרגישה שהיא ישירה מידי,ולפעמים נדמה לי שהיא דואגת יתר על המידה. כשאמרתי לה שהדאגה שלה מבהילה אותי,ושהיא גורמת לי לחשוב שהיא תאשפז אותי,היא אומרת לי שהיא לא תאשפז אותי שוב ושהיא יכולה לדאוג גם מדברים שהם לכאורה קטנים. ושצריך לדבר גם על הקטנים כדי למנוע הדרדרות.. אני לא יודעת מה לחשוב ולא יודעת למה כל כך מציק לי שהיא בדאגה הזו.. דור.

לקריאה נוספת והעמקה

היי דור, יתכן שהמטפלת מנסה להרגיש יחד איתך את הדופק, לראות מתי חשוב שתהייה ישירה, מתי חשוב שתדאג, מתי לא, זה מן ריקוד עדין כזה שאני מניחה שאתן מנסות לרקוד אותו באיזשהו תיאום,תנסי לראות זאת באופן שהיא פשוט עוזרת לך לשמור עלייך (ועל אלה) אולי הדאגה שלה משקפת לך משהו על עצמך ואת מנסה להבין דרכה מה היא רואה שאולי את לא? אבל דאגה היא טובה! לא מבהילה כי שוב- זה אומר שיש שמירה, ליאת

15/11/2014 | 20:28 | מאת: ורד

היי ליאת עזבתי את הטיפול המטפלת שלי היא מתנשאת, היא מניפולטיבית. היא גם לא אמינה, לא ישרה ולא שומרת חוק ולא יכולתי להישאר אצלה יותר אבל אני מאוד מאוד מאוד מתגעגעת אליה, היא הייתה משמעותית עבורי והיא חשובה לי מאוד. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עלייה... מה לעשות עם כל הרגשות האלה? למה אין פיקוח על מטפלים? והם יכולים לעשות מה שהם רוצים... זה לא בסדר.

היי ורד מצטערת לשמוע...אבל אם אלו היו התחושות אז אולי עדיף כך. תמיד יש פיקוח ...לא מבינה למה את מתכוונת שאין פיקוח.לא חושבת ש"מטפלים יכולים לעשות מה שהם רוצים".היו לה גם צדדים טובים ומשמעותיים מבחינתך אז כנראה שאת מתגעגעת לחלקים הללו וזה נורמלי ומובן, מקווה שתמצאי מישהי מתאימה יותר, ליאת

12/11/2014 | 18:10 | מאת: גלי

שלום ליאת, אשמח לשמוע את דעתך על בעיה שאני מתמודדת איתה. אני בשנות השלושים סובלת מהפרעת אישיות גבולית, עם תנודות מאד גדולות בין תקופות של תפקוד בעבודה ובמערכות יחסים ואפילו זוגיות לבין תקופות שפל של דיכאונות חרדות ואובססיות. אני נמצאת בטיפול כבר הרבה שנים שגם לגבי הטיפול אני לא מסוגלת לומר אם הוא מיטיב כי באופן פרדוקסלי לפעמים נדמה לי שאם אנחנו נפסיק להפגש זה לא ישנה לי ולפעמים הזמן בין פגישה לפגישה נראה לי קשה מנשוא ואני מונה את הרגעים שעוד נותרו, וזה כשאנחנו נפגשות שלוש פעמים בשבוע... לפני שנתיים המטפלת שלי נכנסה להריון ויצאה לחופשת לידה של כחצי שנה. התקופה הזאת היתה עבורי שבר נפשי ברמות שאי אפשר לדמיין, אני עד עכשיו לא מסוגלת לשים את האצבע על הסיבה לשבר כי זה היה כ"כ טראומתי שעד עכשיו אני לא מסוגלת לדבר על זה בטיפול. מה שכן, הלכתי למטפלת אחרת באותה תקופה וניסיתי לעשות שינויים בתרופות וכל הזמן דובר על אשפוז אבל בסוף זה לא הגיע לזה. עכשיו... מתקרב המועד של ההריון הבא שלה, כך היא אומרת, ואני מדמיינת שיהיה יותר גרוע מהפעם הקודמת, כי הפעם אני יודעת מראש שנכנסת ללבה בוערת, ואני מתלבטת, אם אני לא מצליחה לדבר על זה איך יש סיכוי שיהיה הפעם אחרת? והאם לא נכון בהסתכלות על העבר שלי שאקדים תרופה למכה ואעבור לטיפול אחר אצל מישהי מבוגרת שלא מתכננת חופשות לידה? מה דעתך? תודה גלי

לקריאה נוספת והעמקה

היי גלי, יש הרבה מודעות עצמית במה שכתבת וזה המון. אני חושבת שאפשר להסתכל מעט אחרת על חופשת הלידה הקרובה ודווקא ממקום שבו חווית זאת בעבר לנסות להתכונן לזה יותר יחד עם המטפלת וכבר עכשיו. זו הזדמנות נוספת לעבודה רגשית מבחינתך על המקום שבו אדם קרוב נעדר לתקופה וגם חוזר אח"כ ואיך זה משמפיע עלייך.לא פשוט לעבור למטפל אחר מה גם שנשמע לי שהקשר שלכן משמעותי ואולי גם מיטיב. חשוב שתנסו לפתוח ביחד את התקופה ההיא ואז גם תדברו על התקופה הקרבה. גם אם את רוצה לעבור למטפלת אחרת תפתחי זאת בכנות עם המטפלת שלך כך שתוכלו לשקול את הדברים ביחד, ליאת

11/11/2014 | 19:25 | מאת: דור

שלום ליאת. לא יודעת אם את זוכרת אותי, זה גם לא כל כך משנה.. אני מוקפת במשפחה ובבן הזוג שלי ובבת שלי שגדלה בלי לעצור. התחלתי לעבוד שוב וניתקתי קשר כמעט לגמרי מהאשפוז. לכאורה הכל נשמע טוב ונראה טוב,גם לי זה נראה כך,אמנם אני קטנה אבל נראה שהחיים שלי גדלים ומתמלאים בשמחה. אבל בלילות אני בוכה המון,מרגישה כל כך לבד וגם רוצה להיות לבד,לרגעים רוצה לחזור לאשפוז וזה מהול בפחד מזה שזה יקרה. זה לא הרצון לנוח שוב,אני לא מרגישה מותשת,החיים עם אלה הבת שלי טובים ושמחים והיא שמחה ומצחיקה. אבל בכל זאת לא טוב לי. המטפלת שלי אומרת שבגלל דברים קשים שקרו,יכול להיות שתמיד יהיה קשה ושיחד בטיפול ננסה להקל עלי בכל פעם עוד קצת. אני מרגישה שיהיה קשה תמיד וזה מרגיש כל כך לבד.. אני כבר לא במקום של לפגוע בעצמי ולנסות להתאבד,ממש ממש לא. ובכל זאת,למה אני חושבת על זה? לא כאופציה ולא ככלום,פשוט מדמיינת את סה כל הזמן קורה. תודה.. דור

לקריאה נוספת והעמקה

דור חמודה, אני זוכרת אותך. אני מקווה שמת לב כמה דברים טובים כתבת בין השורות. שאלה שמחה, שאת מתפקדת, שאת מטופלת, שאת לא באישפוז, שאת עובדת זה המון המון וזה מראה על התקדמות משמעותית! אני מבינה גם את הלבד והקושי ולא מפליא שהוא יוצא בלילות הוא גם צריך את המקום שלו. המטפלת שלך חכמה וצודקת, הקושי לא יילך אבל אפשר ללמוד לחיות איתו לקבל אותו ולא להיבהל ממנו. יש פער גדול בין לפנטז על מוות לבין ממש לעשות את זה ולפעמים חלק מלקבל את הקושי זה לקבל גם את זה... ליאת

08/11/2014 | 10:38 | מאת: גל

ליאת שלום, המטפלת שלי שוב יוצאת לחופשה. ושוב מפספסים פגישות וכתמיד למרות הקשר רב השנים שלנו זה מכניס אותי לסחרור ולכעסים אדירים ורצון לסיים הכל ולא לשוב. כבר הרבה זמן לא כתבתי ולא נעזרתי בפורום כי הצלחתי לאסוף את עצמי מבפנים, לאזור אומץ ורצון ולדבר. לדבר איתה. ואני מבינה את הערך הרב של השיח , גם ואולי בעיקר של המקומות הכל כך כואבים שהחופשות שלה מעוררים בקרבי. אבל עתה אין לי כוח. אין לי יותר כוח להיכנס למאגרים שבי, שמשמשים אותי בעת חירום ומטעינים אותי, ולו רק בשביל לדבר. איתה. ולכן אני פה.. ובתוך תוכי אני יודעת שיש לנו פרק זמן מספיק ארוך עד החופשה הקצרצרה שלה, אבל מבחינתי זה היינו אך. הפסד של מפגש, שניים , שלושה נחווה כמעט כמעט אותו הדבר. תחילה אני נורא נורא כועסת, מאוכזבת ורוצה לא לחזור יותר או לא להגיע כשהיא חוזרת... ורק כעבור תקופה אני איכשהו מתעשטת ומבינה שדווקא זו ההזדמנות להיות ביחד בכאב הכל כך מציף הזה. עכשיו אני לא מסוגלת כי זה כל כך ממלא אותי וממשיך לשאוב ממני כוחות, מייסר אותי ומייצר בתוכי חולשה שהורסת לי גם את ההתנהלות בשוטף ..

היי גל, אני מבינה את מה שכתבת ושומעת גם שלמרות הקושי הצלחת גם לדבר איתה שזה טוב. לפעמים אין מנוס מכאב שעולה בטיפול בין אם בתוכו ובין הפגישות או בחופשות. אבל נסי לדבר אל עצמך גם אל המקום השכלי, היא חוזרת ,זו רק חופשה והיא איתך גם אם היא בחופשה, ליאת

11/11/2014 | 16:26 | מאת: גולם

קשקוש... ממתי המטפל שנמצא בחופש או מחוץ לפגישה השעתית יחשוב על מטופל ? ולמה שהוא יחשוב עליו ? בגלל זה הוא בחופש לא?

המטפל הוא אדם עם רגשות ומחשבות ובודאי שהוא חושב על מטופלים גם מחוץ לשעות הפגישות וכן אפילו בחופשה. לא שמים את המוח באיזשהו מקום בזמן שיוצאים לחופשה הוא עדיין שם :) מבינה אבל ממה שכתבת שקשה לך להאמין שהמטפל אינו רק "בתפקיד"... ליאת

06/11/2014 | 09:37 | מאת: גולם

הי למה כולם השתתקו? נטשתם פה? אני מחכה ? אני רוצה לדעת שאני לא לבד פה.

היי גולם לא את לא לבד...ולא נוטשים : ) לפעמים לוקח לי כמה ימים עד שעונה אבל תמיד עונה, ליאת

05/11/2014 | 08:29 | מאת: sigal

זכרונות חדשים נוספים האמת שזה לא משנה האמת המרה היא ההבנה שאי אפשר לברוח מזה זה שלי ולא שלה שלה זה אני ואני זה היא הוא פגע בי וצירף חברים הכינוי שכינה אותי מדוייק להפליא למה שהפך אותי להיות איך חיים עם זה .

sigal... זה נכון שבסופו של דבר זה את עם זה אבל העזרה מאפשרת להרגיש קצת פחות לבד... לא לברוח מזה להיפך- להביט בזה בעיניים ולומר שהוא פגע, הוא האשם, הוא החליט שאת משהו מסויים ואת... את יודעת שאת לא! הוא הרע, את לא. הבחירה בחיים היא הניצחון שלך, ליאת

04/11/2014 | 19:59 | מאת: קרן

שלום, נכנסתי לפורום כדי להתייעץ על משהו,אבל ממה שאני קוראת אנע מבינה שמדברים פה על היחסים והקשר בין מטפל למטופל? אם אני טועה, אז ההתייעצות שלי היא כזו: אני בת 26 לפני שנתיים עברתי תאונה קשה כשנסעתי על האופניים שלי. הנהג שאיתו התנגשתי,טוען שעשיתי את זה בכוונה,שראיתי אותו והחלטתי להיכנס בו. אני לא יכולה לומר כלום כי איבדתי את ההכרה והייתי מורדמת ומונשמת הרבה זמן בטיפול נמרץ. כעסתי מאוד על הטענות כלפיי,בעיקר הרגשתי שאין לי שליטה על מה שקורה,כי אני לא זוכרת בכלל.. לפני כמה ימים החלטתי שאני עולה שוב על האופניים ונוסעת לגלוש דרך אותה הדרך שעשיתי בה את התאונה. עברתי את הכביש המקולל הזה והרגשתי כאילו אני באקסטרים. אנדרנלין מטורף והנשימה נעצרה לרגע. זה היה נעים. אחרח זה כשישבתי בחוף קרה לי דבר מפחיד.. פתאום אני נזכרת במה קרה לפני שנפגעתי. וזוכרת ממש שחשבתי שאני לא רוצה יותר להיות בשום מקום..ושראיתי את האופנוען והחלטתי במן החלטה מהירה,שאני לא עוצרת. אני לא יודעת מה לחשוב על זה. תוהה אם יכול להיות וכמה מתוך זה,האופנוען שטוען טענות,הכניס לי את זה לראש וגרם לי להאמין,או שזה מה שבאמת קרה. מה הסיכוי שאני מושפעת בכל הדיבורים בבתי משפט והסיפור שלו? תודה ומקווה שזה מתאים לפורום הזה..

לקריאה נוספת והעמקה

היי קרן הפורום נועד גם כדי לדבר על יחסי מטפל מטופל וגם כדי להעלות שאלות בנוגע לכל מיני בעיות וסוגיות רגשיות כפי שהבאת את שאלתך. אני חושבת שהתאונה שעברת הייתה ארוע קשה ואולי אפילו טראומתי וככזה הוא דורש שתתייחסי אליו גם באופן הרגשי. בין אם נזכרת במשהו ובין אם הושפעת ממה ששמעת אלו נושאים שחשוב לבררם בטיפול רגשי תוך כדי דיבור בכלל על הארוע ועל התאונה. זה מאד חשוב להמשך תפקוד תקין בחיים משום שיתכן שאם לא תטפלי בזה אז תחווי השפעות רגשיות של הארוע גם בתחומים אחרים בחייך, ליאת

21/11/2014 | 03:48 | מאת: פול

נשמע בול כמו אחת המטופלת מהסדרה בטיפול עונה 1

03/11/2014 | 00:23 | מאת: מיכאל

שלום ליאת, לא הספקתי לקחת את הצעתך ולפנות לטיפול בעצמי,הבת שלי מאושפזת עכשיו,היה לילה קשה והיא ניסתה לפגוע בעצמה על ידי כך שנטלה כדורים רבים. אני שמח שעכשיו שומרים עליה אבל מרגיש שהכל יצא משליטה. ידעתי שלא טוב לה אני לא יודע מה עוד יכלתי לעשות.. אני מרגיש אשמה נוראית. מה גם שהיא לא רוצה לראות אף אחד.. אני כותב כי אני אובד עצות. יודע שהיא בידיים טובות אבל לא בטוח שהיא צריכה להיות שם.

לקריאה נוספת והעמקה

היי מיכאל, אני מצטערת לשמוע...ומבינה מאד את הדאגה הרבה יחד עם ההקלה. אני חושבת שניסית לעשות לא מעט לפי מה שכתבת פה אבל לעיתים אכן לצערינו יש מי שמגיע לנקודה קיצונית בזעקתו לעזרה מתוך איזו אמונה שאין מוצא אחר. אולי ההקלה היא שעכשיו היא במקום שבו היא תאלץ לקבל עזרה, וששומרים עליה ובמובן הזה זה עדיף מהחרדה שהייתה קודם שבה הייתה מצוקה אבל לא ניתן היה לגשת אליה, מאחלת רפואה שלמה! ליאת

14/11/2014 | 23:13 | מאת: יהודה ישראל

קראתי הודעה מוקדמת שלך ואמרתי לעצמי איזה אבא נפלא !!! הלכתי אחורה להודעתך האחרונה ולצערי כמה אירוני אנו שומע פקפוקים שלך בעצמך ... לצערי אני שומע שהמצב של הבת עוד לא הוטב אני מאחל לך שתהיה לה הבראה וריפוי מלא. אני מתרשם שבתך בת מזל שזכתה באבא שכמוך . אנא אשר שראית הודעה, חשוב לי שתראה אותה

30/10/2014 | 17:08 | מאת: נעמה

ליאת,האם היית שמחה אם מטופל שלך,שעזב בכעס טיפול ממושך,וניתק מגע בלי סיום מסודר היה מבקש להפגש אחרי נתק ממושך כדי לדבר על הדברים? או שהיית מעדיפה שהמצב ישאר כמו שהוא? האם גם למטפל יש צורך להסתכל על הדברים בפרספקטיבה של זמן ולהבין את התהליך?תודה,נעמה

היי נעמה חד חלק - כן. אני חושבת שגם למטפל יש רצון לסגור דברים וללבן דברים ולעיתים אפשרי לעשות זאת דרך פרספקטיבת המרחק. תמיד נעים יותר לשני הצדדים לסיים טיפול ממקום נינוח גם אם מדברים על מה שהיה חסר בטיפול, מאשר משהו שנסגר באופן לא נעים. ליאת

30/10/2014 | 16:23 | מאת: מאי

למה יש פסיכולוגים שמחבקים את המטופלים שלהם ושלי לא?? למה כבר היו לי 4 ימי הולדת בזמן שאני מכירה אותה והיא בחיים לא אמרה לי מזל טוב?? סבבה שזה טיפול ויש גבולות אבל די כמה אפשר, זה לפעמים נוקשה מידי, פוגע... כשאני איתה בפגישה אני מרגישה הרבה פעמים טוב... כשאני מבקשת לדבר איתה בטלפון כמה דק כי אני מרגישה רע היא תמיד מסכימה... אבל יש דברים שהיא מאכזבת... אם היו מטופלים שלא מקבלים חיבוק , איזו מתנה קטנה לפני חופשה, בלון ביומולדת ועוד ועוד אז לא הייתי מרגישה ככה... אבל למה דווקא אני נפלתי על מטפלת קרה? לא גמישה ונוקשה... נמאס לי מהזדקקות הזאת...ואני לא יכולה לסיים את הטיפול כי אני שבויה ריגשית ואכנס לדיכאון קשה אם אעזוב.. אני גם לא רוצה לסיים... אבל נמאס לי שיש מטפלות שאוהבות את המטופלים ומשקיעות... ושלי לא!!

לקריאה נוספת והעמקה
02/11/2014 | 08:08 | מאת: sigal

הדברים הכי חשובים בטיפול הם נועדו להגן עליינו לשמור עליינו ולשמור על המטפל . מטפל שיודע לשמור על עצמו זה מטפל שיהיה לו יותר אורך רוח להכיל לתמוך להיות בעיקר שלא פשוט שלא קל שאפילו קשה . תיראי כתבת שכשאת צריכה אותה בן הפגישות היא תמיד שם את יודעת כמה מטופלים היו הורגים בשביל קשר בן הפגישות ..היא מכילה תומכת ושם עבורך ולגישתה כנראה שהכי נכון לה /לך לשמור על הגבול של החיבוק ..חיבוק הוא דבר בעייתי של אינטימיות של הגוף שעלולה להפוך למטרידה רוב המטפלים לא מחבקים וכן מחבקים בעצם היותם בעצם ההכלה החמלה זה שהם שם ..הייתי מסתכלת על מה היא כן עבורך ובטח לא משווה עם אחרים . "נמאס לי מהזדקקות הזאת...ואני לא יכולה לסיים את הטיפול כי אני שבויה ריגשית ואכנס לדיכאון קשה אם אעזוב." יקרה תחשבי על זה שאם היא תחבק ותהיי עוד יותר מימה שהיא שם עבורך איזה תלות מטורפת תפתחי כלפייה חושבת שדווקא הגבולות והישירות שלה מגינות עלייך כי מטרת הטיפול בסופו של דבר להשאיר אותנו עצמאים ..מחבקת אותך מכל הלב עם נכון לך

היי sigal כתבה לך מאד יפה, יש ערך לגבולות וחיבוק או העדרו אינו מעיד על כך שהיא אוהבת או לא אוהבת אלא על הגבולות שלה כאדם וכמטפלת. נסי לראות את הדברים כגבולות ולא כקור או חום... ליאת

30/10/2014 | 15:36 | מאת: rjaa

אני עם תואר ראשון לעובדת סוציאלית ומתלבטת לאיזה כיוון להמשיך . בבקשה תכוונו אותי

היי לך ההתכוונות אמורה להיות משהו שבא מליבך לכן קשה לכוון מבחוץ. השאלה היא למה את נמשכת, לכיוון טיפולי? לכיוון של עבודת שטח? יש אפשרות לעשות תפקידים שהם פרופר ע"ס וגם אז יש עבודה עם קשישים, ילדים, רווחה, משפחות ועוד ויש את הכיוון של לימודי ע"ס קלינית שמפנה יותר לטיפול פרטני אחד על אחד...שזה כבר יותר טיפול רגשי לעומק. ליאת

30/10/2014 | 11:23 | מאת: ורד

היי ליאת, סליחה על כך שבזמן האחרון אני "מציפה" אותך בשאלות ותודה שאת תמיד עונה לי (ולכולם) בסבלנות מאז ומתמיד הייתה לי "משיכה" רגשית לדמויות נשיות סמכותיות . דומיננטיות וקשוחות כמו מורות, מנהלות בעבודה וכו'... המטפלת שלי, היא גם כזו - מאוד דומיננטית ונחרצת. ולא תמיד רגישה אליי. אבל היא גם מאוד מקצועית מצד אחד, זה מה שגורם לה להשפיע עליי מצד שני, אני פוחדת שברגע שאפתח אליה , ואקשר אליה, היא תפגע בי איכשהו. או שתזלזל בי וכל הנחמדות שלה לפעמים היא רק סוג של הצגה אני פוחדת ממנה. (אבל גם מחבבת אותה) ליאת, אני מאוד מתלבטת: אולי דווקא להישאר אצלה יכול להיות סוג של תיקון עבורי ? (או לחילופין שיחזור כואב?) או שכדאי להחליף למטפלת יותר מכילה ורגישה? הטיפול הופך להיות סבל עבורי מרוב לבטים ואני לא יודעת מה לעשות..

02/11/2014 | 07:59 | מאת: sigal

נגעת בי עם השאלה הזו ... ניראה לי מימה שאני קוראת אותך שדווקא לא רע לך אצלה טיפול לוקח המון קוחות יש תקופות שנידמה שהלבטים הם לא בגלל הסיבה שבנו בגללה כי אם בגלל הקשר עם המטפלת אבל ... שימי לב מה את כתבת " יכול להיות סוג של תיקון עבורי ? (או לחילופין שיחזור כואב?)" שיחזור כואב הוא מקום לצמחיה הבנה ותיקון במקום מכיל ובטוח .. עוד דבר שאני מרגישה מימה שכתבת שדווקא מהמקום החלש שלך (שלנו ) שלא בוטח שמפחד מפגיעה נוספת וזה כל כך טיבעי שאת סוגרת מלהרגיש את ההכלה ..יכולה להגיד לך רק מעצמי שגם היום חמש שנים בטיפול יש פעמים שאני כל כך סוגרת שלמרות שבהגיון אני יודעת שהיא סופר שם עבורי אני פשוט מרגישה אותה חסרת רגישות ולא אמפטית ... כל מה שכתבתי לך הוא כמובן מהמקום שלי ולא שלך כך שקחי מה שנכון לך אלו הם רק נקודות למחשבה ..מקווה שלא בילבלתי יותר

במקרים מסויימים המטופל משחזר את המקום הכואב כך שגם אם "נחמדים" אליו הוא מרגיש פגיעה וחוסר אמפתיה... ליאת

היי ורד נשמע לי שדווקא יש לך יכולת התבוננות טובה על עצמך וגם על המטפלת. אין מטפלת מושלמת ואני יכולה לראות כפי שנדמה לי שגם את רןאה את הפלוסים והמינוסים של מטפלת שהיא נחרצת יותר כמו גם לזו שהיא רגישה יותר. אני מניחה שהאישו פה הוא אמון...גם למול המטפלת הרגשיה ןהקובה היית הרי יכולה להרגיש שאולי זו סתם "הצגה"...לכן אולי האמון הוא הנושא ולא "סוג" המטפלת. הייתי במקומך אומרת לה מה שכתבת פה שלפעמם את מפחדת ממנה...זה נושא טוב לדבר עליו, ליאת

28/10/2014 | 21:52 | מאת: מיכ

למרות הקושי כתבתי לאחרים פה...כל כך עצוב וקשה לקרוא, בבקשה בואי לענות כמה שיותר מהר :( לפעמים נראה לי נצח לחכות לך...סליחה שכך מרגישה ויודעת שהכל בהתנדבות ואת מאוד מאוד אמפתית ובטוח עסוקה בדברים אחרים....הפעם קשה לי עם ההודעות...בבקשה בואי להרגיע:( לא קל לי בזמן האחרון. מ.

מיכ יקרה, תודה על תשובותייך לאחרים ועל הדאגה זה מקסים ואמפתי מצידך. אז, עניתי :) ליאת

29/10/2014 | 11:22 | מאת: מיכ

שהגעת וענית..ובכלל שאת פה, מרגיע אותי לפעמים עצם הידיעה שאפשר תמיד לכתוב לך ואת תבואי לענות ברגישות המיוחדת שלך,תודה

27/10/2014 | 21:29 | מאת: שאלה

שלום אני בת 23 מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי חולמנית בנוסף הייתי מדמיינת סיטואציות שאנשים שחשובים לי מסתכלים עלי ומתרשמים לטובה ממה שאני עושה( חשוב לי לציין שחשוב לי מאוד מה אנשים חושבים עלי)רציתי לדעת אם מדובר בבעיה נפשית? תודה

היי לך, אני לא יכולה לאבחן דרך מדיום זה. מה שחשוב הוא שאם את מרגישה מצוקה או סימפומים שמפריעים לך רגשית או בתפקוד אנא פני לעזרה מקצועית, ליאת

27/10/2014 | 15:21 | מאת: מיכאל

שלום ליאת, ביתי מתלוננת על בחילות ועייפות,היא בוכה הרבה ועדיין לא משתפת אותי. לקחתי אותה לרופא וכשהוא נגע בה היא פשוט רצתה להקיא ובכתה בהסטריה. הרופא אמר שזה יכולים להיות סימנים לכך שהיא נפגעה ממישהו. אני ישר אמרתי מה פתאום,מכיוון שהאפשרות הזו מכעיסה אותי מאוד. נסענו באוטו ומכל רעש שהיה למשל כשסגרתי את הדלת היא קפצה ונבהלה,נראית לא ממוקדת.. האם זה סימפטומים כל שהם לכך שמישהו עשה לה משהו?? שוב תודה, מיכאל

לקריאה נוספת והעמקה
28/10/2014 | 21:40 | מאת: מיכ

לא קל לי לכתוב לך אפילו עצוב מאוד, בכלל אינני אשת מקצוע, אך נראה שאכן בתך נפגעה...נשמע שהיא בחרדה גדולה...בבקשה תהיה עדין ככל שניתן ופנה מיד ליעוץ של פסיכולוגית קלינית, עדיף אישה נראה לי, לפחות בהתחלה...אל תראה לה את כעסך, בבקשה תהיה רגיש, הכעס מובן אך כרגע היא החשובה. מקווה שליאת תענה לך מהר.בהצלחה

כן, זה בהחלט יכול להעיד על משהו שעברה, אולי איזושהי פגיעה ממישהו. אבל! מכיוון שהיא לא משתפת עדיין לא ניתן לדעת וחשוב שתדע שהסימפטומים יכולים גם להעיד על דברים אחרים. חשבתי מעט על הודועותיך ואני מרגישה שאתה במצוקה גדולה ומובנת. אני מציעה לך רעיון נוסף והוא שאתה תלך להתייעץ עם איש מקצוע שיוכל גם לעזור לך איך להגיע אליה וגם שתמצא מקום להביא את מצוקך. אם בשלב זה היא לא הולכת- לך אתה! זה גם ישדר לה מסר שניתן לטפל בדברים ושזו לא בושה להעזר. ליאת

26/10/2014 | 19:11 | מאת: מאי

היי ליאת, הרבה זמן לא כתבתי פה.. הרגשתי צורך לכתוב ומשום מה היה לי קשה.. כבר חודשיים שקשה לי בטיפול.. יש לפעמים שתיקות ובעיקר הפחדים גדלים.. כנראה זה בגלל הדברים הקשים שעולים שם.. מרגישה שרוצה פסק זמן מהעולם.. מרגישה לא טובה מספיק בשביל להיות פה.. קשה לי להתמודד עם דברים שהם יחסית פשןטים.. כמו להגיד למנהלת בעבודה שלא אוכל לתת לה משמרות כי אני טסה לשבוע.. ואני פוחדת שתכעס וגם אני חייבת כבר להתחיל התמחות ופוחדת מאוד מראיונות.. מרגישה נחותה פוחדת מדחייה.. לא מצליחה להתמןדד עם הפחדים.. הביקורתיות והשנאה כלפי עצמי גדלה.. למרות שבחוץ אני מתפקדת דווקא יותר טוב וגם יותר פתוחה עם אנשים אחרים.. אבל בכל זאת ליאת איך מתמודדים עם כל הפחדים האלה? ואיך מורידים את הביקרותיות כלפי עצמי? תודה רבה ליאת.. ונחמד לחזור לכתוב פה :)

היי מאי, אני מאד מבינה אותך. לא קל לטפל בדברים הכי כואבים ןלגעת בהם וגם איכשהו לתפקד בחוץ. אני מאמינה שאת והמטפלת עוברות דרך ובסופו של דבר העוצמה תפתחת וכן תדעי יותר טוב איך להתמודד גם בחוץ, וכן תרגישי חזקה יותר גם בפנים וגם- בחוץ. הדבר הנוסף שאני יכולה לומר לך זה שחשוב שתזכרי כל הזמן שכולנו כאלו. כן כולנו עסוקם בפחדים של דחייה, בביקורת עצמית, בשאלות למה אמרתי או לא אמרתי...ממש כולם. יש תקופות יותר רגישות יש שפחות. אם זוכרים שכולם כאלו אולי זה פחות מאיים להרגיש שכך ומאפשר איזושהי קבלה עצמית טובה יותר. ליאת

26/10/2014 | 16:00 | מאת: נרי

שלום, האמת שחיפשתי מקום יותר מתאים לכתוב בו את השאלה שלי,אבל לצערי אין כאלה מספיק מקומות או לפחות אני לא מצאתי.. אני בת 27,גננת במקצועי. עברתי התעללות מינית על ידי אבי עד גיל 14. הייתי מטופלת כמה חודשים והפסקתי את הטיפול. כיום אני מטפלת בעצמי בכל מני דרכים של מודעות עצמית..לא תמיד מקל.. אך זה לא העניין עליו אנע רוצה לדבר. קראתי היום כתבה בווינט בה מדברת אישה שמתעסקת בנושא של גילוי עריות והיא מציגה נתונים מזעזעים. אחת משבע נשים עוברות התעללות מינית בתוך המשפחה. זה נתון בלתי נתפס. בלתי נתפס שזה הנתון ואני כותבת לי כאן לתומי בפןרום. אמסורד שזה הנתון ואנשים ממשיכים לחיות את חייהם כרגיל. אחת משבע זה אומר שסביר להניח שמישהו בבניין שלי למשל,סובל ממש ברגע זה מהתעללות ממש כפי שאני חוויתי. ומסתיר את זה בכל דרך אפשרית כך שאי אפשר לגלות ולעזור לו.. אך מה שמטריד אותי יותר,זה הילדים בגן שלי.. מכיוון שלי יש אישיו עם התעללות,אני עושה הבחנות כאלו ואחרות בראשי על ילדים בגן.. יודעת שאסור לי לעשות עם זה דבר ועדיף שלא אחשוב על כך. אך אין ספק שגננוץ צריכות לדעת מה התסמינים,איך לחשוד בציורים,איך לחשוד בהתנהגותם של ילדים מה יכול לרמז? כלומר,זה אומר שמישהו בגן שלי עובר התעללות? אני לא נרגעת ממה שקראתי ומעולם לא פחדתי כמו היום.. בבקשה תגידי לי מה דעתך.. מה עלי לעשות? איך אני מגנה על הילדים? איך אנע מזהה מלבד הסתגרות? מה שאצלי היה להפך..הייתי ילדה "שמחה" חייכתי לכולם והייתי מאוד פופולרית ועסוקה. אבל בפנים גססתי..עד היום אין לי תשובה להתנהגות שלי הזאת..כל כך הפוך ממה שהרגשתי. יכלתי לחשוב שילדים כאלו לא ירצו לחזור הביתה? לא זוכרת לגביי,אך למה שלא ירצו לחזור?;אני אהבתי את אבא שלי בכל מעודי. אהבה אמיתית וידעתי שהוא אוהב אותי חזרה..

לקריאה נוספת והעמקה
28/10/2014 | 21:49 | מאת: מיכ

וואו, ההודעה שלך תפסה אותי ממש....גם אני גננת ו... קשה לי עדיין לשתף. בכל מקרה, נכון הנתונים קשים, אך זה לא אומר שהילדים בגנך פגועים אני כבר עובדת כמעט 20 שנה ויכולה לומר לך שאם ילד יראה סימנים את בטוח תגלי, כי ההתנהגות מאוד משתנה, אפילו שאת היית ילדה שמחה, וכן גם אני כל הזמן מחייכת...חבל שעזבת את הטיפול, כי הטיפול עוזר מאוד לעבד את הדברים כמה שתנסי לבד זה לא זה...

היי נרי, אני מאד שמחה שכתבת פה כי כתבת משהו כ"כ כ"כ חשוב ונוגע. לפעמים כשיש לנו נושאים שאינם מעובדים עד הסוף אנחנו מוצאים את עצמינו מתעסקים בהם ביתר שאת בדיוק כשהילדים שלנו מגיעים לתקופה שבה אנו חווינו את החוויה הטראומתית הקשה או, במקרה שלך, כשאת רואה את הילדים בגן, הקרובים לליבך, בדיוק באותו הגיל שאת היית כשקרתה החוויה הקשה. לכן הכי חשוב זה להפריד. האם כרגע "אני בעצם עסוקה בחוויה שלי שמשתקפת דרך הילדים או בהם"? האם גם וגם? (מה שבדר"כ קורה) ולכן אני חושבת שגם ההתייחסות בפועל במציאות צריכה להיות בשני כיוונים. כיוון אחד, זה לשקול לטפל עוד בעצמך, לקבל עוד סיוע סביב הטראומה האישית שלך, אני מאמינה שזו טראומה שצריך לטפל הרבה יותר מכמה חודשים כפי שכתבת אלא כם כיום שאת בוגרת יותר. יש לזה ערך אחר. כיוון שני, זה להכיר בעובדה המצערת שאת לא יכולה להיות אחראית במאה אחוז על הילדים בגן, עם כל הצער והכאב, אבל את כן יכולה להיות רגישה (ונשמע לי שאת עושה זאת) ואכן לזהות סימנים שעלולים להיות בעיתיים תוך כדי כך שאת זוכרת שסימנים בעייתים יכולים להעיד גם על קשיים אחרים, ליאת

26/10/2014 | 07:10 | מאת: ורד

היי ליאת, יש מצבים שבהם יש פער בין החוויה הרגשית בזמן מסוים, לבין איך שמעבדים אותה בראש אח"כ. ממה זה נובע? האם זה נועד להגן עליי איכשהו? לפעמים בפגישה אני מגיבה בצורה מסויימת, וכשחושבת על כך בבית אני מבינה שהייתי צריכה להגיב הפוך או אחרת לגמרי. וגם דברים שהמטפלת אומרת מקבלים פרשנות אחרת אצלי בין הפגישות תוכלי בבקשה להסביר בכמה מילים? תודה

לורד, מה שכתבת מעיד על העובדה הפשוטה שאת אנושית. :) לכולנו זה קורה. לעיתים קרובות אנחנו לא מעבדים דברים באותו הרגע או אפילו אומרים משהו מסויים באותו הרגע ואח"כ מבינים שרצינו לומר משהו אחר. לפעמים זו אכן הגנה ולפעמים זה פשוט הזמן שלוקח לנו אכן לעכל את הדברים לחשוב עליהם אולי גם להרגיש אותם אחרת, מה שחשוב זה שתבואי לפגישות גם עם הדברים הללו שעולים אחרי ותביאי גם אותם לידי דיבור, ליאת

29/10/2014 | 10:40 | מאת: ורד

24/10/2014 | 15:14 | מאת: אביב(22)

שלום. קצת קשה לי להאמין לעצמי שמצאתי פורום ואני אשכרה כותבת בו..מרגישה שכותבת לאף אחד. אבל נכנסתי כי יש לי מחשבות שאינני רוצה לומר לאיש,ובכל זאת לא רק לעצמי. אני לא יודעת מה עלה בראשי כשהסכמתי לבוא אליו הביתה. הייתי שיכורה מאוד ועם דלקת ריאות. לאן השכל שלי נעלם באותם רגעים. אני לא מרגישה טיפשה בדרך כלל. גם לא חכמה במיוחד. ואז אני רק זוכרת שאני במיטה לא יודעת של מי,בחדר לא יודעת של מי ודירה שאני לא יודעת איפה היא. רק אני והעור ועצמות שלי ללא שום בד שעוטף אותי. ואני מרגישה רע. קודחת הוזה וכואב לי. כואב שורף ועיניים נפוחות מבולבלת מקיאה. גסיסה. הוא נכנס לחדר ונשכב עלי,מבקש עוד קצת. ואני בוכה,לא מפחד,מעצב אמיתי. מבקשת שיעזוב יש לי חום גבוה. והוא מבקש עוד מחזיק בי חזק. והלב רוצה שאקיא אותו החוצה. אבל הוא נשאר בפנים. וכואב לי.. ועכשיו אני סתם פה. בריאה. בחדר קטן. אני לא מתכוונת לצאת ממנו. אין לי צורך באנשים סביבי והנוף התל אביבי נראה כמו בית זונות צבעוני ומבחיל. כולם טיפשים. כולם וגם אני. ואני לא רוצה להיות חלק מכולם כזה..כי זו לא אני. הכל באשמתי. אני לא מאשימה אף אחד אחר. אני עשיתי את הבחירות שלי,אני אדם בוגר. טוב לי בחדר שלי.

לקריאה נוספת והעמקה
28/10/2014 | 21:43 | מאת: מיכ

קודם כל את כותבת לאשת מקצוע (ליאת) וגם לאנשים שקוראים אותך ואכפת להם מאחרים...עצוב לקרוא אותך....קשה, לא בטוחה שזאת הייתה הבחירה שלך, היית חולה ושיכורה כיצד זאת בחירה שלך? אל תישארי עם זה לבד.

היי אביב, טוב שכתבת פה.. זו לא אשמתך!! גם אם היית חולה או שיכורה או גם וגם לא משנה באיזה מצב היית אין שום סיבה שבעולם לנצל את המקום הזה. אני מאד מבינה את הגועל אבל הגועל צריך להיות ממנו ובשום אופן לא מעצמך! שבסך הכל כנראה רצית איזשהו חום ואהבה וחיבוק וקיבלת "בתמורה" את מה שאת מתארת. אנא אל תישארי עם זה לבד ונסי לקבל עזרה. את יכולה להתקשר לקו לנפגעות תקיפה מינית ולדבר על זה אולי גם לקבוע פגישות. מה את אומרת? ליאת

23/10/2014 | 06:39 | מאת: sigal

יצא לי כבר כמה פעמים שהגבתי לאנשים והתגובה לא עלתה .הייתי בטוחה שזה החלקים שלי מבלבלים אותי אני בטוחה שכתבתי למאיה זוכרת שהיה חשוב לי לשתף אותה שתדע שהיא לא לבד בהרגשה הזו ..יכול להיות שמהטלפון תדובות לא עולות ???? המון תודה על הכל

היי sigal לא ראיתי תגובה שלך למאיה...ובכלל אני מעלה תמיד את הודעותייך אז אולי אכן יש איזשהו באג במערכת, אבדוק זאת ליאת

27/10/2014 | 06:46 | מאת: sigsl

אני יודעת שאת מעלה .קורה לא נורא .תודה על הכל .

22/10/2014 | 19:31 | מאת: ניצן

היי ליאת, מה שלומך? המטפלת שלי בחופשה, וכנראה שהצטרפתי לעדרי המתגעגעות :-) קשה לעבור מ-3 פעמים בשבוע, להמתנה של שבועיים.. היא כבר מאוד חסרה לי :) וזה קשה, אבל יש בזה גם משהו נעים.. לרצות נורא שכבר תחזור, שכבר תהיה לנו שוב שגרה בתוך אשכולות החגים שספגנו. מאוד מתגעגעת.. קצת בא לי לשכב שם על הבטן ולחבק את המיטה הצרה והטובה הזאת שלה. :-) מאוד אוהבת אותה.. מקוה שהיא נהנית שם בחו"ל. נראה ליש בחו"ל. צריך להחזיק עד שני בארבע.. ואוטוטו כבר סוף השבוע ויהיה יותר קל.. מקוה שאת בטוב, שנה טובה :) (כל עוד הגיוני עוד לאחל) ניצן

היי ניצן שלומי טוב תודה :) יש משהו נעים ומשמח בגעגוע ובידיעה שלך שהיא חוזרת, אולי זה טיבו של געגוע נעים למול כזה שבו יודעים שזה שאנחנו מתגעגעים אליו אינו חוזר... עוד מעט כבר יום שני! ליאת

26/10/2014 | 18:40 | מאת: ניצן

שכחתי שהשבוע הזזנו את המועד ליום שלישי, וככל שיום שלישי מתקרב, ומרגע שאני יודעת שהיא כבר כאן בארץ, ההמתנה נעשית מאוד מאוד קשה. אני מתה כבר לבוא אליה! מתה כבר! :-) אני כל כך רוצה לבקש חיבוק, ובטוחה ששוב לא יהיה לי אומץ. ולא בטוחה איך אתנהג, וחוששת להתרגש כל כך עד שאתנהג כמו ילדה קטנה, או להתרגש כל כך עד שאשתתק, אתכנס פנימה ואעשה עצובה במקום לשמוח. לפעמים הדברים האלה מתהפכים לי.. אני כל כך רוצה כבר לראות אותה! אוף.. קשה.. :-(-: טוב לשמוע ממך :) (הגעגועים מתערבבים לי ;-) ניצן

22/10/2014 | 12:56 | מאת: מיכאל

כאמור המשיך בדאגתי ואדאג שתדע שאני לא עוזב. הצעתי לה לדבר עם מישהו אחר ודיברתי עם חברת משפחה שהתקשרה אליה ולה אמרה שהיא בסדר ושהיא איננה פנויה להיפגש.. אני לא יודע מה עוד חוץ מלהיות פה,יעזור.. תודה ליאת.

למיכאל, לגמרי מבינה..וטוב שפנית לחברת משפחה, הייתי ממשיכה בכוונים שאתה נמצא בהם- לנסות לדבר איתה ולהגיע אליה, לשים לב לשינויים בהתנהגותה, וגם לחשוב על עוד אופציות של אנשים קרובים אליה שיכולים אף הם לנסות להגיע אליה, ליאת

21/10/2014 | 21:04 | מאת: מיכ

כתבתי באיזה פורם כתיבה יוצרת..בשמי האמיתי ללא שם משפחה, נבהלתי כשהתגובה הייתה כאילו אני משוררת..כך התייחסו אליי..ובכלל נבהלתי לחשוף...עכשיו אני בוכה לא יכולה לעצור...בפורם של אודי ריק כי הוא נסע והמטפלת שמה קצת גבולות וככה החלטתי שבכלל לא אצור איתה קשר בין פגישות אחרי שבהסכם שלנו אני כן יכולה אבל...קשה לי......סתם בוכה ובוכה אוין מי שישמע...עצוב :(

היי מיכ לפעמים גם קשה לחשוף אבל באותה המידה זה משחרר ומרגש. אולי זה בכי של גם וגם? את מוזמנת לכתוב פה, מבינה שאת אומרת שלא קל לך כל "הקטיעות" ברצף איתך אבל תנסי לזכור לפחות ברציו שכולם חוזרים ובעצם- נשארים, ליאת.

21/10/2014 | 20:47 | מאת: מיכ

כנראה שנבהלת...נראה שהמטפלת קשובה אלייך ואוהבת, כדאי לחזור אפילו שקשה, יכולה לומר לך שאני בטוחה שהיא תשמח אם תחזרי למרות הקושי...הפתיחות מגיעה כשיש על מי לסמוך ונראה שיש לך, אל תוותרי עלייך, את חשובה! ובטוחה שיש מי שאוהב אותך ורוצה בשלומך, בהצלחה, מיכל

מאיה, מיכ כותבת בתגובה להודעתך למטה והיא צודקת..:) ליאת

21/10/2014 | 18:06 | מאת: קוביה

שלום אחרי שנים של דיכאון ודיסתימיה שטופלו בתרופות שונות ללא פיתרון ממשי החלטתי לאזור אומץ וללכת לטיפול פסיכותרפי. הבעיה שאני מרגיש שזה לא נותן כלום, שהמטפל לא מדבר יותר מידיי ואם כן אז לא מחדש לי משהו ולא מציע פתרונות יותר מידיי יצירתיים. ישנן פגישות שהשתיקה מרובה... הוא טוען שהשתיקה היא המקום בו האמת שלי מגיעה ואני מציג את הריקנות שאני מרגיש. כל כך הרבה כסף להוציא על שתיקה? האם זה הגיוני שאין למטפל הרבה מה לומר? וכל דבר זה אולי ואולי מבחינתו? תודה לעונים.

היי לך המטפל קצת "צודק". נשמע שיש בשתיקות איזו הבעה של הריקנות או הקושי שאתה חווה ואני מרגישה שאתה עוד בודק את האמון שלו והאם אפשרי לך לדבר. לטיפול צריך שניים, המטפל שם כדי לעזור אבל אם לא תתחיל לפתוח דברים, אפילו קצת, לאט לאט הוא לא יוכל להועיל לך. הוא לא אמור לחדש אן להיות יצירתי הוא אמור לקחת את היד שאתה מושיט לו אבל בשביל זה עליך להושיט אותה..תתחיל לדבר על מה שקל לך אפילו אם זה נשמע לך הכי לא חשוב העיקר שתתחיל לדבר. ליאת ליאת

20/10/2014 | 20:58 | מאת: מיכאל

שלום,בתי בת ה27 נמצאת בדיכאון כבר כמעט שנה. היא שקלה 62 וירדה ל51 ,היא איננה מעוניינת לאכול אין לה תיאבון. היא גרה לבד מאז שהשתחררה מהצבא. אני מתקשר אליה בכל יום לבדוק שהלכה לעבודה ושהיא מתפקדת והשיחות תמיד מונוטוניות והיא נשמעת כבויה ועצובה. אני שואל אותה איך אני יכול לעזור ומסביר לה שאינני איש מקצוע אבל שאני אוהב אותה ומוכן לעשות הכל רק שתגיד מה. היא עונה שהיא לא צריכה כלום ושהיא בסדר. אני יודע שהיא לא ואף חברה שלה התקשרה אלי שבתי איננה נפגשת עם חבריה ועונה בשלילה כשמציאים לה לצאת ומסתגרת בביתה. חברה שאלה אותה אם מישהו פגע בה והיא אמרה שלא ורק רוצה שיניחו לה. אכן הנחתי לה לזמן מה אך כשראיתי שאין שיפור ושהדיכאון הוא לא סתם תקופה שתעבןר כבר אינני יודע מה לעשות. אני אב חד הורי וחייב לומר שאני מבולבל. היא ילדה גדולה ואינני יכול להכריח אותה לעשות דבר,מה גם שהיא רחוקה. עברתי באופן זמני לגור בעיר בה היא גרה על מנת להיות זמין בשעת מצוקה,אך היא לא נעזרת בי וכשאני מציע שתיגש לטיפול ואני אשלם ואני אמצא ואני אניח לה אם תרצה,היא אומרת שהיא לא מאמינה בטיפולים ופסיכולוגים.. היא עובדת בתחום החינוך ואפילו מנהלת ביד רמה את מקום עבודתה. אך נדמה שלא הגיעה לעבןדה כמה ימים ואז שוב מצליחה להגיע,אך חברתה לעבודה שפנתה אלי,תיארה את מצבה בעבודה כמצב שכולם מעריכים אותה מאוד אבל שהיא לא מחייכת ולא נחמדה כמו תמיד ושפורשת מוקדם מהמצופה.. אני מודאג,מפחד שתעשה משהו לעצמה ולט מבין מה השתבש בדרך..היא הייתה ילדה שמחה ופופולרית והקשר שלנו היה תמיד קרוב וטוב. מה אני אמור לעשות? אם הייתה במצב של אשפוז כפוי אז מפחד וחרדה שמשהו יקרה,הייתי מאשפז אותה. אבל היא עובדת,פשוט במצב רע מאוד ואיננה מוציאה מילים מפיה כמעט בכלל. לא איתי ולא עם אחרים. אני כל כך מודאג שעקבתי אחריה יום אחד כדי לנסות להבין,ראיתי אותה הולכת ונעצרת,מתיישבת ושוב הולכת ושוב מתיישבת,כאילו היא תתמוטט בכל רגע עד שהגיעה לביתה. אשמח לדעתך.. תודה, מיכאל

לקריאה נוספת והעמקה
21/10/2014 | 00:04 | מאת: מאי

חובה חובה טיפול תרופתי, מנסיון! זה עוזר מאוד! אם היא לא תסכים ללכת לפסיכיאטר, תלך לייעוץ שיעזרו לך איך לעזור לה או שתעשה התערבות ( בעל מקצוע שיגיע אליה הביתה ויעזור בעזרת תמיכת המשפחה)

היי מיכאל דאגתך מאד מובנת ונשמע שאתה חש נכון שלבתך יש בעיה ושכרגע אינה מאמינה שמישהו יכול לעזור לה. האם אתה יכול לחשוב על אדם קרוב אולי אפילו דמות נשית הסביבתה שיכולה להגיע אליה מבחינה רגשית ביתר קלות? האם ניתן לגייס איכשהו דמות כזאת בסביבתכם? אם אין כזו דמות אנא המשך לדבר איתה גם אם כרגע נדמה לך שאינה שומעת. המשך להראות את דאגתך ואת קירבתך, את האיכפתיות ואת האהבה והמשך להציע לה לגשת לקבל עזרה. ליאת

19/10/2014 | 23:49 | מאת: נ.עובדיה

שלום, אני רוצה לתאר לך מצב בו נמצא בעלי, והייתי רוצה לקרוא קצת חומר על הבעיה לפני שאנסה לדבר איתו על הטיפול, אז רק אם תוכלי לכוון אותי לסוג הבעיה הפסיכולוגית. אז ככה, בעלי עובד בהייטק במקצוע טוב ומרוויח משכורת גבוהה. כל שנה בערך הוא מחליף עבודה, תמיד מפטרים אותו בסוף. כשהוא הולך לראיון לעבודה הוא משוכנע שהוא עובד עליהם ומוכר להם בלוף, הוא הולך עם ביטחון ורצון ובסוף מתקבל לעבודה, לי הוא תמיד אומר שהוא בינוני מינוס בתחום המקצועי אבל הם לא יודעים זאת. בתקופה ראשונית של מספר חודשים יש לו מצב רוח ללכת והם מרוצים ממנו אך אחרי כמה חודשים נהיית לו מין תחושה של דיסוננס קוגנטיבי (נראה לי) הוא מאבד ריכוז, מחפש אך לא לעשות את המוטל עליו, מרגיש לחץ וביקורת מהצד השני , הוא נכנס לדיכאון , מפסיק לגמריי לבצע משימות ובסוף מפוטר. לאיזה סוג של בעיה / הפרעה / פחד אפשר לשייך מצב שכזה?? תודה רבה . 

לקריאה נוספת והעמקה

היי אני לא יכולה לאבחן במדיום זה ומעבר לכך נראה לי שהאיבחון וההגדרה אינם משמעותיים. מה שמשמעותי הוא שנשמע שיש לבעלך קושי שהולך ומתגבר והשאלה היא אם הוא מוכן להתחיל לטפל בו. ליאת

19/10/2014 | 09:03 | מאת: גרייס

שלום, אני ובעלי ביחד 5 שנים, בשנה הראשוונה להכרות היתה מושלמת ופתוחה, ואז קרה משהו, הבנאדם ננעל בפניי, התחיל לחפש סיבות אך לא להתמודד או להיות בתוך מערכת יחסים זוגית, תמיד יש לו עבודה חשובה שהוא חייבת לעבודה אליה, ההתרחקות לא היתה רק פיזית אלא גם נפשית (ככה אני מרגישה) אנחנו מקיימים יחסי מין לעיתים רחוקות וזה גם כי אני צריכה את זה והוא מין מתאמץ בשביל לספק אותי , גם כשזה קורה אני מרגישה שהוא לא בדיוק שם , מרגישה ריחוק , הוא נבוך מזה, מהאינטימיות שלנו ... יש גם פחד עצום מהצד שלו לנהל שיחה של אנחנו וזה בדרכ שיחות של דיקלום כתבה מעניינת . חוץ מזה מהצד הכל נראה ורוד, אנשים וחברים רואים אותנו כזוג למופת, תמיד מחוייכים, צוחקים, הוא מפנק אותי במתנות, אנחנו צוחקים ונהנים יחד (בדרכ עם חברים) כי בבית הוא בורח ישר לחדר בשביל לא ליצור איזשהי אינטימיות. ואני תמיד יושבת בצד ומחכה לאותו בחור שהכרתי שיחזור .... , עוד משהו שלא אמרתי, הוא בחור שלדעתו סובל מדיכאון ולפעמים לוקח כדורים, היה מספר פעמים אצל פסיכיאטר וזה לא עזר, יש לו חרדות לפעמים, חוסר הערכה עצמית. לדעתי הוא חסום רגשית, אני לא יודעת. הגיע הרגע שבו אמרתי דיי , צריך טיפול כי לא אוכל ככה יותר, ולכן אני רוצה לדעת מאיפה מתחילים, לאן ללכת , לאיזו שיטה או שיטות, מה יכול לעזור במצב כזה או אם בכלל? (יש לנו ילדה בת 2.5 שאליה הוא פתוח רגשית לגמריי) .  

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גרייס, את מגדירה את הבעיה, קושי באינטימיות זוגית. תחושה שקורים דברים אבל לא ניתן לדבר עליהם. נראה לי חשוב ללכת לטיפול זוגי משום שמדובר במשהו שמתרחש ביניכם אך לא מדובר. האם הוא פתוח לאופציה כזו? האם את פתוחה לאופציה כזו? ליאת

18/10/2014 | 17:40 | מאת: מאיה

שלום.. אני בת 22. מטופלת במרכז לנפגעות תקיפה מינית מזה חודשיים. אני לא מדברת בטיפולים. קשה ידי ולא בטוחה מה מותר לי לומר. לכתוב יותר קל,כאן ושם. לפני כמה ימים הייתי בפגישה שם והמטפלת שאלה אותי למה רזיתי. אמרתי לה שאני לא מצליחה לאכול..היא שאלה אם יש לי רעיון למה זה קורה לי. ואמרתי שאני לא יודעת ושאני מרגישה לבד ושאף אחד לא אוהב אותי. ואז אחרי עוד כמה דיבורים היא אמרה שהיא אוהבת אותי. וברחתי החוצה. ואני מרגישה שאני לא יכולה לחזור

לקריאה נוספת והעמקה

היי מאיה, לפעמים קשה יותר לקבל אהבה אם היא מקושרת גם לפגיעה... אבל במציאות המטפלת אינה רוצה לפגוע אלא להיפך, את כמובן יודעת זאת איפשהו בתוכך, מאד חשוב שכן תחזרי לשם למרות הקושי... ליאת