פורום פסיכיאטריה

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות. לפורום הפעיל - פסיכיאטריה - ייעוץ והכוונה
23630 הודעות
11817 תשובות מומחה

שלום לכם, דור וד"ר הידש המקסימים מכירים את הסיפור האישי שלי,אך הייתי מעוניין לשתף אותו איתכם,אלו החווים דבר דומה ביום יום. מצורפים 2 לינקים שיסבירו את מצבי: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-385,xFT-504577,xFP-504577,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-385,xFT-525621,xFP-525621,m-Doctors,a-Forums.html כיום אני נוטל זייבן כשלושה שבועות ועומד להתחיל ככל הנראה טיפולים בגירוי מגנטי. הייתי רוצה להכיר מקרים דומים,אז אשמח אם תוכלו לספר את סיפורכם האישי.וחוץ מזה, ********האם מישהו ניסה והתנסה בטיפול בגירוי מגנטי TMS?****** תודה רבה מראש,ארז.

29/04/2007 | 17:48 | מאת: מירי 2

ארז יקר, קראתי בעניין. אני מכירה את התחושה הרובוטית הזאת שאתה מתאר. והייתי מאד מוטרדת ממנה בעצמי לאחרונה. שנה וחצי לא נטלתי תרופות בגלל תופעות לואי, והיו לי אפיזודות של דיכאון וחרדות. עם תקופות יחסית טובות בין לבין.(תקופות אלו נתנו לי את הכח לעבור את המשברים) בדיכאון האחרון החלטתי לחזור לתרופות. בחרנו בסימבאלטה... חודשיים הרגשתי תחושות דומות לאילו שתארת. כן. קצת כמו רובוט. כבר לא ביכיתי, לא הייתי עצובה אך גם לא הרגשתי ממש חיה. נבהלתי מזה וחשבתי שזה לא יעבור. פחדתי שלקחת תרופות שוב זה לוותר על חיות. לא ממש ידעתי אם הדיכאון עבר או שהתרופה יוצרת "סוג חדש" של דיכאון- אפטיה כזאת. מבחוץ הכל תקין ובפנים ריק, מת. אמאל'ה, מבהיל. כמעט הפסקתי עם התרופה. דור יעץ לי לנסות להמשיך עד להשפעה המיטיבה האופטימלית שמופיעה אחרי 3 חודשים. המשכתי. מיום ליום אני חשה יותר חיה, פחות רובוטית. אני מרגישה טוב עכשיו. אמנם פחות רגישה כמקודם, אך כן חיה. לא ממש כמו בלי כדורים אך לא במוות הזה בו הייתי שרויה. אפילו הצלחתי לבכות יום אחד. אני מתכוונת לנסות ולהוריד מינון ולראות איך ארגיש. באופן אישי אני די נגד שילובי תרופות. לפעמים ממהרים להעמיס עלינו תרופות, וזה יותר מדי. צריך לתת צ'אנס לתרופה. לפחות מנסיון. וצריך לנסות לשאוף למינון מינימאלי בו מרגישים טוב. היצרנים לעיתים גם הם רוצים למכור ואומרים שמתחת למינון זה וזה אין יעילות מוכחת וכל הבולשיט הזה. אני לא אוהבת את המושג "דיכאון עמיד" חושבת שהוא מעמיק את היאוש ומטעה. ניתן לצאת מדיכאון, ניתן. צריך המון רצון וקצת עזרה (בכל צורה שהיא). אני מקווה שתחושות קשות אלו יעברו לך, ואשמח אם תעדכן. מירי.

30/04/2007 | 16:04 | מאת: אריאל

הי ארז קראתי את הסיפור שלך וגם אני מזדהה איתך . היום אני בתקופה טובה אך היו לי שנים שלאור טיפולים שונים ורבים הרגשתי שאני במין בועה כזאת וכל העולם הזה הוא מבחוץ ( בשפה המקצועית זה נקרא דה ראליזציה). יתכן שמה שאתה חווה היום זה דיסתמיה שזה דיכאון כמו כל דיכאון אם כי יותר קל ומזערי. לא מומלץ להפסיק את התרופות אלה לתת להם צאנס לעבוד תרגיש טוב אריאל

29/04/2007 | 01:11 | מאת: יוסי

שלום רב דר אני בן 32 אין לי שום בעיה רפואית או טראומות כלליות בדרך כלל בריא . אני סובל מפחד צעום מאוד מאנשים שכינים שלנו הפחד גורם לי לדפיקות לב מאוצות ואפילו מרגיש שמתעלף מעוצמת הפחד . האנשים האלה אחד מהם הוא הייה בכיתה שלי כשהינו קטנים. וכול הזמן אחרי סיום יום לימודים חוסם לי את הכביש ומתחיל להפחיד ולאים עלי . עכשיו אנחנו גדולים אבל סובל מאוד מאוד מפחד עצום מהם ובעיקר הוא. אפילו אם אני שומיע כול רם אצלהם או רעשים כמעט קורס מרוב הפחד עד עכשיו זה מטריד אותי ומחמיר . מבקש עזרה דחופה והסבר וכיוון .

30/04/2007 | 01:52 | מאת:

ליוסי אי אפשר להעריך את חומרת הבעיה לפי מכתב קצר ברשת, בכל אופן כדאי להגיע לאבחון אצל פסיכיאטר ואני מקווה שהוא ימצא לך פתרון. כל טוב דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 23:33 | מאת: מטופלת בזיפרקסה

שלום דר' הידש, אני בחורה בת 24 הסובלת משילוב של מספר מחלות: דיכאון, ocd ופוסט התקף פסיכוטי. לאחר ההתקף שהיה לפני שנתיים וחצי טופלתי בתחילה (חצי שנה) ברספירדל. במהלך הזמן הזה סבלתי מתופעות לוואי שונות: נוקשות שרירים, אל וסת,רעידות בגפיים, אי שקט ברגליים והופעת פיצעונים. לאחר שהחלפתי תרופה זו לזיפרקסה, תופעות אלה נעלמו ונשארה לי רק תופעה של כאב מוגזם בשרירים בזמן פעילות גופנית. הזיפרקסה מצליחה למנוע אצלי סממנים פסיכוטים. לאחרונה חל שינוי, הופיעו לי: רעידות ברגליים, אי שקט ברגליים ופצעונים. הפסיכיאטר שלי לאחר שהתלוננתי סבור שהרעידות והאי שקט נובעים מלחץ נפשי והמליץ לי להעלות את מינון התרופה ואני סרבתי.בודאות אינני לחוצה יותר מקודם. (אני עובדת שעה ביום בהדרכה בחוגי ילדים ואף נהנית) לגבי הפצעונים טען שאין לכך קשר לתרופה והפנה אותי לרופא עור. מהכרותי עם התרופה והידע שלי הנני משוכנעת שיש שינוי בתגובת הגוף שלי לתרופה והייתי רוצה להחליפה לתרופה אחרת מהדור החדש. הפסיכיאטר שלי לא מסכים. מה המלצתך?

29/04/2007 | 14:50 | מאת: דלית

הבן שלי טופל בעת אישפוזו בזיברקסה. עד כמה שידוע לי זו התרופה החדישה ביותר, ויש לה מעט מאד תופעות לוואי. לא נראה לי שיש תרופה חדישה יותר מזיברקסה.

שלום, תופעות הלוואי של הזיפרקסה ידועות ואינן מתחילות אחרי פרק זמן של נטילה, כלומר אם כל הזמן לא סבלת מתופעות לוואי אז סביר שלא יופיעו פתאום. כל זה נכון חוץ מהאי שקט ברגליים שיכול להתאים לתופעה הנקראת אקטזיה אבל צריך לבדוק ולראות מה שקורה. לא הייתי ממהר להחליף תרופה אם אין סיבה ברורה (למשל האקטזיה), אולי בכל זאת כדאי לנסות לעלות במינון כפי שהרופא מציע ולראות האם יש שיפור. כל טוב דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 21:53 | מאת: גלית

יש לי עוד שאלה בנוגע לרסיטל. כתבתם שההשפעה שלו לוקחת גם 4 חודשים. איך זה שמבחינת ההרגשה והפחדים הוא עדיין לא משפיע עלי ואין לי שיפור אך מבחינת התאבון המוגבר והאובדן חשק מיני או הקושי להגיע לסיפוק מיני הוא משפיע כבר אחרי 3 שבועות? תודה גלית.

29/04/2007 | 13:07 | מאת: דור

ראשית, לא 4 חודשים אלא 6 שבועות בשביל לקבל השפעה נוגדת חרדה. שנית, תופעות הלוואי הן מיידיות ללא קשר להשפעה החיובית. שלישית, התרופה עוזרת רק ל-70% מהאנשים שנוטלים אותה. אם עברו 6 שבועות ללא השפעה חיובית אז מומלץ להחליף תרופה.

29/04/2007 | 19:18 | מאת: גלית

הי! אני לוקחת כבר 5 שבועות והרגשת הגוש בגרון והחרדות מכך רק מתגברות לי. הרופא בפורם רשם לי שרק אחרי 4 חודשים התרופה מגיע למקסימום ההשפעה ולתת צ'אנס. האמת שאין לי הרבה סבלנות כי אצלי התופעות הם פיזיות וההרגשה נוראה ומיאשת. תודה בכל אופן.

30/04/2007 | 01:43 | מאת:

לגלית תודה לדור, תחילת ההשפעה אחרי כשלושה שבועות, מקובל להחליט שהתרופה אינה משפיעה ואינה מתאימה לך אחרי שנותנים לה צ'אנס של שישה שבועות, אחרי תחילת ההשפעה ההשפעה עולה ומתגברת במשך החודשים הראשונים. בשאלתך הקודמת כתבתי כיצד ניתן להקל עליך באופן מיידי יותר. כל טוב דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 21:50 | מאת: מרגלית

אני לוקחת ריספרדל כבר שנתיים בעקבות התקף של מאניה.בחודשים האחרונים ירדתי לחצי מ"ג.אני עומדת להתחתן בקרוב (ברוך השם!)השאלה שלי מה כדאי לי לקחת בערב של החתונה כדי שאני לא אתרגש יותר מידי.אני מעדיפה לא לקחת את הריספרדל קודם כי זה "מכבה" אותי אבל השאלה אם התכשירים להרגעה שיש בשוק,הטבעיים למיניהם ישפיעו עלי בכלל,בתור אחת שכבר רגילה לריספרדל.מה כדאי לקחת?

30/04/2007 | 01:41 | מאת:

למרגלית קודם כל מזל טובוזה הדבר החשוב ביותר. לא יקרה שום אסון אם יום אחד לא תקחי רספרידל וזה בסדר. איני מכיר את התכשירים הטבעיים, אבל בכל מקרה אם תחליטי ליטול תרופה או תכשיר טבעי תנסי אותו מספר פעמים ותראי את ההשפעה עליך כך שלא יהיו הפתעות ביום החתונה. מזל טוב דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 21:04 | מאת: תמימי

אני מסכימה איתך הידש שיש לנו ערבוב של שני נושאים. אז אולי נשים את הפסיכוזה בצד לרגע (כרגיל...) ונדבר על משהו יותר דחוף, יותר דרמטי ויותר כאוב.. האשפוז הכפוי והבלתי כפוי- המצב בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל. אתה יודע, רוב אנשי המקצוע ההומאניים, אינם מתקרבים למחלקות הסגורות. מתמחים מסיימים את ההתמחות, ומעט אנשי מקצוע נשארים לעבוד בהן. למה? כי זו עבודה קשה, שחורה וכרונית. כי אולי זה לא כל כך מעניין. ואולי גם כי זה מאיים מדי, מצבי הנפש הקיצוניים. לא יודעת. למה לא מעבירים את האשפוז הכפוי למחלקות החוק? לא יודעת. קטונתי מלהבין בפוליטיקה של הפסיכיאטרים. מה שבטוח הוא שנוח לאנשים להסתגר בקליניקות פרטיות ובמכונים ובמקומות מרפאתיים, ולהשאיר את המחלקות לטיפול לא תמיד אנושי ולא תמיד מכבד את האדם. כמובן שאני מכלילה. אבל לצורך הדיון, צריך להתחיל מזה שנאמר שהפתרון הזה לגמרי לא מספק. יותר מדי אנשים נפצעים במסגרת האשפוז הפסיכיאטרי- כפוי או רצוי. והשאלה היא מה עושים עם זה, איך לוקחים אחריות ואיך מתקנים את המצב. שבוע טוב תמי.

28/04/2007 | 23:39 | מאת: דור

לתמי שלום, בעניין אישפוז כפוי כדאי ללמוד ממודלים של ארצות אחרות, כמו ארה"ב או אירופה. מה המצב שם בנושא זה? האם את מעודכנת בנושא סבוך זה? כי זה נראה לי בעיקר נושא של פסיכיאטריה משפטית ופחות נושא טיפולי. משרד האוצר בארץ רצה לסגור את רוב בתי החולים הפסיכיאטריים אבל הפסיכיאטרים (בחסות שר הבריאות דאז- דני נווה) הצליחו לסכל את היוזמה למרות שהיא אושרה בממשלה. הממשלה בעצם החליטה לסגור אותם וזה כבר אושר אבל לא התבצע בגלל התנגדות גורמי הרפואה. זה היה אמור להיות חלק מהרפורמה בבריאות הנפש. אם הרפורמה בברה"ן תיושם צפוי שתהיה ירידה בכמות האישפוזים הכפויים שנעשים בהליך האזרחי כי אז קופות החולים יצטרכו לממן אותם ויהיה להם אינטרס להקטין אותם. בברכה

29/04/2007 | 00:40 | מאת: מיכאל

שלום לדעתי די ברור מדוע בתי המשפט לא רוצים לעסוק בזה. הרי ברוב המקרים על סמך מה הם ישפטו? על סמך מה הם יקבעו? איזה הכשרה יש להם לזה בכלל? הרי לא בוצע שום פשע! אין שום חשדות כלפי הנאשם! נניח לרגע את המקרים שבהם בוצע פשע כלשהוא, או שיש כוונה ברורה ומיידית לביצוע פשע- בשביל זה יש מחלקות פסיכיאטריות בתוך בתי הכלא, שקיימות כבר עכשיו, ועל זה שופט יכול לקבוע בהליך משפטי רגיל לגמרי. וזה גם מה שקורה בלאו הכי כבר עכשיו. פסיכיאטרים לא מחליטים על אישפוז בכפייה של רוצח תחת התקף פסיכוטי, אלא רק מעידים בבית המשפט. אין שום ספק שהשופטים לא ימהרו לקחת את תפוח האדמה הלוהט הזה מיד הפסיכיאטרים, למרות שדי ברור למה האחרונים ששים למסור אותו להם. מה הפיתרון? לבטל לחלוטין את האישפוז הכפוי של אנשים שלא ביצעו פשעים ולבטל לחלוטין את העינויים שנהוגים במקומות האלה. אני לא דואג לפסיכיאטרים, יש מספיק אנשים שמוכנים להתאשפז מרצון. וכאשר יבוטלו העינויים מספרם של אלה שמוכנים להתאשפז מרצון יגדל פלאים, ואפשר יהיה יותר בקלות לשכנע אנשים להתאשפז. למה לא מאשפזים בכפייה אלכוהוליסטים? למה לא מאשפזים בכפייה צרכני סמים? אנשים כאלה מסוכנים לעצמם ולסביבה לא פחות ואולי הרבה יותר מסכיזופרנים... אני אעבור עכשיו לתחום האפור. נניח שיש לי שכן, שאוגר זבל בבית שלו וגם צועק כל יום בקולי קולות מהמרפסת ומפריע לי לישון, או לחלופין חושב שהוא המשיח ולכן חייב לתקוע בשופר כל יום בין שתיים לארבע...מה אני אעשה? הבעיה היא שברור שהתנהגות במצב "פסיכוטי" יכולה להיות בעייתית מאוד לסביבה גם אם היא לגמרי חוקית. שאלה אחרת יכולה להיות האם לא ניתן להשוות התקף פסיכוטי להתקף לב. האם בן אדם שעבר התקף לב ונלקח באמבולנס לניתוח חירום הוא מאושפז בכפייה? הרי הוא לא נותן את הסכמתו לכך, אולי הוא היה מעדיף, כמו שאני הייתי מעדיף במצב כזה, פשוט למות וזהו. האם אפשר להשוות מצב פסיכוטי קיצוני למעין התקף לב כזה של הנפש? אנחנו נמצאים כאן בתחום אפור למדי ושדי קשה להכריע בו. זה לגמרי לא מוריד מעוצמת הכעס שלי על העינויים הקשים שעברתי, אבל אני מנסה להציג את שני הצדדים כדי שיהיה דיון מעניין. בברכה מיכאל

29/04/2007 | 01:31 | מאת: דור

שלום רב עכשיו קראתי שהרוצח מוירג'יניה כן היה באישפוז כפוי אבל הוא שוחרר. למה הוא שוחרר? הפסיכיאטרים שבדקו אותו טענו שהוא חולה נפש והוא מסוכן אבל לא מסוכן "באופן מיידי" (בזמן הבדיקה). גם בארץ יש חוק שדומה לזה בוירג'יניה כלומר חולה נפש צריך להיות מסוכן "באופן מיידי". מדבריו של מיכאל ניתן להבין שהפסיכיאטרים שבדקו אותו עברו על החוק. אז הבעיה זה לא בחוק אלא ביישום שלו. החוק הוא טוב אבל צריך גורם שיפקח ושימנע שימוש לרעה בכוח. האופציה להעביר לשופטים את ההחלטה היא לא ריאלית ומי שהציע אותה לא רציני כי שופט לא יכול לשבת בחדר מיון 24 שעות ולחתום על הוראות של אישפוזים כפויים דחופים. בברכה

28/04/2007 | 21:03 | מאת: נועה מ

שלום אני לוקחת מס שנים רבות תרופה בשם קלופיקסול דפ באפולה כל חודש כמות של 120 מ"ג רציתי לשאול אם אני יכולה להחליף את התרופה לכדורים מאותה משפחה של תרופה ורציתי לשאול איך עושים את זה בלי להיכנס לחוסר איזון..? באותה כמות קטנה יחסית..

לנועה הקלופיקסול משפיע לחודש ימים כך שאחרי כחודש אפשר לעבור לכדורים בכמות המתאימה לכמות של הזריקה. לדעתי, לעתים עדיף להשתמש בזריקה מאשר בכדורים, כך את משוחררת במשך כל החודש מלזכור וליטול כל יום כדור, האם לא עדיף פעם בחודש זריקה? בכל מקרה ההחלטה היא שלך. כל טוב דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 20:42 | מאת: גלית

אני נוטלת כבר 5 שבועות רסיטל. רשמתם לי להיות סבלנית בנוגע להשפעה. אני לא מרגישה טוב וכל הזמן עיפה ויש לי הרגשה של גוש בגרון שמחמיר לי. אני משתגעת מזה וזה מטריד אותי ומשבש לי את החיים כי כל הזמן אני מוטרדת וחושבת על זה. היתה לי הטבה לשבועיים וזה חזר יותר גרוע ואני יותר מפחדת כי אמרו לי שאו שזה בעיה של גסטרו (ריפלוקס) או נפשי. אני מקבלת שני אומפרדקס ורסיטל והמצב נשאר אותו הדבר ואפילו יותר גרוע אז אני מבינה שזה לא גסטרו ולא נפשי ואני מפחדת שיש לי משהו אחר שהרופאים עדיין לא עלו עליו. אני בפחדים ולא יודעת מה לעשות. האם כדאי להחליף תרופה? האם אין משהו שיכול להרגיע מידי? יש לי 3 ילדים לטפל בהם ואני עסוקה רק בעצמי. תודה גלית.

30/04/2007 | 01:09 | מאת:

לגלית שני דברים, אפשר לחכות עוד שבוע או לחזור כבר לפסיכיאטר שיחליף לך את הרסיטל שאינה עוזרת. בנוסף, אפשר באופן זמני להשתמש בתרופות נוגדות חרדה מסוג הלוריוון או הוואבן אשר יקלו עליך כעת ותוכלי לתפקד באופן טוב יותר. הן לא יפתרו את הבעיה אבל בהחלט יקלו עליך עד שהתרופה נוגדת הדיכאון תתחיל להשפיע. כל טוב דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 19:20 | מאת: אלי

לד"ר הידש שלום האם ייתכן ששני תרופות מייצביי רוח דפאלפט וטגריטול יתנו אותם ביחד? תודה אלי

30/04/2007 | 01:06 | מאת:

לאלי למרות הכלל שעדיף תרופה אחת מאשר שתיים, ישנם מקרים לא מעטים בהפרעות דו-קוטביות או סכיזואפקטיב שנותנים שתי תרופות מייצבות כי תרופה אחת לא מספיקה. כל טוב דר' גיורא הידש

ארז שלום, אני כמובן לא פסיכיאטרית ולא מומחית לרפואת הנפש, אני רק מומחית לדיכאון מניסיון אישי. קראתי בתשומת-לב את הודעתך ואת הקישורים להודעות הקודמות, וחשבתי רבות על מה שכתבת, במיוחד משום שניסיתי גם אני סוגים שונים של תרופות אנטידיכאוניות וכמעט כולן לא עזרו לי. לכן אני מכירה את התסכול ואת חוסר-האונים שרודף את הניסיונות הללו: את התקווה בכל פעם שמתחילים לקחת תרופה חדשה, ואת רגשות הכאב כשהיא לא עוזרת, והחיפוש אחר משהו אחר. במקרה האישי שלי, תרופות טריציקליות עזרו מעט, אך הרוב לא עזר, ולאט-לאט, בהדרגה, מצבי משתפר בעזרת טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי צמוד. כמובן שאני עדיין "נופלת" לדיכאון... אני פשוט לומדת איך לטפס בחזרה למעלה מהר יותר, ואיך להישאר יותר ויותר זמן במצב שבו הדיכאון לא שולט יותר... וזה הכל. זה שיפור מאוד איטי ומדורג ולכן אני מאוד מזדהה עם התסכול שאתה מתאר. שמתי לב לדבר אחד מסוים שכתבת עליו. כתבת שאתה מרגיש כמו זומבי, כמו רובוט, שאתה מרגיש שאתה לא מרגיש. חשבתי רבות על מה שכתבת והגעתי למסקנה שאני מאוד מתפעלת מהניסוח שלך, למרות הכאב הרב שאתה מתאר, כי אני חושבת שעדיין יש לך הרבה מאוד שיקול-דעת ויכולת מודעת לדעת שאתה עדיין לא איפה שהיית רוצה להיות. אתה מודע מאוד לזה שאתה לא מרגיש - זאת אומרת, אתה עדיין מרגיש ברמה מסוימת ויודע בדיוק מה אתה מרגיש. זה מאוד חשוב, וזה עורר בי התפעלות. בעצם כך שאמרת שאתה מרגיש כמו זומבי, למרות הכאב הגדול והקושי הברור שבאמירה קשה כזו, זו אמירה מאוד מודעת ומאוד אותנטית. רציתי לומר לך: כל הכבוד! אני רצינית לגמרי. את זה תחזק! תמשיך לחפש - אפשר להרגיש יותר טוב. זה לוקח זמן, אבל זו מטרה אפשרית. אני מקווה שתרגיש יותר טוב בקרוב. גל

היי גל, קודם כל, אני ממש מעריך את התגובה שלך ואת העידוד(למרות שמבלי לפגוע חס וחלילה, זה לא ממש מעודד אותי בגלל הייאוש הקשה ששולט בי היום). אני מאוד שמח בשבילך שאת מצליחה להרגיש טוב יותר, אמנם אני יודע שזה לא מושלם, אבל את מסגלת לעצמך אורח חיים ודרך נכונה.את יודעת שכל אדם הוא אינדיווידואלי, ואת זה אני מדגיש מכיוון שאת הדרך הזו שאת בחרת,הטיפול הפסיכולוגי, ניסיתי ואפילו מגוון של שיטות(ביו-פדיבק,דמיון מודרך ועוד),ומבחינתי זה כמו כוסות רוח למת. לפני שבוע החלטתי שאני חייב לעשות משהו והתחלתי להתעניין בטיפול חדש-ישן הנקרא TMS, טיפול בגירוי מגנטי.לאחרונה פיתחו ושיפרו מאוד את הטיפול ועל כך הייתי ממליץ לך לקרוא בלינק הבא: http://www.hadassah.org.il/Hadassa/Heb_MainNavBar/News/Press+messages/%D7%93%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F.htm אני מקווה שזה יניב פירות ושאולי סופסוף אוכל לחזור ולעמוד על הרגליים ולתפקד כמו בן אדם. שוב תודה רבה רבה. ארז.

28/04/2007 | 15:46 | מאת: מירי

שלום, בעבר אחת הסיבות שהתחלתי לקחת סרוקסט היתה דיאטה חריפה שבה הורדתי את הפחמימות וכך באה חרדה ודיכאון יחד עם עוד סיבות. כעת אני בדיאטה שוב מנסה להקפיד לאכול פחמימות אך הדיאטנית שלי אומרת לי להוריד פחמימות בצהרים. מאוד תקפתי אותה על כך. זה מכעיס אותי שהם לא יודעים מה הם מדברים. הורדתי, אבל אני פוחדת. למרות שאני לוקחת סרוקסט. ויש האומרים שאין לי מה לדאוג אם אני לוקחת סרוקסט. שנית, עד מתי אני אהה תלויה בכדורים האלה? מה אהיה שארצה להיכנס להריון?

30/04/2007 | 00:57 | מאת:

למירי כמובן שכדי לענות על שאלתך האחרונה צריך להכיר אותך היטב ולהעריך את המצב ולשתף אותך בהחלטה לגבי משך הטיפול. הסרוקסט עלול לגרום לעליה במשקל, כך שהייתי חוזר לפסיכיאטר ושוקל אתו את האפשרות להחליף תרופה שגורמת פחות לעליה במשקל. עם הסרוקסט לעתים קשה לרדת במשקל. כל טוב דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 13:22 | מאת: אורית

שלום ביתי בת 14.5 משתמשת בטלפון ללא הפסקה 1000 ש"ח בחודש ניתקנו את הטלפון בבית בהסברה שאי אפשר להמשיך כך , התחילה לגנוב לנו את הפלאפונים בלילה שאנחנו ישנים בשתיים לפנות בוקר עושה שיחות של 1500-2000 ש"ח, היא לא יודעת להתבטות שמדברים איתה לקויית למידה שפה דלה מאוד שבוע שעבר רצתה לעשות פאן אצלי בחדר סירבתי פרצה לי מהחלון לחדר השינה ועשתה ככול העולה על רוחה בבקשה עזרו לנו אנחנו ממוטטים ......... נפשית,

30/04/2007 | 00:55 | מאת:

לאורית תחילה הייתי מברר עם מי היא מדברת?? איני פסיכיאטר ילדים אבל עם הפרעת הקשב צריך להגיע לאבחון וטיפול מתאים ולא לטפל רק בבעיות המשמעת של שהן חיצוניות. כל טוב דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 13:12 | מאת: בחורה

האם פרוזק (מינון 40) עשוי לגרום לרמת פרולקטין גבוה? עשיתי חיפוש וראיתי שהשאלה כבר נשאלה וקיבלה את התשובה: סבירות נמוכה עדיין אני מעוניינת לדעת שוב אם יש אפשרות?

30/04/2007 | 00:53 | מאת:

שלום, כך עניתי לך, שאיני מכיר ואיני חושב שהפרוזק גורם לכך. יחד עם זאת אפשר לעשות חיפוש בספרות כי תמיד ישנם דברים נדירים שאיני מכיר. כל טוב דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 08:52 | מאת: ורד

האם ניתן לקחת ציפרלקס לאחר טיפול בפריזמה או שיש לחכות תקופה מסויימת כדי להתחיל בציפרלקס. תודה

30/04/2007 | 00:52 | מאת:

לורד אין צורך להמתין, שתי התרופות פועלות במנגנון דומה ואפשר לעבור מאחת לשניה מיום אחד למשנהו כל טוב דר' גיורא הידש

אני בת 29 , וסובלת מהפרעה bi-polar סקיזו אפקטיבית. הטיפול שלי להיום-זריקה דו שבועית של רספרידאל קונסטה, ואפקסור. מאז קבלת הזריקה לפני חודשיים, אני מרגישה לחץ מתמיד בשלפוחית השתן, וגם לאחר מתן השתן. הדבר גורם לי לתחושה כאילו לא התרוקנתי. האם זאת תופעת לוואי של התרופות הנ"ל ? בבדיקות אורולוגית וגינקולוגית -לא נמצא שום ממצא פיזיולוגי

ללוי אני חושב שעניתי לך לפני מספר ימים. כן, יתכן שהאפקסור גורם לקושי בהתרוקנות, אין זה מסוכן אבל לעתים מטריד. כל טוב דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 01:48 | מאת: דורה

דר הירש שלום האם לכדור זיפרקסה יש תופעות לואי? אם כן איך איפשר למנוע אותם. כמה זמן אפשר לקחת את הכדור הזה. האם יש כדור אחר ללא תופעות לואי למקרה של פרנויה? במה שונה זיפרקסה מרספרידל? ידוע לי ששני סוגי הכדורים הם לטיפול בפרנויה. בתודה על התשובה אמא דואגת

30/04/2007 | 00:40 | מאת:

לדורה הזיפרקסה והרספרידל שייכות לקבוצת התרופות החדשות לטיפול בסכיזופרניה ומחשבות שווא. ויש להן יתרונות רבים על הקבוצה של התרופות הישנות. בקבוצה זו ישנן עוד שלוש תרופות מקובלות ובנוסף יש את הלפונקס שהיא הטובה ביותר אולם יש לה תופעות לוואי שגורמות לשימוש מועט יחסית. לכל תרופה עלולות להיות תופעות לוואי אבל אין זה הכרחי, רבים נוטלים זיפרקסה או רספרידל ללא כל תופעות לוואי וישנם כאלו שסובלים מתופעות לוואי. לכן, אין תשובה כללית לשאלתך, פשוט חייבים לחכות ולראות אם אצל בנך יתפתחו תופעות לוואי ואלו, נקווה שלא. מבחינתך אין הבדל משמעותי בין זיפרקסה ורספרידל, אם התרופה תתאים אז היא תפעל נגד הפרנויה ונקווה שללא תופעות לוואי. כל טוב דר' גיורא הידש

30/04/2007 | 16:11 | מאת: אריאל

בין תופעות הלוואי של זיפקרסה זה ישנוניות ונימנום, עליה במשקל ואטקסיה ( חוסר שקט) אבל כפי שד"ר הידש כתב התופעות שונות מאדם לאדם ולא מחייב שיהיו בכלל תופעות לוואי אריאל

28/04/2007 | 01:09 | מאת: דורה

שלום דר הירש יש לי שתי שאלות: 1. בני מקבל את התרופה זיפרקסה 20 מ"ג שעזרה לו לצאת מהפרנויה, הוא השמין מהתרופה , וגם מתהלך כמו רובוט (מקווה שאתה מבין את כוונתי) האם יש פתרון להשמנה? והאם יש פתרון להתנהגות הרובוטית? כמה זמן אפשר לקחת את התרופה הזאת במינון גבוה כזה? 2. האם יש אפשרות לרפא מצב שנקרא אישיות גבולית? האם זיפרקסה תעזור גם למצב זה. מה לדעתך אפשר לעשות להוציא את הילד מהמצב הזה? בתודה מראש

30/04/2007 | 00:37 | מאת:

לדורה בקשר לעליה במשקל אפשר להמליץ רק על הדברים המקובלים כמו דיאטה, פעילות גופנית וכדומה. בדרך כלל העליה במשקל נעצרת אחרי כשישה עשרה ק"ג אבל לא תמיד. בקשר לקישיון של הגוף (רובוט) אפשר לנסות ליטול תרופה המקלה על התופעה כמו ארטן או דקינט. אין טיפול מיוחד להפרעת איישות גבולית פרט לטיפול בסימפטומים, כמו תרופות נוגדות פסיכוזה אם ישנן פסיכוזות או נגד דיכאון במקרה של דיכאון. הטפול המומלץ הוא פסיכותרפיה. כל טוב דר' גיורא הידש

27/04/2007 | 23:16 | מאת: מתן

שלום איך זה יתכן שפלוטין ניתן לקחת במינון מירבי של 80 מ"ג לעומת תרופות כמו פאקסט או רסיטל ששם המקסימום הוא רק 40 מ"ג? האם זה אומר שפלוטין היא תרופה חלשה יותר שדורשת מינון גבוה יותר מהאחרות? כמה זמן לוקח לפלוטין להתחיל להשפיע?

30/04/2007 | 00:21 | מאת:

למתן פלוטין=פרוזק, מתחילה להשפיע אחרי כשלושה שבועות. המינון המקסימלי הוא המינון שבו בוצעו מחקרים ולאו דווקא חוזק של תרופה או רעילות שלה. המינון המקובל לדיכאון הוא עד 40 מג' של כל התרופות שציינת. בהפרעות חרדה כמו OCD אפשר להגיע ל-80 מג' בכל התרופות. כל טוב דר' גיורא הידש

27/04/2007 | 22:42 | מאת: שירה

אני נוטלת כשנה זיפרקסה -חצי שנה 5 מ"ג וחצי שנה 10 מ"ג ועכשיו הפסיכיאטרית שלי רוצה להעלות את המינון ל 15 מ"ג -אני מבחינתי לא לשתות בכלל אבל היו לי הזיות לפני כשבוע מה שמרתיע אותי לא לשתות כי הייתי לפני שנה כבר באשפוז של שבועיים בבי"ח נפש אשמח לשמוע דעתך האם להעלות את המינון או להשאר כי גם ככה אני סובלת !תודה

30/04/2007 | 00:19 | מאת:

לשירה איני מתיימר להמליץ על טיפול או מינון לפי מכתב קצר ברשת ובודאי כדאי לנהוג כפי שהפסיכיאטרית המכירה אותך המליצה. אם ישנן תופעות לוואי לזיפרקסה תוכלי לשקול עם הפסיכיאטרית את החלפת הטיפול לתרופה אחרת. כל טוב דר' גיורא הידש

27/04/2007 | 19:54 | מאת: ארז

שלום ד"ר הידש, בשנתיים האחרונות הייתי מנוע מלבצע פעילות גופנית כלשהי!!! וזאת מכיוון שביצעתי טיפולי ECT ובמקביל נטלתי דיפרקסאן כחלק משילוב של תרופות ואחר כך נטלתי מרוניל גם כחלק משילוב תרופתי. לצערי, השילובים לא צלחו אך הטריציקליים מנעו ממני מלשחק כדורגל, דבר שמאוד אהבתי לעשות. לפני כחודש התחלתי לקחת זייבן אחרי שהפסקתי את הטיפול עם המרוניל.היו לי תופעות גמילה מכיוון שאופן הורדת המינונים היתה לא מבוקרת כ"כ בשל הרצון להתחיל עם הזייבן,שהוא טיפול חדש עבורי. תופעות הגמילה כללו במיוחד את הרגשת ה - delay-ים בהתחלה וכשהם די פסקו יחסית, חזרתי לנסות ולשחק כדורגל שבוע שעבר,יום שישי שזה שלושה שבועות מתחילת הטיפול בזייבן, ומה שקורה לי זה שאני ממש לא בכושר גופני,ולכך אני מודע, אבל במהלך המשחק(למרות המאמ. הקשה נורא עבורי) אני חש ב - delay-ים הללו וזה נורא מטריד ובעיקר מפחיד, מכיוון שאני כבר לא אמור לחוש את תופעות הגמילה הללו ובכל זאת הם שם. התוכל בבקשה להסביר תחושות אלו?

לארז מצטער אבל לא הבנתי את כוונתך בתופעת ה delay כל טוב דר' גיורא הידש

27/04/2007 | 17:27 | מאת: אבי

האם תוכל לפרט לי קצת על תרופה בשם amoxapin אני אמור להזמין אותה מחול אני רק יודע שהיא אנטי דיכאון האם היא יכולה להועיל לזחלת של סימנים שלילים

29/04/2007 | 01:02 | מאת: דור

שלום רב במקור זאת תרופה נגד דיכאון טריציקלית אך יש שטוענים שיש לה גם תכונות של תרופה אנטיפסיכוטית אטיפית. מנגנון הפעולה NE/5-HT uptake inhibitor-5-HT2 blocker כלומר מעלה סרוטונין ונוראדרנלין אך במקביל גם חוסמת סרוטונין (מסוג אחר). בברכה

30/04/2007 | 00:16 | מאת:

לאבי תודה לדור וכאמור מדובר בתרופה אשר דומה בהשפעתה ותופעות הלוואי לתרופות נוגודות הדיכאון מסוג הטריציקלים. כל טוב דר' גיורא הידש

27/04/2007 | 17:13 | מאת: ריקי

שלום לכולם ולד"ר הירש האם בתחום הספרות המקצועית או ידע רפואי נמצא כי חולה מניה דיפרסיה (מגיל 30 ועד היום 60) ברמות גבוהות עשוי להחלים או האם נרדמת המחלה ???????? תודה ריקי

28/04/2007 | 23:51 | מאת:

לריקי תלוי מאוד גם בסביבה המשפחתית, החברתית והתעסוקתית. אף פעם איני אומר שלא תתכן הבראה מהפרעה דו-קוטבית, אבל בודאי שהמשך הארוך של המחלה מקטין את הסיכויים. שבוע טוב דר' גיורא הידש

29/04/2007 | 18:49 | מאת: תמימי

הבעייה בשאלות האלה ובתשובות האלה, שהן מבוססות על סטטיסטיקה. והסטטיסטיקה יוצרת מצידה נבואה שמגשימה את עצמה... ואין כאן סוף בכלל לסיפור. אתה יודע שאתה חולה במחלה כרונית, וכך אתה מתייחס לעצמך. כל תנודה במצב הרוח אתה ישר מייחס למחלה. כל שיפור במצב הרוח זה ישר מאניה... וכך אדם חושב את עצמו כחולה, והמחלה חוזרת... וחוזרת... וחוזרת...זו בדיוק הבעיה בתיוג. והפסיכיטריה חוטאת בכך מאד. כי היא מתיימרת להבין משהו, אבל ההבנה שלה היא לא מדע מדוייק. אין כאן מדע מדוייק כלל ועיקר. ולמה הדבר דומה? לילד עם בעיות בתקשורת, שההורים מסרבים לקבל את בעייתו ככרונית. אז הם מטפלים בו כאילו היה ילד רגיל. משקיעים את המקסימום בלשלבו בחברה הרגילה. והוא מגיע להישגים. אולי הוא מעט שונה, אבל הוא לא רואה עצמו כשונה, ובכך הוא הרבה יותר בריא. מחלות נפש זו המצאה מערבית בעייתית. מצד אחד, יש הקלה בלשים את הקלפים בתחום הביולוגי, כי זה כביכול לא אני- זו המחלה, חוסר איזון ביוכימי במוח... מצד שני, אם זו מחלה כרונית, וצריך לקחת תרופות למניעה, אז איפה כאן כוחו של האדם להתגבר וללמוד ולהתפתח מתוך הקושי, מתוך השוני, מתוך המצוקה? גם הפורום הזה הפך להיות טכני. בעבר היו כאן דיונים הרבה יותר מעניינים. נהייה כאן מן מקום כזה של חלוקת שמות ותרופות. חבל. כי מהמצבים הפסיכיאטריים הללו אפשר ללמוד כל כך הרבה על העולם הפנימי, על העולם החיצוני, על בכלל... אני ניסיתי להעלות את נושא הפסיכוזה ומה ניתן ללמוד ממנה. איך ניתן ליצור ממנה. איך להתפתח. אם קיבלנו מתנה שמוגדרת כמחלה, אולי ניתן לשנות שוב את ההגדרה ולראות בה מתנה? מתנה שיש בה סבל, אבל גם כל כך הרבה למידה. אם היינו יודעים למצוא את הטוב במצבי הנפש הללו שלנו, קשים ככל שיהיו, היינו מתפתחים מעבר לפחד ש"זה יחזור"... אז זה יחזור, ביג דיל. אז אני אהיה שוב קצת משיח. מה יקרה? העולם די רגיל למשוגעים שמדברים על היותם משיח שמביא את השלום. אולי אם כולנו נאמין שנוכל להביא את השלום וזאת לא תהיה פסיכוזה, השלום באמת יבוא. אבל אם נמשיך לראות בכל תופעה מחלה כרונית וגורל אכזר, מה יהיה בסופינו? שבוע טוב תמי.

01/05/2007 | 08:04 | מאת: ריקי

תודה לד"ר הירש ולתמימי היי תמי שוחחנו בזמנו בטלפון, עזרת לי לא מעט בנושא. נכון שסביבה ומשפחה תומכת וכן תעסוקה עוזרת מעט וקיים סיכוי סביר ללא התפרצות, אבל קשה לי כיוון שאחרי כל התקף נראה לי שבכל זאת נשארת מעין "צלקת" שלא נותנת למחלה לעצור או להתכהות מעט, ובכל פעם אנו רואים זאת כפעם אחרונה, בימים אלו הפסיק התנדבות במקום שעבד ושוב הדיכאון, כנראה שאין מקום שמסוגל לקלוט אדם במצבו לאורך זמן וחבל..... זה גם גורם מכריע במצבי הרוח (כרגע דכאון רצוף למעלה מחודשיים) קשה לי

אני בת 29 , הבחנה היא הפרעה ביפולאר סקיזו אפקטיבי. הטיפול שלי להיום-זריקה דו שבועית של רספרידאל קונסטה, ואפקסור. מאז קבלת הזריקה לפני חודשיים, אני מרגישה לחץ מתמיד בשלפוחית השתן, וגם לאחר מתן השתן. הדבר גורם לי לתחושה רעה וחוסר ריכוז בתיפקוד היומי. האם זאת תופעת לוואי של התרופות הנ"ל בבריר אורולוגי וגינקולןגי -לא נמצא שום ממצאי פיזיאולוגץ

ללוי האפקסור עלולה לגרום לקושי בהטלת השתן וכך גם הרספרידל. בדרך כלל התופעה לא חמורה והיא חולפת. שבוע טוב דר' גיורא הידש

היתה לי בעבר ג"כ בעיה רצינית עם רספרידל,

אין לך מילה באתר דוקטורס? אין לך קווים אדומים? הפעם הגזימו עם הפירסום האגרסיבי באמצע העמוד.

אתה צודק,זה באמת מוגזם ומטריד.

לצבי אתה צודק וגם אותי זה מרגיז. לצערי אין לי שום השפעה על ניהול האתר והם כלל לא מתייחסים אלי...., בכל אופן יש פורום של מנהלי האתר (תחפש ברשימה) והם בטח ימצאו לך תשובה.... שבוע טוב דר' גיורא הידש

27/04/2007 | 13:27 | מאת: יאיר

לד"ר הידש שלום רב ד"ר אני סובל מסכיזואפקטיב ודיכאון אני מקבל הרבה סוגים של תרופות נגד דיכאון מייצב מצב רוח וסירוקוול הבעיה היא שאני מתעצבן בקלות כמו פתיל קצר אני מסוגל לתקוף דרך אגב הסירוקוול עזר לי עם הפסיכוזה אז אני הייתי אצל הפסיכיאטרית היא הוסיפה לי טגריטול היא אמרה לי שזה עוזר נגד התפרציות ותוקפנות כאילו זה עושה ברקסים רציתי לשמוע את דעתך על הטגריטול אם זה עוזר לתוקפנות אודה לך אם תתן לי תשובה מלאה תודה שבת שלום יאיר

28/04/2007 | 23:47 | מאת:

ליאיר כפי שאתה מתאר את הדברים הטגרטול עשוי לעזור, הוא גם מייצב ועוזר מפני אימפולסיביות-התפרצויות. שבוע טוב דר' גיורא הידש

27/04/2007 | 11:41 | מאת: ירדן

שלום אני מכורה לכמות אדשירה של כדשורי הרגעה.ולאחר כחצי שנה מההתמכרות נוצרו לי בצקות בכל הגוף.האם תיתכן בצקת.?(אני שתיתי ב4-7 קסנקס) תודה.

28/04/2007 | 23:46 | מאת:

לירדן הקסנקס אינו גורם לבצקת. קודם כל תבדקי אצל רופא המשפחה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

27/04/2007 | 11:04 | מאת: מיכל

ד"ר הירש שלום, אני בת 29 ולקחתי בעבר מספר תרופות עקב דיכאון. לאחר הפסקה של כמה שנים חזרתי לפסיכיאטר משום שהפכתי להיות מאד עצבנית, קריזיונרית, לא שלווה, לא רגועה כל ההזמן במתח וכל הזמן משהו מדליק אותי כמו פתיל. דבר זה פוגע לי בזוגיות. הפסיכיאטר רשם לי לוסטראל אבל למיטב הבנתי זו תרופה מעוררת ולא מתאימה להרגעה. כך גם אמר לי הרוקח. בעבר נטלתי אותה כשהייתי בדיכאון. מה דעתך? האם תרופה זו מתאימה להרגעה? במידה ולא, מהם התרופות המומלצות להרגעה. אין לי רצון לנסות הרבה תרופות כך שאם לוסטראל לא עובדת על נושא ההרגעה עדיף לי מלכתחילה לא לקחת אותה. תודה מראש, מיכל

שלום רב תרופות מסוג SSRI כמו פרוזק או לוסטרל נחשבות ל-FIRST CHOICE לטיפול באימפולסיביות שעליה את מתלוננת. המלצתי שתנסי את התרופה. האם אובחנה אצלך הפרעה באישיות? בברכה

למיכל תודה לדור ואני מצטרף לדבריו. לכל התרופות הפועלות על הסרוטונין יש גם השפעה נוגדת חרדה, כך שתנסי ותראי את התגובה אצלך. שבוע טוב דר' גיורא הידש

27/04/2007 | 10:59 | מאת: ueran2

שלום, אני לוקח דיפרקסאן כבר חצי שנה. תופעות לוואי שאני מרגיש הן : הכדור מעורר - כלומר אני מרגיש עירני יותר וגם יושן פחות אבל לא כמו פריזמה כלומר הוא לא ממריץ. לגבי המין אין השפעה רעה, אולי אפילו מעורר יותר. נראה לי שאפילו זה משפר את הריכוז דרך העירנות. לגבי השינה פה מתחיל הבעיה: מה שקורה זה שהכדור בניגוד לפריזמה נותן לישון בסדר בתחילת ובמהלך השינה. אך ככל הנוגע לסיומת השינה(כשאני מתעורר) המצב לא טוב. מה שקורה זה שאני מתעורר עם דפיקות לב מואצות וככל הנראה פרץ אנדרנלין בגוף. כלומר אני מרגיש עירני פתאום בשעה 5 בבוקר. ואפילו שאני רוצה לחזור לישון זה כמעט בלתי אפשרי. אחרי "מאבקים" עם עצמי אני מצליח לישון (חצי ער) עוד שעה או שעה וחצי. זה קרה בשלושה חודשים הראשונים. בשלושה החודשים האחרונים שום דבר בנוגע לסיומת השינה לא השתנה אם כבר אז המצב הדרדר כך על ידי זה שנוסף לכל התחילו לי כאבים באיזור הכתף בצד ימין - בהתחלה זה היה כאב קטן ונסבל עד כדי חוסר התחשבות. עד שעכשיו זה כבר כאב גדול שממש מפריע. הלכתי לאורטופד. הוא שלח אותי לצילום רנטגן ושחזרתי הוא הסתכל על הצילום ונתן לי אתופן 400 מל"ג לעשרה ימים. הוא טוען שזה דלקת (סיפרתי לו על הכדור דיפרקסאן) ושבצילום הכל בסדר ושלח אותי לעשות צילום אולטרסאונד. מלבד הכאב בכתף בצד שמאל יש לי כאבים בכתף צד ימין ולפעמים בשכמות שנראה שמתחזק בכל פעם שאני הולך לישון. כלומר כל פעם שאני הולך לישון אז יש כאב באיזור שאני יושן עליו (לפי התנוחה שאני יושן) רק מה לא באיזור הרגליים או הישבן. שאלתי את הפסיכיאטר שלי מה דעתו והוא אמר שדיפרקסאן לא גורם לכאבי שרירים. אוקיי אז אני חושב שמה שקורה כאן זה כאבי שרירים בעקבות תופעת לוואי של הכדור. משהו שקשור לשינה. אולי זה שאני קם עירני וממשיך בכח לישון גורם לזה ( כי באמת זה מה שקורה בעצם ) אבל מה, אז אני לא אישן? בכל מקרה זה מטריד אותי מאוד וחשבתי שזה המקום להעלות את הבעיה שלי. אז אני שואל האם זה יכול להיות שתופעת לוואי של הכדור דיפרקסאן היא כאבי שרירים או בעקיפין כאבי שרירים ? כי גם כשאני לוקח את האתופן אני מרגיש את הכאב רק בעוצמה קטנה יותר.

27/04/2007 | 14:26 | מאת: דור

שלום רב איזה מינון אתה לוקח? טווח המינון של דפרקסן הוא 10-300 מ"ג ליום ולכן שאלת המינון היא חשובה לעצם השאלה. דפרקסן תרופה מעוררת אבל היא לא גורמת לכאבים. למעשה במינונים נמוכים (10-30 מ"ג ליום) היא עוזרת לטיפול בכאבים ממקור עצבי (תשאל בנוירולוגיה). בברכה

28/04/2007 | 23:39 | מאת:

לערן תודה לדור ואכן הדפרקסן לא גורם לכאבי השרירים, אולי אתה מתוח בשינה ואז יש לחץ על המקום. כפי שכתבת הדפרקסן מעורר וטוב שכך, רק לעתים יותר מדי ואז ישנה הפרעה בשינה. בדרך כלל התופעה חולפת או מוקלת עם הזמן וההתרגלות לתרופה, אפשר לחשוב על נטילת תרופת הרגעה מספר פעמים בשבוע-לא קבוע ואז אתה עשוי לישון טוב יותר. שבוע טוב דר' גיורא הידש

27/04/2007 | 07:58 | מאת: יעל

אני נמצאת במצב מוזר בין לבין, לכן מתקשים לאבחן אותי. בעקבות לחצים קשים, גלשתי לשלב ההיפודרום מה שנקרא, היתה לי גלישה פסיכוטית, רק מחשבות יחס וחשדנות, חרדה ...העניין שלעולם זה לא התפתח לפסיכוזה גלויה. אבל אני סובלת מירידה בתפקוד, ירידה קוגניטיבית ורגשית. סבלתי לפני כן גם -כן ממשהו פסיכוטי קל אך, יצאתי ממנו לחלוטין. עכשיוף לאחר המשבר השני והקשה יותר...אני עדיין לא אובחנתי כסכיזופרית אבל אני חשה כאילו אני סובלת מכל הסיפטומים השליליים, אני כאילו במצב הישרדותי וכרוני.. עברות כמעט שלוש שנים מאז ואני לא שבתי לאיתני. יש לי קשיים בארגון ובתכנון, בהבעת רגשות, וירידה בכישורים החברתיים והתעסוקתיים. אני תקועה והייתי רוצה לדעת איך אני יכולה להתקדם...מאחר ואני מתנדנדת בין החשיבה שמא אני חליתי והמצב בלתי הפיך לבין נזק זמני. העניין שבאמת והנזקים צימצמו אותי ומקשים על התפקוד אך, איפשהו אני מרגישה בפנים שהחמיצו אותי..כי אני לא בקטגוריה של קבוצת הסיכון וכי לא טופלתי נכון בזמן וכי המצב עקב כך הדרדרו התקבע. וחבל לי. לדעתי אני מאלו שיכלו לצאת מזה באופן מלא אך בגלל שאיבדתי את הרכבת נשאר הפספוס הגדול. העובדה כי שככל שעובר הזמן קשה להשיב את הנזקים אחורה, מכה בי כמו חרב פפיות.

27/04/2007 | 21:09 | מאת: גלית

אני עוקבת אחר הודעותייך הרבות ורוצה להגיב, כי הן מושכות את תשומת לבי כל פעם מחדש. אני חייבת לציין שעוד לא נתקלתי בתופעה כמו שאת מציגה. את כותבת אינספור הודעות, כל פעם בשם בדוי אחר, ובכולן מציגה אותה תמונת מצב במלים קצת אחרות: הפסיכוזה שהייתה לך בעבר, התחושות הקשות כיום (דיכאון, חרדה), ושאלות איבחוניות ואחרות. ואני מקבלת רושם שאת חשה צורך לשאול שוב ושוב ולחלוק פה את קשייך ותהיותייך, ושבעצם אינך עושה הרבה עם התשובות הנבונות שאת מקבלת (יש לציין עם המון סבלנות ואמפטיה, מד"ר הידש ותמימי בעיקר). אני באמת ובתמים רוצה להבין, מדוע את משנה בכל הודעה את שמך, ולא נשארת עם שם קבוע? האם את חושבת שלא מזהים את סגנונך היחודי? אני, למשל, מזהה אותך מיד, בכל הודעה. מכירה את "סיפורך" ואת סגנונך היפה. (אני גם שמה לב שתמימי מזהה אותך.) מה בעצם מטרת הכתיבה שלך פה? שלא תחשבי חס וחלילה שאני שואלת ממקום לועג. אני באמת מצטערת שכל כך רע לך. הסבל שלך נשמע קשה ביותר. ויחד עם זאת, עצם כתיבתך פה בחזרות אינסופיות אחר אותם תכנים ובשמות שונים, לא מובנת בעיניי. מה בעצם את רוצה לשמוע? מה את מצפה לקבל? אולי תוכלי להתמקד בחשיבה על מטרת כתיבתך פה, וזה יהיה קצה חוט ליציאתך מהסבל?

28/04/2007 | 01:10 | מאת: יעל

היי גלית, אני באמת מצטערת שנהייתי כזו חרדתית ואובססיבית... למשל, עכשיו קמתי ונכנסתי להתקף פאניקה...וכשאני אחרי...אי- אפשר לומר ממש שאני אחרי, כי אני לא חוזרת למצב נורמטיבי ורגוע. אני מיואשת. אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם המצב ואני אתחיל רק טיפול התנהגותי קוגניטיבי בעוד 10 ימים וגם אז אני בספק. עברתי טראומה שאני פשוט לא מסוגלת לצאת ממנה (ואני מכירה את עצמי כשאני אומרת זאת). אני נשארתי לבד בגלל המצב שלי ולא מצליחה לחזור לחיים, לכן, אני מרבה לכתוב. נכון, שאין צידוק שאני מחליפה את שמי כל פעם, אני עושה זאת מפאת הבושה. אני מעכשיו אשאר עם שמי (יעל) ואנסה לגוון בהודעותי. אני בכלל לצערי, מרגישה פאטתית על כתיבתי כאן באופן שוטף. אני התמוטטתי בעקבות טיפול פסיכולוגי כושל, פיטורים במקביל, כתיבה בפורום פסיכולוגיה שדרדר את מצבי והגביר את הבהלה...לא הצלחתי לעצור ...ונכנסתי לפסיכוזה ארוכה. כיום, כמעט שלוש שנים אחרי, המצב שלי התגבר והחמיר נהיה כרוני. אני לא יודעת איך להציל את עצמי מלבד מחשבות על התאבדות (לצערי). בשביל לקבל טיפול, אני צריכה להצליח לספר את הסיפור ועד היום אני לא מבינה ולא מוצאת את התובנה. אני סובלת משלושה דברים וכל אחד מזין את עצמו. הפרעת דחק פוסט טראומטית: אני בעוררות יתר, דרוכה, תלושה, קשיים בזכרון וכו'.. פוסט פסיכוזה: שבגלל שנפשי לא התחזקה ויכולתי הקוגניטיביות חזרו לשהיו, אינני מסוגלת להכיל את השאר, לנווט את הפחדים ולתת להם להיספג. פגיעה נרקסיסטית שהחל הכל ואין שום בסיס היום באישיותי שיכול משם להצמיח קרקע חדשה. אני על כדורים ולא יודעת מה עוד יכול לעזור, אין לי מסגרת משפחתית תומכת, אז התנתקתי. וכל זה ארע בגלל נסיבות חיים וחוסר מזל וטעויות שעשיתי. לקחתי את הודעתך לתשומת ליבי יעל

28/04/2007 | 08:02 | מאת: תמימי

גלית יקרה אני חושבת שהכתיבה החוזרת של יעל במקרה זה, היא סוג מסויים של מחאה... מחאה אולי לא מודעת, על מצב שנגרם לה בגלל שיטות טיפול מאבחנות מקבעות ופוגעות. אני חושבת שהמקרה הזה משקף היטב את מה שכתבתי להידש קודם על הצרות של הפסיכולוגיה המערבית בהרבה מקרים ושל הפסיכיאטריה ברוב המקרים-צרות בחשיבה ובתפיסה, הרואה רק את השלילי, המבחינה בין הנורמלי לפתולוגי, והמחלישה את החולה באיזה קיבעון אינסופי של אבחנות ותיוגים. יעל לקחה את הפסיכיאטריה, והעצימה אותה... הפכה אותה לפארסה... הידש כבר לא עונה לה. זה כנראה משעמם גם אותו... אני עונה לה כדי לעודד אותה כי היא מקסימה. היא כל כך לא רק כל האבחנות הללו. היא בנאדם שלם, רגיש, חכמה מאד, אמיצה, ויפה מבפנים. אני רואה את זה מכל הדברים שהיא כותבת, וגם מהכירות אישית... לדעתי יעל היא לוחמת. עוד מעט היא תשקה את סיסרא חלב, ותהרוג אותו... שבת שלום תמי.

ביום ב' 21 למאי יתקיים טיול אופניים בפארק הירקון. נידרש ידע בסיסי ברכיבה, ינתנו אופניים וקסדה+ ביטוח. היוזמה נעשית בשיתוף עמותת שכולו טוב. המטרה היא ליצור קבוצה של רוכבים הנפגשת אחת לשבוע לרכיבה באיזור המגורים ואחת לחודש יציאה אל הטבע לרכיבה. אפשרי להצטרף אל הרכיבה ב 21 במאי גם באופן חד פעמי, רק כדי להתנסות. לרכיבה יתרונות רבים: פעילות גופנית היא טובה לנפש, מפגש חברתי, יציאה אל הטבע. כולם מוזמנים. לפרטים נוספים ניתן ליפנות אל יוני 052-5373861 להתראות

28/04/2007 | 09:58 | מאת: שושנה

האים זה בלי תשלום .היכן יש דבר כזה במרכז. פארק לאומי .ומי איזה שעה זה . אני יכולה להגיע אתם תתנו לי אופניים או צריך להביא אופניים. האמת לנסוע אני מסוגלת. אבל כשרוצה לעצור קשה לי . אשמח לקבל תשובה באימל שלי

26/04/2007 | 23:49 | מאת: יואל

זה נכון שהמשפחה הראשונה שמוצאת לטיפול בחרדות היינה - SSRI? למה לפעמים היא לא עובדת על החרדה ואז נותנים בונזונאפינים (שמן הסתם הם פועלים כי הם מורידים רמות של כל כך הרבה דברים במוח....) ? בין SSRI לקפיצה לבונזו לא מנסים עוד משפחות וסוגי תרופות אחרות נגד חרדה?

שלום רב אין קשר בין השניים. SSRI או נוגדי דיכאון אחרים גורמים לשינויים מבניים במוח עם השפעה ארוכת טווח והם מטפלים בגורמים לדיכאון ולחרדה. אותם יש לקחת בקביעות כל יום לאורך 6 חודשים לפחות. מלבד SSRI, יש גם SNRI, רמרון, טרזודיל, טריציקלים וחוסמי MAO. מדובר בעשרות תרופות שונות. הכמות היא כמעט בלתי מוגבלת. בנזודיאזפינים השפעתם הרבה יותר ממוקדת והם בעצם רק מרגיעים ומרדימים. לטווח הארוך תרופות אלה מחמירות את החרדה או בעיות בשינה. כמו כן מתפתחת סבילות ותלות גופנית ונפשית אחרי שימוש של מס' שבועות. הגמילה יכולה להיות מאד קשה, לעיתים יותר קשה מהרואין (אצל אנשים שנטלו מינונים גבוהים לתקופות ארוכות). בברכה

ליואל תודה לדור ואני מצטרף לדבריו שבוע טוב דר' גיורא הידש

26/04/2007 | 23:30 | מאת: שייקה

אני נוטל קלונקס 0.5 מ"ג כחצי שנה ומפסיק עקב תופעות לוואי סרוקסאט מ 20 מ"ג ידרתי שבועיים ל10 מ"ג ולפני מס' ימים הפסקתח לחלוטין 1. לכמה זמן ישפיע הסקוקסט כלומר כמה זמן יוצא מהגוף לחלוטין? 2. האם עקב הפסקת הסרוקסט ירד/ייעלה הצורך המינון קלונקס? 3. מה הפתרון להיגמל מ 0.5 מ"ג ביום קלונקס לאחר שימוש של חצי שנה.

27/04/2007 | 14:22 | מאת: דור

שלום רב 1. תן לגוף שלך להתרגל למצב החדש כשבועיים לפחות. 2. אחרי הפסקת הסרוקסט סביר שהצורך בקלונקס יגבר. לכן עדיף היה להיגמל מהקלונקס לפני הסרוקסט ולא ההיפך. אם עדיין יש חרדה אז צריך למצוא תרופה במקום הסרוקסט ורק אחרי הסתגלות אליה (כחודשיים) להתחיל גמילה מקלונקס. 3. גמילה מקלונקס נעשית ע"י הפחתה של 25% כל שבועיים. במינון נמוך של 0.5 מ"ג ליום אפשר לרדת ל-0.25 מ"ג ואחרי שבועיים להפסיק לגמרי. לא מומלץ לנסות להיגמל כאשר אתה סובל מחרדה. בברכה

28/04/2007 | 20:25 | מאת:

לשייקה תודה לדור וצריך לזכור שתופעות גמילה אינן קיימות אצל כל אחד וישנם אנשים שעוברים את סיום הטיפול בקלות. בנוסף, אין מה למהר, כך שהזמנים הם סבירים אבל אפשר גם לאט יותר כפי שמתאים לך. שבוע טוב דר' גיורא הידש

26/04/2007 | 23:07 | מאת: מירית

היי לכולם, הרופא רשם לי ריספרדל ואמר שהתרופה מאוד יקרה. אני לא מקבלת קיצבה של ביטוח לאומי ולא מוכרת כנכה. רציתי לדעת האם אני צריכה לממן את התרופה ב-100% או שאני זכאית להנחה?

שלום רב קופת חולים מחוייבת לספק לך תרופה רק עפ"י ההתוויות שנקבעו בסל הבריאות- במקרה של ריספרדל רשאים לדרוש: 1. שהרופא שממליץ על התרופה יהיה פסיכיאטר שמכהן בתפקיד מנהל מחלקה בבית חולים ציבורי, או מנהל מרפאה ציבורית. 2. רשאים לדרוש שהאבחנה תהיה סכיזופרניה בלבד. אם את לא עומדת בתנאים הנ"ל אז קופת חולים איננה מחוייבת לספק לך את התרופה. תוכלי לבדוק עם הרופא שלך תרופה אחרת שהעלות שלה יותר נמוכה. בברכה

למירית תודה לדור ואכן התרופה נמצאת בקופות החולים ומסובסדת עם הגבלות כפי שנאמר. שבוע טוב דר' גיורא הידש

26/04/2007 | 22:40 | מאת: בחורה

האם מישהו מכיר מטפל (מכל סוג) טוב, נעים, סובלני ואמפטי שמוכן לקבל אנשים בעלי הפרעת אישיות גבולית? עדיפות לאזור תל אביב. ולצערי, לא אוכל לשלם מחיר גבוה מדי. לא חייב ליהיות בעל ניסיון של שנים. גם חסרי ניסיון רב אבל עם מוטיבציה יתקבלו בברכה חשבתי שההפרעה תתמתן עם השנים. אבל אני כבר באמצע שנות ה- 30 ואין שיפור. ההפך הוא הנכון תודה

27/04/2007 | 14:32 | מאת: דור

שלום רב כיצד ההפרעה באה לידי ביטוי אצלך? איזה טיפולים ניסית עד היום לקבל? האם חיפשת בדפי זהב? בפורום אסור לפרסם שמות של מטפלים ספציפיים. בברכה

תודה לדור על התגובה. ההפרעה באה לידי ביטוי אצלי ברגישות יתר לתגובות של אנשים כלפי מעשי ודברי, התחלת לימודים והפסקה באמצע (למשל לימודי הדוקטורט שלא הצלחתי לסיים; גם לפני זה נדמה לי שלמדתי בכל מחלקה אפשרית באוניברסיטה), בדידות איומה כי אינטראקציה עם אנשים מתישה אותי רגשית, בכי שמתחלף בצחוק, אימפולסיביות בתגובות ובמעשים (וגם הפרעת אכילה לא ספציפית (ולדברי הרופאים גם הפרעת גוף דיסמורפית- אבל על זה אני חולקת) תרופות עזרו חלקית אך גרמו לי לחרדות נוראיות בקשר לעיוותים שחשתי שקרו לי בגוף (מה זה חשתי- זה קרה!)

שלום אני סובל בחרדות דיכאון ומחשבות טורדניות. אני נטלתי בעבר ציפרלקס ולוסטרל במינון המלא,התרופות עזרו לי בחרדות אולם בדיכאון הן לא עזרו. אני אמור להתחיל ליטול תרופה ממשפחת ה SNRI כגון אפקסור. אם יש אנשים פה שעשו את אותו מעבר ועזר להם ה SNRI הודה לכם אם תכתבו לי כדי שלפחות תיהיה לי תקווה לגבי זה. והודה לד"ר הידש על דעות על מעבר בין המשפחות האם יש תקווה.

לאבי תרופות מקבוצת ה SNRI פועלות בשני מנגנונים שונים ולכן יש הרואים בכך יתרון על התרופות הפועלות על הסרוטונין בלבד. במיוחד האפקסור XR הוכח כיעיל כנגד דיכאון וחרדה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

26/04/2007 | 14:05 | מאת: משה

שלום, אני מאובחן כסובל מ - bipolar type 2 מזה מס' שנים, אני מטופל בתרופות ונפגש באופן קבוע עם פסיכולוג. בימים אלה אני עובר משבר קשה וסובל ממחשבות טורדניות רוב הזמן. האם יתכן נזק כלשהוא ממחשבות אלה? תודה, משה

27/04/2007 | 16:01 | מאת: גלעד

משה שלום רב, אף על פי שהודעתך קצרה ודלה בפרטים, אזהר בלשוני בכתיבת הודעתי זו, אולם אני תוהה האם אושפזת בעבר ? כמה שנים אתה בטיפול ? ובפרט האם היו התפרקויות פסיכוטיות לרבות הלוצינציות ו/או מחשבות שווא כלשהם ? מדוע אני שואל... היות וקיימים לא מעט מקרים של אבחנה שגוייה של הפרעה דו-קוטבית. תתפלא... אבל לא מעט אנשים אובחנו כדו-קוטביים כשלמעשה הם אינם כאלו ולמעשה סובלים מהפרעת קשב וריכוז: ADHD בלבד. לצערי, פסיכיאטרייה, פסיכולוגייה וכו'... נוגעים במאקרו... ולא במיקרו... ומבססים אבחנות עפ"י התנהגות החולה שאופיינית מחד לדו-קוטבי אך גם ל-100 אבחנות פסיכיאטריות אחרות. אדם שמסתובב בחדרו הלוך ושוב ונראה באי שקט עשוי לסבול מחרדה או מהיפראקטיביות או מאפיזודה מאנית או מהשד יודע מה.... אחד מהסימפטומים של דיכאון זה הפרעות בשינה. אבל איזה ?? אתה יכול לישון רוב שעות היום ולהיחשב דיכאוני. אתה יכול לבלות את רוב היום כשהינך עירני ולהיחשב דכאוני. אתה יכול אף לא לסבול כלל מהפרעות בשינה ולהיחשב דכאוני. כנ"ל לגבי הפרעות באכילה. אגב... המחקרים הביולוגיים שעוסקים באטיולוגיה (סיבה) לחרדה טוענים שישנו מחסור או תת פעילות של סרוטונין בסינפסה ומכאן תופעת החרדה. אז מה תגיד על המחקרים הביולוגיים האחרים שטוענים שעודף או יתר פעילות של סרוטונין בסינפסה אצל נערות עם אנורקסיה נרבוזה יוצר חרדה וחוסר אכילה משמש כ"טיפול עצמי" בחרדה שמפחית את הסרוטונין בסינפסה ומכאן גם את החרדה ????? נתקענו.... לא ?! "נדפקנו כך או כך". הפרעה דו קוטבית ו-ADHD דימיון מסויים בכך שלשניהם יש אנרגיה רבה, דיבור מהיר, אימפולסיביות, שינויים במצב רוח, מעבר מהיר מנושא לנושא-אסוציאציה, לעיתים מצבי "התנתקות" כתוצאה מהצפה קוגניטיבית ועודף גירויים, ואם ל-ADHD אישיות מוחצנת... יראה באפיזודה מאנית... כשלמעשה הוא לא ! זה רק נראה ככה... ומה אתה יודע.... רבים מה-ADHD... הם שחקני קולנוע ותאטרון... המוחצנות יוצרת עניין במקום שיעמום. זה מדליק... חי.... וכיף.... ומה אתה יודע..... רבים מה-ADHD סובלים מהפרעה כפייתית.... OCD... זה הולך ביחד חתונה קתולית.... לסיכום: אינני טוען שאובחנת בשוגג. אינני מכיר אותך כלל. אז מה כן ?! שתדע שזה אפשרי... ואולי.... אתה נמנה עם האוכ' הזו ואבחנתך שגוייה. ראוי הדבר לבדיקה מעמיקה. המלצתי שתיגש להערכה פסיכיאטרית מחודשת באופן פרטי מומלץ כל מס' שנים. לך לבדיקת TOVA אך דע מראש שזה כיסוי תחת ולא מעיד על כלום. ותשקול לבצע אבחון פסיכו-דידקטי ללקויות למידה אצל פסיכולוג קליני או חינוכי טוב !!!!! והכל באופן פרטי.... זה עולה כסף אבל שווה כל אגורה ! אההה.... כמעט שכחתי.... דע שהדעות חלוקות ויש הטוענים ש-ADHD הולך עם BIPOLAR ויש שטוענים שלא והאבחנה או ADHD או BIPOLAR, לא שניהם יחד. עם כל הכבוד לד"ר איריס מנור שנחשבת לאחת הטובות באבחון קשב וריכוז, לדעת רבים היא לא יודעת לעבוד והשיטות אבחון שלה מטומטמות וחסרות הגיון ! אני באופן אישי מסכים איתם. באשר לריטלין... אל תדאג... תרגיש בטוח... רגוע.... וחופשי. התרופה מומלצת בחום ! היא מצויינת ופוקחת עיניים ! זהו... מקווה שהועלתי במשהו. רוב בריאות. בברכה, גלעד עו"ס

28/04/2007 | 19:49 | מאת:

למשה תודה לגלעד ואני מסכים שהפרעת קשב וריכוז חשובה ופעמים רבות לא מאובחנת ובמיוחד אצל בנות. עם זאת הייתי נזהר יותר בכתיבה ולא פוסל אנשים באופן כזה גורף. מחשבות טורדניות אינן גורמות לנזק והן פעמים רבות ביטוי של עליה ברמת החרדה, כך שכתבת שאתה עובר משבר ולכן יתכן שהחרדה עלתה וישנן מחשבות טורדניות. המחשבות הללו הן כנראה סימפטום של האבחנה הראשית ולאו דווקא בעיה כשלעצמה. כך גם חרדה וגם דיכאון עלולים להיות סימפטום וחלק של אבחנה אחרת ולאו דווקא האבחנה הראשית. שבוע טוב דר' גיורא הידש

26/04/2007 | 13:23 | מאת: דלית

אני זקוקה לעזרתכם. בני אובחן כחולה מניה דיפרסיה. האמת היא שהאבחון היה בסימן שאלה, והיום אחרי התקף המניה השני, עדיין לא ברורה האבחנה. אני קראתי כל מה שאפשר לדעת על מניה דיפרסיה כולל הרבה חומר מחו"ל , והגעתי למסקנה שאולי זו לא מניה דיפרסיה למרות התקפי המניה ואחריהם הדיפרסיה. שמעתי פעם על מחלה שנראית בדיוק כמו מניה דיפרסיה, אך ההבדל הוא שכל התקף מאני מוריד מיכולות התפקוד והקוגניציה בניגוד למניה דיפרסיה שבה אחרי ההתקף הכל חוזר לקדמותו. הענין הוא שאני לא יודעת את השם של ההפרעה. אנא באם מישהו יודע שיתן לי תשובה. תודה דלית

26/04/2007 | 21:27 | מאת: אמא רחוקה

לא כל כך מובן אבל אולי את מתכוונת ל bpd אל תמהרי לאבחן בעצמך וזה גם לא כל כל חשוב לדעתי העיקר שיהיה מטופל וירגיש טוב

26/04/2007 | 21:39 | מאת: מיכאל

הי דלית... המלצתי החמה אליך היא לא להתעסק באבחנות, אבל נראה לי שהכוונה שלך היא להפרעה סכיזואפקטיבית. בברכה מיכאל

אני חושבת שאתם טועים בקשר לאבחנות. ממה שלמדתי על הנושא בשנה האחרונה, יש מעט מאד פסיכיאטרים טובים שיודעים לאבחן ולהתאים כדורים. לכן אני חושבת שכל אחד צריך להיות מומחה במחלות של המקורבים לו, ולדעת מה שיותר זה תמיד יכול רק לעזור. התכתבתי גם עם אדם מארה"ב שאימו חלתה במניה דיפרסיה והוא באמת חקר את הנושא והקדיש לו את חייו וגם הוא אומר שמעט מאד רופאים יודעים מה שהם עושים, והכי חשוב שאתה עוזר לקרובים שלך ולאהובים שלך.והכי חשוב לחפש הרבה עד שמוצאים את הרופא הנכון.

26/04/2007 | 11:48 | מאת: נעמה

שלום דוקטור, האם קראת מה שתמי כתבה בתשובה שלה לדברי בשם "קישור מענין" מה- 25.4 ? אני חושבת שיש אמת בדבריה ומענין אם גם אתה מרגיש כך. ולתמי ולאחרים - אולי זו תקופה כזאת שאנשים קצת שקועים בעצמם. אבל מדי פעם באמת עולות נקודות מענינות לדיון וישנם כאלה שמתייחס, אז לא להתייאש... רכק טוב נעמה

לנעמה בודאי שקראתי ואני קורא את כל מה שעולה בפורום, לעתים אני משאיר את הדיון לחברים ולא כל דבר חייב לקבל את תגובתי. אבל כמובן שאם יש לך שאלה ממוקדת אלי אשמח לענות. שבת שלום דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 08:07 | מאת: תמימי

שגם לך יהיה רק טוב. והנה בינתיים נולד דיון פעיל יותר מהקודם.. כך שבאמת אין מקום לייאוש כלל, כדברי הרבי נחמן מברסלב... שבת שלום תמי.

26/04/2007 | 10:41 | מאת: orr

אבחנה חדשה הקרויה בשם SMD - מי שמע ויכול להסביר... מדובר באבחנה שקיבל ילד בן 11

27/04/2007 | 10:47 | מאת:

לאור איני פסיכיאטר מומחה לילדים ונוער ואיני מכיר את ראשי התיבות? אולי את יכולה להרחיב מעט ואז ננסה לעזור? שבת שלום דר' גיורא הידש

26/04/2007 | 04:37 | מאת: תמימי

הידש וכולם אני מעלה את השאלה שלך ושלי למעלה... כי חשובה לי התשובה שלך. לא כשאלה רטורית אלא באמת חשוב לי לשמוע מהי עמדתך האישית והמקצועית לגבי פסיכוזה. איפה אתה רואה בה מחלה, ואיפה אתה רואה בה חוויה אנושית שתכניה חשובים למטופל ולחברה. נדירים לי מדי אנשי המקצוע המקשיבים לחוויה הפסיכוטית. וחשוב לי לשמוע איך אתה רואה את הפסיכוזה, מעבר לאבחנות ולתיאורי המצב הכימי במוח. איפה הפסיכוזה נחווית אצלך, כמטפל, כפסיכיאטר, כאדם- כאנושית. איפה אתה רואה את הפסיכוטי שבך. האם אתה מפחד ממנו? האם אתה מפחד להשתגע, הידש? לאבד שליטה? אתה מבין את החוויה? אתה מבין את הנידוי שהיא יוצרת? אני מודעת לעובדה שהרבה פעמים אתה מעדיף להשאר כאן בתפקיד הצופה והמאפשר. אבל כאן אני שואלת אותך ישירות, כי תשובתך יכולה להיות תרופה בשבילי, לא פחות מתשובותיך על תרופותיהם של אחרים. תודה, ויום טוב תמי.

26/04/2007 | 13:23 | מאת: אמא רחוקה

תמי יקירתי! גם אני רוצה לענות, בתור אחת שראתה פסיכוזה אצל אדם קרוב, וגם אני שאלתי את דר הידש לגבי התופעה של הגאוניות בתקופה של הפסיכוזה. תמי זה מפחיד לאדם אחר , חוסר הקשר עם המציאות הוא לא בריא, וזה לא שאני חושבת שהמציאות בריאה. הבת שלי היתה חכמה להפליא אבל גם הייתה משיחית , היום היא קצת חכמה .אבל יודעת היכן היא נמצאת ,וכן היא מאוד מתביישת בתקופה ההיא . תמי את יודעת , שקוראים דב רים נוראיים בפסיכוזה, אם זה מין, ואם זה חוסר שיפוט לאנשים. אני לא מפחדת מפסיכוזה ,אצלי, אבל הבעל שלי שהוא גם בן לחולה מפחד מאוד, וזה משפיע על חיי היום יום בצורה קשה , כי הוא לא מתמודד ובורח מבעיות כדי לא להשתגע . ולצערי, ואל תכעסי הוא אמר בפסיכוזה של הבת משפט מצמרר. "אני לא יודע מה קשה יותר להיות בן של או אבא של " אל תכעסי התכוונתי בגלל הבנות שלך

26/04/2007 | 15:23 | מאת: תמימי

אמא רחוקה אני לא יודעת מה יותר קשה, להיות אבא של או בן של. אני יודעת שקשה להיות בסביבה במצב כזה. וקשה גם להיות במצב כזה כשקשה לסביבה... את מבינה, אי אפשר להפריד את החולי הפסיכוטי, מסביבתו. החולי הפסיכוטי הוא תולדה של מציאות הסובבת את האדם... זה לא שיש לך סרטן חס וחלילה, איזו טעות בהעברת מסרים ברמת התא... איש לא ינדה חולה סרטן מהמשפחה ולא יאשים אותו או יכעס עליו בגלל מצבו... מה שאי אפשר להגיד על החולי הפסיכוטי. כל כך הרבה מהסבל של המשוגע נובע מהקושי של סביבתו להבין אותו או לטפל בו. ואיני שופטת אותך או אחרים. אני רק אומרת שלא קל להיות במצב בו מה שמעניין את הסביבה זה רק איך להפסיק את המצב שלך... שלא מעניין איך אתה מרגיש, כי כביכול אתה לא שפוי כדי להרגיש... לא שפוי כדי שיתענינו במה שיש לך ברמה האנושית. וכל מה שעושים אנשי המקצוע זה לאבחן לאבחן ולאבחן את החשיבה, ההתנהגות, התפיסה והרגש שלך במונחים של פתולוגיה ומחלה. בכלל אני חושבת שהפסיכיאטריה והפסיכותרפיה בימינו קצת חולים, כי ההתבוננות על האדם היא יותר מדי במשקפיים של פתולוגיה, ופחות מדי במשקפיים של כוחות. יותר מדי רואים את החולה ופחות מדי את הבריא. ולפעמים לא ברור לי מה יותר חולה... לראות את החולי או לייצג אותו עבור ה"בריאים"... משעמם להיות כל הזמן בתפקיד המשוגע, כי המשוגע בעצם מורד בנורמות שאינן מתאימות לנשמה שלו. ודרך אגב, הבנות שלי לגמרי בסדר, וכל דכפין מוזמן אלי לבית בניר ישראל לראות במו עיניו... יום טוב תמי.

26/04/2007 | 21:43 | מאת: מיכאל

הי תמי... כדי לתת לך קצת חיזוק למה שכתבת אני אעלה כאן משהו שכתבתי בפורום אחר, ("די לכפייה הפסיכיאטרית בתפוז")...הדברים נכתבו כבר בפורום הזה בעבר בפירוט רב יותר, אני בעצם נותן דוגמה ספציפית לשאלה הכללית שאת מעלה. בקיץ שלפני ארבע התאשפזתי בפעם הראשונה בחיים שלי במחלקה סגורה, האישפוז היה כביכול מרצון. למעשה לא הייתה לי כל מודעות שהיא לאן אני הולך להיכנס ולמה אני מסכים. כאשר ביקשתי לבטל את רצוני, נשאלתי האם אני רוצה שזה יהיה בכפייה.בכל מקרה, יומיים אחרי שאיימו עלי בכפייה כבר השתחררתי לחופשה. בלילה הראשון שלי נקשרתי למיטה לכל הלילה (חשבתי שאני הולך להישאר קשור למשך שנים ארוכות באותו הלילה) וקיבלתי זריקה, התופעות לוואי של התרופות ושל האישפוז היו זוועתיות. אני מדבר על פצעים בפה, חוסר ריכוז, מצב שבו אני לא מסוגל לשלוט בגפיים שלי בגלל התכווציות- כמעט ולא יכולתי ללכת לתקופה מסויימת! כל אלה תופעות לוואי מוכרות וידועות של התרופות שקיבלתי. אין לי שום ספק ולו קל שבקלים שלא הייתה בי שום סכנה לסביבה שלי, ואני גם די בספק עד כמה הייתה סכנה לעצמי. כן, לפני האישפוז חשבתי שמטרתי בחיים היא להביא שמחה בעולם, בשלבים מאוחרים יותר חשבתי שמתתי ואני בגן עדן, שנמצא בעולם הזה במסווה, האישפוז עצמו הוסיף מאוד למסקנה הזו, ויתכן שאילו לא הייתי מאושפז לא הייתי מגיע למסקנה הזו. (כן, אני יודע שזה נשמע אבסורדי, וקשה לי קצת להסביר את ההיגיון שמאחורי הדברים אבל היה היגיון). לא חשבתי שאני המשיח, אבל כן, באיזשהיא צורה, אלוהים דיבר איתי דרך האנשים שסביבי, ואני בכלל לא מאמין באלוהים, או לפחות לא באלוהים שמקובל להאמין בו. בשלב מסוים, איבדתי את תחושת הזמן והמרחב, ולעומת זאת התחדדו מאוד החושים שלי, והיכולת שלי להתבונן באנשים ובטבע. כשאני מדבר על תחושת זמן ומרחב- אני מתכוון לזה שהעולם למעשה נעלם. לפי תחושתי היה מסביבי כלום, אם כי בכל זאת היה משהו, שאנשים מדמיינים אותו כקיים, כי ראיתי אנשים אחרים מתייחסים למשהו הזה כקיים. אני קראתי למצב הזה בכינוי "הארה" וזאת בעיקר בהשפעת ספרים שקראתי לפני התקופה הזו. למעשה, אני די משוכנע גם היום שבעצם מה שהגעתי אליו היה יכול להיות מוגדר כ"הארה", בדיוק באותה מידה שהיה יכול להיות מוגדר כ"פסיכוזה". למה הגיע לי כזה עונש איום ונורא על זה? שמעתם על אנס, שקושרים אותו למיטה ומזריקים לו בכפייה חומר שהופך אותו בעצם לנכה פיזי למשך חודשיים שלמים! תאמינו לי שאני לא מגזים, וזו תופעת לוואי ידועה של ה"תרופה" שקיבלתי, שכל פסיכיאטר יודה בקיומה. למה הייתה תגובה כזו של החברה להגעתי למשהו שיכול להיות שהיה "הארה", או בכל מקרה, בוודאי היה שינוי משמעותי בתפיסת העולם שלי. למה היה כל-כך חשוב לדכא את המצב הזה באמצעים הקשים ביותר שאפשריים? מה כל-כך נורא בזה שאני חושב שאני בגן עדן? למה זו עמדה כל-כך מסוכנת לחברה? אין לי תשובות. בכל מקרה ההצלחה של הפסיכיאטרים בדיכוי שלי הייתה יותר ממושלמת, בעיקר אחרי האישפוז השני שלי, שכבר היה בכפייה, כי ידעתי לאן אני הולך ולא חתמתי על אישפוז מרצון, שבו אותם דברים חזרו אם כי בצורה אחרת, התחלתי לפחד מכל שינוי הכי קל במצב רוח שלי, והייתי ישר רץ אליהם כששינוי כזה היה קורה. אני ממשיך לקחת תרופות אחרות גם היום במינון מאוד נמוך אמנם, אבל אני כבר מודע היטב שהשד יודע איזה סכנות יש בהן גם במינון הנמוך הזה. אני עוד מנסה לפענח את מה שעברתי.... בברכה מיכאל

27/04/2007 | 00:40 | מאת: טל

היי תמי, נראה לי, שפסיכוזה נחשבת בעיני החברה כמצב הקיצוני של איבוד שליטה, איבוד היכולת להבחין בין מציאות לדימיון. חוויה שכנראה כולנו מפחדים ממנה. ואולי מפחדים יותר מההתיחסות של הסובבים אותנו במצב כזה ! יכול להיות שהחברה(ובתוכה אנשי המקצוע) חוששים מה""משוגע"" מכיון שהם חוששים שלא יוכלו לשלוט בתגובות/התנהגויות או כל סיטואציה שתיווצר , ה"שליטה" היחידה שלהם זה להפסיק את הפסיכוזה באמצעות תרופות. אני חושבת שיש איזו סטיגמה ש"משוגע" (אני שונאת את המילה הזאת) הוא מסוכן מכיון שהוא יכול להיות אלים. מה שמגביר את החשש.... (ואולי זה מסביר את ההתנהגות הגועלית של קשירה וכו' כפי שמיכאל תיאר ????) אני לא חוויתי מעולם פסיכוזה (ובתקופה מסוימת אפילו היה בי רצון לחוות זאת ואף ציינתי זאת פה בפורום), אך מניסיוני אני יכולה להגיד שהחברה מפחדת גם ממצבים פחות קיצוניים של איבוד שליטה, אולי אפילו אפשר להכליל ולומר מצבים נפשיים. כמו, השמנה, דיכאון. לפני כשנתיים שקעתי לדיכאון קשה. הרופאה,הפסיכיאטר וגם הפסיכולוגית (שאני מאוד מעריכה) כולם ניסו לשכנע לקחת כדורים. אני התעקשתי ויצאתי מזה גם בלי כדורים. למשפחה ולחברים היה קשה להיות לידי,לא היו מסוגלים להבין את מה שעובר עלי. זלזלו בי והאשימו אותי בבעיה הנפשית - הכל בראש שלך. אני חושבת שגם דיכאון נתפס כאיבוד שליטה על מצב הרוח,גם הוא מפחיד את החברה וגורם לה לראות את המדוכא כ"חולה נפש", "לסמן" אותו. אני מרגישה שכל בעיה שמתבטאת בנפש מפחידה את החברה. תמי - בעבר המאוד רחוק, גם אני גדלתי על סטיגמות כאלה ואחרות. עם השנים, ובעיקר בשנים האחרונות בהן חקרתי קצת את עינייני הנפש, ובעיקר רכשתי המון ידע מפורום זה (את,מיכאל וראומה ,בעיקר אתם לימדתם אותי) ומאחרים, התפיסה שלי השתנתה מאוד .אני יכולה להגיד שאני נטולת סטיגמות. אני ממש לא חושבת שהתכנים של הפסיכוזה הם "מציאותיים" אבל אני מאוד חושבת שצריך להתיחס אליהם ברצינות, ושאפשר ללמוד מהם הרבה. אותי הם מאוד מרתקים. אולי אם החברה היתה מגיבה אחרת,לא נרתעת מנסה להבין,לכבד זה היה מקל. יש יותר מודעות מבעבר, אנשים חושפים עצמם יותר מבעבר, אך נראה לי שאנשים מעדיפים לא לדעת,לא להבין , לא לנסות ללמוד, מתוך הפחד שלהם. אני באופן אישי,לא מסוגלת להיחשף בפני אף אחד, להודות שסבלתי מדיכאון. ההורים והאחים יודעים, וחברה טובה, והאמת שהייתי מעדיפה שלא ידעו. פעמים רבות אני ממש מרגישה מתביישת בזה. חבל שזה כך. מצטערת אם נדחפתי. טל

27/04/2007 | 01:56 | מאת: תמימי

מיכאל היקר כל כך נוגע ללב השיתוף שלך על מה שקרה לך במחלקה, וכל כך מקומם... כי החוויות שחווית בעיני חשובות כל כך להבנת התודעה האנושית ולהתפתחות הרוחניות שלנו כאנשים. ובמקום ללמוד מהמצב, להכיל אותו ולהתפתח ממנו, קשרו את השליח, סיממו אותו ופצעו את גופו ואת נפשו. זה עצוב, כואב ומקומם. הלוואי ופצעיך ירפאו במהרה האפשרית ותוכל לפענח את מה שעברת, לכתוב על כך ולהוסיף אור מתוך ההארה שחווית, שגם אם אינה ההארה עליה מדברים בהודו- הארה אולטימטיבית, יפה וחסרת כאב, יש בה הרבה אור שיכול ללמד את האדם ואת החברה לכבד מצבי תודעה שונים מהמצב המקובל, וללמוד מהם. טל יקרה, ממש לא נדחפת, וכולי תקווה שבהדרגה גם את תעברי תהליך בו תביני שאין מה להתבייש במצבי נפש כמו דיכאון, ודווקא במידה מסויימת הדיבור עליו, כאן בפורום ובחוץ בחיים- משחרר אותנו מתחושות האשמה, המבוכה, הדחייה והסטיגמות- הפנימיות והחיצוניות כאחד. היום היה לי יום מורכב בעבודה. לומדים אצלינו בצוות ספר על תיוג... כלומר אסופת מאמרים ברוח הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה המתייגת. אני מתקשה מאד לסתום את הפה בישיבות האלה. כאילו הדיבור התיאורטי הזה נוגע לי פעם אחרי פעם בפצע, ומקשה עלי להקשיב בכלל בלי למחות לכל תיאורי הפרעות האישיות. היום ממש הוגדשה הסאה, מבחינתי, כשהתחילו לדבר שם על מחקרים שמראים קשר בין טמפרמנט להתפתחות הפרעת אישיות פסיכופטית... אצל תינוקות! גנטיקה של פסיכופתיה. חשבתי לעצמי כמה יסבול תינוק כזה, אם יקבעו אותו כבר בינקותו בתפקיד הפסיכופט... כמו שאנחנו סובלים עם אות הקין הזה של מחלתנו... אני אומרת לעצמי- למה ללמוד כאלה תיאוריות מקבעות, למה לערוך כאלה מחקרים שבעצם השאלה המחקרית כבר מניחים הנחה על הנפש האנושית לא מתארים תופעה ביולוגית טבעית של טמפרמנט או קושי בוויסות דחפים אלא ישר מפרשים זאת כנטייה גנטית להפרעת אישיות פסיכופטית... זה נשמע לי פסיכופטי מצד החוקר... כאילו משהו יצא לטובת המטופל מכל הסיפור הזה. והיות ובצוות כבר מכירים אותי ואת הסיפור שלי פשוט לא נתתי להם ללמוד. כמעט שעה הפרעתי לכל הצוות לקרוא את הדברים האלה, לא מתוך רצון אלא באמת מתוך כאב. אמרתי שאני מרגישה שהמשקפיים הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות למדו לראות רק פתולוגיה ומעט מאד כוחות. ואני אישית בעבודה שלי מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים מתקנת טעויות של תיוג של קולגות שלי שיכולים לתייג ילד כבעל קשיים רגשיים אדירים- כשבעצם הילד סובל מליקויי למידה לא מאובחנים ולא מטופלים... הבעיות או המצבים המוגדרים פסיכיאטריים אינם רגשיים יותר מאסטמה ואינם נובעים מהפרעה באישיות או מפגם באופי. אבל נוח לפסיכיאטרים לשים אותנו בקופסאות. לשים חוויה כל כך מורכבת וחשובה כמו שמיכאל עבר ולקשור אותו. להשתיק אותך טל מול חוויות הדיכאון שחווית. ובטוח שיש לך מה לספר על הדיכאון הזה לאחרים וגם על הטיפול המוצלח שלך בו, ועל הגדילה שגדלת בזכותו... אני חושבת שהפסיכיאטריה חולה יותר מהחולים שלה... ואולי הגיע הזמן לתת תרופות קצת לפסיכיאטרים, שיפסיקו לתאר מחלה כמו סכיזופרניה כמחלה הפוגעת ברצייה החברתית וברגש, כשהתרופות יוצרות את התופעות לוואי הללו, התרופות והיחס הכל כך לא מכבד של החברה לחריגיה, התיוג, הנידוי, ההשפלה, מקומות התעסוקה הלא אינטיליגנטיים לחולי נפש והסטיגמות הנצחיות. אולי הגיע הזמן להוביל שינוי רציני, מקיף וייסודי, בחינת רפורמה מטיבה בבריאות הנפש שלא תכיל רק שינוי מבני אלא גם שינוי רעיוני ואנושי. והלוואי ולעמדה הזאת שלי היו מצטרפים אנשי מקצוע. אבל זה רדיקלי מדי להתיחס בכבוד לחוויה ולא למהר לתייג אותה, נכון הידש? כי אחרת, למה אתה שותק??? שבת שלום תמי.

26/04/2007 | 01:41 | מאת: אורן

הייתי שמח להמלצה כי אני קצת מיואש. טופלתי במספר סוגים של כדורים לחרדות :סרוקסט ,אפקסור ואנפרניל .בכל התרופות טופלתי במינון מקסימלי וחל שיפור גדול אך לא היה כסוי טוב מספיק . כרגע הרופא המליצה לי לחזור לסרוקסט (למרות שהשפעתו חלקית עלי) אם יש סוגים אחרים של תרופות שכדאי לי לנסות לפני החזרה לסרוקסט (המאכזבת כי אני יודע מה מצבי עם הסרוקסט)

26/04/2007 | 19:55 | מאת: דור

שלום רב התאמה של טיפול תרופתי דורשת בדיקה פנים אל פנים ולכן ברור שלא ניתן לך רצפט דרך הפורום. ישנן עוד תרופות נגד דיכאון וחרדה שיכולות להתאים, אולי יותר מהאחרות שניסית עד כה, אך קודם לכן עליך להיבדק ע"י פסיכיאטר בצורה מסודרת. בברכה

27/04/2007 | 10:31 | מאת:

לאורן טופלת במספר תרופות ומקבוצות שונות ואכן ישנם מקרים בהם התרופות נותנות רק פתרון חלקי ולא פתרון מלא. במקרים כאלו ממומלץ לחזור לתרופה שמתאימה לך ביותר גם עם השפעה חלקית ולחשוב על הוספה של טיפול פסיכולוגי. כמו כן חשוב להבין את הרקע לחרדות, לעתים מדובר על קשיים בזוגיות, קשיים בעבודה, לעתים על תכנים מילדות, לכן חשוב להבין את התמונה השלמה של האדם והמכלול שבו הוא חי. ואז לטפל בהתאם שבת שלום דר' גיורא הידש

25/04/2007 | 23:33 | מאת: אלון לוין

שלום רב, אני בחור בן 33. נשוי עם ילד. זוגיות טובה. עובד בתחום הכספים ודי מצליח. בשנים האחרונות סובל מכאבי ראש עורפיים רבים מהצוואר שלא השתפרו לאחר פיזיותרפיה והרפיות. לפחות פעם בשבוע כאב ראש חזק שמאלץ אותי לשכב. לאור זאת החלו לי גם קצת חרדות נסיעה למרחק ולינה מחוץ לבית מחשש שיהיה לי כאב ראש וכאב משבית כשאני מחוץ לבית במקום לא נוח. בעקבות זאת ולאור שימוש בכ 5-6 אופטלגינים בשבוע כבר כמה שנים, המליץ לי נוירולוג לקחת ציפרלקס 10 מג. שיכול לסייע למניעת כאבי ראש צוואר וגם במקביל יסייע לחרדות שהתפתחו. לקחתי 3 חודשים ציפרלקס 10 מג ולא הרגשתי שום שיפור בכאבי ראש וגם לא בחרדות. הרופא אמר לי שכנראה הכדור לא משפיע עליי ושאפסיק בהדרגה. ירדתי ל 5 מג ואני כבר חודש על 5 מג. לאורך כל החודש מרגיש בחלק גדול מהימים תחושת עצבנות פנימית קשה ( אני בדרך כלל אדם מאוד רגוע וסבלני ), צמרמורות, חוסר רוגע ואפילו החרדות הרבה יותר גדולות מבעבר מלפני הכדור. אני רוצה להפסיק לגמרי את הכדור וחושש מה יהיה הלאה. כבר חודש על 5 מג והעצבנות והאי שקט הולכים ומחמירים. האם יכול להיות שהפסקת ציפרלקס תגרום לי מעתה להפוך לאדם עצבני ומאוד חרדתי? האם יש מקרים שאנשים שלקחו ציפרלקס ולא עזר להם בסופו של דבר הפסקתו תגרום להם להפוך לאנשים מאוד חרדתיים? מה לעשות לדעתך? אגב הרופא אמר שאעבור לקחת ליריקה - כדור למניעת כאב במקום הציפרלקס. אולי יהיה יותר אפקטיבי לכאב. אבל עכשיו אני "תקוע" עם בעיה של חרדות, עצבנות, צמרמורות וכו' שהציפרלקס גרם לי ועוד טרם הפסקתי אלא רק חודש ירדתי ל5. מה דעתך? תודה

26/04/2007 | 19:09 | מאת: דו?רו?ן

יתכן ואלו תופעות הלואי של הציפרלקס פשוט תפסיק לקחת את הכדור.

26/04/2007 | 19:51 | מאת: דור

שלום רב כאשר יש בעיה להפסיק ציפרלקס או סרוקסט אז ההמלצה לעבור לפרוזק למשך 2-3 שבועות ואז להפסיק. המעבר אמור לפתור את הבעיה שנוצרה. את הפרוזק אפשר להפסיק בבת אחת. בברכה

27/04/2007 | 10:28 | מאת:

לאלון אחרי כחודש איני חושב שמדובר על תופעות של הפסקת הציפרלקס, לכן לדעתי אפשר להפסיק את הציפרלקס כעת. לא קורה שהציפרלקס מגביר חרדות עקב השימוש בו, יתכן שישנה עליה בחרדות ובאי השקט ללא קשר לציפרלקס אלא שיש כאן צירוף מקרים בלבד. שבת שלום דר' גיורא הידש

28/04/2007 | 10:48 | מאת: מיכאל

לכבוד דר גיורא הידש ראשית תודות רבות לתרומתך באתר זה. רציתי לדעת פירוט מדוע אין לשתות אלכוהול\משקאות חריפים,ביחד עם תרופות פסיכיטריות,אם מבחינה פיזית או נפשית למה זה מזיק? ניסיון בפסיכיטריה, או מחקרים בנושא זה.

25/04/2007 | 22:47 | מאת: מוטרדת

רציתי לשאול אם רמרון/מירו במינון 7.5 עשוי לגרום לעלייה דרסטית בערכי כולסטרול? במינון גבוה של 45 לא היה לי כולסטרול גבוה בכלל אני חייבת לדעת לפני שאני מחליטה סופית שהעלייה נובעת נהגלולות שגם כן התחלתי לקחת באותו זמן בערך שהמינון של רמרון הורד ל- 7.5 אין לי ספק- הבעייה אינה בתזונה! תודה

27/04/2007 | 10:22 | מאת:

למוטרדת רמרון כשלעצמו אינו גורם לעליה בכולסטרול, לעתים הוא גורם לעליה בתיאבון ואז הכולסטרול עלול לעלות. שבת שלום דר' גיורא הידש

אני עכשיו באמצע הגמילה (שכל דקה בה נמשכת שעה) מהקלונקס. אני כבר לוקח רק 0.25 מ"ג ליום פעם אחת בערב. יש לי רעידות בעיניים , לפעמים גם בלסת, הלב דופק חזק יותר, הנשימה קצרה, יש חרדה קלה ששוררת כל הזמן וזהו בגדול... עכשיו אני תוהה לעצמי אם תופעות אלו הם מהגמילה לבד או שבעצם אני בן-אדם כזה חרדתי וגם אחרי שאני אסיים את הגמילה אז התופעות ימשכו כי כזה אני... אז חשבתי לעשות ניסוי... במקום לרדת עוד שבוע שוב במינון ל-0.125 מ"ג אולי אני אשאר במינון הנוכחי , ואחכה לראות אם תופעות הלוואי יסתיימו מתישהו אם כן משמע שהם היו מהגמילה ואם לא משמע שאני חרדתי ואז צריך לחשוב מה לעשות הלאה. ד"ר/דור: מה אתם חושבים על הרעיון שלי לאבחן את מקור תופעות הלוואי? ובמידה והרעיון נראה לכם טוב - כמה זמן נחשב לזמן טוב שאחריו דברים אמורים להתייצב (זמן שאשאר על מינון 0.25 מ"ג) ואז אפשר לקבוע אם זה מהגמילה או לא?

שלום רב רעיון גרוע וזה לא עובד. אין בהכרח קשר בין סינדרום הגמילה לבין הסיבה ההתחלתית שבגללה ניתן לך הקלונקס. כמו כן, סימני גמילה פחות חמורים בעוצמה שלהם, ימשיכו מס' חודשים גם אחרי שתתנקה לחלוטין מהתרופה. בנוסף, יש לזכור שזאת תרופה ממכרת ולכן גם כאשר תהיה במינון נמוך תהיה לך כמיהה לעלות אותו בחזרה ושוב- זה לא קשור לבעיה הראשונית שבגללה הכדור ניתן לך אלא עקב היווצרות תלות גופנית ונפשית בו. לכן מומלץ לרדת בהדרגה עד להפסקה מוחלטת ולהתמיד בכך למשך מס' חודשים לפחות. אם אחרי הפסקה מוחלטת של מס' חודשים יהיו סימפטומים חזקים של חרדה אז לשקול טיפול תרופתי בתכשיר מקבוצה אחרת שאיננו ממכר. בברכה

לליאור אין שום דבר דחוף במהלך הגמילה, לעתים הגמילה היא קשה ולכן מומלץ לעשות אותה במשך זמן ארוך יותר, לדעתי כדאי לרדת במינון רק כאשר כל הסמפטומים של הגמילה נעלמו לחלוטין ולא לעקוב אחרי תפריט שהוכן מראש של זמנים קבועים. כמובן שאם תחכה תקבל רמז לשאלה האם מדובר בגמילה או בתופעות חרדה חדשות, אפשרות נוספת היא ליטול פעם או פעמים תוספת של קלונקס ואז הסימפטומים של הגמילה יחלשו או יעלמו. כמובן ששתי האפשרויות נותנות רק רמז, כי יתכן שישנה גם הקלה בחרדה עצמה ולא רק על סימפטומים של גמילה, אבל גם רמז עשוי לעזור לפעמים. שבת שלום דר' גיורא הידש

הייתי מאושפזת שם כמה פעמים, לחודשיים-שלושה כל פעם. זה היה לפני כמה שנים ויכול להיות שהדברים השתנו, אבל אני זוכרת את המקום לטובה. הם מספקים תרופות, ויש פגישות קבועות עם פסיכיאטר, פסיכולוג, וגם פגישות קבוצתיות וטיפול יצירתי כמו פסיכודרמה, וטיפולים שונים כמו EMDR. מאפשרים לך לשבת בשקט עם עצמך ולא לדבר עם אף אחד, אם זה מה שנחוץ לך... אני לא חושבת שאמרתי יותר משלוש מילים למישהו בכל הזמן שהייתי שם. פשוט לא היה לי כוח, והם כיבדו את זה.

תודה שבת שלום דר' גיורא הידש

25/04/2007 | 20:28 | מאת: נועה

אני לא יודעת מה לעשות. עברתי משבר מאוד רציני בחיי בעקבות לחצים נפשיים כבדים וסביבה לא נאותה...גלשתי לפסיכוזה, אולי מכיון הנוירוזה והחרדה. הייתי שרויה בחרדה מאוד גבוהה לפני כן. העניין הוא, שהרופאים לא מצליחים לאבחן אותי. אך , אני מרגישה סוג של נתק מעצמי / דכאון...וכומבן קשיים בחיי היומיום בעקבות כך. אני לא יודעת כבר מה לעשות, אני נופלת בין הכסאות מבלי טיפול הולם לבעיה. נעשה לי אבחון פסיכולוגי, אשר לא אראה סימנים פסיכוטיים וכי אני הצטמצמתי עקב המנעות ממצבים מעוררי גירוי. הפסיכוזה לא היתה מלווה במחשבות שווא, הזיות ושמיעת קולות אלא, רק מחשבות יחס מעליבות. כיום אני סובלת מאוד מסוג של דכאון, או הפרעה פוסט טראומטית. אני פוחדת כי פיתחתי סבילות לבעיה ואשאר נכה לכל החייים. אני שנתיים וחצי מאז האירוע והדבר היחיד שהשתפר במעט אלו הם ההצפות והחרדות שהייתי נתונה בהם. יש לך אולי כיוונים או רעיונות...אני ממש לא רוצה להשאר נכה לכל החיים. תודה

26/04/2007 | 04:38 | מאת: תמימי

היי נועה רעיונות- לכתוב ספר על החוויה שעברת. מנסיון של הרבה אחרים, פרסום החוויה, אפילו לעצמך, אפילו לחברים טובים, דיבור עליה במונחים סובייקטיביים ופחות במונחים מקצועיים פסיכיאטריים- למרות שאת קצת מכורה לשפה הפסיכיאטרית, ואת לא היחידה...מאד עוזר. לכתוב שירים, לצייר ציורים, לעשות פארודייה על הפסיכיאטר עם פרוות המינק... אני רצינית ומאמינה מאד שהאומנות היא כלי מרפא לעין ערוך, היא יצירתית ויכולה להחזיר לך את עצמך מול כל השטיחות הזאת והחזרתיות והריקנות שאת מתארת. מה דעתך? אהבתי את מה שכתבת במקום אחר... יום טוב תמי.

26/04/2007 | 16:40 | מאת: נועה

ד"ר הידש, אני מאוד סובלת, פשוט נהרסו לי החיים (מבלי להשמע דרמטית מדי) אני סובלת מחדה גבוהה בעקבות האירוע ושום כדורי הרגעה וציפרלקסים אינם עוזרים. כמו- כן, אני לא מסוגלת לחזור לחיים, כאילו כל הקרקע שהיתה קודם נמחקה ואני תלושה. בנוסף, אני לא יודעת לומר כמו שהרופא לא יודע לומר לי, אם יש לי ירידה קוגניטיבת בעקבות הפסיכוזה או בעקבות החרדה שלא עוזבת. זה נשמע די פשוט, אני מתקשה לתאר לך את חומרת המצב שלי...

שלום רב, האם אצל אדם שטופל בעבר בהצלחה בתרופות אנטי דיכאוניות והפסיק מוקדם מדי (על דעת עצמו ), תהיה בעיה גדולה יותר למצוא תרופה שתשפיע בהשוואה לאדם שלא טופל בעבר בתרופות כאלו ? האם ידועים לכם מקרים בהם טיפול תרופתי בפעם השנייה הועיל והוציא מדיכאון ? תשובתכם חשובה לי מאוד. תודה , רן.

26/04/2007 | 08:22 | מאת: דו?רו?ן

ברוב המקרים טיפול תרופתי יכול לעזור גם בפעם שניה גם אם לא אם אותו כדור אז עם כדור אחר, רצוי לא להפסיק ללא יעוץ מקצועי מחשש לחזרת הסימפטומים.

שלום רב התרופות נגד דיכאון עוזרות ל-70% מאנשים שנוטלים אותם. המוח לא זוכר איזה תרופה נטלת בעבר. מכיוון שההצלחה של הטיפול התרופתי קשורה גם לגנטיקה בד"כ מעדיפים להתחיל עם תרופה שעזרה לך בעבר, או אם יש קרוב משפחה שגם היה חולה בדיכאון- לתת תרופה שעזרה לו. בברכה

לרן תודה למשיבים ואכן אפשר לעזור גם בהתקף חוזר. שבת שלום דר' גיורא הידש

25/04/2007 | 19:46 | מאת: ,תהילה

הבן שלי בן 22 ילד מאומץ, לפני כשלושה חודשים פתח את תיק האימוץ שלו. הסיפור לא היה קל, לקצר את הסיפור, אימו נפתרה ממחלה בכבד כשהוא היה בן 6 האם הייתה בת 35. הילד קיבל את זה מאוד קשה , הסיפור האמיתי לא התאימו לפנטזייה שלו לגבי הוריו הביולוגיים.בעקבות כל הסיפור הוא פגש את האחים והאחיות של אימו הביולוגית , משפחה גדולה 8 אחים ואחיות ולכל אחד ילדים וכו' . הילד מאוד מבולבל נרגש , לדעתי נמצא במשבר זהות, לא כל כך מבין מה היעוד שלו לשם מה הוא קיים בעולם הזה. לא פעם הוא אמר שהוא המשיח והוא בא לגאול את האנשים מיסורם, עובדה לדבריו כשאימצנו אותו קיבלנו מתנה וניגאלנו מייסורנו. אני מרגישה שהילד לא מאוזן, הוא גם עזב את העבודה כבר שבועיים ולא עושה מאום מלבד לדבר ןלברר דברים על יעודו ומעשיו בעולם הזה. לדעתי הוא חייב טיפול או לפחות שיחה עם איש מקצוע! איך אני מביאה אותו לתובנה הזאות? בנתיים חייו נהרסים אל מול עיני וידי כבולות. מצפה לעזרה והכוונה ומודה מראוש לכל תשובה שתהייה.

26/04/2007 | 08:01 | מאת: אמא רחוקה

לאמא ליבי איתךת וטוב שיש לו אמא שדואגת. לדעתי את צריכה פסיכיאטר בשבילו , אם הוא מתנגד יש להשתמש בתחבולות כדי להביא אותו, אני לנשל אמרתי קבעתי תור נסעתי איתה ובקשתי שתחכה בחוץ , אחרי שנכנסתי הרופאה יצאה אליה והזמינה אותה להשתתף, היא סרבה בהתחלה, אבל מבושה הסכימה ואחר כך בבית הסכימה לביקור נוסף. הבעיה שבמצב כזה הם לא מודעים לבעיה, וקשה לשכנע אותם, וחבל כי לפעמים זה נגמר באישפוז. בכל אופן שיחה עם בעל מקצוע תעזור לך להבין וללמוד את מצבו. תהיי ערה לכל שינוי . אני יודעת שאת תמצאי את הדרך לטיפול בשבילו

27/04/2007 | 10:08 | מאת:

לתהילה תודה לאמא רחוקה שעברה אירוע דומה וכיום המצב של בתה (בלי עין הרע) מצויין. לצערי הדברים שאת כותבת מדאיגים ולכן חשוב להגיע לאבחון וטיפול, למעשה כל דרך טובה, בנוסף למה שנכתב אפשר להעזר בחברים או בקרובי משפחה שיש להם השפעה עליו ומה שחשוב ביותר לחזור שוב ושוב ולא להתייאש, בסופו של דבר הוא יסכים. אפשרות נוספת היא להציע פסיכולוג, ישנם אנשים שמוכנים ללכת לפסיכולוג ולא לפסיכיאטר, הפסיכולוג עשוי להשפיע עליו להגיע לפסיכיאטר. שבת שלום דר' גיורא הידש

25/04/2007 | 14:42 | מאת: יעל

שלום, אני בת 26, בריאה בדרך כלל.לפני כ 3 שנים, סבלתי מחרדות מאוד גדולות מנושא של התקפי לב, היות ואבי נפטר בגיל 47 באופן פתאומי מהתקף לב והיה אדם בריא לחלוטין. זה ערער אותי לגמרי והחלו לי כאבים פסיכוסומטיים, מסתבר, של לחצים בחזה, כאבים ביד שמאל, דפיקות לב, בחילה וכו'. עברו עלי שנים מהגיהנום, ביקרתי את כל הרופאים שיש, עשיתי את כל הבדיקות שאפשר לדמיין ותודה לאל, חוץ מצניחת מסתם קלה, הכל תקין. הופניתי לפסיכולוגית , לטיפול שיחתי, ולפסיכיאטרית, לטיפול תרופתי. לפני כשנה התחלתי לקחת כדורי הרגעה- "ויפקס" ( שרשמה לי פסיכיאטרית), וחייתי חיים נפלאים ונטולי מחלות/ כאבים/ חרדות. לפני כ 3 חודשים, הפסקתי את הכדורים בהחלטה משותפת עם הפסיכיאטרית. בתחילה היה בסדר ואז החלו שוב כל מיני סימפטומים ופחד.אני לא רוצה לקחת כדורים כל חיי, אבל אני לא מצליחה להיות שלווה ולחיות חיים איכותיים בלעדייהם. חזרו לי כאבים שונים ומשונים, ואני חיה בחרדה ובפחד מכך שיש לי בעייה בלב. אני גם פוחדת כי אני לא רוצה לסווג כל מיחוש שיש לי כחרדה ואז שיקרה לי חלילה משהו כי אני לא אטפל ואזניח כי חשבתי שזה חרדה, מצד שני אני לא רוצה שוב לעבור את כל הבדיקות האפשריות כל שני וחמישי. מה ניתן לעשות?? איך שוברים את המעגל הזה? איך יודעים אם הכאב הוא אמיתי או שהוא פסיכולוגי?? בבקשה תעזרו לי. התחתנתי לפני שנה ואני רוצה להיות מאושרת ורוצה ילדים , וככה זה ממש לא אפשרי. כבר אין לי כוח... אודה לעזרה.

25/04/2007 | 19:50 | מאת: דור

שלום רב הטיפול המומלץ להפרעות חרדה הוא טיפול קוגנטיבי-התנהגותי (CBT) http://health.walla.co.il/?w=/5017/1064052 רוב הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בארץ לא מטפלים בגישה זאת אבל היא הוכחה במחקרים גדולים כשיטת טיפול שיעילותה לא פחות מתרופות. טיפול מסוג זה יכול לאפשר לך לסיים עם התרופות ועם החרדה. פני לאחד המומחים בשיטת טיפול זאת. בברכה

27/04/2007 | 09:58 | מאת:

ליעל תודה לדור ואני מצטרף לדבריו, יתכן שהפסקת את הטיפול התרופתי מוקדם מדי עבורך, גם אם צריך ליטול את הטיפול תקופה ארוכה יותר עדיין אין זה אומר שתצטרכי את הטיפול לכל החיים. אני חושב שעדיף ליטול תרופה ולהרגיש טוב מאשר לסבול כל הזמן מחרדות... שבת שלום דר' גיורא הידש

25/04/2007 | 14:00 | מאת: ליאור

שלום, אני בן-אדם מוטרד ועצבני.. כזה הייתי מגיל צעיר וככל שאני מתבגר (עכשיו בן 22) ככה הדאגות מתחזקות... אפשר לקרוא לזה חרדה כללית.. אינני סובל מהתקפי חרדה אלא מחרדה אחת ומתמשכת. אני עכשיו בגמילה מהקלונקס שעליו במינון של 0.5-1.0 מ"ג ביום לא הרגשתי את החרדה אבל הוא הרדים אותי ועשה אותי אדיש וטיפש... החלטתי לרדת ממנו ועכשיו אני מרגיש באזור הלבלב מועקה כזאת... זו החרדה הזאתי שחזרה.. הלב דופק יותר חזק, הנשימה יותר קשה, אני תשוש רוב היום ואין לי אנרגיות לעשות יותר מדי דברים כיוון שהחרדה הקלה הזאתי מכבה אותם... היו תקופות שלקחתי SSRI שונים או SNRI כמו אפקסור וגם תרופות אחרות נגד חרדות כמו מירו או אנפרניל ועוד כמה שאני לא זוכר. הבעיה היא , שאו שהם מוסיפים לך אנרגיה ואז ביחד עם העצבנות וחוסר השקט שגם ככה יש אתה הופך לפצצת עצבנות רועד כל היום עם הרגליים וקשה לישון בלילה. ויש את אלו שפשוט ממסטלים אותך... ואתה ניהיה עייף ולא מרגיש יותר מדי בין השאר לא את החרדה... נראה היה שבמינון של 0.5 של הקלונקס הייתי בתקופה הכי יציבה פחות או יותר, אבל החלטתי שהגיע הזמן להיות יותר אני ופחות ישנוני ואדיש... הציק לי שאני קצת מסומם וקצת אדיש וטיפש כזה... וגם קראתי באינטרנט על מלא תופעות לוואי שממש לא מצאו חן בעיני לגבי הקלונקס ועכשיו בגמילה ממש ממש לא קל... אינני יודע אם יש פיתרון לחרדה שלי מלבד להתפשר על תופעות לוואי של או ישנוניות יתר או עצבניות יתר של תרופה כזו או אחרת... אהה ובשיחות הייתי 7 שנים בערך אצל מספר רב של פסיכולוגים וכולם בעצם אמרו לי שאינם רואים כיצד שיחות יכולות לפתור את החרדה הכללית הזאתי...

25/04/2007 | 19:43 | מאת: דור

שלום רב אז מה השאלה שלך? האם אובחנה אצלך הפרעה באישיות? קלונקס 0.5 מ"ג שקול לאסיוול 5 מ"ג. אסיוול קיים גם בכדורים של 2 מ"ג וזה יכול להיות פתרון ביניים לפני הפסקה מוחלטת. כלומר לעבור לאסיוול 2X2 ולרדת בקצב של 1 מ"ג כל שבועיים. בברכה

27/04/2007 | 09:56 | מאת:

לליאור תודה לדור, נראה שקשה להתאים לך תרופה ולעתים ישנם אנשים כאלו, במקרה זה הייתי בודק גם את הנושא של הפרעת קשב, לעתים ישנה הפרעת קשב ברקע. כמובן שעל סמך האינפורמציה החלקית שמסרת קשה לחשוב על התרופה אשר תוכל לעזור לך ללא תופעות לוואי. שבת שלום דר' גיורא הידש