לדר' הידש
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
הידש וכולם אני מעלה את השאלה שלך ושלי למעלה... כי חשובה לי התשובה שלך. לא כשאלה רטורית אלא באמת חשוב לי לשמוע מהי עמדתך האישית והמקצועית לגבי פסיכוזה. איפה אתה רואה בה מחלה, ואיפה אתה רואה בה חוויה אנושית שתכניה חשובים למטופל ולחברה. נדירים לי מדי אנשי המקצוע המקשיבים לחוויה הפסיכוטית. וחשוב לי לשמוע איך אתה רואה את הפסיכוזה, מעבר לאבחנות ולתיאורי המצב הכימי במוח. איפה הפסיכוזה נחווית אצלך, כמטפל, כפסיכיאטר, כאדם- כאנושית. איפה אתה רואה את הפסיכוטי שבך. האם אתה מפחד ממנו? האם אתה מפחד להשתגע, הידש? לאבד שליטה? אתה מבין את החוויה? אתה מבין את הנידוי שהיא יוצרת? אני מודעת לעובדה שהרבה פעמים אתה מעדיף להשאר כאן בתפקיד הצופה והמאפשר. אבל כאן אני שואלת אותך ישירות, כי תשובתך יכולה להיות תרופה בשבילי, לא פחות מתשובותיך על תרופותיהם של אחרים. תודה, ויום טוב תמי.
תמי יקירתי! גם אני רוצה לענות, בתור אחת שראתה פסיכוזה אצל אדם קרוב, וגם אני שאלתי את דר הידש לגבי התופעה של הגאוניות בתקופה של הפסיכוזה. תמי זה מפחיד לאדם אחר , חוסר הקשר עם המציאות הוא לא בריא, וזה לא שאני חושבת שהמציאות בריאה. הבת שלי היתה חכמה להפליא אבל גם הייתה משיחית , היום היא קצת חכמה .אבל יודעת היכן היא נמצאת ,וכן היא מאוד מתביישת בתקופה ההיא . תמי את יודעת , שקוראים דב רים נוראיים בפסיכוזה, אם זה מין, ואם זה חוסר שיפוט לאנשים. אני לא מפחדת מפסיכוזה ,אצלי, אבל הבעל שלי שהוא גם בן לחולה מפחד מאוד, וזה משפיע על חיי היום יום בצורה קשה , כי הוא לא מתמודד ובורח מבעיות כדי לא להשתגע . ולצערי, ואל תכעסי הוא אמר בפסיכוזה של הבת משפט מצמרר. "אני לא יודע מה קשה יותר להיות בן של או אבא של " אל תכעסי התכוונתי בגלל הבנות שלך
אמא רחוקה אני לא יודעת מה יותר קשה, להיות אבא של או בן של. אני יודעת שקשה להיות בסביבה במצב כזה. וקשה גם להיות במצב כזה כשקשה לסביבה... את מבינה, אי אפשר להפריד את החולי הפסיכוטי, מסביבתו. החולי הפסיכוטי הוא תולדה של מציאות הסובבת את האדם... זה לא שיש לך סרטן חס וחלילה, איזו טעות בהעברת מסרים ברמת התא... איש לא ינדה חולה סרטן מהמשפחה ולא יאשים אותו או יכעס עליו בגלל מצבו... מה שאי אפשר להגיד על החולי הפסיכוטי. כל כך הרבה מהסבל של המשוגע נובע מהקושי של סביבתו להבין אותו או לטפל בו. ואיני שופטת אותך או אחרים. אני רק אומרת שלא קל להיות במצב בו מה שמעניין את הסביבה זה רק איך להפסיק את המצב שלך... שלא מעניין איך אתה מרגיש, כי כביכול אתה לא שפוי כדי להרגיש... לא שפוי כדי שיתענינו במה שיש לך ברמה האנושית. וכל מה שעושים אנשי המקצוע זה לאבחן לאבחן ולאבחן את החשיבה, ההתנהגות, התפיסה והרגש שלך במונחים של פתולוגיה ומחלה. בכלל אני חושבת שהפסיכיאטריה והפסיכותרפיה בימינו קצת חולים, כי ההתבוננות על האדם היא יותר מדי במשקפיים של פתולוגיה, ופחות מדי במשקפיים של כוחות. יותר מדי רואים את החולה ופחות מדי את הבריא. ולפעמים לא ברור לי מה יותר חולה... לראות את החולי או לייצג אותו עבור ה"בריאים"... משעמם להיות כל הזמן בתפקיד המשוגע, כי המשוגע בעצם מורד בנורמות שאינן מתאימות לנשמה שלו. ודרך אגב, הבנות שלי לגמרי בסדר, וכל דכפין מוזמן אלי לבית בניר ישראל לראות במו עיניו... יום טוב תמי.
הי תמי... כדי לתת לך קצת חיזוק למה שכתבת אני אעלה כאן משהו שכתבתי בפורום אחר, ("די לכפייה הפסיכיאטרית בתפוז")...הדברים נכתבו כבר בפורום הזה בעבר בפירוט רב יותר, אני בעצם נותן דוגמה ספציפית לשאלה הכללית שאת מעלה. בקיץ שלפני ארבע התאשפזתי בפעם הראשונה בחיים שלי במחלקה סגורה, האישפוז היה כביכול מרצון. למעשה לא הייתה לי כל מודעות שהיא לאן אני הולך להיכנס ולמה אני מסכים. כאשר ביקשתי לבטל את רצוני, נשאלתי האם אני רוצה שזה יהיה בכפייה.בכל מקרה, יומיים אחרי שאיימו עלי בכפייה כבר השתחררתי לחופשה. בלילה הראשון שלי נקשרתי למיטה לכל הלילה (חשבתי שאני הולך להישאר קשור למשך שנים ארוכות באותו הלילה) וקיבלתי זריקה, התופעות לוואי של התרופות ושל האישפוז היו זוועתיות. אני מדבר על פצעים בפה, חוסר ריכוז, מצב שבו אני לא מסוגל לשלוט בגפיים שלי בגלל התכווציות- כמעט ולא יכולתי ללכת לתקופה מסויימת! כל אלה תופעות לוואי מוכרות וידועות של התרופות שקיבלתי. אין לי שום ספק ולו קל שבקלים שלא הייתה בי שום סכנה לסביבה שלי, ואני גם די בספק עד כמה הייתה סכנה לעצמי. כן, לפני האישפוז חשבתי שמטרתי בחיים היא להביא שמחה בעולם, בשלבים מאוחרים יותר חשבתי שמתתי ואני בגן עדן, שנמצא בעולם הזה במסווה, האישפוז עצמו הוסיף מאוד למסקנה הזו, ויתכן שאילו לא הייתי מאושפז לא הייתי מגיע למסקנה הזו. (כן, אני יודע שזה נשמע אבסורדי, וקשה לי קצת להסביר את ההיגיון שמאחורי הדברים אבל היה היגיון). לא חשבתי שאני המשיח, אבל כן, באיזשהיא צורה, אלוהים דיבר איתי דרך האנשים שסביבי, ואני בכלל לא מאמין באלוהים, או לפחות לא באלוהים שמקובל להאמין בו. בשלב מסוים, איבדתי את תחושת הזמן והמרחב, ולעומת זאת התחדדו מאוד החושים שלי, והיכולת שלי להתבונן באנשים ובטבע. כשאני מדבר על תחושת זמן ומרחב- אני מתכוון לזה שהעולם למעשה נעלם. לפי תחושתי היה מסביבי כלום, אם כי בכל זאת היה משהו, שאנשים מדמיינים אותו כקיים, כי ראיתי אנשים אחרים מתייחסים למשהו הזה כקיים. אני קראתי למצב הזה בכינוי "הארה" וזאת בעיקר בהשפעת ספרים שקראתי לפני התקופה הזו. למעשה, אני די משוכנע גם היום שבעצם מה שהגעתי אליו היה יכול להיות מוגדר כ"הארה", בדיוק באותה מידה שהיה יכול להיות מוגדר כ"פסיכוזה". למה הגיע לי כזה עונש איום ונורא על זה? שמעתם על אנס, שקושרים אותו למיטה ומזריקים לו בכפייה חומר שהופך אותו בעצם לנכה פיזי למשך חודשיים שלמים! תאמינו לי שאני לא מגזים, וזו תופעת לוואי ידועה של ה"תרופה" שקיבלתי, שכל פסיכיאטר יודה בקיומה. למה הייתה תגובה כזו של החברה להגעתי למשהו שיכול להיות שהיה "הארה", או בכל מקרה, בוודאי היה שינוי משמעותי בתפיסת העולם שלי. למה היה כל-כך חשוב לדכא את המצב הזה באמצעים הקשים ביותר שאפשריים? מה כל-כך נורא בזה שאני חושב שאני בגן עדן? למה זו עמדה כל-כך מסוכנת לחברה? אין לי תשובות. בכל מקרה ההצלחה של הפסיכיאטרים בדיכוי שלי הייתה יותר ממושלמת, בעיקר אחרי האישפוז השני שלי, שכבר היה בכפייה, כי ידעתי לאן אני הולך ולא חתמתי על אישפוז מרצון, שבו אותם דברים חזרו אם כי בצורה אחרת, התחלתי לפחד מכל שינוי הכי קל במצב רוח שלי, והייתי ישר רץ אליהם כששינוי כזה היה קורה. אני ממשיך לקחת תרופות אחרות גם היום במינון מאוד נמוך אמנם, אבל אני כבר מודע היטב שהשד יודע איזה סכנות יש בהן גם במינון הנמוך הזה. אני עוד מנסה לפענח את מה שעברתי.... בברכה מיכאל
היי תמי, נראה לי, שפסיכוזה נחשבת בעיני החברה כמצב הקיצוני של איבוד שליטה, איבוד היכולת להבחין בין מציאות לדימיון. חוויה שכנראה כולנו מפחדים ממנה. ואולי מפחדים יותר מההתיחסות של הסובבים אותנו במצב כזה ! יכול להיות שהחברה(ובתוכה אנשי המקצוע) חוששים מה""משוגע"" מכיון שהם חוששים שלא יוכלו לשלוט בתגובות/התנהגויות או כל סיטואציה שתיווצר , ה"שליטה" היחידה שלהם זה להפסיק את הפסיכוזה באמצעות תרופות. אני חושבת שיש איזו סטיגמה ש"משוגע" (אני שונאת את המילה הזאת) הוא מסוכן מכיון שהוא יכול להיות אלים. מה שמגביר את החשש.... (ואולי זה מסביר את ההתנהגות הגועלית של קשירה וכו' כפי שמיכאל תיאר ????) אני לא חוויתי מעולם פסיכוזה (ובתקופה מסוימת אפילו היה בי רצון לחוות זאת ואף ציינתי זאת פה בפורום), אך מניסיוני אני יכולה להגיד שהחברה מפחדת גם ממצבים פחות קיצוניים של איבוד שליטה, אולי אפילו אפשר להכליל ולומר מצבים נפשיים. כמו, השמנה, דיכאון. לפני כשנתיים שקעתי לדיכאון קשה. הרופאה,הפסיכיאטר וגם הפסיכולוגית (שאני מאוד מעריכה) כולם ניסו לשכנע לקחת כדורים. אני התעקשתי ויצאתי מזה גם בלי כדורים. למשפחה ולחברים היה קשה להיות לידי,לא היו מסוגלים להבין את מה שעובר עלי. זלזלו בי והאשימו אותי בבעיה הנפשית - הכל בראש שלך. אני חושבת שגם דיכאון נתפס כאיבוד שליטה על מצב הרוח,גם הוא מפחיד את החברה וגורם לה לראות את המדוכא כ"חולה נפש", "לסמן" אותו. אני מרגישה שכל בעיה שמתבטאת בנפש מפחידה את החברה. תמי - בעבר המאוד רחוק, גם אני גדלתי על סטיגמות כאלה ואחרות. עם השנים, ובעיקר בשנים האחרונות בהן חקרתי קצת את עינייני הנפש, ובעיקר רכשתי המון ידע מפורום זה (את,מיכאל וראומה ,בעיקר אתם לימדתם אותי) ומאחרים, התפיסה שלי השתנתה מאוד .אני יכולה להגיד שאני נטולת סטיגמות. אני ממש לא חושבת שהתכנים של הפסיכוזה הם "מציאותיים" אבל אני מאוד חושבת שצריך להתיחס אליהם ברצינות, ושאפשר ללמוד מהם הרבה. אותי הם מאוד מרתקים. אולי אם החברה היתה מגיבה אחרת,לא נרתעת מנסה להבין,לכבד זה היה מקל. יש יותר מודעות מבעבר, אנשים חושפים עצמם יותר מבעבר, אך נראה לי שאנשים מעדיפים לא לדעת,לא להבין , לא לנסות ללמוד, מתוך הפחד שלהם. אני באופן אישי,לא מסוגלת להיחשף בפני אף אחד, להודות שסבלתי מדיכאון. ההורים והאחים יודעים, וחברה טובה, והאמת שהייתי מעדיפה שלא ידעו. פעמים רבות אני ממש מרגישה מתביישת בזה. חבל שזה כך. מצטערת אם נדחפתי. טל
מיכאל היקר כל כך נוגע ללב השיתוף שלך על מה שקרה לך במחלקה, וכל כך מקומם... כי החוויות שחווית בעיני חשובות כל כך להבנת התודעה האנושית ולהתפתחות הרוחניות שלנו כאנשים. ובמקום ללמוד מהמצב, להכיל אותו ולהתפתח ממנו, קשרו את השליח, סיממו אותו ופצעו את גופו ואת נפשו. זה עצוב, כואב ומקומם. הלוואי ופצעיך ירפאו במהרה האפשרית ותוכל לפענח את מה שעברת, לכתוב על כך ולהוסיף אור מתוך ההארה שחווית, שגם אם אינה ההארה עליה מדברים בהודו- הארה אולטימטיבית, יפה וחסרת כאב, יש בה הרבה אור שיכול ללמד את האדם ואת החברה לכבד מצבי תודעה שונים מהמצב המקובל, וללמוד מהם. טל יקרה, ממש לא נדחפת, וכולי תקווה שבהדרגה גם את תעברי תהליך בו תביני שאין מה להתבייש במצבי נפש כמו דיכאון, ודווקא במידה מסויימת הדיבור עליו, כאן בפורום ובחוץ בחיים- משחרר אותנו מתחושות האשמה, המבוכה, הדחייה והסטיגמות- הפנימיות והחיצוניות כאחד. היום היה לי יום מורכב בעבודה. לומדים אצלינו בצוות ספר על תיוג... כלומר אסופת מאמרים ברוח הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה המתייגת. אני מתקשה מאד לסתום את הפה בישיבות האלה. כאילו הדיבור התיאורטי הזה נוגע לי פעם אחרי פעם בפצע, ומקשה עלי להקשיב בכלל בלי למחות לכל תיאורי הפרעות האישיות. היום ממש הוגדשה הסאה, מבחינתי, כשהתחילו לדבר שם על מחקרים שמראים קשר בין טמפרמנט להתפתחות הפרעת אישיות פסיכופטית... אצל תינוקות! גנטיקה של פסיכופתיה. חשבתי לעצמי כמה יסבול תינוק כזה, אם יקבעו אותו כבר בינקותו בתפקיד הפסיכופט... כמו שאנחנו סובלים עם אות הקין הזה של מחלתנו... אני אומרת לעצמי- למה ללמוד כאלה תיאוריות מקבעות, למה לערוך כאלה מחקרים שבעצם השאלה המחקרית כבר מניחים הנחה על הנפש האנושית לא מתארים תופעה ביולוגית טבעית של טמפרמנט או קושי בוויסות דחפים אלא ישר מפרשים זאת כנטייה גנטית להפרעת אישיות פסיכופטית... זה נשמע לי פסיכופטי מצד החוקר... כאילו משהו יצא לטובת המטופל מכל הסיפור הזה. והיות ובצוות כבר מכירים אותי ואת הסיפור שלי פשוט לא נתתי להם ללמוד. כמעט שעה הפרעתי לכל הצוות לקרוא את הדברים האלה, לא מתוך רצון אלא באמת מתוך כאב. אמרתי שאני מרגישה שהמשקפיים הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות למדו לראות רק פתולוגיה ומעט מאד כוחות. ואני אישית בעבודה שלי מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים מתקנת טעויות של תיוג של קולגות שלי שיכולים לתייג ילד כבעל קשיים רגשיים אדירים- כשבעצם הילד סובל מליקויי למידה לא מאובחנים ולא מטופלים... הבעיות או המצבים המוגדרים פסיכיאטריים אינם רגשיים יותר מאסטמה ואינם נובעים מהפרעה באישיות או מפגם באופי. אבל נוח לפסיכיאטרים לשים אותנו בקופסאות. לשים חוויה כל כך מורכבת וחשובה כמו שמיכאל עבר ולקשור אותו. להשתיק אותך טל מול חוויות הדיכאון שחווית. ובטוח שיש לך מה לספר על הדיכאון הזה לאחרים וגם על הטיפול המוצלח שלך בו, ועל הגדילה שגדלת בזכותו... אני חושבת שהפסיכיאטריה חולה יותר מהחולים שלה... ואולי הגיע הזמן לתת תרופות קצת לפסיכיאטרים, שיפסיקו לתאר מחלה כמו סכיזופרניה כמחלה הפוגעת ברצייה החברתית וברגש, כשהתרופות יוצרות את התופעות לוואי הללו, התרופות והיחס הכל כך לא מכבד של החברה לחריגיה, התיוג, הנידוי, ההשפלה, מקומות התעסוקה הלא אינטיליגנטיים לחולי נפש והסטיגמות הנצחיות. אולי הגיע הזמן להוביל שינוי רציני, מקיף וייסודי, בחינת רפורמה מטיבה בבריאות הנפש שלא תכיל רק שינוי מבני אלא גם שינוי רעיוני ואנושי. והלוואי ולעמדה הזאת שלי היו מצטרפים אנשי מקצוע. אבל זה רדיקלי מדי להתיחס בכבוד לחוויה ולא למהר לתייג אותה, נכון הידש? כי אחרת, למה אתה שותק??? שבת שלום תמי.