לד"ר הידש

אני לא יודעת מה לעשות. עברתי משבר מאוד רציני בחיי בעקבות לחצים נפשיים כבדים וסביבה לא נאותה...גלשתי לפסיכוזה, אולי מכיון הנוירוזה והחרדה. הייתי שרויה בחרדה מאוד גבוהה לפני כן. העניין הוא, שהרופאים לא מצליחים לאבחן אותי. אך , אני מרגישה סוג של נתק מעצמי / דכאון...וכומבן קשיים בחיי היומיום בעקבות כך. אני לא יודעת כבר מה לעשות, אני נופלת בין הכסאות מבלי טיפול הולם לבעיה. נעשה לי אבחון פסיכולוגי, אשר לא אראה סימנים פסיכוטיים וכי אני הצטמצמתי עקב המנעות ממצבים מעוררי גירוי. הפסיכוזה לא היתה מלווה במחשבות שווא, הזיות ושמיעת קולות אלא, רק מחשבות יחס מעליבות. כיום אני סובלת מאוד מסוג של דכאון, או הפרעה פוסט טראומטית. אני פוחדת כי פיתחתי סבילות לבעיה ואשאר נכה לכל החייים. אני שנתיים וחצי מאז האירוע והדבר היחיד שהשתפר במעט אלו הם ההצפות והחרדות שהייתי נתונה בהם. יש לך אולי כיוונים או רעיונות...אני ממש לא רוצה להשאר נכה לכל החיים. תודה

היי נועה רעיונות- לכתוב ספר על החוויה שעברת. מנסיון של הרבה אחרים, פרסום החוויה, אפילו לעצמך, אפילו לחברים טובים, דיבור עליה במונחים סובייקטיביים ופחות במונחים מקצועיים פסיכיאטריים- למרות שאת קצת מכורה לשפה הפסיכיאטרית, ואת לא היחידה...מאד עוזר. לכתוב שירים, לצייר ציורים, לעשות פארודייה על הפסיכיאטר עם פרוות המינק... אני רצינית ומאמינה מאד שהאומנות היא כלי מרפא לעין ערוך, היא יצירתית ויכולה להחזיר לך את עצמך מול כל השטיחות הזאת והחזרתיות והריקנות שאת מתארת. מה דעתך? אהבתי את מה שכתבת במקום אחר... יום טוב תמי.

ד"ר הידש, אני מאוד סובלת, פשוט נהרסו לי החיים (מבלי להשמע דרמטית מדי) אני סובלת מחדה גבוהה בעקבות האירוע ושום כדורי הרגעה וציפרלקסים אינם עוזרים. כמו- כן, אני לא מסוגלת לחזור לחיים, כאילו כל הקרקע שהיתה קודם נמחקה ואני תלושה. בנוסף, אני לא יודעת לומר כמו שהרופא לא יודע לומר לי, אם יש לי ירידה קוגניטיבת בעקבות הפסיכוזה או בעקבות החרדה שלא עוזבת. זה נשמע די פשוט, אני מתקשה לתאר לך את חומרת המצב שלי...