מניה דיפרסיה
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום לכולם ולד"ר הירש האם בתחום הספרות המקצועית או ידע רפואי נמצא כי חולה מניה דיפרסיה (מגיל 30 ועד היום 60) ברמות גבוהות עשוי להחלים או האם נרדמת המחלה ???????? תודה ריקי
לריקי תלוי מאוד גם בסביבה המשפחתית, החברתית והתעסוקתית. אף פעם איני אומר שלא תתכן הבראה מהפרעה דו-קוטבית, אבל בודאי שהמשך הארוך של המחלה מקטין את הסיכויים. שבוע טוב דר' גיורא הידש
הבעייה בשאלות האלה ובתשובות האלה, שהן מבוססות על סטטיסטיקה. והסטטיסטיקה יוצרת מצידה נבואה שמגשימה את עצמה... ואין כאן סוף בכלל לסיפור. אתה יודע שאתה חולה במחלה כרונית, וכך אתה מתייחס לעצמך. כל תנודה במצב הרוח אתה ישר מייחס למחלה. כל שיפור במצב הרוח זה ישר מאניה... וכך אדם חושב את עצמו כחולה, והמחלה חוזרת... וחוזרת... וחוזרת...זו בדיוק הבעיה בתיוג. והפסיכיטריה חוטאת בכך מאד. כי היא מתיימרת להבין משהו, אבל ההבנה שלה היא לא מדע מדוייק. אין כאן מדע מדוייק כלל ועיקר. ולמה הדבר דומה? לילד עם בעיות בתקשורת, שההורים מסרבים לקבל את בעייתו ככרונית. אז הם מטפלים בו כאילו היה ילד רגיל. משקיעים את המקסימום בלשלבו בחברה הרגילה. והוא מגיע להישגים. אולי הוא מעט שונה, אבל הוא לא רואה עצמו כשונה, ובכך הוא הרבה יותר בריא. מחלות נפש זו המצאה מערבית בעייתית. מצד אחד, יש הקלה בלשים את הקלפים בתחום הביולוגי, כי זה כביכול לא אני- זו המחלה, חוסר איזון ביוכימי במוח... מצד שני, אם זו מחלה כרונית, וצריך לקחת תרופות למניעה, אז איפה כאן כוחו של האדם להתגבר וללמוד ולהתפתח מתוך הקושי, מתוך השוני, מתוך המצוקה? גם הפורום הזה הפך להיות טכני. בעבר היו כאן דיונים הרבה יותר מעניינים. נהייה כאן מן מקום כזה של חלוקת שמות ותרופות. חבל. כי מהמצבים הפסיכיאטריים הללו אפשר ללמוד כל כך הרבה על העולם הפנימי, על העולם החיצוני, על בכלל... אני ניסיתי להעלות את נושא הפסיכוזה ומה ניתן ללמוד ממנה. איך ניתן ליצור ממנה. איך להתפתח. אם קיבלנו מתנה שמוגדרת כמחלה, אולי ניתן לשנות שוב את ההגדרה ולראות בה מתנה? מתנה שיש בה סבל, אבל גם כל כך הרבה למידה. אם היינו יודעים למצוא את הטוב במצבי הנפש הללו שלנו, קשים ככל שיהיו, היינו מתפתחים מעבר לפחד ש"זה יחזור"... אז זה יחזור, ביג דיל. אז אני אהיה שוב קצת משיח. מה יקרה? העולם די רגיל למשוגעים שמדברים על היותם משיח שמביא את השלום. אולי אם כולנו נאמין שנוכל להביא את השלום וזאת לא תהיה פסיכוזה, השלום באמת יבוא. אבל אם נמשיך לראות בכל תופעה מחלה כרונית וגורל אכזר, מה יהיה בסופינו? שבוע טוב תמי.
תודה לד"ר הירש ולתמימי היי תמי שוחחנו בזמנו בטלפון, עזרת לי לא מעט בנושא. נכון שסביבה ומשפחה תומכת וכן תעסוקה עוזרת מעט וקיים סיכוי סביר ללא התפרצות, אבל קשה לי כיוון שאחרי כל התקף נראה לי שבכל זאת נשארת מעין "צלקת" שלא נותנת למחלה לעצור או להתכהות מעט, ובכל פעם אנו רואים זאת כפעם אחרונה, בימים אלו הפסיק התנדבות במקום שעבד ושוב הדיכאון, כנראה שאין מקום שמסוגל לקלוט אדם במצבו לאורך זמן וחבל..... זה גם גורם מכריע במצבי הרוח (כרגע דכאון רצוף למעלה מחודשיים) קשה לי