פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית

פורום מקצועי זה מיועד לשאלות, התייעצויות ושיתוף עבור כל מי שנושא האכילה, המשקל ודימוי הגוף מעסיקים אותו באופן שגורם לו סבל ופוגע באיכות חייו. כמו כן, מיועד הפורום למי שחש כי האכילה ממלאת תפקיד משמעותי בעולמו הרגשי. הפורום מיועד גם לאנשים אשר יקיריהם סובלים מנושאים אלה. במדינת ישראל, כמו בעולם המערבי כולו, חלה עלייה מתמדת בשכיחות הפרעות האכילה, במספר האנשים אשר מאבדים שליטה על האכילה והמשקל, ואשר מחשבותיהם ורגשותיהם מלאים בנושאים הקשורים לדימוי גוף ואוכל. אין הדבר מפתיע בעידן השפע בו האוכל הפך להיות מוקד תרבותי, כלכלי, ועסקי, ואשר אידיאל הרזון בו, אינו ניתן להשגה. פורום זה חשוב במיוחד בתקופה מורכבת זו, וינסה לתת מענה הולם לשאלות הקשורות במניעה והתמודדות עם הפרעות אכילה ואכילה רגשית, וסוגי טיפול אפשריים. למעבר לפורום לחצו כאן.
863 הודעות
718 תשובות מומחה

מנהלי פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית

חל איסור מוחלט על פרסום בפורום. ניתן להמליץ מתוך נסיון אישי על גופים טיפוליים מסויימים, אך יש לציין בהודעה כי מדובר בהמלצה על סמך חוויה אישית בלבד. אין לציין פרטי התקשרות של הגורם הטיפולי המדובר
28/12/2009 | 23:34 | מאת: דניאל

היי גילי,אני סובלת מבולמיה מזה 5 שנים.אני בת 21,השתחררתי מקבע לפניי מספר חודשים,כאשר את כל זה איכשהו עברתי תוך כדי חווית המחלה.ניסיתי בעבר ללכת לפסיכולוגית,שאיתה נפגשתי מספר פעמים והרגשתי כאילו היא בכח מנסה למצוא משהו דפוק בי שיסביר את המחלה,בנוסף הלכתי גם לדיאטנית קלינית שהטיפול איתה הצליח,אך רק לטווח הקצר(גג חודשיים)ואז חזר חלילה למערבולת.. אני אובדת עיצות,והכישלונות בטיפול גרמו לי לפקפק בהצלחה של הטיפולים הללו.אני לא רוצה טיפול שהוא קבוצתי,כי זה לא מתאים לאופי שלי,שמעתי על בנות שהחלימו מהמחלה בעזרת כדורים מפסיכיאטר,אך שמעתי שיש לכך סיכונים רבים,אפילו חשבתי לנסות דיקור סיני,אבל-אני מאוד פאסימית כבר לגביי כל סוג של טיפול. אשמח אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג/דיאטנית/מקום אשפוז וכדומה שאת עדה להצלחותיו..תודה רבה!

לקריאה נוספת והעמקה
29/12/2009 | 01:08 | מאת: אחת

שלום לך יקרה! איני מבינה ממך כמה טיפולים היו לך עם הפסיכולוגית, אבל אני מציעה לנסות עוד פעם עם מישהי אחרת, שתרגישי איתה מספיק בנוח, לא תמיד נופלים על פסיכולוגית שיש לנו כימיה איתה, וזה בסדר. בקשה לי אליך: לא לוותר, יש עוד הרבה טיפולים שאת יכולה לנסות, ואת אף פעם לא יכולה לדעת מתי תבוא הישועה, גם אני התנסיתי בפסיכולוגיות שלא היתה כימיה מינימלית בינינו, ולגבי דיאטניות, כמה תפריטים כתבו לי במשך חיי... וכמה פגישות עם דיאטניות... המון!!! כך שבאמת אין לך מה לדאוג, ויש לך תקווה גדולה בע"ה, למצוא את הטיפול הנכון לך, לצערי איני יכולה לייעץ לך למי לפנות, אבל תשתדלי, לא להתחיל לקחת תרופות פסיכיאטריות אם אינך זקוקה לזה. אני לא יודעת איזה כדורים אחרות קבלו והחלימו, אולי היה להם סוג של דכאון, חרדה או אובססיה, אבל כדאי לך לא להכנס לזה, אם את רוצה טיפול אלטרנטיבי, אולי תלכי לטיפול בפרחי בך, הומאופתיה וכו,גם נטורופתית יכולה לייעץ לך על תזונה נכונה, ויש גם הנחות מקופות החולים לרפואה משלימה. בהצלחה רבה, ושמחה בברכת רפואה שלימה לנו ולכל עם ישראל במהירה, באהבה

היי דניאל הטיפול המומלץ הוא שילוב של טיפול פסיכולוגי ותזונאית מומחית להפרעות אכילה. אשמח להמליץ לך על אנשים שאני סומכת עליהם בהתאם למקום מגורייך, (בהנחה שאינך רוצה לפנות למרפאות ציבוריות או למרפאות של קופת חולים אם כי הן מצויינות בעיני). את מוזמנת לכתוב לי מייל עם מקום מגורייך ואעביר לך המלצות לפי הצורך שלך. gily.agar@gmail.com

28/12/2009 | 09:01 | מאת: אופיר

47 מתחילה שוב בדרך להעלם אבל הפעם אני שמחה.אין לי כוחות יותר.

29/12/2009 | 01:17 | מאת: אחת שאיכפת לה- המכונה "אחת"

שלום אופיר היקרה, שולחת לך המון אהבה וכוח ושמחה ורפואה שלימה, קבלה וסליחה עצמית, "לא קלה היא לא קלה דרכינו... עוד שדות פורחים יש לפנינו עוד הרים גבוהים וצונני פסגות... כל הטוב עודנו לפניך, שימי ראש על כתפי, תני לי ידך בידי"

אופיר. אני מעוניינת לשוחח אתך בטלפון או להתכתב במייל. אל תעלמי לנו. תרתי משמע... gily.agar@gmail.com 0544959060

25/12/2009 | 15:01 | מאת: שני

היום נשקלתי. 57.4. לא רע. אך גם לא מזהיר. הדבר היחיד שאני רוצה זה להגיע ל- 55. ואני אעשה את זה בקרוב. אני מבטיחה. מחר יום צום. ימי צום הם דבר קל למדי. במיוחד אחרי ימי זלילה. האתגר הוא לעבור בשלום את היום שלאחר הצום. כשהרעב לא בדיוק נותן לכם מנוח, והראש והבטן עובדים בשיתוף פעולה, ומותירים אותי חסרת אונים מאחור. אם רק הייתי יודעת כיצד להתמודד עם תחושות האשמה שהפרעת האכילה גוררת איתה, כבר מזמן הייתי מגיעה למשקל הרצוי. לפעמים אני שואלת את עצמי מה לעזאזל איכפת לי? זה הגוף שלי או הגוף שלהם?! אני מרעיבה אותם או את עצמי...? למה הם דוחפים את האף שלהם לעניינים שלא שלהם? אם הם היו דואגים לי באמת, הם כבר מזמן היו שמים לב לחרא שאני נמצאת בתוכו. אז למה אני עדיין מחשבנת להם? החברות הכי טובות שלי הם היחידות שגורמות לי באמת לייסורי מצפון. הן אלו שבאמת שמו לב שמשהו אינו כשורה. הן אלו שמתחננות בפניי לדבר עם ההורים וללכת לטיפול. ואני היא זאת שאין לה האומץ להודות בפניהן, שזה לא הפחד מפני הטיפול שעוצר בעדי. אלא הרצון להמשיך ולאחוז בבעיה שלי, שבזמן שלא ששמתי לב, הפכה לזהות שלי. אני שונאת את הרצון שלי לאכול. אני מתעבת את החולשה שלי כשאני ניצבת מולו. את אי היכולת שלי לחמוק ממנו. אני אוהבת את כוח הרצון שלי בימים של צום. אני מעריצה את הכוח שלי לעמוד מולו כשאני באמת רוצה. את היכולת שלי לחמוק ממנו. הלוואי ולא הייתה לי קיבה והייתי יכולה לשרוד ללא אוכל. להרגיש את התחושה של הקלילות המופלאה הזאת בבטן ללא הפסקה. הלוואי והייתי באמת חזקה. הלוואי והחלק ה"שפוי" שבראשי היה נרדם לתקופה מסוימת ומשאיר אותי לבד עם הטירוף שלי. זה שאני רוצה לאהוב ולא מניחים לי. הם לא מבינים שאני יכולה לעשות את זה? הם לא מבינים שיש לי הכוח? לאף אחד מהם אין. אני אקבל על עצמי את הרעב, את חוסר הריכוז, את האפאטיות, כאבי הראש, העייפות. אך לעולם, לעולם לא אקבל את חוסר כוח הרצון. את חוסר השליטה. את החולשה. חבל רק שהקולות האלה יוצאים מתוכי רק אחרי שאני מחסלת את כל תחולת המקרר. מתי אקבל חופשה מעצמי...?

היי שני כמובן שחובתי לציין שצום אינו פתרון יעיל מבחינה נפשית וגם לא פיסית. אני חושבת על הכמיהה שלך לקבל חופש מעצמך, ממחול השדים סביב האכילה. אני גם חושבת על הרתיעה מטיפול מחשש ש"יקח" את הסמפטום. כפי שאני רואה את הדברים, טיפול הוא קודם כל מרחב להתחלק בנטל שלנו עם אדם אחר, וכך לנוח קצת ולהרגע. מותר וכדאי להגיע לטיפול גם עם תחושות כמו שאת מתארת, עם רצונות סותרים לגבי הטיפול בסמפטום או אפילו עם רצון להקלה בהרגשה מבלי שמוכנים לוותר על הסמפטום אפילו באופן חלקי. הטיפול הוא קודם כל מקום בשבילך ובשביל מה שאת צריכה כרגע. ואם את צריכה שיעזרו לך לטפל ב"חרא" כפי שכתבת, יעשו את זה אתך ויכבדו את רצונך שלא לגעת בתחומים אחרים. אני מאד ממליצה על טיפול. מאד. גילי

26/12/2009 | 04:02 | מאת: שני

אני יודעת שזה לא כל כך רלוונטי, אך בכל זאת אני לא יכולה שלא לשאול- מהו האיבחון שלי? כלומר, בולמית אני לא. אנורקסית? גם לא. מכיוון שמשקל גופי עדיין תקין. 57 על 1.70. איך נקראית מישהי שאוכלת מעט מאוד, או אפילו בכלל לא כמה ימים, ולאחר מכן סובלת מבולמוסים שעליהם היא מכפרת בעוד הרעבות...? זה פשוט כל כך מתסכל אותי.לפעמים אני מרגישה שלו לפחות הייתי משהו מסוים.לפעמים, עד כמה שזה נשמע פתטי, אני מרגישה תסכול על כך שאינני מסוגלת להיות "אנורקסית נורמאלית".

25/12/2009 | 12:04 | מאת: אופיר

לא יודעת למה אבל ההודעה שלי נשלחה ריקה, כמוני...אין לי כבר כוחות, רוצה רק למות. די, נגמר. כל התקף כזה הורג אותי ומשאיר אותי חיה, כמו זומבי, קמה כל בוקר לעוד סיוט. האוכל שוב נראה דוחה, הדבר היחיד שקצת משכך את האימה זה לא לאכול. בכלל. להתפוגג לאט, או מהר. עדיף מהר. אולי הפעם לא תצא ממני בועה ריקה של שחור..

אופיר אויש. דווקא בכזה מצב נשלחה הודעתך ריקה :( טוב שכתבת בכל זאת שוב. אני מצטערת לשמוע על הימים הקשים שעוברים עלייך. לפעמים בא לי שבממשק של האתר הזה, יחד עם כפתור ה"שלח" שיש מתחת להודעה שאני כותבת, יהיה עוד כפתור של "שלח", שיכול לשלוח גם כוחות, חום ותקווה. אני מציעה שאם המצב כה נמוך, תנסי לפנות לעזרה למטפלים שלך אם יש כאלה בתמונה או אפילו להגיע למיון לשוחח עם פסיכיאטר. אם אוכל לעזור במציאת כתובת אפילו לשיחה חד פעמים, עדכני אותי. לפעמים צריך ידיים מושטות כדי לצאת מבור כמו זה שנפלת אליו. שתהיה שבת יותר מוארת מהימים החשוכים האחרונים. גילי

25/12/2009 | 12:01 | מאת: אופיר

25/12/2009 | 08:12 | מאת: שירלי

שוב אני כותבת.שונאת את עצמי על כך.שונאת שיש לי צרכים,מתעבת את כל מי שהפכתי להיות. מנסה לברוח,ללא הצלחה. בשבוע האחרון אני מאוד עייפה.מקימה את עצמי מתוך הכרח,להספיק לעבוד,ללמוד,לתפקד.אבל משהו בי נשבר.אני מרגישה שאני סוחבת בכוח הכובד את הגוף שלי,מבלי להיות שם באמת. ועד כמה שזה מוזר אני עייפה אפילו מלישון.אם אפשר לקרוא שינה לרצף של סיוטים מאיימים.וגם שם אני בורחת.מרגישה שפתחתי איזו דלת ומי שנמצא מאחוריה מאיים עליי.מבינה את המשמעות והיא הפחד שלי מהטיפול כרגע.אני מרגישה שעצם הדיבור והעלאת התכנים גורמת לפצעיי לדמם,בשנית.רוצה לסגור את הדלת הזאת שוב אבל כבר אי אפשר.והכול מרגיש לי פרוץ,חסר הגנות.ואני מפחדת ליפול,כי אני לא בטוחה שיהיה שם מישהו להרים אותי במקום שאני כבר לא יכולה לעשות זאת למען עצמי. ושוב משלשלים.מתביישת להודות אפילו בפני עצמי את הכמות שבלעתי בלילה(מעל שני חבילות),ושוב התחושה של חוסר האיזון,חוסר השליטה,אין משהו אחד בחיים שלי שנראה לי מוכר.הפרעת האכילה הזאת הורסת כל חלקה שאי פעם יכולתי להגדיר כבסדר.אבל יחד עם זאת,אני עדיין שם.מסרבת להרפות,לתת לעצמי את הצאנס האמיתי לחיות. יש לי בחילות.מעצמי.לא רוצה להאבק בזה,בא לי להקיא את כולי החוצה,אולי מבפנים יהיו לי תשובות. כועסת על עצמי שאני במקום הזה.כועסת על העצבות התהומית הזאת שאינני יכולה להבין את מקורה,מלבד כוח ההרגל,ומתחשק לי כ"כ לבכות,אבל אפילו הדמעות בוגדות בי.. אתמול קיבלתי החלטה להפסיק את הטיפול.הודעתי לפסיכולוגית שאני לוקחת פסק זמן.הרגשתי את חוסר האונים מצידה.פירשתי את השתיקה שלה כוויתור עליי.ואולי זה בדיוק מה שכל השליליות שבי צריכה.הצורך שיוותרו עליי כדי שיהיה קל לי יותר לוותר על עצמי.ואני מוותרת.מחוסר כוחות.מתחשק לי פשוט למלא אמבטיה רותחת ולשקוע לתוכה כאילו הייתה ביצה טובענית.לתת לכל מה שחונק אותי להקיף לי קצת יותר את הגרון והבטן. להתמוטט כדי שאוכל לנוח באמת. אני רק רוצה לישון לילה אחד כמה שעות רצוף.כ"כ הרבה זמן לא ישנתי,שאני מרגישה שאני יוצאת מדעתי.לישון מבלי לקום,לא לתת לשום דבר לגעת בי,לא לאכול,להתרוקן ולטהר את נשמתי,כי אני כבר לא יכולה יותר.לא רואה דרך יציאה,איזה פיתוח מילוט שיתן לי תקווה.הגוף שלי רועד מאוד,וידיי בקושי מקלידות.תודה על ההקשבה ותודה על התגובות החמות של מי שהגיבה.זה עזר לי מעט להתרוקן...

25/12/2009 | 12:38 | מאת: שני

היי שירלי...אני קוראת את ההודעות שלך הרבה זמן ותמיד רציתי להגיב, אך פשוט לא יכולתי לבטא את מה שיש לי לומר. אם רק היו לי את מילות הקסם שיוכלו לחטא את הפצעים בנפשך, כמו שמחטאים פצע פתוח...אבל כנראה שאין לי=/ אולי אם אומר לך,שרק מהדרך בה את כותבת אני מרגישה שאת בן אדם מדהים. באמת. הכתיבה שלך כל כך יפה, ומלאה ברגש. את נשמעת לי כמו כמישהי שיכולה להיות כל מה שהיא רק תרצה, אם היא רק תיתן לעצמה הזדמנות קטנטונת. הפרעת אכילה היא באמת דבר שמעוות כל דבר שפוי שנותר בראש ובנפש. היא הופכת אותנו לשברי כלי, לחיילים העומדים דום בפניה,הופכת אותנו לאסירות. את אסירה היום. אולי גם אני... אבל למרות שאני בכלא ההפרעה, אני מאמינה לכל האנשים שם בחוץ שאומרים שיש תקווה. כי גם אני בעצמי מקווה. הלוואי שבתוכך עוד קיימת אותה התקווה, אפילו אם היא כה קטנה שקשה לך להבחין בה. מוכרחים להיות דברים שיתנו לך סיבה נוספת לקום בבוקר. דברים שלשם שינוי לא קשורים בגיהנום שנקרא הפרעת אכילה. אני מקווה שלפחות נגעתי בך קצת...3>

לשירלי כאבך נוגע. כפי שכתבה שני. נשמע שאת בסערה כרגע מבחינה רגשית ומבחינת הפרעת האכילה. מה דעתך על תקופה של אשפוז בה יסייעו לך לעצור את כדור השלג, לנוח מעט ולחזור לתהליך? במצב כה סוער פגישות של פעם/פעמיים בשבוע יכולות להרגיש כמו טיפה בים ולייאש. עדכני מה חשבת. גילי

25/12/2009 | 21:47 | מאת: שירלי

תודה שני על הדברים המרגשים והחמים שכתבת לי.לצערי הלוואי והייתי מרגישה שהתיאורים שלך מיוחסים אליי. אני לא מרגישה טוב כ"כ וגם לא יודעת מה עוד לומר.חוץ מתודה. מילותייך אכן נגעו בי.ואני מקווה שעוד קיימת אי שם תקוה עבורי.עבור שתינו. לילה טוב.

28/12/2009 | 20:03 | מאת: איילת גול

הי שירלי, קראתי את דברייך 3 פעמים, עלתה בי צמרמורת, הרגשתי את הרצון שלך לאבד את עצמך... אין זה אומר שהשתיקה של הפסיכולוגית אומרת שויתרה עלייך, זה מהותו של טיפול פסיכולוגי, הפסיכולוגית שם להקשיב ולשקף, ולמרות שיש לה אינטרס כספי בין השאר, אין היא יכולה לשכנע אותך להישאר איתה, אם זה בניגוד לרצונך, הרי מדובר פה בבריאות אדם, ואם את תישארי אצלה בטיפול רק משום שהיא שיכנעה אותך, ובסוף מצבך יתדרדר בעקבות הטיפול, לכן רק דעי שתגובת הפסיכולוגית הייתה הבנה לרצון שלך, וכבוד לרצון שלך. יכול להיות שהיא לא התאימה לך, אחרי הכל את נפתחת לדמות זרה שופכת את כל קורות חייך ובעיותייך, מן הסתם שצריך חיבור מושלם, ואולי לא היה את החיבור הזה.ואחרת תתאים לך באופן מושלם, המשיכי לחפש את העזרה שאת צריכה. אבל נראה לי שלא לפסיכולוגית נמאס ממך, אלא נמאס לך מעצמך... לגבי המשלשלים, איני יודעת איזה סוג את נוטלת אם כי כל משלשל הוא אסון, אבל אם אני לא טועה ב-2 חבילות יש 100 כדורים, זה הרס עצמי, סכנת חיים, השירותים הופכים לחבר הכי טוב שלך. רק בשביל זה את חייבת לפנות לעזרה, 2 חבילות זה כ"כ מסוכן. יש גם הרבה שיטות טיפול אחרות שאולי תתבחרי אליהן. רק תחפשי ואל תוותרי על עצמך. בברכה, איילת גול תזונאית קלינית טבעית

23/12/2009 | 00:51 | מאת: אחת

יותר משאתן מתארות לעצמכן. הייתי מכורה להקאות ולהרס, לכאב ולשנאה-דחיה-אהבה-ח. אהבה עצמית.הייתי אוכלת ומקיאה כל היום, מסעות קניות אוכל מטורפים, אולקוס, בעיות בשיניים ובחניכיים... היום אני שונה, הפסקתי להקיא, ביקשתי מהשם שיתן לי כוח להחזיק בפנים, התחלתי לברך על מה שאני מכניסה לפה, מעין לקבל רשות, אישור, שאני לא גוזלת מאף אחד בעולם... זה הרי הכל עניין של מקום שלי בעולם, הרגשה בטוחה, קבלה עצמית וקבלת המיניות- חיים-קיום שלי... איזהו האדם המאושר- זה שמקבל אישור... לעיתים רחוקות מאוד קורה שאני אוכלת משהו טיפה שמכביד עלי ואז משחררת קצת, אבל אני יודעת שאני לא רוצה להכניס את עצמי למעגל הקסמים ולסחרחרה המטורפת הזו. לפחות ממנה עוד איכשהו הצלחתי לצאת. יש לי עוד ג'וקים בראש שאני צריכה לעבוד עליהם, אבל היום, ברוך השם, הרבה יותר מקבלת עצמי, ואת העולם, היום יש לי כתובת עם מי לדבר, חוץ מהפסיכולוגית שלי, השם שומע אותי... ותבינו אני באה מבית אתאיסטי לחלוטין, אבל מתוך התהום והשאול צעקתי אליו והוא ענה לי. אני יודעת שאלה דברים שאולי לא ידברו אל כל אחת מכן, וזה בסדר, כל אחת תבחר את הדרך שלה, באהבה, לריפוי. שהרי כתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך"- קודם תאהב את עצמך... ואח"כ את האחר. אז אני מאחלת, שלמרות שקשה ולפעמים לא מובן וחשוך וזה כמו נצח...נראה שלעולם לא נתרומם והמצב לא ישתפר, תאמינו שכל עוד אתן בחיים אתן יכולות לשנות, אני מאחלת לכן באהבה גדולה, שכל אחת תמצא לה את הדרך שלה למצוא נקודות טובות בעצמה, לאסוף וללקט, ובסוף תראה איזה נשמה אדירה יש לה, ויש לכן, לכל אחת מכן, למרות שאני לא מכירה אתכן, אני בטוחה שאתן נפלאות ורגישות וחכמות וכל אחת אוצר גדול, אבן יקרה ואהובה וכל אחת יכולה לתת מעצמה המון... אנחנו צריכות קודם כל כוח בשביל עצמינו... שולחת לכם אהבה ורפואה שלימה, רפואת הנפש ורפואת הגוף, ושמחה... וגם אמונה. אחת

24/12/2009 | 16:46 | מאת: girl interrupted

תודה אחת. על המילים מלאות התקווה והרגישות. הרבה בריאות - בגוף ובנפש..

22/12/2009 | 21:33 | מאת: גילי אגר

שלום לכן. היו כמה ימים בהם לא כתבתי כאן. לא יודעת אם במקרה או שלא במקרה, אבל ראיתי שעניתן כאן אחת לשניה באופן חם, אמיתי ומשמעותי. אני מזמינה אתכן להמשיך לעשות זאת, ולהגיב מעומק הלב גם כאשר אני עונה וגם כשאני לא מספיקה, כפי שעשיתן. יש ערך לדברים שאני כותבת אבל עזרה הדדית כפי שהתרחשה כאן הנה משמעותית ביותר ויש לה ערך עצום. אתן בטח מרגישות את זה לבד. המשכנה לכתוב זו לזו. אני גאה בכן! גילי גילי

20/12/2009 | 19:34 | מאת: girl interrupted

טיפול. בא לי לבכות את נשמתי, אבל לא בוכה. לא יכולה. נדמה בשבועות האחרונים שיש בי ים של בכי, הוא מסרב לצאת. טיפול. מדברת. על דברים כמוסים. על אכילה מטורפת. על הקאות מתישות. על תחושת עצב איומה שמלווה את המחשבה שלא יהיה לי האוכל יותר. חמים בחדר. היא שומעת. מחבקת במילים. אני מרגישה בטוחה. מרגישה מובנת. עדיין לא מסוגלת לבכות. היא נותנת לגיטימציה לתחושות הקשות, היא אומרת שוב שהיא רואה שמשהו קורה. יש בי נכונות גדולה לגעת בדברים הארורים האלה של האוכל, ככה היא אומרת. אני אומרת שאני מרגישה חנוקה. שאני בקושי סוחבת את עצמי. שאני תקועה. לא, לא תקועה, שאני הולכת ברוורס. אני אומרת שאני מבולבלת. אני מפחדת מאוד. אני כועסת עליי כל כך שיש בי חלקים שלא רוצים לוותר עליו, על האוכל. אבל אני גם מבועתת מהמחשבה שהוא לא יהיה לי יותר. האם יש משהו שיוכל אי פעם להחליף אותו? היא אומרת שנשמע לה שהעצב הגדול מובן, שאני מתחילה להיפרד מהאוכל, גם אם רק במחשבות. אני עונה שאני לא רואה איך אי פעם אצליח לעשות את זה. אני כל כך מבולבלת. היא אומרת שמרגיש לה שההחמרה הזו באכילה שלי עכשיו היא חלק מלהיפרד. היא עוד אומרת שכשיודעים שצריך להיפרד, נמצאים כל הזמן בסביבת מי שנפרדים ממנו. היא מזכירה לי את סבתא שנפטרה לפני שנה וחצי, ואיך בחודשיים שלפני המוות שלה לא היה יום אחד שלא ביקרתי אותה בבית החולים. שהייתי שם איתה כל הזמן, כי ידעתי שנפרדים. עכשיו אני די משוכנעת שאני עומדת לפרוץ בבכי, אני נורא עצובה. אבל כלום לא יוצא. אני מקווה שהיא צודקת, שאני באמת מסתערת על האוכל בלי רחמים רק עוד פעם אחרונה (או כמה פעמים אחרונות) ושאחר כך יבוא משהו טוב יותר. היא שואלת אם עולות מחשבות אובדניות או מחשבות לפגיעה עצמית, אני עונה לה בחיוך (כי נורא מביך לי) שכן, אבל שלא אממש אותן. היא מנסה לבדוק יותר ברצינות מה המצב שלי, היא אומרת שהיא רואה שיש משבר, שקשה, אבל שזה שונה מהפעמים האחרות. (שונה לחיוב כך אני מבינה, עד כמה שמשבר יכול להיות חיובי....). היא אומרת שהיא דואגת כי בשבוע הבא לא תהיה, והיא רוצה לדעת שאני אהיה מסוגלת לשאת את זה ולא לפגוע בעצמי. אני אומרת לה שלא יקרה כלום. ככה, כדי שתהיה רגועה. לעצמי אני חושבת שבסך הכל אני סוחבת, למרות הקושי העצום הזה, אבל אני לא בטוחה מה יקרה אם יהיה קשה מידי בשבועיים האלה. לא אומרת לה כלום. היא שוב אומרת שהיא דואגת לי עכשיו קצת יותר, לאור המצב, אני חושבת לעצמי כמה נעים לחשוב שהיא דואגת לי. גם את זה אני לא אומרת לה. מביך. היא אומרת שתתקשר ביום ראשון הבא, במקום הפגישה שלא תהיה. אני מסכימה בשקט וחושבת לעצמי גם בשקט שיש לי מזל שהיא יודעת לתת לי את מה שאני לא מסוגלת לבקש ובקושי מסוגלת לקבל כשהיא מציעה. היא שואלת איך בבית, אם מדברים על הדברים. אני עונה שכרגיל לא. הכל מתחת לשטיח. הכל בסוד. אני מקפידה לציין שזו החלטה שלי ואחריות שלי. היא מרשה לעצמה להגיד שזו גם אחריות של ההורים להיות זמינים עבורי, שאוכל לחלוק, לשחרר, להוציא. היא חוזרת ואומרת בפעם המי-יודע-כמה שאני כועסת עליהם. שמותר לי לכעוס. אני אומרת שלא וחושבת לעצמי שאחרי כל מה שהם עשו בשבילי אין לי טיפת זכות לכעוס. שרק על עצמי אני כועסת. היא אומרת שהאוכל זה כעס. אני מסכימה. אני מבולבלת נורא. אני מרגישה הרבה. יותר מכפי שאני מרשה לעצמי בדרך כלל. זה מפחיד אותי. אני עצובה, כועסת ומלאת תסכול. מפתיע אותי שאני יודעת לזהות מה אני מרגישה. תמיד זה קשה כל כך לדעת. היא מבררת מתי יש לי תור לפסיכיאטרית וואו - אני חושבת לעצמי, היא באמת דואגת. היא שואלת אם אני לוקחת את הכדורים. אוי לא, נתפסתי. אני עונה שכבר כמה שבועות לא. שוב הפסקתי. כל כך קשה לי להתמיד לקחת אותם. היא לא כועסת. רק אומרת שחשוב שלא אסתיר, כמו שאני מסתירה מאמא ואבא. אני מטומטמת - אני עונה. היא לא מסכימה איתי. היא גם אומרת (גם את זה בפעם-המי-יודע-כמה) שאני חייבת להיות לבד, לעשות לעצמי הכי קשה שאפשר, שיש בי התנגדות לקבל דברים שעוזרים לי. אני לא מרגישה שהיא אומרת את זה כביקורת. אני מסכימה. אני חוזרת הביתה. עייפה נורא מלחשוב, עייפה עוד יותר מלהרגיש. אני ישר פותחת את המקרר אני אוכלת ושואלת את עצמי אם זה באמת יכול להשתנות או שכך זה יהיה לעולם....

לקריאה נוספת והעמקה
21/12/2009 | 01:16 | מאת: אחת

זה יכול להשתנות. תרשי לעצמך להרגיש, ואל תכעסי על עצמך שיש בך חלקים שלא רוצים לוותר על האוכל, העניין הוא דווקא מתוך קבלה של החלקים האלה לאחוז אותם בעדינות להקשיב להם, מתוך זה צומחת הבנה ואת "התחליף" את תמצאי במשהו בריא, רק סבלנות והרבה קבלה עצמית. מותר להרגיש, אסור לחנוק רגשות,זה פוגע, אבל גם אם חונקים, לא לכעוס שחנקנו, פשוט לוותר קצת על השליטה ולתת לזה להיות... מה שזה

22/12/2009 | 15:31 | מאת: תפילת שחרית

שלום לך אחות יקרה! אני מקווה שזה בסדר שעשיתי אותך לאחותי, פשוט אחרי שקראתי את מה שכתבת, והדמעות זלגו מעייני, והייתי יכולה להיות בטוחה שאני כתבתי את ההודעה הזו - כי היא כ"כ מדברת אליי ועליי... בקיצור, אני מרגישה שאת אחות. אומנם לצרה, ששמה בולמיה, אך אני רוצה להתפלל ולהאמין, שנוכל להיות שתינו גם בריאות, ולחיות ללא ההפרעה. אני קוראת את שכתבת, והדמעות צפות - גם אני כ"כ רוצה כבר להשליך מעליי את הגועל והזוהמה של ההפרעה, וכל פעם מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה... אבל כ"כ קשה לי הפרידה... בדיוק כמו שכתבת - שונאת את זה ואוהבת בו בזמן. מרגישה ריק עצום כשאני רק מדמיינת את חיי בלי האוכל, בלי הכמויות, בלי הפורקן וההתרגשות סביב האכילה. וזה לכשלעצמו דוחה אותי כ"כ... מה בכלל יש להתרגש מקניות שהולכות להאכל ולהשפך לאסלה בסוף?! מה כ"כ מושך אותי לאקט המטורף הזה? הבזוי והפסול וההרסני הזה? אני מרגישה כ"כ דפוקה... יודעת, ובטיפול זה נאמר כל הזמן: "צריכה לאהוב את עצמי! לוותר על השליטה, לקבל את עצמי איפה שאני וכו... וכו..." אבל - אין לי מושג איך עושים את זה!!!!!!! לא יודעת לאהוב את עצמי. מה זה בכלל אומר? איך אוהבים את הפגימות הזו? אוי... זה כ"כ אומלל... מצב ביש מאמלל ואמלל... איך יכול להיות שאני בכלל לא מבינה מה הפירוש של אהבת עצמי?! איזו רמה נמוכה של הערכה עצמית יש לי... יקירה, את לא לבד. זה בטח לא מנחם, אבל רק שתדעי... אני כ"כ מבינה אותך. מה שכתבת אלו בדיוק המילים שלי... גם אני כבר תקופה בתוך התהום, ולא מוצאת בכלל כוח או רצון להתרומם. רוצה רק להתפלש בתוך הבוץ, לשכב בשאול הזה ולהתנחם באוכל. יודעת כמה הרס ורעל אני מחדירה לגופי ולנשמתי. יודעת שאני יכולה גם למות מזה. יודעת ויודעת ויודעת... ושום דבר לא עוזר... איך לעורר את הרצון? איך לקבל מוטיבציה? לא מסוגלת לעזור לעצמי בכלל. זו התקופה הכי גרועה מאז שהתחלתי לטפל בעצמי. זו נסיגה אל השנים בהן חייתי עם ההפרעה כאילו זו דרך החיים המקובלת והטבעית: בוקר - אוכלים, מקיאים, צהריים - אוכלים מקיאים, ערב - אוכלים ומקיאים... שנים... 13 שנים... זה מה שעשיתי. ובשנה וחצי האחרונות - מנסה להחלים. וזה כ"כ קשה. מי היה מאמין בכלל, כמה יהיה לי קשה להפטר מהחולי הזה... מרגישה רייקה, חלולה, אדישה לעצמי. כאילו לא אכפת לי מה יהיה איתי... אין חשק לכלום, שום דבר לא נותן טעם - פרט לאוכל... עצוב. כואב לי איפה שהוא בבטן, בפנים, עמוק - משהו צועק שם, ילדה אחת קטנה קטנה רוצה שייחבקו אותה... היא קוראת לי שאעטוף אותה באהבה, אבל אין לי שמץ של מושג איך לעשות זאת...

22/12/2009 | 19:54 | מאת: girl interrupted

תודה על החיבוק. את גם זקוקה לכמה כאלה.... שולחת את החיבוק הכי עוטף וחם שיש לי. למרות שאני יודעת שיש כל כך הרבה מי שמתמודדים עם הגיהנום (נשמע דרמטי, אבל זה באמת ככה) הזה, אני מופתעת בכל פעם מחדש כשמזדהים איתי. אני כל כך רגילה להיות בלבד שלי. עמוק עמוק בתוך החולי הזה, לבד. לאחורנה אני יותר מדברת, אבל בעיקר בטיפול. לא עם הסביבה. אני בטח לא מצפה שמישהו יבין אותי באמת. עובר עליי יום קשה במיוחד. אני מרגישה שאני כל כך על הקצה, מבחינת היכולת לשאת את ההתמודדות היומיומית שקשה בפני עצמה, יחד עם האוכל שתופס לאחרונה כמעט את הכל.. כל רגע, כל מחשבה, כל הרגשה. הכל קשור אליו. אני קצת מייחלת לאיזו התמוטטות. כזו שתאפשר לי לעצום עיניים ולהשתיק את המחשבות והתחושות, כזו שתאפשר לי לנוח. בלי להצטרך לקום בכל בוקר, לצאת לעבודה ולהכריח את עצמי (וזה מפליא אותי שאני עוד מצליחה) לדבר עם אחרים, להשלים מטלות, לתפקד. התמוטטות שתאפשר לי לזרוק לעזאזל כל אחריות.... איזו ביצה טובענית. תודה שכתבת לי, אחות....

שלום לך את כותבת מקסים. נשמע שיש לך מטפלת רגישה, חכמה ומקצועית, ושיש לה מטופלת עמוקה ואמיתית, שעושה תהליך מרשים, אמיץ וקשה. המשיכי לכתוב. גילי

19/12/2009 | 20:30 | מאת: שירלי

היה לי שבוע טוב.הרגשתי השתפרה.אז למה הכבדות הזאת שוב נוחתת עליי??אני מרגישה עצבות תהומית,עייפות מהכול,ואין לי אפילו סיבה ממשית לכל זה. האם כל הזמן השלתי את עצמי ואני עדיין באותו מקום??במציאות חיים אחרת,הפעם לא מתעללים בי,אני לא מקבלת יותר מכות כדי להיות מושלמת..אז למה אני לא מצליחה לצאת מההרגשה הזאת?? ולמה זה גורר באופן אוטומטי ירידה במשקל??נטילת משלשלים??התעמלות עד שכל גופי רועד ומתכווץ מכאב?? אני מרגישה כ"כ פגומה. ואני עייפה מהכל,ובעיקר מעצמי. וכ"כ רוצה למות. לשכב מתחת לאדמה הקרה,בלי שימצאו אותי,בלי שיפגעו בי, ולהנות מהשקט.

20/12/2009 | 07:56 | מאת: שירלי

אין בי מילים להסביר. את הכאב. הכאב העצום הזה שיש בי. צורב לי מבפנים כ"כ חזק שאני בקושי מצליחה לנשום. לא יכולה לראות מבעד למסך הדמעות שמסתירות את עיניי, את הנשמה שלי. הנשמה החבולה והפצועה שלי. הגוססת. וזה לא ניגמר. אף פעם לא ניגמר. חמש שנים זה נמשך והסוף לא נראה באופק. רק עוד ימים שחורים. כאלה שכבר לא מרגישים בהם את ההבדל בין היום ללילה. שהזמן כאילו נעצר, אבל בעצם בורח מהר מידי. ואני לא מתפקדת. לא מסוגלת לקום ולעמוד על הרגליים. לא מסוגלת להמשיך בחיי היומיום. בשגרה. לא מסוגלת להמשיך לסבול. וזה לא ניגמר. עוד כמה זמן אצטרך להמשיך לחיות את החיים האלה? החיים שהם לא חיים. החיים שהם בעצם הגיהינום על פני האדמה. חיים של סבל. של כאב. ונימאס לי. פשוט נימאס. אני רוצה להפסיק את זה, רוצה שזה ייגמר כבר. וזה לא נגמר. לא רוצה לחיות יותר. לא רוצה להילחם. לא רוצה לקום בבוקר. ולא רוצה ללכת לישון לעוד לילה של סיוטים. לא רוצה להרגיש יותר. לא רוצה לנשום. האוויר חותך את הכלום שבי וגורם ללב שלי לדמם לתוך עצמו. מתגעגעת לרעב שמכפה על הרגשת הכלום. לצומות שמעבירים את הדקות שלא נגמרות. שמזרימות את השניות שנמשכות כמו נצח. מעדיפה את הכאב הפיזי, זה שהרבה יותר פשוט מהכאב הנפשי. הכאב הנפשי הזה שלא ניגמר. כי לפחות לכאב הפיזי יש תרופה. הוא בשליטה איכשהו אבל אני לא. הנשמה לא מגלידה, היא רק פוערת את פצעיה עמוק יותר. מרקיבה בכל יום יותר ויותר, ולא מחלימה. היא מתה. אני מרגישה מתה. אין בי חיים. כל מה שעושים זה לסמם אותי, בכדי שאוכל להעביר עוד יום. עוד שבוע. עוד חודש. עוד כדורים נוגדי כאב,כדי לעזור לי לא לרצות למות כדורי שינה כדי לכפר על נדודי השינה המטורפים האלה. רק את הרגשות לא ניתן לטשטש, אלה שרודפות אותי לכל מקום. אלו שגורמות לי לרצות לוותר על עצמי ונימאס לי. כבר לא בטוחה שנותר בי עוד כוח לחיות.

20/12/2009 | 09:58 | מאת: דזס

שירלי. מילותייך המדוייקות מתארות את הסבל הרב, חוסר הכוח והרצון לנוח. כפי שכתבו כאן בנות אחרות, קחי לעצמך כמה זמן שאת צריכה למלא את המצברים ולהמשיך בדרך. החיים מלאים בעליות וירידות של אנרגיה, ואנחנו לא יכולים להיות כל הזמן בשיא המאבק וההתמודדות. מותר וכדאי לנוח. המשיכי לכתוב כאן. עוררת בקרב הקוראות רגשות ומחשבות, והדבר ניכר בתגובות החמות שקיבלת. מתנצלת שלקח לי זמן לענות. גילי

19/12/2009 | 18:28 | מאת: יפעת

שלום.

18/12/2009 | 02:01 | מאת: adi

לפני 4 שנים זה התחיל הבולימיה דפקה בדלתי ועכשיו אני על סף תהום אין יום שעובר או יותר נכון לילה שאני מבטיחה לא עוד ורוצה לתלוש את התואר הזה מעליי אבל אני נכשלת פעם אחר פעם ומרויחה רק קילוגרמים עודפים וייאוש אני מרגישה שברירית לא שפויה אבל דבר אחד אני רוצה חיים נורמליים בחזרה לא להיות עבד של האוכל ושהמחשבות שלי לא יהרגו אותי מרוב חשיבה אובססיבית על אוכל!!!! אני רק לא יודעת מאיפה להתחיל מה לעשות אני מפחדת אני בת 20 וקצת שהרסה את ההתבגרות שלה בלי חבר בלי אהבה בלי תשוקה לכלום מזל שאת הצבא סיימתי בשיניים הכל בהחבא בסתר רק אמא יודעת והיא מיואשת הבטחתי לה שאפסיק אבל אני לא מסוגלת לבד מה עושים? אני רוצה להנות מהחיים ואני מרגישה חלשה בלי חיים בתוכי כאילו הבולימיה לקחה לי את הנשמה. אני מקיאה הרבה יותר מכמה פעמים בהתקף בולמוס אחד וכשהוא דועך אני מצליחה לשמור על שפיות לכמה ימים ואז הכל חוזר אני לא מצליחה להשתחרר מהמגעל הארור הזה לבדי. בבקשה עזרי לי שלך, מיואשת

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך עדי מתנצלת שלקח לי זמן לענות. נשמע שאת סובלת סבל גדול. את כותבת שאת בת 20 וקצת שהרסה את חייה ואני רוצה להגיד, את רק בת 20 וקצת. יש לך עוד שנים רבות ויפות לחיות, וכדי לנצלן את חייבת לטפל בהפרעת האכילה. יש בפורום רשימה של אופציות טיפוליות בהפרעות אכילה, בהתאם ליכולת כלכלית ולמקום מגורים. בעקרון, בולימיה דורשת שילוב של בדיקה רפואית (להעריך את מצב הגוף לאחר ההקאות), טיפול רגשי על מנת להבין את המניע לבולימיה ולשנותו, וטיפול תזונאי באוריינטציה קוגניטיבית התנהגותית על מנת לשנות הרגלים אוטומטיים. שילוב זה ניתן להשיג באופן מפאתי או אשפוזי בהתאם לצורך. ממליצה לך בחום להתחיל מפניה לפסיכולוג או למרפאה מתאימה לטיפול בהפרעות אכילה, ולהמשיך משם. מחכה לשמוע מה חשבת. גילי

17/12/2009 | 12:29 | מאת: עמית

מרגישה מחוללת, טמאה, נגועה, הגוף שלי לא מוכן לשכוח את הזוועה, בכל ניסיון שלי לשחרר, הגוף הזה מאותת לי שהוא את הכל זוכר, לא יכולה יותר, רוצה לוותר. מרגישה כאב חד חותך את הלב, הכל מת מבפנים וכל כך כואב, מנסה לשמור על הגחלת, מרגישה שאני לא מסוגלת, מרגע לרגע פשוט נגמרת ונישברת. מרגישה עייפה ומותשת, אין קרקע מיתחת לרגלי, פשוט מרחפת, לא מוצאת את עצמי, הולכת לאיבוד בתוך בדידותי, והלבד הזה מקרב אותי אל מותי. מרגישה לבד בתוך מחול שדים, גהנום שלם השתחרר בי מבפנים, כאב חונק שמפוצץ את הלב, מאיים להתפרץ ולא עוזב, לא יכולה לסבול יותר את הכאב. מרגישה שלא נותר בי כוח, שהכאב הזה לעולם לא יתן לי מנוח, אין טעם להמשיך להלחם, מרגישה שאני מתה מבפנים והלב פועם, אלא שהלב הזה אינו מסמל חיים אלא מוות בייסורים. לא רוצה להראות את יאושיי, יש ימים כאלו ויש ימים כאלו אולי זה הפחד שתוקף אותי מדי פעם, מזכיר לי שהוא מלווה אותי עוד, בין דממה לדממה, בין שמחה לשמחה, יש ימים בהם אני צוחקת ונראה שאני ממש כמו כולם, נהנת מהחיים כמעט כמו שכולם נהנים, אולי ברגעים האלה גם אני הולכת אחרי הצחוק של עצמי, לרגע משלה את עצמי שזה נכוון, ובנקודת שבירה המתאימה, זה שם, מזכיר לי את כל אותן דממות בהן נכחתי, את כל הלכלוכך שעוד קיים בי. והאמת שאני גם בתקופה טובה יחסית, משתדלת מאוד לעשות למען עצמי, משתדלת גם ברגעים בהם כ"כ לא בא לי, גם כאשר הפתרון הכי הגיוני מבחינתי הוא הבריחה אל האוכל, לסתום עד את הפה כדי לא להרגיש, כדי לא לחוות, לא עושה זאת, מאפשרת לעצמי להישאר בחיים עם כל התחושות שהם מביאים לי, מביאים אותי, ולא התכוונתי להוציא משב רוח דכאוני ואפלולי, אולי זו השיחה אתמול, אולי הלילה, בסה"כ במשך היום ניסיתי גם להיות במקומות ועם אנשים שטובים לי... לפעמים נדמה לי שאני רק צריכה איזו דחיפה קטנה למעלה, להזכיר לעצמי כמה עוד עוד אפשר...כמה עוד אני יכולה!! יום טוב גילי...

היי עמית כתבת מתוך כאבך והדבר ניכר. מקווה שמשהו בכתיבה שחרר אותך מעט. יש מעידות וירידות ועליות והתחזקויות. לא להתייאש. יום טוב גם לך גילי

16/12/2009 | 17:07 | מאת: נועה

שלום גילי.. אני בת 16 עוד מעט ואני תקופה די ארוכה מתעסקת באוכל.. התחלתי דיאטה לפני חצי שנה בערך [שהיא לא הייתה טובה] אבל הורדתי את מה שרציתי 9 קילו ! כולם פירגנו,הגעתי למשקל שרציתי,הייתי גאה בעצמי,אהבתי את איך שאני נראית.. עד שעכשיו אני איבדתי את השליטה שהייתה לי אני לא מפסיקה לחפש אוכל אני לא שבעה אף פעם.. אני כל הזמן אוכלת פשוט כל הזמן ! העלתי 5 קילו.. וזו אכזבה ענקית בשבילי וגם ההורים שלי התחילו להטיף לי שהעלתי וזה לא בסדר ואיך זה קורה ושאני צריכה להוריד את מה שהעלתי וכל מיני הערות כאלה.. הייתי אצל דיאטנית קלינית..ירדתי במשקל גם אצלה והפסקתי לפני חודש בערך ללכת אלייה כי זה מפעיל עליי לחץ שאני כל שבועיים צריכה לרדת במשקל.. התחלתי לקחת כדורים משלשלים..ואחרי ארוחות כבדות[בדרך כלל רק פעם בשבוע לאחר ארוחת שישי]אני לוקחת.. רק שהשבוע האחרון אכלתי יותתתתתתתתר מידי ! ולקחתי כל יום כדורים יום אחד זה ממש עשה לי רע וכאבי בטן נוראיים.. עשיתי יום הפסקה ולקחתי יום אחרי איזה 3-4.. אני נשקלת 3 פעמים ביום.. זה נהיה נורמה אצלי אני כבר לא שמה לב למה שאני עושה.. אני לא מצליחה להוריד את מה שהעלתי אני ממש על סף ייאוש כשאני מסתובבת עם חברות שלי שהן נראות כל כך טוב ושהן מדברות שהן שמנות ושהן צריכות להוריד במשקל בא לי פשוט לתת להן מכות ושישימו לב למה שבאמת קורה מסביבן.. זה כזה מציק אני לא יכולה לראות אותי ליידן.. אז אני משתדלת לא לצאת איתן בערבים..ואני מפסידה כל כך הרבה מזה.. ! אני מפחדת להראות את הפרצוף שלי,מתביישת באיך שאני נראית.. ובבית ספר אני מדלגת לרוב על ארוחת בוקר ויש לי שתי חברות שכל הזמן שמות עליי עין ומטיפות לי שאני יאכל ואם אני לא אוכלת אז הן מתעלמות ממני ועושות לי פרצופים ואז אני צריכה לאכול בכוח ולא מתוך רצון והבנה אז לא יוצא מזה כלום.. ואני ממש לא רוצה לערב את ההורים שלי בזה זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות! וללכת ליועצת?גם לא בא בחשבון כי מנסתם היא תעביר את זה למחנכת\הורים וואטבר.. מה אני יכולה לעשות? אשמח לתשובה במהרה,תודה רבה :)

היי נועה טוב שפנית. נשמע שאת מפתחת הפרעת אכילה וצריך לעצור את התדרדרותה בדחיפות! עלייך לפנות לטיפול נפשי בנושא הפרעת האכילה. מדוע אינך רוצה לשתף את ההורים בכך שאת זקוקה לעזרה? הם הרי הבחינו בכך בעצמם. את יכולה לפנות למרפאה ציבורית או לטיפול פרטי אך חשוב שההורים יהיו מעורבים. אם אוכל לעזור במציאת מקום שמתאים לך את מוזמנת לפנות במייל gily.agar@gmail.com ובינתיים הפסיקי בדחיפות עם המשלשלים כי את נכנסת לבור שעלול להיות קשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנו גילי

17/12/2009 | 19:30 | מאת: נועה

כי אני חושבת שאני יכולה לשלוט בזה לבדי רק שאני לא מבינה איך קורה שפתאום העלתי הכל והכל נהיה בלאגן מטורף! ולפני חודש הכל היה נורמלי למרות שהיו ניצוצות של משהו שהולך להתפתח.. -והכדורים הם אלו שכרגע איכשהו גורמים לי להשאר בשפיות כי אם לא אקח אותם אני אמשיך להעלות ואז בכלל זה יידכא יותר ויותר.. אני ממש לא רוצה שיידעו מזה אני בן אדם ממש סגור אני כל הזמן מדחיקה דברים וחושבת שהכל בסדר אצלי..

17/12/2009 | 19:37 | מאת: ירדנה

היי נועה, רק שתדעי שאת לא לבד.. לצערי יש ימים שאני לא מפסיקה לטחון ואז יום למחרת צמה כדי לפצות.... אין לי מושג כמה את שוקלת, אני רוב חיי הייתי בחורה די רזה, אך בחודשים האחרונים, אני רק עולה ועולה במשקל ולא מצליחה להוריד אותו, ומילא לא מצליחה להוריד את מה שעליתי, אני פשוט לא מפסיקה לאכול. אני מניחה שצריך לשמור על האופטימיות ולתפוס את עצמנו בידיים, אני לא לוקחת כדורים אך עושה המון ספורט, למעשה משתמשת בספורט כמו שאת משתמשת במשלשלים.. קשה לתת עצה כשאני בדיוק באותו המצב, אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שיש בחיים יותר חיובי מאשר שלילי...לפעמים זה עוזר לי (לפעמים לא :).... אולי לזכור את זה יעזור גם לך :) ירדנה.

17/12/2009 | 21:57 | מאת: נועה

אני עושה גם המון ספורט כמעט כל יום במשך שעה וחצי שעתיים ושורפת המון קלוריות ואני אוכלת הרבה ולוקחת כדורים ואז ממשיכה לאכול ואשכרה זה נהיה משהו מהסרטים זה לא מניח לרגע.. כל הזמן אני חושבת על זה.. זה לא מניח לי לרגע.. ואם אני אומרת לאחת מהחברות שלי על זה אז היא תתחיל עם ההתעלמויות במקום להיות איתי אך מצד שני זה טוב לי שיש מישהו שיודע מה עובר עליי מישהו קרוב ,חבר קרוב

הי, אני מחפש אנשים הסובלים מאכילה כפייתית ומוכנים לדבר על זה באופן גלוי בכתבת טלוויזיה שתעסוק בנושא. לפרטים נוספים - 0524827355 - רונן

היי לכולם החלטתי להשאיר את ההודעה הזו כאן לאחר מחשבה,אך אני מסייגת ואומרת שמי שמחליט לפנות, שיבחן מדוע הוא רוצה לדבר על כך באופן גלוי בטלויזיה והאם הדבר ישרת את מצבו הרגשי. מי שירצה להתייעץ אם להשתתף או לא מוזמן לפנות אלי כדי לחשוב יחד. גילי

16/12/2009 | 22:13 | מאת: הילה

תפנה בבקשה ל- 0a-israel.org.il ישמחו שם גם לאזור או תתקשר אלי בטל' 050-9457119, 08-9457119

15/12/2009 | 10:48 | מאת: אביבית

יש לי נערה בת 15 שמגלה סימנים של הפרעות באכילה. הפסיכולוגית שמטפלת בה המליצה לי לפנות למרכזים פסיכיאטריים רפואיים. מתוך כתבה שקראתי של המועצה לשלום הילד ממליצים יותר על בתי חולים כלליים מתוך הנחה שהילדה תסחוב פחות סטיגמות. מה את ממליצה לי לאן לפנות.

לקריאה נוספת והעמקה
15/12/2009 | 14:25 | מאת: אושרת

אביבית שלום, אני לא אשת מקצוע אבל אשמח להמליץ לך מניסיוני בחיים. אחותי גם כן ילדונת בת 17 עם הפרעות אכילה שהפריעו לה לתיפקוד היומיומי ועכשיו גם בלחץ שלפני הצבא. הלכתי איתה למרכז מומחים בת"א, למטפלת המתמחה בהפרעות אכילה-. דיסקרטיות ברמה מאוד גבוהה, הדבר לא יוצא או מדווח לשום קופ"ח או גורם כזה או אחר בגלל שהם קליניקה פרטית. היא מעולה ואני ממליצה בחום!.בהצלחה..

שלום אושרת לצערי אני מוחקת את השם של המטפלת שהמלצת עליה כי לא מקובל להמליץ על מטפלים ספציפיים בפורום (ראי נהלי הפורום) בברכה, גילי

אביבית שלום איני מסכימה עם האמירה בנוגע לסטיגמה. בבית חולים כללי שלא מתמחה בהפרעות אכילה לא תוכלי לקבל מענה הולם לצורך שלך. אני גם לא מסכימה עם אושרת שהגיבה והמליצה על מקום פרטי בשל הדיסקרטיות. בשירות הציבורי ישנן מרפאות מעולות לטיפול בהפרעות אכילה (יש פירוט של כולן באחת ההודעות שכתבתי בפורום). ישנו חסיון רפואי על המידע שנמצא במרפאה ואין שום סיבה בעולם שאדם המקבל טיפול מתאים לקושי שלו, יופלה לרעה. מנסיוני, מטופלים של מרפאות ציבוריות התקדמו בחייהם לתפקידי מפתח בארץ ובעולם מבלי שעברם הטיפולי יהווה גורם מכשול מסוג כלשהו. לעניין ההמלצה, הדבר תלוי במקום מגורייך. ראי את הרשימה לפי אזורי מגורים. התייעצי גם עם הפסיכולוגית שלה. אם תזדקקי לעוד סיוע אני כאן. בהצלחה גילי

14/12/2009 | 09:23 | מאת: נטע

כבר כתבתי כאן בעבר על הנטיה שלי לבולמוסים ואכילה רגשית באירועים חברתיים. סוף השבוע האחרון היה לי מאוד קשה מבחינה רגשית. בדר"כ, את החגים ה"גדולים" יותר (כמו ראש השנה ופסח) אני חוגגת במרכז ליוגה שבו אני לומדת ופעילה. ברוב המקרים אחת לשבועיים יש שם גם פעילות בשבת, עושים סעודות שבת, קידוש וכו', מה שנותן אווירה מאוד חמה ומשפחתית שמאוד חשובה לי. בסוף השבוע האחרון לא הייתה פעילות שם, מה שהשאיר אותי בעצם לבד. והעובדה שזה היה נר ראשון של חנוכה ולא היה לי עם מי לחגוג את החג האהוב עליי, גרמה לי להרגיש ממש רע, הרגשה של בדידות, חוסר במשפחה. השתדלתי, ואפשר לומר שגם די הצלחתי לא להביא את עצמי למצב של אכילה רגשית ולהתחיל לבלוס סופגניות כדי לפצות על הבדידות ועל החוסר במשפחה. למרות שבתכל'ס אמרתי לעצמי שהייתי מעדיפה לעלות 3 ק"ג בחג הזה ובלבד שיהיה לי עם מי לחגוג אותו, מאשר להיות לבד. אתמול בערב דווקא כן הייתה פעילות במרכז ובאמת נהניתי אבל אפשר לומר שלמרות שהייתי עם אנשים, הייתי די לבד למרות שאנשים דווקא פנו אליי והזמינו אותי להיות איתם. בכל זאת, כל כך התרגלתי ללבד, שאני לא תמיד יודעת איך לתקשר עם אנשים אפילו כאשר הם פונים אליי. זה לא שלא נעניתי להזמנה שלהם אבל איכשהו הרגשתי מבודדת, למרות שפיזית הייתי עם אנשים ואפילו דיברתי איתם. בכל אופן קרה מה שלא רציתי שיקרה: נכנסתי לבולמוס. והרי היה מה לבלוס שם. סופגניות, שוקולדים ושאר ממתקים. עכשיו, המשקל שלי תקין אבל אני רוצה לשמור עליו כזה. ואחרי הבולמוס של אתמול אני שוב מוצאת את עצמי בהלקאה עצמית על הבולמוס הזה, מנסה היום לקזז קלוריות וכו' ובגלל מזג האוויר קשה לעשות פעילות גופנית שכאילו "תפצה" על זה. אני ממשיכה את הטיפול שאני נמצאת בו. בפגישה האחרונה הייתה שיחה קצת מוזרה שבה המטפלת כאילו מנסה לשכנע אותי להיות בקשר עם אנשים. כאילו אני רוצה את זה, אני סובלת מהבדידות אבל אולי לא מספיק בשביל לצאת ממנה. מה גם שאני מרגישה שהיא מעבירה לי מסר שכדי למצוא חן וכדי שאנשים יתקרבו אליי אני צריכה ללבוש מסיכות ולהיות "לא אני", בטענה שבמילא כולם לובשים מסיכות. אבל עד מתי אני אלבש מסיכות או לחלופין אסתתר ואסתגר וכתוצאה מכך אסבול מהבדידות? אשמח לתגובות.

לקריאה נוספת והעמקה

נטע היקרה יש כמה עניינים מרכזיים במה שכתבת. ראשית, הבולמוס שאת כה מלקה את עצמך עליו. הרי סיפרת בעצמך כיצד חנוכה, החג האהוב עלייך מעורר כמיהות רגשיות יוצאות דופן מן הרגיל ובפרט כשבנר הראשון לא היית במסגרת החמה שאת רגילה אליה. אכן חבל שהיה בולמוס אך את מתארת שהוא היה ביום קיצוני מבחינת הקושי שלו. אין זה אומר שחזרת אחורה! בימים קשים כל אחד חוזר לדפוסים הישנים שלו. החכמה היא לא להבהל מכך ולא לתת לזה להיות כדור שלג. הלקאה לא הוכיחה עצמה עד היום כיעילה במניעת בולמוסים ולצערם של הרבה אנשים גם לא כדרך לרדת במשקל ולכן, נסי לוותר עליה ככל שניתן. המשיכי הלאה. בנוגע לסוגיה המורכבת יותר של הקשר עם אנשים. לי נשמע שיש בך חלקים שכמהים לקשר. זה הרי ברור. ראי כמה החסר באנשים היה לך קשה בחנוכה. נראה גם שלא נדרשות מסכות כדי שתמצאי חן בעיני אנשים. את הרי מתארת שאנשים ממרכז היוגה הזמינו אותך מרצונם לבלות יותר זמן יחד. הנקודה המרכזית היא האופן בו את חווה את עצמך. את חווה את עצמך כלא תקשורתית (אם כי נשמע שבמציאות את מתקשרת באופן סביר לפחות), את חווה את עצמך כבולימית (אם כי בפועל יש פחות ופחות בולמוסים), את חווה את עצמך כמי שזקוקה למסכות כדי להיות נסבלת (בעוד שגם מכתיבתך וגם מהעניין שאנשים מגלים בך, נראה שיש בך הרבה טוב גם ללא מסכות). מסקנה? היחידה שאת צריכה להוריד בפניה את המסכה זו את עצמך. נסי להתחבר (מלשון חברה) עם עצמך קודם כל. עם החסרונות, הבולמוסים, הנטייה לעיתים לרצות את המרחב שלך ולהתבודד והכמיהה המנוגדת להזדקק לחברה. זו את. אמרי נעים מאד. יתרונות, חסרונות, בן אדם. נראה שאחרים מקבלים אותך יותר בקלות מאשר את את עצמך. יכול להיות? הבדידות שאת מרגישה גם בחברת אנשים היא סיפור של בדידות מול עצמך. לא של בדידות מול אחרים. כך אני לפחות מבינה את זה. מקווה שמכל המלל שלי משהו הרגיש לך נכון. נשמע בכל מקרה שאת עושה עבודה משמעותית בטיפול גם אם הפסיכולוגית מרגיזה אותך לפעמים . אני ממליצה כמובן לפתוח איתה את האופן בו הבנת את המסר שלה ואיך הוא גרם לך להרגיש. המשיכי לעדכן גילי

16/12/2009 | 16:30 | מאת: נטע

ראשית, אני רוצה להבהיר, אני לא רואה את עצמי כבולימית, ממש לא, אבל אני יודעת שיש לי נטיה לבולמוסים לפעמים, עובדה שזה מה שגרם לי בעבר לעלות מאוד במשקל (ואחרי תקופה מסוימת של דיאטה מאוזנת ירדתי במשקל וחזרתי למשקל תקין). לגבי זה שאני רואה את עצמי כלא תקשורתית, ברוב המקרים אני מתקשרת עם אנשים כאשר הם פונים אליי מיוזמתם. קשה לי ליזום בעצמי שיחות והתקשרויות ובדר"כ קשה לי "לזרום" בשיחה, להתעניין בצד השני וכו'. העובדה היא שאין לי ממש חברים/חברות מעבר למסגרות שאני נמצאת בהן והעובדה היא שאני סובלת מהבדידות. לגבי המסיכות, כנראה לא הבהרתי את עצמי מספיק. בשיחה האחרונה עלה שוב, אחרי שהוא עלה כבר בעבר (בטיפול) הנושא של מראה חיצוני. האמת היא שמראה חיצוני מעולם לא היה אצלי אישיו. אני בהחלט לא מוזנחת אבל גם לא מתלבשת לפי צו האופנה, לעולם לא מתאפרת ו.. לא יותר מדי מטופחת אם בכלל. המטפלת מנסה להעביר לי מסר שאם אני לא אטפח את עצמי וכו' יהיה לי קשה לתקשר עם אנשים ובמיוחד ליצור קשרים עם המין השני, להיות מושכת מבחינה מינית וכו'. והעניין הזה של טיפוח וכו' נראה לי כמו מסיכה, כי זה לעשות משהו שהוא לא אני. מה גם שאם מישהו יימשך אליי רק בגלל המראה החיצוני שלי וזה יהיה התנאי לקשר שלו איתי, אני מעדיפה לוותר עליו. והעניין הוא שהיא לא היחידה שאומרת לי את זה. בהקשר הזה, כשאמרתי לה שזה ייראה לי כמו מסיכה, היא אמרה לי שבמילא כולם לובשים מסיכות. במרכז ליוגה, אחד הדברים שמוצאים חן בעיניי זה באמת העניין הזה שלא מייחסים יותר מדי חשיבות למראה חיצוני, מדובר הרי במרכז רוחני שמושתת על ערכים של נתינה ועזרה לזולת והתפתחות רוחנית. זאת גם אחת הסיבות שאני מרגישה "בבית" במקום כמו זה. (בדומה לתנועת נוער שהייתי בה בנעוריי, שהערכים היו דומים). ונכון, מעולם לא היה לי בן זוג אבל בניגוד למה שכולם אומרים, אני לא חושבת שזה קשור למראה חיצוני אלא לבעיה שלי באופן כללי של לתקשר עם אנשים. עובדה שהיו בעבר גברים שהתעניינו בי וכן רצו איתי קשר יותר עמוק, למרות שאני לא "נשית" או "סקסית". זאת הייתי אני שדחיתי אותם כי נרתעתי מקשר. זה מה שמרגיז אותי גם אצלה (אצל המטפלת) ואצל עוד לא מעט אנשים אחרים שמעבירים לי מסר שכדי להיות בקשר צריך ללבוש מסיכות ולהיות מי שאני לא.

14/12/2009 | 06:50 | מאת: אני רק שאלה

רציתי לשאול,אני במהלך התקופות עם הפרעת אכילה ..ממצב של בולימיה די רגוע ..גם מתאמנת אז ככה שזה עוזר אבל הייתי במהלך תקופה ארוכה עם שיחות..ואני היתה תקופה ארוכה שדי שלטתי במצב שלי ..ועכשו לפני כשבועיים הרסתי הכל ממש..כל מה ששמרתי בפתאום..אני ניסיתי ללכלת לדיאטנית מהקופה שהיתיי אצלה תקופה לפני.. היא קבלה אותי בתנאי שאלך לעובדת סוציאלית מהקופה שמתמחה בעניין-התקשרתי וההיא אמרה שהיא רק מרכז תנושא והעו"ס לא מטפלות בעניין רק פסיכולוגית.. הבעיה היא שא. הפיכולוגית רחוקה ממני. ב. אני מובטלת כרגע ולא יכולה להרשות לעצמי בנוסף אני חזרתי לשיחו ת אצל המטפלת שהייתי אצלה . ג. זה לא מהקופה וחוצ מיזה ההפרעת אכילה לדעתי נובעת ממצב רגשי..ולא ממש בשלבים של הבולמיה שהיתה כהפרעה. הבעיה שהדיאטנית לא רוצה לקבל אותי. גם כשהייתי אצלה ואמרתי שאני רוצה להחזיק מעמד ועדי ף לי למעוד ממתפריט מסודר מאשר לזלול..כי חבל.. היא נשארה בדעתה..זה גם הבנתי מביחנת התנהלות הקופה זה כך.. מה עושים?לא סימתי י תמס' פגישות שמגיעות לי מהקופה. האם לדרוש אותם..?מה עושים?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך אני לא בטוחה שהבנתי נכון. אם הבנתי נכון, אז יש לך כעת מטפלת שאינה פסיכולוגית דרך הקופה, והדיאטנית לא מוכנה לקבל אותך מפני שאת הולכת לפסיכולוגית שלך ולא דרך הקופה. אם זה המצב, את יכולה לבקש מהפסיכולוגית שלך לדבר עם הדיאטנית בקופה ולהסביר לה שהן יכולות להיות בקשר טלפוני ולנסות לעזור לך יחד. בכל מקרה אני מציעה שתערבי את הפסיכולוגית שלך במצב הזה. אם אני לא טועה, את אמורה להיות זכאית לטיפול דיאטני מהקופה שלך ללא תנאים מה הפסיכולוגית שלך אומרת? גילי

13/12/2009 | 23:31 | מאת: "שבר בסיסי" באוקיינוס

גילי מקסימה ! תודה על שאת קיימת!!!

להיות קיימת זה המעט שאני יכולה לעשות ;) תודה על התודה גילי

13/12/2009 | 21:08 | מאת: girl interrupted

זאת שוב אני. בא לי להתאדות. בא לי להעלם. אני לא יכולה יותר. בא לי לבכות כל כך חזק, לצרוח. אבל אני לא יכולה. רק לאכול אני יודעת. מטומטמת. אוף, אני כועסת. אני כועסת עליי שאני לא מפסיקה. אני כועסת עליי שאני לא לוקחת בשתי ידיים עזרה שמציעים לי, אני כועסת עליי שאני כזאת דפוקה, מגעילה. אני כועסת על אמא ואבא ועל כולם שלא מצילים אותי. אני כועסת על הכל - על שיש לי הפרעות אכילה, על שיש לי דיכאון, על כל הגועל הזה, על זה שאני כל כך לא נורמלית. ואני עייפה. אוף, בימים האחרונים נדמה לי שאני בקושי מסוגלת לשרוד. כל דקה קשה לי. אני יודעת גילי שכתבת לי לנסות לא לחשוב על מה יהיה בעתיד, אבל אני לא יכולה להמנע מזה. אני רוצה שזה יפסיק, אני לא יכולה להמשיך ככה. אבל זה לא מפסיק. וזה לא יפסיק. אני לא יכולה בלי האכילה המופרעת הזאת, זה כל מה שאני יודעת. אני חושבת לעשות ניתוח לקיצור קיבה. זה ייאלץ אותי להפסיק לאכול, להפסיק להקיא. הפסיכולוגית שלי נגד הרעיון, לפחות כרגע. היא אומרת שאני לא חושבת על מה שיהיה אחר כך. שצריך ללכת לניתוח כזה מוכנים. אבל אני חושבת שגם אם לטווח הקצר זה יעזור, אז זה שווה את זה. אני לא יכולה להמשיך ככה. אין לי אויר. עד לאיזה מימדים אני אגיע?? יש לזה מחיר כל כך כבד, ואני בקושי סוחבת את עצמי. גם פיזית, ובעיקר נפשית. אני מרגישה שאין מוצא אני מרגישה מיואשת לא רוצה לחשוב, לא רוצה להרגיש. קשה לי לנשום. אני יודעת שאלה דברים קשים שכתבתי, אולי זה ממש לא המקום לכתוב דברים כאלה. אני מצטערת אם זה המצב. אני מרגישה נורא. הרבה יותר נורא ממה שאני יכולה לתאר במילים.

אם לא כאן המקום לכתוב את הדברים האלה אז איפה כן????? אכן קשה לקרוא את הדברים אך בוודאי יותר קשה להרגיש אותם. אני מבינה את הצורך שלך בפתרון מהיר ומידי. למרבה הצער ניתוח לקיצור קיבה לא מספק פתרון כזה במקרים רבים, אך ישנם דברים אחרים. האם שקלת להתאשפז לתקופה מסויימת? דפוסי האכילה הם כה קשים וממכרים שלעיתים קל יותר לשנותם בתוך סביבה סטרילית שעוזרת להתרגל לדפוסים חדשים. מקווה שלא תתייאשי. אשמח לחשוב אתך על פתרון מתאים. גילי

13/12/2009 | 22:21 | מאת: girl interrupted

אשפוז נשמע לי מפחיד בטירוף. כשהייתי בת 16 אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית. אז נכון שזה שונה, כי אז זה לא היה מרצוני, והייתי אובדנית, זה היה משהו כפוי, והמצב שלי היה אחר. ובכל זאת, אני מצטמררת מהמחשבה על עוד אשפוז. היה אחד, וזה מספיק. אני לא רוצה לעזוב את הטיפול הנוכחי או את המטפלת הנוכחית. אני גם ממש לא מעדכנת את ההורים שלי במצב, ואני לא רואה את עצמי מסוגלת לספר להם מה באמת קורה, בטח לא להעלות בפניהם רעיון של אשפוז. המטפלת שלי הציעה היום שלפני כל פעם שאני נגשת לאוכל, שאסמס לה.שהיא תהיה שם עם קול בריא ושפוי בזמן אמת. אמרתי שאני לא חושבת שאהיה מסוגלת. נדמה לי שזה הביא אותי להרגיש זוועה עכשיו. הבנתי שיש בי חתיכת חלק ענק שלא רוצה שיתערבו לו בזמן כזה, כשאני צריכה את האוכל. אולי אני רק מבלבלת במוח כשאני אומרת שאני רוצה להפסיק, אולי אני לא ממש רוצה. האינסטינק הוא להתבודד ולא לתת לאף אחד ממש להתקרב לאיזור האסור הזה. אולי עכשיו אני מצליחה קצת יותר לגעת בזה, אבל המחשבה על כך שמישהו ינסה לקחת לי את זה בזמן שאני צריכה את זה מבעיתה. וזה כל כך פסיכי. למה לי לנסות להגן ולשמור על האכילה המופרעת הזאת, כשאני יודעת כמה היא הורסת אותי? אז היום אני מרגישה זוועה בא לי לוותר וזהו

היי. רוב בני האדם המתמודדים עם קושי בפרט בתחום האכילה או בתחום של התמכרויות שונות, מרגישים רגשות סותרים לגבי מה שהם מנסים להתמודד אתו מצד אחד רצון שהסמפום יעלם ומצד שני חיבה רבה אליו בשל התפקידים השונים שהוא ממלא לא יודעת אם זה מנחם אותך אבל את ממש לא חריגה או "פסיכית" בהקשר הזה, שהרי אם היה רק קול אחד שרוצה להפסיק את זה, לא הייתה בעיה מלכתחילה לא? אך הדברים לא כאלה פשוטים לא להתייאש אני בטוחה שאת בחורה מיוחדת, אך לא בעובדה שיש לך גם חלקים שרוצים לשמר את האכילה הכפייתית בהצלחה גילי

12/12/2009 | 02:11 | מאת: עמית

מצמצמת באוכל, משתדלת לאכול נורמלי, ארוע רגשי-להקיא מכאב, לרדת במשקל, להיבהל, לסבול את האוכל בפנים, להרגיש נפוחה, לרוץ כאילו אין מחר, לשרוף את עצמי לדעת, להיזכר בתקווה שלי בחיים, להרגיש אשמה, לכעוס על עצמי, למצוא מטרות קטנות לשאוף אליהן כדי להאחז במשהו בחיים, לשכנע את עצמי כל פעם מחדש שיש לי כל כך הרבה על מה להודות, שיש לי עוד הרבה שנים להיות מאושרת ולהגשים את עצמי מכל כך הרבה בחינות, אני רוצה לחיות אני כל כך רוצה אבל כל כך קשה לי בתקופה האחרונה שאני מוצאת את עצמי כל הזמן עובדת על עצמי כדי להמשיך, נזכרת באמונות של אנשים בי בתחילת הדרך ולאורכה, למרות שלא כולם נשארו, עדיין היו אנשים שהאמינו בי וטענו שיש לי כוחות, מזכירה לעצמי את דבריהם, צריכה להאמין להם היום, לזכור היטב מה שאמרו, להאחז בזה. נראה לי שכל הזמן אני צריכה את האישורים הסביבתיים האלה, החיצוניים האלה, כדי לחיות, צריכה אישור לחיות אולי, לדעת שאנשים מאמינים בי ומאמינים שאני יכולה ומאמינים שיש לי לא להגיע למרות הכל, שמה שחשוב זה מה שיש היום, מזכירה לעצמי את זה גם. מעניין איך אנשים מסביבי חושבים שאני כ"כ חזקה, כ"כ לא שבירה, מציגה דמות כ"כ אחרת, מצליחנית, חכמה, חזקה, עם בטחון עצמי, עם אהבה עצמית, שמחת חיים, ומי אני מתוך כל הדברים הללו?????? כל הזמן פוחדת להיפגע, לא רוצה לבחור בעמדת הקורבן, אני גם לא רוצה להציג את עצמי ככה, לא פה ולא בחיים, ועל כן אני מעדיפה להיות החזקה, זאת שאין לה ממה להישבר, אין לה סיבה להישבר, לכאוב..תמיד היה נראה לי שאם אראה את החולשה שלי, את החולשות שלי, את הכאבים שלי, את הרגישות שלי, אז ידרכו עלי, ינצלו את זה, כנראה שאני עוד חיה את העבר, שהייתי חלשה עד כדי כך שלא ייכלתי להתגונן וחוויתי פגיעות ללא יכולת להגן על עצמי מפני שהייתי חלשה, פגעו בי כי הייתי חלשה, אולי אם לא הייתי בעמדה של החלשה לא היו פוגעים בי. אז היום אני אהיה חזקה ולא אתן לאף אחד לפגוע בי אז איך זה הגיוני שבכל זאת עדיין אני נפגעת? לא פתחתי כבר מספיק חוסן מפני פגיעות? איך זה הגיוני שעדיין יש דברים שכ"כ חודרים ושאחרים לא יודעים בכלל שככה זה חודר אלי ופוצע? וגם למה שידעו, הרי אינני מיידעת על כך, לרוב מעדיפה לכאוב את זה כשאין ברירה ופשוט להעביר את זה למקום אחר ולהמשיך כאילו לא באמת הייתי שם... ליל מנוחה גילי תודה על ההקשבה, עמית

היי עמית כמה עומס רגשי ומגוון תחושות מציפות. טוב שכתבת. אנו ממשיכים להיות פגיעים, לחזור על דפוסים ולכאוב גם במקומות מוכרים לנו. אך בכל זאת, יש בד"כ איזשהו תהליך איטי של התחזקות והתחסנות שמתרחש. לא ביום ולא ברגע, אבל בדיוק כמו ילד שיום אחד מבחין שהוא מגיע למדף שבעבר ראה מלמטה, אני בטוחה שעוד יהיו רגעים בהם את תסתכלי על עצמך ותגידי שעברת דרך ארוכה שיש לה ערך. המשיכי לכתוב גילי

10/12/2009 | 02:42 | מאת: נטלי

שלום, אני לא יודעת איך להגדיר את הבעיה שלי, ולא ממש בטוחה שזאת באמת בעיה, לפחות לא רצינית... אני בת 24 60 1 שוקלת 47 קילו, שזה תקין, אבל אני ממש מכה על חטא על כל ביס שאני לוקחת לפעמים משתדלת לאכול רגיל ולפעמים לא, אני לועסת ויורקת אוכל, או פשוט לא אוכלת ימים שלמים כל הזמן חושבת על המשקל שלי ועל התחושה הכבדה המגעילה שאוכל גורם, העניין הוא שאני יודעת לשמור על עצמי ולאכול כשאני יודעת שאני מגזימה וגם להנות מאוכל כשאני במצב רוח טוב ואפילו לא להימנע ממתוקים אבל הייתי רוצה כבר להתבגר ולהפסיק להתעלל בעצמי כל הזמן, וזה קשה לי.. אני לא יודעת איך להיפטר מזה ואני חיה ככה כבר שנים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נטלי אני מוחקת מהודעתך את הפרטים המספריים כמנהגי אך זה בסדר שכתבת אותם. אני חושבת שאת מתארת עיסוק אינטנסיבי רגשית, מחשבתית וגם התנהגותי בנושא האכילה. יש לכך מחירים רבים בעיקרם חוסר שקט נפשי לעיסוק בעניינים אחרים ופגיעה בתחושה ובאיכות החיים. אני ממליצה לפנות לטיפול ריגשי בו תבררי מדוע ערכך העצמי והצורך שלך בשליטה מתנקזים לנושא האכילה, ותרחיבי את הגדרתך העצמית לתחומים אחרים. אשמח לעזור במציאת כתובת טיפולית אם יש צורך. את מוזמנת לעיין ברשימות שיש בפורום בנוגע לאפשרויות טיפוליות שונות. שיהיה בהצלחה. גילי

שלום לכולם רציתי להזכיר ולציין בפני גולשים חדשים שניתן לפנות אלי במייל gily.agar@gmail.com ואם יש צורך אז גם בטלפון 0544959060 אני גם רוצה לציין שלעיתים לוקח לי מספר ימים להגיב על הודעות. אם קורה דבר כזה זה סימן שבשל עומס לא הספקתי לקרוא או להגיב על כל ההודעות ושאעשה זאת כמה שיותר מוקדם. בשום מקרה אין הדבר קשור לחשיבותה או דחיפותה של ההודעה. שיהיו לכולנו ימים טובים וחמים. גילי

07/12/2009 | 13:04 | מאת: .

גילי.. בעוד אני לוחצת על הלינק 'הוספת הודעה חדשה' אני שואלת את עצמי בשביל מה. אני לא מוצאת תשובה לזה. הרי הדברים מסובכים מדי בשביל להיכתב. אולי אני מרגישה שאני נעלמת והכל נשמט. אולי אני רוצה שמישהו ייתן לי תוקף. יש דיסוננס של ממש בין ההרגשה שאני כלכך קטנה וחסרת אונים, ובין הדברים הגדולים כלכך - אלה שנמצאים בתוכי, ואלה שעומדים מולי. ההתכתבות שלנו במייל לפני כמה חודשים (זוכרת?) הולידה התפתחות שהכיוון שלה התחיל מאוד אופטימי וסופה היה רע. הייתי מעיזה אפילו לומר רע מאוד. מאז אני בלימבו - לא כאן ולא שם. לא מקבלת עזרה ולא מחפשת אותה. לא מתמידה בשום דבר. לא מחליטה. לא מאמינה יותר במי שהאמנתי בו. נדמה לפעמים שאני לא מאמינה יותר בכלל. אני חוזרת לתחילת ההודעה הזו ועדיין לא הכרעתי בשאלה. ובכל זאת אני אני לוחצת: שלח. (סיון)

08/12/2009 | 21:19 | מאת: גילי אגר

היי סיון. טוב ששלחת את ההודעה. אני זוכרת שהתלבטת בזמנו האם לקבל טיפול ואולי אפילו במסגרת אשפוזית. האם תרצי לשתף כאן או במייל מה הייתה ההתפתחות ומה היה סופה הרע? את מתארת כ"כ יפה את הפער בין החולשה ההצטמצמות הפיסיים לבין העוצמות הרגשיות הפנימיות וההתמודדיות הקשות במציאות. אני חושבת שפער כזה קיים גם ברצון להחלים שלעיתים נותן מוטיבציה ולעיתים נעלם ומייאש. העובדה שהחלטת לכתוב מעידה שאולי שוב יש ניצנים קטנטנים של כוחות על מנת לנסות ולהקל את מצבך ולמצוא לעצמך עזרה, חרף הייאוש וחוסר האמון. אם אוכל לעזור במשהו, את מוזמנת ליצור קשר. ובכל מקרה, המשיכי לכתוב. גילי

06/12/2009 | 14:00 | מאת: girl interrupted

שוב אני. מחפשת קול ידידותי, אני מניחה.... קול כשלהוא.... הבדידות הבלתי נסבלת הזאת יכולה היא בעצמה להרוג... זה כבר מזמן עבר את גבול הטירוף. אני עושה דברים שאני מתביישת בהם עד עמקי נשמתי. קונה כמויות של אוכל במטרה לאכול ולהקיא, מחביאה אוכל בחדר, במגירות, בארון... לפעמים אפילו מכינה לי אוכל אסור, כשאני יודעת שמיד כשאסיים להכין אותו אני יאכל ויקיא, לפעמים אוכלת כל מה שיש, אפילו אוכל קפוא..... הבוקר קמתי מוקדם. ואכלתי ואכלתי ואכלתי. אכלתי גם כשהרגשתי בחילה איומה אכלתי גם כשהרגשתי שכואבת לי הבטן אכלתי גם כשכבר היה לי קשה לנשום בסוף הלכתי להקיא, ונשארתי עם תחושה פיזית נוראית אבל יותר גרוע הרע שזה עושה לנשמה. הידיעה הזו שאני עושה לעצמי דברים רעים, שאני לא מפסיקה. הרבה פעמים נדמה לי שאלה לא הפרעות אכילה, למרות שאובחנתי כסובלת מהפרעות אכילה, למרות שבעבר הייתי מאושפזת, למרות שהמטפלים כולם אומרים בפירוש "הפרעת אכילה". הרי אני לא באיזה מצב חמור מאוד, מלבד העובדה שאני שוקלת 100 טון בערך (נו, באמת לא רחוק), אין סכנה לחיים שלי. אולי אני פשוט בהמה? חזירה? אולי אני פשוט נורא עצלנית? אני פשוט צריכה להפסיק. למה אני לא מפסיקה? אוף, איזו אפס. אני כל כך כל כך כועסת על עצמי אבל כנראה לא מספיק אחרת כבר הייתי מפסיקה. :(

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך כמה תסכול. קשה. כואב. מעייף. את לא מפסיקה כי את אומרת לעצמך משהו דרך ההתנהלות הזו. משהו שאמרת לעצמך במילים גם בהודעה שכתבת. את מכנה את עצמך אפס, עצלנית, חזירה, בהמה, ויוצרת מציאות שבה התחושה הזו תשתמר. את מכירה את המעגל הזה יותר טוב ממני סביר להניח. את מרגישה חזירה, אוכלת הרבה, ואז יש לך "הוכחות" שאת חזירה. או כמו שהיו כותבים בשעורי גיאומטריה בסוף תרגיל, מ.ש.ל.... צריך לנסות לשבור את המעגל הזה משני הקצוות שמזינים אותו. כמה שפחות לדבר אל עצמך כך, בתוקפנות והשפלה (שכנראה הופנמה מקולות חיצוניים ששמעת במהלך חייך) ומצד שני, לנסות (כן אני יודעת שזה הכי קשה בעולם), לצמצם במשהו, אפילו במעט את האופן בו את אוכלת גם בתוך בולמוס. השתדלי גם ברגעים האלה להרגיש שיש קווים אדומים כלשהם שאת לא עוברת במהלך אכילת היתר. לדוגמא, להחליט שבמהלך אכילת היתר את נמנעת מאוכל קפוא. אני יודעת שמה שכתבתי אולי לא יעזור ושאולי היית צריכה רק הקשבה לתחושותייך. העצות הנ"ל נכתבו רק לשם הסיכוי שתוכלי לקחת מהן משהו, אך גם אם לא, את מוזמנת להמשיך ולשתף בתחושות שלך כאן. שיהיו ימים קלים יותר. אפילו רק קצת יותר קלים. והמשיכי לכתוב. אנחנו כאן. גילי

07/12/2009 | 22:39 | מאת: girl interrupted

אני מניחה שלאחרונה אני מרגישה איזה שינוי שקשה לי להגדיר, עושה איזשהם צעדים, מאוד מאוד מאוד קטנים, ולא כל כך באופן המעשי (אני ממשיכה לאכול ולהקיא ולעשות את כל הדברים האלה), אולי יותר באופן בו אני מרגישה - גם עכשיו אני מרגישה בצורה מאוד עוצמתית את התחושה הזו שבאמת מספיק , שכל כך הרבה שנים אני סוחבת את זה ואני לא רוצה לסחוב את זה יותר, ולאחרונה יש יותר ויותר את המחשבה הזו שאולי, איכשהו, מותר לי להגיד לעצמי שמגיעים לי חיים טובים יותר. (אוי אלוהים, אני כותבת את זה ומקבלת חלחלה, זה כל כך קשה לי. אני כל כך רגילה לחשוב שאני לא ראויה ושמגיע לי רק להענש...). אני בטיפול כבר 3 שנים אצל אותה פסיכולוגית, ורק ממש לאחרונה אני מעיזה, מסכימה -לא יודעת מה המילה המתאימה - להתעסק בזה. לא להסתיר (או פחות להסתיר), להתעמת עם המפלצת העצבנית הזאת. אני לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת לציין את זה בפני עצמי, אם המטפלת שלי לא הייתה נותנת לי פידבק כזה, שזה מה שהיא מרגישה, אבל בכל מקרה, נדמה שקורה משהו. אבל בינתיים בשורה התחתונה אני לא מפסיקה להתנהג ככה, ונכון שבמשך שנים, כמעט כל חיי אני מנתהגת ככה עם האוכל וזה לא משהו שאפשר לפתור או לשנות מהר, ובכל זאת, מה בינתיים? כל הזמן אני בורחת למקום הזה (ילדותי נורא) שרוצה שזה ייפתר עכשיו. שזה ייגמר. המקום הזה שאומר לי שאני לא ממש רוצה לחטט שם יותר מידי ורוצה להפסיק עכשיו, בלי מסכת הייסורים הזאת שבהתעסקות הזו. וחוץ מזה, שאינספור פעמים ביום אני חושבת לעצמי שאין שום סיכוי בעולם שאני יכולה להתגבר על הטירוף הזה, שזה גדול עליי, שהגועל מעצמי חזק מידי בשביל שבאמת ארשה לעצמי לחיות אחרת......... זה קשה, זה מייסר, זה מפחיד. נורא מבלבל. תודה.

02/12/2009 | 14:51 | מאת: "שבר בסיסי" באוקיינוס

גילי הי, ההודעה הקודמת פשוט "קפצה" לפורום..כנראה שאני באמת כבר לא יכולה יותר... לא כתבתי מה 5.11 בו ענית לי תשובה שאולי נבהלתי קצת... גילי,אני לא מפסיקה לאכול אפילו לשניה..כמו בור ללא תחתית.. אני ממשיכה להעלות במשקל ..לא נסגר עלי כלום.. רוצה ללכת למרפאה בהדסה.מפחדת ..מפחדת מרישומים במשרד הבריאות אם אני מחליטה לנסות טיפול בהדסה קיימים רישומים ? יגיעו רישומים עלי למשרד הבריאות? מפחדת שייתיגו אותי..מפחדת שאולי יחליטו שאני לא שפויה וצריכה אישפוז???גילי בחיים לא הכנסתי לגוף תרופה פסיכיאטרית..יש לי פחד אימים מכל הנושא הזה.. גילי אני מרגישה שאני מאבדת שליטה לחלוטין בכל הקשור לאוכל...אני מתה מפחד...אמאל'ה הצילו..גילי, בבקשה תעזרי לי..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך טוב לשמוע ממך אך חבל שבכאלה נסיבות :( נתחיל מהסוף. מגיע לך כאדם, לקבל הזדמנות לחיות את חייך ללא סבל. וכמעט כל האמצעים כשרים לשם כך. החששות להחשף בקבלת טיפול במקום ציבורי הם חששות נפוצים אך חשוב שתדעי שאין להם כל כך בסיס. קיימים רישומים בכל מרפאה פסיכיאטרית אך הם חסויים לכל אדם אחר למעט בצו בית משפט או מקרים חריגים אחרים בהם נדרשת הסכמתך לשם שחרורם. המונח "לא שפויה" אינו קיים בלקסיקון המרפאות בישראל. וגם לא המונח "צריכה אשפוז". ייתכן שלאחר שיחה עם איש מקצוע, הוא וגם את תגיעו למסקנה שתוכלי להיעזר בטיפול אינטנסיבי במסגרת אישפוזית ואז תוכלי להחליט אם את מעוניינת בכך. אך סביר יותר שמה שיקרה זה שתגיעי למרפאה, תשבי מול אדם שיקשיב לך ותקבלי שיקוף מקצועי ומכבד למצבך על מנת שתוכלי להחליט כיצד לפתור אותו בצורה הטובה ביותר. אגב, טיפול תרופתי לרוב אינו חלק מהטיפול בהפרעות אכילה ולכן עניין זה סביר שלא יהיה רלוונטי. איני מכירה את כל המרפאות בארץ אך הייתה לי הזכות להיות חלק מהצוות המקצועי של המרפאה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם במשך 6 שנים, ואני יכולה להבטיח לך, שאת תהיי שם בידיים טובות. גילי

06/12/2009 | 13:49 | מאת: "שבר בסיסי" באוקיינוס

גילי יקרה ! תודה על התשובה..לא יודעת מה בתשובתך נתן לי כח..נראה לי שאני עומדת "לקפוץ למים "..להתקשר ל"הדסה "ואולי גם להגיע לשם.. כן, את כל כך צודקת ..הגיע הזמן..ואולי גם לי מגיע לחיות..ואולי אפילו מגיע לי לחיות טוב..??? לשם כך נראה לי שאני חייבת להרים אליהם טלפון..אז למה הידיים שלי מתחילות לרעוד..ואני מקבלת "רגליים קרות, ???? גילי, בבקשה ,תעזרי..אני מוכרחה להרים אליהם טלפון..(ל"הדסה")

02/12/2009 | 14:28 | מאת: "שבר בסיסי" באוקיינוס

01/12/2009 | 20:56 | מאת: שירלי

שוב אני כותבת,אבל הפעם לא למגירה.הרגשה מוזרה במקצת.זאת פעם ראשונה שאני כותבת לאנשים ממשיים ואיני יודעת מה אני בעצם מבקשת.אולי להתרוקן מעט,אולי לדעת שמהצד השני מישהו קורא אותי,בניגוד לחיי היום יום שלי,חיים שיקריים. ולמה אני כותבת דווקא עכשיו??אולי כי בימים האחרונים משהו בי נשבר.הכוחות שאספתי כבר הסתיימו,ולא נותר לי עם מה להיאבק יותר. שנים ע"ג שנים של התנהגות חולה,ועכשיו אין אפילו הצדקה למצב הזה שאני נמצאת בו,כי באמת שחיי מלאים ואין לי על מה לקטר,אולי הכרוניות שאני כ"כ מורגלת בה עושה את שלה.ואני לא שואלת שאלות,לא עוצרת כדי להזכר למה אני עושה זאת.ואולי לא רוצה ממש להבין,אך הגוף הוא כנראה העדות היחידה שמביעה את מה שהמוח מנסה לשכוח. שוב המשקל יורד.ואני בייאוש נוראי,כי כ"כ נאבקתי בתקופה האחרונה להעלות אותו.ותיכף כבר יעיפו אותי מטיפול כי הBMI שלי נמוך,ואני מפחדת שאז כבר לא יהיה שום דבר שיעצור אותי,לא תהיה לי מסגרת מחזיקה.ומצד שני,שבעתי כבר מאישפוזים בעברי,וגם אם אצטרך להשלים עם המוות,לא אחזור,היו שם יותר מידי דברים ששברו את רוחי. ומצד שני,לא מסוגלת לקום מהמיטה בימים האחרונים.עייפה כ"כ,מסוחררת כ"כ ,מטושטשת. אבל אני מנסה,באמת שאני נאבקת ככול יכולתי,אוכלת לפי שעון,וקשה כ"כ.אני באמת לא רוצה לרדת במשקל יותר,אז למה קשה לי כ"כ לעלות?? אולי חלק בי נשבר דווקא עכשיו,כי נראה לי שאני לא אחזיק עוד הרבה זמן מעמד במצב הזה.אני מרגישה את הקריסה מתקרבת. ועדיין כ"כ מפחדת להאמין בזה,להודות בפני עצמי שגם כאן כשלתי. לא רוצה להלחם יותר בכלום,רוצה רק מנוחה שתקח ממני את כל הכאב הזה. אני זועקת,אבל פלא שלא שומעים אותי,הרי אני בקושי שומעת את עצמי. תודה על ההקשבה.

שירלי היקרה זעקתך החלושה לכאורה, נשמעת בקולי קולות ומהדהדת אצלי ובוודאי אצל קוראים נוספים. אני שואלת את עצמי כיצד אוכל לעודד אותך במילים ולשלוח חיזוק כלשהו אלייך, במצב הזה של אפיסת הכוחות. האם יעודד אותך לדעת שכתיבתך עוררה בי סקרנות לגבייך ותקווה שמצבך ישתפר? האם תשאבי כוח מכך שאספר לך שגם ממצבים נמוכים מאד ניתן להתאושש ולחיות חיים מספקים? אנא, נסי למצוא כוח להתחזק ולו באופן מינימלי. איכלי כמה שאת יכולה, המשיכי בטיפול. המשיכי לכתוב. אנחנו כאן. את לא לבד. גילי

04/12/2009 | 18:00 | מאת: שירלי

תודה גילי על המענה החם ועל המילים המנסות לעודד. קשה לי עכשיו,אכלתי היום יותר מידי(לפי התפריט) ואני מרגישה שמנה כ"כ,שונאת את עצמי,מתחשק לי לבלוע משלשלים שינסו לטהר את נשמתי הריקה והמטונפת.לא רוצה להיאבק בזה,לא רוצה להילחם עוד בדבר.לא מבינה איך הלכתי ככה לאיבוד ,בתוך עצמי.ולמה ההרס העצמי נרגע רק אחרי ארוחות קטנות מאוד. תחושה קשה.קשה לי.

01/12/2009 | 16:05 | מאת: דנה

אני עליתי בחודשיים 10 קילו בגלל בולמוסים. שום בגד לא עולה עליי. איני יכולה עם המציאות הזאת יותר. אני עובדת מהבוקר עד הלילה ואין לי תקציב לטיפול ותזונאית, מה אפשר לעשות במקרה כזה שאין אמצעים? יש באינטרנט איזשהוא אתר בנושא? עם הדרכה? אודה לך מאוד

דנה שלום אם את נתקפת בולמוסים חסרי שליטה, אז אתר או הדרכה באינטרנט לצערי לא יוכלו לסייע לך, כי בולמוסים דורשים טיפול מקיף יותר. מרפאות איכותיות רבות לבריאות הנפש מתמחות בהפרעות אכילה וממומנות על ידי משרד הבריאות. בהן תוכלי לקבל טיפול פסיכולוגי וליווי של תזונאית. קיימת רשימת מקומות באחת ההודעות באתר ואוכל גם לעזור לך למצוא באופן ספציפי. בנוגע לתחושת העלייה במשקל, אולי תוכלי למרות העומס למצוא זמן מסויים (אפילו 15 דקות ביום) לפעילות גופנית? אשמח להמשיך ולנסות לעזור לך, אך את צריכה לדעת שכדי לטפל בתופעה כמו שתיארת דרושים משאבים, לפחות של זמן ומוטיבציה. שום ביקור באתר או אצל תזונאית אינו פותר בעיות במטה קסמים, אך עולה בדעתי דנה שאם את בתחושת עומס כה מציפה ובתחושת חוסר משאבים, ייתכן כי גופך מאותת לך באמצעות הבולמוסים שצריך לעצור לרגע ולבדוק את המערכת. תקשיבי לעצמך ותקדישי את הפנאי הדרוש לטיפול בעצמך. בהצלחה גילי

30/11/2009 | 22:18 | מאת: מיקי

שלום רב !! אני בת 50+ בריאה שאלתי היא : אני מגייסת כוחות ומצליחה לרדת יפה אבל אחרי תקופת מה אני "נשברת" ומתחילה לאכול כל מה שאני רואה ,ואז נהיית שמנה שוב..מה עושים ???

היי מיקי לא ברור מכתיבתך האם "מתחילה לאכול כל מה שאני רואה" מתייחס לאכילת יתר רגשית או שפשוט לחזרה לאכילה נורמטיבית שאינה דיאטטית. נשמע שהאופן בו את מתארגנת לירידה במשקל אינו יכול להוות דרך חיים בשל אחת משתי סיבות. או שהוא דורש כוחות התארגנות מוגזמים (הקדשת זמן רב לפעילות גופנית, רכישת מוצרי מזון מיוחדים וכו') או, שיש בך חלקים רגשיים שמסרבים לוותר על אכילה לא נשלטת. יתכן שמדובר בשילוב. אם קיים אלמנט של חוסר שליטה באכילתך, עלייך לפנות לטיפול רגשי בשילוב אם טיפול תזונאי. אם לא קיים אלמנט כזה, אזי עלייך לפנות לתזונאית בלבד, שתסייע לך לבנות תפריט מציאותי שאינו דורש כוחות-על, ושאיתו תוכלי לרדת במשקל באופן הדרגתי ומבוקר ולשמור על משקל זה. אני כאן להמשך מחשבה משותפת גילי

04/12/2009 | 14:06 | מאת: מיקי

תודה על תשובתך המפורטת. כלשעצמי איני יודעת בודאות מהי ההפרעה שלי אבל אני נוטה יותר לכיוון של איבוד שליטה שזה אומר טיפןל רגשי+תזונאי. האם תוכלי להמליץ לי על מטפלים טובים בצפון הארץ ??או להפנות אותי לאתרים על מנת להתמודד עם הבעיה עם אנשי מקצוע כמוך ?? תודה מראש.

30/11/2009 | 21:58 | מאת: מור

הנני כיום בת 25. מאז גיל ההתבגרות אני סובלת מהפרעות אכילה גבוליות למיניהן. לא הייתי ממש אנורקסית לאורך זמן אך היו לי הרעבות קשות. בעיקר היו לי בולמוסים. ובשורה התחתונה חוסר יציבות במשקל - שינויים בין חורף לקיץ שהיו רוב השנים 10 קילו בערך ושנה אחת בחו"ל עליתי תוך חודש ב14 קילו!!!! כי לא הפסקתי לאכול 20 שעות ביממה. ממש גנבתי אוכל קניתי בלסתי גם קצת הקאתי אך הכמות עשתה את שלה. ניסיתי המון המון דרכים להתמודד עם הבעיה תזונאיות ותזונאים. פסיכולוג פסיכיאטרית קבוצות תמיכה נטלתי רדוקטיל למרות שלא הייתי בעודף מטורף של אוביס.. עדין השימוש שלי באוכל לא תקין. איני אוכלת כי אני רעבה. אני אוכלת רק לפי מצב רוח. אציין כי כיום משקלי תקין ואני מרוצה מהמראה החיצוני שלי בערך. אני נוטלת תרופה פסיכיאטרית. אני מעוניינת להפסיק עם הרגלי האכילה הפסולים שלי. כל פעם יש לי craving לאיזה מאכל מסויים שאני לא מפסיקה לצרוך - יש תקופה של טחינה שאני יכולה לשתות אותה גולמית ולסיים קופסה קטנה תוך יומיים שלושה. כרגע זה קקאו שתוך שבוע אני מסיימת שקית. וחלב שאני שותה ליטר וחצי ביום. מסטיקים גם אם אני מתחילה אני לועסת ללא הפסק וישר מחסלת חבילות. זה הרגל מגונה כזה של התמכרות וחוסר יכולת להפסיק. מה אני יכולה לעשות במצבי?! למי לפנות?

לקריאה נוספת והעמקה

היי מור כמו תמיד, כתבתי כאן הודעה ארוכה והיא נמחקה לי ברגע האחרון... אז אכתוב שוב. קודם כל רציתי לשבח אותך על כך שפנית לטיפולים המתאימים לאורך השנים. נראה שאף על פי שנותרו התנהגויות סביב אכילה שאת מעוניינת להפרד מהן, באופן כללי הצלחת להתייצב על משקל ודימוי גוף תקינים ללא התנהגויות מסוכנות, וזה לא עניין של מה בכך. בנוגע להתנהגויות שנותרו, אין פתרון פרט ללהמשיך לטפל בעצמך. כיוון שאינך מתארת התהנהגויות מסוכנות, וכיוון שהתנסית בטיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, תוכלי לפנות גם לטיפול בהבעה ויצירה או לטיפולים אלטרנטיבים. המשך עבודה פנימית, רגשית, התנהגותית ואולי גם תזונאית (באיזה סגנון שמתאים לך) הוא הפתרון. בהצלחה

30/11/2009 | 17:35 | מאת: אנונימית

שלום,אני בת 15 שוקלת וגובהי 1.53,לפני כשנתיים התחלתי דיאטה שבמהלכה הורדתי כ22 ק"ג.בהתחלה הדיאטה הלכה יפה והורדתי כל מה שאני צריכה להוריד אך כרגע המצב קצת הסתבך,אני סופרת קלוריות בכל דבר שאני אוכלת נשקלת כל יומיים ואם אני רואה שאני עולה אפילו טיפה ל אני נלחצת מאוד,אני מרשה לעצמי לאכול 3 פעמים ביום ובין הארוחות אני מרשה לעצמי לאכול 2 פירות ו2 ירקות ופעם ביומיים אני אוכלת יוגורט 1.5% אני לא חושבת שאני שמנה אך אם אני רואה שהמשקל שלי עולה ל נדמה לי שאני מתחילה להשמין,עוד בעיה היא שאין לי מחזור כ3 חודשים ואני מאוד דואגת..יש לציין שאני נמענת כמעט לחלוטין ממתוק ומכל דבר משמין אחר כמו פיצה,חטיפים וכו'. יש מצבים שאני פוחדת לאכול אפילו ירקות מהפחד של ההשמנה,ואני מנסה לאכול כמה שפחות ביום,אם יש לי הזדמנות לדלג על פרי אני עושה זאת אפילו שאני לא רוצה.האם זאת אנורקסיה או שסתם דיאטה שיצאה משליטה ומה לעשות עם המחזור שאינו מגיע,יכול להיות שהוא פשוט עדיין לא הסתדר אצלי כמו שצריך?אשמח לתשובה בהקדם.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך נשמע באופן חד משמעי שמצבך הגופני לא תקין. עלייך לפנות בדחיפות לבירור רפואי בראש ובראשונה. אכן נשמע שהדיאטה יצאה משליטה והגיעה לחומרה של הפרעת אכילה ועל כן עלייך לפנות גם לטיפול פסיכולוגי ותזונאי מתאים. יש בפורום מספר הודעות בהן מפורטות אפשרויות הטיפול בהפרעות אכילה, ואשמח גם לעזור במציאת משהו מתאים עבורך דרך הפורום והמייל. אני מוחקת מהודעתך ברשותך מספר נתונים ספציפיים מתוך העובדה שאני מעדיפה שלא יהיו בפורום נתונים מספריים, אך זה בסדר גמור שכתבת. בברכה, גילי

30/11/2009 | 16:09 | מאת: מאיה

כל הזמן אני אוכלת משיעמום, וכך אני משמינה יותר וכמה שאני מנסה לעשות דיאטה זה לא מצליח, האם יש דרך לפתור זאת? תודה מראש מאיה

שלום מאיה כמו בכל מקרה שבו האכילה מתרחשת ממניעים רגשיים והתנהגותיים (שעמום) ולא פיסיולוגים (רעב), אני ממליצה לפנות לטיפול רגשי בשילוב של טיפול אצל תזונאית. בהצלחה גילי

29/11/2009 | 19:38 | מאת: דניאלה26

רציתי לשאול האם יש מישהו/משהיא אשר טופלה עם רדוקטל למניעת התקפי בולימים?רדוקטיל היא אומנם תרופה הניתנת לאנשים הסובלים מעודף משקל אך אחד מתופעות הלוואי שלה היא דיכוי התיאבון. בנוסף שמעתי שהיא מסוכנת לולי סכרת מסוג 2 האם הדבר תקף גם לחולי סכרת מסוג 1? אשמח מאוד עם מישהו יוכל לעזור

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך איני מכירה את הטיפול בתרופה זו ואת סיכוניה (עליך להתייעץ עם רופא מתאים) הייתי רוצה לציין בכל זאת שמהנסיון שלי טיפול תרופתי אינו מספיק לטיפול בבולימיה. כפי שאת אולי מרגישה לפעמים, התיאבון המניע אותנו לאכילת יתר אינו התיאבון הפיסי אלא תיאבון רגשי, ואין תרופה שיכולה להרגיע רעב זה. אני ממליצה לך להיות במקביל לכך מטופלת באופן רגשי ואצל תזונאית המתמחה בהפרעות אכילה. אשמח לעזור בכל מה שניתן גילי

27/11/2009 | 13:09 | מאת: לילך

כשאני חוזרת מהעבודה, אני "גמורה" וכדילחזור לעצמי אני אוכלת. אבל, יותר מידי. אני מודעת שזה אסון. אך הרעב מתגבר על ההגיון. כי האכילה באמת מיצבת ומרגיעה. וזו הבעיה, גם בזמנים מעצבנים. יש לכם פתרון?

לקריאה נוספת והעמקה

היי לילך כתבת מעט מילים ואענה במעט מילים. אז במילה אחת: טיפול. בשתי מילים: טיפול רגשי. בשלוש מילים: טיפול רגשי ותזונאית. אם את רוצה לכתוב יותר את מוזמנת. אשמח לעזור במציאת כתובת טיפולית מתאימה. בהצלחה גילי

25/11/2009 | 17:23 | מאת: רקדן

האמת שהייתה לי תזונאית תקופה ארוכה בתהליך, משום מה לא הרגשתי צורך לציין את העובדה הזו בגלל שבשלב מסויים גם ככה הבנתי שזה בכלל לא קשור לאוכל. תביני, אני יודע כל מרכיב בכל מזון וכל כמות פחמימות/חלבונים בכל מוצר אכילה או שתייה, אני יודע מה מזיק לגוף ומה בריא לו, ותיאורתית אני יודע מה זה התפריט המושלם. לבוא אליה פעם בשבוע ולשמוע ממנה שלא נורא שהיה התקף וכל מה שצריך זה לחזור לשגרה ושהיא תתן לי עוד תפריט שבועי שאני לא אאמוע בו - היה נראה לי חסר טעם ולכן הפסקתי את הטיפול אצלה. היא כבר לא יכולה לסייע לי, ולא נראה לי ששום תזונאית אחרת יכולה בהתחשב בעובדה שההפרעה נובעת ממקור יותר עמוק מזה- שאותו אני צריך לפתור, ולשלב את זה עם הידע שכבר יש לי גם ככה על תפריט מאוזן. ולגבי האישו של הגברים כאן באתר.. כן,לספורטאים ורקדנים או דוגמנים השכיחות למחלה הזו היא גדולה יותר, אך עדיין, אני לא מכיר אחד כזה, שחווה בדיוק את מה שאני עובר, לא הכרתי מיימי עוד בולמי- וזה משפיל, לדעת שאתה לבד....הרבה פחות מפריע לי העובדה שאני הומו, כי שמפריע לי או מביך אותי העניין שאני בפהרעת אכילה.... זה עוד ארון שאני צריך לצאת ממנו- לבוא לבן זוג שלך ולהגיד לו שאני בולמי או הייתי באנורקסיה, זה כלכך משפיל, אני כבר מדמיין אותו מעקם גבה, ולא מבין איך גבר יכול להיגרר לזה :(

היי רקדן יקר התפקיד של תזונאית בטיפול בהפרעות אכילה אינו ללמד אותך אילו מזונות בריאים וכו' (אתה כמובן בקיא בכך), אלא לעזור לך לזהות מחשבות ורגשות המובילים להתקפי אכילה. אני ממליצה לפנות למישהי שמתמחה בתחום ואוכל לעזור לך לחפש. ואשר לתחושת הבושה שאתה מתאר. בן זוג שיהיה ראוי לך, יצטרך לקבל באופן אוהב גם את החסרונות והקשיים שלך וגם את יתרונותיך. לפיכך, האופן שבן זוגך יגיב לעובדה שאתה סובל מהפרעות אכילה יוכל להעיד במידה רבה על התאמתו כבן זוג. לא היית רוצה להיות בקשר משמעותי עם בן זוג בקורתי ולא אמפתי לקשיים, גם אם לא היית סובל מהפרעות אכילה. אני מקווה שכשתגיע לזוגיות תוכל לחוות את עצמך כדמות שלמה עם יתרונות וחסרונות, ושכך גם יגרום לך בן הזוג להרגיש. אנחנו כאן גילי

24/11/2009 | 18:46 | מאת: רקדן

אני רקדן מזה 6 שנים. אני רוקד ומופיע בלהקה מקצועית בכל הארץ וגם בעולם, בנוסף אני חייל בצבא בתור רקדן מצטיין. לפני 4 שנים התחלתי את תהליך יציאתי מהארון. ממש לפני היציאה בפניי ההורים, התחילו לי הפרעות אכילה, ירדתי 21 ק''ג ואף אושפזתי תקופה קצרה, עכשיו, אני סובל מהתקפים, הקאית-מה שנקרא בולמיה. אני בטיפול עם פסיכולוגית שעוזרת לי נורא. אבל משום מה, למרות כל התהליכים שאני עושה אני לא מצליח להיפטר מהתקפים יומיומיים. איך אני יודע אם זה התמכרות לאוכל? אולי אני אכלן כפייתי? אני נורא רזה אבל מרגיש רע עם עצמי כי כל התקף כזה פוצע אותי נורא. עוד משהו שלדעתי יעזור לי זה לשמוע על עוד גברים שחווים את מה שעובר עליי, אם יש כאלה בכלל. תמיד רק בנות רושמות בפורמים כאלה, וזה קצת מביך להיכלל בקהילה הזו גם :(

לקריאה נוספת והעמקה
24/11/2009 | 23:33 | מאת: .

היי לך, אני רוצה להגיב על החלק השני של הדברים שלך, לגבי המבוכה שלך לכתוב בגלל התפיסה של הפרעות אכילה כדבר "נשי". חשוב לי להגיד לך שאני חושבת שהפרעות אכילה לא מתפתחות בתדירות גבוהה יותר אצל בנות בגלל עצם העובדה שהן בנות, אלא כי לבנות לרוב יש מודעות גבוהה יותר לגוף שלהן ולמראה החיצוני מלבנים, וצד אחד של הפרעת האכילה מתבטא בדרך כלל בתחום הזה - העיסוק במראה החיצוני. לכן, גם מאוד טבעי בעייני שכאדם שעוסק בתחום שבו הגוף הוא ה'מכשיר' העיקרי, ושעובדים בו חזק והרבה על פיתוח וייעול שלו, תהיה לך את המודעות המפותחת או העיסוק הזה בגוף שיכולים להוות חלק בהתפתחות ההפרעה. מה שבעצם אני מנסה להגיד זה שאני לא חושבת שיש לך סיבה להתבייש או להיות נבוך. אני ממש לא חושבת שהפרעת אכילה קשורה לנשיות או לגבריות של אדם. אני חושבת שזו דרך (גרועה) בה חלק מאיתנו הולכים כדי להתמודד עם הקשיים שיש לנו בחיים. וכאלה בוודאי יש לכולם... גברים ונשים כאחד. אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי. בכל אופן, אני מאחלת לך המון הצלחה ומקווה מאוד שתהיה לך הקלה בקרוב. סיון

תודה

שלום לך רקדן יקר נוכחותך בפורום מבורכת, וייתכן שבעקבותיך יכתבו עוד גברים בפורום (יש כותבים מעת לעת אך פחות מאשר כותבות). קודם כל, כל הכבוד לך על ההישגים שתיארת בתחום המחול וכן על כך שחרף ההשקעה המקצועית וחרף התהליך הקשה של יציאה מהארון, בחרת להתגייס לצבא. נשמע שאתה אדם מיוחד עם כוחות וכשרונות רבים, וגם עם עומק רגשי. אתה מתאר כיצד בתקופה כה קריטית מבחינה רגשית ומשפחתית, החל סמפטום של הפרעת אכילה. טוב לשמוע שאתה נעזר בפסיכולוגית שלך, אך כדי להלחם בהתקפים עצמם, צריך להיות ליווי של תזונאית המתמחה בהפרעות אכילה. הגישה של תזונאית שכזו הנה קוגניטיבית התנהגותית, והטיפול ממוקד בזיהוי מחשבות והתנהגויות אוטמטיות המביאות להתקפים, ויצירת שינויים במציאות כדי להפחיתם. האפשרויות לתזונאיות שכאלה הם: 1. דרך יחידה להפרעות אכילה בקופת החולים 2. באופן פרטי 3.במרפאה ציבורית המתמחה בהפרעות אכילה (אם כי בד"כ לא נותנים שם רק ליווי של תזונאית ללא טיפול באותה מרפאה) יש לי המלצות על תזונאית מעולה שעובדת במודיעין דרך מכבי ובירושלים באופן פרטי, וכן על מישהי בהוד השרון. אני בטוחה שיש עוד הרבה טובות. חשוב שהיא תהיה בקשר עם הפסיכולוגית שלך ושתהיה עבודת צוות. מה דעתך? המשך לכתוב כאן! גילי

10/06/2010 | 09:10 | מאת: יוגית74

היי, מאוד התרשמתי מהאימיילים האלו...ואני מבקשת למידע על התזונאית שעובדת במודיעין ובירושלים. זה מאוד חשוב לי לפתור את המצב הבריאותי...תודה

24/11/2009 | 18:46 | מאת: רקדן

אני רקדן מזה 6 שנים. אני רוקד ומופיע בלהקה מקצועית בכל הארץ וגם בעולם, בנוסף אני חייל בצבא בתור רקדן מצטיין. לפני 4 שנים התחלתי את תהליך יציאתי מהארון. ממש לפני היציאה בפניי ההורים, התחילו לי הפרעות אכילה, ירדתי 21 ק''ג ואף אושפזתי תקופה קצרה, עכשיו, אני סובל מהתקפים, הקאית-מה שנקרא בולמיה. אני בטיפול עם פסיכולוגית שעוזרת לי נורא. אבל משום מה, למרות כל התהליכים שאני עושה אני לא מצליח להיפטר מהתקפים יומיומיים. איך אני יודע אם זה התמכרות לאוכל? אולי אני אכלן כפייתי? אני נורא רזה אבל מרגיש רע עם עצמי כי כל התקף כזה פוצע אותי נורא. עוד משהו שלדעתי יעזור לי זה לשמוע על עוד גברים שחווים את מה שעובר עליי, אם יש כאלה בכלל. תמיד רק בנות רושמות בפורמים כאלה, וזה קצת מביך להיכלל בקהילה הזו גם :(

16/12/2009 | 22:20 | מאת: הילה

אני הולכות לקבוצות של אכלניים כפיתיים וזה עוזר לי מאוד. תיכנס לאתר של אכלנים כפייתיים יש שם שאלות מנחות וכן רשימת פגישות תנסה ותיהיה לך תשובה. ממליצים ללכת ל-6 פגישות

24/11/2009 | 17:34 | מאת: girl interrupted

גם כשנדמה שדברים אחרים בחיים מתאזנים קצת- אני מתפקדת בעבודה, משלימה בגרויות, מצב הרוח שלי די יציב, לוקחת כמו שצריך את הכדורים, מטופלת. גם כשכל אלה קורים, אין לי רגע של מנוחה מהאכילה המופרעת שלי. אני לא יכולה יותר. אין לי כוח לסחוב את זה כבר. כל כך הרבה שנים של השמנה חולנית ואכילה אינסופית של הקאות, אחת אחרי השניה של הרזיה של ניתוחים פלסטיים של המנעות מפחמימות ושוב חזרה לאוכל ושוב השמנה חולנית ושוב הקאות וזה כל כך מתיש. ואני לא מבינה שום דבר מזה. למה אני עושה את זה ולמה אני לא מצליחה להפסיק. ואין לי זמן לחכות עד שאבין אני לא יכולה להמשיך ככה אני פוגעת בעצמי אני מתביישת לצאת מהבית זה לא ייגמר אף פעם. זה נמצא שם כל כך הרבה שנים, מגיל כל כך צעיר, זו הנקודה הכי חלשה והכי כואבת, ואני לא יודעת איך לעשות שזה יפסיק. נורא קל להגיד שבטיפול אפשר להבין מאיפה זה בא ובלה בלה בלה אבל האמת היא שאין לי מושג איך להתקרב לזה בכלל אין לי טיפת אומץ אני לא יודעת למה אני אוכלת ככה ומקיאה. אני פשוט עושה את זה. אין הסברים, אין הבנות. מלבד העובדה שברור לי שזה חולה ושזה לא מה שאני רוצה, אני לא יודעת כלום. מרגישה שאני הולכת לאיבוד, שזה לא נגיש, ושזה אבוד. זה לוקח כל כך הרבה כוחות נפש שגם ככה אין לי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך באמת נשמע מתיש. כנראה שאת צריכה מסגרת יותר אינטנסיבית שבנוסף לתובנות החשובות, תעזור לך גם לשים גבולות מציאותיים לאכילה. האם היה אשפוז? האם יש תזונאית טובה בתמונה? אשמח אם תוכלי לספר מהן המסגרות הטיפוליות שעברת ומה יש כעת וננסה לחשוב מה אפשר לגייס מבחוץ כדי לתת "כוח נגדי" לדחפים שבאים מבפנים ומקשים עלייך להתאושש. גילי

23/11/2009 | 19:41 | מאת: חתולה מתה

מרגישה כאילו קברו אותי חיה ועכשיו זורים עלי רבבות של רגבים כאילו זורים עלי מלח לפני סעודה.

שלום לך נשמע קשה וכואב. לא כתבת הרבה על הנסיבות אך התחושה הקשה עברה היטב ומן הסתם מלווה אותה מציאות לא אידיאלית גם כן. מקווה שאני והכותבות כאן נוכל לעזור בנוכחות אכפתית ובמילים. המשיכי לכתוב גילי

18/11/2009 | 06:59 | מאת: טל

הודעה ארוכה שכתבתי עכשיו נמחקה אז אנסה לכתוב מהר ובקיצור. יש לי בעיה ולא יודעת אם להגדירה כבעיה כי אולי רוב האנשים סובלים ממנה(?)בערבים יש לי התקפי אכילה בלי שליטה ואחכ חרטה וייסורים וכעס על כך שלא שלטתי. מפחדת להשמין ובינתיים עליתי 5 ק"ג. יש לי בחילות אבל לא מצליחה להקיא ו"לתקן" את הטעויות שעושה (בעבר הרחוק סבלתי מבולימיה). דווקא בתקופות שהייתי מדוכאת ירדתי במשקל והרגשתי עם זה טוב ועכשיו כשקצת יותר עצבנית ובאי שקט עקב תסכולים מהחיים...קשה לי לשלוט וזה מתבטא בבולמוסי אכילה מבחילים. יש לך עצה בשבילי או אולי טיפים לטיפול עצמי?? תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

היי טל. איזה מעצבן שנמחקת הודעה ארוכה.. מכירה את זה. נשמע שאת סובלת פעמיים. פעם אחת בשל מצב רגשי סוער ותסכולים, ופעם שניה בשל נסיון לווסת רגשות אלה על ידי אכילה, דבר המביא לתחושה פיסית לא טובה (עליה במשקל, בחילה) ולתחושה נפשית קשה (תסכול נוסף, תחושת חוסר שליטה). העצה הטובה ביותר היא לפנות לטיפול רגשי בשלב הראשון. בפורום ישנה רשימה של מקומות לטיפול בהפרעות אכילה אך גם של מרפאות ציבוריות שונות לבריאות הנפש. זו האפשרות הזולה ביותר. אפשרות אחריה היא לפנות לפסיכולוג דרך קופת חולים (תשלום מדורג בהתאם למשך הטיפול)או לפנות באופן פרטי לחלוטין (סביב 300 לפגישה). בכל מקרה, בטיפול הייתי ממליצה לעבד גם את תחושות התסכול והרגשות הקשים וגם את ההתנהגות שסגלת לעצמך כדי להתמודד עם הרגשות, התנהגות אשר למרבה הצער אינה יעילה. לא להזניח את המצב! מעבר לעליה במשקל מדובר במעגל שיחריף. בכל מקרה, לא להקיא ולא לנסות להפטר מהאוכל בדרך שאינה טבעית כי הדבר רק יחריף את המצב. עדכני מה חשבת גילי

18/11/2009 | 18:23 | מאת: טל

תודה על תשובתך המהירה. נכון שיש לי בעיית ויסות רגשות... קושי להתמודד ורצון לוותר מהר- לברוח או להיעלם איכשהו.. ואני כבר בטיפול פסיכולוגי אבל מאד קשה לי וגם למטפלת... (הדגש אינו על הפרעת אכילה שאני לא יודעת אם יש לי?... אבל כן על עיבוד רגשי) הבעיה שמרגישה שזה לא מספיק לי פעם או פעמיים בשבוע- לכן ביקשתי טיפים לעזרה עצמית. כבר די מיואשת ועייפה... תודה

18/11/2009 | 02:42 | מאת: נועה

שלום, אנסה לתאר בקצרה את בעייתי, אני בת 20 ויש לי אחות מקסימה בת 10 חכמה ומוכשרת, ואני אוהבת אותה מאד -אך יש לה בעיה קשה שמטרידה אותי מאד. יש לה כנראה, אסטמה של העור בצורה חמורה ביותר, ז"א שכל גופה מכוסה פצעים ענקיים ומכוערים, ממש כמו מצורעת. כל הבגדים שלה מלאים דם, והיא לא מפסיקה לגרד, מה שמוריד מאד את איכות חייה, ניסינו בכל הדרכים לעזור לה גם ברפואה הקובנציונלית, הטבעית וההומאופתית ללא שיפור, והיא צריכה לקחת פעמים רבות מדי אנטיביוטיקה וקורטיזון מה שכמובן לא בריא. אני מספרת את זה , כי לאחרונה עלה בדעתי שאולי זה יושב על משהו ריגשי(כי חיפשנו גם סימנים לאלרגיה בבדיקה ולא נמצא אלרגן שאליו היא רגישה) אני עצמי, סובלת מהפרעות אכילה קשות ואישפוזים חוזרים. יש בעיות לא פשוטות אצלינו בבית. מן חוסר תפקוד אמהי ומתח וכו, אך אני עושה ככל יכותי לעזור לה ולמנוע ממנה כמה שיותר סבל, אני משתדלת תמיד להיות בשבילה ומקדישה לה זמן רב. (שלא תעבור את מה שאני עברתי. שאלותי, האם לדעתך ייתכן שהפצעים הנוראיים שלה הם בגלל קשיים רגשיים, או שמחמירים בגלל תנאי חייה? והאם אני יכולה לעשות משהו למענה? היא יקרה וחשובה לי מאד, ואני כ"כ רוצה שיהיה לה אך טוב!!!! בדמעות כנות ואמיתיות נועה

נועה היקרה נשמע שבתוך הדברים הקשים שעוברים על אחותך, התמזל מזלה שיש לה אחות חמה ומסורה כמוך. אני בטוחה שנקודת אור זו משפיעה לטובה באופן משמעותי על התפתחותה ועל חייה הרגשיים. באשר לשאלתך. מחלות עור הנן פעמים רבות תוצאה של מספר גורמים אשר אחד מהם הוא מצב רגשי. אין לי ידע ספציפי בנושא אסטמה של העור אך באופן כללי מחלות עור יכולות להיות תוצאה של פוטנציאל תורשתי או ביולוגי, וטריגר נפשי. נשמע שאחותך זקוקה בכל מקרה לכתובת טיפולית טובה עבורה שהרי גם אם הפצעים אינם תוצאה של מצב נפשי, הם משפיעים בוודאי על המצב הנפשי באופן משמעותי ויתכן שזה מעגל שמחליש את המערכות הביולגיות בגופה ומוריד את יכולתה להרפא. האם אחותך נמצאת במסגרת טיפולית כלשהי? ישנן מסגרות טיפוליות לילדים במספר רב של מרפאות ציבוריות בארץ (שם הטיפול ללא תשלום) וכן באופן פרטי. כמו כן, קיים תחום שנקרא פסיכולוגיה רפואית המתמחה בטיפול בילדים ומבוגרים הסובלים מבעיה רפואית ספציפית. כל טיפול שיהיה יצטרך לכלול התייחסות למצב בבית, למצב הבריאותי ולמצב הנפשי. אם אוכל לעזור במציאת מקום פני אלי כאן או במייל gily.agar@gmail.com אני מקווה שגם את נמצאת במסגרת טיפולית שיכולה לעזור לך להתמודד עם הפרעת האכילה שלך ועל הקשיים המשפחתיים האחרים בהצלחה ועדכני מה קורה גילי

14/11/2009 | 17:45 | מאת: ג.ד

שלום, אני לא ממש יודעת מה להגיד אבל אני פשוט אנסה.. זאת הפעם הראשונה שאני בכלל מחפשת מידע ומסתכלת בפורומים בנושא הפרעות אכילה. אני חושבת שאני מפחדת להודות בעובדה שאני עצמי אחת מאותן בנות שנאבקות עם המחלה הזאת. כבר כמעט שנה שאני (כפי שהבנתי היום) בולמית, חשבתי שאני כזאת אבל אני לא ממש רציתי להודות בזה, גם כשהחבר הכי טוב שלי עלה על העיניין ישר נכנסתי למגננה ושללתי את העיניין, כשלבסוף התוודאתי בפניו עדיין הרגשתי כאילו שאני משקרת לו ושאני לא באמת כזאת. הוא רוצה שאני אלך למישהו מקצועי לטפל בעיניין אני עצמי לא מרגישה שאני כזאת בשביל לטפל בזה ולכן אני מרגישה שאני כמו משקרת לו...

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך את מתארת מצב מוכר בו הסמפטום (במקרה הזה הבולימיה) מנותקים משאר החיים ולכן לפעמים אנו עלולים להרגיש שהם לא קיימים בכלל ושאנו "משקרים" לגביהם. אך למרות התחושה הזו את בוודאי ברובד אחר יודעת שקיימת בעיה מסויימת. אני אכן מציעה שתפני לטיפול רגשי ובו חלק מהעניין שתעבדי עליו יהיה תחושת זרות זו לגבי הבולימיה. זו לא סיבה להמנע מטיפול. היחס של אנשים לסמפטומים שלהם הוא תמיד מורכב ומעבר לכך שאת לא מרגישה נוח להגדיר עצמך כבעלת בולימיה, חשוב שתזכרי שאת לא "בולימית" אלא את בחורה עם כל מני תכונות ויכולות שלוקה בבולימיה. זה שונה. הבולימיה אינה מגדירה אותך. היא חלק בחיים שלך ולכן הגיוני שתרגישי מורכבות לגבי החלק הזה. יש בהמשך הפורום אפשרויות שונות לפנייה לטיפול. את מוזמנת להמשיך לכתוב ולהתלבט עד שנמצא דרך שמתאימה לך לקבל טיפול בבעיה. בהצלחה גילי

14/11/2009 | 17:44 | מאת: ע

ע

13/11/2009 | 23:19 | מאת: אפרת

אני לא מסוגלת יותר. אני עובדת כול היום ואוכלת מסודר מאוד ובריא מאוד במינון נכון. מגיעה הביתה בשעה מאוחרת ומתנפלת על האוכל. ברור לי שזה בגלל שלא טוב לי במקום עבודתי אבל אין סיכוי בנתיים שאתפטר. עליתי במשקל בצורה איומה ומעירים לי על כך, מה שכמובן לא תורם לתחושתי. אני מרגישה דיכאון וזה הופך למעגל בו אני מרגישה מדופרסת, אוכלת ואז מדוכאת מעניין ההשמנה. מה כדאי לעשות? מיואשת

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אפרת את מתארת את מעגל הקסמים של אכילה רגשית המחזק את עצמו ומחמיר את המצב הנפשי והפיסי. אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול רגשי בעניין זה. מוזמנת להתייעץ על אפשרויות כאן. גילי

13/11/2009 | 09:13 | מאת: נטע

מה שאני אכתוב בהודעה הזאת אולי לא ממש קשור לנושא הפורום, לא קשור לאכילה או הפרעות אכילה אבל בכל זאת מרגישה נוח לכתוב על זה כאן ובכל זאת אשמח גם לתגובות. בהודעה הקודמת שלי (אכילה רגשית באירועים חברתיים) כתבתי על הקושי שלי ביצירת קשרים עם אנשים, על התחושות שנלוות לכך וכו'. בזמן האחרון אני מרגישה שאני חוזרת לתקופה שהייתי בערך בת 14 או 15. הבדידות והריקנות חונקים אותי. פתאום אני מוצאת את עצמי הולכת לישון מוקדם לא בגלל שאני באמת עייפה אלא כי זה הדבר היחיד שיש לעשות. כשאין חברים ואין מישהו להיות איתו וכל העיסוקים האחרים כבר נגמרו וכמה אפשר לשבת מול מסך המחשב ולבהות... אז הולכת לישון מוקדם. ההרגשה הזאת שאני לא חשובה לאף אחד, שאני יכולה פתאום להעלם בלי שאף אחד ישים לב.. זה מה שמעיק עליי. ומצד שני, אני הרי נמצאת בטיפול, בתחילת הטיפול המטפלת נתנה לי כל מיני משימות לעשות כדי להתגבר על הבעיה, משימות שכרוכות ביצירת קשרים עם אנשים. וקצת עשיתי אבל ישר נרתעתי. למשל התחלתי לשוחח עם בחור שנראה לי נחמד, דרך המסנג'ר וקצת גם בטלפון אבל מהר מאוד נבהלתי כי פחדתי שדברים יקרו מהר מדי ובזמן שאני לא מוכנה אליהם, פחדתי "להיבלע" בתוך קשר, לשכוח את עצמי, כי אני יודעת שיש לי נטיה כזאת, לרצות אחרים כדי שירצו להיות איתי ובדרך לשכוח את הצרכים והרצונות שלי. בפגישה האחרונה עם המטפלת, (אזכיר שאני נמצאת בטיפול בסכמה-תרפיה) התברר לי משהו שקודם לא הייתי מודעת אליו, שאחת הסכמות החזקות שלי היא הנטישה. עד עכשיו לא הייתי מודעת לזה שיש לי חרדת נטישה. אני תמיד אומרת שמה שמפחיד אותי בקשר הוא לא שהצד השני ינטוש אותי אלא הפחד שלי הוא "להעלם" או "להיבלע" בתוך הקשר ולשכוח את עצמי. אבל אולי זה בעצם קשור כי עובדה, הנטיה שלי לרצות אחרים באה מתוך מחשבה שאם לא אעשה מה שהם רוצים הם לא ירצו להיות איתי, כלומר ינתקו קשר. אז אולי זה כן קשור. בכל אופן אני לא מבינה את עצמי, איך מצד אחד העניין הזה של הבדידות והקושי ביצירת קשרים זה הדבר שהכי מפריע ומציק לי בחיים ומצד שני כשאני כבר בטיפול אני לא ממש עושה משהו כדי "להזיז את העניינים". עכשיו בטיפול אני בשלב של לזהות את הסכמות אבל כשהמטפלת אמרה לי משהו על זה שנעבוד על זה, פתאום נבהלתי לרגע, כי וואללה, זה אומר שאני ממש אצטרך להתנהג אחרת.. היא ראתה עליי את הבהלה וניסתה להרגיע אותי בזה שהיא אמרה שנעשה את זה בהדרגה. מה שעוד מציק לי וזה גם קשור לקשרים עם אנשים הוא הפחד מביקורת ורגישות יתר לביקורת. כשאנשים מעבירים עליי ביקורת קל לי מאוד להיפגע ולקחת את זה אישית וקשה לי מאוד לשכוח את זה. אני מוצאת את עצמי חופרת ונזכרת בזה שוב ושוב ומנהלת עם עצמי המון שיחות בעניין וקשה לי פשוט להניח לזה ולשכוח מזה תוך שאני מזכירה לעצמי שאנשים יכולים לפרש אותי בכל מיני צורות אבל זה מעיד בעיקר על עצמם ולא בהכרח עליי. למרות שאני יודעת את זה, ביקורת יכולה להפיל אותי שוב ושוב כל פעם מחדש. זה גם מתקשר לעניין הזה שתמיד אני רוצה למצוא חן בעיני אנשים, לרצות וכו' עד שאני שוכחת את עצמי לגמרי.. אני בעצם לא יודעת מה אני רוצה לשאול בהודעה הזאת, אולי אין שאלה, רק צורך לשתף אבל כאמור אשמח לתגובות.

לקריאה נוספת והעמקה

היי נטע בתהליך טיפולי אנו מגלים פעמים רבות כיצד הדבר שאנו הכי רוצים בו לכאורה, הוא גם הדבר שאנו מחבלים בו. גילויים מסוג זה עשויים להבהיל ולייאש, אך בדרך כלל בהדרגה הם מאפשרים שינוי. כך גם בנוגע ליצירת יחסים בינאישיים קרובים יותר. הדבר מעורר בך חרדה ורתיעה לצד רצון אותנטי וחזק לשפר תחום זה. כל שאני רוצה להגיד זה שזה תמיד כך עם נושאים קונפליקטואליים (שהרי אם היינו רק רוצים משהו ולא נרתעים ממנו- היינו משיגים אותו בקלות יחסית), וגם להגיד שתחושות אלה הן חלק מהתהליך. המשיכי לעבוד, ולכתוב. גילי

16/11/2009 | 21:12 | מאת: נטע

תודה גילי, גם המטפלת אמרה לי בדיוק את אותם דברים שאת אומרת, בהקשר הזה. אני מניחה שאצטרך להתאזר בסבלנות, אולי התהליך שאני עוברת צריך להיות יותר איטי ומורכב.. תודה, נטע

12/11/2009 | 10:37 | מאת: אופיר

טוב, אני שוקלת 46,לא שקלתי ככה גם בגיל 18 ( לפני עשור בערך ). אתמול עברתי מה שנקרא התמוטטות עצבים, אלא שזו לא הייתה מטאפורה, לעצבים האמיתיים ולגוף היה חלק לא מבוטל מהעסק - התפרקתי. אני אמורה להתחיל עבודה חדשה ביום ראשון, ולמצוא דרך לשלב אותה חודש עם עוד עבודה ענקית, עד שאסיים אותה, בלי לדבר על לימודים ודברים אחרים. ואני לא יכולה להרים את היד. ה צ י ל ו

לקריאה נוספת והעמקה

אופיר אם קיימת בעיה נוירוילוגית כפי שאת מתארת, עלייך לפנות בדחיפות לקבלת טיפול רפואי על מנת לבדוק מה קורה ולנסות להציל את המצב. לפעמים הגוף נותן אותות שאי אפשר להתווכח אתם כדי לקבל עזרה וכך במקרה שלך! פני לקבלת עזרה רפואית בהקדם האפשרי שמא יגרם נזק נוירולוגי בלתי הפיך או חלילה הפסקה של תפקוד שרירים חיוניים אחרים כגון שריר הלב ובעקבותיו מוות. גילי

10/11/2009 | 12:53 | מאת: נואשת

כ"כ חסרת אונים...כ"כ אובדת עיצות.... יש לי סיכוי בכלל?? ניזונה רק ממחשבות שמאיימות לפוצץ לי את המח... לו מחשבות באמת יכלו להזין את הגוף, הרי שהיה לי צורך בניתוח לקיצור קיבה או משהו כזה בדחיפות!!! לא יודעת מה לעשות!!!! בדיוק להיום הוזמנתי לאישפוז במחלקה להפרעות אכילה-ואני סירבתי!! לא הייתי צריכה להמתין כמעט, למרות שהייתי לפני שנה מאושפזת, ואני מבינה היטב את מה שמנסים לומר לי בצורה ברורה ושקופה- שמצבי לא טוב!! אף אחד לא מוכן לטפל בי-ללא אישפוז, אבל גם אף אחד לא מבין שאינני יכולה להתאשפז!!! לא יכולה!!!! הייתי היום אצל הרופאה שלי ואיך שראתה אותי - שלחה אותי בדחיפות למיון, ופתאום נהייתי ה"ילדה " הרעה, הלא ממושמעת והלכתי הביתה!! לא שמעתי בקולה, הגעתי למצב שנמאס לי , נמאס לי לשמוע את האלו שלא מבינים אותי ואת המחלה, ויאמרו לי בקול חמור סבר (כמו בכל פעם...)את הורגת את עצמך!, את מתאבדת!! או תקפצי מהחלון זה אותו דבר וכו' כבר שמעתי הכל!!! ובל מקום יש "נשמות טובות" שכאלו!! אני יודעת הכל!!! אבל גם לא יכולה לעמוד מול האויב הכי אכזרי שלי,אני בעצמי!!! אני יודעת גם שאני משחקת של חיים ומוות,(הפסיכולוגית שלי הגדירה את זה פלירטוט עם המוות) והמוות הוא זה שקרוב לנצח!! בעצם, בקרב הזה אין מנצחים! אבל זו לא באמת אני שמשחקת, זו האויב שהבאתי על עצמי,המחלה המשקרת הזו!! ואני כ"כ רוצה לבכות!!! אבל אפילו לזה אין לי כח!!! אבל הלב שלי בוכה,צורח מכאבים, והדמעות שזולגות הישר מתוכו, תמצית ליבי ונשמתי המה, טיפת דמי האחרונה!!! כ"כ רוצה להביע את מה שכבד שם כ"כ, מה שיושב שם ומותיר אותי בלי טיפת חמצן, בלי אוויר לנשימה!!! אבל לא יכולה!!! רק הלב שדופק בחוזקה מנסה לומר את דברו....ומותיר אותי קורסת מעולפת... ואני לא רוצה לכתוב כאלו דברים... רוצה לכתוב דברים טובים, דברים שמחים!!! יש גם דברים כאלו, אבל מבעד לחלון הצר של הפרעת אכילה לא רואים כלום!!!! רק שחור ,שחור ועוד פעם שחור הלוואי ונראה כולנו ימים טובים יותר !!! כי לא אוכל לחיות עם הכאב ההורג הזה (תרתי משמע) עוד ימים רבים!!! מחבקת אתכן אחיותיי ושותפותי, כל אחת וכאבה היא, איילת,

לקריאה נוספת והעמקה

היי איילת את כותבת כמה קשה ורע. וזה נשמע בלתי נסבל להרגיש כך. ואת גם נחושה לא ללכת להתאשפז ולא לקבל עזרה ובכל זאת, הכותרת של ההודעה שלך היא "יש לי סיכוי?". אז יש לך סיכוי. נשמע שהדבר העיקרי שאת משוועת לו כעת הוא מנוחה למחשבות ולרגשות הבלתי נסבלים ואוזן קשבת שיכולה להיות איתך בעולם הפנימי הכואב. אני לא יודעת מה הייתה החוויה באשפוז הקודם ומדוע אינך מוכנה להתאשפז, אך בעקרון אשפוז יכול לענות על הצרכים הללו שלך בצורה טובה. אשפוז מטרתו לא רק לדאוג למצב הפיסי אלא יותר מכך למצב הנפשי. ואת זה את מסכימה איתי שאת צריכה וגם רוצה ברמה מסויימת. אני מציעה שלא תפסלי את האפשרות הזו בצורה כה אוטומטית ובעיקר, אם אמרו לך שאת צריכה ללכת למיון אז תעשי זאת. פלירטוט במציאות מאופיין בכך שהולכים על תחום אפור, נשלט ולא ממש מסוכן. פלירטוט עם המוות לעומת זאת, הוא מאד לא אפור וכשעוברים את הקו אין דרך לחזור. תני לעצמך צ'אנס לפחות לבחור מה את רוצה לעשות עם חייך. מוות כתוצאה מחוסר טיפול במצב בו את נמצאת, הוא לא הירואי ולא מתוך בחירה, אלא מתוך חוסר אונים. אני מציעה לך לנסות בכל זאת למצוא דרך טיפולית (פיסית ונפשית) שתעזור לך למצוא מקום שקט יותר בתוכך, ואז מתוך מצב מפוכח יותר, החליטי אם את בוחרת בחיים או שלא. כעת את לא במצב להחליט את זה ואל תתני לגוף להכריע במקומך. אני כאן מוזמנת לכתוב כאן, במייל, או להתקשר גילי

09/11/2009 | 08:43 | מאת: אופיר

הי גילי אני מיום שישי חולה עם חום גבוה, מרגישה שהגעתי לאזור הדמדומים, אין לי כוח להזיז את היד, והמשקל מראה ירידה של עוד חצי קילו, כי אני לא מסוגלת לאכול ( נפשית יותר מפיזית ).מרגישה במצוקה ענקית, קשה לי לחשוב כמו שצריך, כל דבר ודבר בגוף כואב לי ): הצילו

אופיר יקרה בשל בעיה טכנית לא יכולתי לקרוא את הודעתך עד הרגע. האם ראית רופא? האם יש לידך מישהו שיכול לדאוג לך כעת? עדכני ותרגישי טוב!

06/11/2009 | 08:31 | מאת: נטע

גילי שלום, אחת הבעיות המהותיות בחיים שלי שאני מתמודדת איתן לאורך השנים היא בעיה חברתית, קשיים בתקשורת בינאישית. קשה לי לפתח קשרים חברתיים וגם בן זוג לא היה לי מעולם. (אני היום בת 34), כך שאני די סובלת מבדידות. לפעמים אני מנסה להתגבר על הבעיה דרך השתתפות באירועים חברתיים שונים, כמו מפגשי פורום, חוגים וכד'. אני גם מתרגלת יוגה ופעילה בכל מיני אירועים במרכז שבו אני לומדת. יש שם אחת לשבועיים סעודות שבת ופעם בשבוע אירוע נוסף שבסופו יש הרבה אוכל, בעיקר מתוק. וכאן הבעיה שלי: האבסורד הוא שדווקא באירועים כאלה, שיש הרבה מאוד אנשים ולכאורה אני לא לבד, אני מרגישה את הבדידות אפילו יותר. כי אני תמיד אומרת לעצמי שאני אנצל את ההזדמנות לדבר עם אנשים, לתקשר וכו' ובסוף אני נתקעת. לא יודעת איך לפנות לאנשים, איך לפתח שיחה ואם אני מדברת עם מישהו זה רק כאשר הוא פונה אליי ביוזמתו. וזה מה שיוצר אצלי תסכול ומכאן דחף לאכול. וכך אני מוצאת את עצמי בולסת המון באירועים כאלה, במיוחד כשהאוכל ממש זמין ונמצא שם. למשל בסעודות שבת כשמגיע הקינוח אני מסוגלת לחסל צלחת כמעט שלמה של עוגיות/עוגות או במפגש פורום שוב, גם אם הבטן ממש מפוצצת, התסכול והבדידות מוליכים אותי אל האוכל ומכאן אל בולמוס שאחריו אני מרגישה כבדות ולעיתים גם שלשולים ו/או בחילות וכו'. אציין רק שאני נמצאת בטיפול פסיכולוגי בימים אלה, שהתחיל כטיפול התנהגותי, מה שבהתחלה גרם לי להרגיש שהבעיה מחמירה כי המטפלת נותנת לי משימות ואני לא מצליחה לעמוד בהן, בייחוד באירועים חברתיים מסוג זה ומכאן התסכול והבולמוסים. לאחרונה הטיפול התחיל להיות יותר קוגנטיבי ופחות התנהגותי, בגלל הקשיים שנוצרו בתחילת הטיפול. בכל זאת השאלה שלי היא מה אפשר לעשות באירועים מהסוג הזה כדי להמנע מבולמוסים?

לקריאה נוספת והעמקה

היי נטע. נעים מאד להכירך. את מספרת סיפור גדול ושואלת שאלה קטנה... את מספרת על שנים של קושי חברתי ובדידות, על אומץ רב בהתנסויות חברתיות למרות הקושי, על בדידות גם בתוך אירועים חברתיים, על בולמוסים שבאים למלא חלל כלשהו ברגעים הקשים האלה, ועל טיפול משמעותי. ברמה ההתנהגותית, אני יכולה להמליץ על כל מני "טכניקות" להמנע מהבולמוסים הללו, וכך תוכל גם המטפלת שלך. לדוגמא, לאכול לפני אירוע שכזה או לקבוע מראש כמות ברורה של אוכל (לא לחכות ולראות מה יקרה) אבל אני חושבת שיש פן נוסף משמעותי והוא כמובן הפן הרגשי. טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוא נהדר לשינוי דפוסי מחשבה ואני מניחה שדגש רב מושם על מחשבות שליליות שיש לך לגבי עצמך בחברה. האם את חשה שבתהליך הטיפולי הזה נוצר קשר רגשי משמעותי עם המטפלת? לעיתים ישנם אנשים המעדיפים לשלב בין טיפול קוגניטיבי לטיפול דינאמי (רגשי) אצל שני מטפלים שונים, וזאת על מנת לגעת בתכנים עמוקים ורחבים יותר מאשר הקוגניציות עצמן. כך לכל דבר יש את המקום שלו. אפשרות חשובה נוספת והיא אולי ההמלצה הכי חשובה, היא טיפול קבוצתי בנוסף לטיפול הקוגניטיבי. ישנם היום מגוון רחב של טיפולים קבוצתיים שמטרתם בין היתר להבין טוב יותר את ההתנהלות שלנו בקבוצה, ללמוד מה הם הרגשות שעולים בנו ומה הם הרגשות שאנו מעוררים באחרים, ולהתפתח בתחום זה תוך אווירה תומכת. אם תרצי לפנות לקבוצה שכזו, אשמח לסייע לך למצוא מקום שיתאים לך. אני חושבת שזו יכולה להיות תוספת נפלאה לתהליך שאת עושה. כי שם, ברגעים של בדידות בתוך הקבוצה, לא תוכלי "להעזר" באוכל, ותהיה לך הזדמנות בליווי המנחה של הקבוצה, להבין ברגעי האמת מה עובר עלייך מבחינה רגשית, ומה את יכולה לעשות עם הרגשות הללו באופן יותר מיטיב עבורך. מקווה שזה עוזר. עדכני מה חשבת גילי הייתי שמחה ל

07/11/2009 | 07:45 | מאת: נטע

שלום גילי, תודה על התגובה, אני רוצה לציין משהו שלא הזכרתי קודם, זאת בעצם לא פעם ראשונה שאני כותבת כאן, כתבתי כאן לא מזמן על הפרעות האכילה של אבא שלי. עכשיו חזרתי וכתבתי על עצמי. לגבי הטיפול, למעשה שיטת הטיפול שאני נמצאת בה נקראת סכמה-תרפיה, שזאת בעצם נגזרת של הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי ומאוד דומה לה אבל בכל זאת יותר מורכבת. בשיטת הטיפול הזאת מושם דגש על העבר שלי, על חוויות ילדות ואיך הן משפיעות על דרך החשיבה שלי בהווה. את המטפלת אני מכירה כבר זמן רב למעשה, בהתחלה היה לי איתה קשר וירטואלי בלבד, דרך מיילים ודרך סדנה שהתנהלה באינטרנט על גבי פורום, אחר כך הייתי אצלה בטיפול קבוצתי (מחוץ לאינטרנט) שמיועד לאנשים כמוני שעברו התעללות רגשית בילדות. אחרי שהקבוצה התפרקה התחלתי אצלה את הטיפול הפרטני. כאמור עד עכשיו, בטיפול הפרטני התמקדנו על טיפול התנהגותי, משימות וכו'. ורק בשתי הפגישות האחרונות החלטנו לשנות כיוון ובינתיים זאת רק ההתחלה, אני עדיין בשלב של למלא שאלונים שהיא נתנה לי. כך שאני די בקשר טוב איתה וסומכת עליה. לא הייתי נשארת אצלה אם זה לא היה כך. לגבי טיפולים קבוצתיים, חוץ מהטיפול הקבוצתי שהייתי בו אצל אותה מטפלת לפני הטיפול הפרטני, יש לי היסטוריה ארוכה מאוד של טיפולים קבוצתיים. בעבר הרחוק הייתי מטופלת כמה שנים בפסיכודרמה. אחרי הפסקה של כמה שנים חזרתי שוב לפסיכודרמה והייתי בקבוצות במשך שנה. ואז הרגשתי שמשהו חסר לי. האמת שבפעם האחרונה שהייתי בפסיכודרמה לא הרגשתי שיש איזה שינוי. מה שכן תרם לי הרבה, היה סדנת המשחק שהייתי בה ושהסתיימה לצערי לפני שבוע. מדובר בסדנה לא טיפולית אבל מאוד תרמה לי ברמה האישית. התחלתי להרגיש את התרומה במיוחד כשהייתי במקביל גם בטיפול הפרטני. אז אולי השילוב של שניהם יכול לעזור. אני חושבת לפנות לטיפול קבוצתי בדרמה תרפיה, אם כי קצת מהססת כי יש לי קושי כלכלי.