לבד

שוב טיפול לפני שאני נכנסת יש לי הרגשה שיהיה קשה אני פותחת ואומרת ששוב לא ישנתי. עוד ראיתי את השעה 3 בבוקר על השעון, ואלמלא הייתי לוקחת כדור שינה בטח גם את השעות שאחרי 3 עוד הייתי רואה. את שואלת אם אני חושבת שזה קשור לפגישות שלנו אני עונה שנדמה לי שכן אבל כל כך קשה לי להסביר לעצמי למה בדיוק את נורא רוצה שאני אנסה להסביר, ואני שוב מוצאת את עצמי נאנחת, חורקת שיניים, ולא יודעת מה להגיד ממש. לבסוף אני אומרת שהתכנים שעולים קשים לי, את אומרת משהו על כך שאני עוטפת את זה כל כך טוב, ולא אומרת את מה שאני חושבת, מרגישה, וואטאבר. מיד אני מרגישה שאני מחליקה לבור העמוק הזה, ובדיעבד אני מבינה שזה הכעיס אותי. את לא מבינה שכל כך קשה לי ושגם לעצמי אני לא מצליחה לתת תשובות? את אומרת שבתקופה של 3 החודשים האחרונים,מאז שחזרנו לטיפול, נתתי לך להיכנס לנושאים האלה של האוכל, ולאחרונה שוב נאטמתי, הסתגרתי בתוך עצמי. מה קרה? את שואלת אם התקדמת מהר ועמוק מידי אולי? ואני אילמת, אין מילים. במקומם כולי מלאה בערפל חונק. אני מנסה בכל הכוח לדבר, ומה שיוצא לי זה שאני כל כך מותשת מהדיבורים האלה על האוכל, ושאני כל כך מתוסכלת שאין פיתרון מיידי. ככה אני לא יכולה להמשיך! את שואלת איך אני רוצה שתעזרי לי, אם להתערב יותר? אולי פחות? אולי אחרת? ואני עדיין אילמת. את מוסיפה ואומרת שאת רואה שאני במצוקה, שאת לא יכולה ולא רוצה להתעלם מזה. את אומרת שקשה לעזור לי, שנורא קשה לי לקבל עזרה. "זה אישיו גדול" לדברייך. אני מרגישה ננזפת. למרות שאני משערת שזו לא הכוונה שלך. ואני רק הולכת ונאטמת יותר ויותר, מרגישה איך אני נסחפת בגל הכאב האיום הזה, ובכלל אין לי כוח לנשום. את אומרת שאת פה בשבילי. אני מיד סוגרת את העיניים עם הידיים, אלוהים, אני עומדת לבכות כל כך חזק. או שלא, כנראה שלא, רק בפנים, הכל רעמים וברקים, ואני עדיין לא מצליחה להוציא מילה מהפה, וגם לא דמעה אחת. אל תעזבי אותי, אני חושבת. אפילו שאני לא מצליחה להגיד כלום, אל תעזבי. רציתי בכלל לספר לך שלא אכלתי כלום היום. כל היום. יש לי סחרחורת, בא לי להקיא, הקיבה כואבת לי. אני רגילה לאכול כל כך הרבה. ועכשיו מרגיש שאת מקום האוכל בקיבה, האוויר בריאות, והדם בורידים תופס הכאב החד הזה. אוף, איזו פגישה מחורבת, אני חושבת לעצמי. את שם, מושיטה יד, ואני לא מצליחה לתפוס את היד שלך. את מציעה שביחד נברר את כל העובדות על ניתוח לקיצור קיבה, הניתוח שאני אומרת לאחרונה שוב ושוב שאולי זו הדרך היחידה, ואת נוטה מאוד לא להסכים איתי. אולי, אם זה מה שיחזיק אותי עכשיו, אולי כדאי לנו לנסות לברר – אם זה כן רלוונטי, או לא. אני אומרת שכרגע אני לא יכולה לקחת את זה על עצמי, שיש עוד דברים שאני צריכה לשאת. ואני מרגישה מבוהלת פתאום. איך בכלל אעמוד בניתוח?.... אני יוצאת, ומרגישה שהרגליים לא יכולות לסחוב אותי. מתיישבת על הספסל הראשון שני מוצאת, מתקפלת, כואבת, בוכה בשקט בלי דמעות, לבד. לבד לבד לבד. מרגישה מדממת. אני יושבת שם כמעט שעה, רועדת מקור. בסוף אני מכריחה את עצמי לקום וללכת לאוטו. יורדת לכביש, ומשתהה שם לכמה רגעים- אולי יבוא אוטו וייכנס בי בכל הכוח. הוא לא בא, ואני ממשיכה אל המכונית. אני עייפה עד מוות. נוהגת הביתה כמעט על אוטומט, נורא רוצה לעצום את העיניים, עוצמת לרגע, ומהר פוקחת. מזכירה לעצמי שאולי מינימום של שפיות עוד יש לי, ושאני יודעת שעל הכביש לא משחקים. עוד מעט אצטרך להיכנס הביתה, לראות את ההורים, ולהתנהג כאילו הכל בסדר. איך אני אצליח? נכנסת הביתה, אומרת שלום חטוף, ונעלמת בחדר. שלא יראו. שלא יראו! ומה עכשיו? לבד לבד לבד.

אני כבר לא ממש בטוחה אם הוא משמעותי או לא, הטיפול. אני חייבת לקלקל תמיד. היה כבר יותר טוב, הרבה יותר פתוח, היה אפשרי. עכשיו חנוק. מאז יום ראשון אני ממשיכה במגמת הרעב. לצום אני לא מצליחה, אבל הורדתי . אני רעבה כמעט כל הזמן. הבטן כואבת לי ממש פיזית, יש לי סחרחורות, בחילות. אני סובלת ונהנית מזה בו זמנית. גם אני יכולה לסבול רעב אם אני באמת מתעקשת. גם אני יכולה להרגיש את הקיבה שלי ריקה. מידי פעם, כשאני מרגישה את הכאב חד, אני חושבת לעצמי כמה מגיע לי, מגיע שיכאב. שיכאב לי חזק. וכבר 5 ימים שאני מביסה את הדחף לאכול כמעט לגמרי, כי מגיע לי להתענות. אני יודעת שזה לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן, אבל בינתיים אני מצליחה.