פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית

פורום מקצועי זה מיועד לשאלות, התייעצויות ושיתוף עבור כל מי שנושא האכילה, המשקל ודימוי הגוף מעסיקים אותו באופן שגורם לו סבל ופוגע באיכות חייו. כמו כן, מיועד הפורום למי שחש כי האכילה ממלאת תפקיד משמעותי בעולמו הרגשי. הפורום מיועד גם לאנשים אשר יקיריהם סובלים מנושאים אלה. במדינת ישראל, כמו בעולם המערבי כולו, חלה עלייה מתמדת בשכיחות הפרעות האכילה, במספר האנשים אשר מאבדים שליטה על האכילה והמשקל, ואשר מחשבותיהם ורגשותיהם מלאים בנושאים הקשורים לדימוי גוף ואוכל. אין הדבר מפתיע בעידן השפע בו האוכל הפך להיות מוקד תרבותי, כלכלי, ועסקי, ואשר אידיאל הרזון בו, אינו ניתן להשגה. פורום זה חשוב במיוחד בתקופה מורכבת זו, וינסה לתת מענה הולם לשאלות הקשורות במניעה והתמודדות עם הפרעות אכילה ואכילה רגשית, וסוגי טיפול אפשריים. למעבר לפורום לחצו כאן.
863 הודעות
718 תשובות מומחה

מנהלי פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית

חל איסור מוחלט על פרסום בפורום. ניתן להמליץ מתוך נסיון אישי על גופים טיפוליים מסויימים, אך יש לציין בהודעה כי מדובר בהמלצה על סמך חוויה אישית בלבד. אין לציין פרטי התקשרות של הגורם הטיפולי המדובר

שלום , הרגלתי את עצמי כבר בערך חצי שנה לא לאכול בלילות.. אני לא אוכלת בערך מהשעה 6 וחצי עד בערך 11 , 11 וחצי . הבנתי מכמב אנשים שזה לא טוב.. כי הגוף עובד לאט או משהו כזהה.. האם זה טוב או לא טוב? מה היתרון ומה החיסרון? (אם יש..) תודה מראש :]

שלום עדי נשמע שאת שואלת את שאלתך מהאספקט הבריאותי-פסיולוגי. ובכן, אף על פי שאיני תזונאית אני יודעת שרצוי לאכול משהו כל 3 שעות פחות או יותר ושיש מחיר פיסיולוגי לכך שלא אוכלים שעות רבות ברציפות, אך איני מוסמכת ממש לענות על כל ההיבטים. אני מציעה שתתיעצי עם תזונאית. אך אם פנית לפורום זה אולי גם את חשת שיש משמעות נוספת לבחירה שלך שלא לאכול החל מ 6 בערב. האם החלטה זו נבעה מחשש לעלות במשקל? שהרי אם כן, זהו "פתרון" לא סטנדרטי ולא ממש בריא. את מוזמנת לכתוב עוד על מנת לתת תמונה יותר רחבה נשתמע, גילי

קודם כל תודה , וכן..אני לא אוכלת בלילה מהפחד לעלות במשקל.. כי אני יודעת שזה לא מומלץ לאכול בלילה... אני אובססיבית לזה וזה משגע אותי.. ומה זה פסיולוגי ? תודה.

03/11/2009 | 08:27 | מאת: מיכאל

דבר ראשון ,שלא ברור מכתבה איפו היו הורים , שהבעיה התחילה? לא ברור ,האם להורים ידוע מה המשקל הידיאלי המשקל הנכון שצריך להיות . מניסיוני האישי בתור משתמש בדיאטה נכונה הצלחתי ללא שום מאמץ להגיע למשקל הנכון ואני שנה חמישית שומר עליו. אני בן אדם שמאמין בעובדות,כי עובדה זה דבר שלא לשמאל ולא לימין .

02/11/2009 | 16:57 | מאת: מיה

שלום, אני מקבלת באופן קבוע מהאתר הזה הודעות למייל על עידכונים והיום אחרי שהייתה לי התקפת אכילה וניכנסתי למייל ראיתי את ההודעה הזאת שבאה באופן ממש טוב. שמי מיה ואני בת עוד מעט 16. אני כבר מכיתה ה' מיתמודדת עם בעייות אכילה, בכיתה ו' התחלתי לקבל מודעות להפרעות אכילה שהן אנורקסיה ובולימיה בעיקר וניכנסתי לתוכן עמוק, הייתי צמה במשך ימים ואוכלת אולי תפוח ביום. אחכך הכל היתפרץ באכילה, אחרי זה הייתי מקיאה את האוכל שאכלתי ואז שוב צמתי ושוב אכלתי בלי שליטה. אני בקושיי מסוגלת להיתמודד עם זה אחרי כולך הרבה זמן שהרגשתי "שליטה" בצורה שאני אוכלת אני לא יכולה בכמה חודשיים ההאחרונים לאכול. אני לא אוכלת מתוך רעב, אני מרגישה רע עם עצמי ואני פשוט אוכלת כל דבר אפשרי ביגלל שבבית אימא לא קונה דברים שאני אוהבת אני קונה בחוץ והרבה.. בעיקר מתוקים. שאימא אומרת לי להפסיק ואני מבקשת ללכת לטיפול דיאטני היא אומרת שהל תלוי בי ולא בדיאטנית אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לשלוט באכילה שלי, וכבר עליתי המון במשקל. אני מרגישה שבצורה רגילה כמו שכל אדם אוכל אני לא יכולה לאכול כי אז באים ייסורי מצפון ואני שוב מקלקלת תצורת אכילה שלי עם זה בצום הקאה או אכילה מופרזת וממש נימאס לי, אני לא מוצאת מקום שיוכל לעזור לי ולבד זה פשוט לא הולך|! מה אני יכולה לעשות? אני לא מבינה מה קורה לי ובאמת שאני מרגישה שאני לא יכולה יותר.. אשמח לתשובה תודה רבה מיה.

לקריאה נוספת והעמקה
03/11/2009 | 01:05 | מאת: עמית

הי מיה אני עמית בת 28 סטודנטית לביוטכנולוגיה ,לפני כשנתיים החלמתי מההפרעה הנוראית של התעסקות עם אוכל. במשך 11 שנים צמתי, הקאתי וכו'...... אני מאוד מבינה לליבך, באיזשהו מקום גם מזדהה גם אני ביקשתי בגיל מאוד צעיר ללכת לדיאטנית כי לא ידעתי לשלוט בכמויות האוכל או בדחפים ויחד עם זאת גם לא היתי מרוצה מהמראה שלי. גם אימי לא חשבה שיש צורך, אך אני מאוד מאוד ממליצה לך להפסיק להילחם בעצמך ותתחילי לחיות מהיום , מה שאת עושה זה עינוי עצמי וביזבוז זמן של התעסקות מיותרת . העצה שלי היא תדברי עם אמא, אבא, יועצת בבית הספר אל תשארי עם זה לבד . תידעי אותם שאת צריכה ללכת לדיאטנית וזו לא שאלה של רצון. אני מאוד ממליצה לדבר אל תשארי לבד עם זה אל תסחבי את זה איתך, זו הפרעה שבאה כתחליף למשהו אחר שמציק , מה באמת מציק לך? אני מאוד אשמח לעזור בכל שאלה. ואם את מסתקרנת אני החודש חוגגת שנתיים להחלמה שלי, ברגע שקיבלתי על עצמי להבריא זה מה שהיה , עד אז אףאחד בעולם לא הצליח לעזור לי, אישפזתי עצמי במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר ורק כחומר למחשבה אני כתוצאה מכך מאוד פגעתי לעצמי בכליות ועברתי שני ניתוחים באותה תקופה. אז הגוף כן יבגוד ביום אחד ואין לנו שליטה על הכל אז בבקשה מיה ,תדברי תלכי לטיפול , לא משנה איזה , מה שמתאים לך. אני אשמח לעזור לך amit_farhi@yahoo.com לילה טוב.

מיה היקרה את מתמודדת לבד מזה שנים רבות עם הפרעת אכילה שמשתוללת בך ומשתלטת על חייך. הפרעת אכילה היא מחלה לכל דבר ובדיוק כפי שלא היית מצפה מעצמך להתמודד לבד וללא טיפול עם דלקת ריאות, אין סיבה שתצפי מעצמך להמודד עם הפרעת האכילה ללא טיפול. את מספרת שאמא אינה מעודדת טיפול. את מוזמנת להראות לה את ההתכתבות שלנו ואת עמדתי המקצועית החד משמעית שאת זקוקה לטיפול בדחיפות. אם אינך רוצה לשתף את ההורים בשלב זה, את יכולה לפנות למרפאה ציבורית (בה הטיפול ניתן ללא תשלום), להפגש שם עם אשת מקצוע והיא בהמשך תזמן את אמא ותסביר לה את המצב. תוכלי לראות רשימה של מקומות באחת ההודעות האחרונות שלי מתאריך 31.10.09. אם את מתקשה לעשות את הצעד הראשון, את מוזמנת לפנות אלי טלפונית או במייל ונחשוב ביחד כיצד לפעול. בכל מקרה, את צודקת במאה אחוז שאת זקוקה לתזונאית ולטיפול נפשי, והיית זקוקה לכך כבר לפני שנים אך עדיף מאוחר מאף פעם לא! את עדיין צעירה ויכולה להציל את המצב. מחכה לשמוע מה חשבת גילי 0544959060 gily.agar@gmail.com

02/11/2009 | 12:55 | מאת: אירית

בתי בת 12 וארבעה חודשים מסתכלת תכופות במראה ומתלוננת שהיא רזה מדי ושהיא רוצה להשמין. אציין שהיא אכן "רזונת", אבל אוכלת טוב ולא נמנעת משום סוג של אוכל החל ב"אוכל אמיתי" וכלה בממתקים וחטיפים. מבחינה גופנית יש ניצנים של התפתחות:ניצני ציצי,מעט שער ערווה ובית שחי, ופצעונים ספורים על המצח.אך עדיין בהשוואה לרוב בנות כיתתה היא עדיין לא מפותחת מספיק. שאלתי היא: האם ההתעסקות שלה ברזון והאמירות שלה על רצונה לעלות במשקל אמורות להדאיג אותי במובן של התעסקות במראה החיצוני שעלולה להפוך להפרעת אכילה? בתודה מראש, אירית

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אירית טוב שאת קשובה לתחושותיה של בתך. את שואלת אם ההתעסקות במראה החיצוני יכולה להפוך להפרעת אכילה, ואני רוצה לענות, שזו אולי לא השאלה הרלוונטית כרגע. מה שחשוב זה שבתך סובלת מהמראה שלה. אם היא אכן רזה ביותר, יש להתייעץ עם רופא המשפחה על הסיבות לכך ולאחר שלילת סיבה רפואית, ניתן להעזר בתזונאית על מנת לבנות תפריט עליה במשקל על מנת להגיע למשקל מתאים לגילה. ובכל מקרה, נשמע שבתך מתעסקת כעת במראה החיצוני שלה באופן שמסב לה סבל, ועל כן מעבר לבירור הגופני, הייתי מציעה לך לבדוק איתה באופן כללי מהו ערכה העצמי, מה קורה לה בחברה ומדוע המראה החיצוני תופס מקום כה מרכזי. את יכולה לפנות למספר פגישות ייעוץ אצל איש מקצוע על מנת לקבל הדרכת הורים בעניין ולקבל כלים כיצד לבדוק האם אלה תלונות חולפות או שמדובר בקושי רגשי משמעותי יותר הדורש התערבות מקצועית גם בעבור בתך כעת. אם יש שאלות נוספות את מוזמנת לכתוב או לפנות אלי ישירות gily.agar@gmail.com 0544959060 בברכה, גילי

את כל התמיכה השגתי בקבוצת תמיכה או אי

31/10/2009 | 23:50 | מאת: "שבר בסיסי" באוקיינוס

אני אכלנית כפייתית. הייתי פעילה באו.איי שמרתי על איזון פיזי עבדתי לפי התוכנית והרגשתי בסה"כ פחות או יותר טוב. בשנה האחרונה אני בנפילה ארוכה מאוד.. העליתי המון במשקל, מרגישה לא טוב ,המון פלאשבקים מהעבר.. אני מרגישה כאילו אני חייבת להשחית את גופי, להרוס אותו עד היסוד.. שיכאב לו (לגוף)להכאיב לו עד כמה שרק אוכל....פניתי לעזרת פסיכולוגית ,אצלה אני מטופלת חמישה חודשים (באוריינטציה פסיכואנליטית ) לא רק שאני לא מצליחה לתפוס את עצמי ולרזות,לא מצליחה לשמור על המשקל המלא שלי העכשווי, אני עדיין בחוסר שליטה מוחלט וממשיכה להעלות בטירוף. מכניסה מכל הבא ליד. כאילו מכניסה לבור ללא תחתית...החלק השפוי שבי צועק הצילו! תפסיקי עם הטירוף הזה! והחלק האחר פשוט משתולל בהתקף טירוף על הגוף שבגד, שאיפשר שיפגעו בו, שלא עצר את הפגיעה, ההשפלה, הכאב... גילי, בבקשה תעזרי לי..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך אני אנסה לעזור בשני רבדים. האחד הוא רגשי. נשמע שאת נקרעת בין בריאות לחולי, בין בניה להרס עצמי, והמאבק שמתחולל בתוכך מחליש אותך. זה אכן מצב קשה להכלה וכתיבה לעיתים משחררת מעט מהעוצמות שבו, אז המשיכי לשתף. ברובד הקונקרטי, חשוב שלצד הטיפול הפסיכואנליטי, תהיה גם תמיכה תזונאית במציאות חייך. אין הכוונה לתזונאית שתעזור לך לספור קלוריות, אלא למישהי שתוכל לעקוב איתך על סדר היום שלך, על הרגלי האכילה, לנהל יומן אכילה (הכולל תיעוד של רגשות בצימוד לאכילה) ותסייע לך לזהות מוקדים בעייתיים ביום וכיצד לפתור אותם. מהבחינה הזו זה דומה ל"מאמנת" ב או איי בכך שקיימת זמינות של התזונאית ודיבור איתה על דברים יומיומיים. הטיפול הפסיכואנליטי חשוב לא פחות ומטרתו לטפל בפצעים שמזינים את התנהגות האכילה, אך לצד זה צריך מישהו שיעזור בתחום השליטה וזה כאמור תפקיד של תזונאית טובה המתמחה בהפרעות אכילה. האם זה עוזר במשהו? עדכני גילי

04/11/2009 | 18:01 | מאת: "שבר בסיסי " באוקיינוס

גילי יקרה! ראשית ,תודה על התשובה ! הרגשתי שאת מבינה ומצליחה לדייק עבורי את מה שאני לא מצליחה כל כך לעשות,הרגשתי שאני לא לבד בעולם.. תודה!! אכן, קיים בי חלק שרוצה, משתוקק ,חפץ,להרוס אותי עד היסוד, החלק הזה פשוט רוצה לקרוע אותי לגזרים..שלא ישאר ממני כלום... רק דם וחתיכות קרועות זרוקות לכלבים ולעורבים...ו..כן..קיים גם החלק הבונה , יצירתי, חי, נושם ורואה את כל היופי שקיים בעולם .. נכון לעכשיו (מיום ראשון )אני בהפסקה מהטיפול שהתחלתי לפני חמישה חודשים,אני לא יודעת אם ההחלטה שלי נבעה מהחלק ההרסני שבי שאומר לא מגיע לך כלום ,רק למות...או שדווקא החלק הבריא שבי לא מאפשר כרגע לגעת במקומות אפלים, חשוכים וכואבים ?? אולי אישיות המטפלת לא איפשרה עבורי המשך עבודה ??? אין לי מושג..אבל להפתעתי מים ראשון אני בהמנעות, אוכלת שפוי ומרגישה טוב יותר עם עצמי.. גילי, יש לך אפשרות לספר קצת איך מתנהלים קבוצות לבעלי הפרעות אכילה בבתי חולים??? אולי מתאימה לי תוכנית כזו?? ( בבית חולים הדסה ) ואולי יגלו שם שאני לגמרי לא שפויה ויאשפזו אותי במחלקה סגורה ??? כך ללא הסכמתי??? ואולי יש בי חלק שמפנטז על אפשרות כזו??? גילי ,אני מפחדת שאני "יורדת מהפסים" לגמרי ..לא טוב לי..

שלום לכולם אני מצרפת כאן רשימה של מקומות ציבוריים ופרטיים לטיפול בהפרעות אכילה. אין ברשימה זו משום המלצה על מקום זה או אחר, אלא ריכוז של אינפורמציה עבורכם. כל אחד צריך לברר מה מהמסגרות מתאימה לו מבחינה כלכלית ומבחינת התכנית שמוצעת במקום, ולבחון האם המקום עונה על צרכיו. אפשרויות טיפול בהפרעות אכילה: 1. ברוב קופות החולים קיימות לרוב יחידות לטיפול בהפרעות אכילה, דרכן ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי ותזונאית שמתמחה בהפרעות אכילה, במחיר מסובסד.מדובר על טיפול מרפאתי ולא אשפוזי. 2. היחידות לטיפול בהפרעות אכילה מרפאות חוץ: * בית חולים איכילוב :03-6974707 * בית החולים תל השומר (ילדים ג') – 035302466 (בוגרים) 03-5305101/3 03-5303030 (לבקש מרפאת מבוגרים או מחלקה פסיכיאטרית למבוגרים או למתבגרים בהתאם לצורך). * בית החולים אסף הרופא (ילדים ונוער) - 08-9779117/153 * מרכז שניידר (מח' ד' להפרעות אכילה) - 03-9253761 * הדסה עין כרם (לבוגרים) -02-6777348 (לבקש מרפאת מבוגרים או מחלקה פסיכיאטרית למבוגרים או למתבגרים בהתאם לצורך). - הדסה מתבגרים אשפוז יום (מרכז העיר) טלפון: 6235059/4 – 02מחלקת אשפוז (עין כרם): 02-6779191 * בית חולים סורוקה - 08-6400780 * בית חולים רמב"ם (פסיכיאטרייה - הפרעות אכילה) - 04-8543031 # מרפאת הנוטרים – רעננה- דרך קופ"ח כללית * קופ"ח מכבי (המרפאה להפרעות אכילה) - 04-8477922 * שלוותה (מחלקה לנוער ולבוגרים) – הוד השרון, טלפון: 09-7478604 * גהה – בית חולים פסיכיאטרי, טלפון: 03-9258258 * מרכז שיקום נס ציונה (נוער) - 08-9384067/8 * גליל מערבי - 04-9850505 * קיבוץ גשר הזיו - 04-9828810 * מכון סאמט (מבוגרים) ירושליים - 02-6733548 * מרפאת נעורים לילדים ונוער (קופת חולים מכבי) ראשון לציון -03-9634780 3. עמותות וארגונים פרטיים: * עמותת שחף – המפעילה קו מצוקה התנדבותי המקשיב, מספק אינפורמציה בנוגע לאפשרויות הטיפול הקיימות ומשיב על כל שאלה בנושא. טלפון: 08-9357035. * אביב – ארגון ישראלי להפרעות אכילה . * ת.ל.מ – תחנות הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה: המגישה עזרה, סיוע אבחון וטיפול בתחום בריאות הנפש למשפחות, זוגות, פרטים וילדים הסובלים מהפרעות אכילה ובעיות בתחום הנפש. 3. מרכזי טיפול ייעודיים בהפרעות אכילה: * תפנית – ירושליים, בית הכרם טלפון: 02-6525647. * שחף – קיבוץ נען טיפול בטכניקת החונכות המנוהל על ידי ד"ר מוריה גולן, טלפון: 08-9357035, 08-9351244. * נופית – המרכז לטיפול בהפרעות אכילה בקרב נוער ובוגרים, טלפון: 09-7447111, 09-7447222. * כפר עמית – טלפון: 04-6309209 * חוות הבריאות "מצפה אלומות" מציעה טיפול תומך בתהליך השיקום, סיגול תזונה נכונה ומאוזנת ואורח חיים תזונתי בריא לגוף ולנפש, טלפון: 04-6653364. # עוף החול - קיבוץ חצרים (היחיד בדרום) טלפון: 08-6474055 לבקש את מיכל # אגם - ת"א טלפון: 03-6447420 # שלבים - הרצליה פיתוח (פרטי. אשפוז יום) 09-9543507 בהצלחה לכולם, והעיקר, לא להרים ידיים, אלא למצוא את הטיפול הנכון עבורכם! גילי

16/12/2009 | 22:18 | מאת: הילה

רציתי להוסיף לרשימה את אכלני יתר כפייתים קבוצת תמיכה שאני הולכת אליה. קבוצות אלה הם ביחד עם טיפול של אנשי מקצוע, רופאים, דיאטנים וכו' ועוזרת גם בפן הנפשי. כנסו בבקשה גם לאתר oa-israel.org/

31/10/2009 | 02:59 | מאת: אלין

שלום, אני בחורה בת 23, במשקל ממוצע. סובל כבר מספר שנים מאכילת יתר, אכילה רגשית ברגעי קושי נפשי, בדידות ואולי אפילו דברים שאני לא מדעת אליהם. זה מאוד מפריע לי, אני מרגישה שזה לא פיצוי אלא ענישה עצמית, ומפריעה העובדה שמאוד קשה לשלוט בזה אם בכלל. אני מאוד רוצה לפתור זאת, פניתי לרופאת משפחה, אני ממתינה ליצירת קשר מטעם פסיכיאטר אשר הפנו אותי אליו. בכל מקרה אשמח לנסות להבין ולהתמודד עם הדבר עד אז, להכין את עצמי לטיפול ולדעת מהם סוגי הטיפול המוצעים במקרים אלה.. תודה

לקריאה נוספת והעמקה
31/10/2009 | 22:03 | מאת: הילי

הילי נאלצתי למחוק את הודעתך למרות הכוונה הטובה. לא מקובל להציע בפורום שמות של ארגונים ספציפיים או מטפלים ספציפיים ובוודאי שלא לבקש מהגולשים להכנס לאתר מסויים ולהגיע למספר מפגשים. א את יכולה לציין מנסיונך מה עזר לך ויכולה לציין שאת נעזרת בארגון אכלני יתר כפייתיים, אך אין ביכולתך להמליץ על כך לאדם ספציפי מעבר לשיתוף בנסיונך האישי. תודה על שיתוף הפעולה ואת מוזמנת להמשיך לכתוב בניסוח יותר אישי גילי

שלום אלין וברוכה הבאה לפורום אכילה רגשית כשמה כן היא. נובעת לא מצורך פסיולוגי אלא מצורך רגשי-נפשי. הטיפול המומלץ במקרים אלה הוא שילוב בין טיפול פסיכולוגי היורד לשורש הרגשי של הבעיה, לצד ליווי התנהגותי על ידי תזונאית המתמחה בהפרעות אכילה, אשר מסייעת לך בזמן אמת לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות ולשמור על אכילה מאוזנת. מבחינת מסגרות, ישנן מסגרות המתמחות בהפרעות אכילה דרך קופת חולים, ישנם כמה מרכזים בשירות הציבורי המתמחים בכך ומקבלים מטופלים בהתאם למקום מגורים (איכילוב, תה"ש, מרפאת הנוטרים ברעננה, הדסה עין כרם ועוד) וקיימת אפשרות פרטית של מרכזים פרטיים או של פסיכולוג ותזונאית פרטיים העובדים בשיתוף כצוות. בקופ"ח התשלום לטיפול הפסיכולוגי והתזונאי הנו מדורג, בפרטי פגישת פסיכולוג סביב 300 ש"ח ותזונאית 100 ש"ח לפחות. במרפאות הציבוריות השירות ללא תשלום. בכל מקרה אין לך צורך לבקר אצל פסיכיאטר בשלב זה כי טיפול תרופתי אינו רלוונטי בד"כ לפני שמתחילים בטיפול פסיכולוגי ואצל דיאטנית לשאלות נוספות gily.agar@gmail.com 0544959060 ומעבר לכך יש בפורום בהודעות קודמות רשימות מסודרות עם טלפונים של כל המרכזים להפרעות אכילה טוב שפנית. שיהיה הרבה בהצלחה גילי

31/10/2009 | 00:28 | מאת: מיכל

שלום, במשך שנים אני מתמודדת עם הפרעות אכילה. בתקופת התיכון סבלתי מאנורקסיה,לאחר מכן מבולימיה. היום אני בת 21,מטופלת בטיפול פסיכיאטרי,לוקחת כדורי ויפאקס ומרגישה שעדיין עולמי חרב עלי אם כי לא תמיד. אני סטודנטית לרפואה בחו"ל וגוף האדם מעניין אותי מאוד. יש לי חברים תומכים ומקסימים, משפחה אוהבת בארץ, ועדיין, ברגעים של קצת לבד אני מוצאת את עצמי עם כל הטיפול ועם כל זה שכבר כביכול עברתי את המחלות,קונה מלא ממתקים ובולסת עד שכואב לי ממש. לאחר מכן אני הולכת לישון עם בטן ענקית ונפוחה ורק מתבודדת מהעולם ולא עונה לאף אחד המנסה ליצור עמי קשר. למה אני עושה את זה? זה יפסק? אני לא מבינה למה אני ממשיכה עם זה. באמת שהכדורים עוזרים לי ואני מרגישה יציבות נפשית. אני מפחדת שההפרעה הזאת תהרוס לי את החיים. אני רוצה להיות רופאה ויש בי הרבה מה לתת. אני מפחדת מעצמי... מההרס העצמי הנוראי הזה שבא לי שיעבור. למה אני לא מעריכה את מה שיש לי בחיים? הלוואי וזה יפסק... אחרת לא רק שלא אהיה רופאה, לא יהיה לי עתיד בכלל... וזה כואב לי. אשמח לחוות דעת.. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

מיכל שלום טוב לשמוע שמצאת מקצוע שמעניין אותך ונשמע שיש לך כוחות ומוטיבציה הדרושים במסלול הקשה הזה את מתארת טיפול פסיכיאטרי (שיעילותו שנויה במחלוקת אגב), אבל לא מתארת טיפול פסיכולוגי מה עם טיפול בצד הרגשי? הרי עולם הרגש הוא שנותן את אותותיו דרך אכילה בלתי נשלטת. את שואלת "למה אני עושה את זה". ייתכן כי לנפשך אין כעת דרך טובה יותר לעבד, להכיל ולווסת רגשות קשים (בדידות, תסכול, כאב) והנפש מוצאת "פתרון" בדמות אכילה על מנת לתת מעט שקט. לאחר התקף אכילה, כואבת לך הבטן. זה מסיח במשהו את תשומת הלב שלך מהכאב הנפשי שאת חווה ולפעמים כאב פיסי קל יותר מכאב נפשי. אך ברור שזה לא פתרון טוב. אני מבינה שאת לומדת בחו"ל אשמח אם תצרי עמי קשר במייל על מנת לחשוב על פתרון מתאים במקרה המורכב הזה, שכן רוב האנשים מעדיפים להיות מטופלים בשפת האם שלהם ואני מניחה ששלך היא עברית המייל שלי הוא gily.agar@gmail.com בכל מקרה, הפתרון צריך לשלב טיפול פסיכולוגי רגשי ולא רק טיפול תרופתי המנסה לפתור את הסמפטום ללא התעסקות בשורש הבעיה. כמו כן מומלץ לשלב טיפול של תזונאית. כאמור, צרי קשר ונחשוב יחד גילי

30/10/2009 | 11:11 | מאת: אופיר

הי גילי כתבתי לך למייל, אך לא קיבלתי תשובה...זה בסדר לכתוב לך לשם? אני נשאבת פנימה יותר ויותר, כבר קשה לי להפסיק, יש משהו מאוד ממכר ומרגיע בזה, שאני לאט לאט נעלמת, והכי מצחיק זה שאף אחד לא שם לב. המשקל מראה צניחה, אבל מבחוץ לא רואים כלום, כנראה כי אני גם ככה שקופה, לא רואים עליי שום שינוי של ממש. אני אעלם לי לאיטי, יש בזה משהו מנחם, כי לפני כן הטריף אותי שלא יכולתי לסיים הכל בבת אחת. זה כנראה כמו להיכנס לבריכה. יש את האמיצים שיכולים לקפוץ בבת אחת, ויש את אלו שנאלצים להיכנס לאט לאט ולסבול כל הדרך לשם. בגלל הפחדנות, וכנראה גם בגלל שמגיע לי. אופיר

לקריאה נוספת והעמקה

אופיר היקרה מסכת עינויים את מעבירה את עצמך, ועוד נותנת לכך הצדקה שזה מגיע לך בגלל פחדנותך. במה פשעת שגורלך הוא סבל והתעללות עצמית? ? ? קשה לקרוא כמה שנאה עצמית וביקורת עצמית את מפנה כלפי עצמך, בעוד שבי, ואני בטוחה שגם בקוראים אחרים, את מעוררת דווקא רגשות חיוביים ביותר. אני בטוחה שאנשים מבחוץ רואים שאת יורדת במשקל, רואים שאת נעלמת , אך את לא חשה בכך. לא חשה בירידה במשקל, ולא בכך שהם מבחינים. עניתי לך גם במייל וזה בסדר גמור לכתוב לשם. אנא ממך, תני לעצמך סיכוי להמשיך לחיות ולשם כך נדרשת הזנה בסיסית, פיסית (אוכל ושתיה) ונפשית -קצת חמלה על עצמך ומנוחה למחשבות השנאה העצמית. המשיכי לכתוב. ולחיות. גילי

גם תוכנית אוכל , גם מאמנת, גם עבודת צעדים נפשית, וגם בלי כסף בכל הארץ תמיד פתוח http://www.oa-israel.org/

29/10/2009 | 17:57 | מאת: "שבר בסיסי באוקיינוס"

שלום לכולכם /כן אמת, או .אי מקיף אותך פיזי, רגשי, ורוחני, עבודה אישית, ביןאישית וקבוצתית. אני הייתי פיעילה בתוכנית , עבדתי ,הגעתי לצעד 6 ,היתה לי מאמנת, היו לי מאומנות , הרגשתי שפויה ...הרגשתי מחוברת לעצמי ולאחרים.. למעלה משנה שאני בנפילה אחת ארוכה... פלאשבקים מהעבר ..לא מצליחה להתרומם,מרגישה שאני שוקעת לתהום הנשיה...מרגישה יאוש..ללא כוחות,..

שלום אני לא מוחקת את ההודעה הזו מפני שבשל היכרות עם או איי אני יודעת שלא מדובר בגוף כלכלי ושזהו פתרון שמתאים לחלק מהאנשים באופן זמני או קבוע. החסרון של מסגרת זו בעיני, קשורה למה ש"שבר בסיסי באוקיינוס" מתארת. מדובר במסגרת מאד מחזיקה ואינטנסיבית, אך היא פחות שמה דגש (למיטב הבנתי) על יצירת תהליך פנימי ואינדווידואלי, למרות שיש את הצעדים. התכנית היא קבועה מראש ויש פחות דגש על הבנת הקושי העמוק של כל אחד ופתרון שלו כמו בטיפול פסיכולוגי. לעיתים יכולה זו להיות מסגרת טובה במקביל לטיפול פסיכולוגי לסיכום, לא ממליצה ולא פוסלת, שכל אחד יבדוק ויראה אם זה עונה לו על הצרכים שלו בעניין זה בהצלחה לכולם גילי

14/12/2009 | 11:58 | מאת: אליזבט

היי חברה מקווה שחזרת לאו אי זה קורה להרבה העיקר לא להתיאש להישאר בחדרים יש תמיד תקווה

09/11/2010 | 22:50 | מאת: סולטן יעקב

כמה עובדות: מתוך כ 100 איש שמבקרים בקבוצה ממוצעת רק כ 2 נקלטים. הקול של 98 הנותרים אינו מעניין אף אחד באו אי. עוד: הכלי הבסיסי באו אי הוא שטיפת מוח.אין הצלחה רבה לכלי זה מבחינת הבעיה האקוטית של השמנת יתר-אנשים יורדים במשקל ושוב משמינים.עוד: הרבה אנשים נמצאים שם כי אינם מעונינים בטיפול תרופתי, או אי מספק להם רוגע תקופתי.עוד: הכלי היחיד שהוא חובה "אנונימיות" מופר כל הזמן! רכילות מתנהלת בשיטתיות. עם השנים ניסו את או אי גם ידוענים, אך הם עזבו רובם ככולם (עד היום מדברים עליהם...) ויש עוד...

10/01/2011 | 08:31 | מאת: אליזבט

- שבר בסיסי באוקיינוס בתור חברת או אי מזמינה אותך בחיבור חיזרי לחדרים את לא לבד תמצאי עזרה,וחיבוק יש לנו מחלה של התבודדות בואי את לא לבד

08/05/2010 | 06:24 | מאת: מרים קראון

מסכימה עם שיר אני מצאתי את הפיתרון עבור השמנה ואכית יתר באכלני יתר אנונימים ,ירדתי25 ק"ג ופעם ראשונה בחיי אני שומרת על ירידה זו מזמינה אותכם לנסות. הכנסו לאתר שלנו ותוכלו לקבל רשימת פגישות לכל הארץ.

אני חולה המון שנים, מתוך יאוש מוחלט הגעתי לאו. איי אני מרגישה שרק אלוהים יכול להוציא אותי מתוך המופת הזו של אכלנות יתר כפייתית. מחפשת בנרות מאמנת רצינית ומקצועית. אשמח לשמוע.

27/10/2009 | 18:50 | מאת: רא

אני קמה באמצע הלילה, מדי לילה עם תחושת חולשה ורעב בלתי נשלט וחייבת לאכול משהו מתוק.על מה מעיד סימפטום שכזה? תודה מראש על התשובה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב סמפטום כזה יכול להעיד על מספר כיוונים: רפואי, נפשי או שילוב. יתכן מצב רפואי בו יש לך רמת סוכר נמוכה במהלך הלילה או מצב פיסי אחר שגורם לכך ,וזאת יש לשלול אצל רופא משפחה יתכן ומדובר במצב רגשי (הכי סביר לדעתי) בו הדחף לאכול "מרשה לעצמו" לצוץ רק בלילה אפשרות משולבת היא שאת לא אוכלת מספיק במהלך היום (בשל סיבה נפשית) ואז הרעב בלילה הוא תגובה פיסיולוגית של הגוף לכך הייתי ממליצה לשתף בכך את רופאה המשפחה בקופת החולים וכן לקבוע פגישה עם תזונאית בקופת החולים הם יוכלו לעזור לך להבין האם מדובר ברעב פיסיולוגי או רגשי אם מדובר ברעב רגשי (אין בעיה רפואית) אזי אמליץ לך לפנות לטיפול נפשי מקווה שזה עוזר. אנאנ עדכני מה חשבת ואיך מתקדם גילי

27/10/2009 | 18:04 | מאת: כלואה

שלום גילי, קראתי אחורה וראיתי שאירגנת קבוצה לבנות אנורקטיות יחד עם טיפול באומנות.רציתי לדעת אם אפשר עדיין להשתלב בקבוצה הנוכחית או האם יש תאריך חדש לפתיחת קבוצה נוספת. תודה.

שלום את מוזמנת לפנות אלי לפרטים במייל או בטלפון gily.agar@gmail.com 0544959060 גילי

26/10/2009 | 08:17 | מאת: נטע

גילי שלום, השאלה שלי היא לגבי אבא שלי: הוא בן 66 וכבר שנים רבות שהוא סובל מאכילה כפייתית. זה מתבטא בזה שהוא פשוט אוכל מכל הבא ליד, בלי קשר לתחושת רעב או שובע. הוא לא מודה בזה שיש לו בעיה, אבל לפני כמה זמן הוא סיפר לי איך היה לו בולמוס שאחריו הוא הלך לשירותים, הכניס אצבע לגרון והקיא כי לא יכל להכיל את כל האוכל שהוא אכל. העניין הוא שגם על האקט הזה של הקאה יזומה הוא מדבר כעל משהו שהוא רגיל ונורמאלי ואפילו רצוי. הוא לא מבין שיש לו בעיה רצינית! הסיבה שהתחלתי לדאוג היא כי לא מזמן אחיו התאום עבר ניתוח מעקפים וזה תורשתי. כלומר גם בלי הפרעת האכילה שלו, אבא שלי נמצא בסיכון ללקות בהתקף לב. הוא כל הזמן מדבר על הפחד שלו לעבור את מה שעבר אחיו, אבל הוא מתייחס אל מקרה כזה, אם יקרה כאל גזירה משמים שאי אפשר למנוע. כלומר הוא לא מבין ששינוי אורח חיים וטיפול עצמי יכול להפחית את הסיכון. ומן הסתם הוא גם סובל מעודף משקל. אני באמת חוששת גם כן שלא ירחק היום שהוא יחטוף התקף או שהבולמוסים שלו יתנקמו בו בצורה זו או אחרת. אני יודעת שזה תלוי רק בו ואי אפשר לעזור למי שלא עוזר לעצמו אבל אני רוצה לשאול האם יש משהו בכל זאת שאוכל לעשות כדי לעזור לו? לשכנע אותו איכשהו לטפל בהפרעת האכילה שלו? אני חייבת לציין שאני באה מבית בעייתי, אמא שלי (מן הסתם בת זוגתו של אבי) היא אישה ברוטאלית, שהתעללה בי רגשית ומתעללת גם בו, משפילה ומבזה אותו ומשתלטת עליו. כבר שנים רבות שאבא שלי סובל מדיכאון והפרעות האכילה שלו הם חלק מהעניין. הוא ניסה פעם טיפול פסיכולוגי אבל עכשיו הוא אומר שהוא כבר לא מאמין בזה. האם יש סיכוי בכל זאת לעשות משהו?

לקריאה נוספת והעמקה

היי נטע דאגתך לאביך הנה נוגעת ללב ומובנת. נשמע שהוא אכן סובל מאכילה כפייתית אשר פוגעת באיכות חייו מבחינה פיסית ונפשית. קשה לשכנע אדם שלא מעוניין לקבל טיפול, אך שווה לנסות מספר כיוונים. קודם כל, קשה לשכנע לעשות שינוי גדול, אך יותר קל לשכנע לעשות שינוי קטן. תבחרי מטרה קטנה כגון פעילות גופנית פעם בשבוע ונסי לראות אם את יכולה לרתום אותו לזה על ידי הצטרפות שלך להליכה איתו/ בקשה מאחיו התאום (שבוודאי שומר על עצמו לאחר אירוע הלב) לעשות איתו ספורט/ יצירת מפגש עם מאמן כושר אישי שיגיע פעם בשבוע, או משהו בסגנון הזה הרבה פעמים שינוי כזה הוא פתח לשינויים אחרים. על מנת לשכנע להתחיל בשינוי שכזה, תוכלי להיות כנה איתו ולספר לו כמה חשוב לך שהוא ישאר איתך עוד שנים רבות למענך סיפרת על הקשר הקשה עם אמך. אולי תוכלי לרתום את אביך לסוג של טיפול על מנת לעזור לו לעמוד מולה ולא לספוג את עלבונותיה. זה יוכל להיות אולי גם צעד ראשון עם זאת, ולמרות שהצעתי שתעשי איתו פעילות גופנית פעם בשבוע, חשוב לי גם להגיד שזו אחריות שלו לשנות את חייו. עליך לדעת שאת יכולה לנסות לעזור לו במסגרת שתגדירי מראש עם עצמך בהתאם למשאבים שלך בתחומים שונים, אך מעבר לכך, יש לכל אדם מידה של בחירה (וזה כואב ליקרים לו), שלא לטפל בעצמו חשוב לי שגם אם המצב ישאר כפי שהוא, תוכלי למצוא דרך לחיות את חייך ללא רגשות אשם, גם אם יהיה כאב גדול בכך, תוך אמירה ברורה לאביך שאם וכאשר יבחר לעשות שינוי, את תהיי שם לתמוך בו (אך לא לעשות את השינוי בשבילו) לא ציינת האם את חיה עם הוריך, אך בכל מקרה נשמע שגם את חווה מול שני ההורים מצבים מורכבים רגשית, ואם אינך מצויה בתהליך טיפולי, תוכלי להערכתי להרוויח מתהליך כזה עדכני מה חשבת גילי

26/10/2009 | 15:06 | מאת: נטע

גילי, תודה על התגובה המושקעת. אציין עוד כמה פרטים שלא ציינתי קודם: אני לא גרה עם הוריי, כבר קרוב ל-10 שנים ואני גרה גם בעיר אחרת מהם, כך שאני לא יודעת עד כמה זה יהיה פרקטי לעשות איתו פעילות גופנית. אחיו גר אפילו יותר רחוק ממנו. כך שכנראה אצטרך לחשוב על דרכים אחרות לשכנע אותו, באמת בלעשות שינויים קטנים. באשר אליי, אני נמצאת בטיפול ומטפלת בקשיים שנוצרו בעקבות ההתעללות שעברתי בבית. שוב המון תודה, נטע

23/10/2009 | 18:18 | מאת: סאם

שלום,אני בת 15 גובה 1.53 ומשקל ,קודם כל הייתי רוצה לדעת אם זהו משקל תקין לגילי ולגובהי.לפני כשנתיים שקלתי 21 ק"ג יותר ממה שאני שוקלת כרגע והחלטתי לקחת את עצמי בידיים ופצחתי בדיאטה שכללה איסור מוחלט של מתוק כמו שוקולד וכו',פיצות, חטיפים וכל הדברים המשמינים וכך הגעתי למשקלי,עד היום אני מאוד מפחדת לאכול דברים משמינים ואני לא אוכלת אותם בכלל מהפחד של ההשמנה,רציתי לשאול איך לדעת אם יש לי אנורקסיה,אולי היא מתחילה או משהו כזה:אני מפחדת מהשמנה,אני סופרת קלוריות בכל דבר וכמעט בכל יום אני מחשבת את כמות האוכל שאכלתי ביומן קלוריות באינטרנט ואם חס וחלילה אני אוכלת קל' ומשהו ביום אני מתאכזבת וחושבת שאשמין,אני אוכלת 3 פעמים ביום ו3 ארוחות קטנות כמו פירות וירקות או מעדנים,אני נשקלת בכל יומיים ואני די מרוצה מהמשקל הנוכחי אך כשאני רואה שהמשקל זז קצת לכיוון אני שמחה ואז כשהוא הוא שוב חוזר ל אני שוב חושבת לעצמי שהנה אני משמינה. האם הסימנים מתאימים לאנורקסיה שמתחילה או שכבר בעיצומה ואם כן מה לעשות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום סאם. אני מתנצלת שלקח לי זמן לענות. מחקתי מההודעה את המשקל שלך כי בד"כ אני משתדלת שלא יהיו מספרים ספציפיים בפורום, אך המשקל שלך בהחלט מעיד על תת תזונה. בנוסף, העיסוק הרב במה לאכול והחשש מהשמנה מראים שקיימת בהחלט הפרעת אכילה. עלייך לפנות קודם כל לבדיקת רופא, וכן לטיפול נפשי (פסיכולוגי) וטיפול אצל תזונאית המתמחה בהפרעות אכילה. תוכלי לעשות זאת דרך קופ"ח/מרפאה ציבורים המתמחה בהפרעות אכילה בהתאם למקום מגורייך/באופן פרטי יש בפורום רשימות מסודרות של המקומות המתמחים בהפרעות אכילה. תגידי לי אם מצאת את זה בפורום. בכל מקרה את חייבת טיפול בדחיפות גילי

21/10/2009 | 22:14 | מאת: שדגכשגכש

הגעתי לטיפול פסיכולוגי בעקבות התעסקות אובססיבית עם אוכל ועם פעילות גופנית (עד לרמה של שחיקה). עם זאת אני משתדלת לאכול בריא וגם האוכל שאני "מתנפלת" עליו הוא לרב פירות, דגנים דלי קלוריות וכו'. המשקל שלי בגבול העליון אבל לא חורג מתקין. המטפל שלי טען שהתנהגות כזו הופכת אותי לבולמית. האם זה נכון? מה ההגדרה? איפה עובר הגבול בין קצת חסרת שליטה או קצת אובססיבית לבולימיה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך ההגדרה של בולימיה על פי ספר האבחנות הפסיכיאטרי -DSM IV, מורכבת ממספר קריטריונים שניתן בקלות לבדוק אם את עומדת בהם או לא. אך זו אינה שאלה רלוונטית. את מתארת שאת סובלת מהפרעת אכילה, במובן שיש התעסקות אובססיבית עם אכילה ופעילות גופנית וכן התנפלות על מזון בסיטואציות שונות. מדוע ההגדרה משנה? גם אם את עונה על כל הקריטריונים של בולימיה וגם אם רק על חלק, הרי שההתנהגות והמחשבות גורמים לך סבל ויש צורך לשנותם. נשמע שנפגעת מאמירתו של המטפל שלך שאת סובלת מבולימיה. אולי תוכלי להרחיב על זה קצת? גילי

20/10/2009 | 18:47 | מאת: אופיר

אני עייפה למה הכל כל כך קשה? אני לא מצליחה לעשות כלום עד הסוף, כל פעם נשברת ואוכלת, אני רוצה להיות מסוגלת לאכול תפוח ביום, להיות עם כוח רצון, להצליח להעלם עד הסוף, לא להפריע לאף אחד,שלא ירגישו שאני שם בכלל, אחרת מוחקים אותי במילא, וכבר אין לי כוח להתמרד ולהאבק, די, הפעם האחרונה ניצחה אותי סופית. חשבתי ששם זה יהיה בסדר שיהיה לי קצת מקום, אבל ברגע שתפסתי את המקום, הוא פנה ממני בשאת נפש, ועכשיו קיבלתי הזדמנות שנייה. אני רוצה להיות בסדר הפעם, להראות לו שאני נסבלת. אני כל כך עייפה אופיר

לקריאה נוספת והעמקה

היי אופיר באמת נשמעת תקופה מעייפת. לא לגמרי הבנתי את ההזדמנות השניה שציינת ובעיני מי את רוצה להיות נסבלת. האם תוכלי להסביר יותר? עצוב לשמוע שאת רוצה להעלם עד הסוף. לכלות את עצמך. זה לא עניין של כוח רצון. לא על ידי הרעבה עצמית מוכח כוח הרצון של אדם. להיפך. העובדה שמשהו בך מסרב לטרור שאת משליטה על עצמך, מראה דווקא שלנפש שלך, ליצר החיים שבך, יש כוח רצון! משהו בך לא רוצה להתכלות. וטוב שכך. אופיר יקרה. תחושת המחיקה היא בלתי נסבלת. ואני חושבת שבמקום כלשהו יותר קל לך למחוק את עצמך ולא להמחק שוב ושוב על ידי אחרים. אך האמיני לי שיש דרכים אחרות לבטא כאב, תסכול, עייפות ורצון להעלם, מבלי להעלם באמת. אל תהרגי את עצמך. כאן את רצויה. ואני בטוחה שבעוד מקומות, גם אם את ממש לא מרגישה כך. המשיכי לכתוב! גילי

20/10/2009 | 15:11 | מאת: אופיר

הי גילי, משהו בהודעה שלי היה לא בסדר? לא העלת אותה.. אופיר

היי הפורום קצת השתגע ביומיים האחרונים מבחינה טכנית, אז אני לא אתפלא אם ההודעה פשוט לא עלתה. מקווה שזה יסתדר בימים הקרובים. גילי

17/10/2009 | 22:46 | מאת: אוקיינוס

מאחר ואינני בקיאה ברזי האינטרנט ואינני יודעת איך להתחבר כחברה משתתפת בפורום זה, ומאחר ואני אכלנית כפייתית ומעוניינת להשתתף בפורום זה. אני מבקשת מכם הדרכה ,כיצד ומה עלי לעשות בכדי שאוכל להשתתף באופן פעיל כחברה בפורום זה. תודה ושבוע טוב אוקיינוס

שלום לך וברוכה הבאה לפורום כל שעלייך לעשות זה בדיוק את מה שעשית כבר.. לכתוב הודעה כאשר יש לך שאלה או רצון לשתף, ולקבל תגובות מהגולשים האחרים וממני. את יכולה גם לקרוא מה כתבו אנשים אחרים ולהגיב לדבריהם באותה הצורה. אם יש שאלות טכניות את מוזמנת לשאול גם, אך נראה שהסתדרת מצויין! מחכה לשמוע ממך. גילי

18/10/2009 | 23:32 | מאת: "שבר בסיסי" באוקיינוס

גילי, תשובה כל כך כנה ופשוטה שסותרת לי את הבידוד באופן מידי ,שאפילו כבר לא כל כך מתחשק לי לפתוח ולאכול את חפיסת השוקולד שתכננתי לעכשיו... כך פשוט ,להרגיש שיש לי מקום בפורום זה ואת מזמינה אותי ... ומחכה לשמוע.. מרגיש צביטה בלב...בטח נדמה לי .. את לא חושבת שאתנסחפת... את השוקולד כבר לא אוכל היום... תודה!!!!קבלת הפנים שלך סתרה לי בידוד בגודל ובעומק האוקיינוס...

16/10/2009 | 17:59 | מאת: שני

דר' בבקשה תעזרי לי אחותי הקטנה אנורקסית עכשיו היא כבר בשלבים של התכווצויות והיד שמאל שלה נרדמת היא לא מעוניינת ללכת לטיפול או לעשות מזה משהו איך אפשר לעזור לה? היא אומרת שהיא רוצה לאכול אבל זה כואב לה וכשאמרתי לה שנלך לבית חולים היא כבר שבוע אומרת לי עוד מעט ולא שמה לב שהימים עוברים והיא ממש נראת נורא היא בת 24 שוקלת 48

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. (אני לא ד'ר אלא פסיכולוגית ואנסה לעזור לך בשמחה). הצטערתי לקרוא על מצבה הקשה של אחותך. נשמע שהיא זקוקה לטיפול פיסי ונפשי דחוף. יש בעיה עם הגיל שלה מהבחינה שלא ניתן לאשפז אותה בכפייה. ישנם פסיכיאטרים ופסיכולוגים שיכולים לקיים ביקור בית בתשלום אם היא אינה מוכנה לצאת מהבית. אני מציעה שתבהירי לה שהתייעצת בפורום מקצועי ובו נאמר לך שהפנייה שלה לבית החולים חייבת להיות מידית. תוכלי להראותה את ההתכתבות הזו לשם כך. האם יש הורים בתמונה? האם אחותך עובדת או מקיימת קשרים חברתיים? אולי דרך אדם משמעותי נוסף בחייה תוכלי לשכנע אותה. בכל מקרה עליכם להגיע לבדיקת רופאה בהקדם, במיון רגיל או במיון פסיכיאטרי של אחד מבתי החולים הפסיכיאטרים. בתה"ש ישנה מחלקה להפרעות אכילה ואם תגיעו למיון שם אולי תוכל אחותך להתאשפז ישירות במחלקה שלהם. שיהיה בהצלחה ועדכני מה קורה. גילי

19/10/2009 | 21:32 | מאת: שני

קודם כל הורים ומשפחה בתמונה כולנו סביבה הצלחתי לשכנע אותה להגיע לבית חולים המתנו שם שעתיים עד שהגיעה רופאה פנימית שאחותי לא רצתה לדבר איתה ניסיתי להסביר לרופאה במקום אחותי אבל היא רצתה שאחותי תדבר כדי שתוכל לאבחן אותה אחותי כעסה ויצאה מהמיון בחוץ שוב שכנעתי אותה להכנס וזמנו רופאה פסיכיאטרית שדיברה איתה לבד במשך 15 דקות ואחר כך אחותי יצאה בכעס ואמרה שהיא לא חולת נפש והיא לא מוכנה להתאשפז. אחותי לא עובדת חברה תמיד יש מסביבה אף פעם לא הייתה בעיה של חברה. היא לא מוכנה לדבר עם אף אחד היא אומרת שהיא לא בוטח באף אחד יש לי הרגשה שהיא עברה משהו שאף אחד לא יודע וקשה מאוד להוציא ממנה.

15/10/2009 | 10:21 | מאת: אופיר

שלום גילי אני רוצה להעלם, להפסיק להרגיש אשמה כל כך, אין לי כוחות יותר. אם אני מכניסה משהו לפה, מיד מתעוררת בחילה עצומה, ואני נגעלת מעצמי. אבל כשאני לא אוכלת אני מרגישה נקייה, עם שליטה עצמית, רגועה. אני שוקלת 48.5 אבל אני מרגישה שזה המון. אין לי כוחות יותר, הכל מפחיד אותי, ושום דבר כבר לא מפחיד אותי. פעם היה יאוש, כזה שזועק לעזרה ומציף, גם היום יש יאוש, אבל כזה שמייבב חלושות ודועך. אני רוצה להעלם.

שלום אופיר את מתארת תחושות קשות שמתלוות לאכילה ותחושות "חיוביות" המתלוות להמנעות מאכילה. כאשר פעולה כה שכיחה מקבלת כל כך הרבה משמעות, לא פלא שהכוח תש ויש הרבה פחד וייאוש. האם טופלת או שאת מטופלת על ידי מומחים להפרעות אכילה? הרבה אנרגיה נגזלת ממך באופן הזה לחינם. עדכני אותי בעניין הטיפולו ונחשוב כיצד להתקדם. יש שלל אפשרויות לטיפול. אין סיבה שהכל ידעך. גילי

14/10/2009 | 10:49 | מאת: נפרדת

אני נפרדת, תודה גילי על הכל עד עכשיו. החלטתי והפעם אני אעמוד מאחורי החלטתי, הגיע הזמן. מאחלת לכולכן שכל אחת תמצא את מקומה האמיתי. אני.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום צר לי לקרוא את שכתבת. אני מניחה שברור לך שאת מעמידה אותי במצב של חוסר אונים מול הודעה שכזו, בלא דרך ליצור אתך קשר. אולי כך את מלמדת אותי בכך משהו מתחושת חוסר האונים שאת חשה כעת, וזו אכן תחושה קשה. אם את מעוניינת לקבל ממני עזרה כלשהי את יותר ממוזמנת לפנות אלי במייל gily.agar@gmail.com או בטלפון 0544959060 מקווה לשמוע ממך בהקדם גילי

13/10/2009 | 16:16 | מאת: כלואה

Is this the moment where i look you in the eye? Forgive my broken promise that you`ll never see me cry And everything, it will surely change even if i tell you i won`t go away today Will you think that you`re all alone When no one`s there to hold your hand? And all you know seems so far away and everything is temporary rest your head I`m permanent I know he`s living in hell every single day And so i ask oh god is there some way for me to take his place And when they say it`s all touch and go i wish i could make it go away But still you say Will you think that you`re all alone when no one`s there to hold your hand? When all you know seems so far away and everything is temporary, rest your head I`m permanent I`m permanent Is the moment where i look you in the eye? Forgive my promise that you`ll never see me cry

13/10/2009 | 14:32 | מאת: נואשת

לא יודעת מה לעשות...לגמרי...כל המטפלים שלי מסביבי דורשים אישפוז ובדחיפות. הגעתי למצב גופני לא טוב ואושפזתי מס' פעמים לאחרונה במחלקה פנימית בגלל ירידה מסוכנת במלחים והפרעה בא.ק.ג (אני לא בתת משקל, משקלי 49) אינני מסוגלת להתאשפז שוב בהפרעות אכילה, הייתי מאושפזת שם פעמיים! אצטרך לוותר על ירידה במשקל ומסתבר אף אעלה במשקל. אני לא יכולה, אני סובלת, אני רוצה עזרה ואף אחד לא מוכן לתת לי אותה ללא אישפוז, רופא אמר לי שלא אוכל לחיות כך עוד הרבה זמן, כבר הייתי בין חיים למוות. עכשיו, אני אחרי שבוע של צום בו לא הכנסתי לפה מאומה אפילו לא מסטיק ואני כבר לא מסוגלת לחשוב!! אולי המוות זה הגורל שנקבע לי???

13/10/2009 | 15:46 | מאת: כלואה

לא!!!!!!! המוות זהו לא גורלך, גורלך הוא לאן שהחיים עצמם יובילו אותך ולא וויתורים! אלו החיים שלך ואל תוותרי עליהם, אף אחד לא יוותר עליהם במקומך, אף אחד לא יחיה אותם במקומך, את זאת שצריכה לחיות ולמצוא את המקום עבורך כדי להחלים ולחיות חיים שפויים ובריים. אם המטפלים סביבך דורשים אישפוז בצורה כה דחופה, יכול להיות שהם צודקים ומצבך הבריאותי אכן מסובן וצריך לייצב לך אותו ועל מנת לעשת ת צריך שתהיי במנוחה בבת"ח בו ישגיחו עלייך? אל תשללי מיד אישפוז, אמנם זה מפחיד ומרתיע, אבל תחשבי ע"כ שבסופו של דבר אף אחד אינו רוצה ברעתך, הרי זה לא באמת יועיל למישהו.. להגיד המוות זה הגורל שלי אולי זו הבחירה מהמקום החלש והקל... אל תוותרי לעצמך ותגררי למקומות כיביכול בהם קל לך לחיות אך הם מסוכנים לעצמך, לבריאותך.. תחשבי ע"כ..

שלום לך. אני לא חושבת שהגורל שנקבע עבורך הוא מוות, אך אני חוששת שאם לא תקבלי את העזרה הפיסית והנפשית שאת זקוקה לה, תביאי גורל זה על עצמך. אני יודעת שלא נעים לשמוע זאת. את חייבת לדעת שאשפוז הוא פתרון שכל המערכת מעדיפה להמנע ממנו. הוא יקר למערכת ויש הרבה אנשים שזקוקים לו. אם התנו את המשך הטיפול בך באשפוז אם כן, כנראה שהייתה סיבה טובה לעשות זאת. את אומרת שלא מוכנים לעזור לך ללא אשפוז. אף איש מקצוע לא יקח על אחריותו לתת לך טיפול חלקי בלבד אם יש צורך בשלב זה בהתערבות מערכתית. נסי להתייחס לאשפוז כעת כאל משהו רפואי וכאל בחירה שעליך לעשות כדי לא לחרוץ את גורלך למוות. אם היה לך חס ושלום סרטן, לא היית חושבת פעמיים אם היו דורשים ממך להתאשפז. גם הפרעת אכילה היא מחלה והיא דורשת בתקופות מסויימות טיפול אינטנסיבי באשפוז. אני בטוחה שאם עברת שני אשפוזים, ואם את מעוניינת לקבל עזרה, תוכלי להתאושש במהרה במחלקה הפסיכיאטרית ותשוחררי ממנה לטיפול מרפאתי בשמחה ובשביעות רצון של כל הצדדים. אנחנו כאן, המשיכי לעדכן. גילי

13/10/2009 | 02:15 | מאת: כלואה

גילי, אני מתיישבת כעת לכתוב לאחר יום קצת בעייתי שעבר עלי. לא דווקא בגלל הפרעת אכילה, אלא בגלל דברים עמם אני צריכה להתמודד ביומיום ולא תמיד פשוט לי והכל עובר "חלק", הדברים נוגעים בי, כנראה שאני עדיין אנושית, מניחה שטוב שכך. תראי, האמת ששום דבר פה לא פועל כמטה קסם, לא היה לי קל לצאת מהפרעת אכילה של כ-12 שנה בפעם הראשונה, בפעם הראשונה בה זכיתי להתחיל לחיות, ההבדל בנינו לבין מתאבדים, הוא שאנחנו הורגות את עצמנו כל יום מחדש, מתות כל יום מחדש...הכאב הוא נוראי, משום שפה זה לא מוחלט, כל יום לסבול, כל יום לחיות ולהרגיש שהכל מת מבפנים ועם הזמן גם מבחוץ. הפעם אולי זה יותר קשה גילי? אני מניחה שכן... אם היית שואלת אותי לפני כחצי שנה אם אני מאמינה שאכנס להפרעת אכילה שנית, הפרעת אכילה פעילה..בוודאות הייתי עונה לך שלא, שהרי ברור לי שלא אוכל לצאת מזה בפעם השניה, ההחלמה בפעם הראושנה הייתה מזעזעת, נוראית, מבחילה ולא ידעתי מתי ארגיש טוב ואם בכלל... אז לא אוכל להאחז כנראה במשפט הזה שאם אכנס שנית אז לא אצא מזה...כי הרי כבר כתבתי ואמרתי לעצמי שאני רוצה לחיות, אני באמת רוצה, רק שלא קל, לא קל לי כעת להיות בסדר, לא קל לבטל את הדברים שסיגלתי לעצמי במשך התקופה הקשה הזו...אני מרגישה שהייתי במין תרדמת כזו, תרדמת שקרו כ"כ הרבה דברים, עד כדי כל שעוצמת הכאב הייתה כה קשה לי שבחרתי "ללכת לישון", וכמה קשה לי לישון וגם במקום הזה בו ההפרעה יכולה בקלות להתפרץ לי "(לצערי הההתמכרות שלי לא נגמרת רק בה"א) אז אני מנסה לעצור את עצמי, נכנסת למחשב וכותבת, לא מזרזת את השינה כמו בעבר. היום אני יכולה להודות בפני עצמי שיש לי עוד בעיה מלבד האוכל, היום אני יכולה להודות בפני עצמים שלהתמכרות שלי יש עוד "רגליים"...בעבר לא יכולתי. אני מפחדת נורא להקיא גילי, אני משתדלת לחייך באמת, אני משתדלת לטפל בעצמי בדרכים המקובלות, אני נופלת אבל, זה לא קל..הרי הדבר הבסיסי שבנאדם צריך זו קרקע בטוחה שהוא יודע שאם יפול יהיה שם מישהו, לא אאחז בזה שאולי אין שם אף אחד, אבל לא קל לחשוב שאולי אני אפול והנפילה תהיה קשה מדי....הרי יותר קל להיות בה"א פעילה, שם התחושות מעוממות מעט ואני יכולה להתנהל איכשהו... לא התכוונתי לאלאות אותך בהדבריי... רק שקצת קשה וקצת מפחיד לחזור לתחושה הזו של ההחלמה, הגוף לא ממש מקבל את זה בזרועות פתוחות, מה עושים גילי? אני שואלת בכנות ובנכונות לעזור לעצמי, מה עושים מפה? לאחר קבלת ההחלטה אמיתית... ותודה לך על מה שכתבת, ריגשת אותי כתמיד. שמחתי לדעת שיש ככה מישהו מעבר למסך השני ששמח על ההחלטה שלי ממקום אמיתי, אני בונה לעצמי את האמון חזרה באנשים, זה גם לא קל. יום טוב אגיד לך, מניחה שתקראי זאת באור יום....ולא בשעות אפלוליות כאלו...אמן שבקרוב גם אני לא אזכה להרגיש ולראות את השעות הללו. שלך, אני.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. את שואלת מה עליך לעשות, ואני רוצה להגיד שאת כבר עושה. את מתמודדת. זה לא קל. יש רגעים של שבירה, יאוש וקושי, אך רגעים של התחזקות, בריאות ותקווה. אני חושבת שאת צריכה להעזר בכל כוח טיפולי שעומד לרשותך, ולגייס כל תמיכה חברתית משפחתית (במידה שזה מתאפשר) על מנת לצלוח את התקופה הזו ולחזור לעצמך. אם יש שאלות יותר ספציפיות אשמח לענות גם. ישר כח, אנחנו כאן. גילי

10/10/2009 | 22:48 | מאת: כלואה

בנות יקרות, אני רוצה להודות לכל מי שהייתה כאן עבורי, ולו גם בהקשבה. תודה. אני רוצה לשתף אתכן בכך שעכשיו קצת יותר בסדר, הייתי צריכה לעשות את זה, ועשיתי...אף פעם לא אהיה שלמה ועל כן אני מפסיקה לרדוף אחרי הרצון הזה, כנראה שמתי אותו לנגד עיניי אולי דווקא כדי שלא שלא אהיה מרוצה, כי הרצון הזה כל כך גדול וגבוה, אולי להישאר במקום שלי ולקבל אותו. הדברים מסתדרים, אני יודעת זאת..אני תמיד יכולה לבחור להסתכל על חצי כוס הריקה, להגיד שבכלל אין משהו מלא ואולי בכלל גם אין כוס, אבל-פה בה ה"אבל" הגדול, יש דברים מלאים. אני מחייכת אל הדברים שמלאים, מחייכת אל מה שמצליח, מחייכת אל מול מי שאני, אני מוותרת על הדברים שניסיתי להשיג ולא הצלחתי, אני מוותרת על הפחדים שלי שאנשים יעזבו אותי, אני נשארת במקומי ומפסיקה לרדוף אחר געוגעים...כנראה יש אותם כי צריך להיות אותם, אני משאירה אותם במקומם ומפסיקה להתעסק בהם ובכך כנראה אמנע את הכאבים שבאים לאחר מכן. אני משחררת כל דבר שרע ותוקע אותי במקום ומונע מעצמי להיתפתח. מגיע לי לחיות, מגיע לי. עכשיו לאט לאט אני מאמינה בזה, אני אעשה צעדים עם עצמי בכך שלאט לאט אחדיר לעצמי את האמת, אפסיק לראות את הכאב, אקבל אותו ולא אתרכז בו. תודה על מה שיש לי, יכל להיות אחרת לגמריי........... שלכן באהבה, תמיד אזכור כל מקום ומקום שהייתי בו ונתתי לעצמי להיות. ולא אכלא את עצמי יותר עם אנשים, מקומות ודברים הגורמים לי להרגיש רע, שנואה, כאובה ומיוסרת. אני פשוט אני, כמו בתחילה, כבר לא כלואה.

וואו. מרגש, מצמרר, משמח, מעודד. תודה שחלקת איתנו. טוב לשמוע. גילי

13/10/2009 | 02:14 | מאת: כלואה

גילי, אני מתיישבת כעת לכתוב לאחר יום קצת בעייתי שעבר עלי. לא דווקא בגלל הפרעת אכילה, אלא בגלל דברים עמם אני צריכה להתמודד ביומיום ולא תמיד פשוט לי והכל עובר "חלק", הדברים נוגעים בי, כנראה שאני עדיין אנושית, מניחה שטוב שכך. תראי, האמת ששום דבר פה לא פועל כמטה קסם, לא היה לי קל לצאת מהפרעת אכילה של כ-12 שנה בפעם הראשונה, בפעם הראשונה בה זכיתי להתחיל לחיות, ההבדל בנינו לבין מתאבדים, הוא שאנחנו הורגות את עצמנו כל יום מחדש, מתות כל יום מחדש...הכאב הוא נוראי, משום שפה זה לא מוחלט, כל יום לסבול, כל יום לחיות ולהרגיש שהכל מת מבפנים ועם הזמן גם מבחוץ. הפעם אולי זה יותר קשה גילי? אני מניחה שכן... אם היית שואלת אותי לפני כחצי שנה אם אני מאמינה שאכנס להפרעת אכילה שנית, הפרעת אכילה פעילה..בוודאות הייתי עונה לך שלא, שהרי ברור לי שלא אוכל לצאת מזה בפעם השניה, ההחלמה בפעם הראושנה הייתה מזעזעת, נוראית, מבחילה ולא ידעתי מתי ארגיש טוב ואם בכלל... אז לא אוכל להאחז כנראה במשפט הזה שאם אכנס שנית אז לא אצא מזה...כי הרי כבר כתבתי ואמרתי לעצמי שאני רוצה לחיות, אני באמת רוצה, רק שלא קל, לא קל לי כעת להיות בסדר, לא קל לבטל את הדברים שסיגלתי לעצמי במשך התקופה הקשה הזו...אני מרגישה שהייתי במין תרדמת כזו, תרדמת שקרו כ"כ הרבה דברים, עד כדי כל שעוצמת הכאב הייתה כה קשה לי שבחרתי "ללכת לישון", וכמה קשה לי לישון וגם במקום הזה בו ההפרעה יכולה בקלות להתפרץ לי "(לצערי הההתמכרות שלי לא נגמרת רק בה"א) אז אני מנסה לעצור את עצמי, נכנסת למחשב וכותבת, לא מזרזת את השינה כמו בעבר. היום אני יכולה להודות בפני עצמי שיש לי עוד בעיה מלבד האוכל, היום אני יכולה להודות בפני עצמים שלהתמכרות שלי יש עוד "רגליים"...בעבר לא יכולתי. אני מפחדת נורא להקיא גילי, אני משתדלת לחייך באמת, אני משתדלת לטפל בעצמי בדרכים המקובלות, אני נופלת אבל, זה לא קל..הרי הדבר הבסיסי שבנאדם צריך זו קרקע בטוחה שהוא יודע שאם יפול יהיה שם מישהו, לא אאחז בזה שאולי אין שם אף אחד, אבל לא קל לחשוב שאולי אני אפול והנפילה תהיה קשה מדי....הרי יותר קל להיות בה"א פעילה, שם התחושות מעוממות מעט ואני יכולה להתנהל איכשהו... לא התכוונתי לאלאות אותך בהדבריי... רק שקצת קשה וקצת מפחיד לחזור לתחושה הזו של ההחלמה, הגוף לא ממש מקבל את זה בזרועות פתוחות, מה עושים גילי? אני שואלת בכנות ובנכונות לעזור לעצמי, מה עושים מפה? לאחר קבלת ההחלטה אמיתית... ותודה לך על מה שכתבת, ריגשת אותי כתמיד. שמחתי לדעת שיש ככה מישהו מעבר למסך השני ששמח על ההחלטה שלי ממקום אמיתי, אני בונה לעצמי את האמון חזרה באנשים, זה גם לא קל. יום טוב אגיד לך, מניחה שתקראי זאת באור יום....ולא בשעות אפלוליות כאלו...אמן שבקרוב גם אני לא אזכה להרגיש ולראות את השעות הללו. שלך, אני.

06/10/2009 | 01:20 | מאת: איה

שלום, לעיתים יש לי התקפי חרדה כאלה, שאני מתמודדת איתם בעזרת אכילה ואז אני פשוט אוכלת כמויות עצומות במהירות עד כדי כאב בטן- כל מה שנקלע לדרכי, שוקולדים, פיצות.. והמון.. אכילה לשם האכילה ולא לשם השובע. זה מרגיע אותי. בשאר הזמן אני שומרת על דיאטה, וההתקפים הללו מתסכלים אותי כי הם הורסים את מה שעבדתי בשבילו כל כך קשה.. הורדתי 6 קילו ממשקל גופי בחודשים האחרונים. כלומר אני לא מצליחה להרדם ממתח- יש למקרר, יש אי וודאות ממשהו- אני חייבת לאכול והמון, כאילו למלא את החלל. ניסיתי להתמודד עם זה- אמרתי לעצמי- כל פעם שזה קורה צאי להליכה, אל תיכנעי. אבל אני פשוט לא מצליחה..עד שאני לא אוכלת המון אני לא נרגעת!! יש לציין שזה קורה לי לעיתים רחוקות, אולי פעם בחודש, או שבועיים.. אבל זה מאד מתסכל אותי. מה אפשר לעשות?? אני ממש צריכה עזרה..אני לא יודעת להתמודד עם תסכול,חרדה ואי וודאות, וההרגשה הטובה שניתנת לי היא רק מאוכל.מה עושים?? אני ממש צריכה עזרה...

שלום לך. התסכול בהתקפי אכילה כפי שאת מתארת הוא כפול. תחושת חוסר השליטה מבהילה ומתסכלת, וכך גם ה"מחיר" הקלורי של כל התקף בייחוד אם נמצאים בתהליך של ירידה במשקל. האם היית או שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי ותזונאי? יש לבחון מבחינה תזונאית האם את אוכלת תפריט מספיק משביע על מנת שלא יהיה דחף פיסיולוגי לבולמוס ומבחינה רגשית יש מקום לעבד את מה שקורה לך ולהבין מה המקור הרגשי לרגשות הקשים ולצורך לווסתם באמצעות מזון. ניתן לקבל טיפול שכזה באופן פרטי או דרך יחידות הפרעות האכילה בקופות החולים, או במרכזים ציבוריים לבריאות הנפש המתמחים בהפרעות אכילה. ישנה רשימה של מרכזים כאלה באחת ההודעות בפורום. מה דעתך? גילי

04/10/2009 | 21:50 | מאת: יתומה של החיים

חיי סוכה מתקפלת שמחזיקה בדיוק שבעה ימים וגם זה בקושי רב. לפעמים הרוח מעיפה את המוטות ואני לא מייצבת אותם בחזרה. רואה איך היא נופלת בואדי לחלקיקיה הרבים ולא עושה דבר. אני כבר לא בונה סוכות יותר. לא בונה יותר שום דבר.

תודה ששתפת. אני מתארת לעצמי שחלק גדול מחוסר היכולת לבנות לך בית פנימי קשורה לגדילה באווירה שלא נתנה בית חיצוני מספיק יציב. מה שאומר שזה לא באשמתך שכך למדת. האם זה עוזר לך לדעת את זה? כן ולא. לא, כי זה לא משנה את העבר או את המציאות החיצונית וכן, כי זה אומר שיש בכוחך לשנות משהו. בהדרגה, במאמץ, אבל הדברים שהתחילו מבחוץ וחילחלו פנימה, לא חייבים להיות נצחיים ולהשתחזר שוב ושוב. דוגמא חיה לכך היא נוכחותך כאן. הכתיבה שלך בפורום מאד אישית, רציפה, נוגעת ללב ותורמת לתחושת הבית שיש כאן עבור בנות רבות. זה אומר שלמרות הכל, ולמרות תחושתך שאינך יכולה לבנות, יש בך כוח בניה ויכולת לטפח משהו בינאישי טבעי ומשמעותי גם עבורך וגם עבור אחרים. המשיכי לכתוב גילי

04/10/2009 | 17:24 | מאת: סטודנטי

כל פעם זה קורה מחדש .. אני יודעת שזה לא דבר טוב אבל אני עושה את זה בכל זאת. אני לא אגיד שיש איזה כוח עליון שגורם לי לאכול את המתוקים כל פעם שאני עצובה או שעבר עלי משהו רע, אבל זה בדיוק מה שקורה. יש אנשים שכשהם עצובים הם לא אוכלים .. למה לי זה לא קורה? למה אני מוצאת את עצמי אוכלת שוקולד בעיקר כשאני עצובה. אני יכולה למצוא את עצמי בסופר מרקט קונה מתוקים בלי קשר לכלום .. ככה סתם . אני עומדת בתור ויודעת שאני עושה טעות אבל אני לא מצליחה לחזור אחורה .. וברגע שהמוצרים כבר אצלי בידיים .. הדרך קצרה מאוד. אחר כך אני מוצאת את עצמי מתהלכת בבית כמו אריה בכלוב ... רוצה להקיא אבל לא יודעת איך , הולכת לחדר כושר לשלוש שעות , מזיעה עד שאין לי כבר נוזלים להוציא... מרגיעה את המצפון אבל יודעת שזה יבוא שוב. בעצבות הבאה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום. יש משהו בשוקולד ובמתוקים, שמנחם, מרגיע, נעים. גם מבחינה פסיולוגית. השוקולד לא מאכזב. הוא תמיד שם ותמיד באותו טעם... אוכל הוא תמיד זמין לנו, ומגיל צעיר אנו למדים ששוקולד ומתוקים הם פרס ומשהו נעים שאנחנו מקבלים וכך ברגעים קשים, קל לנו לתת את זה לעצמנו. העניין הוא שבד"כ אנו פונים לנחמה הזו בעוד שאנו זקוקים למשהו רגשי אחר, עמוק יותר. ומה שקורה בפועל, זה שהשוקולד לא מספיק, כי אינו באמת יכול למלא את החוסר הרגשי, ואז אנו זקוקים לעוד ועוד ועוד, עד שאנו מתחילים להרגיש מלאים כל כך שדעתינו מוסחת מהכאב הרגשי שאיתו הגענו לשוקולד הראשון, ואנו עסוקים עכשיו בבחילה, בכאב הבטן, ברגשות האשם. למעשה אנו עושים דרך ארוכה על מנת להסיח את הדעת מהכאב. אין פתרון קל בעניין זה, אך נסי לפעמים לפנות ישירות להסחת הדעת. זה לא פתרון עמוק לכאב רגשי, אך זה פתרון זמני. אמנם הסחת דעת אינה כוללת את טעמו של השוקולד אליו אנו כמהים ברגע הראשון, אך היא מביאה לאותה תוצאה בסופו של דבר, עם פחות נזקים גופניים. הסחת דעת יכולה להיות: שיחה עם חברה, פעילות גופנית, האזנה למוסיקה, צפיה בטלויזיה, קריאה, כתיבה, כל דבר שיסיח את דעתך מהכאב הרגעי עד שתוכלי לחזור ולעסוק בו כשהוא בעוצמה יותר נסבלת. מקווה שעזרתי גילי

01/10/2009 | 22:32 | מאת: רות

הולכת על הקצה נחנקת ובכל זאת שומרת על עצמי לא להקיא אני בקושי נושמת היום קשה לי מידי אני עצובה מידי אני לבד מידי הגוף כואב לי מידי זקוקה לחיבוק מידי ואין לי אף אחד

02/10/2009 | 00:26 | מאת: כלואה

רות היקרה... האמת שאני נמנעת מלהגיב, לא יודעת למה.. תמיד לוקח אותי למקומות אחרים בהם הייתי מגיבה, מזכיר לי תקופות שהייתי יותר חזקה, שייכלתי להרגיש שאני מייעצת ונותנת מכוח ההחלמה שלי... היום..היום אני מסכימה עם זה שאנחנו תמיד בהחלמה (כאשר אנו בוחרות להיות כמובן)...אף פעם אין דבר כזה שאי אפשר ליפול יותר, לצערי גם במקום הכי חזק שלנו אנו יכולות ליפול..אולי דווקא שם, בגלל שנדמה לנו שאנחנו כ"כ חזקות, מנצחות, שניצחנו כבר את ההפרעה הארורה הזו, אך ההפרעה מדברת בכמה שפות, מספרת לנו סיפורים..ואנו חוזרים ונשאבים אליה, מבלי לדעת שזו בכלל היא, יש לה כ"כ הרבה מסיכות...אפילו יותר מאיתנו.. וזה מה שקרה לי אני מניחה. כתבת מעט, במילים הבודדות שלך הצלחתי לחוש את תחושת ההזדהות.. גם אני זקוקה לחיבוק יותר מפעם אחת, גם לי קשה לבקש, וגם אני לפעמים עומדת דוממת ותוהה ממי אפשר לבקש.. עם השנים למדתי לחבק את עצמי, אך האם החיבוק הוא אמיתי כאשר בתוך תוכי קיימת שנאה מושרשת עם בסיס איתן מדי לשנאה העצמית שלי? אני לא יודעת. היום אני במצב בו אני ללא תשובות. אבל אני עם אמונה, את יודעת..לא אמונה במשהו שיבוא ויחלץ אותי מתוך המקום הזה, אני עם אמונה שאני עצמי כאשר אחליט אוכל לחלץ את עצמי מהמקום הזה..אולי אני בוחרת להישאר בו כעת כי נוח, כי יותר קל, כי זה פחות התמודדות עם העולם, אולי נמאס לי להתמודד עם הכל לבדי, אולי בא לי קצת להיות בהכחשות, לא לראות, לא להרגיש...הרי ההפרעה הזו היא רצון עז לא להרגיש, לא לחוות את התחושות הקשות...ההפרעה מעממת אותן. אני למדתי שאני בתוך ריכוז עצמי אני נהיית עוד יותר חולה, המחלה שלי מתחילה להוציא ציפורניים חדשות, לתקוע יתדות... ריכוז עצמי משמע התעסקות עם עצמנו ועם כאבנו....בהתחלה שחשבתי ע"כ לא הבנתי מה הקשר אלי ולריכוז עצמי, הרי אני הייתי בטוחה שאני הכי מתעסקת עם הסביבה, הרבה יותר מאשר עם עצמי.. אבל, יש פה אבל מאוד משמעותי.. הריכוז העצמי הזה בזמן שאנו לבד, ההסתכלות הזו על הכאב שלנו, על הפצעים שלנו, על היסורים שלנו, על הבדידות שלנו ועל תחושת החנק...יש שם משהו ממכר וסוחף כאחד, תסכימי איתי אולי? זה לא פשוט להסכים עם זה מידיית, אני יודעת...אולי תחשבי ע"כ... חיבוק וירטואלי, גם אני צריכה חיבוק, שולחת לך אחד פה במחשב כי זו הדרך היחידה שלנו... אבל הוא כנה שתדעי לך, הוא מדיע מהבנה של תחושותייך, הזדהות עם כאבך והלוואי וייכלתי לחבק את עצמי ושאולי גם את תרגישי מן החיבוק הזה. אני.

02/10/2009 | 07:33 | מאת: רות

תודה גם אם זה רק וירטואלי זה עוזר חיבוק גדול בחזרה רות

29/09/2009 | 20:21 | מאת: אליאור

שלום שמי אליאור מאז שחזרתי מטיול בתאילנד (קוצר עקב מחלה) שבו סבלתי מהקאות רבות ובחילות מרובות והמצב לא מפסיק גם כיום. הייתי מאושפז בבית חולים והבדיקות הראו שכלום לא קרה. בנוסף אני מטופל בכדורים נגד דיכאון וחרדה (קלונקס ולוסטרל) והלכתי לנטורופת שהביא לי ויטמינים ואמר לי לשתות green magma. בכל זאת החומציות בקיבה ממשיכה ואחרי כל ארוחה הכי קטנה האוכל עולה לי- למעשה עולים לי מיצי הקיבה תמיד עד שפיתחתי פוביה שאני עומד להקיא כל הזמן וזה מקשה עלי לתפקד. אני כבר אובד עצות שום דבר לא פותר את הבעיה אם יש למישהו פתרון זה ממש יעזור לי.

לקריאה נוספת והעמקה

היי אליאור צר לי לשמוע על ה"מזכרת" הנפשית והפיסית שחזרה אתך מתאילנד. יש להפריד בין המצב הפיסי (שאינו ברור לי עד הסוף וצריך להבדק על ידי גסטרולוג ואולי גם על ידי וירולוג (=זיהומולוג, רופא של וירוסים)), לבין המצב הנפשי. מבחינה נפשית אני יכולה להבין מדוע הקאות בלתי נשלטות מעוררות חשש מהקאה, אך האם יש פער בין המידה בה אתה חרד למידה בה אתה מקיא? (כלומר, האם אתה מקיא אחת לכמה ימים וחרד כל הזמן או מקיא מספר פעמים ביום ואז החרדה יותר "מוצדקת"?). ציינת שאתה נוטל קלונקס ולוסטרל. האם מי שרשם לך את הכדורים הסביר לך כיצד הוא רואה את המצב והאבחנה? אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל מטפל/ת שמתמצאים גם בטיפול קוגניטיבי התנהגותי לפוביות וגם בנושאים כלליים. אשמח להפנות אותך בהתאם למקום מגוריך. מוזמן לפנות אלי במייל gily.agar@gmail.com או בטלפון 0544959060 גילי

28/09/2009 | 21:14 | מאת: כלואה

אני רוצה לבקש סליחה. אני רוצה לבקש סליחה על כל הכאב שגרמתי לעצמי אני רוצה לבקש סליחה על כל השנאה כלפי עצמי. אני רוצה לבקש סליחה על כל מה שעשיתי לגוף שלי. אני רוצה לבקש סליחה על כל פעם שהסתכלתי במראה וקיללתי את עצמי. אני רוצה לבקש סליחה שלא הבנתי למה אנשים אוהבים אותי. אני סולחת לעצמי על זה שכואב לי. אני סולחת לעצמי על כל הדברים שאני לא עושה בצורה מושלמת. אני סולחת לעצמי על זה שלקח לי כל כך הרבה זמן לקבל את עצמי. אני סולחת לעצמי על כל הדברים הלא טובים שעוד יקרו. אני עוד צריכה ללמוד לסלוח לעצמי בכל פעם שקצת קשה. אני עוד צריכה ללמוד לסלוח לעצמי על כל הדברים שעוד לא התמודדתי איתם. אני עוד צריכה ללמוד לסלוח לעצמי על כל האשמה והבושה. אני עוד צריכה ללמוד לסלוח לעצמי כשאני בוכה. אני עוד צריכה ללמוד לסלוח לעצמי כשאני מרגישה שאני צריכה תמיכה. אני מבקשת סליחה.. כי הפעם אני באמת רוצה לסלוח לעצמי, לוותר על תחושות האשמה, ההלכאה העצמית...ואולי כל שנה בשנה אני מבקשת אותו הדבר, הפעם לשם שינוי הרשתי לעצמי להגיע לתחתית שבתחתית בפעם השניה, הייתה לי שיחה עם מישהי בעבר ואמרתי לה שאני לעולם לא אוכל לחזור להפרעות אכילה מפני שכאשר אחזור לא אוכל לקום משם, הרי זכורה לי היטב ההחלמה, הכאב שבהחלמה, הקושי הרב וחוסר ההבנה של מי שמסביבי. אז חזרתי אולי, ואולי לא..אולי זו רק הפוגה.. אני רוצה את החיים שמגיעים לי, אני חייבת להאמין שמגיע לי לחיות. אני סולחת לעצמי. אני סולחת לעצמי ומבקשת סליחה בפעם המי יודע כמה, אני מבקשת סליחה בתפילה חרשית שאוכל לסלוח לעצמי, שהילדה הקטנה שנמצאת בתוכי תוכל לסלוח לי.

28/09/2009 | 22:16 | מאת: חברה

קראתי את מה שכתבת והזדהתי עם כל מילה. זה עוזר לי לדעת שאני לא לבד ואני לא אחת. היום בצאת יום כיפור, יום של סליחה, חמלה וחסד, כתבתי ביומן שלי את הבקשה הבאה: אני רוצה את התבונה להבין את הגוף שלי, את השכל להקשיב לו ואת החמלה לסלוח לו על חוסר השלמות שקיימת בכל אחד ואחד מאיתנו. אני מקווה שזה יתגשם, אני מאמינה שזה מתכון לחיים בריאים ואני מאחלת את גם לך ולכל אחד ואחת אחרים שנמצאים במאבק כזה או אחר עם עצמם ומנסים לנהל מערכת יחסים בריאה עם עצמם ועם אוכל.

28/09/2009 | 09:34 | מאת: אנונימית.

היה לי עבר של אנורקסיה,וכיום אני מחטטת בפחים כדי למצוא אוכל,ואני דווקא מצליחה יפה.אני חייה מזה ולא רעבה במשך היום.אני מכורה וממש נהנית מזה. אני הולכת לטיפול במרפאה להפרעות אכילה ברמב"ם כי אמא שלי מתעקשת (היא יודעת על הבעיה) ולאחרונה עליתי קילו (שזה טוב כי אני צריכה לעלות עוד 2) וזה מחיטוט בפחים. אני לא סובלת מזה-לא היו לי מחלות כלשהן או בחילות ושלשולים. מה את חושבת על זה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. עולים בדעתי כמה דברים. עלינו להפריד בין האנורקסיה לבין החיטוט בפחים שכן אלו שני עניינים נפרדים למרות שקיים בינהם קשר. עלייך לטפל בקושי שלך לעלות במשקל ובחשש שלך מהשמנה, ונשמע שאת עושה זאת וטוב שכך. עניין שני הוא החיטוט בפחים. אני יכולה לחשוב על כל מני דברים שהוא עשוי לסמל, אשר קשורים לאנורקסיה, ביניהם התחושה שלא מגיע לך משהו חדש משל עצמך אלא רק דברים שאחרים לא צריכים, תחושה שאת מלוכלכת ועוד. אם היו אלו רק תחושות או מחשבות, הבעיה הייתה קטנה יותר. אך את מספרת שזו הדרך היחידה שלך לאכול כעת. וזה כן עניין בעייתי מבחינה אובייקטיבית ולא רק מבחינת המשמעות הפנימית. כיצד לדוגמא תאכלי במקום של לימודים או עבודה? האם תחטטי בפחים בציבור או שתרעבי עד שתהיי במקום נסתר? כיצד תגיב לכך הסביבה? מעבר לכך, העובדה שלא חלית עד כה (וזה מפתיע אותי) אינה מעידה על העתיד. אכילה של אוכל שלא קורר ונשמר כהלכה, ואשר בקרו בו מיני בעלי חיים כחתולים וזבובים, יכולה להיות מסוכנת ביותר ובמקרים מסויימים אף להביא להרעלה ומוות. זה לא יכול להיות פתרון קיומי לדעתי. שימי לב. אני לא מותחת ביקורת על הדחף לעשות את זה ואיני באה להגיד שאת אדם לא טוב בשל נטיה זו, אך אני כן אומרת שהנטיה הזו מסכנת אותך מבחינה בריאותית וחברתית. עניין שלישי הוא השימוש שלך במילה "התמכרות". גם את ככל הנראה מרגישה שהחיטוט בפחים משמש תפקיד רגשי כפי שקורה בהתמכרות ולכן כנראה גם לך ברור מבפנים שמשהו אינו כשורה. מה דעתך על הדברים? אני ממליצה לך בחום לקבל את העובדה שיש לך התמכרות שנעימה לך לטווח הקצר אך מזיקה לך לטווח הארוך ולכן עלייך להתגייס להגמל ממנה עם כל הקושי שבדבר. עדכני מה חשבת. גילי

28/09/2009 | 22:33 | מאת: אנונימית.

לא הבנת נכון..אין לי בכלל פחד מהשמנה ואני לא אנורקסית כעט.רק העניין הזה עם הפחים. כשקראתי את התגובה שלך ממש הרגשתי כאילו את מסתקלת אלי ורואה אותי עושה את זה,שזה-מביך.כי סיפרתי את זה רק לאנשים קרובים אולי.. חשבתי שכשאני לא אגור בבית, ואסבסד את עצמי אז אני אפסיק עם המנהג הזה, כי בינתיים אין לי כסף-אני לא עובדת.אבל אני מפחדת שאני פשוט לא אצליח להגמל מזה.כי זה כל כך פשוט,וגם בחינם! אוף,אני לא יודעת מה לעשות,כי להגמל מזה עכשיו אני לא רוצה וגם לא יכולה..

27/09/2009 | 11:23 | מאת: שיר

( השאלה שלי הייתי תחת הכותרת-"שאלה חשובה מאוד!!!!) את כתבת לי שאפנה לייעוף אבל אפילו ההורים שלי לא יודעים שאני בתת משקל, הם שמו לב שירדתי הרבה במשקל אך מכיוון שאין לנו משקל בבית הם לא באמת יודעים כמה אני שוקלת. חברה שלי יודעת שאני בתת משקל והיא גם הייתה בתת משקל והיא עוזרת לי לצאת מזה.. הייתי רוצה שתעני לי על השאלה של כמות הקלוריות.. תודה וצום קל :)

27/09/2009 | 12:22 | מאת: אני

גילי היא פסיכולוגית לא דיאטנית ומשום כך איננה יכולה לענות לך על שאלתך לגביי הקלוריות, אולי יש פורום יעוצי דיאטני בו את יכולה להתייעץ לגביי כמות הקלוריות המומלצת לך, אך למען האמת אני לא חושבת שמישהו יכול לייעץ לך דבר כזה מבלי להכיר אותך ואת נתונייך. גמר חתימה טובה.

היי אני באמת לא תזונאית אך כמויות הקלוריות שציינת הנן באופן כללי מועטות מדי ומזיקות לגופך. בת כמה את? מדוע אינך משתפת את הוריך? הם הרי האנשים שרוצים בטובתך. אולי הם יבהלו או אפילו יכעסו, אך חשוב שיהיה מבוגר אחראי בתמונה. באיזה אזור בארץ את גרה? ישנן מסגרות שמתאימות להורים ומתבגרים יחד, וכך את יכולה לפנות לאותו המקום, לקבל טיפול, ובמקביל גם ההורים מקבלים תמיכה ועזרה, כיצד לעזור לך עם נושא האכילה. אני יודעת שכעת מה שמעניין אותך זה לרדת במשקל אך אם כתבת כאן סימן שאת גם מרגישה שמשהו כאן אינו פועל לטובתך. מה דעתך על פניה למקום שכזה? גילי

27/09/2009 | 10:23 | מאת: כלואה

אני מבקשת סליחה אם פגעתי, העלבתי, הכאבתי, לא התייחסתי, השפלתי, כעסתי, עצבנתי, העצבתי, התעלמתי, לא הבנתי, שכחתי, שיקרתי, רימיתי, הרסתי, הכחשתי, חשדתי, לא הקשבתי, לא אהבתי, לא הייתי, לא רציתי, נהגתי באנוכחיות, לא התחשבתי...מצטערת על כל אותם דברים שעשיתי ופגעו באחרים. ובפני עצמי אני גם מבקשת סליחה, על כל הפגיעות שלי, ההרס וההתעלמות ממי שנמצאת בתוכי. אני כמעט ורועדת מפחד מהיום הזה....לצום, לא לאכול ולא לשתות 24 שעות..כמובן שכל שנה זה היה מעלה אצלי טריגר (מאז ההחלמה) שמא אמשיך את יום כיפור גם לאחר שיגמר. אך השנה, השנה שנראה שצעדיי החולי שלי גדלו, השנה שנראה שעזבתי את המקום הבריא מעט...השנה אני מפחדת, השנה אני מתפללת ומבקשת שאחרי אצום אחזור למקום שפוי ואוכל לאכול..אחרי הצום אני מבקשת להתחיל להיות במקום בריא יותר. מתפללת שזה יעבור בשלום.......... צום כל לכל מי שצמה, שמרו על עצמכן, זכרו שאחרי הצום חייבים להכניס לגופנו משהו, שמא לא נמשיך את הצום הזה באופן פרטי מיוסר והרסני. גילי ובנות יקרות, גמר חתימה טובה!! אני.

תודה לך על הדברים שכתבת ועל האיחול לגמר חתימה טובה. זו תזכורת חשובה. להפריד בין הצום הזה, משמעותו ומטרותיו, לבין העיסוק הלא בריא ברזון ובאכילה. בהצלחה לך ולכולן. מוזמנות לכתוב כאן אחרי הצום, ולראות יחד איך ממשיכים ולא נותנים לזה להיות מדרון חלקלק. גילי

רציתי להגיד שאני לא "מתערבת" בשיחות שלכן אך קוראת בהחלט כל מילה שנכתבת, ומתרגשת מהתמיכה שאתן נותנות זו לזו גם מתוך הכאב הפרטי של כל אחת. טוב להזכר ולהווכח שבתוך כל הסיפורים הרעים יש גם נקודות אור משמעותיות. זה אמנם מחג אחר, אבל בא לי לכתוב ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" גילי

26/09/2009 | 15:46 | מאת: שיר

היי יש לי בעיה אני נמצאת בתת משקל BMI - 17.3 ואני מנסה לחזור ולהיות במשקל תקין מה אני צריכה לעשות? לחברה שלי קרה משהו דומה והיא אמרה לי שאני אוכל כ-2000 קלוריות ביום עד שאני אגיע למשקל תקין ואז אני אתחיל לאכול בצורה בריאה האם זה נכון לפעול כך או לאכול כמות קלוריות רגילה כ-1300 קלוריות יספיק? כי לפני כן הייתי צורכת 400-500 קלוריות ביום . עוד ביעה שיש לי שאני מנסה לאכול אבל כל פעם שאני חושבת לאכול משהו בסוף אני לא אוכלת אותו כי אני פוחדת להשמין אפילו שאני יודעת שאני צריכה להשימין, כל ערב אני מחליטה שמחר אני אוכל טוב ואז כשמגיעה מחר אני שוב לא אוכלת טוב וכמות הקלוריות שאני צורכת הופכת ל-300 קלוריות במקום 1300 מה לעשות?

שלום שיר אני לא מתייחסת לשאלות הספציפיות לגבי קלוריות, אלא לעובדה שאת סובלת ומבולבלת סביב העיסוק באכילה ובמשקל. נשמע לי שאת זקוקה ליעוץ בנושא. אנא, פני ליחידה להפרעות אכילה בקופת החולים שלך, ובקשי פגישת הערכה. שם תוכלי להפגש עם תזונאית המתמחה בהפרעות אכילה וגם עם פסיכולוג/ית שיוכלו לעזור לך להפחית את החשש מעליה במשקל (שהרי זה לא חשש מציאותי, כי את בתת משקל). ישנם מרכזים נוספים לטיפול בהפרעות אכילה כמו בתה"ש או בהדסה עין כרם אך אני חושבת שדרך קופת החולים זה יהיה מהיר יותר. אנא עדכני אותי מה חשבת ואל תזניחי. גילי

26/09/2009 | 14:52 | מאת: כלואה

יתומה, ליבי יוצא אלייך רק משמך... כמה משמעות שמך אוגר בתוכו...הרבה יותר מהכל הבעיה הבסיבית אצלי היא התחושה שאני יתומה...יתומה מכולם, מהכל, מגיל יותר מדי צעיר שהרי הייתה אמורה כבר להבין אחרי כמה שנים שזהו גורלי, כל הזמן ההתחבטות בזה וההבנה שתמיד זה יכאב לי...תמיד זה יזכיר לי תחושות קשות, יעלה עמו געגועים לאלו שכבר אפילו לא קיימים במציאות, יעלה דמעה וצביטה שתחנוק עד עמקי נשמתי ואף אחד לא יבין..כי רק אני כאן, כי אני חוויתי ומי שנמצא מולי נמצא בעולם שלו עם החוויות שלא ולא יכול באמת להתחבר לתחושותיי. ולגביי מה שכתבת-הדיסוציאטיביות שגורמת לנו להתנתק לגמריי ולא לפעול מתוך עצמנו, כ"כ נכון לגביי, אני חוויתי לא פעם תחושת קפיאה כאילו אני לא באמת שם, רצון להיזכר ולהרגיש וחוויה של התנתקות בלתי מוסברת ומבלבלת. אולי אבל זה עדיף לפעמים, לא? הרי אני לא בטוחה שבלי כל ההתנתקויות שאני חוויתי הייתי כאן..הן שמרו עלי ואני מניחה שזה היה בסדר ונכון עבורי. כן, אני אכן מאמינה שיש אנשים טובים בעולם, מחשבה זו לא נעלמה ממני, היא תמיד הייתה שם כי תמיד היה בי את הרצון להיתקל באותם אנשים, לחוות את תחושותיי איתם, האמנתי שמגיע לי להכיר ולהגיע אל אנשים טובים... אבל זה לא קל, חוסר אנושיות היא משהו החיי ונושם כל הזמן ליידי, מנסה לא להיות לשם ולהגיד לעצמי שזה פשוט לא שלי, אבל זה קשה...במיוחד שלא פעם זה גם מנהל אותי. גם אני מאחלת לך רק טוב, ושיום אחד תוכלי להרגיש פחות יתומה...של מישהו, קיימת, נוכחת, מורגשת ושמשהו בתוכך יפתח אל החיים והצון לחיות אותם כפי שמגיע לך. אני.

26/09/2009 | 20:45 | מאת: יתומה של החיים

שלום לך כלואה יקרה, את כבר נשמעת פחות כלואה ויותר מעודדת. עצם זה שאת מאמינה בגאולת האחר כנראה מצביעה שאת מאמינה בגאולתך את. גאולה וישועה- אלו מונחים ממש דתיים אבל כנראה שמי שנמצא בביצה כ"כ הרבה שנים מרגיש שרק מעשה של הצלה מיסטית ודרמטית יכול ממש לעזור לו (ואני ממש לא מכירה את אלוהים- ואלהים לא ממש מכיר אותי). רק משהו חזק ומטלטל יכול לעזור לחזור לחיים. כי קשה להגיב כבר להושטת ידיים פשוטה. היא כבר לא נראית, מאוד מטושטשת ורחוקה. כמו החיים. מקווה שתמצאי את העזרה הנכונה ותוכלי להבחין בה. יש עוד הרבה למה לצפות בשבילך אני בטוחה. יש גם הפתעות טובות. מאחלת לך הרבה קרני אור זורחות.

26/09/2009 | 21:14 | מאת: יתומה של החיים

עוד מעט מתקרב יום כיפור. מקווה שאם אכן קיימת ישות על שכזו- שתדע לטפל בצורה הטובה ביותר בכל הפוגעים חסרי המצפון האלה. אם היינו יודעות שהצדק נעשה כבר היינו מרגישות קצת יותר טוב לא...? התחושה של עיוות הדין מקוממת לא פחות.

26/09/2009 | 11:21 | מאת: רות

כתבת בסוף שיש לך אמונה ותקווה ואלו הדברים שאדם צריך בשביל לעזור לעצמו אל לך להתייאש ,טפלי בעברך ואם עשית צעדים גדולים אמיתיים והצלחת אין לי ספק שהכל רק מחכה שתחליטי. אני באמת שותפה ומבינה מעומק ליבי את הכאב שאת עוברת עם מה שקרה את הצורך להתנקות מהכאב העצב והיאוש אבל יחד עם ההבנה והחמלה אסור לך ולי לוותר ,המשך החיים שלנו מוטל על הכף ומישהי כמוני וכמוך עם תקווה ואמונה לא תרצה להרוס את ההמשך . אני יודעת שכל דבר קטן כגדול שלא מצליח לנו מחזיר אותנו למקומות הקשים שלנו והתחושה היא שהכל לשוא ושהכל נהרס. תזכרי הכל אפשר לתקן גם לי קשה מאוד בימים אלה ובכל זאת לעצמי החלטתי רק על מטרות קטנות לקחת כל יום לאותו יום לתכנן ולדעת מה הולך לקרות וברגע הראשון שאני מרגישה שאני הולכת לכיוון הלא נכון (עצב שקשה להסביר אותו רצון להקיא) מיד אני מחפשת את הידיים שמושטות לעברי אם זו המטפלת שלי או חברה מזכירה לעצמי את האמונה של אני יכולה ואת התקווה והכי מהכל את הרצון.. שיהיה רק טוב רות

26/09/2009 | 12:35 | מאת: כלואה

רות יקרה, את צודקת...אני הכנסתי את עצמי ללופ שאני לא יודעת איך וכיצד לצאת ממנו, נראה כאילו חסמתי לעצמי את היציאה ואת האור בקרניים שחורות המסתירות את הכל ולא נותנת לראות למרחק. האמונה והתקווה קיימים בי משום שרוב חיי זה מה שהיה לי, רוב חיי אלו הדברים היחידים שהיו לי, יכלו לקחת לי הכל,להרוס הכל, לטלטל אותי ממקום למקום מבלי להסביר לי דבר, אך אני בתוך תוכי בלי לדעת מדוע ולמה, פשוט נאחזתי בזה...וזו מבחינתי ההוכחה שבנאדם הוא יצור אנושי שבסופו של דבר רוצה לחיות...ואני, אני הרי הייתי צריכה לאבד כל רצון כזה שהיה לי עוד ממש בתחילת דרכי.. לפעמים אני מסתכלת במראה על עצמי ויודעת שאני חיה, מסתכלת על עצמי ולא פעם תוהה אם אחרים רואים מה שאני רואה, אם אחרים רואים את הגועל שאני עברתי, אם יש אנשים שאולי נגעלים ממני....וכן, אני באמת שואלת את זה..אני באמת תוהה. לפעמים אני רוצה לשאול שאלות במקומות שאסור לשאול, שאלות שלאף אחד אין תשובה, שאלות שנותרו יתומות לעד.. ולפעמים בחדרי חדרים אני חובקת את עצמי ויודעת שיהיה בסדר, שיהיה טוב, אומרת לעצמי שהרי כבר בסדר...אומרת בליבי אסירות תודה על מה שיש לי כהיום. אך לפעמים קשה מדי, לפעמים הבדידות יכולה לחנוק אותי ויש הרגשה כאילו מישהו מצמיד ידיו לצווארי ולא נותן לי לנשום... אני רוצה להאמין בחיים, אני רוצה להאמין בכוח עליון שיכוון אותי ויראה לי את האור, את השביל המיועד לי....את הדרך הנכונה עבורי.. אני רוצה להאמין וכנראה שאם עודני כאן אז אני מאמינה.. המשך יום נעים, אני.

26/09/2009 | 15:02 | מאת: רות

החיים שם בשבילך את הכח את צריכה למצוא בתוכך הבדידות היא סיפור חיי כאבי הגדול חסכי העמוקים ביותר באים ממקום בודד מאוד אני מבינה את הרגשת המחנק ,ההרגשה שאי אפשר להכיל את כל הכאב לבד הכאב של הילדה הקטנה הכאב שלי האישה הבוגרת ,תחושת הנטישה חונקת חונקת כמעט עד מוות . כלואה יקרה יש מישהו ששותף איתך לתחושותיך אלה יש מישהו בחייך שעוזר לך (מטפלת)

26/09/2009 | 07:57 | מאת: מאיה

אני לא יודעת מה לעשות. אני עושה שבוע-שבוע בצבא. בשבוע שאני בצבא אני אנורקסית, אני אוכלת תפוח, קפה ומרק 10 קלוריות ביום, אני עושה כמעט כל יום ספורט ועסוקה כל היום באוכל. יש לי גם תופעות של אנורקסיה, נשירת שיער, ירידה בחשק מיני, קור מתמיד. בשבוע שאני בבית אני אוכלת הרבה, מנסה למצוא כל הזמן דברים לאכול ויש לי התקפי אכילה, אני מרשה לעצמי כי אני יודעת שאני "צמה" שבוע אחרי. בבית אני עושה בערך פעם בשבוע ספורט. לפני התפקיד הנוכחי הייתי כל יום בבית והייתי שומרת במהלך השבוע, אך אוכלת טוב, ובסופ"ש הייתי מרשה לעצמי להתפנק. אני מודעת לבעיה שלי, פניתי לתזונאית שלא עוזרת כיוון שאני בעצמי יודעת מה אני "אמורה" לאכול. בנוסף פניתי לקב"ן שגם לא עוזר לי, הוא התמקד רק בקשיים שלי בבסיס ולא בהפרעות אכילה. בנוסף שיתפתי את אמא שלי ואת חבר שלי שכל יום מזכירים לי לאכול אך זה לא עוזר, אני יודעת שאני צריכה לאכול אבל קשה לי מאוד כי זה משמין ואם אני אוכל בבסיס אני אצטרך למתן את האוכל בבית, מה שמאוד קשה לי. אני כבר לא יודעת למי לפנות, אני רוצה לצאת מזה ולא יודעת איך

לקריאה נוספת והעמקה

מאיה היקרה טוב שפנית להתיעץ כאן. נשמע שאת סובלת מהפרעת אכילה חמורה שפוגעת באופן חמור בגופך ונובעת וגם גוררת קשיים נפשיים. עלייך לקבל טיפול מקיף ומתאים, הכולל: 1. בדיקות גופניות להערכת החוסרים שבגופך ובדיקת מצבך הגופני הכללי (מומלץ לבצע בדחיפות על ידי רופא כללי או רופא המתמחה במטבוליזם -חילוף חומרים) 2. טיפול נפשי ממוקד בהפרעות אכילה 3. טיפול תזונאי אצל תזונאית שמתמחה בהפרעות אכילה. שילוב זה ניתן לקבל במרפאות המתמחות בהפרעות אכילה (יש רשימה בפורום) או באופן פרטי. ישנם מרכזים שכאלה בתה"ש ובהדסה עין כרם (ירושלים) ובעוד מספר מקומות בארץ. האם את יכולה לממן טיפול פסיכולוגי פרטי? מה דעתך על טיפול באופן כללי? אל תזניחי את המצב! חבל שהפרעת האכילה תשתלט על חייך במקום שיתמלאו בדברים טובים אחרים. עדכני אותי מה חשבת ונראה כיצד מתקדמים גילי

26/09/2009 | 23:41 | מאת: מאיה

אני רוצה לקבל עזרה אבל אני לא יודעת אם זה אפשרי במסגרת הצבאית. אין לי אפשרות לממן טיפול פרטי. כשסיפרתי לרופא הצבאי ערכו לי בדיקות דם שיצאו תקינות ושלחו אותי לקבן ותזונאית שלא כל כך עוזרים

איפה הרגישות של מנהלי האתר? הכל נקנה היום בכסף. גם חמלה והקשבה. אני עומדת להקיא ואין לי הפרעות אכילה.

שלום רב איני מבינה לאילו פרסומות את מתכוונת ואני מסכימה אתך שהקפיטליזם והפרסום הם נושאים בעיתיים, אך כמנהלת הפורום אין לי שום שליטה על הפרסום באתר וככל הנראה זה מה שמאפשר לו להיות אתר שפועל ללא תשלום (החברות המפרסמות מממנות את הטכנולוגיה הדרושה לאתר). מנהלי הפורומים אגב, עושים את העבודה בהתנדבות. בברכה, גילי

חלילה לא באתי בטענות למנהלי הפורום שעושים עבודה נפלאה, מלאת השקעה ובהתנדבות אלא לפרסומות הקטנות שנמצאות עכשיו בקרקעית של כל הודעה שפותחים- זה משהו חדש שלא היה בעבר. פשוט עצוב לי לקרוא הודעות, מצוקות שיחות והקשבה כשהתמונות האלה והכתוביות כל הזמן מרצדות ברקע. זה פוגם באינטימיות שנוצרת בין האנשים שמדברים. יש בזה משהו לא מכבד. זה קשור למדיניות הכללית של האתר של דוקטורס- אבל אולי אפשר למצוא פתרון אחר שהוא פחות צורם מודגש ומסיח את הדעת... לפחות לא בתוך המסגרת של ההודעה. לי קשה להתרגל לזה. אבל אולי זאת רק אני.

20/09/2009 | 00:33 | מאת: כלואה

אני כלואה בתוך עצמי, הרס הרס הרס מהיכן יוצאים? איפה פתח המילוט? האם קיים אחד כזה עבורי???? נאנסתי, נאנסה נשמתי וגופי כאחד, נאנסתי ע"י 6 גברים שאחד מהם היה אבי, אם אני נכנסת למקום של התעללות מינית, אז עברתי עוד משהו לפני כשנה, אך אני לא מעוניינת להדגיר זאת כאונס, לא רוצה אפילו לזכור שזה היה. הייכן מתחילים לרפא את הפצעים שנדמה לי שכבר נרפאו מזמן? איפה אני זועקת לעזרה ואומרת שכעת נותרתי בתחושה שגם אישה אנסה אותי??? נרפאתי מכל הגברים האלו, אולי פשוט לא רציתי לזכור. האישה הזו בגדה בי והכניסה לתוכי את הסכין הכי חדה וכואבת שרק אפשר, כמה שהאמנתי בה, כמה שאהבתי אותה....הכל בעיניים עצומות...אני כותבת זאת וחנוקה מדמעות, אולי האהבה שלי אליה חצתה את כל הגבולות האפשריים, אולי..אבל האם היא השתמשה בי? היא "זרקה" אותי לעזאזל לא הרבה אחרי שהכל התחיל? שוב להאשים את עצמי, האשמות האלו, ההרס הזה שמגיע לאחר מכן..אני מרגישה שהיא השתמשה בי, למה? במקום הכי הכי כואב לי..קיבלתי שם מכה שאני לא מצליחה להתרפא ממנה...היא עזבה, נטשה, ואני נשארתי עם התחושות הללו.. התחושה המגעילה והמביישת הזאת שהשתמשו בי, למה??????????? נמאס לי מהתחושות האלו. אבל אני סחבתי אותנו אולי למקום הזה? יכול להיות..אבל מדוע היא התייחסה אלי ככה לאחר מכן? אני מרגישה כמו כלב פצוע שנתנו לו בעיתה החוצה, אני לא יכולה לעמוד בזה. הכאבים האלו הורגים אותי, אני מקיאה מכאב, אני מקיא מקושי, הדמעות האלו חונקות אותי בכל מקום אפשרי, אני רוצה דיי, אני זועקת לשמיים שמישהו יביא לי את גלגל ההצלה שלי, חייב להיות אחד כזה עבורי, לא הגיוני שכל הזמן אגיע למקומות האלו, לפינות הללו שסוגרות עלי ואין לי מהייכן לקחת חמצן. אני כלואה בקירות של עצמי, אני כלואה ונשמתי נאבדה לה האם יש בשביל מה לחפשה? האם היא עודנה קיימת? אחרי הכל...עם הכל היו לי חלומות אני רוצה לתת להם חיים. כרגע אין לי אפילו חיים לתת לעצמי. הצילו.

לקריאה נוספת והעמקה
20/09/2009 | 00:34 | מאת: כלואה

בעיטה*

שלום לך לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. אני כל כך מצטערת לשמוע על הפגיעות הגופניות והנפשיות שקרו לך, לא באשמתך. אני מדגישה שוב: ל א ב א ש מ ת ך !!!!!!!!!! אבל, חוסר הצדק הקיומי גורם לכך שאת זו שסובלת בשל הפגיעה של האנשים הרקובים הללו. חשוב לי להגיד לך שיש לך תקווה. יש מאיפה לקבל חמצן. יש בעולם עוד אנשים שיכולים לעזור לך להשיג מעט שקט פנימי ובהדרגה גם הרבה שקט פנימי. האם את נמצאת בתהליך טיפולי? גם אם היית בטיפול שלא חשת כי עוזר, יש לטיפולים אפקט מצטבר ולפעמים שווה להמשיך ולהיעזר. הלוואי ויכולתי ללחוץ על כפתור שימחק את כל הזוועות שעברת ואת אלה שאת חשה. אני מבטיחה לך שהייתי עושה כל מאמץ לשם כך. אבל אין פתרון מהיר וקל. את יכולה וצריכה לאסוף את השברים ולהאמין לי שיכול להיות לך גלגל הצלה. שיכול להיות לך יותר טוב ושיהיה. נסי ככל שניתן לא לנתח, לא לבחון אם את אשמה, לא להתעסק בשיפוט לגבי עצמך. נסי לתת לנפש שלך משהו מהשמירה וההגנה שהגיעה לה על ידי אנשים אחרים. להתחשב, לחבק, לענות על צרכים, לא לשפוט אני נשמעת לעצמי פתאום כמו בודהה או משהו כזה, אבל באמת תנסי כמה שאת יכולה לא לשפוט את עצמך. אחרים התאכזרו אליך מספיק. אין סיבה שתעשי זאת גם לעצמך. את יכולה לכתוב לי במייל או לפנות בטלפון אם תרגישי שאני יכולה לעזור 0544959060 gily.agar@gmail.com בשיר של שלום חנוך "נגד הרוח" יש שורה שאומרת ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". בואי נאמין שיכול להיות שחר גם בחיים שלך. אני מאמינה. גילי

21/09/2009 | 03:48 | מאת: כלואה

הועלתה היום הצגת הבכורה ואני כאן, תוהה מתי אעייף את עצמי מספיק ואוכל להרדם.. מחר עוד הצגה ומחרתיים עוד הצגה ויום למחרת עוד הצגה..וזהו, הפרגוד השחור ירד, אני ארגיש אילמת, לקחו לי את האוויר..את המעט אוויר שחשבתי שעוד יש לי. את כותבת ואני מחייכת, דברייך נוגעים לי וכואבים לי, אני רוצה להאמין, אני רוצה לחזור להאמין אך משהו בי נסדק, הגילוי היה קשה למדי, כואב צורם והכל יחדיו יצר מערבולת של רגשות שאפשר לנקזם לכדור שחור קטן אך כאוב במיוחד. אני מתמכרת למילים של עצמי, לתחושות של עצמי שכל יום משנות פנים, לאיזו הרגשה ותקווה שלא ברורה לי לאן הלכה, אולי היא בתוכי, מבקשת ממני לתת לה מעט אוויר לנשום, אני נושמת, משתדלת, נהיה כואב. אימצתי את עצמי, גופי כואב, זו ההצגה, ההצגה הועלתה, חייכתי והשתכבתי, הכפיים צרמו לי אך מילאו אותי, הסתכלתי אל הקהל, רציתי שיפתח האור וכל אותם אנשים שבליבי, כל אותם אנשים שאני אוהבת, שהרגשתי מהם אהבה בחיי, כל אותם אנשים..רציתי אותם שם, בקהל, מחייכים אלי. המאמץ ממכר? אולי, אני מכורה מטבעי כנראה...כל היום חזרות, כל היום מאמץ, אני אוכלת באמצע היום כדי לא לקרוס, ההצגה חייבת להימשך. אני תוהה אם אני ממלאה את עצמי בדבר טוב? אלו הם חיי..ההצגה, ההצגה תמיד נמשכה אצלי בחיים, רציתי לעשות קאט אך גם זה לא הצליח, החיים הראו לי שוב בבעיטה לפרצוף ש"ההצגה חייבת להימשך". אני מתמלאת ומתרוקנת מיד לאחר מכן, כמו בליסה של אוכל שמיד יוצאת אל תוך אסלת השירותים. היכן אני מוציאה? את מה אני בולסת? ההצגה, ההצגה זו הבליסה שלי אולי, ההצגה זה האוכל והמים יחדיו. לחפש שביל להולכי רגל, שהולכים לאט לאט בקצב שלהם, מבלי למהר, הייכן ישנו שביל כזה? אני כותבת לך גילי, אך כותבת יותר לעצמי..לא השתגעתי, מצטערת אם הכתיבה נראית לא ברורה, אולי אני נסערת, אולי אני פשוט רגועה, אולי זה השקט שאחרי הרעש הגדול... כתבת שאנסה לתת לעצמי משהו מהשמירה וההגנה שהגיעה לי ע"י אחרים, איך אוכל לעשות זאת? הרי אני לא יודעת להגן על עצמי, לשמור על עצמי... אני כל הזמן מובילה את עצמי לאנשים שיפגעו בי, שיבגדו בי. אני לכודה בציפורנייה של מחלה ארורה.. מחלה שקרנית, שתדעי לך, אני יצאתי מזה, אני לא הייתי שם, אני הייתי בריאה, בגופי, בנפשי, ברצונותיי, במחלומותיי, רק שתדעי. אולי לא חזרתי לשם, אולי זה רק הכאב, הפחד, הקושי כעת. אני מסכימה איתך...הכי חשוך רגע לפני עלות השחר.. ממש כעת, רגע לפני עלות השחר... אני רוצה להרגיש את השחר בקרביי, באמת שאני רוצה. את מקסימה..קראתי כמה וכמה פעמים את מה שכתבת לגביי הכפתור, תודה לך, אם היה אפשר לעשות זאת, הרי שאני הייתי עושה זאת מיידית, תודה על הרצון שלך לעשות זאת אם היה באפשרותך! אני.

22/09/2009 | 20:26 | מאת: רות

מקווה שתמצאי את הדרך אני מאוד מבינה לליבך גם אני נאנסתי בילדותי תקופה ארוכה וכואבת גם את נפשי השחיתו תהיי חזקה יש גם אנשים טובים באמת שלא יפגעו /ינצלו אותך אני איתך רות

15/09/2009 | 19:11 | מאת: סקרן

אם ו..בלעת זכוכית ואתה לא מרגיש יש סיבה לדאוג?? ובמידה ובלעת זכוכית ואתה מרגיש אז יש סיבה לדאוג?? ומית צריך להילחץ??

אם בלעת זכוכית עליך לפנות בדחיפות למוקד רפואי או לחדר מיון על מנת לברר שאינך בסכנה. אם בליעת הזכוכית הייתה מכוונת, עליך להוועץ גם בפסיכיאטר בדחיפות. מקווה שתרגיש טוב גילי

14/09/2009 | 19:43 | מאת: ניב

רציתי לעדכן אותך שאני אוכל בשר וחזרתי לאכול טיפה מהדברים שלא הייתי אוכל..קצת הפחדת אותי שאני פסיכי אז החלטתי להלחם בזה.תודה רבה רבה לך.

היי ניב כידוע לך לא התכוונתי לגרום לך להרגיש פסיכי, וגם מי שיש לו הפרעה טורדנית כפייתית או כל קושי אחר אינו "פסיכי" בעיני. מצד שני גם אם לא הובנתי נכון, אם משהו כאן עזר, אז אני שמחה..... עם זאת, אני מציעה לך לפנות לטיפול אפילו לבירור קצר שיסביר לך מה קרה לך במונחים מקצועיים (לא מונחים "פסיכיים"!) ויתן לך כלים יותר טובים מה"הפחדות" שלי לדעת מה עושים במקרה שחוזרות מחשבות טורדניות. בכל מקרה, שיהיה בתיאבון! גילי

14/09/2009 | 14:06 | מאת: גלי

אנא גילי איך מחזירים לבת שלי את האמון שאפשר לנצח את המחלה היא כרגע לא מאמינה בי כאמא שלה ומאוד בודדה כשאני כל כולי רוצה להיות שם בשבילה מה עלי לעשות כדי לשנות את המצב הזה אני פונה אליה והיא כל הזמן דוחה אותי ומזהירה אותי שלא הפנה אליה מצד שני אין אף אחד שיכול לפנות אליה והיא פשוט לבד ואחרי תקופה מסוימת היא כועסת עלי שעזבתי אותה והמשכתי בעיסוקיי

שלום לך בהמשך לשיחתנו בטלפון, אני מציינת גם כאן כי ברור שיש קושי משמעותי בדינאמיקה בינך לבין בתך אך קשה לדעת מה הוא מבלי להכנס לעומקם של דברים. בתך משדרת לך מסרים סותרים ונפגעת ממך, ואת מוצאת את עצמך חסרת אונים מול הכעס שלה, ומתוסכלת כי את מאד רוצה לעזור. במקרים כאלה אני ממליצה להורה לפנות לטיפול בדגש על הקשר עם הילד. בתהליך כזה תוכלי לראות מה הם החלקים בקשר שמעצימים את הקושי בינכן, וכיצד ניתן לשפר את המצב. התהליך יכול להיות ארוך או יעוץ קצר אך נשמע לי שללא התערבות חיצונית יהיה לך קשה לראות מה מכעיס את בתך ולהחליט מהם הגבולות המתאימים בקשר בינכן, שכן אינך אובייקטיבית. אם טיפול פרטי מסובך מבחינה כלכלית, ניתן לקבל טיפול גם במרפאות ציבוריות ולבקש שזה יהיה המוקד. בהצלחה, גילי

14/09/2009 | 13:54 | מאת: גלי

בתי בת 22 לאחר אשפוז בתל השומר זקוקה שוב לעזרה אך מאוכזבת מאופן התפקוד שלי כאמא אני מרגישה חסרת אונים מול המצוקה שלה ואני לא יכולה לדבר איתה כי האמון בנינו נפגם אני מאוד רוצה לעזור לה ואני לא יודעת איך היא זועקת לעזרה איך עלי לפעול כשאין לי כרגע שיתוף פעולה מצידה

30/09/2009 | 22:49 | מאת: בולמיה

יואו אני גם כרגע סובלת מסוג של בולמיה, אחרי שעברתי אנורקסיה קשה וירדתי המון במישקל, היתאשפזתי בתל השומר ומאז השיחרור זה הפך לסוג של בולמיה שפשוט מוציאה אותי מהכלים יהייתי שמחה לדבר איתך על הנושא... ותשאירי לי מספר טלפון ןאחזור אלייך, הרבה תודה.

13/09/2009 | 00:09 | מאת: רות

מקיאה על אוטומט ,כבר לא חושבת כמה ולמה מותשת ואין לי כח אחרי שנה של טיפול סיפרתי למטפלת שלי שאני מקיאה כבר למעלה מעשרים שנה פשוט זה מה שאני יודעת לעשות. בפעם האחרונה שהייתי היא אמרה שאנחנו לא נכנסים עכשיו למה שערבר עלי בילדותי שהביא בעצם להקאה הראשונה אלא חושבים איך מפסיקים עם ההקאות באופן יותר פרקטי . קשה לי עם הכל עם מה שקרה בילדותי שהותיר חותם בנפשי וגרם לי לעשות בחירות לא נכונות עם הכאבים שעברו עלי ועם החיים שיש לי היום אני כל כך לבד היום ואני שלא הייתי צריכה שידברו /יחבקו או יתייחסו לקיומי לא מצליחה יותר לבד רק רוצה שיעטפו וישמרו עלי ולפעמים שישמרו עלי מעצמי. כלום כנראה לא מספיק לי כי אני כבר לא לבד כמו פעם ובכל זאת הבאר הזו לא תתמלא לעולם כנראה. רות

רות שלום. טוב שסיפרת למטפלת שלך וטוב שכתבת כמה את כואבת. ההכרה בצורך לקבל חיבוק, יחס ודיבור, היא חלק מהותי ביותר להרגשתי מתהליך ההחלמה שלך. אבל, הוא חלק כואב. אם בעבר לא חשת שאת זקוקה לכך (הרי האוכל היה תמיד זמין לנחם ולהסיח את הדעת), כעת את מסוגלת לחוש רצון להתנחם בדמות אנוש והתחושה הזו חדשה, כואבת ומציפה. כעת זה מרגיש לך כמו משהו קשה, אך אלה רצון וכמיהה בריאים והם שיביאו אותך בסופו של דבר להיות במערכות יחסים אנושיות שמספקות אותך, גם אם כעת זו נראית לך באר ללא תחתית כעת. ישנם הרבה תהליכים שמלווים בכאב אך הם אבן בדרך ולא התוצאה הסופית. חשבי על כך באופן הזה. בנוגע להקאות, אני ממליצה שתפני גם לתזונאית של הפרעות אכילה. היא תעזור לך למנוע את ההקאות עצמן ואז המטפלת שלך תהיה פנויה יותר לתת לך מקום רגשי לחשוב ולהרגיש ולא תהיה צריכה להתעסק קונקרטית בהפסקת ההקאות. בהצלחה, עדכני גילי

15/09/2009 | 20:55 | מאת: רות

במחשבה לאחור האוכל באמת סתם את כל הצרכים שעלו כל השנים החל מזכרונות בדידות והרבה כאב ןעצב נגמרו באסלה כדי באמת למנוע מעצמי להרגיש אותם כי לא ידעתי איך להתמודד/להכיל אותם ,היום אחרי עבודה של שנה יש הרבה מהמצבים שאני כן יכולה להכיל מבלי להתמוטט ובכל זאת אני מקיאה . אני יודעת שאם היה מישהו שיהיה איתי או מישהו שיאכל לדבר איתי כשארגיש צורך שיחבק אולי או יתייחס קצת שלא ארגיש כל כך לבד זה היה עוזר אבל מי יסכים ? וגם אם כן אז מה באופן צבוע ומאלכותי רק בשביל... מחר אני בטיפול ואני באמת רוצה לומר לה את מה שכתבתי פה בימים האחרונים אבל אני לא יודעת איך אין לי כח

12/09/2009 | 23:11 | מאת: ניב

אכילתי בשבת בבוקר בשר!! התגברתי על הפחדים והחששות ואכלתי בשר לבד!!בלי פחדים משטויות!! תודה תודה תודה תודה!! עדיין יש לי פחדים אחרים להתמודד איתם ואנחנו נמשיך במייל ובסלולרי תודה רבה לך ונשתמע.בעז"ה בלי נדר.

היי ניב שיהיה בשעה טובה ובתיאבון :) שבוע טוב ונשתמע, גילי

שלום לכולם! בקרוב תפתח קבוצה טיפולית מיוחדת בהנחייתי ובהנחיית המטפלת באמנויות מיה קראוהסר-עטר, ונותר בה מקום אחד. מטרת הקבוצה: לחזק את היכולת לסמוך על האחר ועל עצמך, ולדעת לשים גבול מתאים מול צורך של האחר. בקבוצה יתרחשו תהליכים טיפוליים תוך שימוש בכלים מתחומי הפסיכותרפיה, והטיפול בהבעה ויצירה: שיחה, פסיכודרמה, דמיון מודרך, אמנות פלסטית ועוד. יתקיימו 12 מפגשים, בהם יושם דגש על נושאים תוך אישיים ובין אישים ויהיה מקום להעלות התמודדויות מחיי היומיום. מדובר בקבוצה קטנה ואינטימית (עד 5 משתתפות), עם גמישות והתאמה לצרכים שיעלו. תהליך קבוצתי זה מומלץ בעיקר למי שהייתה או נמצאת בטיפול פרטני, ופיתחה מודעות כלשהי לגבי עולמה הנפשי ולגבי האנורקסיה, אך ניתן לקבל בנות בשלבים שונים. המפגש הראשון יתקיים בתחילת אוקטובר, בקליניקה נעימה בחולון. לשאלות, פרטים והרשמה ניתן לפנות אלי gily.agar@gmail.com 0544959060 גילי

12/09/2009 | 16:19 | מאת: סתם אחת

אני עייפה,כ"כ עייפה. רוצה לישון ולא להקיץ לעולם. ההתמודדות קשה ואין לי כוחות. אני רק רוצה כבר לחדול.ואפילו הדאגה למי שישאר מאחור כפי לא מצליחה להרים אותי,ללמד אותי לדאוג לעצמי. כ"כ הרבה שנים,כ"כ הרבה ניסיונות וטיפולים שנועדו להחזיק גוף שרק נשימה מחזיקה אותו בחיים. לא מאמינה יותר בכלום.לא באנשים,לא בעצמי,לא בקדושת הגוף. אבל ההרס הזה כואב מידי,איטי מידי לא עומד ביחס ישיר לסבל של עוד יום. אני לא יודעת מה אני מבקשת,אולי רק להוציא קצת החוצה,לתת לעצמי להסיר מעט את המסיכות שביום יום רק הן מצליחות לגרום לי לחיות.או לפחות להראות כאחת כזאת. הקונטרסט הזה בין החיים שבחוץ לחיים שבפנים שובר אותי. היום יותר מתמיד. וכבר אין לי כוח.

שלום לך זה המקום להוריד בו את המסכות. הרגישי בנוח לעשות זאת כאן. מי יתן ותוכלי גם בחוץ להפגין חלק מהקושי ולא להרגיש שאת חיה בשני עולמות שונים בפנים ובחוץ. לא יודעת אם זה ירגיש לך קשור, אבל תקופת החגים מחזקת לעיתים את תחושת הפיצול הזה. הצורך להראות מוצלחת מול המשפחה והאורחים, לעומת התחושה הפנימית הקשה. מאחלת לך ולכולם שבוע עם כמה שפחות פיצולים וקונטרסטים וכמה שיותר רגעים נעימים ומספקים. אנחנו כאן. גילי