פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית

פורום מקצועי זה מיועד לשאלות, התייעצויות ושיתוף עבור כל מי שנושא האכילה, המשקל ודימוי הגוף מעסיקים אותו באופן שגורם לו סבל ופוגע באיכות חייו. כמו כן, מיועד הפורום למי שחש כי האכילה ממלאת תפקיד משמעותי בעולמו הרגשי. הפורום מיועד גם לאנשים אשר יקיריהם סובלים מנושאים אלה. במדינת ישראל, כמו בעולם המערבי כולו, חלה עלייה מתמדת בשכיחות הפרעות האכילה, במספר האנשים אשר מאבדים שליטה על האכילה והמשקל, ואשר מחשבותיהם ורגשותיהם מלאים בנושאים הקשורים לדימוי גוף ואוכל. אין הדבר מפתיע בעידן השפע בו האוכל הפך להיות מוקד תרבותי, כלכלי, ועסקי, ואשר אידיאל הרזון בו, אינו ניתן להשגה. פורום זה חשוב במיוחד בתקופה מורכבת זו, וינסה לתת מענה הולם לשאלות הקשורות במניעה והתמודדות עם הפרעות אכילה ואכילה רגשית, וסוגי טיפול אפשריים. למעבר לפורום לחצו כאן.
860 הודעות
717 תשובות מומחה

מנהלי פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית

חל איסור מוחלט על פרסום בפורום. ניתן להמליץ מתוך נסיון אישי על גופים טיפוליים מסויימים, אך יש לציין בהודעה כי מדובר בהמלצה על סמך חוויה אישית בלבד. אין לציין פרטי התקשרות של הגורם הטיפולי המדובר
10/07/2011 | 01:09 | מאת: שלי

אני בת 20 והמשקל שלי הוא 52 וגובהי הוא 1.63(או 64 נראה לי שגבהתי)סך הכל משקל תקין יחסית לגובה,ועוד הייתי תת משקל,ככה שאני מרוצה מהגוף שלי,רק שלאחרונה גיליתי שיש לי יכולת הקאה מפותחת.אני יכולה להקיא מבלי לדחוף אצבע בכלל ואני עושה את זה בדרך כלל אחרי ארוחות כבדות שגורמות לי להרגיש לא טוב.האם מדובר בבולמוס כלשהו של הפרעות אכילה? ומדוע קשה לי לאכול הרבה? דוגמא הכי פשוטה לפני כמה ימים אכלתי פרוזן יוגורט בינוני(ובדרך כלל אני לוקחת קטן)וההבדל הקטן בגודל המנה גרם לי להרגיש לא טוב,וזה קורה לי הרבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך הכתובת הראשונה (והדחופה) שלך היא גסטרולוג לאחר הפניה של רופא משפחה וזה על מנת לבדוק אם יש סיבה רפואית שהאוכל עולה לך. לאחר מכן, אם לא ימצא גורם פיסיולוגי לתופעה, יהיה נכון לפנות לבירור רגשי. על פניו אם ההקאה אינה מקושרת לרצון לרזות ו/או לרצון להקלה רגשית (לא פיסית)- יש לבדוק קודם את הכיוון הרפואי לפני שממהרים להחליט שזו תופעה נפשית. בהצלחה

09/07/2011 | 20:44 | מאת: אמא מודאגת

גילי שלום! אני נואשת ומחפשת פיתרון לטווח ארוך יש לי ילד מקסים וחכם בן 11 ילד עם ADHD מטופל בריטלין 30 מ"ג בד"כ בשליטה מחודש אפריל האחרון הוא פשוט " גונב" אוכל בולע ולא לועס וכועס כאשר הוא "נתפס" משקלו היום 39 ק"ג גובה 1.41 בחודש אפריל האחרון הוא שקל 34 ק"ג הכל פשוט קטן עליו יש לו כרס קטנה ובעיות חברתיות ענקיות מה עלי לעשות אני זקוקה לאיש מקצוע מאיזור השפלה להכוונה או לפחות ליעוץ ראשוני ממך הוא מקסים ושום דבר לא קורה בכוונה לדעתיהוא לא בשליטה אנא עזרתך?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך את נשמעת אמא מודאגת אך גם מעורבת ועירנית וזה מזל גדול עבור בנך. יש לי המלצה על מטפלת נפלאה לילדים בחולון אבל זה לא בדיוק בשפלה... היכן בדיוק אתם גרים? האם שניידר יכול להיות כתובת טובה? יש להם יחידה נפלאה לטיפול בילדים

12/07/2011 | 17:04 | מאת: שוב אמא מודאגת

תודה על ההתייחסות אני חושבת ששניידר היא אופציה טובה אשמח לקבל פרטים נוספים.

08/07/2011 | 18:29 | מאת: יהודית באומן

כל מה שאני יכולה פה לכתוב הוא כי כל הגופים הטיפוליים שעברתי איתה לא עזרו היא עקשנית המחלה שולטת בה חזק.הלואי והיה קורה משהו ניסים שקארין שלי תבריא ממחלת האנורקסיה היא ממש שלד רזה 39 קג גובה 173 אני ממש קורסת בעצמי חולה מאד אין לי פיתרון עיפה מאד.היא היתה בתל השומר 7 פעמים ובכל פעם עזבה מרצונה.דר גור רופא מומחה נפלא ואמיתי ממנו הבנתי שאם לקארין אין רצון דבר לא יעזור אבל איך מחדירים בה את הרצון לתת מודע? כוחותי אזלו אני 24 ש ביממה איתה נילחמת אך לאחרונה זה ניראה הזוי היא לא מקשיבה ממשיכה בשלה.

12/07/2011 | 16:49 | מאת: גילי אגר

יהודית היקרה. רק עכשיו ראיתי את הודעתך. זה כואב מאד שזה המצב! למרבה הצער אין בארץ דרך לחייב אנורקטית להתאשפז מעל גיל 18 ואני מניחה שהיא עברה את הגיל הזה היכן אתם גרים? את מוזמנת ליצור איתי קשר טלפוני ל 0544959060 ואולי ננסה לחשוב על משהו יחד. גילי

10/08/2011 | 13:51 | מאת: גליה

שמעתי על אשה בשם טל אור מירושלים. מציעה לפנות אליה. דברי איתה בטלפון ותשמעי מה היא עושה. מטפלת באנורקסיות. חפשי את הטלפון ב-GOOGLE

25/11/2011 | 16:05 | מאת: קורל

קראתי היום את הכתבה של הבת שלך קארין (25\11\2011) בידיעיות אחרונות.אני מאוד אשמח אם תוכלי לחזור אלי לאמא שלי יש קשרים בבית החולים גם לי יש הפרעות אכילה(בולימיה) ויום ראשון הקרוב אני נכנסת לאישפוז אמא שלי ואני קראנו את הכתבה ואמא מאוד תשמוח לעזור לך אודה לך על תשובה מהירה אלי למייל אישי.

25/11/2011 | 21:36 | מאת: אורלי

יהודית, קראתי את הכתבה היום בידיעות,אני יכולה לנסות לעזור לקארין, הייתי שמחה לדבר איתה, לא ארוך ולא מתיש אבל כדאי - אין מה להפסיד, אני חושבת בדיוק כמו הרופא ששום דבר לא יעזור לה מלבד היא עצמה ולמרות שהיא כבר במשקל 36 ק"ג היא יכולה להנצל מתוך החלטה שלה עצמה, אני הייתי במקום שלה לפני שנים - 38 ק"ג וכשהחלטתי לא למות אכלתי והשתקמתי, יש לי מה לומר לה ומה להראות לה ואני אדבר איתה כפי שאני חושבת שאולי אם היו מדברים איתי הייתי מחליטה להנצל עוד לפני שכל כך איבדתי ממשקלי.אני יודעת שאני אולי סתם מישהי אבל לפעמים השנוי בא ממקומות הכי לא צפויים. כיתבי לי למייל ואמסור לך את מס הפלאפון שלי. אורלי capo13@walla.com

כך היא תנצח את המחלה.אני מוכן לנסות לעשות זאת. 0524678246

הי יהודית, ראשית, חשוב לי מאוד לשתף אותך בכך שאני הייתי חולה באנורקסיה קשה מאוד במשך כשבע שנים , כיום אני כבר בריאה כתשע שנים וברור לי גם שלא אחזור למקום הזה לעולם. לצערי , אני יודעת שהדרך להחלמה היא ארוכה מאוד וגם היום כשאני בריאה נשבר לי הלב כל פעם כשאני שןמעת סיפור כזה, קל וחומר כשאני יודעת שרק במזל ומשמיים אני חיה היום, כיוון שבעקבות במחלה קרסו לי המערכות פעמיים ולמעשה הייתי על סף מוות פעמיים כשממש הרגשתי שאני עוד רגע לא בין החיים. דווקא הקושי הגדול בהחלמה מהמחלה הזו הוא כשהיא הופכת להיות כזו כרונית שאת כבר לא זוכרת שהיתה לך מציאות אחרת פעם, שחיית ואהבת לאכול לצחוק ולשמוח ובדרך לרצון לקבל שליטה על גופי איבדתי אותה לחלוטין וכל פרור שהכנסתי גרם לי לחרדות שהנה אני אשמין....אני טופלתי גם באיכילוב וגם בתל השומר, מעולם לא אושפזתי במחלקה של בעיות אכילה , אלא רק לצורך החייאתי בשתי הפעמים ושיקום של מתן נוזלים, גלוקוז ואשלגן... הדברים הבסיסיים שאיך שהוא השאירו אותי בחיים. אני יודעת שקארין מאוד חלשה ונראאה לך שהיא לא יכולה לעמוד בשיחות וכיוב אבל מנסיון תאמיני לי שהיא יכולה.כוח הרצון האדיר שיש לחולות במחלה הוא גם מה שהציל אותי...ביום אחד קמתי והחלטתי שאני לא מוכנה להיות יותר עבד למחלה הזו ושאני רוצה לקחת שליטה על החיים שלי בחזרה ..כמובן שזה לא שחור ולבן וזה היה ועודנו תהליך ארוך . אבל אני חושב שיחד עם ההמתנה לאשפוז ניתן לעשות דברים נוספים כדי לשמור בינתיים על חייה;;אם תרצי בכך אשמח לעזור , כיוון שאני חושבת שבייחוד כשמדובר במחלות התמכרותיות כמו זו, אין חכם כבעל נסיון... בינתיים תהיי חזקה גם בשבילה כי היא זקוקה לזה ותחבקו אותה פיזית ונפשית בחום ואהבה כי לזה היא הכי זקוקה.

28/11/2011 | 22:13 | מאת: שלום

אני עובר את ה?דבר? זה על עצמי כבר יותר משבע שנים הייתי שמח אם תיצרי עימי קשר בנושא שלחתי גם הודעה ליהודית שהיא תיצור עימי קשר באימייל... Zivush_21@walla.com אני באמת מצפה ליחס מיהודית וממך... תודה!!!

03/07/2011 | 22:20 | מאת: בס

הי גילי ביתי בת 27 וסובלת מדימוי גופני נמוך. ביתי פיתחה הפרעת אכילה במהלך הישרות הצבאי אשר התבטא בירידה חדשה במשקל.עם השנים היא הגיעה למודעות לבעייה אך לא קיבלה טיפול שיעזור לה לחיות עם זה.למרות שהיום היא במשקל תקין היא מבינה שיש לה בעייה עם אך שהיא מקבלת את עצמה.זה באה בגלים וגורים לה לדיכאונות (לפחות לסימפוטומים) אני רוצה לעזור לה לקבל יעוץ מקצועי ומבקשת את המלצתך מאדם מתאים מאיזור חיפה (מקום מוגריה). אם את צריכה פרטים נוספים על מנת לתת לי המלצה אשמח לתת. חשוב לי לעזור לה כי הוא רוצה לעזור לעצמה! תודה בס פרי 052-4732617

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך ישנה מרפאת הפרעות אכילה ברמב"ם ככל שידוע לי שתוכל לתת לבתך מענה טוב ללא תשלום. יש אפשרות לטיפול בהפרעות אכילה דרך קופת החולים בתשלום מוזל (יש לברר בקופה על רשימת המטפלים) אני מכירה מספר מטפלים מאזור חיפה אבל שאינם מתמחים דווקא בהפרעות אכילה. אם תרצי המלצה את מוזמנת לכתוב לי למייל ואשמח לתת לך gily.agar@gmail.com

03/07/2011 | 16:37 | מאת: נטע

שלום, אני כמעט בת 36, לפני כשלושה חודשים עזבתי טיפול בסכמה תרפיה, טיפול שנמשך כשנה וחצי ופניתי אליו בעקבות קשיי תקשורת בינאישית, בדידות וחרדה חברתית. בין היתר גם עבדנו על נושא האכילה הרגשית שלי שבימים אלה אני מרגישה אותה במיוחד, בורחת אל האוכל וכתוצאה מכך עליתי מאוד במשקל. הטיפול בסכמה תרפיה כידוע הוא מעין שילוב של CBT עם טיפול דינאמי. הסיבה שעזבתי את הטיפול היא כי בשלוש הפגישות האחרונות שלי עם המטפלת, פשוט קרה שעוד לא עברה חצי פגישה וכבר לא היה לי על מה לדבר איתה. אולי שכנעתי את עצמי שהדברים שבגללם פניתי אליה כבר לא מטרידים אותי במיוחד. אבל היום אני יודעת שזה ממשיך להטריד. בפגישה האחרונה שלי איתה, המטפלת אמרה לי שהעבר שלי מנהל את החיים שלי בהווה. העבר שלי זה התעללות רגשית שעברתי מצד "אמא" שלי וגם התעללויות שעברתי מצד ילדים בבית ספר וכו'. והיא אמרה שיש צורך לעבד את העבר כדי לטפל בבעיות שאני סובלת מהם בחיים היום. ולא כל כך הבנתי מה זה לעבד את העבר ואיך שיחות על העבר יעזרו? הרי עשיתי את זה גם במסגרת הטיפול הנוכחי וגם במסגרות טיפוליות אחרות שהייתי בהן. וכזכור, הטיפול הזה לא היה רק שיחות ו"חפירות" על מה שהיה בעבר אלא היו בו גם אלמנטים של CBT כלומר משימות שנדרשתי למלא. וכן, הטיפול הזיז דברים במידה מסוימת וכן עשיתי שינויים אבל לא מספיק. אני עדיין סובלת מבדידות איומה והאכילה הרגשית וההשמנה הם רק סימפטומים של הבעיות היותר "גדולות". עכשיו כשאני שוב סובלת, במיוחד, גם מהבדידות וגם מההשמנה ובכלל אני חושבת אם לחזור לטיפול. השאלה שלי היא מה זה בעצם לעבד את העבר? אני נוטה לחשוב שהמטפלת צודקת, כל הבעיות שלי היום באמת "יושבות" על הטראומות מהעבר אבל השאלה היא האם ואיך טיפול יכול לעזור בכך? אני פשוט נמצאת במין מעגל כזה שכל פעם כשעולה איזושהי מצוקה אני פונה לטיפול, נמצאת בו תקופה מסוימת ואז כשמגיעה תקופה שאני כאילו מרגישה יותר טוב וכאילו כבר אין צורך בטיפול אני עוזבת ואז שוב מגיעה תקופה קשה וחוזר חלילה. ואני חוששת שזה מה שיקרה גם הפעם. אשמח לקרוא את דעתך נטע

לקריאה נוספת והעמקה

נטע. כתבתי תשובה כה ארוכה והמחשב מחק אותה :( עיקרי הדברים היו, שרוב המטפלים והמטופלים יגידו שטיפול עושה שינוי עמוק רק לאחר כמה שנים. ישנם אנשים שיותר מתאים להם לעשות תקופות של טיפול ותקופות של הפסקה עד שעולה שוב הצורך וזה בסדר גמור. אין זה אומר שהטיפול הקודם לא יעיל אלא שנבנתה קומה ועכשיו בונים עוד אחת. בנוסף לכך, ישנן התמודדויות שממשיכות להקשות כל החיים ולעיתים טיפול יכול לתמוך בתקופות קשות וזה בסדר גם אם לא נוצר באמצעותו שינוי מלא. אם היה לך טיפול שעשה שינוי כה משמעותי כפי שאת מתארת, זה רעיון מצויין לחזור אליו כעת ולעבוד באופן ממוקד על מה שאת זקוקה לו כעת. הנפש היא מורכבת ומשתנה על פני תקופות, ולא תמיד ניתן לגעת ולטפל בהכל בזמן נתון. עיבוד העבר הוא מושג מורכב שנכתב עליו רבות, אבל בעקרון הבנת דפוסי העבר שאנו משחזרים בהתנהגותינו, יכולה לסייע לשחזר אותם פחות בהווה או להקל על האשמה שלנו כשאנו משחזרים אותם. סכמה תרפיה היא טיפול מצויין בשילוב שבין הבנת העבר לבין נגיעה בהווה ובעתיד. בקיצור, נשמע לי שהתברכת במטפלת אתה יצרת קשר טוב ויעיל, וביכולת טובה לדעת מתי את זקוקה לעזרה ומתי יכולה להתקדם בעצמך. לאור הנ"ל, לא הייתי חושבת פעמיים, וחוזרת לטיפול. הרבה בהצלחה! גילי

29/06/2011 | 21:49 | מאת: מתוסכלת

efeהיי, יש לי בעיה והיא שיש לי התקפי בולמוס - וכבר הרבה מאד זמן, אני חושבת שכמעט שנה. בעבר זה היה לי פעם בשבוע, ועם הזמן התדירות עלתה. כבר תקופה אני בולסת 3-4 פעמים בשבוע ועכשיו יש שבועות שכמעט כל יום אני פשוט אוכלת בלי להפסיק. אני אובדת עצות. השמנתי נורא ואני מרגישה דוחה. אני יודעת שאני צריכה ללכת לקבל עזרה, אבל אני מפחדת ומתביישת לספר על כך לאחרים. יש דרך אחרת להתמודד? בבקשה, אני כבר לא יודעת מה לעשות. כל פעם אני מבטיחה לעצמי שזהו, ושניה אחר כך אני מוצאת את עצמי בולסת ללא תקנה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. נשמע שאת באמת מתוסכלת ואובדת עצות. למרבה הצער הדרך היחידה שאני מכירה היא כן דרך טיפול. אנשי מקצוע המתמחים בהפרעות אכילה (יש רשימה בהודעה מתאריך 24.3), מתייחסים לאכילה רק כסימפטום. כשמגיע אלי מישהו שמתאר את הבולמוסים שלו, אני לעולם לא נגעלת או נבהלת, אלא מנסה להבין את ההרגשה שהביאה לכך. ולכן, גם אם זה קשה, נסי להאמין שהתיאור של האכילה לא יזעזע וגם לא יהיה המוקד של הטיפול. אנא גשי בהקדם למקום שיוכל לעזור לך להפסיק את מחול השדים הזה שמיותר לציין שמעבר להיותו סיוט רגשי, הוא גם פוגע בגופך לטווח הקצר והארוך. אל תתני לפחד ולבושה למנוע מעצמך עתיד טוב יותר ושקט נפשי. אני מבינה את הבושה אבל תנסי להאמין שמי שהגיע לטפל בתחום זה, באמת מעוניין להבין ולעזור ולא לשפוט. מקווה שזה עוזר. מוזמנת לעדכן.גילי

02/07/2011 | 22:00 | מאת: מתוסכלת

היי, תודה על ההתייחסות. את גם מטפלת בנושאים כאלה?

28/06/2011 | 22:31 | מאת: ירון לונדון

שלום, אני בחור בן 21 במשקל וגובה תקינים. בשנה האחרונה אני אוכל ללא הכרה. ארוחה, ועוד ארוחה, עוד נישנוש ועוד נשנוש, לפעמים לאורך יום שלם. מרגיש כאילו אין לי תחתית. אני מייחס את זה לנטייה שלי למצבי רוח. הדבר מונע בעדי לעיתים מלצאת לבלות, ובאופן כללי גורם לתחושה (פיזית ונפשית) לא טובה. לאחר הזלילה, אני מצטער על ההפרזה ומבטיח לעצמי ש"ממחר אני מפסיק". כמובן שביום למחרת אינני עומד בהבטחתי לעצמי וממשיך לזלול. האם התקפי האכילה המופרזים הללו מבטאים הפרעת אכילה? מה הם המאפיינים של הפרעות אכילה? רוב תודות.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך ירון לונדון :) התיאור שלך מסביר היטב כמה אתה סובל מהמצב וכמה קשה לך לעצור אותו. ישנם מספר סוגים של הפרעות אכילה עם כל מני קריטריונים, אבל לדעתי השאלה האם אתה נכנס להגדרה זו או אחרת הנה פחות רלוונטית. את האכילה הרגשית שאתה מתאר קשה לעצור בהחלטה של "ממחר אני מפסיק" ויש לה בהחלט קשר למצבי הרוח שאתה מתאר. אני חושבת שזה זמן מצויין עבורך לפנות לטיפול רגשי בליווי טיפול של תזונאית ולעצור את המצב לפני שהופך להרגל של שנים. אתה יכול לפנות לאחת מהמרפאות המתמחות בהפרעות אכילה, שכן גם אם זו לא בדיוק הפרעת אכילה, הרי שזו הפרעה שקשורה לרגש ולאוכל ולכן זו הכתובת. ישנה רשימת מקומות מתאימים בפורום בהודעה מתאריך 24.3 מקווה שזה עוזר. אם יש עוד שאלות מוזמן לכתוב. גילי

28/06/2011 | 10:17 | מאת: צילה

כל חיי אני מפסיקה לאכול כשמשהו קורה, המשקל הקבוע שלי הוא 47 קילו. אני בת 46 נשואה עם ילדים. לפני שנתיים בערך הפסקתי לעשן ועליתי ל-64 קילו, זה המשקל הכי גבוה שהגעתי. אבא שלי נפתר לפני קצת יותר משבוע ועכשיו אני יורדת במשקל שוב. הגעתי ל-60 קילו. אני גם סובלת מחרדה חברתית קלה. אני לא יכולה לאכול, שום דבר לא טעים לי, אני נגעלת מאוכל. יש לי גם קצת חולשה הידיים רועדות לי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך צילה אני מצטערת לשמוע על האובדן של אביך. זו וודאי תקופה קשה. הירידה בתיאבון כתגובה למצבים רגשיים משוייכת לקטגוריות של חרדה ודיכאון ולא להפרעות אכילה, כי הירידה במשקל אינה נובעת מרצון לרזות עוד ועוד אלא מתחושה של חוסר תיאבון במצב רגשי קשה. אני ממליצה לך לפנות לפסיכיאטר (לא להיבהל) ולשקול להיעזר בטיפול תרופתי שיסייע לך לעבור את התקופה הקשה הזו ולהפחית את הסמפטומים הפיסיולוגים שאת מתארת בינהם חוסר תיאבון, רעידות ידיים וחולשה. אם ירדת כ"כ הרבה במשקל בזמן כה קצר - כדאי לפנות במהרה כדי לחזק אותך. בהצלחה! את מוזמנת לכתוב כאן בכל עת מה שלומך. גילי

25/06/2011 | 23:58 | מאת: יערה

שלום וברכה, אני בת 25 עשיתי דיאטה בשנתים האחרונות וירדתי 20 קילו,כרגע משקלי ממש מעט מעל הממוצע. במהלך הדיאטה היו תקופות בהם אכלתי כל מיני מאכלים בעיקר מתוקים ,לעסתי אותם ואז ירקתי (כמובן שעשיתי זאת כי היה לי צורך להרגיש את הטעם בפה, אך לא יכולתי להרשות לעצמי לבלוע אותם.) יש לציין שכיום אני מטופלת אצל דיאטנית וניזונה מדיאטה מאוזנת, אך בנוסף ממשיכה לללעוס ולירוק מזונות אחרים מעבר לתפריט שלי...מרגישה שכך אני חיה על שני העולמות. לאחרונה ממש הגעלתי את עצמי כי התחלתי לעשות זאת גם על מזונות שהם לא דברי מתיקה, כמו לחם. יש לציין שאני טובה בזה, ושום פירור לא נכנס לגופי.. אך מעבר לתחושת הבהמיות, מקונן בי הפחד כאילו שלא לא נשלט בי ולא אוכל להפסיק עם זה כשארצה... האם זו הפרעת אכילה, והאם ייתכן שאני משמינה מכך (בהנחה שלא נכנס לי פירור לפה כשאני לועסת). אשמח מאוד לתשובתך, שבוע טוב

לקריאה נוספת והעמקה

היי קשה לי לענות על העניין הקלורי של אם נכנס משהו, אך אני יכולה להבין את החשש שלך. למעשה פתחת הרגל שמאפשר לך להנות משני העולמות אך גורם לך לתחושה לא טובה עם עצמך, ולתחושה שאת תלוי בהרגל שאת לא גאה בו. למעשה לא שינית את הרגלי האכילה אלא הוספת את היריקה וכך עקפת את ההתמודדות הבאמת קשה של ויתור על שימוש באוכל כנחמה. אני מציעה לך להיעזר בליווי מקצועי לתהליך ה"גמילה" אם תחליטי לוותר על ההרגל. אין בו פסול בפני עצמו אך הוא משמר תחושה של אשמה ובושה שכנראה הרגשת קודם על המשקל העודף, ולא נותן לך באמת להיות משוחררת מבחינה רגשית. מוזמנת לעדכן מה חשבת. גילי

25/06/2011 | 16:58 | מאת: ג'נט

שלום. בני בן 2.5 עדיין לא אוכל אוכל מוצק כי היה מקיע עד גיל כמעט שנתיים.כיום הוא לא מוכן להכניס אוכל מוצק לפה.הוא אוכל רק אוכל מרוסק.מה לעשות????????????????

היי ג'נט עלייך להתיעץ עם רופא ילדים לשלול בעיה פיסיולוגית, ואם אין כזו- לפנות לטיפול במרפאה להתפתחות הילד. בהצלחה! גילי

24/06/2011 | 18:15 | מאת: א

הי אני אוכל 6000 קלוריות ביום ומתאמן בסך הכל התעמלות לא אירובית של חצי שעה. אם אני לא מתאמן[כדי לא לאכול ככ הרבה] אני אוכל רק 5000 קל' ואם אני אוכל בטעות פחות מזה אני לא זז מהמיטה. ויותר גרוע כשיצא לי לפספס ארוחה זה עשה לי הזיות ומחשבות אובדניות. היה בעברי אנורקס ולאחר מכן בולימי[גמרתי עם זה לפני שנה]. עדיין יש מעט שאריות פה ושם, אך אני אחרי. ********יש לי אחוז שומן נמוך מאוד ואני רזה מאוד[BMI תקין ונמוך].******** נמאס לי מהצורך הזה המטורף הזה לאכול כל היום. זה פשוט מטורף. 5-6 קילו אוכל ביום+5 ליטר מים. איך ניתן להאט את קצב חילוף החומרים ולטפל בבעיה? מה לעשות? תודה רבה ושבוע נהדר.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. נשמע מתיש... בנוגע להיבט של חילוף החומרים עליך להתייעץ עם רופא מטבוליט שמתמחה בנושא. מההיבט הנפשי עליך לפנות בדחיפות לקבלת יעוץ אצל פסיכיאטר בנוגע למה שתיארת כהזיות ומחשבות אובדיות, ולאחר מכן לפנות לליווי נפשי של פסיכולוג. שיהיה הרבה בהצלחה! גילי

21/06/2011 | 21:06 | מאת: שני

שלום, רציתי לשאול אם אני סובלת מהפרעת אכילה וכיצד ניתן לטפל בזה? אני בת 27 ומרגישה לחוצה לעיתים כשאני בחברה, וכשאני אוכלת בחברה. התחלתי עבודה חדשה ואני אוכלת בחדר האוכל כל יום בעבודה. קרו לי הרבה פעמים גם בעבודה וגם בכלל שהייתי מאוד רעבה ואז כשהתחלתי לאכול לא התחשק לי , פתאום נראה לי הרבה אוכל, אני מרגישה שאני לא מסוגלת לאכול את זה ונהיית לי בחילה. יש לי ימים שאני סבבה וימים שזה משתלט עליי.איך ניתן לטפל בזה?

לקריאה נוספת והעמקה

היי אני מציעה לך לפנות לטיפול רגשי דרך אחת מהאפשרויות המוצעות בפורום במודעה מתאריך ה 24.3. בהצלחה! גילי

19/06/2011 | 20:17 | מאת: אופיר

שלום גילי אם אני רוצה ללכת רק לדיאטנית קלינית (שמתמחה בהפרעות אכילה) מהקופה של הכללית באיזור המרכז , אבל לא למרפאה של טיפול כוללני כמו בנוטרים שמדובר גם בפסיכולוג/דיאטנית/פסיכיאטר וכו..יש דבר כזה? ואם כן, איך מגיעים אליה? תודה אופיר

היי זה עניין בירוקרטי שאת צריכה לברר מול הקופה. על פניו אני לא רואה שתהיה בעיה אבל אולי תצטרכי ללכת אל מישהי קצת יותר רחוקה גאוגרפית. גילי

16/06/2011 | 14:28 | מאת: טליה

אפשר בבקשה לקבל המלצה למי שמטפל באכילה כפייתית באזור ראשל"צ ?

היי טליה את מוזמנת לפנות אלי במייל gily.agar@gmail.com

15/06/2011 | 21:26 | מאת: חני

בעלי מקיא לאחר כל ארוחה, הוא אושפז כבר 3 פעמים ב-4 החודשים האחרונים עקב ירידה ברמת האשלגן הפסיכיאטר שפגש אותו טוען שהוא לא סובל מבולמיה למרות שהוא מקיא וירד כ- 30 קילו (כשהוא מסיים לאכול עוברות מס' דקות והאוכל "עולה" והוא מקיא ללא שום בעיה ואח"כ ממשיך לאכול ושוב מוציא את האוכל ושוב פעם אוכל) הוא מוגדר כחולה הפוקלמיה כרוני בדיקת הגסטרו תקינה וכן ה C.T מוח והקיבה . שאלתי היא האם הוא סובל מהפרעת אכילה וזקוק לטיפול פסיכיאטרי? מה עלינו לעשות? לאן לפנות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. נשמע שבעלך במצב פיסי ונפשי מורכב. אני מציעה לפנות אל אחת מהמחלקות המתמחות בהפרעות אכילה (מחלקה פסיכיאטרית) לשם בירור. בירור במחלקה תאפשר מעקב מקיף על ידי רופאים ונסיון להבין מה קורה לו גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיסית. בתקופת בירור והסתכלות שכזו, ניתן לעשות אבחון פסיכולוגי אשר יתן תמונה על מצבו הנפשי. לא ציינת מה עמדתו של בעלך וזו נקודה מרכזית. מה הוא חושב שיש לו? האם מוכן לשתף פעולה עם טיפול?

13/06/2011 | 19:55 | מאת: לולו

היי אני בת 19 ואני כבר סובלת מההפרעה אכילה כפייתית מאז 3 חודשים ,מאז עליתי 15 קילו ,וכול יום אני אומרת לעצמי מחדש ממחר מתחילים לאכול נורמאלי ומחר בא ואותו הדבר בכול פעם שאני מרגישה כאב שיעמום התרגשות שמחה אני אוכלת ואוכלת ולא יכולה להפסיק לאכול ,אני כבר מתביישת לצאת בין אנשים כמעט מנותקת מבחינה חברתית ולא יודעת מה לעשות ..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך עלייך לפנות בהקדם לטיפול באכילה כפייתית באחת מהמרפאות המתמחות בהפרעות אכילה דרך קופת חולים או דרך מרפאה ציבורית או באופן פרטי. יש בהמשך הפורום הודעה עם כל האפשרויות והטלפונים. אל תזניחי זאת, כי בהחלט יש פתרון. בהצלחה! גילי

12/06/2011 | 01:32 | מאת: דנה

- אפשר לומר שאני אוכלת די קצת כל זמן שאני בבסיס (10 ימים רצוף) ולא מרשה לעצמי לאכול שטויות וכאלה כשאני חוזרת הביתה ל4 ימים אחרי 10 ימים בבסיס אני מפצה על כל הימים בבסיס ואוכלת מכל הטוב שיש בבית, עם התקפי אכילת-סתם (לא משהו אסטרונומי של לאכול את כל המקרר, אבל זה באמת אכילת-סתם, שמתחילים לאכול ולא מפסיקים למשך כמה דקות טובות, ואחרי זה מרגישים לא טוב פיזית וגם אשמה וגועל) - אני נשקלת קבוע - אני עוסקת בפעילות גופנית מוגברת כלומר, אין לי את הסימטפומים ה'קשים' והקיצוניים יותר של הקאות/שימוש במשלשלים וכאלה, אני בחיים לא אעשה את זה כי אני בן אדם ממש הגיוני ומודע, וגם אין לא סימפטומיים פיזיים של נשירה וכאלה, אני בן אדם בריא לגמרי. אני עושה את הדברים ה'קטנים'- מקצצת, מסתכלת על המשקל וכאלה. (אבל בינינו- אם את זה מגדירים כהפרעת אכילה אז לכל הבנות בעולם מעל גיל 12 יש הפרעת אכילה) אני ממש מודעת לכל מה שאני עושה וגם יודעת שזה מטומטם, זה פשוט נובע לדעתי מהרצון שלי להישאר במשקל הנוכחי. הסבר- ירדתי הרבה בצבא בלי לשים לב בגלל שלא הסתדרתי עם האוכל בצבא, ואז אפשר לומר שזה די מצא חן בעיני שזה ככה קרה בלי שהתאמצתי ופשוט בא לי להישאר אותו דבר. לכן אני ממשיכה בשגרת חיים הלא טובה של לאכול קצת (ואח"כ לפצות על זה) כי יש בי כנראה איזה פחד שאם אני אפסיק להתעסק בזה ולא אחשוב על זה אז אני אעלה במשקל למשקל תקין, ושאני יכולה להישאר במשקל הנוכחי (שאותו אני מתעקשת משום מה לשמר) רק אם אמשיך לאכול מעט בבסיס. אני כאילו רוצה לא להתעסק בזה בכלל יותר אבל מפחדת שאז אני אחזור למשקל נורמלי, ובא לי להישאר ככה. אני גם מרגישה שאני עושה דווקא כשיש לי את ההתקף-סתם הזה, כאילו כי אני יודעת שמותר לי ושאני יכולה להרשות לעצמי ומרגישה שמגיע לי אחרי כל השבוע. אני יכולה לפני שאני מתחילה להחליט שאני לא עושה את זה אבל משהו בתוכי עושה דווקא ואז מתחילים עם האכילה וכבר ממשיכים... מצחיק אותי קצת לכתוב על זה כי אני באמת עושה הכל במודעות שזה לא בסדר והנה אני מאבחנת בעצמי למה אני עושה את הדברים, אבל זה כאילו לא כ"כ נורא ואין לזה השלכות שליליות יותר מדי, על פניו אני משיגה את המטרה של להישאר במשקל הנמוך אז אני פשוט ממשיכה עם זה מרצוני וביודעין, בגלל זה אני לא יודעת אם לקרוא לזה הפרעת אכילה. אני חושבת שרק כשאני אפסיק להתעקש על להישאר במשקל הזה אני אפסיק את ההרגלים האלה, כי אני משוכנעת שאני עושה אותם (בעיקר את האכילה המועטת והפעילות הגופנית שהם לגמרי בחירה שלי, ההתקפים הם דווקא לא ממש מרצוני) רק כדי להשאיר את עצמי ככה כי פתאום הגעתי למצב הזה נורא בקלות בלי לשים לב אז איזה יופי לי שאני ירדתי בצבא ולא עליתי כמו שכולן (כולל אני) מפחדות נורא כשהן מתגייסות שהן ישמינו בצבא וזה משהו כזה שגם יוצר לחץ. אומרים לי הרבה שאני צריכה להעלות במשקל ואני תמיד אומרת שאני בסדר גמור, אבל אפילו אני בחג הזה סידרתי את הארון ופתאום הגעתי להבנה שאני כבר לא יכולה ללבוש הרבה בגדים כי הם גדולים עליי, וכאלה שעוד אפשר ללבוש פשוט לא נראים עליי טוב יותר. אני יודעת שאני רק צריכה להפסיק עם הקטע של להישאר ככה כמו שאני כי זו הסיבה שאני עושה את כל זה, אם אני אוריד מעצמי את הלחץ הזה אני אתנהג פשוט כרגיל בלי לחשוב על זה. הרי גם אם אעלה במשקל הוא עדיין יהיה תקין כמו שהיה לפני(תמיד הייתי רזה בלי להתאמץ, עכשיו זה פשוט רזהמאוד) וגם הבגדים שלי יחזרו להיראות עליי טוב, אז זה יותר טוב מכל הבחינות אבל כאילו המספר הזה שרואים על הצג- עושה טוב לראות אותו נמוך כמה שיותר. זה נורא שזה ככה. אז מה שאני מנסה עכשיו לעשות זה כן להפסיק להתעסק בזה בכל זאת, ולא לפחד ממה שזה יגרור. (מצטערת על האורך, זה התחיל כשאלה והמשיך כהודעה שבה אני קצת מדברת לעצמי ומגדירה מטרות. בכל מקרה אשמח מאד לתגובה. תודה!)

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך את צודקת בכך שמבחינת הסמטומים הגופניים אינך מתארת מצב של הפרעת אכילה קיצונית, אך ללא ספק עניין האכילה והמשקל מעסיקים אותך באופן שגוזל ממך אנרגיה לדברים אחרים. בנוסף, הדפוס של הצמצום בבסיס והפיצוי בבית (גם אם אינם קיצוניים)- גוררים כפי שאת מרגישה תחושות לא טובות ועלולים להקצין למצב גרוע יותר. כיום ידוע שתנודות באכילה ועיסוק במשקל, מייצגים גם עניינים נפשיים אחרים שלא מוצאים ביטוי. בשל כל הנ"ל, אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול רגשי. אין צורך בטיפול המתמקד בהפרעת אכילה, אך חשוב להעלות את הנושא בטיפול. תוכלי כך לחשוב ביחד עם מישהו על מה קורה לך ועל מה המקור לדברים, ובתקווה להרגיש טוב יותר פיסית ונפשית. ניתן לפנות למרפאה דרך הצבא או למרפאה שאינה צבאית עם טופס מיוחד שיש למרפאות. עדכני אותי אם את צריכה עזרה במציאת כתובת. אל תוותרי. חבל שתרגישי רע. נשמע שאת צעירה ואינטילגנטית ושיש לך עוד שנים רבות שעדיף שלא ילוו במחשבות על אכילה ומשקל. בהצלחה! גילי

20/06/2011 | 02:25 | מאת: דנה

ניהלתי על זה שיחה מעמיקה עם חברה טובה (פעם ראשונה שסיפרתי את זה למישהו) והגענו לכמה תובנות של למה אני עושה את זה בעיקר זה נותן לי הרגשה של שליטה כי כנראה שקשה לי עם הבסיס הסגור שאני בו הרבה ימים ולא יכולה לצאת ממנו וכשאני בבית אני כמהה לחופש הזה של 'מותר לי לעשות מה שבא לי' ואני יכולה עכשיו לפתוח את המגירה וכו'.. ידעתי שלא קל לי עם עניין הבסיס אבל לא חשבתי שזה עד כדי כך, ניסיתי גם להצליב עם תקופות זמן של מתי הבעיה התגברה וגיליתי שבאמת בתקופה שהיה בה יותר לחץ ופיקוח צמוד ושירדו לי לחיים בעבודה שלי בצבא זה התגבר והחריף. חשבנו על זה שהדבר היחיד שלא מחליטים עליי ואני שולטת בו בבסיס זה האוכל, אז אני מגבילה את עצמי ואוכלת מעט כי אני עושה דווקא למערכת, ומרגישה קצת גאווה על זה. ואז בבית אני משחררת הכל בהתאם לזה שבבית אני חופשיה. יש גם את כל העניין של באמת החסך שיש לי מהבסיס, כשאני בבית בא לי להספיק לטעום הכל, לנסות הכל, כי בפעם הבאה שאחזור זה יהיה רק עוד שבועיים. אבל כן אני לא מכחישה שיש גם את הצד של הרצון שלי להישאר נורא רזה, זה העיוות שהחברה הזאת עשתה לכולנו שכשאומרים לי "וואי איך רזית" אני מרגישה סיפוק קטן של "היי אני הצלחתי איפה שהם לא, אני רזיתי בצבא בזמן שכולם משמינים" ולכן אני מתעקשת להשאיר את המצב ככה. אני לא כ"כ ששה ללכת לטיפול (בטח שלא במסגרת צבאית, מפחיד אותי איך זה ישתמע ואיפה זה יתועד), כי אני חושבת שכשאני אשתחרר ותפסיק הקיצוניות הזאת של הבית לעומת הבסיס הבעיה שלי תסתדר, אם לא לגמרי אז לפחות תשתפר בהרבה, אבל בכל זאת יש עוד יותר מחצי שנה עד אז ועדיין עדיף לפתור את הבעיה לפני נכון? תודה רבה על התשובה המפורטת ועל האכפתיות, אני בכל זאת אשמח לקבל ממך (במייל?) המלצות למקומות שאמרת שיוכלו לעזור, למקרה שאשנה את דעתי.

10/06/2011 | 22:52 | מאת: תמר

שלום רב, יש לי תיאבון מוגבר ואפילו תמידי, כמעט כל היום, על אף שאני מנסה לאכול מסודר וכמויות שאמורות להשביע. התיאבון מופיע עם חולשה ועייפות בשנתיים שלוש האחרונות התופעה מתעצמת לאחר ירידה במשקל של כשני קילו בלבד (והם שני קילו מיותרים בהחלט). רק לאחר עלייה במשקל בחזרה, וקצת יותר.. התיאבון נרגע וגם החולשה. חשוב לציין ששנים רבות שמרתי היטב לא להשמין ואולי לפרקים אכלתי מעט מדי. בדרך כלל משקלי היה בין 50 ל52 ק"גוגובהי 164 נהגתי גם לעסוק בספורט. היום משקלי 57 ק"ג. שאלותיי: האם התקופות ששמרתי בקפידה יכולות להיות סיבה לתופעה והאם ניתן לטפל בזה. אם חסרים נתונים נוספים..אוסיף לאיזה גורם מקצועי נכון לפנות בנושא זה..האם זה נראה כמו הפרעת אכילה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. תחושת רעב תמידית היא תענוג מפוקפק, ובייחוד עם חולשה ועייפות. ראשית, עלייך לפנות אל רופא המשפחה על מנת לשלול גורם גופני לעניין. לעיתים עייפות שנגרמת מסיבה גופנית (לדוגמא מחסור ב B12), גוררת רעב כדרך של הגוף לנסות ולהעיר את עצמו, ויש עוד מעגלים שונים כאלה שעשויים להשפיע על הרעב או לגרום לו. לכן, רק לאחר בדיקה מקיפה על ידי רופא משפחה ערני שאת סומכת עליו, יהיה עלייך לבדוק את העניין הרגשי. המון בהצחה. עדכני מה קורה. גילי

10/06/2011 | 16:34 | מאת: אלנית

שלום גילי-ביתי בת 14 לאחרונה העלתה כ8 ק"ג במשקל, מאז היותה קטנה היתה לה אהבה לאוכל, לקחתי אותה פעם אחת מרצונה לדיאטנית אך אני שמה לב שזה לא עזר וביתי לא הכי הפנימה מה צריך לעשות, היום אמרה לי כי קשה לה מול האוכל והיא רוצה לרזות, כיצד עלי לנהוג אני פוחדת שהיא תגיע להשמנת יתר גדולה מאוד-והיא בדרך ומצד שני שלא תפתח הפרעת אכילה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. אני ממליצה בחום על ליווי של תזונאית, אך של תזונאית המתמחה בטיפול בבני נוער ובהפרעות אכילה. חשוב שהתזונאית תהיה מתאימה על מנת לייצר חווית אכילה חיובית ולא תחושה של "עונש". הכוונה היא לליווי קבוע ושוטף אצל תזונאית ולא לביקורים בודדים, כי כפי שראית הדגש הוא על התהליך ועל היומיום ולא יישום עקרונות לאחר מפגש חד פעמי. יש לכל קופת חולים יחידה התמחה בהפרעות אכילה וניתן להגיע דרכן, כמו גם באופן פרטי. מה דעתך? גילי

10/06/2011 | 17:10 | מאת: אלנית

תודה רבה על תגובתך המהירה כנראה שזו הדרך

09/06/2011 | 09:07 | מאת: אמא

שלום בתי בת 16, מאוד רזה, ותמיד היתה כך, אך יש לה כרס. היא בד"כ אוכלת טוב, גם דברים מזינים וגם משמינים. מדי פעם שמעתי אותה אומרת שהיא שמנה , כאשר היא מחזיקה את הכרס שלה. היא הולכת פעמיים בשבוע לחוג ג'אז, אבל לא אובססיבית לגבי ספורט, והרבה פעמים מחסירה שעור כי לא בא לה או שיש לה תכניות אחרות. בערב החג היינו אצל משפחה לארוחת חג. גיסתי ספרה אחרי הבקור שהיא נכנסה לשירותים כאשר בתי היתה שם וראתה אותה מחזיקה את הבטן וצופה בעצמה במראה, אחרי שבתי יצאה היא נכנסה אחריה ואמרה שראתה שיירי קיא . היא התקשרה בבהלה לספר לנו. אני כמובן נכנסתי לפניקה ואתמול צפיתי בה במשל היום. היא אכלה ארוחת צהריים, כולל קינוח ולא היתה בשירותים בכלל, כל הזמן עד הערב הייתי בהאזנה לראות אם היא נכנסת לשירותים ולא שמעתי אותה. בערב בשעה 8 היא אמרה שהיא רעבה ובקשה ארוחת ערב, אכלה את הכל ושוב, לא בקרה בשירותים. ניסיתי קצת לדובב אותה ולראות מה היא מבינה בקשר לתופעה, לחרדתי היא ידעה שבולמיה זו מחלה שהחולה בה גורם לעצמו גרוי להקיא. הסברתי מתוך שלוה וכנותנת מידע בלבד שהתופעות שבאות בעקבות התופעה הן חמורות ומסוכנות. ניסיתי לומר לה שהכרס שלה באה בגלל התפתחות מינית ושהמשקל הכולל שלה הוא בעצם מתחת לנורמה, כך שאם כבר היא צריכה להעלות משקל ולא לרדת. מה דעתך? מה צריך לעשות? נראה לך שיש לה בעיה? האם צפיה בה במשך יום אחד יכולה להוכיח שאין לה בעיה? האם היא היתה הולכת לשירותים מיד אחרי הארוחה, אם היתה בעיה? אני יודעת ששתי חברות שלה מהכתה היו שמנות ורזו בצורה דרסטית, האם זה יכול להשפיע עליה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך תשומת הלב שלך לשינויים שעוברת בתך הם משמעותיים ואני בטוחה שכך גם עבורה. על השאלות הקונקרטיות (האם בהכרח היתה מבקרת בשירותים לאחר ארוחה, האם יום אחד של מעקב מספיק וכו') אין תשובה ברורה. לעיתים ההקאות מתחילות דווקא באירועים קיצוניים (ובמובן הזה ייתכן שבארוחה בתך "התפתתה" לאכול יותר מבד"כ ואולי גם הרגישה שהמשפחה בוחנת את המראה החיצוני שלה והדבר עשוי היה להוביל לאירוע של הקאה גם אם זה לא קורה על בסיס יומי) אני מציעה לך לדבר עם הבת שלך על מה שמציק לה, באופן לא שיפוטי ולא מבוהל ומבלי לנסות להסביר לה אחרת. אמרי שראית שהיא עסוקה בבטן שלה, ותשאלי מה היא מרגישה מבלי לנסות לשכנע אותה שזה יעבור או שהיא במשקל תקין. היי אמפטית למה שהיא מרגישה מבלי לנסות לגרום לה להרגיש אחרת. אמרי לך שחשוב לך לעזור לה להיות שמחה יותר. לכן אם הנושא מפריע לה, יש מקום להציע פניה משותפת לתזונאית. לא כי היא בהכרח צריכה לרדת במשקל אלא כדי שיהיה מעקב ודרך בטוחה יותר לעשות שינוי שכזה ללא שימוש בהתנהגות הרסנית. אם תתרשמי שהיא במצוקה, תוכלי להציע לה לשוחח עם איש מקצוע על מנת שתרגיש טוב יותר. הדגש שלך צריך להיות הרצון שהיא תרגיש טוב יותר עם עצמה ולא תהיה עצובה, ולא החשש שהיא בולימית. איך נשמע לך? גילי

07/06/2011 | 16:20 | מאת: אכלן כפייתי

שלום רב, אני בן 19, אכלן יתר כפייתי מזה מספר שנים. יש מדי פעם התקפים של בולמוסים נוראיים שגורמים להשמנה, הסתגרות בבית, תסכול, דיכאון וייאוש. (בינג' שכזה עלול להימשך בין יום אחד לבין שבועיים ברצף!! ) מצד שני, כשאני לא זולל 15 אלף קלוריות ביום, אני בשליטה טוטאלית בכל הקשור לתזונה וספורט: מתאמן כל יום בחדר כושר ואוכל רק דברים מזינים, בריאים, דלי שומן וקלוריות מיותרות. אוכל "אסור" ואוכל "מותר" . הכל או כלום! חשוב לציין שאני לא בעודף משקל אבל הנושא הזה מאיב לי על החיים ומשפיע באופן מוחלט על כל החלטה בחיים שלי! הייתי אצל שני פסיכיאטרים שונים, אחד המליץ על טופמקס והשני על פרוזאק. כמובן שבליווי של דיאטנית וטיפול פסיכולוגי. אודה לך אם תוכלי לעזור לי לקבל החלטה. חג שמח!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. כשראיתי את הכותרת הנחתי שאצטרך להכריע בין שתי תרופות פסיכיאטריות, וזה לא משהו שאני מוסמכת אליו כי אינני פסיכיאטרית. אך כשקראתי את הודעתך שמחתי לגלות שיש לי תשובה נחרצת: עליך לנסות להתמודד עם המצב בטיפול אצל תזונאית המתמחה בהפרעות אכילה ואצל פסיכולוג ל פ נ י שנעשה שימוש בטיפול תרופתי! ייתכן שאלה ישיגו את התוצאה, מה גם שלא ידוע שמי מהתרופות שהזכרת פותרת את הבעיה באופן אידיאלי. בהצלחה! גילי

06/06/2011 | 21:19 | מאת: אמיר

שלום רב, לאחרונה אני נאלץ פתאום להתמודד עם הנושא לאחר שמעולם לא נדרשתי לו לפני כן, ועל כן גם הבורות היחסית שלי בו. חברתי בת 22. אנחנו יחד כמעט שלוש שנים. בסתיו שעבר, לאחר שלא התראינו כמה שבועות, ראיתי שהיא איבדה המון ממשקלה. מובן שהדבר הדאיג אותי, אבל בזמנו לא היה לי מושג עד כמה חמור הדבר. ראיתי בה בחורה חזקה ועצמאית, ולאחר שהוצאתי ממנה הבטחה שהיא תשנה את המצב ותתחיל לאכול, האמנתי שבזה הסתיים הדבר. כך באו חודשים ארוכים בהם היא פה ושם העלתה במשקל ומיד איבדה אותו מחדש. אולם היא כל הזמן יצרה רושם שהיא אוכלת ושהכל בסדר, ולכן הנחתי שמדובר בתהליך איטי של התאוששות הגוף מהטראומה. כאשר הוריה דחקו בה לאכול הרבה יותר, הרגעתי אותה ואמרתי שאין צורך להיות היסטריים (כלומר "לדחוף" ריכוזים עצומים של אוכל על מנת לקבל תוצאות מידיות): שכל שעליה לעשות הוא לשמור על תזונה סבירה ושבטווח הארוך זה אמור לסדר הכל. בסך הכל, קניתי את ההצגה שהיא אוכלת, והאמנתי שהכל מסתדר (יש לציין שאנחנו גרים די רחוק אחת מהשני, ולכן אין לי שליטה על התזונה היומיומית שלה). בשבועות האחרונים מצבה השתפר פלאים, ועם זאת בא גם ווידוי עמוק וכן ששטח בפני שהיא סבלה חודשים מאנורקסיה. מסתבר שהיא הייתה "בענין" עוד מנעוריה, אולם רק עכשיו זה התפרץ בדמות פתולוגיה אמיתית. היא סיפרה לי על חודשים של סבל, על דכאון ועל מחשבות אבדניות. הסיבה שהיא נפתחה בפני כך היא שהיא מרגישה הרבה יותר טוב ושהיא באמת ובתמים מצליחה להשתחרר מהמחלה. היא מעלה במשקל, אוכלת בזהירות ושמה לה מטרה לחזור למשקלה מהקיץ שעבר. אני יודע שמחלה מוגדרת כרונית, אך משום מה ההרגשה שלי היא שבמקרה הספציפי הזה היא לא כל כך גרועה. אמנם מסתבר לי בדיעבד שכל הסימפטומים היו שם, ושמדובר באנורקסיה מלאה. מהצד השני, היא התפרצה בגיל יחסית מאוחר וכרגע עושה רושם שהיא מתגברת על המחלה בעצמה. היא אמנם מתארת מחשבות אבדניות קונקרטרטיות, אבל מן הצד השני במשך כך החודשים הללו היא הצליחה לנהל חיים יחסית נורמליים, לשמור על יחסים עם חברים ומשפחה ולהתמודד עם הלימודים באוניברסיטה . היא ביצעה את כל מטלותיה, ואפילו לא הפסיקה לרגע לתכנן לימודים שאפתניים לתואר שני באוניברסיטאות הטובות בעולם. לכן, על אף השוק והפחדים שלי, אני נוטה להאמין שהמצב לא כל כך גרוע. מן הצד השני, אני מודע לכך שזוהי פתולוגיה פסיכיאטרית אמיתית שקשה מאוד לזנוח אותה לחלוטין. יותר מכך, ראיתי מעט מחקרים שעל-פי הם המרכיב הגנטי במחלה חזק מאוד. כיוון שזה לא טאבו בינינו לדבר על משפחה ועל ילדים, קשה לי מאוד להשתרר מן המחשבה על מה שעשוי להיות עתיד ילדי. בינתיים אני מעניק לה את מלוא התמיכה והאמפתיה, והלחץ היחיד שאני מפעיל הוא שלא תשאיר את הדברים הללו בינה לבין עצמה אלא שתשתף אותי ושתאפשר לי לפחות להביע אמפתיה ולעזור ככל שאני יכול. ועם זאת, אני נמצא בפחד תמידי שהמצב שהכרתי בינינו לא יחזור, ושהמחלה תעיב על כל העתיד המשותף שלנו. לכן, שאלתי היא עד כמה כרונית המחלה? ובכל זאת, אני רוצה לשאול האם, מנסיון העבר ולאור הנסיבות הנוכחיות, ניתן לצפות להחלמה מלאה או שברוב המקרים נגזר על החולים ועל הסובבים אותם לחיות עם המחלה ועם השלכותיה. ברור לי שהתשובה אינדיבידואלית ושלא ניתן על סמך התיאור הקצר שלי לתת תשובה ברורה. אולם לאור בורותי ולאור החששות בהם אני מוקף בימים האחרונים, אשמח לקבל איזושהי תשובה ממי שמכיר את הנושא. תודה רבה, אמיר

שלום אמיר. חששך ברור ומובן, ואתו גם הצורך לקבל הרגעה ולשמוע נתונים אופטימים על סיכויי החלמה. נשמע לי שאתה מנסה לשקול ולאסוף פרטים ונתונים לכאן או לכאן על מנת להגיע לתשובה מרגיעה, ולצערי אני לא חושבת שזו הדרך הנכונה להתמודד עם המצב שאתה נמצא בו. אני ממליצה בחום שתנסה לשקול את המקרה הספציפי הזה, את הקשר הספציפי הזה כולל השינויים שהוא עובר, ותנסה לראות האם הוא ממשיך להיות משמעותי עבורך. לדעתי יש מקום שפנה לטיפול על מנת לברר את הדברים הללו מול עצמך. חברתך אכן צריכה להתמקד בהחלמתה, ואין זה נכון לנסות להוציא ממנה הבטחות לגבי החלמתה העתידית כי אין דרך להבטיח משהו כזה. מקווה שתמצא את הדרך הנכונה לך. גילי

05/06/2011 | 01:55 | מאת: רוני

שלום, בערך בסביבות גיל 14 אחותי התחילה בפעילות ספורטיבית אינטנסיבית וכתוצאה מאוד הרזתה (לפני כן היא הייתה מלאה). כיום היא בצבא (בת 19) וכל הזמן מציינת שהיא "שמנה" למרות שלפי הסטנדרטים המקובלים בחברה היא מוגדרת כ"רזה". היום מצאתי בפח שלה 3 עטיפות של סוכריות (אכילה בסתר??). אצלינו במשפחה תמיד הממתקים היו מוחבאים..ואמא שלי דחפה לירידה במשקל כאשר היא סבלה מהשמנה.. אחותי "מאוזנת נפשית" ואני לא ראיתי עוד סימנים שיכולים לרמוז. האם התסמינים הללו אכן מצביעים על בולמיה, או שאני מגזימה? מה כדאי לעשות? תודה מראש, אחות מודאגת

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך לא ניתן לדעת האם אחותך בולימית אך ניתן לדעת שהיא עסוקה באוכל באופן שפוגע באיכות חייה וזו סיבה מספיק טובה למצוא לה מענה טיפולי שיאפשר לה לחיות עם עצמה בשלום. אני מציעה לך לשוחח עמה, ולהציע לפנות לאחת המרפאות שנמצאות ברשימה שפרסמתי בתאריך 24.3. אף על פי שהיא חיילת, מרפאות יכולות לקבל אותה בצירוף טופס מיוחד. יש ליידע את המרפאה בכך שהיא חיילת לפני שמגיעה ולפעול לפי ההנחיות שלהם מבחינת טפסים. מקווה שזה עוזר. בכל מקרה, כייף לה שיש לה כזו אחות אכפתית. גילי

02/06/2011 | 14:09 | מאת: נטע

שלום, בעבר כתבתי פה ועכשיו אני שוב חוזרת אחרי תקופה מסוימת שלא הייתי כאן. קראתי כמה מההודעות האחרונות פה ודי הזדהיתי עם הנושא של אכילה רגשית. אני מתמודדת עם העניין כבר תקופה מאוד ארוכה. לאחרונה עליתי במשקל והגעתי למשקל ולBMI שבחיים לא הייתי בהם. חשבתי שמכאן תבוא הישועה ואני אתחיל לקחת את עצמי בידיים אבל זה לא קורה. גם זה שאני סובלת מכאבי גב והרופא הזהיר אותי שלא להשמין עוד כי עודף משקל כידוע גם הוא יכול להשפיע על הגב והבטחתי לעצמי לעשות מאמץ רק בשביל זה, כדי לא להוסיף עוד משקל על הגב אבל זה לא קורה. החולשה שלי היא בעיקר כשאני בעבודה, אני משתעממת או שצריכה לעשות עבודות שאני לא אוהבת ואז מנחמת את עצמי עם ממתקים ושטויות. (ואני גם לוקחת אוכל רגיל לעבודה אבל זה לא עוזר ולא מונע ממני לאכול גם ממתקים). מן הסתם בגלל כאבי הגב שלי אני גם לא יכולה לעשות ספורט שקצת יאזן את המשקל. מה אפשר לעשות כדי להתגבר על הדחף הזה לאכילה של דברים שלא תורמים לי ואף מזיקים?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נטע האם הנך בטיפול אצל תזונאית המתמחה בהפרעות אכילה? ליווי כזה בדגש על החלק הקוגניטיבי וההתנהגותי (מחשבות והתנהגות) צפוי לסייע לך

30/05/2011 | 23:57 | מאת: hory

גילי שלום, אני סובלת מאכילה כפייתית ומטופלת בטיפול פסיכולוגי. ברור לי הצורך לליווי תזונתי, ואכן היה כבר ניסיון עם תזונאית, שלקח בי הרבה זמן לתת אמון בדרך שלה, ואחרי שהתחברתי, השתדלתי והשקעתי כל כך הרבה מעצמי, והיו עליות והיו ירידות, אך הליווי נפסק כשהיא הבינה שהדברים עמוקים יותר, ולדבריה,לא רצתה לקחת את המקום של הטיפול הפסיכולוגי. כפי שנראה לי, בדרך כלל הפרעות אכילה הם לא עיניין טכני בלבד אלא נובעות ונוגעות ברבדים רבים. אז האם זה אומר שלתזונאית אין מקום?ורק טיפול רגשי? אני מרגישה כי הדברים נוגעים אחד בשני, וללא רגיעה באכילה לא אוכל להתקדם בטיפול הרגשי, וכן כאשר הטיפול הרגשי יעמיק יותר גם בתחום האכילה אולי יהיה טוב יותר. אני מודעת לצורך למצוא לי ליווי שייתן מענה מועיל, מלווה ומקדם לטיפול הנפשי שאני מצוייה בו, אך חוששת ששוב אתן את אמוני וכל כוחותיי, והכל יגמר במפח נפש. התזונאית שהייתי אצלה איננה הראשונה, והייתי קודם לכן במסגרות שונות, ואני מרגישה שכל פעם אני צריכה לתת אמון מחדש והכל נכשל. וכל אחד עם אני מאמין שונה, ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שיש בי נכונות לתת צ'אנס אחרון לליווי שכזה, אך מרגישה שצריכה שמשהו ייתן לי חותמת על מישהי שהיא בטוח טובה, ולא סתם תגרום לי שוב לאכזבה ויאוש.כי באמת שכבר אין לי כוחות. לוידעת אם יש באפשרותך ובהכרותך להמליץ על מישהי, אך בכל זאת מנסה את מזלי. (אזור מודיעין- ירושלים) תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

יש לי המלצה מעולה באזורך! כתבי לי למייל gily.agar@gmail.com

28/05/2011 | 21:09 | מאת: ענת

הי, מקווה שהגעתי לפורום המתאים. הבת שלי בת 6. ילדה בריאה, חכמה ומתוקה ורזה. בבית.. היא לא אוהבת לאכול. כל ארוחה זו מעין ויכוח של "תאכלי עוד/לא לקום מהשולחן". אבל, בבתים אחרים.. כשהיא נפגשת אצל חברות אחה"צ.. די בסמוך לזמן הגעתה.. היא מבקשת משהוא לאכול. אני מסבירה לה שזה לא יפה ולא מנומס... כועסת עליה/מענישה אותה וכלום לא עוזר. אני יודעת את זה "דרך האמהות" שמספרות לי כמה כיף זה שהילדה שלי אוהבת לאכול... ואני משתגעת מזה. למה זה?

לקריאה נוספת והעמקה

היי ענת את מודאגת מכך שבתך מבקשת לאכול בבתים של אחרים ומה שעולה בדעתי זו השאלה- מדוע זה כל כך מלחיץ אותך. נשמע שאת מאד מוטרדת מעניין הנימוס בבתים של אחרים וזה מובן, אבל אני מאמינה שמשהו ביחס שלך לאכילה אצל אחרים עובר לבתך ופועל כ"מים גנובים ימתקו". יש לילדים חיבה גדולה לאכול אצל אחרים. זה חלק מחוויית הביקור מבחינתם. ייתכן גם, שבתך מתייחסת לאוכל כאל משהו מרגיע וזקוקה לכך בביקור על מנת להרגיש טוב יותר. מעניינת העובדה שבבית הילדה לא אוכלת לשביעות רצונך. ברור מדוע זה יוצר תחושה של תסכול אצלך, שאת מנסה לתת לה והיא לא לוקחת, אך מאחרים מבקשת. לאכילה יש רבדים רגשיים רבים ולכן סביר הפגיעה שלך היא לא מהעניין הקונקרטי של האוכל אלא מכך שאת מרגישה שנוצרת תחושה אצל האמהות האחרות שאת לא נותנת לה מספיק, ושהן כן מצליחות לתת כיוון שמדובר בגיל צעיר וקריטי, הייתי מציעה לך לפנות למספר שיחות של הדרכת הורים שיעזרו לך להבין מה קורה בבית בעניין האוכל, מה הוא מייצג בדינאמיקה בינכן ומדוע נוצר מצב שדפוסי האכילה בבית ובבתים של אחרים מנוגדים. זה הרבה יותר חשוב מאשר עניין הנימוס לדעתי, כי הסמפטום לרוב נעוץ במשהו יותר עמוק שכדאי לפתור לגבי עניין הנימוס, ולא כפתרון אלא רק כדי להרגיע אותך בעניין הזה, מנסיוני, אנשים מאד אוהבים שילדים מרגישים אצלם נוח בבית ואוכלים בשמחה. בנוסף לכך, אולי תציעי לבתך שתבחרו יחד משהו להביא לבית של החברה ושאותו הן תאכלנה יחד, וזה רק כדי שלא תרגישי שלא בנוח שבתך אוכלת, אך שוב, זה העניין המשני והעניין הראשי הוא להבין מה קורה בבית מה דעתך? גילי

30/05/2011 | 22:35 | מאת: ענת

גילי שלום, תודה על התייחסותך. קיבלתי בהבנה את דבריך. אחרי שקראתי את מה שכתבת הרגשתי שאולי הבעיה אצלי כלומר.. מכיוון שהילדה היא מעין "כרטיס ביקור" שלי אני הייתי רוצה שתתנהג יפה ובצורה מנומסת אצל אחרים ולבקש אוכל מתפרש בעיניי כלא מנומס ואולי פה הבעיה. יצא לי לדבר טלפונית עם אשת מקצוע בתחום הייעוץ החינוכי בין ילדים/הורים ולדעתה הילדה נמצאת במצוקה כל שהיא וצריך לדעת מה הסיבה.הדבר היחידי שעולה לי בראש הוא שזו דרך של הילדה לקבל תשומת לב מהאמא האחרת ..(יש לי עוד 3 בנות קטנות ממנה) אני עושה הכל ומאוד משתדלת לחלק את עצמי בצורה "נכונה" בין 4 הבנות שכולן קטנות ואולי באיזשהוא מקום הילדה "הגדולה" מחפשת תשומת לב גם במקום אחר. יכול להיות? נראה לי שזה מעיד על מצוקה? תודה

27/05/2011 | 09:17 | מאת: שני

היי אני בת 25 אמא לילד בן 3 בשנתיים האחרונות אני קמה מתוך שינה לפנות בוקר בדרך כלל ואוכלת שוקולד או עוגיות כל דבר שהוא בדרך כלל מתוק...רציתי לדעת איך אני מטפלת בבעיה הזו כי אני קמה בבוקר עם הרגשה נוראיתת וצרבות..תודה רבה ושבת שלום.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. אם אני מבינה נכון את מה שאת מתארת, האכילה מתרחשת מתוך שינה, כלומר ללא זכרון שלך שאת קמה או אוכלת. האם זה המקרה? אם כן את לוקה בתסמונת בשם אכילת לילה, הידועה בשם המקצועי Nocturnal eating disorder הפרעה זו הנה הפרעה שמוגדרת על הגבול בין הפרעת שינה, הפרעת מצב רוח והפרעת אכילה בשלב הראשון מומלץ ביותר לפנות למרפאת שינה (יש כמה כאלה במספר בתי חולים) ולהבדק על ידי רופא המתמחה בתחום השינה ומכיר את נושא האכילה הלילית. תוכלי לקבל הפניה למרפאת שינה דרך רופא המשפחה שלך בקופת החולים. מבחינת טיפול לתופעה זו, פעמים רבות טיפול תרופתי הקשור לשינה (כגון מלטונין) מסייע לבעיה, ולעיתים גם טיפול בתרופה פסיכיאטרית . עם זאת, יתכן וישנם תכנים רגשיים אשר מעסיקים אותך ומוצאים ביטוי באכילה לא נשלטת בלילה לכן, לאחר פניה לרופא מתאים וקבלת טיפול במישור הרפואי, אם הבעיה תמשיך או אם תרגישי שנושא האכילה מעסיק אותך, תוכלי לפנות גם לטיפול פסיכולוגי שיהיה הרבה בהצלחה גילי

26/05/2011 | 18:45 | מאת: סוואנה

איך מתגברים על אכילה רגשית? כל החיים הייתי בנאדם שאוכל בגלל חוסר יכולת להתמודד עם מצבי לחץ או מצבים לא ידועים, תמיד האוכל שימש כמגן מפני הדברים הללו, בין אם הרעבה עצמית ובין עם אכילה מרובה של אוכל שמזיק לי ולא תורם לי בכלל אני רוצה לצאת ממירוץ העכברים הזה!

לקריאה נוספת והעמקה

סוואנה שלום את מוזמנת לפנות אלי למייל gily.agar@gmail.com

29/05/2011 | 18:44 | מאת: טל

סוואנה שלום, אני אוכל להמליץ לך על מטפלת מקסימה שמאוד עוזרת לי בנושא אכילה כפייתית ורגשית אם תרצי רשמי לי למיי שלי obden3@walla.com

היי עודד אשמח לקבל את שמה של המטפלת גם כן gily.agar@gmail.com תודה!

31/05/2011 | 16:05 | מאת: ana

היי סוואנה אכילה רגשית זה דבר כלכך מתסכל ,אני מכירה את זה לצערי הרב מאוד מניסיוני האישי של שנים בהם לא הצלחתי להפסיק לאכול וגם אני רוצה כבר שזה יגמר,עכשיו אני במצב יותר טוב אבל רק בגלל שלא קרה שומדבר גדול בחיי לאחרונה,אבל אין ספק שזה דבר נוראי אכילה רגשית,זו פשוט מכה!

20/05/2011 | 06:11 | מאת: אלרון

לא משנה מה ניסיתי ואיך, תמיד אני חוזר להיות שמן. אני מרגיש אי נוחות כללית עם עצמי ואין לי שום שליטה על מה שאני מכניס לגופי. כרגע אני במשקל הכי גבוה שהייתי אי פעם. אני מיואש מאד ולא יודע מה לעשות. אשמח לעצה ולהכוונה.

שלום לך אשמח אם תוכל לפנות אלי במייל וננסה לחשוב ביחד איך כדאי להתקדם. מחכה לשמוע ממך gily.agar@gmail.com גילי

07/06/2011 | 03:37 | מאת: דור

יש לי את הפיתרון הטוב בשבילך..אשמח לתת עוד פרטים במייל שלי do_so_ma@walla.co.il

08/05/2011 | 11:18 | מאת: דורית

שלום גילי, ביתי בת ה-2 עם בעיית אכילה מגיל 6 חודשים בערך, עברנו תהליך ארוך ועדיין הבעיה טרם נפתרה העיסוק באוכל כבר לא כל כך אובססיבי אבל עדיין מטריד מאוד אותי מתסכלת העובדה שאני לא מצליחה להפסיק לעניין אותה באוכל ומנסה לגרום לה לרצות לאוכל לבד מה שעדיין לא קורה לצערי האם יש לך רעיון שאוכל לנסות ליישם כמו כן באחרונה היא מסירה בגדים דווקא בזמן הארוחות זמן שלא הייתי רוצה להתעמת איתה בו.קצת אובדת עצות אשמח לקבל משוב. דורית

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך נכון יותר לפנות לפורום הפרעות אכילה בפעוטות http://www.doctors.co.il/forum-3540 הרבה הרבה בהצלחה

07/05/2011 | 11:54 | מאת: רונה

היי אני רק התגייסתי לצבא..ואני אחרי הטירונות..הקורס עדיין לא התחיל אז אנחנו רק נרשמים ואני נמצאת כרגע בבה"ד 7... האמת שאני לא יודעת לאן לפנות....ישלי בעית אכילה כבר מעל לשנה...כבר קרוב לשנתיים...שאני אוכלת אכילה רגשית ואני רק משמינה...אני בחורה מלאה ...אבל אני מפחדת שזה יחמיר...אז לאחרונה התחלתי פשוט להקיא כל מה שאני אוכלת... אני מפחדת שכבר פיתחתי לעצמי בולימיה... אני לא יודעת אם בצבא יכולים לעזור...כי באזרחות כן פניתי לגורמים אבל אף אחד לא הבין אותי...ווויתרתי וגם האמצעים הכספיים שלי על הפנים.... אני מפחדת שאם אני אגש למישהו בצבא יורידו לי פרופיל או יוציאו אותי או לא יודעת מה....אני לא רוצה טיפול עם כדורים זה מגעיל אותי...אולי שיחות? אני לא יודעת...אני צריכה מישהו קבוע כזה...אבל אני לא יודעת למי לגשת..לאן לפנות..מה לעשות גם אני לא יודעת איפה אני אהיה למרות שאני יודעת תתפקיד...למי לפנות? הבנתי שיש קב"ן אבל אני לא רוצה לשם כי לא ניראלי שמישו יבין אותי..אני צריכה מישהו שמבין בנושא הזה...אבל אני מפחדת שישנו לי משהו בבצבא בגלל שאני אחשוף את זה..מבינים?.. מה אתם ממליצים לי? תודה רונה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רונה טוב מאד מאד שפנית כשהתחלת להקיא כי ההקאות הן הרסניות ומסוכנות לגוף ולנפש! דבר ראשון נסי לרכז מאמצים בלא להקיא גם אם את חוששת לעלות במשקל. את זקוקה לטיפול במסגרת של הפרעות אכילה. ישנן מסגרות ציבוריות כאלה שהן ללא תשלום, והצבא בדרך כלל מאשר להיות בטיפול כזה גם לחיילים כי אין בצבא מסגרת שמתמחה בהפרעות אכילה אשמח לעזור לך בתהליך הזה למציאת מקום מתאים. בשלב הראשון את מוזמנת לפנות אלי במייל כדי שנחשוב ביחד מה המרפאה הטובה ביותר עבורך בהתאם למקום מגורייך והמקום שאת צפויה לשרת בו בהמשך כשתהיה מרפאה מתאימה תוכלי לפנות לקב"נ ולהסביר שהנך מעוניינת להיות בטיפול וכן להמשיך בצבא. אני מקווה שעד שתפני כבר לא תהיינה הקאות בכלל (כי את עושה מאמצים מהיום להפסיק), ואין סיבה שיורידו פרופיל במרפאה שכזו תהיה תזונאית שתלווה אותך ולכן גם את את כעת עולה במשקל כי את לא מקיאה, בקרוב תתחילי בתהליך מסודר שיעזור לך לשלוט באכילה הרגשית ותרדי במשקל את מה שעלית המייל שלי הוא gily.agar@gmail.com מחכה לשמוע ממך גילי

03/05/2011 | 03:30 | מאת: מיכל

גילי שלום אני בת 26 ובולמית כבר 10 שנים. עברתי את כל שלבי המחלה הידועים, הסתרה הכחשה, ירידה דרסטית במשקל וכו' קיבלתי טיפולים שונים ומגוונים החל מדיקור, בערך שלושה פסיכולוגים שונים ולאחרונה מטפלת באכילה רגשית (שעזרה לי אך אין לי כסף לממן את הטיפולים אצלה) למרות שיש לי תקופות יותר טובות (לאחרונה הצלחתי לעבור חודשיים וחצי ללא הקאה אחת- הישג מדהים מבחינתי), נדמה שתמיד אני חוזרת לנקודת ההתחלה. יש בי רצון עז להיפטר מהמחלה כי אני מפחדת מהתוצאות ההרסניות שלה אני לא רוצה למות בגיל שלושים מדום לב, אבל עד עכשיו לא מצאתי את הפתרון ועלייה במשקל תמיד מפחידה אותי יותר. בנוסף זה משפיע לי על חיי היומיום שבהם אני חסרת אנרגיה, עייפה וסובלת מסחרחורת ובעיות שונות בעיכול. יש לי כמה שאלות: 1. האם לדעתך ניתן לצאת מהמצב הזה אחרי כל כך הרבה שנים? 2. אילו בדיקות עליי לבקש מרופא המשפחה כדי לקבל תמונת מצב על נזקים שיכלו בינתיים להיווצר? (הייתי אצל גסטרולוג אך הוא לא רצה לעשות לי בדיקות חודרניות והפנה אותי לטיפול פסיכולוגי) 3. אני שוקלת לקחת תרופות שאולי יעזרו לי עם המצב אך אני לא רוצה להכנס לטיפול פסיכולוגי נוסף מכיוון שהטיפול האחרון (שהיה אגב במסגרת מרפאה להפרעות אכילה) היה חובבני ולא אחראי ואני מרגישה כי אין לי כוחות נפשיים לפתוח את הסיפור בפני מישהו נוסף. האם ניתן לקחת תרופות ללא טיפול פסיכולוגי? 4. אני סובלת מתסמונת קדם ווסתית חמורה מאוד שהיא בדרך כלל נקודות השפל של הבולמיה. והשבוע שלפני המחזור מלווה בדיכאון עז ובולמוסים- האם זה קשור או מחמיר עקב הבולמיה? אודה לך מאוד על כל עצה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך מיכל אני סבורה שניתן וצריך להתגבר על הבעיה אחרי כל השנים הללו אך נדרש לשם כך טיפול. שאלות2-3 צריכות להיות מופנות לרופאים המתאימים (רופא משפחה או מטבוליזם, ופסיכיאטר). בגדול לא ידוע על תרופות שעוזרות באופן מובהק לטפל בהפרעת האכילה התסמונת הקדם וסתית עשוייה להחמיר את התיאבון והבולימיה ולא להיפך, ועבורה דווקא ממליצים על טיפול תרופתי אנטי דכאוני באיכילוב יש מרפאה פסיכיאטרית לנשים המתמחה בטיפול בתסמונת קדם וסתית. יש להם גם טיפול בהפרעות אכילה אז אולי תוכלי לרכז שם כמה טיפולים בהצלחה

עד גיל 11 הייתי ממוצעת וללא מודעות לנושא המשקל. בגיל 11 חליתי במחלה קשה והגעתי למשקל נמוך. החלמתי לחלוטין. ומגיל 12 אני שמנה. אציין כי חרוב הנשים במשפחה יש עודף משקל גדול. מגיל 12 אני בדיאטות. כל הסוגים והמינים עם ספורט בלי ספורט. עולה יורדת במשקל. גובהי 160. נעה במשקל. בת 37. אמא לילד. בנוסף אני בטיפולי פוריות. מקבלת המון הורמונים. בעיקבות ההורמונים דיכאונות = אכילה, ועלייה במשקל ללא שליטה. אני כן עושה ספורט עכשיו המון המון הליכות, אחרת בוודאי היתי מגיעה שוב ל 100 קג. כלומר - יש לי בעיית עודף משקל גם כמבנה גוף והרגלי אכילה מבית, גם טראומת ילדות שקשורה לנושא המשקל וגם בעיית פוריות שמשפיעה/מושפעת מהנושא. למדתי לקבל ולאהוב את עצמי ככה אבל לא נוח לי להיות כל כך גדולה. זקוקה לעצה בנושא. 

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך נשמע שמה שאת זקוקה לו אינו דיאטה מפני שהדגש אינו על משקל עודף אלא על תנודות קיצוניות במשקל. ולכן, את זקוקה לליווי מקצועי הכולל תזונאית טובה המתמחה בהפרעות אכילה, טיפול פסיכולוגי שיסייע לווסת רגשות שלא באמצעות אכילה. כל אלה תוכלי למצוא ללא תשלום תחת קורת גג אחת במרכזים הציבוריים המתמחים בטיפול בהפרעות אכילה כפי שמוצע ברשימה שפרסמתי בתאריך 24.3 ניתן לקיים טיפולים שכאלה גם דרך קופת חולים וגם באופן פרטי נשמע שנגרם לך סבל רב ושאת זקוקה לתמיכה כדי להתמודד עם שלל האתגרים הרגשיים והגופניים בפרט תחת טיפולי פוריות שאינם פשוטים כלל לגוף ולנפש הרבה בהצלחה גילי

26/04/2011 | 01:45 | מאת: רנוש

שלום דר :המשקל הנוכחי שלי הוא נמוך והאורך 160ס"מ לפני כשנה היה 50 התחלתי בתהליך הרזיה להוריד כמה קילוגרמים חשבתי שכך יותר יפה אבל בתקופה שלפני כמה חןדשים התחרטתי החלטתי שאני צריכה לעלות במשקל לפחות עד 50 התחלתי לאכול כל שלוש שעות מנה עם לחם או אורז בלי הרגשה של רעב רק לאכול בכמויות גדולות מפחד מלרזות יותר לא יודעת מה לעשות אני מדוכאת רוצה להיות בחורה נורמלית אני מאשימה עצמי כל שאני גרמתי לזה

שלום רנוש, טוב שפנית לכאן. חשוב שתדעי שאני פסיכולוגית ולא ד'ר. אני חושבת שאת זקוקה לעזרה בארגון התזונה שלך. בת כמה את ומהיכן את בארץ? האם תהיי מוכנה ללכת לתזונאית שתעזור לך לאכול את הדברים שבריאים עבורך לפי גילך גובהך ומשקלך? האם היית בטיפול כלשהו בעבר? גילי

25/04/2011 | 17:15 | מאת: אור

שלום וברכה! רציתי לשאול אני בת 29 אחרי לידה ראשונה , לפני הלידה שקלתי62 קילו אחרי הלידה ירדתי למשקל של 56 קילו על 1.65 , אני בולמית כבר יותר מעשר שנים כאשר זה לא השפיע לי בעבר על המשקל ותמיד הייתי מלאה קצת ולכן גם כל הזמן לא ראיתי דחיפות כלשהי לפנות לטיפול מקצועי וניסיתי להתמודד לבד, כרגע אחר הלידה ירדתי המון במשקל ואני מוצאת את עצמי מקיאה לעיתים קרובות ואם אני עולה במשקל אני דואגת לשתות משלשל טבעי כדי שאני לא ירגיש מלאות כלשהי, אני לא שולטת ברוב הפעמים בכמות האוכל ומוצאת את עצמי מקיאה , המשפחה שלי יודעת מהנושא אך לא מחומרת הבעיה ואני מוצאת את עצמי משקרת להם שאני כבר לא מקיאה אני באמת רוצה להפסיק ולדעת לשלוט בחיי אבל זה חזק ממני , אין לי מושג לאן לפנות אני לא כל כך פתוחה עם הרופא משפחה שלי ואין לי יכולת כלכלית לממן טיפולים מסוג זה , רציתי לשאול בנוסף אם יש תופעות לוואי לבולמיה לטווח ארוך ואיך אפשר לטפל גם בעצירות שהיא חלק מתופעת הלוואי, אני רוצה להביא עוד ילדים אבל מרגישה שללא טיפול אני פשוט יתמוטט אני מרגישה שגם הביטחון שלי במידה מסויימת ירד בעקבות כך , רציתי לדעת אם יש מקומות שהטיפול בהן הוא לא יקר כי כלכלית אני לא יכולה לאפשר לעצמי ולסיום רציתי לשאול אם הטיפול יכול לפגוע בי לעתיד לחזקת הילדה במידה ומשהו משתבש בנישואים שלי (לכל מקרה שלא יהיה )?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך. טוב שהחלטת לכתוב כאן ולמצוא פתרון למצבך. למרבה הצער לבולימיה יש השלכות בראותיות ארוכות טווח חמורות, ולכן חשוב שמצבך ישתפר וזאת בנוסף לסבל הנפשי שנגרם לך ושיכול להפסק. ישנה רשימה של מקומות לטיפול בהפרעות אכילה ללא תשלום שפרסמתי בתאריך 24.3 ושמסומנת בריבוע אדום. תוכלי למצוא שם מקום בהתאם לאזור מגורייך ואם תתקשי למצוא תוכלי לפנות אלי כאן או במייל gily.agar@gmail.com טיפול בבולימיה לא אמור לסכן את המשמורת שלך במקרה של גירושין ככל שידוע לי (רצוי להתייעץ עם עורך דין) אבל כך או כך ככל שתהיי יותר בריאה ומטופלת, כך תוכלי להיות אמא יותר זמינה וני מאמינה שאם יגיע רגע שכזה, אז העובדה שאת בטיפול ולוקחת את עצמך בידיים רק תהיה נקודה לזכותך אשמח לעזור עוד אם אפשר את מוזמנת להמשיך לכתוב כאן גילי

22/04/2011 | 11:27 | מאת: שלי

שלום שמי שלי ..ואני מאוד צריכה שיעזרו לימשום שנמאס לי הייתי מאוד רזה (כיהייתי אנורקסית) ועכשיו אני נורא השמנתי כי הכריחו אותי אני בערך 60 קילו על מטר 76 אני חושבת שכולם רוצים שאני יחזורלהראות כמו שנראתי פעם וזה מוציא אותימדעתי אני נכנסת להמון התקפים של עצבובכי במיוחדאחרי שאני חושבת שאני שמנה מאוד מול המראה אני גם מתחילה להיות עצובה כאשר אין ליעם מי לדבר וכבר יש ליהרגשה שאף אחד לא יכול לעזור לי כי כבר לכולם נמאס לשמוע את מה שאני חושבת ואני ממש מרגישה שאני אובדת עצות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שלי אני שומעת כמה קשה לך עם המשקל הנוכחי שלך, אבל חשוב שתזכרי שהצלת את עצמך מתת המשקל וממצב בריאותי שיכול להסתיים במוות נשמע שעשית דרך מבחינה פיסית אך לא מבחינה נפשית. חשוב שיהיה לך עם מי לדבר בנוגע לאיך שאת מרגישה כעת עם הגוך שלך ועם עצמך. האם את בטיפול פסיכולוגי? מאד קשה להתרגל לגוף לאחר שינוי שכזה ללא ליווי מקצועי והתחושות שלך הן הגיוניות. הן לא מעידות על כך שאת באמת במשקל עודף אלא מעידות על מהירות השינוי שעברת והזמן שלוקח לעכל אותו. יש רשימת אפשרויות לטיפול בפורום. עדכני אם תצטרכי עזרה במציאת כתובת מתאימה. והמשיכי לכתוב כאן. גילי

28/04/2011 | 19:34 | מאת: שלי

אני מטופלת אצל פסיכולוגית פעמיםבשבוע ואצל דיאטניתואצל פסיכיאטרית אני לוקחתתרופות אנטי דיכאוניותועדין אני עדין לא סובלתאתעצמי אני כבר בטיפול שנתיים

13/04/2011 | 20:13 | מאת: hory

אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות..חוץ מלהמשיך ולפגוע בעצמי. אני מרגישה שאני מנסה באמת כל מה שרק אפשר כדי להתמודד עם האכילה הכפייתית הזאת, אבל פשוט הכל כל כך דפוק ואין מה שיכול לעזור. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מעל חצי שנה, פעמיים בשבוע ובאמת מרגישה שהוא טוב, נוגע ומשמעותי עבורי, אבל אין. זה פשוט לא משפיע על ההיבט ההתנהגותי, והכל ממשיך ומחריף ואין מוצא. אז שילבתי גם טיפול עם תזונאית, ובאמת שממש נתן לי כיווני חשיבה, ודברים שתיאורטית אני ממש מסכימה ושואפת אליהם. אבל שוב, זה לא משפיע כלל על ההיבט ההתנהגותי. ונכון שזה תהליך ארוך וכו' וכו', אבל ככה פשוט אי אפשר להמשיך יותר. מצד אחד כואב, מצד שני כבר כל כך קהת חושים. והולכת על התפר וכבר לא יודעת מה עדיף.

שלום לך! כמה מתסכל שהשינוי לוקח זמן. אך אם הטיפול משמעותי, יש לו ערך בוודאות. אם יש סימפטומים התנהגותיים שאינם משתנים גם בטיפול של תזונאית טובה, נסי להציע למטפלת שלך לשלב אלמנטים התנהגותיים בטיפול, או שפני במקביל לטיפול התנהגותי בהפרעות אכילה. בטיפול כזה תרכשי כלים קונקרטיים ותתאמני על שינוי ההרגלים שנטמעו וההתנהגויות האוטומטיות. לעיתים טיפול שכזה אחת לשבוע וטיפול "רגיל" אחת לשבוע יכול לתת מענה טוב ביותר. אני מכירה מכון שעושה טיפול התנהגותי בהפרעות אכילה באזור המרכז, אך באתר של המטפלים הקוגניטיבים ההתנהגותיים (האתר של איט"ה) ישנו אלפון של מטפלים לפי אזורי מגורים, מבינהם תוכלי למצוא מישהו שמתמחה בהפרעות אכילה. מוזמנת לפנות אלי אם יש צורך למצוא מישהו. אל תוותרי! את בדרך הנכונה. עוד קצת הכוונה ותרגישי שינוי. מחכה לשמוע איך מתקדם גילי

15/04/2011 | 13:19 | מאת: hory

תודה רבה על התייחסותך! האמת שבשלב שהחלטנו לשלב טיפול תזונתי, היה התבלטות אם המטפלת הנוכחית תשלב היבטים התנהגותיים או לערב אדם נוסף. כיוון שחשבתי שאם נהפוך את הטיפול הנוכחי לגם התנהגותי, הטיפול יעסוק פחות בדברים שבעומק ויותר בהתנהגות, וכך לדעתי יהיה פחות משמעותי, החלטנו לערב אדם נוסף. והיתה לנו הסכמה על כך. כיום, הטיפול התזונתי דיי הסתיים,ומצד אחד אני מרגישה שבאמת הטיפול הנוכחי עם הפסיכולוגית נהיה הרבה יותר משמעותי דווקא כי יכולתי פחות לעסוק איתה על ההיבט ההתנהגותי, ויותר על דברים שבעומק. ולכן עולה בי שוב החשש שאם אכניס לטיפול הנ"ל את ההיבט ההתנהגותי, זה יגרע מהטיפול מבחינתי.. אך מצד שני, נראה לי שלהיות מטופלת גם אצלה, וגם בנוסף אצל מטפל קוגניטיב-התנהגותי, נראה לי דיי כפול ומיותר. לא? תודה וחג שמח.

05/04/2011 | 23:00 | מאת: פברואר

שלום, מגיל ההתבגרות אני סובלת מאנורקסיה. הנושא בטיפול ובשנים האחרונות אני יציבה. כיום אני נשואה עם שני ילדים. אני מחנכת כיתה ד. בכיתתי ישנה תלמידה עם הפרעות אכילה- לא נאמר לי מה אך נאמר לי לעקוב אחריה שהיא אכן מסיימת את הארוחות שלה. התנהגותיה מאוד מזכירות לי את שלי מתקופתי הלא טובות. אני נוטה להתערב בצורה מאוד עדינה וזוכרת היטב אילו התערבויות לא אהבתי שעשו לי- אותם לא עושה לה. האם אני פועלת נכון, האם עלי לא לבצע התערבות ורק לעדכן אם היא סיימה את הארוחה? תודה פברואר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב כל הכבוד על המודעות שלך לתלמידה ולמה שהיא מעוררת בך. הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לבדוק אם הילדה מטופלת, ואם כן לקבל הנחייה מהמטפלים שלה. אם לא, יש לערב את יועצת בית הספר שתיצור קשר עם ההורים ולחשוב יחד כיצד צריך להגיב אליה על מנת לעזור ולא להזיק, וזאת בהתאם למקרה הספציפי. בהצלחה! גילי

03/04/2011 | 13:21 | מאת: איילה

שלום גילי. שמחה שמצאתי את הפורום הזה. אני בת 39 ונמצאת במעגל הדיאטות מגיל 8. ב- 10 השנים האחרונות הייתי בקבוצת תמיכה להרזיה, שבתוכנית שבה הצלחתי להתמיד לכל היותר שבוע-שבועיים. היה פטנט "מנה מותרת" שאיפשר פעם בשבוע לאכול מנה אקסטרא ובה כמובן נפלתי. לא משנה אם לקחתי מתוק, מלוח. תמיד בסופה רציתי עוד וה"עוד" הפך להמון. לא יודעת כיצד להתמודד עם בולמוסים קשים. אתן לדוגמא את השבוע האחרון: סיימתי 7 ימים בהם שמרתי ואכלתי מנות מדודות, עפ"י המלצת דיאטנית. ברגע אחד של מחשבה "מגיע לי" פשוט פירקתי את המקרר. אין דרך אחרת לתאר זאת. אכילה כמו מטורפת, עוד מנה, עוד פחמימה, עוד סוכרים. בגלל שהבית שלי נקי, לקחתי 100 ש"ח וקניתי מכל הבא ליד בפיצוציה. בשבוע העליתי 7 ק"ג (מדדתי, בדוק!). בכל פעם מרימה את עצמי בכוח מהנפילה וממשיכה בתוכנית. אבל איך ממשיכים ככה? איזו מין איכות חיים זו? טופלתי במשך שנים ע"י פסיכולוגית, הייתי במכון להפרעות אכילה של מכבי, דיאטנית קלינית והוליסטית, OA ועוד מסגרות. הכל טוב ויפה, עד הבולמוס ומשם ואילך - התאבדות. אין דרך אחרת לתאר זאת. לא יודעת איך יוצאים מהמעגל הנוראי הזה. העליות המהירות במשקל משפיעות עלי גם בריאותית וגם מבחינה מורלית. מרגישה רע ורוצה לצאת מזה. אנא עזרתך. איילה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום איילה אכן משמח שמצאת את הפורום. אני ממליצה לך לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי הממוקד בהפרעות אכילה. כיוון שטופלת שנים בטיפול פסיכולוגי, טיפול ממוקד שכזה יכול לסייע לך להתמודד בדיוק עם הנקודה הספציפית שבה את מתקשה, דרך תרגול חי וממוקד של התמודדות מול אוכל, התמודדות בסופר מרקט, תירגול של אכילת מתוק מבלי לגלוש לבולמוס וכו. קיים מכון שכזה ברמת החייל אותו מנהל ד"ר אוהד הרשקוביץ. אני לא מכירה את עבודתו מקרוב אך משיחות שערכתי איתו נשמע שהוא מקצועי. מקווה שזה יתאים. אם תרצי שנחשוב יחד על עוד רעיונות את מוזמנת לכתוב שוב כאן או למייל gily.agar@gmail.com גילי

15/04/2011 | 13:20 | מאת: איילה

חשבתי שיש איסור אתי לפרסם בפורומים. הדר' שהמלצת עליו, הוא אולי מקצועי, אבל בפועל, המטפלים במרכז הם מטפלים צעירים, לאו דווקא פסיכולוגים אלא כאלו שלמדו תואר בcbt, שמקבלים שכר נמוך ביותר. ממליצה לגשת לטיפול לפסיכולוג פרטי. גם זול יותר, גם יודעים את מי מקבלים.

03/04/2011 | 13:13 | מאת: נופר

אחותי סובלת כבר שנים ארוכות מבולימיה. היא כבר הגיעה לשלב שבו היא מודעת למחלה, ורוצה לקבל עזרה. הבעיה היא שבמגזר הפרטי העלויות הן גבוהות, ואין באפשרותי לשלם. שאלתי היא איך אפשר לעזור לה בבית, ואיזו מסגרת מתאימה לה ביותר. היא כבר אחרי צבא ומתחילה לבנות את חייה, כך שטיפול אינטנסיבי אינו בא בחשבון עבורה. אשמח לקבל תשובה.. תודה.

שלום נופר נסי לפנות לאחת המרפאות הציבוריות המתמחות בהפרעות אכילה מתוך הרשימה שפרסמתי ב24.3. שם תוכל אחותך לקבל טיפול מרפאתי (פעם או פעמיים בשבוע), ללא תשלום, מצוות המתמחה בתחום. בהצלחה

שלום לכולם בשבוע הבא, ה27.3 ועד ה3.4 לא יהיה מענה שלי בפורום כולם מוזמנים לכתוב, ואשתדל לענות מהר ככל שאוכל בשבוע שלאחר מכן נתראה בקרוב גילי

שלום לכולם אני מצרפת כאן רשימה של מקומות ציבוריים ופרטיים לטיפול בהפרעות אכילה. אין ברשימה זו משום המלצה על מקום זה או אחר, אלא ריכוז של אינפורמציה עבורכם. כל אחד צריך לברר מה מהמסגרות מתאימה לו מבחינה כלכלית ומבחינת התכנית שמוצעת במקום, ולבחון האם המקום עונה על צרכיו. אפשרויות טיפול בהפרעות אכילה: באופן כללי מומלץ שהטיפול יכלול טיפול רגשי (פסיכולוגי) ןטיפול של תזונאית המתמחה בהפרעות אכילה. ניתן להשיג שילוב זה במספר דרכים: 1. באופן פרטי- פניה לפסיכולוג פרטי ותזונאית פרטית. 2. ברוב קופות החולים קיימות לרוב יחידות לטיפול בהפרעות אכילה, דרכן ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי ותזונאית שמתמחה בהפרעות אכילה, במחיר מסובסד. מדובר על טיפול מרפאתי ולא אשפוזי ויש לברר בקופת החולים הרלוונטית אל מי צריך לפנות לקבלת טיפול בהפרעות אכילה. 3. ניתן לקבל טיפול במרפאות ציבוריות לבריאות הנפש המתמחות בהפרעות אכילה. במקומות אלה פועל צוות מנוסה ורב מקצועי המספק טיפול רגשי וליווי של תזונאית ואם יש צורך גם של רופא.מדובר על פגישות בתדירות של אחת לשבוע בד"כ. ישנן גם מחלקות בהן ניתן להתאשפז בעת הצורך. ניתן לפנות אל המרפאות והמחלקות הללו באופן ישיר ואין צורך בהפניה מקופת החולים: * בית חולים איכילוב :03-6974707 (יש מרפאה וגם מחלקה) * מחלקות בבית החולים תל השומר (ילדים ג') – 035302466 (בוגרים) 03-5305101/3 03-5303030 (לבקש מרפאת מבוגרים או מחלקה פסיכיאטרית למבוגרים או למתבגרים בהתאם לצורך). מרפאת חווה -תה"ש - מרפאה לבריאות הנפש של האשה- 03-6354029 * בית החולים אסף הרופא (ילדים ונוער) - 08-9779117/153 * מרכז שניידר (מח' ד' להפרעות אכילה) - 03-9253761 * הדסה עין כרם (מרפאה לבוגרים) -02-6777348 הדסה עין כרם מחלקה לבוגרים 02-6777181 אשפוז יום מתבגרים (מרכז העיר) טלפון: 6235059/4 – 02 מחלקת אשפוז מתבגרים (עין כרם): 02-6779191 * בית חולים סורוקה - 08-6400780 * בית חולים רמב"ם (פסיכיאטריה - הפרעות אכילה) - 04-8543031 # מרפאת הנוטרים – רעננה- דרך קופ"ח כללית * קופ"ח מכבי (המרפאה להפרעות אכילה) - 04-8477922 * שלוותה (מחלקה לנוער ולבוגרים) – הוד השרון, טלפון: 09-7478604 * גהה – בית חולים פסיכיאטרי, טלפון: 03-9258258 * מרכז שיקום נס ציונה (נוער) - 08-9384067/8 * גליל מערבי - 04-9850505 * קיבוץ גשר הזיו - 04-9828810 * מכון סאמט (מבוגרים) ירושלים - 02-6733548 * מרפאת נעורים לילדים ונוער (קופת חולים מכבי) ראשון לציון -03-9634780 *תחנת העמקים- גלבוע 04-6533239, 04-6533333 4. עמותות וארגונים פרטיים: נותנים מענה מקיף ולעיתים באשפוז חלקי * עמותת שחף – המפעילה קו מצוקה התנדבותי המקשיב, מספק אינפורמציה בנוגע לאפשרויות הטיפול הקיימות ומשיב על כל שאלה בנושא. טלפון: 08-9357035. * אביב – ארגון ישראלי להפרעות אכילה . * ת.ל.מ – תחנות הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה: המגישה עזרה, סיוע אבחון וטיפול בתחום בריאות הנפש למשפחות, זוגות, פרטים וילדים הסובלים מהפרעות אכילה ובעיות בתחום הנפש. 5. מרכזי טיפול ייעודיים בהפרעות אכילה: * תפנית – ירושליים, בית הכרם טלפון: 02-6525647. * שחף – קיבוץ נען טיפול בטכניקת החונכות המנוהל על ידי ד"ר מוריה גולן, טלפון: 08-9357035, 08-9351244. * נופית – המרכז לטיפול בהפרעות אכילה בקרב נוער ובוגרים, טלפון: 09-7447111, 09-7447222. * כפר עמית – טלפון: 04-6309209 * חוות הבריאות "מצפה אלומות" מציעה טיפול תומך בתהליך השיקום, סיגול תזונה נכונה ומאוזנת ואורח חיים תזונתי בריא לגוף ולנפש, טלפון: 04-6653364. # עוף החול - קיבוץ חצרים (היחיד בדרום) טלפון: 08-6474055 לבקש את מיכל # אגם - ת"א טלפון: 03-6447420 # שלבים - הרצליה פיתוח (פרטי. אשפוז יום) 09-9543507 בהצלחה לכולם, והעיקר, לא להרים ידיים, אלא למצוא את הטיפול הנכון עבורכם! גילי

23/03/2011 | 13:08 | מאת: דנה

שלום, נראה לי מוזר לכתוב פה את הבעיה שלי.. כי כבר כתבתי אותה בכל כך הרבה מקומות... סוג של ייאוש... כבר קצת יותר משנה אני סובלת מהפרעות אכילה... זה היה מתבטא בצומות ממושכים ואכילה בסופי שבוע בלבד.. לאחר תקופה שירדתי במשקל.. הירידה נפסקה ואז התחלתי לאכול במהלך השבוע רק ירקות ובסופי השבוע אוכלת רגיל.. כדי להגביר את המטובליזם.. וזה באמת עזר והמשכתי לרדת... בהתחלה האכילה בסופי השבוע הייתה רגילה.. אבל לאט לאט זה התחיל להיות מעמסה של אוכל בסופי השבוע... הירידה במשקל נפסקה... לאחר בערך שנה החלטתי לשתף את המשפחה שלי בבעיה שלי כי הייתי מודעת אליה והייתי צריכה עזרה.. פנינו לתל השמור.. ואחרי שהייתי שם בשיחה עם תזונאית ופסיכולוגית, הם אמרו שיחזרו אלינו לאחר שבוע ומאז לא שמענו מהם. עברו כבר 4 חודשים.. בזמן הזה חזרתי לאכול רגיל.. עד כמה שאפשר.. ואז עם כל זה שההיתי אוכלת רגיל היו מופיעים בולמוסי אכילה ועליתי במשקל.. אז חזרתי לשיטה הישנה של לא לאכול כלום.. כי באמת שזה הכי קל.. אני יודעת שאני חייה חיים לא תקניים.. ושזה לא נורמלי לחיות ככה... אבל אני לא יודעת מה לעשות.. אני לא רוצה לעלות במשקל.. ובנקודה שאני נמצאת בה עכשיו אני צריכה לרדת במשקל... בחיים שלי לא שיערתי שאוכל יכול להיות דבר כל כך מורכב... ואז אני מסתכלת אחורה ושואלת את עצמי: "איך הגעתי למצב הזה?"

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דנה אני מתנצלת על הזמן שלקח לי לענות. לא ציינת בת כמה את, אך בכל מקרה מעודד שההפרעה אינה ארוכת שנים ולכן סיכוי טוב שתצליחי להרפא ממנה באמצעות טיפול מתאים. יש רשימה של אפשרויות לטיפול בהפרעות אכילה. אני מציעה שתפני כמה שיותר מהר לתזונאית שמתמחה בהפרעות אכילה וגם לטיפול רגשי. מקווה שתמצאי כתובת מתאימה במהרה! גילי

23/03/2011 | 10:46 | מאת: לימור

שלום גילי אני לא יודעת עם הגעתי למקום הנכון פשוט עדיין לא קבלתי תשובה לבעיית בני בני אוכל רק בכלים חד פעמיים צלחות כוסות סכום הוא פשוט נגעל מכל דבר אחר כבר שנה וחצי וזה די פוגע כשהוא הולך לחברים למסעדות מלון חייב להיות מצויד בכלים אחרת הילד לא יוכל האים יש מישהוא שיוכל להפנות אותי או אתה תוכל לעזור לנו תודה בכול אופן על תשובתך

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך עלייך להתייעץ עם פסיכולוג או פסיכיאטר המתמחה בטיפול בילדים. ייתכן והבעייה קשורה להפרעה אחרת כגון הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (חרדה מחיידקים), ולא להפרעת אכילה. בהצלחה! גילי

22/03/2011 | 17:08 | מאת: הוד

גילי, שלום. אני סובלת מאכילה כפייתית ודיכאון,והתייעצתי איתך לפני זמן מה לגבי הטיפול שאני מצויה בו, ושינויים ושיפורים אפשריים. ובאמת הטיפול הפסיכולוגי הפך לפעמיים בשבוע, ויש לי כיום גם ליווי תזונתי.. כעקרון אני מרגישה שהטיפול הרגשי הפך הרבה יותר משמעותי עבורי, ונוצר קשר הרבה יותר עמוק. אך, דווקא האכילה הכפייתית והדיכאון לא השתפרו במבט כללי.. דווקא כי נוצר טיפול הרבה יותר משמעותי, ועדיין התחוות כל כך קשות, אז יש הרבה יותר יאוש. כי לכאורה, עשיתי כל מה שרק אפשר כדי לעזור לעצמי, ועדיין אין שינוי. ועולה בי כל הזמן ההרגשה שאין אף אחד בעולם שבאמת יוכל לעזור לי. נכון שהצלחתי להפוך את ההתקפים מיומיומיים ל-4 ימים בשבוע, וגם זה משהו, אך זה בהחלט לא מספק. וקשה לי עם כל התהליך הזה..להאמין שהסוף יהיה טוב ושיש סיכוי. עד מתי? מה שמכביד עלי עוד יותר, זה שיכלתי לתת יותר אמון וסבלנות לתהליך, אך ממש בתקופה הכי שחורה שלי, רגע לפני השינוי בטיפולים, העלתי איזה 7 קילו ומאז הגועל העצמי שלי ברמות שכבר אי אפשר לשאת. ובאטח לא לגלות הבנה לתהליך.. אני מרגישה שאני חייבת שינוי מיידי. וכמה שאני יודעת שדברים לוקחים זמן, אני לא יכולה לשאת את המצב הזה.. לוידעת בדיוק במה תוכלי לעזור לי.. הוד. הפסיכולוגית ממליצה לי כבר זמן מה להתחיל טיפול תרופתי בדיכאון כדי להשיג הקלה מיידית, אך אני לא תולה בזה את השינוי המיוחל, ולכן בינתיים נמנעת מלהחליט..

לקריאה נוספת והעמקה

היי הוד אל תמעיטי בערך השינוי שהתרחש של הורדת ההתקפים ל4 ימים בלבד בשבוע! מעבר לכך, אני חושבת שיש מקום לנסות את הטיפול התרופתי בהתאם להמלצת הפסיכולוגית. אני שמחה ממש לשמוע שהטיפול הרגשי הפך למשמעותי ונשמע לי שאת בדרך הנכונה גם אם כעת אינך רואה את האור בקצה המנהרה. מה דעתך לשלב פעילות גופנית במסגרת כלשהי (אפשר גם מסגרת טיפולית) על מנת לתת לגוף הזדמנות להתעצב ולהגביר את חילוף החומרים באופן שגם יסייע להרגשה הכללית שלך? זו המלצה כללית טובה שקשה ליישם אותה, אבל אם תמצאי משהו של פעמיים בשבוע שתוכלי להתמיד בו, יש לי תחושה שזו יכולה להיות חוליה משמעותית בהתקדמות מה דעתך? גילי

22/03/2011 | 00:16 | מאת: מרים

היי אני סובלת מהפרעת אכילה כבר תקופה וזה דבר שממש משבש לי את החייים פוגע בערך העצמי שלי , בביטחון וגורם לי להרגיש שמנה ולשקוע בדיכאון. הייתי שמחה אם תאמרי לי איפה אוכל למצוא טיפול נכון קרוב לאיזור מגוריי ( הרצליה). תודה ויום טוב

לקריאה נוספת והעמקה

אני מצרפת בהודעה חדשה רשימה של אפשרויות טיפוליות. נסי את מרפאת הנוטרים לטיפול בהפרעות אכילה

21/03/2011 | 19:52 | מאת: מור

אני סובלת מזה שנים בתנודות משקל קיצוניות. והתעסקות תמידית באוכל. כבר 10 שנים רצוף. סובלת מאוד מאוד זה העיקר בחיים שלי- גם הסובבים אותי סובלים מזה- ואין לי נושא אחר יותר חשוב לדבר עליו אף פעם מאשר כמה אכלתי וכדומה ניסית טיפולים שונים כמו פיסכולוג דיאטנית פסיכיאטר ועדין אני תקועה עמוק בחרא הזה. אילו חידושים יש להציע לבחורה אומללה שכמותי כדי להיחלץ מההפרעה???

היי מור נשמע שאת מאד מאד סובלת כל כך הרבה שנים! אני חושבת שבאמת כדאי למצוא דרך שהדברים ירגישו לך אחרת וזה בהחלט אפשרי. אני חושבת שטיפול הוא עניין מאד רחב ומשתנה ממטפל למטפל וממסגרת למסגרת. ללא ספק, טיפול יכול לסייע לך, אבל צריך למצוא את האדם שתרגישי איתו בנוח או את המסגרת הטיפולית שתהיה נכונה עבורך. אם תרצי להתייעץ באופן יותר אישי כדי שאוכל להבין בדיוק מה ניסית ולמה את זקוקה, את מוזמנת לכתוב לי יותר פרטים במייל gily.agar@gmail.com אנשים עוברים פעמים רבות מספר טיפולים עד שמוצאים את מה שעובד בשבילם, ואני מכירה כמה וכמה מקרים כאלה שלא חשו נעזרים בטיפול אחד אך עשו דרך נהדרת בטיפול אחר. הכי חשוב זה לא לוותר. את כנראה לא צריכה פתרון "מהפכני" אלא טיפול שיתאים לך. מה דעתך? גילי

20/03/2011 | 11:20 | מאת: אלי

שלום גילי שמי אלי ואני בת 17 אני הייתי במצב אנורקטי בשנה שעברהועכשיו אני נחשבת במצב תקין אני מרגישה נוראה שמנה אני בגובה 1.76 והמשקל שלי הוא 60 אני נורא רוצה לרדת במשקל כבר קיבלתי מחזור לפני כמה שבועות אחרי שנה וחצי שלא היה לי אני מאוד מנסה לשמורולעשות ארבעפעמים בשבוע יוגה (כי זה מה שאני אוהבת) ובארוחות לאכול רק מה שנותנים לי פשוטישלי הרגשהשאני מאבדת שליטה הרבה פעמים ואוכלת יותר ממה שאני צריכה אזאני מנסה לשמוראני מאודהייתי רוצה שתגידי מה אני יכולה לעשות כדי לרדת במשקל..תודה רבה על הזמן שהקדשתלי..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך אלי. איני בטוחה שהנקודה היא כיצד לרדת במשקל אלא כיצד למנוע את המקומות שבהם את אוכלת מעבר למה שאת צריכה. לפי החישוב של גובהך ומשקל גופך את וודאי לא נחשבת לשמנה ואם השתמשת בניסוח זה אני יכולה להסיק שאת מרגישה כך לגבי עצמך, והדבר כמובן משפיע על הרגשתך ועל תסכולך. האם את מצויה בטיפול נפשי כעת? חשוב לשמור על טיפול רגשי ותזונאי גם לאחר שיפור באנורקסיה עד לייצוב מלא של המצב. בטיפולים תוכלי להתייעץ על מניעת אכילה מעבר למה שכתוב לך בתפריט, מה לעשות אם זה קורה מבלי להרעיב את עצמך, וכן לבדוק את תקינות משקל גופך ואם יש צורך לדעת התזונאית- אז לנסות לרדת רק באופן מבוקר. מקווה שעזרתי. המשיכי לכתוב ואין צורך להודות לי על הזמן :) גילי

17/03/2011 | 21:10 | מאת: אריאל

היי גילי. אני בת 19, גובהי 165 ס"מ ואני שוקלת 53. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. הכל כל כך רע. אני מרגישה שאני בתהום שאני לא יכולה לצאת ממנה. אני חושבת כל היום על אוכל, קלוריות ועל כמה שאני שמנה. באמת שאין רגע שאני לא חושבת על זה. חוץ מאשר כשאני ישנה. בשינה אני חווה את הרגעים הכי טובים שלי אבל לפעמים אני אפילו חולמת על זה. הרבה פעמים חלמתי איך אני עולה במשקל עוד ועוד ועוד ועוד. יש לציין שכל חיי הייתי ממש רזה ואז בצבא השמנתי, אפילו קצת לפני הצבא. ואני פשוט לא מצליחה לעשות דיאטה. לא מצליחה! כל פעם שאני מתחילה דיאטה אני מצליחה להחזיק מעמד יומיים שלושה שבסופם יש בולמוס מטורף. והתחושה הזו אחרי הבולמוס היא הכי זוועתית שחוויתי בחיי. איך יוצאים מהמעגל המטורף הזה??? מה עוד אפשר לעשות? אני מיואשת כל כך..

לקריאה נוספת והעמקה

היי אריאל הצטערתי נורא לקרוא על סבלך. את שואלת מה עוד ניתן לעשות ואני תוהה מה כבר ניסית. הדבר הדחוף ביותר בעיני הוא שתפני לתזונאית טובה המתמחה בהפרעות אכילה (יש לי כמה המלצות) וזאת על מנת לסייע לך לווסת את תזונתך כך שלא יהיו תקופות של צמצום אכילה או של התאפקות שבסופן בולמוס. בנוסף לכך, עלייך לפנות לטיפול נפשי. יש בפורום הודעה שפרסמתי בתאריך 8.12.2010 ובה רשימת האפשרויות דרכן ניתן לקבל טיפולים אלה. יש הרבה מה לעשות. עליך רק להגיע לאנשי המקצוע הנכונים ולהשתדל לשתף פעולה עם הדרך שהם מציעים. בהצלחה

17/03/2011 | 18:32 | מאת: לירן

חברה שלי הדרדרה לאנורקסיה היא שוקלת נכון להיום 35 קילו,לאחרונה נפרדתי ממנה בכאב לב גדול אני עדיין מאוד אוהב אותה ודואג לה אני לא יודע אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה! אני אשמח עם תייעצי לי! בתודה מראש!

שלום לך נשמע באמת כאב לב גדול :( לא הבנתי אם האנורקסיה היא הסיבה בגללה החלטת להפרד בכל מקרה, אם זה משקלה, אז נשמע שהיא באמת במצב לא טוב וזקוקה לטיפול דחוף. במובן הזה הקשר אתך אינו הענין המרכזי או המכריע בנוגע למצבה הבריאותי, אלא הטיפול שהיא תקבל או לא תקבל. מקווה שהיא תמצא כוחות לעזור לעצמה. אתה מוזמןן להסביר יותר אם יש צורך. גילי

20/03/2011 | 23:20 | מאת: לירן

הבעיה שהיא נמצאת בזה כבר שנה וחצי והצעד הזה נועד להעיר אותה ואת משפחתה ממצבה הקשה,ואני לא יודע אם הוא נכון...