פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
אני אם לילדה בת 4, בזמן האחרון היא מתנהגת בבישנות קיצונית גם במפגשים עם בני משפחה שכבר מוכרים לה ואותם פגשה פעמים רבות בעבר וגם עם אנשים חדשים. היא מרכינה את ראשה ומסובבת את הגב, נצמדת אלי ומבקשת ללכת הביתה. כשבאו לאחרונה חברים אלינו הביתה היא ברחה לחדרה, נשכבה במיטה ולא הסכימה להצטרף אלינו.עלי לציין שגם בגן היא מתביישת ובבוקר לא עונה כהגננות מברכות אותה. נראה שהיא נהנית בגן ויש לה חברות אך הגננת אומרת שגם במפגשים קורה הרבה שהיא לא רוצה לענות. יש לי הרגשה שהמצב מחריף עם הזמן ולא משתפר.האם זה מצב תקין?
שלום רב, ביישנות היא תכונת אישיות, ולכן אין טעם להיאבק בה בכוח. עם זאת, ילדים ביישנים נהנים לפעמים מתשומת לב רבה ויחס מיוחד, בעיקר בנסיבות בהן מתעוררת הביישנות. החיזור הבלתי פוסק אחריה, הניסיונות לשדלה, והמאמץ לעזור לה 'להתגבר' - כל אלה מתגמלים בדרכם את הביישנות, ויתכן שהם העומדים בבסיס מה שאת רואה כהחרפה של המצב. אני מציעה להכיר בכך שבתך ביישנית, ולאפשר לה את הבחירה האם, כמה ומתי לקחת חלק באירועים רבי משתתפים. אם תראי שהביישנות פוגעת משמעותית ביכולתה לתפקד בחיי היומיום - פני לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת
בתי בת 3.4 גמולה מפיפי. לגבי הקקי אנחנו בבעיה רצינית. עושה רושם שהיא מפחדת להתמודד עם עשיית קקי ולכן היא פיתחה הרגל חדש ועושה קקי תוך כדי שינה. כשהיא מרגישה שזה יוצא היא מבקשת ללכת לישון ( עדין לא גמולה מטיטול בלילה) נרדמת ואחרי שעה שעתיים שלוש מתעוררת בבכי ועושה קקי.לציין שעושה קקי כל 4-5 ימים ואין לי ספק שהיא מתאפקת כל הזמן הזה. מה עושים?
שלום נירית, לפני שפונים להתייחסות פסיכולוגית, הייתי ממליצה לך להתייעץ גם בפורום שעניינו עצירות בקרב ילדים. הנה- http://www.doctors.co.il/forum-3979#message-2240 בברכה ליאת
הי, עברו הרבה שנים מאז נכתב הפוסט, אבל לבני בעיה דומה..אשמח לדעת איך פתרתם את הנושא הכאוב הזה :(
בני בן 9 ויש לו פחדים מחושך הוא מפחד לעלות לקומה העליונה בבית לבד וגם כשהוא הולך להתקלח הוא רוצה שאנחנו נהיה במקלחת כי הוא מפחד בלילה הוא מפחד ללכת לישון בלי אור וטלוויזיה ומתעורר בחודש האחרון כמעט כל לילה וצועק שנבוא להדליק לו את האור בחדר ואור קטן לא מספיק לו הוא רוצה שיהיה לו אור חזק בחדר השאלה שלי האם להשאיר לו אור כל הלילה? וממה נובעים הפחדים כששאלתי אותו ממה הוא מפחד הוא אומר שהוא מפחד ממפלצות חושך ושכל דבר מפחיד אותו הוא מדמיין דברים לא טובים הוא רוצה שאני או בעלי נישן לידו ורק כך הוא יכול לישון לילה שלם מבלי לפחד והסברנו לו שהוא ילד בוגר מאוד ואנחנו לא יכולים לישון לידו ושהוא צריך להתגבר על הפחדים שלו אני חושבת להתחיל איתו טיפול פסכילוגי בעניין הפחדים האם זה רצוי ומה אני יכולה בינתיים לעשות כדאי להקל על הפחדים אני רוצה לציין שהילד מגיע הביתה כל יום אחרי הבית ספר יחד עם אחותו שבכיתה א' והם נשארים בבית עד שאנחנו מגיעים מהעבודה והוא מבקש מאחותו שתעלה איתו לקומה העליונה כאשר הוא רוצה ללכת לחדר שלו ואם היא לא תעלה איתו הוא לא מוכן לעלות לחדרו ילדי הוא ילד מאוד חברותי מקובל ויש לו הרבה חברים ליד חברים שלו דרך אגב הוא לא מראה את הפחדים שלו לדוגמא אם בא אליו לישון חבר אז הוא הולך להתקלח לבד עולה למעלה לחדר שלו ומה שכן בחדר שלו הוא חייב שיהיה אור וטלוויזיה פתוחה אך לא מתעורר בלילות ניסינו גם שאחותו תישן על ידו אבל גם זה לא עזר הוא גם התעורר בלילות למשל היום הוא התעורר בשעה 04:30 בבוקר וביקש ממני להדליק לו את האור ואמרתי לו שאני ישים לו מנורת לילה גדולה שיש אור חזק והוא לא הסכים אלא רק אור של החדר ובסוף הוא נשאר ער עד שקם והתלבש לבית הספר אבקש לקבל תשובה בעניין ואשמח לקבל שמות של פסיכולוג ילדים בנושא הנ"ל מאזור חיפה וקריות בתודה מראש
שלום מירי, ראשית, אקדים ואומר שאנחנו לא נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. תוכלי, אם את רוצה, להוסיף הודעת המשך, ובה כתובת המייל שלך (בגוף ההודעה), ולקוות שמישהו מקוראי הפורום ישלח לך המלצה. ועוד דבר, לפני ההתייחסות לפחדים. ציינת שילדייך מגיעים מביה"ס בעצמם, ונשארים לבדם בבית עד שאתם חוזרים מהעבודה. ילדייך עדיין צעירים מדי מכדי להימצא לבדם בבית. אם אינני טועה, גם ההחוק אינו מתיר זאת. יתכן שעובדה זו אינה תורמת לבטחונו של הילד, ומניחה את היסודות להפרעת החרדה שאת מתארת. לטעמי, אם הילדים צריכים לשהות יותר ממס' דקות לבדם ללא השגחה, יש הכרח למצוא סידור (בייביסיטר או צהרון) שיתן מענה. ולעניין הפחדים עצמם - בגיל תשע פחדים כה משתקים כבר חורגים במידת מה מהמקובל, ויש טעם לשקול פנייה לגורם מקצועי. עד אז, אני ממליצה להגיע למיטתו כאשר הוא מתעורר, ולנסות להרגיעו בנוכחותכם (תעשו תורנות) רק בעזרת אור קטן. כשאתם מגיעים נסו לצמצם ככל האפשר את האינטראקציה, ולא לנהל דיונים או וויכוחים שרק יעוררו אותו. אמרו בשקט "הנה, אני כאן לידך, חזור לישון" ושכבו לצידו עד שיירדם. כדי לא להרגיש אומללים מדי (אני יודעת כמה שעות שינה הן עניין יקר) נסו לארגן לעצמכם מזרן לצד מיטתו למשך מספר לילות. ברוב המקרים, לאחר שהילד מרגיש בטוח מספיק, הוא מפסיק להתעורר בלילה, וחוזר לישון לילה מלא. אחרי שיתבסס קשר טיפולי עם פסיכולוג ילדים, תוכלו להתייעץ עמו על המשך התהליך. בהצלחה ליאת
שלום, בקרוב אני עתידה לחזור למקום עבודתי רציתי לדעת כיצד הכניסה למשפחתון עם עוד 4 ילדים ישפיע על התפתחות התינוק ועל הקשר עם האמא. ומה דעתך על משפחתון חלקי ( יומיים/שלושה בבית עם איש משפחה ובשאר משפחתון- האם יבלבל ויזיק יותר מיועיל?
שלום רב, באופן כללי, חזרתה של האם לעבודתה לאחר חופשת הלידה אינה אמורה להשפיע לרעה על הקשר בין התינוק לאם או על התפתחותו של התינוק, זאת בתנאי שהוא עובר לטיפולה של דמות חמה ויציבה, המכירה בצרכיו ונענית להם באופן מיטבי. משפחתון, ממש כמו גן או כיתה, יכול להיות טוב מאד ומעשיר, ויכול להיות רע. אני רוצה להאמין שבחרת עבור תינוקך את הטוב ביותר, ודאגת להבטיח יחס נכון בין מס' הילדים למס' הידיים העובדות. אין ספק ששגרה יציבה היא דבר טוב ומשרה שלווה, וכשמדובר בתינוקות רכים ריבוי מטפלים עלול להקשות מעט. עם זאת, מחקרים שבדקו, למשל, דפוסי התקשרות של ילדי קיבוץ שהתחנכו בבתי ילדים, מצאו כי הילדים הצליחו ליצור התקשרות בטוחה ומוצלחת ליותר מדמות אחת. אישית, אני נוטה להעדיף, עבור תינוקות רכים, דמות מטפלת אחת קבועה. זו עמדה אישית, ויש אנשי מקצוע שיגידו גם אחרת. נסי להסתמך על תחושות הבטן שלך ועל תינוקך, ועשי מה שנכון בשבילך. בהצלחה, וחזרה נעימה למעגל העבודה ליאת
היי, קפצתי להגיד שלום..המון זמן עבר... אצלי הכל בסדר, מקווה שגם אצלך(-:
שלום לך טל יקירה, באמת ה-מ-ו-ן זמן עבר מאז דיברנו בפעם האחרונה. יופי שאת קופצת לבקר, ואני מקווה שאת באמת בטוב. אצלי הכל בסדר רוב הזמן, מלבד סדר יום שלא מאפשר הרבה פנאי. אני אוהבת מאד את הפורום הקטן הזה כאן, שמכתיב צביון שונה מעט מאותם ימים רחוקים של פעם. את מוזמנת לבקר כאן תמיד, כאורחת כבוד :-) שלך ליאת
נכנסתי כדי לבדוק משהו אחר וקפצתי לבקר... אני באמת מרגישה טוב, הטיפול בסוף עזר(: אנחנו כנראה עומדות לסיים, הפעם אני מבטלת פה ושם כי אני מרגישה שאין לי צורך..עברו כמעט 5 שנים..כבר לא מחכה לאותו היום והשעה.. אולי אכנס לכאן יותר עוד מספר שנים שיהיו ילדים... צאי לחופש זה אף פעם לא מזיק ותהני מהחורף, סידרתי לך ענן מעל הבית(:
שלום רב, אני אמא לילד מקסים בן שבע וחצי. ילד חמוד ורגיש, פעלתן, מעורב חברתית, יש לו חברים וחברות, קצת ביישן. לאחרונה נראה שהוא מתעניין במה שקשור למיניות. כבר פעמיים תפסתי אותו עם הילדה של השכנים (היא גדולה ממנו בשנה) משחקים בתחפושות ולפי מה שהבנתי מהאמא של הילדה - הם התנשקו והוא "הראה לה את הבולבול". בפעם הראשונה אמרתי להם שאני לא מרשה וזה לא מתאים, הם קטנים מדי וניתן לשחק אבל לא מורידים בגדים. עכשיו התקשרה אליי אמא של הילדה (היא לא כעסה) וסיפרה לי מה שקרה, הילדה לא התלוננה אלא סיפרה לה כבדרך אגב מה שקרה, ושלא הכריחו אותה אלא היא שיתפה פעולה מתוך סקרנות). המצב די הכעיס אותי כי אנחנו תמיד דואגים להבהיר לילדינו כאיברים זה איברים פרטיים, אוננות זה דבר טבעי והם יכולים לעשות זאת באופן פרטי ובחדרם אבל משחקים עם ילדים אחרים ואיברים פרטיים (כולל חשיפת איבריהם הפרטיים) היא אסורה בהחלט. מה שאותי מדאיג זה שלמרות מה שאמרנו עדיין קרה מה שקרה. אני רוצה לסמוך על הילד שלי, ושלא יקרה מצב שזה יחזור על עצמו שוב ואז אמהות של ילדים אחרים לא ירצו לתת לילדיהם לשחק עם בני מחשש ש... אולי אני מגזימה אבל אני תמיד עם היד על הדופק. כששאלתי אותו למה הם התנשקו הוא אמר "אבל את ואבא גם מתנשקים" והסברתי לו שאנחנו אנשים מבוגרים ולנו מותר, הוא עדיין קטן מדי וזה לא יאה. אני לא רוצה לעשות מזה עניין גדול, מצד שני חוששת להישנות כי זו כבר פעם שניה שזה קורה. ניחא אם זו היתה פעם ראשונה.. אבל פעם שניה ? הבהרתי לו שאני אוסרת עליו משחקים מהסוג הזה. שאלתי היא - מתי משחקים כאלו מדאיגים ? עד כמה עליי להיות עם אצבע על הדופק ? אני משתדלת לשמור שהילד לא ייראה חומר שלא מתאים לגילו (אינטרנט חסום חוץ מאתרי ילדים, גם בטלוויזיה), אבל אין לי שליטה על הכל. בבית הספר לא קרה שומדבר מיוחד, וכששאלתי אותו אם קרה לו משהו או מישהו נגע בו - הוא אמר שלא. יש לו גם אחות קטנה בת 5 בבית והם תמיד משחקים יפה, מעולם לא נחצה שם גבול ... אנחנו גם מקלחים אותם בנפרד ותמיד מבהירים שלא נכנסים לשירותים יחדיו. אודה לך על כל עיצה, וסליחה על האורך ! בתודה, אמא דואגת.
שלום רב, למרות התמימות המיוחסת (די בצדק) לילדים צעירים, הם גם יצורים מיניים וסקרניים, ולכן משחקים 'אסורים' כגון אלה נפוצים כ"כ. ברוב המקרים, אין בהם כדי לסכן מי מהם, לבד אולי מה'מוניטין' המפוקפקים. אין לנו הרבה מה לעשות מלבד להדק את ההשגחה ולהתמיד בהסברה המותאמת לגיל (וניתנת במינון הנכון). חשוב לעשות מאמץ לשלוט בתכנים אליהם נחשפים הילדים (כפי שאתם אכן עושים), ולגייס גם את ההורים האחרים למאמץ דומה. תוכלי להתנחם בכך שבנך וחבריו נכנסים עתה לתקופת החביון, המתאפיינת בהתרחקות ממגע ומעורבות גלויה בין המינים, ככה שצפוי לך שקט יחסי עד גיל ההתבגרות, שם העניינים מתחילים להיות הרבה יותר מעניינים... :-) חזקי ואמצי ליאת
ליאת תודה רבה רבה לך, תשובתך הרגיעה אותי מאוד, הייתי די לחוצה. זה לא מסוג הנושאים שמדברים עליו עם חברות על כוס קפה ולא כולם חולקים בעיות כאלו חופשי, לכן כשזה קורה ההרגשה היא די איחס וחסרת אונים.... יש לי עוד שאלה - מה לעשות אם זה קורה עוד פעם ? אני חושבת שהפעם הוא הבין שמה שנעשה היה לא נכון... והוא שאל אותי אתמול - "אבל את ואבא מתנשקים - למה לי אסור ?" והשאלה מאוד לגיטימית... הסברתי לו שהוא עדיין קטן וכשהוא יהיה גדול יותר זה ייראה אחרת. אמרתי לו שאם אני תופסת אותו פעם הבאה זה יכול להביא למצב שהורים של חברים לא ירשו להם לבוא אלינו הביתה וההיפך. אני לא אוהבת לאיים, הבהרתי לו שאני לא כועסת אבל הוא ראה שכן הייתי נסערת (אבא שלו היה קצת יותר קליל בנושא). אז מתי אני צריכה להיות עירנית ולדאוג ? אני שונאת לבלוש אחרי הבן שלי ולפחד שזה ייקרה שוב... תודה. אמא
בני בכיתה ז', המורה התלוננה בפניי שילדים בכיתה פנו אליה שבני מדבר אמירות מיניות, ששאלתי את בני הוא אמר שכולם מדברים דברים גסים ונתן לי דוגמאות. אני ובעלי ניהלנו עמו שיחה שבה הוא הבטיח להפסיק לדבר כך. ולא להשתתף בשיחות כאלה עם ילדי הכיתה.במקביל היועצת עשתה שיעורי חינוך מיני. היום ילד שהיה איתו פעם ביסודי צעק לבת שלי (אחותו של בני שבכיתה ז) שבני הוא סוטה מין. הילד הזה שצעק הוא לא בכיתה היום עם בני. בשבועיים האחרונים בני היה מעורב בקטטות באלימות מילולית ולא פיזית והמנהלת התריעה בפניו ובפנינו שאם התנהגות זאת תמשך היא תעביר אותו לכיתה אחרת למרות שבני מצטיין. היא גם תפסה את בני משקר בעניין על אחת הקטטות. אני כרגע בדילמה האם לפנות למנהלת ולספר לה מה קרה עם אותו ילד?? אני רוצה שהעניין יפסק. אך מצד שני אני לא רוצה שגם יחשבו שבני בעייתי.ושלא יחשבו שהוא שוב אשם. כי כשיש בירורים תמיד 2 התלמידים שבבירור משקרים ומנפחים וכבר תפסו את בני על שקר. אני חוששת שאותו תלמיד יגיד איזשהוא שקר על בני ויאמינו לאותו ילד. בנתיים בשבוע הבא אנחנו מתחילים טיפול פסיכולוגי לבננו. מה עושים?
שלום ליאת, העובדה שאתם בתחילתו של תהליך טיפולי חשובה ומעודדת, ונראה שבנך אכן יכול להרוויח ממנו רבות. עיסוק יתר במין ומיניות אצל ילדים יכול לאותת על בעיה רגשית, וכך גם המעורבות באירועי אלימות. כרגע, אני מציעה ליידע את ביה"ס בכך שפניתם לקבלת עזרה, ובכך לגייס אותם ליותר סבלנות והכלה כלפי הילד. מרגע שנכנס לתמונה פסיכולוג או פסיכיאטר, מתאפשרת הידברות עניינית ומעשית יותר בין כל הנוגעים בחייו של הילד, כאשר כל אחד נרתם מכיוונו לעזור. אני מציעה לספר למנהלת על העלבונות שסופג הילד בביה"ס, ולחשוב יחד איך אפשר לשמור עליו יותר, לצד ההכרח לטפל בהתנהגותו האלימה. זה לא פשוט, ולכן אני ממליצה על מפגש רב-מקצועי (הורים + מורה + יועצת + הפסיכולוג המטפל), לצורך גיבוש מטרות ודרכים להשגתן. בהצלחה ליאת
שלום רב,בני בן ה17 לומד פסיכולוגיה.באחד השיערוים התארחה פסיכולוגית שחילקה להם שאלונים בנושא חרדה חברתית.בני בא הביתה בוכה משום שהיא ענה בחיוב על כמה מהסעיפים והוא חושש שהוא סובל מחרדה חברתית.הוא הולך ברצון לביה"ס,משחק כדורסל בקב' מקומית,יש לו 2-3 חברים טובים.איך אפשר להרגיע אותו?לפי דעתי צריך לחזק לו את הביטחון העצמי(יש אנשי מקצוע שמתמחים בזה?) תודה.
שלום סימונה, סטודנטים לרפואה ופסיכולוגיה עלולים לסבול מהתסמונת המוכרת (ולעיתים חיננית) של אימוץ סימפטומים שונים עליהם הם קוראים בספרי הלימוד. הפרק הראשון בספר "שלושה בסירה אחת" מציג באור משעשע במיוחד את הנטייה הזו אצל סטודנט לרפואה, המאבחן את עצמו כסובל מכל מחלה אפשרית מא' ועד ת'. ועם זאת, למרות החיוך, בהחלט יתכן שבנך סובל מסימפטומים חרדתיים, המאפשרים לו לתפקד ברמה סבירה, אך בכל זאת פוגעים כך או אחרת באיכות חייו. חרדה חברתית (וחרדה בכלל) זה לא סוף העולם, והן ניתנות לטיפול קצר יחסית ויעיל. אני מציעה לאפשר לו שיחה אחת או שתיים אצל איש מקצוע מיומן, פסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים, שיוכלו להעריך אם אכן מדובר בהפרעת חרדה או בדאגה חולפת שהתעוררה מול השאלון שמילא. שיחות עם איש מקצוע בהחלט יכולות לתרום גם לבטחונו העצמי, אך במקרה כזה לא מדובר במפגש בודד אחד או שניים, אלא בתהליך ממושך יותר. בהצלחה ליאת
שלום גלית אני אשמח לקבל שמות של פסיכולוגים קלינים שאת ממליצה באזור פ"ת והסביבה שעובדים עם מכבי לטיפול בילד בן 10 עם בעיות רגשיות
שלום ענת, אני עצמי לא מכירה מטפלים לילדים בפתח תקווה, אך אם תצרפי לכאן כתובת מייל (בגוף ההודעה!), אולי יהיו קוראים שיוכלו להתנדב לעזור בהמלצה. את ההמלצות יש לשלוח למייל האישי, ולא מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת
שלום, רציתי לדעת האם יש שיטות לגמול ילד מהרגל כסיסת ציפורניים? האמת שהוא לא כוסס בשיניו אלא חותך את הציפורניים והעור בידיים שלו - עד ששורף לו לפעמים. הילד בן 7 וזה התחיל כשנה אחרי שאחותו נולדה. האם יש קשר? אני חייבת לציין שהוא ילד מאוד מושקע ומקבל הרבה תשומת לב, דווקא על חשבון תשומת לב לאחותו. אני גם כוססת ציפורניים אבל לא כמוהו, אני כוססת קל וגם אני מנסה להיגמל מזה.
שלום שני, אם לא מדובר בכסיסה אורלית, אלא בפציעה עצמית, מוטב להשקיע באמצעי תעסוקה לידיים, כמו "כדורי עצבים" למיניהם, אותם אפשר לכווצ'ץ' בכוח בזמן הישיבה מול הטלוויזיה או המחשב, יש פלסטלינה, פולילינה (כדורים קטנטנים ודביקים הניתנים ללישה כמו פלסטלינה), מגנטים קטנים ורבי עוצמה, ובעצם כל מה שיכול להעסיק את הידיים במשהו אחר. במקרים קשים, אפשר להחליט על לבישת כפפות בבית, אך לשם כך נדרשת מוטיבציה מצד הילד. הסיבות לכסיסה יכולות להיות קשורות לתקופות מתח, ועם זאת, כ"כ הרבה אנשים סובלים מההרגל המפוקפק הזה, עד כי קשה להתייחס אליו כאל פתולוגיה. אני נוטה להתייחס לכך כאל הרגל רע, ומנסה להימנע מלייחס לו חשיבות רבה כ"כ. נסי לעזור לו, אך בלי להיכנס לעימותים. זה לא נראה לי שווה... בהצלחה ליאת
שלום ושבוע טוב ואשרייך על פועלך. הבן שלי לאחרונה התחיל לחשב מהלכים כמו: אמא קודם תתני לי במבה אחר כך תפתחי אותה ואז אני אשב ואחר כך תשימי לי פסטיגל. או שהוא רואה טלויזיה הוא מסביר לי מה הוא רואה הוא לא סותם את הפה!!! "מהלך ראשון נתקלח מהלך שני נלך לשכב במיטה מהלך שלישי תספרי לי סיפור" .אלו המילים שלו זה נורמלי?
שלום רב, על פניו, איני רואה שום דבר חריג או לא נורמלי שעולה מן הדברים. מה שאת מכנה "חישוב מהלכים" יכול להיות אולי ניסיון להשיג תחושת שליטה (לא שליטה עלייך, אלא שליטה על האירועים). הרבה פעמים, אנשים חרדתיים או כאלה המתקשים לשאת את המתח שמעוררים מצבים עמומים או בלתי צפויים, יוצרים לעצמם שגרה מובנית וידועה מראש, כדרך להימנע מהפתעות. אם בזמן האחרון אירעו בחייכם (או בחייו) דברים לא צפויים או מפתיעים, שעוררו מתח או מצוקה, ההשערה הזו יכולה לקבל אישוש. אם לא, יתכן שמדובר בילד עם צורך חזק בשליטה וסדר. יש בזה משהו אישיותי-תכונתי. דיבור בלתי פוסק יכול גם הוא להעיד על סוג של חרדה או מוצפות רגשית, ויכול להיות שזה חלק מאותו עניין. נסי להישאר רגועה ומרגיעה, ולא ללעוג או לכעוס עליו בשל התנהגותו. ככל שיירגע יותר, סביר שה"תכנון" קדימה יירגע אף הוא. בשמחות ליאת
שלום, נשמע מצחיק אבל אם הילד רואה הופ, יש תוכנית שקוראים לה אוסו שם הוא מבצע הכל במהלכים. תחנה/מהלך ראשונה, תחנה שנייה יכול להיות שהוא מחכה את מה שהוא רואה שם, כך לפחות היה עם הילד שלי...
איזה יופי שאת (אמא אחרת) מצליחה להדגים עד כמה ההקשר קובע את הפירוש שאנחנו נותנים לדברים. מה שעלול להיחוות או להתפרש כבעיה בהקשר אחד, מקבל מובן נורמלי, חביב ושונה כ"כ בהקשר אחר. תודה על ההארה החשובה. מסתבר (שוב!) שפסיכולוג ילדים טוב חייב (!) להכיר את תכניות הילדים לא פחות מאשר את ספרי התיאוריה. תודה לך, אמא אחרת, ואני מקווה שהצלחת להרגיע קצת את האמא המודאגת. ליאת
ליאת שלום, בני בן 11 .ילד מדהים,מחונן המגלה כבר כשנה קושי להתמודד רגשית עם המידע הרב שיש לו ועם העולם בכלל (מורה חדשה שלא מבינה אותו, חוסר צדק, אכזבות מחברים וכדו). הקושי התבטא בעבר בחרדות וכעת מתבטא בדיכאון . הוא לא רוצה ללכת לטיפול ומבקש לדבר רק איתנו ומבקש את עזרתנו בהבנת מצבו. מה לעשות?????
שלום רב, להורים יש תפקיד חשוב בחיי הנפש של הילד שלהם, ואם הם יכולים לשמש מקור הרגעה ונחמה - זה יופי. כדי לגלות הבנה למצבו, אתם יכולים לקרוא (למשל) על הקשיים החברתיים של ילדים מחוננים, על הפחדים האופייניים שמקורם ביכולת לעסוק בתכנים מופשטים, ועל הדרכים לייצר תקשורת בריאה עם הילדים. למרבה הצער, לא תמיד ההורים יכולים לטפל בעצמם בסימפטומים שמפתח הילד, ובדיוק לשם כך קיימים אנשי מקצוע. גם אם הילד מגלה התנגדות ראשונית לטיפול, הרי שברוב המקרים, כאשר העניין מוצג לו כהלכה, ולאחר התנסות ראשונית, הילדים לומדים ליהנות מהקשר הטיפולי ולהרוויח ממנו. מצבים דכאוניים אצל ילדים יכולים לפגוע משמעותית ברמת הפקוד הכללית בבית ובביה"ס, ולהחליש את יכולות ההסתגלות שלהם. אם את חושבת שמדובר באמת במצב דכאוני, ומזהה פגיעה בתפקוד, נסי להתעקש, ממש כפי שהיית עושה לו היה מדובר בבעיה בריאותית פיזית. טיפול פסיכולוגי זה לא עניין מפחיד כ"כ... בהצלחה ליאת
שלום ליאת. אני אם חד הורית לבן 9. בני ילד נבון מאוד, תלמיד מצטיין וילד חברותי. מזה כחצי שנה בני מגלה פחדים שלא גילה בעבר. הוא פוחד להכנס לשירותים ומבקש ליווי עד שידליק את האור ויכנס פנימה. גם במקלחת הוא מפחד. הוא מתקלח ולפני שהוא יוצא מהמקלחת לחדר האמבטיה הוא קורא לי שאהיה עד שהוא יוצא. לאחרונה הוא הרטיב מס' פעמים. פעם אחת בלילה ופעמיים במהלך היום. אני חוששת שזה קשור להתאפקות שלו. אני רוצה לציין שמעולם בני לא הרטיב במיטה, גם כשרק נגמל. אני מרגישה כבר זמן רב שיש לבני איזו שהיא בעיית קשב. באבחון שעשה הוא הוגדר: "אולי אי.די.די גבולי". אני מציינת זאת, מכיוון שמכלול הדברים- גם העובדה שלמרות שפניתי לאבחון, לא קיבלתי מענה ונשארתי בעצם עם אותן השאלות ועם אותו צורך להתמודד עם הקשיים בהתנהלותו של בני, הן עם החרדות והפחדים שמתעוררים כרגע, התנהגות תינוקית לעיתים, וההתמודדות לבד כאם חד הורית עם הכל - גורמים לי עצמי להכנס לחרדה, להרגיש חסרת אונים ולכן לעיתים קרובות לאבד את שלוותי, לכעוס עליו, ללחוץ, לדרוש... האם הפחדים שלו נורמליים לגילו? אם יש צורך בהתערבות לדעתך - היכן אוכל לקבלה? (אנחנו נמצאים בטיפול מזה שנתיים- אך לצערי, למרות שאני מעלה את הקשיים בפני המטפלת, אני לא מקבלת מענה וכך גם בני). האם תוכלי להמליץ לי על מטפל קוגניטיבי באזור השרון עבור בני? ועל הדרכה הורית וטיפול בשליטה בכעסים שלי? אודה לך מאוד על תגובתך. אני במצוקה רבה.
שלום רב, דפדוף קצר בפורום שלנו ילמדך עד כמה פחדי ילדות הם עניין נפוץ. לכל גיל יש פחדים אופייניים, ובגיל תשע הפחדים ממוקדים בסכנות בעלות אופי 'מציאותי' (מלחמות, גנבים, פורצים, מחבלים, חוטפים, וכיוב'). פחדים אלה יכולים לפעמים להתגבר בד בבד עם המודעות הגדלה והולכת להיעדרו של אבא (גבר) בבית. אני אומרת זאת בזהירות המתבקשת, על רקע העובדה שלרוב הילדים יש אבא בבית, ובכל זאת הפחדים שם! בכל מקרה, אני תוהה מהו אופי הטיפול שבנך מקבל מזה שנתיים, ומדוע המטפלת בוחרת להתעלם מהפחדים. טיפול קוגניטיבי הוא אכן הטיפול היעיל בסוג כזה של חרדה, וכמובן שהדרכת הורים היא חלק בלתי נפרד מהטיפול בילדים. מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים בפורום, את מוזמנת לפנות אלי טלפונית (052-3106667), ואנסה לעזור בהמלצות על מטפלים באזור השרון. בברכה ליאת
אני יתחיל עם הטוב הבן שלי בן שנתיים ושבועיים ועד לפני שבועיים לא דיבר בכלל לאחרונה התחיל לדבר בצורה משמעותית אפילו שר, לא תמיד ברור אבל מנסה ממש, אפילו אומר שתי דברים יחדיו כמו "אבא קו" אבא קום חחח מרכיב פזלים ועושה המון דברים שלפעמים אני בשוק ממנו רצה להגמל מחיטולים אבל בגלל שלאחרונה ילדתי לא היה לי את הזמן לעשות את זה איתו ולכן דחיתיך את זה יש לי תינוק בן 3 חודשים אבל לנושא המטריד כבר כמה זמן שהילד עושה את זה ורק עכשיו אני שמה לב שזה לעתים קרובות יותר ולכן אני מוטרדת, הוא נשכב על הבטן ומותח את הבטן על הריצה ומחזיר כמו תנועה של מתיחה על הריצה של כל הגוף והרגליים טיפלה באוויר ומוריד, עכשיו בהתחלה זה לא הטריד אותי כי חשבתי שהוא מחקה את נועם שהוא על הבטן אבל אתמול הוא היה ככה על הריצפה בזמן שבישלתי כמעט חצי שעה וכיסה את עצמו וכאשר ניגשתי אליו הרמתי את הסימכה הילד היה מזיע אני אומרת לו מאמי למה אתה ככה הוא חיך והתחיל לשחק וקרא לי לקרוא לו סיפור אני ממש רוצה לדעת עם זה מעיד על איזה שהוא משהו שמפריע לו אולי בגן או כל דבר אחר מה לעשות לצעוק עליו שהוא עושה את זה לא לתת לו לעשות את זה מה זה אומר, חשוב לי להדגיש שליד אבא שלו הוא לא עושה את זה הוא הולך לגן,והגננת אומרת שהוא מתנהג מצויין אבל לאחרונה מתגונן יותר על המשחקים ולא נותן שיחטפו לו, אני גרה בחו"ל והילד בגן מדבר אנגלית ובבית עיברית עם את צריכה יותר פרטים אשמח לציין בנוסף שאלתי את הגננת עם הוא עושה את זה בגן ואינו עושה זאת בגן וגם לא ילדים אחרים! אשמח לשמוע את תגובתך המקצועית לנושא תודה על הכל יום טוב
שלום רונית, אני לא בטוחה שמה שאת מתארת נמצא בתחום המומחיות שלי, אלא אם מדובר בסוג של אוננות. אם כן, הדבר אינו צריך להדאיג אותך כלל. אם את עדיין לא רגועה, פני לרופא הילדים שלכם והתייעצי איתו. שבוע טוב ליאת
את חושבת שילד בן שנתיים מסוגל לעשות את זה? אני יותר חשבתי בכלל לכיוונים אחרים חשבתי אולי זה איזה שיהיא הפרעה או בקשה ליחס וכאלה
שלום, אני בשבוע 33+ להריון ויש לי בת בכורה בת 3.5. ביום ראשון הקרוב יש לי ביקורת אצל הרופא. האם מומלץ להביא את הילדה איתנו לצפות באולטראסאונד? היא מאוד מצפה להולדת התינוקת ואנו רוצים לשתף אותה בתהליך.... מהי המלצתך בבקשה? תודה נעמי
שלום נעמי, לטעמי, ההחלטה לשתף ילד בתהליך ההריון נכונה ומרגשת. עם זאת, חשוב להכיר ביכולותיו ומגבלותיו, ולהביאן בחשבון במערכת השיקולים של מה כן ומה לא. בדיקת האולטרסאונד יכולה להיות מרגשת מאד עבור ההורים, אך מופשטת מדי ומשעממת עבור ילדה קטנה בת שלוש, שספק רב אם תבין מה בדיוק היא רואה על המסך (יש לא מעט מבוגרים שמתקשים 'ללכוד' את התמונה כמו שהיא). אם לא מדובר בבדיקה ממושכת, ואתם (בני הזוג) מוכנים לאפשרות שהסבלנות שלה תיגמר באמצע ומישהו יצטרך לצאת (מעניין מי...), אז כנראה שאין עם זה בעיה. אם, לעומת זאת, הבת שלכם רגישה למצבים הכרוכים בבדיקת רופא, והיא עלולה להילחץ, לבכות ו'לדפוק' לכם את האירוע המרגש - אפשר לוותר. אז התשובה שלי היא שזה יכול להיות מגניב ומרגש, ויכול להיות ביאוס מהגיהנום. הכל תלוי, ואתם יודעים טוב ממני. בכל מקרה, מאחלת לכם שהכל בסדר, ושהלידה תהיה נהדרת וקצרה. את מוזמנת לספר מה החלטתם ואיך היה שבוע טוב ליאת
שלום בני בן ה-13 נמצא בירידה בלימודים כמו כן קרו פעמיים התפרצויות זעם שכללו אפילו זריקת כסא בכיתה.הוא ילד די מפונק ,חכם מאוד ולא מופרע בכלל!!!תלמיד בסה"כ טוב אבל די עצלןולא משקיע ,מצפה שהכל יילך קל וכשיש קושי הוא לא יודע איך להתמודד ,ואז העצבים עולים ויש סצינות גם בבית של זריקת דבר מה על הרצפה, או בכי שיכול לפרוץ על דבר מה שלא הלך לו . מצאתי משהו במחשב מאוד חזק וקשה שהוא כתב שכמובן הדליק לנו נורה,יש שם משפטים שהם חלק מהערות ששמע ממני ,אני לא יודע עד כמה זה חשוב אבל אני מציין את זה ,יכול מאוד להיות שכתב את זה באחת מהפרצויות שלו ...... הנה מה שכתב : "ילד מחורבן ודפוק תינוק בכיין חצוף ולא מרוצה מכלום קונה משהו משתמש בו 2 דקות ועוזב אותו דפקט שחושב שהוא ילד טוב אבל בעצם ילד חרא מטומטם בא לי לדפוק את הראש בשולחן מלא מסמרים לא סובל כלום ושונא את כל העולם ובטח העולם גם שונא אותי אם ככה אני מתעב אותו חרא של עולם כל יום אנשים רבים מיליונים מתים ואני צריך לשמוע כל הזמן על אסונות שאני כבר לא יכול לעמוד בזה אני ילד פחדן שלא מסוגל לעשות כלום מלנסוע לשבוע ועד לגלוש באיזה שהיא מגלשה קטנה ואני מפחד מהכל אני מפחד לעלות על בניין גבוה כי אני מפחד שהוא יקרוס.אני מפחד לעלות לכביש במכונית כי אני מפחד שתקרה לי תאונה אני מפחד לעלות על מגלשה כי אני מפחד ליפול ממנה ואני מפחד להיפצע לקפוץ מגובה לטפס על ביתן קטן כי אני מפחד ליפול.אני ילד מפונק שחושב שמגיע לו הכל כסף ומתנות". (לא יודע מתי נכתב) היום הוא חזר מביה"ס נסער יצא מהשעור לפני סיומו,ללא אישור, הציקה לו ילדה ותלמיד ,במקום לפנות למורה החליט ללכת מהכיתה ובבית הוא אמר אולי אני משתגע ,לא ידעתי מה לעשות כמובן מלווה בבכי . הוא הפתיע אותנו ואמר שהוא רוצה פסיכולוג (לא עשה לי טוב לשמוע את זה אבל זה מצויין) מה דעתך (כאילו שקשה לנחש) ? מעט רקע : הוא שנה ראשונה בחטיבת ביניים !!! אנחנו משפחה מיוחדת בני 50 עם ילד אחד,אני עם "אגורופוביה" ויש עם זה קשיים אפילו את ענית לי (חיפשתי בפורום תחת השם "אגורופוביה")ב2009 על האם כדאי לספר לילד על הבעיה . מצטער אם יצא ארוך אבל זה פסיכולוגיה , אנחנו צריכים כיוון כדי שנוכל לכוון אותו תודה מראש אם קראת עד כאן לילה טוב
שלום פוצי, קראתי את מה שבנך כתב ונחמץ לבי. זה נוגע ללב בכנותו, ומכאיב בהיותו מתקיף כ"כ. אני רוצה להאמין שאת הדברים האיומים שהוא אומר על עצמו הוא לא בהאמת שמע ממך. בכל מקרה, כמו שאמא שלי הייתה אומרת, על עץ תפוחים לא גדלים אגסים, ולפיכך, לעיתים קרובות להורים חרדתיים יש גם ילדים חרדתיים. אני אכן סבורה, כפי שניחשת נכון, שאם הילד מבקש עזרה, חשוב מאד שיקבל אותה, ובזמן. בנך הוא מתבגר צעיר, הנמצא בתקופה סוערת ומטלטלת רגשית גם ללא החרדה. כאשר מוסיפים על כך תפיסות עצמיות כה שליליות וראיית העולם כמקום כה מסוכן ומאיים, נראה שקיימת הצדקה לטיפול רגשי. פנו לפסיכולוג ילדים קליני, והתייעצו עמו. שולחת עידוד ותקווה לטוב ליאת
לילה טוב את מה ששמע ממני זה עיניין הרצון לקנות והסיפוק המיידי שמלווה אליו,אחרי זה מה שנקנה משמש לזמן קצרצר ....אבל שוב אין שחור ולבן יש דברים שהוא כן משתמש ,אבל כל הזמן הוא רוצה לקנות משהו ,זה נותן לו כנראה גירויים חדשים . שוב תודה רבה לך
שלום רב ליאת, אבקש את עזרתך, אם זה מתאים. אני מרגישה לא נוח עם תשובה שעניתי לילד צעיר ששאל שאלה. שאלה צפויה, בעיני, נוגעת ללב ומגיעה לה תשובה טובה. אני דואגת בבניין שלנו לניקיון סביבת פחי האשפה ופעם בכמה חודשים אני שוטפת את הפחים (הם נמצאים מתחת לחלון של דירתי) כאשר הם מגיעים לרמת לכלוך בלתי נסבלת מבחינתי. בסביבה בה אני מתגוררת לא אכפת לאנשים מניקיון השטח המשותף בכלל, מאד מוזנח כאן, ולא קל לי. בא ושאל אותי אחד הילדים בשכונה - מדוע שוטפים את הפחים אם הם כל הזמן מלוכלכים? עניתי לו בשליפה ללא מחשבה, ולא נוח לי עם תשובתי, בשאלה חוזרת - "למה אנחנו מתרחצים אם אנחנו מתלכלכים כל הזמן?" ההשוואה קשה לי במיוחד כי הילד בא ממשפחה שבה רמת ההיגיינה נמוכה מאד מאד. והילד חמוד, עם נפש רכה. אני מרגישה שהייתי תוקפנית כלפיו או התייחסתי אליו בזלזול. שמשהו אני בעצמי לא הבנתי נכון. הצילו! האם פגעתי בו כל-כך? אחר-כך ניסיתי לתקן, לא בהצלחה מרובה, והסברתי לו שלי זה מפריע שיש הרבה זבובונים ובוץ כזה עם ריח. בקיצור - ואת זה כבר אמרתי לי בלב - שיש גבול גם לפח. ואני יודעת שגם את דחסני האשפה, שנוסעים בעיר, מעבירים שטיפה מידי יום, ושיש הרבה בניינים משותפים אחרים שבהם שומרים פחות או יותר על רמת ניקיון סבירה של חדר האשפה והמיכלונים. אני מבולבלת ומרגישה איום עם התשובה שאמרתי. אשמה רבה. האם היא באמת איומה נורא? מה ההסבר הבסיסי והפשוט שאפשר לתת לילד? מחפשת למעשה עבורי את התשובה הסבירה. בתודה, רותי
שלום רותי, נדמה לי שהבהלה שלך מיותרת, לפחות ככל הנוגע להסבר המילולי שנתת (את ה'מנגינה' לא שמעתי...). האמת שלך היא כנראה האמת היחידה פה - את גרה מעל לפחי האשפה, ולכן גם סובלת מתופעות הלוואי שלהם. כל מה שיוביל לאיכות חיים טובה יותר - שווה את המאמץ. אם הדבר ממשיך להציק לך, אני מציעה להזמין את הילד לשיחה קצרה, בה תוכלי לברר אם פגעת בו באופן כלשהו ולהתנצל. תוכלי להזמין אותו לעזור לך לשמור על איכות הסביבה המשותפת, ולגייס עוד פעיל סביבתי ירוק. מה את אומרת? ליאת
שלום, חשבנו ללכת עם בתי בת ה-5 לפסיכולוג של קופ"ח, אבל יש לנו את החשש שזה יכתב לה בתיק האישי שהיא היתה בטיפול פסיכולוגי ויכול להשפיע על העתיד בתחומים כמו : צבא,קבלה לעבודה במקומות מסויימים ואפילו קבלה לתיכון (יש כאלו ששואלים על זה). האם ישנה השפעה כלשהי של ביקור כזה ? והאם הפתרון היחיד הוא פסיכולוגיה פרטית ? תודה.
שלום ערן, הפניה לטיפול דרך קופת חולים אכן מתועדת ברישומי הקופה, אך על התכנים ועל סיבת הפנייה חל חיסיון מלא, כמתבקש. כיום, מערכות הצבא והמדינה מתייחסות לטיפול פסיכולוגי באופן ענייני, ואינן פוסלות אנשים על כך שבגיל חמש טופלו בגלל הרטבה, קשייים חברתיים, בעיית קשב וריכוז או פחדי לילה(למשל). ההימנעות מטיפול, שעלולה להחריף (או חלילה להנציח) קשיים רגשיים, מסוכנת לעתידה יותר. מאחלת לכם הצלחה בטיפול ליאת
שלום רב! בן שלי הוא בן 3 ו-9 חודשים. בתחילת שנה ניסינו להרגיל אותו לגן. אחרי שבוע היו חגים, אחר כך הילד היה חולה הרבה. עבר ניתוח של שקד שלישי, היה מאושפז עקב דלקת ריאות. הרופאים אמרו שיש צורך בטיפול מניעתי ולהיות בבית. עכשיו לפני שבועיים חזרנו לגן. אני,האמא, היתי איתו בגן במשך שבוע רק ביומיים אחרונים ניסיתי ללכת לשעתיים. ניתן לציין כי בתקופה שלא היה בגן דיברנו על זה, היתי מביאה ספרים מהגן ותמיד אמרנו שצריך לחזור לגן. בחוץ הוא ילד מאוד שובב. הוא לא ילד סגור.חייב לציין שהוא ילד יחיד ומפונק. כרגע הוא מבין שצריך ללכת לגן כל יום ואני עוזבת. הוא נכנס כל בוקר להיסטריה נוראית, אנחנו נאלצים להלביש אותו בכח. הוא רק צורך ומתחנן להישאר בבית. באמצע לילה קם ובוכה, השינה שלו אינה שקטה. אני מבינה שהילד חייב להיות בגן מצד שני אני חוששת למערכת עצבים שלו,שלא תהיה לו התמוטטות. בגן הוא נרגע, לא כל כך משתף פעולה בגן אבל לא בוכה ואפילו צוחק. מאוד מחובר לסייעת של הגננת. היא דוברת רוסית והילד עוד לא דובר עברית, כי הנחנו שעברית תבוא באופן אוטומטי בגן.אני מבקשת עצה איך לגרום לילד להיות רגוע. האם זה בסדר שאנחנו מכריחים אותו בכח? איך לגרום ליהנות גן ןלשתף פעולה במה שמתרחש בגן? תודה רבה על ההתיחסות
שלום מרינה, יופי לשמוע שאתם בריאים סוף סןף. מקווה שהאביב יביא איתו בשורות טובות. הקליטה בגן, בעיקר בשנה הראשונה, היא תהליך הדרגתי של הסתגלות. הבן שלך החל את התהליך, אך נאלץ להתמודד עם מחלות וניתוח לא נעים, שהוא עצמו עלול להיחוות כסוג של טראומה. כרגע, יש להתייחס אל הכניסה לגן כאל קליטה ראשונית, ולאפשר לילד את ההדרגתיות המתבקשת. אני מבקשת להפנות אותך לתכתובת קודמת בנושא, בה פרטתי את הצעתי לתהליך הדרגתי כזה. אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת. הנה הלינק - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-11154#message-11154 ועוד משהו - מערכת העצבים של ילדים צעירים היא חזקה ובריאה, ואינה מתערערת בקלות. בכי גדול (ואפילו צרחות) אינם מסכנים את הילד בהתמוטטות עצבים. כפי שציינת בעצמך, הוא נרגע בסופו של דבר, וכך לומד לסמוך על הסייעת והגננת ולהיעזר בהן כדמויות מנחמות. בהצלחה ליאת
שלום ליאת, אני מאוד מודה לך על כך שמצאת זמן לענות לי. תודה רבה על ההסבר והתמיכה. בכבוד רב מרינה
מחפש המלצה לפסיכולוגית ילדים לילדה בת 5 באיזור אשדוד.
שלום אסי, אנא צרף מייל ל*גוף הודעתך*, והמלצות יוכלו להישלח אליך דרכו. אנו לא נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת
אשמח לקבל המלצות על מטפלי ילדים באיזור אשדוד. [email protected]
שלום, ישנה תופעה המפריעה לנו, ההורים. בננו בן ה-10 משחק עם צעירים ממנו בשנתיים, חברים לכיתה של אחיו. הם כמובן מתלהבים שיש להם חבר מבוגר יותר, אבל אחיו אינו אוהב את הרעיון ועוד יותר אנחנו, ההורים. אין לו בעיה לשחק עם בני גילו, אבל אם אינם בסביבה אינו בוחל במשחקים שאינם כבר לגילו, עם חברה צעירה ממנו בהרבה. האם להתערב ?
שלום ויקי, ילדים אוהבים 'לסגת' לעיתים למשחקים ילדותיים יותר, והם נהנים מהם ומרוויחים את ה"ערך המוסף" של השליטה והעליונות שאינן מתאפשרות במשחק עם בני גילם. זו תופעה נפוצה וטבעית, ואינה מעוררת דאגה. אם הוא משחק יפה גם עם בני גילו, ואינו נמנע מפעילויות תואמות-גיל, לא הייתי עושה דבר בנידון. בברכה ליאת
שלום בתי הבכורה בת 8.5,בכתה ג'.ילדה מקובלת חברתית ותלמידה מצטיינת.לפני שבוע ראיתי שהיא עצובה,ושאלתי מה קרה.היא רצתה לדבר,התחילה לבכות וממש דובבתי אותה (בדרך כמעט התעלפתי מרוב לחץ, מה היא כבר מסתירה???).לבסוף, היא ספרה על ארוע שקרה בכתה א'(!!)-איזה ילד אמר לה להרביץ לילדה מסוימת (היא לא עשתה זאת)ואמר לה להגיד על עצמה שהיא מטומטמת (את זה היא דווקא כן אמרה).היא אמרה שזה מציק לה שהיא אמרה את זה, ואמרה בחצי פה שאולי היא רצתה להיות בחברה שלהם..ושוב, אני מדגישה שמדובר בילדה, שאיך שהיא נכנסת לכיתה כולם סביבה,היא מאד אהובה (גם לדברי המורה).ברור שהסברתי לה שהיא בשום אופן לא צריכה לעשות דברים שלא נראים לה ובוודאי שאף אחד לא יכול לומר לה להגיד דברים כאלה על עצמה.בעיקר הפתיע אותי, מאחר ואין לה בעיות חברתיות,מדוע עשתה זאת (למרות שזה קרה בכתה א'-לא היו לה קשיי הסתגלות לביה"ס.מהיום הראשון היא נפרדה ללא בכי,ותמיד נהנתה ללמוד). אבל יותר מהכל, הטריד אותי מדוע ארוע שקרה לפני שנתיים מטריד אותה כ"כ עד כדי בכי?? בנוסף,לפני כמה ימים היא שוב הייתה עצובה וכששאלתי כמה פעמים מה קרה (עד שהיא שוב בכתה),התברר שזה בגלל משהו שהיא קראה באיזה ספר על העולם הבא.ברור לי שזה לא בדיוק נושא לילדים בגילה, אבל הבכי והעצבות נראים לי מוגזמים גם כאן.. היום היא אמרה לי ש"ביום שישי הראש שלי אמר לי מילים לא טובות עליך..וגם על המורה".. כאן האמת לא ניסיתי לדובב אותה כלל. אני מאד מוטרדת.מדוע ילדה כמוה, שעל פניו לא חסר לה דבר (משפחה אוהבת, מקבלת כל דבר שהיא מבקשת), רוקדת בחוגים, תולעת ספרים-נשאבת לעצבות? אציין שהיא מאד עדינה ורגישה לסביבה (אם מישהו מאיתנו עצוב, זה מפריע לה מאד). מה יכולות להיות לדעתך הסיבות לכך? האם נתקלת במקרה דומה? והנה שאלה שאולי תשמע לך מוזרה:האם ניתן לזהות נטיות דכאוניות כבר מגיל זה? תודה על תשובתך, וסליחה על האורך..
שלום שרה, אתחיל מהסוף - לדיכאון יש היבטים גנטיים משפחתיים, ולעיתים קרובות הוא קשור גם לנסיבות סביבתיות/נפשיות נוספות. לכן, ניתן במקרים מסוימים לזהות סיכון אפשרי לפתח דיכאון. בהקשר של ילדים, נמצא קשר בין עצבות ודיכאון לבין בעיות חברתיות בכיתה. איני יודעת אם בתך סובלת מדיכאון, או שמא הרגישות הרבה שלך לנושא מחדדת את ההקשבה שלך לתכנים מסוג זה. עצב הוא רגש נורמלי וטבעי, וילדים עשויים לחוות אותו מפעם לפעם. הורים שמתקשים להכיל רגשות שליליים כאלה אצל ילדיהם, עלולים לתת נפח גדול לאירועים שליליים, ולתרום כך בעקיפין לעיסוק יתר בנושא גם אצל הילד. אני מציעה להעיר את תשומת לבה של המורה, ולבקש ממנה את התרשמותה לגבי ההתנהלות של בתך בכיתה. אם יהיו עדויות נוספות לירידה עקבית במצב רוחה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בשמחות ליאת
שלום ראשית, תודה על תשובתך המהירה. שנית, בהמשך לדברייך, בהחלט ייתכן שאני נותנת לנושא התייחסות גדולה מדיי (בניגוד לבעלי שחושב כמוך).אני עושה זאת כי הדבר מלחיץ אותי-יש גנים של דיכאון מצד אמי (היא בעצמה סבלה מדכאון בעבר, גם אחי סבל משניים שלושה דכאונות בעבר וסבתי נוטלת כדורים נגד עצבים באופן קבוע).ומאחר ואני יודעת בוודאות שאין לילדה בעיה חברתית (רק לפני שבועיים המורה שלה דברה איתי על כמה שהיא אהובה בכיתה), אני ממש חוששת שמא היא ירשה זאת בגנים.הדבר אפשרי? ואם חלילה כן, אפשר למנוע התפתחות והאם הכלל אפשר לדעת זאת בגיל 8? מה עושים?
בן 22 מה טיפול אופטימלי? תודה
שלום אלי, לא ידוע לי על טיפול אחד אופטימלי. יש כל מיני טכניקות, וכל אחד צריך למצוא את אלה המתאימות לו. חשוב לנסות ולהתחקות אחר אופי הכסיסה ולכוון בהתאם את המערכה - יש "כדורי עצבים" שמעסיקים את הידיים, יש 'מרה' למריחה, יש כפפות בד, כדורי פלסטלינה וחומרים אחרים ("פולילינה") שיכולים לחצוץ בין הציפורניים לפה. נסה ותהנה ליאת
שלום רב, בתי בת ה -6, ילדה מקסימה ותלמידה טובה, אך נראה כי אינה בוגרת מבחינה נפשית. היא נוטה להילחץ ולבכות כאשר נתקלת במשהו שלא הולך לה בקלות או שאינה מכירה: למשל בזמן הכנת שיעורי בית כאשר היא נתקלת בקושי, היא נוטה ל"שבור את הכלים", לבכות ולהרים ידים עם התבטאויות בסגנון "אז אני לא אלך יותר לבית הספר". היא מתקשה לבטא את עצמה ובורחת הרבה פעמיים למשחקים ילדותיים ולהשתטויות סתמיות. כאשר מעירים לה היא לעיתים מקצינה את ההערה "אני יודעת שאתם כועסים עלי". מצד אחד נראה כאילו חשוב לה לרצות ולעמוד בציפיות ומצד שני היא מוותרת מהר מאוד בנקודות קושי. איך אפשר לחזק אותה ולעזור לה? האם לדעתך יש צורך באבחון או בפעולות אחרות? תודה, עדי.
שלום עדי, שתי הבעיות שאת מתארת (דפוס של וויתור והרמת ידיים יחד עם הצורך לרצות) אינן זרות זו לזו. אדרבא, הן יכולות להיות קשורות בקשר סיבתי. ילדים צעירים זקוקים לאישור וקבלה מצד הוריהם, ורוצים להרגיש אהובים כמעט בכל מחיר. כבר בגיל צעיר, ילדים ערים לציפיות ההורים מהם, גאים כאשר הם מצליחים לעמוד בהן ומאוכזבים מעצמם כאשר לא. ילד שמרגיש מאכזב שוב ושוב, עלול לפתח עמדה של חוסר אונים וייאוש, ולהימנע מאתגרים. יתכן שזה מה שקורה אצלכם - אתם מעירים לבתכם על ההשתטויות הסתמיות שלה, ומאותתים לה שהיא אינה עומדת בציפיות שלכם, ובתגובה היא נמנעת ממטלות מאתגרות, ומעדיפה להישאר בתחום ה'בטוח' של המשחקים הילדותיים. עמדה שיפוטית מדי (גם אם כוונותיה טהורות) מחלישה כל אחד, בטח כשמדובר בילדה קטנה, שמשתוקקת לאהבתכם וגאוותכם. נסו להפחית ביטויים של ביקורת ושיפוטיות, וקבלו אותה כמו שהיא. אני רוצה להאמין שהפחתה ברמת הציפיות שלכם ובביטויים של ביקורת ותוכחה, יפחיתו את הלחץ עליה ויאפשרו לה התנהלות משוחררת יותר מול מטלות 'בוגרות'. סבלנות... ליאת
שלום רב אני אם לתינוק בן 9 חודשים. כחלק מלימודיי הדוקטורט אני צריכה לצאת לכנס בחול לשבוע ימים כשהוא יהיה בן 10 חודשים וחצי. איתמר נמצא איתי בבית עד היום ובימים הקרובים אנחנו מתכננים להכניס אותו למסגרת עד השעה 13. התכנון הוא שאביו ואימי יישמרו עליי בהעדרי. כמובן שאני אמביוולנטית נורא לגבי הנסיעה גם בשל השלב בו הוא נמא בו אני חשה יותר "חרדת זרים" מצידו ודואגת כיצד נסיעה זו תשפיע עליו במהלך העדרותי ולאחריה. הדברים שמעודדים אותי הנם שאיתמר הוא תינוק עם טמפרמנט מאוד נח, הוא קשור לאביו מאחר ואביו מעורב מאוד בגידולו ויצא כבר לו ולאימי לשמור עליו למספר ימים כשהיה בן 4 חודשים ושום אסון לא קרה. הדברים שמטרדים אותו הנם כאמור שהוא כבר יותר גדול ומבין שאני לא נמצאת בצורה יותר ברורה לו ולסביבה ושהוא עדיין תינוק יונק (אני מצמצמת את ההנקות כדי שיהיה קל יותר לי ולו), מה שיכול להקשות עליו עוד יותר-על אף שאין לו בעיה עם תוספים. אשמח לשמוע דעה מקצועית באשר לסוגייה הזו. מה ידוע על פרידה לשבוע בגיל כזה? כיצד להקל עליו בהעדרי? וכל דבר נוסף שיעזור, יעודד. תודה יפית
שלום יפית, בנך אכן בגיל בו חרדת הזרים נמצאת בשיאה, ולכן, אני לא בטוחה שנכון יהיה להכניס אותו למסגרת חדשה דווקא עכשיו, ומיד (כמעט בו זמנית) להיעלם לו לשבוע ימים. תהליך הקליטה בגן, בעיקר כשהוא נעשה בתקופה רגישה כזו, עלול לקחת זמן, וחשוב לעשות זאת בהדרגה ובנחת. בעיני, אם את מחליטה לנסוע, מוטב להמתין עם הכניסה לגן עד אחרי שתשובי. גם אם זה מפיל 'תיק' כבד יותר על בעלך ועל אמא, זה עשוי לחסוך הרבה חרדות בעתיד. איני רואה בעיה מיוחדת בנסיעה שלך כל עוד הוא בידיים הטובות של סבתא ואבא. הוא ירגיש בחסרונך, אך יימצא עם דמויות מוכרות ואהובות שיוכלו לרכך את צערו. מאחלת לך נסיעה טובה ופורייה, וקליטה קלה בגן (רק אחרי שתחזרי, ואחרי שכולכם תתאוששו מהפרידה והמפגש המחודש). בברכה ליאת
שלום ליאת, ראשית תבורכי על פועלך.. המתוק שלי בכיתה א' ולכאורה הכל בסדר.. לפני כחודש החל לבכות "ללא סיבה" והביע את חששו מכך שהוא הולך למות. כמו כן יש לו מן תנועה לא רצונית כאילו שהוא לוקח נשימה ומניע את הראש. זה קורה לו רק בבית. רופא ילדים הפנה לנורולוג לילדים ובעוד כשבוע הפגישה. הכל אצלו מתעצם ויוצא מפרופורציות. אנו משתדלים לתת כבוד למקום שהוא נמצא בו ולחזור שוב ושוב על גילויי האהבה שאנו רוחשים לו. (אומר שאף אחד אינו אוהב אותו) הוא אח תאום ומקנא באחיו בתקופה זו. כמו כן נישאתי לפני כחודש לבן זוגי שהתגורר עימנו בשנתיים האחרונות והם מאוד שמחו על כך. עם אביהם יש הסדרי ראיה והם לא חוו פרידה אלא נולדו למציאות שבחרנו עבורם: שני בתים... החמוד הזה לא מבין איך הדמעות זולגות למרות שהוא לא רוצה לבכות.. בבית הספר נראה כי התופעות אינן קיימות או מודחקות, אני בקשר ישיר עם המורה שלו. אני נואשת לגמרי ובעיקר כואבת את שעובר עליו אשמח מאוד מאוד לעצותייך
שלום רב, קשה להתעלם מסמיכות האירועים, בין נישואייך הטריים (מזל טוב!!!) לבין הופעתם של ה'טיקים' אצל בנך. נישואים שניים בהחלט יכולים להיות מקור מתח וחרדה עבור הילדים (גם כאשר הם מברכים על השידוך), ודאגה סביב האפשרות שמקומם בלבו של ההורה ייתפס ע"י בן הזוג החדש. האמביוולנטיות סביב הקשר החדש יכולה לבוא לידי ביטוי בדמעות שיורדות מעצמן או בערוץ העקיף של ה'טיק'. אני מציעה לסיים את הבירור אצל הנוירולוג, ואז, לשקול טיפול רגשי (אולי טיפול הבעתי כלשהו - מוסיקה, אמנות או תנועה) לעיבוד החששות המציפים. בברכה ליאת
לאן אני פונה בנוגע לטיפול הבעתי: מוסיקה, תנועה,אומנות (מהי אומנות)? חשוב לי לציין כי בשבוע האחרון הוא פוחד לזוז מטר לבד וכל הזמן שואל איך אני יודעת שאני אמיתית? קיימת? פה לידו? איך אני מצליחה להתגבר על נושא המוות? (אמרתי לו שרוב בני האדם חושבים על מוות בשלב זה או אחר וזה בסדר)נתתי לו לגעת בי פיזית, לקרוא בשמי ואני מ יד נענית לו ודוגמאות נוספות. היום הביע את רצונו להישאר בית ולא ללכת לבית הספר למרות שדיברתי עם המורה שלו וביקשתי ממנה להקשיב לו כשהוא מביע פחד לא מוסבר ושתניח לו מבחינה דידקטית בימים אלה. לא רציתי להנציח את המצוקה שלו ולכן אמרתי שלבית הספר צריך ללכת ושאם יהיה לו קשה מאוד - הוא יוכל לגשת למזכירות ולהתקשר אלי. אני חייבת להתוודות שזו פעם ראשונה שלא הייתי שלמה עם כך ששלחתי אותו לבי"ס היום. עד לבדיקת רופא מה עלי לעשות ? לפעמים מבקש להרדם במיטתי ואז יודע שאעביר אותו (לא מבקש מ"פינוק" אלא ממצוקה אמיתית. קשה לי מאוד מאוד להתנהל כך במיוחד שיש לו אח תאום שגם הוא "נדבק" פתאום בפחד ללכת לחדר לבד, להדליק את האור והקנאה למה לו אסור לישון במיטה שלי הצילוווווווווווו
בוקר טוב לך, שמי קורין ואני אמא לילדה כבת שנה וחצי בקרוב. (כרגע אני נמצאת בהליך גירושים מבעלי בגלל אלימות.) לטוהר ביתי יש התקפים של בכי ועצבים לא מוסברים כלל, היא מרגישה טוב אין לה חום או כול דבר אחר, פשוט יש לה התקפים של בכי ועצבים, אני דיי מיואשת מהמצב הזה כי אני באמת מנסה להבין אותה ומה מפריע לה, אבל אני באמת לא מוצאת סיבה לבכי שלה. אשמח לקבל איזשהיא הבחנה או הסבר. תודה מראש קורין
שלום קורין, תינוקות ופעוטות, בעיקר בתקופה הפרה-וורבלית שלהם (לפני שהם מדברים), רגישים מאד לאטמוספירה המשפחתית בבית, ומגיבים לה בדרכם. אני מניחה שאת עצמך חווה בימים אלה עצבנות ומתח בעוצמות גבוהות מהרגיל בשל הנסיבות בהן את נתונה. אין לי ספק שמצב רוחך משפיע על בתך הקטנה, גם אם את עושה מאמצים כבירים לחסוך ממנה כאב וצער. ילדים חשים את הוריהם, ומגיבים רגשית לשינויים בסביבתם. אני מניחה שהגירושין שלך הם נקודת הסיום של תקופה רוויית מתח, חרדה וכעס. ילדתך הייתה חלק גם מההיסטוריה הזו, ויתכן שחלק מהסיבות לבכי שלה נעוץ גם בה. טפלי בעצמך, ועשי הכל כדי לבסס עבור שתיכן שגרה רגועה ונינוחה הכי מהר שאפשר. כשאת תהיי רגועה ושקטה, הדבר יקרין גם על בתך. אם הקשיים נמשכים לאורך זמן, התייעצי עם איש מקצוע פנים אל פנים. בהצלחה בחייך החדשים ליאת
שלום רב! אמא לילד בן 8. שאלתי היא כזו -לפני כחודש בני היה מצונן ולאחר מכן משך באף. גם לאחר שהבריא עדיין המשיך למשוך באף. (אביו שואף להשגים רבים אצל ). אני משתדלת להוריד ממנו מתחים אך אביו להיפך... לפני כשבוע זה פסק לשמחתי. אולם לפני מס' ימים החל למצמצץ וכמו לסגור את עיניו ולפקחן. קראתי המון באינטרנט על המון דברים מפחידים ביותרץ אני מודאגת אנא עזרתך מה עושים? אני מאוד מאוד חרדה לילדי. בברכה, שרית
שלום שרית, איני יודעת מהם הדברים המפחידים עליהם קראת, ואני מניחה שמדובר ב'טיקים' מוטוריים וקוליים המופיעים לעיתים אצל ילדים. ברוב המקרים, 'טיקים' הם ביטוי למתח, לחץ או מצוקה, והם חולפים מעצמם כשהילד נרגע. לפעמים הטיקים חוזרים לאורך הילדות מדי פעם, בהתאמה לרמות המצוקה המשתנות. במקרים מסוימים הם חלק מהפרעה אחרת, עקשנית יותר (ואני מניחה שגם על זה קראת). כרגע, אם את מזהה גורמי סטרס בחייו של הילד, חשוב לעשות הכל להפחתתם. אני מציעה לא להעיר לילד על המצמוץ, ולקוות שההקלה במתח תביא להקלה במצמוץ. אם התופעה נמשכת, התייעצי עם גורם מקצועי. רופא הילדים שלכם הוא הכתובת הראשונה. בכל מקרה, אני מציעה להירגע, גם כי אין סיבה לחרדה, וגם כי החרדה שלך עלולה להוסיף נדבך נוסף למצוקה של הילד שלך. בהצלחה והרבה בריאות ליאת
יש לי בן בכיתה ו בן 11 וחצי. לאחרונה קיבלתי מכתב ממורתו שהוא מרבה לפטפט בשיעורים וניכר כי אינו מרוכז, ממורה אחרת קיבלתי מכתב ששכח להכין ש"ב, וממורה אחרת שהוא רוקד בשיעורים. התנהגויות מעין אלה לא אופייניות לו בבית הספר אם כי אופייניות לאופיו : יש בו נטייה להתבלט מאוד ולהתנהגות מוחצנת מאוד. כשאנו מטיילים בחנויות הוא מסוגל פתאום לשיר בקול רם ולהוסיף ריקוד כשהוא מבחין שיש לו "קהל". הוא תמיד אהב להתבלט עד כדי כך שאני מובכת לעיתים בלא ידיעתו ומעדיפה להתעלם מזה. לצד התנהגויות כאלה יש באופיו נטייה להושיט עזרה ראשון, לארגן את הכל ולקחת פיקוד על דברים. ביחס לאחיו שהוא פחות דומיננטי ונוטה לביישנות. יצויין כי בקיץ האחרון עברנו לעיר אחרת והוא החליף את בית סיפרו(חברים, מורים) וברור לי הצורך שלו להיות שייך לקבוצת השווים אפילו יותר מאשר להוריו. עוד אוסיף שכאשר סיפר לי בדרך בהייתה את התנהגויותיו בכיתה ושם לב שאני מאוד מקשיבה ולא השמעתי שום ביקורת ושיפוטיות, שאל אותי: אמא את לא כועסת עליי? השבתי כשאקרא את המכתב אוכל להגיב. אדגיש כי תגובתי הייתה מלווה בכעס רב, נזיפות ואפילו סטרתי לו. מניסיוני מדובר בילד שצמא וזקוק לגבולות וכאשר אני מרפה קצת או כאשר הוא מתרגל לחברה מסויימת בכיתה הוא מרבה לבדוק את הגבולות, ומרשה לעצמו להעיז דברים שבמצבים אחרים לא היה מעיז. בהקשר שהוא רקד בשיעור, חברו שישב לידו הגיב אף הוא בצחוק וייתכן שבני הגיב כך בעקבות חברו או לפחות קיבל גיבוי ולגיטימציה מחברו לנהוג כך. מה לעשות עם בני? וכן מה עליי לעשות במצבים כאלה שאני מאוד כועסת על בני עד כדי נזיפות ואפילו יש גוון של אלימות מצידי.
שלום רויטל, ראשית, ברצוני להזכיר לך שגילויי אלימות כנגד ילדים מוגדרים כיום כעבירה פלילית, גם כשמדובר במה שמכונה ע"י הורים מסוימים כ'סטירה חינוכית'. אני חייבת להודות שהסטירה שלך הפתיעה גם אותי, כי הפתיח של דברייך עורר אצלי אהדה וחיבה מיידית כלפי בנך, הפוצח בריקוד בזמן השיעור. אני ערה לכך שאת המורות שלו זה הרבה פחות משמח, ומכירה בכך שמדובר בהתנהגות בלתי ראויה. עם זאת, את עצמך נתת את ההסבר, והדגשת שבנך נאלץ לבסס את מעמדו בכיתה החדשה, ולרכוש את לב החברים בדרכו הקונדסית. לאור מה שאת מתארת, אני ממליצה לשקול אבחון לאיתור בעיות של קשב וריכוז, ובמקביל, לנסות לבסס הסכמים בינו לבין המורות שלו, הנוגעים להתנהגותו בכיתה. חשוב שהמורות יכירו בצורך של הילד לקבלה והשתייכות חברתית, ויעזרו לו להשיג את מטרותיו בדרכים חיוביות. נסי לגייס אותן למענו, ובמידת הצורך לערב גם את היועצת ואת פסיכולוגית ביה"ס. ועוד כיוון מחשבה אפשרי שעלה בדעתי (וזו כמובן רק השערה): על רקע מה שאת מתארת כ"גוון של אלימות מצידך", יתכן שהילד שלך 'פורק עול' ומשתולל בביה"ס, כתגובת נגד לאווירה נוקשה ומגבילה מדי בבית. אם את חושבת שיש משהו בהשערה זו, פעלי להפחתת המתח בבית, ונסי לגייס עזרתו של איש מקצוע, שידריך אותך איך ניתן לאכוף כללי התנהגות ללא אלימות. בהצלחה ליאת
בני בגן חובה (בן 5.5) ילד מאוד חכם, כבר קורא וכותב, הגננת אומרת שיש לו ידע נרחב וגם אני מרגישה שהוא מאוד חכם, ביחס לילדים אחרים. הבעיה - הוא מאוד ילדותי - כשהוא לא מקבל משהו הוא בוכה ומשמיע קולות, למרות שהוא יודע (ואני תמיד מזכירה לו ) שבבכי לא מקבלים שם דבר רק אז הוא מפסיק ומבקש יפה. אם החברים שלו לא עושים משהו שהוא מבקש הוא אומר להם - "תלכו מהבית שלי" הוא פשוט מגרש אותם, אח"כ הוא עצוב שנשאר לבד, הוא הולך אליהם והם כמובן לא רוצים לשחק איתו.(עד למחרת) אני מסבירה לו שלא ככה מדברים עם החברים אך הוא לא רוצה לשמוע למה שאני אומרת ומשמיע קולות. כל דבר שאני מבקשת לדוגמא - בוא להתקלח - תוריד את הבגדים - הוא מתבכיין. מה עושים?בני בן יחיד ואני בהריון
שלום שרה, לפעמים הטבע עושה את מה שאנחנו לא כ"כ מצליחים לעשות, ונראה שגם במקרה שלכם, הלידה הקרובה תוכל לזרז את השינוי. כרגע, הילד שלך נהנה משפע תשומת לב, ומקבל את מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. באמצעות ה'התבכיינות' הוא מצליח לתפעל אותך, ולגרום לך לוותר ולהיכנע לדרישותיו ולרצונו. לרוע מזלו, חבריו בני גילו הרבה פחות וותרניים ממך, ולכן, במצבי קונפליקט הוא מאבד את עשתונותיו ומתפרץ. הוא לא יודע לוותר, להתחשב, לדחות סיפוק או לנהל קונפליקט. כדי שיוכל לעשות את כל אלה, חשוב לאמן את הילד במעבדה החברתית הראשונית, הלא היא המשפחה. עליו ללמוד לכבד את בקשותייך, לציית, להכיר בסמכותך ולהתחשב בצרכייך. כשאת מוותרת לו באופן בלתי מובחן, את חוסכת ממנו את האפשרות להתנסות בתסכולים וללמוד לשאת אותם בהצלחה. אני מציעה לך לעשות הכל כדי לשפר את יכולתך להציב גבולות ביעילות, מבלי להפוך את הבית לזירת מאבק. בעיני, חשוב לעשות זאת לפני הלידה, בין השאר כדי לא להביא את עצמך לתשישות ועוינות כלפיו, וכדי להכין אותו למצבים הבלתי נמנעים, בהם יהיה עליו להתאזר בסבלנות, לדחות סיפוק ולהתחלק בתשומת הלב עם התינוק החדש. אני מזמינה אותך לקרוא עוד בפורום שלנו, להיעזר בספרי הדרכה להורים או להגיע להדרכת הורים קצרה שתחזק אותך לקראת השינוי. בהצלחה ליאת
שלום שמי אריאל (שם בדוי) ויש לי חבר בן 15 שחיי בפינימייה והוא יוצא הבייתה פעם בשבועיים חמישי שישי שבת והוא לא פעם אחת שאל אותי '' יש סכין?'' שאלתי אותו:''למה?'' הוא אמר לי:''כדי לידקור את עצמי'' אמרתי לו ''אים תמות מה אני עהשה?'' ואז הוא ירד מיזה ויש לו סיפור חיים מאוד קשה אנסו אותו ואמא שלו הרביצה לו עים חגורה ביגלל זה הוא בפנימייה לא שהוא עשה משהו ואני מאוד מאוד מאוד דואגת לו תודה לכול מי שיעזור אריאל
שלום אריאל, את חברה טובה! נער שמבקש לפגוע בעצמו מאותת בדרך זו על מצוקה, ועל קושי להתמודד איתה ביעילות. לעיתים קרובות, פגיעה עצמית (דקירה, חיתוך, פציעה עצמית), יותר משהיא משקפת רצון למות, מעידה על המשאלה להפסיק את הכאב הנפשי, ולהביא לסוג של פורקן. הצרה היא, שמה שמתחיל כניסיון להביא להקלה מיידית בטווח הקצר, הופך לצרה בפני עצמה בטווח הארוך, והופך את החיים לקשים וכאובים יותר. אני חוששת שהחבר שלך חייב לקבל עזרה, ובעיני נכון יהיה ליידע את צוות הפנימיה, או כל מבוגר אחראי אחר הקשור לנער, על חומרת מצבו. נסי לברר מיהם המדריכים בפנימייה, וליידע אותם, ובמידת הצורך התקשרי להנהלה. בהצלחה רבה ליאת
שלום לך, אני מחנכת כיתה י והחלטתי לכתוב לך כי אני מתלבטת מאוד וחסרה לי היוועצות עם פסיכולוג קליני (שדרך אגב לא קיים בבית סיפרינו והיועצת נמצאת בשמירת הריון): בכיתה שלי פנתה אליי תלמידה שסיפרה לי כי מס' תלמידות מכיתתה מבזות אותה בשיעורים, מעליבות אותה ומקללות אותה. שוחחתי ארוכות עם הבנות שסיפרו לי שהתלמידה נוהגת להרגיז אותן ולקלל ואז כשהן מגיבות זה יוצא בדרך לא נעימה. ברור לי שלתלמידה חסרות כישורים חברתיים שכן ההורים סיפרו לי שלביתם יש בעיה כזו והיא מוכרת להם. כיצד עליי להתייחס לתלמידה הזו ואיזו תוכנית התערבות את מציעה לי לנקוט מול הבנות ומול הכיתה עצמה שלא נקפה אצבע בעיניין. ערכתי כבר שיחות בכיתה בעיניין הכיתה האידאלית בעיניהם, וכיצד הם רואים את הקשרים החברתיים שקיימים בכיתה. במקביל הפניתי את התלמידה לפסיכולוגית קלינית להעלאת הדימוי העצמי שלה והערכתה העצמית וכן ללמידת כישורים חברתיים. אחת התלמידות הפוגעות סיפרה לי כי אין לה בעיה עם התלמידה הנפגעת, אך כאשר היא מרגיזה אותה זה יכול להגיע למצב של אלימות נגדה. האם עליי לשלוח גם את זאת לטיפול על חוסר שליטה בכעסים ובדחפים? או אולי צריך לשוחח על כך בכיתה באופן כללי ולהוציא מהם דרכי פתרונות להתמודדות? אנא עזרי לי בדחיפות אני אובדת עיצות....לתגובתך המהירה אודה.
שלום שושי, הפנייה שלך גרמה לי לסוג של קורת רוח, כי היא הזכירה לי קצת פניות דומות של אימהות, המרגישות צורך להגן על אחד מילדיהן מפני הצקות או גילויי אלימות מצדו של אח אחר. כיתה י' זה כבר לא ילדים, ונדמה לי שצריך להיזהר מלשפוט מי כאן ה'טובים' או ה'רעים', מי ה'בעייתי' ומי רק ה'מגיב'. אני מציעה לזרוק את כולם לאותה סירה, ולפעול להפחתת גילויי אלימות ופגיעה באשר הם. זה בכלל לא מעניין מי התחיל ומדוע, אלא רק איך מטפלים בקונפליקט, איך מגיבים במקרה של פגיעה, ומה ניתן לעשות כדי לא להסלים מצבים רגישים עד לקיצוניות. לפעמים יש אקלים כיתתי סוער, וחשוב לנסות ולהבין מה המקור לזה. ככלל, עוצמות הפגיעה והעלבון גבוהות יותר ככל שגוברת הנטייה לפרש מצבים באופן שלילי. אפשר לעבוד ולתרגל את הילדים בזיהוי מצבים "מועדים לפורענות", במתן פירושים שונים לסיטואציה נתונה, ובקריאת רמזים של הסלמה כדי לעצור אותה בזמן. עם כל הכבוד לפסיכולוגים קליניים (ויש כבוד :-)), הם לא מייצרים פיתרונות קסם, ולפעמים עדיף להרגיע את הרוחות בלי להכריז על אף אחד כ'זקוק לטיפול'. יש לך אתגר לא פשוט, אך מרתק ואפשרי. בהצלחה, ואת מוזמנת לעדכן ליאת
שלום. רציתי לדעת מה הם שלבי ההתפתחות של ילדים מהילדות ועד לבגרות , והאם תוכלי לעזור לי בהפניה לקישור. כלומר, איך אמור להתנהג ילד עד גיל 3 , ואח"כ מגיל 3 עד גיל 6, ואילך. מבחינה התנהגותית , מינית וכו'. תודה
שלום אורח, ממליצה לך על הספר "התפתחות הילד- טבעה ומהלכה" בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. הספר (שני כרכים) עוקב אחר ההתפתחות המוטורית, קוגניטיבית, רגשית וחברתית של ילדים לאורך שנות התפתחותם, ועושה זאת בצורה רהוטה וסדורה. תהנה ליאת והנה גם הלינק - https://sheilta.apps.openu.ac.il/pls/dlamdal/lamda.perut?p_nihul=&p_katalog=104935002&search_by=0&p_value=
שלום, ביתי בת ה-8,ילדה מחוננת (עפ"י אבחוני מכון סאלד) מתקשה בזמן האחרון מבחינה רגשית, דבר המתבטא בין השאר בהתנהגויות "קשות" בבית (התקפי זעם, "שביתות" אוכל ועוד). אנו מעוניינים לפנות איתה לטיפול ומחפשים מטפל(/ת), באיזור נתניה, עם ניסיון בהתמודדות עם המורכבות והביקורתיות של ילדה מחוננת, ובנוסף שיוכל "להתאים" את עצמו לכך שמדובר במשפחה דתית.. אשמח לקבל המלצות במייל שמסרתי לעיל. תודה!
אשמח ליעוץ,הילד שלי בן 7 מקסים וחכם.הבעיה שלו היא חברתית הוא לא ניגש לילדים שלא מכיר רציתי לשים אותו בצהרונית והוא סירב מכיוון שאין לו חברים מהכיתה.הוא לא מוכן ללכת לשום מקום אם אין לו חבר שהוא מכיר .הייתי רוצה לדעת איך אפשר לעזור לו,הוא מאוד ביישן .אח שלו בן 4 מבקש בשבילו דברים במכולת כי הוא מתבייש ומשתמש במושג אני מפחד. אשמח לעזרה.
שלום רב, ביישנות היא אחת התכונות האנושיות, וככזו, היא עלולה להכביד על האדם הביישן וללוותו במידה מסוימת כמעט כל חייו. מסתבר שגם הביישנים הגדולים מצליחים ברוב המקרים ליצור לעצמם חוג חברים קרוב, שבו הם מרגישים טוב ובטוח. אני חושבת שהפיתרון של חבר קרוב ומוכר כ'בולם זעזועים' הוא רעיון טוב, בהיותו מרכך קצת את הסיטואציה המאיימת. במקביל, אפשר לנסות לעזור לו 'לשחוק' קצת את הפחד והביישנות, באמצעות משימות קטנות ולא מאד מאיימות, שיאפשרו לו תחושת הצלחה. נסי להתעקש מדי פעם שיילך למכולת בעצמו, וחזקי אותו באמצעות שבחים ופרסים קטנים, כתמריץ. ועוד דבר - נסו להימנע מלפצות אותו או לפנק אותו מתוך רחמים, וכך לא 'תתגמלו' בטעות התנהגויות של הימנעות ופחד. כאשר הוא מבקש להימנע מאירועים או מצבים לא נוחים עבורו, עודדו אותו לנסות, ואם הוא בוחר להימנע, כבדו את בקשתו מבלי לפצותו על ההפסד. כך יש סיכוי טוב יותר להניע אותו לשינוי. בהצלחה ליאת
שלום, בזמן האחרון (שנה בערך) יש לי כל הזמן פראנויות וחרדות בנושאים מאוד מפגרים ולא הגיוניים שמפריעים לי מאוד כל הזמן. למשל אני תמיד בטוח ששכחתי לשים משהו בתיק בית ספר, אני בטוח שדילגתי על שאלה במבחן, בטוח שלא כיביתי את האור בשירותים וצריך ללכת שוב לבדוק, בטוח שמשהו נפל לי מהתיק או שהתיק שלי לא סגור, וזה תמיד חוזר למרות שאני בודק 1000 פעם שהכל בסדר. לפעמים אני גם בטוח שבכיתה מרכלים עלי וצוחקים עלי מאחורי הגב. בשבוע האחרון פתאום התחלתי לדאוג ולפחת שאולי יש לי סרטן או מחלות אחרות וזה מאוד מדאיג אותי למרות שאין לי סיבה לדאוג. כל החרדות האלו ממש מפריעות לי לסדר היום וזה תמיד מוציא אותי משלווה ומכניס אותי לדיכאון, בעיקר החשיבה על המחלות. זה גם מוריד לי את המוטיבציה להשקיע בלימודים כי החרדות האלו באמת גורמות לי לא להיות מרוכז במבחנים ולכן אני באמת מדלג בטעות על שאלות. איך אני יכול לגרום לחרדות האלו להיעלם ושאני שוב יחזור לחיים שלווים ובטוחים ללא דאגות סתמיות?
שלום יובל, התסמינים שאתה מתאר יכולים להיות קשורים לבעיה מוכרת הנקראת "הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית" או "הפרעה טורדנית-כפייתית" (OCD), הניתנת לטיפול. מדובר בסוג של מחשבות טורדנית ופולשניות, אותן מתקשה האדם לסלק מתודעתו, וכדי להתמודד עם החרדה שהן מעוררות, הוא מבצע סוגים שונים של 'טקסים' כפייתיים המתבצעים באדיקות ובחזרתיות (כמו למשל, במקרה שלך, בדיקות אינסופיות). אפשר לטפל בבעייה זו הן באמצעות תרופות נוגדות חרדה, הן בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות (טיפול שיחתי הכולל גם משימות מחשבתיות ומעשיות), והן בשילוב של שני אלה יחד. אני ממליצה מאד על פנייה לפסיכיאטר ילדים או פסיכולוג ילדים קליני, שיוכלו להעריך את אופי ההתערבות שתתאים לך. בהצלחה ליאת
שלום.בני ילד יחיד במשפחה,נמצא בבית עם מטפלת ,הוא יליד ינואר ואי לכך ילך לגן טרום טרום חובה בגיל שלוש ושמונה חודשים.אני מבינה שבגלל שהוא לא הולך לגן הוא לא רכש קישורים חברתיים מסויימים ומיומנות חברתית להיות עם ילדים בני גילו.מדאיג אותי חוסר ביחון העצמי שלו ודימוי העצמי הנמוך שלו.אני כל הזמן מדגישה בפניו שהוא ילד גדול וחזק ומסוגל להיות בחברת ילדים.דבר אינו עוזר:הוא מעדיף לא להתקרב למשחקיה בה נמצאים בני גילו או אפילו ילדים יותר קטנים.אני מנסה את שיטת הפרסים-אים הוא יהיה מוכן להתקרב למגלשה (לא לעלות עליה אפילו ),הוא מקבל פרס.לא ממש עוזר.הוא ממציא תירוצים וכאשר אני מתעקשת לקבל תשובה אמיתית-הוא עונה כי הילדים מסוגלים לדחוף אותו.אני לא מצליחה לגרום לו להבין שזה לא נורא ושהוא מספיק חזק וגדול על מנת להתמודד עם הבעיה.השאלה שלי-האים עליי להמשיך להתעקש ולחייב אותו להתקרב לילדים או להניח לנפשו עד לכניסתו לגן?איך ניתן לחזק דימוי עצמי של הילד בן שלוש ?עד כמה מצבינו חמור?בתודה
שלום קירה, לא פרטת את הסיבות לכך שבחרת להשאיר את בנך בבית עד גיל כזה, אך עלייך להבין שלצעד כזה יכולות להיות השלכות, כמו למשל עיכוב מה בהתפתחות החברתית שלו. ממש כשם שאי אפשר ללמד מישהו לשחות ביבשה, כך קשה מאד לצפות מילד צעיר לתפקד ביעילות עם בני גילו, מבלי שהתנסה בכך ו'השתפשף' בסיטואציות חברתיות אופייניות. כרגע, הרתיעה שלו מחברתם של ילדים אינה מעידה בהכרח על חוסר ביטחון או בעיה בדימוי העצמי, אלא על חוסר ניסיון וחוסר כישורים שמקורם בסוג של חסך. דימוי עצמי חיובי ותחושת כשירות מתבססים אצל ילדים תוך כדי התנסות בעולם הממשי, וצבירת חוויות חיוביות של הצלחה, הישג ויכולת. אני רוצה לקוות שבנך ידביק את הפערים כשיתחיל להתנסות באינטראקציות יומיומיות עם ילדים, ללא נוכחותך, לאורך זמן. בהצלחה ליאת
שלום רב אודה על עזרה תשובה על שאלה אחת : מה עושים עם יחד בן 12 שעושה קקי בתחתונים. יש לציין שהוא ילד עם קוים של PDD. תודה, ריטה
שלום ריטה, הלוואי שכל הבעיות הקשות היו ניתנות לפיתרון פשוט כ"כ : תשובה לשאלה אחת... ועוד יותר 'הלוואי', זה שהתשובה הזו הייתה בידי. כמובן שכדי לפתור בעיה כה עקשנית, נדרשת עבודה מאומצת, מערך שלם של חיזוקים המותאמים לרמתו ויכולתו של הילד. פני למטפל התנהגותי המתמחה בעבודה עם ילדי הספקטרום, והתייעצי איתו. למרבה הצער, אין פתרונות קסם בידי. שבת שלום ליאת
לטיפול בהפרעת אישיות גבולית תודה
שלום א', אפשר לפנות ישירות אלי, לטלפון 052-3106667 ואנסה לעזור. שבת שלום ליאת
יש לי בן בכיתה ט. אתמול התפוצץ הסיפור של מסכת פגיעות והתעללות פיזית ומילולית כלפי בני. הוא סיפר בפניי כי שלוש בנות מכיתתו התייחסו אליו בצורה איומה: מדי יום היו קופצות עליו, מכות אותו, מקללות אותו ומעליבות אותו בבושת פנים. בני סיפר כי אינו יכול לסבול את זה יותר ולכן נשבר וסיפר. פניתי לשלושת הבנות ושוחחתי איתן על כך, הן סיפרו שהוא מקלל אותן וזורק כלפיהן הערות מעליבות ולכן הגיבו כך במשך חצי שנה. גם בפייסבוק העלו סירטון שלו שבו ניצפה מוכה ע"י שלושת הבנות כשהן קופצות עליו ומכות אותו. בשיחה אישית עם בני עולה כי מכיתה א הוא נחשב "ילד מוכה" ואני לא ידעתי על כך מאומה. הוא לא סיפר כלום ובבית הכל טוב אני לא מבינה מה קרה? כל שנה ביסודי חווה פגיעות מילוליות ופיזיות מצד תלמידי הכיתה. ובתיכון כשחברי הכיתה התחלפו גם שם חווה אותו דבר. בכיתה ט הועבר לבי"ס אחר ומסתבר שגם שם חווה את אותו תסכול. אציין כי באיבחון פסיכודדקטי שבני עבר השנה צויין בחלק הרגשי כי בני מרגיש לא בטוח בעולם מלא סכנות ודרמות אך יש לו דמויות משמעותיות שהוא יכול לפנות אליהן.מה לעשות? יידעתי את המחנכת שלו ואת היועצת. היועצת השיבה שאין בכוונתה ללמד את בני מיומויות חברתיות אך היא תשוחח עימו על כך ותיכנס למספר שיעורים בכיתה.האם זה מספיק? האם היועצת כבמטה קסם תשפיע על הכיתה ועל הבנות בפרט והכל יחדל? ומה עם הצלקות הנפשיות של בני? מה לעשות עזרי לי..............
שלום נעמית, את מתארת כאן סיפור קשה מאד, של התעללות רבת שנים שבנך עובר בביה"ס מבלי שאיש יידע על כך. אין פלא שהוא חווה את העולם כפוגעני, רודפני ומסוכן. תגובתה של יועצת ביה"ס (בהנחה שזו אכן הייתה תגובתה) מוזרה מאד, שכן כיום יש רגישות רבה לנושאים של התעללות, חרם או אלימות בבתי הספר. אני מאד ממליצה לא להסתפק בתגובה 'אנמית' כזו, ולפנות למנהלת ביה"ס ואפילו לפיקוח. לפעמים, המערכת מנסה לגלגל את האחריות הלאה, ולשים את האחריות על הילד עצמו, שלכאורה "חסר כישורים חברתיים". גם אם יש בכך אמת, זה מחייב את ביה"ס אף יותר, להגן על החלש מפני תוקפנות כה שלוחת רסן ומתמשכת. פני ללא דיחוי להנהלת ביה"ס, ודרשי התערבות מיידית להפסקת ההתנהגות הזו. במקביל, אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, והתייעצי עמו לגבי אפשרות של טיפול פרטני לבנך, במטרה לחזק אצלו את הדימוי העצמי ואת המיומנויות החברתיות. בברכה ליאת
יש לי סיפור דומה עם בני שבכיתה ז'.גם הוא עבר בית ספר יסודי והסיפורים חוזרים על עצמם. אשמח לשלוח לך מייל אם תרצי
ילדה בת 3.5 חברותית. כ- 8 ילדים מהגן הנוכחי יעברו ביחד לגן עיריה בשכונה. יש אפשרות לרשום אותה לגן פרטי טוב, מבלי שיעברו עימה ילדים מהגן הנוכחי. הרישום לגן הפרטי לשנה אחת ( טרום טרום חובה) ואח"כ התוכנית להעבירה ממילא לגן עירוני. השאלה- מה עדיף? גן פרטי טוב או גן עיריה עם ילדים מהגן הנוכחי. שאלה שניה, האם יש מקום לשתף את הילדה בבחירה.
שלום עינת, אישית, אינני אוהבת את המשוואה לפיה גן פרטי הוא גן טוב, וגן עירייה משמעותו פשרה או "הרע במיעוטו". אם לדבר בהכללה, גני עירייה הם בדר"כ גנים טובים, הנמצאים בפיקוח ומנוהלים ע"י גננות מוסמכות וסייעות מנוסות. כל עוד הבחירה בידינו, השיקול צריך להיות איכותו הכוללת של הגן, ולאו דווקא השאלה אם הוא פרטי או עירוני. לא חושבת שנכון לשתף את הילדה בדילמה, מאחר ואין לה את הכלים והיכולת לשפוט נכונה אף אחת מהמסגרות. בחרו עבורה את מה שנכון וטוב בעיניכם, והציגו לה את הבחירה בדרך משכנעת ומזמינה. בהצלחה ליאת
בני בן 8 הסובל מבעיית קשב וריכוז, כל בוקר הוא בוקר מיוחד שתמיד נגמר בצעקות מריבות, הולא לא מוכן להתארגן בזמן להתלבש לצחצח שניין וכו'.. ואם זה לא מספיק אז שהוא חוזר מבית ספר הוא ממשיל בהכנת שיעורים/ מערכת שעות משימות בסיסיות שהוא צריך לעשות ואם כל זה לא מספיק הוא לא יודע להתמודד עם הפסדים וכישלונות עד כדי כך שהוא בוכה על כל דבר. הוא גורם לי למצבי תיסכול והתמודדות קשה איתנו כך שאני מאוד מתוסכלת ממנו ואין לי מושג איך להתמודד
שלום מיטל, בנך סובל מהפרעת קשב וריכוז, וככזה, מתקשה גם בהתארגנות יעילה מול מטלות היומיום. זה לא שהוא "לא מוכן" או "לא רוצה" כפי שזה נתפס לעיתים ע"י הורים מיואשים - הוא באמת מאד מאד מתקשה. מניסיוני למדתי, כי כשהמשפחה וההורים מכירים בקשיים של הילד ונערכים בהתאם (פיזית ונפשית), יש הרבה פחות מריבות וכעסים, וההתנהלות בבית הרמונית וזורמת יותר. אם תקראי שוב את דברייך, תוכלי בוודאי לראות כמה כעסים צברתם, וכמה הרבה טענות מופנות כלפי הילד. אני מציעה לעשות כל מאמץ להזכיר לעצמכם שמדובר בילד צעיר, שסובל (שלא באשמתו) מבעיה אמיתית מאד, הדורשת התערבות ועזרה על בסיס יומיומי. עליכם להתאים את הציפיות שלכם ממנו ליכולות הריאליות, ולהכיר במה שבלתי אפשרי עבורו. כדי ללמוד עוד על הבעיה שלו ועל דרכי התמודדות יעילות, אני מזמינה אותך לקרוא את ספרה של לאורה וולמר "האיידיאייצ'די שלי". הספר כתוב בשפה ברורה וידידותית, והוא מכוון גם לילד וגם להוריו. אם את מרגישה שרמת התסכול שלך מפריעה לך להכיל אותו ולסייע לו, פני להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, והחזירי לך ולילדך את איכות החיים. בהצלחה ליאת
לצערי, גם אני נמצאת בשלב של ה"היסוס". אין לי את האומץ לגשת לפסיכולוג. מעבר לזה, אני לא יודעת אם הוא יכול לעזור לי, אם זה בכלל משהו שניתן לתיקון או תחום העזרה שלו. לכן אני פונה אליך, בתקווה לקבל אישור. מאיה, בת 19. יש לי בעיה עם אבא שלי ואני מודעת אליה היטב. יש בינינו המון מתח. מעט התעללות פיזית שהייתי קטנה, רק מכות מחגורה, לא יותר מזה. שריפה, גזירה או לקיחת דברים בגלל היעדר התנהגות "טובה" (שאותה הוא הגדיר בעצמו) ודברים בנוסח. עם הזמן, זה עבר יותר לפן מילולי. המון בכי, המון ריבים. קשה לי להיות תחת קורת גג שצועקים בה. במיוחד כלפי. במיוחד קולות גבריים. אני נאלצת לברוח ממקומות כאלו או לנתק מגע עם אנשים עם קול עמוק וחזק ו'על הדרך' אני מפתחת שנאה עזה וסלידה כלפיהם. יש לי קשיים של ביטוי עצמי במצבי לחץ או הסברה בשיחות 'אחד על אחד' אני מתחילה לבכות כמעט מכול שקצת לוחץ עלי או מאיים לסגור לי את המרחב הפרטי שלי. לא מרצון. זה פשוט קורה. ואחר-כך אני משחזרת את אותן הסצנות בראש שוב ושוב מחדש ומתחרטת שלא פעלתי אחרת. לאחר-מכן מגיע הכעס על עצמי. ששוב לא עמדתי בציפיות. וכמובן, הכעס והשנאה המתמיד שלי כלפי אבא שלי. שרק גובר עם הזמן. בלי קשר תסכול ומועקה תמידיים, הרגשת חוסר מיצוי ופספוס של ה'כאן והעכשיו'. מחשבות אובדניות יצירתיות כשאני לבד, או בחושך. חוסר היכולת לחלוק מידע ורגשות, גם עם בן זוגי. אילו חלק מן הדברים. אני יודעת שהמון אנשים מתמודדים עם דברים בנוסח בצורה יומיומית. ושאני לא שונה מהם. השאלה היא, אם כדי לפנות לקב"ן ביחידה שלי או פסיכולוג פרטי. אם יש טעם בכלל. ומעבר לזה, יקבלו אותי בכלל? בגלל שטויות כאלה? תודה רבה, מקווה שתחזרי אלי.
שלום מאיה, כל אחד מאיתנו 'סוחב' איתו את עברו, את מכאובי ילדותו, ואת מכלול החוויות הטובות והרעות שעבר. כדי "להרוויח" את הזכות לטיפול פסיכולוגי לא חייבים לעבור שואה. לקוחותיהם של הפסיכולוגים מגוונים למדי, וכך גם האירועים, הזיכרונות והחוויות שהביאו אותם לפנות לטיפול. איש איש וטעמו עמו. אם את חיילת, אני מאמינה ששווה לנסות לקבל טיפול פסיכולוגי במסגרת הצבא, ואם מסיבה כלשהי זה לא יתאפשר, תוכלי לבקש אישור להיות מטופלת ע"י פסיכולוג פרטי. הצבא נוטה לאשר בקשות כאלה. השאלה אם יקבלו אותך או לא, אינה קשורה בהכרח לאופי הקשיים, אלא להיבטים בירוקרטיים-מערכתיים. אם את רוצה לטפל בעצמך - עשי זאת מתוך שלמות ונכונות. בהצלחה ליאת
אני בת 26+ 3 ילדים בעלי נפטר לפניי כחודש ההזכרה תיהיה בים חמישי ויום שישי לבית העלמין, הילדה שלי בת 4 והסברתי לה שאבא נפטר והוא קבור באדמה והיא רוצה ללכת לבית העלמין והיא שואלת עם כל הדודים גם יבואו, השאלה שלי היא האם לקחת אותה איתי להזכרה
שלום שמרית, אני חושבת שבהחלט אפשר לקחת ילדה לאזכרת אביה, גם בגיל ארבע, בעיקר כאשר היא מבקשת זאת במפורש. חשוב לדאוג לליווי מתאים וצמוד לילדה, ולבקש מבני המשפחה להשתדל להישאר מאופקים ולהתחשב בנוכחותה ה'רכה' באירוע. הכיני לה מראש זר פרחים קטן או כל דבר אחר שתרצה להניח על קברו של אבא, כדי להיפרד. הזכירי לה שאבא לא מרגיש כלום ואינו סובל. הסבירי שבית הקברות הוא מקום שקט ומטופח, אליו תוכלו להגיע בכל פעם שתתגעגעו לאבא. מאחלת לכם שתוכלו לצער ליאת
ליאת, אני בת 15 ומאוד לבד. אין לי חברים. אני לא יודעת איך ליצור קשרים. אני כל היום מאז שאני חוזרת מביצפר לבד באינטרנט. גם אמא שלי לא בבית כל היום. היא בעבודה. אבא שלי בחו"ל ואין לי בכלל קשר איתו. וגם אין לי אחים. אני בת יחידה .ואני רוצה למות. והיועצת רצתה לדבר איתי אבל התחמקתי כי אני לא סומכת עליה בכלל .ואני לא סומכת על אף אחד בעולם רק על עצמי. ואני אולי אתחיל כבר לקחת..טוב לא משנה. אני לא יודעת מה לעשות כבר.
שלום שירלי, את צודקת. אחד הדברים הקשים והעצובים ביותר, בעיקר בגיל העשרה, זו בדידות חברתית. כאשר מצטרפת לכך בדידות גם בבית ובמשפחה, הסבל הופך בלתי נסבל. אם את מתקשה לבטוח ביועצת ביה"ס, אולי תוכלי להיעזר באחד מארגוני ההתנדבות, המופעלים ע"י אנשי מקצוע מיומנים, שיודעים ויכולים לעזור גם דרך הטלפון. במידת הצורך הם יוכלו להפנות אותך הלאה. אל תישארי עם זה לבד. הנה - עמותת ל.א ילדים ונוער-קו חירום 09-9518927 ער"ן עזרה ראשונה נפשית:המספר הארצי: 1201 יד ביד-אוזן קשבת לנוער 03-6204999 חזקי ואמצי ליאת
שלום! הילד שלי בן 3.7 התחלתי את הגמילה כאשר היה בן שלוש. מפיפי נגמל אבל עדיין מרטיב קצת בלילה..עם קקי זה סיפור.. ניסיתי את כול הדריכים האפשריות: לדבר עם הגננת+פסיכולוגית של הגן. הפתעות ומתנות..פיפי פרס...עכשיו עברתי לטבלות עם חייכן.. הוא מתחיל קקי בתחתונים...ומתאפק..פעמים בודדות שהוא אמר שיש לו קקי.אבל אין שאני רואה שהוא מתחיל אנחנו הולכים לשרותים והוא ממשיך בשרותים. הוא ילד מאוד מתוק וממושמע..קצת ביישן..מטופל אצל קלינאית תקשורת עקב בעיות בדיבור.. מה את מציעה לי לעשות בכדי לגמול אותו מהקקי?
שלום רב, האם תוכלי לפרט מעט יותר מה יעצה לך פסיכולוגית הגן וכיצד היא הבינה את הקושי? את יודעת, כשאומרים "ניסיתי הכל", אני מתקשה לראות כיצד אני, מכאן, עם כ"כ מעט מידע, אוכל לתת טיפים שיעזרו. במקרים של דליפת צואה חשוב לבחון את מערכות היחסים ואופי התקשורת בבית. למען האמת, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לבקש מקלינאית התקשורת המלצה על מטפלת טובה, המתמחה באנקופרזיס, שתוכל להנחות אתכם ולטפל בזה כשזה עוד 'קטן', לפני שתתפתח הפרעה עקשנית יותר. בהצלחה ליאת
שלום ליאת, אני שואלת לגבי בני בן השנתיים וחודשיים שלא מקשיב לנו-הוא בורח במקומות פתוחים ואומר "בורח" -קם בבוקר והופך את המשחקים ולא מחזיר למקום למרות שאומרים לו . וחוץ מזה כול דבר הוא זורק לריצפה -מוצץ ,בקבוק וכול... לא יודעים איך להסתדר -להגיד אני לא מרשה -זה לא עוזר
שלום שני, גיל שנתיים מתאפיין במשאלה חזקה של הילד לעצמאות ותחושת יכולת, לצד תסכול גדול נוכח מגבלות המציאות, המזכירות לילד - שוב ושוב - עד כמה הוא עדיין קטן ונזקק להוריו. אצל ילדים מסוימים, המשאלה להשתחרר מהתלות בהורים מקבלת ביטוי קונקרטי, ואז יופיעו ניסיונות 'בריחה' (מהסוג המתואר יפה בסיפור על האפרוח שהלך לחפש אמא אחרת). בשלב זה, אין ברירה אלא להדק את ההשגחה על הילד, ולגרום לכך שלא יהיה לו כדאי לחזור על הבריחה שוב. למשל, אם הוא בורח לך, הגיעי אליו, תפסי אותו ואמרי בקצרה "אני לא מרשה לך לרוץ רחוק ממני, זה מסוכן! עכשיו לא נוכל להישאר בגן המשחקים כי אנחנו חוזרים הביתה. אולי מחר נבוא שוב". באופן דומה אני ממליצה לגרום לו להרגיש שלא כדאי לו לזרוק חפצים או לפזר אותם בכוונה, כי הם יילקחו ממנו. ובכל זאת, כדי לא להיכנס למאבק, שווה לעשות מאמץ ולבסס פעילות משותפת לסידור החדר, שתהיה נעימה ומהנה. אחרי הכל, מדובר עדיין בילד קטן מאד, שלא ברור עד כמה הוא מסוגל להתארגן ביעילות ולסדר אחריו בכוחות עצמו. נסי להפוך את הסידור לסוג של משחק מיון וסיווג ("הקוביות לסל, הכדורים לקופסא"). בהצלחה ליאת
שלום לך, יש לי ילד בן 3, ילד חכם, פטפטן, אנרגטי, נבון ופשוט מקסים. הבעיה היא שכשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה, הוא משתטח על הרצפה ובוכה. הבכי יכול להימשך גם 50 דקות ללא הפוגה. לא ניתן לדבר איתו או לנסות להרגיע אותו. אני מכורה לתכנית סופר נני ואני ובעלי משתפים פעולה אחד עם השני ועושים הכל "ע"פ הספר" אך איתו זה לא עובד. היו אינספור מקרים שהוא בכה באמצע הקניון ופשוט לקחנו אותו לאוטו וחזרנו הביתה מיד, אך הוא לא למד את הלקח, משמע השיטה הזו לא עובדת. אנחנו מאוד עקביים ב"חוקים" שלנו, אנחנו חד משמעיים, מאוד לא מבלבלים אותו, אך הוא עדיין בשלו. הוא יודע לבטא את עצמו, הוא גמול כבר מגיל 2.5 והוא באמת ילד מקסים, אך אני מוצאת את עצמי יותר מדי פעמים פשוט בוכה בגלל החוסר אונים ושהוא הכל עושה דווקא. דווקא קופץ על הספה, דווקא מכניס הרבה אוכל לפה, דווקא משפריץ מים מהפה, דווקא עושה מה שבא לו. יש ימים שהוא מדהים בהתנהגותו ויש ימים שאני פשוט צועקת "הצילו". אני לא מסוגלת לחשוב על ילד נוסף מרוב שכל הזמו אנחנו מועסקים על ידו. מה עוד אפשר לעשות? איך עלינו לנהוג? הוא מקבל אהבה ותשומת לב ללא הפסקה!
שלום יסמין, לפעמים, גם כאשר אנחנו מבינים היטב את הרציונל התיאורטי של גישה חינוכית כלשהי, משהו ביכולתנו ליישם אותה לוקה בחסר. זה עדיין לא פוסל את הגישה. אני חושבת שתכניותיה של מיכל דליות ("סופר-נני") הן נפלאות ומעשירות, וממליצה לכל ההורים לצפות בהן בקשב רב. עם זאת, עלינו לזכור שמדובר בתכנית טלוויזיה בת שעה, המצולמת על פני ימים ושעות. אפילו שם, הדברים לא מתרחשים ב'זבנג וגמרנו'. לעיתים, בעיקר כאשר מתעוררת תחושת ייאוש והרגשה ששום דבר שניסינו אינו מצליח, אין ברירה אלא להגיע להדרכת הורים פנים אל פנים, שתותאם למשפחה שלכם ותזהה גם את החסמים או אבני הנגף שלא נותנים לתהליך לזוז. פני להדרכה אצל פסיכולוג ילדים בהצלחה ליאת
שלום רב ! ביתי בת השנה ושלושה חודשים נמצאת בגן מגיל חצי שנה לאחרונה עלו כמה חשדות לגבי הגן שלא אהבתי לשמוע או לראות . ועל זה הייתי עומדת או נשארת ובוחנת איכן הבת שלי נמצאתרוב הזמן והם לא אהבו את הבדיקות האלו ואני דרשתי שאם הבת שלי נמצאתבגן הזה זכותי לבדוק ולבחון את הנפשות הפועלות . נחשפתי לצעקות מבחוץ על הגדולים וראיתי כל מיני דברים שלא אהבתי לראות . לאחרונה נפגשתי עם בעלת המקום והסברתי לה את שראיתי והיא אמרה שהיא מטפלת בזה ובהם ביד קשה בתקופה האחרונה (את השיחה הזאת היא יזמה כדי להשתיק אותי בפני הורים אחרים . אני רוצה לציין שגם היתה שם סייעת שהדליפה מידע שגרם לנו לחשוש לי ולעוד אימא . לאחרונה הבת שלי בלילה יש לה הרבה בכי מתוך שינה ואפילו הלילה הבכי היה ממושך . היא נהייתה מאוד קשה ועקשנית עומדת על שלה לא מוותרת . אני לא מודאגת מהאופי שהיא בנתה לעצמה בתקופה האחרונה אני מודאגת מהבכי בלילות .(אני רוצה לציין שהיא לא רוצה כבר בקבוקים בלילה של מים היא דוחפת את עצמה לכיוון המיטה ) האם זה נורמלי ? האם זה תקין שהיא ככה בוכה הרבה זמן מתוך חלום ? ומה עליי לעשותאם זה לא תקין ? רשמתי אתהילדה לגן אחר אבל רק מתחילת שנה מספטמבר ואני בוחנת תמיד את ההתנהגות של הילדה שלי למטפלות כדי לראות אם יש שינוי ובגדול היא בסדר .לפעמים היא נודניקית לא עוזבתאותי שאני מגיעה לקחת אותה אבל היא מצביעה על כל מיני פלקטים שהם תולים או עושים כאילו היא מאוד מעורבת . אשמח לעזרה דחופה המשך יום נפלא בברכה ורד משה
שלום ורד, תינוקות בני שנה - שנה וחצי, עדיין יכולים להתעורר בלילה ולבכות מבלי שהדבר יעורר דאגה. היקיצות הן חלק ממחזור השינה הנורמלי, וכשזה קורה נסו להרגיע אותה במהירות ולעזור לה לחזור לשנתה במינימום 'פעילות'. בעניין הגן - לא אוכל לעזור הרבה. אוכל לומר רק שני דברים שעולים בדעתי בעקבות קריאת הדברים. האחד, שבגן של תינוקות בני שנה אין טעם לצפות לעבודות יצירה ופלקטים עם מעורבות של הילדים. הם לא זקוקים לזה, ובוודאי שאינם מסוגלים לזה. דבר נוסף, אם את מתקשה לבטוח בצוות הגן ומרגישה צורך לבדוק אותן כל הזמן, ספק אם את או בתך יכולות להרוויח וליהנות ממנו. יש לפנינו עוד חודשים רבים עד ספטמבר, וחבל להשאיר ילדה במקום בו אין לך אמון. חפשי מסגרת טובה, המכירה בצרכים וביכולות של תינוקות רכים, ואשר נענית להם מתוך מקצועיות ואחריות. בברכה ליאת
אני בת 26 אמא לשלושה ילדם קטנים גילאי 4 , 3 , ושלשה חודשים לפניי כחודש איבדתי את בעלי בתאונת אופנוע, סיפרתי לילדים הילד בן 3 לא ממש מייחס לזה חשיבות רק עם אני מדברת איתו או אומרת שאני מתגעגעת לאבא הוא אומר שגם הוא, הילדה בת 4 נהייתה מורדת היא כל דבר עושה דווקא וכשאנחנו נמצאים אצל הסבתא היא רוצה ללכת עם מישהי מהדודות אליהן ולא לחזור הביתה, סיפרתי לה שאת הגוף של אבא קברו והיא ישר אמרה שהיא רוצה ללכת ולראות הסברתי לה שגם אם אני אקח אותה היא לא תראה את אבא היא תראה אבן שעליה רשום השם של אבא, אז אמרתי לה שאכשיו אי אפשר ללכת וכשיהיה אפשר אז אני אקח אותה, לי בעצמי קשה להכנס לשם ואני לא יודעת אם לקחת אותה או לא ואיך להתמודד איתה
שלום שמרית, לבי איתך. את עוברת ימים עצובים וקשים, וצריכה להתמודד, נוסף על האבל שלך, גם עם טיפול בשלושה ילדים קטנטנים. שולחת לך כוח וניחומים. יופי ששיתפת את בתך במידע האמיתי והנכון. אני מאמינה בכל לבי שכך צריך לנהוג. בקשתה של הילדה להגיע לקבר אביה נראית לגיטימית מאד, ואפשר לשקול זאת מרגע שיש מצבה. אוכל לשתף אותך ולספר, שבמשפחתי הילדים מגיעים לבית הקברות בכל גיל, ואנו רואים במפגשים לצד הקבר משהו משפחתי, מובן מאליו ואפילו נעים מאחד ומקרב. אני מניחה שבשלב בו אתם נמצאים, המפגש עם הקבר (לפחות עבורך) עדיין מכאיב וצורב, אך הוא ממחיש את הסופיות הבלתי נתפסת של המוות. הידיעה הזו חשובה עבור כולכם, ולכן, כאשר תתחזקי קצת, אני ממליצה לך לעשות מאמץ, ולהגיע עם הילדים (שלושתם) אל הקבר של אביהם. תוכלי לשתף אותם בפעולות הטיפוח סביב המצבה, ולעודד אותם לבטא את רגשותיהם בחופשיות (בכי, צחוק, שתיקה, או כל דבר אחר שיבחרו לעשות שם). אפשר להניח אבנים קטנות, או כל חפץ אחר שירצו, כדי להרגיש קרובים. יש לא מעט ספרות בנושא, ותוכלי להיעזר בה בהמשך. מחזקת אותך בהתמודדות הלא פשוטה שעוד לפנייך. שלא תדעו עוד צער ליאת
