מי צריך טיפול/הדרכה ?-הורים או ילדים?

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

27/03/2011 | 08:52 | מאת: צבי

תאומים בני 14. שונים מאד באופיים. אחד קשה מאד ועושה צרות. לאורך כל שנותיו מרגע לידתו!לא הרגשנו שאיפלנו חלילה. לשני יש לו כל מיני בעיות אישיות (למשל אובסיסיביות,פוביות,ביישנות בחוץ שאגות בבית, ועוד). אחיו שונה מאד. בעבר אמרו לי-90% מהאופי האישי -נולדים איתו,10% חינוך סביבה וכו... שפניתי לפסיכולוג הוא טען שההורים זקוקים להדרכת הורים כיצד להתנהל מולו, וכל ילד מפתח רגשות ואישיות בצורה אחרת עפי ניסיונו. מה דעתך וניסיונך? ככל שניתן-לא תשובה כללית מידי או 'תלויה' מידי

לקריאה נוספת והעמקה
28/03/2011 | 00:44 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום צבי, אנסה להשיב לך כמיטה יכולתי, בלי להישאר כללית מדי :-)) החלוקה ל90% (מולד) ו-10% (סביבה) נשמעת שרירותית ולא מדויקת. יש בכולנו אספקטים מולדים (מאפייני מזג בסיסיים, תכונות אישיות בסיסיות) ועוד מדדים בעזרתם ניתן לאפיין תינוקות כבר בחדר התינוקות בבית היולדות. על התשתית המולדת הזו, נוספים נדבכים נוספים, הנוצרים לאורך שנות ההתפתחות כתוצאה מאינטראקציה שבין הילד לסביבתו, והשפעות גומלין בלתי פוסקות. כאשר שני תאומים גדלים באותו בית, לאותם הורים, אפשר לטעון לכאורה שההבדלים ביניהם קשורים בעיקר למאפיינים המולדים של כל אחד מהם. אך אל לנו לשכוח שכהורים, אנחנו מגיבים אחרת לכל ילד, מה שיכול להשפיע באופן מעגלי על התנהגותו של הילד, וחוזר חלילה. באופן פשטני מאד, ניתן לומר שילדים נינוחים מאד (אני קוראת לילדים כאלה בהומור: ילדים שמונחים בשקט היכן שהניחו אותם) יזכו להורים נענים, סבלניים וחייכניים יותר מילדים אנרגטיים ותזזיתיים, המאלצים את הוריהם להיות דרוכים, עירניים ופעילים יותר. הורים לילדים כמו האחרונים יתקשו יותר לדייק בתגובותיהם, מה שעלול להחריף את אי השקט של ילדיהם, וחוזר חלילה. לכן, במצבים של קשיי תפקוד, הפרעות רגשיות או בעיות התנהגות, ההתערבות האחראית תכלול טיפול פרטני לילד, ובמקביל (ולא פחות חשוב) הדרכת הורים אינטנסיבית. עליך להבין שילד המגיע לטיפול פסיכולוגי אינו נכנס "לתיקון". אדרבא, אם אפשר לעזור לו רק דרך ההורים - בעיני זה עדיף. ההורים הם הסוכנים העיקריים והחשובים ביותר בחיי הילד, והם גם מי שיכולים לעזור לו בצורה הטובה ביותר והטבעית. אסכם את דברי במשפט חשוב שאני אומרת להורים בקליניקה שלי - אתם אינכם הבעיה, אבל אתם בהחלט בהחלט הפיתרון. מניסיוני למדתי שטיפולים הנעשים מתוך שיתוף ומעורבות אינטנסיבית של ההורים, מתבררים כמוצלחים יותר, קצרים יותר, ובעלי השפעה לטווח ארוך יותר. האם עניתי על שאלתך? בברכה ליאת

28/03/2011 | 08:23 | מאת: צבי (תודה רבה והמשך שאלתי)

מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים