בן שנתיים + 4 פחדן ועצבני

שלום רב. אני אם לתאומים בני שנתיים ו-4 חודשים.שני ילדים מתוקים,חייכנים, מדברים מאוד יפה, משחקים יפה, אהודים בגן, סקרנים ופעלתנים ומקבלים המון אהבה מהמשפחה המורחבת שגרה קרוב. אח אחד מאוד "ידידותי לסביבה" ולוקח הכל ברוח טובה (למשל כשהוא בוכה על משהו שאנחנו לא מרשים וכו' הוא לא עושה מזה דרמה ונרגע מאוד מהר). השני מאוד מאוד פחדן ודרמטי. בשגרה המוכרת לו הוא מסתדר יופי (עם המטפלות והגננות, המשפחה והאנשים שהוא מכיר מהיום-יום) עם אנשים זרים הוא פוחד כל כך. אם נכנס מישהו למעלית בקניון הוא ישר נצמד אלי ומבקש "חיבוק". אפילו במקום מוכר כמו בבית הורי, אם נכנס מישהו זר הוא ישר מבקש חיבוק ומתחבא אצלי (בדרך כלל מדובר בגברים זרים ולא נשים). לאחר 10-15 דקות הוא עוזב אותי וחוזר לשחק עם אחיו - מתרגל לאדם החדש בסביבה.גם בבית הוא "נודניק" ומרבה להיצמד אלי ולבקש "בידיים" ואם הוא לא מקבל את מה שהוא מבקש - הוא בוכה, צורח, רוקע ברגליים ומנופף בידיים בעצבים. (כשאני מתמידה ולא נותנת לו להשיג בכך את מבוקשו, זה חולף אחרי כמה דקות-חצי שעה). במצבים כאלה, שברור שמהווים אחוז מאוד קטן מהיום-יום שלנו, אנחנו מרגישים הורים גרועים שלא יודעים להתמודד עם זעטוט, מרגישים שהוא מנהל לנו את החיים... בנוסף הוא מרבה להתעלם מאביו, שאוהב אותו ומעניק לו מכל הלב. תמיד הוא יעדיף שאני אחליף לו חיתול ושאני אחבק אותו, כאילו האבא הוא ברירת מחדל... מה שכן - הוא אוהב לשחק ולהשתולל עם אביו. קראתי ושמעתי כבר על כל הקלישאות שכאשר תאום אחד הוא ילד טוב ונוח, השני חייב להיות ההיפך, ואני לא מבינה את זה לאור העובדה שאנחנו אוהבים ומתייחסים לשניהם בדיוק אותו הדבר (כמובן שאל כל אחד לפי דרישתו). כל אחד פשוט נולד עם אופי אחר. אציין בנוסף שהילד המדובר חכם בצורה בלתי רגילה ולא אופיינית לילד בגילו (יש לי רפרנס של אחיו התאום וילדי הגן).כאילו יש לו יתר מודעות בשביל ילד בגילו. איך מתמודדים עם העצבים, ההתעלמות מהאבא והפחד מזרים?

שלום שירה, שני התאומים שלך הם אכן שני ילדים שונים, שמפאת הזהות בגיל נתונים תמיד להשוואה. אני מציעה להמשיך להתייחס אליהם בנפרד, כל אחד עפ"י צרכיו ואישיותו. ילדים אכן נבדלים אלה מאלה במידת הסובלנות שלהם למצבים עמומים, לא מוכרים או מפתיעים. יש ילדים שהמפגש עם זרים מעורר בהם אי נוחות או חרדה, אך בגיל שנתיים עדיין אין לראות בכך פתולוגיה. אני מציעה להישאר זמינה, ומעבר לכך להימנע מתגובה מיוחדת, תוכחה או ניסיונות פיצוי. הללו מהווים בדר"כ סוג של תגמול או רווח. באופן דומה, גם להתקפי זעם ותסכול (האופייניים לגיל) הייתי מציעה להתייחס עניינית. נסי להישאר שקטה, לא להיכנע לגחמות, אך לסייע בוויסות (הן בעזרת הסחת דעת והן בדרך של תיקוף והכוונה - "אני רואה שאתה כועס. אתה יכול לבכות ולרקוע ברגליים, אבל אתה יכול גם להגיד לי במילים מה מכעיס אותך ואני מבטיחה להקשיב. אני בטוחה שתצליח להירגע"). כמו ששמת לב בעצמך, כאשר את נשארת שקטה ועקבית, ה'דרמה' מסתיימת מהר יותר. ("אין הצגה אם אין קהל!") לגבי העדפת הטיפול שלך על פני זה של אביו - אני מציעה לא להפוך את זה ל'אישיו', ולתת לנסיבות להכתיב את ההתנהלות בבית. גם כאן, רצוי לא להיכנע לתביעות גחמניות, ולחלק את המטלות בינך לבין בן-זוגך עפ"י מה שנכון לכם. חשוב שהאב לא ייעלב או יתרשם מאד ממה שנראה כמו דחייה שלו, שכן זה בדיוק ה'תגמול' לו מצפה הילד. זה מזכיר קצת את הילד שמטיח באמו "את אמא לא טובה!", והיא בתגובה נבהלת ומרצה אותו. אין, כמובן, פתרונות קסם לבעיות הגיל הרך, מלבד סבלנות, הרבה אהבה, וגבולות ברורים ועקביים. ולזכור שאף אחד מאיתנו אינו הורה מושלם. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, וזה הרבה מאד. יישר כוח ליאת

האמת היא שאין לי בעיה עם העובדה שאני לא אמא מושלמת. מה זה בכלל אמא מושלמת ? ;-) רק רציתי לשמוע שההתנהגות שלו נורמלית. עם התנהגות שאופיינית לגיל אני מוכנה להתמודד, והכלים שנתת מאוד נראים לי. תודה!