פורום טראומה והלם-קרב

10035 הודעות
2266 תשובות מומחה

מנהל פורום טראומה והלם-קרב

אין לפנות טלפונית למנהל הפורום. כל תלונה או בקשה למחיקה תעבור דרך מערכת דוקטורס בלבד. editor@doctors.co.il
24/05/2011 | 08:20 | מאת: אמנון בצלאל

טיפול ראשון חינם להלומי קרב בשיטת EFT ממטפל ברמה 3 שהוסמך על ידי ממציא השיטה. לסרט שנעשה על הלומי קרב בארה"ב http://video.google.com/googleplayer.swf?docid=6887426238803490578&hl=en&fs=true&autoplay=1 לקריאה נוספת על השיטה בעברית http://www.naturalcure.co.il/wordpress/category/general/eft-articles-general/ לקריאה על השיטה באנגלית http://www.eftuniverse.com/

שלום לכולם, קראתי על שיטת ה-EFT וראיתי את הסרט, והבנתי שמדובר בשיטה שמסייעת להתגבר על סימפטומים קשים. אם זה נכון, זה עדיף כמובן על טיפול תרופתי. לפי הסרט שראיתי זו גישת פלאים שסייעה להלומי-קרב אמריקאים רבים. קצת מוזר בעיני, לפיכך, שהצבא האמריקני, שמתמודד עם בעיה קשה של הלם-קרב, לא מאמץ את הגישה המהירה והפשוטה הזו וממשיך להשקיע משאבים רבים בחיפוש אחר שיטות טיפול מתאימות. הצעתי לאמנון בצלאל להתנסות בעצמי בטיפול שהוא מציע כאן בחינם, ואם הוא ייענה להצעה אוכל לספר לכם מניסיוני אם היא אכן יעילה. להתראות, דרור

20/06/2011 | 22:48 | מאת: השכן שלא יושן

אנא אל תשכח שמדינת ישראל היא יחידה ומיוחדת.... כל השנים..ניסינו לחקות את ארה"ב ולא הצלחנו... השיטה שאתה מספר... לא נבחנה בתוך הארץ..שפיגוע חדש זה שאלה של זמן.. לא נבחנה השיטה בטיפול חוזר ..אדם סיים טיפול יוצא לרחוב .. ונוסע ברכבת שעולה באש..או פיגוע חדש... מדינת ישראל --צריכה שיטה משלה ...שמיוחדת למקרים שלה.. מה עם האנשים בשדרות אשקלון ..שמחר שוב ירו עליהם גראד ??? בארה"ב יש באזרחות עולם רגוע ..לא מוקף אוייבים כמו ישראל לכן הנני לקבוע שאין שיטה מוצלחת !!! אלא שיטה טובה שעדיין לא נוסתה בזמן אמת בישראל... יש הבדל בין אסון התאומים לבין גל הפיגועים הראשון והשני וטילי גראד על שדרות..... אנא קח לתשומת לבך....

16/08/2011 | 02:15 | מאת: צביקה נירי

לאחר כ-14 שנים בהן אני סובל מכאבים עזים בעורף, המקרינים גם לכאבי ראש (לאחר טראומה שעברתי - הנני נכה צה"ל ), ולאחר אין ספור נסיונות טיפוליים למיניהם שקיבלתי הן מטעם משרד-הביטחון והן במימוני האישי (שיטות שאינן בסל אגף-השיקום),נפגשתי באקראי בשיטה זו וכבר בטיפול ה ר א ש ו ן נעלמו לחלוטין הכאבים בעורף! מבחינתי זה הכי קרוב שיש לקסם! היום אני כותב זאת לאחר שחלפו כבר כחמישה חודשים מאז טופלתי אצל מר בצלאל - והכאב לא "שב לבקרני" ולו פעם אחת.

שלום צביקה, אשמח לשמוע ממך יותר אודות השיטה. אנא כתוב אלי ישירות: drorgreen@gmail.com בברכה, ד"ר דרור גרין

18/05/2011 | 15:04 | מאת: גלית

שלום לך ד"ר גרין, אני חדשה בפורום הזה ואשמח אם תעזור ליאו תיעץ לי. בעלי הלום קרב מזה כ 16 שנה אבל רק היום זה נפתח לו עקב תאונת עבודה. כל העניין של ההלום קרב חדש לי למרות ששמעתי את המושג הזה אבל כמובן לא ידעתי במה זה מתבטא אמנם בעלי רק בתחילת דרכו בתהליך אבל ההתמודדות היומיומית קשה לי מאוד. יש קבוצת תמיכה גם לנשים של הלומי קרב? או האם יש מקום או משהו מבין שאיתו אוכל לפתוח את ליבי ושיתן לי כלים להתמודדות? אשמח אם תענה לי במהירות האפשרית אני כלכך מיואשת ולא יודעת מה לעשות.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גלית, לא קל לחיות עם הלום-קרב, ואני מבין את הקושי שאת מתארת. אינני יודע אם קיימות קבוצות תמיכה לנשות הלומי-קרב, ואולי משתתפים אחרים בפורום יוכלו לסייע לך. גם אם לא תמצאי קבוצת תמיכה, כדאי לך להתייעץ באיש מקצוע בעל ניסיון בטיפול בהלומי-קרב, כדי שידריך אותך איך להתמודד עם החיים במחיצת הלום-קרב, וגם כדי שידריך אותך איך לתמוך בבעלך. התמיכה שלך בו חשובה יותר מכל טיפול אחר. אינני יודע איזו תמיכה בעלך מקבל, אך אם אינך רוצה לכתוב זאת כאן את יכולה לכתוב אלי ישירות: drorgreen@gmail.com בברכה, ד"ר דרור גרין

20/06/2011 | 21:26 | מאת: השכן שלא יושן

אני הלום קרב..גם לאשתי קשה איתי..למרות שהדרגה שלי קל בינוני... תשימי לב איזה סיפטומים יש לו..:: הימנעות ממפגשים והעדפת הבית על מפגשים משפחתיים חוסר שינה בלילה... רגישות יתר לקולות רמים או צעקות נלחץ וצועק מכלום.... מספר לך על סיוטים או חלומות בהקיץ.. בתור התחלה צריך נשימה ארוכה...ולהתחיל טיפול...

23/05/2011 | 00:15 | מאת: אני

בין טיפול לטיפול . איך אני אצליח להכיל את עצמי ... בקיצור איך אני אחייה עם עצמי בהרמוניה אוהבת

שלום לך, אני מבין את הצורך שלך לקבל פתרון קסמים, אבל לצערי בהודעות קצרות בפורום לא ניתן לעשות זאת. בשנים האחרונות פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שהיא דרך פשוטה ויעילה גם להתמודדות עם טראומה. זה אינו טיפול הפותר את כל הבעיות, אלא דרך חיים הדורשת התמדה וסבלנות. בעוד כחודשיים הספר שלי יצא לאור ושם תוכלי למצוא את התשובות. הצעתי לך לכתוב לי באימייל על הטיפול שבעלך מקבל, כדי שאוכל להתייחס לכך יותר ברצינות, ולא עשית זאת. drorgreen@gmail.com בברכה, ד"ר דרור גרין

23/05/2011 | 22:49 | מאת: נירה

יחס חם ואוהב הרבה מגע חם ואוהב ,תמיד עוזר לכל אדם וסובלנות מעבר לזה אדם לא צריך כלום

20/06/2011 | 22:34 | מאת: השכן שלא יושן

מה עם איבוד כושר עבודה..??? גם יחס חם ואוהב... מה עם סיוטים בלילה..?? חלומות בהקיץ..??? הכל יפתור יחס חם?? לדעתי זה קצת תמימות..יחס חם יכול להרגיע מקסימום ולא מעבר לכך..

29/05/2011 | 17:22 | מאת: כרמית

שמי כרמית , בעלי הלום קרב יש קבוצות תמיכה פני אלי במייל

14/09/2011 | 17:20 | מאת: שירן

היי, גם אני מחפשת קבוצת תמיכה לנשים של הלומי קרב. הייתי שמחה לקבל את המייל שלך

גם אני מחפשת קבוצת תמיכה לנשים של הלומי קרב. רצוי באזור השרון, מרכז... ההתכתבות למעלה קצת ישנה. אשמח לקבל מידע...תודה!

15/05/2011 | 10:04 | מאת: רעות

שלום ד"ר גרין, אני עושה עבודה על טראומה משנית ואני מעוניינת לדעת מהם דרכי הטיפול ו/או ההתמודדות עם הפגיעה. אשמח לתשובה, ומעבר לניסיון שלך מקורות אקדמיים עליהם אתה מסתמך. תודה רבה

שלום רעות, לצערי, עד היום לא מצאתי דרכי טיפול יעילות לטראומה, ראשית או משנית, ולכן לא אוכל להציע לך מקורות אקדמיים. הסיבה העיקרית לכך היא הגדרת הטראומה כ'מחלה' הדורשת 'טיפול'. זו הסיבה שפיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שאינה 'טיפול' אלא דרך חיים יעילה ביותר להתמודדות עם טראומה. לא ארחיב על כך כאן, ואם תרצי מידע נוסף תוכלי לכתוב אלי: drorgreen@gmail.com בברכה, ד"ר דרור גרין

13/05/2011 | 00:14 | מאת: אני

אולי אני אשאר כאן קצת למרות שאני לא נפגעת הלם קרב רק נפגעת חיים . פתאום על לי בראש שלנפגעי הלם קרב לפחות יש הצדקה לטראומה אתם גיבורים ,אבל אני סתם .. כל כך לבד ביחוד בלילה אז עולה בי עצבות לא ברורה לא מובנת בלי לחשוב על כלום בלי זכרונות מסויימים מרגישה את המגע את הלחץ בנשמה מרגישה בתחושה ומתה כל פעם מחדש . לא מובנת לא ברורה אפילו לא לעצמי בורחת מתרחקת מכולם בעיקר מהמטפלת מהטיפול ,לא רוצה לשנות רוצה להתחפר בסחי של עצמי ולמות פשוט לא להיות להעלם .אין לי כוח יותר לכלום . מצטערת שאני מעיקה אבל חייבת לשחרר ונמאס לי לשלוח אימליים לעצמי ..כל כך לבד אולי מבחירה ודי כבר לא רוצה לבד ..כל כך הרבה אנשים סביבי חברות משפחה בעל ילדים ואני לבד עם עצמי ..התעייפתי ממלחמות כמו המדינה אין שלום ככה הנשמה שלי . באמת סליחה עם הקשתי על מישהו זאת לא הייתה הכוונה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, אינך צריכה להתנצל. אין הבדל עקרוני בין הלומי-קרב לבין נפגעי טראומה אחרת, כמו תאונה או אונס או מגע עם המוות. לצערי, אין כל צורך בהצדקה לטראומה. הלומי-הקרב אינם זוכים ליחס מיוחד והם קורבנות של המערכת ששלחה אותם. הלומי-הקרב פגועים קשה יותר דווקא משום שיש מי שאחראי לטראומה שלהם, המדינה ששלחה אותם לסכן את חייהם, ואשר הפקירה אותם לאחר מכן לנפשם. לכן הטראומה של הלומי-הקרב כפולה וקשה יותר, וזו הסיבה שהקמנו את הפורום הזה, המיועד בעיקר לתמיכה הדדית. אינני יודע אם את סובלת מפוסט-טראומה או מקושי אחר, אבל אם יש לך גם יכולת להקשיב לאחרים ולעודד אותם, את מוזמנת להישאר כאן. לפעמים היכולת לדאוג ולסייע לאחרים היא התרופה הטובה ביותר. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

13/05/2011 | 17:35 | מאת: אני

מצטערת עם נשמע היה שהטראומה של הלומי קרב קלה יותר ממש לא ,ברור לי עד כמה קשה המצב בתוך עמי אני חיה .אני באה ממשפחה שכולה וחמי ז"ל היה הלום קרב שהמדינה לא ראתה בכלל וכל ילדיו עם פוסט טראומה . אני עצמי עם פוסט טראומה על רקע פגיעה מינית . היכולת להקשיב כן לכולם רק לעצמי לא .אני זה כמו סקארלט אוהרה ..."מחר תזרח השמש שוב " , המקצוע שלי הוא טיפולי בקשישים ובנפגעי נפש ...אשאר בכייף איך אומר הספר של לאה גולדבר דירה להסכיר .... השכנים טובים בעיני . שבת שלום ותודה

11/05/2011 | 18:30 | מאת: אלמוני

יש לי בעיה למי שיוכל לעזור אני נכה 51 אחוז פוסט טראומה עם חובות כבדים קבלתי עיקול על הרכב האיים אפשר לעקל רכב רפואי

07/05/2011 | 18:50 | מאת: מעיין

שלום דרור, בדבריך באתר אתה מרבה לטעון כי טראומה אי אפשר לרפא אלא רק לעטוף באיזה תפקוד חיצוני שכולל גם סביבה תומכת. כל הנושא של העיבוד והבנת המשמעות של הטראומה עבור האדם, וכן רקימת יחסי אמון עם מטפל שיכולה לערוך שינוי באמון בעולם לא מוזכרת. אני חייבת לציין שמניסיון אפשר שסימנתי 'וי' על כל הדברים שציינת שקשורים להתמודדות עם היומיום, אבל למעשה נותרתי זומבי שאולי מצליח ומתפקד אבל לא חי באמת. הטיפול שהצגת שמתכוון לצד הקוגניטיבי התנהגותי- לא יכול באמת לרפא את השבר שנוצר בזהות וביחסים עם העולם, הוא עובד יותר על תפקוד שהוא כמובן חשוב אבל בלי באמת לעורר את השינוי הפנימי והתפיסה שלך על העולם. אתה לומד אמיתות חדשות מבין שאתה 'טועה' מנסה להחליף חשיבה שלילית בחיובית אבל יותר בדומה לתוכי שמשנן מחדש את ההנחות אודות על הולם. מה שאני מנסה לומר שמתוך דבריך עולה תפיסה דטרמיניסטית כאילו לא באמת אפשר לעבוד על הטראומה אלא רק להכין לה מעקף. אתה מדמה אותה לכריתה של איבר- מה שמאוד נכון אבל מציג את זה כאילו בלתי ניתן לתפור איבר חדש. ואני חושבת שהשאיפה של כל אדם היא לנסות לרקום איבר חלופי כי הנפש היא לא בהכרח רכיב מטריאלי ולכן הדימוי הזה הוא בעייתי בעיני- לפחות בכל הנוגע לקבלת תקווה לשינוי. לטראומה יש השפעה הרסנית על הנפש והגוף- אבל אני לא בטוחה שבמקרים קשים התקווה היא דוווקא קוגניטיבית והתנהגותית.אין לי שום הצעה טובה אחרת, אבל ניסיתי את מה שמקובל ומבחינתי נשארתי באותו המקום. אני חושבת שטיפול בטראומה צריך להיות מעמיק- למרות שלא חסידה גדולה של הגישה הדינמית. וזה קצת מצחיק שהגישה הזו תפסה לה את המשבצת של הטיפול ה'מעמיק'- אני בטוחה שטיפול מעמיק לא חייב להעשות דווקא ע"י הגישה הזו. בכל מקרה תודה על ההקשבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מעיין, בפורום אינני מציג מאמרים אודות הטיפול בטראומה, והדברים שכתבת אינם מדויקים. אי-אפשר לרפא טראומה משום שהיא אינה מחלה. אני מתייחס, כמובן, להלם-קרב ולטראומה קיצונית. הטראומה היא פגיעה קשה בתחושת הביטחון והאמון, שנוצרת בנו מילדות במשך שנים ארוכות. אפשר לשקם את תחושת הביטחון, אך לא באמצעות 'ריפוי' או מיסטיקה טיפולית (פסיכואנליטית או אחרת), אלא באמצעות שיקום ושיפור יומיומי של המיומנות הרגשיות שנפגעו. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי הוא היעיל ביותר ממה שמכונה 'טיפול נפשי', בשעה שהטיפול הדינמי-אנליטי יכול אפילו להזיק. לצערי, אינני מכיר בישראל דרך יעילה יותר. התפיסה שלי אינה דטרמיניסטית אלא הפוכה לגמרי. אני מאמין שניתן לבנות מחדש את תחושת האמון ולחיות חיים טובים ומאושרים. אני עצמי הלום-קרב ממלחמת יום-הכיפורים, ואני חי חיים טובים, מאושר בזוגיות שלי ובגידול ילדי, יוצר ומצליח במעשי. בשנים האחרונות פיתחתי גישה חדשה, 'אימון רגשי' (EMOTIONAL TRAINING), יעילה ביותר להתמודדות עם טראומה. זה אינו 'טיפול נפשי' אלא דרך חיים פשוטה וקלה שדורשת התמדה, וכל אחד יכול באמצעותה לשפר את חייו. בימים אלו אני מסיים את הספר שכתבתי בנושא זה, ומשום שאינני חי בישראל אני מקיים סדנאות בבולגריה, וגם באמצעות האינטרנט. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

07/05/2011 | 22:27 | מאת: מעיין

תודה על תגובתך, אני אמשיך את הדברים בהתיחסות לדבריך, אתה טוען שטראומה לא ניתן לרפא כי היא אינה מחלה. למעשה הרבה הפרעות נפשיות אינן מחלות כמו דכאון וחרדה- ובכל זאת יהיו אנשים שידווחו שהצליחו להתגבר על 'ההפרעה' ולהרגיש שנרפאו. אני לא חושבת שפוסט טראומה שונה מבחינה זו מכל הגדרה אחרת ולכן אין סיבה להתיחס אליה בשונה מהפרעות אחרות. גם פגיעה מוחית היא סוג של הפרעה אך ככזאת שלפי מחקרים אפשר רק למתן את הסימפטומים ואולי למזער נזקים. האם בעצם אתה תופס את הטראומה כפגיעה מוחית ולכן רואה את תהליך השיקום כשונה מהפרעות אחרות? ובגישה מטריאליסטית אפשר לומר שגם הפרעת חרדה ודכאון הם סוג של פגיעה מוחית- שבכל זאת ניתן 'לרפא'. אני מבינה על בשרי את המשמעות של הפגיעה הקשה של הפוסט טראומה אבל בכל זאת חשוב לי לדעת מדוע אם כן אתה תופס אותה באופן אחר מפגיעות מנטליות אחרות ובייחוד מבחינת תהליך השיקום וההחלמה.

03/05/2011 | 20:44 | מאת: נעמה

ראשית אציג עצמי, אני מטפלת צעירה, בתחילת דרכי המקצועית (ניסיון של 6 שנים בפסיכותרפיה) מידי פעם מבקרת בפורום זה, לא לעיתים קרובות ואף יש לי את ספרך ומשם הכרותי אותך. אני לומדת, ומרגישה צורך ורצון ללמוד כל הזמן, כדי שיהיו לי יותר כלים לסייע לאנשים. למדתי ואלמד עוד פסיכותרפיה דינאמית, אני לומדת CBT ומתעניינת בעוד שיטות כמו EMDR. רוצה לראות עצמי כמטפלת אקלקטית ולדעת להתאים גישה למטופליי. מכירה את גישתך לפיה דברי פרויד הם "מיתולוגיה" ולא פרי מחקר, יודעת שיש שחולקים עליך וכו' וכו' (כותבת זאת, כדי שתבין שאני קצת "בעניינים") אני פונה אליך, מפני שבעת האחרונה אני מטפלת בCBT, במטופלים וכל הזמן מלאת התלבטויות (ההתלבטויות אצלי הן בילט אין בנפש) במיוחד בכל הנוגע לפוסט טראומה. הקושי המרכזי שלי הוא עם רעיון החשיפה בדמיון (שחזור סיפור הטראומה) אני מבינה את ההיגיון שעומד מאחורי השיטה (לפתח שליטה על הפלשבקים וליצור סיפור שלם וקוהורנטי) יחד עם זה, יש לי השגות. האם שחזור כזה עלול לגרום לנזק? (את זה לא אומרים בלימודים) האם לא עלול ליצור הצפה? (מצד שני- יכול להיות יותר גרוע? גם ככה מדובר במי שחווה הצפה...) קראתי פעם בתגובה שלך, שבטיפול דינאמי יש שחזור של הטראומה שהוא הרסני. אותי לימדו דווקא (בטיפול דינאמי) לתת זמן ולגעת בטראומה עצמה רק אם המטופל מרגיש מוכן ורוצה בכך. ואילו בCBT, ההנחיה היא תוך מספר שבועות (לאחר חשיפה במציאות לטריגרים בעייתיים), לעשות שחזורים מבוקרים. ההתלבטויות, כפי שציינתי, מעסיקות אותי גם בקשר לטיפול דינאמי, בו המרצים אומרים שאי אפשר להבטיח מראש כלום למטופל. "זה תהליך כואב, פותח פצעים (לא רק במקרי פוסט טראומה, אבל בעצם טיפול דינאמי תמיד ייגע בטראומות... עצם הלידה היא טראומה ואותה כולנו חווינו...) ואי אפשר להבטיח כיצד יסתיים." זה מאוד בעייתי בעיני... אתה שם לב שאני לא קונפורמיסטית... כל הזמן מתחבטת ולפעמים זה מענה. אתה מהווה קול מאוד יוצא דופן בקרב מטפלים בארץ ולכן פונה אליך, מפני שיודעת שאשמע תשובה אחרת ממה שיציעו אחרים. אז מה אני שואלת בעצם? א- אשמח לאיזשהיא התייחסות כוללת, מה שנראה לך מתאים ב- אשמח לתשובה בשאלת החשיפה בדמיון. גם רציתי לשאול, אם זה בסדר, אם גם אתה עברת מסלול של הכשרה דינאמית וטיפלת לפי הגישה לפני שכפרת בעיקר (: מקווה שלא סטיתי מידי מעניינו של הפורום. המון תודה!

לקריאה נוספת והעמקה

נעמה יקרה, השאלות שלך חשובות, אך אינני בטוח שהן מעניינות את משתתפי הפורום. אם תכתבי לי, אשמח לכתוב לך ולהשיב על כל שאלותיך: drorgreen@gmail.com כאן את יכולה לבדוק את התייחסותם של הלומי-הקרב, חברי הפורום הזה, לשאלות שאת שואלת. להתראות, דרור

03/05/2011 | 21:43 | מאת: נעמה

כתבתי כאן מישום שכותרת הפורום היא "טראומה והלם קרב" והתייחסתי יותר לטראומה באופן לא ספציפי... אבל, בסדר, אשלח לך מייל. מאוד מודה על ההזדמנות להתכתב איתך ישירות.

האם קיבלת את המייל שלי?

04/05/2011 | 13:29 | מאת: עמי מנוקיאן

שלום עמי, כפי שכתבתי לך כאן בהרחבה, הפורום הזה מיועד לתמיכה הדדית של הלומי-הקרב, ולא כלוח-מודעות למטפלים. אם היית קורא את תשובתי לנעמה, היית מבין שגם אני נמנע מלדון כאן בנושאים טיפוליים. ההצהרות שלך בדבר שיטות טיפול יעילות ומהירות בפוסט-טראומה מטעות את משתתפי הפורום שלנו. אין בעולם שיטות מהירות לטיפול בטראומה, משום שטראומה אינה מחלה ואינה ניתנת לטיפול. יש דרכים רבות ומגוונות לשיפור חייהם של נפגעי טראומה, כמו לשיפור חייהם של קטועי גפיים, אך אלו תהליכים ארוכים הדורשים התמדה ותמיכה, ולא פעלולי קסם. אני מבקש שתכבד את משתתפי הפורום ואת כללי ההשתתפות בפורום הזה. אם יש לך אפילו מטופל אחד שיכול להעיד על הצלחת שיטת הטיפול שלך, נשמח לשמוע זאת ישירות ממנו. בברכה, ד"ר דרור גרין

04/06/2011 | 04:46 | מאת: א א

אם את מעונינת כתבי לי את המייל שלך

03/05/2011 | 12:55 | מאת: נטע מקוב

שלום לכולם, אני סטודנטית שנה ג' לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. במסגרת לימודיי אני עורכת עבודה סמינריונית בנושא טיפול באנשים שלקו בתגובת קרב. אם יש למישהו חומר תיאורטי או מתוך ניסון אישי על הדרך בה מטפלים באנשים עם תגובת קרב אני אודה על כל עזרה והפנייה. כתובת מייל:netamakov@gmail.com טל':052-5414072 תודה מראש, נטע מקוב

02/05/2011 | 12:04 | מאת: חבר של

אפשר גם להשיג אותי ב-0507211811 שוב תודה

02/05/2011 | 11:54 | מאת: חבר של נפגע

מחפש תמיכה / קבוצת תמיכה לנפגע פוסט טראומה בעקבות ארוע בצבא שארע לפני 15 שנה זקוק דחוף למידע או כול עזרה ועצה בנושא..החבר סובל כבר שנים ולא נמצא כיום בשום מסגרת תומכת...שוב תודה על כול עזרה אפשרית

02/05/2011 | 15:11 | מאת: חבר של

לא החלטתי ..אני רק יודע שלפני שנים החבר טופל במשך שנה אצל פסיכיאטר כולל לקיחת כדורים ומאז לא רואה או מקבל טיפול כלשהו...לטענתו המפגשים אז לא הועילו לו..אני חבר שלו מאז הצבא (16 שנה עברו..) ומשתדל לשמור על קשר טלפוני ולבקר אותו אחת לכמה שבועות הרושם שלי שמצבו לאחרונה קצת החמיר ושבאופן כללי הוא מסתובב בלופים של שמחה ודכאון ללא קבלת עזרה או תמיכה מקצועית וולא שום התקדמות אם כבר להפך (יש לו הורים שדואגים לעצמאותו ורווחתו ).האמת היא שלי ולחבר נוסף קשה מאד לדעת איך אפשר לעזור לו (מעבר לשמירת קשר..) אנחנו מגששים..בפעם האחרונה שנפגשנו הוא הסכים שהוא צריך לקבל עזרה ..רוצים מאד לעזור אבל לא יודעים מאיפה להתחיל.. כול עצה תועיל.

01/05/2011 | 12:55 | מאת: שירן

חבר שלי סובל מפוסט טראומה כבר 6 שנים בעקבות השירות הצבאי. יש לו את כול הסימפטומים בערך, מה שמאוד מקשה על ניהול חיים נורמלי, ובנוסף לאחרונה הוא עבר תאונת דרכים קשה והאירוע גרם להחמרת המצב בצורה קיצונית, הוא היה מטופל מטעם משרד הביטחון באיכזב אותו קשות ומאז אנחמו מחפשים פסיכולוג שיעזור לנו לחיות, אך ללא הצלחה לצערנו אנחנו לא מוצאים בטעם משרד הביטחון פסיכולוג טוב (וכיוון שאין לנו כסף אנחנו נאלצים להסתפק במשרד הביטחון) הייתי מאוד שמחה בהמלצה לפסיכולוג מוצלח, היינו מאוד שמחים לקבל את החיים בחזרה. תודה שירן

שלום שירן, קריאת העזרה שלך מוכרת לי, ומוצדקת מאוד. לא קשה לי להבין את האכזבה מאגף השיקום, שאינו ממלא את תפקידו. אכן, קשה למצוא את המטפל המתאים, ואינני יודע אם יש כזה באגף השיקום, או מחוץ לאגף השיקום. עם זאת, יש דרכים רבות להתמודד עם הטראומה, והעזרה שלך מאוד חשובה. כתבי אלי ואנסה להבין מה בדיוק את מחפשת: drorgreen@gmail.com בברכה, ד"ר דרור גרין

02/05/2011 | 13:05 | מאת: עמי מנוקיאן

שלום עמי, יש טכניקות רבות שיכולות להועיל להלומי-קרב ונפגעי טראומה, ולמעשה כל פעילות גופנית או שיטת הרפיה וריכוז (טאי צ'י, מדיטציה וכו') ופעילות יצירתית יכולים לסייע. עם זאת, אין טכניקות קסמים, ולכן יש בישראל עשרות אלפי נפגעים שאיש אינו עוזר להם. אילו אחת השיטות היתה יעילה כפי שמנסים לטעון, היה אגף השיקום ממהר להציע אותה לכולם ולהיפטר מעבודת השיקום הקשה. בברכה, ד"ר דרור גרין

שלום עמי, בבדיקה בגוגל מצאתי שבאתר שלך אתה מציע סוגים שונים של טיפול ואימון, ומציג את עצמך כ"מטפל מוסמך במגוון שיטות טיפול", מבלי לציין היכן למדת, באילו תעודות אתה מחזיק ומה ההכשרה שלך. אם כך, לתגובות שלך בפורום יש אינטרס אישי, ואתה מעוניין לשווק כאן את שירותיך. הפורום אינו מיועד לפרסום מטפלים, ובמיוחד לא בדרכים מסוג זה. בברכה, ד"ר דרור גרין

15/05/2011 | 10:01 | מאת: סטודנטית

שלום. אני סטודנטית לעבודה סוציאילת שנה שלישית . אני עושה עבודת מחקר על בנות זוג של הלומי קרב. בדיוק ראיתי את ההודעה שלך ואני מעוניינת לשאול האם תסכימי להתראיין לעבודה שלי. כמובן שאינך צריכה לענות כאן. זה המייל שלי : sqeegee3@walla.com חשוב לציין שראיון אנונימי לחלוטין, ומעבר לכך שהנושא מרתק אותי וארצה מאוד לשמוע את הסיפור שלך. תודה בכל מקרה

01/05/2011 | 12:38 | מאת: סטודנטית

שלום רב אני סטודנטית לעבודה סוציאלית שנה שלישית ואני עושה עבודת מחקר על בנות זוג של הלומי קרב. אני מחפשת נשים בגילאים 20-35 שחיו בעבר או עדיין חיות בזוגיות עם הלום קרב. הוא אינו חייב להיות מוכר בביטוח לאומי. אם ישנה התענייניות אשמח תגובה למייל למען הדיסקרטיות sqeegee3@walla.com תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לכל הסטודנטים והחוקרים, מדי שבוע או שבועיים אנו מקבלים כאן פניות ובקשות להשתתפות בסקרים ומחקרים אודות הלומי-הקרב ובני-משפחותיהם. במשך שנים ארוכות מופקרים הלומי-הקרב על-ידי המדינה ואגף השיקום של משרד-הביטחון, ולמרות ה'מחקרים' והכנסים המקצועיים בנושא זה לא השתפרו הטיפול והתמיכה בנפגעי הטראומה. זו הסיבה לאי-האמון שלנו, הלומי-הקרב, ולהסתייגות מן המחקרים והסקרים. כדאי גם לזכור שהלומי-הקרב רגישים מאוד לתגובות חיצוניות, ולעתים קרובות גם מוותרים על טיפול ותמיכה בשל חוסר היכולת לצאת מביתם ולהיחשף לפגיעה נוספת. לכן אני מציע שבמקום לבקש מהלומי-הקרב להתגבר על חששותיהם ולהשתתף במחקרים שלא יועילו להם, תבצעו את המחקרים והסקרים כחלק מתהליך תמיכה בהלומי-הקרב ובני-משפחותיהם. כך, למשל, אם אתם מקיימים מחקר על בנות-זוג של הלומי-קרב, אל תבקשו מהן להתראיין אלא הקימו בשבילן קבוצת תמיכה עם הנחיה מקצועית, או הציעו להן מפגש עם מומחה שיסייע להן להתמודד עם החיים עם בן-זוג הסובל מטראומה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

חברים, לאחר שבשבוע שעבר נשלח המסר המצורף בקובץ ללמעלה מ-150 אלף איש ואישה בדיוור ישיר למייל, אנו מתכוונים להמשיך את הקמפיין בצורה ישירה, על ידי חלוקת הפלאייר לעשרות אלפי איש ואישה ברחבי הארץ... ההפצה תיעשה על ידי פעילי מצדיעים במהלך השבוע הבא- עיתוי מדוייק יימסר זמן קצר לפני תחילת הפעילות... כל מי שמזדהה עם הנאמר והכתוב לפלאייר מוזמן להצטרף לפעילות זאת... יום טוב. מיכאל הרשקוביץ יו"ר עמותת מצדיעים לנכי צה"ל.

שלום מיכאל, קצת קשה להבין את ההודעה שלך, משום שלמרות מה שכתבת לא מצורף אליה כל מסר או קובץ. אם אתה רוצה שמשתתפי הפורום יתייחסו לדבריך כדאי שתנסח באופן ברור את דבריך. בברכה, ד"ר דרור גרין

03/05/2011 | 14:48 | מאת: מיכאל הרשקוביץ

דרור, אשמח לצרף קובץ של הפלאייר, אולם איני רואה אפשרות הוספת קובץ בפורום... יום טוב. מיכאל הרשקוביץ- מצדיעים.

24/04/2011 | 11:37 | מאת: יעל

שלום חבר טוב שלי השתתף במלחמת לבנון השניה ומאז שחזר הוא אדם שונה.הוא מתרחק מחבריו,ממעט לצאת,מתחיל פתאום לבכות עקב מראות וזכרונות שמציפים אותו וכו'. הוא מספר שראה מראות וחווה חוויות שלא עוזבים אותו. הבחור רווק בן 31 וברור לו שלא יוכל להתקדם בחיים זוגיים ללא טיפול וליווי אך הוא מפחד לעשות את הצעד.הוא ממש מבועת מההתמודדות הזו. כיצד ניתן לעזור לו להתחיל בטיפול (אני מוכנה להיות שם בשבילו רק לא יודעת איך)? והאם יש המלצות על סוג הטיפול הנכון עבורו? תודה רבה,יעל

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יעל, מה שאת מתארת מתאים לסימפטומים של פוסט-טראומה, ואם חברך לא יקבל במהרה תמיכה מתאימה מצבו ילך ויחמיר עם השנים. לצערי, אגף השיקום אינו ממלא את תפקידו והתהליך המתיש והמשפיל של הכרה בהלומי-קרב הוא טראומטי וקשה ביותר. חשוב מאוד ליצור סביבה תומכת עבור חברך, של חברים ובני משפחה, ולאפשר לו לשוחח על כך בגלוי מבלי לחשוש מתגובת האנשים הקרובים אליו. לצערי, אינני מכיר גישה יעילה לתמיכה בנפגעי טראומה, ולכן פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', אך אינני מתגורר בישראל. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עשוי לסייע להתמודדות עם חרדה ולרכישת הרגלים ומיומנויות חדשות, וכל פעילות פיסית או יצירתית עשויה להגביר את תחושת השליטה העצמית. את יכולה להפנות אותו אלי אם הוא רוצה להתייעץ בעצמו: drorgreen@gmail.com בהצלחה, ד"ר דרור גרין

26/04/2011 | 01:58 | מאת: הפצוע האלמוני

כמו בכל פגיעה פיסית או נפשית יש אפשרות להמשיך לסבול ללא טיפול רפואי ויש אפשרות לקבל טיפול רפואי ולהקטין את הסבל, הבחירה בידיו של הנפגע, לצערי הוא לא היחיד יש כמותו מאות אלפים. מנסיוני רצוי מאוד לקבל טיפול רפואי, זה מסייע להתמודד ולהקטין את הסבל. מאחר והבחור נפגע במסגרת הצבא עליו לפנות ליחידה לנפגעי הלם קרב בבית החולים בתל השומר שם יוכל לקבל את כל המידע והטיפולים כולל הבחנה מקצועית והמשך תביעה למשרד הביטחון.

שלום לך דר' גרין ובנוסף גם חג שמח. היום,אני עדיין נמצאת בתהליך של ההכרה של בני,יש התייחסות מעו"ד דר' פסטרנק שלכאורה הייתה נטראלית מטעם הצבא ופסקה בזמנו כי לדעתה זה לא קשור לצבא. ובמקביל כן הגעתי והצלחתי(תמורת תשלום גבוה כמובן)לרופא שכתב לי חוות דעת רפואית לגבי תגובתו למצבו של בני וכן חיזק את השערתי מבחינה רפואית כלומר שלדעתו יש קשר אך שוב מתעוררת הבעיה שבני או אני לא פנינו לגורם רפואי באותה התקופה.(של השירות הצבאי או מיד אחריו) אני מאוד רוצה לשתף אותך שהיום,(תודה לאל בני מרגיש טוב יותר אמנם הוא עדיין תלוי בתרופות,העלה במישקל,ומנסה להתמודד עם החיים רגיל ככל האפשר,עדיין נסער מכל דבר,רגיש מעל הרגיל ודי מתקשה בהתמודדות היום יומית של מגבלות שהרופאים נותנים לו) לשימחתי בני מצליח ללמוד כמו שרצה באוניברסיטת בן גוריון ניהול מלונאות. הוא מאוד רצה להתקבל לפרויקט ניויורק כלומר עבודה בחופש בחו"ל (לצורך ביסוס הלימודים ושעות הכשרה למקצוע)אך לא התקבל ,דבר זה גרם שוב לאכזבה נוספת ואני מקווה כי יצליח להמשיך למרות הכל. הרגשתי צורך לשתף אותך דר' על מנת לקבל שוב תגובה ממך וחיזוקים בהמשך התהליך.בחודש מאי יהיה לנו שוב דיון בבית המשפט עם העו"ד אך לצערי נראה שאין לו מספיק כח להתמודד או לחזק אותנו.למרות שכסף אנו עדייו משלמים לו וכל פעם דורש עוד על הטיפול,נסיעות,ניירת ועוד. אשמח מאוד לקבל ממך תגובה על הכתוב וגם לשמוע מה דעתך על הכל. ושוב תודה וחג שמח

לקריאה נוספת והעמקה

שלום צ, אני שמח לשמוע שבנך מרגיש טוב יותר. הסיוע החשוב ביותר הוא התמיכה המשפחתית, ואני בטוח שהדאגה שלך משפרת את מצבו. התביעה להכרה מצד אגף השיקום קשה וארוכה ומתסכלת ומשפילה ביותר, ולעתים היא טראומטית לא פחות מן הפגיעה המקורית. למעשה, אין צורך בעורך-דין כדי להגיש את הבקשה, ובדרך-כלל אין לעורכי-הדין יכולת לשנות את המצב. גם כשהתביעה מתקבלת, התגמול החודשי אינו גדול, ולא תמיד הוא יכסה את הוצאות עורך-הדין. כדאי יותר למצוא תמיכה של איש מקצוע מן התחום הקוגניטיבי-התנהגותי שיסייע לבנך להסתגל למצבו החדש ולשפר את היכולת שלו להתמודד עם החרדה והשפעות הטראומה. גם פעילות כמו טאי-צ'י, או כל פעילות פיסית או יצירתית עשויה לסייע. בהצלחה, וחג שמח, ד"ר דרור גרין

25/04/2011 | 06:42 | מאת: צ.

תודה לך דר' על התמיכה,משרד הביטחון משחרר את עצמו מאחריות,אבל מישום שאני ממש בטוחה כי הוא צריך(למען בני והשקט הנפשי שלו)להכיר בבעיות שנוצרו בעקבות הארועים הקשים ולא רק להתפאר בהצלחות,חשוב שאותם החיילים כן יקבלו איזו הכרה של אכפתיות במיוחד שבני ועוד כמוהו הם אוהבי המדינה ונלחמו בעד שלום המדינה וההגנה עליה.בניגוד לאחרים שמרימים ידים,לא מצליחים להתמודד ומוציאים את עצמם מהאחריות הזו ששל שמירה על המדינה . ודבר נוסף,אני ממש חוששת מכך שיהיה לו התקף נוסף ואז שוב יאושפז במקום שאיננו צריך להיות שם עם אנשים שעברו ארועים אחרים כגון סמים,פשיעה ועוד ובאותו זמן של התקף הכי קל להשפיע עליו באופן שלילי,כיום אני כאן ונלחמת בכל מצב שלא יאושפז,אך,לא פעם במצב קשה הוא העדיף להיות בפנים בגלל חוסר היכולת שלו לשלוט במצבו וחלילה לפגוע ביקרים לו. לכן כל עוד שאני כאן בחיים יכולה ללחם במערכת (בערך)אני חוששת מהמצב שלא אהיה והוא יהיה לבד(אני גרושה ושני ילדים)או עם אחותו הרגישה לא פחות וחסרת אונים במצבים של התפרצות ההתקף,ביתי במצבים אילו ממש לא יודעת מה לעשות,היא לא מכירה את ההתנהגות של האח היקר שלה ולא מבינה אותה.לכן היא ממש לא יודעת מה לעשותוכמובן שזה גם משפיע עליה. בקיצור אז נוצר מצב של התמודדות עם שניהם(במצבים שונים) וכמובן בני במצבים מסוימים בגלל האישפוז מגדיר את מצבו כמשוגע וזה ממש לא נכון להאמין בזה,לכן כל הדאגה שלי. אשמח מאוד אם תגיב גם על הדברים הללו,תודה לך,ואין לך מושג עד כמה שזה מסייע כשיש עוד דעה של אדם המאזין ומביע דעה.במיוחד,אדם מקצועי כמוך. ושוב חג שמח ותודה מראש.

21/04/2011 | 01:39 | מאת: א

אני סובל מפוסט טראומה כבר כמה שנים.עקבות הרבה פיגועים שנישפתי להם התרופות עוזרות קצת . מהשיחות עם הפסיכולוג נמאס לי כבר. לפעמים אני מרגיש שכבר אין לי כח להמשיך לחיות. הדבר היחידי שמחזיק אותי כאן היא הילדים המשפחה והאמונה בבורא .וזה מה שישאיר אותי שפוי. כול החברים כאן דעו עברנו מה שעברנו אבל הלמד לחיות עם זה צד בצד נהיה חזקים כולם ביחד . בסוף בטח תמצא לזה תרופה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום א, פוסט טראומה אינה מחלה, ולכן לא תימצא לה תרופה. הטראומה היא פגיעה קשה. לא ניתן להחזיר לאחור את מה שקרה, אבל אפשר להתמודד עם הטראומה. ובאמת, הדרך היעילה ביותר להתמודדות עם הטראומה היא באמצעות יצירת מקום בטוח לחיות בו, בעזרת המשפחה, החברים והאמונה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

02/05/2011 | 13:14 | מאת: עמי מנוקיאן

שלום רב.צר לי לשמוע על הסבל הנורא הזה.לצערי לתרופות ולא שיחות לא יפטרו את הבעיה.מספר רב של מטופלים פונים אלי עם מכתבים דומים. יש כיום שיטות טיפול מהירות ואפקטיביות יותר משיחות. שתי השיטות שאמליץ - EMDR,EMI. EMI שיטה יעילה יותר וידידותית למטופלים.לפעמים יש צורך ב3-4 מפגשים של שעה וחצי כדי להיפטר מסבל של שנים.

שלום עמי, כפי שכתבתי לך למעלה, אין שיטות קסמים, ואין דרך להיפטר מסבל של שנים בשלושה-ארבעה מפגשים. כדאי לא לעורר כאן תקוות שוא, גם אם יש טכניקות שמועילות במשהו למישהו אחר. בעולם כולו, ובעיקר בצבא האמריקני, מחפשים דרכים לסייע לנפגעי טראומה, ואילו שיטה כמו זו שציינת היתה יעילה הם היו ממהרים לאמץ אותה. בברכה, ד"ר דרור גרין

20/04/2011 | 22:37 | מאת: יורם

האם השמוש בסודיום פנטטול הוא חוקי בכלל ? אם כן האם השמוש יכול להביא את האדם למצב של סוג של היפנוזה חלקית לשחזור גלגולים?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יורם, לאחר מלחמת יום-הכיפורים נעשה שימוש בתרופת הפנטוטל, תרופה הגורמת לשחזור החוויה הטראומטית, מה שגרם לנזקים עצומים להלומי-קרב רבים, שחלקם נזקקו לאשפוז פסיכיאטרי. ככל הידוע לי השימוש בתרופה זו נפסק מזמן, בעקבות הנזקים שגרמה, וקשה לי להאמין שיש מי שמציע אותה לנפגעיםץ שאלת אם התרופה יכולה לסייע לשחזור גלגולים, אך זה נושא שאינו רפואי ומתאים יותר לפורומים העוסקים במיסטיקה ובאמונות מוזרות. כאן אנו מנסים להתמודד עם המציאות הקשה של חיינו, ולא עם עולמות דמיוניים. מועדים לשמחה, ד"ר דרור גרין

07/11/2011 | 20:52 | מאת: a

הידעתם שחברת אבקת החלב "אבוטט" יצרנית הסימילאק מייצרת את הפנטוטל.

שלום לכולם, כפי שאתם רואים, יש בקרב הסטודנטים החוקרים עניין רב בהלומי-הקרב ובמשפחותיהם, ואנחנו מוצפים בבקשות להתראיין למחקרים אלו בשנים האחרונות. העניין של החוקרים מאוד משמח, אבל גם מעורר תהיה גדולה. מדוע, למרות העניין הרב, היחס להלומי-הקרב כה מחפיר, גם בקרב הציבור וגם מטעם הממשלה ואגף השיקום. עוד יותר מפתיעה העובדה שלמרות המחקרים קשה למצוא אנשי מקצוע, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים ואנשי שיקום, המבינים שפוסט-טראומה אינה מחלה אלא פגיעה, ושבמקום 'טיפול' יש צורך ליצור סביבה תומכת. מפתיע שכל אותם חוקרים ומומחים לא פיתחו עד היום גישה יעילה לתמיכה בהלומי-הקרב, ועשרות אלפים סובלים מפגיעה קשה ללא כל תמיכה של המוסדות ה'מטפלים'. יום טוב, ד"ר דרור גרין

13/04/2011 | 10:28 | מאת: רעות

שלום. אני עושה עבודת סמניריון על נשים שחיות בזוגיות עם הלום קרב. אני מחפשת לראיין נשים בין הגילאים 20-35 שנמצאות בזוגיות כזוץ הבחור לא חייב להיות הלום קרב מוכר במשרד הבטחון, אלא עם תסמינים של פוסט טראומה. כמובן שהריאיון אנונימי ובדוי. אפשר ורצוי לענות במייל לשם הפרטיות והדיסקרטיות אשמח מאוד לעזרה sqeegee3@walla.com

08/04/2011 | 00:23 | מאת: דקלה

לכל באות/באי הפורום שלום, אני מחפשת מרואיינות/ים למחקר שלי בנושא: הטיפול בעזרת בעלי חיים עבור הלוקים בתסמונת פוסט טראומתית. זה נושא שכמובן לא פשוט להתראיין אליו אבל האנונימיות והשמירה על רגישות מובטחת ..והמטרה חשובה. עד כה נערכו מעט מאוד מחקרים בתחום זה. תקוותי היא, שהמחקר שלי יהווה צעד ראשון לכיוון איסוף מידע שירחיב את הידע המקצועי, לגבי טיפול בלוקים בPTSD בעזרת בעלי חיים. הבניית ידע מחקרי סביב נושא זה, תסייע למטפלים העוסקים בתחום וכן תסייע למטופלים לקבל טיפול יעיל יותר להתמודדות והחלמה. אז אם לקית בתסמיני פוסט טראומה (מכל הסוגים-אקוטית/מורכבת/ממושכת) ועברת טיפול בעזרת בעלי חיים באיזושהי מסגרת וחשת שהטיפול סייע לך- אשמח אם תצרי/תצור איתי קשר ותסכימי/ם להתראיין למחקר שלי. תוכל/י לספר ולשתף במה שתהיי/ה מוכנ/ה על מנת לקדם את ההחלמה והטיפול של מתמודדות/ים נוספות/ים. diklazig@ gmail.com בתודה, דקלה

תופעה רווחת של פוסט טראומה? ניסיתי לחזור לישון אך התהפכתי במיטה מצד לצד ללא יכולת להירדם מחדש. אני לפעמים מתעורר בליילה עם כאבי ראש , לוקח כדורים נגד כאבי ראש. האם אגף השיקום חושב שבצורה כזו אני יכול לעבוד יום עבודה מלא 8 שעות ביום? מעניין מאד מה תכתבו לי על זה? לילה טוב לכולם- מקודם גלשתי בתפוז אצל גילבן- פתחתי במלחמה נגד אי מתן אפשרות להעתיק פסקי דין מהרשות השופטת, טענתי כי פסקי הדין של הנכים צריכים להיות גלויים על מנת שזה יקדם את הנכים אשר יידעו את זכויותיהם גם לפי פסקי דין. ברור הוא שמפסקי דין הציבור לומד את הפירוש של בתי המשפט לחוקי הכנסת , ומכאן אי פרסום רחב של פסקי דין מהווה בעצם כמו הסתרת פסקי דין מהציבור הרחב במיוחד ציבור הנכים- וגם הנכים הפוסט טראומטים. לילה טוב ושינה מתוקה. אברהם חרפוף.

לקריאה נוספת והעמקה
31/03/2011 | 03:24 | מאת: הפצוע האלמוני

אל תחשוב שמה שמתאים לך מתאים לכולם! אני לא מעוניין שיפרסמו פסק דין שלי ברבים ויצביעו על נכותי זאת זכות בסיסית של כל נכה וחוק סודיות רפואית בא להגן על זכותי. אז אנא ממך שמור דעתך לעצמך.

ואז יקראו לך "פלוני" בפסק הדין.

שלום אברהם, יש תופעות רבות הנובעות מפוסט-טראומה, אך יכולות להופיע גם במקרים אחרים. נדמה לי, שדווקא הצורך שלך להילחם ברשויות, כמו ה"מלחמה" על פרסום פסקי-דין, מאפיין את התסכול של רבים מהלומי-הקרב, ואת הצורך להפנות אותו במלחמה במוסדות. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

19/03/2011 | 22:09 | מאת: רמי

פחד? בלבול? שכחה? איבוד קשב וריכוז? התרגזות סתמית ? אי שקט? תמידי או עם הפסקות? אי יכולת לעמוד במקום אחד- כלומר אחוז תזזית? אי יכולת עבודה עם אנשים ? וכן אי יכולת עבודה במקום קבוע? אימפולסיביות? הזעת ייתר? דפיקות לב או לחצים בחזה? אי סבילות לרעש? זה בינתיים מה שעלה לי לראש. אשמח אם מנהל הפורום יענה על שאלות בעיתיות אלו? תודה רבה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה
23/03/2011 | 00:06 | מאת: מזוכיסט מתחיל

יש לי תשובה יותר פשוטה. חכה למלחמה הבאה. כנס לסימן 3 בלי מיגון, חפש סאגר, אם תהיה היחיד ששרד ואחרי חצי שנה שנה עוד יקרו לך דברים מוזרים, תדע לבד את התשובה.....

31/03/2011 | 03:17 | מאת: הפצוע האלמוני

חפש תשובות לשאלות הבעיתיות שלך בציקלופדיה ובעיקר לך חפש

שלום רמי, לפוסט-טראומה יש מאפיינים רבים, המופיעים אצל כל אחד באופן שונה. המאפיין העיקרי הוא איבוד תחושת הביטחון, או המקום הבטוח בעולם, והאמון באחרים. ללא תחושת ביטחון קשה להתמודד עם חיי היום-יום, וחשוב ללמוד וליצור אותה מחדש. את ההגדרות המפורטות של פוסט-טראומה אתה יכול לקרוא באתר של נט"ל: http://www.natal.org.il/?CategoryID=234 או בוויקיפדיה. בברכה, ד"ר דרור גרין

18/03/2011 | 17:02 | מאת: אמיר

שלום, היתי בטיפול פרטי אצל פסיכיאטר והוא סירב להראות לי את הרשומה הרפואית ודחה אותי בזלזול (מעבר לזה שכל הטיפול נראה כקרקס של מפגן כוח ותו לא ושום מקצועיות אמיתית לא נגלתה שם). אני יודע שע"פ חוק זכויות החולה יש לי זכות אתית לראות אותה (ויש לי תובנה מלאה למצבי ואני לא במצב סיכון שיכול להדיר אותי מלקבל זאת). אני זקוק לה, מה עלי לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אמיר, אתה צודק. הפסיכיאטר חייב למסור לך את הרשומה הרפואית שלו. אתה יכול לשלוח לו מכתב חתום מעורך-דין וגם להגיש תלונה לוועדת האתיקה של הפסיכיאטרים או של הר"י (ההסתדרות הרפואית) או למשרד הבריאות (הסיכוי שמישהו יתייחס לזה קטן, אבל כדאי לנסות). לא קשה לי להבין את התחושה שלך שה'טיפול' היה קרקס של מפגן כוח. הפסיכיאטריה שונה משאר ענפי הרפואה, משום שהיא מתיימרת לעסוק במושג המיסטי 'נפש' בכלים רפואיים המסתמכים כביכול על ממצאים מדעיים, וזו כמובן שטות מוחלטת. הפסיכיאטריה יכולה לסייע באמצעות תרופות במצבים קיצוניים, אך גם התאמת התרופות אינה מדע מדויק, וכדאי להיזהר מאוד ותמיד להתייעץ גם עם מומחה נוסף. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

נמצא קשר בין PTSD ל סכיזופרניה בפסק דין כב' השופטת אסתר קובו בהרכב 3 שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. הנה הקישור: http://www.court.gov.il/BookReader/getbook.asp?path=%5C%5C172.25.40.101%5Cidc_repository2%5C440%5C294%5C5636d040c0484053a45167117ab42646&OlvDataProto=file&Language=Hebrew&Hebrew=1&ReaderStyle=ILCourts&h=F4194A6EB8F23AFE90F945FFED5CA73E&OnePageMode=1

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אברהם, כפי שכתבתי לך, הלם-קרב אינו מחלת-נפש, וחבל שאתה מנסה שוב ושוב לקשר בין שני הדברים. שופטים אינם מבינים בתחום הטראומה, כפי שהפסיכיאטרים היושבים בוועדות של אגף השיקום אינם מבינים בכך, ופסק הדין שאתה מצטט אינו אומר דבר. הלם-קרב הוא פגיעה קשה, שאינה שונה מכריתת יד או רגל, אבל הוא אינו מחלת-נפש. ישנם מצבים בהם אפשר לקשר בין הטראומה לבין תופעות-לוואי רבות. אפשר להוכיח קשר בין טראומה לבין פגיעה בכושר העבודה, ומי שהיתה לו נטיה למחלת-נפש יכול להוכיח שהטראומה החריפה את המחלה שלו. מי שיש לו נטיה לסכיזופרניה מצבו עשוי להחריף בעקבות הטראומה, אך מכאן אין להסיק שכל נפגעי הטראומה עשויים ללקות בסכיזופרניה. זו שטות גמורה והדיבור על כך מהווה פגיעה נוספת בדימוי של הלומי-הקרב. אשמח אם תפסיק להפיץ כאן ידיעות כאלו. בברכה, ד"ר דרור גרין

17/03/2011 | 06:18 | מאת: אברהם חרפוף

ולא התכוונתי להטעות- רק הצגתי מקרה פרטי- ויש כל מיני מקרים פרטיים אחרים שישנם בפסקי הדין. אני עורך וערכתי פורום פסקי דין באתר הפורטל עם כ-1000 פסקי דין ולכן לא ראיתי מדוע ציבור לא צריך לדעת שיש פסק דין כזה. אני מצטער אם ראית את פסק הדין כמקרה כללי- ויש לציין שאני לא מבין בדבר הרבה, כי לא ביצעתי מחקרים בנושא הזה כמוך. אם אתה אומר ש-PTSD זה כמו כריתת יד או רגל אני מקבל את דברייך. יש לציין כי גם נכות של כריתת יד או רגל יכולה לגרום לנכות מוסבת אחרת- אני לא מכיר את הנכויות המוסבת של כריתת יד או רגל אבל ניתן להניח שיש. הנה קישור לאתר פסקי דין בפורטל. http://www.nachim.co.il/msgboard.php?op=listForums&id=4 רק בשורות טובות והרבה בריאות.

15/03/2011 | 16:35 | מאת: רעות

שלום רב. אני לומדת עבודה סוציאלית שנה שלישית במכללת "ספיר". במסגרת הלימודים אני עושה סמינריון שהוא כמו "מיני מחקר" ובחרתי לעשותו על בנות זוג של הלומי קרב. אשמח מאוד מאוד אם מישהי תרצה תהיה מוכנה להתראיין, כמובן שהמחקר אנונימי לחלוטין. המייל שלי sqeegee3@walla.com. תודה מראש, רעות

14/03/2011 | 08:38 | מאת: אברהם חרפוף

ובגלל זה נעשים חולים בסכיזופרניה. אשמח לשמוע על מקרים כאלו בפורום. אי מיילים יתקבלו בברכה אצלי: avi-ha2@bezeqint.net אברהם חרפוף.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אברהם. אני משער שיש נכי פוסט-טראומה שמקבלים פסיכוזה, כפי שיש הלומי-קרב שמקבלים שפעת. האם יש קשר בין הדברים? אינני בטוח. הלם-קרב אינו מחלה אלא מצב חדש, בדיוק כמו כריתת יד או רגל. הפגיעה עצמה אינה גורמת לפסיכוזה, שהיא הפרעה נפשית, אבל היא מחלישה את המערכת החיסונית של הלומי-הקרב ואם יש לך נטיה להפרעה נפשית היא עשויה להתחזק. לכן חשוב כל-כך להלומי-קרב לא להתייחס אל עצמם כחולים אלא לאמץ דרך-חיים בטוחה ולחיות בסביבה תומכת, כדי לשוב ולחזק את תחושת הביטחון. בברכה, ד"ר דרור גרין

21/04/2011 | 01:37 | מאת: א

אני סובל מפוסט טראומה כבר כמה שנים.עקבות הרבה פיגועים שנישפתי להם התרופות עוזרות קצת . מהשיחות עם הפסיכולוג נמאס לי כבר. לפעמים אני מרגיש שכבר אין לי כח להמשיך לחיות. הדבר היחידי שמחזיק אותי כאן היא הילדים המשפחה והאמונה בבורא .וזה מה שישאיר אותי שפוי. כול החברים כאן דעו עברנו מה שעברנו אבל הלמד לחיות עם זה צד בצד נהיה חזקים כולם ביחד . בסוף בטח תמצא לזה תרופה

15/03/2011 | 02:00 | מאת: הפצוע האלמוני

אני חוויתי על בשרי מצבים שהם על גבול הפסיכוזה, ונעזרתי בתרופה שנקראת זיפרקסה שמיועדת לחולים פסיכוטיים. אני מכיר פוסט טרואמתים שמקבלים בין השאר תרופות אנטי פסיכוטיות כגון סרוקאל וזפרקסה במינונים קטנים על מנת לעזור להם לצאת ממצבים פסיכוטייים. אני חוויתי תופעות של קושי להבחין בין מציאות לדמיון כאשר היו לי מחשבות טורדניות שיצרו אצלי סיטואציה של חלום בלהות שיצר אצלי ספק האם זה באמת קורה, וזה היה משגע אותי לחיות במחשבה שאולי זה באמת קורה. היום אני יודע שזה ההבדל בגדול בין חולים פסיכוטיים וסכיזופרנים לבין נפגעי פוסט טרואמה, לנפגע פוסט טרואמתי יכולים להיות ספקות האם הוא נמצא בחוויה של חלום או מציאות, בתוך תוכו הוא יודע שזה לא בגיוני אך הספקות מובילות אותו לחרדות שווא, בניגוד לחולים פסיכוטיים וסכיזופרניים שמאמינים בכל ליבם שהם נמצאים במציאות שהם רואים דמות שמדברת אליהם והם שומעים קולות בעוד שההתרחשיות הם פרי דמיונם בלבד.

שאלתי בפורום "ציפור הנפש" בפורטאל ונעניתי בחיוב כי נכי פוסט טראומה עלולים ללקות בסכיזופרניה. אני מביא לכם קישור לפורום "ציפור הנפש" ששם יש הרבה חולי נפש בגלל שירותם הצבאי. הנה הקישור והשאלה: "האם יש מצב שנכה פדויי שבי PTSD יהיה גם נכה בסכיזופרניה לאחר שנעשה נכה פדוי שבי?" קישור: http://www.pnz.co.il/%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%A9.html . חבל שאין מחקר רפואי על כך. חברה אני נגד המדיניות של אגף השיקום למנוע מנכים זכויות. אני מנסה להקים התארגנות נגד אגף השיקום. יש לי פורום כללי שבו אפתח פורום נוסף על התארגנות מול אגף השיקום. בעתיד תקבלו קישור. הרבה בריאות.

13/03/2011 | 23:40 | מאת: מעדיף לא לכתוב את שמי

אני אובחנתי כסובל מ ptsd כרוני בעקבות אירוע מלפני שלוש עשרה שנה, אני מטופל מזה כשנה וחצי, בהתחלה בציפרלקס ואחר כך באפקסור, מאחר ומצבי לא משתפר למרות שהטיפול התרופתי משולבעם טיפול פסיכוטרפי, החליט היום הפסיכיאטר שלי להפסיק את האפקסור ואתחיל בזיפרקסה, האם זה טיפול מקובל? ידוע? אגב אני חולה בסכרת שמאוזנת, האם זה מתנגש? אשמח לשמוע ממך אם יש סיכונים או אולי לדעתך יש טעות בטיפול

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, אינני פסיכיאטר, ובשאלות הנוגעות לטיפול תרופתי כדאי להתייעץ עם רופא. כדאי לזכור, שהטיפול התרופתי אינו 'מרפא' את הטראומה, משום שהטראומה אינה מחלה אלא פגיעה. התרופות הן סמים שמסייעים להקל על קשיים מסוימים, אך יש להן גם תופעות לואי שעשויות לגרום להפרעות נוספות. אני מאמין שיש דרכים טובות יותר לחיות עם הטראומה, על-ידי אימוץ דרך-חיים המפחיתה חרדות ומאפשרת לשקם את תחושת הביטחון. זה תחום ההתמחות שלי, ולשם כך פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שהיא דרך פשוטה ויעילה להתמודדות עם טראומה ולחיים נורמליים. בברכה, ד"ר דרור גרין

12/03/2011 | 17:06 | מאת: גליה

שלום גליה, אם את רוצה תשובות, כדי שתסבירי את שאלתך. שבוע טוב, ד"ר דרור גרין

09/03/2011 | 14:10 | מאת: סטודנטית לעו"ס

שלום, שמי נועם. בחרתי לעשות עבודה סמנריונית בנושא -ההתמודדות של נשות הלומי קרב.אני מחפשת נשים יקרות שיהיו מוכנות להיות חלק מהמחקר שלי, ושיהיו מוכנות להתראיין. כמובן שהכול יהיה חסוי. תודה,

08/03/2011 | 23:57 | מאת: ג'מן חיים יעקב

שלום לכולם אני אחרי תאונה מאוד קשה נפלתי 3 מטר על הראש הייתי בתל השומר בטיפול נימרץ אחריי ניתוח ניקוז עם דמם תת עכבישי אחריי ארבע ימים התעוררתי בסערה אני לא זוכר דבר שבועיים קדימה הייתי במצב שלא נתנו תקווה לכך שאני יחיה וקמתי מהר מאוד אני מטופל במרכז שיקום פעמיים בשבוע אני נוטל תרופות נגד אפלפסיה פירכוסים וכדוריי הרגעה ובן ורסיטל את התרופות הרגעה הפסיקו לי דבר שגרם לי לא לישון שינה סדירה במשך חודש וחצי אפילו שבזן זה נתנו לי כדוריי שינה שלא עזרו לי גם אם הייתי נוטל מנה כפולה בתום החודש וחצי אובחן אצלי פוסט טראומה ptsd שגרמה לי לאבד שינה לאורך זמן היום חזרתי לתרופות ההרגעה ואני חזרתי לשינה סבירה עדיין אני מרגיש חוסר אונים בשל הסיבה שאני לא מתקדם עדיין יש לי חלומות רעים המון התעסקות עם מקום הטראומה אבל היום המושג חיים קיבלו אצלי פרספקטיבה אחרת יש לי יותר הערכה לחיים יותר הערכה לכל דבר אחר שלא הערכתי מספיק הדרך שלי נכונה אבל קשה לי נורא להגיע למצב רגע ליפניי התאונה אבל החיים ממשיכים

ממבחנים ישנים. סעיף הנכות הוא 34(ב) - שם כתוב בסעיף "הפרעות פסיכונוירוטיות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באפן בינוני." השאלה האם כושר העבודה שלי נפל באופן בינוני -(שזה 4 שעות לדעתי-נא לתקן אותי אם אני טועה) לפי המבחנים שהיו קיימים לפני כ-25 שנים והיום קיימים מבחנים אחרים לפוסט טראומה שזה סעיף 34א אבל אני לא מדבר על סעיף 34א כי הוא דופק את הנכים יותר מסעיף 34 הרגיל שהוא כיום נמצא גם בביטוח הלאומי. אז אני שואל האם ירד לי כושר העבדה בחצי - כי המילה בינוני- לדעתי היא אמצע ואמצע של 8 שעות עבודה ביום זה 4 שעות. האם אני צודק? מה אני יכול לעשות אם אגף השיקום יגיד לי באמצעות מומחים משלו כי איבדתי רק 1 שעה במקום 4 שעות? האם בית משפט יקבל את ההבהרה שהסברתי לעיל? תודה רבה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יורם, האבחונים הפסיכולוגיים לפוסט-טראומה, כמו להפרעות אחרות, אינם מדע מדויק, וכל מאבחן עושה בהם שימוש סובייקטיבי לפי נטיית לבו. ה'מומחים' של אגף השיקום הם שכירי-חרב שעושים שימוש באותם אבחונים כדי למנוע ממך את הזכויות המגיעות לך. בית-המשפט לא יקבל את ההבהרה שלך, ותמיד יאשר את קביעות אגף השיקום ומשרד-הביטחון. זה עצוב, וזה מקומם, אבל זו המציאות בישראל. כדי לשנות את המציאות הקשה הזו על הלומי-הקרב להתאגד ולפעול כפי שאיגודים מקצועיים חזקים פועלים. בעדינות לא ניתן לשנות את המצב. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

05/03/2011 | 23:10 | מאת: אברהם חרפוף

מטראומה או מהלם קרב. אני יודע שיש בלגן שלם באגף השיקום ואגף השיקום מנסה להמעיט זכויות נכים, אם בכוונה או בלי כוונה. הועדות הרפואיות שבאגף השיקום צריכים להימצא מחוץ לתחום אגף השיקום. לא ייתכן כי רופאים יקבלו משכורת מאגף השיקום. צריך למסור את כל עינייני הבריאות והנכויות של כל הנכים במדינה לרשות ועדות רפואיות שתהיה בתחום הסמכות של משרד הבריאות בלבד. את משכרות רופאי הועדות ישלם משרד הבריאות ולא משרד האוצר או משרד הבטחון. כן את כל ועדות הכושר למיניהם וועדות הנעליים וועדות ביטול שיקום יוצאו אל משרדי ממשלה אחרים כגון משרד הבריאות או משרד העבודה. אני מזמין אתכם לשלוח לי אי מיילים ל- avi-ha2@bezeqint.net אני לא מפחד מאף אחד- כי סבלתי די והותר ועכשיו הגיעה השעה להילחם באגף השיקום ובמשרד הבטחון. בסקייפי שלי הוא avi1avi11 הפייס בוק שלי הוא השם "אברהם חרפוף" למד בבית הספר רודמן. כן יש לי פורום של דיונים בעיניין הוצאת הועדות הרפואיות מאגף השיקום. הנה הקישור: http://nechim.zymichost.com/phpBB3/viewforum.php?f=15&start=0 שלחו לי אי מיילים בבקשה. ער הרבה בלילה.

02/03/2011 | 10:10 | מאת: א....

במשך 22 שנה חי הייתי ללא שינה...תנומה קלה מידיי פעם זה מה שהיה...כאן המקום להודות לדוקטור ניצה נקש ...רופאה מעולה שמיישמת ומישתמשת בשיטות טיפול...בזכות אשה זו אני ישן בין 2 שעות ל4 שעות ביממה...הישג אדיר...אגב לידיעת הקוראים טופס ביטוח לאומי העיד על 3 מישמרות עבודה בנות 8 שעות במשך למעלה מ20 שנים..והתשלומים למס הכנסה וביטוח לאומי העידו על שעות העבודה...תודה ענקית לדוקטור נקש ניצה אני חייב לה...

לקריאה נוספת והעמקה

שלום א., אני שמח לשמוע שהטיפול בחשיפה ממושכת שיפר את מצבך, ומאחל לך להצליח לישון שעות רבות יותר מדי לילה. שבת שלום, ד"ר דרור גרין

06/03/2011 | 12:42 | מאת: פוסט טראומה

שלום, אני מנסה לאתר את ניצה נקש לטובת טיפול בשיטת חשיפה ממושכת. היא כבר לא מטפלת במרפאה בתה"ש, יש למישהו מושג היכן ניתן ליצור עמה קשר בימים אלו?

12/03/2011 | 04:47 | מאת: 1831

אבל אם מה שזה עשה לי ואם מה שראיתי למה נהפכו אחרים(עציצים מהלכים...)אני כבר לא יודע אם לא עדיף כדורים? וחוץ מזה מאד "מסריח" לי השיטות שמעודדות על ידי אגף השיקום. למה נראה לי שאותם מעניין איך רק להוריד אחוזים? אולי יותר טוב יעשו לי היפנוזה? אני אשיר אחר כך שירים... מספיק עם התפיסה הזו שהלום קרב זה טיפש ומפגר...

27/02/2011 | 10:18 | מאת: אמר

ציפרלקס\רסיטל עוזרים לטראומה? תודה ד"ר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אמר, תרופות הן סמים המשפיעים על התהליכים הרגשיים שלנו. שתיית אלכוהול עשויה לשפר את מצב-הרוח שלך, אבל גם להרוס את הכבד שלך. תרופות אינן מרפאות את הטראומה אלא רק עוזרות להתמודד עם הסימפטומים. לאורך זמן ההשפעה שלהן יורדת. כדאי להשתמש בהן רק במצבים קשים, בשילוב עם טיפול אחר. אני עצמי עשיתי שימוש בציפרלקס, שעזר לי מאוד להוריד את רמת החרדה והכעס שהם סימפטומים פוסט-טראומטיים מרכזיים. אבל לפני שנתיים וחצי עברתי מישראל לכפר קטן בבולגריה, מסביבה לחוצה ומאיימת לסביבה טבעית ושלווה, ובבת-אחת הפסקתי להשתמש בציפרלקס והתופעות הפוסט-טראומטיות פחתו כמעט לגמרי. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

27/02/2011 | 13:49 | מאת: אמר

תודה על תשובתך,לצערי הסימפטומים שלי בגלל אישתי שגורמת לסטרסים כל היום, ולהפרד אני חושש שיהייה יותר גרוע, ואני ישלם יותר גם מבחינה כלכלית ונפשית בלי להיות קרוב לילדים שלי, שאני שומר עליהם מפניה 17 שנה. לכן אני בצומת דרכים קשה שמודע ממה נובע החרדות שלי, ומצד שני ניתוק מהילדים ימית אותי יותר. אז נכון לעכשיו אני לוקח ציפרלקס 20מ"ג ליום. אני ישמח לקבל טיפים למצב המורכב הנ"ל. תודה רבה

החלום הזה החזיק אותי הרבה זמן בתוך איזה שהיא מסגרת של אופטימיות. אינני יודע אם התרסקות החלום קשורה לירידה התפקודית שאני עובר בשנים האחרונות או שבגלל הירידה התפקודית התרסק לי החלום. זה לא היה רק לחלום כי ממש חקרתי ולמדתי והיו אפילו הכנות שעשיתי ואפילו השקעתי בזה לא מעט כסף. מה לעשות אבל אני לא ממש מאמין שיש עתיד למה שקורה כאן. אם זה היה רק עניין של אוייבים עדיין עם כל הדפקטים שלי הייתי כנראה מקבל את זה. אלא שהבעייה היא שהמדינה לקתה במחלה ממארת והיא מכלה את עצמה מבפנים. המחלה הזאת מתבטאת בסיפטומים איומים של רשעות בין השלטון לאזרחים ובין האזרחים עצמם, תאוות שררה מטורפת, תאוות ממון ותאווה איומה לדרוך על כל מי שאפשר בדרך- זאת מחלה שבסוף כן תנמור עלינו ומהסוף המר רציתי בעיקר למלט את ילדי ואולי גם את עצמי אך זהו, נגמר לי הסוס כמו שאומרים

01/04/2011 | 17:22 | מאת: עופר

אני לפי הבנתי פגוע מטראומה ממושכת שקשורה לאלימות בתקופת הילדות. כיום אני בן 35 ולמדתי במשך 10 השנים האחרונות בשיטות שונות (לא פסיכולוגים) להרגיע את הגוף וללכת למקום רגוע יותר. כיום אני חי ב"מטוטלת": מצד אחד הצורך החזק להתרחק מהמשפחה ומכל המקומות והאנשים שמזכירים לי את הילדות וגם את הבגרות במצב פוסט טראומתי (עד השנים האחרונות). אבל כאשר אני מתרחק נוצרת תחושה של "חוסר בסיס" בגלל הניתוק מכל העבר שלי ואז מגיע ה"רעב" לשחזר את המצב המנותק והמפוחד שבו חייתי כל חיי. שלא לדבר על כאב עצום בגלל קרובי משפחה שעוברים מהעולם כאשר הייתי מנותק מהם בשנים האחרונות של חייהם. חשבתי על מעבר למדינות אחרות או על צורות התרחקות אחרות אבל משהו בזה לא מרגיש יעיל כי אני בורח מהטראומה. האם לא עדיף לנסות למצוא איזון כלשהוא (כמו להיפגש עם המשפחה פעם במספר חודשים) כדי לא לאבד את הבסיס שלי כבן אדם?

25/02/2011 | 10:26 | מאת: דנה

ד"ר שלום , רציתי להתייעץ במשהו שמציק לי . אני אספר קצת את הרקע... לפני 5 שנים עברתי טראומה מינית ( ניסיון לאונס ) . לא אכנס לתיאורים רק בגדול היו גם חבלות גופניות . הייתי חצי שנה בטיפול שעזר לי עם עובדת סוציאלית שהיא גם מטפלת מינית אבל הפסקתי אותו בגלל שלא נפתרה הבעיה שהכי הציקה לי וזה שלא הצלחתי לחזור ולקיים יחסי מין מלאים . בכל מקרה נפרדתי בינתיים מהבחור . אחרי כמה זמן הכרתי בחור אחר והחלטנו להביא ילד משותף . יש לנו הסכם הורות ואנחנו בטיפולים . כרגע זה על בסיס טבעי ( הפרופיל ההורמונלי שלי תקין )כלומר הזרעות ומעקב זקיקים . מאד קשה לי מבחינת נפשית כל טיפול . בכלל מאד קשה לי מאז המקרה עם בדיקות גופניות . אפילו בדיקת שד הלחיצה אותי . זה מתבטא בדפיקות לב, לחץ,בחילה בטיפול וגם לפני הטיפול . אני לא מקבלת שום טיפול תרופתי ולא נראה לי שארצה לקבל כשאני מנסה להרות. מה דעתך ד"ר ? אני לא יודעת לאיזה סוג של עזרה לפנות . חוץ מזה אני מתפקדת , עובדת ובסך הכל מרגישה טוב . יש משהו בבדיקות הפיזיות שכנראה מאד מאיים עלי ( למרות שברור לי בראש שאני בטוחה לחלוטין ) . תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דנה, תהליכי הפריה כרוכים בלחץ רב, ואין זה מפליא שהלחץ מעורר בך חרדה ואולי גם מעורר מחדש את הטראומה. הטיפול היעיל בתחום זה הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיסייע לך להתמודד עם הקושי והלחץ. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

26/02/2011 | 09:55 | מאת: דנה

24/02/2011 | 15:18 | מאת: סער

ד"ר גרין שלום רב, רציתי לשאול מספר שאלות. חבר שלי סובל מפוסט טראומה כתוצאה מאירוע שעבר בשירות הצבאי. יש לו סיוטים בלילות, הוא מתעורר בפתאומיות, מזיע, ולעיתים זה מתבטא באלימות ממש קלה תוך כדי שינה. רציתי לדעת האם התפרצויות מסוג זה עלולות לסכן אותי? והאם יש דברים נוספים על מנת לשפר את איכות החיים של נפגעי פוסט טראומה. כמו כן כיצד אוכל לדעת אם המצב מדרדר ומצריך טיפול נוסף? תודה, סער

לקריאה נוספת והעמקה

שלום סער, אינני חושב שהתפרצויות מתוך שינה עשויות לסכן אותך. עם זאת, אם חברך לא יקבל טיפול מצבו עלול להחמיר במשך השנים, ותגובות אלימות הן חלק מן הסימפטומים הפוסט-טראומטיים, המקשים על הלומי-קרב לנהל חיים זוגיים. יש דברים רבים שיכולים לשפר את איכות החיים של נפגעי פוסט-טראומה. הפגיעה הפוסט-טראומטית גורמת לאיבוד תחושת הביטחון, שבלעדיה קשה להתנהל בעולם. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מאפשר ללמוד כיצד ליצור מחדש את תחושת הביטחון. אני פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שהיא דרך-חיים יעילה ופשוטה המאפשרת לחיות עם הטראומה, לנהל זוגיות, לעבוד וליצור. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

24/02/2011 | 11:08 | מאת: אילן

כדי לשחרר טראומה צריך לפתח מודעות ולטפל בה נקודתית ע"י שיטה המקרה של המשתמש בדוי מזכיר לי את המקרה שלי ויצאתי מיזה אל החופש למעשה אני עד היום שותה ומשתכר כמה פעמים בשבוע אבל היום זה לצורך הנאה בלבד ולא כדי להחליש את הסימפטומים אני מאמן אומנויות לחימה במקצועי ויצר הלחימה שלי נתן לי את הכלים להבין את הבעיה ולמצוא לה פתרון אמיתי בדרך לחיים רגועים בלי המפלצת שלא נותנת מנוח מאז שהבנתי שבאמת הצלחתי לשחרר את הטראומה (טראומה היא לא מחלה) אני מרגיש צורך חזק למצוא את המסתתרים ולעזור להם כי אני באמת מבין ואני יכול לעזור. לפני שבועיים חזרתי מהמזרח מטיול שעשיתי לבדי (דבר שלא הייתי מסוגל אפילו לחלום עליו בזמנים הקשים) ישבתי וכתבתי את כל התהליך מה עשיתי ואיך ניצחתי ובעזרת אלו כלים. מצאתי לנכון שיש לי את הכוח ואת הכלים לפתרון מהיר לכל סוגי הטראומה. כתובת המייל שלי היא ilans1@hotmail.com אל תישארו תקועים עם הטראומה שאתם לא מבינים צרו קשר וקיבעו פגישה דיסקרטית לכל סוגי הטראומה ומשם אני בטוח שאוכל לעזור בדרך תיזכו להכיר בן ברית חדש רק שאתה יוצא ממצב טראומתי אתה מבין שהיית שם.. אילן

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אילן, תודה על הצעת העזרה. אתה מוזמן להשתתף בפורום ולהציג בפני המשתתפים האחרים את ההתנסות שלך ואת הדרך שבה אתה מתמודד עם הטראומה. אם יש לך חומר כתוב, אשמח לקרוא: drorgreen@gmail.com תודה, ד"ר דרור גרין

23/02/2011 | 18:14 | מאת: יעל ארביב

שלום , שמי יעל ואני עושה עבודה סמינריונית על הלומי קרב וגם על נשותיהם, הייתי שמחה לראיין כל מי שיכול ורוצה אפשר למצוא אותי במייל : yaelarbiv@walla.com אשמח לשמוע ממכם תודה יעל

לטיפול פסיכולוגי או פסיכאטרי , יש משהו אחר לעשות? אני עובד, אני לומד אבל לא רוצה להיות בקשר עמוק עם אף אחד . רק רוצה להיות לבד ואני מחזיק את עצמי כדי לא להשתכר כל יום .לא הייתי בזוגיות מאז השחרור.יש לי ידידים וידידות וחבר'ה אבל אני לא רוצה להיות באמת עם מישהו .. מצד אחד אוהב את הבדידות הזאת כי אני לא צריך להסביר לאף אחד כלום והמחשבות והזכרונות הם רק עם עצמי מצד שני אני רוצה לחזור למה שהייתי פעם.

יכול להיות לא הסברתי את עצמי . אני לא הולך לקחת כדורים וקשה לי להפתח אפילו ליד פסיכולוג. זה לא עובד. אני עושה מה שאני חייב כל יום ולא נהנה מזה , אני לא מבין למה אנשים שמחים , קרה לי כבר כמה פעמים שאני כמה ימים רצוף לא יוצא מהמיטה חוץ מלהוציא את הכלבה שלי , אני לא עונה לפלאפון וחברים שלי באים לבדוק מה קורה איתי. קשה לי לשלוט על כמות האלכוהול שאני שותה. אני לומד באוניברסיטה הפתוחה כך שאני לא חייב להגיע ולעבודה בדרך כלל אני מאחר כי אני בקושי מסוגל לצאת מהבית , יש לי סיוטים, לפעמים אני מתעורר ולא מבין מה קרה או איפה אני זה אולי דפוק אבל רק כשהכלבה שלי מתקרבת אלי ומלקקת אותי אני מבין שאני בדירה שלי ולא בעזה. הכל נהיה יותר גרוע מה אני יכול לעשות עכשיו...

שלום לך, מה שאתה מתאר נשמע כמו התמכרות לסבל. יש בכך הגיון, משום שהטראומה גורמת לאיבוד תחושת הביטחון, וכל סוג של קביעות יוצר בנו תחליף מזויף של ביטחון. אתה רגיל לסבל שלך, ומתחפר בו, ולכן לא רוצה בטיפול או בתרופות שיעזרו לך להרגיש טוב יותר. זו, כמובן, זכותך, אבל העובדה שכתבת כאן מעידה שבכל זאת יש בך צורך להרגיש טוב יותר. אתה כותב שאתה רוצה לחזור למה שהיית פעם. ובכן, כדאי שתדע: לעולם לא תחזור למה שהיית פעם. איש אינו יכול לחזור למה שהיה פעם, וכדי להתקיים בעולם עלינו להסתגל לשינויים שחלים בו, ובעצמנו, בכל יום מחדש. כדי להרגיש טוב יותר אתה צריך להרחיב את מעגל הקשרים שאתה מקיים עם העולם. פעילות גופנית ויצירתית תגרום לך להרגיש טוב יותר. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי יסייע לך לרכוש הרגלים חדשים שיחזקו את תחושת הביטחון שלך. השתתפות בקבוצת תמיכה או התנדבות למען אחרים יחזקו את היכולת שלך ליהנות מחייך. הכל נמצא בידיך. אתה יכול להמשיך כך, ולצערי הקושי עשוי להתחזק, ואתה יכול גם להחזיר לעצמך את השליטה בחייך וליהנות מהם. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

23/02/2011 | 20:39 | מאת: אילן

אני יכול לעזור לך. 0523467070

19/02/2011 | 01:19 | מאת: הפצוע האלמוני

לפי מה שכתבת אני מבין שיש לך רגשות אשם לגבי השרות שלך בעזה בתור חייל ואתה לא מסוגל להשתחרר מזה. רגשות אשם מלוות בהלכאה עצמית, אתה מעניש את עצמיך כי אתה חושב שמגיע לך העונש הזה לכן גם אתה לא רוצה לקבל טיפול או לשפר את איכות החיים שלך. אני מכיר את התופעה הזו מחבר שסיפר לי, זה מאוד קשה להתמודד עם זה והסבל הוא נורא. לדעתי אתה צריך לשאול את עצמיך אם באמת אתה רוצה לצאת מהמעגל הזה ולסיים את הסבל הזה, אל תשכח שהמדינה שלחה אותך לעזה למציאות הזויה שגם היא לא כל כך ידעה כיצד להתמודד עם הסיטואציות הקשות שם, לכן לא משנה מה עשית שם זה לא צריך ליפול על כתפיך במיוחד שנפצעת כתוצאה מזה ואת המחיר כבר שילמת, אינך צריך לסבול עוד אם תבין את זה ותפנים את זה יהיה לך יותר קל לצאת ממעגל האשמה, אתה בחור צעיר החיים לפניך שים זין על כולם וצא לדרך חדשה ואם אתה צריך סיוע תפנה לגורם מקצועי ותטפל בעצמיך אל תיתן לאוייב להכות בך שנית, בטיפול נכון יש סיכוי טוב שתצא מזה.

19/02/2011 | 03:28 | מאת: בדוי

םשמשהו יכול לשנות אאת מה שעשית שם.זה לא משנה . אני לא נפצעתי פיסית. אבל אני לא מקבל את הדברים שעשית בידים שלי . זה לא משנה כבר הכך כרגילף עו דיום עוד בקבוק לא משנה כבר אני יודע לחיות עם זה . לפעמים זה חזק מידי אבל אני יודע להסתדר מושך עוד יום זה בסדר . לא חשוב. תודה שרשמת גם תגובה ראיתי במייל והייתי חייב לענות לך כי אתה בטח מבין מה עובר עלי , יעני כותב מניסיון. יש לי בטח טעויות כתיב כי הייתי בפאב עם חברים ושתיתי די הרבה אבל קראתי מה שכתבת ותודה ואני יהיה בסדר . בטח אקרא שוב שאני אהיה סחי. אבל הכל בסדר.

15/02/2011 | 19:10 | מאת: רעות

שלום רב. אני לומדת עבודה סוציאלית שנה שלישית במכללת "ספיר". במסגרת הלימודים אני עושה סמינריון שהוא כמו "מיני מחקר" ובחרתי לעשותו על בנות זוג של הלומי קרב. אשמח מאוד מאוד אם מישהי תרצה תהיה מוכנה להתראיין, כמובן שהמחקר אנונימי לחלוטין. המייל שלי sqeegee3@walla.com. תודה מראש, רעות

11/02/2011 | 09:28 | מאת: גלי

שלום לפני 35 שנה עברתי תאונת דרכים קשה, עברתי פגיעת ראש שבעיקבותיה הייתי 4 חודשים מוגדרת כצמח, בסופו של דבר יצאתי מזה איכשהו, אך לאחרונה עולות בי כל מיני תחושות אשם, אשם כלפי אלה שהיו צריכים לשמור עלי ולא שמרו, וגם אשם כלפי עצמי שמתבטא בשאלות של 'למה רציתי כל כך את הסוכריה?' או'למה חציתי את הכביש?' ועוד מן כאלה דברים, את התאונה עצמה אני לא זוכרת, הכל מסיפורים, הייתי בת 3.5, ורק עכשיו עולה הכל וצף, שאלתי למה רק עכשיו? ולמה זה צף כביכול רק אחרי שאני קוראת איזה ספר נוגע, או מאמר? האם זה קשור לפוסט טראומה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גלי, כן, יתכן שהתגובות שלך קשורות לטראומה של התאונה. התופעות הפוסט-טראומטיות עשויות להתחזק לאחר שנים רבות, כתוצאה מגירויים שונים. זה לגמרי טבעי. אם יש לכך השפעות המשבשות את חייך, כדאי שתפני לקבל עזרה, ורצוי להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

11/02/2011 | 09:14 | מאת: גלי

05/02/2011 | 12:43 | מאת: דניאל.

מזה כמה זמן אני סובל מפוסט טראומה. ביחד ובמקביל כמעט לפוסט טראומה החלו אצלי בעיות קשות בתחום הקוגנטיבי. ואני לא מדבר רק על בעיות בזיכרון וקשב אלא על הרבה מעבר. מבחינה ויזואלית , העולם נראה כאילו אנימסתכל מתוך ערפל , אני מאבד את עצמי בעיר שלי 15 דקות ליד הבית, מקומות שלא ביקרתי בהם אני צריך ללכת עם מפה . בעיות בזיכרון, שוכח שמות, מילים, חושב לאט יותר ,שוכח איך לכתוב אותיות! ,ועוד דברים אחרים. והכי מוזר וגרוע- משהו שלא נתקלתי בו בשום מקום . והוא אינו נובע מ "בעיה נפשית " , אני איבדתי את היכולת להחליט החלטות. מן דפקט מאוד מוזר. זה בא לידי ביחטוי בכך שאני שולח יד למשל כדי לקחת משהו ומיד מחזיר אותה, מתחיל לבצע איזה פעולה מוטרית ומפסיק , מתקשה לעבור אנשים ברחוב, כי אני לא יודע לאיזה צד ללכת, שמאל או ימין. זה קורה כל היום וכל הזמן. אולי זה נשמע כאילו אני אובססבי , אבל אני לא. הכל נכון ואמיתי. ניסתי להסביר את זה לכל רופא שדיברתי איתו וכולם יחסו את זה לבעיות נפשיות. אבל אני מוכן להשבע שלא מדובר בבעיה נפשית , זה פשוט איזה פשלה במוח, משהו נוירולוגי שדפק את היכולת שקשורה להחלטה. בכל אופן , אני לא רואה שום אפשרות לחיים נורמלים. מילא החרדה! אבל התפקוד שלי הקוגנטיבי הוא אפסי. כל פעולה פשוטה ביותר היא בלתי אפשרית . דברים פשוטים כמו להכין לעצמי אוכל, להתקלח, גורמים לי לקושי תפקודי. אני קראתי עליך דוקטור גרין, וכל כך קשה לי להאמין שבנאדם עם פוסט טראומה יכול להפוך לדוקטור , לנהל חיי משפחה ועוד לטפל באחרים. איך ????????????? אי אפשר לחיות ככה, פשוט אי אפשר.זה סיוט. אני מרגיש כמו מישהו שעבר חבלה מוחית. ולא עברתי...

לקריאה נוספת והעמקה

דניאל יקר, לא קשה לי להבין את התסכול שלך. השימוש של הרופאים, ולצערי גם הפסיכולוגים והמטפלים, במושג 'נפש' מסוכן מאוד. אני יכול להבטיח לך שאין להם מושג על מה הם מדברים, משום שהמושג 'נפש' מעולם לא הוגדר, ו'בעיות נפשיות' זו הגדרה מתחמקת. בעשרים השנים האחרונות יש התקדמות רבה בחקר המוח, ואנחנו יודעים שבעיות קוגניטיביות ורגשיות הן ביטוי לתהליכים מוחיים. הקושי שלך הוא בעיה רגשית, והבעיה הזו מתקיימת במוח. לחרדה יש השפעה קשה על התפקוד, ואתה יכול להתמודד אתה בדרכים פשוטות, התנהגותיות וקוגניטיביות. אתה יכול לשפר את תחושת הביטחון שלך באמצעות פעילות גופנית, באמצעות פעילות יצירתית, באמצעות טכניקות הרפיה ובעיקר באמצעות יצירת שגרה קבועה ותמיכה משפחתית. אני עשיתי זאת, וכך פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שהיא דרך-חיים פשוטה ויעילה מאוד להתמודדות עם הטראומה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

07/02/2011 | 23:45 | מאת: הפצוע האלמוני

ידידי היקר צר לי להודיע לך שאתה לא מקורי, התופעות שאתה מתאר אופיניות לפוסט טרואמה את חלקן אני חוויתי על בשרי אני מסכים אתך שזה מוזר ושונה והסבל הוא נורא. לתופעות שהתרחשו אצלי היו הסברים מדוע אני מתנהג כך, אבל גם אם אינך יודע מדוע אתה מתנהג בצורה כזו התת מודע שלך יודע ולפעמים הוא לא מסביר לך את הסיבה, אבל מה שברור שאלו אינן בעיות נפשיות אלא הפרעות טורדניות הנגרמות כתוצאה מפוסט טרואמה. את ההפרעות האלו ניתן להקטין או לצמצם ע"י טיפול פסיאטרי בשילוב עם טיפול התנהגותי. הטיפול ההתנהגותי - קוגנטיבי הוא בעל המשמעות החשובה בכך שהוא מלמד מחדש את המוח לבצע פעולות יומיומיות פשוטות מחדש, הכל מונחה ע"י המטפל באמצעות תרגילים מעשיים אותם עליך לבצע יום יום עד אשר המוח לומד מחדש. אני עברתי את הטיפולים האלו ובמשך השנים תרגלתי ותרגלתי עד אשר התפקוד שלי השתפר, יש תקווה להפחית את המחשבות הטורדניות שהן בעצם הגורם לתפקוד לקוי. כמו כן השיפור בביטחון העצמי, שמתרסק אצל נפגעי פוסט טרואמה, הוא חשוב ביותר, הביטחון העצמי משתקם יחד עם הטיפול הקוגנטבי ומושפע מהסביבה הקרובה שחייבת לתמוך במסירות ואהבה, בנייה מחדש של הביטחון העצמי חשובה מאוד לתהליך השיקום ולוקחת זמן. צריך לעבור את הטיפול הנכון להתמיד ולדעת שזה לוקח זמן אבל בסופו של דבר יש סיכוי לטוב.

שלום אלון, אתה יכול להתקשר לטלפון: 03-7376327. או למרפאת משרד הביטחון בשיבא: 03-5303968. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

30/01/2011 | 16:23 | מאת: ימית

מקריאה בפורום אני שומעת פה טענות חוזרות ונשנות נגד אגף השיקום שבעצם מתעלל ויוצר טראומות באותם אנשים נפגעי טראומה בעצמם. חייבת לומר שזה נשמע די מזעזע שאנשי מקצוע תוקעים יתדות בגלגלים במקום לסייע והכל כנראה מתוך מדיניות ממשלתית. שאלתי היא: האם הנושא עצמו נחקר לעומק- על אופן הטיפול המרושל? האם לדעתך יש מקום למחקר אקדמי בשטח בנושא? האם לדעתך דרך זו יכולה לסייע במשהו? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ימית, אכן, ה'שיקום' של אגף השיקום עשוי להיות לא פחות טראומטי מן הטראומה המקורית. אני עצמי התנסיתי בכך, וכשניסיתי לפעול למען הלומי-הקרב ולפנות למבקר המדינה ולאמצעי התקשורת ראש אגף השיקום בעצמו הורה להפסיק את הקצבה החודשית שלי. אגף השיקום הוא ארגון חזק הפועל באלימות נגד נכי צה"ל ומועל בתפקידו, בהוראת ראש אגף השיקום שהוא גם סמנכ"ל משרד הביטחון, ומשמש בתפקידו כמקפצה לתפקיד אחר, ללא כל ידע בתחום. נכתבו על כך מאמרים והדברים הוצגו פעמים אחדות בתחקירים רציניים של אילנה דיין ב'עובדה'. לצערי, אגף השיקום ומשרד הביטחון הם פרה קדושה ואיש אינו מוכן להתמודד אתם. גם השופטים בבתי-המשפט משתפים אתם פעולה. אינני מאמין שניתן לשנות משהו מבלי לסגור לגמרי את אגף השיקום ולהעביר את הטיפול לקופות החולים. זה לא יקרה בקרוב. מחקר אקדמי לא יועיל לאף אחד. לפני שלושים שנה נכתב מחקר על הלם-קרב על-ידי פסיכולוג צבאי, אך המחקר נגנז והושמד. לצערי, במדינה שבה כל השכבות החלשות מוזנחות, אין כל סיכוי לשינוי, אלא אם כן הלומי-הקרב יצאו לרחובות וינקטו בדרכים אלימות, בהן כמובן אינני יכול לתמוך. בברכה, ד"ר דרור גרין

30/01/2011 | 18:59 | מאת: ימית

זה לא שאני כזו תמימה, יודעת שיש הרבה רפש איפה שלא תחפש- אבל דווקא במדינה כמו שלנו שכביכול נושאת על דגל את צה"ל ולוחמיה- היתי מצפה לפחות ברמת ההתנהלות החיצונית לאיזה יחס אנושי הולם. זה די מדהים ומקומם מה שאתה מתאר ונדמה לי שגם פה יש ניצול של השכבות החלשות. הרי הלומי קרב הם אנשים שמתקשים הרבה פעמים להשמיע את קולם או לייצג את עצמם ואגף השיקום כנראה בונה על זה את האסטרטגיה. אבל אם כולם יודעים שהגוף טמא ומלא אינטרסים- למה לא מכפיפים עליו איזשהי סמכות שתכפה עליהם שינוי, למה לא מפרקים ארגון שאיננו מיטיב עם מי שהוא אמור להיטיב? זה מזכיר לי את קשר השתיקה שיש במשפחות של גילוי עריות. כולם יודעים אבל לא מוכנים לדבר על זה. ואיך אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש שעובדים שם לא מתקוממים? איפה האתיקה המקצועית?

31/01/2011 | 09:08 | מאת: צVק@

ועדת ביקורת - ועדת חוץ ובטחון ח"כ ישראל חסון - קדימה מנהל בחודשים האחרונים בדיקה של התנהלות אגף השיקום בתוך הליך הבדיקה מתנהלת בחינה מחדש של הליך ההכרה והשיקום של נכי צה"ל נפגעי PTSD בימים אלו מתנהל דיאלוג בנושא בני המשפחה הקרובה בנות זוג וילדים צביקה

26/01/2011 | 01:07 | מאת: אני

היי אני סובל מפוסט טראומה ממלחמת לבנון השניה הכוללת בעיית שינה מאוד קשה כמו כן בעיות זיכרון בטווח קצר מתח ועצבנות איך אם בכלל אפשר להתמודד עם העניין כי ממשרד השיקום קיבלתי רק השפלות ללא סוף בנוסף אפילו ניסו להגיד שאני מתחזה ועינו אותי בבדיקות אין סוף שבכולם כל הפסיכולוגים והפסיכאטרים אמרו לי אותו דבר שיש לי ptsd מיילד אני מנסה להבין מה אני יכול לעשות בשביל לעזור לעצמי נמאס לי מהם ממשרד הביטחון אני רוצה לנסות לחזור לחיים אשמח לתשובה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, לא קשה לי להבין את הייאוש שלך מן הטיפול של אגף השיקום. 'טיפול' כזה רק מחמיר את הטראומה. יש אפשרות לחיות והרצון שלך לחזור לחיים חשוב יותר מכל הכרה רשמית. ראשית, חשוב שתשתף את הסביבה הקרובה לך, המשפחה, החברים, כדי שיסייעו לך. ספר להם על הקושי, על קשיי הזיכרון והשינה, על החרדה ועל התקפי הזעם. התמיכה של הסביבה הקרובה חשובה יותר מכל טיפול. שנית, נסה ליצור לעצמך סביבה בטוחה ככל האפשר. מקום בו אתה מרגיש נוח וסומך על הסובבים אותך. השתדל לעבוד ולהתפרנס, הפעל את גופך, נסה ליצור בכל תחום בו אתה מוכשר והקדש זמן לעבודה התנדבותית. כדי לרכוש כלים פשוטים ויעילים להתמודדות עם מצבי חרדה כדאי להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי או בטכניקות הרפיה שונות. אני עצמי פיתחתי גישה יעילה להתמודדות עם טראומה, גישת 'האימון הרגשי', אבל אינני מתגורר בישראל. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

04/02/2011 | 11:09 | מאת: גילי

05/02/2011 | 18:03 | מאת: MOSKO

אני מאוד מזדהה אם הכותב מאחר שגם אני היגעתי למסקנה שהמלחמה גרמה לי לתסמיני פוסט טראומה וזה מתבטא מעישון אין סופי כדבר שכן נותן לי לחיות ...עמידה ממושכת במרפסת מחפש חיים וכן דפיקות לב מואצות ביום כיפור (רעב וחושך ) אני הולך תמיד עם דבר מה לאכילה בתיק .... בימים אלה אני רוצה לבקש מאגף שיקום שיטפלו בי .... מקווה שתחזק ידינו מול אגף שיקום ...

שלום מוסקו, הצורך בעישון ובאכילה כדרך להתמודדות עם תחושת החרדה הוא אחד הסימפטומים של פוסט-טראומה. אני מבין את הרצון שלך לבקש מאגף השיקום שיטפלו בך. כדי שתהיה מוכן ל'טיפול' הזה, ותבדוק אם אתה באמת רוצה בו. למעשה, להכרה כנכה-צה"ל וכהלום קרב יש יתרונות רק מבחינה חומרית, באמצעות הקצבה החודשית והטבות כספיות נוספות. מדובר בקצבה נמוכה למדי, לכל מי שמקבל פחות מחמישים אחוזי נכות, ורק מעטים זוכים, לאחר מאבק של שנים, בחמישים אחוזי נכות. אגף השיקום לא 'יטפל' בך ולא יקל את יסוריך. להפך. הקשר עם אגף השיקום עשוי להחמיר את מצבך, להגביר את תחושת החרדה, לגרום לתסכול רב ולעתים גם להוצאות כספיות משום ששקשה להתמודד עם אגף-השיקום ללא עורך-דין. רק אתה יכול לטפל בעצמך, לבד, בסיוע האנשים הקרובים לך וגם בעזרת אנשי מקצוע המבינים בתחום הטראומה. אל תצפה לקבל מאגף השיקום יותר מאשר כסף, וזכור שלסכומים הנמוכים שתקבל יכול להיות גם תשלום גבוה הקשור בבריאותך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

25/01/2011 | 08:07 | מאת: נ.

שלום, אני מקווה שזה המקום לשאול את השאלה (כי לא מדובר במקרה טראגי חס וחלילה, ואפילו לא נורא במיוחד, אז בהשוואה למקרים אחרים פה זה אולי סתם "שטויות"). וסליחה מראש על התיאורים הגרפיים.. יש לי חבר די טרי. בשבוע שעבר שכבנו, ופתאום באמצע החדירה היה לי דימום ממש מסיבי (נעזוב כרגע את העניין הרפואי, אני בודקת את זה). התמונה שנצרבה לו בראש זה איבר המין שלו- אדום, נוטף דם, וכל הסדין מלא דם. הוא היה בלחץ, ולקח קצת זמן עד שהוא התעשת ונכנס לשטוף את עצמו. אמנם צחקנו על זה, והוא אמר שזה בסדר ולא נורא, אבל באותו ערב הוא חזר הביתה בשנייה הראשונה שהוא יכל, ומאז הוא לא רוצה להיפגש (ממציא תירוצים). אני חושבת שהוא מפחד לגעת בי, שהוא בטראומה ממה שקרה. כמובן שעד התקרית הזאת הכל היה ממש בסדר בינינו. אז מה עושים? איך מוציאים לו את התמונה הזאת מהראש? זה מזכיר לי את הגברים שרואים את הנשים שלהם יולדות, ואח"כ הם כבר לא רואים אותן באותו אור, קשה להם להשתחרר מהמראות הקשים שהם זוכרים, ואז מתחילות בעיות ביחסים. אני מאוד רוצה לעזור לו להשתחרר מזה, כ"כ חבל לי.. אני אשמח לייעוץ.

שלום נ., אינני יודע אם חברך סובל מטראומה, ולא כל תגובה של דחיה היא תגובה טראומטית (גם במקרה של לידה). נדמה לי שאת מקדימה את המאוחר, ומנתחת אותו במקום לנסות ולבדוק את היחסים ביניכם ואת החלק שלך בהם. לשם כך חשוב שתשוחחי אתו בגלוי ותבדקי את מהות הקושי. אם הוא אינו רוצה להיפגש או לדבר יכולות להיות לכך סיבות רבות, ואין כל צורך לתייג זאת כטראומה. יום נעים, ד"ר דרור גרין

24/01/2011 | 22:22 | מאת: משה

מונעות בהכרח קבלת רישיון נהיגה.? האם בעיות כנ"ל יכולות לגרום לאיבוד כושר עבודה טוטלי, ולמרות זאת הנכה יוכל להמשיך לנהוג עם רשיון נהיגה ממשרד ממשלתי? תודה רבה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום משה, אין כל קשר בין הקביעות של הוועדות הרפואיות לבין הזכות להחזיק ברשיון נהיגה. אין כל אפשרות לשלול ממך רשיון נהיגה כל עוד אתה יכול להוכיח שאתה כשיר לנהיגה. בברכה, ד"ר דרור גרין

לו בעיות קשב וריכוז, או שבעיות הקשב והריכוז הם ברמה נמוכה? תודה מראש על התגובה.

15/01/2011 | 16:05 | מאת: סתם אחד מיואש

ד"ר גרין שלום, זמן רב חיפשתי עצה ברשת ואני מקווה שתוכל לסייע לי.. אני סובל מפוסט טראומה מאז שירותי הסדיר ושירות המילואים שמתבטאת בעיקר בסיוטי לילה חוזרים,מתח, תסכול וכעס רב לאחרונה בעקבות החמרה ביחסי עם הסביבה ולאחר תהליך ארוך (שנתים) ומשפיל, אובחנה PTSD COMBAT TYPE MILED CASE והורד לי הפרופיל ל45 במקביל הגשתי לפני מס' חודשים תביעה להכרה ממשרד הבטחון בהמלצתו של חבר קרב שחווה אירועים דומים לשלי ניסתי מריחואנה רפואית ומצאתי אותה עוזרת מאוד להתמודדותי היומיומית. אני אדם נורמטיבי, עובד ושומר חוק. במהלך בירורי האם ניתן לקבל מרשם למריחואנה רפואית נאמר לי שאם בכלל הצעד הראשון חייב להיות הכרה ממשרד הבטחון שאלתי היא, עד לקבלת ההכרה שלא ברורה הוודאות לקבלה, אין סיכוי לקבל שום יחס? אני עומד בצומת דרכים בחיי ומיואש מחוסר המענה שסביבי תודה מראש ס.א.ש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום למיואש, אתה שואל אם עד לקבלת ההכרה כנכה צה"ל אין סיכוי לקבל שום יחס מאגף השיקום. לצערי, גם לאחר שתוכר כנכה צה"ל אין סיכוי לקבל יחס חיובי מאגף השיקום, ותמיד יהיה עליך להיאבק כדי לזכות במה שמגיע לך על-פי החוק. עם זאת, ברגע שתגיש את התביעה להכרה כנכה צה"ל תהיה זכאי לטיפול רפואי. לשם כך עליך לפנות אל הרופא המחוזי של אגף השיקום במקום מגוריך, ולבקש עזרה. אינני בטוח שתקבל אישור להשתמש במריחואנה רפואית, משום שהשימוש במריחואנה הרפואית עדיין מוגבל מאוד. עם זאת, תוכל לבקש טיפול נפשי (וכדאי לך לבקש מטפל קוגניטיבי-התנהגותי) ותוכל גם לקבל תרופות פסיכיאטריות, שלעתים עשויות לסייע מאוד. אל תתייאש. אל תתנה את מצבך בעזרה מאגף השיקום. נסה למצוא את התמיכה בסביבה הקרובה, אצל המשפחה והחברים, כדי ליצור לעצמך סביבה מוגנת ובטוחה, ולהיות עצמאי ככל שתוכל. המפגש עם אגף השיקום עשוי להיות טראומטי ולהחמיר את מצבך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

09/06/2011 | 08:08 | מאת: גולן ג'רופי

בדיוק בישביל זה פתחתי את הקבוצה בפייסבוק כנס ותראה פוסט טראומה בישראל ככה זה נקרא בהצלחה

09/06/2011 | 08:08 | מאת: גולן ג'רופי

בדיוק בישביל זה פתחתי את הקבוצה בפייסבוק כנס ותראה פוסט טראומה בישראל ככה זה נקרא בהצלחה

חלאס כבר עם הסחטנות הזאת! כל אחד שקצת נפגע נהיה רגשי, אי אפשר ככה!!!

10/01/2011 | 16:16 | מאת: מאור

בדוק מנסיון מפחית לחץ, עוזר מאוד לבעיות שנה וסיוטים, מעלה חיוך לפנים, משכים זכורנות רעים.

אשמח לדבר איתך על הטיפול בקנאביס רפואי אם תוכל המייל שלי lidd71@hotmail.com

13/01/2011 | 02:11 | מאת: lidd

אשמח בבקשה אם תיצור איתי קשר ברצוני לבקש עזרה כלשהיא בנוגע לקנאביס רפואי תודה ליד

09/01/2011 | 09:17 | מאת: תמוש

בן דודי סובל מהלם קרב כבר כ 30 שנה ורק עכשיו ספר לנו על כך. לפני כשלושים ושלוש שנים עשה עליה התגייס לצבא היה קרבי וממלחמת לבנון הראשונה סובל מהלם קרב. ולא התמודד וחזר לחו'ל. היום הוא מטופל החול אך האם יש אפשרות והאם עדאי בכלל לתבוע את משרד הביטחון היום?.

שלום תמוש, הלם-קרב הוא הפגיעה היחידה עליה ניתן לקבל הכרה כנכה-צה"ל ללא מגבלת זמן. עם זאת, קשה לי להאמין שבן-דודך יוכר אם אינו מתגורר בישראל, ובכל מקרה יהיה עליו להגיע לוועדות הרפואיות בישראל. תהליך התביעה וההכרה ארוך ומתיש ביותר, וגם משפיל ביותר. במקרים רבים הטראומה של הגשת התביעה גדול מן הטראומה המקורית, ובכל מקרה התהליך מחמיר את הפגיעה, בשעה שהסיכוי לזכות באחוזי הנכות המתאימים קלוש מאוד (בדרך-כלל מוכרים נפגעי הלם-קרב ב-20-30 אחוזי נכות, שערכם הכלכלי אינו גבוה). פקידי אגף השיקום, בהנחיית ראש אגף-השיקום, והפסיכיאטרים בוועדות, המועלים באתיקה הרפואית שלהם, עושים הכל כדי למנוע מהלומי-הקרב לממש את זכויותיהם ולזכות בהכרה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין

מה לעשות שכל אחד לומד את זה בנפרד בדרך הקשה. אתה אומר תהליך ארוך ןכל אחד חושב לעצמו אה כמה חודשים. נדה-זה כמה שנים ! ובשנים האלו שאתה יכול עוד להשקיע את האנרגיה שלך ולחזור להיות משהו אתה מתבזבז על המאבק המוזר הזה מול משרד הבטחון. ואלו כוחות יקרים שהולכים ונעלמים לך וזה הסוף שלך ומה קיבלת בסוף- 1000 שקל ומשהו לחודש ועוד קצת הטבות אסל זה מסמר נוסף בארון בחיים שלך